דף ד - ב
הרי אחר הפסח מותר מיד ליקח מאותם עוברי עבירה חמץ ולאכלו, על אף שודאי לנו שחמץ זה לא נאפה לאחר הפסח, שעוד לא היה שהות אחר הפסח לאפותו, מפני שהן מחליפין את חמצם האסור בחמץ של עובדי כוכבים המותר [שהרי רק חמץ של ישראל, שעוברים עליו ב"בל יראה" נאסר מדין חמץ שעבר עליו הפסח, ולא חמצו של נכרי, שאין עוברים עליו, ולפיכך אינו נאסר] והם עושים כן משום דלא שבקו התירא ואכלי איסורא, ומה שהשהו את החמץ בפסח הוא בגלל שלא היתה להם ברירה של התירא, והם לא רצו להפסיד את החמץ שלהם.
ומוכח שגם מי שהוא עבריין אפשר לסמוך עליו היכן שקיימת הסברא של "לא שביק התירא ואכיל איסורא". [12]
סברוה, הא ברייתא מני - אפילו אליבא דרבי יהודה הוא, דאמר: איסור חמץ שעבר עליו הפסח, אחר הפסח, הוא איסור דאורייתא, ובכל זאת סמכינן על עוברי עבירה שהם מחליפין אותו, ומותר לאכלו, דסמכינן עלייהו אפילו באיסורא דאורייתא, וקתני "מפני שהן מחליפין", אלמא מוכח שאפילו מי שהוא עבריין לא שביק התירא ואכיל איסורא.
ודחינן: ממאי דהאי ברייתא אליבא דרבי יהודה היא? דלמא רבי שמעון היא דאמר חמץ אחר הפסח - איסור דרבנן הוא. וכי מקילינן לסמוך על עבריינים באיסורי דרבנן הוא דמקילינן, אבל באיסורי דאורייתא לא מקילינן.
ופרכינן להא דדחינן: ותיהוי נמי האי ברייתא כדברי רבי שמעון, אך אכתי היא מסייעת לרבא. כי מי קתני "שאני אומר החליפו" דהוא לישנא דתלינן להקל, ומשום דהוי איסורא דרבנן!? הא "מפני שמחליפין" קתני, דודאי מחליפין, ואין זו תליה להקל.
והשתא שפיר קא מסייעא האי ברייתא לרבא - ומה באיסורא דרבנן אמרינן לא שביק איניש התירא ואכיל איסורא, דהא קא אמרת שעוברי עבירה בחמץ בפסח ודאי מחליפים את חמצם לאחר הפסח למרות שהוא רק איסורא דרבנן אליבא דרבי שמעון, אם כן באיסורא דאורייתא לא כל שכן דלא שבקי התירא ואכלי איסורא.
ואמרינן תו: לימא מסייע ליה לרבא:
דתניא: הכל שוחטין, ואפילו כותי, ואפילו ערל, ואפילו ישראל מומר.
ודנה הגמרא: האי ערל שכשר לשחיטה היכי דמי?
אילימא דלא מלו אותו כי מתו אחיו מחמת מילה, ונמצא שהוא אנוס בערלותו, האי - ישראל מעליא הוא. ומאי קא משמע לן שהוא ראוי לשחיטה עד דקאמרת "אפילו ערל"?
אלא, פשיטא, דהוא מומר לערלות, שאינו מל עצמו בגלל זדון ליבו, שמבעט במצות מילה, וקא סבר האי תנא דברייתא כי מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה, הילכך מצי אותו מומר למצות מילה לשחוט ותהיה שחיטתו כשרה.
והשתא אימא סיפא: ואפילו ישראל מומר שחיטתו כשרה.
ודנה הגמרא: האי מומר היכי דמי? אי מומר לדבר אחר ואינו מומר לשחיטה - היינו מומר לערלות דקתני ברישא, ומה התחדש לנו ב"אפילו ישראל מומר"!?
אלא, לאו, האי "ישראל מומר" היינו מומר לאותו דבר, לאכילת נבילות לתיאבון, ובכל זאת סמכינן על שחיטתו, על אף דהוי מצוה שהוא חשוד עליה, ומשום דאמרינן לא שביק היתירא ואכיל איסורא, וכדרבא.
ודחינן: לא תוכיח מינה. כי לעולם אימא לך - מומר לאותו דבר אפילו לתיאבון לא נאמן עליו. מאי טעמא? כיון דדש ביה, שעובר על האיסור בתמידות, כהתירא דמי ליה, וליכא למימר ביה "לא שביק התירא ואכיל איסורא", דהא האי איסורא כהתירא חשיב ליה.
אלא כונתו של תנא דברייתא להתיר שחיטת "ישראל מומר", היא במומר לעבודת כוכבים, אך אינו מומר לאכילת נבילות לתיאבון. ואיצטריך לאשמועינן שאפילו הוא מומר לעבודת כוכבים, דאמרינן דכל המודה בה הרי הוא ככופר בכל התורה כולה, בכל זאת שחיטתו מותרת. וכהא דאמר רב ענן.
דאמר רב ענן אמר שמואל: ישראל שהוא מומר לעבודת כוכבים בלבד - מותר לאכול משחיטתו.
גופא: אמר רב ענן אמר שמואל: ישראל שהוא מומר לעבודת כוכבים - מותר לאכול משחיטתו. שכן מצינו ביהושפט מלך יהודה, שהיה צדיק, ובכל זאת מצינו שנהנה מסעודת אחאב על אף שאחאב היה עובד עבודה זרה, ומוכח מכאן שמומר לעבודה זרה מותר לאכול משחיטתו.
שנאמר: "ויזבח לו אחאב [ליהושפט] צאן ובקר לרוב, ולעם אשר אתו, ויסיתהו לעלות אל רמות גלעד".
ופרכינן: ודלמא אכן מיזבח זבח אחאב עבור יהושפט משום שהיה סבור אחאב שיהושפט יאכל משחיטתו, אבל יהושפט עצמו מיכל לא אכל, משום ששחיטתו של מומר לעבודה זרה היא פסולה!?
ומשנינן: "ויסיתהו לעלות אל רמות גלעד" כתיב, והסתה תיתכן רק באמצעות סעודה.
ופרכינן: ודלמא הסיתהו בדברים בלבד, ולעולם לא אכל יהושפט מזבחו של אחאב!?
ומשנינן: אין "הסתה" בדברים אלא באמצעות סעודה בלבד.
ופרכינן: וכי לא תיתכן "הסתה" בדברים בלבד?
והכתיב "כי יסיתך אחיך" ומשמע דיסיתך בדבריו!?
ומשנינן: גם הכא מיירי בהסתה באכילה וב שתיה.
ופרכינן: והכתיב באיוב, שפנה הקדוש ברוך הוא אל השטן ואמר לו: "ותסיתני בו [באיוב] לבלעו חינם", ומוכח דאיכא הסתה בדברים בלבד, שהרי אצל הקדוש ברוך הוא אין הסתה באכילה ובשתיה.
ומשנינן: הסתה דלמעלה - שאני. שאצל הקדוש ברוך הוא אין ענין להסיתו באכילה ובשתיה אלא בדברים גרידא, אבל אצל אדם, שהוא צריך לאכול ולשתות, עיקר הסתתו היא באמצעות אכילה ושתיה, ולא בדברים גרידא.
ותו פרכינן: ומי אמר לן דיהושפט אכל מזבחו של אחאב? ודלמא יהושפט משתא אשתי מיינו של אחאב, אבל מיכל לא אכל מזבחו!?
ומשנינן: מאי שנא שתיה דאמרינן דמותר לשתות מיינו ולא חיישינן דילמא נסכו לעבודת כוכבים ונאסר היין בשתיה ובהנאה, משום דאמרינן מומר לעבודת כוכבים לא הוי מומר לכל התורה כולה, אם כן ביחס לדין אכילה נמי אמרינן - מומר לעבודת כוכבים לא הוי מומר לכל התורה כולה.
ופרכינן: הכי השתא?! כיצד מדמית אכילה מזבחו של מומר לשתיה מיינו? הרי שתיה מיינו של מומר היא כשתית "סתם יינן" של עובדי כוכבים, ועדיין לא נאסר בזמנו של יהושפט "סתם יינן" [כשלא ראינוהו שניסך אותו לעבודת כוכבים] של עובדי כוכבים. אבל אכילה מזבחו אימא לך דלא אכיל יהושפט, כי מומר לעבודת כוכבים הוי מומר לכל התורה כולה, ושחיטתו פסולה!?
ומשנינן: איבעית אימא, לאו אורחיה דמלכא משתיא להיות שותה יין בלא מיכלא. ואיבעית אימא, "ויזבח - ויסיתהו" כתיב, ומשמעות הכתוב היא: במה הסיתו אחאב ליהושפט שיעלה לרמות גלעד - בזביחה.
ואכתי הוינן בה: מנלן דאחאב זבח את אותו הזבח? ודלמא עובדיה, שהיה נביא ה', זבח?!
ומשנינן: "לרוב" כתיב, ואם כן, עובדיה לא הוה ספיק לזבוח זבחים לרוב.
ואכתי הוינן בה: ודלמא אותן שבעת אלפים איש שלא כרעו לבעל זבוח!? דכתיב "והשארתי בישראל שבעת אלפים - כל הברכים אשר לא כרעו לבעל"?!
ומשנינן: אותן שבעת אלפים ודאי לא שחטו כי טמורי הוו מיטמרי מאיזבל שלא תהרגם.
ואכתי הוינן בה: ודלמא גברי דאחאב הוו אינשי מעלו, ורק אחאב היה עובד עבודה זרה, והם שחטו את הזבחים לרוב כהלכה!?
ומשנינן: לא סלקא דעתך דאינשי דאחאב היו כשרים. דכתיב "מושל מקשיב על דבר שקר - כל משרתיו רשעים".
ואכתי הוינן בה: ודלמא רק יהושפט היה צדיק, אבל גברי דיהושפט נמי לא הוו אינשי מעלו, ולכן הא דזבוח גברי דאחאב - אכול גברי דיהושפט, והם היו הזבחים לרוב האמורים באותו פסוק, ואילו האי אשר זבוח עובדיה - אכל יהושפט! ולעולם לא תוכיח מכאן שמומר לעבודה זרה אינו מומר לשחיטה.
ומשנינן: לא סלקא דעתך דאנשי יהושפט הוו אינשי דלא מעלו, כי מד"מושל מקשיב על דבר שקר - כל משרתיו רשעים" יש לנו לדייק גם איפכא: הא מושל המקשיב לדבר אמת - כל משרתיו צדיקים.
ואכתי הוינן בה: ודלמא כך נהגו באותו הזבח:
זבוח גברי דאחאב - אכל אחאב וגבריה דאחאב.
זבוח גברי דיהושפט - אכל יהושפט וגבריה דיהושפט!?
הערות
[12] ועיין ברש"י שהקשה, מה הרויחו אותם עבריינים בהחלפת חמצם בחמץ של נכרי, והרי השתא נמי אסור להם החמץ בהנאה, שהרי אם לא היו נותנים את חמצם לנכרי הוא לא היה נותן להם את חמצו ונמצא שהם נהנים מהחלפת החמץ, וממילא אסורים להנות ממנו.
הא מני ר' יהודה היא דאמר חמץ אחר הפסח וכו'. במסכת פסחים דר' יהודה סבר תלתא לאוי כתיבי חד לפני זמנו משש שעות ולמעלה וחד בתוך זמנו וחד לאחר זמנו דאי הניח אותו ועבר עליו הפסח אסור:
וכי מקילינן בדרבנן. כגון חמץ אחר הפסח אבל שחיטה דאורייתא לא מקילינן:
לימא מסייע' ליה הכל שוחטי' כלומר לרבא מסייעא דאמר מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו:
אלא פשיטא מומר לערלות. כלומר ישראל הוא אלא שאינו רוצה למול:
כיון דדש ביה. כלומר דרגיל לאכול נבילות:
סתם יינם הוא. כלומר זהו סתם יינם שלא פירש לנסך יינו לע"ז:
ועובדיה לא הוה ספק לזבוח ליהושפט ולגבריה:
ודלמא גבריה דאחאב הוו מעלו. כלומר והם שחטו ליהושפט וגבריה דלאו עע"ז הוו:
סברוה הא מני רבי יהודה היא וכו'. והני רבנן סבירא להו כסברא קמא דרב אחא דאמר בפסחים (כט, א) אליבא דרבי יהודה חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר, דיליף שאור דאכילה משאור דראייה מה שאור דראייה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אף שאור דאכילה שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה, ואע"ג דאהדר ביה רב אחא התם, לא מאתקפתא ותיובתא הדר ביה, אלא מסברא דנפשיה הדר ביה, וכתב רש"י ז"ל דאע"ג דהשתא נמי אסור הוא לגביה, דהא מיתהני מחמץ דאי לאו דיהיב דידיה לנכרי לא הוה יהיב ליה דידיה, אפילו הכי כמה דאפשר למיעבד ביה התירא פורתא עביד, ולדידן מיהא שרי, דאין לך איסור הנאה תופס חליפתיו חוץ מעבודה זרה והקדש ושביעית. ויש אומרים אף לעצמו מותר, וטעות הוא בידם, דאם כן מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל שאם רצה למכרו לנכרי מותר, ותנן (פסחים לא, ב) האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומים ומדמי עצים כך כתב רש"י ז"ל.
ואם תאמר והרי ערלה שאסורה בהנאה, ותנן בקידושין (נו, ב) מכרן וקדש בדמיהן מקודשת, אלמא אף לדידיה חליפי איסור מותרין. ויש לומר דכל איסורי הנאה שאינן תופסין דמיהן כהקדש אין חלופיהן אסורים אלא מפני שנראה כנהנה מהן, והלכך למחליפים לבד הן אסורין, אבל לאשה שלא נהנית מן האיסור מותר לגמרי, שאפילו מה שנאסר לבעלים אינו אלא מקנס חכמים. הילכך האשה שאינה נהנית מן האיסור ממילא מקודשת לו בהן: וכתב הרמב"ן ז"ל דאף לבעלים המחליפין דמיהן מותרין, לפי שאינן תופסין את דמיה ואינן בידיהם אלא גזל מכיון שלא היה להם רשות למכרו, וכדגריסנן בירושלמי דקידושין (פ"ב ה"ח) עלה דההיא דמכרן וקדש בדמיהן ר' חגאי בשם ר' זעירא בשאין דמיהם אמר רבי חנינא זאת אומרת שמקדשין בגזלה, פירוש לפיכך היא מקודשת במעות, ואלו לפי שאינן דמי הערלה וכלאי הכרם שאינן תופסין אותן באיסור ואינן אלא כגזל ביד מוכר.
ומה שהקשה רש"י ז"ל שאם כן מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל, לא קשיא, דודאי אין להם דמים, שהרי אין יכול למכרן והן עצמן אסורין הן בהנאה ועומדין לישרף, הלכך הרי הן כאילו אינן שלו, ולפיכך האוכלן פטור אפילו מדמי עצים, אלא שאם מכרן שהוא מותר בדמיהן כטעם המפורש בירושלמי שאין תופסין דמיהם, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (אישות פ"ה ה"ב). בתוספות לרבותינו הצרפתים ז"ל מצאתי ראיה לדברי רש"י ז"ל מההיא דנדרים דאיבעיא להו בפרק השותפין (נדרים מז, א) קונם פירות עלי מהו בחילופיהן, תא שמע מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, שמע מינה דחלופי איסור מותרים, מדקתני מכרן וקדש בדמיהן מקודשת, ודחינן ודילמא לכתחלה הוא דלא הא דיעבד עבד, אלמא לדידיה לכתחלה אסור. ונראה לי דמהא ליכא ראיה, דהתם לא מקדש בדמיהן קא מייתי לה אלא ממכרן, והכי פירושו מהו בחילופיהן, כלומר (מאי) [מהו] להחליפן וליהנות בחילופיהן, תא שמע מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, אלמא חילופיהן מותרין, ודחינן ודילמא בדיעבד שעבר ומכר מה שעשה עשוי שאין איסורי הנאה תופסין דמיהן, אבל למכור לכתחלה ולקדש בדמיו את האשה לא, ודכותה הכא אסור. ותדע לך מדפריך בעבודה זרה (סב, א) גבי שוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור, מאי טעמא, אילימא משום דאסור בהנאה שכרו אמאי אסור, הרי ערלה וכלאי הכרם דאסורים בהנאה ותנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. ואם איתא, מאי קושיא, הא אמרינן התם דלכתחלה אסור ליהנות ממנו, אלא ודאי כיון שמכרן מותרין לו לכתחלה ומקדש בהן את האשה. ומיהו בתוס' תירצו דשכרו אסור, משמע להו בין לדידיה בין לאחריני ביין נסך עצמו מה שאין כן בערלה שמותר לאחריני. וקשיא לי אם כן אמאי קא מייתי ממכרן וקדש בדמיהן דהתם לא תניא בהדיא דלאחריני שרי. ויש לומר דעל כרחך כיון דקתני שהיא מקודשת, משרא שרי לה, דאי לא, במאי מיקדשא.
וממאי דילמא ר' שמעון היא וכו'. ואם תאמר לרבי שמעון מה הועיל בתקנת חליפין, דהוא גופיה לרבי שמעון אינו אסור אלא מתקנת חכמים, ודמיו הרי הן כמוהו ואסורין הן לו מקנס חכמים, ולמה טרח ולמה החליף. יש לומר דאיסור אכילה חמור להם יותר מהנאת דמים.
ומה בדרבנן לא שביק היתירא ואכיל איסורא בדאורייתא לא כל שכן. כלומר דאילו ר"ש היא כל שכן דהיא סייעתיה דרבא. וקשיא ליה אם כן למה הוצרכו מעיקרא לפרש טעמן של חכמים אלו משום דאינשהו סברוה דהא מני רבי יהודה היא. ויש לומר דמעיקרא לא דייקינן בלישניה דאיכא לאפלוגי בין לישנא דהחליפו ובין לישנא דמחליפין, אלא קא סלקא דעתך דזה וזה מספק מחליפין אמרו, ולפיכך לא הוי סייעתא, אלא אם כן נאמר דר"י היא דאפילו בדאורייתא נסמוך אטעמא דלא שביק התירא ואכיל איסורא. אי נמי יש לומר דרבותא קאמר, דאפילו סברוה דרבי יהודה היא איכא סייעתא, וכל שכן אי סברי לה דרבי שמעון היא, אלא שהמקשה לא הבין מתחלה כן עד שפירשנו דאי רבי שמעון כל שכן הוא, כן נראה לי.
לא לעולם אימא לך מומר לאותו דבר לא מאי טעמא כיון דדש ביה כהתירא דמי ליה אלא מומר לעבודה זרה וכדרב ענן אמר שמואל. קשיא לי מאי דוחקיה לאוקמי ברייתא כרב ענן דאיתותב, לוקמא בישראל מומר אוכל נבלות לתיאבון ובעומד על גביו, דהא על כרך לצדדין איתני' דאף על גב דמומר לערלות מיירי אפילו בשאין ישראל עומד על גביו כותי ודאי בישראל עומד על גביו היא, ולא הוי סייעתיה כרבא. ויש לומר דהא ליתיה, דאם כן מאי אפילו דטובא עדיף ישראל אוכל נבלות לתיאבון בישראל עומד על גביו מכותי. (וא"כ) [וא"ת] אכתי לוקמה באוכל נבלות להכעיס ובישראל עומד על גביו, דהשתא ודאי איכא רבותא, דטפי עדיף כותי מיניה אצל שחיטה, ומיהו בעומד על גביו שחיט לכולי עלמא, דאפילו לרב אחא דאמר בעבודה זרה (כו, ב) דלהכעיס מין הוא, ותניא לקמן (חולין יג, א) שחיטת מין לעבודה זרה ובמין ישראל מיירי התם במין לעבודה זרה, כלומר שהוא כומר לע"ז קאמר, וכן פירש שם רש"י ז"ל, ועוד דהלכתא כרבינא דמיקל דאמר להכעיס מומר ואיזהו מין מומר לע"ז, וא"כ לכולי עלמא שחיטה בישראל עומד על גביו. ונראה לי דמשום הכי לא אוקמה באוכל נבלות להכעיס, דלכתחלה מיהא אין מוסרין לו, דלא עדיף מחרש שוטה וקטן שאין מוסרין לכתחלה אפילו באחרים רואין אותם, לפי שהם מועדין לקלקל, וכל שכן במומר להכעיס שיתנכל לנבל והרואה לא ידע ואשם, ותנא בברייתא לכתחלה קאמר דמוסרין להן, הלכך ודאי לאו באוכל להכעיס מיירי כנ"ל, ומשום הכי דחקה להעמידה כרב ענן (ולאוקמה) [ולא קיימא] הא דרב ענן, דהא איתותב לקמן מברייתא דמכם ולא כלכם. הילכך ברייתא כרבא מיתניא והויא סייעתיה, והלכתא כוותיה.
כללא דנקטינן מהני שמעתתא. הכל שוחטין לכתחלה, ואפילו שאין ידועין לנו שיודעין הלכות שחיטה, כדקיימא לן רוב מצויין אצל שחיטה מומחים, כדאמר כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמר מומחין אין שאין מומחין לא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, וסוגיין לקמן (חולין ב) נמי לכולי עלמא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. וכדאמרינן בבבא מציעא (כד, ב) גבי רבי חנינא שמצא גדי שחוט בין טבריא לצפורי התירו לו משום שחיטה כרבי חנינא ברבי יוסי הגלילי, ואמרינן נמי לקמן (שם) היכי דמי אי דלא ידע אי גמיר אי לא גמיר, רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן.
ומיהול היכא דאיתיה קמן, בודקין אותו כדעת הגאון ז"ל, ואין לזוז מהן וסברתן תורה (שלנו) שלמה היא, ולשאינן מוחזקין גם כן מוסרין לכתחלה חזקה מומחין ומוחזקין הן, ואפילו הוא לפניו אין צריך לשאלו אם נתעלף אם לא דלעלופויי לא חיישינן, וכן כתב הרמב"ן ז"ל מדאמרינן לעיל (חולין ג, ב) גבי מומחין דרוב מצויין אצל שחיטה מוחזקין הן, אלמא אלמא לא חיישינן לה כלל, דעילוף בבן דעת אינו מצוי כלל. והרמב"ם ז"ל (פ"ד שחיטה ה"ג) שכתב שלא ישחוט בינו לבין עצמו עד שישחוט בפנינו פעמים רבות, חומר הוא שהחמיר ליראי חטא, ונכון הוא לחוש בזה לכתחלה.
והיכא דאינו מומחה דיודעין בו שאינו יודע לומר הלכות שחיטה ושחט, אסור לאכול משחיטתו, וכדאמר רב יהודה לקמן (חולין ט, א) כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואפילו שחט לפנינו ב' או ג' פעמים ושחט, שפיר אין סומכין על זה, וכדאמר התם כיון דלא גמיר זימנין דשהה ודרס ולא אדעתיה, ואפילו נבדק ואמר שלא שהה ושלא דרס ושלא החליד, אין סומכין עליו בכך, דכל מלתא דלא רמיא עלה דאינש אמר לה ולאו אדעתיה.
ומיהו באחרים רואין אותה מתחלה ועד סוף, אוכלין משחיטתו, וכדאמרינן לקמן (חולין יד, א) אמר רב נחמן אמר רב ראה אחד ששחט אם ראהו מתחלה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו, ואקימנא לה בדלא גמיר, ואפילו שחט קמן חד סימן שפיר לא אמרינן כיון דהך שפיר שחוט אידך נמי שפיר שחוט, דזמנין דשהה ודרס ולא אדעתיה.
ונראה דבעומד על גביו מותר למסור לו לכתחלה, דאינו דומה לחרש שוטה וקטן דאינהו אינן יודעין לאמן את ידיהם לשחיטה ומועדים לקלקל, אבל בן דעת אף על פי שאינו יודע הלכות שחיטה רוב מעשיו מתוקנים הן, והילכך אין לחוש שמא יקלקל ולאו אדעתין.
ולענין קטן אם אינו יודע לאמן את ידיו לשחיטה, אף על פי שיודע הלכות שחיטה, אין מוסרין לו לכתחלה ואפילו באחרים רואין אותו, וכדאמרינן בגמרא (יב, ב) שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו, אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להן חולין לכתחלה, ופירש רש"י ז"ל אפילו באחרים רואין אותן דמועדין הן לקלקל תמיד, ואם שחט ואחרים רואין אותו מתחלה ועד סוף שחיטתו כשרה, דתנן (לעיל חולין ב, ב) וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה, וכלהו אמוראי סברי דאחרש שוטה וקטן נמי קאי, וקטן היודע לשחוט אוכלין משחיטתו, כלומר אוכלין משחיטתו שמוסרים לו לשחוט לכתחלה, ודוקא בשאחרים עומדין על גביו כדאוקמא רב הונא בסוכה (מב, ב) דאמרינן אמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו.
וקטן שאינויודע לאמן את ידיו, אפילו להתלמד אין מוסרין לכתחלה באין אחרים עומדים על גביו לשחוט, משום הרואין שמא יחשבו כי הוא כשר אצל שחיטה וימסור לו ויאכל, והוא לא ידע שלהתלמד מסרנו לו ויסמוך עליו ואשם.
וחרש ושוטה אין מוסרין להן לכתחלה אפילו באחרים רויאן כדין קטן, ואפילו להתלמד באין אחרים רואין, ואם שחטו ואחרים רואין אותם מתחלה ועד סוף שחיטתן כשרה.
ושחיטת כותי אסורה לעולם כשחיטת נכרי, שכבר נמנו עליהם ועשאום נכרים גמורים, כדאמרינן לקמן (חולין ה, ב) ושחיטת צדוקי ובייתוסי כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד שחיטה ה' ט"ז) אם הוא מומחה בישראל עומד על גביו מותר לאכול משחיטתו כדינא דכותים קודם שנמנו עליהם ואסרום.
וישראל אוכל נבלות לתאבון בודק סכין ונותן לו, כדרבא דלא שביק היתירא ואכיל איסורא, ואפילו בשאין ישראל עומד על גביו ובודקין סכין גם כן אחריו היכי דאיתיה לסכין, ואין סומכין עליו בבדיקה שלאחר שחיטה לא בסכין ולא בבדיקת סימנים, דאיהו אינו נאמן באיסור שחיטה במה שצריך עדות, אלא בדליתיה לסכין או דלא אפשר למבדק בסימנין אנו סומכין עליו שאינו מקלקל השחיטה במתכוין, וחזקה על בן דעת שאין קלקולי שחיטה יוצאים מתחת ידו במקרה אלא אם כן נתכוון בכך, או שלא השגיח, דכל בן דעת משגיח בשעת שחיטה, ואם לא שחט רוב הסימנים חוזר הוא קודם [שיעור] שהיה ושוחט וגומר את שחיטתו. וכבר אמרינן דהוא אינו מניח את הכשר ואוכל את האיסור במקום שאין טורח. ויש מי שאומר שאם בא לשחוט בהמות הרבה, בודק לו ישראל סכין בין כל אחד ואינו סומך על בדיקתו שבין בהמה לבהמה (ואה) [ואם] לא בדק לכתחלה לא ישחוט, ואם לא בדק בין בהמה לבהמה ונאבד הסכין, אף על פי שהוא אומר שבדקו ונמצא יפה, לדעת מי שפירש למטה לדברי רב כהנא דמצריך בדיקה בין כל אחד ואחד, דבדיקת הסכין חובה היא, וכדמשמע לשון מצריך, אלו כולן משניה ואילך פסולות דאין סומכין על עדותו, אלא שיש לומר דרב כהנא לא מצריך בחובה קאמר, אלא עצה טובה כדי שלא יפסיד בהמות הרבה, הכי נמי היכא דליתיה לסכין סומכין עליו לא מחמת עדותו אלא דאמרינן אוקי סכין אחזקתו, וכמו שנכתוב שם במקומו בסיעתא דשמיא, וכן כתב הרמב"ן ז"ל דמסתברא דכל המומחה לשחיטה רוב הוא שוחט ואינו מסלק ידו עד שידע ששחט רוב כדרכו או שבודק, ואם לא שחט רוב, חוזר וגומר, כדי שלא יהא שם שיעור שהיה, שכל מי שאינו שוחט רוב בודאי אינו מומחה לשחיטה, והלכך אף מומר זה כיון דבעי למשחט בהיתירא בודאי כך נהג כדרך השוחטין ולא פירש עד ששחט רוב, ועוד כתב דנראה שאפילו בא לשחוט בהמות הרבה שוחט לכתחלה בבדיקה ראשונה שבדק הסכין ונתן לו, ואם אבד הסכין דינו כדין ישראל ששחט בהמות הרבה ונאבד הסכין קודם הבדיקה.
ומיהו היכא דשחט בינו לבין עצמו ולא בדקנו לו סכין. אם ישנו לסכין בודקין אותו, ואם נמצאת סכינו יפה, מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו או שנאבד הסכין אסור לאכול משחיטתו, דמטרח לא טרח ודילמא בסכין פגומא שחט. אלא שיש לדקדק בזה היכא דנמצאת סכינו יפה אם צריכין אנו לדעת באמת שהסכין שנמצאת בידו עכשיו באותו סכין הוא ששחט אם לאו, ובודאי משמע דאם באנו בגמר שחיטה או שהיו לפניו שתים שלש בהמות שחוטות ועדיין הוא שוחט והולך, כיון שהוא מתעסק עדיין בשחיטה וסכינו בידו, מימר אמרינן דבודאי בסכין זו שבידו שחט האחרות, אבל אם כבר יש שעה שגמר לשחוט, ואנן שואלין אותו במה שחט, והראה לנו סכינו, ונמצאת יפה, לא נסמוך עליו, כי שמא בסכין פגומה שחט דמטרח לא טרח אלא שלאחר השחיטה נזדמן לו זו שהיא בדוקה, או דלמא כיון דסכין בדוקה יוצאה מתחת ידו, חזקה מעיקרא נמי בידו היתה ובה שחט, ואולי יש להכריע כלשון זה האחרון, מדאמרינן לעיל אלא אישראל מומר הכי דמי, אי דאיתיה לסכין לבדוק אי דליתיה לסכין כי אחרים רואין אותו מאי הוי דלמא בסכין פגומה שחט, מדקאמר אי דאיתיה או דליתיה ולא קאמר אי דידעינן באיזו סכין שחט ואיתיה קמן, משמע דכל אימת דנפיק קמן מתותי ידיה אין חוששין שסכין ששחט בה נאבד וזה אחר הוא. ומיהו דוקא בשעה או בשתים שלא היה לו פנאי ללכת לדרכו ולמצוא אחרת בשוק ליקח, אבל כשהיה לו פנאי גדול יום או יומים בזה ודאי לא נסמוך על דבריו כלל, כך הדעת נותנת, אלא שיש להחמיר בדבר.
ומומר לנבלות להכעיס לכתחלה לא ישחוט, ואפילו בבודק סכין ובישראל עומד על גביו, דכיון שהוא מתכוין להכעיס מתנכל הוא לנבל ואפשר דשהה ודרס ולאו אדעתיה, וטפיה גרע אצל שחיטה מחרש שוטה וקטן שאין מוסרין להן לכתחלה, וכמו שהוכחנו למעלה.
ומיהו אם שחט ואחרים רואין אותו מתחלה ועד סוף ונמצאת סכינו יפה, מותר לאכול משחיטתו, דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה, ואינה כשחיטת נכרי, דישראל הוא אלא שמורד במצוה זו.
ומומר לדבר אחד כגון מומר לערלות או לאחת מכל מצות ה' חוץ ממומר לע"ז או לחלל שבתות בפרהסיא שוחט בינו לבין עצמו, ואפילו בלא בדיקת סכין וסומכין עליו בשחיטה לגמרי, וכדתניא (לקמן חולין ה, א) הכל שוחטין ואפילו ערל, ואוקימנא לה במומר לערלות.
אל הרב רבי משה בר מימון ז"ל (פ"ד שחיטה ה' י"ד) כתב, ישראל מומר לעבירה מן העבירות שהיה מומחה, הרי זה שוחט לכתחלה, וצריך ישראל כשר לבדוק את הסכין ואחר כך יתנהו למומר זה לשחוט בה, מפני שחזקתו שאינו טורח לבדוק. נראה מתוך דבריו שהוא מפרש הברייתא כולה דקתני הכל שוחטין ואפילו ערל ואפילו כותי ואפילו ישראל מומר בישראל בודק ונותן להם דומיא דישראל מומר. ועוד למדנו מדבריו דאף על גב דקיימא לן בשאר אנשים דעלמא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, בישראל מומר לא נסמוך על הרוב בין שיהא מומר לאכול נבלה לתאבון בין מומר לאחד מן העבירות. וקצת יש מן התימה בדבריו בזה, שהרי רבא ורב אשי ואביי לא הזכירו מומחה כלל אלא עומד על גביו או יוצא ונכנס או בודק סכין, אבל מומחה לא הזכירו כלל, ורבינא לבד הוא שהזכיר באוקימתא דמתניתין הכל מומחין שוחטין, ואמרינן כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמרי מומחה אין שאין מומחה לא קסברי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, אלמא אפילו לרב אשי דמוקי מתניתין בישראל מומר לאכול נבלות לתאבון רוב מצויין מומחין הן קאמרינן ביה ואין צריך בדיקה תחלה [א]לא כשאר אנשים, שאם לא כן היה לו לרב אשי לפרש באוקימתיה בודק סכין ונותן לו והוא שיודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה, ויותר שרב אשי סומך בשאר אנשים שהן מומחין מן הסתם ואין צריכין בדיקה, היה לו פרש כאן שהוא צריך בדיקה כדי שלא נטעה לומר דגם זה כאחד מן האחרים שאנו אומרין עליה מן הסתם שהן מומחין.
עוד כתב הרמב"ם ז"ל (שם ה' ט"ו) מי שהוא פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה הרי זה שוחט בינו לבין עצמו אם היה מומחה, שאינו מניח דבר המותר ואוכל דבר האסור, זו חזקה על כל ישראל אפילו הרשעים מהם.
ומומר לעבודה זרה ולחלל שבתות בפרהסיא הרי הוא כמומר לכל התורה כולה ושחיטתו כשחיטת נכרי, ורב ענן דאמר משמיה דשמואל דשחיטתו כשרה היא, איתותב, ואפילו דיעבד ואפילו ישראל עומד על גביו ובודק סכין ונותן לו שחיטתו נבלה כשחיטת נכרי, וכן שחיטת מין ישראל שכופר בתורה ובמשה רבינו הרי הוא כנכרי ושחיטתו נבלה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם). ואם הוא מין שנעשה כומר לעבודה זרה אין צריך לומר ששחיטתו נבלה שאף בהנאה היא אסורה, כי מתוך שהוא אדוק בעבודה זרה שחיטתו לע"ז ואסורה בהנאה, וכדתניא (לקמן חולין יג, א) שחיטת מין לע"ז פתו פת כותי ויינו יין נסך ספריו ספרי קוסמין פירותיו טבלים ויש אומרים אף בניו ממזרים, ובמין ישראל מיירי, מדקתני בניו ממזרים.
ונשים ועבדים אם הן מומחין שוחטין לכתחלה בינם לבין עצמם, ובודקין סכין לעצמן ושוחטין, וכדתנן בזבחים (לא, ב) שהשחיטה כשרה בזרים בנשים ובעבדים ובטמאין, והא דקתני לה בדיעבד שהשחיטה כשרה, הא אמרינן בפסחים ובזבחים (שם) דמשום טמאים דקתני בהדייהו קתני בדיעבד, דטמאים לכתחלה לא, שמא יגע בבשר, אבל נשים ועבדים אפילו לכתחלה נמי, ומדלא קתני והוא שאחרים עומדים על גביהן שמע מינה דכשרים הן אצל שחיטה לגמרי כגדולים בני דעת ומומחין, והכי נמי משמע ממתניתין דקתני חוץ מחרש שוטה וקטן ולא קתני חוץ מן הנשים וקטנים, שמע מינה דנשים בכללא דרישא איתנהו דהכל שוחטין ואפילו נשים.
תניא דמסייע ליה חמצן של עוברי עבירה פי' שמשהין חמצן לאחר פסח מפני חמדת ממון ודמי למועד לתיאבון. אחר פסח מותר מיד. פי' קתני מיד לפי שא"צ לשהות כדי ללוש ולאפות וכיוצא בו דסגי' בשהי' כדי להחליף מפני שמחליפין חמצן בחמץ של עכו"ם שעבר עליו פסח שמותר פי' רש"י דכיון שיכול להחליפו בשל עכו"ם שהוא מותר לא שביק היתירא ואכל חמץ שעבר עליו הפסח שהוא אסור. ואע"ג דהא נמי אסורא הוא לדידי' דהא מתהני מחמץ שעבר עליו הפסח שהוא אסור בהנאה דאי לאו דיהבי לעכו"ם לא הוי יהיב לי' גוי דידי' אפ"ה כל מה דמצי למיעבד בהיתירא פורתא עביד ולדידן מיהא שריא שאין לך איסור הנאה שתופס דמיו וחליפיו חוץ מע"א ושביעית וי"א שאף לעצמו מותר וטעות הוא בידם דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח שאם רצה למכרו מכרו ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומים ומדמי העצים עכ"ל ז"ל ובודאי דמה דכתב מרן ז"ל דלאחריני שרי כן הוא על כרחין כדמוכח סוגיא וכדתנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ואי לא שרי לדידה אפילו לכתחלה לאחר שקדשה אמאי מקודשת הא לא יהיב לה שוה פרוטה ומאי דכתב נמי ז"ל דלדידי' אסור כן הוא דהכי אסקי בנדרים ובההיא דאבעי' לן מהו בחלופיהן של אסורי הנאה ואתיין למפשטי' מדתנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת דקס"ד דקדש לאו דוקא ולכתחלה נמי שרי לקדש אלא דנקט לי' אגב דקתני מכרן בדיעבד דלכתחלה אסור למכרן ודחינן דדילמא ה"מ בדיעבד וקידש דוקא קתני אבל לכתחלה לא וכיון דדחינן לה ולא איפשט בעיין ואיסורא דאורייתא הוא ולחומרא ומיהו מה שאומר רבינו ז"ל בטעמי' דאי אמרי' שרי מצינו דמים לחמץ בפסח וכו' זו אינה ראיה דא"כ היכי לא פשטינן מהאי טעמא בעיין דמס' נדרים אלא ודאי דלעולם אימא לך דכיון שהחליפו בדיעבד אפילו לדידי' שרי כיון שאינו תופ' חליפין ומיהו כיון שאסו' למכרו ולהחליפו מן התור' נמי' הרי חשוב שאין לו דמים ואין לו תשלומים שאין לנו להחזיקו שהי' עובר על התורה למכרו ולהחליפו ומיהו עיקר דינו אמת כדפירש"י וא"ת כיון שאין תופס דמיו וחלופיו למה הן אסורין אף לדידי' וי"ל דהא איסורא דרב הוא דקנסוהו לפי שעבר להחליפו ולמכרו וכן פירש"י ז"ל בפ' השוכר דע"ז ומיהו לדידי' קנסא ולא לאחריני נמצאת למד דמדאורייתא אסור להחליף ולמכור אבל אם החליף או מכר דמיו וחילופיו מותרין אף לדידי' שהרי אינו תופס דמיו ומדרבנן אסורין הדמים והחליפין לדידי' אבל לאחרי' מותרין אפילו מדרבנן ומעת' עוברי עביר' הללו הרוויחו במה שהן מחליפין בתרתי חדא שהן עצמן אסורים בחמץ מן התורה לר"י בין לו ובין לאחרי' וחלופיהן אף מדרבנן לאחרים. ואידך שאף לדידהו אין איסור החליפין אלא מדרבנן ולמאי דאוקמינא כר"ש דסבר דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסת אינו אסור אלא מדרבנן מיהו חמץ עצמו אסור אף לאחרים ג"כ מדרבנן וחלופיהן מותרים לאחרים וכדאמרן. ועוד הרוויחו אף לדידהו דשאני בין אכילת איסור עצמו שהוא כעין חמץ דאורייתא לאיסור חלופיו ולכך מטריחן להחליף והרבה האריכו בתוס' ובחידושי' בענין זה אבל מה שכתבתי הוא תרומת כל דבריהם בקילור:
הא דאמרינן סברוה הא מני ר"י הקשו בתוס' דא"כ מה הרוויחו להחליפם בשל עכו"ם דהא אסקינן התם דלר"י אפילו חמץ של גוי שעבר עליו הפסח אסור בהנאה מן התורה ותירצו דהשתא סברוה כסברא דהוי סבר רב אחא אליבא דר"י דשל עכו"ם מותר דאע"ג דהוא הדר ביה לאו הוי מסקי אדעתייהו דהני דסברוה לההיא חזרה ובדין הוא דיכולין לומר ולטעמיך אלא דלא חיישינן ודכוותא בתלמוד טובא:
ותהוי נמי ר"ש מי קתני שאני אומר החליפו פי' דלהוי משמע דלא פשיטא לן דהחליפו אלא דאנן הוא דתלינן לקולא משום דהוו איסור' דרבנן מפני שהן מחליפין קתני כלו' דודאי מחליפין והשתא מה וכו' ומיהו מאן דסברוה לא נחת להא דיוקא וקסברי דמפני שמחליפין רוצה לומר מפני שתולין לומר שמחליפין.
הכל שוחטין ואפילו כותי וכו' היכי דמי אי לימא שמתו אחיו מחמת מילה ישראל מעלי' הוא פי' דאנוס הוא מחמת סכנה ויש שפירשו בתוספות דמיירי שמתו אחיו מחמת מילה שנימולו כשהן גדולים ונבלעו בהן דמן דאי כשהן קטנים לא הי' לזה לחוש לכך וליתא מדנקט לי' תלמוד' סתם והטעם דכל שמתו אחיו מחמת מילה מקום יראה הוא לכל אדם ואפילו מקטנים לגדולים שאין להם שיעור וכל שיש שם צד יראה ופחד אינו נידון כמועד כלל כנ"ל.
אלא לאו מועד לאותו דבר וכדרב' פי' מועד לתיאבון ובבודק סכין ונותן לו וכדרבא דליכא למימר במועד לתיאבון ובאחרים רואין אותו דא"כ מאי ואפילו מועד מי גרע מכותי דשרי בהכי וכ"ש דליכא לאוקמי דלהכעיס דההיא נידון דאפילו באחרים רואין אותו אין מוסרין אותו לשחוט לכתחלה דמועד הוא לקלקל טפי מחש"ו:
למעלה שאני פי' רש"י ז"ל למעלה שאני שאין אכילה לפניו אבל אדם דצריך לאכילה עיקר הסתה דידי' באכילה ושתי' ואינו מחוור דאמאי לא גמרי לשון הסתה הסתה מהתם לכך הנכון למעלה שאני דלאו הסתה ממש היא דלא שייך הסתה בי':
ודלמא גברי דאחאב הוי מעלי פי' והנהו הוי משבעת האלפים ולפי שהי' מבני ביתו של אחאב לא היו מטמרין מאיזבל:
משומד אוכל נבלות להכעיס יש מתירין למסור לו לשחוט לכתחלה בעמידת אחר על גביו ובבדיקת סכין ולדעת זה קשה לפרש מה שאמרו לימא מסייע ליה הכל שוחטין כו' אפי' משומד וכו' היכי דמי אי לדבר אחר היינו ערלות אלא לאו לנבלות וכדרבא דאמר בודק סכין ונותן לו ודחי ליה לא לנבלות לעולם לא דכהיתירא דמי ליה אלא לעבודה זרה וכדרב ענן דאמר משומד לעבודה זרה אוכלין משחיטתו ואיכא דמקשי עלה היכי דחי ליה מדרב ענן דאיתותב לדחייה בדהלכתא ולוקמה בלתיאבון ובאחרים עומדין על גביו כדין כותי הא בבדיקת סכין לא ודלא כרבא והא ודאי לא קשיא דאם כן מאי האי דקאמר אפי' כותי אפי' ערל אפי' ישראל דמשמע דהאי משומד גרע טפי מכותי הא ודאי טפי עדיף אלא הא קשיא לוקמה באוכל נבלות להכעיס ובעמידה על גביו דגריע טפי ושוחט לכתחלה לדעתך אלא ודאי כל להכעיס לכתחלה לא אף בעמידה על גביו וברייתא הכל שוחטין קתני לכתחלה וגדולי הדור מביאין ראיה מדתנן לקמן הכל שוחטין ומקשי הא תנא ליה ותירץ חדא בכותי וחדא במשומד ואם איתא לוקים תרוייהו במשומד חד לתיאבון וחד להכעיס אלא כל להכעיס לכתחלה לא בשום פנים ויש פוסלין אותה בכל ענין אף בדיעבד כמו שביארנו למעלה וראיה להם ממה שאמרו לענין קרבן לא שב מידיעתו אין מביא קרבן על שגגתו ועיקר הדברים כשיטתנו ושאר דברים שבשחיטת המשומד אע"פ שזהו מקומם לפי סדר הגמרא כבר ביארנו דינם למעלה עם כל מה שראוי לצרף עמו כמו שכתבנו:
תד"ה מותר מיד מפני שהן מחליפין כו' והשתא א"ש דלא תקשי היכי סברוה כו' דחמץ של עובד כוכבים כו' ומותר מיד דקאמר היינו כשיעור לישה עכ"ל פי' הא ודאי דכמו דבשיעור לישה לחוד לא תלינן שהוא עצמו לש בצק זה אחר הפסח אלא דתלינן בחילוף עם הנכרי שמצא שלש בצק אחר הפסח ה"נ בשיעור אפייה לחוד לית לן למיתלי שהוא עצמו אפה אותו אחר הפסח אלא דאית לן למיתלי שהחליפו עם הנכרי שמצא שאפה אחר הפסח אלא דא"כ לא הל"ל ומותר מיד דשיעור אפייה אין זה מיד ומדקאמר מיד דהיינו שיעור לישה ע"כ דבבצק איירי והיינו ע"כ משום דגזרו על פתן ודו"ק:
בא"ד ומיהו אע"ג כו' באשה שרי משום פריה ורביה א"כ לא אסרו אלא כגון פירות וכלים כו' עכ"ל עיין בכל זה ברא"ש בס"פ האיש מקדש שכל זה מפרש"י בפרק רבי ישמעאל שכן מחלק בין קידושי אשה ובין שאר חליפין וכתב עליו הרא"ש שלא היה צריך לזה דקידושי אשה נמי לא שרו לכתחלה כו' אלא אם קדש בדיעבד כו' וכן פירות וכלים נמי אסור נקנות מדרבנן מדמי ערלה כו' אבל אם בדיעבד לקח מדמי איסור הנאה פירות וכלים חליפין לא גזור רבנן כו' עכ"ל וגם על דברי התוס' דהכא יש לדקדק כן מאחר שהביאו הך שינויא דנדרים דמחלק בין לכתחלה ובין דיעבד לא הוו צריכי לחלק בין קידושי אשה ובין שאר חליפין כמו שדקדק הרא"ש לפרש"י דפרק ר"י ומהרש"ל כתב כאן דרך רחוק לדברי התוספות ולא כמו שהביא הרא"ש בס"פ האיש מקדש והר"ן בשמעתין הקשה לפירש"י דאסור הדמים למחליף עצמו מהא דמכרן וקדש בדמיהן מקודשת אלמא חליפי איסורי הנאה מותרין ולא ידענא מאי קושיא הא בנדרים מקשי לה תלמודא ומשני לה דלמא לכתחלה הוא דלא הא דיעבד עבד ודו"ק:
ד"ה מותר מיד מפני שהן מחליפין וכו' א"נ כדפירש ר"ת דבבצק איירי וכו'. כד מעיינת שפיר נראה לפרש דר"ל שלכשרים מותר ליקח מהעוברי עבירה פת אפויה לאחר הפסח משום דאמרינן שהעוברי עבירה החליפו חמצן שהיה להם שעבר עליו הפסח ונתנו אותו לעובד כוכבים ולקחו בחליפיו בצק ואפוהו הישראלים העוברי עבירה אבל בלא טעמא דמפני שהן מחליפין אפי' היכי דשהה אחר הפסח כדי לישה ואפייה לא היה חמצן של עוברי עבירה מותר דדלמא מחמץ שעבר עליו הפסח הוא ואתא נמי שפיר מ"ש התוס' אחר זה והשתא אתי שפיר דלא תקשה היכי סברוהו וכו' אלא בבצק איירי ומחלפי בצק של עוברי כוכבים וכו' דבצק מסתמא לא לשוהו העובדי כוכבים בפסח אלא לאחר הפסח משום דאין דרך לשהות הבצק יותר משיעור לישה אבל אי אמרינן דמהלפי בפת האפוי של העובד כוכבים תקשה לן היאך הוא מותר לר"י הא אית ליה דחמץ של עובד כוכבים שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ושמא פת זה שלקח עתה לאחר הפסח מן העובד כוכבים נאפה בפסח ואע"ג ששהה אחר הפסח כדי שיעור לישה ואפייה לא הוה תלינן דאפו העובד כוכבים לאחר הפסח אבל אי הוה מפרשינן דהתוס' ר"ל שהכשרים לוקחים בצק מהעוברי עבירה מפני שהעוברי עבירה מחליפין חמצן בבצק של עובד כוכבים א"כ תקשה לן למה לי טעמא דמפני שהן מחליפין בלא טעם זה מותר ליקח בצק מהעוברי עבירה אחר ששהה שיעור לישה אחר הפסח דבלתי ספק שהעוברי עבירה לא לשו בצק זה בתוך הפסח וק"ו דליכא למיחש שלשו אותו קודם הפסח ועבר עליו הפסח דאין דדך לשהות בצק זמן ארוך כל כך ועוד דאי איכא למיחש שמשהין בצק יותר משיעור לישה וחיישינן דלמא לשו אותו בתוך הפסח א"כ מה מועיל טעמא דמחליפין לר"י דאסר חמצן של עובד כוכבים שעבר עליו הפסח שאפי' לוקחים העובדי כוכבים בצק לאחר הפסח איכא למיחש לשמא לש אותה העובד כובבים בתוך הפסח אע"ג ששהו שיעור לישה אחר הפסח ואם באת לחלק ולומר דדוקא גבי ישראל העוברי עבירה אינו מועיל שיהא שיעור לישה אחר הפסח וחיישינן שמא לשו קודם הפסח ועבר עליו הפסח דמשום הפסד לא ביערו אבל בעובד כוכבים כששהה שיעור לישה אחר הפסח בצקו מותר דתלינן שלש אותה אחר הפסח א"כ תקשה לן מ"ש התוס' אחר זה והשתא א"ש דלא תקשה היכי סברוהו וכו' הא לפי זה אפי' איירי בפת אפוי ולא בבצק ולוקחים מן העובדי כוכבים פת אפוי הוה א"ש וכגון ששהה אחר הפסח שיעור לישה ואפייה דאז תלינן שלשו ואפאו העובר כוכבים אחר הפסח ע"כ מוכרה הוא לפרש דברי התוס' כמו שכתבנו מתחלה שהכשרים לוקחין מהעוברי עבירה פת אפוי מפני שמחליפין ולוקחין מן העובד כוכבים בצק והעוברי עבירה אופין אותו אלא שלפי זה ע"כ צ"ל שצריך לשהות אחר הפסח כשיעור לישת העובר כוכבים ושיעור אפיית הישראל העובר עבירה ומיד דקאמר היינו כשיעור לישה ואפייה ודתוס' כתבו ומותר מיד דקאמר היינו כשיעור לישה ולא כתבו כשיעור לישה ואפייה וק"ל וצ"ע:
בא"ד ומיהו נראה לאסור מדרבנן דבנדרים פ' השותפין וכו' עד ודחי דלמא לכתחלה היא דלא הא דיעבד עבד וכו'. ר"ל דאפי' כבר מכר בדיעבד דבר של איסורי הנאה הדמים אסורים מדרבנן אפי' אם לקח בדיעבד כבר באותן הדמים כגון פירות או כסות הוא ג"כ אסור מדרבנן אלא שבקדושי אשה לכתחלה אסור לקדש בדמיהן כיון שהדמים אסורים בהנאה מדרבנן אלא שאם קידש בדיעבד בדמיהן מקודשת משום דהא מן התורה הדמים מותרים בהנאה ואע"ג שאם לקח בעד הדמים פירות או כסות אסורים כיון שהדמים אסורים מדרבנן מ"מ באשה אין מפרישין אותו מאשתו ושרי משום פריה ורביה אז משום שאינו דבר הניכר שבא בחליפי הדמים והיינו מ"ש התוס' ומיהו אע"ג דבשאר חליפין אסור באשה שרי וכו' וק"ל:
גמ' ואב"א לאו אורחיה דמלכא כו' כצ"ל:
רש"י בד"ה מפני שהן מחליפין קתני דודאי כו' כצ"ל:
תוס' בד"ה מותר מיד כו' הא דיעבד עבד נ"ב פי' לכתחלה אסור להנות מן החליפין אבל גבי קדושין שכבר קדוש ונהנה מ"ה שריא ליה ואע"פ שהיה ראוי שלא יהנה ממנה אחר הקדושין דכל מה שנהנה אח"כ הוי כבתחילה מ"מ משום פריה ורביה התירו לו מאחר שכבר קדש א"נ מאחר שאין כאן אלא דמים שהוא דבר שאינו ניכר לא החמירו ביה בפרט מאחר שכבר קידש ודו"ק:
גמרא כיון דדש ביה כהתירא דמי ליה. הוא ע"ד דאמרי' כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו כו':
גמ׳ חמץ אחר הפסח דרבנן. נ"ב קנסא קקניס הואיל משום דעבר עליו בב"י ובב"י כדאיתא פכ״ש (דף כט א):
שם שנהנה מסעודת אחאב. נ"ב עמ"ש בספר אם לבינה בס"ד בענין זה:
שם כל משרתיו. נ"ב צ"ל כל לאו דוקא ולא רובם ככולם:
רש״י ד"ה מפני שהן וכו׳ דהשתא נמי איסור לגבייהי כצ"ל:
ד"ה ויסיתהו וכו׳ לעלות על רמות גלעד כצ"ל:
גמ' לא ס"ד דכתיב מושל מקשיב וכו'. אין למדין מן הכללות צא ולמד מדורו של יהויקים ודורו של צדקיה כדאיתא בסנהדרין דף קג ועיין מאמר חיקור הדין ח"א פ"ב:
חמצן של עוברי עבירה, עמ"ש רשב"א דמש"וה סברוהו דאתי' כר' יהודה משום דלר"ש מה מרויח דהשתא נמי עביד איסורא דרבנן, וצל"ע נהי דרש"י כ' שמרויח פורתא וכו' אמנם לא הבנתי זה שהרי אם ימכור החמץ לישראל יעבור ב' איסורי' שהוא נהנה מחליפי חמץ וגם הם אוכלי' ועובר הוא על לפני עור משא"כ כשמחליפו לגוי ומוכר לישראל ההיתר, אין כאן אלא איסור החליפי' וא"ש נמי לר"ש וצל"ע.
עוד כ' רשב"א דהאיבעי' דש"ס דנדרי' הוא אי מותר לכתחלה להחליף אי' הנאה, ולא אפשיטא וצ"ע א"כ איך נילף היתר הנאה לנבלה מאו מכור לנכרי ער"פ כל שעה הא אי' הנאה נמי מותר להחליף, וי"ל דהילפותא הוא מנתינה דגר דההוא ודאי אסור דמחזיק לו טובה אבל למכור לנכרי אפשר דמותר בכל אי' הנאה, ודוחק. ועיי' משנה למלך פ"ה מיסודי התורה:
שוב מצאתי ברשב"א בנדרי' שם מייתי בעצמו ראי' זו מאו מכור לנכרי דלכתחלה אסור להחליף, וכדי ליישב קצת רשב"א דשמעתין צ"ל דס"ל דסוגי' דנדרי' כחזקי' דהיתר הנאה דנבלה מדלא כתי' לא יאכל ועיקור קרא דאו מכור לא אתי אלא להקדים נתינה דגר ודוחק:
מ"ש המהרש"א בשם הרא"ש דקדושין שהקשה למה לי טעמא דפרי' ורבי' תיפוק לי' בדיעבד מותר יפה תי' במהדורא בתרא דנהי דלכתחלה אסור לקדש רק אם עבר וקדש מקודשת דאורי' ואסורה לעלמא מ"מ עדיין קשה אי ס"ד בעלמא אסורים חליפי' לכתחלה הי' לנו להחמיר עליו לקדש אשתו פעם אחרת בפרוטה וכיון דלא מצריכי' כן ה"ל כלכתחלה, ומש"וה הוצרכנו לומר פ"ו שאני ומ"מ אסור לקדש לכתחלה רק אם עבר וקדש לא מצרכי' לקדש פעם שנית וס' זו איתא גם בר"ן דנדרי'. ומה שהקשה מהרש"א עוד אהר"ן דהקשה ק' הש"ס דנדרי' שגגה יצאה מלפני השליט מהרש"א ז"ל דהר"ן הקשה ק' אחרת אי ס"ד כרש"י דלדידי' אסור החליפי' א"כ לא שוה פרוטא גבי' ובמאי תתקדש האשה לו ועל זה תי' כיון דשוה פרוטה לדידה מתקדשת וכ"כ הראש פ"ב דקדושין: ובעיקור הק' על רש"י דכ' א"כ מצינו דמי' לחמץ בפסח שהקשו תו' וכל הראשונים הא לכתחלה אסור מיהת, נ"ל מש"וה דקדק רש"י ומייתי מהא דאין לו דמי עצים משום דלמ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה מותר מן התורה לבשל בו קדרתו כשנעשה גחלת וכ"מש תוס' פסחי' ה' ע"א והשתא אי ס"ד דלא החמירו חכמי' במי שעבר ותחליף חמץ ומותר הוא להנות מחליפיו, א"כ מכ"ש שאין להחמיר במי שעשה כהלכה ושרף חמצו ונעשה ממנו גחלת ונהי דמ"מ לא הותר ליהנות מהגחלת להדי' דדלמא יבוא ליהנות ממנו קודם שנשרף לגמרי ויהי' החמץ בעין, אבל מ"מ יהי' מותר לכתחלה ליטול שכר מן הגוי המבשל אצל גחלת חמצו ואם יהי' הדין כן א"כ אמאי לא יהי' דמי עצים לחמץ בפסח, ושור הנסקל בכדי נקט. וע"ש בפסחי' דהסוגי' דדמי עצי' אתי' כר"ע דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה:
מפני שהן מחליפי' יש לעיי' מנ"ל דהטעם דלא שביק היתירא וכו' דלמא משום דלא נחשד אלא לעבור על בל יראה ולא לאכול חמץ שעבר עליו הפסח אלא להנות בחליפיו אח"כ, והלא לא ראינוהו אוכל ואע"ג דחמירי מני' דבל יראה ה"ל ב' לאוין ועשה דתשביתו וגם עובר בכל שעה משא"כ אכילת חמץ אחר הפסח וגם משמע לאינשי אי' טפי שהיי' חמץ בפסח מאכילתו אחר הפסח וכיון דחשוד על החמור ממילא חשוד נמי על הקל כמבואר בטו"שע י"ד סי' קי"ט, מ"מ הא מבואר דוקא אם הם מענין א' כגון החשוד לאכול חלב כ"ש שיאכל נבלה דתרווי' עניני אכילה, אבל החשוד להשהות חמץ אינו חשוד לאוכלו ומש"וה חזקה עליו שיחלפנו משא"כ במומר לנבלות שפיר יהי' חשוד על השחיטה, ושוב הראוני שנתעורר קצת בזה בס' ת"ח יע"ש והנלע"ד בזה דהא הך שצריך יהי' מענין א' איננו לא משנה ולא בריתא בשום מקום רק שהר"בי כ' שהוציא כן מבריתא דבסמוך דנקט מומר לערלות, ואח"כ מומר לאותו דבר וק' הא מומר לערלות חמיר טובא וגם משמע לאינשי אי' טפי וא"כ החשוד לערלות כ"ש שיהי' נמי מומר לנבלות, ומאי אצטריך תו למתני מומר לאותו דבר שמע מינה כיון שאינו מענין א' לא אמרי' מומר לדבר חמור הוא מומר לקל ע"ש ובש"ך סי' קי"ט סק"יב ע"ש וא"כ אכתי לא אסיק הש"ס הך בריתא ומסברא חצונה אין לחלק בין אם הם מענין א' או לא ושפיר מייתי סייעתא לפי הס"ד ולמסקנא אין כאן סייעתא וא"ש נמי מה שתמה פני יהושע דלא הביאו הפוסקי' הך דחמצן של עוברי עבירה, משום דמשנה שאינה צריכה היא דמה ענין דבל יראה לאכילת חמץ. ומ"ש הוא ז"ל משום דלמסקנא קי"ל דבדרבנן שביק התירא ואכיל איסורא וברייתי' דחמץ וכו' אתי' כר"י ואנן קי"ל כר"ש דחמץ אחר הפסח דרבנן אלו דבריו ז"ל ותימה הוא נהי נמי דבדרבנן אין לסמוך שבודאי החליף עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ונימא שאני אומר החליף כדאמרי' מי קתני שאני אומר וכו' ע"כ מחוורתא כ"מש לעיל:
אלא פשיטא מומר לערלות פיר"שי מבעט במצוה זו עכ"ל כוונתו דאלו אינו מבעט א"כ הא קי"ל בפ"א אינו נעשה מומר עד שישנה או ישלש בחטא, וזה לא שייך בערל ואפי' נימא שאינו מל בניו זה אינו ענין לערל דמשמע שבערלות שבגופו מיירי, שהוא מומר במה שהוא בעצמו ערל ע"כ פירש"י שהוא מבעט בו והזהירו בו כמה פעמי' ולא שמע, ועיי' בכ"מ נדחק בזה בלשון רש"י. אלא מומר לאותו דבר כ' תוס' ולתיאבון דאי להכעיס פשיטא דפסולה עכ"ל ודבריהם צריכי' ביאור דמכ"ש אי איירי להכעיס דאיכא סייעתא לרבא ועדיפא מני' וי"ל דבריהם ע"פי דברי חי' רשב"א דאיכא לאוקמא בלהכעיס ועומד ע"ג דהוה לא זו אף זו מכותי דלהכעיס גרע מכותי, וע"ז תי' דלהכעיס פשוט דפסול אפי' עע"ג וזה כשיטת הר"ן אבל רשב"א העלה דבדיעבד אבל לכתחלה מיהת לא ישחט ולא שייך הכל שוחטין ע"ש.
ועדיין לא נאסר סתם יינם. בפשיטות ה"ומ למימר דהא עיקר סתם יינם משום חתונת בנותיהם גזרו, ויהושפט התחתן עם אחאב. ודלמא עובדי' זבח וכו' וצ"ל דגבי שני למלך כמו עובדי' לא שייך מושל מקשיב וצ"ל נמי דמשרתיו של עובדי' לא הוה מעלי שהם חוזרי' כמו אחאב, ועובדי' דיו להפקיע עצמו, כך שמעתי.
ותיהוי נמי ר"ש מי קתני שאני אומר החליפו מפני שמחליפין קתני כו' ולפ"ז משמע דהך ברייתא דקתני מותר מיד אתי אליבא דכ"ע דכיון דאפי לר"ש מותר דלא שביק התירא ואכיל איסורא דרבנן כ"ש לר"י מותר דוודאי מחליפין דלא לאכול איסורא דאורייתא. וא"כ יש לתמוה על כל הפוסקים שלא הזכירו דין זה כלל בהלכות חמץ והנלע"ד בזה דהא עיקר שקלא וטריא דשמעתין דאמרו רבנן לרבא תניא דמסייע לך היינו דבעו למימר מה שאמר רבא דישראל מומר אוכל נבילות מותר לשחוט על ידי שבודקין סכין ונותנין לו דלא שביק היתרא ואכיל איסורא לא חידש בזה כלום דהכי איתא להדיא בברייתא בחמצן של עוברי עבירה וקס"ד דר' יהודה היא דכיון דאיסורא דאורייתא לא שביק התירא ואכיל איסורא א"כ ממילא דה"ה לשחיטה דהוי נמי מדאורייתא אבל אי הוי איסורא דרבנן לא אמרינן דלא שביק התיר' ואכיל איסורא ואהא מסיק הש"ס ממאי דטעמא דברייתא משום דלא שביק התיר' דלמא ר"ש היא והכא טעמא אחרינא איכא דתלינן לקולא שמא החליפו ומסיק הש"ס דהא ליתא דמשמע מלישנא מפני שמחליפין דודאי החליפו וממילא דלפ"ז דאפילו באיסורא דרבנן מותר וכל שכן באיסור דאורייתא וא"כ כל שכן דקשה טפי אמימרא דרבא דמאי קמל"ן דסמכינן אמומר דלא שביק התיר' אפילו באיסורא דרבנן וכל שכן באיסור אוכל נבילות דהוי מדאורייתא. אלא על כרחך דלקושטא דמלתא מוקי רבא ברייתא דהכא כר' יהודה דאוסר חמץ של ישראל מדאורייתא. ומש"ה החליפו בשל עובד כוכבים והיינו לרש"י איירי אפילו בפת גמור דשל עובדי כוכבים מותר כדפרישית. וכל שכן דא"ש לר"ת דמפרש בבצק. משא"כ לדידן דקי"ל כר' שמעון דאפילו חמצו של ישראל אחר הפסח ליכא איסורא דאורייתא אפילו באכילה ולא מיתסר אלא מדרבנן משום קנסא מש"ה לא אמרינן דלא שביק התירא ואכיל איסורא. והיינו ממש כמימרא דרבא:
בפרש"י בד"ה אלא מומר דקתני לעבודת כוכבים ואיצטריך לאשמעינן משום דאמר מר כו' ואפ"ה סמכינן עלייהו כדרב ענן כו' אחאב וסייעתו חזינן בהו דעובדי עבודת כוכבים הוו ובנבלה לא אשכחן בהו דפקרי ואיכא למימר דיצרם תקיף עלייהו עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על לשון רש"י למה הוצרך לכל זה דלקמן משמע להדיא דרבנן לית להו מומר לעבודת כוכבים מומר לכל התורה כולה דהא איתותב. ועוד הא האי טעמא דיצרו תקיף עליו תינח במומר לעבודת כוכבים ואכתי במומר לחלל שבתות מאי איכא למימר דלא שייך האי טעמא ולקמן משמע דאפ"ה הוי מומר לכל התורה כולה והנלע"ד בזה שהוצרך רש"י לפרש כן משום דקשיא ליה טובא אדרב ענן מעיקרא מאי קסבר דנהי דלא שמיע ליה הך ברייתא דמכם ולא כולכם דלקמן אכתי הא משנה ערוכה היא בבכורות בפרק עד כמה ובכמה ברייתות שם דכל החשוד לדבר חמור חשוד לדבר קל אלא דיש מחלוקת בין הפוסקים דהאי דבר חמור תליא בדבר שעונשו מרובה יותר מבעבירה אחרת או דתליא בדבר דחמיר לאינשי טפי אם כן לפ"ז במומר לעבודת כוכבים דאיכא כולה לגריעות' משום שהרי עונשו בסקילה ואיסור נבילה ליכא אלא לאו גרידא ואין לך דבר שחמיר לאינשי טפי מעבודת כוכבים כדאמר מר חמורה עבודת כוכבים ואם כן לפ"ז מאי מייתי רב ענן ראיה מאחאב ויהושפט דאכתי דיהושפט גופא קשיא האיך אכל משחיטת אחאב לכך הוצרך רש"י לפרש דגבי מומר לעבודת כוכבים לא שייך האי כללא דאף על גב דעונשו מרובה וחמירי לאינשי טובא מכל מקום כיון דלעבודת כוכבים יצרו תקיף עליה מש"ה לא הוי מומר לשאר עבירות. ואי תקשי אכתי מאי מהני הך טעמא למומר לחלב שעונשו בכרת דנהי דלא קשיא ליה אמומר לערלות דהוי נמי עונשו בכרת ואפ"ה מותר לאכול משחיטתו לכ"ע דבהא איכא למימר כיון שאין עושה מעשה דהוי בקום ועשה מש"ה לא חמיר לאינשי ואכתי לענין אכילת איסור כיון שאין עושה אלא לתיאבון לא שביק התירא ואכיל איסורא נראה ברור דבשני מיני מאכל לא אמרינן מומר לדבר זה הוי מומר לדבר מאכל אחר אף על גב דהוי חמור בעונש כיון שאינן מיני איסורי שווין בטעמן יש שחביב עליו יותר מחבירו. מיהו הך סוגיא דבכורות דמשמע דאפילו בשני מיני מאכל אמרינן דמומר לדבר חמור הוי מומר לדבר קל התם מלתא אחריתא היא דבחשוד למכור לאחרים איירי דמשום ריוח ממון חשוד למכור אף דבר חמור ולא חייש אלפני עור וכל שכן למכור דבר קל משא"כ סוגיא דהכא דלא שייך במומר דחשיד אלפני עור כיון שאין מרוויח ממון בזה אלא דעיקר חשש כיון דפקיר להאי פקיר נמי להאי כיון דחשיד לאכול כל שכן דחשיד למכור ובשני מיני מאכל שאין שווין בטעמן לא שייך לומר כן כן נ"ל ומה שיש לדקדק בזה בלשון הש"ך בסימן תקי"ח ס"ה ס"ק י"ב שכתב בע"א אין כאן מקומו להאריך ועיין מה שאכתוב בזה בסוגיא דמכם דלקמן ודו"ק:
בתוספות בד"ה מותר מיד מפני שהן מחליפין פי' מותר בהנאה כו' אבל לישראל אסור באכילה דגזרו על פתן של עובדי כוכבים א"נ כדפירש רבינו תם דבבצק איירי היינו משום הך קושיא דגזרו על פתן של עובדי כוכבים. ובאמת שאין ראיה זו מוכרחת כל כך דשפיר הוי מצינן לאוקמי הך ברייתא כפשטה לענין היתר אכילה והיינו בפת של פלטר ולא מיבעיא לשיטת הפוסקים שמקילין בפת של פלטר אלא אפילו לאותן המחמירים ע"פ הסוגיא דגמרא דעבודת כוכבים מכל מקום אשכחן בירושלמי אמוראי טובא דפת פלטר שרי לגמרי כדאיתא להדיא בירושלמי דפסחים אהך מתניתין גופא דקתני חמץ של עובד כוכבים שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ומסיק עלה בגמרא הא באכילה אסור מתניתין במקום שלא נהגו לאכול פת עובדי כוכבים אבל במקום שנהגו לאכול פת עובדי כוכבים אפילו באכילה מותר ועל כרחך היינו בפת של פלטר נקטינן מיהו דבמנהגא תליא מילתא וכדמשמע נמי מלשון הפוסקים. לכך נראה דהא דמפרש ר"ת דבבצק איירי לא משום הך קושיא דפת של עובד כוכבים הוצרך לדחוק בכך (כמו שהאריכו מהרש"א ומהר"ם ז"ל בחידושיהם) אלא דבלא"ה הוצרך ר"ת לפרש דבבצק איירי דאי בפת גמור לא א"ש מאי דבעי לאוקמי מעיקרא כרבי יהודה דהא ר"י אפילו חמצו של עובד כוכבים אוסר לאחר הפסח אף בהנאה כמו שכתבו התוספות. ואף שהרשב"א ז"ל בחידושיו כתב לתרץ קושיא זו דהאי סברוה הא מני ר"י הוא סבר כר' אחא ב"י מקמי דהדר ביה בפרק כל שעה ממאי דקאמר דר"י יליף שאור דאכילה משאור דראיה כו' ע"ש בלשון הרשב"א ז"ל מכל מקום לא נראה לר"ת לפרש כן כיון דרב אחא גופא הדר ביה. ובלא"ה אוקימתא דחיקא היא ע"ש בפירש"י ותוספות. אלא דאפ"ה יש לי ליישב ולקיים שיטת רש"י ז"ל דמשמע מלשונו בפשיטות דמפרש הא דקתני מותר מיד מפני שהן מחליפין היינו מיד ממש לאלתר שמחליפין בפת גמור של עובד כוכבים אע"פ שנאפה בפסח ואפ"ה קס"ד דהנך רבנן דסברוה הא מני ר"י היא היינו דלר"י גופא חמצו של עובד כוכבים לאחר הפסח מותר והיינו לפי מה שהעליתי שם בהך סוגיא דפסחים פרק כל שעה דהא דפשיטא ליה לתלמודא דר"י לא שני ליה בין חמצו של ישראל לעובד כוכבים אפילו לאחר הפסח היינו דווקא אליבא דרבי אבהו דכל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע וכיון דאשכחן בחמץ כתיב לא יאכל לא תאכל לא תאכלו ומוקמינן להו חד לפני זמנו וחד לתוך זמנו וחד לאחר זמנו ובתוך זמנו ודאי אפילו חמצו של עובד כוכבים אסור א"כ ה"ה הנך דלפני זמנו ולאחר זמנו כיון דקרא סתמא כתיב משא"כ לחזקיה דדוקא היכא דכתיב לא יאכל בצירי אף איסור הנאה במשמע משא"כ בלא תאכל ולא תאכלו לא שמעינן איסור הנאה אלא דאפ"ה מודה חזקיה דלאחר זמנו נמי אסור בהנאה לר"י מדאורייתא דיליף לה במה הצד מערלה וכלאי הכרם וחמץ דתוך זמנו הצד השוה שבהן שנעבדה בהו עבירה ואסורין בהנאה וא"כ לפ"ז ממילא דחמצו של עובד כוכבים שלא נעבדה בהו עבירה לא שייך שום טעם לאסור לאחר זמנו מדאורייתא אף לר"י ואם כן הנך סברוה דהכא שפיר מצי סברו כחזקיה דהא בלא"ה רוב הפוסקים סברי כחזקיה וכמו שהארכתי שם בסוגיא דפרק כל שעה בכמה דוכתי ודו"ק:
בתוס' ד"ה מותר מיד וכו' ונראה שמרויחין נמי לגבי דידהו למאי דס"ד השתא שהוא מדאורייתא עכ"ל. ולי נראה דפשוט היו יכולין לפרש שמרויחין גם לגבי דידהו דאם לא החליפו א"כ כשנותנין לישראל כשר חמץ שעבר עליו הפסח הוא עובר אלפני עור לא תתן מכשול הואיל ונותן לו דבר האסור מדאורייתא ולכך החליפו כדי שלא יעבור על לפני עור כו' ודוק:
ע״ב רש״י ד״ה מפני שמחליפין בסה״ד וי״א שאף לעצמו שרי וטעות הוא בידם דא״כ מצינן דמים לחמץ בפסח, הנה דברי רש״י ז״ל תמוהין לפום ריהטא וכאשר תמהו עליהם בתוס׳ דהא לכתחלה עכ״פ אסור להחליף וראיתי בשו״ת ק״ז בעל החת״ס זצ״ל או״ח סי׳ קי״ב וביתר ביאור בחדושיו לחולין כאן דכוונת רש״י ז״ל כי הי״א המה שיטת הרמב״ן ז״ל בפ׳ השוכר דהחליפין מותרין משום דאין אלו דמיהן של איסור הנאה וכדברי הירושלמי קדושין על המשנה דמכרן וקדש בדמיהן מקודשת וא״כ ליכא איסור בהחלפה או במכירה ושפיר קשי׳ לי׳ לרש״י א״כ מצינן דמים לחמץ בפסח דהא שרי לכתחלה למכור אלא דבאמת הרמב״ן ז״ל נשמר מזה כמו שכ׳ החת״ס דטעמא דהא מלתא הוא משום דא״א למכור דאין לו בעלים והמעות שקיבל מתנה או גזל הוה, וכן תראה שמה״ט דחה הרשב״א כאן קושי׳ רש״י על הי״א דא״א למכור דאינו שלו ולא כמו שדחו התוס׳ דברי רש״י בכתבם דאין זה דיוקא דלכתחלה אסור למכור דזה ודאי ליתא דאם עבר אאיסור תורה בהחלפה עצמה אז ממילא אסרו חכמים החליפין כי היכי דלא להנות מאיסורא וכאשר נבאר בס״ד הדבר לפנינו בסוגי׳ דסכין של ע״ז עיי״ש ולכן מצד זה שפיר הקשה רש״י ז״ל דאם החליפין מותרין אפילו מדרבנן ע״כ דלא עבר אאיסורא במעשה ההחלפה וא״כ מצינן דמים לחמץ, אלא דנפרכים דברי רש״י כמש״כ הרשב״א דאין זה מכירה דאינו שלו, אלא דשיטת הי״א שהיא שיטת הרמב״ן ז״ל נפרכת כאשר הארכתי בכמה מקומות עיין בספרי שביבי אש במס׳ פסחים ובגטין עיי״ש ודו״ק.
תוס׳ ד״ה מותר מיד, וכו׳ א״נ כפי׳ ר״ת דבבצק מיירי וכו׳ והשתא אתא שפיר וכו׳ ומותר מיד דקאמר היינו כשיעור לישה עיין במהרש״א ובפי׳ דבריו בראש יוסף דדוקא מיד קאמר דמותר דהיינו כל זמן שנמצא בצק בידו אבל לאחר שנמצא פת בידו אסור משום פת עכו״ם דודאי לא החליף פת בבצק להנצל מאיסור פת עכו״ם דמיטרח לא טרח ולחלות שהי׳ לו בצק והחליף בבצק ואפהו זה לא אמרינן דכל מה שנמצא בידו עתה תלינן דכך הי׳ לו והחליף עיי״ש ואני בער ולא אדע דאם לא ידעינן שנשאר לו חמץ או שנתחמץ לו עיסה בפסח מהיכי תיתי ניחוש בפרט אי הברייתא כר״ש אתי׳ דחמץ שעעה״פ אינו אלא קנסא דרבנן בעלמא ולא עוד אלא אפילו אי אתי׳ כר״י דאיכא חשש דאורייתא מ״מ איך קאמר דדוקא מיד מותר אבל כשיש לו פת אסור אפילו אחר לישה ואפי׳ דהא לגבי איסור פת עכו״ם פשיטא דספקא מותר ואמרינן דשמא לא נשאר לו חמץ ולש ואפה אחה״פ כדרך כל הארץ, אבל הא לא קשי׳ דאם נאמר דלא ידעינן אם נשאר לו חמץ איך מביא סייעתא לרבא לפי מה דקאמר בגמ׳ ודאי מחליפין אין הפירוש דודאי מצאו להחליף אלא דודאי מחזירין להחליף אבל הא ודאי לא ברירא לן דודאי מצאו מאן דמחליף להו, אלא דסגי בהא דודאי מחזירין להחליף כיון דאיכא ס״ס שמא לא נשאר להם חמץ ואם נשאר הלא מחזירין להחליף ושמא מצאו מי שהחליף להם אבל כאן בשוחט דאיכא חזקת איסור ודאי מה מהני מה שהחזיר לשחוט כהוגן דשמא לא עלתה בידו, אבל קושי׳ זו ליתא דודאי סגי כאן במה שמהדר לשחוט יפה דאז איכא חזקה אלימתא דאין קלקול יוצא מתח״י מומחה בר דעת ושפיר סמכינן דשחט שפיר ולענין בדיקת סכין באמת מה״ט לא מהני מה שמחזיר אחר סכין יפה דלמא לא עלתה בידו כמש״כ למעלה.
אבל התוס׳ שהקשו דהוה פת עכו״ם ע״כ לא סברו דלא ידעינן אם נשאר להם חמץ דאז באמת לא הי׳ מקשין מידי דלגבי איסור פת עכו״ם תלינן להקל דלא נשאר להם ואפו בעצמם אבל הם סברו דמיירי בדידעינן שנשאר להם חמץ או עיסה בודאי והא דתלינן בהחלפה סברו דרוב פעמים מצי מחליף ורובא וחזקה רובא עדיף אפילו מדרבנן להאי מ״ד ולכן קאמרו דע״כ מיירי הכא דאנו רוצים ליקח מה שידעינן שנשאר להם וא״כ בבצק שפיר לוקחין אבל אם נמצא בידם פת ואנו יודעין שנשאר להם פת אין ליקח משום פת עכו״ם, ויש להם קצת ראי׳ דברייתא מיירי שידעינן שנשאר להם חמץ ממה דפריך הש״ס ממאי דר״י היא דלמא ר״ש היא ואי דלא ידעינן שיש להם חמץ שעעה״פ איך מצי אתי׳ כר״ש דהא אז בלא טעמא דמחליפין שרי דשמא לא נשאר להם חמץ והוה ספק דרבנן לקולא אלא דמ״מ ראי׳ גמורה ליכא די״ל דהכי קאמר דלמא ר״ש היא ומיירי בידיעינן שנשאר להם חמץ אבל אי ר״י היא אז מיירי בלא ידעינן ודו״ק.
בא״ד ומה שפירש הקונטרס שמרויחין דלדידן מיהא שרי ונראה שמרויחין גם לגבי דידהו למה דס״ד השתא דהוה דאורייתא דבחליפין לא אסור אלא מדרבנן וכו׳ עכ״ל עיין בלב אריה שכתב דגם רש״י ז״ל כתב דמרויחין גם לדידהו והא דדייק לכתוב בהתירא טפי פורתא אע״ג דאיכא הרווחה רבה מדאורייתא לדרבנן דייק לכתוב כן למסקנה דמצי אתי׳ כר״ש ומ״מ איכא הרווחה פורתא גם לר״ש דלא אכל האיסור עצמו אלא חליפיו, ור״ל דהוה תרתי דרבנן, ולכאו׳ יפה כתב בכוונת התוס׳ דנראה דהוקשה להם על רש״י שכתב דאין כאן לדידהו אלא הרוחה פורתא דהשתא דקאמר דאתי׳ כר״י איכא הרוחה טובה, אלא דמה שהמליץ בעד רש״י חלישא טובא דהא השתא לר״י קיימינן אבל במחכ״ת כל מה שכתב ליתא דהא רש״י ז״ל יפה כתב דגם לר״י ליכא אלא הרוחה פורתא דניהו דחליפין אינם אסורין אלא מדרבנן אבל ההחלפה עצמה הוא איסור תורה דנהנה בהחלפה שנתעשר להשיג היתר תמורת איסור וכאשר נדבר מזה לקמן בסוגי׳ דסכין של ע״ז עיי״ש, ואם תדייק בדברי רש״י ז״ל תמצא שכן הוא, דז״ל: ואע״ג דהשתא נמי איסור הוא לגבי׳ דהא מתהני מחמץ שעעה״פ דאי לא דיהיב לי׳ לעכו״ם לא יהיב לי׳ דידי׳ וכו׳ הרי דקאי על מעשה ההחלפה עצמה דהוא איסור תורה ולכן כתב רש״י ז״ל דאין כאן אלא הרוחה פורתא מאיסור אכילה שהוא במלקות לאיסור הנאה שאין לוקין עליו לדעת הרמב״ם ואפילו לדעת התוס׳ דלוקין על הנאה מ״מ איסור אכילה הוא גנאי יותר כמש״כ התוס׳ לקמן ה׳ ע״ב ד״ה השתא.
אולם התוס׳ השיגו על רש״י ז״ל שפיר באמרם דמאחר שגזרו חז״ל לאסור החליפין למחליף שוב לא עבר אדאורייתא כלל בהחלפה עצמה דהוה כהחליף איסור הנאה באיסור הנאה והמעיין היטב בדברי התוס׳ יראה ויבין כי לכך כיוונו דז״ל: ונראה שמרויחין נמי לגבי דידהו וכו׳ דבחליפין לא אסור אלא מדרבנן כמו שפירשו בקונטרס בע״ז וכו׳ ויש לדקדק דבתיבת ״דבחליפין״ אות הב׳ יתירה והול״ל ״דחליפין״ וממילא הול״ל ״אינם אסורין״ בלשון רבים ולא ״לא אסור״ בלשון יחיד, ויותר יש לתמוה שהביא ראי׳ מרש״י בע״ז שפירש דאסורין החליפין מדרבנן הלא לא בעי ראי׳ דאסור מדרבנן אלא דלא אסור מה״ת וזה מבואר בגמ׳ עצמה שם דדרש כי חרס היא למיעוטי ערלה וכ״כ הרי דמה״ת אין תופסין דמיהן והתוס׳ לא בקשו יותר אלא להוכיח דאיכא הרוחה רבה בין החמץ לחלופיו ואם גם מדרבנן שרו החליפין אז התימא יותר גדולה על רש״י ז״ל שכתב דאין כאן אלא הרוחה פורתא דאין לומר דכוונת התוס׳ דלא נאסרו החליפין למחליף מה״ת דזה פשיטא כיון דאין תופסין את דמיהן מה לי אחר ומה לי הוא אלא ודאי כיוונו התוס׳ למה שכתבנו דאם החליפין הי׳ מותרין לגמרי למחליף אפי׳ מדרבנן לא קשה מידי על רש״י ז״ל דשפיר כתב דליכא אלא הרוחה פורתא כיון דההחלפה עצמה אית בי׳ איסור דאורייתא ולכן כתבו התוס׳ דבחליפין לא אסור אלא מדרבנן ר״ל מעשה ההחלפה נמי רק מדרבנן והטעם משום דגזרו על החליפין וממילא לא עבר בהחלפה איסור תורה והוה הרוחה גדולה ולא פורתא ולכן הביאו ראי׳ מרש״י ע״ז דהחליסין אסורין לו מדרבנן אבל רש״י ז״ל הי׳ סובר דהאי איסור שאסרו רבנן החליפין לא מבטל איסור של החלפה והוא פלוגת׳ ישנה אם ע״י רבנן נשתנה הדין תורה ויש בזה כמה דעות ואכ״מ להאריך בזה.
ובזה תבין גם מה שכתבו התוס׳ אח״כ וז״ל: ונראה שפשוט לרש״י דאסור מדרבנן ממה שכתב כאן דא״כ מצינן דמים לחמץ בפסח ואין זה דיוקא וכו׳ כיון דלכתחלה אסור למכור עכ״ל ומי לא ישתומם על לשונם שכתבו ונראה שפשוט לו לרש״י וכו׳ הלא בפירוש כתב כאן רש״י לדחות הי״א שמביא וכן הי׳ להתוס׳ לכתוב ומה שהוכיח רש״י ז״ל כאן דאסורים החליפים דאל״כ מצינן וכו׳ זה ליתא דהא עכ״פ לכתחלה איכא איסור בהחלפה וכאשר מתמיהים האחרונים ז״ל על האי דברת רש״י ז״ל שאין לו שום הבנה. עיין בראש יוסף שהביא בשם אשל אברהם פירוש דחוק, גם קשה דלפי מה שפירשנו דברי התוס׳ דרצו להוכיח דלרש״י אסורים החליפים עכ״פ מדרבנן למה הביאו ממרחק לחמם מרש״י בע״ז כיון שכתב כאן דע״כ החליפים אסורים מצינן דמים לחמץ בפסח.
אבל לפי האמור הכל ניחא דהני י״א שמביא רש״י ע״כ לא ניחא להו לומר דמשום הרוחה פורתא בין איסור אכילה לאיסור הנאה מחליפין דכיון דעוברי עבירה הן שאם לא ימצאו להחליף אוכלים גם בעין החמץ אין מסתבר לומר דמחזירין בטירחא אחר הקל הקל כיון דשניהם אסורין מה״ת וא״כ ע״כ לומר דר״ל דלמחליף עצמו שרי דהיינו דלא עשה איסור תורה בהחלפה וממילא ליכא באכילת החליפין אפילו איסור דרבנן לא, דהא בהא תלי׳ דאם מודים דבהחלפה עצמה עברו אאיסור תורה מה הועילו באמרם דשרי באכילה כיון דכבר עבר אדאורייתא בהחלפה ואין כאן רק הרוחה פורתא אלא ודאי דלהי״א גם בהחלפה לא עבר אמידי וכאשר באמת כן הוא שיטת הרמב״ן ז״ל ומקורו מירושלמי קידושין על מתני׳ דמקדש בערלה שכתב בטעמא דמכרן וקדש בדמיהן מקודשת משום דאין דמיהן והוה גזל או מתנה בידו משום דס״ל לשיטה זו דאין לאיסור הנאה בעלים כלל ומקרי אינו שלו וע״ז הקשה רש״י ז״ל א״כ מצינן דמים לחמץ בפסח, אלא דלפי האמור קושי׳ זו לא ק״מ דטעמא דשרי למכור היא משום דאין זה מכירה דלא מצי מוכר דבר שאינו שלו וא״כ ליכא דמים לחמץ בפסח אלא דרש״י ז״ל לא נחית לטעמא דהא מלתא ולכן הקשה שפיר על האי שיטה, ולכן אין כאן הוכחה דלרש״י החליפין אסורים כלל כי כאן אין כוונת רש״י אלא להוכיח דאיכא איסור תורה בהחלפה אבל מ״מ כתבו התוס׳ מאחר דרש״י ז״ל סובר בפירוש בע״ז שם דהחליפים אסורים עכ״פ מדרבנן להמחליף נראה דהוכחתו הי׳ מהא דכתב כאן לדחות הי״א על גוף ההחלפה דאסורה ה״ה דהחליפין עצמן אסורים וע״ז כתבו דזה ליתא דניהו דיש להוכיח דההחלפה אסורה אבל החליפין אפשר דמותרים, ודו״ק היטב בכל הדברים שכתבתי כי הדברים ברורים בס״ד.
גמר׳ לימא מסייע לי׳ הכל שוחטין אפילו כותי ואפי׳ ערל ואפילו ישראל מומר וכו׳ עד סוף הסוגי׳ דמסיק לר׳ ענן בתיובתא.
והנה רבו כאן הקושיות והדקדוקים ואסדרם אחת אחת.
א׳ האי ערל דקתני מוקי במומר לערלות וקמ״ל לד״א לא הוה מומר לכה״ת כולה ופרש״י ז״ל ושחיט שפיר - הכוונה לאפוקי מדר״מ דס״ל בבכורות דף ל׳ דחשוד לד״א הוה חשוד לכה״ת (ועין לקמן בריש הסוגי׳ דהשוחט בשבת בתוס׳ וראש יוסף שם ובפלתי ודו״ק) וא״כ אינו חשוד לנבלות ושחיט שפיר וגם בדיקת סכין אינו צריך לשיטת רש״י ז״ל ומוכח מכאן דערל אע״פ שהוא חמור מנבלה דאית בי׳ כרת לא משוי לי׳ חשוד לנבלה והטעם או כמש״כ הש״ך יו״ד קי״ט סקי״ב משום דבשני מיני איסורים לא אמרינן חשוד לחמור חשוד לקל או כמש״כ הדגול מרבבה שם משום דהוה בשוא״ת ויש לו שהות עדיין למול ולדעת הרמב״ם אינו חייב כרת עד שימות עיין בפ״ב מהל׳ מילה - אבל אין לפרש דלעולם מומר לערלות חשוד לנבלות דקל מני׳ אבל מ״מ שוחט שפיר משום דלא שביק התירא דהרי הגמ׳ אומר דקמ״ל דלא הוה מומר לכה״ת ולא דחשוד לנבלות לא שביק התירא - ומתוך כך אני תמה אקרא על הגאון בעל הגהות יד שאול שם ביו״ד שהקשה למה לא מוקי בגמ׳ האי מומר בברייתא במומר לדבר חמור מנבלות כגון חמץ בפסח ודלא כרבא ולא כר״ע אלא ודאי דמומר לערלות חשוד אנבלות ודלא כש״ך ולא כדגמ״ר עכת״ד והמה נפלאים ממני דלפ״ז מפרש הא דאמר בגמ׳ במומר לערלות וקמ״ל דלא הוה מומר לכה״ת דהיינו שהוא בר זביחה ולא כפרש״י דשחיט שפיר ופירוש זה ודאי ליתא דפשיטא דמומר לדבר אחד לא נפסול מלשחוט וכמש״כ הפלתי והראש יוסף שציינתי - אלא דקושייתו סובבת על הגמ׳ דקאמר אי מומר לד״א היינו מומר לערלות דלמא מומר לד״א שחמור מנבלה ואז לאו היינו מומר לערלות דאינו חשוד לנבלה והאי מומר לד״א החמור מן נבלה חשוד לנבלות.
ב׳ בגמ׳ לא לעולם אימא לך מומר לאותו דבר לא מ״ט כיון דדש בי׳ כהיתרא דמי׳ לי׳ והקשה הלב אריה וכי לא ידע כבר החילוק בין דבר אחר לאותו דבר דהרי המביא ראי׳ מבריית׳ זו כבר אמר אי מומר לאותו דבר היינו מומר לערלות אלא מומר לאותו דבר אלמא דאיכא טעם דלאותו דבר גרע מלד״א ואיך - שאל כאן מ״ט ועיין בי׳ מש״כ שדרך קרוב לדרכנו.
ג׳ עוד הקשה הגאון הנ״ל דר׳ ענן המוכיח דינו מיהושפט שאכל מטבחי דאחאב, לדעת הרמב״ם דגם במומר לשאר עבירות בעי בדיקת סכין יקשה לדנפשי׳ איך אכל יהושפט מטבחי דאחאב בלי בדיקת סכין דהרי אמר דלא הוה מפלג מני׳ נפשי׳ כלל. עיי״ש שנדחק.
והנה כפי מה שביארנו שיטת הרמב״ם דמיטרח לא טרח לבדוק בדקדוק והבנת הלב על פגימה דקה הנרגשת ואינה אוגרת וחומרא זו דהיינו לפסול השחיטה ע״י פגימה הנרגשת נתהווה בימי אמוראי בתראי, קושי׳ זו לק״מ כמובן, אלא לדעת רש״י ויתר הראשונים דמפרשים מיטרח לא טרח לתקן הסכין הפגום מפני שאוכל נבלות לתיאבון ודאי קשה הא מומר לע״ז ודאי חשוד לנבלות, וכאשר אבאר לפנינו ודלא כב״י דבעי דוקא מיני איסורים שווין. וחשוד לנבלות ודאי בעי בדיקת סכין כמו מומר לנבלות לדעת רש״י דמ״ש וכאשר אבאר וא״כ הקושי׳ איך אכל יהושפט בלי בדיקת סכין בעי יישוב.
ד׳ רש״י ד״ה אלא מומר דקתני לעכו״ם ואיצטריך לאשמעינן משום דאמר מר דחמורה ע״ז שכל הכופר בה כמודה בכה״ת ואפ״ה סמכינן עלי׳ כר׳ ענן עכ״ל וכל הרואה ישתומם הלא מהאי ברייתא נפרך דינו של ר׳ ענן וכדלקמן דקאמר דלא כר״ע משום דאמר מר וכו׳ ואיך כתב רש״י דר״ע אהייא ברייתא קאי ואמר דאע״פ דהוה ככופר בכה״ת מ״מ בר זביחא הוא.
ה׳ הקשו האחרונים דלאחר דאיתותב ר״ע מה נעשה בראייתו מיהושפט שאכל מבי׳ טבחי דאחאב דלא מתרץ הש״ס מידי על זה.
ו׳ הרא״ש ויתר הראשונים פסקו כרבא משום דהאי ברייתא דהכל שוחטין ואפילו מומר ע״כ במומר לאותו דבר מיירי וכרבא דהרי איתותב ר״ע והקשה הלב אריה למה לא סמכו ג״כ על הברייתא דחמצן של עוברי עבירה דקאמר בגמ׳ דאמרי לי׳ רבנן לרבא תניא דמסייע לך.
אבל הט אזנך ושמט פירוש הסוגי׳ לפי שיטת רש״י ורמב״ם ז״ל כל או״א לפי דרכו ויתיישבו לך כל הני קושי׳ דלעיל כמין חומר בעזהי״ת ותחלה נפרש הסוגי׳ לפי שיטת רש״י ז״ל.
הנה דע דלפי הס״ד שבגמ׳ לא ידע הש״ס שום חילוק בין מומר לחשוד דהיינו בין אכל נבלה פ״א שנקרא חשוד ובין אכל הרבה פעמים הנקרא מומר לענין דינו של רבא דבשניהם בעי בדיקת סכין ובשניהם סגי לסמוך עליהם במעשה השחיטה עצמה דלא שבק התירא ואכל איסורא דהרי רק אח״כ חידש סברת דש בי׳ כהתירא דמי׳ לי׳ והא דנקט רבא מומר או דשיגרא דלישנא הוא או דלרבותא נקט דלא תימא דמומר לד״א הוה כמומר לכה״ת ואינו בר זביחה ולכן שפיר מביא ראי׳ להאי דינא דרבא מברייתא דחמצן של עוברי עבירה אע״ג דלא אתחזקו למומרין לאכול חמץ שעעה״פ אלא אתחזקו שאין מבערין מפני הפסדן ואם לא ימצאו להחליף לאחה״פ חשודים לאכול וכאשר ביארנו זאת למעלה דכן מיירי האי ברייתא ועיין לעיל דבזה מיושב כל מה שנתקשו האחרונים בזה. ולכן הראי׳ מהאי ברייתא לדינא של רבא לא קמה במסקנא שזכה לחלק בין חשוד למומר דבמומר א״ל דש בי׳ וכהתירא דמי׳ לי׳.
ואח״כ מביא ראי׳ מברייתא שני׳ דהכל שוחטין ואפי׳ ערל כותי ומומר. ועדיין לא נחית לחלק בין חשוד למומר ומ״מ ממומר לערלות ליכא ראי׳ לרבא משום דמומר לערלות לא מקרי חמור מנבלה או כדעת הש״ך משום דאין האסורים שווין או כדעת הדגול מרבבה משום דהוה בשוא״ת. והוא האמת כי דעת הש״ך נפרך מתוך השקיל וטרי׳ דהכא כאשר תראה ובמומר לערלות אתא לאשמעינן לאפוקי מדר״מ דס״ל דחשוד לד״א הוה חשיד לכה״ת אבל הראי׳ לרבא הוא מאפילו ישראל מומר דקתני אח״כ דאי במומר לד״א ושאינו חמור מנבלות היינו מומר לערלות אלא ודאי במומר לנבלות וה״ה דהוה מצי לאוקמי במומר לחמור מן נבלה כמו חמץ בפסח או חלב ודם שחשוד לנבלות הקל ממנו אלא דכיון דעדיין לא ידע לחלק בין חשוד למומר יותר ניחא לי׳ לאוקמי מומר סתם דקתני היינו במומר לאותו דבר דמיירי בי׳ וע״ז מדחה הש״ס דילמא מומר לאותו דבר לא אלא במומר לע״ז וכדר׳ ענן וניחא לי׳ לשון סתם מומר דשייך על ע״ז כמובן אלא דגם אי נוקי כן הרי נשמע כדרבא דהא ע״ז ודאי חמורה מנבלה והוה חשוד לנבלות לכן מחדש עתה דמ״מ ליכא ראי׳ לרבא דשאני חשוד לאותו דבר ממומר לאותו דבר כיון דדש בי׳ ואיכא למימר דכהתירא דמי׳ לי׳.
וכשתדקדק בדברי רש״י ז״ל הנחמדים מזהב ומפז רב תמצא כדברי דעל הא דקאמר אלא מומר לאותו דבר פרש״י וז״ל: לנבלות לתיאבון ואיצטריך לאשמעינן דאפילו מצוה דחשוד עלה כי מזמנין לי׳ התירא סמכינן עלי׳ עכ״ל הרי דליכא רבותא אחרת בדינו של רבא אלא דאע״ג דחשוד לא שבק היתירא אבל לקמן כאשר דוחה הא דר׳ ענן וקאמר כדר״ע לא אלא כדרבא במומר לאותו דבר פרש״י וז״ל: לשחיטה לתיאבון ואיצטרך לאשמעינן דלא תימא כיון דדש בי׳ כהתירא דמי׳ לי׳ וכו׳ עכ״ל הרי דעתה נתחדש לן דרבא מומר לרבותא נקט משום דדש בי׳ ומ״מ לא שבק התירא וזה ברור ואמת.
ולפי האמור גם בהא דר׳ ענן איכא ס״ד ומסקנא בדס״ד סובר הש״ס דר״ע משמיענו דמומר לע״ז אע״ג דחשוד לנבלות דהרי מחמור לקל הוא מ״מ לא שביק התירא ואכל איסורא וממילא גם בהא דאמר מר חמורה ע״ז וכו׳ נמי מתפרש דהוה חשוד לכה״ת וכמו שלר״מ דמומר לד״א חשוד לכה״ת אבל אינו מומר לכה״ת והוה בר זביחה כשאר ישראל אלא כאשר מסיק דכר׳ ענן לא אלא כדרבא הי׳ מוכרח לחדש דבדר׳ ענן טעמא אחרינא איכא לפסול שחיטתו ומשום דאמר מר חמורה ע״ז וכו׳ והוה ממש כמומר לכה״ת דאינו בר זביחה ולא קשה תו לאוקמי דלא כר״ע ודלא כרבא במומר לדבר חמור מנבלה דכיון דמומר סתם קאמר וצריכין לשלול מומר לא״ד ומומר לע״ז הרי הוא דוחק גדול לאוקמי בהכי.
ולכן קמה הראי׳ לרבא מברייתא זו ולפ״ז דרבא אפי׳ במומר דדש בי׳ קאמר דלא שביק התירא משום דל״ל דכהתירא דמי׳ לי׳ ומשום דאצלו מומר וחשוד חד דינא אית להו וא״כ מכש״כ לחומרא במה שבעי רבא בדיקת סכין משום דמיטרח לא טרח פשיטא דגם חשוד בעי בדיקת סכין דמומר דנקט רבא לרבותא דגם מומר סמכינן עלי׳ דלא שבק התירא אבל להקל בחשוד דלא ליבעי בדיקת סכין במומר מהיכי תיתי.
אלא דהמעיין בפוסקים יראה דלא כן הוא וראש המדברים בזה הוא הרמב״ם ז״ל דמחלק בין מומר לחשוד ופסק דמי שנפסל לעדות ע״י שעבר איזה עבירה שבעבירות שוחט בינו לבין עצמו גם בלי בדיקת סכין והכ״מ כתב שם דמלשונו מוכח דאפילו חשוד לאותו דבר דהיינו שנפסל לעדות ע״י אכילת נבילה נמי לא בעי בדיקת סכין אלא דבב״י סותר את דברי עצמו וכתב דחשוד לאותו דבר צריך בדיקת סכין ובש״ע שלו העתיק דברי הרמב״ם מלה במלה אשר מלשונו משמע דחשוד לא בעי בדיקת סכין אלא דהרמ״א בהגה שדרכו לנטות תמיד אחרי המחמיר כתב דחשוד לאותו דבר חשוב כמומר ובעי בדיקת סכין ושרשו נרשם בב״י וע״ז השיגו הש״ך סק״כ דהרי הב״י בעצמו בכ״מ כתב דחשוד לנבלות נמי לא בעי בדיקת סכין ומה שכ׳ בב״י דבעי, השכיל הש״ך את ידו לפשר הדבר באמרו לחלק בין שוחט בשכר לשוחט בחנם דבשוחט בחינם דינו כמעיד בשל אחרים ואנן פסקינן כרשב״ג בבכורות דחשוד על הדבר מעיד עליו דחזקה אין אדם חוטא ולא לו אבל בשוחט בשכר שיש לו תועלת בדבר ודאי חשוד אינו נאמן ובעי בדיקת סכין וע״ז אתא הפרמ״ג ז״ל ומחי לי׳ אמוחא דמה ענין זה לעדות הלא כאן אמרינן דמטרח לא טרח לתקן הסכין הפגום עיי״ש ולכאורה כוונת הש״ך דאם שוחט בחנם אם ימצא הסכין פגום לא ישחוט לו דלמה לי׳ לעבור על לפני עור חנם בלא דבר, אבל באמת זה ליתא דהשחיטה הוה טרחא גדולה אשר נותנים שכר עליה ואם נמצא מי שעושה שירות זה לחברו חנם מסתמא הוא צריך להחזיק לו טובה או שמצפה ממנו איזה טובה להבא, ואין לך תועלת גדולה לעצמו מזו והרי תראה באיסורי הנאה כשם שאסור למכרן כך אסור ליתנם לנכרי ומשום דנהנה בנתינה זו מפני שהנכרי מחזיק לו טובה וכן שנינו בנדרים דמודר הנאה אסור ללמדו מקרא במקום שנותנים שכר ולכן יפה השיג הפרמ״ג על הש״ך שמדמה הענינים הרחוקים זמ״ז כרחוק מזרח ממערב.
ולא די בזה אלא דע״י חידושו הוצרך הש״ך ז״ל לחדש דמומר אינו מעיד בשל אחרים אשר אין לו טעם וגם סתימת לשון המחבר בסי׳ קי״ט שהוא מתשובת הרשב״א מורה להיפך שהרי כתוב מי שהוא מפורסם בעבירה מעיד בשל אחרים וגם הסברא אומרת כן דגם במומר נאמן דהרי סמכינן על שחיטתו משום דלא שביק התירא ואכל איסורא וא״כ למה ניחוש שמעיד עדות שקר ולעבור על לפני עור במקום שאין לו תועלת לעצמו.
אבל מה אעשה שכל אלו האחרונים וגם הראשונים ז״ל עמהם במחכ״ת לא ירדו לדעת הרמב״ם ז״ל שממנו יצא החילוק הלזה שבין מומר לחשוד לידע טעמו ונימוקו כי הוא מחמיר מצד אחד להצטרך בדיקת סכין לכל מומר אפילו לד״א ולקל מנבלה נמי ומיקל מצד אחר לסמוך על חשוד אפילו לנבלות ולא מצריך בדיקת סכין וע״כ טעמא אחרינא הי׳ לרמב״ם בזה לא משום דמומר דש בי׳ דהרי מומר לדבר הקל אפילו חשוד אינו לנבלות ומ״מ מצריך בדיקת הסכין אבל דע כי מצאתי גם ברא״ש ז״ל שמחלק בין מומר לחשוד מטעם דמומר דש בי׳ וז״ל והלכתא בהא כרבא וכו׳ אבל מומר לד״א מסקינן לקמן לא הוה מומר לכה״ת חוץ ממומר לנסך את היין ולחלל את שבתות ולא בעי בדיקת סכין דדוקא עבריין לאוחו דבר ״דדש בי׳״ הוא דקאמר רבא דבעי בדיקת סכין וכו׳ עכ״ל כוונתו מבוארת דהוא מדחה דעת הרמב״ם בתרתי לא לבד במומר לעבירה אחרת שקיל מנבלה דאינו חשוד כלל לנבלה דלא בעי בדיקת סכין אלא אפילו אם הוא מומר לחמור מנבלות דהוה שפיר חשוד לנבלות נמי לא בעי בדיקת סכין ובזה לא די במה שכתב דמסקינן דמומר לד״א לא הוה מומר לכה״ת אבל חשוד ודאי הוה ואיך מתיר בלא בדיקת סכין לכל מומר חוץ ממחלל שבתות וע״ז כיון דעכ״פ חשוד לנבלות ע״ז הוצרך לחדש דרבא לא מצריך בדיקת סכין גם באותו דבר רק למומר ולא לחשוד ומומר דוקא דדש בי׳ - אבל כל הרואה ישתומם הלא רבא לית לי׳ סברת דש כהתירא דמי׳ לי׳ דאם אית לי׳ איך נסמך על גוף השחיטה שלא יקלקל מחמת שאינו חושש לאיסור נבלה ומ״ש מומר לנבלה מכותי דבעי עומד על גביו או יוצא ונכנס - וכדי שלא להשוות גדול הראשונים כטועה בדבר פשוט ח״ו מסרתי נפשאי לירד לסוף דעת קדשו ומצאתי מקום ליישב דבריו ולומר דגם רבא מודה לסברת דש בי׳ כהתירא דמי׳ אבל דוקא לתיאבון שהוא דש בי׳ אבל שלא לתיאבון שאינו דש לאכלו לא הוה כהתירא ולכן שפיר יש לחלק בין מומר לחשוד לגבי אחרים שאין בו תועלת לעצמו רק לאחרינא במומר דכל שהוא לתיאבון משוה לי׳ כהיתר גם להאכיל לאחרים אינו חושש דהרי במקום צורך כהתירא דמי׳ לי׳ וממילא גם לפני עור ליכא לפי דעתו אבל בחשוד ניהו דלעצמו הי׳ שוחט בסכין פגום אע״ג דיודע דעבד איסורא משום דיצרא תקיף עלי׳ אבל להכשיל את חברו במקום דלא מגיעו לו הנאה למה לי׳ ואין אדם חוטא ולא לו.
ותיתי לי שאחר זמן רב מצאתי בספר יריעות שלמה בבית יד שלו הלכה ה׳ ד״ה ונ״ל סברת הש״ך שרוצה להעמיס סברא זו בדברי הש״ך אבל נעלם מעיניו הבדולחים שמדברי הרא״ש ז״ל מוכח סברא זו אבל הש״ך ז״ל אלו היה כוונתו לכך לא היה שותק מלבאר סברא מחודשת כזו.
ולא עוד אלא שאין ספק אצלי דהרא״ש גופא דלולי שהיה רואה ברמב״ם שמחלק בין מומר לחשוד גם באותו דבר לא היה עולה בדעת קדשו להמציא סברא כזו כדי להקל בחשוד שלא להצריך בדיקת סכין כי סכ״ס קושי הפרמ״ג הנ״ל במקומה עומדת דאין לדמות שוחט לאחרים למעיד לאחרים כי בשוחט לאחרים בין בשכר ובין בחנם איכא הנאה ותועלת להשוחט כמו שביארנו לעיל, וממימרא דרבא דנקט מומר ליכא שום הכרע דעיקר מימרא דרבא לקולא אתא דמותר לסמוך אשחיטת מומר בינו לבין עצמו ומשום דלא שביק התירא ולא אמרינן דש בי׳ כהתירא דמי׳ לי׳ ורק דרך אגב קאמר האי דבודק סכין ונותן לו משום דדינא הכי הוה ואיך נדייק דחשוד לא בעי בדיקת סכין.
ולכאורה הייתי אומר דיש הכרע לזה מכח הקושי׳ דלעיל בריש דברנו דאיך אכל יהושפט מבי׳ טבחי דאחאב בלא בדיקת סכין דעכ״פ מומר לע״ז חשוד לנבלות וע״כ דחשוד לא בעי בדיקת סכין אלא דע״כ זה ליתא דשוחט בשכר הלא גם לדעת הש״ך בעי בדיקת סכין והני ודאי כשוחטים בשכר נדונים כי משרתי אחאב הי׳ ומוכרחים לעשות מלאכתו אבל רש״י ז״ל באמת נשמר מקושי׳ זו במה שכ׳ וז״ל ״אחאב וסייעתו חזינן בהו דעבדו ע״ז היו ובנבלה לא אשכחן דפקרו ואיכא למימר דיצרא דע״ז תקיף עלייהו״ עכ״ל הרי דרש״י ז״ל רצה לתרץ בזה למה לא אצרך בדיקת סכין עכ״פ ותירץ דשאני בזמן אחאב דהוה אז יצרא דע״ז שתקיף עלייהו ולא נעשה חשודים כלל על שאר עבירות ומ״מ הוכיח דאינו כמומר לכה״ת אינו בר זביחה דלגבי האי דינא ודאי אין נפ״מ דאפילו אם מצד יצרו עע״ז מ״מ הרי ככופר בכה״ת למ״ד דכן הוא.
ועתה נבוא לפרש הסוגי׳ עפ״י שיטת הרמב״ם ז״ל דהנה כבר כתבנו למעלה דהרמב״ם מפרש האי מיטרח לא טרח דלא כרש״י אלא שאינו מטריח לבדוק וממאן בפירוש רש״י דמפרש אינו מטריח לתקן הפגימה שמצא משום דטרחא כל דהו כזו ודאי מטריח כדי להנצל מאיסור אכילת נבלה דהרי חזינן דמטריח להחליף החמץ שעעה״פ כאשר הקשה כן באמת הריטב״א על פרש״י ונדחק לחלק בין טרחה לטרחה עיי״ש וא״כ פשיטא דאין לפרש מה שכ׳ הרמב״ם שחזקתו אינו טורח לבדוק כפשוטו שאינו בודק הסכין כלל מפני הטורח, אלא הכוונה שבודק בהעברה בעלמא בלי הבנת הלב באופן שמרגיש פגימה האוגרת אבל לא פגימה שאינה אוגרת אלא נרגשת כי להרגיש פנימה דקה כזו צריך התבוננות הרבה ויישוב הדעת וכמו שכ׳ הרבנו יונה מובא ברא״ש לקמן י״ז דהרבה יראת שמים ויישוב הדעת צריך לבדיקת הסכין ומה״ט אין לנו לחלק במומרין בין לאותו דבר ובין לד״א ואפילו לקל מנבלות שאינו חשוד כלל לנבלות כי האי פגימה דקה הנרגשת ואינה אוגרת אין בה אלא פסול דרבנן שהחמירו בה אמוראי בתראי כאשר ביארנו זאת בארוכה לקמן דף י״ז ובפתיחה בעיקר מיוחד שכן הוא דעת הרא״ה והרמב״ם ז״ל יען כל שהוא מומר לעבירה תהי׳ מה שתהי׳ עכ״פ הוא קל בדעתו ואינו מטריח לבדוק בהבנת הלב ויישוב הדעת לא מפני גודל הטורח שיש במעשה זאת אלא מפני קלות דעתו שאינו חושש על איסור קל דרבנן ושפיר מוכרח הרמב״ם לומר דכל שהוא מומר לאיזה עבירה שיהי׳ בעי בדיקת סכין. אולם בחשוד ע״י שעבר פ״א ואפילו לאותו דבר לא בעי בדיקת הסכין כי שמא עשה תשובה דניהו דפסול לעדות הוה משום דעדות בעי עד כשר בודאי והאי ספק הוה אבל לגבי חשש פגימה דקה הנרגשת ואינה אוגרת שאין בה אלא פסול דרבנן הספק מותר וכן הוא לענין בר זביחה דמחלל שבתות ועע״ז בעי הרמב״ם דוקא מומר ומוחזק בכך אבל בפ״א לא משום דהאי פסול דאינו בר זביחה אינו אלא פסול דרבנן כמש״כ הר״ן ז״ל בחדושיו ומכש״כ לדעת הרמב״ם דאפילו על שחיטת נכרי נבלה כתב שיראה דאינו אלא דרבנן ולכן בפעם אחת דאפשר דעשה תשובה הוה ספק דרבנן ומותר ובזה תמצא מדויק לשון הרמב״ם שכ׳ במומר ״שחזקתו״ אינו מטריח לבדוק הרי דדוקא בדאיכא חזקה שאינו שב משא״כ בחשוד אפילו לנבלה אין חזקתו שאינו מטריח רק ספק וספק שרי׳.
ומה מאוד מיושב בזה מה שכ׳ הרמב״ם בפיה״מ לקמן על המשנה דשוחט בשבת דאם במזיד הרי שחיטתו פסולה שרבים תמהו עליו דהלא בפ״א לא נעשה מומר ולפי האמור אין כאן מקום תימא כלל כי בין מומר לחשוד אין שום חילוק אלא דמומר חזקתו עומד במרדו וחשוד אולי עשה תשובה דהרי בת״ח אמרינן ודאי עשה תשובה ובכל אדם עכ״פ ספק הוה ולכן מי שחילל שבת פ״א ואח״כ שחט בימי החול לא פסלינן שחיטתו כנ״ל אבל שחט בשבת עצמו הרי באותו שעה עכ״פ דין מומר עליו וזה אמת לאמתו של תורה ומה מאד שמח לבי כאשר מצאתי כדברי בס׳ יריעות שלמה סי׳ ב׳ סעי׳ ד׳ ד״ה ועוד נ״ל ברור ז״ל ״ועוד נ״ל ברור אף שהעלתי בפ״א חשוב מומר לדעת הרמב״ם היינו דנקרא מומר אבל לטעם דשב מידיעתו בודאי בעי מועד ורגיל וכו׳ וכי נימא משום דאכל פ״א במזיד יעשה עוד פעם במזיד אדרבה אמרינן אולי עתה לא הי׳ אוכל וכו׳ עכ״ל״ ובזה מיישב סתירת פסקי הרמב״ם באותו ענין עיי״ש ועיין לקמן בחדושנו בסוגי׳ דשוחט בשבת.
ועתה בא ואראך איך כל מה שכתבתי מוכרח ובולט מתוך דבריו הקדושים וסידורו הנפלא של הרמב״ם ז״ל כי ז״ל בפ״ד ה״ד ״ישראל מומר לעבירה מן עבירות שהיה מומחה הרי זה שוחט לכתחלה וצריך ישראל כשר לבדוק את הסכין וכו׳ מפני שחזקתו שאינו טורח לבדוק ואם היה מומר לע״ז או מחלל שבת בפרהסיה וכו׳ הרי זה כעכו״ם ושחיטתו נבלה. הל׳ ט״ו מי שהוא פסול לעדות בעבירה מן עבירות (כאן כולל גם ע״ז ומחלל שבת) הרי זה שוחט בינו לבין עצמו אם היה מומחה שאינו מניח דבר מותר ואוכל דבר איסור שזו חזקה היא על כל ישראל ואפילו הרשעים שבהם״ עכ״ל הזהב.
וכל המדקדק בדברי קדשו יראה כי חוץ מהא דמדייק לכתוב דמומר חזקתו שאינו מטריח לבדוק, ולא די לו בשמא אינו בודק הרי שכח ליתן טעם שהיתר לשחוט בינו לצין עצמו דהרי גם במומר לנבלות מיירי והי׳ לו ליתן טעם משום דאינו מניח ההיתר וזה חזקה אף על הרשעים שבישראל כמש״כ בהלכה שאח״כ ובהלכה זו שמדבר מפסולי עדות ואפילו על הנבלות ששוחטין גם בלי בדיקת סכין ע״י כשרים, שם כתב האי טעמא דלא שביק היתרא דאין בו צורך וגם אינו מספיק דהרי לפי הבנת הש״ך וגם הרא״ש ז״ל שהזכרתי הטעם בחשוד להתיר משום דבשל אחרים נאמן דאין אדם חוטא ולא לו וא״כ תו לא בעינן הטעם דלא שביק היתרא ומעיקר הטעם דא״א חוטא ולא לו שתק הרמב״ם מכל וכל אתמהה? אבל לפי פירושנו אין כאן לא חסר ולא יתר ולא חילוף רק הכל מדוקדק דבהלכה קמא מדבר מן המומרים שאפילו דבר קל מנבלות צריכין בדיקת סכין ע״י הכשר ואע״פ שאינו חשוד כלל לנבלה ובודאי בודק הסכין ואם ימצאנה פגומה יתקננה דטרחא כל דהו ודאי מטריח שלא יאכל ולא יאכיל נבלות ואפילו מומר לנבלות עושה כן כיון דאפשר בטרחא מועטת לשחוט כראוי׳ ובסכין הראוי׳ מ״מ חזקתו שאינו טורח לבדוק בהבנת הלב ויישוב הדעת כדי למצוא פגימה הנרגשת שאינה אוגרת ומפני שזה אינו אלא חומרא דרבנן אינו חושש עליה וממילא דגם אנו אינם חוששין על זה אלא גבי מומר דחזקתו אינו טורח לבדוק אבל גבי חשוד ופסול לעדות כיון דאין כאן חזקה דשמא שב מאולתו והוה ספק דרבנן ולהקל. ולכן לא היה צריך להזכיר בהלכה שאח״כ טעם למה לא נצריך בדיקת סכין גבי חשוד דממה שכתב לעיל במומר מפני שחזקתו וכו׳ מבואר הטעם מעצמו דבחשוד דליכא חזקה לא בעי בדיקת סכין אבל טעם על מה שסומכין על גוף השחיטה שלא יקלקל ויזהר לשחוט כהוגן ודאי בעי הן במומר והן בחשוד דלגבי פסולי שחיטה דאורייתא גם הספק אסור כודאי ויפה עשה שהמתין בנתינת טעם זה עד הלכה שני׳ כדי להשמיענו דבחשוד נמי בעינן טעם זה דלא שבק היתרא כמו במומר ולאפוקי מדעת הרא״ש דבחשוד לא בעינן טעם זה דשוחט הוה כמעיד בשל אחרים ונאמן מטעם אין אדם חוטא ול״ל - וזה אמת לאמתו בשיטת הרמב״ם ז״ל-.
נמצא פסקן של הדברים להלכה דלפי שיטת רש״י ז״ל דוקא מומר לאותו דבר בעי, בדיקת סכין אבל מומר לשאר מילי אם הוא קיל מנבלות לא אבל במומר לחמור שחשוד לנבלות וכן בנפסל לעדות מחמת שאכל נבלות אין שום טעם להקל שלא יצטרך בדיקת סכין כי התחכמות הרא״ש והש״ך ז״ל אינו כדאי להקל ומה שהקילו הראשונים בזה בלא״ה קשה מאד הלא לא נמצא שום חולק על דברי רבינו יונה שהבאתי לעיל דבדיקת סכין צריך הרבה יראת שמים ויישוב הדעת והרא״ש בעצמו הביא דבריו לקמן - כי לדברי הכל לכתחלה בעינן סכין חד וחלק בלי פגימה הנרגשת כאשר אבאר במקומו - וא״כ איך נאמר דמי שאכל נבלה אפילו פ״א ומכש״כ מי שהוא מומר לאיזה עבירה אחרת יש לו אותו היראה ויישוב הדעת הצריך לבדיקת סכין כדי למצוא פגימה דקה והוא תמיה קיימת על כל הני הראשונים שחלקו על הרמב״ם במומר לשאר עברות אבל בחשוד אפילו לאותו דבר יש להקל ולסמוך על דעת הרמבם ז״ל ומטעמי׳ דשמא עשה תשובה והוא ישראל כשר מפני שהבדיקה ביישוב הדעת היא רק מדרבנן וכדי למצוא פגימה דקה כנ״ל.
ואחר בירור השיטות בענין זה נסתלקו כל הקושיות שהעמדנו בריש דברנו כמובן זולת הקושי׳ דמה נעשה אנן דלית לן להא דר״ע ומומר לע״ז לאו בר זביחה הוה, בהאי מעשה רב דיהושפט אשר הש״ס לא נחית לתרצה אבל גם זאת לק״מ לפי מה שהבאתי בתוך הדברים לעיל דברי הר״ן וכדמוכח נמי בפסק הרמב״ם דהא דעע״ז ומחלל שבת לאו בר זביחה אינו אלא מדרבנן דע״כ רק מה״ט דוקא במומר פסק הרמב״ם דשחיטתו פסולה אבל בפ״א לא וכאשר ביארנו למעלה וא״כ בזמן יהושפט איכא למימר דעדיין לא פסלו שחיטת מומר לע״ז ורב ענן שהביא ראי׳ מיהושפט הי׳ סובר דכל שמפורש להיתר גם בדברי הנביאים אין כח ביד חכמים לאסרו וכדעת הטו״ז הידועה ודוק היטב.
דין דשחיטת עכו"ם נבלה הי' אפי' ישראל עע"ג ואפי' גר ותושב ואפי' עכו"ם קטן. ומומר אוכל נבילות לתיאבון ישראל בודק לו סכין ונותן לו מותר אפי' שחט בינו לבין עצמו ואפי' לא אכל ממנו והוא דידעי' ביה בודאי שיודע ה"ש אבל אי לא ידעי אפי' בדיעבד שחיטתו פסול' ואם לא בדקו לו סכין אפי' אחרים עע"ג אסור אפי' בדיעבד ואם הסכין בעין בודקין אותו ואם נמצאת יפה מותרת השחיט' בדיעבד אבל לכתחילה אסור ליתן לו לשחוט ע"מ לבדוק הסכין אחר השחיט' ואם נאבד הסכין אחר השחיטה שחיטתו אסורה ובארנו שאם לא בדקו לו סכין מתחילה ושחט ושעה או שתי' אחר השחיט' הראה סכין ואמר שבזה הסכין שחט ואותה הסכין נמצא יפה יש להחמיר שמא לא בזה הסכין שחט אלא אח"כ נזדמנ' לו ואם בדקו סכין מתחילה א"צ לבדוק לו אחר השחיטה ואפי' שחט ק' בהמות וכן בדיקת סימנים א"צ לבדוק אחריו ותלינן בודאי בעצמו בדק וכל שלא בדקו לו סכין אפי' נשבע ששחט בסכין יפה אינו נאמן וביארנו דמומר לעביר' אח' שאינה שחיטה לא הוי מומר לשאר עבירות ומותר לשחוט כשיבדוק לו ישראל סכין חוץ ממומר לחלל שבת בפרהסיא או לע"א דאז הוי כעכו"ם גמור אפי' לא עבר רק פעם אחד ולא עשה תשובה. ומי שחזר לסורו מחמת יראה וכן ישראל שחטא מחמת יראה שלא יהרגוהו שחיטתו כשרה כישראל גמור וכן שחיטת המסור כשרה:
והאנוסה אשר נשארו בארצות ההמרה ולא מלטו צריך החכם לחקור עליהם אם נהגו דת ישראל בינם לבין עצמם ושלא היה להם להמלט במקום ישראל בלי פחד ואז הם כישראל ושחיטתו כשרה:
ציבור שעשו חרם שלא ישחוט זולת השוחט קבוע ועבר אחד ושחט שחיטתו פסולה וביארנו דמי שחשוד על שתיית סתם יינם כמו בדורות הללו מותר להאמין לו על יין נסך כשנשבע עליו רק שיפרטו לו השבועה היטב ושחיטת כותי דינו כעכו"ם וצדוקי אם אחרים עומדים ע"ג שחיטתו כשרה. ואם הוא מומחה אפי' ביוצא ונכנס סגי אבל שחט בינו לבין עצמו אפי' אכל כזית בשר אסורה:
מתניתין שחיטת עכו"ם נבלה אפי' אחרים עע"ג פי' אפי' עכו"ם שאינו ע"א כגון גר תושב ואפי' עכו"ם קטן אפ"ה שחיטתו נבלה. פי' משום דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו אבל ממה שאמרה התורה וקרא לך ואכלת מזבחו ליכא למילף דהתם איירי אפי' בשחיטת ישראל מ"מ מאחר שאתה הולך לבתי החנות שלהם מעלה עליך הכתוב כאילו אכלת מזבחו כדאית' בע"ז ואמר רבא ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון ישראל בודקין לו סכין ונותני' לו ומותר לאכול משחיטתו דלא שביק היתיר' ואכיל איסורא ואפי' שחט בינו לבין עצמו ואפי' לא אכל ממנו מ"מ חייש לפני עור וגו' וכת' הרשב"א דאפי' אם אינן יודעים אם יודע ה"ש מותר אבל המרדכי בשם ר"י כתב דאסור אפי' בדיעבד אם לא דידעינן בודאי שיודע כו' וכ"כ הר"ן ואפי' בדיעבד אסור. ואם הסכין בעין אז בודקים הסכין ואם נמצאת יפה מותרת השחיטה. וכתב הרשב"א בחידושיו היכא דשחט בינו לבין עצמו ולא בדקו לסכיניה אם ישנו לסכין בודקים אותו ואם נמצאת יפה מותרת השחיטה ואם נאבד הסכין אסור לאכול דמטרח לא טרח ושמא סכין פגומה היתה. אלא שיש לדקדק היכא דנמצא סכינו יפה אם צריכים לדעת בבירור שבסכין זה שנמצא בידו עכשיו שחט אם לאו וזה ודאי הוא שאם באנו בגמר שחיטה או שהיו לפניו ב"ג בהמות שחוטות ועדיין הוא שוחט והולך כיון שהוא מתעסק עדיין בשחיטה וסכינו בידו מימר אמרי בודאי בסכין זו שחט האחרות אבל אם כבר יש שעה שגמר לשחוט ואנו שואלין במה שחט והראה לנו סכינו ונמצא יפה לא נסמוך עליו כי שמא בסכין פגומה שחט ואח"כ נזדמנה לו זו שהיה בדוקה או דילמא חזקה דמעיקרא נמי בידו היה ואולי יש להכריע בלשו' זה כו' אלא שיש להחמיר בדבר עכ"ל ומ"מ לכתחיל' אין ליתן לו לשחוט על סמך שיבדקנו דחיישינן שמא לא יבדוק אחריו ויאכל איסור' כדאמר רב אשי להדיא דדוקא בדיעבד שרי לבדוק אחריו אבל לא לכתחילה ומומר לאכול נבילות לתיאבון פסק רשב"א אפי' נשבע ששחט בסכין יפה אינו נאמן שהרי הוא חשוד על השבועה לגבי אותו דבר מפני שהוא מושבע ועומד מהר סיני כתב בה"ע דאם בדק סכין קודם ונתנו א"צ לבדוק אחר השחיטה וכן יראה להדיא מדברי הרשב"א וכתב דאפי' שחט ק' בהמות בבדיקה ראשונה די לו:
וכן הדין לענין בדיקת סימנים שלאחר שחיטה שכל השוחט כראוי הוא שוחט ובודק בסימנים כו' ור"י בשם הגאונים כתב שלכתחילה צריך לבודקו גם אחר השחיטה ע"כ אבל מפשיט' דברי הפוסקי' לא משמע הכי כתב הרשב"א שחט בינו לבין עצמו ולא ידענו באיזה סכין שחט ויש עמו סכין יפה ושאינו יפה ואו' שביפה שחט נאמן ואפי' אם נמצא בשר שחוטה בידו אם יש טבחים מקולין ישראל נאמן לומר מן השחוטה לקחתי ואפי' אם יש בידו עוף שחוט שאינו נמכר במקולין אם יש אנשים מומחים עמו במדינה נאמן לומר ישראל מומחה שחט לי שאינו מניח היתר ואוכל איסור:
ומומר לעבירה אחרת שאינו שחיטה מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה:
ומ"מ בדיקת סכין בעי. כ"פ הרמב"ם ועיקר חוץ ממומר לאלילים או לחלל שבתות בפרהסי' דהוי מומר לכל התור' כולה ודינו כעכו"ם ומומר להכעיס פסק ר"י דדינו כעכו"ם ועיקר אפי' לא עבר רק פעם א' ולא עשה תשובה אז מכאן והלא' חשבינן ליה כעכו"ם כתב הרשב"א בתשובה מי שחזר לסורו מכח יראה וכן ישראל שחטא מחמת יראה שלא יהרגוהו ישראל גמור הוא ושחיטתו מותרת כו' עד וכן מסור אע"ג דתנן פ' השולח שאינו כשר לכתוב תפילין ומזוזות אפ"ה שחיטתו כשרה כו' עכ"ל:
כתב הר"יבש האנוסים אשר נשארו בארצות ההמרה כמה זמן ולא יצאו להמלט על נפשם כאשר עשו רבים כבר לא יצאו מחזקת כשרות וצריכים חקירת חכם שיחקור אם מתנהגים בכשרות בינם לבין עצמם ושאין בידם להמלט אל מקום שיוכל לעבוד ה' בלי פחד זה ואם הם בגדר זה ה"ה כישראלים גמורים וסומכין על שחיטתן כו' עכ"ל וכתבו האחרונים דה"ה מי שעבר על חרמת הציבור שעשו חרם שלא ישחוט אלא טבח הידוע ועבר ושחט ששחיטתו אסורה דדמי לחשוד לאותו דבר עד שיקבל תשובה:
ומ"מ נראה מי שהוא חשוד על הנסך יכול להעיד על היין כשנשבע עליו דאינו מושבע ועומד לפי שמקיל בסתם יינן שהוא מדרבנן:
בפרט האידנא בעו"ה שנפרץ גדר ישראל בכמה מקומות בסתם יינן ביודעים ואינן יודעי' עד שנעשה בעיני ההמון כהיתר:
והמונע מלשתותו יחשבו ליוהר' או לשטותו ומ"ה לא אמרינן דחשוד לשבוע' וכן הוריתי הלכה למעש' רק שיאיימו עליו היטב ויפרטו לו השבועה היטב שלא ימצא עילה ותרמית ושחיטת כותי האידנ' עשאו כעכו"ם גמורים ושחיט' צדוקי אם אחרים רואים אותם שחיטתן כשרה ואם הוא מומחה נראה אפי' בישראל יוצא ונכנס סגי אבל שחט בינו לבין עצמו אפי' אכל כזית בשר ממנה אין סומכין עליו דכל מצוה שאין הלכותיה כתובות בתורה אפי' החזיקו בה לא סמכינן עליהם כ"כ הרשב"א בת"ה:
דין ישראל ועכו"ם ששוחטים באחיזתן בסכין אחד שחיטתן כשרה:
ודין קצב שנשבע כמה פעמים שלא לצחק ועבר אפ"ה נאמן למכור בשר ואם נחשד ששם ידו דרך הושט לנתק הסירכות קודם שיבדוק הבודק פסול הוא עד שילבש שחורים ויתכסה ש שחורים כו'. פסק כתב הא"ז ישראל ועכו"ם שהיו אוחזין בסכין אחד ושוחטים שחיטתן כשירה וכן הוא להדיא בתוספת ריש פ"ק דחולין ואף שהרשב"א כתב בת"ה שחיטתן פסולה ודייק ממתני' דבפ"ב לקמן שנים ששוחטין בסכין אחד א' לשם הרים ואחד לשם דבר כשר שחיטת' פסולה וה"ה בה"ג שהאחד הוא ישראל והשני עכו"ם דפסולה אומר אני דלא דמיא דהתם מחשבת השוחט פסולה. אבל הכא בסתם עכו"ם או מומר לא אמרינן שחשבו לדבר אחד אלא שהם לאו בני שחיטה נינהו וא"כ כשיש א' בר שחיטה זולתו דיו בזה וכשר ותדע שהרי לקמן בפ"ב מוקי מתני' דשנים ששוחטין בסכין אחד א' לשם הרים כו' דאיירי בישראל מומר וסתם מומר קאמר משמע אפי' מומר גמור ואפ"ה אי לאו דהוה שחיט לשם הרים הוי שחיטתן כשרה מאחר שהשני הוא בר שחיטה. אף שהתוס' בפירקי' גבי השוחט בשבת כו' כתבו דמהא דייקי דמומר בפעם א' לא הוי מומר לפסול השחיטה אי לא שחיט לשם הרים כו' לא נ"ל כלל חדא דסתם מומר קאמר אפי' מומר מזמן ארוך ואף התוספו' מוכרחים לדייק כך דאלת"ה נוקי במומר לדבר א' חוץ מע"א וחילול שבת דשחיטתה כשרה לכ"ע אי לא שחיט לשם הרים ומנ"ל להביא ראייה מהך סוגיא דיש לחלק בין מומר בחדא זימנא לשאר מומר אלא מדקאמר סתמ' ישראל מומר משמע מומר ממש היה נמי דנידוק מיניה דסתם מומר משמע מומר גמור בשכבר ועו' גופא דמילתא פריכ' בעיני לחלק בין מומר בחדא זימנא למומר בשכבר מאחר שהמיר דינו כעכו"ם בכל מילי אפי' בחדא זימנא כל זמן שלא חזר בתשובה. ואינו דומה לשוחט בשב' דשחיטתו כשרה אפילו במזיד דשאני התם דקמי השחיט' לא הוי מומר אלא שעת' נעשה מומר ואי שחיט זימנא אחריתי שחיטתו פסולה וא"כ מתניתין דלקמן דשנים ששוחטין בסכין אחד כו' דמוקי לה בישראל מומר ומשמע דאי לא שחט לשם הרים דכשרה היינו משום דנעשית שחיטה ע"י שניהם דכשרה כדברי התוספתא ועיקר ואפשר שהרשב"א לא ראה התוספתא גם מהרי"ה כתב במומר לנסך יין או לחלל שבת פעמים ושלש אסו' לאכול משחיטתו מיהו אותה שחיטה שנעשה בה מומר אינה אסורה ומה שישחוט אח"כ אין ראייה ברורה להתיר ואע"ג שלא עבר ע"א אלא פעם אחת והיינו ממש כדברי. כתב הרשב"א שנשאל על קצב שנשבע כמה פעמים שלא לצחוק ועבר אם הוא נאמן למכור בשר. ועוד שאינו בחזקת כשרות ששמעו עליו ששם ידו דרך הושט כדי שיבדוק הבהמה קודם שיבדוק הבודק והשיב אפי' עבר על השבועה במזיד נאמן דמומר לדבר אח' אינו מומ' לכל התורה חוץ מע"א ומחלל שבת בפרהסיא ועוד שזה אינו עובר אלא לתיאבון ואפי' באותו דבר עצמו נאמן וכדרבאפ"ק דחולין אבל לענין החשד ששם ידו דרך הושט זה ודאי פסול הו' כל שנחשד להאכיל טריפות ולהסיר סירכות ואין לו תקנה עד שילבש שחורים ויתכסה שחורים וילך למקום שאין מכירין אותו ויחזור אבידה בדבר חשוב כו' עכ"ל:
דין טבח שהכניס ידו ואמר טריפה ואח"כ נתברר שלא נפתח הטרפשא ובדקוה ואין בה טריפות אז הבשר כשר. וטבח שעשה סי' בראש הכבש השחוט שיהיה נראה שהוא טריפה והיה אומר שהוא טריפה. ואח"כ אמר שהוא כשר ונתן אמתל' שלא אמר טריפה אלא שלא יקחו אותו בשר וישאר לו ליקח ממנו. אין ראוי להכשיר לא הבשר ולא השוחט. ואם בעל הבהמה בעצמו עשה כן מותרת הבהמה. ובארנו דאין ראוי לבר ישראל לבדוק בהמה שלו:
פסק כתב הריב"ש שנשאל על טבח שהכניס ידו ואמר טריפה ואח"כ נתברר שלא נפתח הטרפשא ונמצא שהטבח לא נגע בריאה ופתחו הטרפש' ובדקוהו ואין בה טריפו' והשיב להכשיר אותה ונראה דוק' בה"ג דאיכא הוכחה שבטעות היו הדברים ראשונים הא ל"ה לאו כל כמיני' להכשיר מה שהטריף כבר אם לא באמתל' ישרה שניכרי' דברי אמת ומצאתי בשם הרשב"ץ טבח שעשה סי' בראש הכבש השחוט שיהי' נראה שהוא טריפה והיה אומר שהוא טריפה ואח"כ אמר שכשר היה ולא עשה כן אלא כדי שלא יקחו אותה וישאר לו ליקח ממנו בשר כיון שנתן אמתלא לדבריו נאמן כההי' דאשה שקפצו עליה אנשים שאינם מהוגנים ע"כ:
ונראה שאינו מן הראוי להכשיר לא הכבש ולא השוחט דלא אמרינן דמהני אמתלא אלא באמתלא הראוי והגון אבל אמתלא כהאי אינו ראוי לשום בר ישראל כשר דעל כל פני' לא טוב עשה בעמו חדא שהיה מצער בעל הבהמה בהפסדו וכבר אמרו חכמים לא תגנוב ע"מ למיקט הוי איסורא וה"ה להזיק כה"ג ועוד אמאי לא יקנו אחרים בדמיהם הלא כל הקודם לקנות ומוסיף בדמים זכה וא"כ לפי אמתלאתו לא עשה כראוי ולא מהימן א"ל שהטבח עשה רושם בבהמה שלו כדי שלא יקפצו עליו קופצי' ואל יפצרו בו ולא בע"א:
שאלה טבח העיר שהיה מוכר בשר ממה שהי' שוחט ובדק לעצמו ואח"כ מצא הקונ' בחצי הפנים סירכ' גדולה בצלעו' והרא' לטבח ואמור מה מכרת לי הלא טריפה היא שהרי סירכ' גדולה כמלא יד נמצ' בצלעות והשיב הטבח שבודאי בשעת שהיה קוצב הבש' על העלי היה ג"כ בשר טריפ' לפניו למכור לכותים ובודאי שהשטן היה מרקד לפניו שנחלף צד אחת של טריפה בכשרה ומה שהיה ראוי ליתן אל הכותי נתן אל הישראל והכשר נתן אל הכותי ונשבע על ככה שלא במרד ובמעל עשה כאילו וכדומה לו אי ראוי ומוחזק עוד למלאכתו הראשונה אי לא:
תשובה אף שאינו כשר בעיני שאדם אחד יבדוק לעצמו מפני החשד וגם אין אדם רואה חובה לעצמו בפרט בענין הבדיקה שתלוי כמה פעמים באומד הדעת ובעיון הלב וגם אמרו חכמי' על זה וכיוצ' בו הרחק מן הכיעור והדומה לו כאשר נאריך אי"ה בזה בפרק אילו טריפות מ"מ יראה דאין לפוסלו כלל והארכתי בפ' גיד הנשה סי' י"ז:
דין עד אחד העיד על השוחט ששחט שלא כהוגן וזה מכחישו אינו נאמן לפוסלו. ואפילו העד עצמו מותר לאכול משחיטתו מכאן והלאה. אבל מה ששחט עכשיו אסור לכל העולם. וביארנו דיש לב"ד לחקור על השוחט אם הוא אדם כשר ופרקו נאה. ואם לא היה פרקו נאה יש להרחיקו אבל אין לקפח מחייתו תוך זמנו:
פסק על אשר שאלת על אחד שהעיד על השוחט ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו אשיב לך הנלע"ד שדבר פשוט שאין ע"א נאמן בהכחשה ואין לפסול השוחט מעדותו של אותו העד כדפריך תלמודא בפרק האומר בקדושין ותסבר' ע"א בהכחש' מי מהימן ולא עוד אלא אלמלא הטעם דאפרושי מאיסור' היה לו ללקות לאותו העד הוציאו שם רע על אותו שוחט משום לא יקום ע"א באיש כמ"ש הסמ"ג אההיא דטובי' חטא זיגוד מנגיד כו' והלכה רווחת בישראל שאין ע"א נאמן בהכחשה כלל והאריך כו' ואשר שאלת אם מותר העד לאכול משחיטתו מכאן ולהבא או נדמהו להא דנטמאו טהרותיו כו' לענ"ד נ"ל דל"ד דהתם אם הוא כדברי העד שנתנסך היין או נטמאו הטהרות או נתפגלו הזבחים חל עליהם שם האסור ושוב אין להם תקנה ושייך לומר דשוינהו אנפשיה חתיכא דאיסורא אבל הכא לא שייך למימר הכי דהא אפי' אם יהיה אמת שלא שחט עכשיו יפה כדברי אותו העד מ"מ אין מוחלט לפסול עולמ' ובשביל כך ולכל הפחות אם ילבש שחורים ויעשה תשובה המוטלת עליו לעשות חזר לכשרותו ונמצא דלא שויא חתיכ' דאיסור' בעדותו כלל כיון שהדבר תלוי במחשבת השוחט מכאן ולהבא אם להרע או להיטיב. ונחזור לענין ראשון דאף כי לפי הנלע"ד אין לפסול השוחט מעדותו של זה מ"מ יש לדונו לפי מה שהוא אדם כמ"ש הפוסקים על כיוצ' בזה עכ"ל מהרי"ק ויפה כתב שאין לפסול השוחט גם יפה כתב שיש ליתן לב על השוחט ולבדוק על מעשיו אם פרקו נאה שלא יצא עליו שם רע בנערותו אבל אם יצא עליו כבר שם רע והעד הוא בר סמכא ואיש מהימן ראוי להחמיר ולהרחיק עצמו ממנו מ"מ אין יכולין לפסלו ולקפח מחייתו בתוך זמנו כאשר אכתוב בתשובה פרק גיד הנשה סי' י"ז אבל במה שמשמע מדברי מהרי"ק באותה תשובה דאפילו מה ששחט עכשיו מותר ל"נ לי כלל דמהרי"ק לטעמי' אזיל דס"ל בכ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ואין בדברי אחד המכחיש כלום ואפילו העד הראשון בא להוצי' מחזקתו אבל אני כתבתי בפ' האשה רבה ס"ה כדברי הרי"טבא ודוק' גבי עדות אשה אמרינן שהוא כשנים אבל גבי שאר איסורים הרי הוא חד לגבי חד והוי הכחשה וא"כ מה ששחט עכשיו אסור דאוקמינן חד לגבי חד ובהמה בחיי' בחזקת איסור כו' ואם מוכחשים בעניין בדיקת הריאה אכתוב לקמן בסי' כ"א:
מותר מיד. ואע''ג דלא שהה כדי לאפות דודאי עבר עליה הפסח מותר לכשרים לאכול מחמצן מיד: מפני שהן מחליפין. בשל עובדי כוכבים דכיון דמצי לאכול התירא דחמץ של עובד כוכבים שעבר עליו הפסח מותר לא אכיל דידיה דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור ואע''ג דהשתא נמי איסור הוא לגביה דהא מתהני מחמץ שעבר עליו הפסח דאי לא דיהיב ליה לעובד כוכבים לא הוה יהיב ליה דידיה אפ''ה כל מה דמצי למעבד בהיתירא פורתא עביד ולדידן מיהא שרי דאין לך איסור הנאה תופס חליפין חוץ מעבודת כוכבים והקדש ושביעית וי''א שאף לעצמו מותר וטעות הוא בידם דא''כ מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל שאם רצה מוכרו לעובד כוכבים ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים: (כרבי) יהודה. בפ' כל שעה (פסחים כח:): איסור דאורייתא. ואע''ג דאורייתא היא סמכינן אהחליפו: בדאורייתא לא מקילינן. כגון נבלה: מי קתני שאני אומר החליפו. דהוי משמע דלא פשיטא לן דהחליפו ואנן הוא דתלינן לקולא משום דאיסור דרבנן הוא: מפני שהן מחליפין קתני דודאי מחליפין. וא''נ אוקמינן לה כר''ש כ''ש דמסייע ליה טפי לרבא דהשתא ומה בדרבנן דקילא איסורא ידעינן בהו דהיכא דמשכח היתירא לא אכל איסורא דרבנן כ''ש נבלה דאורייתא: לימא מסייע ליה. לרבא: מומר לערלות. מבעט במצוה זו: לא הוי מומר לכל התורה כולה. ושחיט שפיר: אי מומר לדבר אחר. למצוה אחרת דלא לשחיטה ולא ראינוהו מומר לנבלות: לאותו דבר. לנבילות לתיאבון ואיצטריך לאשמועינן דאפילו למצוה דחשיד עלה כי מזמנין ליה היתירא סמכינן עליה: כהיתירא דמי ליה. וליכא למימר לא שביק היתירא ואכיל איסורא דהא היתירא חשיב ליה: אלא מומר. דקתני לעבודת כוכבים ואיצטריך לאשמועינן משום דאמר מר חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה ואפ''ה סמכינן עליה כרב ענן כו': אחאב וסיעתו חזינן בהו דעובדי עבודת כוכבים הוו ובנבלה לא אשכחן בהו דפקרי ואיכא למימר דיצרא דעבודת כוכבים תקיף עלייהו ויהושפט צדיק גמור היה: מיזבח זבח. שהיה סבור שיאכל עמו: מיכל לא אכל. יהושפט: ויסיתהו. לעלות על רמות (לראות) גלעד: למעלה שאני. דאין אכילה לפניו אבל אדם דצריך לאכילה עיקר הסתה דידיה באכילה ושתיה: מאי שנא שתיה. תירוצא הוא: אכילה נמי. בניחותא: סתם יינם הוא. שלא ראינוהו שנסכו לעבודת כוכבים דליתסר דכתיב (דברים לב) ישתו יין נסיכם ואפילו חשבת ליה מומר לכל התורה כולה שרי דעדיין לא נאסר יינם של עובדי כוכבים דמי''ח דבר דתלמידי שמאי והלל הוא: לא הוה ספיק. לא היה מספיק לבדו לשחוט לכולם: שבעת אלפים הברכים אשר לא כרעו לבעל. באחאב כתיב: גברי דאחאב. הממונים על ביתו ושוחטין לו וכיון דהוו בבית אחאב לא הוו יראין מאיזבל דהא עובדיה ממונה על ביתו וצדיק גמור היה:
מותר מיד מפני שהן מחליפין. פירוש מותר בהנאה למוכרו או להאכילו לפועלים עובדי כוכבים או לכלבים אבל לישראל אסור באכילה דגזרו על פתן של עובדי כוכבים א''נ כדפירש ר''ת דבבצק איירי דמותר באכילה והשתא א''ש דלא תקשי היכי סברוה דאתיא כרבי יהודה הא אית ליה בפ' כל שעה (פסחים דף כח:) דחמץ של עובד כוכבים שעבר עליו הפסח אסור בהנאה אלא בבצק איירי ומחלפי בבצק של עובדי כוכבים שלשו אחר הפסח ומותר מיד דקאמר היינו כשיעור לישה ומה שפירש בקונטרס שמרויחין דלדידן מיהא שרי דאין תופס את דמיו דדוקא לדידיה אסור שבא לו מחמת חמץ בפסח ונראה שמרויחין נמי לגבי דידהו למאי דס''ד השתא דהוי דאורייתא דבחליפין לא אסור אלא מדרבנן כמו שפירש בקונטרס בע''ז בפרק רבי ישמעאל (דף נד:) גבי כי חרם הוא ודריש הוא למעוטי ערלה וכלאי הכרם שאם מכרם וקדש בדמיהם מקודשת ופי' בקונטרס דדוקא בקדושי אשה אבל בשאר חליפין אסור מדרבנן ונראה שפשוט לו לרש''י דאסור מדרבנן מטעם שפירש כאן דא''כ מצינו דמים לחמץ בפסח ואין זה דיוקא דאפילו יהיו הדמים מותרין כשמכרן מ''מ כיון דלכתחלה אסור למכור לאו בר דמים הוא ומיהו נראה שיש לאסור מדרבנן דבנדרים פרק השותפין (דף מז:) בעי רמי בר חמא קונם פירות הללו על פלוני מהו בחליפין ת''ש המקדש בערלה כו' מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ש''מ דחליפי איסורי הנאה מותרין ודחי דלמא לכתחלה הוא דלא הא דיעבד עבד ומיהו אע''ג דבשאר חליפין אסור באשה שרי משום פריה ורביה א''נ לא אסרו אלא כגון פירות וכלים שהוא דבר הניכר ונראה וא''ת מאי פריך בריש פרק בתרא דע''ז (דף סב.) גבי השוכר הפועל לעשות עמו יין נסך שכרו אסור מ''ט אילימא משום דיין נסך אסור בהנאה שכרו נמי אסור והרי ערלה וכלאי הכרם דאסור בהנאה ותנן מכרם וקדש בדמיהם מקודשת ומאי קשיא הא לכתחלה אסור ליהנות וי''ל דמשמע ליה שכרו אסור גם לאחרים כמו יין נסך עצמו ולהכי פריך שפיר דאי אסור גם לאחרים כמו יין נסך אמאי מקודשת כיון דגם היא אסורה ליהנות ונהי דאמרינן בריש כל שעה (פסחים דף כא:) דהמקדש בשעות דרבנן וחמץ דרבנן דחוששין לקדושין מ''מ מקודשת גמורה לא הויא דאם בא אחר וקדשה חוששין לקידושי שניהם: שמתו אחיו מחמת מילה. שנימולו כשהן גדולים ומתו דאי בשמיני דלמא משום דלא נבלע בהם הדם כדאמר במסכת שבת (דף קלד.) א''נ אפילו בשמיני וכגון שהציצו בהן וראו שנבלע בהן דמן: אלא מומר לאותו דבר. ולתיאבון דאי להכעיס פשיטא דפסולה: מומר לעבודת כוכבים מותר לאכול משחיטתו. תימה דבפרק בתרא דהוריות (דף יא.) פליגי בה רב אחא ורבינא במומר להכעיס אי הוי צדוקי או מומר אבל עובד עבודת כוכבים לכולי עלמא הוי צדוקי ולקמן (דף יג.) תני שחיטת צדוקי לעבודת כוכבי' י''ל דצדוקי דלקמן היינו לעבודת כוכבים שעובד לכוכבים תמיד:
205ימים לסיום הש״ס