דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נא - א

מה מצינו בשחיטה, שמכשרתה באכילה  בחולין, מטהרת טריפתה מטומאתה, אף מליקה בקדשים, שמכשרתה באכילה, תטהר טריפתה מטומאתה.

רבי יוסי אומר: דיה לנבלת עוף טהור שתהא כנבלת בהמה טהורה, ששחיטתה מטהרתה, ולא מליקתה.

[ושלש מחלוקות בדבר: לרבי מאיר, שחיטה ומליקה של עוף טהור שהוא טריפה מטהרת אותו מטומאת נבילת עוף טהור. לרבי יהודה, בין שחיטה ובין מליקה של עוף טהור טריפה אינן מטהרות אותו מידי נבילה. ולרבי יוסי, שחיטה מטהרת, ומליקה אינה מטהרת].

ומדברי רבי מאיר למדנו שדבר הלמד בקל וחומר [שחיטת עוף טהור שהוא טריפה הנלמדת בקל וחומר משחיטת בהמה טריפה לטהר אותו] חוזר ומלמד בבנין אב למליקת עוף קדשים טריפה.

ודחינן: ולא היא! לא תוכל ללמוד משם,

משום דלא מבנין אב איצטריך לרבי מאיר למילף, אלא התם עיקר טעמו הוא, דאיתקש עוף לבהמה ב"וזאת תורת הבהמה והעוף". הילכך, לא מצית למילף מהכא שדבר הלמד בקל וחומר חוזר ומלמד בבנין אב.

ואפילו ללישנא ד"דמה מצינו" דנקיט רבי מאיר במתניתין, דמשמע דיליף לה בבנין אב, הרי גם אם תיהוי דגמר לה רבי מאיר בבנין אב, עדיין אי אפשר לפשוט את הבעיה כאן משם, שהרי מליקה דקדשים [1] משחיטה דחולין קאתיא, ואנו, כשהמלמד הוא קודש מיבעיא לן אם הוא חוזר ומלמד במה מצינו ולא כשהמלמד הראשון הוא חולין.

והשתא אסקינן לכל צדדי קל וחומר. ובאנו לדון בכללי מידת בנין אב:

דבר הלמד בבנין אב, מהו שילמד - בהיקש, ובגזירה שוה, ובקל וחומר, ובבנין אב?

פשוט מהא ברייתא חדא מהנך בעיין:

דתניא: קדשים פסולין שעלו על גבי המזבח, שוב לא ירדו, משום שקלטם המזבח, חוץ משלשה פסולין שגם אם עלו על המזבח ירדו ממנו, והם: נשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא חוץ לקלעים. ומבארת הברייתא מה החילוק בין שאר הפסולין שאם עלו לא יירדו, לשלשת פסולין אלו, שאפילו אם עלו, יירדו.

א. מפני מה אמרו כי "לן" בדם כשר? והיינו מדוע דם שנפסל בלינה שעלה על גבי מזבח לא יירד ממנו? - [2] שהרי "לן" באימורין כשר [והיינו דילפינן דם מאימורין שנפסלו בלינה, שאם עלו על המזבח לא יירדו].

ב. מפני מה אמרו לן באימורין כשר? שהרי לן בבשר כשר. ולמדנו ממנו בבנין אב לאימורין [והא דמצינו שלן בבשר כשר, הכונה היא לבשר שלמים הנאכלים לשני ימים ולילה, ונמצא שלינת הלילה כשירה בו].

ג. "יוצא" באימורין אמאי אם עלה לא יירד?

הואיל ומצינו ל"יוצא" שהוא כשר בבמה, שהרי כשמקריבים בבמה, כל מקום, מקומו הוא.

איברי קרבן עולה טמא, אמאי אם עלו לא יירדו?

הואיל והותר דין טומאה בעבודת ציבור.

ד. אימורי קרבן שהתפגל במחשבת חוץ לזמנו, אם עלו אמאי לא יירדו?

הואיל ומרצה זריקת הדם לפיגולו, שעל אף מחשבת הפיגול שפסלה את הקרבן, חשיבה הרצאת דמו לקבוע אותו בתור פיגול כאילו היתה זריקה כשירה [שהרי אין הפיגול נקבע כפיגול עד שיקרבו מתיריו בהכשר, דילפינן הרצאת פיגול מהרצאת כשר] לכן חשובים אימורי הפיגול כאימורין כשרין שאם עלו לא יירדו.

ה. וכמו כן חשיבי אימורי קרבן שנפסל במחשבת חוץ למקומו שאם עלו לא יירדו, הואיל והוקש חוץ למקומו לחוץ לזמנו.

ו. והא דאמרינן דם ואימורין של קרבנות שקיבלו פסולין את הדם ופסלו בכך את הקרבן, וכן אם נפסלו הקרבנות משום שזרקו הפסולין את דמן, אם עלו לא יירדו, מדובר בהנך פסולין דחזו לעבודת ציבור אפילו בפסול וכגון כהן טמא, אך שאר פסולין שפסלו את הקרבן בעבודתם, אם עלה הדם או האימורין על המזבח הם יירדו ממנו.

ופשטינן מברייתא זו שדבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בבנין אב.

שהרי הדין שאם עלה על המזבח דם שנפסל בלינה לא יירד ממנו, למדנו מאימורין שנפסלו בלינה שאם עלו לא ירדו. ואילו את דין האימורין למדנו בבנין אב מבשר השלמים, שכשר לשני ימים ולילה, ואינו נפסל באותו לילה בלינה.

ופרכינן: כיצד למדת לאימורין שעלו מעל גבי המזבח משלמים שאינן נפסלין בלילה שהם ראויים בו לאכילה? וכי דנין אימורין שלנו, שהם דבר שלא בהכשרו, שהרי נפסלו בלינה, משלמים, שהם דבר שבהכשרו!? והרי שאני בשר שלמים בלילה שהוא ראוי בו לאכילה שזו היא מצותו?!

ומשנינן: הדין של אימורין שלנו, שאם עלו על גבי מזבח לא יירדו, לא בבנין אב למדנו זאת, אלא תנא, [3] מ"זאת תורת העולה", למד זאת, כי ריבה הכתוב "תורה אחת לכל העולין", בין כשרין בין פסולין, שאם עלו לא ירדו, מדכתיב "על מוקדה כל הלילה", ומשמעות הכתוב שקלטם המזבח ששוב לא יירדו ממנו.

וכל הני לימודים בברייתא אינם עיקר אלא באו להסביר במה שונים כל הפסולים מאותם שלשה פסולין שאין המזבח קולטם, וסמיך ליה תנא דברייתא על הריבוי, אלא דסמיך נמי עלייהו בתור אסמכתא בעלמא.

ומסקנא דשמעתין בסוגית דבר הלמד אי חוזר ומלמד:

א. דבר הלמד בהיקש בהיקש - אינו חוזר ומלמד בגזירה שוה - אינו חוזר ומלמד בקל וחומר - חוזר ומלמד בבנין אב - ספק אם חוזר ומלמד ב. דבר הלמד בגזירה שוה בהיקש - פלוגתא אי ודאי חוזר ומלמד או שהוא ספק בגזירה שוה - חוזר ומלמד בקל וחומר - חוזר ומלמד בבנין אב - ספק אי חוזר ומלמד

ג. דבר הלמד בקל וחומר בהיקש - פלוגתא אם ודאי חוזר ומלמד או שהוא ספק בגזירה שוה - חוזר ומלמד בקל וחומר - חוזר ומלמד בבנין אב - ספק אי חוזר ומלמד

ד. דבר הלמד בבנין אב בהיקש - ספק אי חוזר ומלמד בגזירה שוה - ספק אי חוזר ומלמד בקל וחומר - ספק אי חוזר ומלמד בבנין אב - חוזר ומלמד [כן מבואר בתוס'].

שנינו במשנה: שיירי הדם של חטאות הפנימיות היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון.

והוינן בה: מאי טעמא צריך לשפוך על היסוד המערבי, והרי לא נתפרש בקרא באיזה יסוד ישפוך?

ומשנינן: אמר קרא "ואת כל דם הפר ישפך אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד" ומשמע, אל [4] יסוד שכנגד הפתח של ההיכל, שהוא במערבו של מזבח.

תנו רבנן: נאמר בפר כהן משיח "אל יסוד מזבח העולה" ללמד שישפוך שיריים ליסוד מזבח החיצון הקרוי "מזבח העולה", ולא אל יסוד מזבח הפנימי, שלא תאמר שבמקום מתן דמו, שהוא מזבח הפנימי, שם ישפוך שייריו.

ונאמר עוד בפר העלם דבר של צבור "אל יסוד מזבח העולה" ומיותר הוא, שהרי הוקש פר העלם דבר לפר כהן משיח, הילכך דרשינן מיניה: אין לו יסוד כלל למזבח פנימי עצמו. דהכי משמע: יסוד יהיה למזבח העולה, ולא לפנימי.

עוד נאמר בשעיר נשיא [שנעשה בחוץ ולא בפנים] "ואת דמו ישפוך אל יסוד מזבח העולה", ולגופיה לא איצטריך שיתן ליסוד החיצון ולא לפנימי, שהרי כבר למדנו שאין יסוד לפנימי, ופשיטא שיתנו לחיצון, אלא לדרוש:

תן [5] תורת יסוד, דהיינו שפיכת שיריים, למזבח של עולה. שכל הקרבנות שדמם ניתן על מזבח העולה יהיו טעונים שפיכת שיריים ליסוד, שהרי לא נתפרש בקרא דין שיריים בשאר הקרבנות מלבד חטאת.

או אינו בא ללמד לשפיכת שיריים, אלא לתחילת מתן דמים למזבחה של עולה שיהא ליסוד, שהקרבנות שדמם ניתן על קרנות מזבח החיצון יזרוק באותן הקרנות שהן כנגד היסוד, ולמעט קרן מזרחית דרומית שלא היה שם יסוד!?

אמר רבי ישמעאל: אין צריך קרא לזה, דקל וחומר הוא: מה שיריים של חטאת, שאין מכפרין, טעונין יסוד. תחילת מתן דמים של עולה, שמכפרת, אינו דין שטעונה יסוד, והיינו כנגד היסוד.

אמר רבי עקיבא: כך דרשהו לקל וחומר: מה שיריים, שאין מכפרין, ואין באין לכפרה, טעונים יסוד. תחילת מתן דם עולה, שמכפרת, ובאה לכפרה, אינו דין שטעונה יסוד [ולקמן מפרשינן מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא]!?

אם כן, מה תלמוד לומר בשעיר הנשיא, שאת שארית דמו "ישפוך אל יסוד מזבח העולה"? - תן יסוד למזבחה של עולה! וכדאמרינן, שמכאן לומדים שכל הדמים המשתיירים מהנתינות על המזבח החיצון טעונים שפיכה אל יסודו.

אמר מר: שיירי הדם של החטאות הפנימיות, וכגון שיירי הדם של פר העלם דבר ושל פר כהן משיח שניתן דמם בפנים, נשפכים אל יסוד מזבח החיצון, וכדילפינן מדכתיב בפר כהן משיח "ואת כל דם הפר ישפוך אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד", ודרשינן: ולא אל יסוד המזבח הפנימי.

והוינן בה: כיצד יכול אתה לדרוש כך והא מיבעי ליה למדרש לגופיה, לומר שאפשר לשפוך את שיירי הדם של החטאות הפנימיות אפילו על יסוד מזבח החיצון, אך אולי כל שכן שאפשר לשופכם על המזבח הפנימי, שהוא מקום מתן דמם, ואם כן, מנין לנו שבא הכתוב למעט שיש ליתן את שיירי הדם של החטאות הפנימיות בדוקא על יסוד המזבח החיצון? ומשנינן: אם בא הכתוב רק להכשיר את שפיכת הדם אפילו אל יסוד מזבח החיצון לא איצטריך ליה למיכתב ביה "מזבח העולה", שהרי מ"המזבח אשר פתח אהל מועד" נפקא שהוא כשר לשפיכה. מאי האי שהוסיף הכתוב לקרותו "מזבח העולה"? אלא, בהכרח, "על יסוד מזבח העולה" בא ללמדך שרק על החיצון ישפך דמו ולא על הפנימי.

עוד שנינו בברייתא דילפינן מהא דכתיב בשעיר הנשיא [שנעשה בחוץ בלבד], "אל יסוד מזבח העולה"


הערות

[1] רש"י מפרש שדחיה זו היא רק לפי מר זוטרא [לעיל נ א] שסובר שהכל תלוי במלמד אם הוא קדש או חולין, ולא בלמד. אבל השיטה מקובצת [כאן אות א] הביא שכאשר שני המלמדים הראשונים הם חולין כמו כאן, גם רב פפא מודה שאין הולכים אחר הלמד השני שהוא קדש, ורק כשהמלמד הראשון הוא חול ושני הלמדים הם קדש כמו לעיל שם, בזה סובר רב פפא שהולכים אחר הלמד.

[2] התוס' בנדה [מ ב] הקשו למה לא נלמד לן בדם כלומר בשקיעת החמה [שאז הוא נפסל, כדלקמן נ"ו] כשר, מלן באימורין שודאי אינם נפסלים אז אלא בעלות השחר, ומאחר שנלמד שלן בדם כשר בשקיעת החמה, ממילא גם כשיעלה עמוד השחר לא ישתנה דינו, [הגם שבעה"ש אימורין נפסלין], מאחר והדם כבר נפסל בשקיעה, לא יוסיף עוד פסול במה שלנו עוד בעה"ש. ותירץ המקדש דוד [סימן טז סוף סק"ב] שהפסול של שקיעת החמה בדם פסול אחר לגמרי הוא מפסול לינה, ומשום כך הגם שפסול של שקיעה נלמד מאימורין לומר בו אם עלו לא ירדו, מכל מקום בעה"ש צריך לימוד נוסף על זה, ואין זה כמו לן שני לילות שכתבו התוס'.

[3] מדברי התוס' [לעיל נ ב ד"ה מה מצינו] מבואר שגם לפי המסקנא נשארנו בפשיטות שדבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בבנין אב, והברכת הזבח ועוד אחרונים תמהו בזה, שהרי אם יש לימוד "זאת תורת" לרבות פסולין שאם עלו לא ירדו, ומבנין אב רק ידענו לקבוע איזה פסולין ירדו ואיזה לא ירדו, אם כן מנין שגם בנין אב גמור חוזר ומלמד בבנין אב אחר.

[4] גירסת רש"י היא "יסוד שכנגד הפתח", והקשו התוס' והרי בלא זה ידענו שיתן השיריים על יסוד מערבי, מדין אין מעבירין על המצוות, שהרי בו הוא פוגש ראשון כשיוצא מההיכל, ותירצו שדין אין מעבירין נאמר רק כשיש לפניו שתי מצוות והנידון הוא איזה מהן לעשות קודם, ובזה נאמר שיעשה תחילה את המצוה שבאה לפניו קודם, אבל כשהוא צריך לעשות מצוה באחד מתוך שני דברים, כגון כאן שהוא צריך ליתן השיריים ליסוד באחת מרוחות המזבח, בזה לא נאמר כלל דין אין מעבירין. ובמנחות [סד ב] מבואר בגמרא שכאשר היו יוצאים לקצור את העומר היו מביאים מן הקרוב לירושלים משום אין מעבירין, והקשה בחידושי הגרי"ז כאן שהרי הנידון שם הוא ממש כמו בשפיכת שיריים, שהרי היו צריכים לקיים המצוה באחת מן השדות להביא ממנה את העומר, ואם כן הרי לא שייך דין אין מעבירין. וביאר בכונת התוס' באופן אחר, שבשפיכת שיריים כאשר נותן השיריים ביסוד לרוח אחת, הרי בעצם המצוה אינה מתייחדת בדוקא ליסוד של רוח זו, אלא המצוה מתקיימת בכללות ביסוד המזבח, שהרי כל הרוחות כשירות לזה, וכל הרוחות הם בעצם יסוד אחד, ומשום כך לא שייך אין מעבירין, אבל בעומר הרי כשמביא משדה אחת, אין מתקיים שום מצוה בשדה האחרת, ולכן נאמר שם אין מעבירין. והתוס' מגילה [ו ב ד"ה מסתבר] הקשו על עיקר תירוץ זה ממה שנאמר שם בגמרא שהסובר שתיקנו לעשות פורים באדר הראשון, טעמו משום שאין מעבירין על המצוות, והרי גם שם הנידון הוא על שני זמנים באיזה מהם יש לעשות המצוה, ועל כן דחו תירוץ זה. והטורי אבן שם כתב שהיה אפשר לכאורה לתרץ שהפסוק נצרך למקרה שכבר עבר והלך מיסוד מערבי, שמצד אין מעבירין היה צריך ליתנו ליסוד ששם עומד עתה, שאם יחזור ליסוד מערבי, נמצא ששוב מעביר על המצוה שישנה לפניו עתה, ולכן נצרך הפסוק כדי לומר שדינו לינתן בדוקא ביסוד מערבי ויהיה צריך לחזור לשם, אולם הוכיח שם שגם מצד הדין אין מעבירין היה צריך לחזור ליסוד מערבי, ומשום שזה נקבע לפי מה שפגש בו לראשונה, ואין זה תלוי היכן הוא עומד עתה, [ויש אחרונים שנחלקו על הנחה זו, עיין משנה ברורה סימן כה ה], ועיין שם מה שתירץ קושית התוס' באופן אחר. ועל עיקר קושית התוס' הקשה הקרבן נתנאל [מגילה פרק ד סימן י אות ג] שהרי יסוד דרומי הוא תדיר, מאחר שהיו ניתנין עליו כל שיירי הקרבנות של מזבח החיצון, ואם כן בלא הפסוק היינו נותנים השיריים על הדרומי משום דין תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם הגם שנעביר על היסוד מערבי, וכתב שמדברי התוס' מוכח שדין אין מעבירין דוחה לדין תדיר קודם, ושלא כדברי הפוסקים באו"ח [סימן תרפ"ד], ועיין מה שדחה דבריו החזו"א בליקוטים כאן.

[5] שיטת הראב"ד [תמיד ריש פ"ד] שבכור מעשר ופסח הניתנין מתנה אחת, אין בהם דין שפיכת שיריים, וכן דייקו האחרונים מדברי הרמב"ם [מעשה הקרבנות ה יז] שלא הזכיר שפיכת שיריים בבכור מעשר ופסח. וביאר בספר מנחת אברהם שדין שפיכת שיריים הוא ליתן מתנה נוספת משיירי הדם, ומאחר שבהם נאמר דין מתנה אחת, משום כך אין בהם דין שפיכה, וכביאור זה משמע בלשון הראב"ד שם, אולם מדברי התוס' בסוגייתנו [נא ב] מבואר שגם בהם היה מצות שפיכת שיריים, ועוד הביא הראב"ד שם בשם רבינו אפרים שדין שפיכת שיריים נאמר רק בחטאת ולא בשאר קרבנות, מלבד קרבן תמיד שהוקש לחטאת, ולדבריו יתפרש "תן יסוד למזבחה של עולה" הנאמר כאן, על תחילת המתנה שיהיה כנגד היסוד, כן פירש הראב"ד.

מטהרת טריפתה מטומאתה, אף מליקה בקדשים שמכשרתה את חטאת העוף באכילה, תטהר טריפתה מטומאתה.

ר' יוסי אומר: הואיל ומבהמה למדנו עיקרו של דין זה, דיה שתהא טריפת העוף כנבלת בהמה טהורה, ששחיטתה מטהרתה ולא מליקתה, ואין להוסיף לימוד יתר. ועל כל פנים רואים מכאן שר' מאיר לומד בנין אב מקל וחומר.

ודוחים: ולא היא, התם תיהוי [שם תהיה] היא הראיה, במקומה תישאר, ואין ללמוד ממנה, כי במקרה זה משחיטה דחולין קאתיין [הן באות], גם מליקת העוף משחיטת עוף חולין בבנין אב, וגם שחיטת עוף חולין משחיטת בהמת חולין בקל וחומר, ובזה אין הגבלה של למד מלמד.

א ועוד שואלים: דבר הלמד בבנין אב, מהו שילמד בהיקש ובגזירה שוה ובקל וחומר ובבנין אב?

ואומרים: פשוט מהא חדא [פתור מאלה אחת] ממה ששנינו בברייתא, על רשימת דברים פסולים להקרבה, שאם עלו למזבח — אינם יורדים ממנו בדיעבד, והם: לן, טמא, יוצא, שנשחט חוץ לזמנו, שנשחט חוץ למקומו, שקיבלו פסולים וזרקו את דמו. וכך לשון הברייתא: מפני מה אמרו: לן בדם שהוא כשר כלומר, שאם עלה למזבח לא ירד — שהרי לן באימורין כשר. ומנין אנו יודעים שלן באימורין כשר — שהרי לן בבשר כשר שהרי בשר שלמים מותר באכילה לכתחילה ליום ולילה ויום.

מנין שיוצא חוץ לעזרה, אם עלה אין מורידים אותו — הואיל ויוצא כשר בבמה.

טמא — הואיל והותר בעבודת ציבור שאם הציבור או הכהנים טמאים הותרה עבודת הציבור בטומאה.

ומנין שקרבן הנפסל במחשבת חוץ לזמנו אם עלה לא ירד — הואיל והוא מרצה לענין פיגולו, שהרי אם היה פסול לא היה חל עליו דין פיגול.

חוץ למקומו — הואיל והוקש לחוץ לזמנו.

ומה שאמרו על קרבנות שקיבלו פסולין וזרקו דמן שאם אלו לא ירדו — מדובר בהנך [באותם] פסולין דחזו [שראויים] לעבודת ציבור, כגון כהן טמא. על כל פנים למדנו מכאן שדבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בבנין אב, שהרי לן באימורים נלמד בבנין אב מלן בבשר, וחזר ולימד בבנין אב על לן בדם. ולגופו של לימוד זה שואלים: וכיצד יכול אתה ללמוד על אימורים שאסורים בלינה, מבשר שניתן לכתחילה לאוכלו למחרת? וכיוצא בזה, כיצד אתה למד דינו של יוצא מדין הקרב בבמה בזמן שהיא מותרת?

וכי דנין דבר שלא בהכשירו כלומר, להכשיר דבר שעושה שלא כראוי, מדבר שבהכשירו שכשר כך לכתחילה?

ומשיבים: התנא, מ"זאת תורת העולה" (ויקרא ו, ב) שריבה בה הכתוב את הפסולים שלא ירדו סמיך ליה [סומך עליה], ולא על דרך הלימוד הזאת, שאינה אלא אסמכתא בלבד.

ב שנינו במשנה: שירי הדם של חטאות הפנימיות, מה שנותר לאחר הזאת הדם, היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון, במקום בו הוא בולט מקיר המזבח. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר קרא [המקרא] לגבי שיירי הדם בפר כהן משיח: "ואת כל הדם ישפוך אל יסוד מזבח העלה אשר פתח אהל מועד" (ויקרא ד, ז), לומר ההוא [אותו יסוד] דפגע ברישא [שפוגש אותו בתחילה] כשיוצא מפתח אוהל מועד שהיה במערב.

ובענין זה של שפיכת שיירי דם החטאת נזכר שלוש פעמים "אל יסוד מזבח העולה", בפר כהן משיח ובפר העלם דבר שדמם ניתן מתחילה בפנים, ובשעיר נשיא שדמו ניתן בחוץ, ועל כך תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בפר כהן משיח "ואת כל הדם ישפוך אל יסוד מזבח העלה" (ויקרא ד, ז) הרי זה בא לומר — ולא אל יסוד מזבח הפנימי עליו נזרק דמו, ומה שנאמר שוב בפר העלם דבר:

"אל יסוד מזבח העלה" (ויקרא ד, יח), למרות שדינו הושווה לפר כהן משיח, בא לומר כי אין לו כלל יסוד למזבח הפנימי עצמו.

ומה שנאמר שוב בשעיר הנשיא שדמו ניתן על מזבח החיצון: "ואת דמו ישפוך אל יסוד מזבח העלה" (ויקרא ד, כה) — בא לומר: תן יסוד למזבח של עולה שכל הדמים הניתנים על מזבח העולה, יישפכו שייריהם אל היסוד.

ויש לשאול: או אינו אלא בא לומר: מזבחה של עולה יהא ליסוד שזריקת דם העולה על קרנות המזבח צריכה להיות במקום שיש בו יסוד למזבח! אמר ר' ישמעאל: אין צורך בכתוב לענין זה, שהרי קל וחומר הוא, מה שיריים שאין מכפרין, בכל זאת טעונין שפיכה במקום יסוד, תחלת עולה כלומר, זריקת דמה על קרנות המזבח, שהיא המכפרת, אינו דין שטעונה מקום יסוד?

ובדומה לכך אמר ר' עקיבא: מה שפיכת שיריים של דם העולה, שאין מכפרין ואין באין מעיקרם לכפרה — טעונה יסוד, תחלת עולה שמכפרת ובאה לכפרה, אינו דין שטעונה יסוד?

אם כן, מה תלמוד לומר "אל יסוד מזבח העלה"? לומר תן יסוד למזבחה של עולה. עד כאן לשון הברייתא. ומעתה דנים בה לפרטיה.

אמר מר [החכם]: נאמר בפר כהן משיח "ואת כל הדם ישפוך אל יסוד מזבח העולה" (ויקרא ד, ז) — ולא יסוד מזבח הפנימי. ומקשים: הא מיבעי ליה לגופיה [הרי נזקק פסוק זה לעצמו] שצריך לתת שם את שיירי הדם! ומשיבים: דבר זה מ"אשר פתח אהל מועד" האמור שם נפקא [יוצא], ומדוע נזכר שהוא מזבח העולה?

ללמד: ולא יסוד מזבח הפנימי. ועוד שנינו בברייתא: "אל יסוד מזבח העלה" האמור בשעיר נשיא,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and it purifies its tereifa from its impurity, so too its pinch-ing, which permits bird offerings with regard to consumption, should purify its tereifa from its impurity.

Rabbi Yosei says: Although one can derive from the case of an animal that slaughter purifies the tereifa of a bird from its impurity, that derivation cannot be extended to pinching. The same restriction that applies to every a fortiori inference, namely, that a halakha derived by means of an a fortiori inference is no more stringent than the source from which it is derived, applies here: It is sufficient for the halakhic status of the carcass of a bird that is a tereifa to be like that of the carcass of an animal of a kosher species that is a tereifa; i.e., that only its slaughter purifies it, but not its pinching.

The Gemara rejects this proof: And that is not so. Let it remain there, i.e., one cannot learn from it, as that is a case that comes from the slaughter of non-sacred animals. The halakha of the pinching of a consecrated bird is derived through a paradigm from the halakha of the slaughter of a non-sacred bird, and the halakha of the slaughter of a non-sacred bird is derived through an a fortiori inference from the halakha of the slaughter of a non-sacred animal. Outside of the realm of consecrated matters there is no question that a matter derived via one of the hermeneutical principles can then teach its halakha via another principle. The entire question under discussion is only with regard to the realm of consecrated matters.

§ The Gemara asks: What is the halakha as to whether a matter derived via a paradigm can teach its halakha to another matter via a juxtaposition or via a verbal analogy or via an a fortiori inference or via a paradigm?

The Gemara states: Resolve at least one of those questions. The Gemara cites a lengthy baraita before stating the resolution inferred from that baraita. For what reason did the Sages say that in the case of blood left overnight it is fit, i.e., if blood of an offering had been left overnight and was then placed on the altar it need not be removed? This is as it is in the case of sacrificial portions, where if they are left overnight they are fit. From where is it derived that in the case of sacrificial portions which are left overnight, they are fit? This is as it is in the case of meat, where if it is left overnight it is fit, because the meat of a peace offering may be eaten for two days and one night.

From where is it derived that if an offering that has left the Temple courtyard is then placed on the altar it need not be removed? This is derived by a paradigm, since an offering that leaves its area is fit in the case of an offering brought on a private altar.

From where is it derived that if an offering that has become ritually impure is placed on the altar it need not be removed? This is derived by a paradigm, since one is permitted to offer an impure offering in the case of communal rites, i.e., communal offerings. In cases of necessity, the communal offerings may be sacrificed even if they are ritually impure.

From where is it derived that in the case of an offering that was disqualified due to the intention of the priest who slaughtered it to consume it beyond its designated time [piggul], if it was placed on the altar it need not be removed? The halakha applies there since the sprinkling of its blood effects acceptance of the offering notwithstanding its status of piggul. The status of piggul takes effect only if the sacrificial rites involving that offering were otherwise performed properly. This indicates that it still has the status of an offering, so it need not be removed from the altar.

From where is it derived that in the case of an offering that was disqualified due to the intention of the priest who slaughtered it to consume it outside its designated area, if it was placed on the altar it need not be removed? This is derived by a paradigm, since it is juxtaposed to an offering that was slaughtered with intent to consume it beyond its designated time.

From where is it derived that in the case of an offering for which priests who are disqualified collected and sprinkled its blood, if it was placed on the altar it need not be removed? This is derived from the halakha of these priests who are generally disqualified because they are impure, yet who are fit to perform the communal rites, i.e., to sacrifice communal offerings, when all the priests or the majority of the Jewish people are impure. In any event, the halakha of the sacrificial portions was derived via a paradigm from the halakha of meat that was left overnight, and then the halakha of blood was derived via a paradigm from the halakha of the sacrificial portions. Evidently, a matter derived via a paradigm can teach its halakha to another matter via a paradigm.

The Gemara questions the derivations of the baraita: But can one deduce the halakha of a matter that is not fit, i.e., sacrificial portions that are disqualified due to having been left overnight, from the halakha of a matter that is fit, i.e., the peace offering, which is permitted to be eaten for two days and one night? Similarly, how can the baraita derive the halakha of meat that was removed from the Temple courtyard from the halakha of a private altar, which has no sacred area surrounding it?

The Gemara answers: The tanna relied on the verse: “Command Aaron and his sons, saying: This is the law of the burnt offering: It is that which goes up on its firewood upon the altar all night until the morning; and the fire of the altar shall thereby be kept burning” (Leviticus 6:2), which amplified it, teaching that many types of disqualified offerings may be left upon the altar. The derivations written in the baraita are mere supports for those halakhot.

§ The mishna teaches with regard to the sin offerings whose blood is presented inside the Sanctuary: As to the remainder of the blood which is left after the sprinklings, a priest would pour it onto the western base of the external altar. But if he did not place the remainder of the blood on the western base, it does not disqualify the offering. The Gemara asks: What is the reason that it must be poured on the western base? The Gemara answers: The verse states with regard to the bull offering of the High Priest: “And the priest shall sprinkle the blood upon the corners of the altar of sweet incense before the Lord, which is in the Tent of Meeting; and all the remaining blood of the bull he shall pour out at the base of the altar of burnt offering, which is at the entrance of the Tent of Meeting” (Leviticus 4:7). This means that he must pour it on that base which he encounters first when he leaves the Tent of Meeting, which is the western base.

The Sages taught in a baraita: There are three verses that contain the same phrase. With regard to pouring the remainder of the blood of a bull offering of the High Priest, the verse states: “All the remaining blood of the bull he shall pour out at the base of the altar of burnt offering” (Leviticus 4:7). This teaches that it must be on the base of the external altar, but not on the base of the inner altar, where he had sprinkled the blood.

The baraita continues: With regard to the bull sacrificed for an unwitting communal sin the verse states: “And he shall sprinkle the blood upon the corners of the altar which is before the Lord, that is in the Tent of Meeting, and all the remaining blood shall he pour out at the base of the altar of burnt offering, which is at the entrance of the Tent of Meeting” (Leviticus 4:18). This teaches that the inner altar itself has no base at all.

Finally, the verse states with regard to the sin offering of a king: “And the priest shall take of the blood of the sin offering with his finger and place it upon the corners of the altar of burnt offering, and the remaining blood thereof shall he pour out at the base of the altar of the burnt offering” (Leviticus 4:25). This teaches that you must give a base to the altar of the burnt offering, i.e., that the remainder of any blood placed on the altar must be poured on the base.

The baraita continues: Or perhaps it is not so, but rather the verse serves to teach that any sprinkling of blood on the corners of the altar of the burnt offering will be done on a part of the altar where there is a base. Rabbi Yishmael said: There is no need for the verse to teach that halakha, because it can be derived via an a fortiori inference: Just as the remainder of the blood, which does not effect atonement, requires pouring on the base of the altar, with regard to the initial sprinkling of the blood of a burnt offering, which effects atonement, is it not logical that it requires a part of the altar where there is a base?

Similarly, Rabbi Akiva said: Just as the remainder of the blood, which does not effect atonement and does not come for atonement, nevertheless requires pouring on the base of the altar, with regard to the initial sprinkling of the blood of a burnt offering, which effects atonement and comes for atonement, is it not logical that it requires a part of the altar where there is a base?

The baraita concludes: If so, why must the verse state: “At the base of the altar of burnt offering” (Leviticus 4:25)? It is to teach that you must give a base to the altar of the burnt offering, i.e., that the remainder of the blood of the offering must be poured on the base.

The Gemara discusses this baraita. The Master says: The verse states: “At the base of the altar of burnt offering, which is at the entrance of the Tent of Meeting” (Leviticus 4:18). This teaches that it must be on the base of the external altar, but not the base of the inner altar. The Gemara asks: Isn’t that necessary for the matter itself, to teach that the remainder of the blood must be poured onto the base of the external altar? The Gemara answers: That halakha is derived from: “Which is at the entrance of the Tent of Meeting” (Leviticus 4:18), referring to the external altar. Therefore, the verse mentions the altar of burnt offering to exclude the base of the inner altar.

The baraita teaches with regard to the sin offering of a king: The verse states: “And the priest shall take of the blood of the sin offering with his finger, and place it upon the corners of the altar of burnt offering, and the remaining blood thereof shall he pour out at the base of the altar of burnt offering” (Leviticus 4:25).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רש"י ד"ה שקבלו פסולין. או זרקו כו'. כ"נ דצ"ל עיין לקמן פז ע"ב:

תוספות ד"ה אשר פתח אהל מועד. המסתכל יפה יפה בדברי התוספות במ"ש קשיא דלמה לי קרא ובמה שסיימו אי לאו דגלי קרא בהדיא יבין דס"ל דאין מעבירין על המצות הוא מדאורייתא וכן מוכח מהתוספות פ"ק דמגילה. ומ"ש המגיה בשו"ת מהר"י מברונה סימן קצ"ד לא כיון יפה בכל מ"ש בזה כאשר יראה המעיין ישר הולך ואין להאריך ודוק הטב:

גמרא תנא אזאת תורת העולה ריבה סמיך כו' כצ״ל. וכתב מ״ו הב״ז ולפ״ז נראה לי דלא איפשטי׳ בעיין דהא אינו ב״א גמור אלא אסמכתא בעלמא דקרא עיקר ועיין במ״ש התוס׳ לעיל דף מ״ז ע״ב ד״ה מה נתינה כו' שכתבו בפשיטות דניפשוט דדבר הלמד בב״א חוזר ומלמד בב״א ע״ש ולדידי צ"ע מנ״ל עכ״ל ותמיה לי דמביא תוס׳ דלעיל ואישתמיטיה מיניה מ״ש בדף זה בד״ה מה מצינו כו' ודבר הלמד בב״א חוזר ומלמד בב״א כדמסקא בשמעתין כו'. אבל לענ״ד דודאי ניפשוט מברייתא דדבר הלמד בב״א חוזר ומלמד בב״א אפילו אליבא דמסקנא מדפריך וכי דנין דבר שלא בהכשירו כו׳ וע״ז מסיק דאזאת תורת העולה סמיך ולא פריך וכי דנין דבר בב״א מדבר הדנין בב״א אלא ע״כ דפשיטא ליה לתנא דחוזר ודנין מ״ה פריך הכי נ"ל:

רש״י ד״ה ולן באימורין כו׳ אימורין גמרי בבנין אב והדר מגמר בבנין אב על הדם הס״ד וכצ״ל:

ד"ה הואיל ומרצה כו' לחייב עליו משום פיגול כצ״ל:

ד״ה שקבלו כו' לא ירדו הס״ד:

ד״ה וכי דנין ותו יוצא במקדש כו' כצ״ל:

ד״ה זאת תורת כו׳ הני מהני וקרא עיקר וטעמי׳ אסמכתא כו' כצ״ל:

ד״ה מאי טעמא אל יסוד מערב הס״ד וכצ״ל:

ד״ה דכתיב בפר כו' מתן דם ליסוד כפר כהן משיח כו' כצ״ל:

ד״ה אל יסוד כו' תלתא אל יסוד מזבח העולה כו' כצ״ל:

בא״ד בת״כ אל יסוד מזבח העולה של פר כהן משוח ולא יסוד כו' כצ״ל והד״א:

בא״ד שאין תלמוד לומר אין לו יסוד לפנימי עצמו כו׳ כצ״ל:

בא״ד שירי מזבח החיצון יקבל דבר אחר כו' כצ״ל:

בא״ד והכי גרסינן ופירושו אל יסוד כו' כצ״ל:

ד״ה אל יסוד כו' כצ״ל:

בא״ד מתרי טעמא שאם שירי דמים כו׳ כצ״ל:

ד״ה או אינו כו' כלום על שפיכת שירים כו' כצ״ל:

תוס׳ ד״ה פשוט מיהא חדא תימא דתרתי תיפשוט כו'. ולענ״ד לאו תמיה היא כלל דעכ״פ מברייתא ליכא למיפשט אלא חדא:

ד״ה מפני מה כו' דם המתיר עדיף ולא ילפינן דם שלא בהכשרו כו׳ כצ״ל:

ד״ה אשר פתח כו' שהוא כנגד כו' כצ״ל:

בא״ד בסמוך לו ליציאתו מן כו' כצ״ל:

בא״ד לקמן בפ׳ קדשי קדשים כו׳ כצ״ל. דף ל״ח ע״ב:

בא״ד כגון דישון מזבח פנימיות ומנורה כו' כצ״ל:

בא״ד לא קבעינא מהאי כו' כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא[^1] אמר אמרה למד קדש ומלמד קדש משמע הא דאמרינן אלא למ״ד בתר מלמד אזלינן ר״ל בתר מלמד נמי דבעינן למד ומלמד שניהם קדש וכן כתב רש״י וכן שניהן צריכין שיהו בקדשים ומכאן קשיא לי למ״ש ביומא שילהי פ׳ שני שעירי דף ס״ח ע"א בד״ה ליתן מתנה שלישית שכתבו והא דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג״ש למ"ד באיזהו מקומן דבתר מלמד אזלינן אע״ג דלמד חול הוא ונ״ל הא דקאמר הכא אמר אמרה למד קדש ומלמד קדש היינו לסברא דידיה דבעי למד קדש לכך קאמר ליה הכי בעי למד קדש ומלמד קדש הואיל ולמד קדש כגון שלמים שפיר מיפשט בעיין אבל למר זוטרא דס"ל בתר מלמד אזלינן לא בעי קדש אלא מלמד דוקא אע״ג דלמד חול וכן מוכח לקמן פ׳ ק״ק דף ס׳ ע״ב דלמ״ד בתר מלמד אזלינן אע״ג דלמד חול הוא אבל למ״ד בתר למד אזלינן אע״ג דלא הוי חול אלא למד שני שפיר למדין ע"ש אבל אי למד שני קדש אע״ג דמלמד ולמד ראשון שבהם חול אין למדין כדמוכח מפרש״י לקמן גבי בעי׳ דבר הלמד בק״ו מהו שילמד בבנין אב דקאמר גמ׳ ולא היא התם תיהוי היא משחיטה דחולין קאתיין וכתב רש"י ולמאן דלית ליה דרב פפא אע״ג דלמד קדש לאו ראיה היא משמע דלרב פפא שפיר מייתי ראיה כיון דלמד שני קדש אע״ג דמלמד ולמד א׳ שחיטה דחולין היא וא״כ הא דכתב רש״י כאן הואיל ולמד קדש כגון שלמים שפיר מיפשט בעיין נ״ל דצ״ל כגון בכור וכו׳ דשלמים שהן למד א׳ לא איכפת לן בהו אי קדש אי חול למ״ד בתר למד אזלינן כמו שהוכחנו הכלל העולה דלמ״ד בתר למד אזלינן העיקר הוא למד שני אי קדש הוא אין למדין אע״ג דמלמד ולמד ראשון חול הן ואי למד שני חול הוא שפיר למדין אע״ג דמלמד ולמד א' קדש הן אבל אכתי איכא לספוקי למ״ד בתר מלמד אזלינן אי בעי מלמד ולמד ראשון קדש או מלמד לחוד סגי ודוק:

[^1] מאת העורך: בדפוס וילנא הקטעים דלהלן מופיעים בדף נ עמוד א

רש״י ד״ה ונאמר להלן ראש וכרעים בעולה כתב וכו' כצ"ל ותיבת בן צאן נמחק דמאי איריא דגמר מבן צאן ולא גמ׳ מבן בקר דכתיב בפ׳ תחילה וכ״ה בפרש״י בשילהי פ׳ שני שעירי ע"ש:

תוס׳ ד״ה מה להלן ע"י ניתוח וכו׳ כיון דהוי הימנו ודבר אחר וכו׳ עיין לקמן שילהי פרקין דף נ״ז ועיין במנחות דף ע״ח ועיין ביומא דף נ״ז ונראה דהכא ניתוח ושלא בהפשט חשיב ענין א׳ כיון דהכא לענין שריפה ודוק:

בא״ד כדפי׳ בקונטרס וע״ק דדבר הלמד בהיקש וכו׳ כצ"ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חידושים

גמרא שהרי לן בבשר כשר יוצא כו׳ תנא מזאת תורת העולה ריבה סמיך ליה עכ"ל. לשון רש״י לקמן דפ״ד סמיך ליה לאסמכתא למילתיה ע״כ. ור"ל דדרשות אלו שם לאסמכתא וטעם לתורת עולה שריבה מפני מה ריבה אלו ונתן קצת טעם לדבריו ובאמת שאין זה טעם גמור ונ״ל הלשון רש״י שבכאן צריך להגיה וכצ״ל וקראי עיקר וטעמיה אסמכתא (ובס״א ועיקר אסמכתא אקראי קאי והוא קרוב למה שהגהתי ודוק). שוב מצאתי להדיא כן ברש״י במנחות דף ו׳ ע״ב נ"ל ודוק ע״ש. ולפי״ז נ"ל דלא איפשיטא בעיין דהא אינו בנין אב גמור אלא אסמכתא בעלמא דקראי עיקר וצ״ע ועיין במ"ש התוס׳ לעיל דף מ״ז ע״ב ד״ה מה נתינה כו׳ שכתבו בפשיטות דנפשט דדבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בבנין אב ע״ש ולדידי צ״ע מנ"ל ואעפ"כ בטלה דעתי נגד דבריהם ודוק:

ת"ר אל יסוד המזבח כו׳ (מיימוני פ״ה מה׳ מע״ק)

או אינו אלא מזבח׳ כו׳ (פי׳ הוא קושיא היאך ס״ד למימר כן דהא לפ״ז ה"ל למימר אל יסוד העולה וכו' ומשני דה"ק או אינו כו' והא דלא אמר יסוד העולה א״כ ה״א בזקיפה כו' ק״ל ועיין בס׳ קרבן אהרן פ' ויקרא דף ק״ו ע״א וא״צ לאריכותו):

הגהות

רש"י ד״ה ה"ג ולא היא כו׳ אלא מהיקשא דוזאת כו׳ (ר״ל דשוותה העוף לבהמה בין בחולין בין בקדשים ק״ל):

ד"ה ולן באימורים כו׳ בבנין אב על הדם הס״ד:

ד״ה טמא כו׳ לא ירדו הס"ד:

ד״ה הואיל ומרצה כו׳ לא ירדו הס״ד:

ד״ה שקבלו פסולים כו׳ כהן טמא הס"ד:

ד״ה זאת תורת כו׳. עלו לא ירדו כדכתיב כו' כצ"ל. ולעיל בשמעתי׳ פירשתי כוונת רש"י בזה הדבר:

תוס׳ ד"ה פשוט מיהא חדא כו׳ וכה״ג עביד ק״ו לעיל הס״ד:

ד"ה מפני מה אמרו כו׳ ולא ילפינן דם שלא כו׳ כצ״ל:

ד"ה אשר פתח שייך לדף נ״א ע"א:

רש"י ד״ה מ״ט אל יסוד כו' אוהל מועד יסוד שכנגד כו׳ דם ליסוד בפר כהן משיח כו' לדם הפר הד"א והס״ד:

ד״ה אל יסוד המזבח כו׳ ולא לפנימי הס"ד:

ד״ה אל יסוד כו' כדאמרן שיריו של כו' מזבח העולה תן יסוד כו׳ תורת שפיכת שירים ליסוד להלכות כו׳ טעון בעולה ובכל דמים כו' למילף מהכא הד"א וכצ״ל הס״ד:

ד״ה ור״ע כו׳ מאי בינייהו כו׳ הס״ד:

ד״ה מאשר פתח כו׳ אוהל מועד מזבח כו' הד״א:

תוס' (בדף נ״א ע״א) ד"ה אשר פתח כו׳ דגלי קרא בהדיא הס״ד:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

תוס׳ ד"ה מה להלן והוא בדף מ"ח ע"ב כיון דהוי הימנו ודבר אחר דשלא בהפשט וכו׳ ושמא אין זה היקש אלא גילוי מילתא בעלמא נראה כוונתם כיון דאין זה היקש בפר כהן משיח א״כ שפיר יליף מיניה פר י"כ א״כ יכולין ג"כ למילף ע"י ניתוח דהוי הימנו ודבר אחר ומה מאוד לא יכולתי להבין קושיא זו דאי זה מיקרי הימנו ודבר אחר א"כ למה לי לאקושי זבחי שלמי ציבור לעולה ליקשי לחטאת ונילף שהוא קדשי קדשים דכתיבי בגופיה ויוכל למילף גם צפון וכן למה לי אשר יורם דלא להוי דבר הלמד בהיקש דהא שעירי ע"ז ילפינן מהעלם מה דכתיב בגופיה א״כ שפיר יכול למילף אף ליותרת ושתי כליות דהוי הימנו ודבר אחר ובאמת הימנו ודבר אחר לא נתפרש בענין זה אלא היכא דהוי ענין אחד כגון י׳ חלות של מצה דילפינן מחמץ וחמץ ילפינן ש"י עשרון עיין במנחות דף ע"ח ע״א וביומא דף נ"ז ע"א דילפינן הזאה בפנים עיין בפי׳ רש"י ובסוף איזהו מקומן ולכל הפירושים אינו נראה שיהיה זה הימנו ודבר אחר דניתוח אינו בא כלל להפשט דאפשר שלא בהפשט ושלא בנתוח ואח״כ ראיתי שהתוספות הרגישו בזה ביומא ובסוף פירקין אליבא דאמת דחוץ מפנים ומ"מ איך אפשר לומר שהפשט וניתוח יהי׳ הימנו ודבר אחר וצ"ע:

ד״ה אלא למאן דלית ליה לרב פפא מאי איכא למימר ורב אדא בר אהבה וכו׳ וא״ת דפ׳ אמר להם הממונה וכו׳ קשה לי דהא כתבו התוספות לעיל בפ׳ ב״ש דף מ"א ע"א ד"ה ואתי ליה שעיר י"כ דבפ׳ איזהו מקומן משמע דקודם יש לנו לומר דדבר הלמד בק"ו חוזר ומלמד בהיקש ממה שנאמר דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בק"ו ולפי סברא זו אין כאן מקום לדבריהם ובאמת דבריהם תמוהים לי דהא לא משמע כאן כלל דיותר יש לנו לומר דבר הלמד בק"ו חוזר ומלמד בהיקש אדרבה משמע הכא דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בק"ו אבל איפכא לא נפשוט ונשאר בתיקו:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

דף נ"א מפני מה אמרו לן בדם כשר, שהרי לן באימורים כשר וכו' - הקשו בתוס' תימא דלמא לן הדם לאחר שקיעת החמה יליף מלן באימורים דלא פסלי בשקיעת החמה אלא בעמוה"ש, - ולכאורה תמוה לפי מה דאיתא במנחות ק' דלענין מזבח וכבש המקדשין דאם עלה לא ירד, זהו לפי הקרבתן, וכל הקרב ביום נתקדש ביום, וכל הקרב בלילה נתקדש בלילה, ולפ"ז בדם שעלה על המזבח אם עלה לא ירד, זהו דוקא ביום בזמן הקרבתו, דהיינו הזריקה, וזהו ע"כ הפירוש אם עלה לא ירד, היינו שנזרק על המזבח, וזהו בזמן שעושה פעולת הכפרה, - ולפ"ז ע"כ האי לן הדם, היינו שלן עד למחרתו, ועלה על המזבח ביום, ואין מקום לקושיות התוס'. - אמנם נראה דהתוס' מקשו לשיטת הר"ת לקמן נ"ו דפירש ששתי שקיעות יש לענין דם, היינו דלענין לפסול הדם נפסל בשקיעה הראשונה, וזמן ההקרבה לענין הדין זמנו ביום, מביום צותו, זהו הזמן בשקיעה השניי', כמבואר לקמן בתוס' וזהו שמקשה התוס' דלמא מיירי שעלה הדם על המזבח טרם פסול האימורים, וכמש"נ בדין אין מעבירין על המצות.

א תוס' ד"ה אשר פתח אהל מועד וכו' ומיהו הא גופא קשיא דלמ"ל קרא דפתח אהל מועד תופ"ל דאין מעבירין על המצות וכו' ויש לומר דלא שייך אין מעבירין על המצות אלא כשיש שתי מצות לפניו כגון דישון מזבח פנימית ומנורה או כגון מצות קרנות שאינו יודע מהיכן יתחיל. אבל לקבוע מקום אשפיכת שיריים לא קבעינן מהאי טעמא אי לאו דגלי קרא בהדיא. - וע"כ ביאור דבריהם כמו שכתבו ביומא ל"ג דדוקא כששתי המצות לפניו ואינו יודע איזו להקדים אז ישנו לכללא דאין מעבירין וכו' אבל היכא דלא עביד אלא חדא מצוה ליתא בזה כללא דאין מעבירין וכו' יעוי"ש.

ב כתב הרא"ש בהלכות תפילין סי' ל"ו וז"ל ירושלמי דשלהי מגילה תפילין ומזוזה מי קודם שמואל אמר מזוזה קודמת רב הונא אמר תפילין קודמין וכו' ומסתברא דהלכתא כרב הונא דמצוה דגופי' עדיף, וגם מדפרש תלמודא טעמי' אלמא חשיב לי' עיקר עכ"ל הרי דיהיב רבינו הרא"ש שני טעמים לפסוק כרב הונא, חדא מפני הסברא, וגם מדנתן הירושלמי טעם וראי' לרב הונא, - והנה בעיקר הדבר הא דמביא הירושלמי מהא דמזוזה שבלה אין עושין ממנה תפילין, מבואר בש"ס דילן להיפוך, וכבר העירו בזה הב"י והמעדני יו"ט יעו"ש, אבל בהא דכתב הרא"ש דמסתבר כרב הונא מטעם דהוי מצוה שבגופי' ועדיפא, תמוה היאך אמר סברות בזה אשר לא הוזכר שם בירושלמי, וגם בש"ס דילן לכאורה אין מקור לזה. ומצאתי בביאור הגר"א יו"ד סי' רפ"ה שעמד בזה יעוי"ש.

ג והנה יש למצוא מקור לדברי' מש"ס קדושין כ"ט ת"ר הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו, ר' יהודה אומר בנו קודם שזה מצותו על אביו, וזה מצות בנו עליו, א"ר ירמי' הכל מודים היכא דליכא אלא חמש סלעים הוא קודם לבנו מ"ט מצוה דגופי' עדיף וכו' - וכן מבואר שם לענין תורה הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו, והוי ג"כ משום מצוה דגופי' עדיפא. - הרי מבואר דאעפ"י שמצות פדיי' להבן מוטל על האב, וכמו כן החיוב מוטל על האב ללמד תורה לבנו, ומכל זה מבואר, דמצוה שעל גופו ממש יש לה דין קדימה. - ולפ"ז בהאי דינא דתפילין ומזוזה אעפ"י שמחויב בשניהם, עכ"ז יש לתפילין דין קדימה, יען דהוי מצוה שבגופי' ומזוזה הוי מצוה שחוץ לגופו, - וזהו סברת הרא"ש ומקורו מסוגיא דקדושין.

ד אמנם בעצם הסוגיא דקדושין יש להבין, דאיתא שם ת"ר לפדות את בנו ולעלות לרגל פודה את בנו ואח"כ עולה לרגל ר' יהודה אומר עולה לרגל ואח"כ פודה את בנו שזו מצוה עוברת, וזו מצוה שאינה עוברת יעוי"ש - וקשה הלא ר' יהודה עצמו סובר דמצוה שבגופי' עדיף, דהרי סובר בהוא לפדות ובנו לפדות דאם ליכא אלא חמשה סלעים דפודה את עצמו, אעפ"י שגם מצות פדיי' של בנו עליו מוטל עוד יותר מפדיון עצמו כמו שאמר ר' יהודה שזה מצוותו עליו, וזה מצוותו על אביו, ומכל זה אם אין לו יותר מחמשה סלעים סובר דמצוה דגופי' עדיף, ולפ"ז בשצריך לעלות לרגל ולפדות את בנו ודאי אית לן לומר דלעלות לרגל עדיף מפני דהוה מצוה שבגופי', דהרי בגופי' הוא עושה את המצוה, דהרי מחויב לבוא לעזרה לראות ולראות ברגל, ואין לך מצוה שבגופי' גדול מזה, ולפ"ז תיקשה מדוע אמר ר' יהודה דלעלות לרגל קודם מפני דהוי מצוה עוברת, וקשה הא בלא"ה לעלות לרגל קודם מפני דהוי מצוה שבגופי'.

ה עוד יש להבין בעיקר הדבר הא דמבואר בגמ' שם בקדושין דפדיון עצמו קודם משום דהוי מצוה שבגופי', ופדיון בנו הוי מצוה שחוץ לגופו, וצריך ביאור מדוע באמת הוי פדיון עצמו מצוה שבגופי', דאטו בגופי' נעשית המצוה כמצות מילה, הלא בגופו לא נעשה דבר, וגם לתפילין לא דמי, דהתם בתפילין הוי מלבוש על הגוף, משא"כ בפדיי' לא שייך זה, דהרי עצם המצוה לא נעשית בעצם גופו מאומה. וגופו לא הוי אלא תנאי המביא להמצוה אשר ע"י גופו בא למצוה, וכמו שבפדיון בנו הוי בנו התנאי והסיבה להמצוה, דהיינו שבשביל גוף בנו נתחייב בפדיי', כן גם הוא עצמו הוי תנאי וסיבה להמצוה, וא"כ מה שייך לומר בזה דפדיון עצמו הוי מצוה שבגופי' יותר מפדיון בנו,

ו ומה שנראה לומר בזה הוא לפי מה שמצינו ביומא ל"ג אמר רבא משמי' דר"ל עבורי דרעא לטוטפתא אסור היכי עביד מדרעא לטוטפתא, ופירש"י שצריך להניח תפילין של יד מקודם מטעם דבזרוע פגע בראשונה, והקשו התוס' דלפירש"י מאי איריא מדר"ל תיפ"ל דזהו הסדר של תפילין מדכתיב וקשרתם לאות על ידך והדר והיו לטוטפת בין עיניך כמבואר בהקומץ רבה יעוי"ש. - ונראה דרש"י בא לחדש דין אחר דהנה שם בהקומץ מיירי שיש לו שתי התפילין של ראש וגם של יד ומחויב להניח את שתיהן, בזה אמרה תורה דמחויב להניח מקודם את השל יד, ואח"כ השל ראש. והכא, כוונת רש"י, באופן אם אין ידו משגת לקנות שתי התפילין, ואינו יודע איזו יקנה אם של יד או של ראש ושפיר הוי אמרינן דשל ראש קודם מטעם דהוי מקודש יותר מתפילין של יד. בזה בא רש"י לפרש כיון דבזרוע פגע בראשונה, מחויב לקנות של יד מקודם משום אין מעבירין על המצות והתוס' שהקשו על רש"י אזלי לשיטתם שם בתוס' ד"ה אין מעבירין שכתבו דליתא האי כללא דאין מעבירין וכו' רק בששתי המצות לפניו ואינו יודע איזו להקדים, אבל היכא דלא עביד אלא מצוה חדא בזה ליתא הכלל דאין מעבירין וכו' יעוי"ש - עי' בטורי אבן מגילה ו' שמאריך בזה - להכי לא ניחא להתוס' לפרש כפירש"י יען דלא הוי שום נ"מ בתפילין בהא דר"ל דממנפ"ש אם שתי התפילין לפניו הר"ז ידעינן מהא דכתיב בקרא הסדר של תפילין דצריך להקדים השל יד להשל ראש, ואם מיירי שאין ידו משגת לקנות שתי התפילין, ואינו יכול לקיים אלא מצוה חדא, או של יד גרידא, או של ראש גרידא. הנה בזה ליכא הכלל דאין מעבירין וכו' ומחויב לעשות המצוה החשובה, ובתפילין יהי' מחויב לעשות ולקנות דוקא השל ראש יען דמקודש יותר משל יד, - ולפ"ז - נמצא באופן שאין ידו משגת לקנות שתי התפילין ואינו יודע איזה מהן יקנה דלשיטת רש"י צריך לקנות השל יד דוקא משום דאין מעבירין וכו' ולשיטת התוס' ליתא בזה הכלל דאין מעבירין על המצות וצריך לקנות המקודש דהיינו השל ראש.

ז אמנם באמת מבואר בכמה מקומות דאפילו בלא היו לפניו שתי המצות אלא מצוה אחת לפניו ג"כ אמרינן הכלל דאין מעבירין על המצות כמבואר בפסחים ס"ד במשנה שחט ישראל וקבל הכהן נותן לחברו וחברו לחברו ומקבל את המלא ומחזיר את הריקן וכו' ואיתא בגמ' אבל איפכא לא מסייע לר"ל דאמר אין מעבירין על המצות יעו"ש- והנה התם ע"כ ליתא אלא מצוה אחת, דהרי בודאי ליכא שום מצוה, במה שמחזיר הריקן, ועיקר המצוה במה שמקבל המלא, וחזינן דאסור לעבור על המצוה, - וגם הסוגיא דמגילה ו' מבואר כן. כמבואר בתוס' שם ד"ה מסתבר יעוי"ש, ועי' בטורי אבן במגילה שם שדעתו דהאמת דאף במצוה חדא אמרינן אין מעבירין וכו' יעוי"ש ולפי מה שביארנו יהי' כן שיטת רש"י -ומזה יש להעיר על השערי תשובה או"ח סי' כ"ה סק"א הביא להלכה דאם אין ידו משגת לקנות שתי התפילין דצריך לקנות השל ראש דוקא מטעם המקודש יעוי"ש - ולפי מה שכתבנו תליא בשיטת רש''י ותוס'.

ח וזהו הביאור בגמ' קדושין דאם יש עליו שתי מצוות של פדיי' אחת עבור עצמו ועוד עבור בנו. דצריך לפדות את עצמו מקודם, יען דכיון דתמיד פוגע בגופו של עצמו תחילה, להכי מחויב לפדות את עצמו תחילה מטעם דאסור לעבור על המצוה, וכמו שאסור לעבור ממצוה של יד לשל ראש מטעם דפוגע בשל יד קודם, היינו דפוגע בזרוע בראשונה. כן אסור לעבור מגופו של עצמו ולעשות המצוה בגופו של בנו, - וזהו הביאור מצוה דגופי' עדיף, - והכא אתי שפיר אף לשיטת התוס' דהרי מיירי ששתי המצות של פדיי' לפניו, וצריך להקדים המצוה שפוגע בראשונה מטעם אין מעבירין על המצות.

ט ואתי שפיר בהי' צריך לפדות את בנו ולעלות לרגל דלא מצי אמר ר' יהודה דעליי' לרגל מוקדם מפדיית בנו יען דהוי מצוה שבגופי', והיינו כי פוגע בהגוף תחילה, דליתא דהרי עכשיו עדיין אין רגל ואין הגוף מחויב לעשות המצוה עדיין, דע"כ מיירי קודם הרגל, ועדיין ליתא חיוב על הגוף לעשות המצוה שהגוף מחויב, דהרי בע"כ עצם העלי' לרגל ליתא בזה מצוה בלתי הכשר מצוה גרידא, ועיקר המצוה הוא להיות בעזרה ברגל עצמו, ולא שייך בזה אין מעבירין על המצות, כיון דאין מצוה זו לפניו - וזה עדיף יותר מהא דמצינו ביומא ע' דאיתא שם הרואה כה"ג וכו' לא מפני שאינו רשאי וכו' ופריך פשיטא ומשני מהוד"ת אין מעבירין על המצות, ומאי מצוה ברוב עם הדרת מלך קמ"ל, ופירש"י דמצוה יש בראייתן קמ"ל דלא מעבר הוא מאחר שאינו עוסק בה יעוי"ש, הרי מבואר דאם אינו עסוק בה ג"כ לא שייך אין מעבירין וכו'. א"כ כש"כ ופשיטא הכא שעדיין אינו רגל דבודאי ליתא בזה חיוב כעת ולא שייך לומר אין מעבירין וכו' והוכרח ר' יהודה לומר הטעם משום מצוה עוברת, דכיון דרגל הוה מצוה עוברת, להכי יש לה דין קדימה - וגם רבנן ע"כ סברי הא דמצוה עוברת בעלמא, מדאיצטרך להו קרא לומר דפדיון בנו קודם מדכתיב כל בכור בניך תפדה, והדר לא יראו פני ריקם דקשה למה צריכין לקרא הא בלא"ה כיון דבפדיון בנו מחויב הוא עכשיו, ובחיוב לבוא לעזרה עדיין אינו מחויב עד הרגל, וממילא אית לן לומר אין מעבירין וכו' כמו שכתב הרדב"ז בתשובה סי' י"ג כמו שנתן לו השר רשות לצאת מבית הסוהר פעם אחת בשנה, דאז אפילו מצוה קלה שבאה לידו אסור להחמיץ, ומחויב לעשותה מטעם אין מעבירין וכו' ואינו צריך להמתין שירשנו השר לצאת ביום שאיכא חיוב מצוה רבה וגדולה כר"ה וכדומה יעוי"ש. - ולפ"ז הכא בדאיכא פדיון בנו וגם חיוב לעלות לרגל. ודאי דפדיון בנו עדיף, מטעם דהרי בזה מחויב עתה קודם הרגל, וא"כ למ"ל קרא דחיוב פדיון בנו קודם, וע"כ צריך לומר דרבנן סברי ג"כ דאם המצוה הוי מצוה עוברת, דאז יש לה דין קדימה, להכי בעינן קרא מפורש דפדיון בנו קודם.

י ומזה תמוה סוגיא דמנחות מ"ט דאיתא שם דבעי הגמ' בתמידין דלמחר ומוספין דהאידנא איזה מהן עדיף יעוי"ש, דקשה והא כיון דחיוב מוספין הוה היום וחיוב תמידין הוא למחר, הא אית לן לומר בזה אין מעבירין על המצות, וביותר תיקשה לשיטת רש"י שכתבנו דבשביל אין מעבירין וכו' אנו דוחין אף המקודש כמו הא דתפילין של יד דדוחין את התפילין של ראש, אעפ"י שהתפילין של ראש מקודש יותר משל יד, בשביל האיסור דאין מעבירין וכו' ואסור לעבור משל יד לשל ראש, וא"כ לא יהי' דתדיר עדיפי ממוקדש, ומצות הקרבת התמידין עדיפי ממוספין בשביל שהם תדירי. אבל עכ"פ אסור להעביר על המצוה, מטעם דזה הוי החיוב היום, והתמידין יהי' החיוב למחר. - וכמו כן יש להקשות גם על הרדב"ז מסוגיא דמנחות וב"ה מצאתי במל"מ פ"א מהל' מגילה שעמד בזה על הרדב"ז מסוגיא דמנחות יעוי"ש. - ואפשר לומר כיון דתמיד בעי ביקור ד' ימים קודם הקרבתו, ותמידין העומדין להקרבה למחר, הרי בעינן בדיקה גם היום מדינא. נמצא דד' ימים קודם ההקרבה הרי הוא עסוק בו במצות ביקור, ולהכי הרי הוא דומה למוספין דהיום, כיון דשני המצוות עומדין לפניו ובשניהם הוא עסוק, ולא שייך בזה אין מעבירין וכו' כיון דעסוק גם במצות תמיד דלמחר, במה שמחויב לבדוק אותם היום לתמידין דלמחר. ואם נחליט דמוספין דהיום קודם הרי אנו מבטלין גם הבדיקה עבור התמידין, דהרי למוספין לא בעי בדיקה חיובית, וסגי בהבדיקה שבדקוהו בלקיחתן, נמצא דבזה שיחליטין דמוספין קודמין מבטלין מצות ביקור של התמידין, נמצא דמעבירין אנחנו על המצוה של הביקור, ושייך בזה אין מעבירין על המצות, וגם בהקרבת המוספין דהיום איכא ג"כ האיסור דאין מעבירין וכו' ושפיר בעי הגמ' איזה מהן עדיפא, אם תמיד עדיף, או מקודש עדיף, ובעיקר הא דאמר ר' יהודה דהוי מצוה עוברת איכא למימר בפשטות דרוצה לומר דאפילו בשביל פדיון עצמו ג"כ עליי' לרגל מוקדמת משום דהוי מצוה עוברת, ומצוה עוברת לא אמרינן אין מעבירין וכו' ויעשה המצוה העוברת מקודם.

יא והנה עתה נבוא לביאור שיטת דברי הרא"ש עפ"י הירושלמי, והוא ביסוד מוקדם, לפי מה שמבואר לעיל דאם עדיין אינו עסוק בהמצוה ליתא להאי כללא דאין מעבירין וכו' כמו שכתבנו לעיל בשם רש"י בסוגיא דיומא ע' ולפ"ז גם בהכשרי מצוה ג"כ לא שייך לדון בכללא דאין מעבירין וכו' ובהכשר מצוה לא שייך לדון למי יקדים ולמי יאחר, כיון דעדיין לא הוי המצות לפניו לעשותם, וליתא בזה הא דאין מעבירין וכו' כיון דעדיין ליתא בעשיית המצוה. - ולפ"ז ודאי לא שייך אין מעבירין וכו' בשעה שצריך למזוזה ולתפילין, איזה מהם יכתוב קודם, דכיון דליתא עדיין לא המזוזה ולא התפילין ליתא בזה הא דאין מעבירין וכו' ומסתבר כן כמו שודאי ליתא כללא דאין מעבירין וכו' בשעה שרוצה לעבד את העורות, וצריך לתפילין ולמזוזה על איזה מהן יקדים העיבוד. כן גם בכתיבתן ליתא כללא דאין מעבירין וכו' והכל הוא מטעם דכיון דעדיין אין המצוה לפניו בגדר עשיי' להכי ליתא בזה הכלל דאין מעבירין

יב וכמו כן נראה דסבר הרא"ש דבשעה שרוצה לקנות תפילין ומזוזה המה גם כן בגדר הכשר מצוה, דמה לי עשייתן, או קנייתן, ובתרווייהו לא הוי יותר מהכשר מצוה. ולא אמרינן בזה אין מעבירין וכו', דדוקא בקיום המצוה איתא לכללא דאין מעבירין וכו' ואולי זה הוי סברת התוס' במה שהקשו לרש"י שמפרש דלהכי בעינן להניח של יד מקודם מפני שאין מעבירין וכו' והא בלא"ה בעינן הנחה של יד מקודם, דהרי זהו סדר ההנחה, ולא רצו התוס' לפרש דנ"מ במי שאין ידו משגת לקנות שתי תפילין דצריך לקנות של יד דוקא, משום דסברי דבזה האופן דעדיין צריך לקנות ואין התפילין לפניו ליתא בזה הכלל דאין מעבירין וכו', ובהכרח צריך לומר דגם הרא"ש סבר כן, מדהקשה ג"כ על רש"י כקושיות התוס', כמבואר בהלכות תפילין סי' ט"ו יעוי"ש - נמצא לפ"ז דשיטת הרא"ש דליתא להאי כללא דאין מעבירין וכו' בלתי שהמצוה לפניו לעשותה. אבל לא בהכשר מצוה, ועדיין צריך להכשר של הדבר או עשיי' או קניי' כמו שכתבנו לעיל.

יג ולפ"ז בהא דפליגי שמואל ור"ה בירושלמי תפילין ומזוזה איזה מהן קודם. ע"כ אין לפרש דפליגי בכתיבתן, היינו שצריך לתפילין וגם למזוזה, ואינו יודע מה יכתוב קודם דבזה ודאי כו"ע סברי דליתא בזה שום דין של הקדמה, ואיזה שירצה יכתוב מקודם, דכיון דהוי רק הכשר מצוה ליתא בזה דיני קדימה, וכמו כן אין לפרש דמיירי במי שרוצה לקנות אחת משתיהן ואינו יודע איזה מהם יקנה, דבזה גם כן דינם כהכשר מצוה וליתא בזה דין קדימה כדלעיל ופירש הרא"ש דמיירי שהו' לפניו תפילין ומזוזה, והוא צריך לשתי המצות, היינו להניח תפילין, וגם לקבוע מזוזה, ואינו יודע מה יעשה בראשונה. ופליגי שמואל ורב הונא, דמר סבר דתפילין קודמין מפני חשיבותן. ומר סבר מזוזה קודמת מפני חשיבותה ומעלתה, ועל זה כתב הרא"ש דמסתברא דמצוה שבגופי' עדיף, והיינו מפני שאין מעבירין על המצות, והיינו משום דבגופו פגע בראשונה, כדלעיל ומדויק בלשון הרא"ש דלא כתב הדין דהירושלמי דמיירי באין ידו משגת לקנות את שתיהן, וע"כ דכוונת הרא"ש כמו שכתבנו לעיל.

יד והנה הרמ"א ביו"ד סי' רפ"ה כתב הדין של הירושלמי בסגנון אחר וז"ל אם אין ידו משגת לקנות תפילין ומזוזה יקנה תפילין ולא מזוזה דמצוה שהיא חובת הגוף עדיפא, ומציין להירושלמי דמגילה יעו"ש, ופלא שלא ציין להרא"ש דהלכות תפילין, וע"כ כמו שכתבנו משום דהרא"ש לא מיירי במי שאין ידו משגת, ורק הרמ"א בעצמו מפרש הירושלמי דמיירי במי שאין ידו משגת, ובזה סבר הרמ"א כשיטת רש"י שכתבנו דגם בבא לקנות תפילין ומזוזה ג"כ אמרינן דאין מעבירין על המצות, וצריך לקנות מה שקרוב לגוף ביותר, ואם בא לקנות תפילין וצריך לשל יד ולשל ראש ואין ידו משגת לקנות שתיהן יקנה של יד מטעם דבזה פגע ברישא. וכן כשבא לקנות תפילין ומזוזה ואין ידו משגת לקנות שתיהן יקנה תפילין הקרובים המה לגוף יותר ממזוזה, והוא צריך לקנות הקרוב להגוף מטעם אין מעבירין וכו'. דהרא"ש והרמ"א אינם מתאימים בדין זה. ולהכי אינו מציין הרמ"א להרא"ש כדרכו תמיד, - ובנידון סוגיא דידן כתב הרמב"ם בפר''ה ממעה"ק הי"א שהוא מטעם דפגע ברישא - וע"כ הביאור משום אין מעבירין וכו' - ותמוה, ויבואר לקמן נ"ב ע"ב.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

הכי גרסי' ולא היא התם תיהוי משחיטה דחולין קאתיא. הכי פירושו התם עיקר טעמא דר''מ לא יליף בבנין אב אלא מהיקש דזאת תורת הבהמה והעוף כדלקמן בפרק חטאת העוף (דף סט:) אמרינן ר''מ קרא אשכח ודרש ואי נמי תיהוי דגמר לה בבנין אב כדקתני במתני' לא מיפשטא בעיין דהא ר''מ מליקה בקדשים משחיטה דחולין גמר הוה ליה מלמד דחולין ולמאן דלית ליה דרב פפא אף על גב דלמד קדש לאו ראייה היא: פשוט מהא. מתני' חדא מהנך בעיא: מפני מה אמרו. לקמן היא בפ' המזבח [מקדש] (דף פד:) לרבי יהודה דדריש זאת היא העולה הרי אלו מיעוטין פרט לנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים ופריך מה ראה להוציא את אלו ולהכשיר את השאר: מפני מה אמרו לן בדם כשר. שאם עלה לא ירד שהרי כשר באימורין אם לנו אימורין ועלו למזבח לא ירדו: ולן באימורין למה כשר שהרי לן בבשר כשר. גמור מן התורה שזמן אכילת שלמים שני ימים אלמא אימורין גמרי בבנין אב על הדם: טמא. איברי עולה טמאין מפני מה אם עלו לא ירדו: הואיל ומרצה לפיגולו. הואיל וחשובה הרצאת דמו לחייב עליו משום פיגול כמו שקרבו מתיריו בהכשר לפיכך אימורי פיגול שעלו לא ירדו: שקבלו פסולין. אם זרקו את דמו מפני מה אם עלו הדם או האימורין לא ירדו: בהנך פסולין. מכשירים דחזו לעבודת צבור כגון כהן טמא: וכי דנין דבר כו'. דקא ילפת באימורין שלא בהכשירם מנלן בבשר דהכשירו בכך וזו היא מצותו ותו היכי יליף יוצא במקדש מיוצא בבמה שכולו יוצא הוא שאין שם קלעים אלא ע''פ השדה: זאת תורת העולה. תורה אחת לכל העולין אם עלו לא ירדו כדכתיב על מוקדה כל הלילה וכל ראיות הללו משום דממעט מזאת היא העולה תלתא פסולי מייתי מהנך מאי שנא הני מהני והעיקר מקרא ואסמכתא בעלמא הוא: מאי טעמא. אל יסוד מערב הוא דכתיב בפר כהן משיח (ויקרא ד) אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד יסוד שכנגד הפתח וזו היא מערבו של מזבח שהוא כנגד פתח ההיכל ולקמן בברייתא (דף נב.) נפקא לן פר יום הכפורים מריבויא דהפר שטעון מתן דם ליסוד בפר כהן משיח ובשעיר כתיב (ויקרא טז) ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר: אל יסוד מזבח העולה. חמש פרשיות הן בחטאת של פר משיח ושל העלם שהן פנימיות ושל שעיר נשיא ושל כבשת יחיד ושל שעירת יחיד שהן חיצוניות. בשתים הפנימיות ובשעיר נשיא כתיב בשפיכת שיריהן אל יסוד מזבח העולה. בשתים החיצונות כתיב אל יסוד מזבח סתמא וקדריש תנא תלתא אל מזבח העולה למה פירש הכתוב וה''ג לה בת''כ אל יסוד מזבח העולה של פר כהן משיח ולא יסוד מזבח הפנימי אל יסוד מזבח העולה של פר העדה שאין ת''ל אין לו יסוד לפנימי עצמו. כשהוא אומר אל יסוד מזבח העולה בשעיר נשיא שאין תלמוד לומר שאם את שיריו לא קיבל מזבח הפנימי שירי מזבח החיצון יקבל. דבר אחר וכי יש לו יסוד לפנימי עצמו אם כן מה תלמוד לומר אל יסוד מזבח העולה תן יסוד למזבחה של עולה והכא נמי בעינן תלתא למיגרס והכי גרסי' ופירושו אל יסוד מזבח העולה האמור בפר כהן משיח ולא יסוד מזבח הפנימי שלא תאמר במקום מתן הקרנות שם יהיו שפיכת שיריו: אל יסוד מזבח העולה. האמור בפר העדה דלא צריך תו דהא איתקוש להדדי אלא ללמוד בא שאפילו יסוד אין לו לפנימי והכי מידריש הואיל ומיותר לדרשא יסוד יהיה למזבח העולה ולא לפנימי: אל יסוד מזבח העולה. האמור בשעיר נשיא שאין ת''ל כדמפרש בת''כ בהדיא מתרי טעמי [חדא דהא] שירי דמים של עצמן של פנימי כגון בפר משיח ועדה לא קיבל הפנימי כדאמרן שיריו של חיצון יקבל בתמיה ועוד למדנו שאין לו יסוד ולקמן (דף נב.) נמי הכי פרשינן לה בשמעתין אם כן מה תלמוד לומר אל יסוד מזבח העולה תן יסוד למזבחה של עולה תן תורת שפיכת שירים יסוד להלכות מזבחה של עולה שיהא המזבח טעון בעולה ובכל דמים הניתנין עליו שפיכת שירים אל היסוד אם נשאר בכלי כלום כשזורק ממנו שתי זריקות לשתי קרנות ישפכנו ליסוד ומשום דבעולה לא כתיב שפיכת שירים איצטריך למילף מהכא: או אינו אלא למזבחה של עולה יהא יסוד. או אינו בא ללמד כלום על שפיכת שירים של עולה ושל שאר דמים אלא בא ללמד על הלכות המזבח במתן דמה של עולה שיתן שתי מתנותיה כנגד היסוד ולמעוטי קרן מזרחית דרומית שאין לו יסוד כדאמרינן בהאי פירקין (דף נג:): אמר רבי ישמעאל מקל וחומר. נפקא לן הא ולא בעי קרא: מה שירים של חטאת שאין מכפרין טעונין יסוד כו'. ורבי עקיבא גמר לה להא קל וחומר הכי ומה שירים כו' ולקמיה מפרש מאי בינייהו כו': האי מיבעיא ליה לגופיה. שישפכם ליסוד מזבח החיצון ומיהו כל שכן אם רצה יתנם על הפנימי דמהיכא יליף מיעוטא ואי קשיא הא ילפינן מברייתא דאין לו יסוד לגמרי ההוא מייתורא דקרא ואי דרשת קמא לגופיה ותניינא למיעוטא תו לא מייתר שני להכי אלא מקרא שלישי ותו לית לך דרשא שלישי: מאשר פתח אהל מועד נפקא. דהיינו חיצון והוה מצי למיכתב אל יסוד המזבח אשר פתח אהל מועד מזבח העולה למה לי למיעוטא:
דלא גמר דאיכא תרי שינויי מליקה משחיטה ועוף מבהמה. ברו''ך. ועוד קשה היכי דייק דדבר הלמד בק''ו חוזר ומלמד בבנין אב אימא דשחיטת עוף אתיא בבנין אב משחיטת בהמה ודבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בבנין אב כדמסקא בשמעתא ונראה דלישנא דמתני' קדייק דפשיטא דעיקר טעמו של ר''מ מהיקשא דזאת התורה כדלקמן ופשיטא ליה דבמה מצינו מעוף יליף דאי מבהמה למה לי לאיתויי בק''ו: פשוט מהא חדא. תימה דתרתי תפשוט דכיון דמלמד בבנין אב חבירו אם כן מלמד בק''ו ומה היקש שאינו מלמד בהיקש אי מדרבינא מלמד בק''ו מדתנא דבי רבי ישמעאל בנין אב המלמד בבנין אב חבירו אינו דין שילמד בק''ו וכה''ג עביד ק''ו לעיל: מפני מה אמרו לן בדם כשר. תימה היכי דייק מהכא דבנין אב חוזר ומלמד בבנין אב דילמא לן הדם לאחר שקיעת החמה יליף מלן דאימורין דלא פסילי בשקיעת החמה אלא בעמוד השחר והדר יליף לן דאימורין הנפסלים בעמוד השחר דאם עלו לא ירדו מלן בשר ויש לומר דפשיטא ליה דאע''ג דיליף באימורים שלא הכשירו מהכשירו דבשר דם המתיר עדיף ולא ילפינן דם שלא בהכשירו מהכשירו תדע מדלא ילפינן מעיקרא לן דם מלן בשר: אשר פתח אהל מועד. יסוד שכנגד הפתח וזהו מערבו של מזבח שיהו כנגד פתח ההיכל כך פי' בקונטרס ולא גריס מה שכתוב בספרים ההוא דפגע ברישא משום דמשמע מטעם שאין מעבירין על המצות ולא מן הפסוק פתח אהל מועד והלא גבי חטאת אית דאמרי שירי הדם על יסוד מערבי לקמן (דף נג.) ואמר טעמא ילמוד סתום מן המפורש מחטאת פנימי משמע דמפורש בהדיא ועוד דאית דאמרי על יסוד דרומי וקאמר ילמוד ירידתו מן הכבש בסמוך לו ליציאתו מן ההיכל בסמוך לו מהיכן פשוט לו זה יותר מזה והלא בתרוייהו שייך טעמא דאין מעבירין על המצות ועוד אמרינן לקמן (דף נח:) על קדשי קדשים שירים בהדיא כתיב בהו אשר פתח אהל מועד ומיהו הא גופא קשיא דלמה לי קרא דפתח אהל מועד תיפוק לי דאין מעבירין על המצות כדאשכחן טעם זה בפ''ק דיומא (דף טו:) דפריך מאי שנא דיהיב מזרחה צפונה ברישא וגבי דישון מזבח פנימי והמנורה אמר דישון מזבח קודם משום דאין מעבירין וכן עבורי דרעא אטוטפתא אסור ויש לומר דלא שייך אין מעבירין על המצות אלא כשיש שתי מצות לפניו כגון דישון מזבח פנימית ומנורה או כגון מצות קרנות שאינו יודע מהיכן יתחיל אבל לקבוע מקום אשפיכת שירים לא קבעינן מהאי טעמא אי לאו דגלי קרא בהדיא:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד