דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 205ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ג - ב

בודק הישראל סכין ונותן לו למומר הזה, ומותר לאכול משחיטתו, דמאחר שיש לו סכין בדוק לא שביק התירא ואכיל איסורא, והרי הוא שוחט כהלכה בסכין שבדק הישראל.

אבל אם לא בדק הישראל את הסכין ונתן לו אותה - לא ישחוט אותו מומר, שמא סכינו פגומה, ולא יטרח אותו המומר לחפש סכין הראויה לשחיטה אלא ישחוט בסכין הפגומה. ואם שחט המומר בסכין שלא נבדקה, בודק הישראל סכינו אחריו [אחר שחיטה] ואם נמצאת סכינו יפה - מותר לאכול משחיטתו. ואם לאו - אסור לאכול משחיטתו.

חוץ מחרש שוטה וקטן, דאפילו דיעבד נמי לא ישחטו, שמא ישהו, שמא ידרסו, ושמא יחלידו.

והוינן בדברי רב אשי: לדבריו, הא דקתני במתניתין "וכולן ששחטו" אהייא קאי?

אילימא אחרש שוטה וקטן, והרי עלה קאי, ואם כן "ואם שחטו" מיבעי ליה למיכתב.

אלא קאי אישראל מומר ששחט.

ודנה הגמרא: אי דבדק סכין ונותן לו - הא אמרת שוחט לכתחילה, ואילו לשון ש"שחטו" משמע בדיעבד.

אלא, דלא בדק.

ופרכינן ממה נפשך: אי דאיתיה לסכין - ליבדקיה השתא, ולמה לי ראיית אחרים שראו ששחט כראוי?

ואי דליתיה לסכין, כי אחרים רואין אותו מאי הוי? והרי דלמא בסכין פגומה שחיט?!

ומסקינן: קשיא!

רבינא אמר: הכי קתני: הכל שוחטין, ופירוש "הכל" - כל אלו שהם מומחים, שיודעים הלכות שחיטה, שוחטין.

וקא משמע לן שדיינו שהם מומחים בהלכות שחיטה, ואף על פי שאין הם מוחזקין לשחוט כהלכה, שלא ראינום שלש פעמים כיצד הם שוחטים, אם ידיהם מאומנות היטב למלאכת השחיטה, ואם הם אינם נרתעים [ומתעלפים] בראותם את דם השחיטה ובאים על ידי כך לשהיה.

במה דברים אמורים דחשיבי מומחין, שיודעין בו בשוחט שיודע לומר הלכות שחיטה. אבל, אם אין יודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה - לא ישחוט!

ואם שחט - בודקין אותו:

אם יודע לומר הלכות שחיטה - מותר לאכול משחיטתו.

ואם לאו - אסור לאכול משחיטתו!

חוץ מחרש שוטה וקטן, דאפילו דיעבד ויודעין הלכות שחיטה, נמי לא מכשרינן לשחיטתן, דתמיד הם מוחזקים לקלקל - שמא ישהו, שמא ידרסו, ושמא יחלידו. ודנה הגמרא: וכולן ששחטו אהייא קאי?

אילימא אחרש שוטה וקטן? הרי עלה קאי, ואם כן "ואם שחטו" מבעי ליה למכתב!?

אלא, קאי א"שאין מומחין", שאם אחרים רואים את שחיטתן היא כשרה בדיעבד.

ופרכינן: בבודקין אותו אם יודע הלכות שחיטה סגי ולא בעינן שיראו אותו כשהוא שוחט!?

ומשנינן: הכא איירי דליתיה לקמן דלבדקיה.

ואיכא דאמרי:

רבינא אמר: הכי קתני: "הכל שוחטין" - הכל, שהם מוחזקין, שראינום ששחטו כמה פעמים כראוי - שוחטין.

מוחזקין - אף על פי שאין מומחין! דלא ידעינן אם יודעים לומר הלכות שחיטה.

במה דברים אמורים - ששחטו לפנינו ב' וג' פעמים, ולא נתעלף, שלא נחלש השוחט ממראה הדם והחיתוך בשעה ששוחט. אבל אם לא שחט לפנינו ב' וג' פעמים, ולא נוכחנו אם מתעלף אם לאו - לא ישחוט, כי שמא יתעלף ותפסל שחיטתו, שלא ישחוט כראוי.

ואם שחט ואמר: ברי לי שלא נתעלפתי - שחיטתו כשרה! חוץ מחרש שוטה וקטן, דאפילו דיעבד נמי לא מכשרינן לשחיטתייהו כי שמא ישהו, שמא ידרסו, ושמא יחלידו.

ודנה הגמרא: "וכולן ששחטו" - אהייא קאי?

אילימא אחרש שוטה וקטן - הרי עלה קאי, ואם כן, "ואם שחטו" מיבעי ליה למכתב.

אלא אשאין מוחזקין קאי, דלכתחילה לא ישחטו, ואם שחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה.

ופרכינן: והאמרת ד"בברי לי שלא נתעלפתי" סגי?!

ומשנינן: הכא איירי דליתיה קמן דלישייליה!

והשתא מבארינן מדוע לא תירצו כל הני אמוראי שהעמידו את דברי המשנה בכמה אוקימתות כדברי חבריהם.

רבינא ורבה בר עולא - כאביי ורבא דאוקמי בשחיטת כותי, וכרב אשי דאוקים בשחיטת מומר, לא אמרי, משום דקשיא להו הא דקתני "וכולן" ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה בדיעבד, ולדבריהם שחיטתן כשרה לכתחילה [שחיטת כותי לאביי ולרבא, ושחיטת מומר לרב אשי].

וכמו כן, כולהו אמוראי כרבה בר עולא, דאוקי בשחיטת טמא, לא אמרי, כי להך לישנא דאמרת אליבא דרבה בר עולא דהכא הוא עיקר דין שחיטת טמא, קשיא להו: הרי אדרבא, התם, במסכת זבחים עיקר, דבקדשים קאי, ולא בעי למיתני הכא.

ואילו להך לישנא דאמרת אליבא דרבה בר עולא כי התם בזבחים הוא עיקר דינא דשחיטת טמא והכא איידי דתנא טמא בחולין תנא נמי טמא במוקדשין, קשיא להו: שחיטת טמא בחולין גופיה לא איצטריך ליה למתני כלל, כי חולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקודש דמי, שלא חלה עליו החובה להזהר מטומאתם ופשיטא שטמא יכול לשחוט.

כולהו אמוראי כרבינא לא אמרי. להך לישנא דאמר - מומחין אין, שאין מומחין לא, פליגי הנך אמוראי עליו משום דקא סברי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, ואין צריך לבודקם.

ואילו להך לישנא דאמר - מוחזקין אין, שאין מוחזקין לא, פליגי עליו כי לעלופי לא חיישינן!

רבא לא אמר כאביי - כי קושייה שהקשה לאביי מהמניח עובד כוכבים בחנותו.

אביי לא אמר כרבא, דהוכיח שבמקום שישראל נכנס ויוצא שוחט הכותי לכתחילה מהא דתנן בדין יין נסך שאין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא דיו שיהיה נכנס ויוצא, משום דקסבר דלא דמו להדדי, כי התם לא ראינו שנגע עובד הכוכבים ביין בשעה שיצא השומר, אבל הכא נגע הכותי בודאי בבהמה, שכיון ששחטה יש לנו לחוש שמא בזמן קצר הוא שהה או דרס, ולכן אין כאן את ההיתר של ישראל יוצא ונכנס.

רב אשי לא אמר כתרוייהו, לא כאביי ולא כרבא, כי קסבר רב אשי כותים "גרי אריות" הן, שלא התגיירו אלא מפחד האריות ואין גירותן גרות אלא גויים הם, ולכן שחיטתן פסולה.

אביי לא אמר כרב אשי דאוקי במומר, כי לא סבירא ליה הא דרבא שאמר מומר לתיאבון בודק סכין ואוכל משחיטתו.

אלא רבא - מאי טעמא לא אמר כשמעתיה, שמומר לתיאבון כשר לשחוט בסכין בדוק, ואיירי מתניתין במומר, וכדאוקמא לה רב אשי!? ומשנינן: רבא - לדבריו דאביי קאמר [ואביי לא סבירא ליה הא דאמר רבא שמומר לתיאבון בודק סכין ואוכל משחיטתו], ולכן קאמר ליה רבא אמאי לא קא מוקמית לה ביוצא ונכנס ששחיטתו כשרה לכתחילה, וכדמוכח לה ממתניתין דיין נסך שאין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא דיו שיהיה יוצא ונכנס. וליה [לרבא עצמו] לא סבירא ליה דבעינן לאוקמי בנכנס ויוצא, אלא מוקי לה במומר לתיאבון, שבודק סכין ונותן לו, ואוכל לכתחילה משחיטתו. ואם לא בדק - בודק סכינו אחריו ושחיטתו כשרה בדיעבד.

תנו רבנן: שחיטת כותי - מותרת!

במה דברים אמורים, כשישראל עומד על גביו ורואה ששוחט כהלכה, אבל, אם בא ומצאו ששחט - חותך הישראל כזית בשר ונותן לו לכותי. אכלו הכותי - מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו - אסור לאכול משחיטתו!

בודק ישראל כשר סכין לוודא שאין בה פגימות, ונותן לו, והמשומד שוחט, ומותר לאכול משחיטתו. וממשיכה המשנה: אבל לא בדק ונתן לו — לא ישחוט המשומד לכתחילה, ואם שחט — בודק הישראל את סכינו אחריו, אם נמצאת סכינו יפה — מותר לישראל לאכול משחיטתו כיון שאינו עושה בכוונה לקלקל (והוא ששנינו במשנה "ושחיטתן כשרה" בדיעבד), ואם לאו [לא] שהסכין פגומה — אסור לאכול משחיטתו.

וממשיכה המשנה: חוץ מחרש שוטה וקטן שאפילו בדיעבד נמי [גם כן] לא כשרה שחיטתם, ואפילו נבדקה הסכין, שמא יקלקלו את שחיטתם, שמא ישהו, שמא ידרסו, ושמא יחלידו. ומקשים: לפי זה, מה ששנינו בהמשך: "וכולן ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתם כשרה", אהייא [על מה] נאמר? אילימא [אם תאמר] על חרש שוטה וקטן — הלוא עלה קאי [עליה הוא עומד, מתייחס], ולפי זה "ואם שחטו" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]!

אלא תאמר שהוא מתייחס גם לישראל משומד, ואולם, אי [אם] מדובר במקרה שבדק תחילה את הסכין ונותן לו, הא [הרי] אמרת שבמקרה כזה שוחט המשומד אפילו לכתחלה! אלא תאמר שמדובר כשלא בדק — אין אתה יכול לפרש כן, שהרי אי דאיתיה לסכין [אם הסכין מצוי] לפנינו — ליבדקיה השתא [שיבדוק אותו עכשיו], ואם אינו פגום שחיטתו כשרה אפילו לא ראו אותו אחרים! ואי דליתיה לסכין [ואם הסכין אינו מצוי] לפנינו, גם כי [כאשר] אחרים רואין אותו שוחט מאי הוי [מה בכך]? מה יועיל הדבר? דלמא [שמא] בסכין פגומה שחיט [שחט]! ומעירים: אכן קשיא [קשה] הדבר.

א רבינא אמר הסבר אחר לישב את הסתירה בלשון המשנה. הכי קתני [כך הוא שונה], כך צריך להבין את הדברים: הכל שוחטין — הכל, כלומר, כל המומחין היודעים הלכות שחיטה שוחטין לכתחילה, והדגש הוא: מומחין — ואף על פי שאין הם מוחזקין אצלינו כמורגלים בשחיטה.

וממשיכה המשנה: במה דברים אמורים? כלומר, מי הוא הקרוי מומחה — אדם שיודעין בו שהוא יודע לומר הלכות שחיטה, אבל אדם שאין יודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה — לא ישחוט, ואם שחט — בודקין אותו, אם מתברר שיודע לומר הלכות שחיטה — מותר לאכול משחיטתו (והוא מה ששנינו "ושחיטתן כשרה" בדיעבד), ואם לאו [לא] — אסור לאכול משחיטתו.

חוץ מחרש שוטה וקטן, שאפילו בדיעבד נמי [גם כן] לא אוכלים משחיטתם, אפילו יודעים הלכות שחיטה, שמא ישהו, שמא ידרסו, ושמא יחלידו בשחיטתם. ומקשים: לשיטה זו, מה ששנינו במשנה: "וכולן ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתם כשרה", אהייא [על מה] הוא מתייחס? אילימא [אם תאמר] על חרש שוטה וקטן — הלוא עלה קאי [עליה הוא עומד, מתייחס], ולפי זה "ואם שחטו" מבעי ליה [צריך היה לו לומר]!

אלא תאמר שהוא מוסיף גם אנשים שאין מומחין, שאין אנו יודעים אם הם יודעים הלכות שחיטה, והרי במקרה זה אין צורך שאחרים יראו אותם כדי להכשיר את השחיטה, אלא בבודקין אותו אם הוא יודע הלכות שחיטה סגי [די]! ומשיבים: מדובר במקרה דליתיה לקמן דליבדקיה [שאינו מצוי לפנינו שיבדקו אותו], ולפיכך אנו צריכים להסתמך על כך שאחרים ראו אותו, ורק באופן זה שחיטתו כשרה.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] את דברי רבינא בגירסה אחרת: רבינא אמר, הכי קתני [כך הוא שונה]: הכל שוחטין — הכל, כלומר, כל המוחזקין שיש להם נסיון בשחיטה, שוחטין לכתחילה, והכוונה: מוחזקין אף על פי שאין מומחין, שאין אנו יודעים אם הם יודעים הלכות שחיטה. וממשיכה המשנה: במה דברים אמורים? מי הם המוחזקים? אלו ששחטו לפנינו שתים ושלש פעמים ולא נתעלף מחמת השחיטה והדם, אבל לא שחט לפנינו שתים ושלש פעמים — לא ישחוט לכתחילה, שמא יתעלף, ומכל מקום אם שחט ואמר: "ברי (ברור) לי שלא נתעלפתי בתוך השחיטה" — שחיטתו כשרה.

חוץ מחרש שוטה וקטן, שאפילו בדיעבד נמי [גם כן] לא כשרה שחיטתם, ואפילו ברור שלא נתעלפו, שמא ישהו, שמא ידרסו, ושמא יחלידו. ומקשים: לפי פירוש זה, מה ששנינו בהמשך: "וכולן ששחטו" אהייא [על מה] הוא מתייחס? אילימא [אם תאמר] על חרש שוטה וקטן — הלוא עלה קאי [עליה הוא עומד, מתייחס], ולפי זה "ואם שחטו" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]!

אלא תאמר שמדובר כאן על אלה שאין מוחזקין — והאמרת [והרי אמרת] כי ב"ברי לי" סגי [די], שאם אמר השוחט שברור לו שלא התעלף די בכך, גם אם אחרים לא ראו אותו! ומשיבים: מדובר כאן במקרה דליתיה קמן דלישייליה [שאינו מצוי לפנינו לשאול אותו], ולכן אנו צריכים להסתמך על כך שאחרים ראו אותו.

ב כיון שנאמרו כמה וכמה שיטות פירוש למשנה, מסבירים מדוע לא פירש כל אחד מן החכמים כשיטת האחר. רבינא ורבה בר עולא, כדעת אביי ורבא שפירשוה בכותי וכדעת רב אשי שפירשה במשומד לא אמרי [אינם אומרים], משום דקשיא להו [שקשה להם] מה ששנינו: "וכולן ששחטו ואחרים רואים אותן", שלשיטתם אין "וכולן" מתיישב כראוי, כפי שהראתה הגמרא לעיל.

כולהו [כולם] כדברי רבה בר עולא לא אמרי [אינם אומרים], שהוא מפרש את "שחיטתן כשרה" של משנתנו בטמא ששחט קדשים, מפני שכבר שנינו דין זה במסכת זבחים. כי להך לישנא דאמרת [לפי אותה לשון שאמרת] בתירוץ הדברים: הכא [כאן, במשנה זו] עיקר הדין, ובמסכת זבחים נשנה אגב שאר פסולים — אפשר לטעון: אדרבה [להיפך], התם [שם] במסכת זבחים עיקר מקומו, שהרי בקדשים קאי [הוא עומד, עוסק].

וכן להך לישנא דאמרת [לאותה לשון שאמרת]: התם [שם] בזבחים עיקר הדין, והכא איידי דתנא [וכאן מתוך ששנה] מתחילה דין טמא ששחט בחולין שנעשו על טהרת הקודש, כפי שפירש רבה בר עולא לשון "הכל שוחטין" של משנתנו — תנא נמי [שנה גם כן] דין טמא במוקדשין, שהוא כשר בדיעבד — על כך יש להשיב: טמא בחולין גופיה [עצמו] לא איצטריכא ליה [לא הוצרכה לו] לומר ששוחט לכתחילה, כי אנו סבורים שחולין שנעשו על טהרת קדש לאו [לא] כקדש דמו [נחשבים], ולא היה מקום לאסור את הדבר.

כולהו [כולם] כרבינא לא אמרי [אומרים], להך לישנא דאמר [לאותה לשון שאמר] שאלו שיודעים אנו שהם מומחין אין [כן] שוחטים לכתחילה, אבל שאין אנו יודעים שהם מומחין — לא, יש לומר כי רוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן, ולכן כל הבא לשחוט — שוחט לכתחילה.

להך לישנא דאמר [לאותה לשון שאמר]: כל המוחזקין שאינם מתעלפים בשחיטה — אין [כן], שוחטים לכתחילה, שאין מוחזקין — לא, למרות שהם יודעים הלכות שחיטה, צריך לומר כי לעלופי לא חיישינן [לעילפון אין אנו חוששים], וכל היודע הלכות שחיטה שוחט לכתחילה.

רבא לא אמר כדברי אביי, שכותי שוחט לכתחילה רק כשישראל עומד על גביו, ובדיעבד די בישראל יוצא ונכנס, כי קושייה [כמו קושייתו] שהקשה על אביי, מדין יינו של ישראל המצוי ברשותו של הגוי, שהוא כשר לכתחילה כשישראל יוצא ונכנס. אביי לא אמר כרבא, מפני שלדעתו אין זו ראיה, שכן התם [שם] ביין הרי לא נגע [אין הגוי נוגע] ביין, ודי בשומר שיוצא ונכנס כדי להרתיע אותו מלגעת בו, ואילו הכא נגע [כאן בשחיטה, הכותי נוגע] שוחט בידיו את הבהמה, וכהרף עין יכול לפסול את השחיטה, ולכן יש צורך בהשגחה מתמדת.

רב אשי לא אמר כתרוייהו [כשניהם] כאביי ורבא, ששחיטת כותי כשרה, שכן קסבר [סבור הוא]: כותים גרי אריות הן ולא גרי אמת, ושחיטתם פסולה כשחיטת הגוי.

אביי לא אמר כרב אשי, שפירש את המשנה בישראל משומד לאכול נבלות לתיאבון, מפני שלא סבירא ליה הא [אין הוא סבור כהלכה זו] שאמר רבא, שנותנים לישראל משומד לשחוט לכתחילה בסכין בדוקה, ועל פיה פירש רב אשי את המשנה. אלא רבא עצמו מאי טעמא [מה טעם] לא אמר ופירש את המשנה כשמעתיה [כשמועתו] שלו, כדברי רב אשי? ומדוע פירש שמדובר בשחיטת כותי?

ומשיבים: מה שפירש רבא — לדבריו של אביי קאמר [אמר], שלפירושו של אביי שמשנתנו עוסקת בכותי, צריך לפרש את המשנה באופן שונה, וליה לא סבירא ליה [ואולם הוא עצמו אינו סבור כן].

ג ובענין שנחלקו בו אביי ורבא מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: שחיטת כותי מותרת, במה דברים אמורים? כשישראל עומד על גביו ורואה ששוחט כראוי. אבל אם בא הישראל, ומצאו שכבר שחט בהמה — חותך כזית מן הבהמה ונותן לו לאכול, אם אכלו הכותי — ישראל מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו [לא] אכלו — אסור לאכול משחיטתו, שמא לא שחט כראוי.

כיוצא בו, אם מצא בידו של כותי

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

one examines a knife to ensure that it is perfectly smooth with no nicks and gives it to the transgressor, and it is permitted to eat from what he slaughtered. But if one did not examine the knife and give it to the transgressor, the transgressor may not slaughter an animal ab initio. And if the transgressor slaughtered an animal, one examines his knife after his slaughter. If his knife is found to be perfectly smooth, it is permitted to eat meat from what he slaughtered, and if not, it is prohibited to eat from what he slaughtered.

And it teaches: This is the halakha with regard to all people except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor, whose slaughter is not valid even after the fact. The reason the Sages deemed such slaughter not valid is lest people in these categories interrupt the slaughter, lest they press the knife in the course of slaughter, and lest they conceal the knife beneath the windpipe or the gullet in the course of an inverted slaughter. The Gemara asks: If so, with regard to the clause in the mishna that follows: And any of them who slaughtered an animal and others see and supervise them, their slaughter is valid, to which case in the mishna is it referring? If we say that the reference is to the case of a deaf-mute, an imbecile, and a minor, since that is the halakha to which it stands adjacent, the tanna should have formulated the phrase: And if they slaughtered, instead of: And any of them who slaughtered.

Rather, perhaps the reference is to the case of a Jewish transgressor who slaughters. The Gemara asks: In what case? If it is a case where one examined a knife and gave it to the transgressor, didn’t you say in that case that the transgressor may slaughter ab initio? Rather, perhaps the reference is to a case where one did not examine the knife. If it is a case where the knife is available, let him examine the knife now to make sure that there are no nicks. And if it is a case where the knife is not available, then when others see him slaughter, what of it? How can one eat from what he slaughtered? Perhaps he slaughtered the animal with a notched knife. The Gemara concedes that the formulation of the mishna: And any of them who slaughtered, is difficult according to this explanation of the mishna.

§ Ravina said in resolution of the apparent contradiction in the mishna that this is what the mishna is teaching: Everyone slaughters, i.e., everyone who is an expert in the halakhot of ritual slaughter slaughters; all experts are qualified to slaughter, and this is the halakha even if they are not established as accustomed to slaughter with a steady hand and without fainting.

In what case is this statement said? It is said in a case where people know about him that he knows and is able to recite the halakhot of ritual slaughter. But if people do not know about him that he knows and is able to recite the halakhot of ritual slaughter, he may not slaughter an animal ab initio. And if he slaughtered an animal, one examines him; if he knows and is able to recite the halakhot of ritual slaughter it is permitted to eat meat from what he slaughtered, and if not, it is prohibited to eat from what he slaughtered.

And it teaches: This is the halakha with regard to all people except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor, whose slaughter is not valid even after the fact. The reason the Sages deemed such slaughter not valid is lest people in these categories interrupt the slaughter, lest they press the knife in the course of slaughter, and lest they conceal the knife beneath the windpipe or the gullet in the course of an inverted slaughter. The Gemara asks: If so, with regard to the clause in the mishna that follows: And any of them who slaughtered an animal and others see and supervise them, their slaughter is valid, to which case in the mishna is this referring? If we say that the reference is to the case of a deaf-mute, an imbecile, and a minor, since that is the halakha to which it stands adjacent, the tanna should have formulated the phrase: And if they slaughtered, instead of: And any of them who slaughtered.

Rather, perhaps the reference is to a case where they are not experts. The Gemara rejects the possibility that they are not experts, as in that case, if one examines him after the slaughter to determine his expertise in the halakhot of ritual slaughter, it is sufficient. The Gemara answers: Supervision is necessary in the case where the one who slaughtered the animal is not before us so that we can examine him.

And there are those who say that Ravina said that this is what the mishna is teaching: Everyone slaughters, i.e., everyone who is established as accustomed to slaughter with a steady hand and without fainting slaughters; all those established concerning this are qualified to slaughter, even if it is not known if they are experts. In what case is this statement said? It is said in a case where they slaughtered before us two or three times and did not faint. But if he did not slaughter before us two or three times he may not slaughter an animal ab initio, lest he faint. And if he slaughtered an animal and said: It is clear to me that I did not faint, his slaughter is valid.

And it teaches: This is the halakha with regard to all people except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor, whose slaughter is not valid even after the fact. The reason the Sages deemed such slaughter not valid is lest people in these categories interrupt the slaughter, lest they press the knife in the course of slaughter, and lest they conceal the knife beneath the windpipe or the gullet in the course of an inverted slaughter. The Gemara asks: If so, with regard to the clause in the mishna that follows: And any of them who slaughtered an animal and others see and supervise them, their slaughter is valid, to which case in the mishna is this referring? If we say that the reference is to the case of a deaf-mute, an imbecile, and a minor, since that is the halakha to which it stands adjacent, the tanna should have formulated the phrase: And if they slaughtered, instead of: And any of them who slaughtered.

Rather, perhaps the reference is to a case where they are not established as accustomed to slaughter with a steady hand and without fainting. The Gemara rejects that possibility, as in that case, didn’t you say that if one said after the slaughter: It is clear to me that I did not faint, it is sufficient? The Gemara answers: Supervision is necessary in the case where the one who slaughtered the animal is not before us so that we can ask him whether he fainted.

The Gemara summarizes: Ravina and Rabba bar Ulla did not say a resolution to the apparent contradiction in the mishna like that of Abaye, Rava, and Rav Ashi due to the fact that the phrase in the mishna: And any of them who slaughtered, is difficult for them.

All of the other amora’im did not say a resolution to the apparent contradiction in the mishna like that of Rabba bar Ulla, who interprets the mishna as referring to the case of a ritually impure person; according to that version that you said: The mishna here is the primary source for the halakha of a ritually impure person who slaughtered a sacrificial animal, the other amora’im reject this interpretation because, on the contrary, the mishna there is the primary source, as it is standing in tractate Zevaḥim, which deals with sacrificial animals.

The amora’im also reject the interpretation according to that other version that you said: The mishna there is the primary source, and here, since the tanna taught the case of a ritually impure person who slaughtered non-sacred animals, he teaches the case of a ritually impure person who slaughtered sacrificial animals as well. The reason is that it was not necessary for the tanna to teach the case itself of a ritually impure person who slaughtered a non-sacred animal, as in the opinion of the other amora’im, the halakhic status of non-sacred foods that were prepared according to the strictures of sacrificial food is not like that of sacrificial food, and it is permitted to render such food impure.

All of the other amora’im did not say a resolution to the apparent contradiction in the mishna like that of Ravina; according to that version that he said: Experts, yes, may slaughter ab initio, but those that it is not known that they are experts, no, they may not slaughter ab initio, the other amora’im disagree because they hold that the majority of those associated with slaughter are experts. Therefore, even if it is not known whether they are experts, their slaughter is valid.

According to that version that Ravina said: People who are established as accustomed to slaughter without fainting, yes, they may slaughter ab initio, but people who are not established as accustomed to slaughter without fainting, no, they may not slaughter ab initio, the other amora’im disagree because they hold that we are not concerned for the possibility of fainting.

Rava did not say a resolution like that of Abaye, that the mishna is referring to a Samaritan, in accordance with the difficulty that he raised from the halakha of wine belonging to a Jew to which a gentile has access. Abaye did not say a resolution like that of Rava, that a Samaritan may slaughter ab initio if a Jew enters and exits, because there, in the case of wine, the gentile does not touch the wine; therefore, it is sufficient if the Jew enters and exits. Here, in the case of slaughter, the Samaritan touches the animal in the course of slaughter, and he can disqualify the slaughter in an instant. Therefore, Abaye holds that it is insufficient for a Jew to enter and exit.

Rav Ashi did not say a resolution like that of both of them, Abaye and Rava, because he holds: Samaritans are converts who converted under duress due to the threat posed by lions, and their conversion is void; therefore, their halakhic status is that of a gentile, whose slaughter is not valid.

Abaye did not say a resolution like that of Rav Ashi, who interprets the mishna as referring to a Jewish transgressor whose transgression is that he eats unslaughtered animal carcasses to satisfy his appetite, because he does not hold that which Rava said, that such a transgressor may slaughter ab initio if his knife is examined beforehand by someone reliable. But as for Rava, what is the reason that he did not say a resolution in accordance with his own statement of halakha with regard to the slaughter of a transgressor and explain the mishna in the manner that Rav Ashi did?

The Gemara answers: When Rava explained that the tanna in the mishna is referring to the slaughter of a Samaritan, he stated his opinion in accordance with the statement of Abaye in order to resolve the difficulty that Abaye raised; but he himself does not hold accordingly.

§ The Sages taught in a baraita: The slaughter performed by a Samaritan is permitted ab initio. In what case is this statement said? It is said in a case where there is a Jew standing over him and supervising to ensure that the slaughter was performed properly. But if the Jew came and found that the Samaritan already slaughtered the animal, the Jew cuts an olive-bulk of meat from the slaughtered animal and gives it to the Samaritan to eat. If the Samaritan ate it, it is permitted for the Jew to eat meat from what the Samaritan slaughtered. But if the Samaritan did not eat the meat, it is prohibited to eat from what the Samaritan slaughtered.

Similarly, if the Jew found in the possession of a Samaritan

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הכל מומחין שוחטין שיודעין הלכות שחיטה אע"פ שאין מוחזקין שאין בקיאין עדיין:

דליתיה קמן דליבדקיה. כלומר לפיכך אם אחרים רואין אותן כשהן שוחטין שיאמרו דשפיר שחטי אוכלין משחיטתן ואם לאו אין אוכלין:

ולא נתעלף. לשון עיוף ואיכא דאמרי ולא נתבייש לשון ויתעלף:

בחולין גופ' לא איצטריכא ליה. כלומר לא איצטריכא ליה למיתני דטמא יכול לשחוט בחולין מ"ט חולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקודש דמו דלאו כולי עלמא אוכלין חוליהן בטהרה:

רבא לא אמר כאביי כי קושיא. כלומר דקשיא ליה לאביי:

אביי לא אמר כרבא. התם נוגע כלומר הא דאקשת לי יוצא ונכנס לכתחלה [לא] והא המניח נכרי בחנותו דמותר אפילו ישראל יוצא ונכנס (מותר) לכתחילה משום דהתם בחנות לא נגע הנכרי אבל הכא נגע דכותי עצמו שוחט ולפיכך יוצא ונכנס לכתחלה לא:

רב אשי לא אמר כתרוייהו קסבר כותים גירי אריות הם לא סבירא ליה לרב אשי שכותי יכול לשחוט לפיכך לא סבירא ליה לדאביי ולדרבא דמוקמי הכל שוחטין בכותי:

אביי לא אמר כרב אשי. לא סבירא ליה הא דרבא דמומר אוכל נבילות לתיאבון יכול לשחוט דכיון דאוכל נבילות הוא לא קפיד אשחיטה:

אלא רבא מ"ט לא אמר כשמעתיה. כלומר רבא אדמוקי הכל שוחטין בכותי אמאי לא מוקי בישראל מומר כשמעתיה:

לדבריו דאביי קאמר. כלומר לדידי מקמינן הכל שוחטין בישראל מומר לאכול נבילות אלא לדידך דמוקמת ליה בכותי וישראל עומד על גביו מצית לאוקמא למתניתין הכל שוחטין בכותי ואפי' יוצא ונכנס:

בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו. פי' לכתחלה מוסר לו חולין ושוחט עבריין ואוכל ישראל ואם הסכין נמצ' חוזר ובודקו לאחר שחיטה כדבעינן לפרושי לקמן אבל לא בדק ונתן לו לא ישחוט פשטה של שמועה לומר דהיכ' דבדק לו סכין מוסר לו לשחוט ולאכול לכתחלה והיכ' דלא בדק לו שחי' תלויה לבדוק סכין אחריו והיינו דיעבד דמתני' ואעפ"י שאם רצה מוסר לו לכתחלה לשחוט ובודק לו אחריו ואוכל כיון שזה על הספק הוא מוסר ועל הבדיקה שבסוף הוא סומך שאם אינו בודק אסורה היינו דיעבד והיינו שחיטתן כשרה.
אבל יש לפ' שאם לא בדק לו סכין מתחל' ונתן לו לא ישחוט אעפ"י שדעתו לבדוק לאחר שחיט' גזירה שמא יאמרו מותר לאכול משחיטת מומר אעפ"י שלא בדק ישראל הסכין שהרי מוסר לו זה חולין והוא בודק סכין ושוחט ומיהו אם שחט יבדוק סכינו אחריו ומותר ואי ליתיה לסכין אסורה דילמא בסכין פגומה שחט והוא אינו נאמן לומר בדקתי אותו וכן הא דאמרינן לעיל גבי כותי יוצא ונכנס לא ישחוט ואם שחט חותך כזית בשר ה"נ פירוש' דלכתחלה לא משום שמא יאמרו שחיטת כותי מותרת.
ולישנא קמא דטמא במוקדשין הכי קאמרי' בה לא ישחוט שמא יגע בבשר ופירש"י ז"ל דאסור הוא גזרה דרבנן הוא משום לך לך אמרי נזירא.
וכן אי אתה מפרש הא דאמר הכל ה"נ אם הם מומחין שאין מוחזקי' לומר דמוסר לו לכתחלה ואם שחט והלך לו ומצאו שחוט הולך ואוכל ואינו חושש ולא צריך למהדר אבתריה אלא חזקתו שחיט ואם אין יודעים בו שהוא יודע הלכות שחיטה אין מוסרין לו לשחוט חולין לכתחלה אעפ"י שדעתו לבדוק שמא יאמרו מותר לאכול משחיטת מי שאינו יודע הלכות שחיטה ומיהו אם שחט בודקין אותו אם יודע מותר לאכול ואם לאו אעפ"י שהלך לו אסור לאכול משחיטתו דלא ס"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם..
ואי קשיא לך ל"ל לרבינא לאוקמי סיפ' בדליתי' קמן לימא ואם שחטו ואחרים רואין אותם אעפ"י שאינן יודעים שחיטתן כשרה ואדינא דסליק מינה קאי וי"ל לאשמועינן דלא סמכינן ארוב מצויין אצל שחי' וסברא דנפשיה קאמר ליה אע"ג דבגמרא קאמרי אסור לאכול משחיטתו לברורי דינא קאמרי אבל מתני' שוחטין ושחיטתן כשרה קתני ועלה קאמר וכולן ששחטו וליכא במתני' מי שנבדק ואינו יודע הלכות שחיטה כלל הלכך ניחא למימריה בכלא ומתני' כולה כפשטה אתיא דקתני מומחין שוחטין ושאינן מומחין שחיטתן כשרה כשנבדקו ואחרים רואין אותם אעפ"י שלא נבדקו.
ולישנא בתרא דרבינא דאמר מוחזקין שוחטין ואעפ"י שאינן מומחין ופירש"י ז"ל שאין אנו יודעים אם יודעי' אם לאו ה"נ מפרשינן לה שרשאי למסור להם חולין לכתחלה ואם הוא נמצא בודקין אותו לאחר שחי' אם יודע הלכות שחיטה מותר לאכול ואין חוששין שמא ילך לו או שמא יאמרו מותר לאכול משחיטת בני אדם שאינן מומחין לנו דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ובלבד שיהיו מוחזקין אבל אם לא שחט לפנינו ב' ג' פעמים אין מוסרין לו חולין לכתחלה חוששין שמא נתעלף ואפי' היה דעתו לשואלו אחר שחיטה חוששין שמא יאמרו מותר לאכול משחיטת מי שאינו מוחזק.
ויש לפרש כולהו משום שמא ישכח ולא יבדוק והא דאמרי' ברי לי שלא נתעלפתי ולא שיילינן ליה בידיעה דהלכות שחי' משום דבמומחה נמי קאמרינן שלא ישחוט שמא יתעלף א"נ משום דלפרושי דיעבד דמתני' ואחרים רואים אותם אתי השתא ואלו המחאה דה' שחיטה אינה מעכבת לכתחלה ולא דיעבד ליבעי אחרים.
ועכשיו לפי דברינו נתקיימו דברי הגאונים ז"ל שהסכימו כולם דהיכ' דשחט חד ואיתיה קמן למיבדקיה דצריך למיבדקיה אם יודע הל' שחיטה מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו ולא אמרו רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם אלא היכא דליתיה קמן אבל איתיה קמן צריך למיבדקיה.
וקבלה היא ונקבל בסבר פנים יפות, שאין סומכין על רוב גרוע ושמיעוטו מצוי אלא במקום דלא אפשר ואפי' לרבנן דלא חיישי למעוטא ובט' חנויות דהא רובא דאיתי' קמן נמי מסתברא דלא אזלינן בתר רובא אלא היכא דליכא דידע אבל ודאי צריך הוא לשאול החנוונים אם יש מי שיודע שהיא אסורה או מותרת דהא גבי יוחסין לא סמכו על הרוב אלא תרי רובי בעינן והיאך איפשר שבאיסורין הולכין אחר הרוב ועשאוהו כודאי לכתחלה ועוד דאיכא נמי חזקה דאיסור' שבהמ' בחייה בחזקת איסור עומדת ורובא דאיכא חזקה בהדה לא עשאוהו כודאי כדאיתא במסכת נדה אלא משום דבהמה לא אתרעי סמכי' עלה ודייך אם תסמוך עלה בשעה שאין לפנינו ואשכחן כה"ג במס' נדה בפ' בא סימן דאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה ולא הביאה ב' שערות אינה ממאנת חזקה הביאה ב' שערות ואמרי' עלה כי אמר רבא חזקה למיאונין אבל לענין חליצה בעיא בדיקה א) ומפני טעם זה הוצרכו כל הטרפו' למיבדק בסירכות שבריאה מפני שמיעוטן מצוי והיינו דאמרינן מצא תרנגול בשוק וכו' ולא אמרו שמוסרין חולין לכתחלה לכל אדם דאלמא אין מוסרין אלא בכיוצ' כזה כלומר כשאי אפשר לבודקו כגון דאזל ליה לעלמ' כמסורת הגאונים ז"ל.
ומיהו אחד ששחט ואין מומחה לנו והלך לו אע"פ שאנו סומכין על רוב שלו בהמחאה צריך עיון אם צריך לבדוק בסי' מי סמכינן עליו דשחט רוב ובדק או אזלינן בתר חזקה דבהמה ובעל הלכות ז"ל אמר והיכא דשחט ואזל ליה בלעלמא ולא ידעינן אי בדיק בה' שחיטה ובדק הבהמה ושחטה שפיר משמע דצריך למבדקיה ואיכא למימר רוב חברים הם אצל שחיטה וסמכינן עלייהו שלא יוציאו דבר שאינו בדוק מתחת ידם אעפ"י דאיכא חזקה לאיסור דודאי הוא וצ"ע.
ואם אמר בדקתיה נאמן ודאי ומיהו אפי' איתיה קמן סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מוחזקי' הם מדאמרי' לעלפויי לא חיישינן משמע כלל לא חיישינן לה למלתא ולקמן נמי דקאמר אימא אינש אחרינא שמע ושחט רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם הו"ל למימר נמי מוחזקין הם אלא ש"מ דלעלפויי לא חיישינן ואע"פ שאנו יודעים שלא שחט זה מעולם ולא היה אומן בכך מוסרין לו חולין לכתחלה וכן נראה מדברי הגאונים ז"ל שאלמלא כן היו מצריכין אותו לישאל כל היכא דלא אזיל ליה לעלמא.
אבל הרב המחבר ז"ל כתב ישראל שיודע הלכות שחיטה הרי זה לא ישחוט בינו לבין עצמו לכתחלה עד שישחוט בפני חכם פעמי' רבות עד שיהא רגיל וזריז ואם שחט לכתחלה בינו לבין עצמו שחיטתו כשרה ואפשר שמפני כן אמרו לעלפויי לא חיישינן ב) לומר דאפי' איתי' קמן לא בדקינן ליה אבל לכתחלה מ"מ אין מוסרין לו ואין הדעת נותנת כן שמה שאמרו לכתחלה לא ישחוט דיעבד נמי אם אפשר לבודקו בודקין אותו.

כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמרת מומחין אין שאינן מומחין לא רוב מצויין אצל שחיטה מומחי' הם. ליכא לפרושי פירכא משום סיפא דבעי אחרים רואין אותו וכיון דרוב מצויים אצל שחיטה מומחי' הם אפי' אין אחרים רואין אותם כשרה דהא אנן לכולהו קאמרינן ואביי ורבא ורב אשי לימרו כרבינא ולוקמו וכולן ששחטו אחש"ו בלחוד כדקא מוקי לה השתא אלא הכי קאמרי' רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ושוחטין לכתחלה וא"צ בדיקה כלל.
ולדעת הגאונים ז"ל נמי כיון שהם מומחין ומוסר לו תולין לכתחלה ואם אינו מצוי אוכל והולך כרצונו כה"ג לכתחלה הוא ולא מיתני לן שחיטתו כשרה דיעבד אלא במי ששחיטתו אסורה עד שיבדוק א"נ כל מי שמותר למסור לי חולין לכתחלה הוא אבל הני דמתניתין אסור למסור להם אע"פ שדעתו לבודקן משום גזרה כדפרישית.

אלא רבא מ"ט לא אמר כשמעתי'. איכא למידק הכא והא רבא הוא דאמר חדא לאתויי כותי וחדא לאתויי עבריין כדאיתא לקמן ואיכא למימר דהכא דייקינן עליה דרבא אמאי לא מוקי רישא דמתניתין לכתחלה ודיעבד בבודק בסכין ונותן לו ובבודק לאחר שחיטה כשמעתיה דאלו בסיפא לכתחלה תני הכל שוחטין ולא מפרש אי בבדיק' דסכין אי בלא בדיקה ולא מיתניא ליה שמעתא במתני'.

כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמר מומחין אין שאין מומחין לא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. פירוש וניחא להו טפי לאוקמה כל חד וחד כדאית ליה, ואף על גב דקיימא לן וכולן ששחטו, משום דלא קשיא אלא לישנא בעלמא ואילו לרבינא קשיא דינא. ותמיהא לי אמאי לא אוקמיה באוקימתא רויחא, ולימא הכי קתני הכל שוחטין ואף על גב דלא ידעינן אי גמירי אי לא גמירי דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, אבל ידעינן דלא גמיר לא ישחוט ואם שחט ושאלנוהו ואמר בריא לי שלא שהיתי ולא דרסתי שחיטתו כשרה, חוץ מחרש שוטה וקטן דאפילו דיעבד נמי לא. וכולן ששחטו וליתנהו קמן ואחרים רואין אותם כשרה. ונראה לי כי מכאן יש לדקדק דכל דלא גמיר הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואפילו בדקנוהו ואמר שלא שהה ושלא דרס, דכל מילתא דלא רמיא עליה בשעת מעשה עביד לה ולאו אדעתיה, והיינו דאמרינן לקמן (חולין ט, א) כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואסור לגמרי משמע, ושם נאריך יותר בסיעתא דשמיא:

להך לישנא דאמר מוחזקין אין שאין מוחזקים לא לעלפויי לא חיישינן. מדקאמר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, והכי קאמר לעלפויי לא חיישינן, ולא קאמר רוב מצויין אצל שחיטה מוחזקין הן, שמע מינה דלעלפויי לא חיישינן כלל ואפילו איתיה קמן לא צריך לשיולי. הרמב"ן ז"ל:

נמצאת' סכינו יפה מותר לאכול משחיטתו ואם לאו כלומר שלא נמצ' לנו יפה אבל לא ידעינן אם היתה יפה אם לאו דאי כשנמצא' שאינו יפה פשיטא דנבילה הוא כדאי' בפרקין והכ' נמי לא היה צריך לכפול ולומר ואם לאו דממילא נפקא לן ואיפשר דמייתורא אתי לאשמעינן דכל שלא נמצאת סכינו יפה אסור לאכול משחיטתו ואפילו שחתך ממנו כזית ואכלו דגבי כותי הוא דמהני הא לפי שהחזיקו לדקדק בם לעצמם וכיון דגירי אמת הן והחזיקו בה ס"ל דכל דאחזוק לדידהו אחזיק לדידן אבל במועד לתיאבון דכי לא משכח היתר' אכיל אסורא לא סמכי' על אכילתו ואפי' היכי דאיכא התירא הכא ואכל האי לא סמכי' עליו דיעבד לאחזוקי בכשרו' ומכאן דקדקו קצת רבותי' ז"ל דבישראל כשר כל שבדק סכינו לכתחלה אינו צריך לבדקו לאחר שחיטה ואפילו איתי' לסכין קמן דבחזקתי' מוקמי' לי' כל שלא נמצאת פגומה דהא הכא לא הוצרך לומר יבדוק סכינו אחריו אלא בשלא בדק סכין לו אבל בבדק סכין ונותן לו לא הוזכר כלל ובירושלמי אית' דרבי זיר' זריק ליה לאחר שחיטה וכן נראה עיקר אעפ"י שאפשר לדחוק ולדחות ראי' זו ולקמן נאריך בו יותר בס"ד ונראין דברי הרמב"ם ז"ל שלא התירו שחיט' מועד בבדיקת הסכין אלא כשהוא מומחה ויודע הלכות שחיטה דלגבי מועד ליכא טעמא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ומיהו כל המומח' אעפ"י שאינו מוחזק דליכא למיחש ביה לעלופי טפי מישראל כשר.

רבינא אמר ה"ק הכל מומחין שוחטין אעפ"י שאין מוחזקי' דמה שהם מומחין חומרא היא ולא רבותא וזה פשוט וכן מאי דקאמר בלישנא בתרא הכל מוחזקין שוחטין אע"פ שאין מומחין רבותי' דהכל דהיינו אעפ"י שאין מומחין והוא שיודעין בו שיודע ה"ש פרושי מפרש דמומחין אינו סמוכים ולא מומחים לרבים כמומחין דאמרי' בעלמא אלא שבדוקים אלינו שיודעים ה"ש ובאידך לישנא נמי פריש דמוחזקים דאמרי' היינו ששחטו שנים ושלשה פעמים:

אבל אם אין יודעים בו שיודע פי' שהוא סתם אלינו ולא קאמר אבל יודעין בו שאינו יודע הלכות שחיטה שהיא פשיטא שאינו שוחט ואם שחט שחיטתו פסולה כל שאין אחרים רואין אותו ומיהו כל שאחרים רואין אותו אפשר דשוחט לכתחלה כיון שהוא בן דעת שלא פסלו אלא בחש"ו שאינם בני דעת ומועדין לקלקל ואפשר דלכתחלה לא כדי שלא יטעו אחרי' בהם אבל בדיעבד כשרה.

ואם לאו אסור לאכול משחיטתו דעת הר"י הזקן ז"ל וכן הסכימו רבותי ז"ל שאפילו למדנוהו עתה והוא אומר לנו ששחט כראוי אין סומכין עליו דכיון שבשעת שחיטה לא היה יודע ממה שהיה לו לזהר אין יכול להעמיד על זה דומה לזה שאמרו בעלמא מילתא דלא דמיא עליה דאינשי אמר לה ולאו אדעתיה ונראה שלכך כפל לשונו כאן ואמר אי לאו וכו'.

דליתיה קמן דליבדקי' פי' ואשמעינן דאף על גב דנגע סמכינן ארואין אותם ולא אמרינן דילמא קלקלו ולאו אדעתיה דאחרי ומדפרכינן בבודקים אותו סגיא ולא פרכינן כדלעיל הא לכתחלה נמי שחט יש ללמוד שכל שאינו מומחה אלינו אין מוסרים לו לכתחלה לשחוט אפילו באחרים רואין אותו וכן נראה מדברי ר"י הזקן ז"ל אבל יש לדחות לדברי רבינו הרמב"ן ז"ל דה"ה דהוה מצינו לומר לכתחלה שחט אלא דאנן לא פרכינן בכולה סוגיין אלא ממה שהתיר התנא בהדיא לפום האוקימתא וכדפרכי' לעיל הא אמרת לכתחלה שחט אבל כיון שלא הוזכר זה כאן באוקימת' זו ניחא לן למיפרך ממה שהוזכר דהיינו שבודקין אותו כנ"ל.

כגון ששחט לפנינו שנים או שלשה פעמים נקט שנים שלשה כדאמרי אינשי כדאיתא בריש פרק מפנין א"נ משום פלוגתא דר' ורשב"ג דאיפליגי אי בתרי זימנא הוי חזקה אי בתלתא והא קיי"ל דכל באיסורין תרי זימני הוי חזקה.

משום דקשיא ליה וכולן פי' ומיהו מאן דמוקים לה בהכי סבר דהא לאו קושיא הוא דזימנין דלא דייק תנא בכי הא ונקט וכולן משום חש"ו שהם ג' והם רבים.

להאי לישנא דאמרת מומחין אין שאין מומחין לא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן להך לישנא דאמרת שאין מוחזקין לא לעלופי לא חיישינן ודעת הגאונים ז"ל דכי מכשרינן שחיטת שאינן מומחין אצלינו היינו על דעת שנבדוק אותו לאחר שחיטה כל היכא דאיתא לקמן לא אכלינן משחיטתו עד דנבדקיה היינו דלא אמרו להא לשאין מומחין לא חיישינן כדאמרינן באידך לעלופי' לא חיישינן דהתם ודאי לא חיישינן כלל ואפילו היכא דאיתא קמן אבל בהא כיון דמיעוטא איכא שאין מומחי' חוששין לו כל היכי דאיתא למבדקיה לאחר ששחט מיהת אבל רבינו מורי הרא"ה ז"ל נוטה לדברי קצת האחרונים ז"ל דאף לשאינן מומחין לא חיישינן כלל אפילו היכא דאיתי' קמן דכיון דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין ודין תורה הוא ללכת אחר הרוב ואפי' לכתחלה שוב אין לנו לחוש לכלום דלא נקיטי לשאין מומחין לא חיישינן משום דהאי טעמא בעי אמאי לא חיישינן להכי כיון שכל שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ולהכי נקטי' טעמא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין מאי הוה דהא איכא חזקת בהמה שהיא בחזקת איסור כדאיתי' לקמן בפרקין וא"כ סמוך מיעוט דשאין יודעין הלכות שחיטה לחזקה זו והו"ל כפלגא ופלגא וכדאמרינן בפרק האשה שהלך ויש מתרצים דרוב מצוין דקאמר הכא לאו דוקא רוב אלא כמו כל וכההיא דאמרינן בפרק בתולה נשאת רוב עכו"ם פרוצים בעריות דבעי למימר כל כדאיתא התם וה"נ מיעוטא דמיעוטא הוא דהוי כמאן דליתא בכל דוכתא ולי נראה שלא חשו למיעוט וחזקה אלא למיעוט שהוא בודאי אסור אבל הכא אפילו המיעוט שאינו יודע ה"ש אינו איסור בוודאי דדילמא שחיט שפיר ונדפריש' ביבמות בס"ד וכי מעיינ' בשמעתין לא משכחת איקומתא דעדיפ' אמתנ' כאקומתא דרבה בר עולא דלא קשיא ליה וכולן דאלו דרבינא אף דלא קשיא ליה נמי וכולן אתיא דלא כהלכתא דהא לעלופי לא חיישינן דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולאביי ורבא ורב אשי קשיא וכולן ומאי דהוה קשיא בדרבה בר עולא קילי טפי מדכולהו.

בד"ה בודק סכין כו' ותימה דאמאי לא מהני נמי בעבריין יוצא ונכנס כו' עכ"ל משום דבכותי מהני אפילו יוצא ונכנס לרבא נקטו הכי אבל בעבריין אפי' עומד ע"ג לא מהני בראייתה דקאמרינן בסמוך אי דליתא לסכין כו' וק"ל:

בד"ה דליתיה קמן דלבדקיה תימה. דמשמע הא איתא קמן כו' עכ"ל דאל"כ לוקמא אפי' באיתיה קמן ולא גמיר דכשרה באחרים רואין אותן:

בפרש"י בד"ה מומחין הן הלכך לא בעי למבדקיה עכ"ל פי' דלא בעי למבדקיה בין בתחלה לידע אם מומחה הוא ובין בדיעבד אם שחט כדבעי רבינא למימר אבל הב"י כתב לפרש דברי רש"י דלא בעי למבדקיה היינו דוקא באם שחט אבל לכתחלה אין מוסרין לו לשחוט אא"כ יודעין שהוא מומחה ודקאמר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן לא נאדו מתחלת דברי רבינא שאמר הכל מומחין שוחטין אלא מסוף דבריו נאדו שאמר ואם שחט בודקין אותו ע"כ תוכן דבריו ולא ידענא היאך מצא ידיו ורגליו לפרש כך דא"כ ניחא טפי לאוקמא למתני' הכי הכל מומחין שוחטין לכתחלה ושחיטתן כשירה בדיעבד אף אם אין יודעין בו שיודע הלכות שחיטה וליכא למימר דלא מצי לאוקמי מתניתין בהכי משום דקשיא להו וכולן דהא לאביי ורבא ורב אשי לא מתוקמא נמי וכולן אלא אחש"ו וכמו כן כתבו התוספות דאין לפרש דדיעבד הוא דהויא שחיטתו כשרה אע"פ שאין אחרים רואין אותו כו' ע"ש גם דעת בעל העיטור שכתב הטור שפסק כן דלכתחלה בעי מומחה ובדיעבד אם שחט לא בעי בדיקה לא אתברר לן ואולי שפסק כך דרך פשרה דלכתחלה כאוקמתא דרבינא דבעי מומחה ובדיעבד היקל לפסוק כהני אמוראי דאמרי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולא בעי בדיקה ותו לא מידי:

תוס' בד"ה מ"ט לא אמר כשמעתיה כו' וי"ל דהכי פריך דקמייתא איבעי כו' עכ"ל ובעל המאור הוסיף ביאור דבדין הוא דתקדום שחיטת ישראל עבריין לשחיטת כותי שהרי עשאום לבסוף עובדי כוכבים גמורים ומעיקרא נמי י"ל כותים גירי אריות הן כו' עכ"ל:

בגמ' מומחין אע"פ שאין מוחזקין. הא דקאמר הכי וכן באיכא דאמרי דקאמר הכי מוחזקים אע"פ שאין מומחין כדי לתרץ הכל שוחטין דמתני' לאתויי מאי אתא וקאמר כלישנא קמא דאתא לאתויי אע"פ שאין מוחזקין ובלישנא כתרא קאמר דאתא לאתויי אע"פ שאין מומחין:

בתוס' ד"ה בודק סכין וכו' תימה דאמאי לא מהני נמי בעבריין יוצא ונכנס כמו בכותי וכו'. ר"ל דבכותי מהני יוצא ונכנס גם לענין שאין צריך לבדוק לו סכין משום דאמרינן דמרתת לשחוט בסכין פגום וא"כ עבריין נמי נימא הכי ולא יצטרך בדיקת הסכין ביוצא ונכנס ובגמ' משמע דאפי' בעומד ע"ג לא מהני בדק הסכין ונתן לו:

בא"ד וי"ל דחיישי' דלמא משתלי וכו' כמו שפי' ר"ת גבי חרש שוטה וקטן וכו'. עיין בריש פירקין ד"ה שמא יקלקלו ואע"ג דשם אינו כתוב בשם ר"ת דאין מוסרים להם לשחו?ט אפי' לכלכים משום דלמא משתלי ואכיל אלא משום דלא יטעו אחרים כשיראו שנותנים להם לשחוט להכשיר שחיטתן אפי' באכילה הכל ענין אחד הוא דשם היה יכול לפרש ג"כ הטעם משום דלמא משתלי ואכיל וכן הכא היה יכול לפרש הטעם שמא יטעו אחרים ויבאו להכשיר שחיטתן בלא בדיקת הסכין או חותך כזית לאחר שחיטה וק"ל:

ד"ה דליתיה קמן וכו' תימה דמשמע הא איתי' קמן ולא ידע אין שחיטתו כשרה וכו'. דהכי משמע דליתיה קמן ולכך סומכים על האחרים שראו אותו משמע אכל אם איתיה קמן לא מהני אחרים רואים אותו אלא בודקים אותו אם יודע מותר לאכול משחיטתו ואם אינו יודע אין שחיטתו כשרה אע"ג דאחרים ראו אותו ועוד דאם איתא דאם אחרים רואים אותו שחיטתו כשרה אע"ג שלא ידע למה ליה לאוקמא בליתיה קמן לוקמא באיתיה קמן ובדקו אותו ולא ידע ואפ"ה שחיטתו כשרה כשאחרים רואים אותו אלא ודאי ס"ל לגמ' כדאיתא קמן ולא ידע לא מהני אחרים רואים אותו ולקמן פריך אמילתיה דר' נחמן ה"ד אי דידע דגמיר למה ליה ראה ואי דידע דלא גמיר ואתא לאשמועי' דאע"ג דידעינן דלא גמיר כיון דראה אותו מתחלתו ועד סופו שחיטתו כשרה פשיטא כיון דראה אותו אע"ג דלא ידע שחיטתו כשרה וק"ל:

ד"ה רוב המצויין וכו' אבל א"ל וכו' אע"פ שאין אחרים רואים אותו. פי' חלוקה זו הן מוסיפין על דברי רבינא דאילו לרבינא אפי' בדיעבד אין שחיטתו כשרה אא"כ בודקין אותו באיתיה קמן או כשאחרים עומדים ורואים אותו בליתיה קמן ולדידהו בדיעבד שחיטתן כשרה בכל ענין מטעם דס"ל רוב המצויין וכו' ולהכי לא מצי לאוקמא מתני' בהכי משום דא"כ קשה לן וכולן כיון דבדיעבד בכל ענין כשרה אפי' בליתיה קמן ואפי' באין אחרים רואים אותו א"כ וכולן אהיכי קאי זה אינו דהא לאביי ורבא וכו' נמי קשה וכולן אלא ודאי דמטעם רוב המצויים ס"ל דשחיטתן כשרה אפי' לכתחלה אע"פ שאין יודעים בו אם יודע הלכות שחיטה ומתניתין קתני שחיטתו כשרה בדיעבד ולהכי לא מצי לאוקמא מתניתין בהכי וק"ל:

רש"י בד"ה אלא רבא כו' סכין אמאי כו' הד"א:

תוס' בד"ה דליתא קמן כו' דלא גמיר פשיטא. נ"ב פרש"י לקמן פשיטא דראה מותר ולא ראה אסור ע"ש:

גמרא בד"א ששחטו לפנינו ב' וג' פעמים. נראה דר"ל ב"פ לרבי וג"פ לרשב"ג ביבמות (סד ב) וכה"ג כתבו התוס' בשבת (ס ב) ובנדה (לז ב) ע"ש. ורש"י לעיל בד"ה ואע"פ שאינן מוחזקין דנקיט ג"פ הוא אליבא דהלכתא:

שם כולהו כרבינא ל"א כו' רוב מצוין א"ש מומחין הן. הנה חזינן דלא רצו לפרש מתני' דלא אליבא דהלכתא אף דפליגי תנאי בהא מילתא לקמן (יב) להס"ד ע"ש. לכן תמה אנכי על הרע"ב שפי' המשנה כרבינא וסיים ולית הילכתא כי האי מתניתין כו' דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן כו':

ד"ה מותר. נראה דצ"ל מותרת וקאי ארישא בעומד ע"ג דמותר אפי' לכתחלה לאביי כדא"ל ולרבא כדא"ל כדאיתא לעיל:

תד"ה דליתיה. תימה דמשמע כו'. ול"נ דלהכי לא קאמר דבדקו ליה ולא ידע דהא בזה לא איירי ברישא. ועי' לשון רש"י לעיל (ב ב) ד"ה ואלא אטמא:

תד"ה מאי טעמא. תימה כו' ומפרש רבא כו' לאתויי ישראל מומר כו'. ולעד"נ דכוונת רבא שם למומר להכעיס וביוצא ונכנס ודומיא דהכל שוחטין דרישא דמיירי בכה"ג אליבא דאביי. וזה דלא כהתוס' בדבור הסמוך לעיל דמומר להכעיס פסול מטעם וזבחת מה שאתה זובח כו'. אלא כמש"כ רש"י דמועד לנבל. והא שכתב התוס' לעיל דגבי מומר ל"א דמירתת. היינו דוקא בלתאבון. וא"ת א"כ אמאי לא מוקי לקמן (דף ד ב) ברייתא דהכל שוחטין ואפי' ישראל מומר. במומר להכעיס. י"ל דא"כ ה"ל לאתנוייה אחר כותי דתרוייהו בחדא גוונא מיירו ביו"נ. ולא לאפסקינהו בערל. ועי' בהגראז"ל ביו"ד סי' א' סקי"ז שיישב קושייתם ג"כ ובדרך אחר נאות:

רש"י ד"ה כקודש דמו וכו׳ שחיטת טמא לכתחלה כצ"ל:

רוב מצויין אצל שחיטה מומחי' הם פיר"שי ולא בעי למיבדקה מה שהקשה מהרש"א כבר ישבו בט"ז סק"ג וטעם הסברא מבואר יפה בס' ת"ח בשמעתין:

לעלופי לא חיישי' ע"מש רשב"א דלא אמרי' רוב מצויין אינן מתעלפי' אלא לא חיישי כלל ונפקא מני' דלא צריכי' לברורי ולמשאלי' כלל ובזה יובנו דברי הרא"ש סי' ו"יו בסופו. שדבריו נראי' כסותרי' ואינם מובנים. ובמעדני מלך נדחק מאוד וא"ש דהכי קאמר דהרי"ף לא פסק נגד רבינא במומחי' משום דכל הני אמוראי' ס"ל רוב מצוין מומחי' הם. דא"כ הי' ראוי לו שיסבור הרי"ף ג"כ לעלופי לא ניחוש כלל ולא צריך אפי' לברורי, וזה ליתא מדלא מייתי הרי"ף ראי' משמעתין ש"מ דלא מוכח נגד רבינא אלא מבריתא דמצא תרנגולת שחוטה, ומשם לא מוכח אלא שרוב מצויין מומחי' ומוחזקי' ומיעוטא מיהא איכא ומשו"ה היכי דאיכא לברורי צריכי' לברר שניהם שהי' מוחזק ומומחה.

ואמנם צריכי' להבין היא גופי' קשי' אה"שס מי דחקי' למימר לעלופי לא חיישי' כלל לימא אינהו ס"ל רוב מצויין אצל שחיטה מוחזקי' הם עכ"ל ע"פי מ"ש הריטב"א נימא סמוך מיעוטא לחזקת שאינה זבוח ואתרע לי' רובי' ותי' דהא המיעוט גופי' נמי אפשר דשחיט שפיר אפי' אינו מומחה, ונ"ל דס"ל לרבינא כיון דחייש לעלופי א"כ ניחוש למיעוט שלא ישחוט שפיר מחמת עילוף וכיון שאינו מומחה לא יבין הקלקול ויאכילנו נבלות ע"כ אמר הכל מומחי' שוחטי' אע"פי שאינו מוחזקי' דכיון דמומחה בודאי סמכי' שפיר ארוב מצויין אינם מתעלפי' ואי משום מיעוטא דמתעלפי' מ"מ כיון דמומחה הוא סמכי' עליו שירגיש ויאמר וכן הכל מוחזקי' שוחטי' אע"פי שאינו מומחה בפנינו משום דרוב מצויין מומחה ואי משום מיעוטא לסמוך לחזקה י"ל כתי' הריטב"א שהרי מיירי ממוחזק בפנינו שלא יתעלף וא"כ א"ש תי' הריטב"א שהרי אפשר שישחוט שפיר אע"פי שאינו מומחה, וע"פז יש לקיים ב' האקומתות של רבינא בשתי המשניו' דהכל שוחטי' ולא' תי' מקום להש"ס לומר דלית להו לדרבינא אלא משום דלעלופי לא חיישי כלל ורוב מצויין מומחי' א"כ אתי' תי' הריטב"א שפיר:

אלא רבא מ"ט לא אמר כשמעתי' כ' תוס' דמשנה קמייתא ה"ל לאוקמא כשמעתי' ונ"ל דהיותרת בזה הוא לדעת הרמב"ם דגבי מומר לא אמרי' רוב מצויין, וא"כ לאוקמתא דרבא במומר יש לקיים וכולן דמתני' ע"פי מ"ש רבינא, והש"ס שהניח בק' אוקמתא דרב אשי היינו מקמי דמסיק רבינא אבל בתר הכי אין כאן ק' וא"כ קשה אמאי אמר רבא מתני' בכותי דקשי' וכולן נימא במומר וכאוקמתא דרבינא ולא תקשי:

חותך כזית בשר ונותן לו אבל בפחות מכזית לא סגי דלית להו דרשא דכל חלב לרבות חצי שיעור אמנם לשיטת הרא"ם שהבי' משנה למלך בהלכות חמץ ומצה דסתם אכילה בתורה בכ"ש ואתא הלכתא ואפקא ממשמועתי' צריך לומר דידעי' שגם הם קבלו עליהם כן.

אמר רבא מומר אוכל נבלות לתיאבון בודק סכין ונותן לו. אף על גב דמדינא דגמרא אפילו כשר שבכשרים השוחט היה צריך להראות סכינו לחכם. מכל מקום השוחט בעצמו היה נאמן בכך לומר שכבר הראה סכינו לחכם משום דעיקר התקנה לא היה אלא משום כבודו של חכם מה שאין כן במומר בכל ענין אינו נאמן על כך ועוד נראה דעיקר מימרא דרבא היינו לענין דיעבד שאם לא בדק אסור לאכול לגמרי משחיטתו ואין לו תקנה אלא על ידי שבודק סכין ומראה לחכם ונותן לו ואף על גב דאינו אוכל אלא לתיאבון אפ"ה מטרח לא טרח כדאיתא לקמן:

בתוספות בודק סכין כו' אבל כותי יש לו דין אחר דבישראל יוצא ונכנס לא בעי בדיקת סכין דמירתת דלא מצינו בשום מקום גבי כותי שיהיה צריך בדיקת סכין כו' עכ"ל. ואף שאיני כדאי מכל מקום תורה היא וללמו' אני צריך דמאי סברא יש לומר דכותי יהא נאמן על בדיקת סכין. לא מיבעיא לשיטת הרמב"ם ז"ל דאפילו במומר לדבר אחד משארי עבירות צריך בדיקת סכין אם כן כל שכן דכותי דחשיד על כמה עבירות דלא כתיבי ולא אחזיקו. אלא אפילו לשיטת החולקים במומר לאחד משארי עבירות. אפילו הכי נראה דבכותי מודו דהא בדיקת סכין לא כתיבא ומאן יימר נמי דאחזיקו. והנראה בזה דפשיטא להו להתוספות הכי מדלא מצינו בשום דוכתא. ולפי עניות דעתי דבריהם בזה יותר תמוהים דהא עיקר דין כותים לענין שחיטה בדיני בדיקת סכין עיקר מקומו בסוגיא דשמעתין באוקימתא דאביי ורבא ולקמן בסמוך דתנו רבנן שחיטת כותי מותר' במה דברים אמורים בישראל עומד על גביו כו' ואביי דייק מרישא ורבא דייק מסיפא ואם כן לפי זה הא ודאי מלישנא דברייתא ואוקימתא דאביי דייק מרישא ודאי לא שמעינן מידי לענין בדיקת סכין דאדרבה פשטא דלישנא דקאמר במה דברים אמורים כשישראל עומד על גביו אכולה מילתא קאי שצריך לידע גם כן שהסכין בדוק או שהראה חכם. דאטו מי גרע האי לישנא מלישנא דמתניתין דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה ועל כרחך איירי באחרים רואין שהסכין יפה או שהראה לחכם דהא ודאי חרש שוטה וקטן לא מהימנו על בדיקת סכין. אם כן ממילא דה"ה להאי דהכא בלישנא דישראל עומד על גביו דעדיף טפי מאחרים רואין אותו כדאיתא לקמן. ולפי זה ממילא אליבא דרבא נמי דדייק מסיפא דקאמר דיוצא ונכנס כעומד על גביו דמי. על כרחך איירי נמי בכה"ג שהסכין בדוק ולפי עניות דעתי צריך עיון טובא לישב הלשון של התוספות בזה וגם הלשון של הרא"ש שנמשך אחר דברי התוספות וכמו שכתבתי מבואר להדיא בלשון הריטב"א ז"ל בחידושיו שכתב בפשיטות דכותי צריך בדיק' סכין עיין שם. ומה שהוצרכתי להאריך בזה אף על גב דלא נפקא מיניה מידי לדינא שהרי גזרו על כותים ועשאום כעובדי כוכבים גמורים. אפילו הכי נפקא מיניה טובא לפי מה שכתוב בשלחן ערוך סימן ב' דצדוקים ובייתוסים בזמן הזה דינם ככותים קודם גזירה ואסור לאכול משחיטתן אלא אם כן אחרים רואין אותן וגם יבדוק להם הסכין. ורמ"א בהג"ה לא השיג עליו כלום אלא הש"ך כתב על זה ותימא מנין לו זה והביא לשון דברי תוספות דהכא שכתבו להדיא דלא כשלחן ערוך:

ולמאי דפרישית אין כאן מקום תימא כלל. ומכל שכן לפי מה שכתב שם השלחן ערוך בסימן הנזכר דלהרמב"ם אפילו במומר לאחד משארי עבירות צריך בדיקת סכין ועל זה לא כתב הש"ך כלום אם כן פשיטא טובא דעל כל פנים בכותים קודם גזירה וכל שכן בצדוקים ובייתוסים בזמן הזה צריכין בדיקת סכין דהא חשידי לכמה וכמה עבירות. ואי מהאי טעמא דמרתת שכתבו התוספות אטו משום דנשתרש בחטא ופקר טפי נאמין לו ביותר ממומר לאחד משארי עבירות וכה"ג מיחזי כחוכא ואטלול' נמצא למידין מיהו דפסק השלחן ערוך עולה יפה ואין להקל כלל בדבר. ובחנם תמהו עליו הש"ך ובעל לחם חמודות ומה שיש לדקדק עוד בזה אבאר בסמוך בשילהי שמעתין:

בד"ה דליתא קמן דליבדקיה תימא דמשמע הא איתא קמן כו' אף על גב דאחרים רואין אותו ולקמן בפירקין גבי הא דמר ר"נ כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה נראה דמה שכתב דמשמע הא איתא קמן אין שחיטתו כשרה דהיינו מדדחיק לאוקמי דליתא קמן דנבדקיה עדיפא הוי ליה למימר דאיתא קמן ולא ידע אפילו הכי כשרה אלא על כרחך דאיתא קמן ולא ידע אין שחיטתו כשרה וכן כתב מהרש"א ז"ל אלא דלפי זה אין המשמעות מוכרח' דאיכא למימר דהא דלא מוקי סיפא דמתניתין בדאיתא קמן ולא ידע דאם כן לא הוי סיפא דומיא דרישא דמדיוקא דרישא דאמר הכל שוחטין לכתחלה במה דברים אמורים ביודעין שהוא מומחה אבל אין יודעין בו לכתחלה לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו והיינו בהאי גברא גופא שאין יודעין בו. ומדקתני עלה וכולן לא מצינן לאוקמי דאיירי בדאיתא קמן ולא ידע דבהא לא איירי מתניתין כלל. וכעין זה כתב מ"ז ז"ל אלא דאפשר ליישב לשון התוספות דכוונתן במה שכתבו דמשמע היינו נמי מדקאמר ואם שחט בודקין אותו היינו על כרחך אם אינו יודע אסור לאכול משחיטתו. וכן כתב מוהר"ם ז"ל בחידושיו בכוונת התוספות. אלא דלפי עניית דעתי משום הא נמי לא אירי' דאיכא למימר דלרבינא נהי דלית ליה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן היינו משום דחייש למיעוט המצוי. ועוד דרבינא אזיל לטעמא דשמעתין בבכורות דרובא דתלי' במעשה לא הוי רובא. ואם כן הכי נמי כיון דאי אפשר לידע הלכות שחיטה אם לא שכבר למד אם כן אין לך מעשה גדול מזה (ועיין בתשובת הב"ח סימן א') ואם כן לפי זה שפיר מצינן למימר במי שנסתפק בו תחילה אם יודע הלכות שחיטה אם לאו בוודאי לכתחלה צריך לבדוק אותו שמא הוא מהמיעוט ואם בדקו אותו ונמצא דלא ידע ודאי שחיטתו פסולה שהרי נתברר שהוא מן המיעוט ובכה"ג ודאי לא מהני במה שאחרים רואין אותו דכיון דבשעת שחיטה היה אצלם הדבר בספק לא רמי עלייהו למידק שפיר לפי שסומכין ארוב מצויין ואהא משני שפיר דאיירי בדליתא קמן וא"כ אם אחרים רואין אותו מודה רבינא דשחיטתו כשירה כיון דאיכא תרתי לטיבותא חדא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם. ואם תמצא לומר שהוא מן המיעוט הא אחרים רואין אותו ורוב העומדים אצל שחיטה דייקו שפיר ולתרי מיעוטי לא חיישינן. כן נ"ל נכון ליישב סוגית ההלכה דלא תקשי קושית התוספות ולפי עניית דעתי בלאו הכי דברי תוספות תמוהים דבמאי דבעי למימר דבדאית' קמן ולא ידע לא מהני אחרים רואין אותו אטו מי גרע מחרש שוטה וקטן דודאי לא גמירי ואפילו הכי כשר באחרים רואין אותם ולמאי דפרישית אתי שפיר דכיון דידעי' בהו דלא גמירי ודאי אחרים הרואין אותן דייקי שפיר ודו"ק:

בגמרא כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמר מומחין אין וכו' רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם. ואע"ג דבכמה דוכתי משמע דקיימא לן כרבינא דאמר בבכורות דרוב' דתליא במעשה לא הוי רובא וכמו שכתבתי בסמוך והכא נמי רובא דתליא במעשה היא מ"מ יש לומר דסתמא דתלמודא סבר דשאני הכא דהא אנן לא אמרינן דרוב ישראלים מומחין הם אלא דרוב המצויין אצל שחיטה מומחין הם והיינו משום דאפילו מיעוטא דמיעוטא לא אשכחן שמצוין אצל שחיטה אם לא שכבר למד הלכות שחיטה וכן נראה מכמה פוסקים דאפילו ר"מ דחייש למיעוטא מודה בכה"ג מיהו רבינא גופא ללישנא קמא שפיר מצינן למימר דאפילו בכה"ג הוי רובא דתלי' במעשה וכ"ש הכא דבהמה בחזקת איסור עומדת כן נ"ל:

שם אלא רבא מ"ט לא אמר כשמעתיה והקשו בתוספות תימא דהא קתני במילתא דרבא תרי הכל שוחטין ומפרש רבא חד לאתויי כותי וחד לישראל מומר ותירצו דהכי פריך דקמייתא הוי ליה לאוקמי כשמעתיה עכ"ל. ומלבד שתירוצם דחוק דמאי אולמ' האי מהאי אלא דיותר יש לתמוה דהא לקושטא דמילתא רבא גופא קאמר לקמן חד לאתויי כותי וחד לאתויי ישראל מומר אלמא דאף למאי דמשני הש"ס הכא רבא אליבא דאביי קאמר וליה לא סבירא ליה אפילו הכי מוקי רבא קמייתא בכותי. ויש ליישב בדוחק כוונת לשון התוספות:

אמנם כבר הארכתי בזה בתכלית אריכות בפ"ק דגיטין. ואין צורך לכפול הדברים באורך לכן אבאר בקצרה דהא דמקשינן הכא מ"ט לא אמר כשמעתיה היינו דבעיקר הדין קשיא ליה נמי דרבא אדרבא דממאי דמפרש רבא בפ"ק דגיטין אמתניתין דכל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים ומוקמינן לה התם כר"א דאוסר במצת כותי אלא דהאי דגיטין בכותי חבר איירי. ודחק רבא התם דמתניתין בחסורי מחסרא והכי קתני ורבי שמעון ב"ג מכשיר בשנים ע"ש והקשיתי לשאול דמאי דוחקיה דרבא דשפיר הוי מצי לאוקמי בכותי חבר ואליבא דת"ק או ר' שמעון בן גמליאל בלא חסורי מחסרא. אלא על כרחך דרבא גופא סובר דהלכה כר"א דמצת כותי אסורה. ומשום הכי דחיק לאוקמי סתמא דמתניתין כר"א אליבא דהילכתא. נמצא דלפי זה למאי דמוקי רבא מתניתין דהכא דהכל שוחטין קמייתא לאתויי כותי על כרחך תו לא מיתוקמי כר"א דאפילו אם נאמר דר"א מודה בכתיב' ואחזיק אפילו הכי אין להכשיר שחיטת כותי בדיעבד באין אחרים עומדין על גביו דהא שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מי כתיבי וכל שכן לענין שחיטת עוף כדמקשה הש"ס בסמוך ומשום הכי מוקי לה ר' שמעון בן גמליאל דדוקא בדאחזיק לחוד מהני. ולפי זה קשיא סתמא אסתמא וטפי ה"ל לרבא לאוקמי רישא דמתניתין דהכל שוחטין כשמעתיה בישראל מומר והכל שוחטין דסיפא שפיר הוי מצי לאוקמי בכותי ובאחרים עומדין על גביו ואהא משני שפיר דשקלא וטרי' לרבא דלעיל לא הוי אלא אליבא דאביי. אבל איהו גופא ודאי אליבא דנפשיה מוקי רישא דמתניתין לאתויי ישראל מומר כשמעתיה משום הכי תו לא דייק רבא לקמן לאקדומי כותי מקמי מומר דסירכא דלישנא דשקל' וטריא דלעיל נקט כך היה נ"ל לכאורה וכמו שהארכתי שם לפרש נמי אליבא דאביי ע"ש אלא שבחדושי הרשב"א דשמעתין כתב להדיא דהלכה כת"ק דמצת כותי ע"ש. ולפי זה הך סוגיא דגיטין צריך עיון. והנלע"ד כתבתי:

בתוס' ד"ה בודק סכין ונותן לו כו' דחיישינן דלמא מתשלי ואכיל כמ"ש ר"ת לעיל עכ"ל עיין במהר"ם מלובלין שהקשה למה לא פירשו גם הכא כתירוץ ר"ת דהיינו מפני הרואים שיראו שנותן לו לשחוט בלי בדיקה יסברו שמותר לאכול משחיטתו בלי בדיקה ובאמת הר"ן מתרץ כן מפני חשש הרואים ונ"ל דהתוס' לא חשו הכא מפני תקלת הרואים די"ל דהתוס' סוברים כדעת ר"י והגאונים שמביא הש"ך סימן ב' ס"ק ד' דגבי מומר אף אם הישראל כשר בדק הסכין קודם שחיטה אפ"ה צריך לבדוק גם לאחר שחיטה דחיישינן שמא בעור נפגמה ולפ"ז י"ל דסבירא להתוספות דלא חיישינן להרואים דלא אתי למטעי ולומר מדלא בדק הסכין קודם שחיטה מכלל דשחיטתו כשרה בלי בדיקה לזה אין לחוש דכיון דהדין הוא שצריך למיבדק גם אחר השחיטה לא אתי למטעי דידעי שהוא סומך על הבדיקה שלאחר השחיטה ולכך לא בדק קודם שחיטה ולכך מתרצים התוס' דחיישינן לשמא מתשיל ואכל דהיינו שמא יאבד הסכין לאחר שחיטה ויתשיל ויאכל בלי בדיקה כלל ולכך צריך למבדיק קודם שחיטה דאף אם יאבד הסכין אחר שחיטה לית לן בה דכיון שבדק קודם שחיטה האי בדיקה שלאחר שחיטה אינו מעכב אם אבד הסכין כמ"ש הש"ע שם אמנם אעפ"כ היה להתוס' לומר חשש מפני הרואים אשר לא ידעו כלל שהוא מומר ויסברו שהוא ישראל כשר וק"ל:

רש"י ד"ה מומחין הן הלכך לא בעי למבדקה עכ"ל. והקשה המהרש"א וט"ז בסימן א' ס"ק ג' על שיטת רש"י ובעל העיטור דסברי דהאי רוב מצוין כו' מהני רק בדיעבד דלא צריך למבדקיה אבל לכתחלה לא סמכינן ארוב וצריך לידע אם הוא מומחה לפ"ז אכתי קשה דה"ל לאביי ורבא ור"א לאוקמי מתניתין בהכי הכל מומחין שוחטין לכתחלה בד"א ביודעין בו שהוא מומחה אבל אם לא יודעין לא ישחטו ואם שחטו שחיטתן כשרה. וא"ל דלא הוי מצי לאוקמי בהכי משום דקשה וכולן ששחטו אהייא הא לאביי ורבא ור"א עדיין קשה האי וכולן וכו' אהייא ע"כ קושיתם. ואמרתי ליישב דודאי לאביי ורבא ור"א לעצמם לא היה קשה האי וכולן וכל אחד היה יודע ליישב האי וכולן אהייא לפי אוקימתו רק סתם גמ' לא היה רוצה לאוקמי כותייהו ולכך הניחו בקושיא דהנה בהגהת אשר"י מביא בשם ר"ב הואיל והקשה הגמרא לרבינא אלא אשאין מומחין בבודקין אותו סגי ומדלא פריך אפילו לכתחלה נמי ש"מ דלכתחלה אין להניחו לשחוט אפילו באחרים ר"א והקשה בספר תבואת שור דלמא משום הכי לא פריך הגמרא אפילו לכתחלה נמי משום דיש להשיב ולומר דנקט לשון דיעבד הואיל וקאי גם אחש"ו דלא ישחטו לכתחלה אף אם אחרים ר"א ומתרץ דא"כ מאי פריך הגמרא לעיל לאביי ואי בכותי הא אמרת בישראל עע"ג שחיט אפילו לכתחלה הא איכא למימר דנקט דיעבד משום חש"ו וא"כ לפ"ז אני אומר דהגמ' דקאי בקושיא לאביי דלא ניחא להגמ' לומר דנקט במתני' דיעבד משום חש"ו אבל לאביי בעצמו לא היה קשה קושית הגמרא דאביי היה סובר דנקט דיעבד במתני' משום חש"ו הואיל וקאי גם אחש"ו, ולפ"ז מתורץ קושית המהרש"א וט"ז על אביי דאביי לא רצה לאוקמי מתניתין במומחין משום דקשיא ליה האי וכולן ששחטו אהייא אבל לעצמו לא היה קשה הואיל והיה לעצמו תירוץ בעל ת"ש. והנה גם לר"א נמי לא היה קשה האי וכולן ששחטו אהייא דהנה התוס' בד"ה בודק סכין ונותן לו כתבו דבמומר לא מהני יוצא ונכנס דאינו מרתת דאיננו סובר שיבדוק הסכין אחריו לפי שהוא מחזיק עצמו לישראל לכל דבריו עכ"ל התוס' ולפ"ז יש לומר דרב אשי היה סובר דאם אחרים ר"א בשעת שחיטה ולא הניחו לשחוט לו לבדו בודאי הוא מרתת דהא הוא רואה דישראל כשר אינו מאמינו ורואין עליו כשהוא שוחט וכיון שהוא רואה שהוא מוחזק אצלם למומר בודאי הוא מרתת שמא יבדקו אחריו הסכין והשתא לא קשה קושית הגמרא לר"א אי ליכא לסכין כי אחרים ר"א מאי הוי דלמא בסכין פגומה שחיט דר"א סובר כיון שאחרים ר"א הוא מרתת ובודאי לא שחיט בסכין פגום. אמנם הגמרא דהניחו בקושיא לא היה סובר הך סברא דהוא מרתת כשאחרים ר"א ולכך הניחו בקושיא אבל לר"א לעצמו לא היה קשה קושית הגמ' הואיל ואית ליה הך סברא ולפ"ז גם לר"א לא קשה קושית המהרש"א דר"א לא רצה לאוקמי במומחין משום דקשיא ליה האי וכולן ששחטו אהייא אבל לעצמו לא היה קשה כנ"ל. אמנם על רבא עדין קשה קושית המהרש"א דהא רבא מוקי מתניתין בכותי וישראל יוצא ונכנס ולדידיה ע"כ האי וכולן ששחטו קאי רק אחש"ו לחוד דאי אכותי אפילו ביוצא ונכנס שחיט אפילו לכתחלה [ובזה בודאי לא שייך לומר איידי דחש"ו הואיל ודין אחרים ר"א לא שייך כלל בכותי] וע"כ האי וכולן קאי רק אחש"ו וא"כ קשה קושית המהרש"א אמאי לא מוקי מתניתין במומחין:

אבל באמת גם לרבא לא קשה דהא אליבא דאמת רבא לא אמר אלא אליבא דאביי וליה לא סבירא ליה והוא לעצמו באמת מתרץ מתניתין כשמעתיה בישראל מומר כרב אשי ולא קשה ליה האי וכולן ששחטו אהייא כנ"ל רק לאביי אמר לדידך יש לאוקמי מתני' בכותי וישראל יוצא ונכנס הואיל ורבא לא היה סובר לאביי דהאי וכולן קאי גם אכותי הואיל ונקט לשון דיעבד ובכותי מצי שחיט לכתחלה ואיידי דחש"ו לא סבר ליה לרבא והיה סובר באמת דהאי וכולן קאי לאביי רק אחש"ו כקושית הגמ' והיה אמר לדידך מצי לאוקמי בכותי יוצא ונכנס אבל לרבא לעצמו היה מוקי מתניתין במומר ולא קשיא ליה הך וכולן ששחטו כו' כנ"ל ולפ"ז מתורץ קושית מהרש"א גם לרבא שלא רצה לאוקמי במומחה משום קושיא דוכולן ששחטו אהייא:

ולפ"ז אמרתי נמי לתרץ מה שיש לדקדק על דברי התוספות לקמן ד"ה מ"ט לא אמר כשמעתיה דמתרצים דהגמרא פריך דקמייתא אבעי' ליה לאוקמי כשמעתי' ולכאורה יפלא מאי אולמא האי הלכה מהאי הלכה דלמא גם דין כותי וישראל יוצא ונכנס הוא ג"כ שמעתתי' ולמה לו להקדים הך שמעתתא דישראל מומר מהך שמעתא ועיין במהרש"א מה שמביא בשם בעל המאור והוא דחוק קצת] דכותי וישראל יוצא ונכנס ובמה כחה יפה אבל לפמ"ש א"ש דקושית הגמ' הוא דיותר היה לו לאוקמי מתניתין דהכא במומר כי היכי דיתורץ גם האי וכולן ששחטו דתני במתני' דהכא ומתניתין דלקמן דלא תני בה וכולן ששחטו ה"ל לאוקמי בכותי אבל השתא דמוקי מתניתין דהכא בכותי קשה עליו האי וכולן ששחטו אהייא והגמרא ידע דרבא מדקדק האי וכולן דאל"כ למה לא מוקי מתניתין בישראל מומר כקושית מהרש"א] ומתרץ דבאמת רבא לעצמו מתרץ מתניתין דהכא במומר ומה שמוקי בכותי לדבריו דאביי קאמר ודוק:

שם בתוס' ד"ה חולין שנעשו עטה"ק כו' האי טעמא הוי מצי למימר אף ללישנא קמא עכ"ל ולא ידעתי מאי קשיא להו דאי אמרינן הכא עיקר אין להשיב כלל דאף דאמרינן חולין שנעשו עטה"ק לאו כקודש אפ"ה י"ל דהכל שוחטין הוא טמא בחולין ולא קשה מאי למימרא די"ל איידי דבעי ושחיטתן כשרה לאשמעינן דין טמא במוקדשין דלא ישחוט לכתחלה תני נמי הכל שוחטין לדין טמא בחולין ותני טמא בחולין אגב טמא במוקדשין אבל אי אמרינן התם עיקר והכא איידי שפיר מתרץ ליה קסבר חולין שנעשו עטה"ק לאו כקודש וטמא בחולין הוא מלתא דפשיטא ולא שייך למימר דתני להו אגב טמא במוקדשין הא טמא במוקדשין גופא לא צריך למיתני הכא ואין מקומו כאן כי התם הוא העיקר וכל הבבא הוא מיותר. וי"ל דהתוספות מקשים שפיר דע"כ אין לומר דתני טמא בחולין איידי דטמא במוקדשין אף שהכא עיקר דע"כ סבירא להגמרא דהכא דלא אמרינן רישא איידי דסיפא דאל"כ קשה מאי פריך הגמ' לעיל לרבה ב"ע טמא בחולין מאי למימרא מאי קושיא דלמא באמת תני ליה איידי דטמא במוקדשין דהא עד השתא קודם שפריך הא מהתם נפקא בודאי הוי קיימינן דהכא עיקר אלא ודאי ע"כ צ"ל דהגמ' סובר דלא אמרינן רישא איידי דסיפא ושפיר מקשים התוס'. אמנם אעפ"כ יש לדחות דברי תוספות ולומר דהך ב' תירוצים בגמרא אי הכא עיקר או התם עיקר באמת פליגי אי חולין שנעשו עטה"ק כקודש דמי או לא ולהך תירוץ דהכא עיקר באמת אמרינן גם לרבה ב"ע דחולין שנעשו עט"ק לאו כקודש דמי וטמא בחול באמת אגב נקט לה איידי דתני טמא במוקדשין ודוק:

ע״ב גמר׳ רבינא אמר הכי קתני הכל מומחין שוחטין אע״פ שאינם מוחזקין וכו׳ ל״א הכל מוחזקים שוחטין אע״פ שאינם מומחין וכו׳, ותמיה לי איך סובר רבינא לחלק בין מומחין למוחזקין מהיפוך להיפוך דבלישנא קמא סובר דלענין מומחין לא סמכינן ארוב אפילו בדיעבד ולענין מוחזקין אפילו לכתחלה ובאיתא קמן אין צריך לשאלו ובל״ב מהפך סברתו דלעילופי אפי׳ בדיעבד חיישינן ובמומחין אפי׳ איתא קמן א״צ לבדקו ולא ראיתי מי שירגיש בזה.

ונלפענ״ד דהנה כאן נגד הרוב דמומחין ומוחזקין איכא חזקת איסור דאינה זבוחה וכבר הקשה הרא״ש לקמן דף ט׳ ובתה״ב ה׳ שחיטה דנאמר סמוך מיעוט אל החזקה, ותירצו דהאי רוב עדיף מסתם רוב או משום דהוה רובא דרובא או משום דאינו מומחה ומוחזק נמי מצי שחט שפיר, והנה רובא דרובא הוה כודאי ולא מגרעי לי׳ אפילו אלף חזקות שכנגדו דמה איכפת לן החזקה כיון דידעינן בודאי שנשתנה ונסתלקה החזקה אבל אם נאמר דהאי רוב הוה רק רוב פשוט ממילא דמגרע לי׳ החזקה ומצטרפת למיעוט להשוותו ספק ואסור אף בדיעבד, וא״כ רבינא הכי ס״ל דרוב דמומחין הוה רק רוב פשוט ורוב דמוחזקים הוה רובא דרובא וממילא משתנה הדין ע״י האי מעליותא וגריעותא מהיפוך להיפוך דכיון דמוחזקין הוה רובא דרובא לא צריך שאלה כלל דהאי חזקת איסור אינו יכול לגרע רובא דרובא דהוה כודאי כדי לעשותו ספק אבל מומחין דלא הוה רק רוב פשוט אפילו בדיעבד לא מהני משום דסמוך מיעוטא לחזקה ובלישנא אחרינא סובר להיפוך לענין מוחזקין ומומחין וכל עצמיות החילוק אינו אלא אי הוה רוב פשוט או רובא דרובא וזה נכון.

ויש לראות לפ״ז להנך אמוראי דפליגי אתרי לישנא דרבינא לשיטת הגאונים דאית להו רוב מצויין אש״מ דוקא בדיעבד אבל לכתחלה צריך לבדוק את השוחט וכן פסקינן להלכה בש״ע ריש ה׳ שחיטה, ועתה מה סוברים בהאי רוב אי הוה ככולא א״כ לכתחלה נמי לא נצטרך בדיקה ואי ס״ל דהוה רוב פשוט בדיעבד איך סמכינן כיון דאיכא חזקה המתנגדת, ונראה מזה ראי׳ לשיטת הרשב״א בתוה״ב דסובר דלעולם האי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הוה רק רוב פשוט ומ״מ לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה משום דעכ״פ נעשה מעשה לסלק החזקה ואין זה דומה לשאר סמוך מיעוטא לחזקה דהחזקה מעידה שלא נעשה מעשה כלל עיי״ש, ולפ״ז ניהו דהאי סברא מהני אדיעבד לאחר שנעשה מעשה להכשיר הנשחט בלי בדיקת השוחט אבל מ״מ כל זמן שלא נשחט ואפשר לברר הרוב מבררין, ועיין עוד לקמן מזה ודו״ק.

גמר׳ אביי לא אמר כר׳ אשי לא ס״ל הא דרבא אלא רבא מ״ט לא אמר כשמעתיה לדבריו דאביי קאמר ולי׳ לא ס״ל התוס׳ הקשו בתימה הא תרי הכל שוחטין קתני ומפרש רבא לקמן חדא לאתויי כותי וחדא לאתויי מומר ותירצו בדוחק דהכי פריך דקמייתא איבעי לי׳ לאוקמי כשמעתי׳ - ומי לא ירגיש כמה מן הדוחק לומר כן, ולא עוד אלא דא״כ מה פריך אביי מ״ט לא אמר כר״א והוצרך לתרץ דלא ס״ל הא דרבא כיון דאביי באמת מוקי רישא בכותי כשמעתי׳ וסיפא במומר כרבא - עוד קשה מה זה דקאמר, רבא לדבריו דאביי קאמר ולי׳ לא ס״ל והא שפיר ס״ל דהרי מוקי אידך מתני׳ בכותי - עוד קשה איך קאמר הכא דלדבריו דאביי קאמר והא לקמן בפירוש קאמר רבא חדא בכותי וחדא במומר הרי דמשנה ראשונה מוקי בכותי ואין לדחוק לומר דהש״ס לא מדקדק בסידור דברי רבא והוא באמת משנה קמא מוקי במומר דא״ה איך קאמר רב אשי משמי׳ דנפשיה דמתני׳ במומר ולא אמר שמעתי׳ משמיה דרבא בעל האוקימתא וגנב גנובי למה ליה.

אבל דע דפירוש שקיל וטרי׳ זו הוא סוד גדול ר״ל סוד דפשט (גם לפרד״ס יש פרד״ס) וכמה הלכתא גבורתא נשמע מן הדא הנה אם נוקי משנתינו בכותי שמעינן א׳) דכותים גירי אמת הן והוו בר זביחה, ב׳) דלכתחלה בעינן עומד על גביו ולא סמכינן אחותך כזית בשר אח״כ דלמא משתלי, ג׳) דבחותך כזית בשר סמכינן עליה וכרשב״ג לקמן דאחזיק בדלא כתיבא מהני ודלא כת״ק דבעי כתיבא ואחזיק וא״כ איכא רבותא הן ברישא דהכל שוחטין והן בסיפא דשחיטתן כשרה והאי דסיפא רבותא גדולה הוה דמכריע להקל בפלוגתא דת״ק ורשב״ג דלקמן - ואם נוקי משנתינו במומר איכא רבותא דסמכינן אמומר בשחיטה עצמה משום דלא שבק התירא ואכל איסורא אבל דוקא בבדיקת סכין משום דמיטרח לא טרח ובדיעבד בודק סכינו אחריו והמשנה שניה דלא קתני בה שחיטתן כשרה רק הכל שוחטין אם נוקי בכותי נשמע דכותים גירי אמת הן ובר זביחה עד שבעומד על גביו שוחטין לכתחלה אבל הא דחותך כזית בשר ונותן לו דסגי ודלא כת״ק דרשב״ג לא נשמע - ואם נוקי במומר נשמע דמותר לסמוך עליו אפילו לכתחלה דלא שבק התירא ואכל איסורא והא דבעי בדיקת סכין לא נרמז כלל אבל בלא״ה הלא דין זה בנוי על הסברא דמיטרח לא טרח ונוכל להוסיף מעצמנו דבר זה דבעי בדיקת סכין וממילא בדלא בדקו לו הסכין ושחט אין לסמוך עליו בדיעבד דמה לי לכתחלה ומה לי דיעבד כיון דהסברא נותנת דמיטרח לא טרח - ועתה נחזה אנן אם יש לפנינו הני תרי משנות דהכל שוחטין וצריכין לאוקמי חדא בכותי וחדא במומר פשיטא דנוקי הראשונה במומר והשני׳ בכותי ולא להיפך כי אם הראשונה בכותי צריכין להקל כרשב״ג לסמוך אאחזיק בדלא כתיבא משא״כ אם השני׳ בכותי לא נכריע להקל דלא כת״ק וא״כ מהיכי תיתי נוקי הראשונה בכותי ולכן פריך תחלה על אביי למה לא אמר כר׳ אשי אע״פ שיש עוד הכל שוחטין דאידך משנה דמצי מוקי במומר מ״מ הקושי׳ חזקה גם עליו למה לא מוקי הרישא במומר והסיפא בכותי כנ״ל ע״ז משני דע״כ לית לי׳ הא דרבא דסמכינן אמומר לאותו דבר דלא שבק התירא וס״ל דכיון דדש בי׳ כהתירא דמי׳ לי׳ ולכן מוקי הרישא בכותי והסיפא במומר לשאר עבירה דלא דש בי׳ ואתא לאפוקי מדר״מ דס״ל דמומר לד״א הוה מומר לכה״ת אלא לרבא קשי׳ למה לא מוקי רישא במומר כשמעתי׳ וסיפא בכותי ולא נצטרך להקל בדאחזיק ולא כתיבא כנ״ל וע״ז משני דאה״נ ולדבריו דאביי קאמר אבל הוא בעצמו מוקי רישא במומר וסיפא בכותי.

אמנם לקמן נאיד מזה כי האמת אינו כן והדבר תלוי בשתי לשונות שבגמ׳ לקמן דף י״ז ומכאן חיילי׳ לשיטת הרמב״ם ז״ל כפי ביאורנו ועשה אזנך כאפרכס לשמוע עומק ענין הלזה - דהנה כבר ביארתי בפתיחה ולקמן במימרא דרבא דעת הרמב״ם בהא דבעי בדיקת סכין משום דמיטרח לא טרח היינו שחזקתו אינו מטריח לבדוק בדיקת הרגשה אבישרא ואטופרא על פגימה הנרגשת שאינו אוגרת כי לבדיקה זו צריך יראת שמים לבדוק בהבנת הלב ולכן צריך להראות סכינו לחכם אמנם בימי אמוראי בתראי נתחדש חומרא זו לפסול גם בדיעבד פגימה הנרגשת שאינה אוגרת אבל קודם לכן לא היתה בדיקה זו אלא חומרא לכתחלה ולכן אמר ר״י להראות סכינו לחכם מפני כבודו של חכם ולא לעכב אבל הרמב״ם פסק דהוא משום לתא לאיסורא ובחנם נתקשו האחרונים על הרמב״ם בזה כאשר ביארתי זאת במקומו - ומעתה אם רבא עדיין לא קיבל חומרא לפסול השחיטה ע״י פגימה הנרגשת שאינה אוגרת דינו דבמומר בודק סכין ונותן לו רק אלכתחלה קאי אבל אם שחט בדיעבד מותר בלא״ה כי על פגימה האוגרת אינו חשוד כמו שאינו חשוד לשחיטה עצמה ועל מה שחשוד לעבור על פגימה הנרגשת לחוד מחמת שאינו בודק בהבנת הלב ובמתינות יתירה אינה פוסלת את השחיטה א״כ לא מצי רבא לאוקמי רק הסיפא דהכל שוחטין במומר דלא קתני ושחיטתן כשרה אבל הרישא דקתני ושחיטתן כשרה והוא ע״י שבודק סכינו אחריו זה אינה דהרי בדיעבד כשר בלא שום בדיקה - ולשון ושחיטתן כשרה ע״י איזה תיקון משמע כמש״כ הטו״ז - ועיין ברא״י שהביא כמה ראיות לסברת הטו״ז - אבל אם רבא קיבל חומרא זו לפסול השחיטה גם בדיעבד אז שפיר מוקי רישא במומר ומפרש שחיטתן כשרה ע״י שבודק סכינו אחריו.

והנה לקמן דף י״ז ע״ב איתא א״ל רבינא לר׳ אשי אמר לי ר׳ סמא בד״ר משרשיא משמך דאמרת לי׳ משמי׳ דרבא צריכא בדיקה אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא א״ל אבישרא ואטופרי אמרי אתלת רוחתא לא אמרי איכא דאמרי אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא אמרי משמי׳ דרבא לא אמרי - ומסתמא עיקר כהאי איכא דאמרי כבכל הש״ס דלשון שני העיקר ולא עוד אלא דהכא ודאי כן הוא דהרי אנן פסקינן להלכתא דבעינן גם אתלת רוחתא ואי רבא ור׳ אשי אמוראי בתראי ודכולא תלמודא לית להו אתלת רוחתא איך נקבע ההלכתא דלא כוותיהו וא״כ ר״א משמי׳ דנפשי׳ אמר האי דינא דצריך בדיקת ההרגשה ולעכב דהאי צריכה לעכב הוא וכאשר ביארתי שם בסוגי׳ אבל משמי׳ דרבא לא אמרה וא״כ לא קשה תו למה לא אמר רבא כשמעתי׳ דהרי הוא רק לכתחלה בעי בדיקת סכין למומר ולא לעכב בדיעבד ורק ר״א שהוא אמר דצריכא האי בדיקה ולעכב מוקי מתני׳ בהכי ומכניס זאת בסיפא דשחיטתן כשרה - וממילא דתו לא קשה על אביי דלא מוקי כר״א ובמומר ולא צריכין לומר דלית לי׳ להא דרבא אשר כפי מסקנת הסוגי׳ דלקמן הבריית׳ כוותי׳ ודלא כר׳ ענן ואיך נאמר דאביי כר׳ ענן דמסקינן בתיובתא אלא אביי כרבא רישא בכותי וסיפא במומר ולאותו דבר כנ״ל.

ודע דלא תיקשה לך איך מוקמינן מתני׳ כרבא במומר לאותו דבר ודבעי בדיקת סכין גם בדיעבד אם הוא דין מחודש שנתחדש בדורות האחרונים כי כן דרכן של חז״ל כמו שסמכו הרבה דינים דרבנן אקרא בדרך אסמכתא בעלמא כן עשו אח״כ האמוראים להסמיך דיניהם על המשנה - וכל מי שיש לו מוח בקדקדו צריך להודות לזה וכן ראיתי מובא בשם הגר״א ז״ל שכתב הא דמצינן בגמ׳ חסורי מחסרא והכי קתני וכדומה מן הדחוקים הרחוקים מן הפשט הוא כדי להעמיד דיניהם דרך אסמכתא במשנה - כי לולי זאת איך יעלה על הדעת כי התנא דלא הזכיר כלל מומר ולא נזכר בשום משנה בדיקת סכין - וכאשר אבאר דבר זה במשנה דהשוחט במגל קציר - יתכוון להשמיע לן דין מומר דלא שביק התירא וגם דין בדיקת סכין שהמומר מיטרח לא טרח וכל זאת בתיבות הכל שוחטין ושחיטתן כשרה ועיין בריש פ׳ כל הבשר בפיה״מ ובמה שכתבתי שם ודו״ק היטב.

תוס׳ ד״ה ואם שחט בודקין אותו אע״ג דאיכא ברייתא לקמן דסבר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין וכו׳ ותירצו בדוחק, ולפענ״ד נראה ליישב עפ״י מה שכתב הפ״י ז״ל כאן שסברת רבינא בלישנא קמא דל״ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין דלשיטתי׳ אזל בבכורות כ׳ דרובא דתלי׳ במעשה לא הוה רוב וא״כ ה״ה האי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הוה תליא במעשה הלמוד ולא אזלינן בתרי׳, והנה ידועה סברת הרשב״א בטעמא דרובא דתלי׳ במעשה דלא הוה רוב משום דחזקה שלא נעשה מעשה וידוע ג״כ סברת התוס׳ ורא״ש בהא דרוב גנבי ישראל דלא שייך לאוקמי אחזקה רק אדם או דבר ידוע שדנין עליו אבל ארובא דעלמא שאין דנין עליו לא שייך חזקה דהא ידעינן בודאי דחלק ממנו יצא מחזקה ורק אי דנינו אאדם או דבר ידוע אם הוא מן הרוב או מן המיעוט שייך לאוקמי אחזקה ולומר דניהו דאיכא דיצאו מחזקה זו אבל האי נידון לא יצא מחזקתו וסברא זו אמתית ומשתמשין בה כל האחרונים.

ולפ״ז הא דלא סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין זה דוקא כשמכירין השוחט ודנין עליו ובזה מצינן למימר דאוקמוהו אחזקה שלא למד אבל בברייתא דמצא תרנגולת שחוטה בשוק דאין השוחט לפנינו ואין מכירין אותו כדי שנדון עליו והנידון הוא רק על הנשחט בזה גם רבינא מודה דאמרינן אחד מן הרוב שחט דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין וליכא כאן חזקה שלא למד כנ״ל ודו״ק היטב.

ובזה נ״ל ליישב על נכון דעת בעל העיטור מובא כאן בהג״א דלכתחלה צריך לבדקו אם הוא מומחה ואם שחט בדיעבד אפילו הוא לפנינו א״צ לבדקו והוא תמוה דכיון דהוא לפנינו הרי זה ממש לכתחלה, ויותר תמוה שהב״י כתב דלדעת הבעל העיטור אין ליתן על סמך שיבדקנו כמו דשרי לדעת הגאונים, והקשה התבואות שור דאיך פליגו הגאונים ובעל העיטור בסברות הפוכות כזו דהא לשיטת הגאונים הבדיקה חמורה יותר דאפילו אי שחט בדיעבד צריך לבדקו ומ״מ הקילו ליתן לו על סמך שיבדקנו ולבעל העיטור דקיל הבדיקה דבדיעבד אפילו איתא קמן אין צריך לבדקו איך יחמיר שלא ליתן על סמך שיבדקנו, אבל לפי האמור למעלה יש ליישב הכל ע״נ דהנה סברת הבעל העיטור הוא כנ״ל דאם דנין על הנשחט ולא על השוחט שפיר סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין דהוא רוב גמור אלא דהולך בסברא זו בחד דרגא למעלה דאפילו אם השוחט קמן כיון דלא התחלנו לדון עליו רק על הנשחט לא איכפת לן מה שהוא לפנינו, והוא כעין סברת הרי״ף ז״ל גבי אישתמודענא דהאי אחוה דהאי מיתנא הוא דנאמן קרוב או פסול מצד דלא הוה רק גילוי מלתא בעלמא דעדיין לא דנין עליו, וא״כ מי ששחט אפי׳ הוא קמן לא צריכין לבדקו משום דאין דנין עליו אלא על הנשחט ועל הנשחט מהני שפיר הרוב משא״מ, אבל אם נותנין לאחד לשחוט הרי תסוב הנידון עליו אם הוא מומחה או לא וצריך בדיקה משום דלגבי׳ אמרינן חזקה שלא למד ואם נותנין לו בלי בדיקה ע״מ שיבדקנו אח״כ ואישתלי לבדקו ודאי אסור הנשחט דכיון דכבר דנו על השוחט והנחנוהו בספק מומחה מחמת החזקה שהוחזקנוהו שלא למד שוב אפילו בדיעבד מעכבת הבדיקה. ודו״ק כי הוא נכון מאוד בס״ד.

גמר׳ ואם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה, תמיה לי טובא כיון דבברי לי סגי אע״ג דלא שחט מעולם משום דהוא מומחה ויודע דאם נתעלף שחיטתו פסולה למה לא יתנו לו לכתחלה לשחוט וגם בדיעבד למה לשאלו ובליתא קמן למה תפסל השחיטה הלא הלכה רווחת היא דחזקה על חבר שאינו מוציא מתח״י דבר שאינו מתוקן וק״ו אם הוא קילקל השחיטה ע״י עילוף דודאי יגיד למי שנתן לו לשחוט כדי שלא יכשל בנבלה ובפרט אם הוא בפנינו שאלה זו למה דודאי הי׳ מגיד לנו בלא שאלה והוא תמוה בעיני מאוד לא ראיתי מי שנתעורר בזה וצע״ג.

תוס׳ ד״ה דליתא קמן דליבדקי׳ תימא דמשמע הא איתא קמן ולא ידע אין שחיטתו כשרה וכו׳ והנה כפי הבנת המפרשים הוכיחו התוס׳ את זאת מדלא אשמעינן יותר רבותא דאפילו איתא קמן ולא ידע דסגי באחרים רואים אותם, ודבר זה תמוה דהא התוס׳ בעצמן הביאו מימרא דר״נ דאי ידע דלא גמיר פשיטא והביאו פירש״י ז״ל דפשיטא דראה מותר ולא ראה אסור, הרי דהוא מלתא דפשיטא דאחרים רואים אותם סגי גם בידע דלא גמיר ואיך נאמר דהתנא אתא לאשמעינן דבר פשוט כזה, וכוונת הגמ׳ דבליתא קמן צריך אחרים רואים אותם ולא סגי בלא״ה ולא נאמר דבליתא קמן סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה, וראיתי בראש יוסף שהביא בשם ת״ש דמתריץ קושי׳ התוס׳ כנ״ל ונהנתי שכוונתי לדעת הגאון בעל ת״ש אולם הרי״א המליץ בעד קושי׳ התוס׳ שהוכיחו דלא סגי באחרים רואים אותם מדלא מוקי הש״ס באיתא קמן ולא ידע דדוקא בדיעבד שרי באחרים רואים אותם אבל לכתחלה אין ליתן ללא גמיר אפילו באחרים רואים אותם וכדעת הרבינו ברוך הובא בהג״א, ולא הבנתי מה הועיל בזה דאיך הוכיחו התוס׳ מזה דלא מהני אחרים רואים אותם והוקשו ממימרא מפורשת דר״ל דלקמן כיון דיותר יש לדחות האי דינא דרבינו ברוך ונאמר דבאמת שרי ליתן ללא גמיר גם לכתחלה וצע״ג וגם מן הריטב״א ז״ל נראה דמפרש כוונת הגמ׳ דסגי באחרים רואים אותם מהא דהקשה לעיל על הא דאמר לעיל בליתא קמן דנשיילי׳ מה אתא לאשמעינן דאחרים רואים אותם ודאי עדיפא מברי שלו וכיון דכבר שמעינן דברי שלו סגי מכש״כ אחרים רואים אותם, ולפי האמור גם זה לק״מ דהא הרבותא הוא להיפך דבליתא קמן לא סמכינן אסתמא זהיר ולא נגע אלא חיישינן דנגע וצריך דוקא אחרים רואים אותם, ועיין מה שכתבתי לעיל בתוס׳ ד״ה שמא יקלקלו וצע״ג ודו״ק.

תוס׳ ד״ה רוב מצויין אצל שחיטה ושוחטין אף לכתחלה אבל אין לפרש דדיעבד הוא דהוה שחיטתו כשרה וכו׳ עכ״ל והנני בזה לפרש שיטת הגאונים ז״ל בהאי שמעתתא כיד ד׳ הטובה עלי.

שיטה הא׳ היא שיטת רש״י ותוס׳ דהנך אמוראי נאדו מאוקימתא דרבינא מכל וכל וסוברים דאפילו לכתחלה סומכין ארוב מצויין אצל שחיטה וא״צ למבדקי׳ כלל, וכתבו התוס׳ דאין לפרש דדוקא בדיעבד כשר בלא בדיקה ולא אוקמוה כרבינא משום דקשי להו וכולן הא גם לדידהו וכולן קשי׳ ר״ל דהי׳ מצי לאוקמי הכל שוחטין הכל מומחין אע״פ שאינם מוחזקין ושחיטתן כשרה היינו אינו מומחה ששחט וליתא קמן למבדקי׳ שחיטתו כשרה בדיעבד, ונפלאתי מאד על הב״י סי׳ א׳ דרצה להוכיח מדלא הביא הטור שיטת התוס׳ דגם הם סוברים דלכתחלה צריך לבדקו ומה שכתבו דשוחט לכתחלה היינו על סמך שיבדקנו כדעת הגאונים והוא תמוה דא״כ מה זה שכתבו ״אבל אין לפרש דדיעבד היא דהוה שחיטתו כשרה ולא מצי לאוקמי מתני׳ בהכי משום דקשי׳ להו וכולן״ והא באמת כן הוא לדעת הגאונים דדוקא בדיעבד שחיטתו כשרה ולא מצי לאוקמי מתני׳ בהכי משום דקשי׳ להו הכל דמשמע בלא תיקון ולדידהו צריך לתיקון של בדיקה וגם אין לפרש הכל מומחין שוחטין דהא באמת גם אינו מומחה מצי שחיט על סמך שיבדקנו. ומתוך חומר הנושא עלה בדעתי לפרש דברי הב״י עפ״י מה שיש להעיר בדברי התוס׳ שכתבו דהוה מצי לאוקמי מתני׳ בהכי כנ״ל דהא הש״ס מסיק דהני אמוראי פליגי אתרתי לישנא דרבינא ובשניהם לקולא ואם נפרש שלא הקילו הן במומחין והן במוחזקין רק בדיעבד דליתא קמן אבל לכתחלה צריך בירור בשניהם וכדעת הגאונים א״כ לא מצי אוקמי מתני׳ בהכי דהא הכל ע״כ לאתוי׳ אתא דבר מה ואיך נאמר הכל מומחין מוחזקין שוחטים פשיטא מאן לשחוט אי לאו מומחין ומוחזקין, וע״כ דכוונת התוס׳ לפי מה שאמרו בגמ׳ דפליגי אלישנא קמא וס״ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין אבל במוחזקין מצי סברי כרבינא דלא צריך כלל מוחזקין ואז שפיר הוה מצי לאוקמי מתני׳ הכל מומחין שוחטין אע״פ שאינם מוחזקין כרבינא ושחיטתן כשרה קאי אאינו מומחין וליתא קמן כנ״ל ולכן ע״כ צריכין לפרש דכוונת הש״ס במה שאמרו דפליגי ארבינא וסברי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין היינו אפילו לכתחלה אין צריך מומחה ולפ״ז לפי מה דמסיק דגם אאידך לישנא דרבינא פליגו וס״ל לעלופי לא חיישינן שוב לא צריכין למימר דס״ל במומחין ומוחזקין דאפילו לכתחלה לא צריך לבדקו אלא בשניהם רק בדיעבד סמכין ארוב ומ״מ לא מצי לאוקמי מתני׳ בהכי משום דל״ל לרבות בהכל דמתני׳ מידי כיון דלכתחלה צריך מומחה ומוחזק, וזה אפשר כוונת הב״י די״ל דהתוס׳ לא כתבו דבריהם אלא לפום האי צד דפליגו הני אמוראי רק אלישני קמא ורק במומחין אבל במוחזקין ס״ל כרבינא ואז ודאי צריך לומר דמומחין ומוחזקין לא צריך אפילו לכתחלה אבל לפי מה דמסיק דפליגו אתרתי לישנא לא צריכין לומר דמקילין אף כתחלה רק מכריעין לגבי תרתי לישנא דרבינא הן במומחין הן במוחזקין בדיעבד ולא לכתחלה, זה הוא מה שנלפענ״ד ליישב דברי הב״י אולם דעת כל האחרונים בשיטת התוס׳ כפשוטם דס״ל לדינא דאפילו לכתחלה לא צריך מומחין והנה הראש יוסף ז״ל כתב דלדעת התוס׳ קשה לישנא דגמ׳ דבמומחין קאמר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין ובמוחזקין קאמר לעלופי לא חיישינן דמשמע דלא חיישינן כלל אבל במומחין ליכא רק רוב, וכתב דצ״ל לדעת התוס׳ דלעלופי לא חיישינן אפילו ברגיל להתעלף כדעת הב״י אליבא דרמב״ם ואע״פ שלא התיר רק בדיעבד התוס׳ סברי דאפילו לכתחלה לא חישינן עכתד״ק עיי״ש ולפי דעתי אין הדברים מוכרחים כלל כי לישנא דש״ס מדוקדק היטב דלגבי מוחזקים אפילו ידעינן דלא שחט מעולם לא חיישינן לעילוף משום דרוב ב״א אים מתעלפים לכן קאמר לעלופי לא חיישינן ולא מצי קאמר רוב מא״ש מוחזקין אבל במומחין צריך להיות דוקא מומחה אלא דאנו אומרים דמסתמא כל העוסק במלאכת הזביחה מומחה הוה לכן קאמר דרוב מצויין אש״מ ודו״ק.

שיטה הב׳ הוא שיטת הגאונים מובא ברא״ש דלא נאדו הנך אמוראי אלא מסוף דברי רבינא ורק בליתא קמן סמכינן הרוב מצויין אצל שחיטה מומחין אבל מ״מ שרי ליתן לאינו מומחה לשחוט על סמך שיבדקנו אח״כ כיון דאי נמי מישתלי התירא קאכיל, הנה כפי הנראה מדברי הרא״ש חדשו הגאונים האי דינא דמותר ליתן על סמך שיבדקו אח״כ כדי לקיים הפירוש אשר שללו התוס׳ דהיינו דלהני אמוראי רק בליתא קמן סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין ומ״מ לא קשה קושי׳ התוס׳ דא״כ לאוקמי הכל מומחין שוחטין ובדיעבד שחיטתן כשרה באינו מומחה וליתא קמן דבהכי א״א לאוקמי דהא גם אינו מומחה שוחט לכתחלה על סמך שיבדקנו ולכן שפיר קאמר הש״ס דנאדו מהני אוקימתא דהכל מומחין שוחטין אע״פ שאינם מוחזקין, אלא דהרא״ש ז״ל הקשה ע״ז דניהו דהאי אוקימתא דרבינא אידחי שפיר אבל עדיין יכולין לאוקמי במומחין להיפך מרבינא (ומה שכתב ברא״ש כרבינא במומחין ר״ל לאפוקי אינך דלא מוקי כלל לענין דינא דמומחין אבל לעולם כוונתו לאוקמי להיפך מרבינא כן כתב במעיו״ט שם עיי״ש) ור״ל הכל שוחטין אפילו אינם מומחין על סמך שיבדקנו ושחיטתן כשרה בדיעבד וליתא קמן ע״ז תירץ הרא״ש דלא שייך לומר הכל שוחטין במקום דצריך עוד איזה תיקון.

ואם נאמר דהגאונים רק מצד הכרע חדשו האי דינא דמותר ליתן על סמך שיבדקנו ניחא מה שהעלה הב״י בדעת בעל העיטור דלדידי׳ אין ליתן על סמך שיבדקנו משום דלשיטתו דנאדו גם מאמצע דברי רבינא דהיינו דבדיעבד אפילו איתא לפנינו אין צריך בדיקה א״א לאוקמי מתני׳ הכל מומחין שוחטין ובדיעבד שחיטתו כשרה בלי שום תיקון כמש״כ הטו״ז בסי׳ א׳ סקנ״ו דשחיטתו כשרה דמתני׳ לעולם משמע ע״י איזה תיקון עיי״ש היטב, אולם על גוף דברי הטו״ז אני דן הרבה, הנה הפמ״ג שם כתב דמדברי הרא״ש דהיינו מקושיתו על הגאונים משמע דלא כסברת הטו״ז עיי״ש וכוונתו דלפי סברת הטו״ז לא הי׳ קשה קושי׳ הרא״ש על הגאונים דלוקמי הכל שוחטין על סמך שיבדקנו ושחיטתן כשרה בלי בדיקה בליתא קמן דהא שחיטתן כשרה ע״י תיקון משמע, ותמהני על הגאון ז״ל דלפי הבנתו יותר הי׳ להקשות על הטו״ז מתוס׳ גופא שכתבו ״דאין לפרש דדיעבד הוא דשחיטתו כשרה ולא מצי לאוקמי מתני׳ בהכי משום דקשי׳ להו וכולן״ הרי דגם התוס׳ סברי דמצי לאוקמי שחיטתן כשרה בלי שום תיקון דודאי כך היא הכוונה במה שכתבו דאין לפרש דאין לומר דרצונם לפרש שחיטתן כשרה באיתא קמן וע״י בדיקה דא״כ לא הוזכר כלל במשנה דין דרוב מצויין אש״מ רק אדרבה בדיקה דוקא מכשרת השחיטה ולא סמכינן ארוב וממש כרבינא ובמה פליגו, אלא ודאי פשיטא כוונת התוס׳ דנוקי האי ושחיטתן כשרה בלא בדיקה בליתא קמן וא״כ הוה זה נגד סברת הטו״ז, אבל באמת קושיתו של הפמ״ג מעיקרא ליתא דודאי האי דליתא קמן היא התיקון אשר על ידו יצאנו מידי חיוב בדיקה דכיון דליתא קמן לא מטרפינן מה ששחט וסמכינן ארובא אבל עיקר סברת הטו״ז קאי על שיטת הבעל העיטור דסובר דאפילו איתא קמן לא צריך בדיקה ע״ז כתב דלישנא דמתני׳ קשה לפרש בכהג״וו, והן אמת כי גם בזה קשה להלום דברי הטו״ז דמה קשי׳ לי׳ אם על הדין עצמו איך לכתחלה צריך בדיקה ובדיעבד באיתא קמן לא צריך הלא זה הוא שיטת הבעל העיטור ואם הבעל העיטור סובר כן למה לא יכניס דינו במשנתנו אלא דיש לפרש כוונת הטו״ז באופן זה דלשון שחיטתן דבמשנה משמע דקאי על האי שוחט עצמו שמיירי בי׳ ברישא וכיון דמיירי ברישא משוחט מומחה איך קאמר ושחיטתן על אינו מומחה ובשלמא לרבינא דמוקי כן מתני׳ לא קשי׳ משום דכיון דמצריך בדיקה הרי נעשה מומחה ושפיר קאמר ושחיטתן של הני מומחין רק שנחזקו אח״כ שהם מומחין כשרה אבל בלא בדיקה שנשאר אינו מוחזק למומחה אין זה האי דרישא ולא שייך לשון ״ושחיטתן״ אלא דא״כ כוונת הטו״ז אז באמת קשה עליו גם מתוס׳ כנ״ל דהא התוס׳ רצו לאוקמי מתני׳ כן דהכל שוחטין מומחין ושחטתן כשרה באינו מומחין וליתא קמן ולא עוד אלא דלרבינא גופא האי וכל קאי גם אאינו מומחין ובלא בדיקה וכמו שמדייקינן מלשון ושחיטתן היינו אותן מומחין כמו כן מצינן לדייק לשון וכולן דקאי ג״כ אהני דלעיל לכן דברי הטו״ז צ״ע להבינם.

ונהדר להא דקמן דאם לא נאמר כטו״ז גם לדעת הבעל העיטור הי׳ מסתבר לומר דסובר בהא כשיטת הגאונים דמותר ליתן על סמך שיבדקנו ודלא כדעת הב״י בשיטת הבעל העיטור אלא דלפי מה שאבאר לפנינו בטעמא דשיטת בעל העיטור כנים דברי הב״י במה שהעמיס בשיטת הבעל העיטור דלא יהבינן לי׳ על סמך שיבדקנו, עיין לקמן, ולכן היותר מחוור בזה הוא כמש״כ הראש יוסף דהגאונים לאו מצד הכרע קושי׳ התוס׳ חדשו האי דינא וקושי׳ התוס׳ לא קשה להו בלא״ה דכיון דלא ניחא להו וכולן תו לא קשה מה טעמא לא אמר זה כזה עיי״ש שהוכיח כן מדברי הרשב״א וא״כ ממילא גם לשיטת הבעל העיטור מצינן למימר כן ועיין עוד מה שאכתוב לקמן בשיטת הבעל העיטור בס״ד.

אולם יש להעיר על שיטת הגאונים ז״ל דלפי שיטתם דהני אמוראים מכריעים הם דלכתחלה צריך מומחה ומוחזק ובדיעבד סמכינן ארוב למה לא אמר הש״ס להיפוך דנאדו מאוקימתות דרבינא משום דאית להו דבעינן מוחזקין ומומחין לכתחלה ומש״ה לא מצי לאוקמי כרבינא דהא הכל דמתני׳ ע״כ לרבויי אתא ומה מרבה אי הכל מומחין ומוחזקין דוקא שוחטין לכתחלה והול״ל להש״ס דפליגו ארבינא לחומרא בהני תרי לישנא וניהו דליכא נפקותא לדינא אם נאמר דפליגו אמומחין לקולא או אאינו מוחזקין לחומרא אבל הטעם דלא מוקי מתני׳ כרבינא יותר פשוט ומסתבר אי הי׳ אומר דפליגו בשניהם לחומרא דאז לא מצי לאוקמי רישא דהכל משא״כ עתה שאומר דפליגו לקולא שפיר מוקי הכל דרישא וגם שחיטתן כשרה דסיפא אם לא שנחדש הדין דמותר ליתן על סמך שיבדקנו, ומכש״כ לפי מש״כ בשם הראש יוסף דרק מצד וכולן דמתני׳ נאדו דודאי דוחק גדול הוא וצע״ג.

שיטה הג׳ הוא שיטת הבעל העיטור דהני אמוראי נאדו גם מאמצע דברי רבינא דאפילו אי איתא לפנינו א״צ לבדקו ושחיטתו כשרה בדיעבד בלא בדיקה, ועיין לעיל בד״ה ״תוס׳ ד״ה ואם שחט בודקין אותו״ שכתבתי להסביר טעמא דשיטה זו משום דאם דנין על הנשחט סמכינן ארובא דתלי׳ במעשה משא״כ אם דנין על השוחט, ולפיכך יפה כתב הב״י בשיטת הבעל העיטור דאין ליתן על סמך שיבדקנו דהרי כבר דנו על השוחט ואוקמוהו על החזקה שלא למד שוב אי אישתלי ולא בדק אסרינן גם בדיעבד את הנשחט, אלא דלפ״ז הי׳ לנו אוקימתא מרווחת ואפילו וכולן דמתני׳ אתא שפיר דהכל שוחטין מומחין דוקא שוחטין ואפילו על סמך שיבדקנו אינו רשאי ליתן ושחיטתן כשרה אם שחטו בדיעבד ולא צריך בדיקה וכולן ששחטו על סמך שיבדקנו וליתא קמן לבדקו צריך אחרים רואים אותם, ויש ליישב דלא שייך אחרים רואין במקום דנתנו לו על סמך שיבדקנו דאם יש אחרים מומחין רואין אותו למה יתנו לו על סמך שיבדקנו אם לא שהוא בדרך הזדמנות והוא דחוק בלשון ואחרים רואין אותו דהול״ל ואחרים ראו בלשון עבר, ומדאמר בלשון הווה משמע דבכוונה עומדין שם לראותו, ודו״ק.

ודע דאם נאמר דלא כב״י בדעת הבעל העיטור אלא דבליתא קמן לא צריך לאחרים רואים אותם וכשר מטעם רוב יש אתנו לפרש טעמא דבעל העיטור עוד באופן אחר, והוא עפ״י מה שכתב הרשב״א ז״ל בריש ספרו תוה״ב בטעמא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין משום דגם האינו מומחא מצי שחט שפיר ולכן מהני הרוב אפילו נגד חזקת איסור דבהמה, ולפ״ז יש חילוק אם אנו דנין על השוחט או על הנשחט, דאם אנו דנין על השוחט ליכא רק רוב פשוט לכן צריך לכתחלה לבדקו אבל אם שחט כבר ואנו דנין על הנשחט, סמכינן בלא בדיקה אפילו הוא לפנינו דהוה רובא דרובא ודו״ק היטב.

תוס׳ ד״ה חולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקדשים דמי האי טעמא הוה מצי למימר נמי ללישנא קמא עכ״ל ונלפענ״ד ליישב בטוב טעם דלכאו׳ למה לא נאמר דהא גופא אתא לאשמעינן דחולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקדשים דמי לכן שוחטין אפילו טמא ובלא סכין ארוכה אלא דזה א״א לומר משום דזה לא שייך הכא לדיני שחיטה ומה בעי בהאי דינא הכא דבשלמא אי סובר כקדשים דמי ואתא לאשמעינן דמ״מ מותר לשחוט ובסכין ארוכה ולא חיישינן שמא יגע בבשר שפיר שייך זאת לענין שחיטה אבל אי לאו כקדשים דמי דמי ולא בעינן סכין ארוכה אין ענינו לכאן, אמנם אם נאמר דהכא עיקר לאשמעינן דינא דסיפא דשחיטתן כשרה בקדשים וחולין דרישא אגב גררא דסיפא נקטה, שפיר מצינן למימר דאתא לאשמעינן דחולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקדשים דמי אע״ג דלא שייך לכאן כיון דדין אגב גררא נשנית, משא״כ אם התם עיקר והכא קדשים אגב חולין נקט ע״כ צריך לאשמעינן ברישא דהכל שוחטין דין השייך לשחיטה דוקא ודו״ק היטב. שוב מצאתי כדברי בראש יוסף.

בסוף העמוד רש״י ד״ה מותר לכתחלה לכאו׳ הי׳ נראה דטעות הדפוס איכא הכא וצריך לציין ״מותרת״ וקאי ארישא דברייתא דשחיטת כותי מותרת וכתב רש״י ז״ל דהאי מותרת ע״כ לכתחלה היא אע״ג דשחיטתו כשרה דמתני׳ דיעבד, ומצאתי אח״כ בהגהות מהרש״ש שהגיה כן, שוב אני רואה דיש לקיים הגירסא שלפנינו ולומר דכוונת רש״י ז״ל לומר דלא תימא דדוקא בשחט בהמת ישראל דמותר ע״י חותך כזית שלא יפסיד הבהמה אלא אפילו שוחט בהמת עצמו כדי למכור לאחרים מותר ליקח ממנו לכתחלה ע״י חותך כזית ונותן לו ודו״ק.

הרא״ש ז״ל הביא בשם הלכות א״י דשחט ולא בירך שחיטתו פסולה, ותמה בהג״א דלא אישתמיט לן בשום דוכתא דמש״ה הוה שחיטתו פסולה, ובאמת ביותר הול״ל דהא שנינו לקמן דזרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה השחיטה כשרה, הרי בפירוש דאין הברכה מעכבת, ועיין ברמב״ם ריש ה׳ שחיטה שכ׳ ואם לא בירך בין בשוגג ובין במזיד הבשר מותר, עכ״ל וכתב הכ״מ וכן בהגמי״י לאפוקי מאלדד הדני אתא דפוסל השחיטה בלא בירך, והנה מדקדוק דבריו ושל רבנו הרמב״ם ז״ל אנו למדין טעמא דמאן דפוסל כי לא על חנם נקט הרמב״ם הבשר מותר ולא סתם שחיטתו כשרה, והנראה בזה הוא, דהנה כל ברכת המצוות אינם אלא מדרבנן כמבואר בברכות ט״ז ע״א ועיין בהגהות מהר״צ חיות שם, ושגור בפי האחרונים דהטעם שתקנו חז״ל לברך על כל מצוה עובר לעשייתן כדי לעורר הכוונה כן כתבו הנו״ב ושאר האחרונים, ואני לא כן אדמה דהרי לא תקנו חז״ל ברכת המצוות רק במצוות שבין אדם למקום ולא במצוות שבין אדם לחבירו וכן כתב הרמב״ם ז״ל בפי״א ה׳ ברכות ה״ב וז״ל: וכל מ״ע שבין אדם למקום בין מצוה שאינה חובה ובין מצוה שהיא חובה מברך עלי׳ קודם עשייתה עכ״ל ואם נאמר דתיקון הברכה משום כוונה נגעה בה אז יותר הי׳ הסברא להצריך ברכה בצדקה ביקור חולים והכנסת כלה וכדומה מתקיעת שופר ושאר מצוות שבין אדם למקום שהמעשה גופא מוכחת דלשם מצוות ד׳ קעביד דאל״כ לא הי׳ עושה מעשה זו שאין בה שום צורך ותועלת משא״כ במצוות שבין אדם לחבירו רק ע״י הברכה ניכר שעושה לשם מצוה ואפ״ה לא תקנו בהן ברכה, ואל תשיבנו דבמצוות שבין אדם לחבירו בין כיוון למצוה ובין לא כיוון השגנו התכלית המכוון משא״כ במצוות שבינו לבין המקום כמו שופר או תפילין אי לאו הכוונה לאו מידי קעביד ולא יצא שתי תשובות בדבר חדא מה נאמר למ״ד מצוות א״צ כוונה ויצא גם בלא כוונה למצוה, ועוד הלא הרבה מצוות כמו שחיטה וטבילה וכדומה דלכ״ע אפי׳ בלא כוונת מצוה ואפילו דרך מתעסק השגנו התכלית דהנדה טהורה והנשחט מוכשר לאכילה ולמה תקנו שם ברכה, וע״כ תאמר דאפ״ה תקנו ברכה כדי שיעשה המצוה בכוונה ויקבל שכר על עשיית המצוה לשם המצוה א״כ מכש״כ דהל״ל לחז״ל לתקן ברכה בנתינת צדקה וכדומה כדי שיתן לשם מצוה שצוה לו השי״ת, לכן נלפענ״ד עפ״י מה שכתבו ספרי הקבלה דיש ליזהר מאד שלא לכבד ולהוקיר תשמישי המצוות דנראה כע״ז ר״ל שמכבד עץ ואבן ומה״ט אומרים בהושענא כשמסלקין הד׳ מינים למען דעת כל עמי הארץ כי ד׳ הוא האלקים אין עוד להורות שלא נטעה ח״ו לכבד את הד׳ מינים כי תשמישי מצוה נזרקים ואין בהם משום קדושה ורק מפני כבוד המצוה יתברך אנו נוטלים ומחבבים אותם בשעת קיום המצוה אבל לא חלילה שיגיע להם איזה כבוד או חיבוב, ולכוונה זו כיוונו חז״ל לפענ״ד בתיקון ברכה עובר לעשיית המצוה לשלול כל כבוד ויקר למעשה וחפץ שעושה בו המצוה, ומכש״ש שיש לחוש בזה במילה ושחיטה שלא יהי׳ כמל לשם הר גריזים ושוחט לשם הרים וכדומה.

ולפ״ז יש לומר דבעל הלכ׳ א״י הי׳ חושש דמאחר שתקנו חז״ל ברכת השחיטה והוא הזיד ולא בירך הרי יש לחוש שמה שחט לשם אחד מכל הני שמנה התנא בפ״ב ולכן פוסל השחיטה, מצד תקרובות עו״כ אבל בזרק סכין והלכה ושחטה כדרכה אע״פ שלא בירך כיון דנופל החשש ששחט לשם ע״ז או ד״א ממילא השחיטה כשרה דלא בעי כוונה אלא דהרמב״ם ז״ל לא ס״ל האי סברא וכדי לשלול זאת כתב הרמב״ם דהבשר כשר לא מיבעי השחיטה ודאי לא נפסלת בכך במה שלא בירך אלא דגם הבשר כשר ואין לחוש שנאסר הבשר מחמת הרהור ע״ז נכון וברור.

(ג ב) דליתיה קמן דליבדקיה.—נראה דכן הדין כשישנו לפנינו ובדקנו אותו ומצאנו שאינו יודע דשחיטתו כשרה, מאחר שאחרים ראו אותו ששחט כהלכה, וק"ו הדברים מחש"ו ששחטו ואחרים רואין אותם, דהכל מודים ששחיטתם כשרה (עי' לעיל ב ב בתוס' ד"ה אילימא). אלא דנקיט כאן "דליתיה קמן", משום דללישנא דאיכא דאמרי דלמטה מוכרח הוא לומר "דליתיה קמן דלישייליה", לפיכך תפס אף בלישנא קמא "דליתיה קמן". וע"פ זה תפול תמיהת התוס' כאן ד"ה דליתיה.

נמצאת סכינו יפה מותר. והיינו דיעבד דמתניתין: חוץ מחש''ו דאפילו. נמצאת סכינו יפה לא דאיכא קלקולא אחרינא שהייה דרסה חלדה דלא ידעי לאזדהורי בהו ודוקא אוכל לתיאבון אבל להכעיס אפילו נמצאת סכינו יפה לא דמועד לנבל בכוונה בידים: שוחט לכתחלה. אפילו בלא אחרים רואין אותו: ליבדקיה השתא. למה לי אחרים רואין: מאי הוי. הא לא בדקו הסכין: מומחין. ויודעין הלכות שחיטה: ואע''פ שאין מוחזקין. שלא שחטו לפנינו ג' פעמים לראות אם יש בהם כח שאינן מתעלפין בשחיטה שיבאו לידי שהייה או אין יודעין לאמן את ידיהם לכך: בד''א. דחשיבי מומחין שיודעין בו אלו המוסרים לו בהמה לשחוט מכירין בו ובדקוהו שיודע הלכות שחיטה: דאפי' דיעבד. ויודעין הלכות שחיטה לא דתמיד הם מוחזקים לקלקל שאין בהן דעת: מוחזקים. שראינו ששחטו כמה פעמים יפה ולא קלקלו: ואע''פ שאין מומחין. דלא ידעינן בהו שיודעים לומר הלכות שחיטה אם לא: נתעלף. לשון עייפות וחלישות הלב שאין יכול לראות מכת חרב וסכין אפילו בבהמה כמו תתעלפנה הבתולות (עמוס ח): אביי ורבא ורב אשי. לא מצו לתרוצי לעיל וכולן דמתניתין: אדרבה התם עיקר. ולא איבעי ליה למתנייה הכא: ודקאמר. איידי דתנא כו': לאו כקדש דמו. ואין חייב ליזהר בהו ופשיטא דשוחטין טמאים לכתחלה: מומחין הן. הלכך לא בעי למיבדקיה: כי קושייה. דאותביה מהמניח עובד כוכבים בחנותו: ואביי לא אמר כרבא. דיליף מהשומר את החנות דיוצא ונכנס לכתחלה: התם לא נגע. ההוא עובד כוכבים ביין בשעה שהוא פורש ממנו: הכא. בהמה זו ביד הכותי נתונה כהרף עין שוהה או דורס הלכך לא סמכינן איוצא ונכנס: לא סבירא ליה הא דרבא. דאמר דיהא ישראל מומר שוחט לכתחלה בבדיקת סכין: אלא רבא. כיון דאמר ישראל מומר מותר לכתחלה בבדיקת סכין: אמאי לא אמר כשמעתיה. אמאי לא אוקמיה מתניתין בישראל מומר ולכתחלה דקתני בבדק סכין ודיעבד דקתני בשלא בדק כדאוקמה רב אשי בתר שמעתיה דרבא: לדבריו דאביי. דלא ס''ל הא דרבא ואוקמה בכותי ואוקי לכתחלה בישראל עומד על גביו ואוקי דיעבד ביוצא ונכנס ואמר ליה רבא לדידך דלא סבירת לך במומר ומוקמת ליה הכי אפילו ביוצא ונכנס מצית לאוקומי לכתחלה ודיעבד אוקי בבא ומצאו ששחט: מותר. לכתחלה:
בודק סכין ונותן לו. ולא חיישינן שמא ישהה וידרוס דלא שביק היתירא ואכיל איסורא ואפילו לא יאכל ממנה דחייש אלפני עור לא תתן מכשול אפי' אין אחר עומד על גביו ולא יוצא ונכנס אבל כותי יש לו דין אחר דאי ישראל יוצא ונכנס לא בעי בדיקת סכין דמרתת דלא מצינו בשום מקום גבי כותי שיהא צריך בדיקת סכין ואי אין ישראל יוצא ונכנס אפי' בדק סכין לא מהני דחיישינן שמא שהה ושמא דרס דלא חייש אלפני עור לא תתן מכשול ותימה דאמאי לא מהני נמי במומר יוצא ונכנס כמו בכותי דקאמר בסמוך אי דליתא לסכין כי אחרים רואין אותו מאי הוי וי''ל דישראל מומר לא מירתת דאין סבור שיבדקו הסכין אחריו לפי שהוא מחזיק עצמו כישראל לכל דבריו ואין להקשות דאמאי צריך לכתחלה לבדוק הסכין במומר ולהיות יוצא ונכנס גבי כותי יניחנו לשחוט לכתחלה ואחרי כן יבדוק הסכין או לכותי יתן כזית בשר וי''ל דחיישינן דלמא משתלי ואכיל כמו שפירש ר''ת גבי חרש שוטה וקטן דאין מוסרים להן חולין לכתחלה: ואם שחט בודקין אותו. ואע''ג דאיכא ברייתא לקמן (דף יב.) דסבר דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן גבי מצא תרנגולת שחוטה הא מייתי תנאי בתר הכי אע''ג דהתם דחי לה: דליתיה קמן דלבדקיה. תימה דמשמע הא איתא קמן ולא ידע אין שחיטתו כשרה אע''ג דאחרים רואין אותו דשחט שפיר ולקמן בפירקין (דף יב.) גבי הא דאמר רב נחמן ראה אחד ששחט אם ראהו מתחלה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור פריך אי דידע דלא גמיר פשיטא: אע''פ שאין מומחין. פירוש דלא ידעינן אי גמיר אי לא גמיר דאי ידעינן ביה דלא גמיר אפי' בדיעבד שחיטתו פסולה כדאמר רב יהודה לקמן (דף ט.) כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה כו': חולין שנעשו על טהרת קדש לאו כקדש דמו. האי טעמא הוה מצי למימר נמי ללישנא קמא: רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. ושוחטין אף לכתחלה אבל אין לפרש דדיעבד הוא דהויא שחיטתו כשרה אע''פ שאין אחרים רואין אותו ולא מצי לאוקומי מתניתין בהכי משום דקשיא לן וכולן דהא לאביי ורבא ורב אשי לא מיתוקם נמי וכולן אלא אחרש שוטה וקטן: קסבר כותים גרי אריות הן. ושחיטתן פסולה כמו של עובדי כוכבים מוזבחת מה שאתה זובח אתה אוכל כלומר אותו שהוא בר זביחה לאפוקי עובד כוכבים ואוכל נבלות להכעיס ואע''ג דאמר בסוף פ''ב דיבמות (דף כד:) אחד גרי אריות ואחד גרי חלומות כולם גרים גמורים היינו כשמתגייר לגמרי מפחד אריות אבל כותיים לא נתגיירו לגמרי כדכתיב במלכים (ב יז) את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים ומאן דאמר גרי אמת הן קסבר דשוב נתגיירו לגמרי: מאי טעמא לא אמר כשמעתיה. תימה דהא קתני במתניתין תרי הכל שוחטין ומפרש רבא לקמן (דף יז.) חדא לאתויי כותי וחדא לאתויי ישראל מומר אלמא מוקי חדא כשמעתיה וי''ל דהכי פריך דקמייתא איבעי ליה לאוקומי כשמעתיה:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.
הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד