דף כו - א
אבל, אם שחט את הבהמה ואחר כך חתך את רגליה, הרי היא פסולה! שהרי דם הרגלים נפסל משום יוצא, וכיון שעולה ויוצא דם הרגליים דרך מקום השחיטה, הרי הוא מתערב בדם המזרק, ופוסלו.
ומקשינן: אם חתך ואחר כך שחט, מדוע כשרה, והרי כיון שחתך, נמצא שבעל מום קא מקריב!?
ומתרצינן, אלא אימא כך אמר רבי אלעזר: חתך רגליה לאחר השחיטה, ואחר כך קיבל את הדם, כשרה. כיון שעל ידי שחתך, שוב אין דם הרגלים עולה למקום השחיטה.
אבל, קיבל את הדם ואחר כך חתך את רגליה, פסולה. כיון שבשעת קבלה נתערב דם הרגלים עם יתר הדם שבכלי.
אך תמהה הגמרא: וכי אם חתך רגליה אחר שחיטה ואחר כך קיבל, כשרה!? והרי בשעת קבלה היה הקרבן בעל מום, והאמר רבי זירא, הצורם אזן הפר בבכור לאחר שחיטה ואחר כך קיבל דמו, פסול, שנאמר "ולקח מדם הפר", פר שהיה כבר!?
ומתרצינן: אמר רב חסדא אמר אבימי: מה שהכשיר רבי אלעזר בחתך קודם קבלה, הינו באופן שחותך באבר עד שמגיע לעצם שלא נעשה בעל מום בכך. [1] ומכל מקום, חיתוך זה מונע את הדם מלעלות לצואר הבהמה.
ומוכיחה עתה הגמרא מעצם דברי רבי אלעזר שאמר קיבל ואחר כך חתך פסולה!
שמעת מינה מדין זה שדם הרגלים שהיו מחוץ לעזרה נפסל משום יוצא, שדם המובלע באברים קודם שפירש דם הוא! ולכן נפסל משום "יוצא" גם כאשר הוא מובלע באיברי הבהמה. כי אם אין הוא נחשב דם, מדוע יפסל, הרי אין פסול יוצא חל אלא על דם או על בשר. [2] ונמצא שיש להתחייב כרת על אכילת דם המובלע באיברים. וקשה, הרי הדין הוא שאין חייבים כרת על אכילת דם שלא פירש! [3]
ומתרצינן: דלמא מה שנפסל הדם שבמזרק אינו משום דם הרגל, שבאמת אינו נחשב דם, אלא משום שמנונית המעורבת בו, שהיא ראויה לאכילה, ודינה כבשר להיפסל משום יוצא. וכשיוצאת השמנונית עם דם הרגל המתערב בדם שבמזרק, פוסלתו [4].
שמעת מינה מדין זה שאמרנו, שהשמנונית שברגל שיצאה חוץ לעזרה קודם זריקת הדם נפסלה משום יוצא, כי בשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה לפני זריקת דם, פסול! והגם שסופו לצאת מהעזרה לאחר הזריקה כדי לאוכלו שם, שהרי בשר קדשים קלים נאכל בכל העיר, בכל זאת, אם יצא קודם זריקה, נפסל הבשר, כיון שעדיין לא הגיע זמנו לצאת. [5] ונמצא, שרבי אלעזר חולק על רבי יוחנן הסובר [לקמן פט ב] שבשר קדשים קלים שיצא קודם זריקת דמו הרי הוא כשר!? ומתרצינן: דלמא מה שאמר רבי אלעזר כי שמנונית שיצאה בחוץ נפסלת משום "יוצא" ופוסלת את דם הקרבן, בקדשי קדשים דיבר, שבהם לדברי הכל נפסל היוצא קודם זריקה כיון שאין סופו לצאת מהעזרה אף לאחר מכן.
תנו רבנן: קדשי קדשים - שחיטתן צריכה להיעשות בצפון העזרה, וקיבול דמן בכלי שרת אף הוא דינו בצפון. ואם עמד השוחט בדרום העזרה סמוך לאמצעה, והושיט ידו לצפון, ושחט את הבהמה העומדת שם, שחיטתו כשרה כי אין צריך שהשוחט יעמוד בצפון אלא הבהמה.
אבל אם קיבל העומד בדרום את הדם, קבלתו פסולה כי בעבודת קבלה צריך שיעמוד המקבל בצפון [ולקמן דף מח נלמד כל זה מפסוקים].
הכניס המקבל ראשו ורובו בצפון, וקיבל את הדם, כשר כאילו נכנס כולו בצפון, כיון שבכל התורה הדין הוא שרובו ככולו.
פרכסה הבהמה לאחר שחיטה ויצתה לדרום וחזרה לצפון, כשרה. כיון שאין פסול "יוצא" בתוך העזרה אלא מחוץ למחיצותיה. והוא הדין גם אם לא חזרה לצפון כשירה, אלא נקט "חזרה" משום הסיפא העוסקת בשיצאה חוץ לעזרה, וחזרה [6].
קדשים קלים - שחיטתן בפנים העזרה, וקיבול דמן בכלי שרת בפנים ואין צריכים צפון.
עמד בחוץ לעזרה והכניס ידו לפנים העזרה ושחט, שחיטתו כשרה. כיון שאין צריך שיעמוד השוחט בעזרה אלא הבהמה.
אבל אם קיבל העומד בחוץ את הדם, קבלתו פסולה, שהמקבל צריך לעמוד בפנים.
הכניס המקבל ראשו ורובו לעזרה, וקיבל, קבלתו פסולה כאילו לא נכנס. ולקמן יתבאר מן הכתוב שיש לו להיות כולו בפנים.
פרכסה הבהמה לאחר השחיטה, ויצתה לחוץ העזרה, וחזרה, פסולה משום "יוצא".
ומדייקת הגמרא: שמע מינה מדין זה שפרכסה ויצאה פסולה, שבשר קדשים קלים שיצא מהעזרה לפני זריקת דמים, פסול!?
ומתרצינן: דילמא מה שנאמר כאן שפסולה מדובר באליה ויותרת הכבד ושתי כליות, שהן האימורין הקרבין על גבי המזבח, והם קדשי קדשים, ולכך נפסלו ביוצא. [7]
בעא מיניה אבוה דשמואל משמואל: בהמה העומדת באופן שהיא בפנים העזרה, ורגליה בחוץ, מהו לשוחטה לכתחילה?
אמר ליה שמואל כתיב [ויקרא יז] "והביאום לה'" ודורשים בזה, עד שתהא כולה לפנים. ולכך אין לשוחטה לכתחילה כשרגליה בחוץ. [8]
עוד שאלו: תלה הבהמה באויר העזרה ושחט, מהו?
אמר ליה שמואל: כשרה.
אמר ליה אביו: אישתבשת! בעינן שתהא השחיטה על ירך המזבח, וליכא, כיון ש"על ירך" משמע אצל הירך, בקרקע.
עוד שאלו: נתלה השוחט באויר העזרה ושחט, מהו?
אמר ליה שמואל: פסולה. כי סבר כמו שאם תלה את הבהמה ושחטה היא פסולה, הוא הדין בנתלה השוחט.
אמר ליה אביו: אישתבשת! כי רק שחיטה צריכה להיות "על ירך" ולא השוחט צריך להיות "על ירך".
עוד שאלו: נתלה הכהן באויר וקיבל כך את הדם, מהו?
אמר ליה שמואל: כשרה, כמו בנתלה ושחט.
אמר ליה אביו: אישתבשת! אין דרך שירות בכך. [9] וקבלת הדם הינה "שירות", מה שאין כן שחיטה.
עוד שאלו: תלה הבהמה באויר וקיבל דמה, מהו?
אמר ליה שמואל: פסולה כמו בתלה ושחט.
אמר ליה אביו: אישתבשת! שחיטה צריכה להיעשות על ירך, ולא קבלה על ירך.
אמר אביי: אלו האופנים שלעיל, אם נעשו בקדשי קדשים, כולן פסולות! תלה ושחט פסול משום חסרון "על ירך", נתלה וקיבל פסול משום שאין דרך שרות בכך. ואף תלה הבהמה וקיבל פסול, כי אמנם לא נאמר בקבלה דין ירך, אבל דין צפון נאמר בה, ואויר צפון אינו נחשב צפון. [10] ובזה חולק אביי על אביו של שמואל שהכשיר בתלה וקיבל.
בר חוץ מנתלה השוחט ושחט, שכשר בזה, כדברי אביו של שמואל.
ואילו בקדשים קלים שנעשו בהם אלו האופנים, כולן כשרות, ואף בתלה ושחט, כיון שבקדשים קלים לא נאמר דין שחיטה על ירך המזבח, ואף לא דין צפון, ולכך אף בתלה וקיבל, כשר.
בר מן נתלה הכהן וקיבל שפסול אף בקדשים קלים כיון שאין דרך שירות בכך.
אמר רבא על דברי אביי: מאי שנא תלה וקיבל בקדשים קלים, דכשרה אף על פי שצריכה קבלתם להיעשות בפנים, בהכרח, משום דאויר פנים כפנים דמי, שאם לא כן לא נתקיימה קבלה בפנים, וכיון שמודה אביי שאויר פנים כפנים, אם כן, בקדשי קדשים נמי יש לו להכשיר כשתלה הבהמה וקיבל, משום שאויר צפון כצפון דמי. ומדוע חולק אביי על אביו של שמואל שהכשיר בזה.
אלא אמר רבא: בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים, כל האופנים כשרות, ואף בתלה הבהמה וקיבל משום שאויר צפון כצפון, ואין חסרון של דרך שרות בדבר זה, ולא נאמר דין "על ירך" בקבלה, וכן בנתלה השוחט ושחט, כשרה, משום ששחיטה אינה שירות, ולא נאמר דין "ירך" על השוחט אלא על הבהמה,
בר חוץ מן תלה הבהמה ושחט בקדשי קדשים, שפסול משום שצריך שחיטה על ירך המזבח. מה שאין כן בקדשים קלים, שלא נאמר בהם דין זה. וכן בנתלה הכהן וקיבל הדם, שפסול בין בקדשי קדשים ובין בקדשים קלים, כיון שקבלה הנה שירות ואין דרך שירות בכך.
נמצא, שסובר רבא כאביו של שמואל בכל הדינים, אלא שאביו של שמואל לא דיבר בקדשים קלים, ולכך לא הכשיר בתלה הבהמה וקיבל.
בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: היה עומד הכהן המקבל את הדם, כאשר הוא בפנים העזרה, וציציתו שערות ראשו, בחוץ, מהו? [11]
אמר ליה רבי זירא: לאו אמרת לגבי בהמה שהיא בפנים ורגליה בחוץ שאין לשוחטה כך שהרי נאמר בפסוק "והביאום לה'" ודורשים בזה עד שתבא כולה לפנים [וכן אמר שמואל לעיל], הכא נמי לגבי הכהן המשרת, נאמר [שמות כח] "בבואם אל אהל מועד", ודורשים בזה, עד שיבא כולו לאהל מועד. וכל ששערות ראשו בחוץ הרי שלא בא כולו אל אהל מועד. [12] [ומכאן למדנו דין הברייתא לעיל, שבהכניס ראשו ורובו לעזרה, כאילו לא נכנס].
מתניתין:
מתן - דמים שנעשה שלא במקומו, כגון: נתנו לדם על גבי הכבש, שאינו מקום מתן - דם.
או נתנו במזבח עצמו שלא כנגד היסוד, והיינו בקרן המזרחית - דרומית שלא היה לה יסוד [ודם העולה צריך להנתן על קיר המזבח כנגד היסוד שתחתיו].
או אם נתן את הדמים שדינם להיות ניתנין - למטה מחוט הסיקרא למעלה מחוט הסיקרא. וכן אם את הדמים שדינם להיות ניתנין - למעלה נתן למטה.
או אם את דמם של הניתנין - בפנים ההיכל נתן בחוץ, על מזבח החיצון.
או אם את דמם של הניתנין - בחוץ נתן בפנים ההיכל.
הרי הקרבן פסול, ואין בו כרת באכילתו [ובגמרא מתבאר מה בא תנא דמתניתין להשמיענו שאין בו כרת באכילתו].
הערות
[1] הקשה השיטה מקובצת [אות ג'], מאחר והעמידה הגמרא את דברי רבי אלעזר באופן שאינו נעשה בעל מום, הרי שניתן להעמיד דבריו אף בחתך רגליה ואחר כך שחטה, שהרי אין כאן שחיטת בעל מום? ותירץ, כיון שחתך זה הינו מום עובר אין לשחטו עד שיעבור המום, אבל לענין קבלה אין בזה פסול כיון שבמום עובר נחשב עדיין "פר שהיה כבר". והקרן אורה תירץ, שהיות ואמרנו כעת שהפסול של דם היוצא הוא במה שמתקבל עם יתר הדם, נמצא שאף בחתך רגליה לאחר השחיטה כל זמן שלא התחיל לקבל את הדם יהיה כשר, ואם כן לא שייך לומר שחילק רבי אלעזר בין חתך קודם השחיטה לבין חתך לאחריה, ובהכרח יש להעמיד את דבריו בלפני ואחרי קבלה. אולם הקשה השפת אמת, מדוע באמת כשר בחתך ואחר כך קיבל, הרי בשעת השחיטה קודם קבלה נתערב דם הרגלים ביתר הדם ופוסלו? ולכך פירש, שבחתך ואחר כך קיבל מדובר באופן שבשעת שחיטה היתה כל הבהמה בפנים ולאחר שחיטה יצאו רגליה וחתכם, ובאופן זה לא הספיק הדם להתערב ביתר הדם קודם קבלה וכשר. וכתב עוד, שבאמת למסקנא זו שחותך עד שמגיע לעצם ניתן להעמיד הסוגיא אף בחתך ואחר כך שחט שכשרה משום שאין היא בעלת מום. ובעיקר קושיית השפת אמת, הקשה כן הגרש"ש, ובאבן האזל [הלכות פסולי המוקדשין, פרק א' הלכה ט"ו], כתב ליישבו על פי מה שהעלה מדברי הריטב"א בחולין [דף ג], שאין דם הקרבן מתקדש לגמרי עד שעת קבלה ולכך לא נפסל ביוצא קודם קבלה, ותמוה, שהרי בסוגייתנו מבואר שקבל ואחר כך חתך פסול משום שנפסל דם הרגלים קודם שקיבלו, וביאר אבן האזל, שהריטב"א הוציא את חידושו ממה שבחתך ואחר כך קיבל כשר, ובהכרח הטעם בזה הוא משום שקודם קבלה לא נפסל הדם ביוצא, שאם לא כן נמצא שקיבל דם שנפסל כבר [וכקושיית השפת אמת], ומה שבקיבל ואחר כך חתך פסול הוא משום שכשהתחיל לקבל נתקדש כל הדם ואף זה שברגליה בחוץ ונמצא שבאמצע הקבלה נתערב דם הרגלים עם יתר הדם ופוסלו.
[2] בכתבי הגרי"ז הקשה בשם הגר"ח, מדוע אם דם האברים אינו דם אין לו להיפסל משום יוצא, הרי אינו גרע מבשר היוצא שנפסל בכך? וכן הקשה הקהילות יעקב, והביא את גירסת השיטה מקובצת שכתב שאף בשר אינו נחשב, והוכיח כדבריו שדם אינו בכלל בשר. אולם מאידך מביא הקהילות יעקב מתשובת הריב"ש שהביא דברי הרא"ה בשם הר"י הלוי שסובר שדם בכלל בשר, ולדבריו קשה סוגייתנו!? ותירץ הקהילות יעקב, אפשר שאין פסול יוצא אלא על דבר הכשר לאכילה או להקרבה, והטעם, כיון שפסול בשר היוצא הלא נלמד מן הפסוק "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" - כיון שיצא חוץ למחיצתו נאסר. ואם כן זה שייך רק בדבר שיש בו דין אכילה או הקרבה אשר העזרה היא מחיצתו לענין היתר אכילתו או הקרבתו, אבל כשאין בו אכילה או הקרבה אין העזרה מחיצתו כלל, שאין היא מתירה אותו לכלום ולכך אין לו להיפסל משום יוצא. וכיון שכן, הרי דם האברים אפילו שהוא בכלל בשר אבל כיון שאסור באכילה, ומצוות זריקה גם כן אין בו כיון שהוא דם האברים ואינו אלא כמים, נמצא שאין העזרה מחיצתו לכלום וממילא אין בו פסול "יוצא". והגר"ח תירץ בזה, שפסול יוצא האמור בדם ופסול יוצא האמור בבשר נלמדים ממקורות שונים והנם שני ענינים: ענין פסול הדם הוא לזריקה, וענין פסול הבשר הוא לאכילה, ולכן לא שייך שיפסל הדם בפסול יוצא של בשר כיון שפסול זה אינו פוסל לזריקה אלא לאכילה. והגרי"ז תמה עליו, שאם כן מה תירצה הגמרא "דלמא משום שמנונית", הלא אין השמנונית נפסלת לזריקה אלא לאכילה? והקהילות יעקב יישב דברי הגר"ח, שהרי הדין הוא שכל דבר האסור להדיוט באכילה נאסר בהקרבה לגבוה, וכיון שהשמנונית אסורה באכילה להדיוט ממילא נאסרת אף בהקרבה, אבל כלפי הדם אי אפשר לומר כן, שהרי כל דם אסור באכילה ואף על פי כן דינו להיזרק על המזבח, והיינו שדין זה לא נאמר כלפי הדם ומשום שזו היא מצוותו של הדם להיזרק על גבי המזבח. ואמנם בדם האברים לא מתקיימת מצוות זריקה שהרי לאו דם הוא, מכל מקום לא יתכן שאסרה תורה לזורקו, שהרי בכל דם הנזרק מעורב דם האברים ובכל זאת התירתו תורה לזריקה, ובהכרח שאף בו אין איסור לגבוה.
[3] כן פירש רש"י, אולם התוס' הקשו, שהרי הדין הוא שדם האברים בלאו ולא בכרת, וכיצד רוצה הגמרא לפשוט שהוא בכרת? ולכך פירשו שהנדון כאן הוא לדין זה שיפסל דם האברים משום יוצא. וכתב הפנים מאירות, שרש"י פירש הסוגיא בלשון שאלה כיצד יתכן לחייב כרת על דם האברים, מאחר ואין הדין כן, אולם תוס' למדו שבאה הגמרא לפשוט ההלכה שדם אברים דם הוא ולכך לא פירשו זאת לגבי חיוב כרת אלא לגבי פסול יוצא.
[4] המקדש דוד [תחילת סימן ט"ז] הוכיח מדברי הגמרא כי מה שאין להקריב דבר הפסול להקרבה אינו רק מחמת שאין מצווה בהקרבתו, אלא שיש בזה איסור מצד עצמו של הקרבת דבר פסול, שהרי השמנונית שהיא בשר אין עליה מצוות זריקה ואף על פי כן אם נפסלה משום יוצא אסור לזורקה על המזבח, ועוד הוכיח, כי אף דבר שאינו בר הקרבה כלל כגון בשר זה שאינו ראוי לזריקה מכל מקום חל עליו פסול יוצא לענין איסור הקרבת פסולים.
[5] הקשה השפת אמת, הרי הטעם שבשר שיצא כשר הוא משום שסופו לצאת, וזה לא שייך לגבי השמנונית שעומדת לזריקה כיון שמצווה לקחת את כל דם הפר, ואם כן יש לה להיות כדין הדם שנפסל משום יוצא!?
[6] כן פירש רש"י. והקשה החק נתן, מנין לרש"י לפרש כן, אולי מדובר בשיצאה קודם קבלה, ולכך אם לא חזרה פסול משום שיש לקבל הדם בצפון? ותירץ, שבהכרח מדובר שיצאה לאחר קבלה, שאם לא כן נמצא שבסיפא גבי קדשים קלים שיצאה חוץ לעזרה וחזרה שפסולה, מדובר גם כן באופן זה שיצאה קודם קבלה, ואם כן, יש לה להיפסל מחמת הדם שבה שנפסל ביוצא, וכיצד הוכיחה שם הגמרא פסול בשר או אימורי קדשים קלים שיצאו קודם זריקה, אלא בהכרח מדובר בשיצאה לאחר קבלה ולכן כתב רש"י ברישא שאף אם לא חזרה כשרה.
[7] ממסקנת הגמרא עולה, כי אימורי קדשים קלים שיצאו קודם זריקת הדם וחזרו, פסולים משום יוצא, ופוסלים הקרבן בכך. אולם שיטת הרמב"ם [הלכות פסולי המוקדשין, פרק א' הלכה י"ג], שבפרכסה ויצאה חוץ לעזרה אחר קבלת הדם כשירה, כיון שבקדשים קלים אפילו יצאו האמורים והבשר קודם זריקה, הזבח כשר ואף אם בשעת זריקה היו בחוץ. וכתב הקרן אורה שזהו דווקא ביצאה לאחר קבלה, אבל אם יצאה קודם קבלה, פסולה, משום שאף שאין הזבח נפסל בזה, מכל מקום, הבשר עצמו נפסל לאכילה ויש לשורפו, וכמו שכתב הרמב"ם [שם הלכה ל"ב] ולכן כשיצאה קודם קבלה, נפסל הדם משום שמנונית המעורבת בו.
[8] רש"י כתב שדין זה הוא רק לכתחילה שאינו רשאי לשחוט באופן זה אבל בדיעבד אם עשה כן שחיטתו כשרה. וכן הכריח התוס' מהגמרא לעיל אשר מבואר שברגליה בחוץ וחתך ואחר כך קיבל כשרה הגם שבשעת שחיטה היו רגליה בחוץ. אולם הרמב"ם [בהלכות פסולי המוקדשין, פרק א' הלכה י"ד] כתב ששחיטה באופן זה פסולה. וכתב הלחם משנה שהוכרח לומר כן כי הוקשה לו מדוע לא העמידה הגמרא לעיל את דברי רבי אלעזר בחתך ואחר כך שחט שכשרה, [וכקושיית הקרן אורה שהובאה לעיל הערה 14], אלא בהכרח שבאופן זה פסולה כיון שבשעת שחיטה היו רגליה בחוץ. ומה שאמר רבי אלעזר שבחתך ואחר כך קיבל כשרה, היינו באופן שבשעת שחיטה היו רגליה בפנים ויצאו לאחר השחיטה. וכתב עוד, שיתכן שאף התוס' מודים כן להלכה, ומה שפירשו שהוא לכתחילה, הוא רק לבאר מדוע כשהקשתה הגמרא על דין זה שבחתך ואחר כך שחט כשרה, לא הקשתה שצריך שתהא כולה בפנים, ולכך פירשו שסבר המקשה שדין זה הוא רק לכתחילה, אבל למסקנא שרבי אלעזר לא דיבר באופן זה אלא בחתך ואחר כך קיבל אף התוס' יפרשהו כהרמב"ם.
[9] הקשה השפת אמת, מאחר ונאמר בפסוק "לעמוד לשרת", והנתלה אינו עומד, יש לפסול עבודתו משום כך אף אם היה דרך שירות בכך, כי עיקר הפסול הוא במה שהנתלה אינו דרך עמידה כפי הנאמר בפסוק. ובכתבי הגרי"ז כתב שבאמת אין פסול במה שאין דרך שירות בכך שענינו שלא נעשית העבודה כדרך עבודה, אלא ענין הפסול הוא בזה שצריך עמידה על הרצפה, וכשאינו עומד כדרך עמידה חסר בדין עמידה על הרצפה.
[10] מה שפירש רש"י שבתלה ושחט פסול משום חסרון "על ירך", העיר הקרן אורה, כי מאחר וסובר אביי שאויר צפון לאו כצפון הרי שאף לולא חסרון "על ירך" יש לפסול משום העדר שחיטה בצפון.
[11] הגמרא בסמוך פשטה ספק זה מדברי אביו של שמואל שאמר שרגלה בחוץ פסולה, והקשה האור שמח [הלכות פסולי המוקדשין, פרק א' הלכה י"ד], שהרי אף רבי ירמיה לא הסתפק ברגלו של כהן בחוץ אלא בשערות ראשו בחוץ, ואם כן כיצד הוכיח ממה שפסולה כשרגלה בחוץ לכך שפסול כששערות ראשו בחוץ? ותירץ, כי מה שלא הסתפקה הגמרא לגבי רגלו בחוץ [וכפי שמפורש בברייתא כאן שהכניס ראשו ורובו כאילו לא נכנס], אין זה משום שסבר שיש דין שיהיה כולו באהל מועד, אלא סבר שהיות וכהן המחוסר רגל פסול משום בעל מום, לכן כשרגלו בחוץ הרי זה כמי שעבד בלא רגל שפסול משום בעל מום שמחלל עבודתו בזה, ומה שאין כן בשערות ראשו שאף מי שאין לו שערות אינו בעל מום בכך הרי שאין הן מעכבות בהיותם בחוץ, ואף להסובר [בבכורות דף מג ב] שהקרחנין פסולים לעבודה היינו משום שאין הוא שווה בזרעו של אהרן ולא משום בעל מום, ובפסול זה אין עבודתו מתחללת כפי המבואר שם. ולזה פשטה הגמרא מרגליה בחוץ שמבואר שפסולה משום שבאופן זה נחשב כאילו לא נשחטה בפנים, והוא הדין לשערותיו בחוץ שהיות ואין הוא כולו בפנים חסר בדין עד שיבוא כולו לאהל מועד וכפי המבואר בהמשך הגמרא.
[12] בכתבי הגרי"ז שאל, מדוע באמת אין מועיל דין רובו ככולו לזה עצמו שיחשב שבא כולו אל אהל מועד שהרי בכל התורה כולה מועיל, וכן מדוע שונה זה מדין קבלה בצפון שמועילה בזה הכנסת ראשו ורובו!? וכתב על פי דברי הגר"ח שדין רובו ככולו שייך רק היכן שנדרשת עשייה באיזה מקום, שבזה אף בנכנס רובו נחשב שעשאה במקום זה; אבל לגבי להחשיב את הנכנס ראשו ורובו כמי שנמצא ושוהה במקום זה, לא מועיל דין רובו ככולו וצריך שיכנס כולו. ומעתה, דין קבלה בצפון שאין ענינה שיהיה הכהן בצפון בשעת קבלה, אלא הוא דין בעבודת הקבלה שתיעשה בצפון ורק שאם עומד בדרום לא נחשב שנעשתה העבודה בצפון, בזה מועיל בה רובו ככולו להיחשב שעשאה בצפון, אבל בדין עבודת פנים נתחדש בפסוק של "בבואם אל אהל מועד" שצריך שימצא הכהן שם בשעת עבודה ולא די במה שנעשית עבודתו באהל מועד, וכיון שיש לו להימצא באהל מועד אין מועילה בזה הכנסת ראשו ורובו.
סימן ו
סוגיא שמע מינה דם המובלע באברים דם הוא
דף כ"ו. היא בפנים ורגלה בחוץ כו' קבל ואח"כ חתך פסולה ש"מ דם המובלע באברים דם הוא דילמא משום שמנונית שמעת מינה בשר קדשים קלים שיצא לפני זריקת דם פסול דילמא בקדשי קדשים, ע"כ, כתבו התוס' בד"ה ש"מ ז"ל פירש בקונטרס ונפקא מינה לחייב כרת על אכילתו ואי אפשר לומר כן דהא קיי"ל בכריתות דדם אברים בלאו ואין לפרש דמיירי הכא להתחייב עליו משום דם קודם שיפריש מן האבר דפשיטא דשרי באכילה כדפרשנו בחולין מכמה ראיות כו'.
והנה התוס' בחולין י"ד ד"ה ונסבין הוכיחו דדם האברים כל זמן שלא פירש מותר לאוכלו מהא דאמר בפרק כל הבשר דף קי"א שהיו אוכלין כבד עד שלא נפלט דמו דחלטו לי' בחלא ואיהו שרי וחליי' שרי ואמר נמי ככר שחתך עליה בשר אסור לאוכלה אבל הבשר עצמו מותר ובפרק מפנין גבי בשר תפל אסור לטלטלו אמרינן דבר אוזא שרי משום דחזי לאומצא ולקמן בשמעתין אמר השוחט לחולה בשבת מותר לבריא בחומצא ע"כ, אכן הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"ב ז"ל והרוצה לאכול בשר חי מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה ואח"כ יאכל הרי דס"ל דם האברים שלא פירש אסור והוא בעצמו כתב שאם חלטו בחומץ מותר לאוכלו כשהוא חי וכבר הביא הכ"מ ד' מהר"י ן' חביב, הקשה שדבריו סותרין זא"ז, ותירץ דבחי א"צ להשהות במלחו והקשה הכ"מ הא הרמב"ם כתב ומולחו יפה יפה הרי שהצריך מליחה יפה עוד בהלכה ט' שכתב הרמב"ם השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי הדם נבלע באברים ואסור לאכול ממנה בשר חי ואפילו חלטו עכ"ל עכ"פ הא סובר הרמב"ם דבלא שבר מפרקתה מותר לאכול בשר חי, והתם ע"כ מיירי בלא מליחה, שהרי מסיק הרמב"ם אלא כיצד יעשה יחתוך חתיכה וימלח יפה יפה ואח"כ יבשל הרי דאילו לא שבר מפרקתה הי' מותר לאכול בשר חי בלי מליחה רק בחליטה לבד הרי מוכח דדם האברים שלא פירש מותר וא"כ הוא סותר דברי עצמו ומה שכתב הכ"מ דהרמב"ם סובר דדם האברים שלא פירש אם ראוי לפרוש אסור אבל אם אין ראוי לפרוש מותר ואם חלטו בחומץ דאין ראוי לפרוש מותר דוחק הוא דהרי מקרא דכל דם ילפינן דדם האברים אסור ואם הפירשו בשעה שהם באברים אסור אף שלא פירשו. מה לי ראוי לפרוש או אין ראוי לפרוש ואולי ס"ל דכל זמן שראוי לפרוש מדרבנן אסור.
ונראה לי דהנה במנחות איתא אמר זעירי אמר ר' חנינא דם שבישלו אין עובר עליו ורב יהודה אמר זעירי דם שמלחו אין עובר עליו, אכן הרמב"ם השמיט כל זה ולא עוד אלא שמוכח מהרמב"ם דס"ל דם שבישלו עובר עליו כמו שמוכיח הלח"מ שם הלכה ו', ונראה לי דהנה באמת טעמא בעי מנא לן דדם שמלחו אינו עובר עליו לכן נראה דס"ל לזעירי דטעמא דר' חנינא דאמר דם שבישלו אין עובר עליו משום דס"ל כיון דקיי"ל בבכורות דף י"ז דבעינן זבח ונסכים שלא נשתנה, א"כ כיון שבשלו נשתנה מבריתו, וכיון שנשתנה מבריתו אינו מכפר ובדם מחויב דוקא בדם שראוי לכפר, שוב מצאתי ברא"ש ב"ב דף צ"ז דמשו"ה יין מבושל פסול לנסכים. משום דנשתנה מבריתו, ומשו"ה ס"ל דלקידוש כשר יין מבושל אף דס"ל אין מקדשין אלא על יין שראוי לנסך על גבי המזבח, היינו דהחסרון בהיין מטעם גריעותא אבל בבישול דאין החסרון מטעם גריעותא אלא מטעם שינוי מבריתו, כשר לקידוש הרי חזינן דבישול מיקרי נשתנה מבריתו, וכן הוא בע"ז דבעי למימר דמשו"ה אסרו בישול של עכו"ם משום דנשתנה מבריתו, ומשו"ה אמר זעירי דאף דם שמלחו אינו עובר עליו דדם ע"י מלח משתנה וא"כ כיון דר' יהודה אף שאמר משמי' דזעירא דדם שמלחו אינו עובר עליו, כיון דר' יהודה. בעצמו אמר אברים שצלאן, והעלן לגבי מזבח, אין בהם משום ריח ניחוח הרי דבלא טעמא דריח ניחוח הי' כשרין האברין לגבי המזבח, ואם נימא דרב יהודה ג"כ ס"ל, דאם נשתנה פסול לגבי מזבח, א"כ אברים שצלאן יהיו פסולין לגבי מזבח דכבר נשתנו ואינם בכלל זבח, ע"כ דרב יהודה דידי' פליג על זעירי ואיהו ס"ל דמה שנשתנה אינו פסול אלא בעיקר הזבח היינו אם השעיר הי' בן הנדמה כגון רחל בן עז בן רחל דבעינן אחד המיוחד ובא מששת ימי בראשית אבל אחר שנשחט לא איכפת לן אם נשתנה מבריתו משו"ה לרב יהודה אם נמלח הדם. כשר לכפרה וממילא עוברין וס"ל להרמב"ם כמו שפרש"י, לקמן בסוגיא דאם בשלו צלול. גם לר' חנינא עובר עליו והא דאמר ר' חנינא אין עובר עליו מיירי שע"י הבשול נקרש, ומיירי בחטאת הפנימית משום דכתיב בהו וטבל והא דאמר כאן בחטאת הפנימית, קאי אדר' חנינא דס"ל להרמב"ם דאין לומר דקאי דוקא, בהקפה בחמה, כמו שפירשו בתוס' ומשום דהדרא דא"כ איך אמר ר' יוחנן הואיל ונדחה ידחה, אם נימא דקרש בחמה ומשום דהדר לבריתו, ולא נשתנה איצטריך ר' יוחנן לטעמא דהואיל ונדחה ידחה, דאם הקפה באור דלא הד כל דם פטור דהא אמרינן לקמן דף ל"ד כל שבידו לא הוי דיחוי, וא"כ בהקפה בחמה לא הוי דיחוי, והנה תוס' הקשו שם מענביו מרובין מעליו, דאין ממעטין ביו"ט דקרי לי' דיחוי אף שבידו למעט, ובמנחות נ"ט ד"ה כל הקשו מהא דזבחים נ"ט כל הקדשים שהיו עד שלא נפגם המזבח, ונפגם המזבח פסולין והא בידו לתקן המזבח אכן צריך לומר דהיכא דהמעשה שצריך לתקן הוא מעשה שינוי הדבר, דמזבח פגום איננו מזבח וא"כ צריך לעשות מזבח וכן היכא דענביו מרובין מעליו דאז איננו הדס, וצריך לעשותו הדס בזה לא שייך לומר כל שבידו דאף שבידו הוי דיחוי ורק היכא דהמעשה איננו שינוי כלל, כגון נשפך הדם על הרצפה, דלאו שינוי בהדם הוא, וכן היכא שהי' מונח לבונה על מנחת חוטא, דלא שינוי בהמנחה היא רק שאסור להקריב, וכן היכא שנתון בכלי חול דאין שינוי בעצם הדם, וא"כ המעשה איננו חידוש שם אמרינן כל שבידו לא הוי דיחוי, אבל היכא דהמעשה לשנות והוי חידוש בזה אף שבידו הוי דיחוי, ואם נימא דהא דאמר ר' יוחנן דם שקרש ואכלו פטור משום דנדחה מיירי בקרש ע"י חמה וקרישה ע"י חמה, לא הוי שינוי מבריתו משום דהדר, א"כ אמאי הוי דיחוי הא בידו למרס, ולחזור לאופן שיהי' ראוי לטבול:
ע"כ דקרישה הוי שינוי בעצם הדם, אף בקרש ע"י חמה משום דדם שקרש (אף מעצמן) הוי אוכל כדאיתא בתוספתא, דם שקרש הוי אוכל ואם חישב עליו למשקה לא הוו משקה א"כ סבירא לן דמה שנשתנה מבריתו לא הוי פסול להקרבה. ורק בחטאת הפנימית דאינו ראוי לטבול שם אמר ר' יוחנן דפטור דאינו ראוי לכפרה משום דאינו ראוי לטבול, ואף שבידו למרס, (אם קרש מעצמו) כיון דהוי שינוי בעצם הדם אף אם בידו הוי דיחוי א"כ ר' חנינא דאמר דם שבשלו אין עובר עליו מיירי דוקא בחטאת הפנימית וטעמא דידי' לא כסברת ר' זעירא, משום שינוי אלא משום דאין ראוי לטבול אבל בצלול גם ר' חנינא מודה דעובר עליו וכמו שפרש"י וא"כ למסקנא דרבא אמר אף בחטאת הפנימית ואכלו חיוב הואיל וכנגדו ראוי בחטאת החצונות וכמו דאמר ר' פפא דאף דם חמור שקרש חייב הואיל וכנגדו ראוי בחטאת החיצונות (פירוש וא"כ חזינן דעדנה דם הוא) א"כ רבא ורב פפא דבתראי נינהו סברי דדם שבשלו:
אף בקרש עובר עליו משו"ה לא הביא הרמב"ם כלל, להא דר' חנינא ור' זעירא ורק לדינא דרב יהודה דאברים שצלאן והעלן דאין בהם משום ריח ניחוח.
אכן אף שהרמב"ם פסק דם שבשלו עובר עליו, הרמב"ם ג"כ סובר דבעינן ראוי לכפרה אלא דהרמב"ם סובר דדם שבשלו ראוי לכפרה. דמה שנשתנה מבריתו אינו חסרון אלא בעצם הזבח, או בהנסכים, אבל זה גם הרמב"ם מודה דבעינן שיהי' דם, לפי"ז הא דהרמב"ם סובר:
דדם האברים שלא פירש אסור שהרי פסק הרוצה לאכול בשר חי מולחו יפה לא קשה מהא שפסק בעצמו, דאם חלטו בחומץ מותר לאכול חי וגם לבשלו, דהרמב"ם מפרש הא דמועיל חליטה. אין הפירוש כמו שמפרשי כל הראשונים. דהחומץ מצמית את הדם אלא פירוש אחר שהרי כתב הרמב"ם בהלכה ז' ז"ל הכבד אם חתכה והשליכה לתוך החומץ או לתוך מים רותחין עד שתתלבן הרי זו מותרת לבשל אותה, א"כ הרמב"ם שנה לנו פירוש אחר דהא דמועיל חליטה בחומץ הוא משום דדם הוי דוקא כשהוא אדום, וכדאמרינן בחולין. כל מראה אדמומית מכפרין וכן גבי נדה קיי"ל דדוקא אם הוא אדום. הוי דם, כדילפינן מקרא ויראו מואב את המים אדומים כדם א"כ דם שנתהוו לבן אינם ראוים לכפרה ולא דם הוא, וכיון דחומץ משנה הדם שבחתיכה שמתלבן, משו"ה מותר לאכול ולבשל אח"כ שהדם נתהפך והי' ללבן וכבר אזל מינה דין דם.
אלא דיקשה כיון דטעמא דמועיל חליטה בחומץ משום דהדם מתהפך ללבן ואזל מינה דין דם, א"כ גבי השובר מפרקתה של בהמה אמאי אסור לחלטה בחומץ סוף סוף הלא הדם יתהפך ויהי' ללבן, ונראה לי דהנה לכאורה יש להקשות הא דאיתא בבכורות דף ו' דהקשה שם למה לן קרא לאסור חלב טמאה, תיפוק לי' מהטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהם ומשני איצטריך סד"א הואיל דבבהמה טהורה נמי חידוש הוא. דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב וכיון דחדוש הוא בבהמה טמאה נמי לשתרי, ולדברינו מאי חידוש הוא הא כיון דנעשה לבן לאו דם הוא אולם זה יקשה לכו"ע דהא הרבה פוסקים דדם שבשלו מותר מטעם דאינו ראוי לכפרה והא בודאי כיון דנעכר ונעשה חלב בודאי דאינו ראוי לכפרה דאין לך שינוי גדול מבריתו כזה וכמובן זה דוחק גדול לתרץ דכיון דכן טבעו הוי כבריתו דהא גם בנדמה אף שהוא דרך בריתו, מקרי שינוי א"כ לגבי דם, בודאי דהוי שינוי עכ"פ לפי דברינו להרמב"ם דההיתר משום דנתלבן בודאי דקשה דהא חלב נתלבן וא"כ איזו חידוש הוא מה שחלב מותר הא עתה נתלבן,
ונראה לי דהנה בכריתות דף כ"ב איתא איזהו דם הקזה שהנשמה תלוי' בו ר' יוחנן אמר כל זמן שמקלח (לאפוקי השותת בתחילה ובסוף) ר"ל מטיפה המשחרת ואילך כו' הקיז דם לבהמה וקיבל דמה בשני כוסות ר"ל אמר חיוב שתים ור' יוחנן אמר אינו חיוב אלא חטאת אחת ופירשו בתוס' דמיירי בשתי העלמות דבכוס ראשון יש דם קילוח ובכוס שני זה שאחר קילוח לר"ל גם עליו חייבין. אכן הרמב"ם בפ"ו מהלכות שגגות הלכה ג' כתב ז"ל הקיז דם לבהמתו וקיבלו בב' כוסות ושתאן בהעלם א' אינו מביא אלא חטאת אחת וכבר הקשו דמשמע שפסק כר"ל דאם הי' בשתי העלמות חייב שתים והא קיי"ל כר"י לגבי ר"ל ואם הוא מפרש דמחלוקתם בהעלמה אחת ופסק כר' יוחנן וקשה מ"ט דר"ל, ועיין בלח"מ שהקשה אם נימא כפירוש התוס' דמיירי בשאין בהכוס השני מדם הקילוח מאי בעי ר' ירמי' מר' זירא. ועוד למה הוצרכו ר"י ור"ל לחלוק עוד גבי קבל דמה בשתי כוסות הא כבר אפלגו גבי בההיא דדם שהנשמה תלוי' בו לכן מפרש הלח"מ דבכוס ראשון מעורב בו מטיפה המשחרת אבל בכוס שני כולו דם מחויב וכיון דכוס ראשון מעורב דם פטור ובכוס שני לר"ל כולו חיוב ואין מעורב דם פטור הוי כשני מינין:
וכמובן דברי הלח"מ תמוהים דלפי"ז הא דר"י ס"ל דאין חיוב אלא אחת משום דגם בכוס השני מעורב פטור אבל אילו לא הי' בכוס שני מעורב פטור הי' גם ר"י מודה דחייב שתי חטאות א"כ אם שתה דם שנתערב מעט פטור ואח"כ יאכל דם שכולו חיוב וכן אם אכל חלב שהי' בו מעט חלב טהור ואח"כ אכל חלב שאין בו תערובת חלב טהור יתחייב שתי חטאות וזה לא שמענו דאטו משום שנתערב פטור אם אין בהפטור כדי לבטלו איך יהי' בשביל זה מין אחר.
ונראה לי דהנה בסנהדרין דף נ"ט איתא רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ורבנן ההוא לדם הקזה שהנשמה יוצאה בו הוא דאתא ופרש"י דלא תימא אזהרת דם גבי וזבחת מבקרך ומצאנך כתוב דם שחיטה הוא דהוי דם אכן אפשר עוד לומר דכיון דגבי דם כתיב ואנכי נתתיו על המזבח לכפר א"כ דוקא דם הראוי לכפרה הוי דם, אבל דם שיצא מחיים שאיננו ראוי לכפרה לא, להכי אשמעינן קרא דאף דם היוצא מחיים אף שאינו ראוי לכפרה אמרה התורה רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר.
והנה בתוס' הכא בזבחים הקשו על רש"י דפירש הא דאיתא בגמ' ש"מ דם המובלע באברים דם הוא, דפרש"י דכרת נמי לחייב וע"ז הקשה בתוס' דהא קיי"ל דם האברים בלאו, א"כ כפי הנראה סברי התוס' דדם שהנשמה יוצאה בו, ודם האברים חדא נינהו:
אלא דדם האברים הוא שנשאר באברים ודם שהנשמה יוצאה בו הם הדם שנפרשו בעת שהיתה הבהמה מחיים וא"כ קשה הא דס"ל לר' יוחנן דדוקא כל זמן שמקלח הוי דם הנפש אבל מה ששותת אינו דם הנפש הא עכ"פ דם הוא ויצא מחיים ע"כ דדם האברים דם אחר הוא, שזהו דם שתמיד נשאר באברים, כששוחטין ואיננו יוצא אלא ע"י פעולה כמו מליחה וצלי', והדם הזה איננו הנשמה של הבעל חי אבל הנפש של בעל החי, הוא הדם כששוחטין או נוחרין את הבעל חי. יוצא הדם וזהו הדם שנאמר עליו דמו בנפשו, הוא, והוא ניתן על המזבח לכפרה, ועליו חייבין כרת, אבל הדם הנשאר באברים הוא איננו נשמת הבעל חי, אלא דאמרה התורה כל דם לא תאכלו דלוקין אף על זה הדם, אבל איננו זה הדם שחייבין עליו כרת וא"כ קושית תוס', על רש"י. דפירש על הא דאמר בגמ' ש"מ דם המובלע באברים דם הוא וכרת לחייב, והקשה תוס' מדם האברים, שאין חייבין כרת אלא מלקות, לפי זה לא קשה דהא הכא קיימינן בדם שמקבלין לזרוק על המזבח והוא דם שהוא נפש הבעל חי שיוצא בעת השחיטה מכל האברים דאם הי' יוצא דם האברים הא דם האברים איננו ראוי לכפרה אלא כששוחטין את הבעל חי יוצא מכל האברים דם שהוא נפשו של הבעל חי, ועל הדם הזה, אם דם מובלע באברים דם הוא. עליו מחוייבין כרת.
והנה הרמב"ם כתב בפי"ו מהלכות מאכלות אסורות, הלכה ג' ז"ל אין חייבין כרת כו' ועל דם הקזה כל זמן שהוא מקלח ויוצא אבל הדם השותת בתחלת הקזה קודם שיתחיל לקלח, ודם השותת בסוף הקזה כשמתחיל הדם לפסוק אין חייבין עליו. דהרי הוא כדם האברים שדם הקלוח הוא דם שהנפש יוצאה בו והנה לכאורה ר"י וריש לקיש פליגי אי דם השותת בתחלה ובסוף הוא דם האברים, או שהוא דם הנפש. אכן אפשר לומר. דגם ריש לקיש מודה, שדם השותת. הוא דם כזה שבשחיטה לא הי' יוצא ורק ע"י כח החיוני הוא יוצא. אלא דריש לקיש ס"ל כיון שיוצא מחיים גם זה הוא דם שהנפש יוצא. נהי דאם היו שוחטין את הבעל חי אז לא הי' הדם יוצא, ואין הנשמה תלוי' בו אבל כשיוצא מחיים גם על ידו הנפש, ועליו אמרה תורה לבלתי אכול הדם. כי הדם הוא הנפש דמיירי בדם הקזה, שעי"ז שיוצא הדם יוצא הנפש. אכן ר"י ס"ל דלא רבתה התורה, אלא לדם שהוא נפש אבל לא הדם, שבשביל יציאתו יוצא הנפש, נמצא לריש לקיש יש שני חיובים בדם, יש חיוב כרת בדם שהיא נפשו של הבעל חי' ויש חיוב בדם זו שע"י יציאתו מחיים, יוצא הנפש. והנה רבינו גרשם מבאר. דהא דאמר קבל דמה בשני כוסות, דבכוס ראשון שהקלוח רחוק מקבל אך הדם של הקלוח. שהוא אוחז הכוס ברחוק. אבל בכוס שני שהקלוח חלש, מקרב הכוס להבהמה, ומקבל הרבה מן הדם השותת, מעתה לריש לקיש מחייב שתי חטאות, שיש שני מיני דמים ושני מיני חיובים, אכן לר' יוחנן בין על הראשון בין על האחרון החיוב רק משום דם שהוא נפש הבעל חי, משו"ה בהעלם אחד אינן מחויבין אלא חטאת אחד, והרמב"ם פסק כר' יוחנן דבהעלם אחד אין מחויבין אלא חטאת אחד, ולדברי הרמב"ם צריך עוד לומר, דבכוס שני שמתחלה מקלח ואח"כ שותת השתיתה אינו מערב, ועומד דם קילוח בפני עצמו ודם ששתת בפני עצמו וכמו דאמרינן ביומא דאם נתן דם השעיר לתוך דם הפר צריך עוד לתת לתוך כוס שני, כדי שיתערב. משו"ה לר"ל חייב שתים בהעלם אחד ולר"י בשתי העלמות ג"כ חייב שתים דזה עומד בפני עצמו וזה עומד בפני עצמו ודוק.
והנה מהאי קרא דולא תאכל הנפש עם הבשר, ילפינן לאבר מן החי, משום דאבר מן החי הוא ג"כ נפש הבעל חי והנה הרמב"ם כתב דאבר מן החי שיש בו בשר גידים ועצמות, אין מחויבין אלא אם אכלו כולו. אבל אבר שאין בו גידין ועצמות, והוי אבר שלם כמו הלשון והכוליא, אף אם חתך כזית ג"כ מחויב והטעם הוא פשוט דעצם אם חסר ממנו כבר הוא חסרון בכל העצם, דעצם חשיבותו מה שהוא שלם נמצא דאם הוא אבר שיש בו בשר וגידין ועצם, יהי' צריך שיהי' בו ג"כ חתיכה מעצם וחתיכה מעצם הוא חסרון ואיננו נפש אבל חתיכה מלשון אין בהחתיכה שום חסרון, משו"ה מחויב שהוא אוכל נפש והנה בדם מן החי, שאסרה התורה לבלתי אכול הדם, כי הדם הוא הנפש אף אם יתלבן ג"כ יהי' אסור שהרי הוא נפש והתורה אסרה לאכול, את הדם מן החי מפני שהוא הנפש, וא"כ אף אם נעכר ונתלבן, ואזל מיני' שם דם. אבל מה שהוא נפש לא אזל מיני', משו"ה ניחא מה דאמר בבכורות דחלב חידוש הוא דדם נעכר ונעשה חלב והקשינו הא כיון דנתלבן, לאו דם הוא, אכן לדברינו אימתי מועיל מה שיתלבן הדם, דוקא בדם האברים דלאו נפש הוא ורק משום דם אסור היכא דנתלבן איננו דם אבל דם מן החי אף אם יתלבן לא אזל מיני' הדין דאמר קרא לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש, משו"ה הכא חלב שהוא מותר שהוא יוצא מן דם הנפש שנעכר ונעשה חלב אפילו בנתלבן אסור, והיתר חלב חידוש.
כי זה הוא בדם הנפש אכן דם שהנשמה יוצאה בו, לאחר שחיטה, שכפי שביארנו. הוא הדם היוצא בעת השחיטה מכל האברים אם נימא דם המובלע באברים לאו דם הוא, התירתו השחיטה, כמו שהתירה השחיטה את האברים וכל זמן שהוא מובלע באברים לאו דם הוא, והרי הוא ככל אברי הבהמה שהתירה השחיטה איסור נפש, אכן ביציאת הדם מן האברים. הדם הזה שהוא הנפש. וראוי לכפרה חייבים עליו כרת. משום שניתן לכפר אבל אם יתלבן דשוב איננו דם מותר, אכן אם נימא דם המובלע באברים דם הוא וחייבים עליו כרת על דם שהוא הנשמה, א"כ לא התירה השחיטה את הדם וא"כ אף אם יתלבן, יהי' אסור משום כי הדם הוא הנפש (ואם נימא דם המובלע באברים דם הוא היינו הדם שיוצא בלי פעולה אף קודם שיצא יש עליו איסור דם, והשחיטה לא התירה הדם הזה. בע"כ נצטרך לומר. דהא דאמר זעירי דם שבשלו אין עובר עליו, משום דאין ראוי לכפרה היינו דאיסור דם בעי דוקא שיהי' כנגדו ראוי לכפר. אבל איסור דלא תאכל הנפש עם הבשר יש עליו, ורק דם האברים שאין יוצא אלא ע"י פעולה עליהם אין איסור דלא תאכל הנפש, ואיסורם משום דם אם אינם ראויים לכפרה. לא מטעם שהם דם האברים היינו שבשלם מותרים לגמרי, אבל דם השחיטה, אין עובר משום דם, אבל עובר משום לא תאכל הנפש עם הבשר כי הדם הוא הנפש אכן אם נימא דם המובלע באברים לאו דם הוא מותר לגמרי) א"כ זהו הא דמבעאי לגמ', השובר מפרקתה של בהמה דאז הדם שהי' יוצא שהוא הנפש נבלע בבשר ואין יוצא, אם נימא דם המובלע באברים דם הוא, א"כ יש בו משום איסור נפש, שלא התירה השחיטה את הדם הזה, ובאיסורו הקודם עומד, וא"כ יהי' אסור לאכלו באומצא אלא ע"י מליחה או צלי', שאז יוצא הדם אבל בחליטה אסור שאף אם יתלבן יהי' אסור, שהרי הנפש הוא, אבל אם נימא דם המובלע באברים לאו דם הוא, א"כ הדם בכלל כל האברים שהתירה השחיטה. את איסור הנפש. ואימתי חל עליו איסור דם ביציאתו, וכיון דנחלט ונתלבן יהי' מותר, א"כ השובר מפרקתה של בהמה והי' מותר לאוכלו ע"י חליטה, דכיון דנעשה לבן לאו דם הוא ונשאר בתיקו, וא"כ הדין הזה אי דם המובלע באברים דם הוא, או לא, נשאר בתיקו ומשו"ה פסק הרמב"ם דלאכול בשר חי צריך דוקא מליחה יפה יפה משום האי ספיקא דאם נימא דם המובלע באברים דם הוא אסור לאכול האבר קודם שיצא דמו, אבל אם נימא דם המובלע באברים לאו דם הוא, מותר לאכול הבשר החי.
ועפי"ז מיושב קושית הראב"ד שהקשה על הרמב"ם שכתב בפ"ו מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"ג דחתיכה שהאדימה בתוך החומץ היא והחומץ אסורין עד שימלח אותה יפה יפה, וכתב הראב"ד הביאו המגדל עוז ז"ל ומה שכתב הוא אינו כלום שאחר שחלטו ולא הוכשר שוב אין לו הכשר כאילו נתבשל עם דמו עכ"ל ולפי דברינו אזלי הרמב"ם והראב"ד לטעמיהו דהראב"ד ס"ל דמותר לאכול בשר חי, אפילו בלא מליחה דדם האברים שלא פירש מותר וכמו שהשיג על הרמב"ם בהלכה י"ב שכתב הרמב"ם ז"ל והרוצה לאכול בשר חי מולחו יפה כו', ע"ז השיג הראב"ד ז"ל לבשר חי אינו צריך מליחה דדם האברים שלא פירש מותר עכ"ל, וא"כ לדידי' הא דמועיל חליטה הוא כדי שלא יצא הדם דהחומץ צומת וא"כ החתיכה שהאדימה, בתוך החומץ דהחומץ פירש הדם ממקום למקום ולא הועיל לצמתו כולו, אבל עכ"פ הועיל להפרישו ממקום למקום, אסור אח"כ למלחו ולבשלו או לצלותו, דכיון דכבר החליט בחומץ אפשר דהועיל החומץ לצמתו שלא יצא דמו ע"י מליחה וצלי' משו"ה אסור. אכן הרמב"ם לטעמי' דס"ל דבשר חי בדמו אסור לאכול, וא"כ מועיל חומץ לא לצמות שלא יצא דם אלא ללבן הדם וא"כ חתיכה שחזינן שהאדימה בתוך החומץ הרי חזינן דלא הועיל לה החומץ ללבן. וא"כ היא אסורה לאכול חי, וכן החומץ אסור שבה יצא דם שלא נתלבן, אבל אם ימלחוה או יצלוה, מותרת דלהצית שלא יצא הדם אין החומץ פועל כלל.
ועפ"י דרכינו שחלקנו בין דם האברים לדם הנפש. יש לישב דברי הרא"ש שהב"ח הקשה עליו בסימן ס"ז, דהוא ס"ל דדם האברים כל זמן שלא פירש מותר אף שפירש בתוך החתיכה ממקום למקום וס"ל דבשר צלי אף שלא נגמר צליתו מותר אף דפירש בפנים ממקום למקום, מותר כיון שלא פירש לחוץ א"כ לדידי' אמאי אסור גבי השובר מפרקתה לאכול בשר חי אף שהחשש שלא יצא הדם, הא הוי רק פירש ממקום למקום, אכן לדברינו אפשר לומר דהרא"ש ס"ל דדם האברים אסרה תורה בעת שיצא הדם אבל דם הנפש שאסרה התורה לאכול הנפש הדם הזה אסור אף שלא פירש, וא"כ השובר מפרקתה הלא שם אינו יוצא דם הנפש ודם הנפש אסור בכל מקום אף אם מובלע באברים ואולי זה כונת הש"ך ביו"ד סימן ע"ו שכתב פורש מחיים שאני, ואין כונתו דפירש מחיים יש לו דין אחרי מפירש ממקום למקום לאח"כ, אלא כונתו דשם נבלע שהי' יוצא לאחר שחיטה שזה הוי דם הנפש וכן בשרא דאסמיק היינו שהכו את הבהמה ועי"ז נבלע הדם. הדם הוא דם הנפש, שהוא אסור אף אם הוא באברים, והרא"ש לא ס"ל כהרמב"ם שתלוי זה בזה, היינו אם נימא דם המובלע באברים דם הוא, לגבי דם הנפש, אז יהי' אסור גם דם האברים, הרא"ש סבור דדם האברים אסור דוקא פירש לחוץ אבל דם הנפש דאיסורו משום נפש, אף אם לא פירש אסור.
והנה ישבנו קושית התוס', על הרמב"ם דס"ל דדם האברים שלא פירש אסור לאכול. מהא דמועיל חליטה בחומץ, דהרמב"ם יש לו דרך אחר, בטעמא דחליטה בחומץ אכן עוד יקשה מהא דאמר שמואל ככר שחתך עלי' בשר אסור לאוכלה הרי דלשמואל עוד דם בהחתיכה ואעפי"כ מותר לאוכלה, והקושיא הזאת היא גם על הרמב"ם, שהוא כתב דלאכול בשר צריך מליחה יפה ואח"כ מותר לאוכלה חי אך לבשל בעי דוקא שיזרקנה לתוך רותחין אבל לא לפושרין כדי שיתלבן מיד ולא יצא הרי דאף שמלחו יפה עדנה נשאר דם בהחתיכה וא"כ איך מותר לאכול חי, הא עדנה נשאר דם בהחתיכה אולם נראה לי דבאמת יש להקשות זה לכולי עלמא כיון דשמואל ס"ל דככר שחתכו עלי' בשר אסור לאוכלה. הרי דלשמואל עוד נשאר דם בהחתיכה והוא ודאי פירש ממקום למקום, דהרי הצלי מעורר הדם לצאת וא"כ ע"כ דסובר שמואל דדם שפירש ממקום למקום אין אסור עדנה משום דם וא"כ איך אמר שמואל משום ר' חייא דהשובר מפרקתה של בהמה אסור לאכול ממנה, ומספקא לגמ', דאף לדידי' בעצמו אסור. והא הדם הוי רק פירש ממקום למקום, ובשלמא אליבא דהרא"ש חלקנו בין דם הנפש לדם האברים. אבל הא כל הפוסקים שלא חילקו בזה איך יתרצו משמואל אדשמואל, לכן נראה לי, דהנה רבא הוה אכיל לי' וקרו לי' חמר בשרא, הרי דהדם היוצא אחר צלי' יש לו טעם בשר לא טעם דם. דהדם הנשאר הוא כבר כבדי שאין יוצא בצלי', וטעמו כטעם בשרא אלא דשמואל ס"ל דאף דטעמו כטעם בשרא, עדנה דם הוא, וכיון דטעמו כטעם בשרא, והוא עם בשר מין בשאינו מינו, דאסור דוקא בנותן טעם. אבל אם אין נותן טעם מותר א"כ כל זמן שהדם בהבשר. מותר לאכול הבשר דהדם שנשאר באחרונה, שאין יוצא ע"י צלי', אין אוסר הבשר, שאין נותן בו טעם אבל אם חתכו על הככר, דטעם הדם אף אם הוא טעם בשרא, טעם אחר הוא מטעם הככר, משו"ה אסור הככר לאכול, דיהיב בי' טעמא אכן רבא ס"ל דכל מה שנשאר אחר צלי' איננו כלל דם, אלא בשרא. וחשש הרמב"ם דילמא מליחה אין מועיל כמו צלי', ואפשר שנשאר עוד דם. שאף לרבא אף שיש לו טעם בשרא, עדנה דם הוא, משו"ה פסק דאף אם מלחו יפה, ומותר לאכלו חי, משום דהדם יש לו טעם בשר. ואיננו נותן טעם בבשר. אבל בהמים הוא יתן טעם משו"ה הצריך לזרקו, לתוך רותחין שיתלבן, וכיון שמתלבן מותר, כשיטתו דכל דם האברים שנתלבן מותר, דיצא מתורת דם ואפשר לומר ולישב דברי הרמב"ם והראב"ד בפ"א מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ט"ו, שכתב הרמב"ם ז"ל שחטה והיא כולה בפנים ואח"כ הוציאה רגלה לחוץ. כו' ובקדשים קלים אין צריך לחתוך. אלא מחזיר רגלה לפנים, ומקבל שבשר קדשים קלים. שיצא קודם זריקה כשר ע"כ, והקשה הראב"ד אפילו אחר זריקה אעפ"י שיצא חוץ לעזרה, שהרי נאכל בכל העיר, עכ"ל ועיין שם בכ"מ שתירץ דמיירי חוץ לירושלם. וכבר הקשה ע"ז הלח"מ, ותמה ע"ז למה לן לתרץ על קושית הראב"ד. דמאי קושי' היא זו. הא הרמב"ם לרבותא נקט קודם זריקה. דאף לריש לקיש אסור משום דעדנה לא הגיע זמנה לצאת. אנן סבירא לן כר' יוחנן, דאף אם יצא קודם זריקה, כשר משום דסופה לצאת, ולדעתי הראב"ד הקשה קושי' עצומה. על הרמב"ם. דלמה כתב הרמב"ם דמחזיר רגלה לפנים, למה צריך להחזיר רגלה, ולעכב הקבלה יקבל הדם ואח"כ יחזיר הרגל, דאף אם החזיר הרגל, לאחר זריקה כשר שהרי הדם אסור רק משום שמנונית. ולדעתי מה שאמרו בגמ' דילמא משום שמנונית אין הפירוש דהאיסור שמנונית של הרגל שיתערב בהדם, אלא דהכונה בגמ', דאף אם נימא דם המובלע באברים לאו דם הוא. יש לו דין שמנונית. ונאסר ביוצא משום שמנונית בקדשי קדשים ואח"כ כשיוצא אמרה התורה דהאי שמנונית כשיוצא נעשה דם איסור יוצא לא אזל מיני', וכל זה בקדשי קדשים אבל בקדשי קלים דאין בשמנוניתה איסור יוצא למה הצריך הרמב"ם שיחזיר רגלה ואח"כ יקבל, ולמה לא יקבל ואח"כ יחזיר רגלה אכן לדברינו אזלי הרמב"ם והראב"ד לטעמיהו, דהנה ביארנו דבשעת שחיטה יוצא דם הנפש דרך האברים והנה הרמב"ם הא פסק דספק הוא אם דם המובלע באברים דם הוא או לא. והנה אם נימא דדם המובלע באברים דם הוא. א"כ הרגל שהחזירו כבר יש בו דם שנאסר משום יוצא ולכאורה איך כשר בקדשים קלים, הא הדם פסול הוא, דדם אף בקדשים קלים נפסל ביוצא. אכן כיון דמה שנתערב דם פסולין בדם כשר אסור לזרוק הוא רק מדרבנן כמו דאיתא לקמן בכל הזבחים. משום דילמא יהי' רוב, א"כ האיסור בנתערב דם פסולין הוא מדרבנן והוא ספק מדרבנן, דדילמא דם המובלע באברים לאו דם הוא. משו"ה בקדשים קלים אין צריך לחתוך דכיון דכבר יצא אבל לכתחילה כיון דכל דם הנפש יוצא דרך האברים. א"כ הרי סובב הדם בכל הגוף, א"כ כל זמן שרגלה בחוץ מסבב דם הנפש דרך הרגל ומערב דם פסול הזה בדם הכשר ואף שהוא ספק אסור לכתחילה, להביא הקדשים האלו לבית הפסול, משו"ה הצריך הרמב"ם להחזיר הרגל לפנים קודם קבלה דהרמב"ם לטעמי' דהאי בעיא אם דם המובלע באברים דם הוא או לאו, נשאר בספק דמשו"ה השובר מפרקתה של בהמה אסור לאכול באומצא משום דילמא דם המובלע באברים דם הוא וכדס"ל דאסור לאכול בשר חי בלי מליחה, אכן הראב"ד לטעמי' דמותר לאכול בשר חי בלי מליחה דס"ל דם המובלע באברים לאו דם הוא וס"ל דטעם השובר מפרקתה של בהמה דאסור משום טעמים אחרים דכיון שנתעורר הדם והוא דם הנפש שנצרר אינו יוצא אלא בחיתוך, וכמו שהביא המגדל עוז בשם הראב"ד על דברי הרמב"ם גבי חתיכה שהאדימה דכיון דאסמיק בחיות נבלע עד שאינו יוצא וא"כ לדידיה גם גבי השובר מפרקתה הטעם דנבלע הדם שהוא דם הנפש ואינו יוצא עוד כדרך שאר הדמים וא"כ לדידי' גבי קדשים קלים שיוצא דרך הרגל שהיא בחוץ אין איסור דעדנה לאו דם הוא. ומשום שמנונית הא אין בקדשים קלים. משו"ה הקשה למה יכניסנה קודם קבלה כיון דאף אם יכניסנה לאחר זריקה ג"כ כשר אין טעם לגזור שיכניסנה קודם קבלה, דבשלמא אם היתה נשארת הרגל לאחר זריקה אסורה, הי' גם הראב"ד מודה דלכתחילה צריך להכניס שמא תהי' בעת הזריקה בחוץ ע"כ צריך להכניסה תיכף, אבל הראב"ד ס"ל דבשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה אף אם נשארה אחר זריקה כשר משום לדידיה אין צריך כלל להחזיר רגלה לפנים אלא צריך תיכף לקבל כדי שיקבל כל דמה. ואפשר דהגרסא בהראב"ד לאחר קבלה.
סימן ז
סוגיא דחותך עד שמגיע לעצם
דף כ"ו חתך ואח"כ קבל (היכא דרגלה בחוץ) כשרה וכו' חותך באבר עד שמגיע לעצם וכו' שמעת מינה בשר קדשים קלים שיצא לפני זריקת דם פסול דילמא בקדשי קדשים, כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ט"ו ז"ל שחטה והיא כולה בפנים ואח"כ הוציאה רגלה לחוץ חותך הבשר עד שמגיע לעצם ואח"כ מקבל הדם. ואם קיבל ואח"כ חתך פסול מפני שמנונית הבשר שבחוץ עכ"ל, וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל א"א לא ידעתי זה מהו שהיוצא בקדשי קדשים בין לפני קבלה בין לאחר קבלה נפסל, ולענין טומאה בפרק כיצד צולין בעיא ולא איפשטא הילכך טמוי נמי מיטמי לי' למה שבפנים דחבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי ורבינא דהוא בתרא הכי ס"ל במס' חולין בפרק בהמה המקשה ושמעתא דזבחים דלא כרבינא הוא ולא חייש לטומאה וכו' עכ"ל הראב"ד וכתב ע"ז הכ"מ די"ל דסבר רבינו דבעיא דכיצד צולין כיון דלא אפשיטא נקטינן לקולא כיון דרבנן הוא עכ"ל, וכתב ע"ז המשנה למלך ז"ל והנה דברי מרן פשוטים הם שכן כתב רבינו בפי"ח מהלכות אבות הטומאה הלכה ה' דבעיא זו דכיצד צולין נקטינן לקולא משום דמידי דרבנן ותמהני מהראב"ד איך השיג לרבינו מאחר שהוא כתב בפירוש דנקטינן לקולא, ואם הראב"ד סובר דמשום חומרא דקדשים נקטינן לחומרא הי' לו להשיגו בפ"ח מהלכות אבות הטומאה עכ"ל אכן דברי המשנה למלך תמוהים שהרי כתב הרמב"ם שם בפ"ח הלכה ה' ז"ל בשר קדש שיצא חוץ למחיצתו הרי הוא ספק אם מטמא את הידים או לא לפיכך אינו מטמא שספק טומאת הידים טהור כמו שיתבאר, הרי דדקדק הרמב"ם דדוקא טומאת הידים טהור משום שקי"ל ספק ידים ליטמא ולטמא וליטהר טהור אבל הבשר כיון שהוא ספק אסור דספק טומאת בשר טמא, ומשו"ה כתב דבשר פסח שיצא חוץ לבית הרי הוא טהור בני חבורה זריזין הן. אבל אם לא הי' הטעם הי' הספק אסור ואף דהמשנה למלך שם דחק לתרץ זה אף אם ספק טומאה טהור, לא משמע כן דהרי הרמב"ם כתב רק דטומאת הידים טהור שאין ספיקו בקדש דהרי במקדש לא גזרו כלל על טומאת הידים אף לקדשים, וכמו שכתב הרמב"ם שם בהלכה ו' ז"ל אין טומאת ידים במקדש שבשעה שגזרו טומאה על הידים לא גזרו במקדש אלא הנוגע באוכלין טמאים וכיוצא בהם בין שנגע במקדש בין שנגע חוץ למקדש ונגע בקדשים במקדש לא טמאן, וא"כ גזירת טומאת הידים שחוץ למקדש גזרו דוקא בודאי אבל לא בספק וס"ל דגם ספיקא דדינא טהור בטומאת הידים אבל טומאות שבבשר כיון דכתיב בקרא והבשר כל טהור יאכל בשר ודאי טהור הוא דאוכל בשר הא ספק טהור לא יאכל, א"כ ספק טמא אסור מדאורייתא. א"כ אף ספק דרבנן אסור בקדשים דאימתי אמרינן ספק דרבנן לקולא בכל האיסורין דלהרמב"ם ספק מן התורה מותר אף דרבנן גזרו אבל בספק לא גזרו, אבל בספק טומאת בשר כיון דבאיסורי טומאה מן התורה מדאורייתא אסור, בספק טומאה דרבנן היכא דהספק בהבשר גם ספיקא דרבנן אסור, משו"ה טומאת יוצא בהבשר כיון שמדרבנן הוי ספק טומאה ספיקא לחומרא.
ועפ"י דברינו יש לישב קושית התוס' בחולין דף ב' דאיתא התם דטמא לא ישחוט במוקדשין שמא יגע בבשר ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי כשר. וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה, ופריך בגמ' בברי לי סגי ומשני דליתי' קמן דנישילי' והקשה בתוס' והא עזרה רה"ר הוא כדאמר בפ"ק דפסחים והי' לנו לטהר מספק, אכן לדברינו לא קשה דהנה שם בסוטה דף הנ"ל איתא אמר רב גידל אמר רב דבר שיש בו דעת לשאל ואין בו דעת לשאל מהאי קרא נפקא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא הוא דלא יאכל הא ספק טמא וספק טהור יאכל אימא סיפא והבשר כל טהור יאכל ודאי טהור הוא דאוכל בשר הא ספק טמא וספק טהור לא יאכל אלא ש"מ כאן שיש בו דעת לשאל כאן שאין בו דעת לשאל ואיצטריך דרב גידל אמר רב ואיצטריך למגמר מסוטה, דאי מדרב הוה אמינא בין ברה"ר בין ברה"י איצטריך למגמר מסוטה. ואי מסוטה הוה אמינא עד דאיכא דעת נוגע ומגיע צריכא ע"כ, לפי זה ספקא דאין בו דעת לשאל דטהרה התורה אף בקדשים ילפינן מק"ו לשארי טומאות, אבל ספק ר"ה דאילו לא הוי כתיב בסוטה הוי אמרינן בכל התורה לקולא. דהרי קי"ל ספק לקולא רק דילפינן מסוטה לטמא אמרינן דלא ילפינן מסוטה ספק ר"ה, אבל ספק יש בו דעת לשאל בקדשים דבגופו כתיב. דדוקא ודאי טהור הוא דיאכל הא ספק לא, בזה אף ספק ר"ה אסור דהרי לא נוכל למילף מסוטה ומשארי איסורים לקדשים דהתם הספק מותר ובקדשים ספק טומאה לא יאכל, ואף דילפינן מקדשים דלא בעינן דעת נוגע ומגיע היינו כיון דילפינן דבקדשים ג"כ ספק דבר שאין בו דעת לשאול טהרה התורה א"כ גילוי מילתא הוא דאף אם איכא דעת מי שנגע בו הטומאה הוי ג"כ יש בו דעת לשאול וגילוי מילתא הוא, אבל היתר ספק טומאה בר"ה דיסודו הוא מטעם דכל הספיקות מדבריהן, וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ט"ז מהלכות אבות הטומאה בקדשים דגלי רחמנא דדוקא ודאי טהור הוא דיאכל אף בר"ה. לא הוי ודאי טהור וספק ר"ה אם הספק בגברא או בבשר לא יאכל, ועפי"ז אפשר לישב סוגית הגמ' בפסחים דף י"ט דאיתא תנן התם על מחט שנמצאת בבשר שהסכין והידים טהורות והבשר טמא נמצאת בפרש הכל טהור אמר ר' עקיבא זכינו שאין טומאת ידים במקדש, ונימא שאין טומאת ידים וכלים במקדש אמר ר' יהודה אמר רב ואיתימא ר' יוסי ב"ר חנינא ידים קודם גזירת כלים נשנו אמר רבא והא תרויהו בו ביום גזרו דתנן הספר והידים והטבול יום והאוכלין והכלים שנטמאו במשקין אנא אמר רבא הנח לטומאת סכין דאפילו בחולין נמי לא מטמא האי סכין דנגע במאי אילימא דנגע בבשר הא אין אוכל מטמא כלי ואלא דנגע במחט והא אין כלי מטמא כלי, האי מחט מאי עבידתי' אי נימא ספק מחט וכו' אמר ר' יהודה אמר רב כגון שאבדה לו מחט טמא מת והכירה בבשר ר' יוסי ב"ר אבין אמר כגון שהיתה פרה חסומה ובאה מחוץ לירושלם וכו' ולרב דאמר כגון שאבדה לו מחט טמא מת והכירה בבשר כיון דאמר מר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל אדם וכלים נמי לטמא אמר רב אשי זאת אומרת עזרה ר"ה היא והוי לי' ספק טומאה בר"ה וכל ספק טומאה בר"ה ספקו טהור ע"כ, והנה האי סוגיא תמוה מאד דקאמר שאין טומאת ידים במקדש והקשה בתוס' ממאי הי' נטמא ותרצו בתוס' כשגזרו על הידים גזרו אז אף על הידים שנגעו בראשון וידים שנגעו במחט יש בהן דין דטומאת הידים, וקשה הא ספק ידים טהורין והכא הוו ספק אם נגעו הידים במחט וספק טומאת הידים הא טהור ועוד כיון דעזרה ר"ה א"כ אם יש ספק אם נטמא הידים הוי ספק טומאה בר"ה ועוד הא דקאמר ונימא שאין טומאת ידים וכלים במקדש והקשה ג"כ בתוס' ממה הי' לכלים לטמא ותירצו דהי' להן לטמא מחמת משקין ור"ע לטעמי' דטומאת משקין מן התורה וא"כ גם משקי בית מטבחיא טמאין, וקשה מאין הי' סובר בתחלה דמיירי שיש משקין להקשות ונימא שאין גזרת כלים הלא במתניתין קתני מחט שנמצא בבשר ומשקין מאן דכר שמי' ועוד קשה לדברי הרמב"ם שכתב בפ"ו מהלכות טומאת אוכלין דמשקה בית מטבחיא הלכה שאין מקבל טומאה אף למ"ד משקה מקבל טומאה וא"כ דילמא סבר ר"ע דמשקה בית מטבחיא אין מטמא ואפשר לפי המסקנא דסובר דמיירי בפרה של זבחי שלמים שהעבירה בנהר ומשקה טופח עליהן משו"ה פריך דילמא נגע הסכין במשקה טופח, אכן לפי זה יקשה קושיתנו הראשונה הא משקין לא נזכר במשנה וא"כ נימא במקום השחיטה לא הי' משקה ועוד אם ספק אם הי' שם משקה א"כ הוי ספק טומאה בר"ה, ועוד אם הקושי' כיון דהעבירה בנהר ומשקה טופח עלי' א"כ מאי משני רבנן הנח לטומאת סכין דאפילו בחולין נמי לא מטמא האי סכין דנגע במאי הא סכין נגע במשקין שנגע בבשר והוי הסכין כלי שנטמא במשקין ואם רבא בא לתרץ דמיירי שאין כאן משקין דלא כמו שהי' סובר בתחלה, א"כ עיקר התירוץ חסר מן הספר שהי' לרבא לומר אלא אמר רבא הב"ע דאין כאן משקין בבית השחיטה.
אכן לפי דברינו מיושב דהנה היכא דגזרו רבנן טומאה במקדש ממילא אף ספק, טמא. וטומאת בשר אם הוי ספק טומאה אף בר"ה טמא מן התורה שהרי כתיב טהור ודאי הוא דיאכל אבל לא ספק, אכן אם הספק במה שאינו בשר ולא בגוף האדם הוי דינו ככל הטומאות שספק טהור, וממילא אינו מטמא קדשים והנה דבר שנולד בו ספק בודאי אין זה משמרת אכן אף שכתוב בקרא משמרת ובעיא לשמור קדשים ואף כלי קדשים מספק טומאה ואף בר"ה החיוב לשמור מספק טומאה, אבל אם לא שמר לא נפסל בשביל זה דהרי היסח הדעת הוא פסול משום טומאה, ובר"ה הא ספק טומאה טהור, א"כ אף אם הסיח דעתו משמירת כלים הטהורים לקדשים טהור מן התורה, אכן רבנן גזרו על כלים שהסיח דעתו מהם דמדרבנן כלים שהסיח דעתו טמאים לקדשים ומפני זה הכלל אמרינן בגדי אוכלי תרומה מדרס לאוכלי קודש ודינא דאין אדם משמר ביד חברו דאיתא בחגיגה דף כ' והתם הא מיירי אף בר"ה אף דהוי ספק טומאה בר"ה אעפי"כ גזרו רבנן דבעינן משמרת בכלים הטהורים לקדש ואם חסר משמרת אף בר"ה טמא, ועיין ברמב"ם בפרק י"ח מהלכות אבות הטומאה הלכה ח' שכתב ז"ל הניח כלי או שכחו בר"ה ואעפ"י שעבר הלילה טהור וכו' ומפני מה לא החמירו בשוכח ומניח כמאבד מפני דבר שאינו מצוי תמיד לא גזרו עליו, ע"כ, הרי דנתן טעם מפני מה לא אסרו, ולכאורה הא אדרבה צריך טעם מפני מה אסרו, אלא דכיון דגזרו רבנן דבעינן שיהא שמור א"כ אף בר"ה טמא מספק, ולפי זה הא דקאמר זכינו שאין טומאת ידים במקדש ההוכחה דרבנן לא גזרו כלל על טומאות הידים במקדש, א"כ אף אם הי' הספק שמא נגע אף בהבשר היו טמא מספק דבמקדש כל ספק דרבנן טמא, אף בידים, אם היו גוזרין שיהי' להידים דין משמרת ומטעם משום שהידים עסקניות ושמא נגעו טמאין הידים אף ספק הי' טמא במקדש, ע"כ דטומאת הידים לא גזרו כלל במקדש, ופריך אח"כ ונימא שאין טומאת ידים וכלים במקדש ואמר רב ידים קודם גזירת כלים נשנו, פירוש דרב לטעמי' דס"ל דהב"ע כגון שהי' מחט טמא מת והכירה בבשר וכיון דרחמנא אמר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל א"כ אם הי' נוגע הסכין בהמחט הי' נטמא וזה לשון רש"י ונימא נמי זכינו שאין טומאת כלים במקדש מדרבנן בדבר דאין מטמא מן התורה דאילו בחולין גזור רבנן טומאה ואע"ג דמדאורייתא טהור כדתנן גבי י"ח דבר והאוכלים והכלים שנטמאו במשקין והכא קתני והסכין טהור עכ"ל רש"י, וכונת רש"י דקושית הגמ' זכינו שרבנן במקדש לא גזרו טומאות דרבנן שגזרו על הכלים, שאילו הי' במקדש חלין גזירות דרבנן כמו שהתחילו לגזור בי"ח דבר גזירות על טהרת הכלים והי' הגזירה חלה גם על כלים שבמקדש, א"כ אחר כשגזרו לגבי קודש דבעינן דוקא משמרת שיהי' שמור הי' הדין היכא שספק אם נטמא אף שהספק בר"ה הי' הכלי טמא במקדש שהרי מדרבנן בעינן משמרת גבי כלים והיכא שנולד ספק לא הוי משמרת, וא"כ הי' טמא הסכין שמא נגע במחט, ומשו"ה אליבא דרב מוכח דכל הגזירות שגזרו רבנן על כלים לא גזרו במקדש משום דתחלת גזירה שהיתה על טהרת כלים כמו הכלים שנטמאו במשקין לא גזרו אז במקדש כמו דלא גזרו על טהרת הידים, ומאז כל הגזירות שגזרו על כלים מדרבנן לא גזרו במקדש, ומן התורה דוקא טומאת בשר בעינן שיהי' ודאי טהור וכן טומאת גברי אבל טומאת כלים ספק ר"ה טהור, והא דלא קאמר זכינו שאין טומאת כלים במקדש משום דידים קודם גזירת כלים הי' והזכיר דבר הראשון אבל גם טומאת כלים בכלל דלא גזרו במקדש, אכן רבא סובר דלא איירי במחט טמא מת אלא במחט סתם דלטומאת מת לא חיישינן דלא שכיחא אבל במקדש גזרו על טומאת כלים, ורק על טומאת ידים לא גזרו במקדש, עכ"פ במקדש היכא דהוי ספק בטומאת בשר אף בספיקא דרבנן טמא מספק, וביוצא דספק אם גזרו רבנן טמא מספק טומאת הבשר, וא"כ שפיר הקשה הראב"ד הא כאן שיצא הרגל לחוץ נטמא משום טומאת יוצא, וא"כ לרבינא דס"ל חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי ולא הוי טומאת בית הסתרים נטמא כל הבשר
אכן לכאורה. גם בלא דין דרבינא דחבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמו יש להקשות כיון דקי"ל בשעת פרישתן מאביהן מקבלי טומאה מאביהן א"כ בשעה שיחתכו יקבל הבשר טומאה מהרגל ולתרץ דמחתך בכל כחו, הנה פשטות דברי הרמב"ם בפרק ג' מהלכות כלים הלכה ט' שכתב אבל בגד שנטמא במדרס וקרע ממנו שלש אצבעות על שלש אצבעות אותו הקרע טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס שבשעת פרישתו מן הבגד הגדול נטמא במגע הרי דלא חילק הרמב"ם ואף בנתזין בכל כחו מקבל טומאה מן הבגד בשעת פרישתו שהרי כתב הרמב"ם וקרע ממנו, דבשלמא למאן דס"ל דבניתזין בכל כחן אין מקבל טומאה מאביו, לא קשה מהמשנה דהרי במשנה הגירסא שלשה על שלשה שנחלק טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס שעל זה הקשה ר' יוסי וכי באיזה מדרס נגע וכו' ועל זה אמר עולא ל"ש אלא שלשה שנחלק אבל שלש על שלש הבאות מבגד גדול בשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן וא"כ הא דנחלק אפשר לפרש שחתך בנחת בסכין ולא הי' ניתז בכל כחן אבל קריעה הא לכאורה כשקורעין הוא בכח, וא"כ הרמב"ם שכתב שקרע שלש אצבעות פשטות הדברים מראין דאף אם קרע בכח בשעת הפרישה מקבל טומאה, ודוחק לחלק בין קרע בכל כח לקרע סתם, ואם נימא דס"ל להרמב"ם דאף דניתז בכל כח בשעת פרישה מקבל טומאה לא יקשה עליו מה שכתב בפרק י"ג מהלכות טומאת אוכלין הלכה י"ד בהממחק את הכרישה דאם ניתז המים בכל כחן לא הוכשרה, התם הא מקודם שיצאו לא הכשירו ובשעת פרישתן אין מכשירן, וכן באבר המדולדל כיון דקודם הפרישה אין בהן טומאה בשעת הפרישה דאז נטמא אין מטמאין וכמו שכתבו בתוס' חולין בדף ע"ג בד"ה בשעת פרישתן אבל היכא דאף קודם הפרישה יש טומאה ורק אין מטמאין משום טומאת בית הסתרים בכה"ג אף בנתזין בכל כחן. משמע דסובר הרמב"ם דבשעת פרישה מטמא, וא"כ לכאורה יקשה אף אם נימא דאין הלכה כרבינא נימא בשעת הפרישה מן הרגל יטמא הבשר. אכן זה אפשר לתרץ דיש עצה שיחתוך הטמא מעט מעט וכמו שכתבו בתוס' מנחות דף כ"ד ד"ה ועשאו, משו"ה הקושיא רק אם נימא כרבינא דחבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי א"כ תיכף כשיצא הרגל לחוץ נטמא וטימא הבשר, אכן התירוץ דהרמב"ם לא סבר כותי' דרבינא אפשר דנכון הוא, אכן הלחם משנה הכריח זה דהרמב"ם לא סבר כותי' דרבינא, מדכתב הרמב"ם בהלכות קרבן פסח פ"ט אבר שיצא מקצתו חותך הבשר ויורד עד שמגיע לעצם ולרבינא אוקמוה בגמ' דפרק כיצד צולין דלית בי' כזית ולמ"ד כביצה דלית בי' כביצה, וכל כי האי הי' לרבינו ז"ל לפרש ולא פירש אלא כתב משנה כצורתה משמע דלית לי' לרבינא, וכתב ע"ז המשנה למלך ז"ל ואני תמיה על הרב דמאי דאוקימתי' דלית בי' כזית הוא לפי הס"ד דגזרו טומאה על היוצא אך לפי האמת דקי"ל דאינו מטמא מתניתין דאבר שיצא מקצתו איתא כפשטה ומיירי אף אם יש בו כביצה עכ"ל המשנה למלך, והמשנה למלך לטעמי' דס"ל דקי"ל דלא גזרו טומאה על היוצא, אבל לפי מה שביארנו דהרמב"ם ס"ל דגזרו טומאה על היוצא א"כ משמע כדברי הלח"מ דראי' מדלא כתב הרמב"ם דמיירי דלית בי' כביצה משמע דלא פסק כרבינא ואף דמסקנת הגמ' דעל פסח לא גזרו משום יוצא, אכן הא שם במתניתין מסיק ובמוקדשין קוצץ ויורד וכן הרמב"ם שם הא מיירי באבר של מוקדשין והתם הא גזרו ביוצא, וא"כ משמע דלא ס"ל כרבינא אכן אין הכרח כל כך דהרי עכ"פ הי' להרמב"ם לפרש דכיצד הוא עושה חותך בשר שיוצא פחות מכביצה ומשליך דאל"כ הא נטמא בשעת הפרישה, ואף אם נימא כתוס' דמועל בניתז בכל כחו גם כן הי' להרמב"ם לפרש וע"כ צ"ל דלא נחית הרמב"ם לשנות דיני טומאה, היינו איך להנצל מהטומאה, א"כ גם אם סבר כרבינא לא קשה דמיירי דלית בי' כביצה, ולא ביאר הרמב"ם משום דלא מיירי בדיני איך ניצל מן הטומאה וא"כ אין הוכחה דהרמב"ם לא סבירא לי' כרבינא, וגם בטעמא שכתבו דהרמב"ם פסק דלא כרבינא יש לדון דטעמא דכתב הכ"מ משום דסתמא דשמעתא דזבחים גבי היא בפנים ורגלה בחוץ דלא כרבינא הנה הא התם לא הוי סתמא דגמ' אלא ר' אמי אמר ר' אלעזר, וא"כ הלא רבינא בתרא הוא וצריכין לפסוק כרבינא, והא דמביא הגמ' דברי ר"א אף אם נימא דהדין דלא כר"א דהרי מיירי בקדשי קדשים, וק"ק פוסל יציאה ומטמא אכן הא נ"מ לענין אם זרק הדם, וגם נ"מ אם מה שבחוץ לא הוי כזית בשר, והעצם כיון דאותו המעט אין בשר ואין כזית בשר לא הוי שימוש נותר, אבל הרמב"ם שכתב רגלה בחוץ והרגל הא אית בי' כזית, א"כ שפיר הקשה הראב"ד דיטמא משום יוצא ויטמא לכל הבשר, ומה שכתב המשנה למלך דמשו"ה הלכה דלא כרבינא, משום דהסוגיא בהעור והרוטב דאמרינן החותך בשר מאבר מן החי דמוקי לה כר"מ דאמר דטומאת בית הסתרים מטמא איתא דלא כרבינא, הנה אף אם נימא דלא כרבינא הא קשה אמאי לא משני דבשעת פרישת החתיכת בשר מן האבר מקבל טומאה והתוס' בחולין ע"ב ובמנחות דף כ"ד תירצו דמיירי (היינו דבעי לאוקי) אפילו בנתזין בכל כחן ובסכין רחבה, אכן הרשב"א כתב כגון שלא נשאר עליו בשר ושוב אין לו דין דאבר מן החי והקשה המשנה למלך בפכ"ג מהלכות כלים ז"ל ודבריו תמוהים בעיני דתירוץ זה לא מהני אלא לקושי' דאמאי לא אמרינן בשעת פרישתן מקבלות טומאה אבל לרבינא דאחר חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי מה יושיענו מה שלא נשאר בשר והלא אף בשלא חתכה טמא וכדאיתא בפרק המקשה עכ"ל, אכן אפשר לומר סברת הרשב"א דעד כאן לא קאמר רבינא דחיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי, וקאמר בגמ' משום דעומד לחתיכה היינו דוקא אם היו חותכים היו מקבלים טומאה מנגיעתם זה בזה חשבינן להו כמחולקין לענין זה, אבל אם הי' חותכים לא הי' מקבלין טומאה זה מזה, אי אפשר לומר שעתה בעת שמחוברים יטמאו מחמת דעומדים לחלק, וא"כ בבשר שעל אבר מן החי, כיון שאם יחתכו אז יהי' האבר טהור מטומאתו שהרי אין בו בשר כדי להעלות ארוכה, א"כ אי אפשר לומר שבשעת חיבורו יטמאו משום שעומד לחלק אבל לר"מ הבשר בעצמו בעת שיש עליו דין אבר מן החי הוא מקבל טומאת אוכל כמו שלשה על שלשה שנחלק ודוק. ולפי זה גם מסוגיא דהעור והרוטב אין להוכיח דאין הלכה כרבינא.
פסקא ב' אכן נראה לי דאף אם נימא דהרמב"ם סובר כרבינא יש לתרץ קושית הראב"ד, דהנה בחולין דף ב' הכל שוחטין ושחיטתן כשרה פריך הכל שוחטין לכתחילה ושחיטתן כשרה דיעבד ומשני אמר רבה בר עולא הכי קתני הכל שוחטין ואפילו טמא בחולין וכו' ובמוקדשים לא ישחוט שמא יגע בבשר ואם שחט ואמר ברי שלא נגעתי שחיטתו כשרה וכתב הגרי"פ בהגהתו ז"ל לאו דוקא דהא עזרה ר"ה היא וספיקו טהור, תוס' נדה ה' ד"ה ואם אפשר וכו' עכ"ל ההגהה, והנה אין כונת התוס' דאין צריך לומר כלל שהרי מסיק וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה אהייא וכו' אלא אטמא במוקדשים בברי לי סגי דליתי' קמן דנישיילי', ע"כ, הרי דאם לא ראוהו אחרים ואיננו קמן אז הבשר אסור שמא נגע, ועכצ"ל דכונת התוס' ובודאי כן כונת הגרי"ף דאין צריך לומר ברי שלא נגעתי אלא כיון דטעם הספק אף שעזרה ר"ה, אעפי"כ טומאה מספק משום דרוב פעמים לא יכול ליזהר מליגע, א"כ צריך השוחט לומר שהו' באופן שהוא ספק השקול לו אם נגע או לא, ואין צריך לומר שברי שלא נגע רק צריך לומר שלא הי' באופן שרוב הוא שנגע עכ"פ זה מוכח מגמ' דאם לא אמר כלום טמא מספק לפי דברי התוס' מטעם דרוב פעמים לא יכול ליזהר מליגע, ולפי דברינו למעלה דספק טומאת בשר קדשים ביש בו דעת לשאול בעינן, ודאי טהור יאכל בשר, וא"כ קשה על הרמב"ם שכתב בפ"א מהלכות פסולי המוקדשין דטמא לא ישחוט גזירה שמא יגע בבשר ואם עבר ושחט הזבח כשר, ולא זכר כלל דבעינן דוקא שיאמר ברי לי שלא נגעתי או שאחרים רואים אותו, אבל בלא זה הבשר פסול כדמוכח בגמ', והתימא שלא העירו בזה מפרשי הרמב"ם ונראה לי דהנה התוס' בחולין שם ד"ה ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר כתבו ז"ל אע"ג דאמרינן לקמן דמפרכסת הרי היא כחי' לכל דברי' חיישינן שמא יגע אחר פירכוס, א"כ דוקא לענין העמדה והערכה היא כחי' אבל לענין טומאה כיון ששחט שנים או רוב שנים מקבלות טומאה דחשיב אוכל כדאמר בהעור והרוטב לקמן השוחט בהמה טמאה לעכו"ם ומפרכסת מטמא טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות עכ"ל התוס', והנה לכאורה התוס' מספקי אי מפרכסת מקבלות טומאה, ולכאורה הא מפורש לקמן דף קכ"א אמר ר' אסי שונין ישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה צריכין מחשבה והכשר ממקום אחר (ומה דאיתא בגמ' הכשר מים מחק השיטה מקובצת והדין עמו כיון דבעינן הכשר מים בעינן גם הכשר טומאה שיגע בטומאה) עכ"פ הא מוכח דמפרכסת מקבלות טומאה אם נגעה בטומאה, והנראה לי דהנה הרמב"ם כתב בפרק ג' מטומאת אוכלין הלכה ה' ז"ל החותך בשר מאבר מן החי של בהמה ואחר כך חושב עליו צריך הכשר חושב עליו ואח"כ חתכו אינו צריך הכשר מפני שמטמא טומאה חמורה כנבלה וכל המטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר עכ"ל, וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל א"א טעה בכל זה שאין סופו לטמא טומאה חמורה אעפ"י שעל גב אביו הי' מטמא כששימש מעשה עץ שימש ומה שאמרו חישב עליו ואחר כך חתכו טמא מוקים לה בשהוכשרו בחבורו אם האבר נטמא וכל זה אליבא דר"מ דאמר טומאת בית הסתרים מטמא כל זה מן הגמ' אבל הוא תפס התוספתא שמצא עכ"ל הראב"ד, והנה בפרק העור והרוטב דף קכ"ח ע"ב שהביא הכ"מ אמר לי' רבי אסי לר' זירא טומאת בית הסתרים היא וטומאת בית הסתרים לא מטמא א"ל שאילתא לר' אבא בר ממל וא"ל הא מני ר"מ דאמר טומאת בית הסתרים מטמאה, א"ל ולאו זימנין סגיאין אמרה קמי' ואמרי לי' שאני לר"מ בין טומאה דבעיא הכשר לטומאה דלא בעיא הכשר אמר רבא ומאי קושיא דילמא בשהוכשר אמר לי' רבא בר רב חנן לרבא למה לי הכשר הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו א"ל כששימש מעשה עץ שימש, הרי מפורש כדברי הראב"ד, וכתב ע"ז הכ"מ ז"ל ואני אומר שעם היות כי באמת קושיותיו על הרמב"ם חזקות אין לחשדו שתפס התוספתא שמצא ונעלמו ממנו דברי הגמ' או לא חשש להם, ולכן נראה לי לישב דעת רבינו דיש לומר דס"ל כדא"ל רב חנן לרבא למה לי הכשר הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו וא"כ אין צריך לאוקמי' כר"מ דכר"ע (צ"ל כר"י) אתיא דכיון דמטמא טומאה חמורה אגב אביו אין צריך לא הכשר מים ולא הכשר שרץ וכו' ואע"ג דשני לי' רבא ששימש מעשה עץ שימש שינויא בעלמא הוא. ולא סמכינן עלה עכ"ל הכ"מ והדברים תמוהים דמאין להרמב"ם לומר דלא כרבא ולומר דרבא בר חנן לא קיבלה, עוד כתב הכ"מ דטעם הרמב"ם משום דקי"ל כעולא דאמר בשעת פרישתו מאביו מקבל טומאה מאביו והנך אמוראי דאוקמא כר"מ לא שמיעא להו דעולא דאמר בשעת פרישה מאביו מקבל טומאה מאביו עכ"ד הכ"מ, ולא ירדתי לסוף דעת מרן הכ"מ דהנה אף לפי דברי עולא דבשעת פרישה מאביו מקבל טומאה מאביו עכ"פ הא בעי הכשר מים שיקבל הבשר טומאה מאביו היינו מהאבר, וא"כ קשה על הרמב"ם איך קאמר דאינו צריך הכשר הא עכ"פ בעי הכשר מים ובלא הכשר הא אין יכול לקבל טומאה והרי בפירוש אמרו בגמ' דמיירי כשהוכשר, ומה שהקשה בתוס' שם בחולין דף קכ"ט ד"ה למה לי הכשר והא מטמא טומאה חמורה אגב אביו ז"ל תימא אמאי לא פריך למה לאוקמי' כר"מ הא מטמא טומאה חמורה אגב אביו ואין צריך לא הכשר מים ולא הכשר שרץ עכ"ל התוס', אפשר לתרץ דמה דפריך רבא בר חנן לרבא למה לי הכשר הרי הכל בכלל דפריך למה לאוקמי' כר"מ משום דקשי' טומאת בית הסתרים היא ואין מקבל טומאה ולמה לאוקי כשהוכשר הא היכא דמטמא טומאה חמורה אין צריך לא הכשר טומאה ולא הכשר מים, עכ"פ כששני לו רבא כששימש מעשה עץ שימש ולא הוי הכא דין דמטמא טומאה חמורה בעי הכשר טומאה והכשר מים, א"כ אף אם נימא כעולא דבשעת פרישתו מקבל טומאה מאביו עכ"פ הכשר בעי ואיך כתב הרמב"ם דאין צריך הכשר, ע"כ דסבר הרמב"ם דמקרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו. וזה הא נגד הגמ', ואם הכ"מ מחזיק בתירוצו דרבא שינויא בעלמא הוא דמשני אבל אנן לא ס"ל דמעשה עץ שימש א"כ מה הוסיף הכ"מ בתירוצו דהנהו אמוראי לא שמיעא להו דעולא, כיון דע"כ צריך לומר דמקרי מטמא טומאה חמורה א"כ אין צריך לקבלת טומאה מאביו, ודברי הכ"מ תמוהים מאד,
ונראה לי דהנה האי דקאמר רבא כששימש מעשה עץ שימש זה לא מקריא מטמא טומאה חמורה אגב אביו לכאורה אפשר לומר דכונת הגמ' כיון דהאבר גם בלא בשר מטמא דדין אבר מן החי הוא רק עצמות וגידין א"כ האבר מטמא בלא הבשר, והבשר אין מביא טומאה להאבר א"כ הבשר לא הי' מטמא טומאה חמורה, דהבשר לא הי' בכלל אבר מן החי אך אי אפשר לומר כן שהרי הרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות טומאת המת הלכה ג' דטומאת אבר הוא בשר גידים ועצמות, וכן בפ"ד מאבות הטומאה גבי שרץ כתב דאבר הוא בשר גידין ועצמות והנה הכ"מ בפ"ב מהלכות טומאת המת הקשה על הרמב"ם שכתב דאבר הוא בשר גידין ועצמות הא בגמ' דף קכ"ח ר' יוסי הגלילי סבר דאף לשון שיש בו רק בשר בעלמא כיון שאין עושה חליפין מקרי אבר ור"ע סבר דבעינן גידים ועצמות, ורבי סבר דבעינן בשר גידין ועצמות ואמרינן דאיכא בין רבי לר"ע רכובה הנמכרת עם הראש דלרבי אין מטמא ולר"ע מטמא, ולר' יוסי הגלילי בודאי דמטמא רכובה שהרי אין לה חליפין, וא"כ כיון שר"ע לא מצריך בשר אמאי פסק דצריך בשר, ועוד הא ר"ע ור' יוסי הגלילי לגבי רבי הוי תרי לגבי חד ונשאר בצ"ע, אכן לדידי נראה פשוט דהנה התוס' הביאו שיש שני גרסות, יש גרסא בין רבי לר"ע איכא ביניהו בשר, ויש גרסא בין רבי לר"ע איכא ביניהו רכובה, וכתבו התוס' דהגרסא איכא ביניהו רכובה דכן נראה דמשו"ה לא בעי ר"ע בשר דאיכא אבר בבהמה דהיינו רכובה שאין עליו בשר ורבי לא אזל בתר רוב אברים ולא מטמא אפילו ברכובה גופא וריב"א פירש דברכובה לא פליגי כיון שנבראת כך בלא בשר לא גרע משאר אברים, ולדידי הדברים תמוהים מאד נהי דעור הרכובה לא הוי בשר דמוקמינן דמתניתין דאלו שעורותיהן כבשרן יחידאה היא, אבל עכ"פ הא יש ברכובה מוח ומוח הוא אקרי בשר שהרי נמנין על מוח שבראש, והא דאין נמנין על מוח שבקוליה משום דאסור לשבור העצם וא"כ הרי רכובה יש בה בשר גידים ועצמות:
ולכאורה צריך לגרוס איכא ביניהו בשר היינו דלר"ע אין צריך בשר דמקרי אבר אף בלא בשר ולרבי לא נקרא אבר אלא א"כ יש בו בשר, עכ"פ בין להאי לישנא בין להאי לישנא לר"ע אין צריך כלל בשר וא"כ מתניתין רפ"ק דכלים דאם אין על האבר בשר כראוי אין מטמא משום אבר איתא כרבי דבעינן דוקא בשר וא"כ סתם מתניתין כרבי וא"כ בעינן לפסוק כסתם, וכן מוכח מסוגיא דחולין דף קכ"ה דבעינן דוקא שיש עליו בשר כראוי ואם חסר הבשר תליא אם מוח שבפנים מעלה ארוכה מבחוץ, הרי דסוגית הגמ' ס"ל דבעינן דוקא בשר, והאי דינא דבעינן דוקא שיעלה ארוכה מבחוץ היינו מטעם דאם אין מעלה א"כ אין עליו בשר כראוי וא"כ דברי הרמב"ם לפסוק דאם אין בשר עם האבר לא מקרי אבר מוכיחים מסוגית הגמ' דהלכה כסתם מתניתין דבעי גם בשר, לפי זה עכצ"ל הא דאמר כששימש מעשה עץ, כפירוש התוס' דהכונה דמתחילה מה שהי' מטמא טומאה חמורה הי' מטעם אבר מן החי ועתה כשנחתך כבר נשתנה ואיננו אבר מן החי וכן פירש רש"י ז"ל שנחשב ונמנה הגידין והעצמות לעשות אבר והן כעץ והשתא אתעביד אוכל ופנים חדשות בא לכאן ולא דמי לנבלות עוף טהור שהיא מטמא אדם ע"י אכילה עכ"ל רש"י ולפי זה קשה א"כ איך פסק הרמב"ם בפרק ג' מטומאת אוכלין דישראל ששחט בהמה טמאה לנכרי ושחט בה שנים או רוב שנים הרי זו מטמאה טומאת אוכלין כל זמן שהיא מפרכסת ואין צריכה מחשבה שהרי ישראל שחטה לאכילת עכו"ם ואין לך מחשבה גדולה מזו ואינה צריכה הכשר לפי שסופה לטמא טומאה חמורה עכ"ד הרמב"ם, ולפי זה יקשה הא מפרכסת הרי היא כחי לכל דברי' וסופה לטמא טומאה חמורה כשתמות וא"כ הרי חזינן דמיתה הוי שינוי ובודאי דמיתה מקרי פנים חדשות בא לכאן, וא"כ הרי מה שתטמא אח"כ הרי זה יהי' בעת שהיא מתה, עתה הרי היא חי', והרי בגמ' מדמה דין דסופה לטמא לזה שהיתה כבר מטמאה וא"כ לענין מה שהיתה מטמאה טומאה חמירא אמרינן כיון דעתה הוא פנים חדשות לא מדמינן ולא דיינינן לה בדין שהיתה מטמאה טומאה חמורה כיון שעתה בא לה פנים חדשות, א"כ גם בשחט ישראל בטמאה אמאי תטמא טומאת אוכלין מפני שסופה לטמא הא פנים חדשות יבאו לה כשתטמא דאז תהי' מתה ועתה היא חי' לכל דברי' ואין לתרץ דהכא בנבלה גם בעת שתטמא תטמא משום אוכל דהא אם אין ראוי לגר אין קרוי' נבלה וא"כ לא הוי פנים חדשות, אבל באבר מן החי נימא דאין צריכין לדין דראוי' לגר, אכן הלא קיי"ל דעד שתפסול מלאכול לכלב ואין צריכין לדין שתהי' ראוי' לגר, ועוד לכאורה אם נימא דצריכה בשר א"כ אפשר דגם באבר מן החי בעינן ראוי לגר לענין אכילה, אף דאבר מן החי אסור לגר אבל מה דבעינן שלא יהי' נסרח בזה גם באבר מן החי בעינן:
ועוד הא מוכח מהרמב"ם דאף אם אין דמיון כלל ג"כ מיקרי שיהי' עליו דין טומאה חמורה, דהנה הרמב"ם הא כתב דבהמה טהורה ששחטה עכו"ם לישראל וכן בהמה טמאה ששחטה ישראל לעכו"ם כל זמן שהיא מפרכסת מטמאה טומאת אוכלין הואיל וסופה לטמא טומאה חמורה, והקשה הכ"מ בפ"ג מטומאת אוכלין הלכה ד' כיון דבגמ' אמר ר' אסי שונין ישראל בטמאה ונכרי בטהורה צריכין מחשבה והכשר ממקום אחר (ומה דאיתא בגמ' דילן הכשר „מים“ מחק בשיטה מקובצת דאם צריך הכשר מים גם הכשר טומאה צריך) הכשר למה לי' סופו לטמא טומאה חמורה וכל שסופו לטמא טומאה חמורה לא בעי הכשר וכו' אמר חזקי' הואיל ויכול לגוררו ולהעמידה על פחות מכזית, ופירש"י אמר חזקי' שאני מתניתין דמפרכסת קיימינן וכו' ויש לתמוה למה פסק רבינו שאינה צריכה הכשר ויש לומר דסבר דהא פליגא אההיא דפרק דם שחיטה שכתבתי בסמוך, דאע"ג דלא הוי כזית מיקרי סופו לטמא טומאה חמורה הואיל וחזי לאצטרופי וכההיא קיי"ל דסתם גמ' קאמר לה עכ"ל הכ"מ, וכונת הכ"מ על הא דמביא הרמב"ם לעיל שאם חישב על חצי כזית נבלת עוף הטהור בכפרים ונבלת בהמה טמאה בכל מקום אין צריכין הכשר מטעם כיון דאילו מצטרף החצי זית לעוד חצי זית הי' מטמא טומאה חמורה, אכן מזה אין עוד ראי' גמורה דההיא סוגיא פליגא אהא דאמר חזקי' הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית דהכא חזקי' מיירי דעודה מפרכסת ועדנה אינה מטמאה והוא יכול להעמידה על פחות מכזית שלא תבא לטומאה חמורה דתעמוד על פחות מכזית קודם שתמות, אבל בחישב על חצי זית שהי' כבר נבלה והי' עליו טומאה מה שחסר מכזית בשביל זה לא מקרי אין סופו לטמא טומאה חמורה שהרי אפשר לצרף לכזית, וע"כ צריך לפרש הא דאמר הואיל ויכול לגוררו שלא תבא לידי טומאה דהא פריך על הא דאמר ר' אסי דישראל בטמאה צריך הכשר מהא דאמר ר' יוסי דמפני מה אמרו נבלת עוף טהור צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר מפני שסופה לטמא טומאה חמורה והלא גם בנבלת העוף אפשר לעשות שלא יבא לטומאה חמורה היינו שיעמידה על פחות מכזית ע"כ דכונת הגמ' דשאני גבי נבלת עוף טהור שכבר באה לדין זה שאם יאכלנה יטמא אבל במפרכסת כיון דלא מתה עדנה אפשר להעמידה שלא תבא לדין טומאה חמורה וא"כ אפשר דבחצי זית שכבר היתה נבלה אף חזקי' מודה דאין צריכה הכשר וא"כ אין ראי' מדין דחצי זית נבלה שחישב שאין צריכה הכשר לדחות דברי חזקי', אכן יש להוכיח מדין זה שכתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות טומאת אוכלין הלכה ט' ז"ל החותך בשר מאדם חי להאכילו לכלב אם חישב עליו למאכל אדם הרי זה צריך מחשבה ואין צריך הכשר, והקשה הראב"ד ז"ל א"א זה שיבוש שצריך הכשר, וכתב ע"ז הכ"מ ז"ל ביאור הדברים דתנן בפרק ג' דעוקצין החותך מן האדם כלומר מן האדם החי צריך מחשבה והכשר ע"כ השיג על רבינו שכתב שאין צריך הכשר ולדעת רבינו יש לומר דרבינו איירי שחתכו להאכילו לכלב ומשו"ה אין צריך הכשר וכך מפורש בפרק דם שחיטה דף כ"א אמר מר אוציא דם מהלכי שתים שיש בהם טומאה חמורה ואין בהם טומאה קלה ורמינהו החותך מן האדם החי צריך מחשבה ואין צריך הכשר וקשיא לן מחשבה למה לי תעשה חתיכה שלו מחשבה ואר"ל בחותכו לכלב ומחשבה לכלב לאו מחשבה היא ולא והתנן כלל אמרו בטומאה כל המיוחד לאכול אדם טמא עד שיפסול מאכילת כלב ההוא לאסיק טומאה מיני' דכיון דמעיקרא הוי חזי לאדם לאסוקי מטומאה עד שיפסול מאכילת כלב הכא לאחותי' לה טומאה אי חזי לאדם חזי לכלב אי לא חזי לאדם לא חזי לכלב ע"כ בגמ', ועפ"י הדברים הוכרח רבינו לפרש דהא דתנן בפ"ג דעוקצין החותך מן האדם צריך מחשבה והכשר לאו בחותך לאדם היא דהא ההיא אינה צריכה מחשבה וכן ליכא לאוקמי בחותך לכלב דההיא אינה צריכה הכשר וכו' הילכך ע"כ צריך לומר דלישנא דחותך לאו דוקא אלא לומר שנחתך שלא ע"י אדם וזהו שכתב רבינו (מה שכתוב בגרסא שלפנינו בהכ"מ רש"י הוא ט"ס וצריך לגרוס רבינו) גבי צריכים מחשבה והכשר בשר הפורש מן החי האדם ולא כתב חותך אלא כתב פורש במקום חותך עכ"ד הכ"מ ,והנה שם ברש"י כתב דהגרסא, ורמינהו החותך מן האדם צריך מחשבה והכשר, אכן גרסת הרמב"ם הא מוכח שגורס צריך מחשבה ואין צריכה הכשר ועכצ"ל כמו שחילק הכ"מ דמתניתין דעוקצין דאיתא החותך מן החי צריך מחשבה והכשר מיירי שלא חתך לכלב אלא לרפואה וכיוצא בה היינו שחתך להיזק או בלי דעת דאין מחשבה כלל וכמו שכתב הרמב"ם שם שבשר הפורש מן החי צריכה מחשבה והכשר אבל הדבר צריך ביאור מאי חילק בין חותך סתם לחותך להאכיל לכלב כיון דמחשבה לכלב לאו מחשבה היא להעלות לה טומאה, וגם אמאי אין צריך הכשר הא בשר הפורש מן החי אין מטמא טומאה חמורה. ועכצ"ל דאדם בכלל מיקרי סופו לטמא טומאה חמורה שהרי כשימות יטמא גם בחייו מיקרי סופו לטמא טומאה חמורה אלא דבחייו אין מועיל מחשבה דאין עומד לאכילה, ומחשבה לאוכל חי לאו מחשבה היא, אכן אם בעת שחותך שאז אפשר לחול מחשבה אז חל הדין דסופו לטמא טומאה חמורה. אך זה הדין דמשום סופו לטמא טומאה חמורה, יטמא בלא הכשר זה דוקא אם בעת שפירש הי' ממין האוכלין וכדאיתא בסוגיא זו דחותך בשר מאבר מן החי דאם חישב בעת שכבר נפרש צריך הכשר אף שהי' מטמא טומאה חמורה והרי חזינן דבגמ' מדמה מה שהוא מטמא טומאה חמורה בעת שהי' הבשר מחובר לאבר מן החי לדין דסופו לטמא טומאה חמורה, ואעפי"כ לא פריך רק אמאי צריך הכשר, אבל על זה שאם חתך ואח"כ חישב צריך הכשר ומחשבה לא פריך, וכן הא פסק הרמב"ם דאם חתך הבשר מן האבר ואח"כ חישב דצריך הכשר כיון דבעת הפרישה מן האבר לא הי' ממין האוכל וא"כ אם נפרש בשר מן החי' בלי מחשבה כלל לא הי' הבשר ממין האוכל ולא חל עליו הדין דסופו לטמא טומאה חמורה שאין בשר מן החי אוכל אבל בחישב להאכילו לכלב אף שאין מקבל טומאה דהרי לאחותי טומאה בעינן שיהי' ראוי לאדם אעפי"כ מין אוכל הוא דאם מה שאין ראוי לאדם אלא לכלב לאו אוכל הוא אמאי לא נחית טומאה אם נפסל מאכילת אדם, ע"כ דגם אם ראוי לכלב מקרי אוכל רק שאמרה תורה דין בקבלות טומאה דבעינן שיהי' ראוי לאדם משום זה אם בעת שנפרש מן האדם לא הי' מחשבה כלל ולא נעשה הבשר מין אוכל לא חל עליו כל הדין דסופו לטמא טומאה חמורה וזה הדין דמתניתין דהחותך בשר מן החי צריך מחשבה והכשר וכמו שכתב הרמב"ם דאם נפרש בשר מן החי צריך מחשבה והכשר אבל אם בעת שנפרש חישב להאכיל לכלב חל בשעת פרישה דין דסופו לטמא טומאה חמורה דצריך מחשבה (להאכיל לאדם) ואין צריך הכשר משום דבא מדבר שסופו לטמא טומאה חמורה וא"כ מהאי סוגיא מוכח דלא כחזקי' שאמר במפרכסת דלא הוי סופו לטמא טומאה חמורה משום שאפשר לגרר שלא תבא לטומאה חמורה. דהרי האי בשר שנפרש מן החי כבר עשאוה שלא תבא לטומאה חמורה שהרי בשר הפורש מן החי אין מטמא טומאה חמורה ואעפי"כ אין צריך הכשר מכש"כ היכא דלא עשאוה לאין סופה לטמא טומאה חמורה היינו בעודה מפרכסת דיש עליו דין דסופה לטמא טומאה חמורה, וק"ו הוא מה התם שמתחלה הי' אפשר שלא תבא, שתפרש, ופרשוה בעודו חי שהרי עתה בודאי דלא תבא לטומאה חמורה ואעפי"כ אין צריך הכשר כיון שהי' אפשר שתבא. מכש"כ במפרכסת דמטמאה שאפשר שתבא ולא יגררוה לפחות מכזית מכש"כ שמטמא טומאת אוכלין מדין סופו לטמא טומאה חמורה משו"ה הרמב"ם לטעמי' דגריס צריך מחשבה ואין צריך הכשר. דמוכח דהאי סוגיא סברה דלא כחזקי', פסק דלא כחזקי', אף שאפשר שלא תבא, שיגררוה, כיון שעומדת לטומאה חמורה חל עליו דין דסופו לטמא טומאה חמורה, והא דהרמב"ם גורס בגמ' צריך מחשבה ואין צריך הכשר ולא גורס גירסת רש"י שמחק הגרסא וגורס צריך מחשבה והכשר ולכאורה עוד מוכח כגרסת רש"י דאף דלפי שהכ"מ מבאר מיירי מתניתין בחותך שלא בכונה וכמו שכתב הרמב"ם בשר שנפרש, וברייתא דמייתי בגמ' מיירי בחותך לכלב וכמו שביארנו דחותך לכלב יש עליו דין אוכל, עכ"פ יקשה כיון דעיקר קושית הגמ' להוכיח דגם אדם מטמא טומאת אוכלין ע"י מחשבה א"כ למה הקשה מברייתא הוי להקשות ממתניתן דהחותך מן החי צריך מחשבה והכשר. ע"כ מחשבה מועלת לטמא טומאת אוכלין אף באדם. ובכל דוכתי קי"ל דממתניתן אלימא להקשות אכן כדדייקינן מוכח כגרסת הרמב"ם, וכן היא גרסת רבינו גרשום דהקושי' מברייתא דצריך מחשבה ואין צריך הכשר, דאם הקושי' ממתניתין דצריך מחשבה והכשר, א"כ כל השקלא וטריא דבגמ' דמקשה וקשיא לן למה לן מחשבה תהוי חתיכה מחשבה זה אין ענין כלל להקושי' דחזינן דאדם ג"כ מטמא טומאת אוכלין שהרי צריך הכשר והכשר הא הוא טומאה קלה, וגם מאי קאמר מ"מ קתני מחשבה ומחשבה לטומאה קלה הלא הי' יותר להקשות הא הדין דצריך הכשר הוא לטומאה קלה דלטומאה חמורה אין צריך הכשר והו"ל למיפרך קתני מיהא צריך מחשבה והכשר והמחשבה והכשר הא לטומאה קלה ואמאי שביק הכשר ופריך רק ממחשבה, ואין לומר דפריך ממחשבה משום דהוי רישא שהרי כיון דחד דבור הוא צריך מחשבה והכשר אין שייך לומר דתיבה מחשבה הוי רישא, עכצ"ל דמתניתין דאיתא צריך מחשבה והכשר אין להקשות כלל דכיון דצריך מחשבה והכשר א"כ עתה במחשבתו עושה זאת לאוכל, א"כ הוי כשליא שחשב עלי' דטומאת האוכלין לא הוי מטעם אדם רק שע"י מחשבה עושה זאת למאכל ולא נחשב כלל לבשר אדם אלא כמו שחישב על דבר שאיננו מאכל ובמחשבתו עושה למאכל, אבל ברייתא דאיתא דאין צריך הכשר דזה שאין צריך הכשר הוא ע"כ מטעם שיש על זה דין בשר אדם שסופו לטמא טומאה חמורה הרי דיש עדנה לזה דין בשר אדם ואעפ"כ מטמא טומאת אוכלין הרי שיש בזה הדבר שנחשב עפ"י דין לבשר אדם ואעפי"כ מטמא טומאה קלה ומשו"ה הוצרך לבאר דין דצריך מחשבה דזהו רק לאחותי דין מין אוכל אבל לא אוכל ממש ויש על זה דין בשר אדם שהרי משום זה אין צריך הכשר ואעפי"כ יש בו דין טומאה קלה משו"ה פריך כיון דקתני אין צריך הכשר א"כ יש לזה דין סופו לטמא טומאה חמורה ואעפי"כ צריך מחשבה ומחשבה הא לטומאה קלה ומשני דזה דוקא בחייו אבל לאחר מיתה אין לו טומאה קלה שיהי' לו דין טומאת אוכלין ודין בשר אדם ופריך א"כ בבהמה נמי לאחר מיתה אין דין טומאת אוכלין שיטמא משום אוכלין ומשני דמיירי דיש חצי זית בשר נבלה וצריך אוכלין כביצה, והנה הרמב"ם כתב שם בפ"ג מהלכות טומאת אוכלין הלכה ז' ז"ל פחות מכזית מבשר המת שהשלים עליו כביצה משאר אוכלין הכל צריך מחשבה שהרי בטל הכל אצל כל אדם ואין הכל צריך הכשר מפני בשר המת שבכללו, והשיג הראב"ד ז"ל מגמרא דכריתות נראה שאפילו חישב עליו אינו כלום דבטלה דעתו אצל כל אדם וכתב הכסף משנה ז"ל ואני אומר שאין זה מוכח ויש מקום לפירוש רבינו אכן לכאורה פירוש הרמב"ם תמוה כיון שהוא מפרש דאם פחות מכזית מבשר המת שהשלים עליו כביצה משאר אוכלין הכל צריך מחשבה ואין צריך הכשר, עכ"פ אם חישב אין צריך הכשר א"כ מאי תירץ בגמ' על הקושי' שהקשה הא מצינו גם בבשר אדם מת טומאה קלה כמו בבהמה מתה, וא"כ לדברי הרמב"ם הקושי' במקומה עומדת הא מצינו היכא דחישב שמטמא טומאה קלה כמו בבשר בהמה טמאה ועדנה מיקרי בשר אדם שהרי אין צריך הכשר, ואפשר לישב לדעת הרמב"ם דהפירוש בגמ' כן דבשר בהמה טמאה אם חישב על פחות מכזית נעשה הפחות מכזית אוכל ואם צירף עוד לו עד ביצה אוכלין הרי מטמא טומאת אוכלין א"כ הפחות מכזית חל עליו דין טומאה קלה אלא שאין מטמא דכל זמן שחסר שיעור כביצה אין לו דין מטמא אבל בשר המת פחות מכזית אם חישב לאכילה בטלה דעתו אצל כל אדם שאין אוכלין בשר המת ואין חל דין טומאת אוכלין ורק אם צירף עוד אוכלין וחישב אז לאכול חל דין אוכל דעם צירוף עוד האוכלין מועיל המחשבה שיהי' גם הבשר של המת אוכל דביחד עם שאר האוכלין יש שאוכלין, א"כ אין לבשר המת לבדו דין טומאה קלה, רק בצירוף אוכלין אחרים, אבל בשר נבלה אם חישב עליו נעשה כבר אוכל ויש לו טומאה קלה היינו טומאת אוכלין והא דבעי עוד צירוף דחסר דין מטמא דבעינן שיעור כביצה לטמא, אבל בשר המת בלי צירוף אוכלין אין חל המחשבה, ואם אחר המחשבה על בשר המת וצרף לו אוכלין לא יטמא דאין על בשר המת לבדו דין טומאת אוכלין כלל, דמחשבתו לאכול בשר המת לבדו לאו כלום דבטלה דעתו אצל כל אדם, כן אפשר לישב דעת הרמב"ם.
עכ"פ לפי גרסת הרמב"ם דגריס החותך מן האדם צריך מחשבה ואין צריך הכשר מוכח דהאי סוגיא דלא כחזקי' דאמר מפני שאפשר לעשות שלא יהא מטמא טומאה חמורה, אין דינו כסופו לטמא טומאה חמורה דהא אף אם עשאו לאין מטמא טומאה חמורה אעפי"כ דינו כמו שהי' בתחלה שהי' סופו לטמא טומאה חמורה והבשר שחתך מן האדם החי יש לו דין סופו לטמא טומאה חמורה, ועוד זאת יש ללמוד דאף אם נשתנה שמתחלה הי' חי ואח"כ איננו חי אעפי"כ מקרי סופו לטמא טומאה חמורה אף דיטמא טומאה חמורה בשעה שיהי' מת, ועתה הוא חי ובודאי דבין חי למת הוא יותר שינוי ממה שנשתנה חתיכת בשר שנחתך מן אבר מן החי שבתחלה הי' טומאת בשר מטעם אבר, ועתה הבשר אינו אבר הכא בחתיכת הבשר מן החי שהי' סופו למות ועתה לא הי' מיתה שהרי בשר הנחתך מן החי לא מיקרו מת, ע"כ הא דהוי בעי למימר גבי מפרכסת דמיקרי סופו לטמא טומאה חמורה אף דלחזקי' כיון שאפשר שלא יטמא לא מיקרי סופו לטמא טומאה חמורה דס"ל לחזקי' כיון שאפשר להיות שינוי לא מקרי סופו לטמא טומאה חמורה דחזקי' לטעמי' הא סבר דמפרכסת אינה כחי שהרי בשר אבר הפורש מן המפרכסת אין עליהם דין דאבר מן החי כמו שסובר שם חזקי' א"כ בין מפרכסת למתה אין שינוי דפרכוס אתחלתא דמיתה הוא ולא הוי שינוי ואעפי"כ סובר דאין לזה דין דסופו לטמא טומאה חמורה כיון שאפשר בשינוי, והא דאיתא במתניתין דישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה ששחטו מטמאין טומאת אוכלין, הא אמר רב אסי ורב זירא דצריכה הכשר טומאה ממקום אחר, וכיון דלחזקי' לאו חי' מפרכסת, משו"ה מקבלות טומאה, ולר' זירא ור' אסי ולחזקי' הפירוש מטמאה טומאת אוכלין אם נגע בהן טומאה והי' הכשר מים אכן לר' יוחנן דאיהו סבירא לי' מפרכסת היא כחי' אבר ובשר הפורש ממנה יש לי' דין אבר מן החי כיון דהיא כחי' אינה מקבלות טומאת אוכלין, וע"כ הא דאיתא במתניתין ישראל ששחט בהמה טמאה לעכו"ם ועכו"ם ששחט בהמה טהורה לישראל מטמאה טומאת אוכלין משום דסופה לטמא טומאה חמורה וכל שסופה לטמא טומאה חמורה מטמאה טומאת אוכלין בלי הכשר וטומאה אף שהיא עדנה חי' לכל דברי' וכדחזינן בזבחים דלר"מ אף שעיר המשתלח מטמא בלי הכשר מים וטומאה דאיתא בזבחים דף ק"ה ת"ר פרים ופרה ושעיר המשתלח השורפן והמוציאן מטמא בגדים, והן עצמן אין מטמאין בגדים אבל מטמאין אוכלין ומשקין דברי ר"מ וחכ"א פרה ופרים מטמאין אוכלין ומשקין שעיר המשתלח אינו מטמא שהוא חי והחי אינו מטמא אוכלין ומשקין, בשלמא לר' מאיר כדתני דבי ר' ישמעאל דתנא דבי ר' ישמעאל על כל זרע זרוע מה זרע שאין סופן לטמא טומאת אוכלין וצריכין הכשר אף כל שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר יצאה נבלת עוף טהור הואיל שסופה לטמא טומאה חמורה אין צריכה הכשר אלא לרבנן אי אית להו דתנא דבי ר' ישמעאל אפילו שעיר המשתלח אי לית להו אפילו פרה ופרים נמי, הרי דאם נימא דשעיר המשתלח סופו לטמא טומאה חמורה מטמא טומאת אוכלין בלי הכשר אף שהוא חי ואף דבגמ' מסיק כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא צריכין הכשר טומאה ממקום אחר ופירש"י פרה ופרים בני קבלות טומאה נינהו מטמאין בלי הכשר כיון דחזי לטומאה אבל שעיר המשתלח דבע"ח נינהו ולא חזי לטומאה משו"ה לרבנן לא מטמא, הנה הרמב"ם לא ס"ל האי פירושא בגמ' שהרי פסק דפרה ופרים אין מטמאין בלא הכשר, וטעמא דהרמב"ם נבאר להלן, אבל עכ"פ הא מסוגית הגמ' מוכח דמה שסופו לטמא טומאה חמורה אף בבע"ח מטמא טומאת אוכלין בלי הכשר, וא"כ לר' יוחנן אף דמפרכסת היא כחי' לכל דברי' מטמאה טומאת אוכלין בלי הכשר משום שסופה לטמא טומאה חמורה וא"כ מוכח דאף אם יהי' שינוי הוי על זה דין דסופו לטמא טומאה חמורה דהרי מחיים למיתה הוי שינוי גדול משו"ה פסק הרמב"ם גבי חתך בשר מאבר מן החי דאם חישב ואחר כך חתך אין צריך הכשר דאף דהוי שינוי שבעת החבור באבר הי' על זה דין אבר מן החי ועתה אין על זה דין אבר מן החי דהרי מוכח מהא דחותך מן האדם דמיקרי סופו לטמא טומאה חמורה משום שכשימות יהי' מטמא משו"ה אף אם נחתך מחיים מטמא בלי הכשר וכן משחיטת ישראל בטמאה לעכו"ם ועכו"ם לישראל בטהורה אף דעתה היא מפרכסת והיא כחי' לכל דברי', ולא קשה מהסוגיא דפרק העור והרוטב דף קכ"ח דאמר כששימש מעשה עץ שימש דהתם הסוגיא אליבא דרב אסי ור' זירא דאינהו סבירא להו כותי' דחזקי' דעכו"ם בטהורה וישראל בטמאה ששחטו צריכין הכשר טומאה א"כ לא סבירא להו היכא שיש שינוי מקרי סופו לטמא טומאה חמורה וסבירא להו מפרכסת אינה כחי' כחזקי' משו"ה בשר שנחתך מאבר מן החי לא הוי דין שהי' מטמא טומאה חמורה שהרי יש שינוי דכשימש שימש בתור אבר מן החי, אכן התוספתא שכתב הראב"ד שמצא הרמב"ם היא סבירא לה כר' אושיעא דמייתי בגמ' תיובתא לחזקי' וסברה דמפרכסת הוא חי' וא"כ הא דעכו"ם בטהורה וישראל בטמאה מטמאה טומאת אוכלין הוא בלא הכשר דאינה מקבלת טומאה ורק משום דסופה לטמא טומאה חמורה מטמאה טומאת אוכלין אפילו כשהיא עודנה חי' רק שנעשה בה מעשה דמביאה לאכילה, ושחיטת ישראל בטמאה כיון דלישראל יש דין שחיטה וכן עכו"ם בטהורה לישראל נעשה בה מעשה להחשיבה לידי אוכל ומחשבה מטמאה טומאת אוכלין שלא בהכשר משו"ה דחי האי סוגיא דהעור והרוטב דמפרש דצריכה מחשבה והכשר בחתך בשר מאבר מן החי דהאי סוגיא אזלא אליבא דרב אסי ור' זירא דסברי כחזקי' והרמב"ם סמך על התוספתא דאיהי סברא כר' יוחנן וכדאמר שם בגמ' בחולין דף קכ"א דאמר ר' אלעזר נקוט להא דר' יוחנן בידך דתני ר' אושיעא כותי' וכו' הרי דהתוספתא סבירא כותי' דר' יוחנן דלא כחזקי' ור' זירא ור' אסי משו"ה סמך הרמב"ם על התוספתא שמצא כמו שכתב הראב"ד
לפי זה הא דהתוס' בחולין דף ב' כתבו שני תירוצים אם נגע הטמא בהבשר בעת ששחט והיא מפרכסת אם נטמאה והקשינו הא מוכח דמפרכסת מקבלת טומאה שהרי אמר ר' זירא ור' אסי דישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה ששחטו צריכין הכשר טומאה, אכן לדברינו ר' זירא ור' אסי לטעמיהו דאינהו סבירא להו כחזקי' לדידהו מפרכסת אינה כחי ואם נגע בה טומאה מקבלת טומאה אכן לר' יוחנן דאיהו סבירא ליה דמפרכסת היא כחי אם יגע בה טומאה לא תטמא כיון שהיא חי' וחי אינה מקבלת טומאה ולפי זה רבה בר עולא דמפרש למתניתין דדוקא באומר ברי לי שלא נגעתי או שאחרים רואין אותן, אבל בסתמא אם שחט טמא טמאה מספק שמא נגע איהו יסבר כחזקי' ור' זירא ור' אסי דמפרכסת כבר אינה חי' משו"ה אם נגע בשעת שחיטה הבהמה טמאה ומספק ג"כ טמאה, אכן הרמב"ם שפסק מפרכסת הרי היא כחי לכל דברי' ואבר ובשר הפורש ממנה יש דין דאבר מן החי משו"ה לא הצריך שיאמר ברי לי שלא נגעתי דאף אם נגע כיון שהיא מפרכסת היא חי' ואינה מקבלת טומאה וטעם שלא ישחוט הטמא הוא רק משום גזירה שמא יגע בבשר אחר או בזו אחר שתמות משו"ה לא הצריך שיאמר ברי לי שלא נגעתי רק כתב שטמא לא ישחוט גזירה שמא יגע בבשר והיינו אם ישחוט יגע בבשר אחר של קדשים, או בזו הבהמה אחר שתמות, והא דקאמר בגמ' כולהו כרבה בר עולא לא אמרי, להך לישנא דאמרת הכא עיקר וכו' ולא אמר דסבירא להו דאף אם נגע בהבשר אין הבשר טמא משום דאף אם נימא כן הלא אפשר לפרש במתניתין דלא ישחוט שמא יגע אחר כן אלא דיקשה לישנא וכולן ששחטו והאי לישנא הא קשה גם לאביי ורבא ורב אשי משו"ה איצטריך לטעמא דלהך לישנא וכו'
פסקא ג אלא דלכאורה מה שביארנו דלהרמב"ם אם נגע טומאה במפרכסת בשחט ישראל בטמאה לעכו"ם וכן עכו"ם בטהורה לישראל וגבי קדשים לא תקבל הבהמה טומאה דמפרכסת הרי היא כחי', לכאורה זה נסתר מדברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין הלכה ו' שכתב ז"ל שחט בהמה חי' ועוף ואעפ"י שמפרכסין מקבלין טומאה הרי דס"ל להרמב"ם דאף מפרכסת מקבלת טומאה, אכן הא הרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות טומאת אוכלין דאם נחר בהמה אינה מטמאה טומאת אוכלין משמע דאינה מקבלת טומאה וכן הוא לשון הברייתא בגמ' נחרה אין בה טומאה של כלום משמע דאינה מקבלת טומאה כיון שהיא מפרכסת, והקשה הראב"ד כיון שהיא מפרכסת אמאי לא תטמא ותירץ הראב"ד שנחירה אין ניכר ושחיטה ניכרת לא הבנתי דהרי נחירה ג"כ ניכר שחתך הסימנין מלמעלה למטה ועוד הא בגמ' אמר דאף אם שהה או דרס אינה מטמאה והתם הא השחיטה ניכרת, ובמה ניכרת שחיטה יותר מנחירה, ועכצ"ל דמפרכסת הרי היא כחי' ושחיטת עכו"ם בטהורה לישראל טומאתה מפני שסופה לטמא טומאה חמורה. אלא דצריכה מעשה לעשותה אוכל וכיון שהי' דרך שחיטה ובטהורה הא יש שחיטה א"כ מקרי מעשה המביאה לידי אוכל, וכן ישראל בטהורה אבל בנחירה או בשהה ודרס דלא הוי מעשה השחיטה לא נעשה מין אוכל, א"כ אפשר לומר דהא דכתב הרמב"ם דאם שחט בהמה חי' ועוף ומפרכסין מקבלין טומאה מיירי בשחט ישראל בהמה חי' ועוף הטהורין כיון דהשחיטה כבר התירה לאכול ואין צריך עוד שום מעשה היתר לאכילה זה עושה אותה למוכשרת לקבל טומאה אף שמפרכסת שהיתר האכילה מוציאה מדין חי', אבל ישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה וכן ישראל בקדשים דחסר עדנה היתר אכילה שהרי כל זמן שלא נזרק הדם אין לה היתר אכילה, שוב על דינא קיימא דמפרכסת אינה מקבלת טומאה כיון שהיא כחי, ואף שלכאורה זה חידוש לחלק כן, אכן מצאתי און לסברא זו בדברי הרשב"א בחידושו לב"ק ע"ז ז"ל פרה מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר מדקתני שהיתה לה משמע שעתה אינה בת פדי' והקשו בתוס' מאי איריא היתה והלא השתא נמי בת פדי' היא לר"ש דבריש פרק אין מעמידין ובפרק קמא דשבועות משמע דס"ל לר"ש פרה קדשי בדק הבית והתם בפרק קמא דשבועות אמרינן לר"ש קדשי בדק הבית לא הוי בכלל העמדה והערכה ותירצו דחדא ועוד קאמר דלדידי אפילו השתא בת פדי' ועוד דאפילו לדידכו דבעיתו העמדה והערכה מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר כשהיתה בת פדי' בעודה מפרכסת, ואפילו לדברי המפרשים שלא אמרו שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחי' לכל דברי' אלא כששחט ישראל בטמאה או עכו"ם בטהורה דלאו בר שחיטה היא אבל ישראל בטהורה מכי שחט רוב שנים הרי היא כמתה גמורה ואפילו מפרכסת, וכמו שכתבתי בריש פרק כיסוי הדם, ושחיטת פרה ישראל בטהורה היא אפ"ה כל שהוא מפרכסת הרי היא בכלל העמדה והערכה דכל שאין השחיטה מתרת באכילה אין שחיטת שנים מוציאה מידי חיותה דלא אמרה שנים (פירוש דשנים משוי למתה) אלא מפני שאותה שחיטה מתרת לאכילה בין לישראל בין לשאינו ישראל וכיון שכן כמנחא בדיקולא הא שחיטה שאינה לאכילה בשעת שחיטה אין מוציאה מידי חיותה כל זמן שהיא מפרכסת זה כשיטת התוס' עכ"ד הרשב"א.
ולכאורה דברי הרשב"א תמוהים דהרי עיקר החידוש דהיכא ששחט ישראל בכשרה הוי כמתה הוא כדי לתרץ דלא יקשה מאי קאמר בחולין דף פ"ג ולפרקינהו וליכסינהו בעינן העמדה והערכה ועל זה קשה הא מפרכסת היא כחי ומשו"ה תירצו בתוס' כיון דטהורה הבהמה וישראל שחטה לא הוי כחי כיון דנשחטה כהלכתה, וכן כתב הרשב"א בעצמו שם בחולין וכן בשבועות דף י"א פריך נשחטה תפדה הא בעי העמדה והערכה, ויקשה הא מפרכסת היא כחי' וא"כ בת העמדה והערכה הוא וע"ז מתרצו בתוס' דהיכא דטהורה ונשחטה כהלכתה לא הוי כחי' וכמו שכתב שם הרשב"א בחולין דתוס' מתרצו על הקושי' בשבועות דפריך נשחטה תפדה הא בעי העמדה והערכה, ולדברי הרשב"א בב"ק דהיכא דבשעת שחיטה לא הותרה הא אף ישראל בטהורה לאו חי' היא, אכן צריך לחלק לדברי הרשב"א דבחולין הא מיירי ששחט בדק הבית קודם פדי' וא"כ הא ע"כ עומדת לפדי' וכיון דלר"ש כל העומד לפדות כפדוי דמי אם נימא דיפדוה הרי הוא כבר כפדוי וא"כ הוי שחיטה שהתירה לאכילה, וכן בשבועות פריך כיון שנשחטה שלא במקומה אם לא יפדוה תתסר, א"כ עומדת לפדי' א"כ אם נימא דתפדה מעיקרא כפדוי היא והתירתה השחיטה וא"כ איננה בכלל העמדה והערכה ואף דמעיקרא עוד לא אמר דאיתא כר"ש אפ"ה פריך דהוי ס"ל כל העומד לפדות כפדוי דמי, וכמו דפירשו התוס' בחולין דף פ"ג דמעיקרא כשפריך ופרקינהו הי' סבר כר"ש דכל העומד לפדות כפדוי דמי, אכן בב"ק על הא דפרה מטמאה טומאת אוכלין הואיל והי' לה שעת הכושר הא מיירי דנשחטה כדין פרה ועומדת לשרפה לשם פרה ולא התירתה השחיטה לאכילה ואף דהי' לה שעת הכושר היינו שכיון שאפשר הי' לפדותה אם יהי' נאה ממנה זה מועיל לענין שתקרא שעת הכושר כיון שאפשר לפדות אבל כל זמן שלא מצא נאה אינה עומדת לפדיון וא"כ לא היתה השחיטה לאכילה שתוציאה מידי חיה כיון שמפרכסת היא כחי' לכל דברי'.
ולפי זה אפשר לומר דגם רבה בר עולא סבר דמפרכסת היא כחי' כר' יוחנן ואעפי"כ סובר שאם יגע טמא בקדשים קודם הזריקה מטמא דמוקי מתניתין כר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי וא"כ שחיטת קדשים מכשרת הבהמה לאכילה אף דחסר עוד זריקה כל העומד לזרוק כזרוק דמי משו"ה מקבלת טומאה, אכן הרמב"ם סובר כל העומד לזרוק לאו כזרוק דמי א"כ לא התיר אותה השחיטה לאכילה שהרי חסר עדנה הזריקה וכל שהשחיטה אין מתיר אותה לאכילה בדינא קיימא דמפרכסת היא כחי' משו"ה אף אם נגע טמא בבשר הבהמה כל זמן שהוא מפרכסת קודם הזריקה אינה מקבלת טומאה, משו"ה לא הביא הרמב"ם דבעינן שיאמר ברי שלא נגעתי, ולפי זה לא קשה נמי קושית הראב"ד על הרמב"ם בדינא דרגלה בחוץ שהקשה הראב"ד כיון דיצא הרגל ונפסל משום יוצא בקדשי קדשים א"כ תטמא כל הבהמה משום הרגל לרבינו דס"ל חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי, אכן לדברינו לא קשה להרמב"ם דבשעה שהוא מקבל הדם הא הבהמה מפרכסת (דרובא דרובא הבהמה מפרכסת לאחר שחיטה) ואז הבהמה היא כחי' לדידן דחסר עדנה הזריקה ולא התיר אותה השחיטה ולדידן כל העומד לזרוק לאו כזרוק דמי ותיכף אחר הקבלה קודם שתצא נפשה וקודם הזריקה יחתוך הרגל דהא לאחר קבלה אפילו אם נשאר רק כזית זורקין את הדם דבשעה שהיא חי אין עליו דין דהבשר אשר יגע בכל טמא, אכן הראב"ד הא ס"ל דמפרכסת אינה כחי' לענין קבלת טומאה ותמה אמאי בנחרה אין בה טומאה וכתב משום דאין ניכר א"כ היכא שהיא שוחטה וניכר השחיטה מקבלת טומאה משו"ה הקשה שהרגל שיצא יטמא כל הבהמה.
פסקא ד אכן אף שביארנו דהיכא דנשחטה כהלכתה השחיטה התיר אותה לאכילה ומשו"ה היתר אכילה יוצאה מדין מפרכסת, הנה להרמב"ם עכצ"ל דלא הותרה עדנה, דהנה הרמב"ם כתב בפ"ט מהלכות מלכים הלכה י"ב ז"ל השוחט את הבהמה אפילו שחט בה שני הסימנין כל זמן שהיא מפרכסת אבר ובשר הפורשין ממנה אסורין לבני נח משום אבר מן החי, וכבר הביא הכ"מ שהרשב"א הקשה על דברי הרמב"ם שהרי בדף ל"ג בחולין וכן בדף קכ"א איתא ברייתא מפורשת דאחד ישראל ואחד עכו"ם מותרין בה וכמו דמפרש בדף ל"ג דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, וכיון דלישראל שרי לעכו"ם נמי שרי והנה הלח"מ כתב שהרמב"ם דחאה מהלכה משום דטעמא דההיא ברייתא משום דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור ובפרק ארבע מיתות אמרו גבי יפת תואר שאני עכו"ם דלאו בני כיבוש נינהו וכי האי גווני מצינן לומר הכא שאני עכו"ם דלאו בני שחיטה נינהו ואע"ג דלישראל שרי לעכו"ם אסור והתוס' הקשו זה בפרק השוחט דף ל"ג ותירצו לקושיא זו, אבל רבינו סובר דהם סוגיות חלוקות עכ"ד הלח"מ, והנה מה שכתב הלח"מ שהתוס' תירצו לקושיא זו הנה התוס' לא תירצו ונשארו בקושי' אכן על כל זה קשה לי לומר דמפני זה דחה הרמב"ם לברייתא מהלכה דלע"ד לא קשה כלל סוגיא דסנהדרין על סוגיא דחולין דהנה בסנהדרין הא דאמר ליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור לא קאי על חתיכת ההיתר שמותרת לישראל אלא על הדין שישראל מותר ביפת תואר ועכו"ם אסור ביפת תואר וע"ז משני משום דלאו בני כיבוש נינהו וכמו שכתב רש"י דלא נתנה להם הארץ לכבוש אבל לישראל נתנה לכבוש וא"כ ישראל מותר ביפת תואר ע"י היתר דכבוש ועכו"ם אין לו דין הכבוש, ואפשר עוד לומר דהטעם דהא עכו"ם אין קונין זה מזה ואין לעכו"ם קנין במה שכובש אלא למעשה ידיו אבל לא קנין הגוף משא"כ ישראל קונה קנין הגוף וא"כ היתר התורה ביפת תואר לישראל משום דקונה קנין הגוף, אבל אם קונה רק למעשה ידיו גם ישראל אסור ועכו"ם אף בכיבוש אין קונה רק למעשה ידיו, ואף שכתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות עבדים דמלך עכו"ם שהביא שבי' ומכרה הרי דינו דין עבד כנעני לכל דבר היינו משום דישראל קונה אותו לגופו (ודוקא ע"י טבילה) וכמו שכתב בהלכה ה' ועיין שם בכ"מ אבל אין העכו"ם קונה, ואעפי"כ אם הי' הדין שאם ישראל שבה יפת תואר כל ישראל מותרין א"כ היפת תואר הזאת מותרת לכל ישראל היתה מותרת גם לנכרי דכל דבר שמותר לישראל הותר גם לנכרי אבל הא יפת תואר לא הותרה אלא להכובש וכדאמרינן שלא יקח אחת לו ואחת לאביו, ועוד הא אם עכו"ם כבש יפת תואר גם הישראל אסור בה, א"כ בסנהדרין דקאי אם העכו"ם יכבוש יפת תואר ע"ז אמרינן דלא שייך מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור דלענין דין הכבוש הא עכו"ם לאו בני כבוש נינהו ולענין היפת תואר הזאת שכבש העכו"ם הא גם לישראל אסור בה, ובודאי דגם סוגיא דחולין סברא כן שהרי אם שחט עכו"ם טהורה בודאי דאסורה לעכו"ם אף דישראל ששחט מותר משום דעכו"ם לאו בני שחיטה נינהו וזהו ממש דין דסנהדרין דשאלת המי איכא מידי הוא על הדין דיכול ישראל לכבוש יפת תואר ועכו"ם אסור, אבל הסוגיא בחולין קאי אם ישראל שחט ונחתך הבשר ממנה בעודה חיה שאז החתיכת בשר הזה מותר לכל ישראל כיון שהחתיכה הזאת מותרת לכל ישראל מותרת החתיכה הזאת גם לעכו"ם שההיתר שיש על החתיכה לישראל מתיר אותה אף להעכו"ם וע"ז לא אמרינן דלאו בני שחיטה נינהו דעכ"פ מה שהיא מותרת לישראל מתיר אותה לעכו"ם, ובכן לדעתי אי אפשר כלל לומר דהרמב"ם דחה מפני זה דשאני עכו"ם דלאו בני שחיטה נינהו לברייתא מהלכה דע"כ גם ברייתא סברה זאת סברת דלאו בני שחיטה נינהו שהרי בהך ברייתא גופא בדף קכ"א איתא דאם שחט עכו"ם בטהורה דאבר ובשר הפורש ממנה בעודה מפרכסת אסורה לבני נח אף אחר שתצא נפשה אף דהך ברייתא סברה דאם שחט ישראל בטהורה אבר ובשר הפורש ממנה בעודה מפרכסת מותר גם לעכו"ם אחר שתצא נפשה, וע"כ הטעם שאם שחט עכו"ם לא אמרינן מי איכא מידי, משום דלאו בני שחיטה נינהו וא"כ אין שחיטתם מוציא מידי אבר מן החי אבל שחיטת ישראל דמתיר הבשר הזה לישראל מתיר גם לעכו"ם
לכן נראה לי דכונת הרמב"ם כן דהנה התוס' שם בחולין דף ל"ג פירשו דהיכא דלישראל אסור משום איזה איסור אף איסור אחר שלא אבר מן החי אף אם רק משום עשה דאינו זבוח לעכו"ם אסור משום אבר מן החי ולא שייך לומר מי איכא מידי דלישראל שרי כיון שלא הותרה לישראל ממילא לעכו"ם נשאר באיסורא דידי' משום אבר מן החי משו"ה כל זמן שהבהמה עוד לא יצא נפשה שאסורה לישראל מן התורה משום לא תאכל על הדם וכמו שכתב הרמב"ם בפ"א מהלכות שחיטה שהאוכל קודם שתצא הנפש עובר בל"ת והא שאין לוקין על זה משום דהוי לאו שבכללות א"כ סובר הרמב"ם דכל זמן שלא יצא נפש הבהמה שלא הותרה עדנה לישראל לבן נח באיסורא קיימא ואסור בשר הפורש בעודה מפרכסת משום אבר מן החי אבל אחר שיוצא הנפש הבהמה שאז לישראל הותר אף בשר שפירש בעודה מפרכסת הותרה גם לבן נח ויהי' הפירוש בדברי הרמב"ם דכל זמן שהיא מפרכסת שלא הותרה עדנה אז אבר ובשר הפורש ממנה בעודה מפרכסת אסור לבן נח משום אבר מן החי אבל אחר שתצא נפשה דבשר הפורש בעודה מפרכסת מותר לישראל מותר גם לעכו"ם משום מי איכא מידי, והרמב"ם מדייק דכל זמן שהיא מפרכסת אסור אבל לא אחר שתצא נפשה, אכן בהלכה י"ג דשם קאי הרמב"ם בטמאה דעל ישראל אין איסור אבר מן החי ובעכו"ם יש איסור אף בטמאה שם כתב דאבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אעפ"י ששחט ישראל הרי זה אסור לבני נח משום אבר מן החי דהא בטמאה אין שחיטת ישראל מתיר.
אכן אעפ"י שכתבנו שגם בישראל בטהורה אין השחיטה מתרת לאכילה קודם שתצא נפשה, אעפי"כ אם נגע טומאה בה מטמאה שהרי השחיטה התירתה לאכילה שאין צריך עוד מעשה שהרי לר"ש אף אם חסר מעשה משום דין דכל העומד, מוציאה מדין חי', א"כ מכש"כ לדידן היכא דלא חסר מעשה, ועוד האי דינא דלא תאכלו על הדם הוא דין על גברא שלא יאכל קודם שיצא הנפש ולאו איסור חפצא ואף שמשום זה לא שייך עדנה דין דמי איכא מידי דלישראל שריא, אבל עכ"פ כבר אוכל מקריא כיון שאין איסור בחפצא, משא"כ בקרבן שקודם הזריקה יש איסור בהבשר מדין איסור חפצא, ודוק.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0