דף קה - ב
אמר ליה: מחוסר קריבה, לאו כמחוסר מעשה דמי, ומטמא הוא במצב שכזה טומאת אוכלין.
איתיביה מהמשנה בריש מסכת טהרות [פרק א א]: שלשה עשר דברים נאמרו בנבלת עוף טהור, וזה אחד מהן:
צריכה מחשבה לייעדה לאכילה, ורק על ידי מחשבה שכזו היא תטמא מאליה אוכלין ומשקין, משום שרק במחשבה שכזאת סופה לטמא טומאה חמורה. [23]
ואין צריכה הכשר. לא של נתינת מים עליה, ולא של מגע שרץ, אלא מאליה היא מטמאה, הואיל וסופה לטמא טומאה חמורה.
ומטמאה טומאת אוכלין בכביצה. שאם נגע כשעור ביצה ממנה באוכלים טהורים, נטמאו הם.
ומדייקת הגמרא: מאי לאו, הא דקתני "מטמאה טומאת אוכלים בכביצה", שהיא סתם משנה, בשיטת רבי מאיר היא.
והיינו, מדקתני צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר, בהכרח שמדובר באופן שנקיט לה לכביצה בידו. כי אם מדובר שהכביצה נבלת עוף טהור מונחת על הארץ, מדוע היא אינה צריכה הכשר בגלל שסופה לטמא טומאה חמורה בהיותה בבית הבליעה? והרי מנין לנו שסופה לטמא טומאה חמורה, אולי היא כלל לא תגיע לבית הבליעה.
ואם מדובר באופן שהכביצה נבלת עוף טהור כבר מונחת בפיו, מדוע היא צריכה מחשבה לאוכלין. והרי בכך שהיא נמצאת בתוך פיו, אין לך מחשבת אוכלין גדולה מזו.
אלא בהכרח, מדובר באופן שהיא מונחת בידו, ולכן בעינן מחשבה לאוכלה. ומכל מקום, נקטה המשנה שיעור של כביצה, ומשמע שבכזית בלבד, על אף שסופו לטמא טומאה חמורה בבית הבליעה, אין בכוחו לטמא עתה טומאת אוכלים, כיון שכזית אינו מטמא טומאת אוכלים אלא רק כביצה.
וקשיא על רבי אבא בר ממל, שאמר לעיל, שלפי רבי מאיר האומר ששעיר המשתלח מטמא מחיים על אף שבעל חי אינו מטמא, הוא הדין שנבלת עוף טהור מטמאה בכזית, על אף שהשיעור לטמא אוכלים הוא בכביצה, ובפשטות משנה זו, ככל סתם משנה, היא גם לרבי מאיר.
ופרקינן: לא, משנה זו, על אף היותה סתם משנה, לא לדברי רבי מאיר היא, אלא רק לדברי רבנן היא, הסוברים ששעיר המשתלח אינו מטמא מחיים, כי אין דבר שסופו לטמא טומאה חמורה מטמא טומאה קלה אפילו בדבר שאינו ראוי לטומאת אוכלים, ולכן יש צורך בשיעור של כביצה, ולא מספיק שיעור של כזית, אבל לרבי מאיר די בכזית נבלת עוף טהור לטומאת אוכלים, כיון שכזית סופו לטמא טואה חמורה בבית הבליעה, על אף שאין טומאת אוכלים אלא בכביצה.
ופרכינן: והא קתני ברישא של המשנה: צריכה מחשבה, ואין צריכה הכשר.
ומאן שמעת ליה האי סברא, שלא בעינן הכשר כיון שסופה לטמא טומאה חמורה, רבי מאיר. [24] ומדרישא דמתניתין רבי מאיר, סיפא דמתניתין נמי רבי מאיר. וחוזרת הקושיה, שמוכח כי אפילו לרבי מאיר בעינן כביצה, ולא די בכזית!?
ומשנינן: מידי איריא!? וכי יש הכרח לומר שכל המשנה לפי רבי מאיר היא!? והרי אפשר לומר, כי הא, רישא דמתניתין, כדאיתא, כדברי רבי מאיר היא. והא, סיפא דמתניתין, כדאיתא, כדברי רבנן בלבד היא.
ופרכינן: והא מדקתני בסיפא דמתניתין: שחיטתה של עוף טהור, ומליקתה של עוף קדשים במקדש. מטהרת את טריפתה מטומאתה. שאם נמצא העוף טריפה אחר השחיטה או המליקה, נטהר הוא מידי נבילה, ואינו מטמא בבית הבליעה.
ומאן שמעת ליה האי סברא, ששחיטתה או מליקתה מטהרת אותה מידי נבילה. רבי מאיר! הוא הסובר כך לעיל, בפרק חטאת העוף [סט א].
ואם כן יוצא, כי רישא דמתניתין הסוברת שאינה צריכה הכשר. וסיפא דמתניתין האומרת שחיטתה או מליקתה מטהרת מידי נבילה, רבי מאיר היא. ומציעתא, דבעינן כביצה, רק לדברי רבנן היא!?
ומשנינן: אין, אכן, בהכרח צריך לומר. רישא וסיפא רבי מאיר. ומציעתא רבנן. אמר ליה רב המנונא לרבי זירא: לא תיתיב אכרעיך, אל תשב, אלא עמוד על רגליך עד דאמרת לי הא מילתא:
נבלת עוף טהור, לרבי מאיר, המטמא טומאת אוכלין מאליה בכזית, האם מונין בו ראשון ושני לטומאה. והיינו, האם טומאה זו של האוכל שנטמא בנבלת העוף הוי היא כראשון לטומאה, ואם נגע באוכל אחר, הוי שני לטומאה.
או אין מונין בו ראשון ושני, שאין האוכל הזה שנטמא מנבלת עוף טהור, מטמא אחרים.
אמר ליה: כל היכא כל אופן של טומאה, דמטמא אדם במגע, מונין בו ראשון ושני. וכל היכא טומאה דלא מטמא אדם במגע, אין מונין בו ראשון ושני.
שלמדים אנו מטומאת שרץ, שהיא מטמאה אדם וכלים. ובטומאה שכזו, המטמאה גם אדם וכלים, נאמר שיש למנות בה ראשון לטומאה ושני לטומאה, כמו שאמר הכתוב "כל אשר בתוכו יטמא". והיינו, שכלי החרס אשר השרץ נמצא בתוכו נעשה ראשון לטומאה, והאוכלין שבתוך הכלי נעשים שני לטומאה.
אבל נבלת עוף טהור, שאינה מטמאה אדם במגע, אין מונין בה ראשון ושני.
בעא מיניה רבי זירא מרב אבין בר חייא, ואמרי לה, יש אומרים ששאל זאת מרב אבין בר כהנא: הא דתנן במסכת טהרות [פרק ז]: חיבורי אוכלין על ידי משקין, כגון אם היה חצי זית נבילה מצד אחד, וחצי זית נבילה מצד שני, ומשקה טופח נמצא באמצע, ומחבר בין שניהם
וחיבור שכזה נחשב חיבור רק לטומאה קלה, שההחיבור באמצעות המשקה שבין שני החצאי כזית נבילה, נחשב כאילו היו זית שלם מחובר רק לגבי טומאת אוכלים, לטמא את האוכלין והמשקין הנוגעין באחד מן החצאין כאילו נגעו בכזית שלם של נבילה.
אבל, ואין חיבור שכזה נחשב לגבי טומאה חמורה, לטמא אדם וכלים.
והספק הוא:
האם מונין בו, באותו חיבור באמצעות משקה שהוא רק חיבור לגבי טומאה קלה, ראשון ושני? והיינו, האם האוכלים שנגעו באחד החצאים, נטמאו בטומאת ראשון לטומאה, ואם נגעו באוכל אחר עושים אותו שני לטומאה.
או אין מונין בו ראשון ושני, ולא מהני החיבור אלא לפסול את האוכל הנוגע באחד החצאים, אך אינו מטמאו באופן שיוכל לטמא אחרים.
אמר ליה: כל היכא דמטמא אדם במגע, מונין בו ראשון ושני. וכל היכא דלא מטמא אדם, אין מונין בו ראשון ושני. ובחיבורי אוכלין על ידי משקה, כיון שאינו מטמא אדם, אין מונין בו ראשון ושני.
שנינו במשנה: יצאו - אלו ואלו מטמאים בגדים.
ודנה הגמרא: מנא הני מילי שביציאת העוסקים בהוצאת הפרים אל מחוץ לעזרה הם מטמאים בגדים?
דתנו רבנן: נאמר בפר יום הכפורים "ואת פר החטאת, יוציא אל מחוץ למחנה, ושרפו באש". ומשמע מדברי הכתוב הזה שהוא נשרף מיד, בהר הבית.
אך לעומת זאת, בפר העדה ובפר כהן משיח, נלמד לקמן שמקום שריפתם הוא חוץ לשלש מחנות.
וכיון ששלשת הפרים האלו, הם כולם פרים פנימיים, שזריקת דמם היא בפנים [ולא על המזבח החיצון], וכולם למדים זה מזה [לעיל פג ב] בריבוי של "חטאת חטאת". הרי מקום שריפתן צריך להיות שוה בכולם, ולכן מבארת הברייתא:
להלן, לגבי פר העדה ולגבי פר כהן משיח, אתה נותן להם ג' מחנות, דהיינו, שמקום שריפתן הוא חוץ לג' מחנות. ואילו כאן, בפר יום הכפורים אתה נותן להם מחנה אחת. שתהיה שריפתם מחוץ למחנה שכינה בלבד. שנאמר "אל מחוץ למחנה. והשורף אותם יכבס בגדיו". ומשמע שהוא נשרף חוץ לעזרה, מיד בהר הבית.
והלא דינם צריך להיות שוה, שכולם הם פרים פנימיים? אלא מה שנאמר "מחוץ למחנה" בא לומר לך, כיון שיצאו המתעסקין חוץ למחנה אחת, והיינו חוץ לעזרה, מיד הם מטמאים בגדים. [25]
והוינן בה: והיא גופא, שמקום שריפתם של פרים הנשרפין הוא חוץ לשלש מחנות, מנלן? [26]
דתנו רבנן: נאמר בפרשת פר כהן משיח "והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה". וביאורו, שמוציאין אותו חוץ לג' מחנות.
אתה אומר שמוציאין אותו חוץ לג' מחנות. או אינו מוציאו אלא חוץ למחנה אחת, דהיינו, חוץ לעזרה?
כשהוא אומר בפר העדה "והוציא את הפר אל מחוץ למחנה", שאין תלמוד לומר, לכאורה הוא מיותר, שהרי כבר נאמר בפר העדה "ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון", והיינו, שכבר אמר הכתוב כי דין שריפת פר העדה הוא כדין שריפת פר כהן משיח, האמור ראשון, בפרשה הקודמת.
בהכרח, בא הפסוק המיותר, לומר: תן לו לשריפתו מחנה שניה. והיינו שמיתור הפסוק ידעינן שמקום שריפתו של פר העדה הוא חוץ לשתי המחנות.
שהוא אומר בפרשת הוצאת הדשן, "והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה", שאין תלמוד לומר, שאין צורך לומר שמקום הדשן הוא חוץ למחנה. שהרי כבר נאמר דבר זה בפרשת כהן המשיח, לגבי שריפת הפר, "על שפך הדשן ישרף".
ומכאן אנו היינו יודעים שמקום הדשן הוא חוץ למחנה. וכמו שנאמר "והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה, על שפך הדשן ישרף".
אלא ייתור הפסוק הזה בא ללמד: תן לו מחנה שלישית להוציאו חוץ ממנו, לשריפתו.
ומכאן למדנו שמקום שריפת הפרים הוא חוץ לשלש מחנות.
והוינן בה: ורבי שמעון, שאמר במשנתנו שאין מטמאים בגדים עד שיוצת האור, פסוק זה שנאמר בפר יום הכפורים "והוציא את כל הפר מחוץ למחנה" [שממנו למדו רבנן שהפרים מטמאים ביציאתן מהעזרה], מאי עביד ליה? והרי לדבריו הפסוק מיותר!?
ומבארת הגמרא: מיבעיא ליה האי קרא לכדתניא, רבי אליעזר אומר: נאמר כאן, בפר יום הכפורים, "מחוץ למחנה", ונאמר להלן, בפרה אדומה, "והוציא אותה אל מחוץ למחנה". מה כאן, בפרים הנשרפים, שריפתם חוץ לשלש מחנות. אף להלן, בפרה אדומה, שריפתה חוץ לג' מחנות. ומה להלן, בפרה אדומה, מקום הזאת דמה הוא למזרחה של ירושלים. וכמו שנאמר בה "והזה אל נוכח פני אהל מועד". ומוכח מכאן שהיה עומד במזרח ופניו למערב, כנגד פתחו של היכל, שהיה בכותל המזרחי.
הערות
[23] ויש מבארים, צריכה מחשבה להצטרף פחות מכזית ממנה לפחות מכביצה אוכלין כדי להשלים לכביצה אוכלים. ועל ידי זה הכביצה אוכלים תקבל טומאת אוכלין על ידי מגע בשרץ. עיין רש"י
[24] מבואר כאן שגם לרבי מאיר צריכה נבלת עוף טהור מחשבה לאכילה. והקשו התוספות במסכת בבא קמא [אז א ד"ה פרה], כיון שרבי מאיר סובר שאפילו שעיר המשתלח, שהוא חי, מטמא טומאת אוכלים, הרי מוכח שגם דבר שאינו אוכל מטמא טומאת אוכלים [כשסופו לטמא טומאה חמורה], ואם כן, למה צריכה נבלת עוף טהור מחשבה לאכילה? ומחלק ר"י בין שעיר המשתלח, שאם ישחטו אותו הוא ראוי לאכילה גם בלי מחשבה, ובין נבלת עוף טהור שאינה עומדת כלל לאכילה, אין היא מטמאת בלי מחשבה עליה. ועיין בהרחבה בספר אשר לשלמה [תנינא סימן טט] בביאור הדברים.
[25] רבותינו האחרונים דנו האם המוציא את הפרים חייב מצד מתעסק בשריפתם, או שחידשה תורה שגם המוציא אותם מטמא, וטומאה זאת מתחילה בהוצאה ממחנה אחת בלבד, על אף שמצות השריפה היא מחוץ לשלש מחנות. עיין בהרחבה בחידושי רבי אריה לייב סימן לג
[26] בפרשת פר כהן משיח נאמר "והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה, ושרף אותו". בפרשת פר העדה נאמר "והוציא את הפר אל מחוץ למחנה, ושרף אותו". בפרשת הוצאת הדשן נאמר "והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור".
סימן י"ז
סוגיא דהשורף פרה ופרים
כתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות אבות הטומאה הלכה ט"ו ז"ל השורף פרה אדומה ושעירים הנשרפים והמשלח את השעיר אעפ"י שבשעת מעשיהן מטמא בגדים כמו שביארנו אם נגעו באוכלין אפילו בשעת מעשיהן הרי הן שני לטומאה עכ"ל וכתב ע"ז הכ"מ מפשט דברי רבינו נראה דאשורף ומשלח קאי, ודבר תימה הוא שהאיך אפשר שיטמאו בגדים ולא יטמאו אוכלים אלא להיות שני, וכתב ע"ז המשנה למלך ז"ל ומה שתמה מרן על זה כבר נתן טעם לדבריו ז"ל בפירוש המשנה פ"ה דזבים משנה ו' עכ"ל המשנה למלך, והנה ז"ל הרמב"ם שם בפירוש המשנה ודע כי שורף פרה ופרים ומשלח השעיר מטמאין בגדים כמו שביארנו בפתיחה אמנם עם זה אינם מטמאין ב' ופוסלין אחד אבל מטמאין אחד ופוסלין אחד כמו כל ראשון לטומאה ואל תחשוב כי זה סותר הכלל אשר אמר ר' יהושע היינו מה שאומר ר' יהושע שם במשנה א' כלל אמר ר' יהושע כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא אוכלין ומשקין להיות תחלה) לפי שהוא מבואר ואמר כל המטמא בגדים בשעת מגעו ולא אמר כל המטמא בגדים גרידא ואלה לא במגע יטמאו בגדים אבל בהתעסקם עסק מיוחד, והבן זה עכ"ל הרמב"ם בפירוש המשנה אכן עדנה צריך ביאור דא"כ אמאי האוכל נבילה והיא בבית הבליעה מטמא שנים ופוסל אחד, הא ג"כ אין מטמא בגדים אלא באוכלו בשעת מעשה ואעפי"כ איתא שם במשנה ט' דהאוכל מנבלת עוף הטהור והיא בבית הבליעה מטמא שנים ופוסל אחד, וכן כתב שם הרמב"ם בהלכה י"ד, ובכלל קשה מאין למד הרמב"ם דין זה, ומנא לי' לחלק סברא זאת מדעתא דנפשי'.
אכן לפי דברינו מה שבארנו לעיל [בסוגיא דנבלת עוף טהור מהו שיטמא בכזית לענין] טומאת נבלת עוף הטהור דטומאת האדם מפני שהנבלה מטמאתו יתבארו טעמי הדברים, וגם מאין למד הרמב"ם דינו דהנה שם בגמ' זבחים דף ק"ה ע"ב איתא בעי מיני' ר' זירא מר' אמי בר חייא ואמרי לה מר' אבין בר כהנא הא דתנן חיבורי אוכלין ע"י משקין חיבור לטומאה קלה ואין חיבור לטומאה חמורה מונין בו ראשון ושני או אין מונין בו ראשון ושני א"ל כל היכא דמטמא אדם מונין בו ראשון ושני אין מטמא אדם אין מונין בו ראשון ושני ע"כ, והנה הרמב"ם כתב בפי"א מהלכות אבות הטומאה הלכה ו' ז"ל חיבורי אוכלין ע"י משקין הרי הן חבור לטמא טומאת אוכלין והדבר ספק אם חשובים כגוף אחד למנות בהן ראשון ושני ושלישי או חושבים זה האוכל שנגעה בו הטומאה ראשון והאוכל המחובר לו שני וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל א"א אינו כן אלא כבר פשטוה בזבחים שאין מונין בו ראשון ושני, וכתב הכ"מ דטעם הרמב"ם משום דבגמ' מנחות בעי ר' ירמי' צירוף כלי וחיבור מים וכו' וכיון דדמיא להא וסלקא בתיקו ה"ה לאידך ואעפ"י דר' אמי בר חייא פשטה מ"מ מידי ספיקא לא נפקא עכ"ד הכ"מ, אכן תירוץ זה תמוה דהרי קי"ל בכל דוכתי היכא דלאחד מספקא ולאחד פשיטא אין מניחין פשיטותן של זה מפני ספיקו של זה, ובפרט דהא ר' זירא גדול מר' ירמי' דאשכחינן בעי ר' ירמי' מר' זירא וכיון דר' אמי בר חייא או ר' אבין בר כהנא גדול מר' זירא שהרי ר' זירא בעי מיני', א"כ לכאורה הלכה כרבי' דר' זירא לגבי ר' ירמי', ועיין עוד בפ"ח מהלכות אבות הטומאה שכתב הרמב"ם הפגול והנותר וצריד של מנחות הרי הן כראשון לטומאה ומונין בהן ראשון ושני לפיכך מטמאין הידים בכביצה, ועיין ראב"ד שהקשה הא בעיא הוא ולא אפשיטא ועוד דגרסינן בזבחים פרק טבול יום כל היכי דמטמא אדם במגע מונין בו ראשון ושני אבל נבלת עוף טהור לר' מאיר אין מונין בו הלכך פגול ונותר (האיך) מונין בהן ראשון ושני עכ"ל הראב"ד, ותירץ הכ"מ דהרמב"ם סמך על סוגיא דפרק המנחות והנסכים דלא מיבעאי אלא מדאורייתא דאילו מדרבנן פשיטא לי' דמונין ראשון ושני, והנה בלבד דלא תירץ הכ"מ עוד לקושית הראב"ד מסוגיא זו דכל היכא דאינה מטמאה אדם אין מונין בו ראשון ושני הנה שפתי הרמב"ם ברור מללו, בפי"ב מהלכות אבות הטומאה הלכה י"ד שזה ספק אין מונין בו ראשון ושני ז"ל בד"א (דחבת הקדש מכשרת) לפסול האוכל עצמו ולאסרו באכילה אבל למנות בו ראשון ושני ה"ז ספק כיצד נגע אוכל שנטמא בלא הכשר באוכל שני שהוכשר הרי זה השני ספק מפני שהראשון לא הוכשר, והנה מה שהקשה הכ"מ דברי הרמב"ם שסותרים זא"ז דהא בפ"ח כתב שצריד של מנחות מונין בהן ראשון ושני ובפי"ב כתב שהדבר ספק וכתב הכ"מ דסובר הרמב"ם דזה ודאי דהיכא דנטמא בטומאה דאורייתא מדרבנן מונין בהן ראשון ושני, והא דכתב הרמב"ם בפי"ב דהדבר ספק אם מונין בהן ראשון ושני שם מיירי בטומאת ידים דאינו מטמא אלא מדרבנן, והאי ספקא אינו מדברי הגמ' אלא להרמב"ם בעצמו מספקא לי' אי גם בטומאה דרבנן גזרו למנות ראשון ושני, זה התירוץ דחוק מאד, שהרי הידים שניות ואם נגעו באוכל הא נעשה האוכל שלישי ושלישי אפשר לו רק לפסול ואיך אמר הרמב"ם לשון מונין ראשון ושני, והרמב"ם הא מיירי באוכלין לא במשקין, ע"כ דגם בפי"ב מיירו בטומאה דאורייתא, וקאי על דבריו למעלה בהלכה י"ג ז"ל ואצ"ל שאם נגעה טומאה באוכלין של קדש, אכן לפי מה שביארנו למעלה בשיעור דרגלה בחוץ שהקשה הראב"ד נטמא ביוצא, דהיכא דהוי ספקא בקדשים אזלינן לחומרא א"כ הרמב"ם בפ"ח דמיירי דגם האוכל השני הוא קדש דהא מיירי בצריד של מנחות שם פסק לחומרא דמונין ראשון ושני, אבל בפי"ב הא מיירי שהאוכל השני הוא חולין או תרומה, שהרי כתב דאוכל שני הוכשר ואם הי' מיירי בקדש הא אף אם לא הוכשר ג"כ הספק אם מונין ראשון ושני ע"כ דשם מיירי דהאוכל השני הוא חולין או תרומה שם כתב הדין דהדבר ספק (ותימה על הראב"ד דלענין יוצא הקשה על הרמב"ם וס"ל דגזרו טומאה ביוצא אף דבגמ' מספקא לי' א"כ איך פשיטא להראב"ד דלענין הך ספיקא אם מונין ראשון ושני בצריד של מנחות ספיקא לקולא, וצ"ע).
עכ"פ חזינן דהרמב"ם לא סמך על סוגיא דדף ק"ב במנחות דמדרבנן פשיטא לי' דמונין ראשון ושני וא"כ קמה הקושי' הא איפשיטא בזבחים דכל היכא דאין מטמא אדם אין מונים ראשון ושני, לכן נראה לי דהרמב"ם מפרש פירוש אחר בהא דאמר כל היכא דאין מטמא אדם אין מונין ראשון ושני דאינו מפרש כפירוש הראב"ד דכללא הוא כל היכא שאין מטמא אדם אין מונין ראשון ושני דמאי ענין זה לזה הא אוכל שנגע באב הטומאה אין מטמא אדם ומונין ראשון ושני, ועוד קי"ל שומרין מצטרפין לטומאה קלה ואין מצטרפין לטומאה חמורה ובודאי דמונין בהן ראשון והאוכל הנוגע בהן הוי שני, אכן הא דאיבעי הכא, בעי כן הנה אם מונח חצי ביצה נבלה מכאן וחצי ביצה נבלה מכאן ומים מחברין אותן דס"ל דלטומאת אוכלין המה חבור מהו הדין אם אמרינן דלענין טומאת אוכלין יש להם דין נבלה והוי אב הטומאה א"כ אם נגע אוכל בחצי נבלה נעשה האוכל הנוגע ראשון לטומאה שהרי לענין טומאת אוכלין המשקה מחבר שני החצאין ולגבי אוכלין החצאין הוי נבלה ונבלה הא הוי אב הטומאה או כיון דאינן אב הטומאה לטמא טומאה חמורה כמו אדם וכלים הוי רק ראשון לטומאה והאוכל הנוגע הוי רק שני לטומאה ופשיט לי' כיון דהנך שני חצאי נבלה אינם אב הטומאה לטמא אדם, א"כ אין שייך לומר דלענין אוכלין הם אב הטומאה ולענין טומאת אדם וכלים אינם אב הטומאה, דכל שהוא אב הטומאה הוא אב הטומאה בין לטמא אדם בין לטמא אוכלין ואם אינו מטמא אדם אינו אב הטומאה והוי טומאתו רק ראשון לטומאה, וא"כ האוכל שנגע בהנך חצאין הוי רק שני ולא ראשון, ולפי זה אין ענין הך איבעיא שייכה כלל וכלל להא שכתב הרמב"ם בפי"א מהלכות אבות הטומאה שאם היו אוכלין חבורין ע"י משקין שהדבר ספק הא דקי"ל שהמים מחברן לטומאת אוכלין אם הכונה שע"י המשקין נעשין לטומאת אוכלין כגוף אחד והוי גם האוכל השני ראשון לטומאה או דחבור המשקין הוי רק שהאוכל השני יש לו דין שהוא נוגע באוכל הראשון וא"כ הוא רק שני שנגיעתו אינו בהטומאה אלא בהאוכל להך איבעיא לא שייכה כלל בהאי דין דכל שאין מטמא אדם דאף שלענין טומאת אדם לא הוו מים חבור לענין טומאת אוכלין יכול להיות שהמשקה עושאן כגוף אחד וכמו האי דינא דשומרין לטומאה קלה ואין שומר לטומאה חמורה דפשיטות הגמ' דכל שאין מטמא אדם אין מונין ראשון ושני הכונה רק דלא נוכל לומר אב הטומאה לגבי אוכלין ואין אב הטומאה לאדם, דזה אי אפשר לחלק וכל שהוא אב הטומאה הוא אב הטומאה לכל וכל שאין אב הטומאה לגבי אדם איננו אב הטומאה לגבי אוכלין, אבל דיני חבור אפשר שבטומאה חמורה אינו חבור ולטומאה קלה חבור ומספקא אי הכונה שהמה כגוף אחד וכאילו נגעה הטומאה גם בהשני או דהדין הוא רק שע"י חבור המשקה נעשה כאילו נגע האוכל השני בהראשון, אבל לא שנגע בהטומאה ומקור הספק הזה הוא מהא דאיבעיא במנחות כ"ד חבור מים וצרוף כלי ונגע בהמים שבחוץ אי אמרינן גם בזה צרוף כלי וכמו שפירש הרמב"ם בפט"ז מהלכות אבות הטומאה הלכה ט' והיינו בהיו שני צבורין בכלי וצרוף אחד מחובר למים שבאחורי כלי אם נטמא גם מה שעמו בצירוף הכלי משום דכשנגע במים שאחורי כלי המים עם הצבור הוי כגוף אחד וא"כ הוי כנגע בפנים בהצבור המחובר וממילא נטמא גם השני או דנעשה רק כאילו הצבור נגע בו אחורי הכלי ע"י המשקין ואין מצרף למה שבפנים דמשמע מדברי הגמרא דאם הי' גוש אחד והי' מונח חציו מבחוץ וחציו מבפנים ונגע בזה שבחוץ בודאי דע"י צירוף הכלי נטמא גם השני אף דבגמ' שם אמר כי תנן כלי מצרף ה"מ דנגע מגואי אבל מבראי לא, דא"כ למה לי לשאול ע"י צירוף מים לשאול בגוש אחד חציו מבחוץ וחציו מבפנים ונגע מאבראי, אם מטמא גם ע"י צירוף כלי להדבר המונח בהכלי ע"כ דזה פשיטא לגמ' דאם נגע מאבראי בדבר שהוא גוף אחד הוי כאילו נגע מגואי אבל אם החבור הוא ע"י מים, מיבעאי לי' אם ע"י המים נעשו כגוף אחד וא"כ אף אם נגע מאבראי מקרי שנגע מגואי או דהדין שהמים המחבר הוא דין רק בהאוכל השני שהוא נוגע והא הוא נגע מאבראי לא מגואי דכיון דאינן גוף אחד הוי רק דין שנטמא המחובר למים אבל הנגיעה היא מאבראי (לפי פירושנו בגמ' אם יהי' שומר לנבלה והנבלה הוי רק פחות מכזית דאין בה טומאה שתטמא מחמת עצמה וע"י השומר נעשה כביצה למאן דאמר יש שומר לפחות מכזית האוכלין הנוגעין בזה והיו רק שני לטומאה דכיון דאין מטמאין אדם אין על זה דין אב הטומאה אף לגבי אוכלין רק ראשון לטומאה והנוגע בזה הוי רק שני לטומאה) ולפי זה בודאי דהך איבעיא דבעי ר' יהושע בן לוי אי צריד של מנחות מונין בו ראשון ושני או לא דהאיבעיא הא דאמרה תורה דחבת הקדש מכשר אם הכונה דע"י חבת הקדש אין צריך הכשר ומקבל דבר הקדש טומאה בלא הכשר לכה"פ מדרבנן או דדין דחבת הקדש הוא רק שיפסול הגוף אבל אין על זה דין קבלת טומאה כלל אף מדרבנן וא"כ אין ענין זה כלל להא דכל שאין מטמא אדם אין מונין ראשון ושני, לפירושנו אליבא דהרמב"ם דלא קרב זה אל זה כלל דאף אין חבת הקדש יכול לעשות אוכלין לאב הטומאה, אטו משום זה לא יוכל לטמאות טומאת אוכלין אף בלי הכשר מטעם חבת הקדש ואדרבה תמיהה על הראב"ד איך ערבב זה דמאי ענין מה שחבת הקדש משוי למוכשר לדין דמטמא אדם,
ועפ"י דברינו יתישב גם מאי דאמר ר' זירא לרב המנונא דנבלת עוף הטהור לר"מ אין מונין בו ראשון ושני משום דאין מטמא אדם וכל שאין מטמא אדם אין מונין בו ראשון ושני דהנה לעיל ביארנו דלר"מ הא דאמרה התורה מקרא דכל זרע זרוע אשר יזרע מטמא אף אם לא נגע טומאה, בהדבר שסופו לטמא טומאה חמורה, אין לפרש דהתורה אמרה דדבר שסופו לטמא טומאה מטמא שלא בהכשר דאין צריך הכשר, אבל הטומאה היא טומאת אוכלין דכיון דלר"מ שעיר המשתלח הוא סופו לטמא טומאה חמורה והרי גם אותו מיעטה התורה מקרא דכל זרע זרוע אשר יזרע וא"כ נהי דאין צריך הכשר, אבל חי הא אין מטמא אף אם יוכשר דאיננה בר טומאה כלל ולא דמי לישראל ששחט בטמאה דע"י השחיטה הכשיר אותה ועשה בה מעשה לאכילה ונקראת מין אוכל כמו שביארתי כיון דלגבי ישראל יש דין שחיטה אבל חי אין הוא כלל בר טומאה דחי שלא נעשה בו מעשה לאו מין אוכל הוא ואיך לר"מ מטמא טומאת אוכלין ע"כ דלר"מ חידשה התורה דדבר שסופו לטמא טומאה חמורה יש עליו טומאה לטמא אוכלין ומשקין ומיבעא לרב המנונא אי לגבי אוכלין ומשקין הוא אב הטומאה וא"כ אם נגעו אוכלין בנבלת עוף הטהור לגבי אוכלין נבלת עוף הטהור הוא אב הטומאה והאוכל שיגע בהנבלה הוי ראשון לטומאה, או דאף לר"מ נחשבת נבלת עוף הטהור רק כראשון לטומאה והנוגע בה הוי רק שני לטומאה, ולרבנן אי אפשר כלל לשאול דהרי רבנן סבירא להו דדין דכל שסופו לטמא טומאה חמורה הוא רק דאין צריך הכשר א"כ ודאי דהוי רק ראשון לטומאה כדין אילו הי' נוגע בה טומאה ורק לר"מ דס"ל דדין דסופו לטמא טומאה חמורה הוא טומאה חדשה לא שאין צריך הכשר אליבא דר"מ מיבעאי לי' ופשוט לי' דאף לר"מ כיון דאין מטמא אדם לא נעשה אב הטומאה אף לגבי אוכלין והוי רק ראשון לטומאה ואוכל הנוגע בנבלת עוף הטהור הוי רק שני לטומאה.
אכן לפי זה יקשה האי דינא דהאוכל נבלה וכן הנושא את הנבלה אמאי מטמא אוכל להיות ראשון הא האדם הנושא את הנבלה וכן האוכל נבלת עוף הטהור אמאי מטמא שנים היינו שמטמא האוכל להיות ראשון הא אין מטמא אדם, וכל שאין מטמא אדם הא אין מונין בו ראשון ושני, אכן נראה לי דהנה בבא בתרא דף ט' איתא בעיא מיני' רב אחדבוי בר אמי מרב ששת מנין למצורע בימי ספורו שמטמא אדם אמר לו הואיל ומטמא בגדים מטמא אדם א"ל דילמא טומאה בחבורין שאני דהא הסיט נבלה דמטמא בגדים ואינו מטמא אדם ע"כ, ופשטות דברי הגמ' משמע שמוכיח דהא דמסיט נבלה מטמא בגדים ואינו מטמא אדם הוא משום טומאה בחבורים ולא דפשיט מזה שיש שמטמא בגדים ואינו מטמא אדם אלא דמוכיח בע"כ משום טומאה בחבורים, ונראה דס"ל להגמ' דזה אין סברא כלל לומר דבשעה שנושא הוא אב הטומאה, ובעת שנפרש נסתלקה ממנו טומאת האדם מלהיות אב הטומאה ואז נעשה ראשון לטומאה דכיון שהדין דבעת שנפרש הוא רק ראשון לטומאה גם בעת שהוא נושא אין טומאתו מפני שנעשה אב הטומאה אלא הטומאה מפני שהוא חבור להנבלה הנבלה מטמאה את האדם וחבוריו, היינו הדבר שנגעה בהם אם הם בגדים נעשו גם הם כמו מחוברים להטומאה, ובזה מיושב קושית התוס' דאיך קאמר טומאה בחבורים הא האדם מטמא אף בגדים אחרים, אכן אף דעל רש"י שפירש דאין מטמא בגדים אחרים שנוגע בהן שפיר הקשה התוס' דהא בתו"כ מרבה מקרא דוטמא דאף כלים שנוגע בהן בשעה שנוגע במשכב הזה טמאין, אבל גם זה אפשר לומר דהטעם משום חבורים דהרי חבורים לאו דוקא אם לבוש וכדאיתא במת דאף אם נוגע במת מקרי חבור וכדאיתא בנזיר אלא דהאי דינא דחבור יש שעשאה התורה הנגיעה חבור ויש שלא עשתה ע"י הנגיעה חבור דהרי ע"י הנגיעה במת הוי חבור ומקרי דיקרב ונגיעה בנבלה לא עשאה התורה חבור להנבלה אבל בנושא אמרה התורה שהאדם ומה שנגע בהן אם המה כלים נעשו חבור להנבלה והנבלה מטמאה האדם והחבור לאדם אם הוי בגדים או כלים אבל אדם או כלי חרס לא נעשו חבור להנבלה ע"י חבור הנבלה וגם אינם מקבלים טומאה ע"י חבור של הנבלה היינו דדין הוא בהאדם וכלי חרס שאינם נעשים חבור להנבלה ע"י חבור הנבלה היינו האדם הנושאו או הנוגע במשכב הזה, ואפשר לדחוק ולתרץ דברי רש"י וגם פירוש רבינו גרשם מאור הגולה שגם הוא כתב כדברי רש"י וקשה לומר דלא ראו דברי הת"כ ואפשר לומר דמאי דקאמרי דאם נגע בבגדים אחרים אינו מטמא קאי רק על מצורע בימי ספרו דנימא שהוא אין מטמא אדם א"כ גם בגדים אין מטמא א"כ נאמר מאי דאמר בקרא וכבס בגדיו הוא דהבגדים נעשו טפל לו וכיון שהוא טמא נטמאו הבגדים אף לאחר שפרשו ממנו וכל דין דנאמר בו וכבס בגדיו הוא רק משום דהבגדים טפלין לו אבל אין ללמוד בו נגיעה ממה דאמרה התורה בשארי הטומאות כמו בנגע במשכב ומושב ונושא הנבלה דהתם הטעם דנעשו הבגדים נוגעים בהנבלה ע"י חבור האדם, אבל מצורע בימי ספרו אם נימא דאין מטמא אדם ואין מטמא בגדים וטעמא דוכבס בגדיו הוא משום חבור אפשר לומר דבו רק בגדיו הלבוש בהן בטלין לו אבל לא בגדים שיגע, ורש"י מפרש דבנבלה האדם הנושא הוא החבור לטומאה והבגדים שנוגע בהן טמא משום דהמה נגעו בהנבלה ע"י האדם המחובר בהנבלה אבל בבגדים עצמן לא נאמר שהמה נעשו ע"י המגע חבור דע"י נגיעה לא נאמר שהוא חבור, רק דהאדם הנושא או האוכל נבלת עוף הטהור או בנגע אדם במשכב נעשו המה חבור להטומאה אבל כלים לא נעשו חבור, וא"כ הא דמטמא הנושא את הנבלה וכל הנך בנגעו בכלים דכיון דהאדם נתחבר היכא שאמרה התורה שהוא חבור הרי נגעו הבגדים בהנבלה או בהמשכב ע"י החבור, ורק אדם וכלי חרס אין מקבלין טומאה היכא דנגעי בחבור להאב הטומאה המה מקבלי טומאה דוקא אם יגעו בגוף האדם וא"כ מביא ראי' שיש דין חבור וא"כ אפשר לומר דבגדים שהוא לבוש המצורע בימי ספרו אם נימא דאינו אב הטומאה לטמא אדם ואין מטמא בגדים כיון דלא מצינו שבגדים נעשו חבור ע"י נגיעה איך יטמא בגדים וכלים שנגע בהן משו"ה ס"ל לרש"י ורבינו גרשם מאור הגולה דאפשר לומר שמצורע בימי ספרו אם הי' הדין שהוא אינו מטמא אדם אז לא הי' מטמא אלא בגדים שהוא לבוש דהמה חבור לו, וראית רב אחדבוי בר אמי רק כמו דמצינו דאדם הנושא נעשה חבור להנבלה דמשום זה אף בגדים וכלים שנוגע טמא משום דנגעו בהנבלה ע"י חבור הנבלה היינו האדם כן אפשר דבגדים שהוא לבוש בטלים להאדם. עכ"פ מוכח מהאי גמרא דטומאת הבגדים משום חבור א"כ לא קשה מה שהקשינו הא אוכל נבלת עוף הטהור אין מטמא אדם ואמאי מונין בו ראשון ושני היינו שהוא מטמא שנים דהא טומאת האוכלין משום דנגעו בהנבלה ע"י חבור הנבלה היינו האדם האוכל הנבלת עוף הטהור בעת שהיא בבית הנפש יש לה טומאה וכמו שביארנו למעלה והאדם האוכל בעת שהיא בבית הבליעה נעשה חיבור להנבלה וא"כ הנבלה הא מטמאה האדם וכיון דמטמאה הנבלה את האדם כשהיא בבית הנפש היא מטמאה האוכלין שנוגע בהן האדם דהרי האוכלין נגעו בהנבלה, ע"י חבור הנבלה היינו ע"י האדם ונעשה אז האדם היד להביא את הטומאה על האוכלין מן הנבלה שהיא מטמאה אדם שהיא בית בליעתו ואף דאמרה התורה שאדם וכלי חרס אין מקבלין טומאה ע"י חבור הטומאה היינו האדם, אבל האוכלין מקבלין טומאה מן הנבלה ונעשו ראשון לטומאה, אבל מי ששורף ומוציא הפרה והפרים והמשלח את השעיר, דכפי שביארנו לעיל אין הפרה ופרים מטמאים שנימא שדבר הנוגע בו בהשורף יהי' כמו שנוגע בהפרים, והפרים מטמאים האדם, דהא ביארנו דלרבינא אין הפרים מטמאים אלא גדר הטומאה הוא שהאדם השורף והמוציא והמשלח הוא טמא, וא"כ כיון דהמשלח והמוציא והשורף אין מטמאין אדם, הא קי"ל כל שאין מטמא אדם אין מונין בו ראשון ושני, וע"כ הא דמטמא בגדים הוא משום דהבגדים חבור לו, אבל אוכל דאין חבור כיון דהאדם השורף והמוציא אינו אב הטומאה לטמא אדם אין מונין בו ראשון ושני אלא דבזה פליג הרמב"ם על רש"י ורבינו גרשם דלרבינו גרשם אפשר דהשורף פרה ופרים אין מטמא רק בגדים שנושא דהרי ס"ל לרש"י דבגדים שאין לבוש הוי רק כנגיעה ולא נעשו חבור ובטלין להאדם, א"כ מאיזה טעם יטמא דבר שנוגע אכן הרמב"ם ס"ל דאמרה התורה דאף כלי ובגד שנגע זה שאמרה בו התורה וכבס בגדיו גם הבגדים והכלים נעשו חבור ע"י הנגיעה. עכ"פ פשוט טעמא דהרמב"ם בהשורף את הפרה ופרים הנשרפין והמשלח את השעיר דאין מונין ראשון ושני דהא כללא הוא כל שאין מטמא בגדים אין מונין בו ראשון ושני, אבל נבלת עוף הטהור כשהיא בבית הבליעה היא מטמאה את הבגדים שנגע בהן משו"ה מונין בו ראשון ושני.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
ובירושלמי גרסינן בסוף פרק שני שעירים רבי אליעזר שאל פרים הנשרפין ושעירים הנשרפים מהו שיטמאו בגדים בלא הכשר ובלא טומאה מפני שסופן לטמאות טומאה חמורה השיב רבי שמואל קפודקיא מעתה יטמאו אימורים אלא כשפרשו ואפילו תימא דלא פירשו כהדא אין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולטמאות ממנו: ומטמא טומאת אוכלין בכביצה. פי' בקונטרס מדקתני צריכה מחשבה ואין צריכה הכשר אלמא בדנקיט ליה בידיה עסקינן דאי מחתא אארעא אמאי אינה צריכה הכשר ואי דנקיט ליה בפומיה אמאי צריכה מחשבה אין לך מחשבה גדולה מזו וקתני כביצה אין כזית לא וקשה כיון דיש בו כביצה אע''ג דמחית אארעא מטמא בלא הכשר משום דסופו לטמא טומאה חמורה ולא דמי למחוסר יציאה דבפנים אין ראוי כלל לטמא ומשום הכי לא מבעיא ליה לרבנן בכביצה דנקיט בידיה ונראה לפרש דהיינו טעמא דמשמע ליה דמיירי בנקיט בידיה משום דאז איכא חידוש לאשמועינן דבעי כביצה ולא חשיב כנקיט בפומיה אבל במחית אארעא פשיטא דבעי כביצה (ופי' הקונטרס יש לישב כמו שפירשתי לעיל בהגהה וכן עיקר): ומדסיפא ר''מ רישא נמי ר''מ. הוה מצי למימר וליטעמיך הא קתני מציעתא האוכל אבר מן החי ממנה סופג את הארבעים והיינו דלא כרבי מאיר דקסבר אינו נוהג אלא בטהורה בפרק גיד הנשה (חולין דף קב:) (כדפרישית לעיל): חיבורי אוכלין ע''י משקין. פי' בקונט' חצי זית נבלה מכאן וחצי זית נבלה מכאן ומשקה טופח באמצע ונוגע בשניהן מחברן לטמא אוכלין ומשקין הנוגעין באחד מן החצאין האלו ואין חיבור לטומאה חמורה לטמא אדם וכלים וטעמא לא ידענא וכענין זה פירש בהקומץ רבה (מנחות דף כד.) גבי צירוף כלי וחיבור מים מהו דפירש התם בקונטרס כלומר חצי עשרון שנטמא בצירוף כלי מהו שמטמא אחר בחיבור מים כגון אם יש שתי חצאי עשרון בכלי ואין נוגעין וחצי עשרון יש חוץ לכלי השני וחיבור מים כגון ניצוק או צינור מחבר את של חוץ לכלי ואת שבתוך הכלי ונגע טומאה לזה שבכלי שאין נוגע במים ונטמא חבירו משום צירוף כלי מהו שיטמא זה את של חוץ בחיבור מים ודבר תימה הוא לומר שמשקין מחברין אוכלין לקבל טומאה ולטמא אחרים דאפילו עור אין מצרפו כדאיתא בהעור והרוטב (חולין דף קיז:) ועוד שפירש שמחברין ע''י ניצוק והלא אפי' למים עצמן קי''ל דאין ניצוק חיבור לטומאה וקצת היה נראה לפרש דמיירי בשנימוחו ע''י המים ונדבקו יחד ומיהו כעין פירוש הקונטרס יש משנה אחת במסכת טהרות (פ''ח מ''ח) עריבה שהיא קטפרס וניצוק מלמעלן ומשקה טופח מלמטן וג' חתיכות כביצה אינן מצטרפות וב' מצטרפות ור' יוסי אומר אף שתים אינן מצטרפות אלא א''כ רוצצות משקה ואם היה משקה עומד אפי' כעין החרדל מצטרף ובתוספתא תניא אתרוג שנפרץ ותחבו בכוש או בקיסם אינו חיבור שאין חיבורי אדם חיבור עיסה שנילושה במי פירות טהורה שאין לך דבר שהוא מחבר את האוכלין אלא שבעה משקין ודבר תימה הוא אם אין לישת פירות מועלת לחבר את הקמח ושמא לשה לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט [דבר שאדם] לש במי פירות פעמים שמי פירות מחברים שני חצאי זיתים של עיסה במשקים הבאים מזה לזה: מה כאן חוץ לשלש מחנות ביום הכיפורים אף להלן בפרה אדומה כן. תימה הא בפר יוה''כ לא ידעי' שלש מחנות אלא מהיקשא דלפר זה פר יום הכיפורים בפרק ב''ש (לעיל דף לט.) כדפירש בקונט' ומספקינן אי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בג''ש או לא ואפי' תימצי לומר דאתא מריבוי דחטאת דבסוף התערובת (לעיל פג.) ההוא נמי היקשא הוא ושמא ג''ש הוא ויש לפרש דפרה קדשי בדק הבית היא והשתא נמי אתי שפיר דיליף בג''ש מזרחה של ירושלים אע''ג דשריפת פרה ילפא מהזאתה לקמן בפרק בתרא (דף קיג.):