דף לג - א
ומדייקת הגמרא: מכלל דבריהם של אביי ורבא אתה למד, דתרוייהו סבירא להו טומאה "דחויה" היא בצבור, ולא "הותרה" בצבור.
ועתה דנה הגמרא בדברי עולא:
לימא מסייע ליה, האם ניתן לומר שיש סיוע לדברי עולא, הסובר שביאה במקצת שמה ביאה, ממה ששנינו בברייתא בתוספתא: כל הסמיכות שהיו שם, בעבודות המקדש, קורא אני בהן "תכף לסמיכה שחיטה", שלא הפסיקו בין הסמיכה לשחיטה, חוץ מזו של אשם מצורע, שהיתה סמיכת קרבן האשם שלו נעשית בשער נקנור, שהוא שער העזרה המזרחי, וחלל השער הזה לא נתקדש בקדושת העזרה, כדי שיוכל המצורע לעמוד שם ולהכניס ידיו לעזרה לשם מתן דם על הבהונות. ולא נכנס המצורע לפנים העזרה לסמוך את קרבן אשמו ליד מקום השחיטה, משום שאין מצורע יכול ליכנס לשם, לעזרה עצמה, עד שמזין עליו, והיינו, שתחילה זורקים עבורו על גבי המזבח [1] מדם חטאתו ומדם אשמו [2] [וכמו כן צריך ליתן שם מדם האשם והשמן על בהונותיו של המצורע]. ולכך לא היתה הסמיכה נעשית תיכף לשחיטה, כיון שבעת הסמיכה היה קרבן האשם עומד בשער נקנור, ורק אחר כך הכניסוהו לעזרה לשוחטו.
ומדייקת הגמרא מהברייתא: ואי אמרת ביאה במקצת לא שמה ביאה, למה לנו להוציא את האשם לשער ניקנור? ליעייל המצורע ידיה לעזרה, ולסמוך על הבהמה העומדת בפנים, ויתקיים גם במצורע דין "תיכף לסמיכה שחיטה"! [3]
אמר רב יוסף: אין להוכיח מדין זה את דברי עולא, משום שיש לומר כי הא, ברייתא זאת, מני, בשיטת מי היא אמורה? בשיטת רבי יוסי ברבי יהודה היא, דאמר "מרחק צפון". דהיינו, שלדבריו צפון העזרה הראוי לשחיטה של הקרבנות הטעונים "שחיטה בצפון" הוא רק שטח העזרה כנגד צפונו של קיר המזבח ממש, והוא נצא ב"מרחק" מפתח העזרה יותר מכ"ב אמה. ולפיו, גם אם נאמר שביאה במקצת לא שמה ביאה, אין המצורע יכול לסמוך על קרבן האשם בסמוך למקום השחיטה, לפי שהוא רחוק ממנו הרבה, [4] ולא יועיל מה שיכניס ידיו לפנים העזרה. [5]
ומקשינן: הרי אף לדברי רבי יוסי ברבי יהודה יש להוכיח שביאה במקצת שמה ביאה, כי אם אין שמה ביאה, אם כן, וליעביד פשפש, פתח קטן בכותל הצפוני של העזרה כנגד המזבח, ויעמוד המצורע בחללו, ויכניס ידיו, ויסמוך על הבהמה העומדת במקום הראוי לשחיטה.
ומתרצינן: אביי ורבא דאמרי תרוייהו, אי אפשר לעשות פשפש נוסף לעזרה, משום שאמר דוד לשלמה בנו, כאשר נתן לו את התכנית לבנין בית המקדש [דברי הימים א, כח] "הכל [כל מידות התכנית ניתנו לי בכתב מיד ה', עלי השכיל. כל מלאכת התבנית". ומאחר וכל המדות והפתחים ובנין כל הבית נמסרו לדוד מאת ה' בכתב, הרי אין להוסיף ואין לגרוע או לשנות את תבנית המקדש. [6] וסוברים אביי ורבא שאמנם ביאה במקצת לא שמה ביאה, אך אין אפשרות לפתוח בצפון העזרה, ולכן לא יכול המצורע לסמוך בקירבת מקום השחיטה.
איכא דאמרי, אמר רב יוסף, הברייתא מתפרשת אף לרבי, הסובר שאפשר לשחוט בכל צפון העזרה, ובכל זאת אין להוכיח ממנה שביאה במקצת שמה ביאה. והטעם שאין מתקיים באשם מצורע דין תיכף לסמיכה שחיטה הוא, כי כל הסומך, ראשו [7] ורובו מכניס לעזרה. מאי טעמה? כל כחו בעינן בעבודת הסמיכה. הלכך לא אפשר לסמוך בביאה במקצת, ולכן סומך בחוץ.
ומקשינן: מאי קסבר התנא של הברייתא שאמר שבאשם מצורע לא מתקיים דין תיכף לסמיכה שחיטה? אי קסבר סמיכת אשם מצורע הוא חיוב דאורייתא, וכן סובר שדין תכף לסמיכה שחיטה אף הוא חיוב דאורייתא, אם כן, ליעול המצורע לעזרה, ולסמוך ידיו על אשמו להדיא, כיון דרחמנא אמר לו להיכנס ולסמוך! שהרי אי אפשר לו לקיים דין גם דין סמיכה וגם דין תיכף לסמיכה שחיטה אם לא שיכנס לפנים ויסמוך במקום השחיטה, ובהכרח שהתירה לו תורה להיכנס לצורך זה.
ומתרצינן: אמר רב אדא בר מתנה: אמנם מדאורייתא מותר למצורע להיכנס ולסמוך, אולם סובר התנא של הברייתא, שמדרבנן אין לו להיכנס לצורך סמיכה, משום גזירה שמא ירבה בפסיעות מעבר למה שהותר לו לצורך הסמיכה, ואם לאחר הסמיכה [8] יפסע פסיעה אחת [9] לפנים, יותר מן הנדרש, יהיה ענוש כרת.
איכא דאמרי, כך אמר רב אדא בר מתנה לפרש דברי הברייתא: מדאורייתא לא הותר למצורע להיכנס ולסמוך, כי אמנם סמיכת אשם מצורע חיובה דאורייתא, ואולם הדין של תכף לסמיכה שחיטה בכל הקרבנות, לאו דאורייתא הוא. [10] ולכך לא הותר למצורע להיכנס ולסמוך, כיון שיכול לקיים הסמיכה בחוץ.
מיתיבי על מה שאמר רב אדא בר מתנה שדין תכף לסמיכה שחיטה אינו מדאורייתא: הרי שנינו בברייתא "וסמך ושחט", ולמדנו בהיקש זה: מה סמיכה נעשית רק בטהורין, שהרי תכף לסמיכה שחיטה, והשחיטה נעשית בפנים, אף שחיטה נעשית בטהורין.
ואי אמרת שדין תכף לסמיכה שחיטה לאו דאורייתא הוא, אם כן, בטמאין נמי משכחת לה סמיכה, על ידי שיסמוך הטמא בחוץ, ומנין לנו שהסמיכה נעשית רק בטהורים? אלא איפוך את תירוצו של רב אדא בר מתנה, ויש לפרש שסובר התנא של הברייתא שסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא, [11] ואינה כשאר אשמות, משום שקרבן האשם בא להכשיר את המצורע, ולא לכפר עליו. ורק מדרבנן מחוייב המצורע לסמוך על אשמו. ותכף לסמיכה שחיטה דאורייתא, וכיון שאין המצורע חייב לסמוך הרי שאין לו להיכנס לפנים לצורך זה.
הערות
[1] רש"י, והוכיח שאין הכונה לנתינת הדם על בהונות אצבעותיו, לפי שאין נותנים על אצבעות המצורע אלא מדם האשם ולא מדם החטאת.
[2] המקדש דוד [יב ד] הביא את דברי הרמב"ם [הלכות נזירות י ח, בדין ספק מצורע], שהבאת אשם מצורע אינה מעכבת את טהרתו. והקשה מדברי הגמרא כאן, שמבואר כי דם אשמו מעכבו מלהיכנס למקדש! ? ותירץ, שקרבן החטאת הוא המטהר את המצורע, ומה שמצינו כאן שהאשם מעכב את הטהרה, הוא רק משום שכך הוא סדר העבודה שקבעה התורה, לעשות את העבודות באשם קודם החטאת, ואם שינה את הסדר והקדים את החטאת לאשם הרי זה פסול, ולכך אין המצורע יכול להיכנס עד שיזו עליו מן האשם, שהוא קודם לחטאת.
[3] מדברי הגמרא עולה שענין הסמיכה בתוך העזרה ולא מחוצה לה הוא כדי לקיים דין תיכף לסמיכה שחיטה, אך התוס' לעיל [לב א] הביאו בשם התורת כהנים שהכתוב "יקריב אותו לפני ה', וסמך", מלמד שהסמיכה צריכה להיות "לפני ה"', והיינו בעזרה.
[4] התוס' בסוטה [לט א ד"ה כל כהן] הוכיחו מדברי הגמרא ששיעור "תכיפה" הוא עד כ"ב אמה, שהרי מבואר בגמרא שבסמיכת מצורע לא היה יכול להתקיים דין תכף לסמיכה שחיטה, משום שהמצורע עומד בשער ניקנור המרוחק כ"ב אמה מצפון המזבח, ומבואר בזה ששהייה בפחות משיעור הליכה משער ניקנור עד למקום השחיטה, שהוא כ"ב אמה, אינה נחשבת חסרון לגבי "תכיפה". והקשה המגן אברהם [או"ח קסו ג], הרי נמצא לפי זה, כי לפי רבי, הסובר שכל צפון העזרה הוא צפון, הרי אם ישחוט בעזרה עצמה סמוך לשער ניקנור [ולא בשער ניקנור עצמו], יוכל המצורע לסמוך אפילו ללא הכנסת ידיו לעזרה כלל. שהרי אין חסרון של תיכף לסמיכה שחיטה אלא במרחק כ"ב אמה ממקום הסמיכה, וכאן יש פחות משיעור זה. ואם כן, מה הוקשה לגמרא שלסוברים ביאה במקצת אין שמה ביאה יש לו לקיים דין תכף לסמיכה שחיטה על ידי שיכניס ידיו לעזרה, הרי אף לעולא, הסובר שביאה במקצת שמה ביאה, יקשה, מדוע לא יסמוך מבחוץ, ולאחר מכן יכניס הקרבן לפנים, וישחטנו! ? ותירץ בביאור הגר"א, שלכתחילה ודאי שצריך לשחוט מיד לאחר הסמיכה, ולא לשהות אפילו שיעור פסיעה אחת, ומה שכתבו התוס' הוא לענין בדיעבד, שעד כ"ב אמה עדיין נחשב שהתקיים דין תכף לסמיכה שחיטה, ויותר משיעור זה אף בדיעבד אין מועיל.
[5] הקשה הגרעק"א, אמנם אין באפשרות המצורע להיכנס לעזרה ולסמוך סמוך למקום השחיטה. אבל אם ביאה במקצת אין שמה ביאה, מדוע לא יכניס ידיו לעזרה בכדי לקיים סמיכה לפני ה' [כפי שנתבאר לעיל מדברי התוס' והרמב"ם].
[6] בחידושי רבנו חיים הלוי [הלכות בית הבחירה] מבואר, שבדין זה נאמר שהמקדש כולו, כמו שהוא, נתקדש, וכן צריך להיות קיים כולו בקדושתו כדי שיוכלו להקריב בו קרבנות, ואם יעשה שינוי במשהו ממידות הבית, הרי זה חיסרון בבית המקדש כולו, כי אינו קיים עוד לפי המידות שנקבעו לו. והוכיח זאת ממה שאמר הרמב"ם, שאם קדושת העזרה היתה על הרצפה העליונה בלבד ולא היתה הקדושה גם על קרקעית העזרה, הרי אם נעקרה אבן אחת מרצפת העזרה, נפסלה בכך כל העזרה, כי באותו מקום שנעקרה ממנו האבן חסרה קדושת המקדש, ונמצא שחסרה "מידת המקדש". וכן מבואר מדבריו שדין זה מעכב, אם כי רבים מרבותינו האחרונים הוכיחו מכמה סוגיות בש"ס שהשינוי במידות המקדש אינו מעכב.
[7] המקדש דוד [לח א] דקדק מלשון "ראשו ורובו", שכל שהכניס רובו ולא הכניס ראשו, הרי זו ביאה במקצת, והוכיח שכל ביאות צריכות להיות ראשו ורובו. ולענין מקום שמצווה לצאת, כגון מצוות עשה של שילוח טמאים מן המחנה, או יציאת כהן אל המזבח אשר לפני ה', הסתפק אם ביציאת רובו נחשב יציאה, או שאף בזה צריך יציאת ראשו.
[8] ברש"י מבואר, שהעונש כרת על ריבוי הפסיעות, הוא על מה שפוסע לאחר הסמיכה. וכתב המרחשת [חלק א, סימן ב, ד ו] לבאר, שלכאורה יש להקשות מדברי הגמרא בפסחים [צה ב], שאמר שם רבא, קרבן פסח הבא בטומאה, שהותרו טמאי מתים להיכנס לעזרה, הרי שאף אם יכנסו להיכל לא יהיו חייבים משום ביאת מקדש, ודרש דבר זה מפסוק, שרק במקום שאסור הטמא בכניסה לעזרה, חייב הוא כרת על ביאה להיכל. אבל אם אינו אסור בעזרה, הרי שאף על ביאת היכל אינו חייב כרת. ואם כן, מדוע אומרת כאן הגמרא שאם ירבה בפסיעות יהיה ענוש כרת, הרי הותרה לו הכניסה לצורך הסמיכה, וכיון שהותרה, שוב אין עונש כרת אף אם יכנס יותר מן הנדרש לצורך סמיכתו! ? אולם, לפי מה שכתב רש"י, שעונש הכרת הוא רק על מה שפוסע לאחר הסמיכה, הרי מבואר שכל זמן שיש לו התר להיכנס לעזרה לצורך סמיכתו, אינו חייב כרת אף אם ירבה בפסיעות, ורק לאחר הסמיכה, שכבר אין לו צורך להיות בעזרה, וחל עליו חיוב יציאה, כדין שילוח טמאים, הרי שאם יפסע מעבר לנדרש יהיה ענוש כרת, שהרי אסור עליו להימצא עוד בעזרה.
[9] בדין שילוח טמאים מן המחנה מבואר, שהנכנס טהור למקדש ונטמא שם, ושהה כשיעור השתחויה, או יצא בדרך ארוכה במקום בדרך הקצרה חייב כרת. והקשה המקדש דוד [[לח א], מדוע כתב כאן רש"י, שאם יפסע פסיעה אחת יותר מן הנדרש, נמצא ענוש כרת, הרי מאחר ונכנס למקדש בהיתר, ואינו חייב על הביאה עצמה, הרי שלחיוב כרת צריך לכל הפחות שהייה כדין הנטמא בפנים? וכתב, שפסיעה אחת מעבר למה שצריך, הרי היא שמי שיצא בדרך הארוכה, שסיבת החיוב בזה אינה משום שהייה אלא משום ריבוי פסיעות, ואף אם יצעד את הדרך הארוכה בשיעור דרך קצרה, חייב משום ריבוי פסיעות.
[10] הקשה השפת אמת, מאחר ואין לדין זה עיקר בתורה, מדוע תקנו חכמים להסמיך סמיכה לשחיטה? וכתב, שחששו שמא יארע בקרבן איזה פסול, ולא ישחטוהו, ונמצא שבסמיכה הנעשית בכל כוחו עבד עבודה בקדשים, ולכך תקנו שישחטוהו מיד.
[11] הקשה הטהרת הקדש, מאחר וסמיכת אשם מצורע אינה דאורייתא, הרי שאין לו לסמוך בכל כוחו כפי שכתבו התוס' [ד"ה סמיכת אשם] שסומך בהקפת יד, בכדי שלא יעשה עבודה בקדשים, ואם כן, נדחה תירוצו השני של רב יוסף שאמר שאין המצורע יכול לסמוך בהכנסת ידיו בלבד לפנים, משום שצריכה הסמיכה להיעשות בכל כוחו! ? והביא בשם הפני יהושע שכתב כי בסמיכה דרבנן אין דין תכף לסמיכה שחיטה [ואין צריך להכניס ידיו אלא סומך מבחוץ].
רש"י ד"ה הכל בכתב. כל פתחי העזרה כו'. כצ"ל:
רש"י ד"ה שמא ירבה. לאחר שסמך כו'. משמע דס"ל דקודם שסמך כיון דאישתרא ליה ליכנס התיר הוא אצלו עד שיסמוך. אבל מש"כ לצד פנים. ל"י מאי דוחקיה דאף דנאמר דזה הוי כמו שנטמא בפנים משום דבהתירא נכנס. מ"מ הא קי"ל בפ"ב דשבועות דיצא בארוכה חייב ע"ש:
רש"י ד"ה שהיתה וכו' וחלל שער זה לא נתקדש וכו' כצ"ל:
ד"ה ליעייל וכו' וכהנים כדאמר לעיל. נ"ב דף כ ע"א:
תד"ה א"ל (בעמוד הקודם) וכו' שנכנס טבול יום של בעל קרי וכו' דחי עשה וכו' דטבול יום אחר אינו וכו' כצ"ל:
ד"ה וליעביד וכו' כי ההיא דסוכה. נ"ב ע"ל דף סב ע"א. ובתוס' שם דף סא ע"ב ד"ה ארבע אמות:
תוס' ד"ה סמיכת וכו' לא שייך למיפרך מה לשלמי יחיד שכן טעונים סמיכה. קשה לי הא בזה י"ל שלמי צבור יוכיחו דאין טעונים סמיכה ומכל מקום טעון תנופה שחוט. גם מ"ש אח"כ ומיהו קשה וכו' אמאי לא קאמר אשם מצורע יוכיח והא י"ל מה לאשם מצורע דאין טעון תנופה שחוט משא"כ שלמי צבור דטעונים תנופה שחוט. וגם הא יש למנקט הק"ו הכי מה שלמי יחיד דלא טעון תנופה רק פעם אחד צריך סמיכה שלמי צבור דטעון ב' פעמים תנופה לכ"ש דטעונים סמיכה וליכא יוכיח כלל מאשם מצורע דהא התם לא טעון תנופה ב' פעמים:
גמרא ואי אמרת ביאה במקצת לא שמה ביאה כו׳ אבל למ״ד ביאה במקצת שמה ביאה אע״ג דס״ד השתא כר׳ ליכא למיפרך לסמוך לפני הפתח וליעיילה ולשחטיה אצל הפתח מבפנים הא עכ״פ לא הוה כמו שאר סמיכה שהיה במקום שחיטה ממש ומדנקט כל הסמיכות שהיה שם קורא עליהן אני תכף כו׳ ולא קתני כל הסמיכות שהיה שם במקום סמיכה שחיטה. חוץ מזה הוכיח תוס׳ במסכת סוטה דף ל״ט ע״א ד״ה כל כהן כו' דאתי לאשמעינן דכל התכיפות שיעור כדי מהלך ך״ב אמה דלא הוה תכיפה כמו סמיכה של מצורע שהיה מהלך משער נקנור עד בית מטבחים שהיה ך״ב אמה ולא חשיבא תכיפה וכ״פ רמ״א באו"ח סי׳ קס״ו ובזה נסתלק השגת בעל המחבר מ״א על רמ״א ותוס׳ בדין זה עיי״ש:
רש״י ד״ה שהיתה בשעת כו׳ ומכניס ידיו לעזרה כו'. פי׳ שהיה מכניס ידיו לעזרה למ״ב ומוציאים לו את האשם לחלל שער נקנור:
ד״ה לעייל ידיה כו׳ שהפתח מכוין כנגד כו׳ כצ״ל:
ד״ה הכי גרסינן כו׳ במזרח שבשער כו׳ כצ״ל:
ד״ה שמא ירבה כו׳ יותר משהיה צריך. פי׳ היכא דהרבה בפסיעות שיעור כרת כדי השתחויה:
ד״ה סמיכות אשם כו׳ כשאר אשמות כו׳ מהיקישא דכחטאת כאשם כו׳ כצ״ל:
ד״ה תכף לסמיכה כו׳ במקום שסמך ישחוט והאי דסמכינהו קרא להיקישא סמכינהו כדאמרינן הס״ד. ואחר כך ד״ה מה סמיכה בטהורים כו׳ וסמיכה דפשיטא לן בה משום כו׳ כצ״ל וכן הוא הגירסא בכל הספרים. פי׳ דס״ד דאיצטרך להיקישא וסמך ושחט ולא למקום שיסמוך ישחוט ופריך כיון דאיצטרך להיקישא ע״כ תכף לסמיכה שחיטה נמי דאורייתא דאל״כ היאך פשיטא לן דסמיכה בטהורים כיון דאתיא כמ״ד ביאה במקצת לאו שמה ביאה אפשר דמעייל ידיה וסמיך אלא ע״כ דתכף לסמיכה שחיטה דאורייתא ומ״ה פשיטא לן דסמיכה בטהורים כמו שפרש״י ומ״ו הב״ז מהפך הגירסא כמו שלפנינו ואינו מן הצורך לשבש הגירסא אם לא ע״פ טעות דמוכח והגירסא זו ניחא לי יותר להמעיין בה נ״ל. ועוד אפשר לומר דכוונת רש"י שכתב להיקישא סמכינהו כדאמרינן היינו כדאמרינן בפרק הקומץ מה סמיכה בזרים כו׳. או להיקש דמה שחיטה ביום כו׳ כדאמרינן במסכתין ד״כ:
תוס׳ ד״ה וליעבד פשפש כו׳ דרבנן בעלמא וא״כ שפיר קרינא כאן הכל בכתב כו׳. פי׳ כיון דמדאורייתא מותר לסמוך להדיא א״כ ליכא קרא בהדיא דנעביד פשפש:
ד"ה ניעול ונסמך כו׳ ולא דמי לשאר טמאים שמשלחין כו׳ כצ״ל:
ד״ה סמיכת אשם כו׳ בין לא יהא אשם כו׳ כצ״ל:
בא״ד דטעון סמיכה משום ספיקא כו׳ כצ״ל:
בא״ד שתים בכל אחד כו׳ כצ״ל:
בא״ד תנופה חיים טעונים סמיכה כו׳ אמאי לא קאמר כו' כצ״ל:
בא״ד ודבר תימא הוא במאי סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא דהא לעיל בפ״ק ילפינן כו׳ הד״א וכצ״ל:
בא״ד דאינה באה אלא להכשיר קשה הא דאמרינן כו'. פי׳ כיון דאיכא היקישא עדיפא ממה שכתב רש״י דאינו בא אלא להכשיר נ״ל.
בא״ד אשם מצורע יוכיח כו׳. ודבריהם אינם מובנים לי דאיכא למיפרך מה לאשם מצורע שכן אינה טעונה תנופה שחוט משא״כ בשלמי צבור שטעונים חיים ושחוטין:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
גמרא איכא דאמרי אמר רב יוסף כל הסומך ראשו ורובו מכניס וכו׳ מוכח מהכא דאפי׳ לדעת ר׳ דכל הצפון כשר אפי׳ הכי אינו יכול להכניס ידיו ולסמוך אע״ג דביאה במקצת לא שמיה ביאה משום דכל הסומך ראשו ורובו מכניס משום דכל כחו בעינן ולכך לא אפשר בהכנסת ידיו לבד וא״כ ק״ל מכאן על מה שפסק הרמב״ם ז"ל בפ״ד מהל׳ מחוסרי כפרה דין ב׳ שכתב ומכניס שתי ידיו לעזרה וסומך עליו ושוחטים אותו מיד וליכא למימר משום דס״ל דסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא וא״כ אינו יכול לסמוך בכל כחו משום דהוי עבודה בקדשים אלא בהקפת ידים לבד כמ״ש התוס׳ ולכך סגי בהכנסת ידיו דהא מדברי הרמב״ם ז״ל בפ״ג מהלכות מעשה הקרבנות דין ו׳ עיין שם משמע דס״ל דאורייתא והנה מדברי מהר״י קורקוס שם נראה דהרמב״ם פסק כלישנא קמא דלדעת ר׳ מעייל ידיה וסמיך ע״ש אבל ק׳ שאין דרכו של הרמב״ם לפסוק כלישנא קמא ונראה טעמו דפסק כלישנא קמא משום דאזיל לטעמיה שכתב בפ' ג׳ מהל׳ מעה״ק דין י״א שאם היה בא על הקרבן עומד בחוץ והכניס ידו לפנים וסמך סמיכתו כשרה והוא שיסמוך בכל כחו משמע דאפשר לסמוך בכל כחו אפי׳ בלא הכנסת ראשו ורובו אלא בהכנסת ידיו לבד ונראה לי דזה למד מדפריך גמ׳ לעיל סמיכה נמי אפשר דמעייל ידיה וסמיך ולכך בדיעבד כשר ולכך נמי מצורע שאינו יכול ליכנס פסק כלישנא קמא דאפי׳ לכתחלה יכניס ידיו ויסמוך ודוק ומהאי סוגיא מיתרצא מה שהקשה שם בס' לחם משנה על רבינו שפסק ביאה במקצת לא שמה ביאה איך פסק בפ' ג' ממעה״ק דאטמא אינו סומך לכתחלה עיין שם באורך ולפי האי סוגיא טעמו של רבינו משום דכל הסומך בכל כחו הוא סומך ולכך צריך להכניס ראשו ורובו אלא דבדיעבד אם סמך בכל כחו אפי׳ בהכנסת ידיו לבד סגי ולכך אין הטמאים יכולים לסמוך לכתחלה בהכנסת ידיהם דילמא לא סמכי בכל כחם דאפילו טהורים נמי לכתחלה לא יסמיכו בהכנסת ידיהם ודוק ומה שתירץ הל״מ דגזרו בסמיכה דילמא אתי לאמשוכי ע״ש כבר דחו זה תוס׳ ריש פרקין ד״ה ובטמאים ע״ש:
רש״י ד״ה אביי ורבא וכו׳ ונ״מ למיהוי למ״ד וכו׳ ר״ל דק״ל למאי נ״מ קאמר גמ׳ מכלל דתרוייהו ס״ל וכו׳ ותירץ דנ״מ דליהוי טומאה הותרה בצבור יחיד במקום רבים דהא אביי ורבא ס״ל דחויה היא וק"ל:
תוס׳ ד״ה ניעול ונסמוך וכו' ולא דמי לשאר טמאים שמשלחין וכו׳ כצ״ל ור״ל דק״ל דמאי פריך וניעול ונסמוך דהא אשכחן שאר טמאים שמשלחין קרבנותיהן ולא אמרי׳ דניעול ונסמוך ותירצו דלא דמי דהא התם יכולים לקיים סמיכה דידהו בטהרה שהיו יכולין להמתין עד שיטהרו ויביאו קרבנותיהן ויקיימו סמיכה בטהרה ולכך כשמשלחין קרבנותיהן קודם שיטהרו לא אמרינן להו ליעול ולסמוך משא״כ במצורע דלא אפשר לו לקיים סמיכה בטהרה דהא אין לו טהרה עד שיקריב אשמו ודוק:
ד״ה סמיכת אשם מצורע וכו׳ אלא משום כו׳ וקא אתי לאשמעינן דיטעון סמיכה דאורייתא משום ספיקא דשלמים ק״ל איך יכולים לעשות לו סמיכה דאורייתא דילמא אשם הוא דאין טעון סמיכה והוי עבודה בקדשים ולקמן בפ׳ התערובות דף ע״ו ע״ב כתבו דלמ״ד סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא הוא בהקפת יד וכו׳ ע"ש והוא היפך דבריהם כאן וצ״ע:
בא״ד לא שייך למפרך וכו׳ כיון דמתנופה התנופה עביד ק״ו ר״ל דמהפכין הק״ו מנושאים למקומות והכי עבדינן ק״ו ומה תנופה חיים שאין טעונה בשלמי יחיד טעונה באשם מצורע תנופה שחוט שטעונה בשלמי יחיד אינו דין שטעונה באשם מצורע דהשתא לא מצי למיפרך מה לשלמי יחיד וכו׳ דלא ילפינן משלמי יחיד אלא תנופה מתנופה ודוק:
בא״ד אמאי לא קאמר אשם מצורע יוכיח וכו׳ וק״ל דלא מצי למימר אשם מצורע יוכיח דהא איכא למיפרך מה לאשם מצורע שכן אינו טעון תנופה שחוט תאמר בשלמי צבור שטעונים נמי תנופה שחוט אבל בת״כ דקאמר אשם מצורע יוכיח ליכא למיפרך דהתם בעי למילף שלמי צבור שיטענו תנופה שחוט מק״ו ולא בעי קרא והכי יליף ומה שלמי יחיד שאין טעונים תנופה חיים טעונים תנופה שחוטים שלמי צבור שטעונים תנופה חיים אין דין שיטענו תנופה שחוטים וקאמר אשם מצורע יוכיח שטעון תנופה חי ואין טעון תנופה שחוט וכו׳ לכך צריך קרא דהתם ליכא למיפרך מידי דליכא למימר מה לאשם מצורע שכן אינו טעון סמיכה דהא שלמי צבור נמי אינם טעונים סמיכה וצ"ע:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
הגהות
גמרא כל הסמיכות כו׳ (מיימוני פ״ג מה׳ מע״ק):
ליעול ולסמוך להדיא דרחמנא כו' כצ"ל.
א״ר כו׳ ותכף לסמיכה שחיטה לאו דאורייתא מיתיבי וסמך ושחט כו׳ כצ״ל וכן היא בגמרא ש״ק וכך משמע בתוס׳ לעיל ד״ה מ״ש מסמיכה כו׳ ועיין מה שאכתוב בדברי רש״י וכ״ה בס״א:
רש״י ד״ה דחויה הי׳ כו׳ לטומאת זיבה הס״ד:
ד"ה דתרווייהו כו׳ בפ״ק דיומא הותרה היא בצבור יחיד במקום רבים כצ״ל:
ד״ה לימא מסייע ליה כו׳ שמה ביאה הס״ד:
ד״ה תכף כו׳ וסמך ושחט הס״ד:
ד״ה ויכול לשחוט כו׳ כדאמר לעיל הס"ד:
ד״ה הכל בכתב כו׳ ומדותיה ובנין כל כו׳ הד״א.
ד״ה אר״י כו׳ ולסמוך כל הסומך כו׳ הד״א והס״ד:
ד״ה ומאי קסבר כו׳ חוץ מזו הס״ד:
ד״ה תכף לסמיכה כו׳ והאי דסמכינהו קרא להיקשא סמכינן כדאמרינן פרק הקומץ מה סמיכה בזרים כו׳ ואחר כך צ״ל ד״ה מיתיבי וסמך מה סמיכה כו׳ כך נ״ל להגיה או נ״ל דכצ״ל ד״ה תכף לסמיכה כו׳ במקום שסמך ישחוט הס״ד ואח״כ צ״ל מיתבי וסמך ושחט והאי דסמכינהו כו׳ כדאמרינן מה סמיכה כו׳ הד״א לן בה משום דכתיב כו׳ הד״א ודוק וזה נ״ל עיקר וכך כתב אלי מחותני הרב מהר״ר הירש נרו חמ״ו הגאון מהר״ר העשיל נרו:
תוס׳ ד״ה הג״ה מכלל כו׳ ולא ס״ל הס״ד:
ד״ה ולעביד פשפש כו׳ בכתב כו׳ והא דמוסיף הד״א דרבנן בעלמא הוא וקרי כאן הכל כו׳ הד״א וכצ״ל כיסוי הדם במוקדשים הס״ד נ״ל.
ד״ה ניעול ולסמוך כו׳ ולא דמי לשאר טהורים שמשלחים כו׳ סמיכה דידהו בטהרה כצ״ל והס״ד:
ד״ה סמיכת אשם כו׳ שייך לע״ב:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
גמרא לימא מסייע ליה כל הסמיכות כו׳ ויש להקשות דילמא הא דמוכח מכאן דביאה במקצת שמה ביאה לענין מלקות אבל לא לענין כרת ועולא סבר אף לענין כרת ביאה במקצת שמה ביאה ויש לישב כיון דנקרא לא מוכרח רק מלקות וע"כ לעולא אין חילוק בין מלקות לכרת א"כ ה"נ כיון דמוכח דשמה ביאה לענין מלקות ה"ה לענין כרת אבל יותר היה נראה דעולא לענין מלקות קאמר מדפריך מאי קסבר כו' ליעול ולסמוך וקשה היה לו להקשות בל"ז על מצורע קרי שמכניס ידו לבהונות וקשה נמי כיון דביאה במקצת שמה ביאה ליעול דילמא התורה התירה לו אלא ע"כ דגזרינן שמא ירבה בפסיעות א"כ מאי פריך הכא אלא ע"כ האי תנא דמסייע ליה סבר דלענין מלקות אמר ולכך לא מעייל כולה ודוק:
שם מאי קסבר אי קסבר סמיכות אשם מצורע דאורייתא כו׳ ליעול ולסמוך אין להקשות כיון דיכול לקיים סמיכה בחוץ אלא דאינו מקיים מצות עשה תכף לסמיכה שחיטה ועשה זו אינו דוחה עשה שיש בו כרת ולא תעשה לכנוס לפנים דבשלמא במצורע קרי אי אפשר ליתן על בהונות בענין אחר אם לא שיכניס ידיו לפנים אבל הכא אפשר לקיים סמיכה בחוץ וצ"ל כיון דתכף לסמיכה שחיטה א"כ סמיכה בחוץ לא שמיה סמיכה כלל וע״כ הקישא דחטאת כאשם בא ללמוד שיהיה ג"כ סמיכה תכף לשחיטה דהיינו בפנים וק"ל:
שם מיתבי וסמך ושחט כו׳ יש להקשות דהיה לו להביא סייעתא לעיל מברייתא זו דביאה במקצת שמה ביאה דקשה קושית הגמרא לעיל סמיכה נמי אף דכתיב לפני ה׳ אפשר דמעייל ידו וסמיך אלא ע"כ ביאה במקצת שמה ביאה ויש לישב בל"ז למד המקשה דילמא בהיפך דילפינן סמיכה משחיטה כר׳ שמעון התמני ומוכח להיפוך דסמיכה אפשר בטמאים דמעיל ידו וילפינן סמיכה משחיטה דאי אפשר בטמאים לר׳ שמעון התמני אבל עכשיו צריך לומר או מרחק צפון או כל הסומך ראשו ורובו מכניס ע״כ אי אפשר לומר ר׳ שמעון התמני דלמה לי היקשא בסמיכה נמי כתיב לפני ה׳ וכ"ת דמעיל ידו הא מרחק צפון או כל הסומך ראשו~ן~ ורובו מכניס אלא ע"כ דילפינן איפכא מה סמיכה בטהורים דאי אפשר לעייל ידו כך שחיטה בטהורים ולכך פריך מוסמך ושחט ודוק:
תוס׳ ד"ה ולעביד פשפש כו׳ ומיהו דשמא ירבה בפסיעות גזירה דרבנן בעלמא היא ר״ל אבל מדאורייתא מותר לכנוס להדיא ולכך עבדינן פשפש:
ד"ה ניעול ונסמוך כו׳ ולא דמי לשאר טמאים כצ"ל דלא כב״ז ואפשר שנפל טעות בספרו:
ד"ה סמיכת אשם מצורע עיין בב״ז ומיהו קשה דפריך התם ויהיו שלמי צבור כו׳ ואין להקשות דילמא הא דפריך דשלמי צבור טעונין סמיכה מדרבנן פריך ומתרצים התוספות דבתורת כהנים כו׳ וקאמר אשם מצורע יוכיח ש"מ דרוצה ללמוד סמיכה מדאורייתא:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
א דף ל"ג מכלל דתרווייהו סבירא להו טומאה דחוי' היא בציבור. - והנה יש לעיין בכל קרבן צבור הבא בטומאה אם מקטירין גם האימורין בטומאה ומקום הספק בזה כיון שעיקר כפרת הקרבן תלוי' בזריקה, והקטרה אינה מעכבת, ולכן למ"ד טומאה דחוי' בצבור, יש לומר דאף בעולה די בזריקה לחודיא, כיון שזהו עיקרו של קרבן, - והנה לכאורה גם פשטות הסוגיא פסחים ע"ז מורה כן דאיתא שם דלמ"ד טומאה דחוי' בצבור ובעי ציץ לרצויי, ומספקא להש"ס שם לר' יהושע אם סבר ציץ מרצה על העולין, והתם פירושו של דבר אם מהני ריצוי ציץ על העולין בכדי שתהי' הזריקה בהכשר.- וכדפירש"י שם. - ואם אמרינן דהדין בקרבן צבור שבא בטומאה דהעולין מקריבין על המזבח, א"כ כמו שזורקין את הדם שנטמא מטעם שהוא קרבן הבא בטומאה וזורקין את הדם בטומאה, כן נמי מקריבין בטומאה, וא"כ למ"ד טומאה דחוי' ובעי ציץ לרצויי, הנה הדין שוה בשניהם בדם, ובעולין, דהרי כמו שזה עולה למזבח, כן זה עולה למזבח. ובהכרח שהציץ פועל על שניהם בשוה, וא"כ מה יש כאן לספוקי אם ציץ מרצה על העולין. וע"כ דעיקר הדבר אנו דנין אם הדם לא נפסל מטעם חסרון עולין, אבל אין כאן מצות הקטרה כלל. והר"ז בדמיון אכילה, שאין מצוה דאכילה בקרבן הבא בטומאה. וכל עיקר ריצוי ציץ לא הוי אלא לענין זה להיות נחשבים הבשר בלאכילה בכדי שתהי' פעולת הזריקה עליהם, וכמו כן גם בהא דעולין, דע"י ריצוי הציץ נחשבים כאילו הם טהורים, אבל אין עליהם מצות הקטרה. - ולפ"ז תצא הדין בכל קרבנות הבאים בטומאה. דאין עושין אלא זריקה לחודיא. - וכן יש להוכיח דע"כ אין מצות הקטרה של האימורין בקרבן הבא בטומאה. דאל"כ אלא אמרינן דמצות הקטרה הרי היא חיובית, א"כ הרי היא בזה כמצות אכילה דפסח. וא"כ כמו דאמרינן דהציץ מרצה על אכילה דפסח מטעם שעיקרו לאכילה בא. וא"כ ה"ה גם ההקטרה אם היא מצוה חיובית, ע"כ דהציץ מרצה על ההקטרה - ומיהו לא דמי דמצות אכילת פסח בלילה מעכבת דאם עומד בשעת זריקה שיפסול בלילה הבשר חשיב אין לו בעלים. ולפיכך נאכל בטומאה. אבל אימורין א"צ רק בשעת שחיטה ואף אם יפסלו אח"כ לית לן בה, ולפיכך י"ל דאין ציץ מעה"ע, אבל למ"ד ציץ מרצה על העולין, וכן למ"ד הותרה שפיר י"ל דאימורין קריבין: ועוד דהרי מבואר שם בש"ס דריצוי על העולין מהני אף בקרבן יחיד וזה נלמד מכח הקושיא מהא דבעינן בשר לר' יהושע, - וקשה הא בציבור איתא הקטרה בפועל, וא"כ מניין לחדש דמהני ריצוי אף ביחיד. אלא ע"כ מוכח דגם בצבור לא הוי הקטרה מצוה חיובית. - ולפ"ז יש לעיין בדברי הרמב"ם בפר"ד מביא"מ הי"א שכתב וז"ל וכל קרבן מהן שקרב בטומאה אינו נאכל, אלא מקטירין ממנו דברים הראוים להקטרה. והשאר הראוי לאכילה נשרף כשארי קדשים שנטמאו עכ"ל,- מבואר מזה דסבר הרמב"ם דאעפ"י שדעתו גם כן דטומאה דחוי' בצבור. ומכל זה מקטירין האימורין גם כן, - וזה תמוה מסוגיא זו שכתבנו דמשמע דאפילו אם אמרינן טומאה הותרה בצבור ומכל זה אין ההקטרה מצוה חיובית. וצ"ע. [שו"ר שכבר עמדו בזה התוס' יומא מ"ו א' ד"ה תחלתו. והדברים צ"ע ואריכות בסוגיא שם] והנה גם מפשטות הסוגיא יומא ו' בפלוגתא אם טומאה הותרה או דחוי' בצבור משמע כן, דקאמר הש"ס כל היכי דאיכא טמאין וטהורין בההיא בית אב כו"ע ל"פ דטהורין עבדי טמאין לא עבדי וכו' ויש לעיין כיון דטומאה הותרה בצבור למה באמת נבחרו הטהורין יותר מהטמאין, כיון דטומאה היתר גמור הוא בצבור. ובשלמא בקרבנות הנאכלים יש לומר דטוב לעשות בטהרה מפני קיום מצות אכילה, אבל בקרבנות שאינם נאכלים מה הבדל יש בין טמאים לטהורים אמנם אם אמרינן דקרבן צבור הבא בטומאה אין בזה מצוה חיובית דהקטרה, א"ש דטהורין עבדי בכדי לקיים מצות הקטרה. - והיינו דאעפ"י שהוא קרבן הבא בטומאה. - אמנם אם בעצם לא נטמא הקרבן, ע"כ יש בזה מצות הקטרה לכו"ע.
ג הנה הרמב"ם פסק בפר"ד מביא"מ דטומאה דחוי' בצבור. ומטעם זה מהדרינן אטהרה, וכמבואר שם ולפ"ז אפי' כשיהי' כהן אחד טהור וכולם טמאים, הטהור יעשה את העבודה, - ויש לעיין בהא דכתב הרמב"ם בפר"ד מביא"מ הי"ב כיצד דוחה את הטומאה, הגיע זמנו של קרבן והי' רוב הקהל טמאים למת וכו' הר"ז יעשה בטומאה, - וקשה מה זה שייך להקהל דהיינו הצבור. כיון דהמקריבים טהורים הם ויכולים לעשות בטהרה ומצאתי בספר גבורת ארי בחידושיו ליומא עמד בזה - ונראה כיון שילפינן שמצוה על המקריבין להיות בעזרה בשעת הקרבה, דהיינו הבעלים של הקרבן, אם קרבן צבור בעינן הצבור, ואם קרבן יחיד בעינן היחיד, וזה נלמד בספרי פ' פנחס מהא דכתיב תשמרו להקריב יעו"ש וכן כתב הרמב"ם בפר"ו מה' כלי המקדש ה"א, שכן החיוב מוטל על ישראל יעוי"ש, להכי נראה דכיון שבעינן שיהי' הישראל שהוא הצבור יהי' ראוי לבוא לעזרה בשעת הקרבה. ולהכי הותרה להם לבוא בעזרה בטומאה. ומטעם זה ג"כ אם היו רוב צבור טמאים מקריבין בטומאה.
ד והנה הטעם זה מצאתי לחקור בקרבן צבור הבא בטומאה ברגלים שהותר להם להצבור ליכנס לעזרה אם חייבין בראיית פנים, מי אמרינן כיון דלאו בר קרבן של ראיי' הוא, דהרי הקרבן ראי' אין זמנו קבוע, ולא ניתן טומאה להיות נדחה אצלו, וממילא פטור גם מחיוב ראיי' כמו שממעטין טמא מראי' א"ד כיון דטומאה הותרה אצלו בראי' יכול גם ליכנס בתור חיוב ראי' גם כן ואין בו איסור "לא יראו פני ריקם", וכן יש לעיין בפסח הבא בטומאה שהדין בדחקו זבין בעזרה שפטורין, כמבואר בפסחים צ"ה, מהו לענין ראיית פנים. - והוכחה קצת יש להוכיח מפסחים פ' שלא קאמר אתה מדחהו ממצות ראי' ומשמע שמראי' יהי' פטור גם כשנטמאו.
ה כתב הרמב"ם בפר"ד מביאת מקדש הי"ב כיצד דוחה את הטומאה וכו' טמאין למת או כלי השרת טמאין למת, אבל הטמאין בטומאה אחרת כגון זבין וזבות נדות ויולדות וטמאי שרץ ונבלה וכיו"ב לא יתעסקו וכו' שלא נדחית אלא טומאת המת בלבד. יעוי"ש, והנה כדבריו נראה מסוגיא דיומא ז' דאיתא שם דכל טומאת מת שרי' רחמנא. ופירש"י משום דילפינן מפסח, - הנה מסוגיא זו יש להוכיח דדוקא טומאת מת ולא שארי טומאות. משום דבשארי טומאות אין ללמוד מפסח- והנה לא מיבעיא טומאה שיוצאת מגופו, דפשיטא שאינו דומה לטו"מ, הנדחה בפסח, אלא אפי' טומאת מגע ג"כ והוא מהא דמצינו דעבדינן פרישה לכה"ג משום חששא דבועל נדה, והנה טומאת בועל נדה יש להוכיח דרק טומאת מגע יש עליו, והוא מהא דתנן פר"ה דזבים משנה י"א בועל נדה כטמא מת, ומפרשים שם לענין שילוח מחנות, והיינו שמותר הבועל נדה להיות בהר הבית. וכן מבואר ברמב"ם פר"ז מביהב"ח הט"ז יעוי"ש. ובטמאים בטומאה יוצאת מגופן כגון נדה וזבה, מבואר שם ברמב"ם שאסורין להיות בהר הבית. וכיון דחזינן שמותר לבעל נדה להיות בהר הבית ע"כ דרק תורת מגע טומאה עליו, וכיון שמבואר בסוגיא דלא הותרה טומאת בועל נדה בקרבן צבור. ע"כ דדין הוא בכל טמאי מגע לא הותרה אצלם טומאה בצבור. - ובסנהדרין י"ב ע"א דאיתא שם מפני הטומאה ע"כ יפרש הרמב"ם כמו שכתבו התוס' בשם הירושלמי יעוי"ש- הרי מבואר להדיא דשיטת הרמב"ם דדוקא טומאת מת נדחית בצבור ולא שארי טומאות.
ו ויש לעיין לפ"ז מסוגיא שלימה והוא מהא דגרסינן בפסחים ע"ט ת"ר הרי שהיו ישראל טמאין וכהנים וכלי שרת טהורין וכו' יעשו בטומאה וכו' אמר ר"ח לא שנו אלא שנטמא הסכין בטמא מת דרחמנא אמר בחלל חרב, חרב הרי הוא כחלל, וקא מטמא לגברא דמעיקרא כי מיתעבד בטומאת הגוף דכרת קא מיתעבד, אבל נטמא הסכין בטומאת שרץ, דבשר הוא דמטמא לי' לגברא לא מטמא לי', טהורין עביד טמאין לא עביד וכו' אלמא קסבר ר"ח טומאה דחוי' היא בציבור יעוי"ש ולשיטת הרמב"ם דטומאת שרץ ליתא כלל בדחוי אצל צבור, א"כ כי נטמא בטומאת שרץ לידחו כולהו לפסח שני כדין אם הציבור טמאי זבין ומצורעין. - כעת מצאתי בצל"ח על מס' פסחים שהעיר בזה.
ז ונראה דאעפ"י דסבר הרמב"ם דלא אמרינן דנדחית טומאה בצבור רק בטומאת מת, - הנה כל זה שייך רק על גברי, -אבל על הכלים הנטמאים, והוא הדין על הבשר, שתמיד הם בנגיעה - בהם אין הבדל באיזה אופן באה הטומאה על המטמאים, - וממילא בכל טומאה שיהי' להמקבלים טומאה איזה שתהי', תמיד תורת מקבלי טומאה נינהו, והרי הם תמיד בבחינה של טומאת שרץ, - והביאור בזה כי כשנטמאים הכלים והבשר על ידי המטמאים בטומאת מת,- אין התייחסות טומאת מת על המקבלים האלו, וכיון שטומאה זו תמיד איתא ממילא אין התייחסות טומאת שרץ עליהם אלא טומאת מגע, וזה ישנו תמיד.
ח הקשו בתו' דהכא מבואר דתרווייהו ס"ל טומאה דחוי' היא בצבור, ואילו ביומא ז' ע"ב מבואר שם דא"ר תחליפא משמי' דרבא ז"א הותרה היא בצבור יעוי"ש. - והנה התוס' שם ביומא ד"ה כיון הקשו ג"כ קושיא זו ותירצו דמדרבנן הוא יעו"ש -אמנם דעת התוס' שם ד"ה אמר רב תחליפא מוכח דמדאורייתא הוא, והיינו דמוכח מדכתבו שם ליישב דלהכי אמר רבא בזבחים בפסח לענין טמאי מתים שנעשו זבים מטעם דפסח קרבן יחיד, ולא הוי יותר מדחוי' יעוי"ש. - הרי לפי סברת התוס' מתיר רבא לטמאים בפסח מטעם דהוי דחוי'- וא"כ מוכח דסברי התוס' דע"כ מדאורייתא הוא, - והנה לשיטת התוס' דמדאורייתא הוא, א"כ מאי משני הש"ס שם ביומא דלהכי לא חיישינן לטו"מ מטעם דהותרה היא בצבור. - וקשה הא איכא אילו של אהרן עם הפר דקרבן יחיד הוא ולכו"ע לא הוי יותר מדחוי' הקשה בזה השאג"א, וגם בגבו"א ליומא שם.- והנה גם דעת הריטב"א דהוי דאורייתא, דהביא שם בשם רש"י דאף קרבנו של כה"ג דוחה טומאה, בתורת היתר, והקשה מסוגיא זו. וע"כ סבר דמדאורייתא הוא. - עוד כתב שם בשם התוס' דאע"ג דאילו קרבן יחיד הוא, משום אילו בלבד לא רצו להפרישו, דהא פר קרבן צבור הוא חשוב מטעם כי רוב עבודות התלויות בקרבן השעיר של צבור תלוי בו יעוי"ש. ביאור דבריו כי הפר נחשב לקרבן צבור, מפני שבאמת הפר של כה"ג והשעיר כמצוה אחת הוא, וכקרבן אחד הוא, והיינו מפני העירוב הדמים, ומצות הזאת הדמים נעשה משניהם ביחד. - ואם בשביל האיל לחודיא לא חשו לזה חכמים לעשות פרישה עבורו, - נמצא מבואר בדברי הריטב"א דפר נחשב לקרבן צבור לדין זה מפני העיכוב דהפר להשעיר, - ולכאורה דברי הריטב"א תמוהין מסוגיא דיומא נ' דנחשב הפר לקרבן יחיד.-אפשר לומר דשאני התם לענין עיקר הלימוד אם הפר דוחה טומאה, לא נחשב לקרבן צבור בשביל זה דמעוכב עם הקרבת השעיר, כיון שעכ"פ בעצמותו קרבן יחיד הוא, - משא"כ לענין זה אם הותרה או דחוי', והיינו לאחר שכבר רבתה תורה דדוחה טומאה, שפיר יש לומר דדוחה גם בתורת הותרה. כיון שעכ"פ מעכב גם את השעיר. - ועכ"פ מבואר שדעת רש"י ותו' שם ודעת התו' שהביא הריטב"א וגם דעת הריטב"א בעצמו דקרבן יחיד שזמנו קבוע ודוחה טומאה, מ"מ לא הוי אלא בגדר דחוי' לכו"ע גם מדאורייתא. ז שו"ר בתו' יבמות ח' א' ד"ה רבא. נסתפקו אי רבא פליג על הא דעולא דאמר הואיל והותר לצרעתו הותר לקרויו. ולכאורה תמוה דהא סוגיא מפורשת היא זבחים ל"ב ב' דרבא ס"ל להא אישתראי ולהא לא אישתראי. ולעיל בסמוך הביאו סוגיא זו] ולכן נראה דרבא לא פליג אדעולא, אלא מהדר לי' לאביי דאדרבה איפכא מסתברא דיותר י"ל מה לי חד דיחויא מה לי שתי דחיות מלומר הואיל ואישתרי אישתרי וכיון דעולא ס"ל הואיל ואישתרי אישתרי כ"ש דטמאי מתים שנעשו זבים אמרינן הואיל ואידחי טומאתן אידחי זיבתן, אבל באמת אית לי' לרבא תרווייהו דבין בהותרה ובין בדחויי' אמרינן הואיל. ואף לחד תירוץ התוס' ביבמות שם דרבא לית לי' דעולא, הכא אליבא דעולא קאמר, וא"כ שפיר י"ל דאביי ורבא דס"ל דחויי' אינו אלא מדרבנן. והרווחנו בזה שלא יהי' דברי התוס' ביומא שם סתרי אהדדי (ודברי התוס' ביומא הם כולם של מהר"ם מרוטנברג כידוע). גם מדברי רש"י ותוס' וריטב"א אין הכרח דסברי דאורייתא דאף אם מהדרינן אטהרה מדרבנן. שפיר י"ל דצריך להפרישו מטומאת מת משום הידור אטהרה. וכן מבואר דעת תוס' מהר"מ והיינו תוס' שלנו, שהרי הקשו ח' א' ד"ה אי לימא דצריך הזאה משום אילו של אהרן. אע"ג דדעת התוס' דהידור אטהרה באילו של אהרן אינו אלא מדרבנן. וע"כ דעתם דמדרבנן מיהא צריך לעשות הידור אטהרה אפי' בהזאה, ואדרבה יותר היה מתישב תירוץ הריטב"א שכתב דפרו חשיב כק"צ אי הנידון הוא רק לענין דרבנן, דבזה שפיר י"ל דלא החמירו בפרו, אבל לענין דאורייתא ודאי פרו כק"י וכמש"כ לעיל מסוגיא דיומא נ']
ט ויש להעיר מהא דאיתא בברייתא בתוספתא דמנחות פר"ג הי' מקריב מנחת כהנים ומנחת משוח ונטמאו בידו, אומרין לו הוי פיקח ושתוק ע"כ - והנה הא דמנחת כהנים, ע"כ מנחת חביתין, והיינו מנחת כהן המרובע בבגדים ששניהם מביאין מנחת חביתין, - ומשמע מזה דסבר האי תנא דטומאה הותרה לגמרי, מדלא תנא אם יש אחרת מביאין אחרת. - והנה לפ"ז קשה מאי פריך שם ביומא מסיפא דהאי ברייתא, ואפשר לומר דהש"ס הוי מצי למימר וליטעמך אימא רישא. - אמנם עכ"פ מוכח מזה דבמנחת חביתין אמרינן הותרה אעפ"י שהוא קרבן יחיד, וא"כ תיקשה גם רישא לסיפא,- [וע"כ צריך לומר דשאני מנחת נסכים דיש להם תשלומין - ובאילו של אהרן לפי אוקימתא דהש"ס דהוי דחוי' מטעם דהוי קרבן יחיד, - וזה תמוה מרישא ממנחת כהן, וצ"ע - גם יש להבין מדוע השמיט הרמב"ם ברייתא זו מהלכותיו. [גם צ"ע דברי התוספתא בדין חביתי כהן גדול, שהוא נראה כסותר לדבריהם בפ"ז והובא בגמ' דף נ' ע"ב כהן שהקריב מחצה שחרית ונטמא חציו שני הר"ז מביא עשרין שלם כו' וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מתמו"מ הכ"א ע"ש, ואם נחלק בין נטמא בידו בשעת הקרבה לנטמא מקודם לכן. ונימא דלא מהדרינן אטהרה כשניטמא בידו, משום דדנינן לי' כאין לו אחרת, דבמנחת חביתין אנו חוששין שלא יספיק להכין, ואם עבר זמנו בטל קרבנו, ולפ"ז הוי דומיא דשתי הלחם והשאר מקריבין דקתני התם בתוספתא דלא הזכיר בהם מהבאת אחרת, והיינו משום דא"א באחרת, דהא עשיית שתי הלחם אינו דוחה שבת ויו"ט כמבואר פ"ח מתמו"מ ה"ח. משא"כ במנחת נסכים דקרב בלילה כמו שפסק הרמב"ם בפ"ד ממעה"ק ה"ה, אכתי קשה ממנחת העומר דנמי זמנה קבוע ואפ"ה אמרינן יביא אחרת. אבל נראה דט"ס בתוספ' כמש"כ בס' מצפה שמואל בתוספ' שם ובלא"ה דוחק לומר דמנחת כהנים היינו מרובה בגדים דלא יתכן לשון מנחת כהנים סתם ועוד מה לי מרובה בגדים מ"ל משוח. אלא ט"ס יש כאן וא"א ללמוד ממנה. גם ברישא שם היה מקריב ב' סדרים נראה ט"ס דהיינו בזיכין דסיפא]:
י והנה לשיטת רבותינו דסברי דבקרבן יחיד אעפ"י שזמנו קבוע מ"מ אינו קרב בטומאה רק בתורת דחוי' גרידא, - לפ"ז יש להבין בהא דפריך הש"ס בסנהדרין י"ב לר' יהודה דסבר הותרה טומאה בצבור מדוע אמרינן דמעברין מפני הטומאה יעו"ש. - וקשה הא קרבן פסח הוי קרבן יחיד, ולכו"ע הוי דחוי', - [ואין] לומר דכיון דאתי בכנופיא שאני.- שהרי בגמ' זבחים שם נמי לענין פסח קאמר רבא דדחוי',-וכמו שכתבו תוס' יומא ו' ב' דאע"ג דאתי בכנופיא חשיב ק"י לענין דחויי'] וצ"ע.
יא כתבו התו' במנחות ט"ו ד"ה רבי יהודה אומר אפי' שבט אחד טמא כולן עושין בטומאה לפי לפי שאין קרבן צבור חלוק ואע"ג דר"י סובר ביומא טומאה הותרה בצבור, מ"מ איצטרך לטעמא שאין קרבן צבור חלוק כיון שיש בה אכילה יעוי"ש, - וכונתם לסוגיא דיומא ז' לדברי רב נחמן. - אבל תמוה דהרי כל עיקר דברי כ"ג דוקא בקרבן צבור שאינו נאכל בטומאה. - ולהכי מהדרינן אטהרה בשביל אכילה, משא"כ בקרבן פסח שנאכל בטומאה, א"כ הרי זה ככל קרבנות צבור הבאים בטומאה, וצ"ע. - גם דברי התוס' תמוה מסוגיא דסנהדרין י"ב דפריך שם לר' יהודה דסבר מעברין שנה מפני הטומאה. והא סבר טומאה הותרה בצבור, וקשה הא לדברי התוס' שאני קרבן פסח, - וע"כ כמו שכתבנו דקרבן פסח שנאכל בטומאה הרי זה כשארי קרבנות צבור. ושייך בזה הותרה למ"ד הותרה טומאה בצבור. - ובעיקר הא דהקשו התוס' שם במנחות לר' יהודה דסבר טומאה הותרה בצבור, - תמוה הלא מה שייך לומר שם דבשביל שטומאה הותרה בצבור, דבשביל זה, יעשו גם הטהורין בטומאה, הלא שפיר יש לומר דהטהורין יעשו בטהרה, כיון שעכ"פ הם טהורים, ורק מפני שאין קרבן צבור חלוק יעשו כולם בטומאה.
יב רש"י בד"ה טומאה דחוי' היא וכו' ע"י נשיאת עון שהציץ מרצה וכו' - מבואר מזה דלמ"ד טומאה דחוי' היא בצבור בעי ציץ לרצויי, ומשמע דלמ"ד הותרה לא בעי ציץ לרצות. - ויש להעיר מדוע לא קאמר הש"ס ביומא ו' דנפק"מ בין דחוי' להותרה לענין ריצוי ציץ. - ובעיקרא דמלתא בזה יש לעיין בהא דקאמר הש"ס לעיל כ"ה, ושם ביומא ז', הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה וכו' יעו"ש והיוצא מזה דלמ"ד דחוי' בעינן ציץ לרצות אף בצבור. - ואעפ"י שע"כ בעינן ריצוי ציץ לדבר שהי' בו עון ודחתיו, כמבואר בתוס', וזהו הותר מכללו, יעו"ש - ולמ"ד דחוי' לא מצינו בלא ציץ שתהי' טומאה נדחת, והרי חסר הותר מכללו וא"כ מניין שהציץ נושא עון טומאה. - אמנם הנכון בזה לפי דברי התוס' ביומא ז' שם ד"ה מכלל דבצבור לכו"ע לא בעי ציץ אם אין אחר להקריב. - וזהו הותר מכללו. - והנה אם אמרינן דבאין קרבן אחר לא בעינן ציץ בקרבן צבור. - א"כ תיקשה בסוגיא דפסחים ע"ז דלר' יהושע דאמר אם אין בשר אין דם, אם מהני ציץ לרצות בשנטמא הבשר יעו"ש. וקשה ליהוי כמו דעבד דכשר בלא ציץ, ומצאתי בגבו"א עמד בזה יעו"ש. - אמנם נראה דע"כ כוונת התוס' דדוקא בהמתיר אמרינן כן שהוא עיקרו של קרבן : שעושה פעולת הכשר הקרבן. משא"כ בהניתר כמו בשר לכו''ע בעי ציץ לרצות, - ואפילו לר' יהושע דהניתר הוי סיבה להמתיר, אמנם עכ"פ אין הבשר מתיר רק סיבה להמתיר, ובזה בעינן ציץ לרצות. - ולפ''ז הא ר' שמעון, ביומא ז' שם ראי' מכה"ג ביוהכ"פ שאינו על מצחו ומרצה, וכתבו התוס' דמיירי אף שיש גם להביא קרבן אחר. - ע"כ מיירי באופן שנטמא המתיר, ולא בדבר הניתר, כמו החלב, והבשר, דאל"כ בלא"ה בעי ציץ לרצות, וגם אין מקום לומר דביוהכ"פ דליתא ציץ שפיר דמי בלא ציץ, דהניתר לכו"ע בעי ציץ, וע"כ דמיירי התוס' בהמתיר דוקא. - והנה במנחת העומר דמביאין אחרת אם יש להביא לשיטת התוס' אם יש ציץ אין צריך להביא אחרת. ואם אין ציץ הא בעינן ציץ לרצות על אכילות, דהיינו שיריים. דאם אין שיריים אין קומץ לר' יהושע. - ואפשר דיפרשו התוס' דלא אתיא ברייתא זו כר' יהושע. - והנה חזינן עוד בהסוגיא דיומא שם דבקרבן אעפ"י שקבוע בזמן. - ומהדרינן אטהרה אף למ"ד הותרה. - היינו אפילו ציץ לא מהני. - והוא מדמוקים הש"ס באילו של אהרן, ובהקרבת האיל ע"כ מלובש הציץ, דהרי העבודה בזה בבגדי זהב השמנה. - ומכש"כ למ"ד דחוי' דע"כ מהדרינן אטהרה. והנה לשיטת הרמב"ם דסבר טומאה דחוי' בצבור וסבר דבעינן ציץ לרצות גם על טומאת גברי, כמבואר בפר"ד מביא"מ ה"ז. - ולפ"ז ליתא הותרה מכללה בלעדי הציץ, וע"כ דהרמב"ם סבר גם כן כשיטת התוס' דבצבור מהני דיעבד גם בלא ציץ. [מיהו י"ל דע"כ הא גלתה תורה דקרבנות קבועות דוחות טומאה. ואי אין ציץ נושא עון טומאה ע"כ נדחה או הותרה טומאה בלא ציץ. וכל הוא האמת לדעת תוס' במקום דליכא ריצוי ציץ דלא חלקה תורה בהיתר טומאה ואפי' נשבר הציץ. ואפי' טומאת גברי. אבל עכ"פ שפיר אמרינן טומאה הותרה מכללה, בצבור, ואי בלא ציץ ע"כ שמעינן דטומאה קילא שהותרה, ואם ע"י ציץ הרי מבואר דציץ נושא עון טומאה, ועיקר דברי התוס' הוא משום דקים לן דהתירה תורה קרבן קבוע בכל ענין אף בליכא ציץ. ומיהו בנטמא הבשר והאימורין לא גלי קרא בהדיא ואי אין ציץ מעה"ע ועל אכילות והרי קרינן בו אם אין בשר אין דם, ופסול זה לא מצינו שהותר בצבור, ומיושב מה שהק' לעיל): אמנם רש"י פירש בסוגיא דיומא דף ז' ע"א ד"ה בין בצבור דבצבור נדחה טומאת הגוף גם בלעדי הציץ יעויין שם היטב, וא"כ אפשר דרש"י לא סבר בזה כהתוס'. - דהיינו בטומאת בשר לא מהני בלא ציץ למ"ד דחוי'. - אמנם דברי רש"י תמוה מסוגיא דהכא דרש"י פירש הכא דבעי ציץ לרצויי, והכא מיירי בטומאת גברא בצבור ובעי ציץ. - ואתי שפיר טפי לפירש"י ביומא דבטומאת גברי בצבור לא בעי ציץ לכו"ע, ומטעם זה הוכרח הש"ס לומר נפק"מ בין דחוי' להותרה בהא דאלהדורי, ולא קאמר דלאהדורי הנפק"מ לענין ציץ, משום דמיירי שם בטומאת גברי. - ודברי רש"י הכא צ"ע.
יג יש לעיין להפוסקים דבקרבן יחיד שזמנו קבוע הוי טומאה דחוי' מדאורייתא. - א"כ ע"כ הא דפסח דקרבן יחיד הוא בעי ציץ לרצות. - היאך הדין בהיו רוב צבור טמאים, ונשבר הציץ, אם יכולים לעשות הפסח.- והספק בזה דלפי מה שאפשר לומר דכיון דכל עיקר הא דבעי ציץ לרצות הוא מפני שהוי דחוי'. - אמנם ברוב צבור טמאים שהדין בזה שגם הטהורים עושים בטומאה לכתחילה, כמו שכתב הרמב"ם בפר"ד מביא"מ. - אפשר שכזה הוי כתורת היתר, כיון דלא מהדרינן אטהרה.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
[טומאה] דחויה היא. כלומר בקושי נדחית אצלה דיחוי בעלמא על ידי נשיאות עון שהציץ מרצה ולא בהיתר גמור לטומאת מת אידחי ולא לטומאת זיבה: דתרוייהו. אביי ורבא סבירא להו טומאה דחויה היא בצבור ונ''מ למיהוי מאן דאמר בפ''ק דיומא (דף ו:) דאמר הותרה היא בציבור יחיד במקום רבים: לימא מסייע ליה. לעולא דאמר ביאה במקצת שמה ביאה: תכף לסמיכה שחיטה. כדכתיב וסמך ושחט: חוץ מזו. של אשם מצורע: שהיתה בשער נקנור. הוא שער המזרחי כדתנן בשקלים (פ''ו מ''ג) שבמזרח שער נקנור וחלל שער לא נתקדש בקדושת העזרה כדאמרי' בכיצד צולין (פסחים פה:) לפי שהמצורע עומד שם ומכניס ידיו לעזרה ושם מוציאין לו את האשם וסומך עליו וחוזר ומכניסו למקום שחיטתו ושוחטו מפני שאין מצורע יכול ליכנס בעזרה ולסמוך: עד שמזין עליו מדם חטאתו. לא עליו ממש קאמר שאין נותנין על בהונות אלא מדם האשם אלא שזורקין בשבילו דם חטאתו ודם אשמו: ליעייל ידיה. לתוך הפתח ולסמוך ולישחטיה אצל הפתח דהא כל הפתחים שהיו שם רחבן עשר אמות וחמש מהן בצפון וחמש מהן בדרום שהפתח מכוון כנגד פתחו של היכל באמצע העזרה ויכול לשחוט לפני צפונו של פתח דהוה ליה צפון וקס''ד רבי היא דאמר כל צפון העזרה כשר לשחיט' קדשים ואף צפון שבמקום דריסת רגלי כהנים וישראל כדאמר לעיל: מרחק צפון. צפון הכשר (מהן) לשחיטת קדשי קדשים רחוק מן הפתח יותר מכ''ב אמה מקום דריסת ישראל ומקום דריסת כהנים דכל אחת מהן י''א אמה במסכת מדות (פ''ה) [וכר''י ברבי יהודה] דאמר (יומא דף לו.) איזהו צפון מקיר מזבח ועד כותל העזרה כנגד צפונו של מזבח ותו לא הילכך צריך להחזירו בצפון המזבח וליכא תכף לסמיכה שחיטה: הכי גרסינן וליעבד פישפש. ופירושו פתח קטן כדתנן במסכת שקלים שבמזרח בשער נקנור ושני פשפשין היו לו אחד מימינו ואחד משמאלו והן מחשבון פתחים שהיו משתחוים כנגד הפתחים והכא פרכינן וניעביד פתח קטן בכותל צפוני של עזרה כנגד המזבח ויעמוד מצורע בחללו ויכניס ידו ויסמוך אי לאו דביאה במקצת שמה ביאה: הכל בכתב. כך אמר דוד כל פתח העזרה ומדותיה ובנין כל הבית נמסר לי מיד ה' ואין להוסיף על החשבון וביאה במקצת לא שמה ביאה: אמר רב יוסף. לעולם רבי היא ודקאמרת ליעול וליסמוך כל הסומך כו': מאי קסבר. האי תנא דאמר כל הסמיכות צריכות תכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו: ליעול וליסמוך בהדיא. דרחמנא אמר לו שיכנס ויסמוך: שמא ירבה בפסיעות. לאחר שסמך אם יכנס פסיעה לצד פנים יותר משהיה צריך נמצא ענוש כרת: סמיכת אשם מצורע דאורייתא. כשאר אשמות דגמרינן להו סמיכה מהיקשא דכחטאת כאשם בפ''ק (לעיל יא.): תכף לסמיכה שחיטה לאו דאורייתא. דלא משמע ליה וסמך ושחט במקום שסומך ישחוט: מיתיבי וסמך ושחט. האי דסמכינהו קרא להיקישא סמכינהו כדאמרי' מה סמיכה בטהורים כו' וסמיכה דפשיטא לן בה משום דכתיב לפני ה' בשחיטה דצריכה שתהא לפנים ומשום דתכף לסמיכה שחיטה צריך שיכנס הסומך לפנים ולעמוד טמא מבחוץ ולסמוך בפנים אי אפשר כדאמרן לעיל שראשו ורובו מכניס: ואי אמרת לאו דאורייתא. היכי פשיטא ליה סמיכה בטהורין: בטמאין נמי איתא. שסומך בחוץ ומכניסה טהור לפנים ושוחט: סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא. קסבר שאינו בכלל אשמות שהרי אינו בא אלא להכשיר:
שהיא ראייה לדברי מדלא שנה התנא חילוק זכרים מנקבות היכא דכתיב כהן סתם כגון גבי מתנות כהונה אלא גבי מנחה דכתיב אהרן ובניו שמע מינה היכא דכתיב כהן סתם לא שנא כהן ולא שנא כהנת ואם תאמר ואי מטעם הואיל והותר לצרעתו הותר לקרויו למה לי יבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת בלאו הכי נמי ויש לומר דעל מחנה לויה שנכנס טבול יום שבבעל קרי הוצרך לומר עשה דפסח דבכרת דחי עשה וכו' דטבול יום אינו נכנס אי מן התורה אי טבול יום דזב כזב דמי אי מדרבנן מגזירת יהושפט והתם לא שייך למימר מתוך שהותר לצרעתו שהרי בשמיני קאי ואינו אלא מחוסר כפורים דלא נאסר מעולם במחנה לויה ומה שייך שם לומר שהותר אבל על מחנה שכינה שמכניס ידיו לבהונות והוא טבול יום של קרי על זה קאמר מתוך שהותר מחוסר כיפורים של מצורע דבעלמא אסור בעזרת שכינה והכא הותר הותר נמי לטבול יום דקרויו: הגה''ה מכלל דתרוייהו סבירא להו טומאה דחויה היא בציבור. והא דאמר רב תחליפא משמיה דרבא זאת אומרת הותרה היא בציבור בפ''ק דיומא (דף ו:) זאת אומרת ולא סבירא ליה: וליעבד פשפש הכל בכתב כו'. והא דמוסיפים על העיר ועל העזרות היינו היכא דאיכא למימר קרא אשכחו ודרוש כי ההיא דסוכה (דף נא:) ומיהו קשה דהכא נמי אין לך קרא גדול מזה דניעביד פשפש לקיים מצות סמיכה דרחמנא אמר וסמך ולמאי דמסיק דסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא ניחא אבל לטעמא דשמא ירבה בפסיעות קשה דניעבד פשפש דליכא למיחש ומיהו דשמא ירבה בפסיעות גזירה דרבנן בעלמא היא וקרי כאן הכל בכתב והא דאמר בריש כיסוי הדם (חולין פג:) דכיסוי הדם אינו נוהג במוקדשין משום דלא איפשר דהיכי ליעביד לבטליה קא מוסיף אבניין וכתיב הכל בכתב אין זה חשוב כמו קרא דכיון דלא כתב בהדיא בקרא שינהוג כיסוי הדם במוקדשין: ניעול וניסמוך. כיון דלא איפשר בענין אחר ולא מקיימין סמיכה בטהרה ולא דמי לשאר [טמאים] שמשלחין קרבנותיהם ולא אמרינן ניעול וניסמוך דמקיימא סמיכה דידהו בטהרה: סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא. ואמרינן אקפו ידייכו דלא תיהוי עבודה בקדשים ומתוך הך שמעתא אתי שפיר הא דאמר בריש התערובת (לקמן דף עו.) גבי ספק מצורע שמביא אשמו ולוגו עמו ואומר אם מצורע הוא זה אשמו כו' ואותו אשם טעון סמיכה ובהונות והשתא למה לי למיתני סמיכה בין יהא אשם בין לא יהא [אשם] בעי סמיכה אלא משום דסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא וקאתי לאשמועינן דטעון סמיכה (דאורייתא) משום ספיקא דשלמים וכן לעיל בריש מכילתין (דף ד:) גבי אשם דפריך מה לשלמים שכן טעונין סמיכה משום אשם מצורע נקט סמיכה ולא כפי' הקונטרס דלא גריס סמיכה כדפרישית בפ''ק והא דתנן בפ' כל התדיר (לקמן צ:) כל אשמות באין בני שתי שנים ובכסף שקלים חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע לא מצי למיתני כל אשמות טעונין סמיכה חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע כיון דמדרבנן מיהא טעון סמיכה והא דתנן בפ' כל המנחות באות (מנחות דף סא.) רבי שמעון אומר שלשה מינים טעונין שלש מצות שתים בכל אחד ואחד והשלישית אין בהן אשם מצורע טעון סמיכה ותנופה חי ואין בו תנופה שחוט לאו משום שתהא סמיכה דאורייתא והא דפריך בגמ' ויהא אשם מצורע טעון תנופה שחוט מקל וחומר ומה זבחי שלמי יחיד שאין טעונין תנופה חיים טעונין תנופה כו' לא שייך למיפרך מה לשלמי יחיד שכן טעונין סמיכה דאורייתא כיון דמתנופה אתנופה עביד קל וחומר ומיהו קשה דפריך התם ויהו שלמי ציבור טעונין סמיכה מקל וחומר ומה שלמי יחיד שאין טעונין תנופה חיים טעונין סמיכה מקל וחומר כו' אמאי לא קאמר אשם מצורע יוכיח שטעון תנופה מחיים ואין טעון סמיכה ובתורת כהנים בפרשת צו את אהרן עביד נמי קל וחומר כי האי גוונא וקאמר אשם מצורע יוכיח ודבר תימה הוא אמאי: איפוך סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא. לעיל בפ''ק (דף יא:) ילפינן שאר אשמות מדכתיב כחטאת וכאשם מה חטאת טעון סמיכה אף אשם טעון סמיכה ואם כן קשה אפילו אשם מצורע נמי ומה שפירש בקונטרס דקסבר אינו בכלל שאר אשמות משום דאינו בא אלא להכשיר קשה הא אמרינן פרק קמא