דף עח - א
רבי יהודה אומר: מין במינו אינו בטל, הילכך אין דם מבטל דם, ואפילו התערבה טיפת דם קרבן בכלי גדול של דם חולין או דם בהמה, כשר כל הדם המעורב לזריקה.
ד. נתערב דם קרבן כשר בדם קרבנות פסולין - ישפך הכל לאמה. גם אם הדם הכשר הוא המרובה. כי על אף שהדם הפסול מתבטל [מהתורה] ברוב הדם הכשר, גזרו חכמים לשפוך את הכל כדי שלא יבואו להתיר אפילו בזמן שהדם הפסול יהיה מרובה ולא יהיה ביטול ברוב.
וכן אם נתערב דם הנפש הכשר לזריקה בדם התמצית [שיוצא בשתיתה ולא כמו דם הנפש שיוצא בקילוח] הפסול לזריקה, ישפך כל הדם לאמה, על אף שדם הנפש הוא הרוב.
רבי אליעזר לא חייש להאי גזירה אלא מכשיר את התערובת לזריקה.
ה. ומודים חכמים לרבי אליעזר שאם לא נמלך הכהן אם ליתן את דם התערובת, ונתן אותו על המזבח, הרי הוא כשר. שהרי כל פסולו של הדם אליבא דחכמים הוא רק משום גזירה, אך בדיעבד, אם זרק הרי הוא כשר.
גמרא:
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לא שנו במשנתנו שתערובת אשר יש בה רוב מים עם מיעוט דם כשירה לזריקה משום מראית דם שבה, אלא באופן שנפלו מים לתוך דם, ורבו המים על הדם, שאז, משום מראית הדם, מכשרינן ליה לזריקה על אף שרובו מים.
אבל, אם נפל דם לתוך מים [ולא היתה נפילת הדם אל המים בבת אחת, אלא בקילוח של הדם אל המים] אמרינן ראשון ראשון בטל. שכל טיפה וטיפה מהטיפות הראשונות, לפני שהיה בהן שיעור כדי ליתן מראית דם במים, הרי היא בטילה ברוב המים. וגם כאשר לבסוף, כאשר תצטרפנה טיפות רבות הן יתנו מראית דם במים, אין הטיפות הראשונות שהתבטלו חוזרות וניעורות להצטרף להכשר, מחמת שכבר נידחו כשלא היתה מראית דם במים, וכיון שנדחו פעם אחת מלהזרק על המזבח, הן נפסלו עולמית. [32]
אמר רב פפא: ולענין מצות כיסוי הדם אינו כן, אלא אם התערב דם חיה או עוף הטעונים כיסוי בתוך מים [שגם שם שיעורו הוא בכדי מראית דם במים] לא אמרינן "קמא קמא בטל", אלא ניעור ומצטרף הדם שנפל תחילה לדם שנפל בסוף כדי לחייבו בכיסוי, לפי שאין דיחוי במצות. ורק בקדשים אמרינן כיון שנדחו פעם אחת, נידחו עולמית.
אמר ריש לקיש: הפיגול, והנותר, והטמא, מי שהיו לפניו שלש חתיכות בשר קודש, שבכל חתיכה היה שיעור כזית, וכל אחת מהן היתה אסורה באיסור אחר, שבללן זה בזה, שנטל שתים מהן, כגון את הפיגול והנותר, או את הנותר והטמא, והכניסם יחד לפיו, ובלעיסתו הוא בלל אותם זה בזה, ואכלן, פטור ממלקות, ואפילו אם התרו בו שלא לאכלן.
וטעמו של דבר הוא, כי בשעה שאדם לועס אדם שני דברים בפיו, אי אפשר שלא ירבה מין אחד על חבירו, ויבטלנו.
שהרי בשעה שלועס את שני הדברים בפיו, בהכרח שנבלל מיעוטו של זה ברובו של זה, כי אי אפשר שתהא בלילתן שוה בשעת הלעיסה עד שנאמר שבכל לעיסה ואכילה יש שני חלקים שוים מכל אחד מחתיכות האיסור. הילכך, אם בתחילת הלעיסה היה בשר הפיגול רוב והנותר היה מיעוט, מתבטל מיעוט הנותר ברוב הפיגול, ובכך מצטרף המיעוט של הנותר אל הפיגול להיות כמוהו. ומעתה יש בפיו רוב של פיגול [שהרי מיעוט הנותר נעשה גם הוא פיגול, לאחר שהתבטל ברוב], ונמצא שאין כאן כזית נותר. [33]
ומאידך, אם בתחילת הלעיסה היה הנותר הרוב והפיגול היה המיעוט, מתבטל מיעוט הפיגול ברוב הנותר, ובכך מצטרף מיעוט הפיגול אל הנותר, ונמצא שאין כאן כזית פיגול.
ואם כן, הדבר ספק אם חייב על אכילת שני הזיתים משום נותר או משום פיגול, ולכן אינו לוקה. [34] ואמרינן: שמע מינה מדברי ריש לקיש תלת:
א. שמע מינה - איסורין מבטלין זה את זה. ולא אמרינן שרק דבר היתר בכוחו לבטל דבר איסור. שהרי כאן מבטל איסור אחד את משנהו.
ב. ושמע מינה, נותן טעם ברוב, [35] לאו דאורייתא הוא. והיינו, הכלל שמצינו בהלכות "ביטול ברוב", שאם נתן האיסור טעם ברוב, הוא אינו מתבטל, אין זה דין מהתורה אלא רק חומרה מדרבנן. שהרי כשנבללים הפיגול והנותר, וכגון שאחד מהם היה שיירי מנחה והשני בשר, ניכר טעמם זה בזה, ומדוע הם מתבטלים ברוב אם נאמר שכל דבר אשר טעמו ניכר אינו מתבטל ברוב מהתורה? אלא, מכאן מוכח שגם דבר מיעוט שניכר טעמו ברוב, הרי הוא בטל מדאורייתא, ומה שמצינו שאינו בטל הוא רק מדרבנן.
ג. ושמע מינה - התראת ספק לא שמה התראה. שהרי נתבאר שכאן, ממה נפשך אחת מחתיכות האיסור מהווה את הרוב בשעת האכילה, והשניה היא המיעוט. ומדוע אינו לוקה כלל על אכילתן, אפילו לא על אחת מהן? אלא, מוכח מכאן שבשעת ההתראה צריך לדעת מהי חתיכת האיסור שעליה עוברים, נותר או פיגול. וכיון שלא ידוע בשעה שהוא אוכל מה היא חתיכת הרוב שבאיסור ומה היא המיעוט, שמתבטל איסורו, הרי ההתראה היא התראת ספק, ואין שמה התראה. [36]
מתיב רבא על דינו השני של ריש לקיש, שנותן טעם אינו אסור מהתורה, מהא דתנן במסכת חלה [ג ז]: עשה עיסה מן חיטין ומן האורז - אם יש בה בעיסה טעם דגן, הרי היא חייבת בחלה.
ומדייק רבא: ואף על גב דרובא דעיסה הוא אורז, שאינו חייב בהפרשת חלה, חייבת העיסה בחלה. ומוכח שנתינת טעם של הדגן באורז נותנת לאורז דין חיוב בהפרשת חלה. ובפשטות משמע שהחיוב הוא מהתורה, ותקשי לריש לקיש, דמשמע מיניה שנתינת טעם ברוב אינה מהתורה.
ומשנינן: לעולם החיוב להפריש חלה מעיסת אורז שיש בה טעם דגן הוא רק מדרבנן.
ומקשינן: ומי מצית למימר שדין נותן טעם הוא רק מדרבנן? והרי אי הכי, אימא סיפא: ואדם יוצא בה, באכילת מצה שנאפתה מאותה עיסה, ידי חובתו בפסח. ומוכח שהמשנה מדברת בדין דאורייתא ולא בדרבנן!? [37]
הערות
[32] אין להקשות מדוע לא נאמר גם אם נפלו מים לתוך דם, קמא קמא בטל, ואפילו אם אין בו מראית דם יהא הכל כשר לזריקה. כי מבואר בשו"ת עונג יום טוב שדין ביטול ברוב מועיל רק להוריד את דיני הדבר המתבטל, אבל אין הוא יכול להחיל עליו את דיני המבטל. וכגון אם התערבו מיעוט ציציות שלא נטוו לשם מצות ציצית בתוך רוב של חוטי ציצית שנטוו לשם המצוה, אין אנו יכולים לומר שכל החוטים שבתערובת כשרים מעתה למצות ציצית, כי אין הציציות שלא נטוו לשמה הופכות לציציות הטוויים לשמה בגלל התערובת. ולכן, גם כאן, אין המים שנפלו קמא קמא לתוך הדם יכולים לקבל דין דם ולהיות ראויים לזריקה כדם. קובץ שיעורים למסכת בכורות אות ד
[33] מתבאר לפי שיטת רש"י, הסובר שמיעוט המתבטל ברוב, מקבל את דינו של הרוב. אך רבותינו האחרונים דנו בדבר והביאו ראיות לכאן ולכאן בשאלה האם ביטול ברוב רק "מוריד דינים" או גם "נותן דינים". שיטת העונג יום טוב היא, שלא יתכן שהמיעוט יקבל את דיני הרוב, אך השערי יושר בשער ד הקשה עליו מכמה מקומות, ובכללם מדברי רש"י כאן, והוכיח כי דין ביטול ברוב יכול לתת למיעוט את דין הרוב. ומהשיטה מקובצת כאן משמע שהבין כך בדברי רש"י, ולכן הקשה עליו, שלא מצינו שהאיסור המועט הנבלל ברוב איסור, שיפקע שם איסורו מעליו ויחול עליו איסור אחר.
[34] שמא תאמר, כיון שאמרנו כי כל מיעוט המתבטל ברוב מצטרף המיעוט אל הרוב להיות כמוהו, אם כן, יהיה חייב גם משום פיגול וגם משום נותר, שהרי אל הרוב של כל אחד מהם הצטרף המיעוט של השני, ונמצא שיש בכל אכילת זית רוב של איסור אחד ומיעוט של איסור שני, וכיון שהמיעוט מתבטל ברוב ומצטרף אל הרוב להיות כמוהו, נמצא שבכל כזית וכזית יש אכילת איסור, או של נותר או של פיגול! ? תשובתך, אין שני המיעוטים [שכל אחד מהם מצטרף אל הרוב שכנגדו] שוים ביניהם, כי יתכן שהמיעוט של הפיגול אשר הצטרף אל הנותר הוא יותר גדול מהמיעוט של הנותר שהצטרף אל הפיגול [או להיפך]. ואם כן, הדבר ספק מיהו עתה האיסור הגדול ביותר מבין שניהם [דהיינו, מי הוא האיסור היותר גדול, שנעשה יותר גדול לאחר שהצטרף אליו המיעוט היותר גדול מהאיסור השני], ובו יש יותר מכזית, ומיהו האיסור הקטן מבין השנים, שאין בו כזית, כיון שהתבטל ממנו מיעוט גדול שהתערב במין השני. רש"י
[35] דין נותן טעם [או "טעם כעיקר"], מבואר בכמה סוגיות בש"ס, ויש לדון בו: א. האם הוא מהתורה או מדרבנן, ונחלקו רבותינו הראשונים בדבר [כאן ובמסכת חולין ובמסכת עבודה זרה, עיין בדברי התוספות כאן]. ב. האם משמעות "נותן טעם" היא, שעל ידי הטעם ניכר האיסור בתערובת, ואיסור שניכר בתערובת אינו מתבטל ברוב. או שמא האיסור עצמו מתבטל כיון שהוא נימוח והתערב בתוך ההיתר, אלא חידוש הוא שנאמר בטעם, שהטעם עצמו הוא חפצא של איסור, והוא אינו בטל ברוב היות וזה גופא התחדש בדין טעם כעיקר, שטעם הנמצא בתערובת אסור כמות שהוא, ולא משום שבאמצעות הטעם ניכר האיסור שהתערב בהיתר. ג. אם נאמר כצד השני, שבטעם כעיקר התחדש שטעם עצמו הוא חפצא של איסור, יש לדון, האם נאמר שטעם יכול להיות גם חפצא של מצוה, כגון דגן שנתן טעם באורז, האם ייחשב טעם הדגן שבאורז כדגן לגבי קיום מצות אכילת מצה בפסח. ולקמן בהערות יתבאר. ד. האם הופך הטעם האסור את דבר ההיתר שהתערב בו לחפצא של איסור, או שהדבר המותר נשאר בהיתרו, ורק הטעם שבו אסור?
[36] וכתב החזון איש, שביאור "התראת ספק" כאן אינו כרגיל, אלא משמעותו שאנו יודעים בודאי שהוא עובר עתה איסור, רק אין אנו יודעים איזה איסור הוא עובר.
[37] הגר"ח בספרו [מעשה הקרבנות י יב] דן ביסוד הדין של טעם כעיקר, האם על ידי הטעם נחשב הדבר כהוכר האיסור ולכן אין כאן דין ביטול ברוב, או שמא האיסור עצמו התבטל, אלא חידשה התורה שטעמו של האיסור גם הוא אסור, וכלשון הגמרא בכל מקום "טעם כעיקר". והוכיח הגר"ח שטעם כעיקר גורם שהאיסור עצמו לא יתבטל מכך שאדם יוצא ידי חובתו בעיסת אורז שיש בה טעם דגן. ואם נאמר שהדגן עצמו מתבטל באורז אלא שטעם הדגן נחשב גם הוא כעיקר, יקשה, הרי דין מחודש זה של טעם כעיקר אמרה תורה רק לגבי איסורים, ומנין לנו כך גם במצוות? ובהלכות חמץ ומצה [ו לה] ביאר הגר"ח שבנוסף לטעם הדגן צריכים גם להגיע בעיסת אורז ל"גרירה", שהדגן גורר את האורז להיות "לחם", כי אין יוצאים ידי חובת מצה בטעם מצה אלא בלחם.
סימן ט"ו
סוגיא דהפיגול והנותר שבללן
דף ע"ח אמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבלל זה בזה ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו שמע מינה תלת שמע מינה איסורין מבטלין זה את זה וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא וש"מ התראת ספק לא שמה התראה מתיב רבא עשה עיסה מן חטין ומן אורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואע"ג דרובא אורז מדרבנן אי הכי אימא סיפא אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, אלא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא ונשאר מין במינו כמין בשאינו מינו דתנן נתערב ביין רואין אותו כאילו הוא מים וכו' תנאי הוא דתניא דלי' שיש בו יין או חלב והטבילו הולכין אחר הרוב ר' יהודה אומר רואין אותו כאילו הוא יין אדום אם דיהה מראהו כשר ואם לאו פסול וכו' ופליגא דר"א דאמר ר"א כשם שאין מצות מבטלות זו את זו כך איסורין אין מבטלין זו את זו מאן שמעת לי' דאמר אין מצות מבטלות זו את זו הלל הוא דתניא אמרו עליו על הלל הזקן שהי' כורכן בבת אחת ואוכלן משום שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו ע"כ.
והנה לכאורה קשה כיון דמסיק לעיל דמין בשאינו מינו גם ריש לקיש מודה דאין מבטלין והכא במצה ומרור הא הוי מין בשאינו מינו והנה התוס' לעיל בד"ה אלא כתבו ז"ל תימה דבהקומץ רבה פריך מההיא דתבלה בקצח למ"ד בתר מבטל אזלינן מאי קא מדמה אההיא דבתר בטל או בתר מבטל אזלינן שהטעם שוה, אההיא דתבלה בקצח שאין הטעם שוה, כיון שיש בתבלין טעם מצה ראוי לצאת בו ידי חובתו כדאמרינן הכא וכו' ואין להקשות אהך דשמעתין מהא דאמר בערבי פסחים לא לכרוך אינש מצה ומרור בהדי הדדי דילמא אתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא דהתם חוזק המרירות הוא דמבטל טעם מצה. ולכאורה אמאי לא תירץ בתוס' גם על הקושי' מהא דקצח ותבלין דחוזק התבלין מבטל לטעם מצה. ועכצ"ל דאם גם התבלין יש להם חריפות כזה דמבטל הטעם א"כ לא תלי זה בדינא אי אזלינן בתר מבטל או בתר בטל כיון דמציאות הדבר שהתבלין מבטל הטעם ע"כ דהתבלין אין מבטל בטבע הטעם, א"כ איך נימא דחוזק המרירות מבטל הטעם א"כ מאי תלי זה אי מצות מבטלות זו את זו או לא אף אם אין מצות מבטלות עכ"פ בטבע הא בטל הטעם של מצה. ואם בטבע מבטל אפילו אם אין מצות מבטלות ע"כ אין אוכל מצה ע"כ דבטבע אין מבטל ורק מדינא מבטל וא"כ קשה הא מין בשאינו מינו גם ר"ל מודה דאין בטל.
והנה לכאורה קשה כיון דפרכינן ונשער מין במינו כמין בשאינו מינו כדתנן רואין אותו כאילו הן מים ומשני תנאי היא א"כ לרבנן דסבירא להו בדלי שיש בו יין לבן הולכין אחר הרוב לא ס"ל רואין, וא"כ קשה על הרמב"ם איך פסק למתניתן דאם נתערב ביין או בדם החי' רואין אותו כאילו יין הא לרבנן לית להו רואין ועוד הא קי"ל בכל התורה דמין במינו בטל ברוב ואמאי לא אמרינן רואין ועיין בש"מ המובא בסוף הש"ס דפריך מאי פריך הכא ונשער מין במינו כמין בשאינו מינו הא קי"ל מין במינו בטל מן התורה ברוב ולא אמרינן ונשער מין במינו כמין בשאינו מינו.
עוד קשה דהנה הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות מצה דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו ע"כ והשיג עליו הראב"ד דדוקא שיש בה דגן כזית בכדי אכילת פרס. אכן הרמב"ם סובר דלא בעינן כזית בכדי אכילת פרס, וכן בפ"י מהלכות בכורים לענין חלה ג"כ סובר הרמב"ם דלא בעינן שיהא בדגן כשיעור חלה, ומחלוקת הרמב"ם והראב"ד בירושלמי על מתניתן הנ"ל דגרסת הירושלמי מתניתן דלא כרשב"ג דאמר רשב"ג אינו חייב עד שיהא בה כשיעור וסובר הרמב"ם דהלכה כסתמא דמתניתן דלא בעינן שיהא בדגן כשיעור ולפי זה סובר דטעמא דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז חייב בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו הוא משום דאורז נגרר אחר החטים ומשו"ה יוצא בה חובת מצה אף שאין בהחטים כזית רק בצרוף האורז ואף אם האורז רוב ורק משום טעם דגן יוצא, ולכאורה מאי פריך הכא בגמ' מהא דאמר ר"ל דאף מין בשאינו מינו בטל דס"ל נותן טעם ברוב לאו דאורייתא הא ר"ל אמר דינו בשאר המינין שאין נגרר, דהרי בכל המינים כו"ע מודי דבעינן דוקא כזית בכדי אכילת פרס אבל חטין ואורז דאף האורז נעשו חטים ויוצאים חובת מצה עם הרוב האורז מאי ענין המינים האלו לגבי שאר המינים שאינם נגררין.
והנראה לי דהנה טעמא דבכל האיסורים מין במינו בטל ובנתערב דם בדם החי' או בדם הבהמה שאינה שחוטה לקרבן או ביין אף אם הרוב הוא דם שאינו קרבן זורקין על המזבח אם רק רואין, דהנה טעמא דמין במינו בטל אם הוא יבש ביבש הביטול הוא כיון דכל חתיכה ניתרת מטעם שאמרינן עליו שהוא הרוב ממילא אזל האיסור (ולהרא"ש מותר אף לאכול בב"א דכיון דיש על כל אחת היתר מטעם דאמרינן היא מהרוב ממילא אזל האיסור) אכן אם נתערב לח בלח דאז נעשים כולם גוף אחד דהרי אם נימא יש בילה נתערבו וכל טיפה וטיפה יש בה איסור, אכן כיון דאמרה התורה אחרי רבים להטות א"כ יש התנגדות בין הרוב להמיעוט הרוב מבטל את המיעוט א"כ אם נימא שישאר האיסור על המיעוט האיסור הרי יהי' המיעוט מכריח את הרוב שבשביל האיסור המיעוט יחסר הרוב אמרינן דאזל האיסור מהמיעוט ע"י מה שהרוב הוא הותר והותר הכל אף דמציאות הדבר לא בטל, אבל האיסור שהי' על המיעוט אזל מפני הרוב ההיתר, וכל זה הוא אם דין האיסור וההיתר הוא בעצם הדבר דכל איסורים הוא איסור חפצא, דמה"ט הרבה ראשונים ס"ל נדר חל על דבר האסור דאין איסור חל על איסור אף דנדר חל על שבועה דאם נשבע על ככר שלא לאכול ואח"כ אסרו בקונם חל על הכיכר איסור קונם ולא הוי איסור חל על איסור דאיסור שבועה הוא רק איסור גברא לא על החפץ, וקונם הוא איסור חפצא וכמפורש זה בר"ן נדרים דף י"ח אבל קונם דבר האסור לא חל, דבדבר האסור כמו טרפה ונבלה הוי איסור חפצא אכן מצוה לא הוי על חפצא משו"ה אמרינן בנדרים דף ט"ז דמפני זה אמרינן מסברא דקרא דכתיב לה' גבי נדרים מיירי אף באמר ישיבת סוכה עלי משום דחל הנדר על החפצא, אבל לה' דגבי שבועה לא קאי אם אמר שבועה שלא אשב בסוכה דהרי שבועה הוא על גברא ומסברא אמרינן דאין נשבעין לעבור על המצוה משו"ה מוקמינן קרא דגבי נדרים לאמר שנדר חל על דבר מצוה וגבי שבועה לא דרשינן הכי, משו"ה גבי זריקת הדם וכן לגבי כיסוי הדם לא אמרינן אם נתערב לח בלח אף אם הדם שהחיוב לזרוק או לכסות הוא המיעוט זורקין את הדם היכא דהוא זריקה ומכסין אותו היכא דהוא בר כיסוי שאין החילוק בעצם הדבר שנימא בזה אחרי רבים להטות, אלא דין הוא על גוף האדם שהוא מחויב לזרוק את הדם הקרבן ולכסות בדם בהמה וחי' והחיוב עליו הוא בכל מקום שהוא ואף אם בשביל זה יצטרך לזרוק גם את הדם שאינו בר זריקה ולכסות הדם שאינו בר כיסוי אין זה סותר לדיני של האדם שהוא מחויב לזרוק הדם ולכסותו בכל מקום שהוא, כיון דאין מציאות הדם בטלו מטעם איסור להעלות על המזבח, חולין אין כאן כיון דעיקר הזריקה בשביל הכשר וכמו שכתבו בתוס' דף ע"ז ד"ה בדם בהמה משו"ה לא קשיא כלל כיון דבכל מקום באיסורין אמרינן חד בתרי בטל ולאו דוקא בתרי אלא ברובא נמי בטל ודם בדם או ביין אמרינן דאף אם רובא שאינו בר זריקה ובר כיסוי משערין מין במינו כמין בשאינו מינו דגבי איסורין כיון דהחילוק שבין ההיתר ובין האיסור הוא בעצם הדבר, ואם נימא שהאיסור במקומו הלא ממילא הוא אוסר את ההיתר אמרינן אחרי רבים להטות ובטל האיסור ע"י רוב ההיתר, אבל במצות זריקה וכיסוי דאין החילוק בעצם הדבר ומציאות הדבר הא לא בטל משו"ה כל זמן שאם הי' מתערב במים לא הי' מבטל את אדמומית הדם לא בטל החיוב שעל האדם לזרוק או לכסות ורק אם נתערב בהרבה שאם הי' אינו מינו הי' בטל אדמומית הדם בטל חשיבות אדמומית הדם ונפטר מזריקה וכיסוי דאזל החשיבות.
ובזה אפשר לפרש דברי הרמב"ם בפ"א מהלכות אבות הטומאה הלכה י"ז ז"ל נבלה שנתערבה בשחוטה אם רוב מן השחוטה בטלה הנבלה בשחוטה ואין הכל מטמא במגע אבל אם נשא הכל נטמא שאי אפשר לשחוטה שתחזור נבלה אבל הנבלה אפשר שתטהר כשתסרח לפיכך תבטל עכ"ד הרמב"ם והשיג הראב"ד ז"ל א"א חסרון דעת אני רואה בכאן דכולה מילתא במנחות אליבא דר"י היא דאמר מין במינו לא בטל ואיכא מ"ד דבתר המבטל אזלינן דאי לא אפשר למבטל דהוי כבטל הוי מין בשאינו מינו ומבטל לה ומשו"ה נבלה בשחוטה דלא אפשר לשחוטה שהוא המבטל להיות כנבלה לטמא ואעפ"י שהנבלה יוצאה לידי ע"י מסרחת והוי כשחוטה אנן בתר מבטל אזלינן והוי מין בשאינו מינו ובטלה מ"מ כל אותה סוגיא אליבא דר"י אבל לרבנן ל"ש הכי ול"ש הכי בטלה ברוב ודוקא למגע אבל למשא לא עכ"ד הראב"ד וכתב ע"ז הר"י קורקוס הובא בכ"מ שם דטעמא דהרמב"ם דכיון דבפרק משילין דף ל"ח ע"ב ובפ"ג דבכורות מייתי לה לדרב חסדא ולא הזכירו שם שהיא אליבא דר' יהודה וגם מדקאמר הכי איהו בסתמא משמע דלהלכה אמר כן יש לדחוק ולומר דע"כ לא מסקינן בפרק הקומץ דאליבא דר"י קאמר ולא אליבא דרבנן אלא משום דהוה ס"ל דבטל לגמרי קאמר בין למגע בין למשא ולפ"ז הוי ביטול זה ביטול גמור ככל ביטול איסורין וכיון שכן לרבנן אין לחלק בדין ביטול אבל כיון דאסיקנא דדוקא במגע לא מטמא אבל במשא מטמא דטומאה כמאן דאיתא דמי א"כ אין ביטול זה כשאר ביטול דחשוב הדבר הבטל כמאן דליתא משמע דלענין טומאה אין לומר כמו בשאר איסורין וכמו שכתבו שם התוס' למאי דמפרש בנימוחו מעתה אפשר דאפילו רבנן מודי דדוקא היכא דאפשר להיות כמוהו הוא דבטל ביטול זה אבל כשא"א להיות כמוהו לא בטל ויהי' דין מגע בזה כדין משא לר"י כמה שאפשר להיות כמוהו עכ"ד הר"י קורקוס המובא בכ"מ אכן עוד לא ביאר לנו כיון דלרבנן מין במינו בטל מאי חילוק בין אפשר להיות כמוהו או לא.
והנראה לי דהנה התוס' במנחות דף כ"ג ד"ה שחוטה אינה בטילה בנבילה ז"ל והיכא דקבעי בר"ה ואינו יודע באיזה מהן נגע ספיקו טהור דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי היכא דאפשר למהוי כותי' וכו' ולכאורה דברי התוס' תמוה כיון דקי"ל ברובא בטל ופירשו בתוס' אף דאמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה משום דקבוע הוא דוקא היכא דניכר האיסור. וא"כ הכא דמיירי שאין ניכר האיסור איך פירשו בתוס' דאמרינן קבוע אכן לפי שביארנו לעיל בסוגיא דכל הזבחים שנתערבו דטעמא דהיכא דניכר אמרינן כל קבוע משום דכיון דמינכר הא לא בטל וכיון דלא בטל, אמרינן קבוע אבל היכא דאין ניכר דאז בטל הדבר לא אמרינן קבוע שהרי בטל, וביארנו דלפי זה היכא דאין הדבר בטל אף שאין ניכר אמרינן קבוע, לפי זה מבוארים דברי התוס' דכיון דס"ל לר"י מין במינו לא בטל א"כ במין במינו אף היכא שאין ניכר האיסור אמרינן כל קבוע משו"ה היכא דקבעי בר"ה הוי ספק, לפי זה בפשטות מבואר דברי הרמב"ם כיון דס"ל דמציאות הדבר לא בטל ורק מה שאומרים באיסור אחרי רבים להטות או משום כיון דעל כל אחד הדין דהולכין אחר הרוב ואמרינן שזהו ההיתר ויש לחתיכת הנבלה היתר משו"ה בטלה, ובלח לח ההיתר כיון דנעשה בלול וכל טיפה יש בה רוב היתר אמרינן אחרי רבים להטות ובטל האיסור ומעתה הדין אם נתערבה חתיכה שחוטה בין הרבה נבילה לא אמרינן דבטלה השחוטה לדין זה שאם מונחים בר"ה ונגע באחת החתיכות דנימא דודאי בטמאה נגע שהרי מה שאינה טמאה זהו מציאות ואי אפשר להשחיטה שיחול עלי' דין טומאה, א"כ השחיטה אינה בטלה וכיון דאינה בטלה ממילא יש לה דין קבוע והוי כמחצה על מחצה והנוגע באחת ברה"ר טהור דכיון דשחוטה אינה בטלה מטעם שאין לה מציאות שיחול עלי' טומאת נבלה וכיון דאינה בטלה הוי קבוע אכן נבלה שנתערבה ברוב חתיכת שחוטות אף אם קיימי ברה"י, דאם היינו אומרין כל קבוע כמחצה על מחצה הי' להיות דין ספק טומאה ברה"י ואם היינו אומרים שטומאה הוא מציאות דמציאות נבלה הוא טומאה א"כ הטומאה לא פקעה רק מחמת שלא נדע נימא שנגע בשחוטה ע"ז היינו אומרים כיון דמציאות הנבלה לא בטלה הוי קבוע ואז הי' הדין דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא, לזה אמר רב חסדא דאינו כן, דטומאת נבלה הוא ג"כ דין לא מציאות שהרי אם נסרחה פקע הטומאה א"כ הטומאה שבחתיכה לא הוי עצמות הדבר רק דין, וא"כ אפשר לנבלה שתעשה שחוטה ובטל מעלי' דין, טומאת מגע כיון דעל כל חתיכה אמרינן הוא מהרוב שאינם נבלות ובטל הטומאה לענין טומאת מגע אבל לא לענין טומאת משא לזה לא בטלה נמצא דאין דין זה כלל שייך לדין במין במינו. רק שייך לדין אי טומאה הוי מציאות או רק דין וזהו דאמרינן בפרק משילין ובסוגיא דבכורות להא דרב חסדא. ואין מפרש דהוי אליבא דר' יהודה. וכמו שמפרש הר"י קורקוס דמזה ראי' דדין דרב חסדא הוא גם אליבא דרבנן והא דקאמר במנחות אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרי עולין הא דאין מבטלין הא מין במינו בטל התם פריך על ר' חנינא דאמר כל שאפשר להיות כמוהו אינו בטל וכל שאי אפשר להיות כמוהו בטל, א"כ הדין להיפך דשחוטה בטלה משום דאי אפשר לה להיות נבלה משו"ה בטלה, וזאת הסברא אי אפשר כלל לתלות בהדברים שכתבנו וע"כ הטעם דס"ל לר' חנינא דגם מציאות הדבר בטל רק דס"ל מין במינו לא בטל ע"ז פריך אי אליבא דרבנן וכו' ומש"ה מפרש דר' חנינא קאי אליבא דר' יהודה ור' חסדא פליג עלי' אפילו לר' יהודה אף אם יסבור דמציאות הדבר בטל רוב ומין במינו לא בטל, רב חסדא סבר בתר מבטל אזלינן כדמפרש שם פלוגתי' אבל בשאר דוכתי מביא הא דרב חסדא בסתמא דדינו הוא אליבא דרבנן וס"ל מציאות הדבר לא בטל, ומה שאין שחוטה מטמאה הוא מציאות הדבר וזה לא בטל משו"ה הוי קבוע אבל טומאת נבלה לא הוי מציאות הדבר שהרי לכי מסרחה פרחה לה טומאה ואין להקשות על דברינו, נימא דטומאת הנבלה הוי מציאות ורק לכי מסרחה לא הוי נבלה דהוי כנשרפה שאין כאן נבלה בעולם. אכן אם נימא כן בלא דברינו יקשה סוגית הגמ' מאי קאמר דנבלה הוי מין במינו עם השחוטה דלכי מסרחא פרחה טומאה הא הוי אז כנשרפה דאין בעולם, ואטו מפני זה הוי מינו או אינו מינו משום שאפשר שתשרף. ע"כ דגם כי נסרחא הוי הדבר במציאות ורק טומאה פרחה א"כ גם לפי דברינו לא יקשה.
והנה כל זה שביארנו דמציאות הדבר לא בטל ורק באיסור כיון שיש דין אחרי רבים להטות אי אפשר להמיעוט האיסור להטות רוב ההיתר ממילא פקע האיסור הוא שלא כריש לקיש, דאם נימא כן אין שייך לומר איסורין מבטלין זה את זה אטו איסור אחד מכריח את איסור השני שמוכרחים אנו לומר דאיסור המיעוט בטל באיסור המרובה הא אין חילוק ביניהם שזה וזה אסור, ע"כ דריש לקיש ס"ל כיון דאמרה התורה אחרי רבים להטות אמרה התורה שבכל דבר בטל המיעוט כמו שאינו, וחל דין הרוב, ומשו"ה אם רוב הוא פגול בטל איסור נותר או טומאה שהוא המיעוט והנה בגמ' דילן מסיק דהיכא דהוי מין בשאינו מינו גם ריש לקיש מודה דלא בטל ורק במין במינו אמר דבטל והנה בירושלמי אמר בפ"א דחלה הלכה א' ר' אבהו בשם ריש לקיש אין לוקין על חלתן דבר תורה אמר ר' יעקב בר אחא ריש לקיש כדעתי' דאתפלגון הפיגול והנותר ששחקן ר' יוחנן אמר לא ביטל זה את זה וריש לקיש אמר ביטלו זה את זה ופרשו המפרשים דקאי אם עירב מכולן ועשה עיסה אחת מהן דבזה סבר ריש לקיש בירושלמי דגם מין בשאינו מינו בטל דהא החטים והשעורים כולן ממינים המחויבים בחלה ואמאי אמר ריש לקיש דאין חייבין בחלה, וע"כ דסבר ריש לקיש בירושלמי דכיון דהנך שני מינים נינהו א"כ בטל המיעוט, למשל אם שעורים הוא המיעוט בטל ממנו שם שעורים ואיננו עתה שעורים וגם חטים לא נעשה, שהרי על זה לא אמרינן שיחול עליו שם המבטל, וא"כ עתה השעורים המיעוט איננו מחמשת המינין שהרי מינו אבד, ומין אחר לא נעשה, וא"כ אף שהוא מין הבא לידי חימוץ דהרי מציאותו לא נשתנה מה קרוי לחם דוקא אם הוא מחמשת המינים אבל אם אינו מחמשת המינים אינו קרוי לחם כיון שאין חימוצו מן החמשת המינים משו"ה סובר ריש לקיש דאם עשה עיסה מחמשת המינים פטורים מן החלה דבר תורה שהמיעוט בטל ממנו מציאותו. שוב מצאתי סברא זו ברידב"ז על הירושלמי אכן ר' יוחנן ס"ל דמציאות הדבר לא בטל משו"ה גם המיעוט מצורף לחייב בחלה.
לפי זה הכא בגמ' אף דלפי דברי הרמב"ם אם יש טעם דגן חייבים בחלה מדאורייתא ויוצא ידי חובתו במצה בכזית אף שהחטים הוי בכזית אך מיעוטי מטעם אורז נגרר אחר החטים, אעפי"כ פריך לריש לקיש דהנה הפירוש דנגרר הוא דכל הדברים אף שהמה מקבלי טעם אחר אין הטעם נעשה עצמותם וא"כ אף ששיטת ר"ת דכזית היתר שיש בו טעם איסור לוקין עליו אף שהטעם אין בו כזית, אכן כל הפוסקים נחלקו עליו וסבירא להו דאימתי לוקה דוקא אם הטעם יש בו כזית בכדי אכילת פרס משום דאין הטעם נעשה עצמית הדבר. אבל טבעו של אורז, דבו כשנכנס טעם החטים בו נעשה הטעם עצמיותו, והוא עתה מין הבא לידי חימוץ דהאורז נהפך ע"י טעם החטים שבו להיות מין הבא לידי חימוץ דמשו"ה מצטרף גם האורז לשיעור חיוב החלה ולהכזית של מצה. אכן אימתי אמרינן דמשום זה שאורז נגרר אחר החטים נעשה גם האורז מין שבא לידי חימוץ אם נימא שהחטין לא בטל עצמותם א"כ הטעם שנבלע בהאורז הוא טעם דגן שהוא בא לידי חימוץ א"כ החטים שהם המיעוט לא אזל ממנו מציאות החטים א"כ מהפך האורז להיות מין הבא לידי חימוץ של חמשת המינים. אבל אם נימא דהיכא דהוי מיעוט בטל העצמות ממנו א"כ איך יכול להיות האורז מצורף מפני טעם החטים שהוא בא לידי חימוץ דהרי הטעם הזה ג"כ אינו מין דגן וכמו שמוכח מהירושלמי דאף שמציאותו בא לידי חימוץ אעפי"כ אין מחויב על חלתו דבר תורה למאן דס"ל בטל גם מציאות הדבר אם הוא מיעוט, לפי זה שפיר פריך בגמ' על ריש לקיש דלפי הס"ד גם במין בשאינו מינו בטל המציאות דאף איסורין משני מינין מבטלין זה את זה משו"ה פריך הכא אם נימא דבטל מציאות הדבר א"כ אמאי יוצאין מצה. אם יש טעם דגן בהעיסה יוצאין בכזית שרובו אורז כיון דבטל מציאות הדבר א"כ הוי אורז בא לידי חימוץ שלא מטעם חמשת המינין ואמאי יוצאין. משו"ה הוכרח לתרץ דהיכא דהוי מין בשאינו מינו גם ריש לקיש מודה דלא בטל המציאות. ולפי זה אדרבה מזה ראי' לדברי הרמב"ם דלא בעינן שיהא בהחטים כזית בכדי אכילת פרס דאם נימא דאין יוצאים אלא דוקא אם יש כזית בכדי אכילת פרס א"כ למה כתבה המשנה דאם עשה עיסה מן החטים והאורז יוצא ידי חובתו כיון דקי"ל בכל הדברים דמין בשאינו מינו לא בטל היכא שיש טעם וכזית בכדי אכילת פרס, א"כ מאי איריא חטים ואורז דחטים נגרר אחר אורז, עדיפא הוי לאשמעינן דאפילו בשארי מינים הדין כן כיון. דקי"ל כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא ע"כ דיוצאין בכזית מאורז וחטים אף דחטים מיעוטא, ומשו"ה דוקא בחטים ואורז משום דאורז נגרר אחר החטים וטעם החטים שנכנס בהאורז נעשה עצמיות של האורז והאורז נתהפך להיות מין הבא לידי חימוץ של חטים שהרי עצמיות החטים לא בטל.
ואין להקשות לפי דברינו איך יתרץ הירושלמי דברי ריש לקיש דסבירא לי' דאף מין בשאינו מינו בטל המציאות מהא דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז יוצא בה ידי חובת מצה נראה לי דהירושלמי לטעמי' דאמר מתניתן דלא כרשב"ג דרשב"ג אומר אינה חייבת בחלה עד שיהא בה דגן כשיעור ר' יעקב בר אידי בשם ר' שמעון בן לקיש הלכה כרשב"ג והנה לכאורה כיון דסבר ריש לקיש כרשב"ג דבעינן דוקא שיהא דגן כשיעור וממילא גם גבי מצה בעינן שיהא כזית בכדי אכילת פרס וא"כ מאי איריא בעושה עיסה מן החטין והאורז וכדאמר ריש לקיש בירושלמי פרק א' דחלה לא שנינו אלא העושה עיסה מן החטים ומן האורז ואינו נגרר. אלא עם החטים בלבד ממ"נ אי סבירא לי' סברא דאורז נגרר אחר החטים א"כ יועיל אפילו אם אין בו כשיעור. ואם יש בו כשיעור מאי איריא טעמא דנגרר אפילו בשארי מינים לא יבטל, ואם סבירא לי' דמין בשאינו מינו ג"כ בטל ושאני חטים ואורז שיש דין גרירה א"כ יועיל אף אם אין כשיעור וראיתי ברמב"ן הלכות חלה שכתב להלכה דאף אם אין בה כזית בכדי אכילת פרס יוצאין בה ידי מצה וחייב בחלה, ואעפי"כ אימתי חייבין בחלה אם יש דגן כשיעור, וזה קשה מאד דכיון דבעינן דוקא שיש בהעיסה כשיעור א"כ אין האורז מתהפך להיות דגן א"כ איך יוצאין אף שאין בה כזית בכדי אכילת פרס אכן לדברינו אפשר לומר דאף דריש לקיש בירושלמי ס"ל דגם מציאות הדבר בטל ברוב דמשו"ה אם עשה עיסה מחמשת המינין אין חייבין על חלתן דבר תורה אעפי"כ בחטין ואורז סבירא לי' דאימתי אמרינן דמין בשאינו מינו מבטל ג"כ הרוב את המיעוט משום דהרוב פועל על המיעוט לבטל טעמו במקצת א"כ המיעוט הוא טפל להרוב ובטל עצמיותו, אבל בחטין ואורז כיון שמיעוט החטים גורר את האורז אף אם הוא רוב א"כ אין האורז מבטל את החטים אחר שדרכו של האורז להיות נגרר אחר חטים ואדרבה האורז אף שהוא רוב הוא תמיד טפל אל החטים משו"ה אין יכול לבטלו משו"ה אם יש בהחטים כשיעור דגן הוא מחויב. וממילא לפי זה גם במצה דוקא אם יש בהחטים כשיעור בכדי אכילת פרס, אבל הטעם של החטים הנבלע בהאורז אי אפשר לומר שהאורז טפל לו דבודאי על זה הטעם גובר האורז שלא יהי' טפל לטעם הדגן שבו ומשו"ה האורז בעצמו לריש לקיש לא נתהפך להיות מין שבא לידי חימוץ דטעם דגן שנבלע בתוך האורז בטל ממנו שם דגן וא"כ האורז בעצמו אף שבא לידי חימוץ עתה שטעם הדגן הוא עצמיותו אבל הטעם שבו לא מקרי טעם דגן שטעם דגן שבו בטל ממנו שם דגן לריש לקיש דס"ל שבטל עצמיותו משו"ה מועיל טעמא דגרירה רק שלא יבטל אורז הרוב את החטים המועט ואם יש בהחטים כשיעור נתחייב בחלה וכן אם יש כזית בכדי אכילת פרס יוצאין חובת מצה אבל אם אין כשיעור אי יוצאין ידי חובת מצה אבל זה הדין דאין האורז מבטל חובת חלה מן החטים שיש בהן כשיעור הוא דוקא בחטים ואורז שכיון שדרכו של האורז להיות נגרר אחר החטים אף אם הוא רוב, משו"ה אין מבטלו אבל בחטים ושעורים או שארי מינים כיון דאינן נגררין א"כ המין שהוא הרוב מבטל למין המיעוט ובטל עצמיותו (לדברי הירושלמי אליבא דריש לקיש) א"כ המין עתה היא איננו מהנך חמשת המינים משו"ה אין לוקין על חלתן דבר תורה.
פסקא ב'
ועפ"י דברינו יש לישב דברי הרמב"ם בפ"א מהלכות חמץ ומצה הלכה ו' ז"ל אין חייבין כרת אלא על אכילתן עצמו של חמץ אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו במה דברים במאכל כזית חמץ בתוך התערובות בכדי אכילת שלש בצים הוא שלוקה מן התורה אבל אם אין בתערובות כזית בכדי אכילת שלש בצים אעפ"י שאסור לו לאכול אם אכל אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות עכ"ד הרמב"ם וכבר תמהו עליו הא קי"ל בכל התורה כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא וא"כ בחמץ היכא דהוי כזית בכדי אכילת שלש בצים למה לן קרא דכל מחמצת וגם אם הוא כזית בכדי אכילת פרס אמאי לא חייב כרת, והרבה סוברים דדעת הרמב"ם בכל איסורי כרת שאם יש כזית בכדי אכילת פרס חייב כרת, עוד קשה שהרמב"ם כתב בפט"ו מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"ב ז"ל נראה לי שאפילו דבר שיש לו מתירין אם נתערב בשאינו מינו ולא נתן טעם מותר וכו' ואל תתמה על חמץ בפסח שהתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו לפיכך החמירו בו כמו שביארנו הרי מוכח מדברי הרמב"ם אלו דמקרא דכל מחמצת ילפינן חומרא לחמץ, ולפי דברי הרמב"ם דאין מחויב על תערובות חמץ אלא אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס א"כ הרי לא החמירה התורה בחמץ יותר מכל האיסורים, עוד קשה על הרמב"ם מדברי הגמ' דמייתי ברייתא בפסחים מ"ג כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתים המצרי יכול יהא ענוש כרת ת"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו מאן שמעת לי' דאמר על עירובו בלאו ר"א היא ואילו נוקשה בעיני' לא אמר וכו' ומפרש בגמ' דטעמא דר"א משום דסבירא לי' היתר מצטרף לאיסור ומחויב על פחות מכזית בכדי אכילת פרס ולרבנן דלא מחייבי בפחות מכדי אכילת פרס, איתא בגמ' דלא דרשי כל, וא"כ איך ערבב הרמב"ם הדברים וכתב דילפינן מכל מכל מחמצת ואינו מחויב אלא א"כ יהי' כזית בכדי אכילת פרס, ואין לומר דהרמב"ם סבירא לי' דרבנן דלא דרשי כל ילפי לתערובות חמץ בכדי אכילת פרס מקרא דמחמצת בלא דרשא דכל ור"א דדריש כל, איהו ס"ל דילפינן אף לפחות מכזית בכדי אכילת פרס דהיתר מצטרף לאיסור והרמב"ם פסק כרבנן. אכן גם זה קשה חדא דעל כזית בכדי אכילת פרס לא איצטריך לימוד דמ"ש חמץ מכל האיסורין. ועוד הא מעיקרא הי' סבור בגמ' דלימוד דר"א לחייב על כותח הבבלי הוא מקרא דמחמצת ופריך שם אי הכי כרת נמי לחיוב דהא כתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה ומשני ההוא מיבעאי לכדתניא אין לו אלא שנתחמץ מאיליו מחמת דבר אחר מניין ת"ל כל אוכל מחמצת ונכרתה ופריך אי הכי דלאו נמי להכי הוא, אלא טעמא דר"א מכל, הרי דאי אפשר לפרש לילוף מקרא דמחמצת לתערובות חמץ דא"כ הי' מחויב כרת על תערובות ורק טעמא דר"א דיליף מכל ולרבנן דלא דרשי כל אין מחייבין על תערובות ואם נימא דאף לרבנן איצטריך להיכא שיש כזית בכדי אכילת פרס קרא דכל לדרושי א"כ מאי קאמר דרבנן לא דרשי כל, עוד הקשו כיון דהרמב"ם ס"ל דאין מחויב בתערובות אלא אם יש כזית בכדי אכילת פרס, ולא דרש מן כל דס"ל אין היתר מצטרף לאיסור א"כ איך כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות איסורי מזבח ז"ל שאור ודבש אסורין לגבי המזבח ואיסורן בכל שהן וכו' א"כ סובר הרמב"ם דמחויבין אף על עירוב חמץ דהרי זה גם הרמב"ם סובר דאין הקטרה בפחות מכזית כמו שאמר בהלכה ב' שם. וא"כ מאי קאמר הרמב"ם דאיסורין בכל שהן הוא דהיתר מצטרף לאיסור, והרי בגמ' פסחים שם אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת וזעירי אמר אף שאור בבל תקטירו כמאן כר"א דדריש כל, אי הכי לענין חמץ בפסח נמי אין הכי נמי ולאפוקי מדאביי דאמר יש הקטרה לפחות מכזית קמ"ל דהקטרה לאו פחות מכזית ע"כ, עכ"פ הא מפורש בגמ' דאם גבי שאור היתר מצטרף לאיסור גם גבי חמץ בפסח היתר מצטרף לאיסור וא"כ הרמב"ם דסובר גבי הקטרת שאור היתר מצטרף לאיסור איך פסק גבי חמץ דבעינן דוקא כזית בכדי אכילת פרס, ועיין שם הקושיא הזו בלח"מ בפ"ה מהלכות איסורי מזבח.
והנראה לי לתרץ דברי הרמב"ם דהנה שם בגמ' פסחים איתא על מתניתן דאלו עוברין בפסח ז"ל הגמ' מאן תנא דחמץ דגן גמור ע"י תערובות ונוקשה בעיני' בלאו אמר רב יהודה אמר רב ר"מ היא דתניא שיאור ישרף ונותנו לפני כלבו והאוכלו בארבעים הא גופא קשיא אמר שיאור ישרף אלמא אסור בהנאה והדר תני ונותנו לפני כלבו אלמא מותר בהנאה הכי קאמר שיאור ישרף דר"מ לר"מ ודר' יהודה לר' יהודה ונותנו לפני כלבו דר"מ לר' יהודה והאוכלו בארבעים אתאן לר"מ שמעינן לי' לר"מ נוקשה בעיני' בלאו וכש"כ חמץ דגן גמור ע"י תערובות רב נחמן אמר ר"א היא דתניא על חמץ דגן גמור ענוש כרת על עירובו בלאו דברי ר"א וחכמים אומרים על חמץ דגן גמור ענוש כרת על עירובו בלא כלום ושמעינן לר"א דאמר חמץ דגן גמור ע"י תערובות בלאו וכל שכן נוקשי' בעיני ורב נחמן מ"ט לא אמר כרב יהודה אמר לך דילמא עד כאן לא אמר ר"מ התם אלא נוקשי' בעיני' אבל חמץ דגן גמור ע"י תערובות לא, ורב יהודה מ"ט לא אמר כרב נחמן אמר לך עד כאן לא אמר ר"א התם אלא חמץ דגן גמור ע"י תערובות אבל נוקשי' בעיני' לא אמר וכו' עכ"ד הגמ', ולכאורה הדברים תמוהים לפי ס"ד מאי תלי דין דחמץ נוקשה לדין דחמץ ע"י תערובות מה ענין זה לזה ובמה הושוו ואף דלמסקנא סבר' דרב נחמן סבר דאף שר"מ אוסר חמץ נוקשה ע"י תערובות לא אסר, אבל עכ"פ סבירא לרב נחמן מדאסר ר"א חמץ נוקשה בע"כ דסבירא לי' חמץ בתערובות אסור. מאי ענין זה לזה אם יש סברא לפטור ע"י תערובות כיון דרבנן סברי דפטור, א"כ אף שחמץ נוקשה אסור לר"א דילמא בתערובות מודי דפטור, וכן להיפך קשה אליבא דרב יהודה מאי ראי' מנוקשה לתערובות ואיזה השתוות ביניהם.
ועכצ"ל דהנם שוים באיזה טעם דהנה הא דאסר התורה בכרת אכילת חמץ גמור משום שיש בו חימוץ ממש ושיאור אף לר"מ לא חייבה תורה בכרת אלא בלאו משום דשיאור עוד לא נגמר חימוצו ועוד קליש טעם החימוץ והיכא דקלש טעם החימוץ לא חייבה התורה אלא בלאו הרי חזינן דמה שאין טעם החמץ ממש, עושה דין אחר לרבנן פטור לגמרי ולר"מ מחויב בלאו ולא בכרת והנה אם כבשו חמץ כמו בכותח הבבלי או נתערב ע"י שכר הנה נתחלק טעם החמץ ונתפשט בהנך דברים שאינם חמץ וא"כ בהם אין טעם חמץ גמור אלא מקצת טעם חמץ וא"כ רב יהודה הוי סובר כיון שר"מ מחייב היכא דלא נשלם עודנה החמץ והוי רק מקצת טעם חמץ ס"ל לר"מ דמחויב בלאו א"כ גם היכא שנתערב החמץ ונתפזר טעמו כיון שיש מקצת טעם החמץ מחויב בלאו, ורב נחמן סבור כיון דאמר ר"א דמחויב על תערובות אף שטעם החמץ נתפזר א"כ גם בנוקשה כיון שיש מקצת טעם החמץ אסור א"כ לפי זה יש דמיון גדול לחמץ נוקשה עם תערובות חמץ, דבתרויהו האיסור משום שיש מקצת טעם חמץ אלא דבזה פליגי רב יהודה ורב נחמן. רב יהודה סובר אף דחזינן דר"א ס"ל בתערובות חמץ אף שנתפזר הטעם היינו כיון דמעיקרא הוי חמץ ממש כבר נאסר איסור חמץ ואעפ"י שאח"כ הוקלש הטעם כיון שנאסר כבר לא הותר אף שנסחט ממנו מקצת הטעם ואף דלענין כרת גם ר"א מודה דכיון דנסחט ממנו הטעם של חמץ ונשאר בו טעם קלוש נסתלק ממנו חיוב כרת אבל חיוב לאו לא נסתלק (ממילא לר"א חייבין אף אם אין בו כזית בכדי אכילת פרס דהיתר מצטרף לאיסור לגבי איסור חמץ) אבל בנוקשה שלא חל עליו כלל איסור חמץ גם ר"א מודה דאין חייבין עליו וסברת רב נחמן הוא להיפך דלחם שיש בו מקצת טעם חמץ והוא בעיני' בלא תערובות אף שהוא אך נוקשה שלא נגמר החמץ מחויבין בלאו אבל בתערובות שאינו בעין גם ר"מ מודה דאין בו לאו,
והנה הרמב"ם סובר דמקרא דכל מחמצת ילפינן דדבר שנאסר משום חמץ אף שסחטו ממנו טעם החמץ עדנו באיסורו בלאו אבל לא בכרת, ובלא קרא דכל מחמצת היינו סוברים כיון דנסחט ממנו טעם החמץ אין אסור החמץ בעצמו אשמעינן קרא דלגבי איסור לאו באיסורו עומד, אבל בחמץ נוקשה דלא הוי עליו כלל דין חמץ סובר הרמב"ם דאין אסור מן התורה, אבל הדברים שנתערב בהם החמץ הרי עליהם לא חל כלל האיסור דבהם נכנס רק קצת טעם החמץ ובם הוי רק חמץ נוקשה משו"ה הם אינם אסורים וכיון דאין היתר מצטרף לאיסור משו"ה בעינן דוקא שיהי' כזית בכדי אכילת פרס והרמב"ם סובר כהאלפס דרבנן לא פליגי עלי' דר"א אלא אם אין כזית בכדי אכילת פרס, דר"א הא אמר על עירובו א"כ ר"א ס"ל דהעירוב בעצמו אסור והיינו משום דהיתר מצטרף להאיסור אבל לרבנן אין מחויבין בלאו על העירוב אלא על החמץ הנמצא בהעירוב אבל על העירוב בלא כלום ומדייק לה הרמב"ם דבזה גם רבנן מודו דהיכא שיש כזית בכדי אכילת פרס לוקין עליהן מהא דקאמר לקמן בדף מ"ד וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אי הכי אמאי פליגי רבנן עלי' דר"א בכותח הבבלי וכיון דחזינן שיש דמיון לדין נוקשה עם תערובות חמץ א"כ מאי פריך דלמא רבנן כי היכי דלית להו נוקשה ה"נ לית להו תערובות חמץ דס"ל כיון דנסחט טעם החמץ הוי כחמץ נוקשה שאין עוברין בלאו, וכל לא דרשי רבנן, ע"כ דס"ל להגמ' דאם כזית בכדי אכילת פרס בכל מקום מן התורה גם בתערובות חמץ יסברו רבנן שמחויב מלקות והא דאמר דרבנן לא דרשי כל, הוא, דהנה אביי אף דסבר טעם כעיקר דאורייתא כמו דאמר בחולין דף ק"ת אעפי"כ הי' סבר דאין לוקין בכזית בכדי אכילת פרס וע"כ דאביי הי' סבר דילפינן רק שאסרה התורה את הטעם לטעום טעמא דאיסורא אבל הדבר בטל ולא נחשב כזית ונחשב רק כחצי שיעור אף אם יש כזית בכדי אכילת פרס אעפי"כ מה שאוכל אין אוכל האיסור כיון דמה שאוכל הרוב הוא של ההיתר אין אוכל את האיסור, רק טועם טעם האיסור, וזה אסרה התורה והנה התוס' הקשו בדף מ"ג בפסחים בד"ה מאן שמעת לי' דדריש כל ר' אלעזר דהא ר"ע דריש כל ובעלמא אמרינן דכל ריבויא הוא ופירש בתוס' דאמר דלא דרשינן כל היכא שאין סברא לרבות והיינו ר"א דיליף מכל להיתר מצטרף לאיסור דזה אין סברא לרבות לא ילפי רבנן וכן אם נימא דבכל התורה אין דין לכזית בכדי אכילת פרס אין סברא דכל מרבה לתערובות חמץ להתחייב בכדי אכילת פרס, דאביי סבירא לי' דלא הוי אכילת האיסור וא"כ אין סברא לרבוי, וא"כ בע"כ נילף דההיתר מצטרף להאיסור וזה אין סברא, משו"ה אמר דרבנן לא דרשו כל היכא דאין סברא, ור"א מדאמר דמחויב על עירובו א"כ לדידי' אסרה התורה את העירוב וכל הסוגיא הי' סבר כאביי משו"ה קאמר דרבנן לא דרשי כל אבל לבתר דרב דימי אמר דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא דכיון דאין בטל מציאות הדבר מקרי אכילה אם אכל בכדי אכילת פרס א"כ מריבויא דכל דרשינן רק דהחמץ בעצמו אף שנתערב ונסחט הטעם לא אזל האיסור לגבי חיוב לאו, פריך א"כ אמאי פליגי רבנן בכותח הבבלי ואמאי לא דרשי כל ומשני דרבנן פליגא עלי' דר"א בכותח הבבלי דלא אכל כזית בכדי אכילת פרס. אבל היכא דאכל כזית בכדי אכילת פרס גם רבנן מודו דדרשינן כל דהחמץ אף שהוא בתערובות איסור לאו לא אזל מיני' וכמו שפירשו התוס' והרא"ש בנזיר', דאף דאמר בגמ' דשריף ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם היינו דלא מיירי ר"א בהכי שהרי אמר על עירובו בלאו דהחיוב על העירוב האיסור עם ההיתר אבל אם עשה כן שאכל כזית בכדי אכילת פרס מחויב אף לרבנן, אבל איסור והיתר מצטרף לא סבירא להו לרבנן.
והנה הא דכתב הרמב"ם גבי שאור ודבש שאיסורין בכל שהן והקטרה דוקא בכזית אין כונת הרמב"ם דהאיסור משום שההיתר מצטרף להאיסור רק כמו דאמר הרמב"ם שאם הקטיר מבשר חטאת ומשירי מנחות עובר משום שנקרא קרבן והתורה אמרה שקרבן אסור להקריב אם יש בו דבש ונאסר ע"י הדבש או השאור וכמו דעץ שנמצא בו תולעת כל העץ אסור משום שנעשה בע"מ כן קרבן שיש בו שאור או דבש נאסר להקריב כזית על המזבח, וכן כל דבר שיש בו מעט שאור נאסר להקריבו על גבי המזבח, ואין הטעם משום דהיתר מצטרף לאיסור והוכיח זה הרמב"ם מדמייתי ברייתא זו במנחות דף נ"ח דאין לי אלא כולו וכו' עירובו מנין ופליגא אביי ורבא בפירושא דברייתא ע"כ דדינא הוא והא דאמר כמאן כר"א דדריש כל אי הכי אפילו חמץ בפסח הוא דוקא לזעירי דאמר על הא דאמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר וזעירי אף שאור בל תקטירו פירוש גם שאור הטעם משום דהיתר מצטרף לאיסור משו"ה פריך אפילו חמץ בפסח נמי אבל אביי ורבא באיסור הקרבת שאור הוא דאמרה התורה דדבר שיש בו שאור הוא נפסל מלהקריב על גבי המזבח לקרבן אבל בחמץ בפסח לרבנן אמרה התורה דהחמץ המעורב נשאר באיסורו לגבי לאו ואם אכלן בכדי אכילת פרס מחויב מלקות.
והנה הגרעק"א בגליון הש"ס בזבחים ע"ת הקשה על הא דקאמר בגמ' וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא ז"ל ק"ל למ"ש התוס' חולין דף צ"ט בשם הר"י דאורליינוש דאף אם טעם כעיקר דאורייתא מ"מ לא לקי דהוי רק עשה וא"כ הכא דמיירי לענין מלקות שפיר אמרינן דבטל ולא נשאר רק עשה דטעם כעיקר עכ"ד אכן לפי הנ"ל לא קשה דכפי שביארנו טעמא דמאן דס"ל דכזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא (בתערובות) ע"כ דסבירא לי' דכיון דרוב האכילה איננה של האיסור לא הוי אכילת האיסור וא"כ ריש לקיש דאמר הכא דהפגול והנותר בטלין זה בזה אף בשאינו מינן לפי הס"ד ואף היכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס ע"כ דס"ל דמציאות הדבר בטל ולא מקרי שאוכל את האיסור שבטל, אף שיש כזית בכדי אכילת פרס, וא"כ הטעם שנרגש איננו אכילה וריש לקיש הא ס"ל דהיכא דאיננה אכילה כמו חצי שיעור מותר מן התורה א"כ לריש לקיש אי אפשר לומר שלא יהי' מלקות ואעפ"כ יתסר מן התורה דממ"נ אם הוי אכילה מחויב מלקות ואם לא הוי אכילה מותר מן התורה והר"י מאורלינוש לא אמר רק אליבא דידן דס"ל כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה אף שאינו אכילה אסרה התורה א"כ סבירא להר"י מאורלינוש דהיכא דאין ניכר האיסור דבטל ממשו ואעפי"כ הטעם אסור דהוי כמו חצי שיעור אלא דבלא קרא הוי אמינא דהתורה אסרה רק ממשות האיסור אבל לא טעם האיסור, ילפינן מקרא דגיעולי עכו"ם דאף טעם האיסור אסור ומה שמרגיש הטעם הוא איסור אף שאינו אכילה דלא הוי כזית כיון דממשות הדבר שאינו ניכר בטל אבל הטעם לא בטל ובהטעם אין בו כזית שאינו אכילת איסור משו"ה אינו לוקה אבל איסור יש אבל לריש לקיש אין שייך לחלק דממ"נ אם הוי אכילה חייבין מלקות ואם אינו אכילה מותר מן התורה כמו חצי שיעור משו"ה, וש"מ כיון דסבירא לר"ל דממשות האיסור ג"כ בטל משו"ה לא לקי א"כ אף באינו מינו בטל ממשות הדבר, ע"כ לריש לקיש נותן טעם ברוב לאו דאורייתא כלל.
ומה שהקשה עוד בגליון הש"ס על מה שהקשה בתוס' ד"ה מתיב רבא ז"ל התוס' תימא דלא מקשה לי' מכל התורה כולה דקי"ל טעם כעיקר וכתב בגליון הש"ס ז"ל ק"ל דמהיכן ה"מ להקשות ולהוכיח דטעם כעיקר דאורייתא דילמא באמת הוי רק דרבנן וכן ס"ל לרש"י באמת לזה פריך מהא דיוצא בה חובת מצה מוכח דהוי דאורייתא עכ"ד, ודבריו תמוהים דהא בקדשים בודאי טעם כעיקר דאורייתא דילפינן בחטאת מקרא דכל אשר יגע בבשרה ומקרא דזאת התורה לכל הקדשים ואמרינן יקדש להיות כמוהו שאם פסולה היא תפסל. ואם כשרה תאכל כחמור שבה וכדאיתא לקמן צ"ת. והא דנקטו התוס' בלשונם בכה"ת דתוס' לטעמיהו דס"ל דמקרא דגבי חטאת ומשרת דגבי נזיר ילפינן לכל התורה, אבל אף למאן דס"ל דבחולין טעם כעיקר דרבנן, בקדשים ופסולי קדשים כו"ע סבירא להו טעם כעיקר דאורייתא וכדאיתא בחולין צ"ח וא"כ שפיר הקשה בתוס' דלפריך מהא דטעם כעיקר בפיגול ונותר, ולריש לקיש ע"כ דחייבין עליו דמקריא אכילה דאי לאו הכי ס"ל דמותר מן התורה דחצי שיעור מותר, אכן אפשר לתרץ קושית התוס' דאף דבכל התורה חצי שיעור מותר מן התורה בקדשים אפשר דחצי שיעור אסור. וא"כ הא דאמר קרא יקדש להיות כמוהו לאסור איסור עשה ולא לאו (וצ"ע בזה איך יסבור ר"נ בחצי שיעור איסורי קדשים)
פסקא ג'
והא דאמר בגמ' ונשער מין במינו כמין בשאינו מינו לפי דברינו לא קאי כלל להקשות על הא דאמרינן בכל התורה דבר תורה ברובא בטל מין במינו דשם לא קשה כלל דכיון דהרוב הוא היתר א"כ בודאי דאין האיסור המיעוט יכול לאסור את ההיתר, דכיון שהמיעוט והרוב סותרים זה זה דבאיסורים האיסור בחפצא ואם לא יבטל האיסור אז יכריח המיעוט את הרוב לאסור בכה"ג בודאי דאמרינן אחרי רבים להטות דבטל איסור המיעוט וכמו שביארנו למעלה, ולא נוכל להקשות ונשער מין במינו כמין בשאינו מינו דכיון דהא דאמרינן בדם שאם נתערב ביין או בדם החי מחויב זריקה דכיון דאין ביטול המציאות ומקרא דאחרי רבים להטות ילפינן רק דאין המיעוט יוכל להכריח את הרוב, בדם אין הרוב שאינו חיוב לזרוק אין סותר להמיעוט המחויב שאין במצוה הדין בהדם משו"ה המיעוט לא בטל ורק אם נתערב בהרבה שאם הי' אינו מינו הי' בטל אז אזל חשיבותו ובטל, ורק על ריש לקיש דאיהו ס"ל דמקרא דאחרי רבים להטות ילפינן אף לבטל המציאות דכללא אחרי רבים להטות ואם רוב הוא איסור פגול מבטל את המיעוט שהוא נותר דכללא הוא אחרי רבים להטות ע"ז פריך הא חזינן במתניתן דאין הדבר בטל במציאותו כל זמן שאם הי' באינו מינו הי' ניכר, שהרי אם נימא דכללא הוא אחרי רבים להטות אין נחשב המיעוט א"כ אמאי בדם שנתערב בדם אף אם הרוב מאלה שאינם בני זריקה זורקין על גבי המזבח נימא כללא הוא אחרי רבים להטות וכיון דאלה שמחייבים בזריקה המה המיעוט בטל דינם, והרי במתניתן אמרינן רואין דכל זמן שבאינו מינו לא הי' בטל מציאותו גם במינו אינו בטל, וע"ז משני תנאי היא דתניא דלי שיש בו יין לבן או חלב והטבילו הולכין אחר הרוב ולא אמרינן דאמרינן כיון שיש בו רוב מים א"כ היין הלבן בטל מציאותו וא"כ אינו חוצץ בפני המים וכדקי"ל מיעוטו שאינו מקפיד אינו חוצץ, ה"נ אם נימא דהדבר בטל מציאותו דכולא הוא אחרי רבים להטות כיון דבטל מציאותו אינו חוצץ. וכן מפורש ברמב"ם בפ"ג ממקואות דהשאלה אם היין לבן חוצץ בפני המים ורבנן סבירא להו דאין חוצץ דסבירא להו כלל אחרי רבים להטות ובטל מציאות הדבר אכן ר' יהודה סובר דכל זמן שאם הי' באינו מינו הי' ניכר לא בטל מציאותו וממילא הוא חוצץ ומש"ה סובר ר' יהודה דרואין אותו כאילו הוא יין אדום ואם לא הי' מראיתו דיהה אז חוצץ דאין בטל מציאותו וריש לקיש סבר כרבנן דגם מציאות הדבר בטל משו"ה אינו חוצץ:
ופריך ורמינהו דלי שהוא מלא רוקין והטבילו כאילו לא טבל מי רגלים רואין אותו כאילו הן מים מלא מי חטאת עד שירבו המים על מי חטאת מאן שמעת לי' דאית לי' רואין ר' יהודה וקתני דסגי לי' ברובא והנה רש"י פירש הא דאמר מי רגלים רואין אותו כאילו הן מים פירוש ונטהר דהרי למים מועל השקה ועיין בתוס' שהקשה מאי ענין רואין דהכא דמי רגלים. ליין וחלב דלעיל שאינו מינו לא שייך בהו השקה אבל מי רגלים לדברי רש"י שהם מים גמורים וסלקא להו השקה אם כן מאי רואין שייך בהו וכי משום דנשתנו קצת לא יהא שם מים עליה ולא תועיל השקה וכו' ועוד בלא סוגיא דלעיל תקשי רישא לסיפא ועוד מאי משני הא דידי' הא דרבי' אכתי תקשי רישא לסיפא, עיין שם עוד שתמה תוס' על פירוש זה אכן בכלל קשה לפי פירוש רש"י מאי דאמר רואין היינו דהמשנה שונה לנו דמי רגלים יש להם דין כמים א"כ מאי תלי זה בפלוגתא דר' יהודה ורבנן. ותמיהא דהתוס' לא הקשו זאת, רק הקשו וכי משום דנשתנו קצת לא יהא שם מים עליהם אכן ברש"י הא מפורש דלא בעי רובא לביטול הרי דמפרש דנטהרו וא"כ מאי תלי זה בפלוגתא דר' יהודה ורבנן והנה התוס' מפרשי דגרסינן מי רגלים רואין אותן כאילו הוא יין וכי האי גוונא תניא בתוספתא דמס' טהרות מי רגלים שנתערבו במים רואין אותן כאילו יין במים. אכן הרמב"ם בפ"ג דמקואות גריס כגרסת רש"י רואין אותו כאילו הוא מים ולפי זה קשה עליו קושית התוס', ובכלל אם הפירוש דאשמיענן במתניתן דמי רגלים יש להם דין מים ונטהרו מאי תלי זה בפלוגתא דר' יהודה ורבנן דפליגי. אי יין לבן בטל מיעוט ברוב מים ור' יהודה סבר דאם הי' יין הי' ניכר לא בטל לדין דמי רגלים נחשבין כמים דאין לזה דמיון כלל.
והנראה לי דהנה קי"ל מים טמאים אם השיקן למקוה נטהרו וכתב רש"י בפסחים דף ל"ד ע"ב ד"ה מי החג ז"ל ומים סלקא להו השקה דזו היא זריקתן משעברו עליהן מי המקוה ונעשו חיבור ובטלו עכ"ד רש"י ולכאורה צריך עיון מה ענין דין זריקה דנעשה מחובר לדין השקה במים הרי מה שנזרע בקרקע אסור לתלוש בשבת ומים שבמקוה מותר לתלוש בשבת שאין זה מחובר לקרקע שיהי' כגידולי קרקע ומצינו רק זרע זרוע אשר יזרע היינו חיבור שנעשה גידולי קרקע מטהר אבל מאין לנו זה הדין דהשקה מטהר ואין לומר דהכונה כיון שנתחבר להמים המים אינם טמאים ממילא בטלו דא"כ מים שנפסלו בטבול יום יועיל אף אם השיקו למים שאינם מקוה, עוד קשה דהנה קי"ל מטבילין בכלים שיש בהם כשפופרת הנוד, וקשה כיון דאין מטבילין בכלים אמאי מועיל להטביל בכלי שיש בו כשפופרת הנוד, ועכצ"ל הא דאין מטבילין בכלים זהו דוקא שבכלי לא נעשה מקוה אבל אם יש מקוה כשירה אז כל המחובר למקוה הרי הוא מקוה ונעשו המים שבכלי מקוה ומשו"ה מטבילין בהם,
ועפ"י דברינו יש לישב דברי הרמב"ם שכתב בפ"ו מהלכות מקואות הלכה ג' ז"ל השוקת שבסלע אינו פוסל את המקוה לפי שאינו כלי אבל כלי שחיברו בסלע פוסל את המקוה אעפ"י שחיברו בסיד ניקבה מלמטה או מן הצד כשפופרת הנוד כשירה ואינה פוסלת את המקוה. והקשה הכ"מ כיון דאמר הרמב"ם כשירה היינו לומר דכשרה לטבול בו דכיון דניקב כשפופרת הנוד לא חשוב כלי וכשר לטבול בו והקשה מהא דאמר הרמב"ם הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה או עריבה גדולה ונקבו נקב המטהרו וקבעו בארץ ועשאו מקוה ה"ז כשר והרי בכלי חרס מטהר במוציא זית הרי כיון דניקב כמוציא זית כשר לטבול בו ואמאי הצריך שיהי' כשפופרת הנוד גבי כלי שחיברה בשוקת דמשמע דמיירי בכל כלי, עוד הקשה מהא דלקמן בהלכה ח' שכתב הרמב"ם השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהן אלא א"כ הי' נקובים כשפופרת הנוד וכיון דכלי עץ נינהו הא נקב המטהרו הוא במוצא רימון ואמאי הכשיר הרמב"ם בנקב כשפופרת הנוד
אכן לדברינו שני דברים נפרדים המה, יש דין לעשות מקוה בתוך הכלי בעצמו לחברה לקרקע ותהי' היא בעצמם מקוה שם אין שייך כלל לדין כשפופרת הנוד אלא אם הכלי מחזקת מ' סאה שתוכל להוות מקוה בפני עצמה בעינן נקב המטהר את הכלי ועשאהו לאינו כלי שם בעינן בכלי חרס כמוציא זית ואין צריך כשפופרת הנוד דכיון שניקב כמוצא זית הרי בטל שם כלי, ונעשית היא בעצמה מקוה, ובכלי עץ דשיעור טהרתם כמוציא רמון כל זמן שלא ניקב כמוצא רמון הוי עדנה כלי ופסול להיות מקוה, ולפי זה הדברים מבוארים בפשטות דגבי שידה שבים לא מיירי שהיא עצמה תהי' מקוה שהרי כיון שאינה מחוברת בקרקע אי אפשר לה להיות מקוה דהוי כמו באויר ואין מטבילין בכיפין, וגם מיירי אפילו אין בה מ' סאה וא"כ הכשרה דהמים שבה מחוברין למי הים וכל המחובר למקוה א"כ אין שייך כלל בדין דנקב המטהרו דאם הנקב בפחות משפופרת הנוד אז אף בכלי חרס שאין מקבלת טומאה אף אם הנקב רק כמוציא זית, עכ"פ עירוב מקואות הוא דין דבעינן דוקא כשפופרת הנוד ופחות משפופרת הנוד לא הוי חיבור משו"ה אף בכלי חרס בעינן דוקא כשפופרת הנוד כדי שיהי' המים שבתוכה מחוברים כדין למי הים, ובכלי עץ אף שהנקב איננו גדול כמוציא רמון והכלי עדנה מקבלת טומאה, אעפי"כ טובלין בה כשהנקב כשפופרת הנוד דהא דאין טובלין בכלים הוא שאין כלי נעשה מקוה, אבל אם המים שבכלי מחובר למקוה הרי היא כמקוה אף בכלים כדקי"ל כלי שיש בו כשפופרת הנוד מטבילין בו, וכן האי דינא דגבי כלי שחברה בשוקת שכתב הכ"מ דמדקתני כשרה משמע דלענין לטבול בה היינו ג"כ אם הכלי מחוברת למקוה ואף שאין בה בעצמה מ' סאה, משו"ה היכא הדין תלי אם הנקב כשפופרת הנוד אז הוי מחובר למקוה, ואם אין הנקב כשפופרת הנוד אין טובלין בה אף אם נטהרה מטומאתה כגון שהוא כלי חרס אבל כיון שאין בה מ' סאה איננה מקוה והכשרה לטבול בה מטעם חבור למקוה, ואם אין הנקב כשפופרת הנוד לא מקרי חיבור למקוה דעירוב מקואות הוא דוקא כשפופרת הנוד, אבל הא דאמר הלוקח כלי גדול וקבעו בארץ ועשה אותה מקוה הא מיירי שאינה מחוברת למקוה אלא שהיא בעצמה נעשית מקוה, דין זה לא תלי בשפופרת הנוד אלא בדין שהכלי תטהר ולא יהי' עליו דין כלי, בזה כתב הרמב"ם דבעינן נקב המטהרו דבכלי חרס אם ניקב כמוציא זית דבטל שם כלי טובלין בהכלי דהמים שבכלי נעשו מקוה כיון שיש בהם מ' סאה והכלי כבר בטל מינה שם כלי כיון שניקב הכלי חרס כמוציא זית ואף אם לא ניקב כשפופרת הנוד טהור, וממילא תוכל להעשות מקוה, אבל בכלי עץ אף אם ניקב כשפופרת הנוד כיון דלא בטל שם הכלי אין טובלין בה שהרי אין טובלין בכלי והיא אינה מחוברת למקוה. ודין זה שייך בדין דטהרת הכלי, לא בדין שפופרת הנוד, ולדעתי הדברים פשוטים ופליאה על מרן איך השוה הדברים.
ועוד נראה לי דגם בדינא דאם הי' כלי וחברה ג"כ לא בעינן דוקא כשפופרת הנוד להרמב"ם אם ניקבה בכדי טהרתה דהנה במתניתן איתא היתה כלי וחברה בסיד ממלאין בה ומקדשין בה ומזין ממנה וצריכה צמיד פתיל ופוסל את המקוה ניקבה מלמטה או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כל שהם כשרה וכמה יהא בנקב כשפופרת הנוד אמר ר' יהודה בן בתירה מעשה בשוקת יהוא שהיתה בירושלים והיתה נקובה כשפופרת הנוד והי' כל הטהרות שבירושלם נעשים על גבה ושלחו ב"ש ופחתוה שב"ש אומרים עד שיפחת רובה ע"כ, וכתב ע"ז הרא"ש לכאורה משמע שקאי ארישא כמה יהא בנקב לבטלו מתורת כלי שלא יפסול המקוה משום שאיבה אבל מדתניא בסיפא עובדא דשוקת יהוא וההוא מייתי לה בסוף פ"ק דיבמות על עירוב מקואות משמע דמיירי כגון שהיו המים נמשכים לתוך השוקת ממי גשמים ולא הוי בהם מ' סאה אלא שמחוברים למקוה שיש בו מ' סאה עכ"ד הרא"ש, אכן הכ"מ כתב בפ"ו מהלכות מקואות דמדברי הרמב"ם שכתב נקבה מלמטה או מן הצד כשפופרת הנוד כשרה ואינה פוסלת את המקוה משמע דמפרש מתניתן כפשטא דכמה יהא בנקב קאי למאי דסליק מינה, דהיינו לענין לבטלו מתורת כלי שלא יפסול המקוה מחמת שאיבה, קאמר כמה יהא בנקב כשפופרת הנוד ולפ"ז צ"ל בההיא דיבמות דתרי שוקת יהוא נינהו שהיו בירושלם חדא שהיו מטבילים בתוכה ולא הי' בה מ' סאה אלא ע"י עירובה עם מקוה שבצידה ע"י נקב שביניהם ועוד שוקת אחרת היתה בה שהיו המים נמשכים בה ויורדים למקוה ועשו בה נקב לבטלה מתורת כלי והיינו הך דתנן במס' מקואות וכו' ואע"ג דבתרויהו קתני כל טהרות שהיו בירושלם נעשו על גבה אין למדין מן הכללות וקצת הטהרות היו נעשות בשוקת זו ובזמן אחר היו כל הטהרות נעשות בשוקת זו עכ"ד הכ"מ, וכמובן הדבר קשה מאד לומר דלא נזהרו חכמים בלשונם ולומר כל טהרות היכא דלא הוי רק קצת,
לכן נראה לי לבאר פירוש אחר דאיתא במתניתן ניקבה מלמטה או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כל שהוא, דהנה לכאורה קשה דאמאי לא ביאר הרמב"ם דהא דמועיל נקב כשפופרת הנוד הוא דוקא אם הנקב מן הצד הוא סמוך לשולים ואין יכולה לקבל מים מן הנקב ולמטה כדאיתא במתניתן וכמו שפירש הכ"מ דאם גבוה הנקב שהוא כשפופרת הנוד מעט מן השולים. אז פוסל את המקוה שהרי מקבל מים כל שהוא ואמאי כתב הרמב"ם דאם ניקב מן הצד כשפופרת הנוד אינה פוסלת המקוה בסתמא דמשמע אף שהנקב גבוה ומקבלת הכלי מים מן הנקב ולמטה ופליאה בעיני מדוע לא עוררו זאת נושאי כלי הרמב"ם
והנה איתא בתוספתא הובאה בכ"מ קסטלין המקלח מים בכרכים אם הי' נקוב כשפופרת הנוד אינו פוסל המקוה ואם לאו פוסל את המקוה הלכה זו ענו עלי' בני אסיא שלש רגלים ולרגל השלישי הכשירו להם אפילו נקב כמחט אמר ר' אלעזר בר' יוסי הלכה זו הורתי ברומי נטהרה וכשבאתי אצל חברי אמרו לי יפה הורתה בד"א מן הצד אבל מלמטה אינו פוסל את המקוה ואם הי' מקבל כל שהוא מן הנקב ולמטה פוסל את המקוה ופירש הר"ש וכן כתב הכ"מ דהאי בד"א מן הצד הוא מדברי חביריו שאמרו בד"א דנקב כמלא מחט פוסל מן הצד אבל למטה אינו פוסל ואם הי' הנקב גבוה מן השולים ומקבל מים כל שהוא למטה מן הנקב אף שהנקב כשפופרת הנוד פוסל את המקוה, אכן הכ"מ בשם הרמב"ם מפרש דלא כפירוש הר"ש דהא דאמר ר' אלעזר ב"ר יוסי הלכה זו הורתי לטהרה הוא דהכשיר בנקב כמלא מחט, אלא הרמב"ם מפרש דראב"י סובר דהדין הוא דבעינן נקב שמועיל לטהרה והאי דאמר בד"א חוזר לדברי ת"ק, עכ"פ יש חילוק בין נקב מן הצד לנקב מלמטה והרמב"ם הא לא חילק, גם קשה פירוש הרמב"ם שמפרש דקסטלין המקלח השאלה אם לטבול בהקסטלין א"כ לא הי' צריך לאמר פוסל המקוה הי' לומר אינו כשר למקוה, אכן גם פירוש הרא"ש והר"ש קשה מאד דכיון דאם ניקב מלמטה אין פוסל המקוה אפילו נקב כמלא מחט א"כ מן הצד היכא דאין מן הנקב לשולים כל שהוא אמאי צריך דוקא נקב כשפופרת הנוד כיון דאין הנקב גבוה מן השולים ואין מקבל מים כל שהוא א"כ כי היכי דמלמטה אף נקב כמלא מחט מבטל מתורת כלי א"כ גם מן הצד נקב שניקב אצל השולים ואין מקבל מים כל שהוא ג"כ יבטל את הכלי,
לכן נראה לי דהרמב"ם מפרש פירוש אחר במתניתן בהא דאין מקבל מים כל שהוא דהנה הא דבעי בכלי חרס נקב כמוציא זית הוא דוקא בסתמא אבל העשוי למים שיעורו כמוציא מים וע"י נקב כמוציא מים בטל משם כלי ואין פוסל את המקוה ואם יהי' בו מ' סאה ויקבעוהו בארץ יהי' כשר למקוה דכיון דניקב כמוציא מים והוא עשוי למים בטל מתורת כלי, אכן אם הנקב מן הצד גבוה מן השולים אף שיש הנקב ויוציא המים ע"י הנקב אבל כיון דכלי שיש בו נקב הרי הוא מקבל המים רק שמוציא אח"כ א"כ המים מתקבל בהכלי באויר הכלי שתחת הנקב שזה שמן הנקב ולמטה הוא כלי גמור א"כ גם האויר שלמעלה מהנקב פוסלים המים מדין שאובים שהרי קבלה הכלי את המים באויר הכלי שתחת הנקב, אכן אם הנקב גדול כל כך שאין הכלי מקבלם כלל שהמה יצאו תיכף כשיבואו להכלי אז אף שהנקב גבוה הרבה מהשולים ותחת הנקב יש כלי אין המים שבאים למעלה ונשפכים תיכף דרך הנקב מקרי שנתקבלו בהכלי, שאין הכלי קיבלתם אפי' כל שהוא, וכמה הוא שיעור הנקב שנימא שע"י הנקב הזה המים שנשפכים להכלי לא נתקבלו בהכלי כל שהוא אם הנקב גדול כשפופרת הנוד כיון דקיי"ל עירוב מקואות כשפופרת הנוד א"כ הלכה למשה מסיני שע"י נקב כשפופרת הנוד המים מעורבים א"כ אם הנקב מן הצד גדול כשפופרת הנוד אז מקרי שאין מקבל (עד הנקב) אפילו כל שהוא, וא"כ הפירוש במתניתן ניקבה מלמטה (פירוש אפילו נקב כל שהוא דכיון דעשוי למים שיעורו במוציא מים) או מן הצד היינו גבוה מן השולים אם אין מקבל מים כל שהוא פירוש אם הנקב שמן הצד גדול כל כך שאין המים הנזחלים להכלי אין מקבלים הכלי כל שהוא אז אין פוסל המקוה דהמים לא נתקבלו כלל בהכלי, וכן בתוספתא הפירוש שאם מקבלים מים כל שהוא היינו שאין הנקב גדול כשפופרת הנוד אז מן הנקב ולמטה פוסל את המקוה היינו מה שלמטה כלי זה פוסל את המקוה, או דהפירוש דהמים שמן הנקב ולמטה אם רוח הפך את הכלי פסול משום מים שאובים ולפי זה גם בדברי הרמב"ם הפירוש כמתניתן ניקבה מלמטה פירוש אף נקב כל שהוא או מן הצד כשפופרת הנוד אז כשרה אם היא נעשית מקוה ואין פוסל את המקוה משום מים שאובין דאם ניקבה מלמטה בטלה מתורת כלי וממילא אין פוסל את המקוה משום שאובין ואם הנקב כשפופרת הנוד כשרה היא בעצמה אם היא מחוברת למקוה ואין פוסל המקוה דלא קבלה הכלי את המים, ולפי זה האי דינא דאם הי' הנקב מן הצד היינו גבוה מן השולים שלמטה עוד כלי משו"ה אין פוסלת המקוה משום דהלכה למשה מסיני דעירוב מקואות כשפופרת הנוד, א"כ אם הנקב גדול כשפופרת הנוד מקרי שאין מקבל מים כל שהוא עד הנקב, וא"כ גם הגמ' ביבמות סוברת דמעשה דשוקת יהוא היתה נקובה למקוה והמים היו נמשכים דרך השוקת להמקוה אלא דמשו"ה מביא שם מתניתן דעירוב מקואות כשפופרת הנוד דכיון דאיתא במתניתן דעירוב מקואות כשפופרת הנוד וא"כ ע"כ דב"ה סברי דאם ניקב מן הצד נקב כשפופרת הנוד אין פוסל המקוה שהרי לא קבלו מים ואמאי הרחיבו ב"ש הנקב ע"כ דעשו ב"ש כדבריהם והם לא סבירא להו דעירוב מקואות כשפופרת הנוד משו"ה לדידהו אם לא בטל הכלי שמתחת אם נקבה מן הצד אף כשפופרת הנוד פוסל המקוה לפי זה הרמב"ם גם בדינא דהיתה כלי וחיברה, שנה לנו דין דבכדי טהרתו היינו בנקבה מלמטה לא בעינן כשפופרת הנוד דהיכא דנקבה בכדי טהרתה אינה פוסלת המקוה,
עכ"פ זה למדנו אם מחובר המים למקוה בנקב כשפופרת הנוד אז המים בעצמם מקוה והנה בספרא איתא מנין שאם טמא נטהרו ת"ל מקוה מים יהי' טהור, ונראה לי דהפירוש הוא כך אם הי' פחות ממ' סאה מנין דכמו שמקוה מטהרת אדם וכלים כן היא מטהרת עצמה שאם נעשה מקוה נטהרו המים הטמאים ת"ל מקוה מים יהי' טהור דמקוה היא טהורה, ולפי זה שפיר ניחא הא דמים טמאים אם השיקן למקוה נטהרו דכיון שהשיקה אותן הרי נעשו המים שבכלי מקוה אם היו מעורבין כשפופרת הנוד שהרי כל המחובר למקוה הרי היא כמקוה, ומשו"ה מטבילין בכלי שהיו כשפופרת הנוד וכיון שנעשו המים מקוה ממילא אזל טומאה מן המים שהרי מקוה מים יהי' טהור אמר רחמנא ומשו"ה דוקא למים מועיל השקה שהרי מים נעשו מקוה, אבל משקין לא נעשו מקוה משו"ה אין מועיל להו השקה וזה שבגמ' פסחים אמר כיון דאין זריעה להקדש ה"נ אין מועיל השקה להקדש, אינו אלא דמיון כמו דדין הוא דאין מועיל זריעה להקדש לסלק מהן הטומאה מדרבנן ה"נ אין מועיל השקה, אבל אין הכונה דהשקה היינו זריעה, אלא הכונה כיון שנעשו המים מקוה ממילא פרחה טומאה מיניהו דמקוה מים יהי' טהור אמר רחמנא.
ולפי זה יהי' הפירוש בגמ' דמי רגלים רואין כאילו הן מים דהנה קי"ל דמיעוט שאינו מקפיד אין חוצץ, אכן זה הדין נאמר רק באדם או כלים הטובלים שאם באו במקוה ויש עליהם דבר החוצץ אין פוסל את הטבילה, אבל לא נאמר דין זה על המקוה שאם מקצת המקוה איננה מטהרת אז אם האדם או הכלי מקצת מהם הי' באותו מקצת המקוה שאיננה מטהרת אז הוי כאילו אותו מקצת לא באו במים וכאילו טבל חוץ ממקצת דאז אין מועיל כלל הטבילה, והנה קי"ל דמקוה שנשתנה מראה המים מחמת מי פירות וכדומה פסולה, ולא עוד אלא אף אם מקצת המים נשתנו מראיתם אז אין טובלין באותו המקצת והנה מים על מים קי"ל דהיינו הנחתן דהוי חיבור להדדי, ואם נגע טבול יום באחת המים פסול כל המים, אבל משקין על מים לא הוי חיבור ואם נגע טבול יום במשקה לא פסל את המים לפי זה אם יהי' בהכלי משקין שנבטלו מפני מיעוטם אז אין המשקה חיבור להמים, א"כ עליהם שייך הדין דחציצה, וכיון שבטלום, לא הוו חציצה אבל אם היו בהכלי מים שנשתנה מראיתם אז לא שייך לומר שבטלו, ולא יהי' חציצה שכיון שנתחברו להמים שבהמקוה הרי הם מהמקוה והם פסולים מפני שנשתנה מראיתם א"כ הפסול בהמקוה והוי כאילו לא בא המקצת בהמקוה, והנה מי רגלים אמרינן במס' בכורות דף ז' מיא על מיא נפיק א"כ מי רגלים מים נינהו ומה שנשתנה מראית המי רגלים מפני הבל הבשר הוי כאילו נשתנו ממי פירות דהבל הבשר הוא משקה ואין עושין ממנו מקוה לכתחילה, נמצאו המי רגלים אם מראיתם נשתנה יש בהם פסול מעתה מה דאמרינן רואין אותם כאילו מים הוא לחומרא דאם הי' נחשב מי רגלים למשקה א"כ אם הי' ע"י רבי' דיהה מראיתם היו בטלים שלא היו מחוברים למקוה רק הי' אז הדין דחציצה והיתה מועלת הטבילה אם היו בטלים שהיו בהכלי מיעוט שנפל עליהם המים שבטלו אבל כיון דהוי מים א"כ הם מחוברים להמקוה, ע"כ הא דרואין מי רגלים כאילו הוא מים הוא חומרא דאם מראיתם שאם היו מים לא היו חוזרים למראה מים אז אין מועלת הטבילה שהם שייכים להמקוה והם פסולים מטעם נשתנה מראיתם וכיון דנשתנה מראיתם אין טובלים בהם א"כ לא בטלו ואין הטבילה מועלת, אכן זה הדין אם נשתנה מקצת מי המקוה אין טובלים בהם כדאיתא בהרמב"ם בפ"ז מהלכות מקואות הלכה ט' הא דוקא אם אמרינן הא דאמרה התורה אחרי רבים להטות הוא רק דין היכא דהמיעוט צריך להכריח את הרוב כמו באיסור דאמרינן דנסתלק האיסור ע"י רוב ההיתר אבל מציאות הדבר לא בטל והרוב אין עושה דינים על המיעוט אמרינן דמקצת המים שנשתנו מראיתם אף שהרוב לא נשתנה פסולין לטבילה, אבל אם אמרינן דכלל אמרה התורה אחרי רבים להטות וכל דבר בטל המיעוט בתוך הרוב לא מפני שהוא סותר, א"כ כיון דרוב המקוה לא נשתנה מראיתו בטל המיעוט שנשתנה מראיתו וטובלין אף בהם שהרי הטבילה בכל המקוה ורובו ככולו לפי זה יהי' הפירוש בגמ' מאן שמעת לי' דאית לי' רואין פירוש דסבירא לן דאם מקצת המקוה פסולה לטבול בהם לא תועיל הטבילה הוא כר' יהודה דסבירא לי' רואין וסבירא לי' דמציאות הדבר לא בטל דלרבנן (דלר"ל) סבירא להו שבטל גם מציאות הדבר דהתורה אסרה אחרי רבים להטות דמשו"ה גם פיגול ונותר מבטלין זה את זה משום דכיון דהוי הפיגול מיעוט בטל הוא אף שבזה לא שייך שסותרין זה את זה א"כ אמאי רואין כאילו מים אף אם הוא מים והוי מחובר למקוה ג"כ תועיל הטבילה שהרי מיעוט המים בטלין לגבי רוב שלא נשתנה, וטובלין בהם שכיון שרוב המקוה כשרה גם בהם טובלין ע"כ דאתיא כר' יהודה דמציאות הדבר לא בטל משו"ה אמרינן רואין ולא תועיל הטבילה, א"כ יקשה אמאי גבי מי חטאת אמרינן הולכין אחר הרוב הא המים נתחברו להמקוה והם פסולין לטבילה משום שהם מי חטאת, עכצ"ל דכיון שהם היינו המי חטאת שוים בחזותא לגמרי עם מי המקוה אף ר' יהודה מודה דבטלו למי המקוה וטובלין בהם ושאני מי רגלים שאין טובלין בהם משום שיש בהם שינוי ממי המקוה משו"ה לא בטלו, א"כ אמאי ביין לבן במים אית' לי' רואין כיון דשוו לגמרי בחזותא הא מודה דבטלו ואמאי אמר רואין וע"ז משני הא דידי' ס"ל היכא דשוה גמרי בטל, הא דרבי' ס"ל היכא דשוה לגמרי לא בטל, כמו דם בדם אבל ביין לבן במים כיון שיש איזה חילוק ביניהם שזה יין וזה מים בטלו, אבל מחמור הוא מפני שמראה שלהם שוה משו"ה אית לי' רואין וכמו שפירש רש"י
אכן רבא, לדברי הרמב"ם פליג, דהנה הרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות מקואות הלכה י"ט ז"ל כל שתוכו טהור וגבו טמא והי' מלא יין לבן או חלב והטבילו הולכין אחר הרוב אם הי' רוב הכלי פנוי כדי שירבו המים בתוכו טהור מפני שטומאתו מדבריהן ע"כ, והשיג עליו הראב"ד ז"ל א"א נשתבש בשמעתא דזבחים פרק כל הזבחים דלא איתאמרו הא מילתא אלא לר' יהודה אבל רבנן אפי' טמא ממש סגי לי' לדבריהם ביין לבן וחלב עכ"ל, וכפי שביאר הכ"מ פליגי הרמב"ם והראב"ד בפירוש הא דאמר רבא בדלי שתוכו טהור וגבו טמא עסקינן דמדינא סגי לי' בכל דהוא ורבנן הוא דגזרו בהו דילמא חייס עליהו ולא מבטל לי' וכיון דאיכא רובא לא צריך, דהראב"ד מפרש כפירש"י דהא דאמר רבא קאי על מתניתן דמי חטאת דמשו"ה אף דר' יהודה אית לי' רואין אעפ"יכ במי חטאת אמר דסגי ברובא משום דמיירי בכלי שתוכו טהור וגבו טמא משו"ה כיון דמי חטאת שוה לגמרי בכה"ג מודה ר' יהודה דסגי ברובא, אבל תוספתא דדלי שמלא יין או חלב מיירי בכלי שטמא ממש משו"ה סבירא לי' לר' יהודה רואין, וא"כ רבנן אף בטמא ממש ס"ל דסגי ברובא ולא אמרינן רואין, אבל הרמב"ם מפרש דרבא ס"ל דרבנן ג"כ אית להו רואין משום דס"ל דממשות הדבר לא בטל והא דס"ל במלא יין או חלב דסגי ברובא משום דמיירי בכלי שתוכו טהור ובכה"ג פליגי ר' יהודה ורבנן ולפי זה לא קשה ברייתא דמלא מי רגלים רואין ובמי חטאת סגי ברובא דהתם מיירי בטמא ממש ובטמא ממש גם רבנן אית להו רואין דגם רבנן סבירא להו דממשות לא בטל (דלא כריש לקיש) והא דבמי חטאת סגי ברובא, דהא, הא דמי חטאת לא סלקא להו השקה ולא נעשו מקוה הוא רק מדרבנן, וכדאמרינן בפסחים ל"ד דהא דמי החג שהקדישן ואח"כ השיקן פסולין הוא מעלה בעלמא מדרבנן שלא יהי' זריעה להקדש דמשום האי טעמא אם מלא מי חטאת לא סלקא השקה למי חטאת משום המעלה דאין זריעה להקדש וכיון דהוו רק מעלה בעלמא מדרבנן משו"ה סבירא להו לרבנן דסגי ברובא, לפי זה לא קשה כלל על הרמב"ם כיון דפסק בדלי שיש בו יין או חלב הולכין אחר הרוב א"כ איך פסק הרמב"ם למתניתן דדם בדם רואין כאילו הוא מים הא לרבנן לא סבירא להו רואין, אכן לפי הנ"ל לא קשה דהא הרמב"ם פסק כרבא ולא כריש לקיש וא"כ גם רבנן אית להו רואין היינו דמציאות הדבר לא בטל ורק בדלי שיש בו יין לבן, דמיירי בתוכו טהור בזה סבירא להו דלא אמרינן רואין, וגם לא קשה מהא דבכל התורה קי"ל דחד בתרי בטל לגבי איסור בהיתר והכא בדם בדם סבירא לן רואין דבכל התורה חד בתרי בטל אין הטעם משום דבטל המציאות אלא משום היכא דסותר המיעוט להרוב קי"ל אחרי רבים להטות ובטל האיסור אבל מציאות הדבר לא בטל. אבל לגבי זריקת הדם דאין סותרין זה את זה דמצוה הדבר על כתפא דגברא בזה אמרינן רואין דמציאות הדבר לא בטל, והא דפריך ונשער מין במינו כמין בשאינו מינו הוא רק לריש לקיש דס"ל באיסורין מבטלין זה את זה אף דשם לא שייך סותרין זה את זה ובזה הא קי"ל האיסורין אין מבטלין זה את זה.
אכן דברי הראב"ד תמוהים מאד דכיון דהראב"ד מפרש דרבא תריץ אליבא דר' יהודה דאית לי' רואין אבל רבנן אפילו בטמא ממש אית להו דסגי ברובא ולית להו רואין א"כ איך לא השיג הראב"ד על הרמב"ם דפסק כסתמא דמתניתן דנתערב דם בדם החי' רואין כאילו הוא מים ולא בטל ברובא הא לפי הגמ' זה דוקא אליבא דר"י דאית לי' רואין אבל רבנן הא לית להו רואין וא"כ אם רוב הדם דם שפסול לזריקה כמו דם החי' או בהמת חולין ובטל דם הכשר לזריקה ברוב הדם שאין ראוי לזריקה והא בגמ' תלי זה בזה ועיין בלח"מ בפ"ב מהלכות פסולי המוקדשין שהקשה זה ונשאר בצ"ע.
והנראה לי דהנה הא דאמר בגמ' תנאי לכאורה פשוט דקאי על הא דאמר ונשער מין במינו כמין בשאינו מינו דהא תנן נתערב ביין רואין אותו כאילו מים והוי מין במינו דהרי אזלינן בתר חזותא, וע"ז משני תנאי היא דדלי שיש בו יין לבן או חלב דהוי עם מים מין במינו דהרי הכא אזלינן בתר חזותא וחזותא דהיין לבן עם המים הוי חדא א"כ הא דאמר תנאי היא הוא אם אמרינן במין במינו רואין כאילו אינו מינו או לא, אכן הכ"מ כתב שם בפ"ג מהלכות מקואות הלכה י"ט ז"ל פרק התערובות עלה ע"ח ע"ב אמרינן נותן טעם ברוב לא הוי דאורייתא תנאי היא דתניא דלי שיש בו יין לבן חלב והטבילו הולכין אחר הרוב עכ"ל הכ"מ, ולכאורה הדברים תמוהים מאד דהא הכא סבירא לן דיין לבן במים הוי מין במינו.
לכן נראה לי לפי גרסת ופירוש הכ"מ הראב"ד מפרש פירוש אחר בכל דברי הגמ' דהנה ריש לקיש דסבירא לי' האיסורין מבטלין זה את זה ע"כ דסבירא לי' מציאות הדבר בטל וא"כ טעמא דבמין בשאינו מינו מודה לפי המסקנא דסבירא לי' ע"כ דמה שיש לזה טעם אחר זה מהפך הדבר ומשו"ה מחויב משום טעם הדבר, וע"כ סבירא לריש לקיש טעם כעיקר דאורייתא והתורה אמרה שטעם הדבר מגררא הדבר, והנה לפי זה מה שהכ"מ מפרש דברייתא דדלי שיש בו יין לבן או חלב סבירא לרבנן דהולכין אחר הרוב ור' יהודה פליג וסבירא לי' דרואין כאילו הוא יין אדום דרבנן סבירא להו טעם לאו כעיקר וא"כ אף דהיין לבן נתן טעם יין בהמים מפני זה לא נשתנה המים לגרר אחר היין ועל המים דין מים עליהם וכיון דהוי רוב מים בטל המיעוט יין דמיעוט בטל לגבי הרוב ולא הוי לי' חציצה, אכן ר' יהודה סבירא לי' הטעם כעיקר דאורייתא וא"כ אף שלא שינה היין את חזותא דהמים אבל כיון ששינה את טעם המים שוב אין המים ראוין להיות מקוה דטעם שבהם פסלתם מדין מים, והא דאמר ר' יהודה רואין אותן כאילו הן יין אדום זהו שיעור לר' יהודה בנתינת הטעם, וכמו דמצינו שיש הרבה שיעורים גיד הנשה אמרינן במשנה דף צ"ו משערין כבשר בלפת ובדף צ"ז אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה משערין כאילו הן בצל וקפלוט ובציר אמר ר' יהודה דשיעורן קרוב למאתים ה"נ סבירא לר' יהודה לשער עד כמה נותן טעם יין במים כל זמן שאם הי' יין אדום הי' ניכר האדמומית זהו שיעור שעוד ניכר טעם היין בהמים א"כ אף אם היין לבן ואין עושה רושם על המראה אבל על הטעם עושה רושם משו"ה רואין כאילו הוא יין אדום דעושה רושם על האדמומית זהו השיעור שיין לבן עושה רושם על הטעם, וכיון שניכר הטעם בהמים שוב כל המים שבהכלי לא נעשו מקוה, ופליגי רבנן ור' יהודה אם טעם כעיקר מדאורייתא או לא, ולפי זה יגרוס הראב"ד ונשער מין בשאינו מינו כמין במינו דהא תנן ונתערב ביין רואין אותו כאילו הוא מים, פירוש כיון דסבירא לריש לקיש דמין במינו בטל המציאות שהרי באיסורין לא שייך לומר דהמיעוט סותר להרוב וא"כ אף בשאינו מינו מציאות הדבר יבטל לגבי הרוב כמו במינו, אלא דסבירא לריש לקיש דטעם כעיקר מן התורה והאיסור מפני הטעם שע"י הטעם משתנה הדבר וגם המבטל משתנה ע"י הטעם ופריך אם מן התורה הטעם משנה המבטל ועשהו לאיסור אם כן דם שנתערב ביין כיון דעתה בהדם טעם יין א"כ פסול עתה הדם בעצמו מלזרוק על המזבח שהרי נכנס בו טעם יין וא"כ הדם פסול מלזרוק שהרי ע"י הטעם נשתנה ודינו כמו יין ומדאיתא במתניתן, דאף אם נתערב ביין שאינו מינו עם הדם משערין כמו מים וכמו דם בדם ע"כ דמן התורה טעם לאו כעיקר ומין בשאינו מינו משערין כמין במינו וקשה לריש לקיש דסבירא לי' טעם כעיקר מן התורה וקאמר, לא רואין לדם כאילו הוא מים והפירוש דבטל ופריך אי הכי בטל מיבעאי לי' ועוד תניא ר' יהודה אומר רואין אותן כאילו הוא יין אדום ואין הקושי' כיון דס"ל לר' יהודה רואין ה"נ נימא רואין דאדרבה ר"י סבירא לי' דטעם כעיקר דאורייתא וגם כיון שידע דרבנן פליגי מאי פריך מר' יהודה, רק מוכיח מר' יהודה דלשון רואין אין הכונה דבטל, א"כ במתניתן הפירוש רואין אותן כאילו הן מים דלא בטל ואם טעם כעיקר דאורייתא כיון שטעם הדם יש בו טעם יין יפסול מלזרק ועיין בשיטה מקובצת שג"כ מפרש שאין הכונה דמקשה מדין דר' יהודה אלא דמוכיח דהפירוש רואין דאין בטל, ומשני תנאי היא דלרבנן דסבירא להו ביין לבן או חלב דהולכין אחר הרוב דסבירא דאף שבהמים יש טעם יין אעפי"כ אין פוסל את המים והמים מבטלין את היין משום דמיעוט אין חוצץ בדין חציצה הולכין אחר הרוב והמים לא נפסלו למקוה, דטעם כעיקר לאו דאורייתא, אכן ר' יהודה סבירא לי' דטעם כעיקר דאורייתא משו"ה ס"ל דאם הי' יין אדום הי' ניכר רשומו בהמים א"כ אף שהוא יין לבן ואין רישומו ניכר אבל טעמא דידי' ניכר וא"כ פוסל את הטבילה דאין המים שבכלי נעשו מקוה, והאי דינא דאמר ר' יהודה רואין אין שייך כלל בדינא דמתניתן לגבי דם שנתערב בדם או ביין דהתם קאי לדין המיעוט דאם הי' רישומו ניכר במים הא לא בטל (לרבנן דס"ל טעם לאו כעיקר) והדם כשר לזריקה, אבל הכא בהכלי כיון דהמים לא נפסלו שאין טעם היין פוסלתן שוב הוי היין הלבן מיעוט ומיעוט שאינו מקפיד אין חוצץ, ולר' יהודה דאמר רואין דס"ל טעם כעיקר במתניתן יפסל הדם ואף אם הי' רישומו ניכר דכיון דהיין נתן טעם בהדם נפסל הדם דכמו הטעם אוסר, כן הטעם פוסל מלזרוק ופוסל מלהיות מקוה לר' יהודה, ופריך ורמינהו דלי וכו' מלא מי רגלים רואין אותן כאילו הוא יין, להראב"ד, דהוא יגרוס כתוס' דהגרסא רואין כאילו יין (והא דלא השיג על הרמב"ם דכתב רואין כאילו הן מים נפרש לקמן) היינו כיון שאם הי' יין הי' נותן טעם בהמים והיו גם הם נפסלין מלהיות מקוה שטעם כעיקר דאורייתא, גם מי רגלים נותנין טעם בהמים ופוסלין את רוב המים שבהכלי מלהיות כשרים. מלא מי חטאת עד שירבו המים על מי חטאת, מאן שמעת לי' דאית לי' רואין ר' יהודה פירוש דאיהו ס"ל טעם כעיקר וא"כ איך אמר במי חטאת דאזלינן בתר הרוב הא ר"י סבירא לי' מין במינו לא בטל וא"כ במי חטאת לא הי' אמר דמועל רוב, דכיון דס"ל דכשר לזרוק וטעמא דרבנן דסבירא להו רואין ואם הי' מים הי' אזל מראית הדם אז אף אם נתערב דם בדם ואף דחזותא דהך דם במקומו שהרי הדם לא בטל מראית הדם הכשר, ואעפי"כ אמרו רבנן דפסול לזרוק משום דבטל החשיבות של הדם הכשר כיון שנתערב בכל כך שאם הי' מים הי' בטל המראה, ור' יהודה דס"ל אין דם מבטל דם ולכאורה אף דאמר ר' יהודה מין במינו לא בטל עכ"פ החשיבות נימא דאזל וע"כ דר' יהודה סבירא לי' דמין במינו החשיבות במקומו ולא בטל החשיבות. וא"כ אף מיעוט יהי' חציצה כיון שלא בטל החשיבות דלר' יהודה מין במינו לא בטל החשיבות ועיין בשיטה מקובצת שג"כ מפרש הקושי' ממתניתן דמין במינו לא בטל וכן בתוס', ומשני אביי דהא דאמר ר' יהודה מין במינו לא בטל החשיבות הוא דרבי', אבל איהו בעלמא יוכל לסבור דאף דמין במינו לא בטל אבל החשובות אזל משו"ה במי חטאת כיון דהוי מיעוט ולא נתנו טעם בהמים הרוב משו"ה עלתה הטבילה, ורבא משני דהכא מיירי בכלי שתוכו טהור וגבו טמא וכיון דהטבילה דרבנן, בדרבנן גם ר' יהודה מודה דמין במינו בטל כמו שתירץ רבא בגמ' חולין לגבי ציר בדף צ"ח דכיון דציר הוי זיעה בעלמא גם ר' יהודה מודה דמין במינו בטל,
לפי זה לא קשה כלל על הראב"ד כיון דפסק כרבנן איך פסק למתניתן דרואין דאדרבה כיון דפסק כרבנן דטעם כעיקר לאו דאורייתא וכן פסק הרמב"ם דטעמו וממשו היינו שיש כזית בכדי אכילת פרס אז לוקין דס"ל להרמב"ם דזה ילפינן מקרא דמשרת דאמרה התורה, כל זמן שיש מין בשאינו מינו כזית בכדי אכילת פרס לא בטל ממשות ולוקין על זה, אבל אם אין כזית בכדי אכילת פרס ס"ל להרמב"ם דאין אסור אלא מדברי סופרים דטעם לאו כעיקר ואף מדין חצי שיעור אין כאן, והראב"ד סבירא לי' דכיון דלדידן ממשות האיסור לא בטל יש לזה דין חצי שיעור, אבל טעם לחוד בטל מן התורה אף להראב"ד דטעם לאו כעיקר, ואף אם נימא דס"ל להראב"ד דטעם לחוד אסור וכדמשמע מהרשב"א בחולין פרק כל הבשר היינו לדידן דגם חצי שיעור אסור אבל ההיתר אין איסור מטעם עצמותו אלא דהטעם אסור והאיסור משום שאוכל הטעם אבל ההיתר לא נתהפך לאיסור דלא כר' יהודה דס"ל דהיתר נעשה איסור, משו"ה לרבנן יין לבן אין חוצץ דאף שנתן טעם בהמים לא נפסלו המים ממי מקוה, משו"ה במתניתן אף אם נתערב הדם ביין ונתן היין טעם בהדם לא נפסל הדם מלזרוק דטעם לאו כעיקר, ומשו"ה לא השיג על הרמב"ם בדין דמי רגלים דאמר הרמב"ם רואין אותן כאילו הן מים, ולפי גרסת הראב"ד רואין כאילו הן יין דזה דוקא לר' יהודה דס"ל טעם כעיקר, אבל לרבנן אין רואין כאילו הן יין אלא כאילו הן מים.
פסקא ד'
והא דאמר ופליגא דר' אלעזר דאמר ר' אלעזר כשם שאין מצות מבטלות זו את זו כך אין איסורים מבטלין זו את זו מאן שמעת לי' דאמר אין מצות מבטלות זו את זו הלל היא דתניא אמרו עליו על הלל הזקן שהי' כורכן בב"א ואוכלן משום שנאמר על מצות ומרורים יאכלהו, ולכאורה הא הכא הוי מין בשאינו מינו ובמין בשאינו מינו הא למסקנא דגמ' דידן גם ר"ל מודה נראה לי דהנה כפי שביארנו למעלה הא כל הסוגיא דפגול ונותר שבללן זה בזה ומתניתן דיין ביין ודם בדם. ודיני דכלי מלא משקה וכו' הכל מיירי היכא שנתערבו זה בזה, ונעשו עתה גוף אחד אם בטל המיעוט לגבי הרוב או דעצמיות המיעוט לא בטלו אכן הכא בדין דהלל הזקן הא לא בללן אלא שאוכלן בב"א בזה הוא דין אחר.
דהנה המ"ל בפי"ד מהלכות מאכלות אסורות מסתפק בהא דקי"ל בלע מצה יצא ואם כרכן בסיב לא יצא אם נאמר באיסורים דאם כרך דבר איסור בסיב ובלע אם מחויב, ומביא הירושלמי פ"ג דשבועות הלכה ג' שבועה שלא אוכל פת וכרכן בעלי קנים ועלי גפנים ואכל אינו חייב אלא אחת, שבועה שלא אוכל פת וחרצנים וזגים וכרכן בחרצנים וזגים חייב על כל אחת ואחת ע"כ ובודאי כפי גרסת הירושלמי קשה מאד דאם אמר שלא אוכל פת ותו לא פשיטא דאינו חייב אלא אחת וכו' ע"כ כתב דאפשר דהגרסא אינו חייב אפילו אחת ואשמיענן כיון דמפסיק לי' קנים בין גרונו לפת לא חשיב אכילה אבל אם כרכן בחרצנים וזגים חייב אף על הפת משום דחרצנים וזגים חשובי אוכל ומין במינו אינו חוצץ, וכ"כ רבינו פ"ג מהלכות שאר אבות הטומאה דין ה' ז"ל הכורך כזית מבשר נבלת העוף הטהור בחזרת וכיוצא בזה ובלעו אעפ"י שלא נגע בגרונו ה"ז טמא כרכו בסיב ובלעו ה"ז טהור ע"כ, וכתב שם מרן והטעם נראה דהיינו משום דכיון דחזרת מין אוכל הוא מין במינו אינו חוצץ מה שא"כ בסיב, ומיהו גם לפי גרסא זו קשיא לי דאמאי נקט גבי חרצנים וזגים דנשבע עליהם כיון דכונת הירושלמי אינו אלא ללמדנו דחרצנים וזגים חשובי מאכל ומין במינו אינו חוצץ הו"ל דומיא דרישא דאם נשבע על הפת וכרכה בחרצנים וזגים דחייב על הפת עכ"ד המ"ל.
והנה מה דנקט המ"ל דטעמא דהרמב"ם דמשו"ה גבי נבלת עוף הטהור אם כרכן בחזרת ובלעו אעפ"י שלא נגע בגרונו, משו"ה טמא דחזרת מין מאכל וכל שהוא מין מאכל הוי מין במינו ואינו חוצץ, נראה לי דאין הכונה כן שהרי כתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות חמץ ומצה הלכה ב' ז"ל בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא בלע מצה ומרור כאחד ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא שהמרור כטפילה למצה, וכתב שם המ"מ שזה שכתב הרמב"ם שהמרור כטפילה למצה הוא טעם דמשו"ה יצא ידי מצה ולא אמרינן שהמרור הוי הפסק בין גרונו למצה משום דהמרור טפילה להמצה והיינו משום דחזרת הוא מהמינין שנאכלין נטפל וא"כ גם הא דאמר הרמב"ם גבי נבילת עוף הטהור דאם כרך הבשר בחזרת ואכל הוא טמא משום דחזרת הוא טפל להבשר ואין חוצץ דכל דבר שהוא טפל אין חוצץ (וכן כתב רבינו חננאל בסוכה ל"ז דמשו"ה כל לנאותו אינו חוצץ דהוי מין במינו ה"נ כיון שנאכל ללפת בטל לבשר ומצה והוו מין במינו) לפי זה דבר מאכל שאינו נאכל ללפת ואינו טפל אז בזה הדין להיפך, דאם כרך מאכל במאכל ואוכל מין במינו אינו חוצץ ומין בשאינו מינו חוצץ ופטור, ולפי זה הא דעלי קנים חוצצין הוא חידוש שלא נימא כיון שאינם מין מאכל בטלים להמאכל הוי טפל ולא יחצוץ, קמ"ל כיון דאין מין מאכל כלל לא שייך טפל, ולפי זה אפשר גם בדברי מרן שכתב לגבי נבלת עוף הטהור שכרך בחזרת ובלען טמא משום דמין מאכל הוא הוי מין במינו היינו דוקא בחזרת שמין מאכל הוא והוא טפל להבשר, אבל אם מין טפל לבשר מין בשאינו מינו חוצץ, ובדברי הירושלמי יש לגרוס שבועה שלא אוכל פת ועלי קנים וגפנים וכרך הפת בעלי קנים וגפנים (פירוש או בעלי קנים או בעלי גפנים) אין חייב אלא אחת דהרי עלי הגפנים או הקנים מפסיקין בין הפת ואין חייב על הפת שהרי העלים דלאו מין מאכל הוא חוצץ, וצריך לומר דהירושלמי סובר דאיסורין מבטלין זה את זה או דאפשר דאף מאן דסבירא לי איסורין אין מבטלין עלים דלאו מין מאכל הוא כלל חוצץ ועוד אפשר דאימתי אמרינן איסורין אין מבטלין דוקא באיסורין שאסרה התורה שהאיסורים הם גוף האיסור, אבל שבועה דהוי רק איסור גברא כו"ע מודו דאיסורין מבטלין זה את זה, אבל אם נשבע שלא יאכל פת וחרצנים או זגים כיון דחרצנים וזגים הוא מין שבפני עצמם אין אוכלין אותם אבל ע"י תערובות אוכלין אותם. א"כ חרצנים וזגים יש להם דין כמו חזרת שהמה טפלים להאוכל והמה אינם חוצצין בין הפת והגרון, משו"ה מחויב על כל אחת ואחת.
והנה לפי זה אם נימא דאיסורין הוי שני מינים אם כן אם לא בלל ואכל שני זיתים כיון דבשעת אכילה חוצץ מין אחד בין חבירו והגרון יהי' פטור לא מטעם ריבוי אלא מטעם חציצה ואדרבה יהי' הדין דדוקא מין בשאינו מינו פטור, וכן במצוה אם אכל שני זיתים זית פסח וזית מצה דבעת אכילה חוצץ המצה בפני הפסח והפסח בפני המצה אם נימא דאיסורין מבטלין זה את זה לא יצא משום דחוצצין זה בפני זה, ומדיצא אם כרכן בבת אחת ואכלן ע"כ כיון דשניהם מצוה אין חוצצין זה בפני זה. וכן באיסורין אין חוצצין זה בפני זה משום דזה ששניהם איסור עושה שאין חוצצין זה בפני זה, ה"נ אם בללן ועשאן גוף אחד אין מבטלין זה את זה דמה שהמה איסורין עושה שלא יבטל זה את זה.
ומה דלכאורה קשה מסוגיא זו על סוגיא דפסחים דהכא משמע דדוקא מהלל מוכיח דמצות אין מבטלות זו את זו ואילו בפסחים דף קט"ו מסיק רב אשי דגם רבנן סבירא להו דיוצאין אף אם אוכלן בב"א ולא אמרינן שמבטלין זה את זה, נראה לי דהנה הרמב"ם כתב בפ"ח מהלכות חמץ ומצה הלכה ח' ז"ל בזמן הזה שאין שם קרבן אחר שמברך המוציא לחם חוזר ומברך על אכילת מצה ומטבל מצה בחרוסת ואוכל, וכתב על זה הראב"ד זה הבל, וכתב המ"מ שלא הי' לו לההביל הדבר שהרי גם ר' יצחק אבן גיאות כתב ז"ל מברך על אכילת מצה וטובל ואוכל אכן לדידי דברי המ"מ תמוהים דמה שכתב הר"י אבן גיאות מטבל משום דכל אכילתם הי' דרך טיבול וכמו שכתב הרשב"ם שם דף קי"ד במתניתן דהביאו לפניו אבל הרמב"ם שכתב מטבל חרוסת הרי דהצריך לטבל בחרוסת, ע"ז כתב הראב"ד שזה הבל, דלמה להטביל בחרוסת.
ולישב דברי הרמב"ם נראה לי דהנה הרמב"ם שם בהלכה ו' וכתב ז"ל ולוקח שני רקיקין וחולק ומניח פרוסה לתוך שלם ומברך המוציא לחם מן הארץ וכו' ואחר כך כורך מצה ומרור כאחת ומטבל בחרוסת ומברך ברוך וכו' אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מצות ומרורים ואוכלן, ואם אכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמה מברך על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו והשיג הראב"ד זה לשונו זהו כהלל מ"מ זה הסדר לא דייק וכונת הראב"ד להקשות כיון שכתב כהלל א"כ הי' לו לכרוך פסח מצה ומרור ביחד כדרך שהי' הלל עושה, והנה שם בפסחים קט"ו איתא אמר רבינא אמר לי רב משרשיא בר' דרב נתן משמי' דהלל לא לכרוך אינש בזמן הזה מצה ומרור וליכול משום דסבירא לן מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן ואתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא, אפילו למ"ד מצות אין מבטלות זו את זו ה"מ דאורייתא בדאורייתא ודרבנן בדרבנן, אבל דאורייתא ודרבנן אתי דרבנן ומבטל דאורייתא, מאן שמעת לי' דאמר אין מצות מבטלות זו את זו הלל הוא דתניא אמרו עליו על הלל הזקן שהי' כורכן בבת אחת ואוכלן שנאמר על מצות ומרורים יאכלהו אמר ר' יוחנן חולקים עליו חביריו על הלל דתניא יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן תלמוד לומר על מצות ומרורים יאכלוהו אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. מתקיף לה רב אשי אי הכי מאי אפילו אלא אמר רב אשי האי תנא הכי קתני יכול לא יצא בהו ידי חובתו אלא א"כ כורכן בב"א ואוכלן כדרך שהלל אוכלן תלמוד לומר על מצות ומרורים יאכלהו אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וכו' והנה כבר הקשה בתוס' מאי מייתי ראי' דהלל סבר מצות אין מבטלות זו את זו, דילמא שאני הכא דכן אמרה התורה שצריכין לאכול דוקא בבת אחת דכן הוא המצוה ותירצו בתוס' ז"ל וי"ל מדסבר דלכתחילה יש לו לכרוך ובדיעבד נפיק כי לא כריך א"כ בעלמא אין מבטלות דאי מבטלות א"כ איצטריך קרא להתיר כריכה ולומר דהכא לא מבטל והלכך לרבנן דמוקי קרא בדיעבד שמעינן דבעלמא מבטלות ושאני הכא דגלי קרא ודברי התוס' תמוהים דא"כ למאי איצטריך לרבנן לימוד דיאכלוהו דאפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו הא בלא קרא דיאכלוהו הוי אמרינן דהא דאמר קרא על מצות ומרורים היינו דבדיעבד יוצאין אף אם כרכן.
אכן לדידי נראה דראית הגמ' דלהלל מצות אין מבטלות זו את זו דהנה כתבו בפוסקים דצריכין לאכול שני זיתים מצה אחד לחיוב מצה ואחד לפסח, ונראה מדבריהם דאוכלין המצה תחת הפסח ולדידי נראה דהנה הפסח מביא חיוב לאכול מצה שהרי בפסח שני ג"כ מחויבים לאכול מצה וכדכתיב קרא על מצות ומרורים יאכלוהו, אכן אף בלא פסח מחויבים לאכול מצה בלילה הראשונה כדכתיב בערב תאכלו מצות, והנה אילו היו הדין דמצות מבטלות זו את זו הנה בודאי דהפסח צריך לאוכלו כדינו אליבא דהלל לכרוך במצה ומרור שהרי כן מצות התורה לאכול את הפסח על מצות ומרורים אכן במצה שהי' אוכל בעת אכילת הפסח לא הי' יוצא חובת דבערב תאכלו מצות שהרי אותה המצה שצריכין לאכול בערב משום חיוב דבערב תאכלו מצות אותה אין לה דין לאכול עם פסח ומרור, וא"כ הי' צריך הלל לאכול עוד כזית מצה מלבד המצה שאכל עם הפסח, אכן אם נימא מצות אין מבטלות זו את זו א"כ הלל אף אם לא הי' הדין שפסח צריך לאכול עם מצה והי' אוכל המצה עם הפסח הי' יוצא א"כ יוצא במצה שאכל עם הפסח גם ידי חובת מצה דבערב תאכלו מצות וא"כ אם היו אומרים על הלל שאכל הפסח עם מצה ומרור לא הי' כלל ראי' דהלל סבר דמצות אין מבטלות זו את זו, דאפשר שאחר אכילת הפסח עם מצה ומרור הי' אוכל כזית מצה בפני עצמה משום מצות אכילת מצה בערב, אבל הלא אמרו עליו שהי' כורכן ומהו הפירוש כורכן הפירוש אלו השלשה מצות שמחויבים בלילה הראשונה, פסח מצה ומרור, הי' הלל אוכלן בב"א, א"כ מוכח שלא הי' אוכל עוד מצה אלא הי' כורך כל אלו השלשה מצוות של פסח מצה ומרור הי' אוכל ביחד. מזה מוכיח דס"ל להלל מצוות אין מבטלין זו את זו ובאכילת הפסח עם מצה ומרור הי' יוצא גם מצות בערב תאכלו מצות, ע"כ דס"ל מצות אין מבטלין זו את זו.
והנה בהא דשני רב אשי דהכי קתני יכול לא יצא ידי חובתו אלא א"כ כורכן וכו' אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו הנה המאור ס"ל דלרב אשי האי ברייתא אתיא כהלל, אכן רב אלפס מפרש דהך ברייתא רבנן אמרי לה ופליגי עלי' דהלל דלהלל לא יצא אלא אם כרכן, ולרבנן אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, ועיין בדברי הרמב"ן במלחמות אכן לכאורה קשה נהי דמהאי ברייתא דאיתא דיצא אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו שמעינן דרבנן פליגי על הלל וס"ל דיוצאין אפילו זה בפני עצמו וזה, בפני עצמו, אבל מנא לן דהלל פליג על חביריו דילמא גם הלל סבירא דבדיעבד יוצאין אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, אכן הלל הי' נוהג תמיד לאוכלן בב"א משום דהלא בקרא כתיב מעיקרא לכורכן כדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו.
אכן הלל והך ברייתא דרשי שני פסוקים וכמו שציין הגר"ב רנשבורג דברייתא אין הגרסא על מצות ומרורים אלא הגרסא ומצות על מרורים יאכלוהו, דהנה האי פסוק דעל מצות ומרורים יאכלוה נאמר במדבר ט' לגבי פסח שני:
אכן הפסוק דמצות על מרורים נאמר בפסח מצרים וכתוב שם ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו וברייתא דדרשה פסוק דפסח מצרים דרשו מדכתיב קרא ואכלו את הבשר צלי אש ומצות על מרורים דלא איצטריך לכתוב יאכלוהו כיון דכבר כתיב בקרא ואכלו את הבשר וידעינן דקרא מיירי באכילה, א"כ הי' לכתוב ומצות על מרורים והוי מפרשינן דאת הפסח ואכלו צלי אש, והמצות יאכלו עם מרורים והיינו שיאכלו הפסח בלבדו והמצות יאכלו עם מרורים (והרמב"ם אין מפרש בהברייתא כפירש הרשב"ם דאילו לא הי' כתוב יאכלוהו הוי אמינא דיאכל הפסח עם מצה ומרור אלא דבלא קרא דיאכלוהו הי' הדין דפסח בלחודי' ומצות על מרורים היינו המצה עם המרור) אבל כיון דכתיב יאכלוהו שהוא מיותר דהרי קרא מיירי באכילה והוי מפרשינן מאי דכתיב ומצות על מרורים שיאכלו המצות עם מרור, משו"ה דרשי רבנן דאם רוצה אוכל מצה בפני עצמו ומרור בפני עצמו ואף דיאכלוהו הוא לשון זכר ומצה הא לשון נקבה אפשר דקרא יאכלוהו על המרור ומרור הוא לשון זכר, אכן הלל דרש קרא דבמדבר ט' דמיירי בפסח שני דכתיב שם בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אותו על מצות ומרורים יאכלוהו, דשם ע"כ צריך לכתוב יאכלוהו דהרי לא כתיב שם אכילה ודרש הלל מדכתוב על מצות ומרורים יאכלוהו שצריך לאכול הפסח עם המצה והמרור, וכיון דהוא דריש האי קרא א"כ דוקא אם כרך את הפסח עם המצה והמרור יצא ואם לא כרך לא יצא שהרי האי קרא יאכלוהו ע"כ קאי על הפסח שיאכלו אותו עם מצות ומרורים:
אכן רבנן האי קרא לא דרשי דהם מפרשים שיאכלו הפסח ובעת ההיא יהי' גם המצות והמרורים לאכילה היינו דאשמיענן דגם לענין מצה ומרור דין פסח שני כדין פסח ראשון שאוכלים אותו על אכילת מצה ומרור, גם הפסח שני אוכלים אותו על האכילות של מצות ומרורים,
לפי זה רבנן והלל פליגי בתרתי אליבא דהלל דדריש קרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו לדידי' צריך לכרוך את הפסח עם מצה ומרור ולאכול ביחד פסח מצה ומרור וגם דוקא באופן הזה, דהא בקרא כתוב שכן ואכלו את הפסח על מצות ומרורים אכן לרבנן את הפסח אוכלים בלבדו והמצה והמרור רצה אוכל אותם ביחד רצה אוכל מצה בפני עצמו, ומרור בפני עצמו ולפי זה הא דאמר ר' יוחנן חולקים עליו חביריו על הלל מהך ברייתא מוכח בודאי דרבנן פליגי עלי' דהלל, דהאי דאמרי רבנן יכול לא יצא ידי חובתו אא"כ כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן אין הכונה עם הפסח דבזה לא מספקי לרבנן אחרי דהם דרשי קרא ואכלו את הבשר ומצות על מרורים דהכונה דפסח אוכלים בפני עצמו ומצות על מרורים בפני עצמן ורק לישנא בעלמא הוא דכמו דהלל סבר דדוקא בבת אחת פסח מצה ומרור ה"נ הוי אמינא לרבנן דוקא מצה ומרור ביחד ע"ז אמרו רבנן כיון דכתיב ואכלוהו שהוא מיותר דהרי מיירי קרא באכילה שהרי כתוב כבר ואכלו הבשר ממילא ידעינן דהא דכתיב ומצות על מרורים הוא ג"כ באכילה שיאכלו המצות עם המרורים, ומדכתיב יאכלהו שהוא מיותר אשמעינן דיוצאים אף אם אכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו, לפי זה לא קשה קושית הראב"ד על הרמב"ם שכתב ז"ל כהלל מ"מ זה הסדר לא דייק דלפי דברינו הרמב"ם פסק דלא כהלל אלא כברייתא ואין לאכול פסח מצה ומרור ביחד אף אם נימא מצות אין מבטלות זו את זו, אעפי"כ אין לכורכן ביחד, שהרי אין עושין מעצמנו מצות חבילות חבילות ורק מצה ומרור צריך לאוכלן ביחד שהרי אמרה התורה ומצות על מרורים וכיון דכן אמרה התורה לעשות אין זה ענין כלל לא לדין אין עושין מצות חבילות, ולא לדין מצות מבטלות, דאף אם מצות מבטלות זו את זו, צריך לכרוך המצה והמרור ולאכול ביחד שהרי כן מצות התורה, אכן אמרה התורה שגם אם אכל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ג"כ הוא מקיים המצוה, אכן הראב"ד ס"ל כהרז"ה בעל המאור דהוא מפרש דרב אשי דחי דברי ר' יוחנן וס"ל דברייתא אתיא כהלל וגם הלל מודה דאם אכלן זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא, וא"כ הקשה דזה הסדר לא דייק דלהלל צריך לאכול פסח מצה ומרור ביחד,
והדר קאמר בגמ' השתא דלא איתמר הלכתא אי כהלל אי כרבנן ומפרש האלפס ואנן בעינן למעביד זכר למקדש, פירוש דלרבנן דס"ל דגם בזמן המקדש הי' אפשר לצאת מצות מרור בלא אכילת מצה, א"כ בזה"ז כשתקנו רבנן לאכול מרור לא תקנו רבנן עם מצה דכיון דע"כ אוכל מצה בלא מרור, א"כ הוי מרור דרבנן ומצה רשות שכבר יצא אכילת מצה, אבל להלל דבזמן הבית לא היו אוכלין מרור לבדו, וא"כ כשתקנו רבנן בזמן הזה לאכול מרור התקנה הא צריכה להיות זכר למקדש, וא"כ אף שלא יוכלו לאכול עם בשר דהרי אסור לאכול צלי, אבל עם מצה צריכין לתקן דלהלל לא הי' אכילת המרור בלא המצה וא"כ להלל אין יוצאין מרור אלא אם אוכלין מרור עם מצה משו"ה עבדינן מקודם מרור לחודי' כסברת רבנן, ואח"כ אוכלין מצה ומרור לצאת דעת הלל דלדידי' כיון דמצות מרור הוא זכר למקדש צריכין לאכלו עם מצה כמו שהי' בזמן המקדש,
נמצא להרמב"ם בזמן הבית הי' לכתחלה המצוה לאכול המצה עם המרור שהרי זה כתיב בקרא מקודם ומצות על מרורים, והנה מדאורייתא המרור הוא הירקות שיוצאין בהן ידי מצות מרור, אכן רבנן חידשו עוד מין מרור חרוסת זכר לטיט וא"כ בזמן הבית הי' לכתחלה המצוה לאכול המצה והמרור, ולטבול בחרוסת לקיים מרור דרבנן זכר לטיט והקשה בתוס' דף קי"ד ד"ה אעפ"י דאמאי לא אתי חרוסת ומבטל לחזרת ותירצו דכל עיקר נתקן משום קפא וכונת התוס' דכיון דהוי רק טיבול בעלמא והיינו משהו לא מבטלי, וכן מפרש הרב רנשבורג דברי התוס', מעתה מבואר דברי הרמב"ם שכתב שמטבל מצה בחרוסת היינו כיון דסבירא להרמב"ם דלכתחילה בזמן הבית הי' כורך המצה והמרור והי' מטבל בחרוסת דלכתחלה המצוה לאכול המצה עם המרור, ורבנן תקנו לאכול המצה והמרור עם חרוסת המרור דמדרבנן, זכר לטיט, וא"כ בזה"ז. נהי דאין לעשות לאכול המצה עם המרור דמצות המרור אכילה בכזית ואי אפשר דאתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא, אבל המרור דרבנן זכר לטיט שהוא משהו בעלמא ורק טיבול דאין מבטל אמאי לא יטבילו משו"ה כתב הרמב"ם דהמצוה לטבול המצה בחרוסת זכר לטיט כמו שהיתה תקנה דרבנן בזמן הבית דהרי להרמב"ם המצוה לאכול המצה עם המרור אליבא דרבנן, אכן הראב"ד הא ס"ל דלהלל היו אוכלין דוקא הפסח עם המצה והמרור ולרבנן לא היו אוכלין כלל בב"א א"כ אליבא דהלל דין המרור הוא בהפסח שאותו צריך לאכול עם המרור, אבל בהמצה אין כלל הדין לאוכלם עם מרור משו"ה כתב שזה הבל מה שכתב הרמב"ם לטבול המצה בחרוסת,
ועפ"י דרכינו שיש שני מצות מצה, החיוב לאכול הפסח ובעת אכילת הפסח להלל צריך לאכול מצה עם הפסח ביחד, ולרבנן החיוב בעת הפסח לאכול מצה ומרור ביחד לכתחילה, ועוד יש חיוב מן התורה דבערב תאכלו מצות, יש לישב דברי האלפס שכתב ז"ל והיכא דלית לי' כולה סעודתא ממצה דמנטרא אלא כזית בלחוד דמינטר הוא דאית לי' אכל ברישא מהך דלא מנטר ומברך עליו המוציא ולבסוף מברך על כזית דמינטר לאכול מצה ואכול ומברך אמרור ואכיל והדר כריך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה, ותמה על זה המאור ז"ל וקשה הדבר האיך כתב בכזית אחד וסיים בכשני זיתים, ורמב"ן כתב ז"ל וזו שכתב רבינו ז"ל במאן דלית לי' כולא סעודה דמינטרא אלא כזית בלחוד הוא דאית לי' כזית הצריך לו קאמר ודבר פשוט הוא, לפום עניותינו אין זה פשוט דהרי דקדק האלפס אלא כזית בלחוד והנה פשוט לומר דכונת האלפס לומר דכורך המצה שאינה מינטר עם המרור והיינו דסבירא להאלפס דהא דכתיב בקרא ושמרתם את המצות דאין יוצאין חובת מצה אלא במצה המשומרת לשם מצה זהו הדין רק לצאת ידי חובת דבערב תאכלו מצות דכתוב בתר קרא דושמרתם את המצות דמפרשינן קרא דבערב תאכלו מצות קאי על שלפניו על קרא דושמרתם את המצות, אבל האי דינא דנאמר בפסח על מצות ומרורים יאכלהו דקאי אליבא דהלל על חיוב הפסח לאוכלו עם מצה על זה לא נאמר ושמרתם את המצות ויוצאין אף אם אכל הפסח עם מצה שאינה שמירה דאף מצה שאינה שמורה. מצה מקריא וכיון דהאי דינא דצריך לכרוך המצה עם המרור הוא משום דילמא סבירא לן כהלל דדין הפסח הוא לאכול עם המצה והמרור א"כ יוצאין אף במצה שאינה שמורה, ומה שהקשה הרא"ש שם בערבי פסחים בסימן ל"ה ז"ל ותימא הוא כיון דאיירי בשאין לו אלא כזית אחד שמור האיך יעשה כריכה ויאכל משאינו שמורה ויבטל מעם מצה שמורה ויותר מסתבר להניח הכריכה שאינה אלא זכר בעלמא ממה שיבטל טעם של מצה, אכן כפי שביארתי אין כונת האלפס לומר דמה שאנו כורכין אינו אלא זכר בעלמא, אלא כונת האלפס כיון דמה דתקנו רבנן מרור הוא זכר למקדש א"כ צריכין היו לתקנו כמו שהי' במקדש ואף דלא יכול לתקן שיאכל עם בשר צלי, עכ"פ תקנו שיאכל המרור עם המצה דלהלל בזמן הבית יצאו דוקא אם הי' כורכן ואוכלו בבת אחת, א"כ אם לא יכרוך המרור עם המצה לא יצא מצות מרור אליבא דהלל א"כ כיון דמספקא לן דילמא הלכה כהלל בע"כ צריך לכרוך מרור ומצה ולאכול, דאל"כ הא ספק שמא לא יצא וא"כ הוי ברכתא לבטלה, נראה לי דאסור להפסיק בין אכילת המרור לכריכה בדבור כדי שלא יהי' הפסק דמשמע לדברי האלפסי שספק הוא הלכה כמאן,
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0