דף יב - א
פיגול הוא וחייבין עליו אוכליו כרת שנאמר "והנפש האוכלת ממנו עונה תשא" [ויקרא ז] ודרשו גזירה שוה מאכילת נותר האמור בו "ואוכליו עונו ישא" מה נותר בכרת אף חוץ לזמנו בכרת.
ומה שלא הזכירה המשנה בלבונה שיעור "כזית" כמו בשיריים וקומץ, היינו משום שסתמה המשנה דבריה כשיטה הסוברת שהלבונה כשרה בקורט אחד, ואין צריך כזית להקטרתה. [1]
עוד דרשו, כשם שבזבח פוסלת המחשבה באחת מארבע עבודותיו שהן שחיטה, קבלה בכלי, הולכה וזריקת הדם, כך במנחה פוסלת המחשבה באחת מארבע עבודות שבה. ובאה המשנה לפרט באלו עבודות מחשבה פוסלת.
זה הכלל, כל הקומץ את המנחה שקמיצת מנחה כנגד שחיטה בזבח היא, ו - או הנותן אותה בכלי קודש שזו כנגד קבלת דם הזבח בכלי, או המוליך אותה להקטרה שזו כנגד הולכת דם הזבח, או המקטיר כנגד זריקת דם הזבח, וחישב באחת מאלו העבודות לאכול דבר שדרכו לאכול כגון שיריים המיועדים לאכילה ו - או להקטיר דבר שדרכו להקטיר כגון קומץ, אם חישב לעשות זאת חוץ למקומו, פסול ואין בו כרת, אבל חוץ לזמנו, פיגול וחייבין עליו כרת. אבל, אם חישב מחשבת הקטרה על שיריים המיועדים לאכילת אדם, או שחישב מחשבת אכילת אדם על קומץ ולבונה העומדים להקטרה לא פיגל, משום שבטלה דעתו אצל כל אדם. [2]
ובלבד, פסול זה של פיגול הבא מחמת מחשבת "חוץ לזמנו" ושחייבים עליו כרת אינו חל אלא בתנאי שיקריב המתיר דהיינו הקומץ והלבונה - כמצותו כאילו היתה זו מנחה כשרה, שלא יהיה בו שום פסול אחר חוץ מהפיגול, אבל אם בעת הקרבת המתיר של המנחה היה בה עוד פסול אחר, לא חל בה פסול פיגול, ואין חייבים כרת על אכילתו. ולמדנו זאת ממה שנאמר בפיגול "לא ירצה" ונאמר בזבח כשר "ירצה לקרבן אשה לה'" ודרשו, כהרצאת קרבן כשר כך הרצאת פיגול, וכשם שה"מתיר" של זבח כשר אינו מרצה עליו אלא אם כן אין בו שום פסול, כך הקרבת ה"מתיר" של פיגול אינה מרצה להחיל בו פסול פיגול אלא אם כן אין בו שום פסול אחר [פסול פיגול המחייב כרת אינו חל אלא לאחר הקרבת ה"מתיר"].
כיצד קרב המתיר כמצותו? קמץ בשתיקה שלא חישב מחשבת פסול בזמן הקמיצה, ונתן בכלי והוליך והקטיר - כל אלו על במחשבת חוץ לזמנו, או שקמץ במחשבת חוץ לזמנו ונתן בכלי והוליך והקטיר בשתיקה, או שקמץ ונתן בכלי והוליך והקטיר - כל אלו במחשבת חוץ לזמנו, זהו שקרב המתיר כמצותו, שלא היה שום פסול אחר מלבד מחשבת "חוץ לזמנו".
כיצד לא קרב המתיר כמצותו? קמץ במחשבת חוץ למקומו, ונתן בכלי והוליך והקטיר במחשבת חוץ לזמנו, או שקמץ במחשבת חוץ לזמנו ונתן בכלי והוליך והקטיר חוץ למקומו, או שקמץ ונתן בכלי והוליך והקטיר חוץ למקומו דהיינו שעשה אחת מאלו במחשבת חוץ למקומו ויתר הג' עבודות במחשבת חוץ לזמנו, זהו שלא קרב המתיר כמצותו שהרי מלבד מחשבת פיגול של "חוץ לזמנו", חישב עוד מחשבת פסול אחרת של חוץ למקומו.
יש מנחות אשר יתכן בהן פסול נוסף המוציא מידי פיגול וכגון מנחה הנפסלת מחמת "שלא לשמה". והיינו מנחת חוטא ומנחת קנאות שקמצן שלא לשמן ונתן בכלי והוליך והקטיר חוץ לזמנו, או שקמץ חוץ לזמנו ונתן בכלי והוליך והקטיר שלא לשמן, או שקמץ ונתן בכלי והוליך והקטיר שלא לשמן שבכל אלו נפסלת המנחה מחמת שנעשית שלא לשמה, ויש בהן עוד פסול אחר מלבד מחשבת פיגול, ולכן זהו שלא קרב המתיר כמצוותו ולא חל בהן פסול פגול, ואין באכילת שייריהן כרת. אולם, ביתר המנחות אין מחשבת שלא לשמה מוציאה מידי פיגול, כיון שאין מחשבה זו פוסלת בהן.
עד עתה עסקנו באופן שחישב בעבודה אחת חוץ לזמנו ובאחת חוץ למקומו, ואמרנו בזה שמחשבת חוץ למקומן מוציאה מידי פיגול. ועתה אומרת המשנה כי הוא הדין אם חישב את שתי המחשבות בעבודה אחת, כגון שחשב לאכול כזית בחוץ וכזית למחר, או כזית למחר וכזית בחוץ אף בזה יצאה המנחה מידי פיגול, מאחר והיתה כאן גם מחשבת חוץ למקומו. וכן אם חישב על כחצי זית בחוץ וכחצי זית למחר, או כחצי זית למחר וכחצי זית בחוץ בכל אלו פסול ואין בו כרת.
רבי יהודה חולק על תנא קמא בכזית למחר וכזית בחוץ: אמר רבי יהודה, זה הכלל, אם מחשבת הזמן דהיינו חוץ לזמנו, קדמה למחשבת המקום דהיינו חוץ למקומו, אין מחשבת המקום המאוחרת מוציאה מידי מחשבת הזמן שקדמה לה, אלא הרי זה פיגול וחייבין עליו כרת ורק אם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן, פסול ואין בו כרת כתנא קמא, כי הולכים תמיד אחר המחשבה הראשונה. וחכמים אומרים, זה וזה פסול ואין בו כרת. [3]
דעת רבי יהודה אינה רק באופן שחישב את שתי המחשבות בשתי עבודות, אלא אפילו אם חישבן לשתיהן בעת עבודה אחת, הולכים אחר מחשבה ראשונה. ולכן, הביאה המשנה דין זה של "כזית למחר כזית בחוץ" בעבודה אחת, לומר לך שאף בזה חולק רבי יהודה. [4]
ואמנם, במחשב על חצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ למקומו, מודה רבי יהודה שאין כאן פיגול, כי אין המחשבה פוסלת או מפגלת אלא אם חישב על כזית. ומה שנפסלה המנחה, היינו משום שמצטרפות שתי המחשבות על שני חצאי זיתים לפוסלה.
גמרא:
איבעיא להו: לדברי האומר [היינו רבי יוחנן, לעיל ט א] שירים של מנחה שחסרו בין קמיצה להקטרה ולא נותר מהן אלא כזית מקטיר קומץ עליהן [כי אע"פ שבזבח הדין הוא "אם אין בשר אין דם", וכן הוא במנחה אם אין שיריים אין הקטרת קומץ, היינו דווקא כשלא נשאר מהם כלום אבל כשנשתייר כזית רשאי להקטיר], וקיימא לן [שם ט ב] דאותן שירים אסורין באכילה [שנאמר "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו" ודרשו בזה, ולא הנותרת מן הנותרת, וכזית זה הנו נותר מן השיריים שהיו נותר מהקומץ]. מהו דתיהני להו לשיריים אלו הקטרה - כגון שהקטיר הקומץ על מנת לאכול שיריים חוץ לזמנן - למקבעינהו בפיגול. האם נאמר, מאחר ומקטיר את הקומץ ברשות, הרי זו ככל הקטרה מעולה אשר אם חישב מחשבת חוץ לזמנו במנחה נקבעת היא בפיגול בהקטרה זו. או שמא, כיון שאין שיריים אלו נאכלין, הרי זה כמחשב לאכול מחר דבר שאין דרכו לאכול שאין המחשבה פוסלת בו. [5]
וכמו כן יש להסתפק בשיריים שחסרו והקטיר את הקומץ בשתיקה האם לפקינהו הקטרה זו לשיריים מידי דין מעילה האם נאמר, כי מאחר וניתנה רשות להקטירו הרי זו ככל הקטרה מעולה המוציאה את השיריים מידי איסור מעילה וכפי המבואר במעילה [ט א] שאין מעילה בשיריים כיון שיש להם שעת היתר לכהנים, או שמא, כיון שאינם נאכלים, הרי הם כדבר שאין לו היתר לכהנים ואינו יוצא מידי מעילה.
אמר רב הונא: [6] אפילו לרבי עקיבא דאמר [במעילה ז א], זריקה של הדם מועלת גם לבשר שיצא חוץ לקלעים ונפסל משום "יוצא" להחשיבו כדבר שיש לו היתר לכהנים, ולהוציאו מידי חיוב מעילה, על אף שאין הזריקה מתירתו באכילה שהרי הוא פסול משום יוצא, מכל מקום אין לדמות נדון זה לענייננו [ולומר שמאחר והקטרה הנה כזריקת הדם, הרי שכשם שזריקה מועילה ליוצא כך הקטרה מועילה לפסול מחמת חסרון שיריים]. כי הני מילי בפסול יוצא משום דהבשר איתיה בעיניה ואין שום חסרון בגופו, ופסול מחמת דבר אחר הוא דהיינו אויר ירושלים הפוסלו כשיצא, [7] אבל בנדון דנן, דהיינו חסרון של שירים, דפסולא דגופיה של המנחה הוא, לא מהני ליה הקטרה להוציאה מתורת מעילה.
אמר ליה רבא: אדרבה, אפילו לרבי אליעזר החולק על רבי עקיבא, ודאמר אין זריקה מועלת ליוצא להוציאו מתורת מעילה, יש לך לומר שמודה הוא בשיריים שחסרו. כי הני מילי יוצא דליתיה בפנים שהרי יצא לחוץ, משום כך אין הזריקה מועילה לו, [8] אבל חסרון דמנחה כיון דאיתיה להמנחה בפנים ולא יצאה חוץ לעזרה, לכך מהניא ליה הקטרה, וסובר רבי אליעזר, שפסול יוצא חמור מפסול חסרון שיריים.
אמר רבא: מנא אמינא לה לומר שמנחה שחסרה מועילה לה הקטרה לעניין פיגול ומעילה. דתנן: הקומץ את המנחה על מנת לאכול שיריה בחוץ או כזית משיריה בחוץ וכו', ותני רבי חייא למשנה זו כך: " הקומץ את המנחה לאכול שיריה בחוץ" ולא תני רבי חייא את התיבות "או כזית" לא בקומץ ולא בשיריים בין לענין פסול חוץ למקומו ובין לענין פיגול של חוץ לזמנו. ולכאורה, מאי טעמא לא תני "או כזית" לגבי מחשבת אכילת שיריים למחר, האם לאו משום שהתנא ששנה זאת סובר שהאמור בהמשך המשנה "והנותן בכלי והמוליך והמקטיר לאכול דבר וכו' חוץ לזמנו" מדובר גם כן באופן שחישב על כזית או חצי כזית וכגון שחסרו שיריים בין קמיצה להקטרה וקמו להו אכזית, ואמר, הריני נותן בכלי ומוליך ומקטיר על מנת לאכול את אותו כזית של שיריים למחר [ולפיכך שנה התנא ברישא "או כזית" בשביל הסיפא, לחדש שאף באופן שחסרו השיריים ועמדו על כזית מועילה בהם המחשבה לפגלם]. ואע"פ שאת עבודת הקמיצה הכלולה בסיפא זו אין להעמיד באופן זה, שהרי אם חסרה המנחה קודם קמיצה הרי זו פסולה ואינה נקבעת עוד בפיגול. אבל מכל מקום, את שלוש העבודות האחרות ניתן להעמיד באופן זה שחסרו שיריים. [9]
וטעמו של רבי חייא שלא שנה כן הוא, כי מאחר והעמדנו את המחשבה בשלוש העבודות באופן שכבר חסרה המנחה ועמדו השיריים על כזית, הרי שלא יתכן לשנות "או כזית" דהיינו שחישב על הכזית הנותר אלא במחשבה על אכילת אדם דהיינו על אכילת השיריים, אבל מחשבה על אכילת מזבח האמור שם דהיינו שחישב על הקומץ לא שייך לשנות כן, [10] משום שהדין הוא שקומץ שחסר נפסלה המנחה, ואין המחשבה בו מפגלת.
ואמנם, הרישא של המשנה העוסקת במחשבה בעת הקמיצה, וודאי אינה מדברת באופן שחסרו השיריים, שהרי שיריים שחסרו קודם קמיצה נפסלה המנחה, ואם כן הרי היה שייך לשנות בה "או כזית". [11]
הערות
[1] כן פירש רש"י. והקשה השיטה מקובצת, אם כן, מדוע לא נאמר במשנה "להקטיר קורט אחד מלבונתה"? ולכך כתב, כי אף במחשבה על הקטרת לבונה צריך שיעור כזית, אלא שהתנא לא פירש זאת, כי סמך על מה ששנה כבר כן לגבי קומץ. ובטעם הדבר שצריך מחשבה על כזית, כתבו התוס' לקמן [נח ב], שהוא משום שלענין פיגול הוקש אכילת מזבח לאכילת אדם, מה אכילת אדם בכזית אף אכילת מזבח בכזית. ובאמת דברי רש"י צריכים ביאור, שהרי לא חישב על שיעור אכילת מזבח! ? ומעיקר דברי רש"י שאמר שמחשבה על הקטרת קורט לבונה מפגלת, מבואר שיש דין הקטרה על קורט לבונה, ואם כן נמצא שבמנחה כשרה מקטיר את הקורט לבונה בפני עצמו אף שהוא פחות מכזית. והקשה השפת אמת, לשיטה הסוברת אין הקטרה פחות מכזית, כיצד ניתן להקטיר את הקורט בפני עצמו? וכתב המקדש דוד [ח ג], כי יתכן שמאחר ושיעור הקטרת לבונה הוא בקורט, הרי שבדיעבד חשובה זו הקטרה אע"פ שאין בו כזית, משום שזהו שיעור הקטרתו. ולפי זה יש לומר שמאחר והקטרת לבונה כשרה אף בקורט, משום כך מפגלת בו המחשבה אפילו אם אין בו כזית. והגרי"ז אמר לבאר דברי רש"י, על פי מה שיסד הגר"ח, שמה שמחשבת פיגול על זריקת הדם מפגלת, אין זה משום שחישב על אכילת מזבח חוץ לזמנו, אלא הוא דין מחשבה על עבודת זריקה שמפגלת. ולפי זה, הוא הדין בהקטרת לבונה שהיא כזריקת הדם, סיבת הפיגול בה היא מחמת שחישב על עבודת הקטרה שלא כדין. ואם כן אין צריך מחשבה על כזית שהרי דין כזית ענינו באכילת מזבח, ואילו דין פיגול בהקטרה ענינו בעבודת הקטרה, וכיון שעבודת הקטרת הלבונה נעשית בפחות מכזית, אף המחשבה בה מפגלת. אולם באבן האזל [פסולי המוקדשין יד י] נקט שאם אין הקטרה פחות מכזית הרי שאף בלבונה כן, אלא כוונת רש"י היא, שהאמור במשנה "או כזית" לגבי קומץ בא לחדש שאע"פ שאין קומץ פחות משני זיתים מכל מקום אם חישב להקטיר כזית אחד ממנו פיגל. ולזה כתב רש"י שלגבי לבונה לא הוצרכה המשנה לחדש זאת, שהרי לדעת רבנן די ללבונה בקורט אחד. ו כן לא הוצרכה המשנה לחדש עצם דין זה ש"צריך" מחשבה על כזית, שהרי הוא פשוט מאחר ואין הקטרה פחות מכזית.
[2] כן פירש רש"י. ובכתבי הגרי"ז תמה על דבריו, מה ענין זה לבטלה דעתו אצל כל אדם, הלא זוהי הלכה בהלכות פיגול שצריך מחשבת הקטרה על דבר שדרכו להקטיר, ומחשבת אכילה על דבר שדרכו לאכול! ?
[3] הקשו התוס', חכמים היינו תנא קמא, ומה באו להוסיף? ותירצו, כי באו לסתום הדברים כתנא קמא. ובקרן אורה כתב, כי מאחר ואמר רבי יהודה, זה הכלל בין בעבודה אחת ובין בשתי עבודות אם קדמה מחשבת הזמן הרי זה פיגול, לכך אמרו לו חכמים, לא רק בעבודה אחת אנו סוברים שיש כאן עירוב מחשבות, אלא אפילו בשתי עבודות גם כן אין תופסים את הלשון הראשון אלא יש כאן עירוב מחשבות ואין הקרבן פיגול.
[4] כן פירש רש"י. ובאמת, בזבחים [כט ב] נחלקו אילפא ורבי יוחנן בדעת רבי יהודה אם מודה בעבודה אחת שאין משמעות למחשבה שקדמה, או שמא חולק הוא גם בזה. ולדעה הסוברת שלא חלק רבי יהודה אלא בשתי עבודות, כתב שם רש"י, כי מה ששנתה המשנה את הבבא של כזית וכזית היינו משום האמור בהמשך המשנה בענין חצי זית וחצי זית שמצטרפים זה עם זה לפסול.
[5] כן פירש רש"י. הקשו האחרונים: הנה, דעת רבי אליעזר, שאימורי קדשים קלים שיצאו חוץ לעזרה קודם זריקת הדם אין חייבים עליהם משום פיגול, ואין בהם מעילה. ופירש רש"י בזבחים [צ א], כי אין מחשבת פיגול חלה אלא לאחר שקרבו כל מתיריו של הזבח, והיינו, שזריקת הדם שהוא ה"מתיר" של הקרבן, היא זו שקובעת בפיגול את הזבח ה"ניתר" על ידי זריקה זו. וכיון שאימורים אלו נפסלו משום "יוצא", ואין זריקת הדם חשובה זריקה כלפיהם, הרי זה כמי שלא קרבו כל מתיריהם. ומעתה, שיריים שחסרו ואסורים באכילה, אין הקטרת הקומץ מתירתם, ואינה חשובה הקטרה כלפיהם, ואם כן, מטעם זה היה לו לרש"י לומר שלא חל פיגול בשיריים אלו, מאחר ולא קרבו מתיריהם! ? ובטהרת הקדש הוסיף להקשות, הרי לפי הטעם שכתב רש"י נמצא, שאם יחשב בעת הקטרת הקומץ להקטיר הלבונה חוץ לזמנה, וודאי יחול פיגול אף בשיריים, כי כיון שחישב מחשבת הקטרה על דבר שדרכו להקטיר, וחל פיגול במנחה זו, אף השיריים אסורים באכילה. ואילו לפי הטעם שהובא, הרי שאע"פ שחל פיגול במנחה, מכל מקום השיריים עצמן אינם מפוגלים, כי מאחר והקטרת הקומץ אינה חשובה הקטרה כלפיהם, הרי לא קרבו מתיריהם, ולא הוקבע בהם הפיגול. ואכן, מכח קושיא זו למד השיטה מקובצת שספק הגמ' הוא בדבר זה, האם הקטרת מנחה שנחסרו שייריה קובעת את השיריים בפיגול, או שמא מאחר ואסורים באכילה הרי זה כמי שלא קרב המתיר כמצוותו. ותירץ טהרת הקדש, עיקר הטעם בזה שלא חל פיגול אם לא קרבו כל מתיריו, הוא משום שאותה ההקרבה אינה הקרבה [שהרי דין הדם שלא להיקרב], אבל בשיריים שחסרו, מאחר והתירה תורה להקריב הקומץ על שיריים אלו, הרי זו חשובה הקרבה כלפיהם. אולם בכתבי הגרי"ז מבואר, כי לפירושו של רש"י נמצא שאין מחשבה זו פוסלת את המנחה כלל, כיון שמחשבת אכילה על דבר שאין דרכו לאכול אינה מחשבה הפוסלת כל עיקר. ואילו לפי הטעם שלא קרב המתיר כמצוותו נמצא, שאע"פ שלא הוקבעה המנחה בפיגול, אבל מכל מקום נפסלה ע"י המחשבה, שהרי דין זה שיקרב המתיר כמצוותו ענינו לפיגול בלבד. ומעתה, אע"פ שאמת הוא שיש כאן חסרון של לא קרב המתיר כמצוותו, מכל מקום כתב רש"י לטעם זה שהוא דבר שאין דרכו לאכול, לומר לך שאינו נפסל כלל.
[6] בדברי רב הונא מבואר, כי היה מקום לדמות פסול יוצא לפסול חסרון שיריים ואם זריקה מועילה ליוצא, אף לחסרון שיריים יש לה להועיל. ותמה בכתבי הגר"יז, הרי איסור אכילת שיריים שחסרו אינו מחמת איזה פסול האוסרם, אלא פסולם הוא בזה שאין הקומץ מתירם, ואילו יוצא, איסור אכילתו בא מחמת הפסול שחל בו ביציאתו, ואף אם יצא לאחר זריקת הדם נפסל, ומה הדמיון ביניהם? וכתב לייסד, אע"פ שסובר רבי עקיבא שזריקה מועילה ליוצא, מכל מקום כלפי היתר אכילתו אין כאן זריקה. והיינו, שאיסור אכילת יוצא אינו בא רק מחמת פסול יוצא שבו, אלא שאין הזריקה מועילה כלל לענין היתר אכילת יוצא, ונחשב כאילו לא היתה זריקה כלפי זה. ולפי זה, היטב מדמה הגמ' את היוצא לשיריים שחסרו, כיון שאף היוצא אין הזריקה מועילה לו.
[7] כן פירש רש"י. ובפירוש ה"ר מאיר וה"ר שמואל [בסוף הפרק] פירשו, פסול מחמת דבר אחר היינו שאינו פסול בגוף האימורים. והקשה באחיעזר [יורה דעה מא א] הרי אף היוצא פסול הוא, ומה החילוק בין זה לפסול שיריים שחסרו! ? וכתב לבאר, כי טעמו של רבי עקיבא במה שזריקה מועילה ליוצא, הוא משום שעצם הזריקה פועלת להפקיע הבשר מידי קדושתו, ורק שנתהווה על הבשר פסול אחר של יוצא, ופסול זה אינו נוגע לעצם הזריקה, שהרי אף אם יצא לאחר זריקה נפסל. ולכך מועילה הזריקה להוציא את היוצא מידי מעילה ולקובעו בפיגול, כיון שבזריקה עצמה אין שום פסול ופסול יוצא הנו פסול חדש, והרי זה כמי שנפסל לאחר זריקה. אולם בשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה, שפסול זה אינו אלא קודם הקטרה, ואין הוא מחמת איזה חסרון בשיריים, אלא שגזרה תורה ששיריים אלו אינם ניתרים הקטרת קומץ, הרי שיש כאן חסרון בעצם המתיר שהיא ההקטרה. וזהו שאמר רב הונא, דווקא לגבי יוצא שפסולו מחמת דבר אחר דהיינו מחמת פסול מיוחד הקיים אף לאחר הזריקה, בזה מועלת הזריקה להוציא מידי מעילה, אבל חסרון שיריים שהוא פסול בגופו של מעשה ההקטרה שאינה חשובה הקטרה כלפיהם, הרי ממילא בקדושתם הם עומדים ולא יצאו מידי מעילה ע"י הקטרת קומץ זה. ובכתבי הגרי"ז כתב לבאר, על פי המבואר בגמ' בזבחים, שכל מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי אליעזר הנה רק באופן שבעת זריקת הדם היו האימורים בחוץ, אבל אם היו בפנים לדעת כולם מועילה הזריקה. ואם כן מבואר, שפסול "יוצא" אינו פסול הגוף לענין התר זריקה, אלא שאין זריקה מועילה לו בהיותו חוץ למחיצה. עוד כתב לבאר [כעין מה שכתב באחיעזר], על פי מה שייסד [הובא לעיל] שאף לרבי עקיבא אין זריקה מועילה ליוצא לענין היתר אכילה. ועל כך אמר רב הונא, אע"פ שסובר רבי עקיבא שלענין היתר אכילה אין זריקה מועילה אף ליוצא, מכל מקום חלוק הוא משיריים שחסרו, כי ביוצא אין החסרון בכח הזריקה להתיר, שהרי לענין להוציא מידי מעילה מועילה הזריקה, אלא יסוד הדין בזה הוא שבשר שיש לו פסול יוצא לא חל בו היתר זריקה. אבל בשיריים שחסרו, מה שאין השיריים ניתרים באכילה אינו מחמת איזה פסול הקיים בהם אלא הוא דין בהקטרה שאינה מתרת שיריים אלו, ומשום כך יתכן שאף לענין מעילה ופיגול לא תחשב זו הקטרה.
[8] ביאר בזה הגרי"ז, בגמ' בזבחים [צ א] מבואר, כי לא נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא אלא באופן שהיו האימורים בחוץ בעת הזריקה, ומבואר בתוס' בזבחים [כו א] שאע"פ שאם חזרו האימורים לפנים פסולים הם משום יוצא, מכל מקום סובר רבי אליעזר שזריקה מועילה להם בהיותם בפנים. נמצא, כי מה שאין זריקה מועילה ליוצא אין זה רק מחמת הפסול יוצא שבו, שהרי בהיותו בפנים מועילה הזריקה על אף פסולו. ולפי זה, זהו שאמרה הגמ', דווקא יוצא אין זריקה מועילה לו משום שהוא בחוץ והיינו שעצם היותו בחוץ הוא הגורם.
[9] כן כתב רש"י. ובגירסת השיטה מקובצת מבואר שאף את עבודת הקמיצה ניתן להעמיד באופן זה, כגון שחישב בעת הקמיצה על מנת שאם יחסרו השיריים למחר ויעמדו על כזית ויאכלם.
[10] וכיון שלא שייך לשנות כן על כל הבבא, משום כך לא שנה בזה רבי חייא "או כזית" כלל כי אין לשנות הבבא לצדדים, שאז תתפרשנה תיבות "או כזית" בשני אופנים: ביחס למחשבת הקטרת קומץ יהיה הפירוש "או כזית מקומץ שלם שלא חסר", וביחס למחשבת אכילת כזית מן השיריים יהיה הפירוש "או כזית של שיריים שחסרו ועמדו על כזית". ואילו התנא ששנה כן, אינו מקפיד אם יתפרשו תיבות "או כזית" לצדדים, ותתפרש הסיפא באופן שמחשבת אכילת השיריים הייתה על כזית שנשתייר מהם לאחר ההקטרה, ואילו המחשבה על ההקטרה תתפרש באופן שלא חסר מן הקומץ כלום [שיטה מקובצת, ע"פ רש"י ישן של כתב יד]. ובהשמטות הביא בשם מורי רבי יצחק, שמשום כך לא שנה רבי חייא "או כזית" בסיפא כלל, בכדי שלא יבואו לטעות ולומר שאפילו אם חסר מן הקומץ הרי זה פיגול, וזה אינו שהרי אם חסר ממנו קודם הקטרה נפסלה המנחה.
[11] והיינו משום שבהכרח לא תתפרש הרישא לצדדים, כי כשם שהמחשבה על מנת להקטיר קומצה או כזית מקומצה תתפרש באופן שחישב על כזית מקומץ שלם שלא חסר, שהרי אם חסר הקומץ נפסלה המנחה, כך גם המחשבה על אכילת שיריים או כזית מהם תתפרש באופן זה שחישב על כזית משיריים שלא חסרו, שהרי אף אם חסרו השיריים קודם הקטרת הקומץ, נפסלה המנחה [שיטה מקובצת בהשמטות].
סימן י"ט
סוגיא שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה
דף י"ב איבעיא להו לדברי האומר שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר הקומץ עליהן וקי"ל דאותם שירים אסורים באכילה מהו דתהני להו הקטרה למקבעינהו בפיגול וליפקעינהו מידי מעילה, כתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות מעילה, הלכה ט' ז"ל יצאו השירים או נטמאו ואחר כך הקטיר הקומץ אעפ"י שהן אסורין באכילה אין מועלין בהן שהרי קרב הקומץ כמצותו, וכתב ע"ז הכ"מ ז"ל כתב הר"י קורקוס ז"ל יש לדקדק במ"ש רבינו יצאו השירים או נטמאו ואח"כ הקטיר הקומץ אעפ"י שהן אסורין באכילה אין מועלין בהן וכו' מ"ש מיצא הבשר שנתבאר בסמוך שמועלין בו והרי בשר ושירים דין אחד להם שאם נטמאו או יצא לא יזרק ואם זרק הורצה וכמש"כ פ"א מפסולי המוקדשין וכן דין השירים בפי"א וכיון דגבי שירים חשוב כמצותו כיון שבדיעבד הורצה ה"ה גם לבשר עכ"ד הכ"מ עוד כתב שם הכ"מ על הא דאמר הרמב"ם יצאו השירים כו' ז"ל בתוספתא פ"ד דמנחות, נטמאו השירים והקטיר את הקומץ בשתיקה הכל מודים שאין מועלין בהן ואיכא למידק שזה סותר מ"ש בפ"ב אם נפסלו השירים או חסרו ואח"כ הקטיר הקומץ הואיל והקטרה זו אינה מתרת השירים באכילה הרי הדבר ספק אם יצאו מידי מעילה ע"כ.
והנראה לי דהנה הלח"מ בפ"א מהלכות פסוה"מ הלכה ל"ד הקשה כיון דהרמב"ם בפ"א מהלכות פסוה"מ הלכה ל"א פסק דאם נשאר הבשר פחות מכזית לא יזרוק ואם זרק לא הורצה הרי דפסק כר' יהושע דאם אין בשר אין דם ודוקא היכא דאיתנהו כגון שיצאו (בשר ואימורי קדשי קדשים) או נטמאו אם זרק הורצה בדיעבד אבל היכא דליתניהו לא הורצה אף בדיעבד דלא כר' יוסי, וא"כ איך כתב הרמב"ם בפי"ג מהלכות פסוה"מ קמץ את המנחה ואח"כ נטמאו שירי' כולן או נשרפו או יצאו חוץ לעזרה או אבדו לא יקטיר הקומץ ואם הקטיר הורצה, הרי דפסק כר' יוסי, דאמר בדיעבד הורצה, אף בליתניהו, וא"כ הי' לו לפסוק כר' יוסי דבדיעבד הורצה אף בבשר היכא דליתניהו והא ר' יוסי בין בבשר בין בשירי מנחה אמר דבדיעבד הורצה אף בבשר היכא דליתניהו.
ונראה לי דהנה היכא דאיתניהו הא סובר ר' יהושע דאף דלכתחילה לא יזרוק אם זרק הורצה ויש לעיין מאי טעמא דר' יהושע דמכשיר בדיעבד היכא דאיתניהו או דסבירא דבעינן רק שיהי' הבשר ואף שאין הועיל עליהם כלל הזריקה והקטרת הקומץ ג"כ הורצה דעיקר בעינן רק שיהי' הבשר, וכיון דהבשר איתניהו, אף שלא הועיל עליהם כלל הזריקה כשר בדיעבד או דסבירא לר' יהושע דבעינן דוקא שיועיל הזריקה על הבשר, רק דסבירא לר' יהושע דאף דפסולין המה הבשר אעפי"כ קצת הועילה הזריקה משו"ה בדיעבד הורצה, ונראה מוכח דטעמא דר' יהושע דבדיעבד הורצה הוא משום דאף על פסולין מועיל קצת הזריקה, דהרי בפסחים דף ל"ד איתא איתיבי' נטמא או שנפסל הבשר או שיצא חוץ לקלעים ר' אליעזר אומר יזרוק, ר' יהושע אומר לא יזרוק ומודה ר' יהושע שאם זרק הורצה מאי נפסל לאו בהיסח הדעת. אי אמרת בשלמא פסול טומאה הוי היינו דמשכחת לה דמרצי ציץ אלא אי אמרת פסול הגוף הוי אמאי הורצה מאי נפסל נפסל בטבול יום כו' ע"כ, ואם נימא דטעמא דר' יהושע דבדיעבד הורצה דבעינן רק שיהי' הבשר ואף שאין הזריקה פועלת על הבשר הורצה, מאי פריך נהי דהוי היסח הדעת פסול הגוף, עכ"פ הא איתניהו וגם בנטמא אמאי בעי הטעם דמרצי הציץ ע"כ דסבירא לר' יהושע כיון דכתיב בקרא ועשית הבשר והדם בעינן שזריקה תהי' עשוי' גם על הבשר ואם אין הזריקה פועלת על הבשר כלל לא הורצה אלא דס"ל לר' יהושע כיון דזריקה הא מועלת אף על פסולים שהרי בנשפך הדם אם עלו ירד ירדו ואילו הי' זריקה אף ביצאו או נטמאו אם עלה לא ירדו, הרי חזינן דזריקה מועלת אף על פסולין גמורים, ובנטמא אילו לא הי' טעם דבצבור מרצי הוי נטמא פסול הגוף ולא היתה הזריקה מועלת כלל אבל כיון דבציבור מרצי משו"ה אף ביחיד אם עלו לא ירדו, כמו דאיתא לקמן בדף פ"ד דמשו"ה אם נטמא אם עלו לא ירדו משום דמרצי ציץ וביצאו הנה רש"י כתב הטעם משום דהוי פסול מחמת דבר אחר משו"ה מועיל הזריקה ובתוס' כתבו דסבירא לר' יהושע זריקה מועלת ליוצא כר' עקיבא, אכן זה קשה עדנה, דהא ביצא כולו. אף ר' עקיבא מודה דאין זריקה מועלת ליוצא, אכן אפשר דביוצא הטעם משום דיוצא כשר בבמה, אבל בהיסח הדעת פריך או פסול הגוף הוי הרי אין זריקה מועלת עליהם כלל, א"כ אמאי בדיעבד הורצה הרי חזינן דבעינן דוקא שתועיל הזריקה על הבשר, ואם לא הועילה כלל ואין כאן ועשית הבשר פסול בדיעבד.
אכן ר' יוסי סבר דהנה קי"ל בקרבנות דוקא שנה עליו הכתוב לעכב. וא"כ יקשה אמאי אם אין בשר אין דם, אף בדיעבד והא לא שנה עליו הכתוב, ועכצ"ל כיון דדרשינן קרא דועשית הבשר והדם. דאם אין בשר לא עשית את הדם הרי בפירוש כתב קרא לעכב שהרי אמר דאם לא עשית את הבשר גם הדם לא עשית. ולפי זה סובר ר' יוסי כיון דאף אם נימא, שהבשר מעכב את הדם בדיעבד, אעפי"כ הא הוי פסולו בקודש, וקי"ל דכל פסולו בקודש אם עלה לא ירד והנה מה דעלה לא ירד. לכאורה אפשר לומר דאין זה הקרבה, רק דגלתה התורה, שלא ירד מעל המזבח, אבל עשי' והקרבה לא הוי דבר שהוא פסול מלהעלות לכתחילה, אכן אי אפשר לומר כן, שהרי בענין המעלה בחוץ אמרינן לקמן דף ק"ט אין לי אלא קדשים כשרים מנין לרבות פסולין כגון, הלן והיוצא והטמא כו', ת"ל לא יביאנו לעשות כל המתקבל בפתח אוהל מועד חייבין עליו בחוץ הרי דמה דאמרה התורה, דפסולין אם עלו לא ירדו, הוא דהתורה אמרה, שאם העלן אז הוי קרבן, ונקרא בא אל אוהל מועד לעשות קרבן. ומשו"ה סובר ר' יוסי, דאי אפשר לפרש קרא דועשית הבשר והדם, דאמרה התורה דאם אין בשר אף הדם אם עשית לא הוי עשי' דזה אין סברא לומר, דודאי מה שאין בשר, אין עושה פסול יותר מפסולו בקודש וא"כ איך אפשר לפרש, דאמרה תורה, דאם לא עשית בשר מפני אין בשר לא עשית הדם דהרי כיון דאם עלו לא ירדו הא בע"כ הוי עשי', דלא גרע מכל פסולי בקודש דאף דפסולין המה, אעפי"כ הוי עשי' וע"כ צריך לפרש, קרא דועשית, היינו דלכתחילה תעשה הדם דוקא על ידי זה יהי' עשי' על הבשר אבל אם עי"ז לא תעשה הבשר, כגון שאין הבשר, לא תעשה הדם. אבל אם עשה הדם, בדיעבד. הוי עשי' ממילא אין לנו כלל קרא דפסול בדיעבד ומשו"ה לא דמי לכל הפסולין דאף אם עלו לא ירדו:
אעפי"כ לא הורצה דהתם הא גלי קרא דפסולין אף בדיעבד:
אבל באם אין בשר, דאי אפשר לדרוש דאם אין בשר לא הוי עשי' ממילא אין לנו כלל קרא דמה דאין בשר עושה פסול דלכתחילה אסור לעשות הדם, אם לא יהי' עשי' על הבשר. אבל בדיעבד לא הוי פסול משו"ה אית לי' לר' יוסי דאף אם ליתניהו לבשר כלל אעפי"כ אם זרק הורצה,
ומשו"ה סובר הרמב"ם כיון דבתוספתא פ"ד דמנחות, הובא דברי ר' יוסי, דרואה את דברי ר"א ודברי ר' יהושע רק על מנחה (ושם צריך לגרוס ודברי ר' יהושע דלא כהגירסא לפנינו מדברי ר' יהושע דהא בגמ' דידן איתא ודברי ר' יהושע) והרי בגמ' הובא דברי ר' יוסי גם בזבחים והתוספתא הביאה דברי ר' יוסי דרואה דברי ר"א בדיעבד רק לענין מנחות ולא לענין זבחים דתליא בזה, דהנה בדף פ"ד בזבחים הא איתא פלוגתא אי אמרינן גם בדם אם עלו לא ירדו. דר"ג סובר דגם בדם אמרינן לא ירדו אכן ר' יהושע ור"ע ור' יוסי הגלילי ור"ש סברי, דבדם ונסכים אם עלו ירדו א"כ ר' יוסי דאמר דאף בדם בדיעבד כשר משום דאי אפשר לפרש דאם אין בשר לא הוי ועשית על הדם דהרי אם עלו לא ירדו, ע"כ דר' יוסי סבר כר"ג דאף בדם אם עלו לא ירדו:
דדרשינן כל הראוי למזבח. אכן התוספת' סבירא לה ככל הנך תנאי דבדם אם עלו ירדו א"כ אפשר לפרש דאם אין בשר אף אם עשית את הדם לא הוי כלל עשי', אף דהוי פסולו בקודש אכן בדם הא אם עלו ירדו:
ובדם אם יזרוק בחוץ דם הפסולין לא יעבור משום זורק כיון דאין מתקבל בפנים:
אכן במנחה דראוי לאישים. בזה סברא התוספתא דלא נוכל למילף מדם, דשם כיון דהפסול עושה, שלא תהי' עשי' משו"ה אם זרק לא הורצה, אבל במנחה כיון דקומץ אף אם הי' פסול הוי עשי' שהרי בקומץ. הוי עשי' אף בפסולי לא ילפינן כלל מדם, שיהי' פסול ובמנחה הוי הדין רק לכתחילה שצריך לעשות הקומץ דוקא אם יש שירים:
אבל בדיעבד לא הוי פסול משו"ה הביאה התוספתא דעת ר' יוסי במנחות דאף אם אין שירים אם הקטיר הקומץ הורצה, ומשו"ה הרמב"ם דפסק כתנא דידן, דסברי במנחה דהקומץ אם עלה לא ירד ובדם ירד כר' יהושע פסק כהתוספתא דבמנחה. אף אם אין שירים בדיעבד הורצה ובדם פסק דאם אין בשר כלל אף בדיעבד לא הורצה.
והנה הלקוטי הלכות על מנחות על דף כ"ז כתב ז"ל ומסיק הגמ' בסוף דה"ה לאבוד ושרוף ומ"מ נראה דיש נ"מ ביניהם דאבוד ושרוף אם נשתייר כזית אף דמותר להקריב הקומץ מ"מ השיריים אסורים באכילה משום זה אבל בנטמא מקצת מותר הנשאר וכדלעיל ט"ו. דאם נטמא אחת מן החלות לרבנן הטמא בטומאתו והטהור יאכל בין לפני הזריקה או לאחר זריקה וה"ה לענין הקטרה בין לפני הקטרה ובין אח"כ בכל גווני הטהור אינו נאסר בשביל הטמא והטעם דאף דהטמא אינו ראוי לאכילה מ"מ כיון דאיתא בעין לא חשוב כחסר וע"כ מותר לאכול השאר עכ"פ, ולפלא על הרמב"ם בפי"א בפסוה"מ הלכה ב' שז"ל שם קמץ את המנחה ואח"כ נטמאו שירי' כולן או נשרפו או יצאו חוץ לעזרה או אבדו לא יקטיר הקומץ ואם הקטיר הורצה נשאר מעט מן השירים בכשרותן יקטיר הקומץ ואותן שירים שנשארו אסורין באכילה. עכ"ל דמלשון בכשרותן משמע דקאי גם אנטמאו שירי' ואפ"ה קאמר דהשיריים שנשארו אסורים באכילה והוא בעצמו בפ"ה מהלכות תמידין ומוספין הלכה ט"ז פסק דהטמא בטומאתו והטהור בטהרתו, וצ"ע עכ"ד הלקוטי הלכות.
אמנם קושיתו מדברי הרמב"ם אלו לא קשה כלל, דהרי אפשר לפרש, דקמ"ל רק דמקטירין את הבזיכין בטהרה אם נטמא אחד מן הסדרין. או אחד מן הבזיכין ולא אמרינן כר' יהודה דס"ל אין קרבן צבור חלוק והוי כנטמאו שניהם ולאחר הקטרה בודאי דאשמעינן דמותר לאכול הסדר השני דלר' יהודה, אסור לאכול אף השני משום דאין קרבן צבור חלוק, ובאמת תמיהא לי מאד מה דלקוטי הלכות הביא בדף ט"ו שם, דברי ר"א דאמר שאמר מחלוקת לפני זריקה אבל לאחר זריקה דברי הכל טמא בטומאתו וטהור יאכל דלדעתי כיון דבגמ' סתר דברי רב פפא דאמר דלפני זריקה פליגי בטעמא או הציץ מרצה על אכילות, ומוכיח בגמ' דהטעם מפני שאין קרבן צבור חלוק, דלא כרב פפא, לכאורה גם בלאחר זריקה והקטרה פליגי, דלר' יהודה, לא יאכלו שניהם משום דאין קרבן צבור חלוק וכן משמע מדברי הרמב"ם דלענין מאי נקט דאם נטמא אחד מן הסדרין לאחר הקטרה, הטהור בטהרתו, פשיטא הא אף אם חסרו השיריים לאחר הקטרה, הנשאר יאכל ע"כ דסובר הרמב"ם דלר' יהודה אף אם נטמא אחד מן הסדרים לאחר הקטרה, לא יאכלו שניהם, וקמ"ל הרמב"ם דהלכה כרבנן. דהטהור יאכל אבל קודם הקטרה אם נטמא אחד מן הסדרין הדין הוא רק במקטיר הבזיכין אבל השיריים אסורין כדין שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה ואף דמפירוש המשנה להרמב"ם, משמע קצת דס"ל דאף למסקנא מחלוקתם דוקא בלאחר זריקה, שהרי הביא דברי ר"א. דאמר דמחלוקתם דוקא בלפני זריקה והביא המסקנא דלימדו ערוך. בפי ר' יהודה שאין קרבן צבור חלוק, משמע דס"ל דהא דאמר ר' יהודה אין קרבן צבור חלוק, הוא דוקא לענין הקטרה ולא לענין אכילה אבל מדבריו בהלכה משמע דאף לאחר הקטרה אם נטמא אחד מן הבזיכין הוא חידוש, דהטהור בטהרתו דלר' יהודה שניהם יצאו לבית השריפה, עכ"פ מדברי הרמב"ם אלו, שכתב הטהור בטהרתו, אפשר דקודם הקטרה הדין הוא רק לענין הקטרה, שמקטיר הבזיכין:
אבל לענין אכילה הוי כשירים שחסרו קודם קמיצה דמקטיר הקומץ ושיריים אסורין אף בנטמא אחד מן הסדרין,
אכן מוכח דסובר הרמב"ם דאם נטמא אחד מן הסדרין אף קודם הקטרה מותר הנשאר באכילה:
שהרי כתב הרמב"ם בפי"ז מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י"ג ז"ל, אבל אם נטמאת אחת משתי החלות או אחד משני הסדרים או אחת מחלות התודה בין לפני זריקה בין לאחר זריקה, אותה החלה ואותה הסדר אסור והטהור בטהרתו יאכל, עכ"ד הרמב"ם, הרי דסובר הרמב"ם דאף אם נטמא אף לפני זריקה, ומשמע דהוא הדין הסדר לפני הקטרה הטהור יאכל הרי דנטמא לא הוו כחסרין ואיך כתב הרמב"ם בפי"א מהלכות פסולי המוקדשין. דאם נשארו מעט מן השירים בכשרותן. יקטיר הקומץ ואותן שירים שנשארו אסורין באכילה. הרי דפסול הטומאה אסור השירים שנשארו מלאכול וכקושית הליקוטי הלכות.
אמנם לכאורה מוכח כדברי הרמב"ם דאף משום פסול טומאה וכיוצא בו בשירים לפני הקטרה:
אסור שאר השירים באכילה, דהוי כשירים שחסרו קודם הקטרה דקרינן על זה ולא הנותרת מן הנותרת דהרי איתא שם בהקומץ דף י"ד על מתניתין דנטמאת אחת מן החלות או אחד מן הסדרים דאמר ר' יהודה שניהם יצאו לבית השריפה וחכמים אומרים הטמא בטומאתו והטהור יאכל, א"ר אלעזר מחלוקת לפני זריקה. אבל לאחר זריקה דברי הכל הטמא בטומאתו וטהור יאכל ולפני הזריקה במאי פליגי, אמר רב פפא בציץ מרצה על אכילות קאמפלגי רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות ור' יהודה סבר אין הציץ מרצה על אכילות ע"כ הרי מוכח מכאן דאף בקי"ל שאם נשאר שיריים בכשרותן זורק ומקטיר עליהן אעפי"כ השירים הנותרים בכשרותן אסורין באכילה ורק לרבנן משום הכי הטהור יאכל דהציץ מרצה על אכילות, ולא הוי כחסר וא"כ לדידן דפסקינן אין הציץ מרצה על האכילות. אם נטמא מקצת קודם הקטרת הקומץ או הבזיכין הנותרים אסורין ובהאי סברא אם בשביל פסול הטומאה וכדומה אי הוי חסרון. דחזינן דרב פפא ס"ל דאם אין הציץ מרצה הוי כחסרון. בזה לא מצינו דלמסקנה יסתור זה ולפי זה ניחא דברי הרמב"ם בפי"א שכתב שם נאסרו מקצת שיריים מטעם פסול טומאה או יציאה אף שמקטיר קומץ עליהם:
אותם שיריים אסורין באכילה אבל יקשה דבריו בפי"ז שכתב בחלות ולחם הפנים ובלחמי תודה דהטהור יאכל אף אם נטמאו קודם זריקה והקטרה.
לכן נראה לי דסבירא להרמב"ם דבצבור ולחמי תודה אף שהם ביחיד שאני דהנה בפסחים ע"ז פריך על מתניתין דחמשה דברים באים בטומאה ואין נאכלין בטומאה לימא דלא כר' יהושע דאמר אם אין בשר אין דם ואיהו סבר אין הציץ מרצה:
שהרי אמר אם נטמאו הבשר והחלב אין זורק את הדם א"כ האיך אתי בטומאה כיון דאין נאכלין ומשני אלא לא קשיא כאן ביחיד כאן בצבור, ופרש"י דטומאה הותרה בצבור כדמסיק לעיל דהי' סבור דר' יהושע אית לי' הציץ מרצה על אכילות, והקשה בתוס' דהו"ל אלא קסבר ר' יהושע הציץ מרצה ודחו זאת, עכ"פ הו"ל למימר אלא קסבר ר' יהושע טומאה הותרה בצבור לכן פירשו בתוס' דר' יהושע סובר הציץ מרצה על אכילות, והא דאמר ר' יהושע נטמאו שניהם לא יזרוק ביחיד ומדרבנן לא יזרוק. והנה להרמב"ם אי אפשר לתרץ כדברי רש"י דטומאה הותרה בצבור. שהרי כתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות ביאת מקדש הלכה ט"ו דטומאה דחוי' בצבור. ולא כדברי תוס' דהא פסק שם הלכה ז' אין הציץ מרצה על אכילות.
והנה ראיתי שהר"ח מפרש כאן ביחיד בעי ר' יהושע שני דברים, אבל בצבור לא בעי ר' יהושע אלא חדא והדברים שגבו ממני. דהא לקמן קאמר לא ר' יוסי כר"א סבירא לי' דאמר דם אעפ"י שאין בשר כו' מתקיף לה רב מרי נהי נמי דר' יוסי סבר כר"א בשלמא זבחים איכא דם עומר נמי איכא קומץ לחם הפנים נמי איכא בזיכין אלא בשתי הלחם מאי איכא למימר וכ"ת לקרב עמהן היינו שלמי צבור א"כ הוי להו ארבעה ואנן חמשה תנן כו' ולדברי הר"ח דמפרש דבצבור לא בעי אלא חדא. עכ"פ יקשה לר' יהושע משתי הלחם דלא הוי אלא חדא. והיא אכילות. ואין הציץ מרצה על אכילות כדפריך לר' יוסי. ועוד קשה אם נימא דהתירוץ כאן בצבור דבצבור אף ר' יהושע מודה דלא בעי אלא חדא א"כ למה להגמ' למימר דסבר ר' יוסי כר"א דאמר דם אעפ"י שאין בשר. הא מתניתין דחמשה דברים באין בטומאה הא בצבור היא ובצבור הא גם ר' יהושע מודה דלא בעינן אלא חדא,
לכן נראה לי דהפירוש בגמ' כאן ביחיד סבירא לר' יהושע דאין הציץ מרצה על אכילות. כאן בצבור הציץ מרצה על האכילות כיון דבפסחים הותר גם אכילה ולפי זה צריך לפרש בדברי הרמב"ם שם בפ"ד מהלכות ביאת מקדש הלכה ז' דז"ל וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין שנאמר והי' על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים. אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין ולא על טומאת אדם שנטמא בטומאה ידועה. אלא אם כן היתה הטומאה הדחוי' בצבור שהציץ מרצה עלי'. עכ"ל צריך לפרש דהאי דמסיק הרמב"ם. אלא אם כן היתה הטומאה הדחוי בצבור שהציץ מרצה עלי' וקאי אלפניו ואלפני פניו. היינו בין על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה בין על טומאת הנאכלין דבתרויהו אינו מרצה ביחיד. אבל בצבור מרצה בתרויהו. משו"ה בצבור דמלבד ריצוי הציץ. הרי בצבור דחי טומאה, משו"ה חמשה דברים באין בטומאה, אף לכתחילה. כיון דאיכא תרתי ריצוי ציץ ודיחוי הטומאה. אבל ביחיד על אכילות אין הציץ מרצה, ואף על העולין כיון דלא דחי ביחיד טומאה, משו"ה אף אם נטמא הבשר והחלב אף דלכתחילה לא יזרוק. אף דחלב עולין המה וציץ מרצה, אכן שם לא הודחה טומאה משו"ה לא יזרוק. ביחידי אבל בצבור הציץ מרצה על האכילות וטומאה בהעלאה דוחה משו"ה באין טומאה לכתחילה וכל זה לר' יהושע אפשר לחלק ולומר דבצבור הציץ מרצה על האכילות. אבל ר' יוסי הא אמר סתמא אין הציץ מרצה על האכילות ולא מחלק בין יחיד לצבור, הרי דר' יוסי סבר דאף בצבור אין הציץ מרצה על האכילות, משו"ה קאמר דמתניתין דקתני באין לכתחילה דלא כר' יוסי:
וא"כ הרמב"ם שפיר פסק להא דבציבור באין בטומאה אף שטומאה דחוי' ולא הותרה משום דסבר דבצבור הציץ מרצה על האכילות, ואולי אפשר לפרש בדברי הר"ח דאמר דבצבור בחדא סגי הכא דבצבור די אם חדא טהור מקריבין לכתחילה. מטעם שהציץ מרצה על אכילות בצבור. אף שדחוי' הוא. אבל אם שנים טמאים הדם והבשר לכתחילה לא יקריב ויהדר על טהורין שהרי טומאה דחוי' אך זה דוחק דאין דבריו משמעין כן.
והנה בגמ' מנחות. דף י"ב איתא איבעי להו לדברי האומר שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר קומץ עליהן וקימא לן דאותן שירים אסורין באכילה, מהו דתהני להו הקטרה למקבעינהו בפגול ולפקעינהו מידי מעילה אמר רב הונא אפילו לר"ע דאמר זריקה מועלת ליוצא ה"מ יוצא דאיתא בעיני' ופסול מחמת דבר אחר הוא. אבל חסרון דפסולא דגופא הוא לא מהני לי' הקטרה כו' הדר אמר רבא לאו מילתא היא דאמרי דתניא קודש קדשים הוא שאם נפרסה אחת מהן כולן פסולות, הא יצאת הנך דאיכא גוואי כשרות מאן שמעת לי' דאמר זריקה מועלת ליוצא ר"ע הוא וקאמר נפרסה לא (ופרש"י אלמא אפילו לר' עקיבא דאמר מהניא הקטרה ליוצא מודה דבחסרון לא מהניא הקטרה) א"ל אביי מה קתני הא יצאת דלמא הא נטמאת הנך כשרות מ"ט דמרצה ציץ אבל יצאת לא. ור"א היא דאמר אין זריקה מועלת ליוצא בדין הוא דאיבעי למתני נמי יצאת והאי דקתני נפרסה. הא קמ"ל דאפילו נפרסה דאיתא בפנים לא מהניא הקטרה. אבל לר"ע דאמר זריקה מועלת ליוצא אפילו חסרון נמי מהניא לי' הקטרה ע"כ.
והנה הרמב"ם כתב בפרק י"ב מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י"ד תודה שנפרסה חלה מחלותי' כולן פסולות יצאת החלה או נטמאה שאר החלות כשרות כו'. וכתב ע"ז הכ"מ ז"ל ברייתא פ"ק דמנחות (דף י"ב) ודייק רבא הא יצאת הני דאיכא גוואי כשרות ומוקי לה כר"ע ואע"ג דאביי דחי התם ואמר דילמא ר"א היא דחוי בעלמא היא ועוד דכרבא נקטינן וכיון דמכשר ביצאה כ"ש בנטמאת ומפרש לה רבינו בתודה דאע"ג דקרא דמייתי בגמ' בלחם הפנים ילפינן מינה לתודה עכ"ד הכ"מ, והדברים תמוהים דלפי זה נפשט האיבעיא דאף דסבר ר"ע זריקה מועלת ליוצא, אבל לחסרון אין מועיל הקטרה, שהרי אם נפרסה אחת מחלותי' כולן פסולות וכדהדר בי' רבא ונקטינן כותי', וגם דברי אביי דחוי' בעלמא הוא, וא"כ איך כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות מעילה, הלכה ז', דאם נפסלו השירים או שחסרו ואחר כך הקטיר הקומץ הואיל והקטרה זו אינה מתרת השירים באכילה, הרי הדבר ספק אם יצאו מידי מעילה או לא יצאו, ולכאורה כיון דרב הונא פשיט דלא מהני הקטרה וגם רבא חזר בו ואמר, לאו מילתא היא דאמרי, והודה דאף לר"ע אין הקטרה מועלת לחסרון, מדנפרסה אחת מחלותי' כולן פסולות, אף דביוצאות כשרות שאר החלות, א"כ הי' להרמב"ם לפסוק דבודאי מועלין, דאין הקטרה מועלת.
והנראה לי דהנה התוס' שם בד"ה הוא. הרבו להקשות הא ע"כ, הא דנפרסה אחת מחלותי' מיירי לאחר שראוי' לפרק, דהוי כנקמץ כבר דאי קודם הא הוי מנחה שחסרה קודם קמיצה, וע"כ לאחר שפירקה או שראוי לפרוק דהוי כנקמץ כבר, וא"כ היכי דייק מהכא דלא מהני הקטרה למקבעי' בפגול ולאפוקי מידי מעילה, ועוד א"כ לידוק מה היא דלעיל דקתני הלחם פסול ומקטיר עליו הבזיכין, ועיין שם בדברי התוס'.
לכן נראה לי דאין הכונה בגמ' דסבירא לי', דאם נימא דמועיל הקטרה על חסרון, והי' כשר אם נפרסה אחת מחלותי', דבודאי כיון דכתיב קרא קודש קדשים הוא, משמע דוקא אם יש כהויתן חלות שנים עשר, הרי גלי קרא דפסולות, אם אין שנים עשר חלות ופרוסה לאו חלה היא, אלא דרבא הכי מדייק, דהנה רב הונא אמר, דאף דר"ע סובר זריקה מועלת ליוצא, אבל חסרון דפסול הגוף הוי ולא מחמת דבר אחר לא מהני הקטרה וא"כ סבירא לרב הונא דחסרון הוא פסול יותר מיוצא. אכן רבא אמר, אדרבה יוצא הוא יותר פסול מחסרון דחסרון איתא בפנים ויוצא ליתא בפנים הדר אמר רבא לאו מילתא היא דאמרי דיוצא הוא יותר פסול מחסרון דאין הדבר כן. דהנה אמרינן קודש קדשים היא דאם נפרסה אחת מחלותי' כולן פסולות דגלי קרא בלחם הפנים. קודש קדשים הוא דוקא אם הוא בהויתו ומדקתני נפרסה. משמע דאם יצאת אחת מחלותי' הנשארות כשרות ואם נימא דיוצא הוא יותר פסול מחסרון א"כ מה שיצאת אחת מן החלות ואיננה בפנים, הרי זה חסרון פסולה בגופא, מה שנפסלה משום יוצא, וא"כ נהי דאין לפוסלו מקרא דקודש קדשים דקאי רק לענין זה שאם אין שנים עשר חלות שלמות פסולות כולן. אבל ביציאת החלות שלימות אבל הפסול שיצאת יהי' חסרון בגופא וא"כ כמו ששירים שחסרו עושה פסול על הנשאר. מפני החסרון, א"כ אם יצאת יהי' הפסול הזה כמו חסרון בגוף ועוד יותר פסול מחסרון כמו שרצה רבא לאמר דיציאה יותר פסול מחסרון מטעם דליתניהו וא"כ אמאי בלחם הפנים שיש להם דין מנחה שהרי הבזיכין המה הקומץ והקטרת הבזיכין כמו הקטרת הקומץ דאף דמקטיר קומץ השירים שחסרו אף הנשארים אסורים באכילה וא"כ, כשיצאה החלה, יפסלו השאר מטעם חסרון, וכמו דחזינן בגמ' דאם אין הציץ מרצה על אכילות, הנשארים אסורין מטעם חסרון, וא"כ מה דאמר רבא לאו מילתא הוא דאמרי' היינו מה שאמרתי שפסול יוצא הוא יותר פסול מחסרון, א"כ אמאי אם יצאה אחת מן החלות שבלחם הפנים. הנשארות כשרות לאכילה. יהי' פסול יוצא כאילו נחסרו. ע"כ דחסרון הוא פסול בגופו. אבל יוצא לא הוי פסול הגוף. ומשו"ה אם יצאת אחת מן החלות הנשארות כשרות, דפסול חסרון הוא פסול בגוף. אבל יוצא דהוי פסולו מחמת דבר אחר. לא הוי כחסרון ואין פוסל הנשארות והא דמסיק בגמ' וקאמר נפרסה לא, אין הכונה דקשה, אמאי נפרסה פסולות הנשארות פסולות. דזה לא קשה כלל. דהרי כתיב קרא. דאם נפרסה אחת מן החלות פסולות כולן מקרא דקודש קדשים הוא, רק הכונה וקאמר דוקא נפרסה פסולות. אבל לא יצאת, דאם יצאת אין פוסל הנשארות, דלא הוי פסול כחסרון, ודחי אביי דברי רבא. דאפשר דאתיא כר"א, דאמר אין זריקה מועלת ליוצא ולדידי. פסול יוצא עושה חסרון ואם יצאת אחת מן החלות אף דהחלות שלמות ואין לפסול הנשארות מקרא דקודש קדשים. אעפי"כ פסולות מטעם חסרון בשירים. דדין הוא דאף דמקטיר קומץ השירים אסורים באכילה דפסול יוצא פסול כחסרון לר"א. אלא דקתני נפרסה. אבל נטמאת אין פסול טומאה לפסול הנשארות דמרצי הציץ אבל יוצא פסול לר"א. אבל לר"ע סבירא לי' דהפסולים עושים חסרון. אף דיצאת, ואעפי"כ הקטרה בין ליוצא בין לחסרון. ומפקא מידי מעילה ולפי זה כיון דדחי אביי דברי רבא דאין ראי' נשארה האיבעיא אי הקטרה בפסולין כמו חסרון בגוף. מועיל להפקיע מידי מעילה או לא.
אמנם כל זה דחשבינן הפסול לחסרון היינו דוקא במנחה הנקמצת, דגלי קרא דפסול חסרון. פוסל מאכילה את כל השירים דאין מועיל הקטרת הקומץ להתיר באכילה, אבל בלחמי תודה לא מצינו כלל שיהי' הדין, שחסרון יפסל השאר, ורק שיהיו חלות שלמות, זהו הדין בלחמי תודה, אבל פסול דחסרון דאין בהם הקטרת הקומץ רק זריקה. הנה בזריקה אף אם נשאר מקצת השירים מותרים באכילה ורק שיהיו החלות שלמות בעינן דהא לא הוי הנותרת מן הנותרת כיון שאין קמיצה ואף אם נפסלה אחת מן החלות. הנשארות כשרות. ומשו"ה הרמב"ם בדיני דלחמי תודה. בפי"ב מהלכות פסולי המוקדשין כתב רק דאם נפרסה אחת מן החלות פסולות:
אבל יצאת או נטמאת, הנשארות כשרות, דאין פסול דחסרון פוסל בלחמי תודה שהרי אין בהם קמיצה והאי דינא דחסרון פוסל הנשאר, הוא דין בקמיצה, והנה בשתי הלחם דג"כ אין בהן קמיצה, לא שייך בהם פסול דחסרון ורק בעינן שיהיו שלמות אכן אם יצאת אחת מן החלות, בין שחיטה לזריקה. כיון דהוזקקו זה לזה אם אבדו או נפסלו החלות נפסלו הכבשים וא"כ יפסלו הלחם והכבשים. מטעם דהוזקקו הכבשים להלחם. והא דאמר הרמב"ם בלחמי תודה שאם נטמאו או נפסלו הלחם פסול הוא בנטמאו כולן דאין לזריקה מה להתיר, וא"כ הזריקה על הלחם הוא פסול.
מעתה מיושב קושית הלקוטי הלכות על הרמב"ם שכתב במנחה אם נשארו מקצת בכשרותן מקטיר הקומץ והשירים אסורים באכילה. והקשה מהא דאם נטמאת אחת מן החלות או מן הסדרים דהטהור בטהרתו וכמו שאלמנו הקושיא הא דכתב הרמב"ם בפי"ז מהלכות פסולי המוקדשין, דאם נטמאת אחת מחלות לחם הפנים או משתי הלחם או מלחמי תודה דהטהור יאכל, אכן לפי שבארנו, דבצבור הציץ מרצה על אכילות, ובלחמי תודה אין פסול חסרון, א"כ דברי הרמב"ם מאירים, שאם נטמאת אחת מחלות לחם הפנים דקרבן הוא לא הוי חסרון לגבי אינך, שהרי בצבור הציץ מרצה על אכילות, וכן באחת משתי הלחם, אף דאין בהן פסול חסרון אבל הא הוזקקו להם הכבשים, ע"י השחיטה, אבל כיון דשתי הלחם הוי קרבן צבור, הציץ מרצה על אכילות, ולא הוי חסרון וכמו דאיתא להדיא בגמ' מנחות, וכן אם נטמאת אחת מלחמי תודה, אף דקרבן יחיד הוא. אבל הא בלחמי תודה. אין בהם פסול דחסרון, וכיון דהחלה שלימה, הנשארות כשרות, דבלחמי תודה פוסל האחרות רק פסול דשלימות, אבל במנחה דקרבן יחיד היא ובה יש פסול דחסרון שפוסל הנשאר ופסולי דאיסור הא חסרון, דדין הוא הנותרת יאכלו וכיון דאין ראוין לאכילה הוי פסול משו"ה אם נטמאו או יצאו מקצתן אף דמקטיר קומץ, הנשאר אסור באכילה, דאין הציץ מרצה על אכילות ופסול יוצא אסור משום ספק דרבא ואביי, דאולי פסול יוצא הוי כמו חסרון בגוף, ומשו"ה כתב הרמב"ם, בפי"ב מהלכות פסולי המוקדשין דאם נפרס אחת מחלות התודה כולן פסולות שהרי בתודה בעינן חלות ואם נפרס אחת מן החלות אין כאן שלימות, אבל פסול דחסרון אין בלחמי תודה, משו"ה אם יצאו או נטמאו מקצת, הנשארות כשרות. והא דאמר אחר כן הרמב"ם דאם נטמאו או יצאו הלחם פסול, מיירי דנטמאו או יצאו כולן, דהרי בפי"ז אמר הרמב"ם בפירוש דאם נטמאת אחת הנשארות כשרות,
והנה לפי זה נוכל לאמר, דמשו"ה אמר הרמב"ם דאם יצאו השיריים והקטיר הקומץ עליהם אין מועלין בהן טעמא דהרמב"ם, כיון דלרבא ואביי מספקא להו אם פסול יוצא גדול מחסרון או לא ואם נימא דפסול חסרון כיון דהוי חסרון בגוף הוי יותר פסול מיציאה ואעפי"כ אין מועלין בהן, א"כ עכ"צל דאמרה התורה במנחה דמועיל הקטרה להוציא מידי מעילה, אף לפסול בגופו, א"כ מכש"כ דמועיל לפסול יוצא וא"כ אף דבבשר אם יצאו כולן אין מועיל הזריקה להוציא מידי מעילה, במנחה הא חזינן בחסרון דאמרה התורה שמקטיר לכתחילה הרי דבמנחה גלתה התורה, שמועיל הקטרת הקומץ אף לפסולין, וא"כ אף ביוצא כולן יועיל הקטרה להוציא מידי מעילה, שהרי יוצא פסול קטן מחסרון בגופו, אכן אם נימא דגלתה התורה רק דצריך להקטיר אבל מידי מעילה אין מוציא בחסרון א"כ גם ביוצא יהי' מעילה, ונצטרך לומר דחידוש התורה דבמנחה בעינן רק שיהיו שיריים. אבל לא בעינן שיפעלו על השיריים. והא דפסק דאם נטמאו או יצאו אין מקטיר עליהן הקומץ הוא משום ספק, דילמא חסרון כיון דאיתא בפנים, אינינו פסול כמו יוצא ונטמא, בודאי דאפשר לומר, דהוי יותר פסול מיוצא וחסרון וכדמוכח מגמ' פסחים שהבאנו דס"ל דביוצא לא בעי ריצוי ציץ, ובנטמא בעי ריצוי ציץ וציץ כיון דאין מרצה ביחיד על אכילות. הטומאה דמגרע הקדושא הוי כמו חסרון בגופו ויותר מחסרון. וא"כ דילמא אמרה התורה דבחסרון מועיל הקטרה להוציא מידי מעילה וא"כ במנחה נמי בעינן שההקטרה תפעול על השיריים, ומשו"ה לענין אם להקטיר דאם אסור להקטיר הוי איסור דאורייתא פסק הרמב"ם, דאין מקטירין מספק, משום דילמא חסרון לא הוי פסול כמו נטמא ויוצא ופסול נטמא בודאי גדול מחסרון, ומשו"ה קתני במתניתין דאם אבדו ונטמאו אין מקטיר קומץ דדוקא בחסרון אמרה התורה, שמקטיר קומץ אבל בפסול דנטמאו ואבדו לא אמרה התורה, וביוצא אם נימא דכיון דליתניהו הוי יותר פסול, ג"כ אין מקטיר, אף דאפשר דלא הוי כחסרון, וא"כ ביצאו כולן הי' הדין דמקטיר לכתחילה כיון דאין חסרון בגוף, אבל כיון דהוי ספק אסור להקטיר, אבל במעילה, דכיון דנפסלו, המעילה רק מדרבנן. וכיון דהוי ספק, דילמא בחסרון אין מועלין, דאמרה התורה דהקטרה מועלת אף לפסולין, ופסול יוצא לא הוי כחסרון בגופו, משום ספק אין מועלין, והא דכתב הרמב"ם הטעם דספק, רק בחסרו מקצת או נפסלו, והא נפסלו הכונה שאם נפרס אחת מחלות לחם הפנים. דהא בטומאה כתב. והוא פסק דהיסח הדעת הוי רק פסול טומאה, ע"כ דנפסל הפירוש, נפרס אחת מחלות, ובזה כתב הרמב"ם, הדין דספק אם מועלין, היינו משום דספיקא בגמ' איירי בחסרון, אבל באמת גם ביוצא הטעם משום ספק.
אכן באשר דברי הרמב"ם דביצאו או נטמאו שאין מועלין, אף ביצאו או נטמאו כל השיריים, המה תוספתא מפורשת בפ"ד דמנחות. דאיתא שם קמץ בשתיקה ויצאו שיריים חוץ לקלעים והקטיר את הקומץ בשתיקה. ר"א אומר ה"ז כמות שהי' מועלין בשיריים ואין חייבין עליהן משום נותר וטמא, ר' עקיבא אומר הורצה (מה דאיתא בתוספתא הורצה הציץ הוא ט"ס וצריך למחוק דאין ציץ מרצה על היוצא, רק הכונה הורצה ההקטרה) על היוצא ואין בשיריים (מעילה) אבל חייבים עליהן משום נותר וטמא נטמאו השיריים והקטיר הקומץ הכל מודין שאין מועלין בהן עכ"ד התוספתא. הרי דדין הרמב"ם מפורש בתוספתא, ובודאי דהא דאמר יצאו השיריים הכונה יצא כולן, דהרי מקודם אמר:
נטמאו השיריים או נפסלו או שיצאו חוץ לקלעים ר"א יקטיר הקומץ ור' יהושע אמר לא יקטיר, וג"כ לא אמר נטמאו כולן, וע"כ דנטמאו כולו דקאמר ר' יהושע לא יקטיר ובנטמאו או יצאו מקצתן הא קי"ל דיקטיר, ע"כ דהפירוש נטמאו או יצאו כולו. א"כ לבתר הכי דקאמר קמץ בשתיקה ויצאו שיריים הכונה שיצאו כולו, ולא דמי למתניתין דמעילה דף ו' בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לקלעים, שפירשו בגמ' ביצאו מקצתן, דהתם קאמר בשר קדשי קדשים שיצא אפשר לפרש דהשאלה על בשר שיצא, היינו מקצת בשר:
אבל הכא בהתוספתא דקאמר מקודם נטמאו שיריים או שנפסלו או שיצאו חוץ לקלעים. דהכונה כל השיריים. אם הי' אח"כ הפירוש מקצת שיריים הי' מפרש, וכיון דאמר בסתמא ויצאו שיריים. קאי אלמעלה דאע"פי שאסור להקטיר:
אם הקטיר הורצה, ולר"ע אין בו מעילה, א"כ דין הרמב"ם מפורש בתוספתא ומשמע דבודאי ביצאו כל השיריים או נטמאו כל השיריים, אם הקטיר הקומץ אין מועלין בתורת ודאי אין מועלין לר"ע דהלכה כמותו וצריך טעמא מ"ש בשר דאם יצאו כולן אף לר"ע מועלין
לכן נראה לי טעמא, דהנה בגמ' מנחות דף י"ב הנ"ל שהבאנו:
דקאמר איבעי להו לדברי האומר, שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה, מקטיר קומץ עליהן וקיימא לן דאותן שירים אסורים באכילה מהו דתהני להו הקטרה למקבעינהו בפגול ולפקעינהו מידי מעילה אמר רב הונא, אפילו לר"ע דאמר זריקה מועלת ליוצא ה"מ יוצא דאיתא בעיני' ופסול מחמת דבר אחר הוא. אבל חסרון דפסולא דגופא הוא לא מהני הקטרה, והקשה בתוס', הא יוצא כולו גם ר"ע מודה דאין זריקה מועלת ליוצא וכתבו בתוס' דהוו מצי למימר ה"מ יוצא מקצתו. אבל כולו לא. ולדידי נראה דהכונה בגמ' כן, דהנה החילוק בין יצא כולו ליצא מקצתו:
דלכאורה הא מקצת יצא ואם ביצא כולו גם ר"ע מודה דכיון דיצא אין מועיל הזריקה על מה שיצא. א"כ גם ביצא מקצת לא יועיל על המקצת, ומהו הפירוש בגמ' מגו דמועיל לאותן שבפנים מועיל ליוצא, ועכצ"ל דהיכא דיוצא כולו דאז לכתחילה אין לזרוק, משום דתהי' הזריקה על יוצא ותהי' הזריקה פסולה. א"כ אף אם זרק, אף דהורצה, אבל הזריקה פסולה, דמשום מה הוכשרה הזריקה, ע"י שפעל הזריקה על היוצא, א"כ זה פסול בהזריקה וזריקה פסולה כי האי אין מוציא מידי מעילה את היוצא, אבל, בנשאר מקצת דהזריקה כשרה וזריקה כשרה מועלת ליוצא, אבל זריקה פסולה אין מועלת ליוצא אכן בשיריים אף אם נימא דכל השיריים אסורים, עכ"פ ההקטרה כשרה, דהרי אמרה התורה שמקטירין הקומץ אע"פי שחסרו השיריים קודם קמיצה, וא"כ הכשירה התורה את ההקטרה, אע"פי שחסרו או הטעם דמקטירין הקומץ אע"פי שחסרו השיריים הוא כדאיתא בתוס' מנחות דף ט' ד"ה אותן, דכיון דהא דבמנחה בעינן שיהיו שירים ילפינן מזבח ובזבח הא אם חסרו מקצתן זורק הדם:
א"כ גם במנחה. אף אם חסרו מקצתן מקטיר הקומץ שהרי אין לימוד לפסול או אפשר לומר כיון דפסול בשחסרו השירים בין קמיצה להקטרה ילפינן מן הנותרת ולא הנותרת מן הנותרת. א"כ הרי גלתה התורה דרק לענין אכילה אסור לאכול הנותרת מן הנותרת אבל לענין הקטרת הקומץ אין מעכב עכ"פ בודאי דיש ילפותא דמקטירין הקומץ אעפ"י שחסרו לכתחילה א"כ גלתה התורה דהקטרה כשירה וכיון דס"ל לר"ע דזריקה כשירה מועלת ליוצא הרי דחסרון הדבר שיצא אין מגרע שלא יועיל הזריקה הכשרה לפי זה בהקטרה דהוי הקטרה כשרה אף בחסרו השירים כיון דאמרה התורה להקטיר בודאי דבמנחה תועיל הקטרה לחסרו השיריים אם נימא דחסרון לא הוי פסול כיוצא א"כ כיון דאמר ר' עקיבא דפסול יוצא אין מונע שלא תועיל הזריקה הכשרה על היוצא גם פסול חסרון אם נימא שהפסלות אינינו כיוצא בודאי דתועיל ההקטרה הכשרה שהכשירה התורה ואמרה להקטיר לכתחילה.
ולפי זה מוכח מהתוספתא עוד דרגא. דאף דאם יצאו הבשר והאימורים אין הזריקה מועלת ליוצא, משום דאף שהורצה, אבל כיון דמה שהורצה הא הועיל מה שהיו הבשר והאימורים, דאם אין בשר ואימורין, הא לא הורצה, א"כ מה הועיל שיורצה הזריקה הבשר והאימורין הפסולין. זה עושה פסלות על הזריקה, וזריקה פסולה אין מועלת ליוצא, אבל בהקטרה, הא אף אם אין שיירים כלל, אם הקטיר הורצה, וכדביארנו. דכיון דהוי ועשית, שהרי בקומץ היכא דפסולו בקודש אם עלו לא ירדו, ואי אפשר לפרש לענין מנחה שלא יהי' "ועשית" אם אין שיריים ממילא אין לנו לימוד לפסול והוי הקטרה כשרה, בלא השיריים:
א"כ אין השיריים שיצאו מועילים להכשיר ההקטרה והוי ההקטרה אם הקטיר כשרה, משו"ה לר"ע דזריקה מועלת ליוצא, אם הזריקה כשרה ס"ל דבהקטרה אף אם יצאו כולן כיון דההקטרה כשרה בלא השיריים שיצאו מועלת ליוצא וכן בנטמאו, דפסלות הטומאה אף אם הי' מועילה על ההקטרה הציץ מרצה על העולין משו"ה אין מועלין בשיריים. שהרי ההקטרה כשרה. משא"כ בזבח בלא הבשר היוצא לא הי' מרצה, א"כ הזריקה פסולה, אף שהורצה אין מועלת ליוצא. אבל בחסרו מיבעי לגמ' דילמא מה דס"ל לר"ע דזריקה כשרה מועלת ליוצא היינו דיוצא אין זה פסול בגופו:
וכן בנטמאו:
הטעם משום דעל פסלות שעושה הטומאה על הזריקה מרצה הציץ. אבל בחסרון דהפסול בגוף אף זריקה כשרה אין מועלת, א"כ במנחה אף דהקטרה כשרה אין מועיל לחסרו השירים, או דפסול חסרון לא הוי פסול כיוצא, וא"כ ק"ו אם מועלת זריקה כשרה ליוצא. מכ"ש שתועיל הקטרה כשרה לשיריים שחסרו, ומשו"ה בפ"ג מהלכות מעילה כתב הרמב"ם, דאם יצאו השיריים או נטמאו אין מועלין שהרי לפסולין האלו בודאי דמועיל זריקה והקטרה כשרה אבל בחסרו או נפסלו היינו שנפרס חלה מלחם הפנים (או פסול נעבד שהשתחוה לשיריים, והא דלא משני. בפסחים ל"ד. דנפסל הבשר מיירי בנעבד. היינו שהשתחוו לבשר. התם סבר. דנעבד לאינו שלו אין אוסר, או דשם סבר דפסול הגוף לא הורצה, והרמב"ם הא פוסק, דנעבד אסור לגבוה אף באינו שלו. וגם פסק כגמ' דמנחות דפסול הגוף ספק, אם מרצה, דלסוגיא דמנחות. אף פסול הגוף. אפשר דמרצה דהא חסרון בודאי פסול הגוף הוי ואעפי"כ בעי לומר, דמוציא מידי מעילה ודוק) שם נשארה האיבעיא. אם הוי פסול יותר מיציאה:
ואין מועילה אף הקטרה כשרה או דאדרבה הוי פסול יותר קל ומועילה הקטרה כשרה, דבמנחה ההקטרה כשרה אם עלתה בלא השיריים.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0