דף ע - א
האי נמי תיפוק לי נלמד גם כן דחלב טמאה מטמאה מ"וחלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו", דמנין לך לטהרה מהפסוק הזה, הרי הפסוק אינו מדבר בטומאה אלא באכילה דכתיב אכול לא תאכלוהו, ויש לדרוש: מי שאיסורו משום בל תאכל חלב נבלה וכו' בשרה מותר, אותה טיהרתי לך, יצאתה זו, שאין איסורה משום בל תאכל חלב נבלה אלא משום טמא שכולה אסורה משום בל תאכל טמא, ובה לא מטהר הכתוב את חלבה, אלא חלבה טמא כבשרה. ואם כן עדיין יש לשאול על הפסוק האי טרפה למה נאמרה?
ומישבינן: אלא האי טריפה מיבעי ליה לאתויי חיה, צריך היתור של טריפה לאשמועינן דחלב של חיה טהורה שמתה חלבה טהור. כי סלקא דעתך אמינא כיון דכתיב ואכול לא תאכלוהו, מי שחלבה אסור ובשרה מותר דהיינו בהמה שחלבה אסור ובשרה מותר אותו לבד טיהרתי לך חלבה משום נבלה יצאת חיה שחלבה ובשרה מותר דכיון שחלבה מותר כבשרה הוה אמינא לענין טומאת נבלה של חיה מתה גם כן יטמא חלבה כדין בשרה, קא משמע לן "טריפה", ודרשינן כל שיש במינו טריפה חלבה טהורה ואפילו חיה.
ופרכינן: איך אפשר לומר דחלב חיה נבלה טהור? מאי שנא חלב טמאה דלא ילפינן לטהרה כיון דאין חלבה חלוק מבשרה ושניהם אסורים באכילה, מצינו למיקרי ביה "ואכל לא תאכלוהו" על חלב לחוד, חיה נמי, אין חלבה חלוק מבשרה בדין, כיון דשניהם מותרים באכילה ולא קרינא ביה "אכול לא תאכלוהו, אם כן לענין טומאה נמי יטמא חלבה כבשרה ולא נלמד לטהרה?
ופרכינן עוד: ועוד יש להקשות ממשמעות הפסוק דהכתיב ואכל לא תאכלוהו ומשמע שלא מדובר בחלב חיה, דלא טיהר מידי נבלה אלא חלב האסור באכילה [דעלה קאי ואכל לא תאכלוהו] אבל חלב חיה לא טהר אותו הכתוב אם נתנבלה החיה, אלא החלב מטמא כמו הבשר?
ומתרצינן: אלא אמר אביי, טריפה לגופיה איצטריך. האי טריפה בעינן ללמד על עצמה שבהמה טהורה שהיתה טריפה ואחר כך מתה - חלבה טהור. ולעולם טריפה חיה, ומה שהקשת הרי נבלה כבר אמורה בפסוק, וכיון דטריפה נחשבת כחיה הרי בשעת מיתה היא מתנבלת, אף על פי כן איצטריך, שלא תאמר הואיל וטמאה אסורה מחיים וטרפה אסורה מחיים, סלקא דעתך אמינא שיש לדמות דין טריפה לטמאה, דכיון ששניהם אסורים בחייהם, הייתי אומר מה טמאה חלבה טמא, אף טרפה חלבה טמא, קא משמע לן האי טרפה שדין בהמה טהורה שהיא טרפה ומתה כדין בהמה טהורה בעלמא שמתה, דחלבה טהור.
ומקשינן: אי הכי, אם כן האי טריפה דכתיב גבי עוף והנפש אשר תאכל נבלה וטרפה שממעטינן לעיל עוף טמא דאינו מטמא, האי נמי מיבעי ליה גם כן לגופיה דאיצטריך, שלא תאמר, הואיל ועוף טמא אסור באכילה וטריפה אסורה באכילה, סלקא דעתך אמינא שיש לדמות דין עוף טריפה שמתה לטמאה, דכיון ששניהם אסורים באכילה הייתי אומר, מה עוף טמא אינו מטמא בבית הבליעה אף טריפה אינה מטמאה, קא משמע לן דדין עוף טהור שהיא טרפה ומתה כדין עוף טהור בעלמא שמתה, דנבלתה מטמא בגדים בבית הבליעה, ואם כן תיקשי מנין לך למעט שנבלת עוף טמא אינה מטמאת!?
ומקשינן עוד: ועוד, גבי בהמה מי איכא למילף טרפה מטמאה איך סבר אביי לומר שהפסוק לגופיה איצטריך לטהר טריפה שלא תלמד מטמאה? הרי אינם דומים זה לזה: טמאה לא היתה לה שעת הכושר, בהמה טמאה מעולם לא היתה כשרה, טריפה היתה לה שעת הכושר. ואילו טריפה היתה כשרה וראויה ככל בהמה טהורה עד לזמן שנטרפה.
ואמרינן: וכי תימא, טריפה מבטן מאי איכא למימר, שמא תאמר דמצינו נמי לטריפה שאין לה שעת הכושר, כגון טריפה מלידה, ואם כן יש לדמותה לטמאה?
ודחינן: במינה מיהא איכא. הרי שאר סוגים של טרפה ראוים הם ויש להם שעת הכושר. אם כן, עדיין קשה למה סבר אביי למימר שהיינו לומדים טרפה מטמאה. וחזרה הקושיא למקומה האי טרפה למה נאמרה?
ומתרצינן: אלא אמר רבא, להכי אתי טריפה גבי חלב משום סיפא דקרא דכתיב "לא תאכלוהו". ושמא תאמר שלא יחול איסור חדש על איסור חלב שקדם להם, לכן באה התורה ואמרה, יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב. וכן אם אכל טריפה שנתנבלה יבא איסור טריפה ויחול על איסור חלב לחייב את האוכלו משום חלב ומשום נבלה ומשום טריפה, שאיסור נבלה וטרפה חלין אף על איסור חלב שקדם להם.
ומפרשינן: וצריכי למיכתב נבלה וגם טריפה לאשמועינן דאיסורם חל על איסור חלב: דאי אשמעינן נבילה לבד, הוה אמינא דחמירא טפי משום דמטמיא דמטמא משום נבלה, ולכן היא חלה על איסור חלב. אבל טריפה שאינה מטמאה אימא לא חל איסור טריפה על איסור חלב.
ואי אשמעינן טריפה לבד, הוה אמינא דחמירא טפי משום דאיסורה מחיים דאף בחייה היא אסורה משום טרפה ולכן חל על איסור חלב. אבל נבלה שאינה אסורה מחיים אימא לא חל איסור נבלה על איסור חלב. לכן צריכא למיכתב גם נבלה וגם טרפה.
ומקשינן: ורבי מאיר דאמר עוף שחיטתו מטהרת טריפתו [קל וחומר מבהמה טריפה שנשחטה] האי טרפה דכתיב גבי עוף, נבלה וטריפה לא יאכל לטמאה בה [ויקרא כב] מאי עביד ליה למה אתי?
ומתרצינן: מיבעי ליה למעוטי שחיטה שהיא לפנים רבי מאיר ממעט עוף חולין שנשחט בפנים דפסול ואינו מטמא בבית הבליעה.
ומקשינן: ורבי יהודה, שצריך האי טרפה דגבי עוף לדרוש שאין שחיטתו מטהרת טרפתו, מנין לו למעט עוף חולין שנשחטה בפנים?
ומתרצינן: טריפה אחרינא כתיב. רבי יהודה ממעט עוף חולין מפסוק אחר, דכתיב גבי עוף, דכתיב: וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר וכבס בגדיו [ויקרא יז].
ומקשינן: ורבי מאיר, מה הוא לומד מהפסוק האחר של טריפה דכתיב גבי עוף?
ומתרצינן: חד למעוטי שחיטה שהיא לפנים, מהפסוק של נבלה וטרפה לא יאכל ממעט רבי מאיר עוף חולין שנשחטה בפנים. וחד למעוטי עוף טמא. מהפסוק של "וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה" דרשינן מי שיש במינו טריפה דהיינו עוף טהור, מטמא בבית הבליעה. למעוטי עוף טמא שאינו מטמא בבית הבליעה.
ומקשינן: ורבי יהודה, שצריך את שני הפסוקים של טריפה גבי עוף, מנין הוא ממעט עוף טמא לטומאת בית הבליעה?
ומתרצינן: מנבלה נפקא ליה מהפסוק של נבלה לא יאכל דורש מי שאזהרתו משום בל תאכל נבלה ולא מי שאזהרתו היא משום בל תאכל טמא.
ומקשינן: ורבי מאיר, שממעט עוף טמא מהפסוק של טרפה האי נבלה מאי עביד ליה מה הוא לומד מקרא יתירא של נבלה לא יאכל?
ומתרצינן: לשיעור אכילה בכזית, רבי מאיר לומד ממנו שיעור טומאת נבלה שאינו מטמא אלא כשיעור איסור אכילתו, דהיינו כזית.
ומקשינן: ותיפוק לי מקרא קמא, למה רבי מאיר אינו לומד כן מהפסוק הראשון של כל נפש אשר תאכל נבלה מדאפקיה רחמנא בלשון אכילה, כיון שהתורה הקפידה להדריש את האיסור אצל נבלה בלשון אכילה, תדרוש ממנו שיעור אכילה בכזית?
ומתרצינן: רבי מאיר דורש את שני הפסוקים לשיעור אכילה, חד לשעור אכילה בכזית. מפסוק אחד הוא לומד שאינו מטמא אלא בשיעור איסור אכילתו דהיינו בכזית. וחד לשיעור אכילה בכדי אכילת פרס. ומפסוק שני לומד שאם שהה באכילת הכזית יותר מכדי אכילת פרס הרי הוא כשאר אכילות שאין מצטרפין לעונשין ואף זו אין מצטרפת ליטמא בבית הבליעה.
כי סלקא דעתך אמינא הואיל וחידוש טומאת בית הבליעה הוא, שלא מצאנו בתורה טומאה כזו שאין לו טומאה מבחוץ אלא בבית הבליעה, לכן הייתי חושב שאפילו אם שהה באכילה יותר מכדי אכילת פרס נמי ליטמא קמ"ל דאינו מטמא אא"כ אכל שיעור כזית נבלת עוף טהור בכדי אכילת פרס. [21]
וכיון שעסקינן בדרשות הפסוקים בענין נבלה וטריפה, מביאה הגמרא ברייתא הדורשת את הכתוב, וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו:
תנו רבנן: "וחלב נבלה וחלב טרפה". בחלב בהמה טהורה הכתוב מדבר! אתה אומר בחלב בהמה טהורה הכתוב מדבר או אינו אלא בחלב בהמה טמאה?
אמרת, טיהר מכלל שחוטה ששחיטה מטהרת מלטמא, וטיהר מכלל חלב, שנאמר בפסוק שחלב נבילה טהור, ואם כן הוציא לך הכתוב שחוטה וחלב מכלל טומאת נבלות. מה כשטיהר מכלל שחוטה, בטהורה ולא בטמאה, כמו שטיהר הכתוב בשר שחוטה מלטמא לא טיהר אלא בטהורה, אף כשטיהר מכלל חלב בטהורה ולא בטמאה, כך לא טיהר הכתוב מטומאת נבילה אלא חלב טהורה ולא טמאה.
או כלך לדרך זו, דאיכא למילף בבמה מצינו איפכא: טיהר מכלל נבלה, וטיהר מכלל חלב. טיהר הכתוב חלב מכלל טומאת נבלה וכן מצאנו שטיהר הכתוב בעלמא נבלה אחת גבי עופות [כמו שיתבאר בסמוך] והוציאה מכלל טומאת נבלות. מה כשטיהר מכלל נבלה, טיהר הכתוב בטמאה ולא בטהורה שלא טיהר מלטמא בבית הבליעה אלא נבלת עוף טמא, אף כשטיהר מכלל חלב בטמאה ולא בטהורה, כך לא טיהר מלטמא אלא חלב של בהמה טמאה ולא טהורה.
הערות
[21] בכתבי הגרי"ז הביא ראיה מסוגיין לפשוט ספק בדין אכילת פרס, האם אלולי שנאמרה ההלכה של שיעור זמן אכילת פרס היה צריך כדי להתחייב, לאכול כזית בבת אחת ממש ולא היתה מצטרפת אכילה אפילו בזמן של אכילת פרס, ובאה ההלכה להאריך את זמן הצירוף לכדי אכילת פרס, או דילמא דבלא ההלכה היה צירוף אפילו בזמן ארוך יותר מאכילת פרס, וקמ"ל ההלכה לקצר את הצירוף רק לכדי אכילת פרס. ובסוגיין דבאכילת עוף טהור דחידוש הוא ס"ד לומר דיטמא אפילו ביותר מכדי אכילת פרס חזינא כהצד השני שביארנו, שההלכה מקצרת את זמן הצירוף. ויעויין לעיל סט א שהבאנו את דברי הגר"ח בגדר טומאת בית הבליעה. ובעצם הדין שנתבאר דמצטרפת אכילת נבלת עוף טהור לטמא בתוך אכילת פרס, כתב המנ"ח [מצוה קס"א] דהיינו אפי' כשאוכל חצי כזית ובולעו ואח"כ אוכל עוד כחצי כזית בתוך זמן אכילת פרס דמצטרפי לטמא, כיון דדין טומאת בית הבליעה הוא באכילה, וכל דהוי אכילה להצטרף לאיסור מצטרף גם לטומאה. אולם הרש"ש [בנדה מב ב] חולק עליו וכתב דחיוב בכדי אכילת פרס הוא דווקא בזמן שאכל חצי זית ונשאר עומד בבית הבליעה, ובתוך כדי אכילת פרס הוסיף לאכול עוד חצי זית דאז מצטרפים לטמא, אבל באופן שאכל ובלע חצי זית גם אם יאכל אח"כ עוד לא יצטרף לראשון. וכן כתב החת"ס באו"ח סימן ק"מ. ובמנ"ח הביא אופן מחודש נוסף לדבריו, שאם אכל חצי זית והקיאו וחזר מיד ואכלו, טמא, כיון דאף באופן כזה נחשב שאכל כזית, וטומאת בית הבליעה היא טומאת אכילה. ודו"ק.
ט דף ע' וחד לשיעור אכילה בכדי אכילת פרס סד"א הואיל וחידוש הוא וכו' - ביאור הדברים דכיון דטומאת ביה"ב העיקר הוא מטעם הקיבוץ חלקי נבלות עוף טהור בבית הבליעה, נמצא דדין זה לא הוי באכילה, רק דין הוא בבית הבליעה, וא"כ גם ביותר מכדי אכילת פרס תצטרף החלקים לכזית, ובזה משמע לנו שדין הוא גם באוכל. ותנאי הוא לזה דבעינן שתבוא לבית הבליעה בתנאי דאכילה. - ואין זה ענין להא דחולין ק"ג דאיתא שם סברא דמטעם חידוש הוי סד"א דלא מהני אכילה, בכדי אכילת פרס, רק בעינן אכילה בבת אחת, כמבואר שם, - וכבר עמד בסתירת הסוגיות הגאון במנח"ח מצוה קס"א יעוי"ש, - והיינו דשם כיון דחיוב התורה אף על גידין ועצמות שאינן בני אכילה ואין ביה"ב נהנה מהם כלל, ועיקר החיוב מטעם הבליעת הגרון, וא"כ שפיר הוי אמרינן דבעינן הבליעה בבת אחת. - ומיושב שתי הסוגיות, כמש"נ.
י תוס' ד"ה יבוא תימא למאן דאית לי' איסור מוסיף וכו' - ונראה דשאני הכא בחלב, דהנה בכל מקום דאמרינן איסור מוסיף, ואיסור כולל, זהו באופן אשר בלעדי האיסור המונח עליהם הי' האיסור חל. - על זה אמרינן איסור מוסיף ואיסור כולל - משא"כ הכא בחלב, דאי לאו דגילתא תורה דחל נבלה וטרפה על חלב דאז גם אם לא הי' איסור חלב בתורה, שפיר הוי אמרינן דליתא איסור נבלה וטרפה בחלב. כיון שזהו מין אחר. - והיינו שאין זה מין בשר. [וידוע מה שכתבו הראשונים, הובא בר"ן פרגיה"ג, וברש"ל פסחים ל', דחלב ובשר שני מינין נינהו]. - ואין קיומו של חלב תלוי בקיומו של הבע"ח וחיותו, ולכן אף כשנעשה הבהמה נבלה, מכל זה החלב אינו בכלל הזה. - וזה חזינן גם כן מהא דטיהרה התורה חלב מטומאה, ואיסור נבלה וטרפה, שזהו מטעם שליטת החיים מהבע"ח אין החלב בכלל. מטעם שזה דוקא על האברים מונח. ומצינו כזה גם לענין דם נבלות דבעינן קרא לזה. ובלא"ה הוי אמרינן שדם לא הוי בכלל נבלות, כמבואר בתוס' פסחים כ"ב ד"ה והרי דם. - ולכן שפיר הוי אמרינן כן גם לענין חלב וזהו שריבתה תורה עכשיו שיש תורת נבלה וטרפה בחלב, והיינו שאמרה תורה שגם לחלב יש התקשרות עם חיותו של הבע"ח. - נמצא דלמד"א איסור חל על איסור במוסיף ובכולל משמיע לנו התורה שישנו להחלב בכולל של הבע"ח ולמ"ד אאחע"א שתים שמענו. א. דחלב יש לו התקשרות עם הבע"ח כמו בשר. ב. שחל איסור נבלה וטרפה עליו.
יא והנה בחולין ק"ג ואיבע"א במיתי איסור טרפה מיחל אאיסור אבר קמיפלגי. מר סבר אתי חייל, מידי דהוי אחלב דאמר מר התורה אמרה יבא איסור נבלה וכו' יעוי"ש וקשה מה ראי' מהא דחלי' נבלה וטרפה אחלב. הא איכא למימר דשאני התם דאיכא ע"כ או מוסיף, דהיינו שנאסרה לגבוה, או כולל, היינו אף בבע"מ איכא עכ"פ כולל, משא"כ באיסור טרפה אאבר דליכא לא מוסיף ולא כולל. - ואין לומר דסבר אין איסור חל על איסור לא בכולל, ולא במוסיף, דליתא, דהרי זה אזלא לר' יוחנן, והוא סבר כולל, ומוסיף, כמבואר שם בתוס' ד"ה מר סבר רבי יוחנן, - והיא תמי' רבתי. - אמנם נראה לומר דהכי פירושו בש"ס דקאמר מידי דהוי אחלב, דעכשיו שריבתה תורה דחל נבלה וטרפה אחלב, ע"כ הוי עכשיו כולל מצד חלב, והיינו דכיון דחל איסור טרפה אחלב הוי עכשיו החלות דטרפה בכולל שכולל חלב עם האברים. - אמנם מזה ע"כ מוכח דחלב הוא מין בפני עצמו, - ויונח בזה ענין כולל, דאל"כ אלא הוא מין בשר, א"כ לא שייך בזה ענין כולל.- מוכח בסוגיא זו דע"כ בעינן קרא לחלב - שישנו בכלל נבלה וטרפה, ומיושב קושיות התוס',
יב תוס' ד''ה וחד וכו' הא דלא נפקא לי' לר"מ מהיכא דנפקא לי' לר' יהודה משום דר"מ לטעמי' דאית לי' אחע"א יעוי"ש. - והנה לפי מה שכתב הר"ש בפר"א דטהרות מ"ג בדרשא זו דר' יהודה כתב דמאן דסבר אחע"א ידרוש מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה לחודיא, יצא זה שאיסורו משום בל תאכל נבלה וטמא יעו"ש, ביאור הדברים שמצינו דרשה כזו בפסחים ל"י.- והנה לכאורה יש להקשות הא שם בפסחים פריך הש"ס מידי בלבד כתיב, וה"נ יש לדייק כן. - אמנם ע"כ כוונת הר"ש דמפרש דר"י יליף מדכתיב לטמאה בה. שזה מורה דבעינן דוקא איסור נבלה לחודיא, והרי זה כמו דכתיב בלבד, - וא"כ תיקשה לפ"ז קושיות התוס' דהלא אעפ"י שסבר ר"מ אחע"א שאני הכא דבעינן איסור נבלה לחודיא, וכמו שפירש הר"ש.
יג והנה גם דברי הר"ש בלא"ה תמוה הרבה מסוגיא ערוכה חולין ק' ע"ב דפריך הש"ס לר' יהודה דע"כ סבר דאין איסור חל על איסור מדרשא זו יעוי"ש - ולדברי הר"ש אין ראי' מזה כלל, דהרי אפשר דבאמת סבר ר' יהודה אחע"א, והכא שאני דדריש מדכתיב לטמאה בה, דהכונה דבעינן שתהי' איסור נבלה לחודיא, וממועט עוף טמא שיש בזה גם איסור טמא, וצע"ג.
יד והנה אפשר לומר דהר"ש מפרש הסוגיא שם דהש"ס פריך ומדייק מדברי ר' יהודה שאמר בלשון כזה שמשמעו דסבר אאחע"א בכ"מ, וכמו שפירש"י שם דהש"ס דייק מדקאמר שאין איסורו וכו' - נמצא דהפירכא דהש"ס לא הוי מעיקר הדין, אלא מלישנא דר' יהודה, והיינו דעל עצם הדין שפיר יש לומר דממעטין עוף טמא מטומאת נבלות דביה"ב. לכו"ע, והיינו מטעמו של הר"ש. - אבל דוחק לומר כן, וגם תמוה בעצם דברי הר"ש, מניין יצא לחדש כן, אשר לכאורה פשטות הסוגיא לא משמע כן
טו ונראה בביאור דברי הר"ש בדרשא זו דר' יהודה דסבר דשמענו מדבריו שתים. א. שאין איסור חל על איסור. ב. שדין טומאת נבלות תלוי באיסור נבלות. - דלכאורה אפשר לומר דאף שאין בזה איסור נבלה, מ"מ יש כאן טומאת נבלות, כיון שעכ"פ נבלה היא, ויש עלי' טומאה, - דמה ענין טומאה לאיסור, דהרי אעפ"י שאאחע"א זהו מטעם שהאיסור הקודמו אינו מניח לחול. - משא"כ טומאה דליכא טומאה הקודמת שפיר אמרינן דחלה עלי' טומאה ולזה בא ר' יהודה ומשמיע לנו מקרא "דלטמאה בה", - שזה בזה תליא, והיינו דבעינן שתהי' באיסור נבלה. והיינו שהטומאה תליא באיסור, וזה נלמד מקרא. וממילא כיון שסבר ר' יהודה אאחע"א, וליכא הכא איסור נבלות. ממילא שוב ליתא הכא גם טומאת נבלות, נמצא דעיקר הקרא מלמדנו דטומאת נבלות תלוי באיסור נבלות. [ומיושב בזה שלא תיקשה גם כן מניין להש"ס דסבר ר' יהודה אאחע"א, דילמא שאני הכא דגלי קרא, כמו שהקשו התוס' באופן זה שם בחולין ק"א ע"ב, ד"ה תלמוד לומר], וממילא כיון שסבר ר' יהודה שאאחע"א ממעט עוף טמא מטומאת נבלות, נמצא דעיקר הא דממעטין עוף טמא, זהו מטעם דאאחע"א ומטעם זה הוקשה להר"ש דלמ"ד אחע"א למאי איצטריך קרא דלטמאה בה, וקאמר הר"ש דע"כ ממעט מטעם זה דבעינן איסור נבלה לחודיא. - אמנם התוס' ע"כ לא סברי בזה כפירושו של הר"ש, וסברי התוס' דע"כ הקרא דלטמאה בה. אתיא לדרשא אחריתי, כמו שדרשו רבותינו מזה, שאין לנבלת עוף טהור אלא טומאה זו ע"י אכילה, ולהכי סברי התוס' דלמ"ד אחע"א אין לנו למעט מזה עוף טמא, ובעינן קרא מיוחד למעט עוף טמא מטומאת נבלות
טז הגרע"א בגיוה"ש הקשה דלא מצינו לר' מאיר דסבר אחע"א רק במוסיף ובכולל, משא"כ בנבלה על עוף טמא שאין בזה לא מוסיף ולא כולל יעוי"ש. - ונראה לפי מה שכתבו התוס' ביבמות ל"ג ובחולין קי"ג דטומאה הוי כעין מוסיף יעו"ש, ובהוספת טומאה הוי כמוסיף שיחול עי"ז גם איסור והנה הכא בנבלת עוף טמא לכאורה כיון שיש בזה הוספת טומאה שפיר יש לומר לר"מ דסבר איסור מוסיף בכל מקום, שגם הכא הוי זה איסור מוסיף בהוספת חולין. - אמנם הכא הוספת הטומאה תליא באיסור חל על איסור. היינו דדוקא אם אמרינן דאיסור הע"א ממילא יש בזה גם טומאה, משא"כ אם אאחע"א, ממילא אין בזה גם טומאה כיון שזה בזה תליא, כמו שכתבנו לעיל. - וא"כ יש לחקור אם גם באופן זה שההוספה תליא בהחלות האיסור, אם נחשב לאיסור מוסיף. - ובסברא זו כבר פליגי הראשונים, הרמב"ם והרשב"א, דהרמב"ם סבר דבאופן זה לא הוי מוסיף דסבר דלא הוי מוסיף רק אם גם אמרינן דאאחע"א ושאר איסור הנוסף, - ודברי הרמב"ם מבוארין להדיא בפיהמ"ש פר"ג דכריתות בהנקודה נפלאה שם לענין אם איסוה"ג בבשר בחלב נחשב למוסיף, ומפרש כיון דבלא האיסור הנאה אינו חל איסור בשר בחלב בזה לא אמרינן איסור מוסיף - והרשב"א בחולין קי"ג, ובת"ה שעד ד' כתב דגם זה נחשב למוסיף יעוי"ש, - וא"כ יש ליישב קושיות הגרע"א ז"ל דהתוס' סברי כשיטת הרשב"א דזה נחשב למוסיף. - ובזה שפיר סבר ר"מ אחע"א.
יז והנה לדברי הר"ש שסבר דלכו"ע ממועט עוף טמא מטומאת ביה"ב מקרא דדריש ר' יהודה, והיינו דאפילו למ"ד איסור חל איסור, ומ"מ ממעטין עוף טמא מטעם דבעינן שתהי' דוקא איסור נבלה לחודיא, וא"כ לפ"ז מאי קאמר הש"ס דלר"מ ממועט עוף טמא מקרא אחריני. וצע"ג.
דף ע' ע"א גמ' יבא איסור נבלה וכו' - הנה בכדי להבין סוגי' זו על בורי' נקדים לברר היאך הדין בהמה שנטרפה, ואח"כ נתנבלה אם חל איסור נבלה על איסור טרפה הקודם
א איתא בירושלמי פר"ו דנזיר טרפה שעשאה נבלה איתפלגון ר' יוחנן ור"ל, דר"י אמר חייב שתים. משום טרפה, ומשום נבלה, וריש לקיש סבר דאינו חייב אלא אחת יעוי"ש וקיי"ל בכ"מ כר"י לגבי דר"ל, וא"כ מבואר מזה דטרפה שנתנבלה חל איסור נבלה על איסור טרפה - אמנם תמוה שלא הביא הרמב"ם דין זה בהלכותיו.
ב והנה לכאורה יש להוכיח מסוגיא זו דזבחים אלא אמר רבא התורה אמרה יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב, יבא איסור טרפה ויחול על איסור חלב. וצריכי דאי אשמעינן נבלה משום דמטמא, אבל טרפה אימא לו, ואי אשמעינן טרפה משום דמחיים, אבל נבלה אימא לא וכו' יעוי"ש - וקשה לכתוב קרא טרפה שחלה על חלב, וממילא ידעינן גם בנבלה, דאין לומר מה לטרפה שאסורה מחיים, ולהכי חמיר טרפה יותר וחלה על חלב, ונבלה אכתי לא ידעינן דתחול על חלב, דליתא דהרי אם אתי נבלה וחלה על טרפה, הרי חזינן דיש יתרון כח לנבלה על טרפה מדאתי נבלה וחלה על טרפה, ועכשיו אם אנו יודעין דנבלה חלה על טרפה, א"כ פשיטא שבודאי גם נבלה חלה על חלב, מדחזינן שחלה נבלה על טרפה, א"כ פשיטא שנבלה חלה על חלב, וא"כ למה כתבה תורה הא דנבלה שחלה על חלב, ומוכח לפ"ז דע"כ ש"ס דילן לא סברה הא דאמר ר"י בירושלמי. - ואפשר שזהו טעם וסברת הרמב"ם שהשמיט דברי ר' יוחנן שבירושלמי מהלכה מכח ש"ס זו דזבחים.
ג אמנם תיקשה לפ"ז על ר' יוחנן דבירושלמי היאך יתרץ קושיות הגמ' למה לי דכתבה רחמנא הא דיבא נבלה ויחול על איסור חלב, הלא ידעינן שפיר מהא דטרפה. כמ"ש לעיל.
ד ונראה דהנה לכאורה קשה עוד בזה דהיאך קאמר הגמ' וצריכא דמשמע דלכאורה סגי בחד קרא, היינו או בנבלה או בטרפה, והוי ילפינן חדא מאידך, וקשה הא קיי"ל בכ"מ דאין מזהירין מן הדין, דהרי מצינו בירושלמי פר"ה מס' ע"ז הי"ב דאף בלימוד מה מצינו אין מזהירין מה"ד, יעוי"ש. - וא"כ אין ללמוד נבלה מטרפה, או להיפוך טרפה מנבלה, כיון שאין מזהירין מה"ד, ובדוחק יש לתרץ דהוי זה כמו גילוי מילתא, דמצד הסברא נבלה וטרפה שווים המה. ובגי"מ מבואר בסנהדרין ע"ו דפליגי שם אביי ורבא, אם מזהירין מה"ד. ואביי סבר דמזהירין מה"ד יעוי"ש, אמנם דוחק הוא, כיון דהכא מיירי רבא, ורבא עצמו סובר אין מזהירין מה"ד בגי"מ.
ה כתב הכס"מ בפר"ז מממרים בשם הסמ"ג דבכל מקום דכתיב עונש מפורש שפיר מזהירין גם מה"ד יעוי"ש והנה קשה לי מסוגיא דלקמן ק"ו דאיתא שם כך ומה במקום שלא ענש הזהיר מקום שענש וכו' ופריך שם אח"כ והא אין מזהירין מה"ד יעוי"ש, -הרי חזינן דגם במקום שבא העונש מפורש ג"כ אין מזהירין מה"ד, וא"כ תמוה דברי הסמ"ג מכח סוגיא זו.
ו ונראה דעיקר דברי הסמ"ג שכתב דבמקום דכתיב עונש מזהירין מה"ד, תליא ג"כ בפלוגתא זו עצמה אם מזהירין מה"ד בגי"מ, דע"כ הא דכתיב עונש בפירוש לא עדיף מגי"מ, וע"כ דעת הסמ"ג דמזהירין בגי"מ, והיינו שפוסק כאביי, -ובזה יובן סוגיא דזבחים שם, דעיקר הלימוד אמר שם אביי, ואיהו אזיל לשיטתו דסבר מזהירין בגי"מ, להכי שפיר לא חש שם להא פירכא דפריך הגמ' והא אין מזהירין מה"ד, יען דסבר כיון דכתיב עונש מפורש, והוי גי"מ, ושפיר מזהירין גם מה"ד, והגמ' דפריך שם והא אין מזהירין מה"ד, ע"כ סבר בזה כרבא, דאמר דאף בגי"מ אין מזהירין מה"ד, ומבואר שם דר' יוחנן חש ג"כ לפירכא זו מדמשני שם בגמ' יעוי"ש - והספר המצות פוסק שפיר כאביי, וזהו גם כן פסקו בספריו, כמבואר בבי"ש אה"ע סי' ו' סקט"ז יעוי"ש - והא דבאמת פסקו בזה כאביי לגבי רבא, היפך הכלל דקיי"ל הלכתא כרבא לגבי דאביי בר מיע"ל קג"ם, ובאמת גם הבי"ש עמד בזה יעו"ש, וביותר דיש להוכיח, כי ע"כ מוכח דרבא עצמו סובר שם בזבחים דאין מזהירין בגי"מ, והוא מדחזינן דשם משני רבא על קושיות הגמ' משום דהיקשא הוא יעוי"ש וע"כ דסבר דאין מזהירין בגי"מ.
ז והנה גם מסוגיא דהכא מדאמרה וצריכה, היינו דסבר הש"ס דיש למילף נבלה מטרפה דכמו שאיסור טרפה חלה על חלב כן גם תחול איסור נבלה על איסור חלב. וקשה הא אין מזהירין מה"ד, דהיינו מה מצינו, וע"כ צריך לומר דהוי בגדר גי"מ בעלמא, דהרי נבלה וטרפה מסוג אחד הם, ובאופן זה מזהירין שפיר גם מה"ד, ועל זה אמרה הסוגיא וצריכא וכו' דהיינו דלא דמי טרפה לנבלה משום שיש בזה מה שאין בזה, כמבואר בגמ', וכיון שכן לא הוי עכשיו גילוי מילתא למילף נבלה מטרפה, או להיפוך טרפה מנבלה, אבל עכ"פ מבואר בסוגיא זו דבגי"מ מזהירין מה"ד וכיון דסתמא דש"ס אזלא אליבא דאביי, להכי שפיר פוסק הרמב"ם והסמ"ג דמזהירין בגי"מ, -ובזה הוי שפיר ר' יוחנן לשיטתו, דר' יוחנן דסבר לקמן ק"ו דאין מזהירין במה מצינו אף במקום גי"מ, א"כ לא קשה מה שהקשינו לעיל דלדידי' למה כתבה תורה דנבלה חלה על חלב, דלדידי' שפיר מצינו למילף נבלה מטרפה, כיון דסבר דנבלה חלה על טרפה כמ"ש לעיל, דליתא, דהרי לר' יוחנן בעינן קרא דנבלה חלה על חלב משום דלא מצינו למילף מטרפה במה מצינו, כיון שאין מזהירין מה"ד אף במקום גי"מ.
ח ומעתה יש להוכיח דלדידן דקיי"ל דדנין ומזהירין במה מצינו במקום גי"מ, א"כ שפיר יש לנו ללמוד נבלה מטרפה, דכמו דחזינן שטרפה חלה על חלב, כן מסתמא גם נבלה חלה על חלב, ואין לך גי"מ גדול מזה ממה שחזינן דנבלה אתי' וחלה על טרפה, דמכש"כ דנבלה חלה על חלב, וא"כ למאי כתבה התורה קרא דגם נבלה חלה על חלב, ואי משום צריכותא דגמ' דקאמרה דיש בטרפה חומרא דאסורה מחיים, אכתי אין זה מספיק לדחות הגי"מ, דעכ"פ לא גרע נבלה מטרפה, מדחזינן דנבלה חל על טרפה, דמזה חזינן דאין חומר בטרפה יותר מנבלה, וא"כ יותר נכון לפרש הסוגיא דאין נבלה חלה על טרפה. ואתי שפיר הסוגיא בפשטות - וזהו דלא כשיטת ר"י שבירושלמי נזיר, - והיינו לדידן דקיי"ל דמזהירין במקום גי"מ, וכמש"נ.
ט והנה יש לומר דעיקר הדין אם נבלה חל על טרפה תליא בפלוגתא דאיסור חל על איסור. דלמ"ד אאחע"א אין נבלה חל על טרפה, ומעתה אין ראי' מהא דזבחים, דע"כ מיירי שם למ"ד אאחע"א כמ"ש התוס' שם יעוי"ש, וכמו כן איתא גם כן בתוס' לעיל זבחים ס"ט ד"ה ר"י דהקשו לר' יהודה דסבר אאחע"א היאך חל איסור נבלה על איסור טרפה יעוי"ש, הרי מבואר דדעת התוס' דזה תליא בדין אם איסור חל על איסור, וכמ"כ הקשו התם היאך חל נבלה על מוקדשין, - ולכאורה קשה מאי הקשו התוס' דלא ליתי איסור נבלה ולחול על איסור מוקדשין, והא הוי איסור מוסיף דקודם שנעשה נבלה אסור להדיוט ומותר לגבוה, ועכשיו שנעשה נבלה אסור גם לגבוה, - ומצאתי בשעה"מ ה' א"ב שעמד בזה. - אמנם נראה דלא שייך בזה איסור מוסיף, כיון דעל ידי זה נפחת איסור מעילה כדין קדשים שמתו יצא מדי מעילה, ואיסור זה שמוסיף במקום אחד ופוחת איסור אחר לא הוי בשם מוסיף, וה"נ בתחילה הי' מותר לגבוה ואסור להדיוט, וכשנעשה נבלה, נאסר לגבוה. אבל פקע איסור מעילה להדיוט - אמנם לפ"ז תיקשה כמו כן על העיקר הקושיא שהקשו התוס' היאך חל נבלה על מוקדשין, ולדברינו אין כאן איסור קדשים מטעם קדשים שמתו. - וע"כ צריך לומר בדעת התוס' דסברי דעדיין יש איסור הנאה מדאורייתא גם לאחר המיתה. ודוקא מתורת מעילה נתמעטו, אבל איסור הנאה יש בזה מדאורייתא, וכן מוכח בבכורות נ"ג, ועי' תוס' לקמן פ"ד ד"ה ומוציא. - וכן מוכח בתו"כ פ' צו דאיתא שם יכול אף שמתו ושהפילה וכו' ישרפו ת"ל הוא יעוי"ש, ומדחזינן שרק מדין שרפה ממעט שם קדשים שמתו, משמע דאיסור הנאה עדיין יש בזה מדאורייתא, דהרי באופן זה הוכיחו התוס' בפסחים כ"ב ד"ה חולין, להוכיח דחולין בעזרה אסור מדאורייתא, - מדחזינן דממעט בתו"כ מתורת שרפה. - וא"כ גם אנן נדייק כן, לדין קדשים שמתו, דעדיין אסורין בהנאה מדאורייתא, ולהכי הקשו התוס' היאך חל נבלה על איסור מוקדשין, - אבל תיקשה לפ"ז הא הוי איסור מוסיף, וכמו שהקשה השעה"מ :
י והנה בעיקר הקושיא נראה ליישב לפי מה שכתב הגרע"א ז"ל בסי' ק"צ דבכל איסוה"ג שיעורן בשוה פרוטה יעוי"ש, -ולפ"ז שפיר חל איסור נבלה על מוקדשין, כגון שבכזית בשר נבלה ליכא שוה פרוטה, דליכא איסור לא בשביל איסור מוקדשין, והיינו מפני שהוא חצי שיעור באיסור מוקדשין, וחייב משום נבלה, כיון דיש בו כזית. - וחל איסור לאו על חצי שיעור כמ"ש התוס' : בשבועות כ"ג.
יא אמנם בעיקר שיטת התוס' דכתבו דעצם הדין אם חל נבלה על טרפה תליא בדין אם אחע"א, תמוה מהא דסבר ר"י בירושלמי דנבלה חל על טרפה, וחייב שתים, והוא סבר דאין איסור חע"א, כמו שמבואר להדיא חולין ק"נ, ובתוס' שם ד"ה מר סבר, כתבו דגם איסור כולל לא סבר ר' יוחנן -וגם בהא דהקשו התוס' היאך אתי איסור נבלה וחייל על טרפה, יש לומר לפי דברי הנו"ב מה"ת האו"ח סי' קכ"א שכתב דע"כ חל איסור נבלה על איסור אחר, כיון דחזינן דגילתה תורה שחל איסור נבלה אאיסור אינה זבוחה יעוי"ש, וה"נ י"ל סברא זו דלהכי אתי איסור נבלה וחייל על טרפה, נמצא שאין הכרח לומר דזה תליא בדין אחע"א. .
יב אבל כל זה שייך בבשר של הנבלה דאסור באיסור אינה זבוחה, דאמרינן דכמו שחל איסור נבלה על איסור אינה זבוחה, כן חל איסור נבלה גם על איסור אחר, כמו טרפה וכדומה, אמנם בחלב של הנבלה, דע"כ אין בחלב איסור אינה זבוחה, בזה שפיר מצינן לומר דבאמת אינו חל איסור נבלה על איסור חלב, ושפיר איצטרך קרא דאתי נבלה וחל על חלב, - ועכשיו אין לומר מדחזינן שחל נבלה על טרפה, להכי חלה נבלה על חלב, כיון דגם טרפה חלה על חלב, כמו"ש לעיל, דליתא דע"כ איכא למימר דטרפה חלה על חלב משום דאסורה מחיים, כמו שאמרה הסוגיא שם בהצריכותא, ונבלה אינה חלה על חלב. ואי משום דנבלה חלה על איסור טרפה, זהו מטעם אחר משום דבטרפה איכא איסור אינה זבוחה, ולהכי כמו שחל איסור נבלה על איסור אינה זבוחה, כן חל גם כן איסור נבלה על טרפה, מכח מנו דחל על אינה זבוחה שיש בזה. - משא"כ בחלב דליתא איסור אינה זבוחה, לא אתי איסור נבלה וחייל. מטעם אאחע"א. - ושפיר איצטרך קרא לזה להורות דנבלה חלה על חלב שפיר מצי סבר הסוגיא זו כשיטת ר' יוחנן בירושלמי דנזיר דנבלה חלה על טרפה - וא"כ לפ"ז הדרא הקושיא מדוע השמיט הרמב"ם שיטת ר' יוחנן דכיון דאין סתירה . מש"ס שלנו.
יג והנה להבין שיטת הרמב"ם בזה, נחוץ להקדים לשונו שכתב בפר"ד ממ"א הי"ז וז"ל זה הכלל כל שאיסורן בלאו אחד מצטרפין בשני לאוין אינן מצטרפין, חוץ מנבלה וטרפה הואיל והטרפה תחילת נבלה היא עכ"ל, ויש להבין דבריו הנחמדים וכוונתו בזה. - ונראה ביאורו בזה דהרמב"ם אזיל בזה לשיטתו לפי מה שפוסק דטרפה אינה חיה, והביאור דעיקר איסור טרפה שאסרה תורה הכוונה על העדר החיות שבה דכיון שנולד בבע"ח הטרפות שעתיד למות על ידי זה, להכי אסור, וכיון שכן כל טרפה יש בכח האיסור ג"כ הגדר של נבלות, דבנבלה בודאי עיקר האיסור בשביל העדר חיות, וכל טרפה עתידה למיתה בשביל הטרפות שבה. ואז תהי' נבלה נמצא דכל טרפה נבלה היא, אלא שעדיין מחוסר זמן שתצא לפועל להיות נבלה, ועד הזמן הזה הוי נבלה בכח, ולפ"ז הוי נבלה וטרפה איסור אחד ממש, וזהו שכתב הרמב"ם הואיל והטרפה תחילת נבלה היא. ומה"ט אין סברא לחייב שתים אחת משום נבלה, ואחת משום טרפה, בטרפה שנעשית נבלה, דכיון דאיסור אחד הוא ושם אחד הוא, דהרי עיקר האיסור בשביל העדר החיות, ורק בזמנים מתחלפים נשתנה שמם דבראשית המחלה קורין אותה טרפה, ואח"כ בסופה קורין אותה נבלה. והכל אחד הוא.
יד ובזה יובן היטב הא דפליגי בירושלמי שם ר"י ור"ל, דכל אחד הולך לשיטתו, דר"ל סבר בחולין מ"ב דטריפה אינה חי' יעוי"ש, נמצא דאיסור טרפות ונבלות הכל אחד הוא, מסוג אחד נינהו. להכי אינו חייב אלא אחת, כיון דשם אחד להאיסור, אמנם ר"י סבר דטרפה חי' כמבואר בנדה כ"ד וברש"י ד"ה בין וכו' יעוי"ש. נמצא דאיסור טרפות לא הוי בשביל העדר החיות, וטרפה לאו התחלתא דמיתה היא. ועיקר האיסור טרפה הוי בשביל חסרון דהאבר הנלקה במחלה זו. וא"כ אין זה ענין להא דנבלה והוי טרפה ונבלה שני שמות מחולקות. להכי יש לחייבו שתים, משום נבלה ומשום טרפה, ואי משום דאאחע"א. הלא כתבנו לעיל דבזה לא שייך לומר אאחע"א כדלעיל, וכיון שהרמב"ם פוסק דטרפה אינה חי' להכי שפיר השמיט דינא דר"י דהירושלמי. וממילא מובן דדעתו דליתא בנבלה שהיתה מעיקרא טרפה חיוב שתים, - זהו לדעתינו שיטת הרמב"ם בזה.
טו אמנם דעת התוס' בחולין ל"ב דהקשו שם בד"ה ורמינהו דמה פריך שם הגמ' דבזה קורא התנא להא דנקובת הוושט בשם נבלה, ובזה קורא בשם טרפה, דלמא להכי קורא אותה טרפה, כיון שגם טרפה היא, דבודאי חייב אף משום טרפות יעו"ש.- הרי חזינן דעת התוס' דאף למ"ד טרפה אינה חי' מ"מ הוי טרפה ונבלה שני שמות ושני סוגים. ויש להבין סברת התוס' בזה. - וע"כ צריך לומר דסברת התוס' דשני ענינים המה, הא דטרפה, והא דנבלה, והוא דאיסור טרפה הוי מפני המחלה המשתררת בה. דהוי חסרון בעצם הגוף של הבע"ח, ואיסור נבלה בא מפאת חסרון שחיטה, ומאיסור אינה זבוחה נהפך להיות נבלה - וכיון שזה בא מפאת חסרון, וזה בא מפאת זביחה הוי שתי שמות נפרדות, ושפיר יש לחייבו שתים, משום טרפה, ומשום נבלה, זה הוי סברת התוס', נמצא דעיקר הספק אם חל איסור נבלה על איסור טרפה לחייבו שתים, תליא בפלוגתא דרבוותא, והם הרמב"ם והתוס'. והוא ספקא דדינא,
טז והנה גם בהא דפסק הרמב"ם דנקובת הוושט הוי נבלה מחיים, ודבריו סותרין ממה שכתב באבוה"ט דלא הוי נבלה כל זמן שמפרכסת, - וכבר עמדו בסתירה זו בתבוא"ש ובדגול מרבבה ליו"ד. - והגאון בעל תבוא"ש כתב לחלק בין איסור לטומאה, דהיינו דאף בטומאת נבלה לא הוי מחיים, אבל איסור נבלה ישנו גם מחיים. - ותמוה מסוגיא זו דאיתא ואי אשמעינן טרפה משום דאסורה מחיים, אבל נבלה כו' יעוי"ש. - הרי מבואר דליתא לאיסור נבלה מחיים.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0