דף כא - ב
ולפי זה איכא בינייהו דרבי חייא בר יוסף ורבי יוחנן גזירת שיקוע. לרבי יוחנן גזרו חכמים שלא יעלנו, ולרבי חייא בר יוסף אין מקום לגזירה, אלא עצם העלאת הכיור מהבור תפסול את המים לעבודה במתירין מיד [2].
אלא דאכתי תיקשי: והאמר רבי יוחנן, קידש ידיו לתרומת הדשן, למחר אין צריך שוב לקדש, שכבר קידש מתחילת עבודה של אותו היום [שהיא עבודת תרומת הדשן]! ותיקשי, הרי אמרת שגזר רבי יוחנן שלא יעלוהו לכיור שמא ישכחו להחזירו, ואם כן, מדוע לא אמר רבי יוחנן שמיד אחרי שמקדשים מהכיור לצורך תרומת הדשן יש לחזור מיד ולשקעו במים שמא ישכחו לאחר מכן לשקעו?
[ומה שמעלהו לצורך הקידוש לתרומת הדשן, הוא משום שאין הכהן הזוכה בפיס בתרומת הדשן יכול להתחיל לעבוד בלא קידוש זה].
בשלמא לרבא, דמוקים לעיל לההיא דאמר רבי יוחנן "קידש ידיו לתרומת הדשן למחר אין צריך לקדש משום שכבר קידש מתחילת עבודת היום" שאמר זאת כרבי אלעזר ברבי שמעון, הסובר שאין לינה פוסלת בקידוש ידים ורגלים, שפיר לא מחייבים לחזור ולשקעו, משום שסבר רבי אלעזר ברבי שמעון שאין לינה פוסלת במי הכיור, כשם שאינה פוסלת בקידוש ידים ורגלים, [3] אפשר לתרץ, הא דאמר רבי יוחנן "כיור כיון ששיקעו שוב אינו מעלהו", שאמר זאת אליבא דרבי, הסובר שלינה פוסלת בקידוש ידים ורגלים, וכל שכן שפוסלת במי כיור שקדושים בקדושת כלי שרת!
אלא לאביי, דמוקים לה לעיל את דברי רבי יוחנן "קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן למחר אין אין צריך לקדש" - כרבי [וסבר רבי שלינה פוסלת בקידוש ידים רק מדרבנן ולא גזרו על הזמן המועט שבין עבודת תרומת הדשן עד לעלות עמוד השחר] אם כן קשיא דרבי אדרבי! - דמאי שנא התם, בהא דאמר רבי יוחנן אליבא דרבי "כיור כיון ששיקעו שוב אינו מעלהו", שגזר רבי דמשקע ליה לכיור ושלא יעלהו כל הלילה שמא יפסלו המים בלינה, ומאי שנא הכא, בהא דאמר רבי יוחנן אליבא דרבי שהמקדש ידיו לתרומת הדשן למחר אין צריך לחזור ולקדש, דלא משקע ליה לכיור.
והיינו, שלא מצינו שאמר רבי יוחנן [אליבא דרבי] שאחרי העלאת הכיור לצורך קידוש ידים לעבודת תרומת הדשן חייבים להחזיר אותו מידית אל הבור כדי שלא יפסלו המים בלינה כשיעלה עמוד השחר? [4]
ומשנינן: קסבר אביי שגם כאן גזר רבי דמסלק ליה לכיור, שמעלהו לצורך קידוש ידים לעבודת תרומת הדשן, והדר משקע ליה מיד בבור כדי שלא יפסלו המים בלינה בעלות עמוד השחר. אלא, שלא הוסיף זאת רבי יוחנן במפורש משום שלא בא לומר את דבריו בהלכות מי כיור כי אם בהלכות קידוש ידים ורגלים, ולהשמיענו שעל פרק הזמן הקצר שבין תרומת הדשן לעלות עמוד השחר לא גזרו חכמים פסול לינה על קידוש הידים!
ושבה הגמרא לבאר מה שאמרו לעיל שלרבי יוחנן אין מי הכיור נפסלים בשקיעת החמה ובמשך הלילה אלא רק כשיעלה עמוד השחר:
אי הכי, שסובר רבי יוחנן שבלילה לא נפסלים מי הכיור בלינה אלא רק משיעלה עמוד השחר, תיקשי מה שאמר רבי יוחנן משמיה דאילפא, שכיור אשר לא שיקעו בזמן שקיעת החמה, מקדש ממנו ידיו לעבודת לילה, ולמחר אינו מקדש.
והניחה הגמרא עתה, כי מה שאמר "למחר אינו מקדש", היינו שנפסל קידוש הידים לעבודת מחר, משום שלא שיקע את הכיור מבעוד יום, ונעשו המים בשעת השקיעה פסולים מלקדש לעבודת מחר. והרי העמדנו את דברי רבי יוחנן שסובר אין המים נפסלין בלילה אלא משיעלה עמוד השחר!?
ומשנינן: כך אמר רבי יוחנן משמיה דאילפא - למחר אין צריך לקדש!
והיינו, שלא נאמר דנהי שלא נפסלו המים בשקיעת החמה בלינה, עדיין יפסל קידוש הידים בלינה בעלות עמוד השחר, קא משמע לן רבי יוחנן דקסבר כרבי אלעזר ברבי שמעון שאין לינה מועלת לפסול בקידוש ידים כלל!
והוינן בה: למימרא, דקסבר רבי יוחנן שהמקדש ידיו בלילה, הרי אפילו לעבודת מתירין שלמחרת, מיחזא חזי קידושו, על אף שנעשה בלילה שעבר? אם כן תיקשי, שדבריו של רבי יוחנן היינו דבריו דרב חסדא, שאמר ראוי קידוש ידיו בלילה אפילו לעבודת מתירין למחר, ומה ההבדל ביניהם?
ומשנינן: איכא בינייהו מצות שיקוע מבעוד יום. לפי רבי יוחנן מצוה לשקעו לכיור מבעוד יום כדי שימצאו אותו משוקע בשעה שבאים לקדש ממנו לתרומת הדשן, ושיקוע זה יזכירם לחזור ולשקעו מיד אחרי הקידוש לתרומת הדשן כדי שלא יפסלו המים בלינה בעלות עמוד השחר, וזהו שאמר רבי יוחנן "כיור כיון ששקעו [מבעוד יום] שוב אינו מעלהו", שמשמע מצוה לכתחילה לשקעו מבעוד יום. ואילו רב חסדא סבר, לא חיישינן לשקעו מבעוד יום אלא משקעים אותו סמוך לעלות עמוד השחר, ודיינו בכך שלא יפסל בלינה.
מיתיבי לרב חסדא ממה ששנינו במסכת תמיד, במי שזכה בפיס לתרום את הדשן - כשהיה נכנס לעזרה כדי לקדש ידיו ורגליו לא היה מכניס בידו לא נר ולא אבוקה אלא מהלך לאור אש המערכה, ולא היו רואין אותו אחיו הכהנים שהיו בבית המוקד ולא שומעין את קולו עד ששומעים קול עץ שעשה ממנו בן קטין מוכני גלגלים לכיור, ואז הן אומרים זה לזה, כדי לזרז עצמן לעבודה: הגיע עת קידוש ידים ורגלים מן הכיור! שעתה עלינו לקדש ידינו כדי לעבוד את עבודת צבירת האפר שעל המזבח לתפוח שבמרכזו.
ודייקינן: כיצד היה נשמע קולם של גלגלי העץ? מאי לאו, דמסלק ליה לכיור מן הבור למעלה, ולפיכך נשמע קולו בשעה שהיה מעלהו מן הבור, אלמא משקע ליה לכיור מבעוד יום ומעלהו לקידוש לתרומת הדשן ולא היו ממתינים מלשקעו עד סמוך לעלות השחר, ותיקשי לרב חסדא?!
ומתרצינן: לא היה זה קולם של גלגלי העץ בשעה שמעלהו, אלא הקול שהשמיעו הגלגלים בשעה דמשקע ליה לכיור, שעתה הוי סמוך לעלות עמוד השחר והיה משקעו אז כדי שלא יפסל בלינה בעלות עמוד השחר.
ופרכינן: בשלמא אי אמרת שהיו גלגלי העץ משמיעים קולם בשעת העלאת הכיור שפיר קא אמרת, שבשעה שמעלהו הוא צריך להסתייע באותם גלגלים, אבל אי אמרת שלא היה מעלהו אלא רק דמשקע ליה, מי משתמע קליה!? שהרי מטילו למים בלי להשתמש בגלגלים, ולא נשמע אז קול העץ? ומשנינן: גם כשהיה בא להשקיע, מדובר דמשקע ליה לכיור בגילגלא, באמצעות הגלגלים מהעץ כדי שישמיע העץ של המוכני קולו [והיה קול חזק עד שנשמע ביריחו] ויתעוררו הכהנים הישנים בעזרה, ויבואו לפייס על עבודתם.
לישנא אחרינא [לאותו התירוץ, אלא שיש לו המשך]: דמשקע ליה בחומרתיה [היינו גלגלא] כי היכי דלישתמע קליה ולשמעי כהנים ויתעוררו וליתי לפייס.
ופרכינן: ואמאי בעינן להשמעת קולו של העץ? והא הוי גביני, שהיה כרוז, והיה מכריז: עמדו הכהנים לעבודתכם!?
ומשנינן: בי תרי היכרי [היכר כפול] הוו עבדי - דשמע מהאי אתי, ושמע מהאי אתי!
גופא: אמר רבי יוסי ברבי חנינא: כל כיור שאין בו, שאינו יכול להכיל מים [5] בכמות המספקת כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו, אין מקדשין בו. שנאמר "ורחצו ממנו משה אהרן ובניו" וגומר.
מיתיבי: כל הכלים [כלי שרת] [6] מקדשין את המים שבתוכם להיות ראויים לקדש מהם ידים ורגלים,
הערות
[2] בפשטות נראה שלרבי חייא יש מצות שיקוע, רק כיון שאינה פוסלת לאיברין לא גזרו בה, ובתוס' כתבו דהיינו משום שלא רצו להמתין עד סמוך לעלות השחר שמא יפשע ולא ישקענו. אך תמוה מנין שיש כלל מצות שיקוע לפי רבי חייא. ומאידך לפי רב חסדא אין אפילו מצות שיקוע, [ולא אמרינן שרב חסדא ורבי יוחנן בגזירת שקוע פליגי]. ובשטמ"ק כתב ש"גזירה" היא חיוב שנעשה להציל את העבודה מפסול. ו"מצוה" היא חיוב שניתן כדי להציל את המים מפסול, והיינו דבתחילה אמרו שגזירת שיקוע איכא בינייהו, דרבי יוחנן סבר כרבי חייא שנפסלין למתירין [כתוס'] ולכן גזר שלא יעלו כל הלילה, שמא למחר יחשבו שהיה שקוע כל הלילה ויקדשו ממנו, ולא ידעו שנפסלו בעלותם בלילה. אך למסקנא שרבי יוחנן סובר כרב חסדא שאין נפסלין למתירין בלילה, ורק מצוה להשקיעו שלא ישכחוהו, לא שייך בזה גזירה, כי ודאי ידעו שהם פסולים בכך שלא שקעום בעמוד השחר. ולכן לא מצינו מצוה לרב חסדא, אך לרבי חייא מסתבר שיש מצוה להציל מטעות אף שלא גזרו על כך גזירה. ואמנם זה פשוט שהחשש הוא רק שמא לא ישקענו או שמא יטעו ויכשירוהו למחר, ולכן יש גזירה או מצוה לשקעו. ואילו עצם הפסול למתירין לא נאסר משום משמרת הקדש, כי רק פסול גמור אף לאיברין נחשב פסול הקדש, ולא כשיש לו עדין שימוש לאיברים, ולכן אין מצוה לשקעו כדי להציל מפסול למתירין.
[3] רש"י פירש שלפי רבא, רבי יוחנן אמר שאינו צריך לקדש שוב אחר תרומת הדשן רק לדעת רבי אלעזר שסובר שאין לינה פוסלת במי כיור. ולכאורה תמוה למה לא פירש שכבר התחיל בעבודה בתרומת הדשן, ולא עושה אחריה גישה חדשה. וראה בקרן אורה שסברא זו נאמרה בקידוש יו"ר, שפסולו תלוי בגישה חדשה, אך פסול המים תלוי רק בפסול הקידוש מצד הזמן, וכיון שלרבי אלעזר עלות השחר אינו פוסל קידוש גם המים אין נפסלין, ואפילו אם תרומת הדשן לא היתה נחשבת כתחילת עבודה לא היו נפסלין. וראה אבן האזל [פ"ה מביא"מ ה"י] ובאשר לשלמה [מועד צז]. אולם החזו"א נקט שגם הפסול במים תלוי בגישה חדשה, ומשום כך אינם נפסלין כשהעלו לתרומת הדשן שהיא תחילת עבודה, [וכן צידד בשפת אמת לעיל כ א] אלא שסברא זו מועילה רק להכשירן למתירין שזמנן מתחיל בבקר, ותחילת עבודת הבקר בתרומת הדשן, אך לאברין יפסלו, כיון שזמנם כל הלילה, ואינו מתחיל גישה חדשה לאברים בתרומת הדשן. והאחרונים הקשו אם רבי יוחנן דיבר לפי רבי אלעזר, למה אמר "כיור שלא שקעו" והרי לשיטתו אין צורך לשקע הכיור כי אין בו פסול לינה. וכבר הבאנו דבריהם [בדף כ. הערה 7].
[4] כתב רש"י שאי אפשר לתרץ שלדעת רבי לינה לא פסלה מקרות הגבר עד צפרא, כי רק בקידוש שלינתו דרבנן לא גזרו על זמן מועט, אך הפסול במי כיור הוא מדאורייתא והם לפנינו וקדושת הכלי עליה, עמוד השחר גורם לינתם. ותוס' [בד"ה מאי] נקטו שפסול לינה הוא מדרבנן אפילו במים [וראה שם הערה 14, ובד"ה הגה"ה שכתבו כרש"י], וכן נקט השטמ"ק [אות ג'] ובכל זאת כתבו [בד"ה כיור, והשטמ"ק שם] שמוכח מסוגיין שבמים חל פסול אפילו מקרות הגבר עד צפרא. ומסתבר שכוונתם לטעם השני ברש"י שכבר נתקדשו בכלי והם ככל הקדשים הנפסלים בלינה בעמוד השחר. וראה לעיל [כ א הערה 12] ביאור השפת אמת שדעת רש'י שרבי סובר שהקידוש נפסל מדרבנן אטו פסול המים שהוא מן התורה, אך מלשון רש"י שם לא משמע כן. וראה באבן האזל [פ"ה מביא"מ הי"ד] שגם דעת הרמב"ם [פ"ג מבית הבחירה הי"ג] שהמים נפסלים בלינה מן התורה אף שהקידוש נפסל רק מדרבנן.
[5] במנחת חנוך [ק"ו] דן אם שיעור ד' כהנים הוא ברביעית לכל אחד או אף פחות מכך. ובקרן אורה כתב שלדעת רש"י בסמוך שאין צורך בכלי שמחזיק רביעית, משמע שכל כהן יכול לקדש בפחות מרביעית, וכבר דחה בזבח תודה שאין הכוונה שמקדש בפעם אחת אלא שיכול לקדש בכלי קטן זה בכמה שפיכות. ומדברי תוס' בסמוך שהצריכו קידוש מכלי המחזיק רביעית כנטילת ידים, למה הקרן אורה שלד' כהנים צריך ב' רביעיות כדתנן בידים שנוטלין מחצי לוג לארבעה אנשים, אך בשלום רב הביא שבקידוש צריך לוג שלם, דהיינו רביעית לכל אחד כי מקדשים גם הרגלים.
[6] רש"י פירש כל הכלים מקדשים מים שנתקדשו בהם לקדש את הידים ורגלים, והיינו שכוונת הברייתא לדון בדיני הכלים שמקדשים את המים, ולא בדיני המים המקדשין את הידים, וכמו שפירש רש"י לעיל [יט ב] שהשיעור של ד' כהנים נאמר בכלי המחזקי את המים [ראה שם הערה 5] ולפי זה כשאמרו שאין צריך שיהיה בהן רביעית היינו אפילו מתחילה, שהרי מדובר על הכלי שאינו מחזיק יותר, ומדובר בכל כלי שרת, כי הכיור עצמו היה גדול מרביעית. ומקשינן לרבי יוסי ב"ח שהצריך כלי שמחזיק כשיעור ד' כהנים, אך ודאי השיעור הוא בכלי ולא במים. אך בשפת אמת כתב שגם לדעת רש"י רבי יוסי בר חנינא הצריך שיהיה הכלי מחזיק כשיעור ארבע כהנים ורק אחר שהיה בו שיעור זה ונחסר כשר לקדש בו, כי השיעור הוא במים ועל כך מקשינן מהברייתא דמשמע שאפשר לקדש בכלי אף שלא היה בו שיעור ד' כהנים מעולם.
גמ' ורש"י אין מקדשין בו שנאמר כו'. כצ"ל:
ברש"י בד"ה איכא בינייהו וכו' כלומר הא דאוקי אין מעלה דר"י וכו' לעבודת מחר כו'. וה"ק מאי אינו מעלהו נמי דקאמר דאינו מעלהו בלילה כדי שלא ישתכח מלחזור ולשקעו קודם עמוד השחר ויפסלו אחר עלות עמוד השחר לעבודת יום ולעולם אבל לעבודת אותה לילה שמעלהו חזי ולא כדקס"ד וק"ל. ואין צ"ל אבל לעבודת לילה חזי הוא מדברי המקשה כיון דאין חילוק בעבודת לילה בין ר"י לר' חייא כדקס"ד א"ה היינו דר"ח כו' [רק דהכל הוא מדברי התרצן]:
ברש"י בא"ד ור' חייא לא אסר לה להעלותו משום כו' . ושרי להעלותו לעבודת הלילה לר' חייא אם ירצה רק דפסולין אח"כ למתירין וכמו שכתבו התוס' לעיל בד"ה מאי אין מעלהו וז"ל ורבי חייא לא גזר ושרי ליה להעלותו כל שעה שירצה וכו'. ולא רצה רש"י לפרש דס"ל לר"י כרבי חייא ובינייהו גזירת שיקוע דלרבי חייא שרי להעלותו אף דפסולין לעבודת מתיר ולר"י אסור להעלותו דא"כ קשה דר"י דבסמוך קידש ידיו לתרומת הדשן למחר אין צריך לקדש כו' הא מים נפסלו בהעלותן בלילה לתרומת הדשן ואיך יועילו לעבודת היום למחר [דלא עדיף מאילו קידש ידיו ביום מאותן המים שכבר העלוהו בלילה אפי' חזר ושיקען קודם עמוד השחר שכבר נפסלו בהעלותן בלילה מיד] ולפי' רבינו ברוך בתוס' בהגה"ה איכא בינייהו כו' דס"ד השתא דלר"י פסול למתירין מקשה באמת בסמוך הכי וגירסתו א"ה למחר אין צריך לקדש למימרא דלמתירין מיחזי חזי כו' [דאל"כ אמאי א"צ לקדש הא כבר נפסלו המים בהעלותן בלילה א"כ] היינו דרב חסדא ומקשי מהך מימרא דרבי יוחנן ולא מקשה תיכף בשנותו גזירת שיקוע איכא בינייהו דאינו מוכרח עדיין היאך יסבור ר"י אי כרבי חייא אי כרב חסדא [דשפיר איכא לפרושי השתא דסובר ר"י כרבי חייא וכדמפרש לה רבינו ברוך באמת. אבל מאידך דר"י מוכרח שפיר דס"ל כר"ח ולכך מקשה מינה היינו דרב חסדא]. מיהו אמאי צריך לרבינו ברוך לומר דלר"י פסול מדרבנן ולא פסול מן התורה וצ"ע היטב. גם לפירש"י אמאי מקשה לעיל א"ה היינו דרבי חייא ולא מקשה מהך דקידש ידיו לתרומת הדשן כו' דהרי המים פסולין בהעלותן למתירין. ואי ניחא ליה למיפרך מיניה וביה היינו דרבי חייא. אמאי לא מקשה השתא נמי מיד [דמשני גזירה שיקוע דמפרש לה רש"י דסובר כרב חסדא תיקשי מיד] היינו דרב חסדא והיא קושית התוס' באמת ודו"ק:
ברש"י בד"ה והא אמר ר"י וכו' הא קשיא לן דלא כו' לא פסלה לינה. הס"ד. וא"כ הא דאמרינן קידש ידיו לתרומת הדשן כו' וראה בקצת דברי ר"ח ובקצת דברי רבי בקידוש. ובמי כיור לא ס"ל כלל כרבי דפסליה מדאורייתא רק מדרבנן פסולין קודם תרומת הדשן #(נ) ומ"ה הא כרבי כו' הא דאמר ר"י כו':
ברש"י בד"ה אלא לאביי כו' קשיא דרבי אדרבי בו' במודה רבי דמקרות הגבר כו' הוא דגריס ליה. הס"ד: ומ"ה מאי שנא כו' ומ"ש כו'. הס"ד: ומ"ה דמסלק ליה כו' הדשן ור"י הוא וכו'. הכל דיבור אחד:
ברש"י בד"ה א"ה כו' בתמיה אמאי אמר כו' קידוש מחר. הס"ד: ומ"ה ומשני א"צ לקדש הוא דאמר דכיון כו' וכרבי אליעזר. הס"ד: ומ"ה היינו דרב חסדא כו' היינו דרב חסדא. הס"ד:
ברש"י בד"ה לא היו רואין אותו כו' :
(בד"ה) לא דמשקע השתא. הס"ד:
(בד"ה) בי תרי כו' עבדי שתי היכירות כו'. כצ"ל:
בתוס' בד"ה אי משקע ליה כו' וא"ת כו' היינו בהעלותו כו'. קושיתם לא מיחוורא. וצ"ל שחזר והעלוהו ושיקעוהו לשם זה [כדי להעלותו בשביל] שישמעו הכהנים ועיין:
בא"ד וי"ל דהיינו דקאמר דמשקע ליה בגלגלא והקול שנשמע כו' הבור ומעלהו ואיבעית אימא דמשקע בחומרתא אף השיקוע היה בגלגלא כדי להשמיע כו' בהורידו ובהעלותו. גם זה ובהעלותו הוא דוחק ועיין כי כמדומה שכל זה משובש:
בהגה"ה המתחלת איכא בינייהו כו' ועוד מקשים דלפרוך וכו' ועוד אדפריך בסמוך כו' כצ"ל #(ס):
גמרא בי תרי היכרי הוו עבדי כו'. כה"ג בסוכה (נה):
רש"י ד"ה והן אומרים וכו' וקשיא (ליה) לרב חסדא. נמחק תי' ליה:
גמרא אין צריך לקדש כו׳ ופרש״י ואשמעינן אין לינה מועלת בקידוש. ובד״ח יש מקשים לפ״ז קשיא דידיה אדידיה דלעיל משני רבא אליבא דר״י לעולם ראב״ש היא וראה דבריו בתחילת עבודה ולא בסוף עבודה דהיינו במי שקידש בלילה לעבודת לילה וה״ק מקדש ממנו לעבודה ולמחר אינו מקדש ואוקמינן דאין צריך לקדש משמע דראה דבריו של ר״א אפילו מי שמקדש לסוף עבודה. ודוחק לו׳ דהך משמיה דאילפא קאמר וליה לא ס״ל דבכל הסוגיא דהכא לא משמע כן. ונ״ל ליישב ע״פ האמת דבלאו הכי יש להקשות למה לא משני רבא לעיל לעולם כראב״ש ואימא שכבר קידש מתחלה לעבודה קאמר וס״ל כראב״ש בין בתחלת עבודה בין בסוף עבודה כדאוקמינן אוקימתא דר״י הכי במס׳ יומא דף כ״ב ע״א אלא ע״כ דבאמת ר״י ס״ל כראב״ש בין בתחלת עבודה בין בסוף וכבר קידש מתחלה לעבודה קאמר מ״ה קאמר הכא כיור שלא שקעו מבערב מקדש ממנו לעבודת לילה ולמחר אינו צריך לקדש כדאוקמינן הכא רק לעיל רבא לא מצי לשנות הכי דא״כ יהיה קשה למה אמר ר״י קידש ידיו לת״ה למחר כו׳ הל״ל קידש ידיו לעבודת הלילה למחר א״צ כו׳ אלא ע״כ דוקא לת"ה קאמר דהוי תחלת עבודה אבל לעבודת הלילה דהוי סוף עבודה לא אבל הכא דאיסקנא דר"י ס״ל גזירת שיקוע ואסור להעלות הכיור כל הלילה עד שעת ת״ה לפ״ז שפיר נוכל לומר דס״ל אפילו קידש לעבודות הלילה אינו צריך לקדש למחר והא דקאמר קידש ידיו לת״ה משום דאינו מעלהו עד זמן ת״ה ואם אירע שלא שקעו מבערב וקידש ממנו לעבודת לילה נמי אין צריך לקדש למחר סבירא ליה נ״ל:
רש״י ד״ה איכא בינייהו כו׳ ולעולם והיינו דלא נקט כו׳ כצ״ל. ובד״ח נדפס נ״א ואינו מן הצורך:
ד״ה והאמר ר"י כו׳ בשלמא אהעלאתו לא קשיא כו׳ כצ״ל. פי׳ דלעיל אמר ר״י כיון ששקעו שוב אין מעלה והכא אמר ר״י שמעלהו לת״ה והא דלא משני רש״י דלעיל ס״ל לר״י כיון ששקעו שוב אינו מעלהו וכאן קאמר באם שלא שקעו הכיור מבערב כדאמר ר״י לעיל משמיה דאילפא לפ״ז למה קאמר קידש ידיו לת״ה למחר אינו צריך לקדש הא כיון שלא שקעו מבערב ע״כ היו מקדשים ממנו לעבודת לילה ור״י ס״ל דאפי׳ קדשו לעבודת לילה אין צריך לקדש למחר כדמסקינן אלא ע״כ דמיירי ששקעו מערב רק שהעלהו לקידוש ת״ה מ״ה מוכרח רש״י לפרש הטעם משום דלא סגי כו׳ נ״ל:
ד״ה בשלמא לרבא לא פסלה לינה וכדאמר ר״י כו׳ הד״א:
ד"ה אלא לאביי וה״נ נימא דנישקעי׳ כו׳ כצ״ל. ובד״ח נדפס נ"א ואינו מן הצורך:
ד״ה אי הכי כו׳ בתמיה אמאי אמר כו׳ הד״א:
ד״ה ומשני א״צ לקדש קאמר דכיון כו׳ כצ״ל:
ד״ה ומשני דמשקע ליה כו׳ וישמעו הכהנים בעזרה וליתו לפייס כו׳ כצ״ל ונדפס נ״א ואינו מן הצורך. והא דפרשי לעיל שהיו מזריזים את עצמן להיות נכונים להעלות אפר לתפוח וזהו היה קודם הפייס לעיל פרש״י אליבא דס״ד שהיה מסלק ליה לכיור ועדיין לא הגיע זמן לפייס אבל השתא דמשני דמשקעי ליה מסתמא לא היה משקעי ליה עד שקדשו אותן המעלים אפר לתפוח נמי ומ״ה פרש״י לפייס ופריך והא הוה גביני כרוז שהיה מעמידם לפייס אמתני׳ דבן קטין לא פריך והא הוה גביני כרוז דאיכא למימר דזהו הקול היה להעלות אפר לתפוח וגביני היה אחר שעה לעבודת פייס אבל השתא דמשני דמשקע ליה ע״כ לעבודת פייס הוה שכבר קדשו המעלים אפר לתפוח פריך שפיר והא היה גביני כרוז:
תוס׳ ד״ה אי משקע ליה כו׳ וא״ת לישני דנשמע קולו דקתני היינו בהעלותו כו׳. פי׳ אפילו לרב חסדא דס״ל שהיה למעלה כל הלילה עד ע״ה אפ״ה כיון שהגיע זמן קידוש היה משקע ליה ואח״כ היה מעלהו להשמיע קולו בהעלאתו כדי שידעו שהגיע זמן קידוש ואחר קידוש קודם ע״ה היה משקעהו שלא יפסל בע״ה:
בא״ד וי״ל היינו דקא משני משקע ליה בגילגלא והקול שנשמע כו׳ כצ״ל. ובד״ח נדפס נ״א ואינו מן הצורך:
בא״ד דמשקע בחומרתיה בגילגלא ואף השיקוע היה כדי כו׳ כצ״ל:
ד״ה הג״ה איכא בנייהו כו׳. וקשה א״כ א״ב טובא כו׳. פירוש לפרש״י למה לא משני כפשוטו מאי אינו מעלהו נמי דקאמר משום גזירת שיקוע שמא לא יחזור וישקענו ונמצא מ״ה פוסלו לעבודת מחר ולעולם אבל בהעלאות לילה אינו פוסלו לעבודת היום ולר״ח פוסל העלאת הלילה ולתרוייהו צריכה לשוקעו מבערב:
בא״ד ועוד דליפריך כו'. ובאמת לגי׳ רש״י דגורס אמאי ומשני א״צ לקדש ופירכא היינו דר׳ חסדא קאי אדלעיל וקושיא ראשונה נמי אפשר ליישב לפרש״י דבאמת טובא א״ב והא דמשני הכא להשמיענו אע״ג דר׳ חמא ס״ל דהעלאות הלילה פוסל לעבודת היום אפ״ה לא אסר ליה להעלותו משום גזירת שיקוע אלא דבהעלותו נפסל נ״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
גמרא משקע ליה בגילגלא ל״א דמשקע ליה בחומרתא עיין למרן הכ״מ בסוף פ״ג מהל׳ בית הבחירה שכתב דאפשר שרבינו מפרש השני פירושים וכו׳ ונ"ל דשני הפירושים שמפרש רבינו הן תלויים בהני תרי לישני ודוק:
שם והא הוה גביני כרוז יש להקשות אמאי לא פריך שם במסכת תמיד האי פירכא אמתני׳ גופא דבן קטין וי״ל דאמתני׳ גופא ליכא למיפרך דאיכא למימר הא דעשה בן קטין מוכני לכיור לא היה בשביל השמעת קול כדי שישמעו הכהנים ויבואו אלא כדי להעלות בו המים מן הבור ומה ששומעים קולו הוא ממילא ולא היה בשביל כוונה זו ולכך הוה גביני כרוז אבל הכא דמשני דהוה משקע ליה בגילגלא אע״ג דלישקוע לא צריך גילגלא ש״מ דעבדי הכי משום היכרא כי היכי דלישתמע קליה וישמעו הכהנים ויבואו ולכך פריך והא הוה גביני כרוז ודוק:
רש״י ד״ה ה״ג א״ה למחר אינו מקדש אמאי אין צריך לקדש וכו׳ כצ״ל:
ד״ה ומשני אין צריך לקדש ואשמעינן דאין לינה מועלת בקידוש וכדר״א יש מקשים לפ״ז קשיא דר״י אדר״י דלעיל משני רבא אליבא דר״י לעולם ראב״ש היא נראה דבריו בתחלת עבודה ולא בסוף עבודה והכא קאמר מקדש ממנו לעבודת לילה ולמחר אינו מקדש ואוקימנא דאין צריך לקדש משמע דראה דבריו של ראב״ש אפי׳ במי שמקדש לסוף עבודה וי״ל דהאי מימרא דקדש ידיו לת״ה וכו׳ היא סברת ר׳ יוחנן עצמו שהכריע להלכה תחלת עבודה כראב״ש ולבסוף עבודה כרבי אבל הך מימרא דמקדש ממנו לעבודת לילה ולמחר אין צריך לקדש אליבא דראב״ש אמרה וליה לא ס״ל ואין זה דוחק דהא לעיל אליבא דרבא בעינן לאוקמיה חדא כראב"ש וחדא כרבי ודוק ועיין בס׳ צ"ק שיישב בע״א:
ד״ה ומשני דמשקע וכו׳ וישמעו הכהנים שבעזרה וניתו לפייס וכו׳ והא דלעיל פי׳ להיות נכונים להעלות אפר לתפוח וכו׳ אפשר דמשום הא והא הוה ובס׳ צ״ק כתב וז״ל לעיל פרש״י אליבא דס״ד שהיה מסלק ליה לכיור ועדיין לא הגיע זמן לפייס אבל השתא דמשני דמשקעי ליה מסתמא לא הוה משקעינן ליה עד שקידשו אותן המעלין אפר לתפוח נמי וכו׳ ע״ש וזה אינו כיון דהשתא אוקימנן דהאי קול שהיו שומעים הוא קול השיקוע א״כ אותן המעלין לאפר לא קידשו כי אם אחר השיקוע שהרי שם במתני׳ קתני ולא היו שומעים וכו׳ והיו אומרים הגיע עת קדוש וכו׳ אלמא עדיין לא נתעוררו ממקומן עד ששמעו קול השיקוע ואח״כ קתני מתני׳ ראוהו אחיו שירד וכו׳ מיהרו וקידשו וכו׳ אלמא לא קידשו כי אם אחר השיקוע ודוק:
תוס׳ ד״ה אי משקע ליה וכו׳ וא״ת לישני וכו׳ היינו בהעלותו ר״ל אע״ג דלרב חסדא היה הכיור למעלה ולא היה משוקע מ״מ סבר רב חסדא דבשעת ת״ה היה מורידו ואח״כ מעלהו ומקדש כדי להשמיע קולו בהעלאתה שידעו שהגיע זמן קידוש ואח״כ סמוך לע״ה היה משקעו שלא יפסל וק״ל:
בא״ד וי״ל היינו דקמשני דמשקע ליה בגילגלא והקול שנשמע וכו׳ כצ"ל ור״ל היינו דקמשני דמשקע ליה בגילגלא כלומר משקע ליה ואח״כ מעלהו בגילגלא וק״ל:
בא״ד ואיבעית אימא דמשקע בחומרתא שהיה בגילגלא אף השיקוע וכו׳ כצ״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חידושים
תוס׳ ד״ה (הג"ה) איכא בינייהו כו׳ ולר״ח פוסלת ועוד דלפריך מיד היינו דר״ח ובסמוך פריך מכח למחר אינו כו׳ (כצ"ל נ״ל) והא פסול לעבודת דם משום לילה עכ״ל ור"ל ולכך אינו מעלהו כל הלילה דגזרי׳ שמא יקדשו ביום למתירים כיון ששקעו מבערב ולר״ח לא גזרינן דלא לקדש בו ביום למתירים דפסול מן התורה כו' וכמ״ש התוספות לעיל בשם רבו נ״ל ק"ל:
הגהות
גמרא אי הכי למחר אמאי אינו מקדש אמאי אין צריך לקדש כצ״ל לגי׳ ר״ש וכן הוא בגמרא של קלף.
לא היו רואים כו׳ (מיימוני פ״ג מה׳ בית הבחירה)
דשמע מהאי כו׳ גופא אמר ר״י כו׳ (מיימוני פ״ה מהלכות ביאת מקדש):
רש״י ד״ה והאמר ר"י כו׳ ונימא דנשקעי׳ כו׳ הס״ד:
ד״ה בשלמא כו׳ לא פסלה לינה הס״ד. (ותיבת כרבי יש למחוק):
ד״ה והאמר ר"י כו׳ כצ״ל:
ד״ה אלא לאביי כו׳ וה״נ נשקעי׳ כו׳ ובס״א שיקוע חייש והכא לא אמר דלשקעי׳ והכא כו׳ ועיקר דמודה ר׳ דמקרות כו׳ הד״א וקדושת כלי כו׳ דגריס ליה הס״ד וכצ״ל:
ד"ה מאי שנא כו׳ ומ״ש כו׳ הס״ד:
ד״ה דמסלק ליה כו׳ תרומת הדשן ור׳ יוחנן כו׳ (הד״א):
ד״ה אי הכי כו׳ דלילה לא פסיל כו׳ קידוש אחר כצ"ל והס״ד:
ד״ה ומשני כו׳ וכדר׳ אליעזר הס״ד (ועיין בתוס׳ שהקשו על פי׳ זה שנראה שהוא דחוק מאוד):
ד״ה איכא בינייהו כו׳ שימצאנו משוקע בקידוש כו׳ כצ"ל וכן הוא בס״א ותיבת בר׳ יש למחוק:
ד"ה והן אומרי׳ הגיע כו׳ מן הכיור כו׳ כצ"ל:
ד״ה לא דמשקע השתא הס״ד:
ד״ה מי כו' צריך להעלותו כו׳ (כצ"ל) וג' תיבות של לשוקעו אמר ליה יש למחוק (ובס״א קלי׳ הלא אין מוכני צריך לשקעו אלא להעלותו אבל כו׳ ועיקר נ״ל):
ד״ה ומשני כו׳ שעשה כו׳ הס״ד:
תוס׳ ד״ה מ"ש הכא דמשקע כו׳ למעלה וכר״ח כו׳ וי״ל היינו דקא מסיק ליה בגלגל הקיל כו׳ ומעלהו ואיבעי׳ אימא דמשקע בחומרת׳ וכו׳ כצ״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
רש״י ד"ה מאי שנא התם דמשקעי ליה כלומר מ"ש גבי אין מעלהו דחש לגזירת שיקועו כו׳ נראה כוונתו כיון דע״כ לרבי במי כיור גופיה פסלה לינה מקריאת הגבר וא״כ לפי מאי דס"ד דמקשה לא בעי רבי שיקועו א״כ קשה אף בלא רומיות רבי אדרבי קשה על רבי גופיה כיון דפסלה לינה למה לא תני שצריך לשקעו ולכן פירש דעיקר קושיא היא דלא חש לגזירת שיקועו ובל״ז י"ל דלא חש לגזירת שיקועו אבל מ״מ מצריך רבי לשקעו קודם עמוד השחר אבל השתא קשה מ״ש התם דחש לגזירת שיקועו דילמא לא ישקע והכא לא חש לשקעו אחר זה שלא יפשע קודם עמוד השחר וק"ל: ולפי שראיתי כמה פירושים בסוגי׳ זו אמרתי להאריך קצת כדי לברר כל הספיקות וביותר יש לדקדק דכולי אמוראי דלעיל מודו דספיקא הוי לר׳ אלעזר והכא מפשט פשיטא ליה ואני אומר דאף לסוגי׳ זו אליבא דכ"ע ספיקא הוי ואפילו לרבא דמוקמי להא דאמר ר״י קידש ידיו לתרומת הדשן כו׳ אליבא דר״א וראה דבריו בתחילת עבודה א״כ אי אפשר לספוקי בדברי ר״ש אינו מקדש דקאמר גבי כיור שלא שקעו אינו צריך לקדש דהלא לא ס"ל לר׳ יוחנן בסוף עבודה כר״א מ"מ אומר אני דשפיר יש לספוקי כיון דר״י סבר כר״א בתחילת עבודה יש לספוקי בדברי ר״י אי סבר אף דמי כיור לא פסלה לינה מתחילת עבודה או לא דבמי כיור מודה דפסלה לינה אף בתחילת עבודה ולכך תני דברי ר"א גבי כיור שלא שקעו אינו מקדש ומבעי׳ לן אי אינו מקדש פירוש ואין צריך לקדש ואשמועינן כמחלוקות בזו כך מחלוקות בזו דאף במי כיור אינו פוסל לינה ונשמע מיני׳ לר״י דסובר כוותי׳ בתחילת עבודה דלא פסלה לינה אף במי כיור לא פסיל לינה מתחילת עבודה או דילמא אינו מקדש דאין רשאי לקדש ואשמועינן דמודה ר׳ אליעזר דמי כיור פסלה לינה ונשמע מיניה לדידיה דסבירא ליה כוותי׳ בתחילת עבודה דלא פסלה לינה מ״מ במי כיור פסלה לינה אף מתחילת עבודה. ועתה אכתוב לך פירושא דהאי שמעתא דר׳ חייא דאמר מי כיור נפסלין למתירין כמתירין וגם רב חסדא דסבר דאין נפסלין אלא באיברים פלוגתייהו אף לר"א בר״ש לפי מאי דמספקא לן אם ר"א מודה במי כיור דנפסלין בלינה וכן ר"י דאמר שוב אין מעלהו לפי מאי דסלקא דעתך דאפילו לעבודת לילה לא חזי אפילו לר״א לפי מאי דמספקא לן דמודה ר״א במי כיור וע"כ פלוגתייהו דרבי ור"א בר"ש בקידוש ידים אם פסלה לינה מיירי ע״כ אם קידש ביום לעבודה ועבר עליו לילה דלרבי פוסל בה לינה אף דמים כשרים היו למתירין מ"מ פוסל בה לינה ור"א לא פסיל בה אבל אם קידש בלילה אף לר"א למחר צריך לקדש דקידוש זה ממים פסולים קאתי אי ר"א מודה במי כיור דפוסל בה לינה ולרבי חייא בר יוסף דסבר לעבודת לילה חזי י״ל דפלוגתייהו דרבי ור״א אף בלילה דלרבי צריך למחר לקדש אף לאיברים ולר״א אין צריך לקדש למחר לאיברים אבל לקומץ ודם אף לר״א צריך לקדש כיון דקידוש זה בא ממים פסולים לעבודת מתיר וזה לפי מאי דמספקא לן דמודה ר"א במי כיור דפוסל בה לינה ולפי מאי דמסיק דלרבי לא פסלה לילה לעבודת מתיר אלא עמוד השחר באיברים והא דקאמר אינו מעלהו מפני גזירת שיקועו איכא לספוקי הא דאמר כיור שלא שקעו בערב מקדש ממנו לעבודות לילה ודוקא שלא שקעו אבל אם שקעו אסור להעלות מטעם גזירת שיקועו שלא יפשע א״כ לא משכחת לה דמי כיור שלא היו משוקעים בעמוד השחר אלא אם לא שקעו מבערב דאם היה משוקע בערב לא משכחת לה דלא יהיה משוקע בעמוד השחר כיון דאסור להעלות ולכך תני כיור שלא היה משוקע בערב מקדש ממנו לעבודות לילה ולמחר אם לא שקעו בעמוד השחר אינו מקדש אינו רשאי לקדש אף לר״א דר״א מודה דמי כיור פסולים בעמוד השחר או אינו צריך לקדש וכמחלוקות בזו כך מחלוקות בזו ואשמועינן דטעמא דר״א דסבר אין לינה פוסלת ע״כ הטעם משום דמי כיור לא פסלה לינה אבל אי היו מי כיור פסולים בלינה היה מודה לרבי דקידוש ידים נמי פסיל בלינה. ועתה יתבאר לך הכל על נכון בס"ד דפריך למימרא דאף לעבודת לילה לא חזי והאמר ר"י כיור שלא שקעו כו׳ ולמחר אינו מקדש וע״כ האי אינו מקדש משמע דאסור לקדש דלא נפשוט אבעין וע״כ איך אפשר לומר דאינו רשאי לקדש הלא תקשי דרבי אדרבי דהכא אמר דאף לעבודות לילה לא חזי ומתרץ מאי אינו מעלהו נמי דקאמר לעבודות היום אבל לעבודות לילה חזי כפי׳ רש"י אי הכי היינו דר׳ חייא בר יוסף איכא בינייהו גזירת שיקועו דבאמת בשביל עבודות מתיר לא היה צריך לשקעו בערב כיון דאין המים יכולים לבוא לידי פסול דיכול לקדש לעבודות לילה ואף ביום יכול לקדש לאיברים אם היה משוקע קודם עמוד השחר אלא עיקר גזירה דילמא יפשע ולא ישקע קודם עמוד השחר ויבאו המים לידי פסול דלא יכול לקדש אף לאברים ופריך והאמר ר"י קידש ידיו לתרומת הדשן כו׳ בשלמא לרבא דמוקים להאי כר"א בר״ש וע״כ לדידיה הא דמספקא לן הא דאמר ר"י גבי כיור שלא שקעו ולמחר אינו מקדש דאינו רשאי לקדש דמודה ר״א דמי כיור נפסלין בעמוד השחר ונשמע מיניה לדידיה דסבר כוותיה בתחילת עבודה מ"מ מי כיור נפסלין בעמוד השחר או דילמא א״צ לקדש ואשמועינן כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו וא״כ לדידיה דסבר כוותי' בתחילת עבודה א״כ אין פוסל לינה בעמוד השחר והא דסבר ר׳ יוחנן דאף למתירין פוסל לילה כרבי אלא לאביי דמוקים ליה כרבי וע״כ לרבי לא חש הכא לגזירת שיקועו של עמוד השחר אלא סבר דלא פסיל מים מקריאת הגבר דאי חש הכא לגזירת שיקוע וסובר דפוסל מים אף אחר קריאת הגבר א״כ אמאי למחר אין צריך לקדש הלא לרבי לילה פסיל לעבודות מתיר וא"כ אמאי אין צריך לקדש למחר הלא קידוש זה ממים פסולים אתו אלא ע"כ דרבי סבר דלא חש לגזירת שיקוע בעמוד השחר אלא דאחר קריאת הגבר אין פסולים מים בלינה והכא סבר רבי כר׳ חייא בר יוסף דסבר דלילה פוסלת למתירין ולאיברים אינה פסולה לילה אלא בעמוד השחר ואיכא בינייהו גזירת שיקוע ולרבי אסור להעלות שלא יפסול בעמוד השחר א״כ קשיא דרבי אדרבי דמ״ש התם דמשקעי ליה דחש לגזירת שיקוע שלא יפסול בעמוד השחר ומ״ש הכא דלא משקעי ליה דלא חש לגזירת שיקוע של עמוד השחר ש״מ דעמוד השחר אינו פוסל המים והכא אם לא היה משוקע בעמוד השחר פסיל ומשני דמסלק ליה והדר משקעי׳ ליה דבאמת רבי מודה דצריך לשקעו בעמוד השחר דמים נפסלין בעמוד השחר ופריך אי הכי למחר אין צריך לקדש למימרא למתירין מיחזי חזי כצ״ל ר"ל כיון דרבי מצריך ע"כ לשקעו קודם עמוד השחר ש״מ דסבר דמי כיור פוסל אף אחר קריאת הגבר א"כ ע״כ למימרא דלמתירין מחזי חזי דאי לאו חזי למתירין איך למחר אין צריך לקדש הלא מימיו פסולים לעבודות מתיר אלא ע"כ ש״מ דאף לעבודות מתירין מיחזי חזי א"כ היינו דרב חסדא ומתרץ מצות שיקוע איכא בינייהו כפי׳ רש״י והשתא נתברר לך כל הסוגי׳ על נכון באין גימגום ודוק:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
א דף כ"א ע"ב גופא אמר ר' יוסי בר"ח כל כיור שאין בו כדי לקדש ד' כהנים ממנו אין מקדשין בו וכו' מיתיבי כל הכלים מקדשין בין שיש בהן רביעית בין שאין בהן רביעית ובלבד שיהו כלי שרת אמר רב אדא בר אהבה (ולפי גירסת השיט"מ] בקודח בתוכו והא ממנו אמר רחמנא ירחצו לרבות כלי שרת וכו' מק"ו מכנו וכו' יעו"ש עי' פירש"י ותוס' בהא דקודח בתוכו, - והנה הרמב"ם בפר"ה מביאת מקדש הי"א כתב וז"ל ובכל כלי הקודש מקדישין בין שיש בהן רביעית ובין שאין בהן רביעית עכ"ל וכתב הראב"ד א"א ובקודח מתוכו יעוי"ש, והביאור בדבריו לפי מה דאיתא בסוגיא זו דלר' יוסי בר"ח דאמר דבעינן שיהי' הכיור שיעור מים לקדש ארבעה כהנים, ובכדי שלא תיקשה מהא דתניא כל הכלים וכו' דמקדשין גם מכלי שאין בו רביעית ההכרח לומר דמיירי שהכלי קודח מתוך הכיור. ודינו ככיור ממש. ועי"ז יושלם התנאי של השיעור בכדי לקדש ארבעה כהנים. ובזה שפיר כתב הראב"ד דאם אנו תופסין להלכה דמקדשין מכלי אף שאין בו רביעית ע"כ מיירי באופן שהכלי הקטן הזה קודח מתוך הכיור. - אבל לפ"ז תיקשה טובא על הרמב"ם, דכיון דפסק שם בהי"ג כר"י בר"ח דבעינן שיעור לקדש ד' כהנים, וא"כ גם הוא ע"כ מוכרח לומר דהא דקידוש ידו"ר בכלי שאין בו רביעית, היינו בקודח מתוכו, וזהו כוונת הראב"ד בהשגה.
ב הנה יש לעיין בעצם דין קידוש ידו"ר לאיזה ענין הוא בא, אם הוא ענין טהרה. או שהוא ענין קדושה, ענין טהרה כיצד, היינו דכמו שמצינו שרבנן חשו לסתם ידים ואמרו שסתם ידים טמאות, כן באופן הזה ציותה התורה שתהיינה הידים טהורות ונקיות, ואמרה אשר מחויב הכהן העובד בקודש לרחוץ ידים ורגלים, וזהו ענין טהרה. ענין קדושה כיצד, היינו דהתורה לא חשה לנקיות ידים כלל, וגם אם היו הידים והרגלים טהורים ג"כ בעי קידוש ידים ורגלים מן הכיור, -ונפק"מ בין הטעמים לענין אם טבל הכהן במקוה במקום קידוש יו"ר, דאז הדין כך הוא, דאם כל עיקר הקידוש בא לתכלית הנקיון, דאז מהני גם טבילה, ואדרבה יותר עדיפא ג"כ, אמנם אם אמרינן שכל עיקר קידוש יו"ר הוא ענין קדושה ואינו ענין כלל לנקיון ולטהרה, א"כ מה מועיל הא דטבילה במקוה, והנה מבואר ביומא ל"ב דפריך שם ומה במקום שאינו טעון טבילה טעון קידוש, מקום שטעון טבילה אינו דין שטעון קידוש יעוי"ש - ואם אמרינן שעיקר דין קידוש הוי ענין נקיות וטהרה א"כ אין זה ק"ו כלל דהלא אית לן לומר להיפוך אדרבה כיון שטעון טבילה א"כ אינו טעון קידוש, יען דכבר טהור הוא לגמרי מהטבילה, ומוכח לפ"ז דכל עיקר הקידוש לקדש בא היינו להוסיף קדושה על היו"ר ולא בשביל נקיות וטהרה בא. - ובתוספתא דמנחות פר"א דכהן גדול ביוהכ"פ שטבל ולא קידש יו"ר עבודתו פסולה יעוי"ש, והיינו כדברינו דהקידוש יו"ר לקדש בא דוקא, - ולפלא על החת"ס בחאו"ח סי' קע"ג שרוצה לומר דאינו מחויב מיתה אם טבל ולא קידש יו"ר יעוי"ש. - והביאור דלקדש היינו שצריך לקדש את ידיו ורגליו במים קדושים המקודשים בכלי שרת דוקא.
ג ויש להבין עצם הדין דריבר"ח דסבר דבעינן בכיור כדי ארבעה כהנים לקדש ממנו יו"ר דהלא כל עיקר שיעור זה למה הוא בא דכיון דכל כלי שרת כשרים לקדש וגם כף כשרה לקדש ממנה, וא"כ אין יתרון לכיור משארי כלי שרת, ולא הוי הכיור מיוחד דוקא לזה כיון דגם שארי כלי שרת מקדשין, וא"כ אינו מובן למה נתנה התורה שיעור לכיור, וע"כ דריבר"ח סבר דיתרון יש לכיור על שארי כלי שרת, ולהכי שפיר הקפידה תורה שתהי' בכיור דוקא. וממילא בעינן שעור מיוחד, אבל גם זה אינו מובן כיון דכל עיקר המטרה של קידוש יו"ר הוא בכדי לקדש יו"ר לעבודה שיהיו מקודשין, וא"כ איזה הבדל יש בין כיור לשארי כלי שרת הא גם בשארי כלי שרת הוי המים קדושים, וא"כ למה בעינן דוקא כיור. ובהכרח צריך לומר דיש יתרון לכיור על שארי כלי שרת גם בעצם קדושתו לענין לקדש יו"ר, ולהכי בעינן דוקא כיור. וממילא בעינן דוקא שיעור מיוחד כמו שבעינן שיעור מיוחד לכל אחד ואחד בשיעורו. ואמר ריבר"ח דהשיעור המיוחד להכיור הוא אשר ארבעה כהנים יכולים לקדש ידו"ר בבת אחת
ד וביאור שיטת ריבר"ח דסבר דהכיור יש לו יתרון קדושה, היינו שקדושת קרבנות יש בהכיור. ולפי יתרון קדושת עבודה ועבודה לפי איכות הקרבתם וקדושתם, הנה קדושה כזו נמצא ג"כ במי הכיור, ומי הכיור מקדשין את היו"ר לפי האיכות של העבודה, והמים של הכיור המה כמו חומר היולי להקדושה ליתן קדושה על היו"ר לכל עבודה ועבודה כפי ערך קדושתה, וזהו ג"כ סברת ר"ח בר יוסף דסבר הכא בזבחים כ"א מי כיור נפסלין למתירין כמו המתירין, ולאברים כאברים, ורב חסדא סבר אף למתירין אינן נפסלין אלא בעמוד השחר כאברין יעו"ש והביאור בדבריהם כמו שכתבנו דרבי חייא בר יוסף סבר הסברא שכתבנו דהמי כיור יש להן הקדושה של העבודה כפי איכות העבודה, דהיינו שקדושת הקרבן יש על המים של הכיור, להכי נפסלין כפי זמן הקרבן, ור"ח סבר דאין קדושת הקרבן על מי הכיור רק המים המה מים קדושים ותו לא, וריבר"ח סבר ע"כ כר' חייא בר יוסף בקדושת הקרבן על מי הכיור. להכי בעינן דוקא מי הכיור, וממילא בעינן שיעור מיוחד לכיור. והגמ' פריך מהא דתניא דכל כלי שרת מקדשין, והוכרח ריבר"ח לשנוי' דמיירי שהכלי שרת היו קודחים מתוכו, ואז קדושת הכיור איכא גם בהמים אשר בהכלי שרת, ולפ"ז הרמב"ם דפסק כרב חסדא דאין מי הכיור נפסלין רק בעמוד השחר ע"כ דאין יתרון קדושה למי הכיור, ודומה כיור לשארי כלי שרת, ולכן כמו ששארי כלי שרת ג"כ מקדשין כמו שכתב הרמב"ם להדיא להכי לא כתב הרמב"ם דבעינן בכלי שרת שיהיו קודחים מתוכו.
ה אמנם לפ"ז יש להבין מדוע כתב הרמב"ם שם בהלכה י"ג עצם הדין דבעינן מים בכיור כדי לקדש ארבעה כהנים יעוי"ש. דהלא מה שייך הכא שיעור כיון דאין יתרון לקדושת הכיור על שארי כלי שרת, וא"כ מדוע בעינן שיעור מיוחד לכיור. כיון שכל כלי שרת מקדשין יו"ר אפילו בשאין בהם כדי רביעית, ולא גרע מי כיור מהם ודוחק לומר דדין מיוחד הוא בכיור למצוה בעלמא.
ו ונראה לבאר הענין לנכון, והוא בהקדם מה שיש לעיין בעיקר הדבר הא דרבתה תורה כלי שרת לקידוש ידים ורגלים. דממנפ"ש אם יש בהם כשיעור ד' כהנים, א"כ הרי זה ממש כיור ואם אין בהם שיעור ד' כהנים, א"כ תיקשה לריבר"ח דסבר דכל כיור שאין בו שיעור לד' כהנים אין מקדשין ממנו ואם רבתה תורה באופן שהכלי שרת היו קודחין מן הכיור. א"כ תיקשה גם כן למ"ל קרא לרבות הא הרי זה כיור ממש, דכיון שבא מכלי גדול הרי זה דינו גם כן כהכלי הגדול בעצמו.
ז לכן נראה דשני דינים יש בקידוש יו"ר. א. בדבר קידוש המים בכלי שרת. ב. קידוש יו"ר מכלי שרת, והנה בדבר קידוש המים בכלי שרת בעינן שיעור למים, מטעם כי כן הוא הדין בכל כלי שרת, אשר בשיעור המדה מקדשין. ואם חסר מן השיעור אין מקדשין, וזהו שאמרו במנחות ח' אין מקדשין אלא מלאים, והיינו כפי השיעור שקצבה תורה למדת הכלי, וגם בעינן שיהי' השיעור בשלימות, - והנה השיעור להכלי שרת אשר הוא נקרא כיור, היינו הכלי המקדש את המים הוא שיעור ידו"ר לארבעה כהנים, וכלי שאינה מחזקת שיעור זה, או אף אם מחזקת שיעור זה, אמנם אין מים בכלי בשיעור זה, גם כן אין קדושה להמים, ופסולים לקידוש ידו"ר, - אמנם לאחר שנתקדשו המים בכלי שרת, בזה רבתה תורה דהמים הקדושים כשינתנו בכלי שרת אחרת שאינה מחזקת בשיעור הזה, ואין עלי' תורת כיור, לקדש המים להיות קדושים, מ"מ מותר לקדש, וזהו ששנה לנו התנא בכל הכלים מקדשין אפילו בכלי שאינה מחזקת רביעית, ובלבד שיהו כלי שרת, והיינו דבעינן הקידוש מכלי שרת, וזה רבתה תורה מהא דכתיב ירחצו דעצם הקידוש תהי' מכלי שרת איזה שיהי'. - ובזה פריך הש"ס אי הכי כלי חול נמי, והיינו דכיון דהמים קדושים כבר מהכיור, א"כ אפשר דרבתה תורה דסגי הקידוש גם בכלי חול, כיון דלא חסר קדושה להמים ובזה משני הש"ס דלא מצינן לומר הקידוש ידו"ר מכלי חול אף אם המים קדושים, מטעם דילפינן ק"ו מכנו של כיור דאין לו תורת קידוש כלל, בין לענין לקדש המים, ובין לקדש ידו"ר והיינו דילפינן דאין לכנו של כיור פעולת הכיור כלל אף לענין לקדש ידים ורגלים אף במים קדושים, מדאמרה תורה וכנו נחושת" דדוקא לענין נחושת אמרה תורה ששוה הכן להכיור, ולא לדבר אחר. - זהו לדעתינו ביאור הסוגיא.
ח והנה הרמב"ם כתב בפר"ה מביא"מ ה"י וז"ל מצוה לקדש ממי הכיור, ואם קידש מאחד מכלי השרת, הרי זה כשר. - וע"כ הביאור אחד מהכלי שרת, היינו גם כן באופן המחזיק שיעור קידוש של ד' כהנים, ושם בהלכה י"א כתב ובכל כלי הקודש מקדשין בין שיש בהם רביעית ובין שאין בהם רביעית, ולפ"ז ע"כ הביאור באופן שהמים המה קדושים מכבר. וזהו שכתב הראב"ד בהשגה. ובקודח מן הכיור שיש בו לקדש ארבעה כהנים, וזהו ע"כ בהכרח כפי שיוצא מן הסוגיא. - והא דלא חש רבינו להזכיר זה דבעינן תנאי זה, נראה דכיון דע"כ מיירי בלא"ה באופן שהמים הם קדושים, ולא כתב רבינו מרוב פשיטותו, דע"כ גם בהא דהלכה הקודמת, מיירי רבינו באופן שהמים המה קדושים, וכבר נתקדשו בכלי שרת המחזיק השיעור כדי לקדש ידו"ר שיעור מים של ד' כהנים, ובאופן זה מיירי שם הא דממעט כלי החול, וכמו שכתבנו לעיל בביאור הסוגיא, - ובזה יובן היטב הא דסד"א דגם כלי חול ראוי לקידוש ידו"ר, לולא דמיעטה תורה בהדיא, אשר לכאורה תמוה טובא דהלא קידוש ידו"ר הוא בפנים, והיאך יקדש כלי חול, גם מדוע מדייק התנא בלשון ובלבד שיהי' כלי שרת, מהו לשון בלבד, אבל לדברינו אתי שפיר, והיינו דע"כ הא דתניא דבכל הכלים מקדשין, היינו באופן שהמים כבר מקודשים הם, בקדושת הכיור שיש בו השיעור כדי לקדש ארבעה כהנים. ורק על פעולת הקידוש בעצמותו סגי באיזה כלי שרת שיהי' - ושפיר יש מקום לומר דגם כלי חול מועיל על פעולת הקידוש ידים ורגלים, כיון שהמים מקודשים הם מקודם, בקדושת הכיור, רק התורה מעיטה כלי חול, ועל זה מדייק ואמר ובלבד שיהיו כלי שרת, היינו אעפ"י שהמים קדושים הם בקדושת הכיור, אמנם גם על פעולת הקידוש בעצמותו בעינן כלי שרת דוקא. - והרמב"ם דמפרש הסוגיא באופן הזה, היינו בקידוש מכלי שרת זהו דוקא על פעולת הקידוש בעצמו. והמים המה קדושים בקדושת הכיור. והיינו שע"כ המים הם מהכיור, ומובן מאיליו, ולא הוצרך הרמב"ם לכתוב בהדיא. - וממילא מובן שמפרש הרמב"ם הא דקודח מתוכו כפי' התוס' שהמים נשאבו מהכיור, - ושיטת הראב"ד בזה דגם על פעולת הקידוש בעינן כיור, ומפרש קודח מתוכו כפירש"י, - לכן השיג על הרמב"ם וכתב דבעינן גם לזה קודח מתוכו, אבל שיטת הרמב"ם כמו שכתבנו דעל פעולת הקידוש ידו"ר בעצמו, לא בעינן שיהי' מחובר להכיור, כיון שהמים קדושים הם בקדושת הכיור, וכמש"נ.
ט והנה לפי מה שביארנו דשיטת הרמב"ם דהקידוש להמים בעינן דוקא כיור, היינו שמחזיק כדי לקדש ארבעה כהנים, ולפעולת הקידוש בעצמו, היינו לקדש ידיו ורגליו, בזה סגי גם בכלי שאין בו כשיעור הזה, מבואר מזה דשונה הכיור משאר כלי שרת, - ולפ''ז יש לעיין בהא דאמרה תורה "ממנו" ולא בתוכו, לומר שאם הכניס יו"ר בהכיור בעצמו אין זה קידוש, ולא עלתה לו, היאך הדין בשארי כלי שרת באופן שהכניס יו"ר לתוך הכלי, אם עלתה לו הקידוש.
י עוד יש להעיר אם נחליט דלשיטת הרמב"ם שפיר דמי גם אם הכניס ידיו ורגליו לתוך הכלי שרת והוי קידוש מעליא, מטעם דלא נאמרה מיעוט זה דממנו ולא בתוכו רק על הכיור ולא על שארי כלי שרת, - היאך הדין גם על הכיור בשעה שהי' משוקע במים, והמים מקיפו מכל צד גם למעלה מן הכיור, והכניס ידיו ורגליו בתוך הכיור ממש, אם עלתה לו הקידוש הזה, והיינו דיש לומר דבשעה זו נתבטל ממנו קדושת הכיור אבל יש עליו קדושת כלי שרת ככלי שרת דעלמא, א"ד דבשעה זו אין להכיור גם קדושת כלי שרת כלל.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
איכא בינייהו גזירת שיקוע. כלומר הא דאוקים אין מעלהו דרבי יוחנן משום פסול עבודת יום לא כדקס''ד שיהא הלילה פוסלו לעבודת היום כרבי חייא אלא שמא לא יחזור וישקענו ונמצא עמוד השחר פוסלו לעבודת מחר ולעולם (אם שקעו קודם עמוד השחר כשר) והיינו דלא נקט רבי יוחנן לישנא דפסולה אלא לשון איסור העלאה שלא יגרמו להן ליפסל דכיון דקדש להו בכלי שרת מצוה לשמרן כשאר קדשים ומיהו בהעלאה לא מיפסיל ולקמן פריך היינו דרב חסדא דאמר לילה לא פסיל אלא עמוד השחר פוסל ורבי חייא לא אסר ליה להעלותו משום גזירת שיקוע אלא דבהעלותו נפסל מיד לעבודת מתיר הלכך נקט לשון נפסלין: והאמר רבי יוחנן כו'. אלמא אמר שמעלהו לקדש לתרומת הדשן ולא הצריך לחזור ולשקעו ובשלמא העלאתו לא קשיא לן דלא סגי בלאו קידוש זה שזכה לפייס של תרומת הדשן ולגזירת שיקוע ליכא למיחש דכיון שמצאו משוקע והעלהו ועכשיו הגיע הזמן הסמוך לפסולו לא פשע ביה והדר משקע ליה ולא דמי למעלהו בלילה שמניחו לקדש בו כהנים הבאים תמיד להקטיר ואתי למיפשע ביה אלא הא קשיא לך דלא איירי בה רבי יוחנן במצות שיקוע ונימא דנישקעיה: בשלמא לרבא דמוקי. לעיל הא מילתא דר' יוחנן אליבא דרבי אלעזר דאמר אין לינה מועלת בקידוש איכא למימר דמשום הכי לא חש לשיקועו דקסבר רבי אלעזר דבמי כיור גופייהו נמי לא פסלה לינה: הא. דאמר ר' יוחנן לעיל אין מעלהו: כרבי. אמרה דאמר לינה מועלת בקידוש וכל שכן במי כיור: אלא לאביי. דאוקים לעיל כרבי קשיא דרבי אדרבי לעיל א''ר יוחנן אליבא דרבי לגזירת שיקוע חייש והכא נמי נשקעיה והכא ליכא למיתלי טעמא במודה רבי דמקרות הגבר עד צפרא לא פסלה לינה דבשלמא גבי קידוש דפסול לינה דידיה דרבנן שהרי אין המים בעולם הוא דאיכא למימר הכי אבל מי כיור דהוו קמן וקדושת כלי עליהם ולינה דידהו דאורייתא עמוד השחר הוא דגרים ליה: מאי שנא התם דמשקע ליה. כלומר מאי שנא גבי אין מעלהו דחש לגזירת שיקועו ומ''ש כו': דמסלק ליה והדר משקע ליה. לאחר קידוש תרומת הדשן ורבי יוחנן הוא דלא איירי בתקנת מי כיור אלא בהלכות קידוש לאשמועינן דמודי רבי מקרות הגבר עד צפרא לא פסלה לינה: הכי גרסי' אי הכי למחר אינו מקדש אין צריך לקדש היינו דרב חסדא כו'. אי הכי דלר' יוחנן אוקמא דלילה לא פסל ולמחר אינו מקדש בתמיה: אמאי. א''ר יוחנן משמיה דאילפא מקדש ממנו לעבודת לילה ולמחר אינו מקדש דשמעי' מיניה דמשום דלא שיקעו בערב קא פסל להו קידוש מחר: ומשני אין צריך לקדש. קאמר דכיון שקידש לעבודת לילה אין צריך למחר ואשמעי' דאין לינה מועלת בקידוש וכדרבי אלעזר: היינו דרב חסדא. השתא דאוקמא אין מעלהו דר' יוחנן משום פסול עמוד השחר אבל לילה לא פסיל היינו דרב חסדא: איכא בינייהו מצות שיקוע. לר' יוחנן מצות שיקוע מבערב כדי שימצאנו משוקע בקידוש תרומת הדשן ויהא נזכר לחזור ולשקעו והיינו דקאמר כיון ששקעו אלמא מבערב הוא משקע ליה ולרב חסדא לא החמירו בו כל כך ואין מצות שיקועו אלא סמוך לזמן פסולו קודם עמוד השחר: לא היו רואין אותו כו'. [במי שזכה] בתרומת הדשן קמיירי במסכת תמיד כשהיה נכנס לעזרה לקדש ידיו ורגליו לא היה מכניס בידו לא נר ולא אבוקה אלא מהלך לאור המערכה ולא היו רואין אותו אחיו [הכהנים] שהיו בבית מוקד עד ששומעין כו': והן אומרים הגיע. לכיור מזרזין את עצמן להיות נכונים להעלות אפר לתפוח לאחר שירד זה מן המזבח כדתנן לעיל גבי ראוהו אחיו הכהנים שירד: מאי לאו. האי שמיעת קול העץ דקתני דסליק ליה לכיור מן הבור אלמא משוקע הוה וקשיא ליה לרב חסדא דאמר לא משקע ליה עד צפרא: לא דמשקע. השתא: מי משתמע קליה. הלא אין מוכני צריך לשוקעו אלא להעלותו אבל שיקועו משלשלו לבור והוא נופל מאליו: ומשני דמשקע ליה בגלגלא. כי היכי דלישתמע קליה וישמעו הכהנים הישנים בעיר וניתו לפייס דתנן במסכת תמיד (פרק ג מ''ח) מיריחו היו שומעין את קול העץ שעשה כו': בחומרתיה. גלגלא: והא גביני כרוז. שהיה מכריז עמדו הכהנים לעבודתכם ולוים לדוכנכם וישראל למעמדכם: גביני. שם האיש: בי תרי היכרי הוו עבדי. שתי היכרות עושין לדבר: כל הכלים מקדשים. מים שנתקדשו בהן לקדש את הידים ורגלים:
כל הלילה רק בשקיעת החמה ובעמוד השחר והיינו גזירת שיקוע דקאמר בסמוך דגזרינן שיהא משוקע כל הלילה עד תרומת הדשן כדי שידעו העולם שלא שקעוהו מבעוד יום כי אם להיות זכורים על ידי כך שיקוע דסוף כל הלילה שכשמצאוהו משוקע בשעת תרומת הדשן יחזרוהו וישקעוהו קודם היום כי אם יעלוהו לאחר שקיעת החמה יש לגזור שמא יאמרו שלהכשירו לעבודת מתירין למחר שיקעוהו בשקיעת החמה וכשר למתירין אף על פי שיעלהו לאחר שקיעת החמה ופריך אי הכי היינו דרבי חייא ברבי יוסף שפוסל למתירין בשקיעת החמה כי לרב חסדא שאינו פוסל למתירין אלא בעמוד השחר לא איכפת לן במה שיכשירום למחר למתירין כי בשיקוע דעמוד השחר מתכשר אפי' למתירים ומשני איכא בינייהו גזירת שיקוע דרבי יוחנן גזר להשהותו בשיקוע משום שיקוע דשקיעת החמה שאנו צריכין אז לשקעו כדי להזכיר שיקוע דסוף הלילה שלא יאמרו שאינו להזכיר אלא להכשיר למתירין ולכך צריך להשהותו עד תרומת הדשן כדפרישית ורבי חייא בר יוסף לא גזר והא''ר יוחנן קידש ידיו לתרומת כו' בשלמא לרבא דמוקי ליה לההיא כרבי אלעזר בר' שמעון הא כרבי איכא למימר דסבירא ליה לרבא דלרבי אלעזר ברבי שמעון לא פסלה לינה במי כיור כמאן דאמר לעיל כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו ולא כההיא דלא פשיט ליה לעיל ולמחר אינו מקדש דבמילתיה דאילפא אינו צריך לקדש קאמר כרבי אלעזר ברבי שמעון ולא קאי אמי כיור לפוסלם למחר כי כשרים הם לרבי אלעזר בר''ש אלא לאביי דמוקי לה כרבי קשיא דרבי אדרבי דמאי שנא בהא דכיון דשקעו שוב אינו מעלהו דמצריך לשקעו כדי להזכיר שישקעוהו בסוף הלילה ומאי שנא בהא דקאמר דכבר קידש מתחילת עבודה דמשמע דתרומת הדשן תחלת עבודת היום שמשם ואילך עסוקים בעבודת היום בלא הפסק וכל שעה מקדש ועובד כל הבא לעבוד משם ואילך משמע דלא משקע ליה אחר שהעלהו לתרומת הדשן שאם כן יש הפסק בדבר ומשני הא דקרי ליה תחילת עבודה לאו משום דלא משקע ליה דודאי מסלק ליה והדר משקע ליה וקצת יש תימה בין לפי' זה בין לפירוש אחר לישנא דמסלק ליה דהא נמי היה יודע דמסלק ליה ואין קשה לו אלא משיקוע (דבתרא) מאי שנא הכא דמשקע ליה ומאי שנא התם דלא משקע ליה: אי משקע ליה. שהיה למעלה וכרב חסדא ומורידין לבור הלא אין קולו נשמע וא''ת לישני דנשמע קולו דקתני היינו בהעלותו וי''ל היינו דקא אמר דמשקע ליה בגלגלא (כגון) לבור והקול שנשמע היינו בהוציאו מן הבור ומעלהו ואי בעית אימא דמשקע בחומרתיה דהיה בגלגלא אף השיקוע כדי להשמיע קול הרבה בהורידו ובהעלותו: הגה''ה איכא בינייהו גזירת שיקוע. פירש רש''י משקעו בערב שלא ישכח לשקעו בעמוד השחר אבל לילה אינו פוסלו כלל לעבודת דם למחר אם משקעו בעמוד השחר ולרבי חייא לילה פוסלו וקשה אם כן איכא בינייהו טובא דלרבי יוחנן לילה אינה פוסלת ולרבי חייא פוסלת ועוד דליפרך מיד היינו דרב חסדא ועוד דבסמוך פריך מכח למחר אינו צריך לקדש אלמא למתירין חזי היינו דרב חסדא משמע דבלאו ההיא דלמחר וכו' לא הוה מצי למפרך מידי לכך נראה לי גזירת שיקוע ואם לא שיקעו יהא פסול מדרבנן לעבודת דם משום לילה אפילו שקעו בעמוד השחר ולר' חייא יהא פסול מן התורה ולכך פריך למחר אינו צריך לקדש אלמא אפילו מדרבנן כשרה לעבודת דם ואין לילה פוסלן ואם כן היינו דרב חסדא וקאמר איכא בינייהו מצות שיקוע. ברו''ך: