דף כב - ב
ולפי זה נמי יצאו מי כיור שהתקדשו בקדושת מי כיור שיש להם שם לווי?! [גירסא זאת היא לפי דברי תוס' "והא תנא דבי שמואל"].
אלא לאו, בהכרח, שהקל וחומר למי כיור אינו משום שמדובר במי כיור מקודשין, אלא במי מעיין הראויין למי כיור. אלמא מי כיור, מים חיים נינהו?!
ומתרצינן: תנאי היא שנחלקו בדין מי כיור -
דאמר רבי יוחנן: מי כיור - רבי ישמעאל אומר, מי מעין הן. וחכמים אומרים שאר מימות הן.
שנינו במשנה: ערל שקיבל את הדם פסל את הקרבן.
ודנה הגמרא: מנלן שערל פסול לעבודה?
אמר רב חסדא: דבר זה, מתורת משה רבינו לא למדנו, שלא נכתב פסול ערל בתורה, אלא מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו, דכתיב בספר יחזקאל "כל בן נכר, ערל לב וערל בשר, לא יבא אל מקדשי".
ומנלן דמחלי עבודה? דכתיב "בהביאכם בני נכר, ערלי - לב וערלי - בשר, להיות במקדשי לחלל את ביתי".
תנו רבנן: "בן נכר", האמור בפסוק דלעיל ביחזקאל, יכול בבן נכר ממש הכתוב מדבר? [1] תלמוד לומר "ערל לב", שכל חסרונו הוא מחמת ערלות לבו.
וכיון שבכהן דיבר הכתוב, אם כן, מה תלמוד לומר "בן נכר"? - שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים.
ואין לי אלא ערל לב, ערל בשר ואפילו הוא צדיק, וכגון שאינו מל עצמו משום שמתו אחיו מחמת מילה, מנין? תלמוד לומר "וערל בשר".
וצריכי למכתב הן ערל לב והן ערל בשר.
דאי כתב רחמנא רק ערל בשר, הוה אמינא, הוא בלבד נפסל משום דמאיס. אבל ערל לב דלא מאיס גופו, אימא לא נפסל, קא משמע לן שגם הוא פסול.
ואי אשמעינן פסול ערל לב, הוה אמינא, הוא לבדו פסול משום דאין לבו לשמים. אבל ערל בשר, דלבו לשמים, אימא לא נפסל, קא משמע לן שגם הוא פסול. ולפיכך צריכי הני תרי קראי.
שנינו במשנה: כהן טמא שעבד בקרבן - פסול הקרבן. ומדובר בקרבן יחיד, שהרי קרבן ציבור קרב אפילו בטומאה.
אמרו זקני דרום: לא שנו שטמא העובד בקרבן יחיד פוסל את הקרבן, אלא כשהיה הכהן טמא - שרץ, לפי שלא מצינו בשום מקום שיתכן ריצוי לעבודה הנעשית בטומאת - שרץ.
אבל אם היה הכהן העובד טמא מת, הרי מתוך שמרצה כהן טמא - מת בעבודתו בקרבן ציבור, לכתחילה, מרצה נמי כהן שהוא טמא מת בעבודתו אפילו בקרבן יחיד, בדיעבד.
והיינו, נאמר בקרבן פסח [הנחשב כקרבן ציבור כיון שעושים אותו "כל קהל עדת ישראל"], שהוא יקרב "במועדו" הקבוע לו.
ודרשינן מכאן, שכל קרבן ציבור, כיון שזמנו קבוע, הרי הוא קרב אפילו בטומאה, בין שהיו רוב הציבור טמאין, ובין שהיו הכהנים המקריבים טמאין.
וכיון שההיתר להביא קרבן כשהציבור טמאים נאמר רק בטומאת מת ולא בטומאה אחרת, לפי שנאמר בפרשת קרבן פסח "איש כי יהיה טמא לנפש", דהיינו טומאת מת, לפיכך גם ההיתר להקריב קרבן יחיד על ידי כהן טמא הוא דוקא בטומאת מת, ולא בטומאה אחרת. אלא שריצוי זה הוא רק בדיעבד! [2]
ומקשינן: אם כהן טמא מת יכול לעבוד ולרצות, הרי לכאורה ראוי שגם כהן העובד כשהוא טמא שרץ, נמי יהיה מרצה, בין בקרבן ציבור ובין בקרבן יחיד.
כי ליתי, יבוא ויילמד דין כהן טמא שרץ שגם הוא מרצה, בקל וחומר מטמא מת -
ומה כהן טמא מת, שטומאתו חמורה, שטעון הזאה של מי - פרה בשלישי ושביעי, ובכל זאת הרי הוא מרצה בעבודתו.
טמא שרץ, שטומאתו קלה, שאינו טעון הזאה שלישי ושביעי, אינו דין שמרצה?!
ומתרצינן: קסברי זקני דרום שהלימוד מ"במועדו", המלמדנו שטומאה הותרה בציבור, מלמדנו גם כי הכהנים שהם מכפרין דינם הוא כמתכפרין. שהרי גם דין הכהנים המכפרים בהיותם טמאים, וגם דין הציבור המתכפר כשרובם טמאים, נלמד מאותו הכתוב, מ"במועדו". וכיון שאמר הכתוב שהציבור מתכפרין בטומאת מת בלבד, נלמד מכך:
מה מתכפרין "טמא מת", אין, טמא שרץ, לא. כמו שהציבור הטמא, מצינו שאמרה תורה שהם מתכפרים רק כשטומאתם היא טומאת מת, ולא כשהם טמאים טומאת שרץ, אף הכהנים שהם המכפרין - טמא מת, אין, טמא שרץ, לא! [3] והוינן בה: מאי קסברי זקני דרום שאמרו טומאת שרץ לא הותרה בציבור, ולא למדו להתירה בקל וחומר מטומאת מת?
אי קסברי בדין קרבן פסח, אין שוחטין את קרבן הפסח ואין זורקין את דמו על היחיד שהוא טמא שרץ, שאף על פי שבידו לטבול, ולערב הוא יכול לאכול את פסחו, בכל זאת הוא נדחה לפסח שני, אם כן, יקשה:
אמאי לא עבדי ציבור שנטמאו בטומאת שרץ את קרבן הפסח שלהם בטומאה, והרי הא נאמר בקרבן פסח "איש כי יהיה טמא לנפש", ודרשינן במסכת פסחים [סו ב] "איש" ולא ציבור, מלמד הכתוב שכל טומאה שביחיד הוא נדחה מחמתה לפסח שני, ציבור שנטמא בטומאה שכזאת, עבדי פסח ראשון בטומאה! ואם תאמר שיחיד הטמא בטומאת שרץ הרי הוא נדחה לפסח שני, הרי לפי הכלל הזה, יביאו ציבור שנטמאו בטומאת שרץ את קרבנם בטומאה זאת!
אלא, בהכרח, קסברי זקני דרום, שוחטין וזורקין את דמו של קרבן פסח על יחיד שהוא טמא שרץ, וטובל ואוכל את פסחו לערב.
ולכן, גם באופן שרוב הציבור טמאי שרץ, אין צורך להתיר להם לבוא לעזרה בטומאה, אלא הם משלחים קרבנותיהם לעזרה, וכהנים טהורים מקריבים אותם, וטובלים הטמאים, ואוכלים את קרבנם לערב [4].
ומעתה, כיון שלא הותרה טומאת שרץ כשהציבור טמא בה, וכיון שדין הכהנים המכפרים נלמד מדין הציבור המתכפרים, נמצא, שאין היתר להקריב קרבן ציבור על ידי כהן הטמא בטומאת שרץ.
ולכן, גם בקרבן יחיד אין היתר להקריבו בכהן הטמא בטומאת שרץ, ואפילו אם עבר והקריב, אין לא ריצוי בדיעבד, כי דין קרבן יחיד נלמד מקרבן ציבור.
אמר עולא: תקע להו צעק עליהם ריש לקיש לדרומאי לזקני דרום: איך יתכן לומר שכהן טמא מת יכול לרצות בעבודתו בקרבן יחיד, בדיעבד? וכי איזה כח מרובה מחבירו לדחות את הטומאה - כח הכהנים המכפרין, או כח הציבור המתכפרין?
הוי אומר - כח המתכפרין!
והראיה שכח המתכפרין עדיף מכח המכפרין: ומה במקום שנטמאו בעלים בשרץ, הרי הם משלחין קרבנותיהן לעזרה, ואילו כהן שנטמא בשרץ, אינו מרצה [שהרי כך אמרו זקני דרום שכהן הטמא בטומאת שרץ ועובד בקרבן יחיד אין הוא מרצה], ונמצא שכח הבעלים המתכפרין, עדיף מכח הכהנים המכפרים!
ואם כן, יש לתמוה על זקני דרום, כיצד מרצה כהן העובד בקרבן יחיד כשהוא טמא מת? והרי מקום שנטמאו בעלים במת, אין תקנה למתכפר היחיד, לפי שהלכה היא שאין טמאי מת משלחין קרבנותיהן לעזרה. ואם כן, אם למתכפרים, שעדיף כוחם, אין אפשרות להביא קרבנותיהן, אינו דין שכהן, המכפר, שנטמא במת, שכוחו פחות מהמתכפר, שאינו מרצה בעבודתו בקרבן יחיד?! [5]
ומתרצינן: קסברי זקני דרום, טמא מת נמי משלח קרבנותיו! שיכול טמא - מת לשלוח פסחו לעזרה, וישחטו הכהנים את פסחו, ויזרקו את דמו, ויוצא בכך ידי חובת הקרבת קרבן פסח, על אף שאינו אוכלו. וכיון ששלח את פסחו, והקריבוהו עליו, הרי אף על פי שלא אכלו, הרי הוא פטור מהקרבת פסח שני. כי לדעת זקני דרום, אכילת קרבן הפסח אינה מעכבת את קיום מצות ההקרבה. [6] ובזאת מיושבת קושית עולא, שנלמד קל וחומר מהמתכפר למכפר לפוסלו כשהוא טמת מת - שהרי זקני דרום סוברים שגם מתכפר טמא מת יכול לשלוח קרבנותיו!
ומקשינן: איך יתכן לומר שטמאי מת משלחין קרבנותיהן ויוצאין ידי מצות הקרבת קרבן הפסח? והכתיב "איש איש כי יהיה טמא - ועשה פסח בחדש השני", ואילו לפי זקני דרום הרי יכול הוא לשלוח קרבנותיו בפסח ראשון, ולהפטר בכך מחיוב פסח שני? [7]
ומתרצינן: פסוק זה נאמר רק למצוה, ללמד שלכתחילה עדיף שיביא פסח שני בטהרה מאשר לשלח קרבנותיו בהיותו טמא, ולא לאכלו. אבל אם שלח ויצא בכך ידי חובתו בפסח ראשון, שוב אינו צריך להביא קרבן בפסח שני.
הערות
[1] בשטמ"ק תמה תיפוק ליה שהוא זר, ותירץ דשמא פסול זרות לא שייך אלא מבני ישראל, ובאבי עזרי [פ"ב מביא"מ ה"ז] הקשה הרי לעיל [טו ב] דרשו זר מנלן שפוסל עבודה, אך זה פשוט שאינו כשר לעבוד דבעינן כהן, ואם כן איך שייך לומר שאין זרות בעכו"ם. ובהכרח שהנידון בסוגיין הוא לפסול עבודתו ולולי הכתוב לא היה פוסל אף שאינו כהן כשר. ולולי קרא היתה עבודתו כשרה, כיון שרק בזר אין עבודתו כשרה, משום שהתפרש בקרא שאינו כשר, אך עכו"ם אף שאינו כהן, כיון שאינו "זר" צריך פסוק לגלות שאינו כשר ועבודתו פוסלת. [ולשיטתו לעיל בהערה 1 למשנה שאין חילוק בין חסרון הכשר לפסול עי"ש]. ועדיין צריך עיון מנין באמת שנכרי פוסל עבודה, והרי הכתוב אינו מדובר בו, ולכאורה צריך לומר שנפסל משום שהוא ערל, וכשם שנפסל לאכול בקדשים מדין ערל [כמבואר בתוס' מנחות סא ב] אך מחלוקת ראשונים הוא לגבי מה נחשב ערל, אם רק לנדרים משום לשון בני אדם, או אף לקדשים. וצ"ע. וגם תמוה למה לא הקשה השטמ"ק דתיפוק ליה שנכרי פסול משום ערל. וראה תוי"ט שכתב שפשיטא הוא שבן נכר פסול משום ערל ואין צריך קרא. וצ"ע. וראה ברמב"ם שלא הזכיר דין פסול בן נכר, אלא כתב [בפ"ו מביא"מ ה"ח הערל הרי הוא כבן נכר ולוקה כזר שעבד. ובמקדש דוד [טו, ג] תירץ על קושית השטמ"ק, שזר פסול רק מקמיצה ואילך, ואילו בן נכר פסול ופוסל אף בעבודות שקודם לה כיציקה ובלילה, ועל כך צריך ללמוד מקרא שגם עבודות הכשרות בזר פסולות בעכו"ם.
[2] השטמ"ק [בהשמטות, ג] תמה איך למדו זקני דרום מציבור ליחיד, והרי יתכן שהתורה גילתה שמרצה דוקא בציבור ולא ביחיד, ומדברי תוס' [ד"ה אבל] משמע שלמדו מההתר לכתחילה בציבור, כי פסול טומאת מת הוא קל, וכשם שבציבור הוא נדחה אפילו בלי ריצוי ציץ, כך ביחיד מועיל הציץ לרצות עליו שלא תתחלל העבודה. ובהערות שם נוכיח מדברי הרמב"ם שטומאת הגוף היא חמורה ואין הציץ מועיל לרצות עליה אלא בצירוף דחיה בקרבן ציבור, ולמדו זקני דרום כי הוא מרצה בדיעבד גם על עוון מקדישים. ולדבריו ביאור ה"מתוך" הוא כך ב שהרי ממה שטומאת הגוף נדחית בציבור מוכח, שהציץ מרצה גם על עוון המקדישים [ונחלקו על הברייתא להלן, ושלא כתוס' שחילקו בין טומאת מת לשרץ], ואם כן ירצה גם ביחיד, ובאמת דין הציבור והיחיד שוה, רק שההוכחה שיש ריצוי גם על טומאת הגוף ולא רק על טומאת הבשר היא מקרבן ציבור. וראה עוד בטהרת הקודש [לתוד"ה אי הכי].
[3] רש"י [בד"ה מכפרין] נקט שלדעת זקני דרום כהן טמא שרץ לא הותר אפילו בקרבן ציבור, ומתוס' [ד"ה אי] משמע שרבינו תם ביאר כי בקרבן ציבור טמא שרץ מרצה, [וראה שם בהערה 13 אם דין זה נשאר למסקנא]. וכן מבואר בתוס' להלן [כג ב ד"ה אי]. ובשטמ"ק [כאן בהשמטות ולהלן כג ב א] ובקרן אורה הוכיחו כי לדעת הברייתא הממעטת עוון המקדישים מריצוי, כהן טמא שרץ אינו מרצה בציבור, ולכן מקשינן שם היכן מצינו שהותרה טומאת שרץ בציבור. וראה שם הערה 2. אולם בזבח תודה דקדק מלשון הגמרא "קסברי זקני דרום", כי לדידן שאין הלכה כזקני דרום, ואין ריצוי ציץ על עוון מקדישים, הוא הדין שאין דין המכפרין כמתכפרין וכהן טמא שרץ מרצה בציבור, ותוס' לשיטתם שזקני דרום מודים שאין ריצוי לעוון מקדישים, והיינו בטמא שרץ שאינו מרצה אפילו בציבור. וראה מנחת ברוך [קז ענף א]. וחזו"א [ד, ו] שהוכיח ממה שאמרו בפסחים [פ א] שאם מחצית הציבור טמאין, מטמאין אחד מהם בשרץ, ומוכח שטומאה הותרה גם ברוב ציבור טמאי שרץ. והרמב"ם [פ"ד מביא"מ הי"ב] כתב שלא יתעסקו טמאי שרץ ונבילה בקרבן ציבור, והוכיח הקרן אורה מדבריו שכהן טמא שרץ פסול אפילו בציבור, וכבר תמה על כך הלחם משנה [בפ"ז מקרבן פסח ה"ח] שכתב שם שאם היו הציבור זבין ומצורעין אין אוכלין בפסח, אבל אם היו טמאי שרץ או נבילה אוכלין, וכן כתב [בה"ט] שאם נטמאו הכלים בשרץ עושין קרבן פסח בטומאה, ולכאורה סתר משנתו וראה טהרת הקודש וקרבן אורה כאן, ובצל"ח [פסחים סז א עט א צ ב], שדנו בזה. ובמנחת ברוך [כא ג] כתב שלענין אכילת פסח לומדים להתיר לכל טמאי טומאת מגע בקל וחומר מטומאת מת החמורה, אבל לגבי עשיית הפסח, דין המכפרין כמתכפרין, וכהן טמא שרץ פסול כמו הבעלים שנטמאו בשרץ, שיכולין לשלחו ולעשותו בטהרה. ותמה החזו"א [שם] על כך, שהרי לא הותר לאכול פסח בטומאה אלא כשהוא קרב בטומאה, ואם לא הותר לרוב ציבור טמאי שרץ להקריבו כיצד מותר להם לאוכלו, ואף אם שוחטין וזורקין על טמא שרץ, הרי אינם ראויים לאכילה כמו שכהן טמא שרץ אינו יכול לעשותו, ודינו כפסח הבא בטהרה ונטמאו בעליו, שאינם אוכלים בו. אולם יש ליישב שטומאת שרץ היא קלה מטומאת מת, וכיון שנעשה הפסח על טמאי מתים יכול טמא שרץ לאכול ממנו, ומה שלא הותר לאכול פסח אלא כשהוא קרב בטומאה אינו מפני חומרת טומאת שרץ, אלא משום שיכול לעשותו בטהרה, ואם כן כשנעשה בטומאה מותר לטמאי שרץ לאוכלו, ואין ההתר לאכול בטומאה תלוי בהיתר ההקרבה באותה טומאה דוקא. ובמקדש דוד [קו"א ה' ה'] כתב לחלק בין שאר קרבנות שאם אפשר לטבול אין הציבור דוחה טומאה, ועל כך כתב הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש שלא יתעסקו בו טמאי שרץ, אך בפסח כיון שאין זורקין על יחיד טמא שרץ ונדחה לפסח שני, הציבור עושה בטומאה אף שיכולין ליטהר, ואינו ככל קרבן ציבור שלא שייך בו דחיה, ולכך צריכים לעשותו בטהרה. [אך מלשון הרמב"ם פ"ז מקר"פ ה"א משמע שמשוה דין קרבן פסח לשאר קרבנות לענין דחיה עי"ש]. והגרי"ז [בקונטרס פ"ד מקידוה"ח ה"י] כתב שטמא מת מחיל פסול בגוף הקרבן ולכן יש בו ריצוי, אך טמא שרץ אינו מקריב רק משום שאינו ראוי לאכילה [ראה להלן כג א הערה 1] ולכן רק בטמא מת יש חילוק בין ציבור ליחיד, כי הפסול מדיני טומאה, ואילו בטמא שרץ שאינו ראוי לאכילה גם ציבור נדחה.
[4] האחרונים תמהו על הרמב"ם שכתב [פ"ד מביא"מ הי"ב] שאם הציבור טמאים בשרץ או נבילה אינם עושים קרבנם בטומאה. ומאידך פסק [בפ"ו מקרבן פסח ה"ב] שאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ לפני שטבל. והרי בסוגיין נקבע כלל: שאם אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, ונדחה היחיד לפסח שני - הציבור עושים את הפסח בטומאה. וכתבו השער המלך [קר"פ, שם] והצל"ח [פסחים צ ב] שהכלל האמור בסוגיין הוא רק אם אין שוחטין כלל על טומאת שרץ אפילו אחר טבילה, אבל הרמב"ם [שם] פסק כרב [בפסחים שם] ששוחטין עליהן אחר שטבלו, ולשיטתו אין היחיד נדחה לגמרי, ולפיכך טומאת שרץ בציבור נדחית. ובמנחת ברוך [כא א] תמה על דבריהם מהסוגיא בפסחים [פ א] שבמחצה ציבור טמאין מטמאין אחד מהן בשרץ ומועיל גם לדעת רב, ומוכח כי אף ששוחטין על טבול יום של שרץ טומאתו נדחית בציבור. וכן הקשה מקושית הגמרא בסמוך למה אין הציץ מרצה על טומאת הגוף, והרי שוחטין על טמאי שרץ, ולדבריהם יתכן להעמיד בטמא שרץ שלא טבל שהרי נקטו כי אין שוחטין אלא אם טבל, ובהכרח שגם לדעת רב שאחר טבילה שוחטין, טומאת שרץ בציבור נדחית. וכל דברי הרמב"ם שאין שוחטין היינו רק מדרבנן, ובאמת הלכה כזקני דרום ששוחטין וזורקין מה"ת וכן נקט בחק נתן ודייק שכן משמע בכסף משנה [ריש פ"ז מקר"פ]. והחזו"א [שם] תמה על כך מכמה ראיות עי"ש. ובאבן האזל כתב שהרמב"ם נקט כי זקני דרום סברו שטומאה הותרה בציבור, ולכן למדו שהיא קלה ולכן כהן טמא מרצה בדיעבד כיחיד, אך להלכה שהיא רק דחויה וצריך צירוף ציץ לדחותה, אין ללמוד "מתוך" מטומאת ציבור שנדחית, כי ריצוי הציץ מועיל רק להכשיר את הפסול, ולא להתיר את האיסור, ואף אם יש ריצוי ליחיד עדין נשאר איסור [ראה הערה 4 לתוס'] ולפיכך אף אם אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ יחיד מפני האיסור, אין זו ראיה שטומאה נדחית בציבור. אכן לדעת רש"י ותוס' אי אפשר לפרש כן שהרי למדו שהריצוי ביחיד הוא על ידי ציץ ומשמע שכוונת המשנה שהקרבן כשר על אף שנעשה באיסור, ואף לדעת הגרעק"א [הובא בהערה למשנה] שהאיסור מעכב כי אי עביד לא מהני [וכך אינו פוסל] יש לומר שהציץ מרצה על עצם העבודה שתועיל להכשר הקרבן, כי אין הכהן מכשירו אלא העבודה, ועליה מועיל הציץ כאילו נעשית בהכשר. ובאשר לשלמה [מועד מו] חידש, כי מה שאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אינו נלמד מקרא ד"איש איש", אלא משום שאינו ראוי לאכילה, וכיון שאינו נדחה לפסח שני מדיני טומאה - אלא כערל שאינו יכול לאכול - לפיכך גם ציבור טמאי שרץ נדחים לפסח שני, ואי אפשר ללמוד טמא שרץ מטמא מת.
[5] לכאורה תמוה, הרי הקל וחומר מטמא מת שאינו משלח קרבנותיו לטמא שרץ, הוא משום שטמא מת חמור מטמא שרץ, לפי שטמא מת טמא גם בערב, ואינו יכול לאכול בטהרה, ולכן אין מקריבין עליו. ולכאורה תמוה, איך שב והקשה מקל וחומר זה, והרי כבר אמרו זקני דרום שסברת מכפרין כמתכפרין עדיפה מקל וחומר זה, ומלמדת שאין טומאת שרץ נדחית בציבור. עוד יש לדקדק מקושיית ריש לקיש שקל וחומר עדיף מסברת "מתוך", שהרי רצה ללמוד שטמא מת פסול ביחיד אף שמרצה בציבור. ומאידך מצינו לעיל שסברת "מכפרין כמתכפרין" עדיפה מקל וחומר, כי מטעם זה למדו זקני דרום שטמא שרץ אינו מרצה ביחיד אף שטמא מת החמור מרצה. ויש לדון אם זקני דרום סברו שסברת "מכפרין כמתכפרין" אינה השוואת הדין גרידא כמו "מתוך", אלא היקש, ולכן היא עדיפה מקל וחומר, או ש"מתוך" אינו ראיה על השוואת הדין [- שמועיל ריצוי בטומאת הגוף וכנ"ל בהערה 2], אלא שהוא לימוד מסברא שדין טומאת הגוף קל [- ומועיל בו ריצוי ביחיד כמו שמועיל דיחוי בלא ציץ בציבור], ולכן סברת מכפרין כמתכפרין עדיפה שהיא השוואת הדין. אך כנגד קל וחומר היא מועילה רק כשהנידון מצד חומר בדיני טומאה, כי הסברא לדחות רק טומאת הגוף שהיא קלה, אף שהיא מטמאה שבעה ימים, אך כשיש חומר בדיני קרבנות, שטמא מת אינו משלח, אין סברא זו מכריעה וצ"ע.
[6] הרמב"ם [פ"ב מביא"מ הי"ב] כתב שטמא מת אין מקריבין עליו קרבן כלל עד שיטהר. וכתב הכסף משנה שמקורו מסוגיין, שזקני דרום התירו רק בדיעבד, והלכה כריש לקיש שנחלק עליהם, ונמצא שאפילו בדיעבד אין מקריבין עליהם. ואין זה דין מדיני הפסח אלא דין בכל הקרבנות שאינם קרבים על טמא מת. וכבר תמהו המנחת חנוך [קסח ג] והקרן אורה [נזיר סב ב] שהרי מכל קושיות הגמרא מוכח כי רק בפסח נאמר שטמא מת אינו משלח קרבנותיו ונדחה לפסח שני משום שמתחילתו בא לאכילה, אבל לגבי שאר קרבנות שנינו בפסחים [סב א] שערל וטמא משלחין קרבנותיהם. ולכן נקטו שבטמא מת התחדש דין מיוחד כמו שמצינו במועד קטן [טו ב] דדרשינן "ביום בואו" בזמן שראוי לביאה מביאין עליו, ולפיכך טמא מת אינו משלח קרבנותיו כשאר טמאים, ופסולו לעיו אפילו אחר שטבל, כי נקרא עדיין "טמא מת" ואינו ראוי להקריב קרבן, ואינו כטמא שרץ שפסולו משום שאינו ראוי לאכילה. וכשטבל נחשב ראוי כי רק בטמא מת התחדש שדינו תלוי בשם טומאתו שנשאר עליו גם אחר טבילה. וראה תוס' [שם] ובהקדמת נחלת דוד ובמנחת ברוך [כג ב] ובחידושי הגר"ח [פ"ו מקר"פ ה"א]. וראה באור שמח [פ"ד מביא"מ הי"ב] שכתב כי הרמב"ם לשיטתו כתב [שם] שאם רוב הקהל טמאים עושה את הקרבן בטומאה ולכאורה הקרבן כשר, שלא מצינו שבעלים טמא מת פוסל אלא בפסח ונזיר, ולמה אינו צריך לעשותו בכהנים טהורים [וכן הקשה בגבורת ארי יומא ו ב] ומוכח שבעלי הקרבן אינם יכולים אפילו לשלח קרבנותיהם, ומביאין רק מדין קרבן הבא בטומאה, והוא קרב בטומאה, והיינו שבעלות טמא מת מחילה פסול על הקרבן, ואינו דין על הגברא שאינו משלח כמו שאבל ומצורע אינם משלחים. ומשום כך דנה הגמרא בפסחים [פ ב] שגם כהן העובד בקרבן נזיר ופסח תועיל לו ההלכה שציץ מרצה על טומאת התהום, כי לא נאמרה על הבעלים אלא על הזבח, ולכאורה תמוה שהרי בנזיר הטומאה מעכבת בעצם הנזירות של הבעלים ובודאי אינה מדיני הזבח. ובהכרח שהכוונה לפסול הטומאה שחל בקרבן וראה להלן [כג. הערה 3]. וראה בזבח תודה פסחים [יד ב בספר] שמשום כך השוה הרמב"ם דין טומאת התהום בפסח ובכל הקרבנות. וכן מדוקדק בלשון הרמב"ם שלגבי אבל ומצורע כתב [שם הי"א] שאין משלחין קרבנותיהם, ואילו לגבי טמא מת [הי"ב] כתב שאין מקריבים עליו קרבן כלל. וראה עוד באשר לשלמה [מועד מו], ובחידושי הגרא"ל מאלין [ט] ובהערה לתוד"ה אבל.
[7] הגר"ח [פ"ד מביא"מ ה"ו] תמה, הרי זקני דרום לא דימו דין כהן טמא שרץ לבעלים אלא לגבי זה שציץ מרצה על טומאת ציבור, והיינו שעצם הקרבן כשר, אך בפסח יש דין נוסף שהטמאים נדחים לפסח שני, ועל כך לא מועיל ריצוי ציץ להכשירם. והוכיח מכך שדחיית הבעלים תלויה בהכשר הקרבן, וכיון שהציץ מועיל להכשירו, ממילא גם בעליו אינו נדחה לפסח שני. ולכאורה דבריו תמוהים מהמשך השקלא וטריא בגמרא, כי לכאורה זו גופא הקושיא מהכתוב איש איש וגו' שבפסח יש גם דין דחיה. וגם תירוץ הגמרא שהפסוק נאמר למצוה בלבד, תמוה, כי אפילו אם נאמר לעיכובא הכי אחר שהוכשר הקרבן בציץ אין הבעלים נדחה. ובהכרח שכוונתו כמבואר בהערה הקודמת, שטומאת הבעלים פוסלת הקרבן, ולזה מועיל ריצוי הציץ, אך דין הדיחוי שחל על הגברא שיביא פסח שני ודאי אינו תלוי בריצוי הקרבן. אולם דברי רש"י בזה תמוהים לכאורה שכתב שאם הקריב פסחו פטור מפסח שני, ולמה לא פירש שלכתחילה צריך להביא גם פסח שני [כמסקנא שנאמר דיחוי לבעלים], אלא שאינו נפסל לפי זקני דרום, ואם יביא פסח שני בטומאה ירצה לו, כי בו לא התחדש דין דיחוי בבעלים.
ברש"י בד"ה ת"ל ערל כו' בכהן קאמר. הס"ד: ומ"ה שנתנכרו כו' למקום. הס"ד:
בד"ה טמא פסול כו' קרב בטומאה. הס"ד. דזקני דרום דאמרו אמתניתין לא שנו כו' אבל טמא מת מתוך כו' ע"כ למדו מתני' איחיד ואי איירי בציבור פשיטא דלא איירי במת רק תאמר טמא סתמא בכל טמא איירי ואיירי ביחיד לזה אמרו דאפ"ה לא איירי במת דמתוך כו': ומ"ה מתוך כו' ביחיד דיעבד כו'. דהשתא ליכא למיפרך מה לציבור שכן באה בטומאת בעלים לכן מרצה בטומאת כהן תאמר ביחיד דבטומאת בעלים נדחה לפסח שני אינו מרצה בכהן טמא דמ"מ נילף כיון דמרצה בציבור לכתחלה מרצה ביחיד דיעבד שהציבור טמאין ומדגלי כו'. הכל דיבור אחד. אשתראי. הס"ד:
ברש"י בד"ה טמא שרץ כו' מטמא מת. הס"ד: ומ"ה קסברי כו' מכפרין כמתכפרין כשהותרה כו' כהן כציבור מה כו':
ד"ה מאי קסברי כו' בק"ו. הס"ד: ומ"ה אי קסברי כו' מאיש איש כי יהיה כו' אפי' חל שביעי שלו כו' ליה כטמא שרץ: ומ"ה אמאי לא עבדי ציבור בטומאה הא כל כו'. הכל דיבור אחד:
בד"ה אלא ס"ל כמ"ד כו' :
בד"ה איזה כח כו' ואזיל שהיחיד טמא כו' טמא שרץ והכהן המרצה כו'. הכל דיבור אחד:
בד"ה מקום שאם כו' אצל שרץ ואמאי אמרי זקני דרום מרצה כו' :
בד"ה טמא מת כו' מתוך שמרצה בעבודת ציבור לכתחלה כו'. כצ"ל:
בתוס' בד"ה יצאו מי כו' דכך שמו מי כיור בשעת מתן תורה הס"ד. ור"ל לאו דוקא כל שנשתנה שמו קודם מתן תורה רק כיון שבשעת מתן תורה היה נקרא מי כיור ונעשה השם לווי הא דכתב רחמנא במים יצאו מי כיור וע"ש: ומ"ה ערל כו' לערלות וקרי ליה כו':
ד"ה משום דאין כו' אפילו שב בשעת עבודה כו' לא היה לבו לשמים. הס"ד: ומ"ה אבל טמא כו' דאינו מרצה ביחיד לפי כו':
ד"ה אי הכי כו' אבל אי לאו מתוך לא וכו'. טמא מיירי בין וכו':
בא"ד ועי"ל כי נמי כו' . ההבדל שבין ב' התירוצים לתירוץ ראשון היה הבל"ז לעולם לא אמרינן מתוך ובציבור בין טמא מת ובין טמא שרץ מרצה וטמא פסול דמתני' מיירי בין טמא מת בין טמא שרץ ביחיד פסול דלא אמרינן מתוך ומקשה לדידכו דאמריתו מתוך א"כ בהכרע ס"ל דבטמא שרץ אף בציבור אינו מרצה דאי לא תימא הכי אמאי טמא פסול לימא מתוך ואמאי ניליף ק"ו דטמא שרץ מרצה בציבור ונימא מתוך אלא לעולם לא אמרינן מתוך ואין זה דמיון לפירוש ר"ת דבסמוך דאפילו לפי האמת דזקני דרום ס"ל מרצה בטמא שרץ בציבור והקושיא הוא א"ה נילף יחיד מיחיד כדבסמוך. ולועוד י"ל הבל"ז לעולם אמרינן מתוך וטמא דמתניתין איירי בזב וכו':
בא"ד ושרץ לא דמרצה ביחיד וכו' בדיעבד ושרץ מק"ו וכו' בטמא שרץ ור"ת גריס וכו' דבמועדו אפילו בטומאה היינו בין במת בין בשרץ וכו'. ר"ל בטומאת כהן דבסמוך:
שם והא דקאמרו זקני דרום וכו' דבמועדו אמר רחמנא ואפי' בטומאה מ"מ אין לו ריצוי וכו' ואילו נטמאו ציבור בשרץ אין לו לאכול בטומאה וכו' מק"ו מטמא מת יחיד ומשני וכו' מק"ו דמת אתיא שטעון וכו' וי"ל דהא דלא אכלי וכו' כמתכפרין ה"נ נימא וכו' א"כ יאכל יחיד כבציבור. הס"ד כצ"ל:
לפי' ר"ת #(ע) צ"ל פירכא דר"ל [דפריך אזקני דרום] ומה בטמא שרץ שהטומאה קליל שם ומשלחין קרבנות. דאף שהוא משום דיכולין לאכול בלילה סוף סוף בטומאת שרץ לסיבת קלותו משלח קרבנותיו וא"ה כהן שנטמא וכו' וק"ל:
תד"ה משום וכו' דאין קרבנו ריח ניחוח וכו'. נ"ב וגדולה מזו מצאנו בכתוב שאף לאחר שיקומו בת"ה ישארו פסולין לעבודה. בבית שלישי שיבנה ב"ב:
(כב ב תוספות) ד"ה אי הכי וכו' הו"ל לאוקמי מתני' בזב ומצורע וכו'.—בירוש' פסחים פ"ז ה"ז [לד ע"ד] איתא בשם דרומאי שאמרו על משנתנו כאן "בטמא טומאת זיבה וטומאת צרעת אנן קיימין אבל בטמא מת אינו מחלל", ועוד אמרו שם "טבול יום מן המת אינו מחלל לא כ"ש טבול יום מן השרץ".
גמרא וכי איזה כח מרובה כח מכפרים כו׳. הא דלא פריך איפכא מה במקום שנטמאו הבעלים במת שאין משלחי׳ קרבנותיהן כהן שנטמא במת מרצה אלמא כח מכפרים מרובה מקום שנטמאו בעלים בשרץ דמשלחים קרבנותיהן כהן שנטמא בשרץ א״ד שיהא מרצה שהרי כחו יפה משל בעלים במת משום דכבר דחו סברא זו לעיל דס״ל מכפרים כמתכפרים כהן כצבור מה מתכפרים טמא מת אין טמא שרץ לא אף מכפרים מ״ה פריך איפכא:
רש"י ד״ה תלמוד לומר כו׳ בכהן קאמר הס״ד:
ד"ה טמא פסול כו׳ וע״כ בקרבן יחיד קאמר כו׳. פי׳ כיון דמתני׳ סתמא קתני טמא מחלל עבודה דמשמע בין טמא מת בין טמא שרץ לפ״ז ע״כ משמע דמיירי בקרבן יחיד מ"ה קתני סתם טמא דאלו בקרבן צבור קרב בטומאה בטמא מת ולא ה״ל למינקט סתם טמא מ״ה קאמרי זקני דרום דאפילו בקרבן יחיד יש לחלק בין טמא שרץ לטמא מת דטמא מת מרצה אפי׳ בקרבן יחיד:
ד״ה טמא שרץ נמי ליתי בק"ו דמרצה כציבור כו׳ כצ״ל. ואפשר נמי דרש״י ס״ל דקושי׳ קאי נמי איחיד דצבור ליתי בק״ו ואח״כ לימרו מתוך שהותרה בצבור מכח ק״ו הותרה נמי ביחיד ואפ״ה לא גרס רש"י אי הכי כיון דעיקר הקושיא קאי על ציבור דליתא מק"ו אפי׳ לית לן מתוך שמרצה כו׳:
ד״ה אי קסברי כו׳ בפסחים דס״ל הכי ויליף לה כו׳ כצ״ל:
ד״ה טמא מת נמי כו׳ שמרצה בצבור לכתחלה כו׳ כצ״ל:
תוס׳ ד״ה יצאו מי כיור כו׳ לא קשיא מידי דכך היה שמה מי כיור בשעת מ״ת הס״ד וכצ״ל. פי׳ כיון דהיה שמה מי כיור בעת נתינת התורה ובאה תורה הקפידה וכתבה ורחץ במים סתם ש״מ אסתם מים קפיד הוי כאלו נשתנה שמה קודם מ״ת כיון שבעת נתינת התורה היה שמה כך אבל אם כשנתנה תורה לא היה שמה כך לא הוה שם לווי נ״ל ועיין פרש״י במסכת סוכה דף י״ג ע״א ד״ה מהני מררית׳ כו׳:
ד״ה ערל מפרש רש״י בכל כו׳ כצ״ל:
ד״ה אבל טמא מת כו׳ דאינו מרצה ביחיד כו׳ כצ״ל:
בא״ד טמא מת בשביעי נמי לפי כו׳ כצ״ל. ולפי זה יש ליישב דלא תקשה דמאי פריך טמא שרץ ליתי בקל וחומר מטמא מת הא איכא למיפרך מה לטמא מת דמרצה בצבור מה שאין כן בטמא שרץ אבל לפי זה ניחא דטמא מת בשביעי שלו נמי אינו מרצה דהוה כמו טמא שרץ:
ד״ה אי הכי טמא שרץ נמי כו׳ דמתני׳ דפסלא טמא מיירי בין בטמא מת כו׳. פי׳ דאפי׳ טמא מת נמי פסלא ביחיד לפ״ז לא הוה מצי למיפרך טמא שרץ נמי לירצי ביחיד דהא מרצה בצבור מק"ו טמא מת דמרצה בצבור אפ״ה ביחיד אינו מרצה אבל השתא לזקני דרום דס״ל דטמא מת מרצה אפי׳ ביחיד מתוך שמרצה כו׳ פריך שפיר טמא שרץ נמי לירצי ביחיד מתוך שמרצה בצבור מק״ו. אבל רש״י ס״ל כיון דעיקר קושי׳ קאי על צבור לא תלי הקושי׳ בזקני דרום מ״ה לא גרס א״ה:
בא״ד ועוד יש לפרש כי נמי כו׳. פי׳ דתוס׳ מפרשים גירס׳ אי הכי דהכי פריך דהוה לזקני דרום לאוקמי מתני׳ בזב ומצורע כו׳:
בא״ד שנאכל בטומאת בעלים כו׳ כצ״ל:
בא״ד דאילו ניטמאו צבור בשרץ כו׳ כצ״ל. פי׳ דשוחטים וזורקים עליהם ולאורתה אוכלים בטהרה אף ע״ג דגבי מת בשביעי שלו נמי לא אכלי בטומאה שיכולים ליטהר לערב מ״מ קודם שביעי שלו מרצה ונאכל בטומאת הגוף אבל בטומאת שרץ לא מצינו שנאכל בטומאת הגוף כ״א בטומאת בשר היכא דנטמאו הכהנים או הסכינים בשרץ ונטמא הבשר אכלי בטומאה אבל לא בטומאת הגוף:
בא״ד ומשני קסברי זקני דרום כו׳ כצ״ל:
בא״ד אי ממשמעות׳ דמועדו אפילו זב ומצורע נמי כו׳ יש רוצים ליישב קושי׳ זו דאי אפשר ללמוד ממועדו זב ומצורע דא״כ טמא לנפש ל״ל לכתוב טומאה סתם דנשמע דבכל טומאה יחיד נדחה ולא צבור אלא ע״כ לנפש אתי למעוטי זב ומצורע וממועדו מרבינן שרץ וכפרש״י בפירוש במס׳ פסחים דף ס״ז ע״א ע"כ דבריהם אבל אפס קצהו ראו שמה ולא כולה מה שכתבו תוס׳ בדף ס״ו ע״א בד"ה מה מועדו כו׳ דתנאי היא מאן דיליף ממשמעות׳ דמועדו דדחי טומאה לית ליה הך דרשה דאיש איש דילפינן מיניה דדחי טומאה עיי"ש וא"כ שפיר הקשו הכא לר״ת דיליף ממשמעות דמועדו ע״כ לית ליה הך סברא דאיש איש א״כ אפי׳ זב ומצורע נמי:
בא״ד וי״ל דהאי דלא אכלי לאו משום חומרא כו׳. אף ע״ג דר"ת מפרש מתוך שמרצה בריצוי של אכילה בטומאת המת ובטומאת שרץ אינו מרצה לאכל בטומאה והכא כתבו דלאו משום חומרא דשרץ לא אכלי לא דמי דבאמת קיל היה לגבי מת דאכלי בטומאה מ"ה שפיר קאמר מתוך דאית ליה האי קולא דאכלי בטומאה מקלינן נמי דמרצה ביחיד אבל טמא שרץ לא מצינו האי קולא אבל ליפריך ק״ו בזה ולומר כיון דמחמרינן בשרץ דלא אכלי בטומאה כו' קאמר דלאו משום חומרא נמי לא אכלי בטומאה וק״ל:
בא״ד הכי נמי נימא בציבור דוקא טמא מת כו׳ כצ״ל. ואפשר ליישב כיון דטמא שרץ ילפינן נמי מבמועדו דמשמע בציבור ואיכא נמי ק״ו מ״ה מפיק מהיקישא אבל ביחיד לא ילפינן מבמועדו דבציבור משמע שפיר אתי היקישא ומפיק מק״ו נ״ל:
בא״ד הא טמא מת דיחיד גופיה יליף כו' כצ״ל וקושי׳ זו קאי אליבא דר״ת ואליבא דעוד יש לפרש דלעיל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
גמרא מאי קסברי אי קסברי אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמאי לא עבדי צבור בטומאה וכו׳ מהכא מוכח דלמ"ד אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ס״ל דטומאת שרץ נדחית היא בצבור לפ״ז קשיא לי על הרמב״ם ז״ל שפסק כמ״ד אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ בריש פ״ז מהל׳ ק״פ ופסק דלא הותרה טומאה בצבור אלא דוקא טומאת מת בלבד שם בריש פ״ז ושם בפ״ד מהל׳ ביאת מקדש דין ט׳ וי״ל דמה שפסק הרמב״ם אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ הוא מדרבנן דגזרו ביה דילמא פשע ולא עביד טבילה אבל מדאורייתא מיחזא חזי כדבעי למימר שם בגמ׳ בפסחים בפ׳ האשה דף צ׳ ע״ב אליבא דרב וכן משמע מהכ״מ שם ואע״ג דמסקי שם בגמ׳ אליבא דרב דמדאורייתא נמי לא חזי הרמב״ם לא פסק כן ודוק וצריך להתיישב בדבר:
רש"י ד״ה טמא פסול אמתני׳ קאי וכו׳ לא ידענא מאי בא לאשמעינן ועוד דהו״ל למימר מתני׳ היא מאי אמתני׳ קאי ועוד הא דכתב וע״כ בקרבן יחיד קאמר וכו׳ למה הוצרך לומר כן ועוד מאי קאמר דאילו בקרבן צבור קרב בטומאה דילמא בקרבן צבור אבל איירי בטומאת שרץ ונ״ל דט״ס נפל בקביעות וצ"ל ל״ש אמתני׳ קאי ור״ל דזקני דרום באו לפרושי מתני׳ דסתמא קתני טמא פסול דמשמע בין טמא מת בין טמא שרץ וכיון דסתמא קתני ע״כ בקרבן יחיד קאמר דאילו בקרבן צבור קרב בטומאת מת ובאו זקני דרום וחילקו אף ביחיד בין טומאת מת לטומאת שרץ אע״ג דמתני׳ סתמא קתני ודוק:
תוס׳ ד"ה אי הכי וכו׳ אבל אי לאו מתוך וכו׳ מיירי בין בטמא מת בין בטמא שרץ וכו׳ והא דל״ק טמא שרץ לירצי בצבור מק״ו וכו׳ איכא למימר דאה״נ דמרצה דל"ק ליה אלא לזקני דרום דאמרי מתוך גבי טמא מת ולא אמרי גבי טמא שרץ משמע דטמא שרץ אינו מרצה בצבור ודוק:
בא״ד א״כ טמא שרץ נמי וכו׳ מק״ו מטמא מת דיחיד ואין להקשות מה לטומאת מת שכן אישתרי בטומאת צבור לאכול תאמר בשרץ דלא אישתרי בצבור לאכול דהאי דלא אכלי לאו משום חומרא דשרץ אלא משום דשוחטין וזורקין עליו כמ"ש לקמן בדיבור זה וכיון דאינו חומרא לא פרכינן אק״ו דחדא מחדא ודוק:
בא״ד וע״ק היכי יליף טמא שרץ דיחיד וכו׳ ודבר הלמד בבנין אב אינו חוזר ומלמד בק״ו וכו׳ יש לדקדק אמאי ל״ק להו נמי לפירושם דלעיל דטמא שרץ דצבור יליף בק"ו מטמא מת וחוזר טמא שרץ דיחיד ויליף בבנין אב מטמא שרץ דצבור והא דבר הלמד בק״ו אינו חוזר ומלמד בבנין אב וי״ל דס״ל דאליבא דרב פפא איפשיטא בעיין דדבר הלמד בק״ו חוזר ומלמד בבנין אב וע״ש בפרש״י ודוק:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חידושים
תוס׳ ד"ה יצא מי כיור כו׳ שבשעת מתן תורה הס״ד. והלשון הוא מגומגם וכוונתם נראה מבוארת דתיכף בשעת מתן תורה נשתנה לשם מי כיור והוי כמו קודם מתן תורה ק״ל:
ד"ה ערל כו׳ ור"ת מפרש דמומר לערלות וקרי ליה כו׳ (כצ״ל ור״ל ולא מתו אחיו כלל רק שמומר הוא לענין שאינו רוצה למול ק"ל):
ד״ה אי הכי כו׳ אבל אי לאו מתוך לא קשיא כו׳ ושרץ לא דמרצה כו׳ לכתחילה ושרץ מק״ו כו׳ בטמא שרץ (הג״ה) ור״ת גרס כו׳ (הד״א) ואלו נטמאו צבור בשרץ אין לו לאכול כו׳ (כצ״ל נ״ל וכוונתם אלא אוכלים בטהרה בלילה ק״ל) לירצו מק״ו מטמא מת היחיד ומשני כו׳ (כצ"ל נ״ל ור"ל דטמא מת דיחיד נמי אינו אוכל ק״ל) אי מק״ו דמת שטעון ג׳ וז׳ כו׳ בטומאת בעלים לאכול תאמר כו׳ לא אכלי וי"ל דהאי דלא אכלי לאו משום חומר׳ כו׳ (כצ"ל) וכן הוא בס״א ואי משום דאתי ק״ו ומפיק מהיקישא ה"נ כו׳ דיחיד בק״ו מטמא מת דיחיד כו׳ (כצ״ל נ"ל) אינו כבנין אב כו׳ א"כ יאכל ביחיד כבצבור כצ״ל והס״ד:
הגהות
גמרא ערל מנלן כו׳ (מיימוני פ״ו מה׳ ביאת מקדש)
טמא פסול כו׳. (שם פ״ב ופ״ד)
אי הכי טמא שרץ כו׳. רש״י מוחק תיבת א"ה (וכן הוא בגמרא של קלף ועיין בתוס׳):
רש״י ד"ה ת"ל ערל כו׳ קאמר שנתנכרו כו׳ הד״א:
ד״ה טמא פסול כו׳ קאי דתני מתני׳ כו׳ קרב בטומאה הס״ד וכצ"ל:
ד"ה מתוך כו׳ דכתיב במועדו ואפי׳ בטומאה כו׳ טמאים ומדגלי כו׳ לנפש ילפינן מינה כו׳ (הד״א) במת אישתראי הס״ד:
ד"ה טמא שרץ כו׳ מטמא מת הס״ד:
ד״ה קסברי זקני כו׳ דוקא הס״ד:
ד"ה מכפרי׳ כמתכפרין כו' בצבור שניהם כו׳ כצ״ל:
ד"ה מאי קסברי כו׳ בק״ו הס"ד:
ד"ה הא כל כו׳ רחמנא הס״ד:
ד״ה אלא ס״ל כו׳ לעשותו בטהרה הס״ד:
ד״ה איזה כח כו׳ כדמפרש ואזיל שהיחיד כו׳ שרץ והכהן כו׳ הד״א בטמא שרץ הס״ד:
ד״ה מקום שאם כו׳ במת אינו דין כו׳ ואמרי זקני דרום מרצה כו׳ כצ״ל. ובס״א ואתו ואמרי מרצה כו׳:
תוס' ד״ה משום כו׳ אפי' שב בשעת כו׳ לבו לשמים כצ"ל והס״ד:
ד״ה אבל טמא כו׳.
ד״ה זקני דרום כו׳ ופליגי אמתניתין כו׳ וגברא לא חזי הס״ד:
ד״ה מפני שאמרו כו׳:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
גמרא ת"ר בן נכר כו' וצריכי דאי כתב רחמנא ערל בשר כו' יש להקשות דלא לכתוב ערל לב וממילא ידעינן דהאי בן נכר שנתנכרו מעשיו דאי בן נכר ממש לישתוק מבן נכר ונילף מק״ו מערל בשר דהא אפילו ערבי מהול וגבעוני מהול ערלים מיקרי כדמוכח בהערל אלא ע"כ דבן נכר שנתנכרו מעשיו ויש לישב דאי לא נכתב ערל לב הייתי אומר דבן נכר אתי למעט שנתנכרו מעשיו דדוקא ערל שמאוס הוא דמחלל אבל מי שנתנכרו מעשיו אינו מחלל ואי לאו בן נכר הייתי אומר אם ערל שלבו לשמי׳ מחלל ערל לב לא כ״ש ולכך איצטרך בן נכר ללמוד דאינו תלוי בלבו לשמים אלא דהטעם משום דערל מאוס הוא והייתי ממעט ערל לב ולכך איצטרך ערל לב וק״ל:
תוס׳ ד"ה יצאו מי כיור כו׳ ולא קשיא מידי דכך שוה מי כיור שבשעת מתן תורה ר״ל דלאו דוקא קודם מתן תורה אלא עיקר אם בשעת מתן תורה היה לו שם לווי והתורה הקפידה והכא נמי הקפידה התורה דכתיב ורחץ סתם ש"מ אסתם מים קפיד רחמנא אבל אם לא היה שם לווי בשעת מתן תורה אלא לאחר מתן תורה א״כ י"ל הא דנכתב בתורה סתם י"ל דזה במשמע ועיין בסוכה דף י"ג פי׳ רש"י בהדיא בד"ה הני מרריתה לא נשתנו וכשניתנה תורה לא היו קוראים אלא מרור סתם ש"מ דעיקר קפידא שיהיה לו שם לוואי בשעת מתן תורה ולא לאחר מתן תורה א"כ שפיר כתבו התוספות דכך שוה כיור שבשעת מתן תורה למי שהי׳ לו שם לווי קודם מתן תורה וק"ל:
ד"ה אי הכי טמא שרץ כו׳ ויש לישבו כו׳ א״כ טמא שרץ נמי לירצי ביחיד דהא מרצה הוא בצבור ר"ל מרצה אם היו כהנים טמאים בשרץ מרצי בצבור מק"ו מטמא מת א"כ ביחיד נמי לירצי בדעבד אם היה כהן טמא וק"ל וכן צ"ל גם לפי׳ רש"י:
בא"ד הגהה ורבינו תם גריס א"ה כו׳ ופריך אי הכי טמא שרץ נמי כו׳ א"כ טמא שרץ נמי בקרבן יחיד לירצי מק״ו מטמא מת ביחיד ואין לומר מה לטומאת מת שכן אישתרי בטומאת בעלים לאכול תאמר בשרץ דאם נטמאו בעלים בשרץ דלא אכלי דיש לומר טמא שרץ בצבור יוכיח דלא אכלי בעלים בטומאה אפילו הכי מרצי בכהנים מבמועדו ואין לומר דהתם מרצי משום שהיה בצבור איכא למימר טמא מת יחיד יוכיח ואתיא במה הצד:
בא״ד וא"ת מנ״ל דמועדו אף בטומאת שרץ אי ממשמעותי׳ דמועדו א"כ אפי' זב ומצורע והנה אין אני יודע שום קושיא על ר"ת דאי אפשר ללמוד ממועדו זב ומצורע דא״כ טמא לנפש למאי אתי אלא ע״כ מטמא לנפש ממעטינן זב ומצורע וממועדו מרבינן טמא שרץ דומיא דטמא מת דאין טומאה יוצאה מגופו וכן הוא גמרא ערוכה בפסחים דף ס״ז ע"א דמעטינן זב ומצורע מטמא לנפש ע"ש בפי׳ רש״י וא״כ לפי זה דשפיר ילפינן טמא שרץ ממשמעותא דמועדו גם קושיא שניה דמקשי התוס׳ על ר״ת אין כאן קושיא כלל ודוק הטיב:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
דף כ"ב ע"ב קסברי זקני דרום מכפרין כמתכפרין מה מתכפרין טמא מת אין, טמא שרץ לא אף מכפרין וכו' מאי קסברי אי קסברי אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמאי לא עבדי צבור בטומאה וכו'. ומזה יש לעיין לשיטת הרמב"ם דסבר אין שו"ז על טמ"ש כמבואר בפר"ד מביאת מקדש הי"ד ובפר"ו מק"פ ה"א, וא"כ כיון שאין שוחטין עליהם ע"כ יעשו את הפסח בטומאה, ובאמת פסק הרמב"ם דאין צבור עושין בטומאה בטומאת שרץ, וזה היפוך סוגיא דידן, דמבואר דזה בזה תליא, דהיינו אם אמרינן דדוקא טמא מת נדחית בטומאה, ממילא אמרינן שוחטין וזורקין על טמא שרץ ומאן דסבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ע"כ סבר דלאו דוקא טמא מת נדחה בצבור, אלא גם שארי טמאים ג"כ, וכיון שהרמב"ם פוסק דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, א"כ היאך פוסק דדוקא טמא מת נדחה בצבור ולא שארי טומאות ומצאתי בשעה"מ בה' ק"פ ה"ב שכבר הקדימו קושיא זו בשם מהר"ם גאלאנטי שהקשה בזה על הרמב"ם יעו"ש. -והנה נראה לבאר שיטת הרמב"ם בזה מדוע מדחה סוגיא זו דזקני דרום, וגם טעמייהו דזקני דרום, וכאשר יבואר.
א הנה מבואר הכא בסוגיא דפסיקא להאי כללא דכל שביחיד נדחה לפסח שני צבור עבדי בטומאה. וכן אמר רבה בפסחים ס"ט, והנה בפסחים מבואר להדיא דכל הטמאים ג"כ נדחים לפסח שני, והא דכתיב בקרא ,טמא נפש אתי להודות לנו דדוקא טמא נפש אין צבור נדחים אלא עבדי בטומאה. ובשארי טומאות אין עושין צבור בטומאה יעוי"ש, ולפ"ז יש להבין סוגיא זו הכא דאם אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ונדחה לפסח שני, דאז גם כשכל הצבור טמאי שרץ ע"כ עבדי בטומאה משום הכלל דכל שביחיד נדחה צבור עבדי בטומאה. וזה היפוך סוגיא דפסחים ס"ז דמבואר להדיא דשארי טמאים לבד מטמא מת אין עושין בטומאה, וכן איתא גם בירושלמי דפסחים פר"ט ה"א יעוי"ש, ולסוגיא דהכא תיקשה "טמא לנפש" דכתב רחמנא למ"ל, עוד יש להבין שיטת הרמב"ם דגבי טבול יום דמת פסק דאין שו"ז עליו, ובטבו"י דשרץ פוסק דשו"ז עליו,- ועמדו בזה הנו"כ, -עוד יש להבין למה כתבה תורה כל עיקר הדין דטמא לנפש דנדחה לפסח שני, הלא כיון דכתיב דמי שהי' בדרך רחוקה נדחה לפס"ש, ממילא ידעינן דה"ה מי שהי' טמא לנפש, ואם בשביל הדיוקא דדוקא יחיד נדחה ולא צבור, גם זה דוחק לומר דעיקר הדין נכתב לדיוקא.
ב איתא בפסחים צ"ג פלוגתא דרב יהודה ועולא בדין דרך רחוקה, דעולא סבר דכל שאין יכול לכנס בשעת שחיטה אעפ"י שיכול ליכנס בשעת אכילה, עכ"ז נקרא דרך רחוקה. ורב יהודה סבר דסגי גם אם יכול ליכנס בשעת אכילה, ואם אינו יכול ליכנס גם לשעת אכילה, אז הוה דרך רחוקה יעוי"ש. - וההסבר בפלוגתא זו במאי פליגי נראה לומר כך, דיש לחקור אם התורה נתנה תורת דיחוי על הני דנדחים לפסח שני, דהיינו דמלבד שאין יכולין לעשות פסח במועדו, עוד נתנה עליהם תורה תורת דיחוי בבחינת גברא דלא חזי לעשות פסח, ולאו בר פסח הוא, א"ד דהתורה לא נתנה עליו שום דיחוי. - וזהו הפלוגתא דעולא ורב יהודה, דסברת עולא דהוי בר דיחוי מפסח. ולהכי בעינן שיכול לכנס בשעת שחיטה, ואם אינו יכול ליכנס בשעת שחיטה, אעפ"י שיכול ליכנס בשעת אכילה, וא"כ יכול לעשות פסח אם ישחטו עליו, מ"מ לא מהני, וע"כ דהתורה נתנה תורת דיחוי עליו, דאעפ"י שבאמת יכול לעשות הפסח, אבל נקרא גברא דלא חזי, ורב יהודה סבר דהתורה לא נתנה עליו שום דיחוי. ואם באמת יכול לעשות הפסח לא נדחה לפסח שני, ולהכי סבר דעד שעת אכילה לא הוה דרך רחוקה.
ג והנה עולא יליף זאת מדחזינן דכתבה התורה להדיא הדין דטמא נפש שנדחה לפסח שני, אשר לכאורה הוא למותר, דכיון דכתבה תורה דין דדרך רחוקה, וממילא ידעינן דה"ה כל אונס שלא יכול לעשות הפסח, דנדחה לפס"ש, ולמה כתבה תורה בפירוש הדין דטמא נפש ודרך רחוקה, אם לא ללמדנו בא, דע"כ שאני הני אונסים, דכתבה תורה בפירוש, משארי אונסים דעלמא דאם אמרינן דשארי אונסים שוה להני דכתבה תורה, א"כ לאיזה צורך פרטה תורה הני אונסים, לא הי' לכתוב אלא הדין דאם לא הי' יכול לעשות הפסח במועדו דנדחה לפסח שני, וע"כ צריך לומר דעל הני אונסים נתנה התורה תורת דיחוי על האדם אשר בעבורם נקרא גברא לא חזי לעשות הפסח, אף אם באמת יצוייר שיעשה הפסח כגון שיכול לכנס בשעת אכילה וישחוט עליו אחר, ולהכי מחדש דבעינן שיכול לכנס בשעת שחיטה, ואם אינו יכול לכנס בשעת שחיטה הרי הוא דחוי מהקרבן פסח לגמרי, ומה"ט סבר אין שוחטין עליו.
ד ובזה יובן לנו היטב הא דכתב הרמב"ם בפר"ה מק"פ דחילוק יש בין טמא ודרך רחוקה, לשארי אנוסים דטמא ודרך רחוקה הנדחים לפס"ש, וכשהזידו בשני ולא עשו חייבים כרת יעוי"ש - ויש להבין הטעם בזה,- ובמה שכתבנו אתי שפיר, והיינו דבטמא ודרר"ח דהתורה נתנה עליהם תורת דיחוי, למ"ד זמן שחיטה, וזהו ג"כ שיטת הרמב"ם, להכי כיון שהיו נדחים מהפסח ראשון להכי אמרינן דחיוב כרת נפקע מהם לגמרי, דהרי עיקר חיוב כרת בפסח ראשון כתיב, וכיון שנדחים מחיוב פסח נדחים ג"כ מחיוב כרת, וכשהטילה התורה עליהם חיוב פסח שני, הרי הוא חיוב חדש, וכיון שבפסח שני ליכא חיוב כרת, להכי כשהזידו בשני ליכא עליהם כרת.- אמנם שארי אונסים דהתורה לא הטילה עליהם דיחוי, נמצא דכל חיוב דפסח ראשון עליו, לכן אעפ"י שאינו יכול לעשות את הראשון מפני האונס, ועדיין לא נפקע החיוב ממנו, ממילא כשהזיד בשני חייב כרת גם כן, ויש לומר ג"כ דזהו ההסבר בהא דפליגי אם שני רגל בפני עצמו, או דהוי תשלומין דראשון, דמאן דסבר בטמא ודרר"ח דשני הוי רגל בפני עצמו סבר דהתורה נתנה עליהם תורת דיחוי. ומ"ד דשני תשלומין לראשון ע"כ סבר דרק האונס מעכבו מלעשות הפסח, ולא הוי עליו שום דיחוי, ושיטת הרמב"ם נכונה, דפוסק דשני רגל בפני עצמו, אמנם בשארי אונסים לבד מטמא ודרר"ח ע"כ יסבור דהשני הוי תשלומין. - ועי' מזה בספרנו דברי סופרים סי' נ' ד'.
ה ויובן לנו הא דאיתא בירושלמי פסחים פר"ט ה"א וז"ל טמא לנפש אין לי אלא טמא נפש טמא זיבה וטמא צרעת מניין וכו' א"כ מה ת"ל טמא לנפש אלא איש טמא נפש נדחה לפסח שני ואין צבור טמאי נפש נדחים לפסח שני, טמא זיבה וטמא צרעת נדחין לפסח שני יעוי"ש, וע"כ כוונתו בסוף דבריו על צבור טמאי זיבה וטמאי צרעת, דעל יחיד טמא זיבה וטמא צרעת כבר אמר, וכן פירשו המפרשים, וא"כ חזינן מזה דצבור משארי טמאים נדחים לפסח שני, וכן אם הי' צבור בדרר"ח ג"כ עושים את השני, ולכאורה תמוה הא קיי"ל דכל שביחיד נדחה אין צבור נדחים. ולפי מה שכתבנו יש לומר כך, דדוקא בטמא נפש דהתורה נתנה עליו תורת דיחוי, בזה אמרינן דאין צבור נדחים דהיינו דהתורה לא תטיל דיחוי על צבור שלם, משא"כ בשארי טומאות דלאו בתורת דיחוי אינם עושין את הראשון, אלא מצד אונס גרידא, להכי שפיר עושים את השני.
ו אמנם תיקשה עדיין בהאי דינא דדרר"ח דקיי"ל ג"כ דגם אם היו צבור בדרר"ח עושין את השני, ולפי מה שכתבנו מוכח דשיטת הרמב"ם דגם בדין דרר"ח הטילה התורה עליהם תורת דיחוי, וא"כ מ"ש דין דטמא נפש מדין דרר"ח כיון שעל שניהם נתנה התורה תורת דיחוי, וכן יש להעמיס זה בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת דפליגי בדין דרך רחוקה, דרב ששת סבר דרחמנא דחיי' וקיי"ל כוותי' כמבואר ברמב"ם פר"י מק"פ יעוי"ש, ונראה לבאר בזה הענין דדרר"ח, וכאשר יבואר.
ז אמר עולא איזהו דרך רחוקה כל שאינו יכול לכנס בשעת שחיטה רב יהודה אמר כל שאינו יכול לכנס בשעת אכילה אמר לי' רבה לעולא לדידך קשיא דאמרת כל שאינו יכול לכנס בשעת שחיטה והוא טמא שרץ דאינו יכול לכנס בשעת שחיטה וקאמרת שוחטין וזורקין עליו, א"ל לדידי ל"ק דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא, ופירש"י דלטמא לא תלא רחמנא פטורא דידי' בשביל שאינו יכול לכנס דהיינו בדרר"ח, אלא הטעם בשביל הטומאה דהיינו אכילה יעוי"ש משמע זה דאילו הי' סובר עולא לדינא דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, דאז הי' לנו יכולת לומר ג"כ דדין דרר"ח איתא גם בטמא, והסברא בזה, דמה לי אם אינו יכול לכנס לעזרה מטעם ריחוק מקום, ומה לי אם אינו יכול לכנס מטעם הטומאה, כיון שממילא הוי רחוק מעזרה, ואינו יכול לכנס בשעת שחיטה, ובאמת כתבו התוס' ג"כ הכי כמבואר בתוס' צ"ד ד"ה ואין דרר"ח יעוי"ש, ועולא מוכרח לומר כן מטעם דסבר שו"ז על טמא שרץ, ולפ"ז לשיטת הרמב"ם דפוסק דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, ממילא יש לומר דדרך רחוקה גם לטמא. יש להקשות למ"ל דכתב רחמנא כל עצם הדין דטמא שידחה לפסח שני, דהלא ממילא ידעינן מהא דדר"ח, כיון דדין דרר"ח איתא גם לטמא, וגם בתורת דיחוי לענין דיעבד. ה ונראה דסבר הרמב"ם דכל הטמאים המה בדין דרך רחוקה, ויליף זאת מצד הסברא דכיון דחזינן דתלה רחמנא דין דדרר"ח בעשיי', דהיינו שחיטה, והוא, מדכתיב וחדל לעשות, ובההוא קרא כתיב ג"כ והאיש אשר הוא טהור וגו' א"כ חזינן מזה דהתורה כללה כל הטמאים בדין דדרר"ח, וכמו שכתבו בזה התוס' שם ד"ה דרך. ורק כתבו שם לעולא דסבר שו"ז על טמא שרץ, אשר מטעם זה מוכרח לומר דאין דרך רחוקה לטמא, אבל הרמב"ם ע"כ יפרש דהקרא מיירי בכל הטמאים, ובכולם דין דרר"ח להם ובזה מיושב הא דכתב הרמב"ם בפר''ה מק"פ וז"ל אבל מי שהי' טמא או שהי' בדרר"ח ולא עשה את הראשון אעפ"י שהזיד בשני אינו חייב כרת עכ"ל, ומשמע מלשונו מדכתב סתם מי שהי' טמא, משמע דכל הטמאים נכללים בסוג הזה, ובדין זה, ותמוה דלפי מה שכתבנו לעיל ע"כ דוקא טמא נפש דהתורה נתנה עליו תורת דיחוי, וא"כ שארי טמאים מניין, אמנם בזה אתי שפיר דשארי טמאים תורת דיחוי עליהם מדין דרך רחוקה, ולפ"ז שפיר כתב סתם טמא, דהיינו כל סוג טמא תורת דיחוי עליו, ופטורים מכרת כשהזידו בשני.
ט ולפ"ז יש להבין מדוע באמת כתבה תורה עצם הדין דטמא נפש נדחה לפסח שני דודאי לא גרע טמא נפש משארי טמאים וזה ודאי דדוחק לומר דעיקר הדין נכתב בשביל הדיוקא לומר דאין צבור נדחים, ועושים בטומאה, - וע"כ כוונת התורה להודיענו בזה דין מחודש בהא דכתבה לעצם הדין דטמא נפש, ולכן סבר רבינו דהתורה הוציאה לטמא נפש משארי טמאים להורות לנו דעוד דיחוי יש בטמא נפש, אשר לא כן בשארי טמאים, והוא דטבול יום דבשארי טמאים כשהוא טבול יום שוחטין וזורקין עליהם לאחר טבילה, ובטמא נפש אין שו"ז גם לאחר הטבילה, ויליף זאת מהא דידענו מפי השמועה שאותן אנשים שחל שביעי שלהם להיות בער"פ, וגם מדכתיב טמא טמא לנפש מיוחד אתי להורות דגם לאחר טבילה אין שוחטין וזורקין עליו, ולפ"ז שפיר אמרינן שם בירושלמי דשארי טמאים נדחים צבור לפסח שני, כיון דלאו מסוג טומאה המה נדחים, אלא מסוג דרך רחוקה, והבן, ושפיר פוסק הרמב"ם דדוקא טומאת מת הותרה בצבור, ולא שארי טמאים, משום דשארי טמאים אינם נכללים בקרא דטמא לנפש, אלא בקרא דדר"ח. והנה סוגיא זו, דזקני דרום, וסוגיא דפסחים ס"ט דסברי דאם אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, אז גם בשארי טומאות עבדי צבור בטומאה, ע"כ סברי כשיטת רב יהודה דסבר בדר"ח דבעינן שעת אכילה, א"כ ליכא תורת דיחוי על מי שהי' בדר"ח, וכשיטת רב נחמן שם בפסחים, וע"כ האי דינא, דטמא, ודרר"ח, נפרדים הם זה מזה, דדין דרר"ח הוה מטעם אונס גרידא, דאינו יכול לאכול הפסח, ודין טמא הוה מצד דחיי', כיון דאין שוחטין וזורקין עליו אעפ"י שיכול לכנס בשעת אכילה, ולפ"ז מהא דדרר"ח ילפינן שארי אונסים, ומהא דטמא לנפש ידעינן טמאים, ובזה האחרון איכא תורת דיחוי ג"כ, וטמא לנפש לאו דוקא, אלא גם כל הטמאים בדין זה, וכיון שהקרא מלמדנו דדוקא יחיד נדחה ולא צבור מיירי ג"כ בכל הטמאים, וא"כ ע"כ דכל הטמאים עבדי צבור בטומאה, וזה הי' ההוכחה של הזקני דרום שם בזבחים, אמנם הרמב"ם לפי שיטתו ולפי המבואר ג"כ בירושלמי שפיר פסק לחלק בין טומאת מת לשארי טומאות, כיון דפוסק בהא דדרר"ח כעולא, וכמו שכתבנו לעיל. - ולפי מה שכתבנו אין הכרח לומר דשיטת התוס' דלא כהרמב"ם, והוא דהנה התוס' בפסחים ס"ט ד"ה שו"ז הקשו דאם אמרינן שו"ז על טמא שרץ אמאי כתב רחמנא דטמא אינו עושה הפסח פשיטא הא כתיב איש לפי אכלו וכו' יעוי"ש - ולכאורה משמע מזה דהתוס' לא סברי כהרמב"ם, דאל"כ מאי הקשו הא שפיר איצטרך קרא למיפטר מכרת אם הזיד בשני, - אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר, דכיון דכל עיקר שיטת הרמב"ם תלוי דוקא אם אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, והכא הרי הקשו התוס' למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ, והבן. רש"י ד"ה אלא סברי וכו' ואין כאן ק"ו שהרי יכולין לעשותו בטהרה יעוי"ש - ולא זכיתי להבין מאי בעי רש"י בזה דהנה אף שלפי הנראה נתבטל הק"ו מטמא מת יען דשאני בטומאת שרץ שיכול לעשות בטהרה, אלא בעינן עכשיו להא דילפינן בהיקשא דמכפרין כמתכפרין, אבל תמוה דאכתי בעינן האי היקשא לענין כהן העובד, דבכהן לא שייך אפשר לעשותו בטהרה, דהרי עבודתו דוקא ביום, וא"כ יש ללמוד ק"ו מטמא מת לענין עבודה דהמכפר, וע"כ דבעינן להאי היקשא דמכפרין כמתכפרין, וא"כ מה זה דפירש רש"י לבטל כח הק"ו מטעם דיכול לעשות בטהרה. תוס' ד"ה אבל טמא מת פירש קודם שביעי מרצה וכו' והנה לפי מה שפסק הרמב"ם בפר''ו מק"פ ה"ב דטמא מת בשביעי אף לאחר שטבל אין שוחטין עליו, וגם אינו קרב בטומאה אלא נדחה לפס"ש יעוי"ש - ולפ"ז צבור באופן זה מקריבין את הפסח בטומאה, וא"כ להרמב"ם הפירוש בהא דזקני דרום בטמא מת, אפילו בשביעי, - ויש לעיין לפ"ז מאי פריך הש"ס טמא שרץ ליתי בק"ו מטמא מת, הא אפשר לומר דשאני טמא שרץ דיכול לטבול, ולאחר טבילה שוחטין עליו לכו"ע, כמבואר ברמב"ם שם. וצריך עיון.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
יכול בן נכר ממש. עובד כוכבים: תלמוד לומר ערל לב. אינו נפסל אלא מחמת ערלות לבו אלמא בכהן קאמר: שנתנכרו מעשיו. נחשבים לנכרים למקום: ערל בשר. והוא צדיק מנין: טמא פסול. אמתני' קאי דתנן במתני' טמא מחלל עבודה ועל כרחיך בקרבן יחיד קאמר דאילו קרבן צבור קרב בטומאה: מתוך שמרצה בצבור. לכתחילה: מרצה ביחיד. דיעבד על ידי שהציץ מרצה עליו והאי דבטומאת מת פשיטא לן דכתיב במועדו ואפי' בטומאה משמע בין שכהן (נמי) טמא בין שהצבור טמאין ומדגלי בדוכתא אחריתי גבי טומאת בעלים דכי אישתראי טומאה בצבור במת אישתראי דכתיב איש כי יהיה טמא לנפש ילפינן מינה איש נדחה ואין צבור נדחין אף גבי כהן המרצה נמי במת אישתראי: אי הכי ל''ג: טמא שרץ נמי ליתי בקל וחומר. דמרצה בצבור לכתחילה בק''ו מטמא מת: קסברי זקני דרום. דאמרי מת דווקא: מכפרין כמתכפרין. כשהותרה טומאה בצבור שניהם היו במשמע הכהן והצבור דהא ממועדו נפקא לן (פסחים דף עז.) הילכך כהן כציבור מה כשהותרה טומאה אצל רוב צבור שנטמאו טמא מת הותר ולא טמא שרץ [אף כשהותר לכהן בקרבן צבור מת הותר ולא שרץ]: מאי קסברי. זקני דרום דפשיטא להו דלא הותרה טומאת שרץ אצל רוב צבור ותיתי בקל וחומר: אי קסברי אין שוחטין וזורקין. את הפסח על יחיד טמא שרץ ואף ע''ג דיכול לטבול ולאכול לערב ואיכא למ''ד בפסחים (דף צ:) [דס''ל] הכי ויליף לה מאיש איש כי יהיה טמא לנפש ואפילו חל שביעי שלו ערב הפסח במשמע דהוה ליה כטמא שרץ: אמאי לא עבדי ציבור בטומאה הא כל שביחיד נדחה צבור עבדי בטומאה. דאיש ולא ציבור קאמר רחמנא: אלא סברי לן כמ''ד התם שוחטין וזורקין על טמא שרץ. הואיל וחזי לאורתא הילכך צבור טמאי שרץ אף הן לא הותר להן ליכנס לעזרה טמאין אלא ישלחו קרבנותיהם לעזרה ויקריבוהו כהנים טהורין ויטבלו ויאכלו לערב דלא הותרה להם טומאה אלא במקום שאילו לא הותרה היו נדחין הילכך טמא מת שאינו מותר לאכול לערב הותר להן אבל טומאת שרץ לא ואין כאן ק''ו שהרי יכולין לעשותו בטהרה: תקע להו. צעק להם קול גדול: איזה כח מרובה. לדחות את הטומאה: הוי אומר כח מתכפרין. כדמפרש ואזיל שהיחיד טמא שרץ משלח קרבנו לעזרה כדקאמריתו שוחטין וזורקין על טמא שרץ והכהן המרצה בו אם נטמא בשרץ פסול לו כדמוקמיתו מתני' דקתני טמא פסול בטמא שרץ: מקום שאם נטמאו בעלים כו'. יחיד שנטמא במת אין משלח פסחו לעזרה לשחוט עליו [אלא נדחה לפסח שני] כדכתיב איש איש כי יהיה וגו' ואע''ג דכחו מרובה משל כהן אצל שרץ: כהן שנטמא במת אינו דין שאינו מרצה. שהרי כחו רע משל בעלים אצל שרץ ואמאי אמרי זקני דרום מרצה ביחיד מגו דמרצה בצבור: טמא מת נמי. יחיד טמא מת נמי משלח קרבנותיו כלומר אם שילח פסחו לעזרה ושחטו וזרקו עליו פטור מלעשות פסח שני ואף על פי שלא יאכל ממנו דקסברי אכילת פסחים לא מעכבת ומיהו לכתחילה אמר רחמנא נדחה לפסח שני וצבור עבדי בטומאה הילכך כהן המכפר בקרבן יחיד מתוך שמרצה [בצבור] לכתחילה מרצה ביחיד דיעבד: והכתיב איש איש וגו' ועשה פסח בחדש השני. אלמא מידחי:
יצאו מי כיור שיש להם שם לווי. הא דאמרינן בסוכה (דף יג.) ובחולין (דף סב:) כל שנשתנה שמו קודם מתן תורה ובאה תורה והקפידה עליו זהו שם לווי לא קשיא מידי דכך שמו מי כיור בשעת מתן תורה: ערל. מפרש רבינו שלמה בכל מקום שמתו אחיו מחמת מילה ור''ת מפרש דמומר לערלות וקרי ליה לבו לשמים לפי שאינו עושה אלא מדאגת צער המילה ובריש הערל (יבמות דף ע.) פירשתי: משום דאין לבו לשמים. אפילו שב בשעת עבודה אמרינן בסוף מנחות (דף קט.) דאין קרבנו ריח ניחוח ואע''ג דהשתא לבו לשמים מתחילה לא היה לבו לשמים: אבל טמא מת. פירוש קודם שביעי מרצה אפי' בקרבן יחיד על ידי ציץ מתוך שמרצה בלא ציץ והא דאמר עון הקדשים ולא עון מקדישים מוקמינן להו בטומאת שרץ וכן כל טומאת מת דשמעתין היינו קודם שביעי שלו אבל בשביעי היינו כמו טמא שרץ דאינו מרצה ביחיד לפי ששוחטין וזורקין עליו וגם אינו מרצה בצבור טמא מת בשביעי [נמי] לפי שיכולין לעשות ע''י שלוחין טהורים ולאורתא מצו אכלי הפסח בטהרה. ברוך: אי הכי טמא שרץ נמי. בקונטרס לא גרס אי הכי דאפי' לית לן מתוך שמרצה כו' מצי לאקשויי הך פירכא טמא שרץ לירצי בצבור מקל וחומר מטמא מת ויש ליישב אי הכי דקאמרת מתוך שמרצה וכו' וילפת יחיד בדיעבד מצבור לכתחילה א''כ טמא שרץ נמי לירצי ביחיד דהא מרצה הוא בציבור מק''ו דטמא מת אבל אי לאו מתוך לא הוה קשיא מידי דאמינא דמתני' דפסלה טמא מיירי בין בטמא מת בין בטמא שרץ ועוד יש לפרש כי נמי אמרינן מתוך הוה לכו לאוקמי מתני' בזב ומצורע מי שטומאה יוצאת מגופו אבל טמא מת ושרץ לא דמרצו ביחיד בדיעבד הואיל ומרצו בצבור לכתחילה ושרץ מקל וחומר ומשני טמא שרץ אינו מרצה בציבור לכתחילה שהרי מכפרין כמתכפרין ובמתכפרין טמאי שרץ אינן עושים פסח בטומאה שהרי שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכל שאין היחיד נדחה אין צבור עושין בטומאה אלא שולחין שלוחיהן הטהורים ועושים פסחיהן בשבילם וא''כ איכא למיפרך מה לטמא מת שכן מרצה בצבור מה שאין כן בטמא שרץ [הגה''ה]: ורבינו תם גרס אי הכי ומפרש דבמועדו אפי' בטומאה היינו בין במת בין בשרץ בין דפסח בין דתמיד והא דקאמרי זקני דרום לא שנו אלא טמא שרץ אבל טמא מת מתוך שמרצה בצבור מיירי בריצוי של אכילה בטומאה כלומר מתוך שמרצה ריצוי גדול שנאכל בטומאת בעלים במת מרצה נמי ביחיד ששימש בטומאת מת אבל טמא שרץ נהי דיש לו ריצוי בצבור כגון היכא דנטמאו הכהנים או הסכינים בשרץ דעבדי בטומאה דבמועדו אמר רחמנא ואפילו בטומאה וכל שביחיד נדחה בצבור עבדי בטומאה מ''מ אין לו ריצוי גדול כמו מת ואילו נטמאו צבור בשרץ אין להם לאכול בטומאה כמו שאמר לבסוף ופריך אי הכי טמא שרץ נמי כיון דאמרת דבטומאת מת מרצה ביחיד מטעם דמרצה בצבור דאכלי בטומאת מת א''כ טמא שרץ נמי בקרבן יחיד לירצי מקל וחומר מטמא מת דיחיד ומשני קסברי זקני דרום מכפרין פירוש דיחיד כמתכפרין דטמא מת אין טמא שרץ לא ואם תאמר ומנ''ל דבמועדו איירי אף בטומאת שרץ אי ממשמעותא דמועדו אם כן אפילו זב ומצורע אי מקל וחומר דמת שטעון שלישי ושביעי מה לטומאת מת שכן אישתראי לאכול בטומאת בעלים תאמר בשרץ דאם נטמאו בעלים בשרץ לא אכלי [ויש לומר דהאי דלא אכלי] לאו משום חומר דשרץ אלא משום דשוחטין וזורקין עליו [ולא] איפטר ליה מפסח וכה''ג במת בשביעי שלו אם היו רוב צבור טמאים בשביעי שיכולים ליטהר לערב לא הוו אכלי בטומאה וקשה לפירוש ר''ת כי היכי דאמר מכפרין כמתכפרים [למעוטי טומאת שרץ דלא לירצי ביחיד] הכי נמי נימא בציבור ודווקא טמא מת ולא טמא שרץ ואי משום דאתי קל וחומר ומפיק מהיקישא