דף קיא - ב
שחט עוף בחוץ, והעלה הוא או אחר [153] בחוץ, חייב בין על ההעלאה ובין על השחיטה.
נמצא, כי דרך הכשרו בפנים, דהיינו מליקה, כדינו בפנים, היא דרך פטורו בחוץ. שאם מלק בחוץ ואחר כך העלהו בחוץ, פטור.
ודרך הכשרו מבחוץ, דהיינו שחיטה, שאם שחט בחוץ והעלה בחוץ חייב, היא דרך פטורו בפנים. שאם שחט בפנים והעלהו בחוץ, פטור.
רבי שמעון אומר: כל שחייבין עליו בחוץ, חייבין על כיוצא בו בפנים שהעלה בחוץ. ובגמרא תתפרש כוונתו.
חוץ מן השוחט בפנים ומעלה בחוץ, שבאופן זה פטור כי אינו ראוי לפנים.
גמרא:
שנינו במשנה: דרך הכשרו מבחוץ הוא דרך פטורו בפנים.
ותמהה הגמרא: האי "בחוץ", איך יתכן להחשיבו כ"דרך הכשירו"? [154] והלא "דרך חיובו" הוא! שהרי בשחיטתו הוא מתחייב משום שחיטת חוץ.
ומתרצינן: אכן, תני במשנתנו "דרך חיובו"!
שנינו במשנה: רבי שמעון אומר וכו'.
והוינן בה: אהייא קאי רבי שמעון? על הרישא או על הסיפא?
אילימא ארישא קאי, על מה שאמר תנא קמא המולק עוף בפנים והעלה בחוץ חייב, מלק בחוץ והעלה בחוץ פטור.
ואמר ליה רבי שמעון: כי היכי שהמולק בפנים מחייב אם העלה בחוץ, הוא הדין אם מלק בחוץ נמי מחייב על העלאתו. אם כן, "כל שחייבין עליו בפנים, חייבין עליו בחוץ" מיבעי ליה לומר?
ואלא, אם נפרש שכך אמר רבי שמעון לתנא קמא: כי היכי דבחוץ לא מחייב, בפנים נמי לא מחייב.
אם כן, "כל שאין חייבין עליו בחוץ אין חייבין עליו בפנים", מיבעי ליה לומר? ואלא אסיפא קאי, שתנא קמא אמר השוחט עוף בפנים והעלה בחוץ, פטור. שחט בחוץ והעלה בחוץ, חייב. ואמר ליה רבי שמעון לתנא קמא: כי היכי שהשוחט בפנים לא מיחייב אם העלה בחוץ, כמו כן השוחט בחוץ נמי לא מיחייב אם מעלהו.
אם כן, "כל שאין חייבין עליו בפנים אין חייבין עליו בחוץ", מיבעי ליה!?
ואלא נפרש שכך אמר לו רבי שמעון: כי היכי שאם שחט והעלה בחוץ מיחייב, שוחט בפנים ומעלה בחוץ נמי מיחייב.
גם כך אי אפשר לפרש, כי הא קתני במתניתין חוץ מן השוחט בפנים והמעלה בחוץ, ומפורש שבאופן זה מודה רבי שמעון שהוא פטור.
וכיון שלא התברר במה חלק רבי שמעון על תנא קמא, אמר זעירי: שחיטת לילה בבהמה בפנים והעלה בחוץ, איכא בינייהו.
ויש חסרון מילים בדברי תנא קמא, והכי קאמר: וכן השוחט בהמה בלילה בפנים ונפסלה להקרבה בפנים, משום שנאמר בה "ביום זבחכם", ואפילו עלתה תרד, ולכן, אם העלה בחוץ פטור [155]. אבל אם שחט בלילה בחוץ, והעלה בחוץ בין ביום ובין בלילה, [156] חייב. כי בשחיטת והעלאת חוץ אין כל הבדל בין יום ללילה, שהרי הקרבן ראוי לבא אל פתח אוהל מועד למחרת [157].
רבי שמעון אומר: כל שחייבין עליו בחוץ, חייבין על כיוצא בו בפנים והעלה בחוץ. ולכן השוחט בהמה בלילה בפנים, והעלה בחוץ חייב, שהרי לדעת רבי שמעון אינה נדחית לגמרי כמו שאמר לעיל [פד, א] שאם עלתה למזבח לא תרד, ולפיכך חייב עליה כמו אם שחטה בחוץ. [158]
חוץ מן השוחט עוף בפנים והעלה בחוץ, שהוא פטור גם לדעת רבי שמעון, משום שאפילו אם עלה ירד, שהרי שחיטה בעוף בפנים נחשבת כנחירה כי בפנים דינו במליקה דוקא [159].
רבא אמר: קבלה של הדם בכלי חול איכא בינייהו, ויש חסרון מילים בדברי תנא קמא, והכי קאמר: וכן המקבל את הדם בכלי חול בפנים והעלה בחוץ פטור. משום שנחשב כאילו נשפך הדם וסובר כרבי יהודה שבאופן זה אפילו אם עלה ירד, ומכיון שאינו ראוי כלל, אם העלה בחוץ פטור [160].
אבל המקבל דם בכלי חול בחוץ, והעלה בחוץ, חייב [161]. רבי שמעון אומר: כל שחייבין עליו בחוץ, חייבין על כיוצא בו בפנים והעלו בחוץ. ולשיטתו [שם] שאם נשפך הדם בפנים ועלה הקרבן למזבח, לא ירד. והוא הדין שאם נתקבל הדם בכלי חול נחשב ראוי למזבח ולכן חייבין עליו אם העלהו בחוץ. חוץ מן השוחט עוף בפנים והעלה בחוץ שהוא פטור, משום שטעון מליקה, ובשחיטה בפנים אינו ראוי לכלום. ועוד אופן יש בדברי רבי שמעון: [162] והשתא, דתני אבוה דרב שמואל: המולק עוף בפנים והעלו בחוץ, חייב. מלק בחוץ והעלה בחוץ פטור. ורבי שמעון מיחייב אף במלק בחוץ, תני שכך באמת אמר רבי שמעון: כל שחייבין עליו בפנים, כגון המולק בפנים והעלה בחוץ, חייבין עליו גם אם מלק בחוץ [163]. ולפי אופן זה נמצא, שסוף דברי רבי שמעון "חוץ מן השוחט בפנים ומעלה בחוץ" באו ללמד כי אף שמתחילת דבריו משמע שכל קרבן שאין חייבין עליו בפנים, כגון קדשים פסולין שנפסלו לפני שבאו לעזרה, אין חייבין עליהן אם שחטן בחוץ, בכל זאת, שונה דין השוחט עוף בפנים והעלה אותו בחוץ, שאף על פי שפטור על העלאתו בחוץ, מכל מקום חייבין על כיוצא בו בשוחט והעלה בחוץ. משום שלמדו מריבוי הכתוב [לעיל קז, א] לחייב על שחיטתו מ"או אשר ישחט", ועל העלאתו מ"ואליהם תאמר".
מתניתין:
בהמת חטאת [164] שקיבל כל דמה בכוס אחד. אם נתן מקצת דמה בחוץ, הרי בין נתן קודם מקצת בחוץ וחזר ונתן בפנים, שבאופן זה עיקר המתנה היתה בחוץ, ובין שנתן קודם מקצת בפנים, וחזר ונתן בחוץ, ונמצא שנתן רק השיריים בחוץ, חייב משום העלאת חוץ, שהרי כולו ראוי לבא בפנים.
וזו "סתם משנה" כדעת רבי נחמיה לעיל, ששיריים של חטאות הפנימיות מעכבים, חייב על העלאתן.
אבל אם קיבל דמה בשני כוסות מתחילה, הרי פשוט שאם נתן שניהם בפנים, פטור, וכן פשוט שאם נתן שניהם בחוץ בהעלם אחד חייב אחת. [ואם היתה ידיעה ביניהם, חייב שתים].
אך, אם נתן בתחילה אחד בפנים, ואחר כך נתן אחד בחוץ, פטור. כי כוס ראשון עשה את השני "דחוי", ואפילו דין שיריים אין לו.
ואם נתן בתחילה אחד בחוץ, ואחר כך נתן אחד בפנים, חייב על החיצון הראשון משום העלאת חוץ, וכוס הפנימי מכפר להכשיר את הקרבן, כמו ששנינו לעיל [פב א] שהדם הנזרק בחוץ לא עשה את הדם הנשאר כיוצא בו.
למה הדבר דומה? למפריש בהמה לשם חטאתו, ואבדה. והפריש בהמה אחרת תחתיה, ואחר כך נמצאת הראשונה. והרי עכשיו שתיהן עומדות כאן. שאם שחט שתיהן בפנים הדין פשוט שהוא ודאי פטור, וכן פשוט שאם שחט שתיהן בחוץ חייב שתיים, כי בשעת שחיטה כל אחת ראויה לפנים.
אך, אם שחט אחת בפנים בתחילה, ולאחר מכן אחת בחוץ, פטור. כי מאחר שהתכפר בראשונה נמצא שהשניה היא חטאת שנתכפרו בעליה, ולמיתה אזלא [165]. ואינה ראויה לפנים, ופטור על שחיטתה בחוץ.
ואם שחט קודם אחת בחוץ ואחר כך אחת בפנים, חייב על החיצונה משום שחוטי חוץ, כי בזמן ששחטה היתה ראויה לפנים, והחטאת הפנימית שהביא אחריה מכפרת על הבעלים.
וכששוחט שתיהן בפנים, וזרק דם האחת, כשם שדמה פוטר את בשרה מן המעילה, שזריקת הדם מוציאה את בשר קדשי קדשים מאיסור מעילה והוא ניתר לכהנים, כך היא פוטרת בשר חברתה מן המעילה, כיון שהתכפרו בעליה בראשונה. ואף על פי שהיא פסולה, אין מועלין בה, כיון שדינה למיתה, ושנינו במסכת מעילה [דף ג, א] חטאות המתות אין מועלין בהם [166].
הערות
[153] כך פירש"י כאן. ובשפת אמת [קו א] דן בקרבן שנשחט בחוץ אם אחר שהעלאו חייב והביא דברי רש"י על התורה [ויקרא יז ח] שחייב, והנידון בזה הוא כי החיוב בהעלאה הוא רק מפני הכשר הקרבן קודם שנפסל בשחיטת חוץ, והוה אמינא שרק אם שחט הוא עצמו נחשבת לו ההעלאה כהמשך מעשה הקרבת קרבן כשר בחוץ. אמנם כל זה רק אם חיוב ההעלאה תלוי בחיוב השחיטה, וכבר הוכחנו שלדעת רש"י אינם תלויים זה בזה, ויתכן שלפיכך מחייב גם אחר שהעלה, אך לדעת תוס' [נט ב] והרמב"ם [פי"ט ממעה"ק הט"ו עי"ש מל"מ] שחיוב ההעלאה תלוי בחיוב על השחיטה, באמת אין חיוב על ההעלאה אלא לשוחט בחוץ. אמנם ממה שהמתין רש"י ולא פירש דין זה עד כאן, משמע שכל הנידון הוא דוקא בעוף, כי בזבחים נעשית בחוץ שחיטה והקרבה כדינה בבמה, מה שאין כן בעוף שחיובו בחוץ בשחיטה אף שבבמה טעון מליקה [כדברי רש"י לעיל סח ב ד"ה ונילף] יתכן שאינו חייב אחריה על העלרה אלא אותו אדם. והטעם לכך עולה ממה שדקדק רש"י להביא כאן דוקא את הילפותא מ"אליהם תאמר" שמלמדת כי דין העלאה כשחיטה ולא נקט "הבאה הבאה" שמלמדת לחייב על העלאה במוקטרי חוץ, והיינו משום ש"הבאה" מלמדת רק שחייב על העלאה גם במוקטרי חוץ שנשחטו כדינם, אך "ואליהם" מלמד שכל שחייב על השחיטה חייב על העלאה אף שאין השחיטה כדין, ולכן סלקא דעתא שהחיוב רק לאותו אדם שהתחייב בשחיטתו, והוצרך לפרש שגם אחר חייב.
[154] השפת אמת העיר מכאן על דברי הרמב"ם [פי"ח ממעה"ק הי"ח] שהחיוב על שחיטת והעלאת עוף בחוץ הוא משום "שהשחיטה בחוץ כשרה והרי היא כמליקה בפנים" ונמצא שכל חיובו הוא מחמת הכשרו בשחיטה בחוץ.
[155] זעירי נחלק בזה עם רבי יוחנן שאמר לעיל [פד, ב] שהשוחט בהמה בלילה בפנים והעלה בחוץ חייב, כי לא תהא פחותה מהשוחט בחוץ ומעלה בחוץ. ופירש"י, דהיינו, אפילו כרבי יהודה שהשוחט בלילה בפנים אם עלה תרד. [וזעירי מחייב רק לפי רבי שמעון]. ותוס' הקשו אם כן למה בשאר פסולים הוצרך לרבותם מקרא, והרי לא תהא פחותה וכו', ותירצו שבפסולים לא שייך טעם זה. וכוונתם שבשחוטי פנים החיוב מצד עבודת פנים שנעשית בהן בחוץ, וכיון שהוכשרו בשחיטת פנים אי אפשר לחייב בהם על העלאת חוץ אלא כשהם עדיין כשרים לעבודת פנים ולא כשנפסלו אחר שחיטה. אך בשחוטי חוץ החיוב על הקרבת קרבן, [וחידוש התורה שלא נפקע מהם שם קרבן בשחיטתן בחוץ] וזה שייך גם בהעלאה בחוץ, והוא הדין בשחיטת לילה שלא הוכשרה מעולם בפנים, שאין דינה תלוי בעבודת פנים אלא בהקרבת קרבן. ונמצא שזעירי חולק וסובר ששחיטת לילה בפנים אין לה דין מוקטרי חוץ, אלא כמוקטרי פנים שנפסלו, וכיון שאם עלתה תרד, אינה נחשבת כמתקבל בפנים ופטור עליה. ובסמוך נביא את טעמו לדעת הרמב"ם [שפסק כמותו].
[156] בזבח תודה כתב שמדברי רש"י משמע שחייב גם אם העלה בלילה. שהרי אנו למדים מ"ואליהם תאמר" שכל שחייב על שחיטתו חייב על העלאתו. וכן כתב להדיא הרמב"ם [שם]. אולם הראב"ד כתב שרק אם העלה ביום חייב, כי מה לי פסול אחד [שנפסל בשחיטה בחוץ] ומה לי תרי פסולי [שגם נשחט בלילה], אבל אם שחט בחוץ בלילה והעלה בחוץ בלילה לדברי הכל פטור. ובקרן אורה הבין שכוונתו לפטור גם על השחיטה בלילה, והיינו שגם בחוץ דנים לפי דיני שחיטת קרבן בפנים, והוכרח לכך משום שהוקשה לו מה החילוק בין שחיטת לילה שחייב עליה להעלאה שפטור. והלא גם אחר שחיטת לילה נחשב מתקבל בפנים שהרי על העלאה ביום חייב. אך בקהילות יעקב [מג] חילק בין איסור שחיטה בחוץ שהוא על עצם מעשה השחיטה ולכן חייב עליה בלילה אף שאינה כשרה בפנים, אך חיוב העלאה הוא משום עבודת פנים בחוץ ולפיכך פטור עליה בלילה. ולפי המבואר לעיל יתכן שנחלקו אם פסול לילה הוא מדיני הקרבן ולכן לפי הראב"ד נחשב מחוסר זמן בלילה לגבי העלאה, ורק לשחיטה מועיל מה שראוי למחר, אך רש"י והרמב"ם סוברים שפסול לילה הוא רק מצד זמני ההקרבה, ולכן חייב על הקרבת קרבן בלילה בחוץ, בין על שחיטה ובין על העלאה. ובאור שמח תמה למה לא יתחייב בלילה והרי הקטרת איברים בלילה כשרה בפנים, וכתב שאין לבאר שכוונת הראב"ד לזריקת דם בלילה, כי אם כן למה שחט בלילה והעלה [דהיינו זרק] ביום, חייב, והרי כבר נפסל הדם בלילה. וכתב בקהילות יעקב לחלק, שרק אם עצם מעשה הזריקה בלילה פטור, כי אינו כעין פנים, אך מה שחל פסול לינה בדם אינו פוטרו כמו שחייב על העלאת חוץ אחר שחיטת חוץ. וראה עוד באבן האזל ומקדש דוד [כז, ו].
[157] כך פירש"י ובזבח תודה ביאר שכוונת רש"י ששחיטה בלילה אינה נפסלת מחמת עצמה שהרי אינה עבודה, וכשם שכשרה בזר וטמא כך היא כשרה בלילה, ו"ביום זבחכם" נסוב על העבודות שאחר השחיטה כקבלה והולכה, [ולפיכך דחק שפירוש רש"י ב"שחט בפנים בלילה פטור" משום שאינה מתקבלת בפנים, היינו רק כששחט בתחילת הלילה וקבל הדם ונפסל הקרבן] וכעין דבריו מצינו בתוס' מנחות [ט, א ד"ה ומדכהונה, בתירוץ א'] אך במגילה [כ, ב] מבואר שהמיעוט נסוב על שחיטה עצמה בלילה, וגם ביומא [כט, א] מבואר ברש"י [ד"ה אלא] שהפסול בשחיטה ולא בקבלה, וראה תוס' מעילה [ב, א] וצריך עיון אם זו כוונתם. ולשון רש"י כאן אינו נשמע כן, שהרי כתב שהיא ראויה למחר, ולביאורו הרי היא ראויה גם בלילה. אך מהר"י קורקוס [פי"ח הי"ז] כתב שכוונת רש"י [והרמב"ם כתוס' [ד"ה השוחט] שלילה הוא רק מחוסר זמן כי הקרבן ראוי למחר ורק מחוסר מעשה [כפתיחת דלתות היכל] נחשב כאינו ראוי לפנים ופוטר בחוץ. וראה מנחת חנוך [רצג] שהקשה שהרי הרמב"ם עצמו פסק [פ"ג ממחו"כ ה"ד] שלילה נחשב מחוסר זמן, אמנם עצם חילוק תוס' תמוה שהרי כל לילה הדלתות סגורות [כמבואר בתמיד פ"ג] ואם כן הוא מחוסר מעשה. [וכתב בזבח תודה שמדובר באופן שהיה פתוח, ובאבן האזל מעה"ק יח, ז נקט שאין דין פתיחת דלתות בלילה כי אז דינם להיות נעולים]. וראה רש"י ביומא [סב, ב] שחסרון דלתות נעולות נאמר בשלמים ולכן נחשב בהם כפסולו בגופו, וכתב מקדש דוד [כז, ב] שרש"י לשיטתו לעיל [סא, א] שפסול זה נאמר רק בשלמים, ולילה אף דין בזמני ההקרבה וכמבואר בתוס' יומא [סד, א ד"ה ומתורצת קושית תוס', ובזה מיושב גם דעת הרמב"ם. והרמב"ם [שם] כתב שהטעם לחייב על שחיטת חוץ בלילה הוא "הואיל והשחיטה בלילה כשרה בחוץ". וביאר הלחם משנה שכוונתו לחייב משום ששחיטת חולין בלילה כשרה, והיינו שבמוקטרי חוץ אין החיוב על עבודת פנים אלא על מעשה הקרבה, ואין דינו תלוי בדיני קרבן אלא כדיני שחיטה בחוץ. ולגבי השוחט בפנים בלילה ומעלה בחוץ כתב הרמב"ם שפטור לפי שלא העלה אלא דבר פסול שאין לך שחיטה כשרה בלילה במקדש, ולפי הלחם משנה ביאורו שמוקטרי פנים דינם תלוי בדיני עבודה וטעונים שחיטה כקרבן וגרע משחיטה בחוץ ולכן יפטר על העלאתם [כדעת זעירי]. [וכבר הבאנו שהזבח תודה וזכר יצחק [סימן לג] פירשו שכוונת הרמב"ם ששחיטת לילה ושחיטת עוף כשרים בבמה בזמן היתר הבמות, והיינו שהכשר הקרבה בבמה נחשב כהקרבה לענין חיוב חוץ.
[158] כך פירש"י [ד"ה חייבין] ותוס' לעיל [קח, א ד"ה שחיטת]. אך הרמב"ם בפירוש המשנה כתב שרבי שמעון מחייב בשחט בלילה בפנים והעלה בחוץ כמו שחייב בשחט בלילה בחוץ והעלה בחוץ, ולא הזכיר את הטעם שאם עלתה לא תרד אלא כרבי יוחנן לעיל [פד, ב] שלא תהא שחיטה בפנים פחותה משחיטה בחוץ, וכן משמע מסוף דבריו [ומדבריו בהל' מעה"ק כנ"ל] שחכמים פוטרים משום שאין במקדש שחיטה בלילה, ולא משום שדעתם כי אף אם עלה ירד. וכבר הבאנו שדעת הרמב"ם כי חיוב חוץ אינו תלוי בדין אם עלו לא ירדו אלא אם נעשה הקרבן לשם ה' או לא, ולפיכך נקט כאן כי אף שלדעת רבי שמעון לא ירדו, אינו מתחייב על קרבן זה שכבר בשחיטתו היה פסול לשם ה' אלא משום שלא תהא שחיטת פנים פחותה משחיטת חוץ. ומאידך לרבנן פטור משום שלא נעשה לשם ה' כפי שצריכה שחיטה להעשות במקדש.
[159] רש"י לעיל [פה, א ד"ה מיקטל] פירש שאין שחיטת עוף בפנים לא בחולין ולא במוקדשין, ואינה דומה לשחיטת לילה, כי בחולין היא שחיטה ראויה ולפיכך גם בקדשים נחשבת כשחיטה אלא שהיא פסולה מפני שנעשית בלילה. ותמה באתוון דאורייתא [כלל א] שהרי הנידון הוא בשחיטת לילה בפנים והיא אינה קיימת לא בחולין ולא במוקדשין. והעלה מכך שאין איסור חולין בעזרה בלילה כי אינו זמן שחיטת קדשים, ולפיכך יש בלילה שחיטה בפנים לחולין. ותמוה, שאם כן גם לעוף תהיה שחיטה בפנים בלילה, משום שחיטת חולין, ולמה נחשבת שחיטתו בפנים כנחירה, וגם עצם סברתו תמוהה שהרי חולין בעזרה הושוו בקידושין [נז, ב] לשחוטי חוץ, ולמה יגרעו משחוטי חוץ שחייבין עליהם בלילה אף שאינו זמן שחיטת קדשים. ואף הוא עצמו העיר שאם אינה נחשבת חולין בעזרה ראוי שיתחייבו עליה כשחוטי חוץ, עי"ש. ובפשטות כוונת רש"י שעוף לא שייך בו שחיטת פנים לעולם, ולכן שחיטתו בפנים נחשבת כנחירה, אך בבהמה שיש לה שחיטה בלילה בחולין, ומאידך יש לה שחיטה בפנים בקדשים ולפיכך אין צירופי הפסולין בשחיטתה בפנים בלילה גורמים שתחשב כנחירה אלא כפסול גרידא וחייבים עליה בחוץ, וראה בדבריו שצידד לבאר בדרך נוספת.
[160] כבר הבאנו לעיל [קח, א] שרש"י מפרש שהנידון על הקטרת האימורין, ואילו תוס' [קי, ב] והרמב"ם [פי"ח הי"ז] נקטו שהנידון על זריקת הדם בחוץ. ובאחיעזר [יו"ד כט, ד] כתב שקבלה בכלי חול נחשבת כנשפך הדם ממש, אך החזו"א [יט, י] תמה כיון שתלו דין זה במחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה והם נחלקו באופן שנשפך הדם, למה לא נקטה הגמרא שאיכא בינייהו "נשפך הדם". והעלה מכך שאינו חייב על העלאה במוקטרי חוץ אלא אם גם זרק את הדם בחוץ, ולכן הוצרכו לומר שקיבל את הדם. [ודלא כזבח תודה שדי בכך שהוא ראוי לזריקה הובא לעיל]. ולדבריו מיושבת קצת קושית הגרעק"א על תוס' לעיל [פד, ב] שנשפך הדם תרד אפילו לרבי שמעון, ואילו כאן מוכח שרבי שמעון מחייב בקבלה בכלי חול שהיא כנשפך, ולהחזו"א דוקא תשפך פטור כי לא נעשית העלאה, אך כאן מדובר בקבלה בכלי חול ולכן חייב. ועיין עוד בהערות לעיל קח, א].
[161] בשפת אמת ביאר שמדובר באופן ששחט בחוץ, ולכן חייב אפילו אם קבל בכלי חול משום שנאמר במוקטרי חוץ "ואליהם תאמר" ללמד שלא איכפת לן שחל עוד פסול, אלא כל שחייב על שחיטתו חייב על העלאתו. ומהר"י קורקוס כתב "אם הכל בחוץ חייב דשם חוץ הוא ופסול כלי חול לא שייך בחוץ" והיינו רק משום שאין צורך בעבודה כעין פנים כיון שהשחיטה בחוץ. ואולי כוונתו שאין כלל שם קבלה בחוץ, ולא נפסל יותר מעצם השחיטה בחוץ שחייב אחריה על העלאה.
[162] כתב הכסף משנה שכוונת הגמרא לתרץ את המשנה בפשטות בלא חיסורי מחסרא, אך אין בכך משום חזרה מדברי זעירי ורבא, וגם מהר"י קורקוס כתב שרבה אינו חולק על זעירי אלא כל אחד מפרש מחלוקתם בדבר אחר, ושניהם אמת.
[163] במצפה איתן [לעיל קז, א] ובשפת אמת ובחידושי ר' מאיר שמחה כאן] נקטו שרבי שמעון מחייב גם על המליקה ולא רק על ההעלאה, [שאילו פטור על המליקה לא יתחייב על ההעלאה]. ובמנחת אברהם הקשה, הרי אמרו לעיל [סט, א] ששחיטת עוף בחוץ מטהרת מידי נבלה שהרי הועילה לחייבו על שחיטה בחוץ, ואם כן הוא הדין שרבי שמעון המחייב במליקה בחוץ, תטהר מליקתו מידי נבילה, ואיך שנינו לעיל [סח, א] שהמולק בחוץ מטמא [וכתבו תוס' שם שהמשנה כרבי שמעון]. והעלה מכך שחלוקה שחיטה בחוץ שחיובה על מעשה שחיטה, מה שאין כן במליקה שהחיוב על עבודה כעין פנים אף אם אינה מטהרת כשחיטה. [ודחה, כי הגרי"ז נקט שא"א לחייב על מליקה בחוץ בעבודה, שהרי אינה תמה]. וראה באתוון דאורייתא [כלל א] שהאריך לברר אם מליקה בפנים הוכשרה בשחיטה, או שהיא נבילה שהתיר הכתוב לכהנים לאכלה, ונמצא שבחוץ שאינה מתורת קרבן, אינה מותרת באכילה.
[164] גם בעולה יש שתי כוסות, שהרי נותן ב' מתנות שהן ארבע, ואמנם בתוספתא [פי"ב ה"ה] הגירסא עולה שקיבל דמה, ואולי במשנה נקטו חטאת משום הסיפא שדמה פוטר את בשרה וכו', שאינו שייך בעולה כי מועלין בבשרה עד שתצא לבית הדשן כמבואר במעילה [ט, א].
[165] הקרן אורה [מנחות סד, א] דייק מלשון המשנה שאע"פ שלא נזרק דם הראשונה אלא רק נשחטה, נחשבת השניה כחטאת שהתכפרו בעליה. וכן עולה מדברי רש"י במעילה [ז, א ד"ה אבל] שבשחיטת חטאת הראשונה נעשית השניה מותר אף שלא נזרק דמה, וראה הערה הבאה.
[166] רש"י פירש שהטעם שאין מועלים בשניה הוא משום שכבר התכפרו בעליה באחרת, והרי היא חטאת מתה שאין מועלין בה, ומדובר באופן שדם שתיהן מונח בכוסותו וקדם וזרק דם אחת מהן. ותוס' [קיב, א ד"ה כשם] הקשו ממעילה [ז, א] שאמר רבי אלעזר לא אמר רבי עקיבא אלא ששחט שניהם בבת אחת, והעלו מכך שכיון שנשחטה קודם זריקת דם הראשונה אינה בכלל חטאות המתות, ולכן פירשו שזריקת דמה פוטרת חברתה כי נחשבים כגוף אחד מפני שנשחטו כאחד, [וכך פירש"י במעילה ו, ב ז, א]. וכתב החזו"א [יט, מז] שמכל מקום נפסלת השניה משום ש"אין שתי חטאות" [ואולי כוונתו כתוס' בנזיר כח, ב שחטאת אינה ראה נדבה, עי"ש"ה], אלא שדין חטאות המתות לא חל בה אחר שחיטה. ולענין הקטרה דעת רבי יוחנן שם שלא מועילה זריקת דם האחת לשניה, ואפילו אם עלתה תרד, ובהכרח שאין הטעם שהוציאה ממעילה משום שהן חד גופא אלא משום שנשחטו בבת אחת [ראה שם ז, ב תוד"ה אמר, ובחזו"א ביאר שהזריקה מועילה להקל קדושת חברתה להוציאה מידי מעילה, אך לא להוסיף בה קדושה להכשיר האימורים למזבח ולהתיר בשר לאכילה]. ובסברת ריש לקיש [שם] ביאר השטמ"ק שזריקת דם הראשונה מועיל לשניה משום שגוף אחד הם, ובכל זאת סובר שאם עלתה תרד משום שנדחתה לגמרי בזריקת השניה, ובתוס' כאן נקטו בתחילה שהטעם משום "רצה זורק מזה רצה זורק מזה" והיינו כרבי יוחנן, וסיימו בטעם ש"חד גופא הן", וכבר עמדו על כך החק נתן ופנים מאירות ראה ביאוריהם. ונחלקו הראשונים אם קודם שנזרק דם הראשונה ירדו אימורי השניה, שרש"י [שם] והראב"ד [פי"ג מפסוהמ"ק הי"ג] נקטו שלא ירדו, ובדעת הרמב"ם נחלקו האחרונים שהכס"מ כתב שלא ירדו, וכן נקט החזו"א כי אינם נפרדים ע"י הזריקה למפרע, אולם במרכבת המשנה קרן אורה ואבן האזל נקטו שירדו גם קודם זריקה.
דף קי"א שחט בחוץ והעלה בחוץ חייב, ופירש"י אף על העלאה כדמרבינן ואליהם תאמר- לערוב פרשיות, דכל שמתחייב על שחיטתו בחוץ אם חזר והעלן חייב, - מבואר מזה דאעפ"י שנפסל הקרבן משום השחיטה דבחוץ, ומכל זה חייב על העלאה דקרבן הזה שכבר נפסל, והיינו שכן רבתה תורה בחיוב חוץ שחייב גם כן על קרבן פסול אם נעשה הפסול משום חוץ, - והנה יש להעיר לפי מה דקיי"ל קדשים שמתו יצאו מדי מעילה דבר תורה, כמבואר מעילה ג', וכן פסק הרמב"ם פר"ג מה' מעילה ה"א -והנה זה ודאי דשחו"ח הרי זה כקדשים שמתו, דהרי השחיטה דחוץ כמאן דחנקייהו דמי, וכן כתבו התוס' קדושין נ"ז ע"ב ד"ה מה שלי. - וכן מבואר ברש"י הכא לקמן ד"ה כשם, - ונמצא לפ"ז דלאחר ששחט בחוץ נעשה הבהמה חולין גמורים מן התורה, וא"כ תמוה לכאורה היאך יתחייב על העלאה בבהמת חולין, והרי זה דומה להא דתנן במשנה לקמן במי שהפריש שתי בהמות לחטאת, ושחט אחת בפנים, ואחת בחוץ, דפטור על שחיטת השניי' דחוץ, מטעם דכיון דכבר נתכפר בראשונה שבפנים. הרי זה השניי' חטאת שכיפרו בעלי' באחר דלמיתה אזלא, והרי זה מחטאות המתות דאין בה מעילה מה"ת, ולהכי אין בה חיוב חוץ, כמבואר ברש"י. - וא"כ גם בבהמה אחת לאחר שנשחטה בחוץ דנעשית חטאת כזה שאין בזה תורת מעילה, והרי היא חולין, ומדוע יתחייב משום ההעלאה דחוץ - וביותר תיקשה לשיטת התוס' קדושין שם, דמותרים שחו"ח אפי' באכילה [ובזה מיושב מה שדקדק המהרש"א שם] ובספר המקנה שם מבאר דלמ"ד חשב"ע לאו דאורייתא מותר הבשר גם באכילה, כמבואר שם, ואפי' אם אסור באכילה עכ"פ מדי קודש יצא, וא"כ היאך יתחייב בזה בהעלאה דחוץ איברא דהתורה רבתה גם בזה מקרא דואליהם תאמר, - אבל קשה לומר דהתורה רבתה חיוב חוץ לחולין גמורים, - והנה לשיטת רש"י קדושין שם דסבר דבשחו"ח עדיין איסור הקדש עליהם, כמבואר שם, אתי שפיר הא דחייבה תורה גם על ההעלאה דבהמה זו, - אבל תמוה דהכא בזבחים פירש"י בד"ה כשם, דשחו"ח אין בהם מעילה דבר תורה, וגם מצינו במשנה בהדיא דאחד בחוץ ואחד בפנים דפטור על השניי' דבחוץ מטעם זה דהוי כקדשים שמתו, וכמו שכתבנו, וה"נ מ"ש, - וע"כ צריך לומר דביאורן של דברים בזה, דהתורה אמרה דכל מה שיוגרם חסרון ופסול לההקדש דבהמת חוץ, מטעם זה דפסול חוץ בעצמו, דהיינו עבור מעשה החוץ, בזה אמרה תורה דכל אילו אינו מגרע החיובי דחוץ, וזהו כמו שכתב הראב"ד בפרי"ח ממעה"ק הי"ז, דמה לי חד פסולא דחוץ, ומה לי תרי פסולי דחוץ,- וה"נ כל מה שהגרים פסול דחוץ על הבהמת הקדשים היינו אפילו בשנעשה חולין גמורים ע"י הפסול דחוץ, עכ"ז לא נגרע כלל מחיובי דחוץ, גם על הפעולות דאח"כ ומטעם זה חייב גם על ההעלאה דבהמה זו - ואין זה דמיון להא דשחט אחת בפנים ואחת בחוץ דפטור על השניי' דחוץ, משום דשאני התם דהפנים גורם פסול על החוץ, משא"כ בבהמה אחת דהוי פסול דחוץ על פסול דחוץ. וכמובן, והכל כמש"נ. השוחט בלילה בחוץ חייב, - ופירש"י משום דראוי לפתח אהל מועד למחר, - וכוונת רש"י דאפילו לר' יהודה דסבר לעיל פ"ד דבנשחטה בלילה בפנים אף אם עלתה תרד, - מ"מ הכא נקרא זה ראוי לפתח אה"מ מטעם דחזי למחר. - וביאור הדברים שאין זה חסרון מעשה כיון דהפסול בזה הוא משום דלילה לא חזי, ואין זה חסרון בעיקר הקרבן, ולא דמי למחוסר זמן דהמשנה דהתם החסרון בעצם הקרבן, או מצד עצמו, או מצד הבעלים. משא"כ בחסרון דלילה שאין זה חסרון עצמי, רק העיקר שאין זמן עבודה בלילה, וזהו גם כן ביאור דברי התוס' שכתבו לחלק מהא דשחט קודם פתיחת דלתות ההיכל דשאני זה דהוי חסרון מעשה, היינו דחסרון פתיחה הרי זה כחסרון הבית ומחוסר מעשה הבנין,- ולהכי פטור כששחט בחוץ קודם פתיחת הדלתות, מטעם דאינו ראוי בפנים משום דחסר מעשה, - והא דמחייב ר' יוחנן לעיל ק"ז במעלה בזה"ז, אעפ"י שאין לך מחוסר גדול מזה, שחסר בנין הבית, -כבר עמדו התוס' לעיל נ"ט בזה. ובזה מיושב הא דהקשו התוס' לעיל י"ב יום להרצאה, תיפוק לי' מביום צותו, ותירצו דנפק"מ לענין שאם עלה לא ירד בהקרבה דלילה והנה לדידן דקיי"ל כר' יהודה דסבר דשחיטת לילה תרד, א"כ תיקשה למ"ל ליום להרצאה, תיפוק לי' מביום צותו, -אמנם נפק"מ בזה דהוי לילה בתורת מחוסר זמן בעצם הקרבן, ונפק"מ לענין אם שחט בלילה בחוץ בליל שמיני, שפטור משום חוץ, ואילו מטעם דממועט מהקרבה מביום צותו, חייב משום חוץ, ומצאתי גם במנח"ח שהעיר בזה.
עוד בדין שחוטי חוץ,
א כתב הרמב"ם בפרי"ח ממעה"ק הי"ד וז"ל גנב והקדיש ואח"כ שחט בחוץ חייב, ומאימתי העמידוה ברשותו כדי לחייבו עלי' כרת, משעה שהקדישה, והוא ששחטה אחר יאוש, אבל לפני יאוש אינה קדושה, עכ"ל, והנה משמע מדברי רבינו דהעמדה ברשות גנב הוא ענין מקושר עם חיוב כרת, וזה דלא כדמשמע מסוגיא דגיטין נ"ה דמבואר שם דעיקר הא דהעמדה ברשות גנב הוא לענין גיזות ולדות, אבל אין זה נפק"מ לחיוב כרת, וכן הקשה הכס"מ, עוד הקשה דלענין חיוב כרת למאי נפק"מ אם עומד ברשות גנב משעת הגנבה או משעת ההקדש יעוי"ש. - ביאור דברי הכס"מ דלפי דברי הרמב"ם דאם זה מקושר עם חיוב כרת, הלא גם אם עומד ברשותו משעת הקדש סגי. - עוד קשה כיון דמבואר בסוגיא דכל זה לעולא דסבר יאוש כדי לא קני. - וכיון דהרמב"ם פוסק כרב יהודה, כמבואר בפר"ה מא"מ, ועי' בלח"מ ושם בכס"מ. - עו"ק מה שהקשה הלח"מ דלפי מה שביארו התוס' דהך נפקותא לא הוי אליבא דרב יהודה דאית לי' שבח שע"ג גזילה דגזלן הוי, וכן פסקו באמת הפוסקים. - והנה קודם שנבאר כל זה נקדים עוד מה שיש לדייק בזה. דהנה מבעי' בגמ' אם משעת גניבה אוקמי' ברשותי' וכו' משמע דפשיטא דבעינן לאוקמי' ברשותי' מקודם, וקשה דלמא באמת אוקמי' רבנן ברשותי' קודם, הלא כל עיקר בזה הוא מטעם התקנה שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות, וא"כ די אם אוקמינהו רבנן ברשותי' בשעת הקרבה, ולמאי מבעי' לאוקמי' ברשותו מקודם, - ועוד בעיקר הפירכא דמתיב רבא וא"א יאוש כדי לא קני, כרת מאי עבידתי', וקשה הא איכא גם שינוי השם בהדי יאוש.
ג והנה מכח כל זה הי' לרבינו הוכחה ובאמת קנין לחודיא לא סגי לענין קרבן. מטעם דהוי מהב"ע, וא"כ הקרבן פסול מטעם זה ג"כ דהוי מהב"ע, והוי פסול הגוף, וזהו סברת הש"ס דפריך וא"א יאוש כדי ל"ק, כרת מאי עבידתי', - והיינו דבשלמא אם יאוש כדי קני, להכי כשיש גם שינוי השם, מועיל הקנין השני לבטל את המהב"ע, אבל אם יאוש כדי ל"ק, ולהכי גם כשנצרף שינוי השם להקנין, אכתי הוי מהב"ע, וזהו כשיטת הר"י בתוס' שסבר דכיון דאינו קנוי אלא מחמת שהקדיש, הרי זה מהב"ע. ובזה סרה הא דכתב הלח"מ ליישב קושיות הכס"מ, דלשיטת הרמב"ם יאוש כדי לא קני, וכתב הלח"מ משום דהוי גם שינוי השם יעוי"ש, דהרי לא מהני הכא מטעם מהב"ע, וזה מוכרח גם מהסוגיא], ובזה משני הש"ס דאוקמי' רבנן ברשותי' כי היכי דלחייב עלה, וביאור הדברים דיש בזה קנין מצד אחר, והוא הפקר בי"ד, וכיון שיש קנין אחר לבד היאוש ושינוי השם שוב לא הוי מהב"ע.
ד והנה גם בדבר הקנין הבא מבי"ד ע"כ צ"ל דלא בא הקנין בשעת שחיטה שזהו ההקרבה, דאל"כ אלא אמרינן שההקרבה גרמה לזה, א"כ שוב הוי מהב"ע, כיון שההקרבה סיבת הקרבן, -ולזה צ"ל דהקנין דרבנן בא מקודם טרם חלות הקרבן, וע"כ באו או משעת גנבה, או משעת הקדש, ומסיק הש"ס דאוקמי' ברשותי' משעת הקדש, ונפק"מ לגיזות וולדות. - ולכאורה מה שייך גיזות וולדות בהקדש. - הלא אין בהקדש גיזות וולדות של חולין, וע"כ צ"ל דההקדש היתה קודם יאוש, ואז אין ההקדש חל, וא"כ תיקשה הא אין כאן הקדש, וממילא הדקל"ד, דאם הקנין דרבנן בשעת הקרבה, א"כ הוי מהב"ע,- וע"כ צ"ל דהביאור בזה כך הוא, דההקדש היתה קודם יאוש, ובאמת לא הי' חל ההקדש עדיין. רק ההקדש תלוי ועומד בתנאי דכשיבוא הקרבן לידי הקרבה לאחר יאוש אז יחול הקנין דרבנן למפרע משעה שהוקדש בפה, - וגם הגיזות וולדות משעת ההקדש עד זמן ההקרבה יהי' שייך להגנב, ובאופן הזה שיש חלות קנין דרבנן קודם ההקרבה, אז בצירוף היאוש ושינוי השם לא הוי עתה מהב"ע. - תוכן הדברים דהקנין דרבנן שבא מקודם גם טרם שבא היאוש דהיינו בלמפרע, זה מתקן דלא הוי מהב"ע, והביאור הקדש דהכא היינו דהתקנתא דרבנן שתהי' ההקדש כמקדיש שתחול ההקדש בשעת שחיטה לשם קרבן.
ה ובזה מיושב הכל לנכון, דהנה מה שהקשו התוס' דבלא"ה הוי השבח להגזלן, הנה מבואר שיטת הרמב"ם דכל זה אחר יאוש דוקא, כמבואר בדברי הרה"מ בפר"ב מגזלה, ובב"י סי' שס"ב יעו"ש. -והנה הכא כפי מה שביארנו מיירי הכא קודם יאוש, - דהיינו דנעשה למפרע של הגנב, אעפ"י שהיתה אז קודם יאוש, דלא הי' שייך להגזלן, וזהו שכתב הרמב"ם בפר"ה מא"מ ה"ז הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול וכו' ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר, והיינו מהטעם הזה, כיון שיש קנין דרבנן שמעיקרא, ועי' בכס"מ שמרמז לסוגיא זו.
ו ובזה נבוא לביאור דברי הרמב"ם, דלכאורה דבריו תמוהים וסתומים, שכתב מאימתי העמידוה ברשותו וכו' משעה שהקדישה, והוא ששחטה אחר יאוש, אבל לפני יאוש אינה קדושה ולכאורה מדוע קאמר ששחטה אחר יאוש, הלא הי' לרבינו לומר שהקדישה אחרי יאוש, כיון שאין הקדש חל קודם יאוש. - אמנם הדברים מבוארים היטב כמו שכתבנו דהעיקר הקנין נעשה משעת שחיטה, והיינו דנעשה ברשותו בלמפרע, וכל זה בתנאי שהשחיטה היתה אחר יאוש, ואז נעשה גם הקנין דרבנן בשעה זו בלמפרע. - אבל לפני יאוש אינה קדושה היינו דבזה לא מהני גם הקנין דרבנן, כיון דהוי מהב"ע, והיינו דאם א"ק אחר זולתו, א"כ ע"כ הוי מהב"ע, ופסול, וממילא אין כאן חיוב כרת,- כ''נ בביאור דברי הרמב"ם.
בדין ישנה לשחיטה מתוע"ס לענין שחוטי חוץ.
א גרסינן בחולין כ"ט ע"ב אמר רשב"ל משום לוי סבא אינה לשחיטה אלא בסוף, ור' יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתוע"ס, אמר רבא הכל מודים היכי דשחט סימן אחד וכו' לא נחלקו אלא כגון ששחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף לא מחייב וכו' יעו"ש והרמב"ם פסק דשחט סימן אחד בחוץ וגמרן בפנים דהקרבן פסול, כמבואר בפר"א מפסוה"מ הי"ח, וכתב הכס"מ דהטעם משום דהלכה כר"י לגבי דר"ל. -והנה לדעתינו יש להעיר בזה וכאשר יבואר בס"ד, - יש לעיין בעיקר הא דישנה לשחיטה מתוע"ס, דהלא זה ודאי דבעינן שחיטה שלימה בהכשר עד גמר השחיטה, דאל"כ הרי אין זה שחיטה למפרע, וכן מבואר בסוגיא שם דאיתא בהדיא נתקלקלה בשחיטה קאמרת שאני התם דאיגלאי מילתא למפרע דלאו שחיטה היא כלל יעוי"ש.- נמצא מבואר דלכו"ע לא הוי שם שחיטה בתחילתו אלא אם אח"כ בא הדבר לידי גמר הכשר שחיטה בשלימותה, רק סבר דאם תצא השחיטה בהכשר דאז תורת שחיטה גם על המיעוט דההתחלה, וכל דיני שחיטה עליו, ולפ"ז יש כאן להעיר מה דינה של התחלת השחיטה ע"י גמר שלה, אם באה בתורת מברר על ההתחלה דהשחיטה א"ד שבאה בתורת מתקן מכאן ולהבא.
ב ונפק"מ בזה לדינא אם באנו לידון על אותה שעה. - דהתחלת השחיטה טרם שבא לידי גמר, כגון אם שחט בחוץ המיעוט הראשון, אם בר כרת הוא גם טרם גמר השחיטה, ואם הפסיד ממון חברו בשעת ראשית שחיטת המיעוט, אם דנין בזה קילבד"מ למ"ד כרת פוטר מתשלומין. - עוד נפק"מ אם זורקין עליו דם קרבן באותה שעה ששחט מיעוט זה בחוץ ועבר על איסור כרת, אם מזיד הי' באיסור כרת באותה שעה, ואינו בר קרבן מטעם דרשע הוא וזבח רשעים תועבה, ואם אמרינן דהגמר של השחיטה הוא בתורת מברר על ההתחלה, וא"כ לאחר ששחט כהוגן עד לבסוף הוי בירור למפרע דתורת שחיטה היתה על ההתחלה, וא"כ מבורר לפנינו ואיגלא מילתא למפרע גם על אותה שעה דהתחלה, דהי' רשע לכל הדינים, וגם קלבד"מ למ"ד כרת פוטר מתשלומין, ופטור אם הפסיד ממון חברו באותה שעה. אבל אם אמרינן דלא הוי הגמר שחיטה בתורת מברר, אלא בתורת מתקן, וא"כ לא נעשה בר כרת אלא מכאן ולהבא, משעת הגמר, ולא מקודם.
ג והנה בשחט סימן אחד בחוץ וגמרן בפנים דלמ"ד ישנה לשחיטה מתוע"ס מחייב משום שחו"ח שהוא בכרת, כמבואר ברש"י, - יש לעיין דזה תינח אם אמרינן דהגמר של השחיטה הוא בתורת מברר, ואגמ"ל ששחט בחוץ. ולהכי למ"ד ילמתוע"ס מחייב כרת עבור ששחט בחוץ, משא"כ אם אמרינן דרק בתורת מתקן בא השחיטה בהגמר שלה ותורת השחיטה לא הוי על ההתחלה, אלא אח"כ שבא עליו התיקון, והיינו מכאן ולהבא, וא"כ היאך יתחייב כרת משום שחו"ח, כיון דבשעת השחיטה של חוץ לא עשה איסור, ובשעה שנעשה איסור הרי לא עשה מאומה, וגם אינו מתברר על המעשה שעשה בזמן דמעיקרא, והיאך יתחייב כרת על הפעולה שעשה, שהיא פעולת היתר, וא"כ לפי פירוש רש"י מבואר דהגמר בא בתורת מברר על שעת ההתחלה, והגמר פועל על השחיטה לברר על ההתחלה, שהי' איסור גם מעיקרא, ולהכי חייב כרת למ"ד ישנה לשחיטה מתוע"ס. -
ד אמנם הרמב"ם לא הביא בהלכותיו הא דחיוב כרת בשחט מיעוט סימנים בחוץ, וז''ל, בפר"א מפסוה"מ הי"ח, שחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרן בפנים, או ששחט מיעוטן בדרום וגמרן בצפון פסולין שישנה לשחיטה מתוע"ס עכ"ל, ביאור דבריו דרק לענין לפסול את הקרבן, כתב הרמב"ם, להאי דינא דשחט למיעוט סימנים, ובזה ודאי דהקרבן נפסל הכא אם ישנה לשחיטה מתוע"ס, דאפי' אם אמרינן דרק מתקן הוא האי גמר ותורת שחיטה על ההתחלה באה רק בגמר השחיטה, אמנם אעפ"י שלא פעלה השחיטה על ההתחלה שתהי' בשעה הראשונה באיסור שחוטי חוץ ובאיסור כרת, אבל עכ"פ הרי חסר לנו שחיטה בצפון על המיעוט סימנים, אשר שחט בתחילה, והר"ז כאילו שחטן בדרום המיעוט הראשון, דהקרבן פסול בלא"ה, דעכ"פ לא נשחטה שחיטה שלימה בצפון, ומטעם זה כתב הרמב"ם להני תרי אופנים בהלכה אחת, להורות לנו שדין אחד וטעם אחד להם, ומדחזינן שהשמיט הרמב"ם להא דחיוב כרת, ע"כ מוכח דסבר הרמב"ם דגמר השחיטה לא הוי אלא בתורת מתקן על ההתחלה, אמנם רש"י הוכרח לפרש בגמ' הנפק"מ לענין חיוב כרת, מפני שכן מפורש בגמ' דלמ"ד ישנה לשחיטה מתוע"ס מחייב, והיינו ע"כ חיוב כרת, ודברי הרמב"ם תמוהים, כיון דבגמ' מבואר דלמ"ד ישנה לשחיטה מתוע"ס מיחייב ג"כ, והרמב"ם השמיט לענין חיוב, וצ"ע.
ה חולין ל"ו ע"א ת"ר השוחט והתיז דם על הדלעת וכו' היכי דאיתא לדם מתוע"ס כו"ע ל"פ דמכשיר, כ"פ בנתקנח הדם, רבי סבר ישנה לשחיטה מתוע"ס, והאי דם שחיטה הוא, ור"ח סבר אינה לשחיטה אלא לבסוף. והאי דם מכה הוא ומאי תולין עד גמר שחיטה, אי איתא לדם בסוף שחיטה מכשיר, ואי לא לא מכשיר, רב אשי אמר תולין לעולם משמע, ונתקנח הדם לר"ח פסוקי מספקא לי' אי ישנה לשחיטה מתוע"ס או אינה אלא לבסוף, יעוי"ש. - והנה מבואר בסוגיא זו דאפי' למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף, מ"מ בלא נתקנח הדם עד לאחר גמר שחיטה מכשיר. - ומשמע דלאחר גמר השחיטה, שב תחילת השחיטה לשם שחיטה, ודם היוצא בתחילת שחיטה דם שחיטה הוא. - והדבר תמוה דא"כ נשחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרן בפנים נמי תיפסול משום שחו"ח, כיון שסו"ס בגמר השחיטה כיון שבא בגמר השחיטה שבה ההתחלה לתורת שחיטה, ובסוגיא דחולין כ"ט מבואר להדיא דלמ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף באופן זה כשר, וכמבואר להדיא ברמב"ם דדוקא למ"ד ישנה לשחיטה מתוע"ס פסול כששחט מיעוט סימנים בחוץ, - ומצאתי במהד"ב במהרש"א שעמד בזה. - ועוד שגם פסקי הרמב"ם ז"ל תמוהים, דהנה בפר"א מפסוה"מ הי"ח פסק דישנה לשחיטה מתוע"ס, ואילו בפר"י מטו"א בנתקנח הדם בין סימן לסימן, דספיקא הוי, ושמעתי שהר"ן ז"ל בחידושיו עמד בזה.
ו ונראה דהנה כד נעיין בזה באמת פלוגתא דנתקנח הדם אינו ענין לפלוגתא דר"י ורשב"ל בהא דילמתוע"ס, וכאשר יבואר בסמוך, - דסוגיא הלזו היא מהסוגיות שהלשון שוה והפירוש מתחלף, והוא, דסוגיא זו אזלא כמ"ד ישנה לשחיטה מתוע"ס, אלא דנחלקו אחרי שאין שם שחיטה על תחילתה רק בתנאי זה אם נגמרה, וכדאמרינן שם בסוגיא דחולין כ"ט נתקלקלה בשחיטה קאמרת וכו' וסבר ר' חייא שגמר השחיטה הוא המתקן את ההתחלה, והשלמה להיות בתורת השחיטה. והלכך אין תורת השחיטה עלה אלא מזמן התיקון ואילך, אבל עד זמן הגמר חסר לה עדיין תיקונה. ואינה משמשת עוד במשפטי השחיטה, והלכך גם הדם אינו מתחיל בהשתמשות משפטי דם שחיטה אלא בזמן הגמר, ומאז ואילך יכשיר את האוכלין, אבל האוכלין שנגעו בו מקודם גמר לא הכשירן, מפני שעדיין לא נשתלם בשלימותו, וסבר רבי שהגמר הוא במברר על ההתחלה, והיא בשם שחיטה גם קודם הגמר, כיון שסו"ס נגמר ואגמלמ"פ דראשיתה שחיטה היא, אבל למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף, גם בלא נתקנח הדם לא הוכשר, ומיושב קושיית המהרש"א, שכתבנו, - ואתי שפיר פסקי הרמב"ם דבפלוגתא דר"י ור"ל פוסק כר"י דילמוע"ס. - אמנם פסק כר"ח לפי האוקימתא דר"א דסבר אעפ"י שילמתוע"ס, מ"מ עדיין הספק במקומו אם קודם הגמר אינו אלא כחסר בירור, או כחסר תיקון, וכהסוגיא דהתיז דם על הדלעת, ובזה פסק הרמב"ם דספיקא הוי.
ז ולפ"ז י"ל דלר"ח בתחילת השחיטה עדיין חסר תיקון, והנה אעפ"י שכשיתקן, דהיינו לאחר שיגמור תהי' השחיטה בשלימותה, מ"מ אינו חייב משום שחו"ח על מיעוט סימנין ששחטן בחוץ, מטעם כיון דבשעת האיסור עדיין לא הושלם תנאי החיוב, ובעת התיקון אינו מעשה של איסור, דהרי גמרו בפנים, מיהו פסולה היא כיון שמ"מ בא לידי תיקון בלסוף, והוי שחו"ח. - ולפ"ז סוגיא דחולין כ"ט דאיתא שם דלמ"ד ילמתוע"ס חייב משום שחו"ח מפני המיעוט סימנים ששחטן בחוץ. ודאי דלא אתיא כר"ח, ולא כרבי דסבר דהגמר בא במברר, וא"כ הרמב"ם שפסק כר"ח דספיקא הוי בזה אם הגמר בא במברר או במתקן, - לפ"ז גם לענין חיוב כרת בשחו"ח ג"כ בשחט מיעוט סימנים בחוץ, ספיקא הוי לענין כרת, ואפשר שמטעם זה השמיט הרמב"ם הדין, דחיוב כרת, -והיינו דכיון דספק הוי ולא איקבע איסורא, וממילא אין כאן חיוב כרת, והא דלא כתב הרמב"ם לפטור, לא קשה, כי ממילא מובן דכיון דכל עיקר פלוגתא זו דר"י ור"ל לא מיירי לענין חיוב כרת, ממילא אינו נחוץ לכתוב הדין דפטור.
ח כתב הרמב"ם בפר"י מטו"א ה"ג הדם המנוי מן המשקה הוא הדם השותת בשעת שחיטה מן הבהמה והחי' והעופות הטהורין, אבל דם הקילוח אינו מכשיר שעדיין חיים הם והרי הוא דומה לדם מכה. או לדם הקזה. השוחט וניתז דם על האוכלין ונתקנח הדם בין סימן לסימן הר"ז ספק, יעוי"ש. - והדברים האלו לכאורה סותרים זא"ז דכיון שכתב דדם הקילוח אינו מכשיר מפני שהבע"ח עדיין בחיותו ולהכי הר"ז כדם מכה, ולפ"ז כשניתז הדם קודם שחיטת הסימן שני דפשיטא שעדיין הבע"ח בחיותו עומד, דהרי גם לאחר שחיטת שני הסימנים ועודה מפרכסת תורת חי על הבע"ח הזה, כידוע, ומכש"כ בשחיטת סימן אחד, ע"כ שתורת דם מכה עלי' ואין כאן תורת הכשר, - ומצאתי שעמד על זה הגאון בספר מקור חיים בחידושי הלכות לכריתות כ"ב, ומסיים בצע"ג.
ט ונראה בזה דכוונת הרמב"ם דאעפ"י שדם היוצא מהבע"ח בעודו בחיותו אף באופן שחיטה, מ"מ לא הוי על הדם תורת דם שחיטה, רק דם מכה גרידא, כמ"ש רבינו בראשית דבריו, אמנם כל זה אם עדיין לא יונח על הדם תואר ושם דם שחיטה, אמנם כשנשחט סימן אחד [דוגמא לזה עי' תוס' לעיל ל' ד"ה סימן, אשר מצינו בע"ח שהכשירן בסימן אחד, ובבע"ח האלו בודאי, אשר הדם לאחר שחיטת סימן אחד יש לה כל תורת דם שחיטה, אף שעדיין מפרכסת ודינם כחיה לכמה דברים, ומכ"ז לענין הכשר שם דם שחיטה עלי', והיינו מפני כי תורת השחיטה והכשרה גזרה תורה כי דם כזה תורת מכשיר עליו לטמא טו"א, - ומטעם זה י"ל ג"כ דאף בבע"ח שהכשר שחיטתן בשני סימנין, מ"מ גם בשחיטת סימן אחד יש לתת תואר ושם דם שחוטה על דם הזה, מפני שמצינו במק"א בבע"ח אשר סימן אחד הוי הכשר שחיטתו, להכי קרינן בכ"מ לסימן אחד להדם היוצא ממנו שהוא דם שחיטה. - אמנם זה תליא בדין אם ילמתוע"ס או לו, וזהו פלוגתא דרבי ור"ח שם בחולין, ומפרש רבינו שזה אינו ענין לפלוגתא דר"י ור"ל בהא אם ילמתוע"ס, מטעם דהכא בעינן שתהי' דוקא סימן אחד, מהטעם שכתבנו, דאל"כ הר"ז דם מכה, ופליגי רבי ור"ח אם אמרינן בזה ילמתוע"ס, דאפי' אם אמרינן בעלמא ילמתוע"ס, מ"מ שאני הכא מפני סיבת החיים אשר זהו הגורם להדם שתהי' נקראת דם מכה, ואין זה לדעלמא, והבן, ומטעם זה אתי שפיר פסקי הרמב"ם כפשוטו [אף אם לא נפרש כמו שכתבנו לעיל באות ז'] והיינו אעפ"י שפסק הרמב"ם ישנה לשחיטה מתוע"ס מ"מ פסק הכא בדין הכשר דספק הוי, וכמש"נ.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0