דף לז - א
מנין לכל הדמים שאם [1] נשתיירו בכלי לאחר זריקת שתי [2] מתנות הדם, שטעונים מתן דם ליסוד המזבח, וכדין האמור בחטאת, שנאמר בה "ואת כל דמה [הנותר ממתן הדם על קרנות המזבח] ישפוך אל יסוד המזבח"? תלמוד לומר "ודם זבחיך ישפך". [3] ואם כן, כיצד למדת מפסוק זה שאם נתן מתנה אחת כיפר? ומתרצינן: תנא זה, הדורש מ"ודם זבחיך ישפך" ללמד שמתן אחד מכפר, אינו לומד דין שפיכת שיריים מפסוק זה, אלא נפקא ליה מדרבי. דתניא: רבי אומר: נאמר בדם חטאת העוף הנשאר לאחר מתן דמה על קיר המזבח "והנשאר בדם, ימצה אל יסוד המזבח". [ויקרא ה] ותיבת "בדם" מיותרת היא, שאין תלמוד לומר "בדם", אלא היה לו לכתוב "והנשאר ימצה", ומה תלמוד לומר "והנשאר בדם ימצה"? -
לפי שלא למדנו עד כה אלא לדמים הניתנין מתן ד' מתנות על ארבע קרנות המזבח, דהיינו חטאת בהמה, שטעונין דמים אלו מתן דמים ליסוד, וכפי האמור בה במפורש. שאר דמים, אשר אינם טעונים ארבע מתנות, מנין שגם בהם טעון יתר הדם להינתן ליסוד?
תלמוד לומר "והנשאר בדם ימצה". שאין תלמוד לומר "בדם", ומילה זו מיותרת היא, ומה תלמוד לומר "בדם"? לימד הכתוב על כל הדמים שנשאר מהם דם לאחר עיקר זריקתם שטעונין הם מתן דמים הנותרים ליסוד. ומאחר ולמדנו דין שפיכת שיריים מפסוק זה, אפשר לנו ללמוד את הדין שמתנה אחת מכפרת מהפסוק "ודם זבחיך ישפך".
ומקשינן: ואכתי, ועדיין יש להקשות: וכי הפסוק "ודם זבחיך ישפך" להכי הוא דאתא, ללמד שמתנה אחת מכפרת? והרי מיבעי ליה ללמוד ממנו דין אחר, לכדתניא: מנין לדמים אשר דינם להיות ניתנין בזריקה מרחוק, וכגון בעולה ושלמים ואשם שנאמר בהם "וזרקו", שאם נתנן בשפיכה, שעמד סמוך ליסוד, ושפכם עליו, [4] שיצא [5] ידי חובת נתינת הדם? תלמוד לומר "ודם זבחיך ישפך". שמשמעו דם כל הזבחים ישפך, ובא הכתוב ללמדנו שאף באלו שנאמר בהם דין זריקה, יצא ידי חובה בשפיכה. ומאחר ונצרך הכתוב לדבר זה, היאך למדת ממנו דין מתנה אחת מכפרת?
ומתרצינן: התנא שלמד מהכתוב "ודם זבחיך ישפך" שמתנה אחת מכפרת, סבר לה כרבי עקיבא, דאמר לא זריקה בכלל שפיכה, ולא שפיכה בכלל זריקה, אלא כל קרבן יש ליתן את דמו כדינו האמור בו, ואם שינה אופן הנתינה לא יצא ידי חובת מתן דם.
ומצינו שכך סובר רבי עקיבא, דתנן במסכת פסחים [קכא א]: חבורת מנויין על קרבן הפסח, אם מרובים הם, מביאים עמם גם קרבן חגיגה הקרב בארבעה עשר בניסן. וקודם אכילתם, יש להם לברך על הפסח: ברוך אשר קדשנו במתותיו וצונו לאכול את הפסח. ועל החגיגה יש לברך: ברוך וגו' לאכול את הזבח.
ברך ברכת הפסח, פטר את של זבח, ואינו צריך לברך עליו. אבל אם ברך ברכה של זבח, לא פטר את ברכת הפסח, דברי רבי ישמעאל.
וסברה הגמרא עתה, שטעמו של רבי ישמעאל הוא משום שסובר שזריקה בכלל שפיכה, ומאחר ודם הפסח ניתן בשפיכה ודם החגיגה [שהוא שלמים] ניתן בזריקה, נמצא שמתן דם קרבן החגיגה הינו בכלל מתן דם הפסח, שהרי אם יתן את דם השלמים בשפיכה, יצא. ולכך ברכת הפסח פוטרתו. ומה שאין כן מתן דם הפסח, שאינו בכלל מתן דם השלמים, כי אם יתן את דם הפסח בזריקה לא יצא, מאחר ולא מצינו בשום מקום שהניתנין בשפיכה שנתנן בזריקה יצא, ולכך אין ברכת הזבח פוטרת את ברכת הפסח, שאין הפסח כלול בזבח.
רבי עקיבא אומר: לא ברכה זו פוטרת את ברכה זו, ולא זו פוטרת את זו. וטעמו, משום שסובר, אף הניתנים בזריקה שנתנם בשפיכה לא יצא. ואין ללמוד מהפסוק "ודם זבחיך ישפך" שמועילה שפיכה, מאחר ופסוק זה בא להורות על עיקר דין דם הפסח, שהוא ניתן בשפיכה, ואי אפשר ללמוד ממנו שני דינים. וכיון שדין דם הפסח להינתן בשפיכה, נמצא שאף החגיגה אינה בכלל הפסח, שהרי אם יתן את דמיה בשפיכה לא יצא, ולכך אין ברכת הפסח פוטרתה.
ומעתה, תנא זה של הברייתא, הדורש מהפסוק "ודם זבחיך ישפך" ללמד על דין מתנה אחת מכפרת, סובר כרבי עקיבא בדין הניתנים בזריקה שאין מועילה בהם שפיכה, ולא נצרך הפסוק ללמד על דבר זה, והוא מיותר ללמוד ממנו שמתן דם אחד מכפר. אולם מצד שני הוא חולק על רבי עקיבא בדין זה שדם הפסח ניתן בשפיכה. כי רבי עקיבא למד זאת מ"ודם זבחיך ישפך", ואילו לשיטת התנא של הברייתא, פסוק זה בא ללמד שמתנה אחת מכפרת, ואינו מיותר ללמד על דם הפסח שניתן בשפיכה.
ומקשינן: אכתי, עדיין יש להקשות: וכי הפסוק "ודם זבחיך ישפך" להכי הוא דאתא ולא לדרשה אחרת? והרי מיבעי ליה לכדתניא: רבי ישמעאל אומר: מתוך שנאמר [במדבר יח] "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז - את דמם תזרוק על המזבח, ואת חלבם תקטיר", למדנו בזה לבכור שטעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח. [6]
מעשר ופסח, מנין שאף הם טעונים מתן דמים ואימורים לגבי מזבח?
תלמוד לומר "ודם זבחיך ישפך". [7]
הרי שנצרך פסוק זה לדבר אחר!?
ומתרצינן: סבר לה התנא של הברייתא כרבי יוסי הגלילי, הסובר שדם הפסח ניתן בזריקה, ולומד זאת מהאמור בבכור עצמו.
דתניא: רבי יוסי הגלילי אומר: "את דמו תזרוק" לא נאמר בבכור, אלא "את דמם"
נאמר בו, בלשון רבים. וכן "חלבו" לא נאמר, אלא "חלבם". הרי שאין הוא בא ללמד רק על עצמו, אלא לימד על בכור, מעשר ופסח, שטעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח. ונמצא הפסוק "ודם זבחיך ישפך" מיותר ללמוד ממנו דין מתנה אחת מכפרת.
ושבה הגמרא לדון בדעת רבי ישמעאל, שלמד בברייתא את דין שפיכת דם הפסח מ"ודם זבחיך ישפך", כי בהכרח רבי ישמעאל הוא זה ששנה גם את הברייתא לעיל, לדרוש מפסוק זה את דין הניתנים בזריקה שנתנם בשפיכה יצא. שהרי רבי עקיבא וודאי אינו סובר כן, [8] כי מאחר ואמר שאין ברכת הפסח פוטרת את של זבח, על כרחך טעמו משום שהפסח בשפיכה והזבח בזריקה. ואין לומר שסובר רבי עקיבא שהפסח בזריקה, כרבי יוסי הגלילי, שאם כן, היו שניהם פוטרים זה את זה בברכתם, מאחר ושניהם בזריקה.
ואם כן, מקשינן: ורבי ישמעאל, הרי האי קרא "ודם זבחיך ישפך" מפיק ליה להכי, הוא לומד ממנו שהניתנין בזריקה שנתנם בשפיכה יצא, ומפיק ליה גם להכי, ללמוד ממנו שדם הפסח ניתן בשפיכה? וכי יתכן לדרוש את אותו פסוק לשני ענינים שונים?
ומתרצינן: תרי תנאי שנו את אלו אליבא דרבי ישמעאל. והיינו, התנא שלמד בדעת רבי ישמעאל לדרוש מפסוק זה שדם הפסח ניתן בשפיכה, סובר שברכת הפסח אינה פוטרת את הזבח, ולא חלק רבי ישמעאל על רבי עקיבא בדין זה, כיון שהניתנין בשפיכה שנתנם בזריקה לא יצא. כי מאחר ודרש ב"ודם זבחיך ישפך" על נתינת דם הפסח בשפיכה, הרי שלא ניתן ללמוד ממנו להכשיר זריקה בדם הטעון שפיכה. ואילו התנא שלמד בדעת רבי ישמעאל שברכת הפסח פוטרת את של זבח, אינו סובר שדם הפסח ניתן בשפיכה, אלא דינו בזריקה, והטעם בזה שברכת הפסח פוטרת הוא משום שקרבן פסח הוא עיקר, והזבח טפל לו.
ומקשינן: בשלמא לרבי ישמעאל, דמוקים לה את פסוק "ואת דמם תזרוק" כוליה בבכור, ומה שנאמר "דמם" בלשון רבים היינו משום שהוא מוסב גם על "שור כשב ועז" האמורים בו, היינו דכתיב בהמשך הענין שם "ובשרם יהיה לך" [לאהרן הכהן], כי בשר הבכור נאכל לכהנים, ולכך נאמר בלשון רבים, שאף זה מוסב על אלו. אלא לרבי יוסי, דמוקים ליה פסוק זה נמי במעשר ופסח, הרי מעשר ופסח אינו נאכל לכהנים אלא בעלים אכלי ליה, ואם כן, מאי "ובשרם יהיה לך" בלשון רבים?
ומתרצינן: לשון רבים האמור לגבי "בשרם", אינו מוסב על כמה מיני בכורות, שמשום כך תאמר שאף "דמם וחלבם" מתפרש כן, כי את כמה מיני בכורות ניתן להוציא בלשון "בכור". ומה שנאמר לשון רבים בבכור מוסב על בכור ממין אחד, אשר אף בו שייך לומר "ובשרם", להורות לך אחד תם, ואחד בעל מום.
הערות
[1] כתבו הרש"ש והזבח תודה לקמן [נג ב], שבדברי רש"י כאן משמע, שאין צריך לשייר דם בכדי לקיים דין שפיכת שיריים, ורק אם נותר דם מהמתנות, יש לשופכו ליסוד, וכן דעת ה"ר משה בתוס' לקמן [שם, ד"ה העולה]. וכתב השפת אמת, שפשטות לשון הגמרא, ולשון הרמב"ם [מעשה הקרבנות, פרק ה] אינו כן, אלא מצווה להשאיר שיריים ליתן על היסוד.
[2] מלשון רש"י משמע, שאין דין שפיכת שיריים אלא בקרבנות הטעונים שתי מתנות, להוציא את הבכור, המעשר והפסח, שאין בהם אלא מתנה אחת. וכן כתב הראב"ד בפירושו למסכת תמיד [פרק ד] בשם הרב ר' אפרים, שאין טעונים מתן דמים ליסוד, אלא דם החטאות ופרים הנשרפים, הניתנים במתן שתים שהן ארבע. ובשפת אמת תמה, מדוע הבכור הפסח והמעשר אינם טעונים שפיכת יסוד, וכתב, שלברייתא זו הלומדת דין שפיכת שיריים, מהפסוק "ודם זבחיך ישפך", יתכן שקרבנות אלו אינם בכלל "זבחיך". אולם בתוס' לקמן [נא ב] מבואר, שאף הבכור המעשר והפסח, טעונים שפיכת שיריים.
[3] כתב השפת אמת, אף על פי שכבר למדנו לעיל [כו ב, לגבי זריקת דם שלא במקומו] מהפסוק "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר" שכיון שהגיע דם למזבח נתכפרו בעלים, ואם כן הוא הדין לגבי מתנה אחת שיש לה לכפר מחמת כן, מכל מקום, מאחר ופסוק זה אינו אמור אלא לגבי כפרת בעלים, ולא לגבי הכשר הבשר כפי שמבואר שם בגמרא, לכך יש ללמוד מ"ודם זבחיך ישפך" שנאמר בו במפורש "והבשר תאכל", והיינו שמתנה אחת מתירה אף את הבשר באכילה.
[4] בדין שפיכה, כתב רש"י בפסחים [פט א ד"ה פסח בשפיכה], ששופך מן המזרק לקיר המזבח כנגד היסוד, והחילוק בין שפיכה לזריקה, מבואר ברש"י בפסחים [קכא ב, ד"ה שירי דם], שזריקה נעשית מרחוק, שלא איכפת לו לזורק אם נופלים שיריים על היסוד או לא, ואילו שפיכה נעשית בנחת בכדי שיפול הדם על היסוד. אולם לשון הרשב"ם שם, "שפיכה מקרוב, עומד על היסוד ושופך שם", וביאר החזון איש, שאף הרשב"ם אינו מתכוון ששופך על היסוד ממש, אלא כוונתו, עומד אצל היסוד ושופך על קיר המזבח.
[5] משמע שלכתחילה לא יתנם אלא בזריקה, ובדיעבד יצא אף אם נתנם בשפיכה. והקשה בכתבי הגרי"ז, מאחר וזריקה בכלל שפיכה, מדוע לכתחילה לא יוכל ליתן בשפיכה? וכתב בשם הגר"ח, שכל דין חילוק מתנות, שמצינו שצריך ליתן שתי מתנות שהן ארבע, שייך רק בזריקה, אבל בשפיכה לא נאמר כלל דין זה, וכאשר אמרנו שזריקה בכלל שפיכה, הרי שאם עשה שפיכה אחת בזבח הטעון ארבע מתנות, יצא, ואין צריך לחזור וליתן עוד, ולכן לכתחילה לא יתן בשפיכה, כי מאחר וצוותה תורה ליתן ארבע מתנות, והוא עושה שפיכה אחת, הרי שאף שקיים מצוות זריקה, מכל מקום ביטל דין חילוק מתנות, אלא יש לו לכתחילה ליתן בזריקה ולקיים דין חילוק מתנות. ולפי זה כתב, שקרבנות שלא נאמר בהם דין חילוק מתנות, הרי שאף אלו שנאמרה בהם זריקה, יכול לכתחילה ליתן בשפיכה, ויישב בזה את דברי הרמב"ם [מעשה הקרבנות ה יז] שכתב "הבכור והמעשר והפסח דם כל אחד מהן טעון מתנה אחת בשפיכה כנגד היסוד", ואף על פי שדין דם הבכור וודאי בזריקה הוא, כפי המבואר לקמן שאין מי שחולק על כך שדין נתינת דמו נלמד מהפסוק "ואת דמם תזרוק", מכל מקום, מאחר ואינו טעון חילוק מתנות, הרי שלכתחילה יכול ליתנו בשפיכה.
[6] בכתבי הגרי"ז העלה מדברי הגמרא כאן שדם הבכור ניתן בזריקה, ושאין חולק בדבר זה, וכן כתב, שלדעת רבי יוסי הגלילי לקמן, דין הבכור והמעשר והפסח בזריקה, שהרי בבכור נאמר "ואת דמם תזרוק", ואף המעשר והפסח נכללו בפסוק זה. ומשום כך, הקשה על דברי הרמב"ם שפסק, שדין הבכור בשפיכה, מנין לו דבר זה, מאחר ולא נמצא בסוגייתנו מי שחולק על כך שהוא בזריקה! ? ולעיל הובא שתירץ בשם הגר"ח, שכל הדמים שאינם טעונים חילוק מתנות, אף אלו האמור בהם זריקה, לכתחילה יכול ליתנם בשפיכה, שהרי דין "ודם זבחיך ישפך" הינו לכתחילה, ורק אלו הטעונים חילוק מתנות, יש ליתנם לכתחילה בזריקה, בכדי שלא לבטל דין חילוק מתנות שאינו אלא בזריקה ולא בשפיכה. אמנם, בקרן אורה מבואר, שלא נתבאר כלל בפסוק "ואת דמם תזרוק" אם הוא בזריקה או בשפיכה, ואף אם לדעת רבי ישמעאל חלוק דין המעשר והפסח שהוא בשפיכה, מבכור שהוא בזריקה, מכל מקום, לדעת רבי יוסי הגלילי וודאי שדין שלושתם הוא או בזריקה או בשפיכה. והוכיח כן מדברי המשנה בפרק איזהו מקומן, שאמרה "הבכור המעשר והפסח, דמם טעון מתנה אחת", ולא חילקה המשנה בדינם, ולפי זה, וודאי המקור לכך שהפסח והמעשר ניתן בשפיכה, אינו מהפסוק "ודם זבחיך ישפך", שהרי אף הבכור נכלל בדין זה, והוא הרי אינו נלמד מפסוק זה. אלא כך הוא הכלל בכל הניתנין מתנה אחת שהם בשפיכה. וצריך לידע מה המקור לדין זה, שהרי בבכור נאמר "ואת דמם תזרוק", ומנין לנו שהוא בשפיכה? וכתב, מאחר ודין נתן במתנה אחת כיפר ודין נתן בשפיכה יצא, שניהם נלמדים מהפסוק "ודם זבחיך ישפך", שענינו הוא במה שעיקר הכפרה היא שפיכה על המזבח, וכמו שכתב בזה הרמב"ם, הרי שלמדנו בזה, שאין טעון זריקה אלא דמים הניתנים על הקרנות, שלכתחילה מצוותם בזריקה. אבל אלו, שמצוותם ליתן מתנה אחת בלבד, לכתחילה מצוותם בשפיכה על המזבח.
[7] והיינו, שהמעשר והפסח ניתנים בשפיכה. והרמב"ם [בכורות ו ד] פסק שדם המעשר ניתן בזריקה, ובהלכות מעשה הקרבנות [ה יז] פסק, שהבכור המעשר והפסח ניתנים בשפיכה. וכתב הלחם משנה, שסובר הרמב"ם שהניתנין בזריקה שנתנם בשפיכה יצא, ולכן, הגם שלכתחילה המעשר והבכור טעונים זריקה, מכל מקום בדיעבד יצא אף בשפיכה, וזהו שכתב כאן שבכור ומעשר טעון שפיכה, דהיינו, לכל הפחות לעיכובא טעונים שפיכה, וסמך על דבריו שכתב בהלכות קרבן פסח, שהשלמים דינם בזריקה, והוא הדין לבכור ומעשר שהם בכלל שלמים. ומה שפסק הרמב"ם [חמץ ומצה ח ז] כרבי עקיבא, הסובר אין ברכת הפסח פוטרת את של זבח, היינו משום שלמד בדעת רבי עקיבא, שאף על פי שזריקה בכלל שפיכה, מכל מקום, מאחר ולכתחילה אין עבודות שניהם שוות, אין ברכת הפסח פוטרת את של זבח. ומבואר בדבריו, שחלוק דין המעשר והבכור שלכתחילה ניתנים בזריקה, מפסח הניתן לכתחילה בשפיכה, ולא כמו שכתב הקרן אורה שהובא לעיל.
[8] ולכך לא ניתן להעמיד הברייתא כשיטת רבי עקיבא. כך פירש רש"י. והקשה השיטה מקובצת, וכי משום שלא נוכל להעמיד את הברייתא כרבי עקיבא, יש לנו להעמידה כרבי ישמעאל? והרי שמא תנא שלישי שנה ברייתא זו! ? ולכך פירש את הכרח הגמרא, כיון שדרש רבי ישמעאל בברייתא שדם הפסח בשפיכה, ושמענו עוד שאמר רבי ישמעאל שברכת הפסח פוטרת את של זבח, בהכרח סובר הוא שהניתנים בזריקה שנתנם בשפיכה יצא, שאם לא כן, היאך ברכת הפסח שהוא בשפיכה פוטרת את הזבח שהוא בזריקה, ומאחר וכן הוא נמצא שדרש את הפסוק "ודם זבחיך ישפך" אף לענין זה.
פרק רביעי
דף ל"ז ואכתי להכי הוא דאתא מיבעי' לי לכדתניא מניין לניתנין בזריקה שנתן בשפיכה יצא, - וקשה דלמא תרתי משמיענו, היינו דהך ישפך תרתי משמעות יש בזה, היינו שפיכה אחת, וגם השפיכה בעצמותה, דהיינו שפיכה ולא זריקה, - ונראה דמפרש הש"ס בכוונת הברייתא דסבר דהתורה מלמדנו דהניתנין בזריקה דינן בשפיכה, היינו שזהו מצותן, או זריקה, או שפיכה, לכתחילה, וא"כ ע"כ האי ישפך היינו בשפיכה הדינית, היינו שתים שהן ארבע, וא"כ זה סותר הדרשא דלעיל דבדיעבד סגי במתנה אחת אעפ"י שלא הי' המתנה כעין שתים, סבר לה כר' עקיבא דאמר לא זריקה בכלל שפיכה וכו' לפ"ז ע"כ היינו גם כן דר"ע סבר דלא הוי המצוה כן בתחילה, אבל בדיעבד אפשר דר"ע סבר דשפיר דמי גם בשפיכה, ומפרש ר"ע הקרא דישפך הכל על דיעבד בין על השפיכה, בין על מתנה אחת, מדכתיב ושפך שמשמעו שפיכה אחת כדפירש"י לעיל, - ור' ישמעאל ור"ע במצוה דלכתחילה פליגי. ובזה שייך ענין שזה פוטר את זה, והיינו בעיקר אופן עשיית המצוה, - וב"ה מצאתי בלח"מ פד''ה ממעה"ק שמפרש כן פלוגתא דר' יהודה ור' עקיבא יעו"ש. רש"י רש"י שם ד"ה ישפך שפיכה אחת משמע מדלא כתיב סביב, - ביאור הדבר דבא ללמדנו דבדיעבד כשר, אעפ"י שלא היתה מתנה אחת כעין שתים, ובזה מיושב קושיות התוס' והיינו דאתיא אפילו - והיינו דאין ללמוד זה מחטאת, דהו"א אחת שהוא שתים, זהו עיקר מצותה, והרי זה כמתנה אחת דחטאת, - ואפשר שזהו טעמו של הרמב"ם בפרי"ב מפסוה"מ שמביא קרא זה דודם זבחיך ישפך, והיינו מפני שמלמדנו גם על עיקר המתנה דלא בעינן אחת שהיא שתים, בדיעבד, - ומיושב קושיות הכס"מ. ובעיקר פסק הרמב"ם בזה כאשר יבואר.
א איתא בפסחים קכ"א כשת"ל לדברי ר' ישמעאל זריקה בכלל שפיכה, ולא שפיכה בכלל זריקה, לדברי ר' עקיבא לא שפיכה בכלל זריקה ולא זריקה בכלל שפיכה. - מבואר מזה דלר"י דסבר זריקה בכלל שפיכה, מוכרח לומר דברכת הפסח פוטר את של זבח. - ולפ"ז קשה מאד דברי הרמב"ם שפסק בפר"ב מפסוה"מ דכל הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא שבא' ודם זבחיך ישפך, ואילו בפר"ח מחמץ ומצה פסק דאין ברכת הפסח פוטרת את של זבח, וזו היא תמי' רבתי שפסק היפוך סוגיא זו, - וכבר עמד בלח"מ בצ"ע. - והנה טרם שנבוא לבאר שיטת הרמב"ם נקדים לבאר ענין מצות הפסח, ועיקר מצות אכילה של הפסח.
ב איתא בחולין פ"ה פלוגתא דר' מאיר ור"ש בשחיטה שאינה ראוי' לאכילה. דר"מ סבר ששא"ר שמה שחיטה ור"ש סבר ששא"ר לש"ש, ומפרש שם בטעמו דר"מ דיליף משחוטי חוץ, ור"ש סבר דאין דנין חולין מקדשים. והקשו בתוס' וז"ל ותימה דבפרק תמיד נשחט (פסחים ס"ג) תנן ר"ש אומר השוחט פסח בי"ד על החמץ לשמו חייב שלא לשמו פטור, ומפרש בקונט' משום דהוי פסול, ור"ש לטעמי' דאמר ששא"ר לש"ש, והשתא התם הו"ל למילף משחוטי חוץ דשמה שחיטה, דהוי קדשים מקדשים עכ"ל - אמנם נראה דטעמו של דבר דסבר ר"ש דבעינן שחיטה הראוי' לאכילה, זהו משום דר"ש לטעמי' דדריש בכ"מ טעם הקרא, וסבר דכיון דבאמת התכלית של הבהמה בחיי' יותר מוצלחת, כמו שאמרו חז"ל דבהמה בחיי' וכו'. כמבואר בחולין ח' וברש"י שם ד"ה מקלקל, נמצא דבכל שחיטה הקלקול יותר מהתיקון. אמנם רק בשביל אכילת האדם הורשה לאדם להיות שוחט ואוכל - ולפ"ז באופן שהשחיטה אינה מתרת באכילה, נמצא שאין בזה תיקון כלל, לזה לא הורשה עפ"י חקי התורה להיות שוחט שחיטה כזו ולהכי סבר ר"ש דששא"ר לש"ש, מפני שכיון שלא הורשה לשחוט באופן זה, אין זה שחיטה עפ"י רשות התורה ולא הוי שחיטה, אמנם כל זה בחולין, שאין בשחיטה מטרה אחרת כי אם אכילה, - אבל בקדשים שמלבד מטרת האכילה יש תכלית גדול מזה. דהיינו שמטרת השחיטה בקדשים הוי בשביל מטרת עבודת הקדשים. - להכי י"ל דאעפ"י דבחולין שחיטה שא"ר לש"ש, ומכ"מ בקדשים שפיר י"ל דאעפ"י שאינו מתיר באכילה, מ"מ שפיר נקרא שחיטה מטעם מטרתה בדיני קדשים, וזהו הביאור שם בדברי ר"ש שאמר חולין מקדשים לא גמרינן.
ג והנה בזה שונה מצות הפסח משארי קדשים, והוא, דבכל הקדשים עיקרן הוא הזריקה. - והזריקה מתרת את האימורים למזבח, והבשר לאכילה. וגם אם אין בשר והחלב קיים, גם כן זורק את הדם, משא"כ בפסח שאם אין בשר קיים, אין זורקין את הדם - כמבואר פסחים ע"ט. - והיינו מפני שעיקרו לאכילה הוא בא, - והנה בדבר אכילת הפסח אף שפסח ג"כ בכלל קדשים, אמנם מטרתו העיקרית לצורך הדיוט הוא בא. - דהיינו דע"י אכילת הדיוט מקיים המצוה דפסח, - ובזה מיושב הא דהקשו התוס' בביצה כ"ז ד"ה ועל היאך צליית הפסחים דחיא יו"ט הא אית בי' צורך גבוה כי אם צלי אש וכו' יעוי"ש, - ובדברינו אתי שפיר דע"כ צליית הפסח שעיקרו לאכילה הוא בא. וגם אם לא יצלה את הפסח לא נפסל הפסח, ורק איסור אכילה יש בזה, וכמבואר לעיל ל"ו לאכל ממנו נא, זיבחא גופי' מי מיפסל. -וא"כ פשיטא דצלייתו צורך הדיוט הוא, - ולפ"ז בדבר אכילת הפסח הרי הוא בדומה ממש לחולין, ואם השחיטה אינה מתרת באכילה בפסח. יש לנו לומר דלא הוי שחיטה לר"ש דסבר בענין שחיטת חולין ששא"ר לש"ש. - וזהו סברת רש"י שמפרש בהא דשוחט פסח על החמץ שלא לשמו, דהשחיטה אינה מתרת באכילה, דלר"ש הר"ז ששא"ר לאכילה ולש"ש. - ומיושב קושיות התוס' דחולין שם, וכמש"נ.
ד והנה נחזה אנן בעיקר אכילה דקדשים, דע"כ שונה הא דאכילת פסחים מאכילה דקדשים. היינו דעצם מצוה דאכילה, דאעפ"י שיש מצוה דאכילה גם בכל הקדשים, אמנם ע"כ שאינו מוטל אכילה דקדשים על האדם הפרטי, רק מצוה כללית יש בזה, שיהי' הקדשים נאכלים לאנשים טהורים הראוים לאכילה, משא"כ במצוה דאכילת הפסח דאקרקפתא דגברא מונח, היינו שכל אדם מחויב באכילה זו, ומצוה פרטית על כל אדם, ואם גם אמרינן דאכילת פסחים מעכבא על האיש הפרטי, וא"כ הר"ז בחיוב אכילה בחובת הפרטי, וזה ליתא בכל הזבחים, שע"כ אכילת איש הפרטי לא שייך בזה. - וכשבאנו לדון בדבר ברכותיהם ע"כ יבורר דגם חיוב הברכה בדבר האכילה שני ענינים הם זה מזה, היינו דאכילת פסח הוא בחיוב אכילה בהאדם הפרטי, וחיוב אכילה דזבח הוא בחיוב הכללי. ומסתבר שזה אינו פוטר את זה. - ולהכי בסברת רע"ק דאמר לא זו פוטרת את זו, ולא זו פוטרת את זו, אין אנו מוכרחים כסברת הש"ס לומר דהטעם בזה משום דזריקה אינה בכלל שפיכה. - אלא סברא אחרת וטעם אחר גם כן יש בזה, וזהו מטעם שכתבנו מטעם שינוי האכילות שביניהם, - וע"כ סברת הש"ס הא דקאמר דטעם דר"ע משום דזריקה אינה בכלל שפיכה, - היינו דע"כ סברת הש"ס בזה למ"ד אכילת פסחים לא מעכבא, והרבה תנאים ס"ל כן, כמו ר' יהושע בן קרחה דיליף שליחות מהא דושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בקדושין מ"ב ומבואר דס"ל אכילת פסחים לא מעכבא, וכמבואר שם בתוס'. וכיון שאכילת פסחים לא מעכבא, הוי סברת הש"ס דאכילת פסחים ואכילת זבחים דומים זה לזה באכילתן, ולהכי מוכרח הש"ס לחפש בסברת ר"ע מדוע ס"ל דאין זו פוטרת את זו, ואמרו בזה דס"ל לר"ע דאין זריקה בכלל שפיכה,- אבל לפי האמת אם אמרינן דאכילת פסחים מעכבא, אז אין לנו הכרח לומר דסבר ר"ע דאין זריקה בכלל שפיכה ויש ליישב גם שיטת הרמב"ם כאשר יבואר.
ה והנה אעפ"י שפסק הרמב"ם דאכילת פסחים לא מעכבא, כמבואר ברמב"ם פר"ג ה"ד. - אמנם כיון שמבואר דע"כ סבר דבעינן ראוי לאכילה, וזה מעכבת בדיעבד ג"כ, כמבואר בלח"מ פר"ג שם, ואם בשעת זריקה דם הפסח לא הי' ראוי לאכילה, מחויב להביא פסח שני, והיינו דראוי לאכילה מעכבת בו בדיעבד, אשר לא כן בשארי קדשים דלא בעינן כלל ראוי לאכילה, וכמו דקיי"ל ערל וטמא משלחין קרבנותיהן, אעפ"י שאינם ראוים לאכילה כלל. וסבר רבנו דגם ההבדל הזה שבין האכילות יבדיל ביניהם, וחיוב ברכה של זו אינה חיוב ברכה של זו, ולכן אינם פוטרות זו את זו. - וכמש"נ.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
כן ולמטה מנא לן אם לא מודם זבחיך ישפך אלמא דבית הלל נמי דרשי ליה ומיהו יש לדחות ונראה לי (תוספת) דשאר זבחים ידע מדלא שנה בהן לעכב אבל חטאת לא נכשיר מטעמא דלא שנה אלא פשיטא ליה דגמר חטאת חיצון מחטאת פנימי לעכב אי לא אשכחן בעלמא דמצינן למיגמר מיניה דמתנה אחת כיפר א''כ על כרחיך לב''ש בעי הכא מנין דנגמר מחטאת דבעי שתי מתנות אע''ג דחטאת חמירא גילוי מילתא היא ללמוד סתום מן המפורש דאי לבית הלל מאי בעי מנין הא לא שנה לעכב ומהאי טעמא לא מצי למיבעי יהא כשרה בדיעבד בולא כלום דכפרה בכדי לא אשכחן: ברו''ך ע''כ: מתן דם ליסוד ת''ל ודם זבחיך ישפך. אע''ג דלא כתיב יסוד מצינו שירים שנשפכין ליסוד דכתיב בחטאת ואת דמה ישפך אל יסוד המזבח: תרי תנאי ואליבא דרבי ישמעאל. דמאן דיליף ליה לפסח בשפיכה לית ליה פסח פוטר את הזבח ולא פליג ר' ישמעאל אדרבי עקיבא דכיון דפסח בשפיכה מהאי קרא תו לית לן למילף מיניה ניתנין בזריקה כשרין בשפיכה ומאן דאית ליה פלוגתא לית ליה פסח בשפיכה אלא בזריקה כשלמים ומיהו פסח עיקר וזבח טפל לו הלכך אין זבח פוטר לפסח אבל פסח פוטר זבח ובפסחים ירושלמי האי טעמא ] אמר בה כך פי' בקונט' ויש תימה מסוגיא דסוף ע''פ (פסחים קכא.) גבי בירך ברכת הפסח פטר את של זבח דקאמר עלה כשתימצי לומר לדברי ר' ישמעאל זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה ולדברי ר' עקיבא לא שפיכה בכלל זריקה ולא זריקה בכלל שפיכה אלמא ר' ישמעאל אית ליה תרתי דפסח בשפיכה וזריקה בכלל שפיכה ועוד קשה לפירוש הקונטרס מסוגיא דשמעתין דקאמר לעיל סבר לה כר' עקיבא ולא סבר לה כוותיה לגמרי דרבי עקיבא סבירא ליה דפסח בשפיכה ותנא דברייתא סבר בזריקה ועוד מאי האי דפריק סבר כר''ע דאמר פסח בשפיכה הלא מאן דאמר פסח בשפיכה היינו מדם זבחיך ישפך דתניא ר' ישמעאל אומר כו' אם כן לא אייתר קרא למתנה אחת כיפר ע''כ ועוד קשה דאמר בפסחים פרק האשה (דף פח:) גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהם והא שלמים בזריקה ופסח בשפיכה ומשני מאי נפקא מינה והתניא מנין לניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה שיצא אלמא אית ליה תרתי דפסח בשפיכה וניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה שיצא ועוד מדקתני בברייתא מנין לניתנין בזריקה כו' מכלל דאיכא שפיכה ואי פסח בזריקה אם כן כולהו בזריקה נינהו [ועוד קשה הא אמרי' בספרי ר' יאשיה אומר קודש הם למה נאמר להביא את המעשר ואת הפסח שיטענו שפיכה אחת שלא שמענו להם בכל התורה כולה] ורבי יצחק אומר אין צריך שהרי כבר נאמר ודם זבחיך ישפך להביא את המעשר ואת הפסח שיטענו שפיכה ומה תלמוד לומר קודש הם להביא את המעשר שיטעון הקטר חלבים שלא מצינו בכל התורה כולה משמע דרבי יאשיה שפיכה דרבי יצחק קאמר ואע''ג דדריש ליה מקרא דכתיב גבי בכור בזריקה דלמא מדאתו מריבויא ולא כתבינהו בהדיא קדריש וכי פריך [התם אבא חנן למה נאמר ומה שאר קדשים שלא הושוו במתן דמים היינו] דאתא למעוטי חטאת דבאצבע ונראה דרבי ישמעאל (דפסחים) קסבר דפסח בשפיכה מקרא אחרינא ולא מדם זבחיך וכי פריך הכא האי מיבעי ליה לכדתניא רבי ישמעאל אומר מתוך הוה מצי למימר דקסבר פסח בשפיכה מקרא אחרינא ולא מדם זבחיך אלא משום דאשכח ברייתא דרבי יוסי הגלילי נקטה ורבינו שמואל בשם רבינו שלמה פי' בענין אחר האי דערבי פסחים (דף קכא.) כשתימצי לומר לדברי רבי ישמעאל זריקה בכלל שפיכה כלומר מתוך דברי רבי ישמעאל