דף כ - ב
ואם כן, בשלמא לאביי, דמוקים לה לדברי רבי יוחנן כרבי, ופסול לינה הוא רק גזירה דרבנן, ומודי רבי דמקרות הגבר עד צפרא לא פסלה לינה, הא מני - רבי היא, ולפיכך מועיל הקידוש שמקדשים עם קרות הגבר אפילו לעבודה שמתמשכת לאחר עלות עמוד השחר.
אלא לרבא, דמוקים לה לרבי יוחנן כרבי אלעזר ברבי שמעון. אבל לרבי, דסבר פסול לינה בקידוש ידים ורגלים דאורייתא הוא, אפילו מקרות הגבר עד צפרא פסלה לינה, שהרי בזמן קרות הגבר עדיין הוא לילה, אם כן תיקשי, הא, המשנה במסכת תמיד, מני?
אי רבי, הא אמר פסלה לינה ולא יועיל קידוש הידים והרגלים בקרות הגבר לעבודתם לאחר עלות השחר. אי רבי אלעזר ברבי שמעון, למה הוצרכו בכלל לקדש, והרי קידשו כבר ידיהם להקטר החלבים בלילה, ואם כן, הא אמר רבי אלעזר ברבי שמעון כי אפילו מכאן ועד עשרה ימים אינו צריך לקדש?!
ומתרצינן: לעולם המשנה במסכת תמיד היא כרבי אלעזר ברבי שמעון, והכא, שהיו צריכים לקדש ידיהם ורגליהם לעבודת הדשן, לא מדובר בכהנים שכבר עבדו בלילה, אלא בכהני חדתי, בכהנים חדשים שלא עבדו בלילה, ובאים עתה להתחיל עבודתם, ולפיכך היו צריכים לקדש ידיהם ורגליהם.
איבעיא להו: יציאה שיוצא הכהן מחוץ לעזרה [1] מהו שתועיל לפסול בקידוש ידים ורגלים מדין "יוצא" אף שלא הסיח דעתו? [2]
שהרי גם אם תימצי לומר שלינה לא פסלה בקידוש ידים ורגלים, יתכן שהטעם לכך הוא משום דלא פירש מעבודה [3] ולכן אין עלות השחר פוסל את קידושו מאתמול. אבל יציאה אל מחוץ לעזרה, דפריש ביציאתו מעבודתו, נחשב הדבר כמי שאסוחי דעתיה מעבודה וצריך לחזור ולקדש. או דילמא, כיון דבידו לחזור ולעבוד, לא מסח דעתו מהעבודה, ואינו צריך לקדש?
תא שמע: קידש ידיו ורגליו, ונטמאו הידים בטומאה מדרבנן המטמאה את הידים בלבד, וכגון הנוגע בפיגול או בנותר שגזרו חכמים שיטמאו את הידים [4], מטבילן לידים בלבד, ואין צריך לקדש את ידיו ורגליו. ואם יצאו ידיו, שהושיטן כלפי חוץ, כשגופו נשאר בפנים, הרי הן בקדושתן! [5] ומוכח שיציאה אינה פוסלת.
ודחינן: יצאו ידיו בלבד לא קמיבעיא לן כלל, ובודאי אינו צריך לשוב ולקדש. כי קא מיבעיא, יצא כל גופו, מאי? [6]
תא שמע: כהן שלא היה רחוץ ידים ורגלים הרי הוא מקדש אותם ממי הכיור או ממים הנתונים בכלי שרת אחר, לפי שכל כלי שרת ראויים לקדש מהם את ידיו ורגליו [7].
וקידוש זה שמקדש הכהן מהכיור או מכלי שרת צריך להעשות בפנים העזרה, שהרי קבע הכתוב מקום לכיור בעזרה, ולפיכך צריך לקדשם במקום זה [8].
קידש בכלי שרת בחוץ לעזרה, או שקידש בכלי חול בפנים העזרה, או שלא קידש ידיו ורגליו אלא טבל במי מערה הכשרים לטבילה, ועבד - עבודתו פסולה! כי אף על פי שטבילה חשובה מקידוש ידים ורגלים שהרי טובל כל גופו, מכל מקום אינה מועילה במקום קידוש מכלי שרת!
ודייקינן: טעמא דקידש בכלי שרת בחוץ, לכן לא מועיל קידושו, הא קידש בפנים, ויצא וחזר ועבד, עבודתו כשירה. שאילו הקידוש נפסל משום שיצא, למה הוצרך לומר שהקידוש בחוץ נפסל משום שלא קידש בפנים במקומו הראוי, והרי הוא נפסל משום יציאה, שהרי כשמקדש בחוץ אין לך יציאה גדולה מזו. אלא מוכח שאינו נפסל משום יציאה! [9]
ודחינן: דילמא הפסול של "קידש בכלי שרת בחוץ" מדובר באופן שלא יצא גופו אלא רק ידיו וקידשם בחוץ. היכי דמי - כגון דאפיק ידיו לבר, לחוץ, וקידש אותם בחוץ במים מכלי שרת, ולכן נפסלו רק משום שלא היה הקידוש בפנים ולא מדין יוצא. אבל יצא כל גופו עדיין תיבעי לך, האם חייב לחזור ולקדש?!
אמר ליה רב זביד לרב פפא, תא שמע: יצא הכהן חוץ לחומת העזרה, אם כדי לשהות בחוץ יצא, הרי הוא טעון טבילה. [10] אם לפי שעה [11] יצא, הרי הוא טעון קידוש ידים ורגלים!
אמר ליה רב פפא לרב זביד: אין פסולו משום היסח הדעת, אלא הכא במאי עסקינן, כגון שיצא להסך רגליו, והיינו שיצא "לשהות" ולכן צריך לטבול, וכן שיצא להטיל מימיו, שיצא "לפי שעה", ולכן צריך לקדש ידיו ורגליו.
ומקשינן: וכי אפשר להעמיד דין זה באופן שיצא להסך רגליו ולהטיל מימיו? הא בהדיא כבר קתני לה בסיפא: כל המיסך רגליו טעון טבילה. וכל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים!?
ומשנינן: תני תחילה אם לשהות טעון טבילה, ואם לפי שעה טעון קידוש ידים ורגלים! והדר מפרש ש"לשהות" היינו מיסך רגליו שטעון טבילה, ו"לפי שעה" היינו מטיל מימיו שטעון קידוש ידים ורגלים.
תא שמע: כהן העוסק במעשה פרה אדומה בהר המשחה, מחוץ לירושלים כיצד הוא מקדש ידיו ורגליו לפני עבודתו בפרה - רבי חייא בר יוסף אמר: מקדש ידיו ורגליו בכלי שרת בפנים העזרה, ויוצא אל הר המשחה, שאין היציאה פוסלת את קידוש ידיו ורגליו. ורבי יוחנן אמר: אינו צריך לקדש בפנים ולא בכלי שרת, אלא מקדשם אפילו בחוץ, ואפילו בכלי חול, ואפילו במקידה של חרס! [12]
ודחינן: אמר רב פפא: שאני פרה אדומה, הואיל וכל מעשיה, שחיטתה ושריפתה, נעשים בחוץ, לפיכך לא פסלה בה יציאה לקידוש ידים ורגלים שנעשה בפנים ובכלי שרת [לדעת רב חייא בר יוסף] [13].
ומקשינן: אי הכי, שחלוק דין פרה אדומה לפי שכל מעשיה בחוץ, למה לי כלל דמקדש בפנים ובכלי שרת? ולמה לא נכשיר מטעם זה לקדש ידיו ורגליו לכתחילה בכלי חול בחוץ?
ומתרצינן: סבר רבי חייא בר יוסף שצריך לקדש בפנים ובכלי שרת משום שדיני עבודת הפרה צריכים להעשות כעין עבודה שנעשית בפנים, אלא שגזירת הכתוב היא ששחיטתה ושריפתה יהיו בחוץ, אך את הקידוש שיכול להעשות בפנים, חייבים לעשותו כעין קידוש לפני עבודה הנעשית בפנים [14].
איבעיא להו: טומאה שחלה על הכהן אחר קידוש ידיו ורגליו [וכעת הבינה הגמרא שהנידון בטומאת ידים בלבד ולא בטומאת הגוף], מהו שתועיל לפסול לקידוש ידים ורגלים? [והיינו, האם דיינו בטבילת ידיו להסרת הטומאה או שצריך לחזור ולקדש ידיו ורגליו]?
שהרי אפילו אם תימצי לומר יציאה לא פסלה, יתכן דהיינו משום דגברא הא חזי לחזור ולעבוד בכל עת שירצה ולכן אינו מסיח דעתו, ואין הקידוש נפסל בהיסח הדעת. אבל הכא שנטמא, דגברא לא חזי, שמא אסוחי מסח דעתיה מהקידוש,
או דילמא, כיון דהדר חזי, שיחזור להיות ראוי לאחר שיטבול ידיו, דק ליה, מדקדק הוא לשמור על קידוש ידיו ורגליו, ולא מסח דעתיה ממנו!? [15]
תא שמע: קידש ידיו ורגליו, ונטמאו ידיו - מטבילן, ואין צריך לקדש!
ודחינן: נטמאו ידיו בלבד לא מיבעיא לן, ופשיטא שאינו צריך לקדש. כי קא מיבעיא לן כאשר נטמא כל גופו, [16] וטבל, האם גם באופן כזה חייב לחזור ולקדש [17].
ותמהה הגמרא: אם נטמא כל גופו, תיפוק לי שחייב לקדש כיון דבעי למיעבד הערב שמש, שהרי אפילו אחר טבילתו אין הוא נטהר עד שקיעת החמה, ואם כן ודאי אסוחי מסח דעתיה בזמן רב שכזה?!
ומתרצינן: אופן האיבעיא הוא כגון דאיטמי סמוך לשקיעת החמה, וטבל, ונותר לו רק פרק זמן קצר עד השקיעה, והנידון הוא אם הסיח דעתו בזמן הקצר הזה משום שאינו ראוי בו לעבודה, או לאו [18].
תא שמע: פרה אדומה - רבי חייא ברבי יוסף אמר, מקדש הכהן העובד בה את ידיו ורגליו לפני העבודה בכלי שרת, בפנים, ויוצא ועובד בהר המשחה. ורבי יוחנן אמר, מקדש אפילו בחוץ ואפילו בכלי חול ואפילו במקידה של חרס!
הערות
[1] בפשטות נראה שספק הגמרא הוא לרבי אלעזר שלינה אינה פוסלת, האם יציאה פוסלת מפני שיש בה יותר הסחת דעת, או שאין בה יותר הסח דעת כי יכול לחזור. אבל לרבי שלינה פוסלת, ודאי גם יציאה תפסול, וכן משמע מדברי השטמ"ק שלפי רבי לינה פוסלת משום גישה חדשה, ואפילו בלא היסח הדעת [וראה באות כו שהיתה גירסא אחרת באיבעיא זו]. אולם מדברי הרמב"ם מוכח שלא ביאר כן, שהרי פסק [בפ"ה מביא"מ ה"ח] כרבי, שלינה פוסלת, ומאידך לענין יציאה כתב [שם בה"ד] שעבודתו כשרה, וכן הקשה בטהרת הקדש. ובקרן אורה ביאר, שכוונת הגמרא, שלא מיבעיא שיש להסתפק לדעת רבי שלינה פוסלת, האם גם יציאה פוסלת, אלא אפילו אם תמצי לומר שלינה אינה פוסלת יש להסתפק אם יציאה תפסול, או לא תפסול כי בידו לחזור. ותמה על כך בשפת אמת שאם כן היה ראוי לפרש "אם תמצי לומר כרבי אלעזר" ועוד שאין ראיה לספק זה מהברייתא, שהרי יתכן להעמידה כרבי שאמר לינה פוסלת, ונאמר שרק לשיטתו יציאה פוסלת, ולא לרבי אלעזר. ולכן ביאר שהספק לדעת רבי, ואליבא דאביי שאמר שלינה פוסלת רק מדרבנן והספק הוא, כיון שלא מצינו שגזרו רבנן על יציאה - לא תפסול, או דילמא שיציאה פוסלת מן התורה משום הסח הדעת, ולפי זה מובן מה שכתב הכסף משנה שהרמב"ם פסק שלינה פוסלת ויציאה אינה גורמת שיחלל עבודה, כי יציאה היא בעיא דלא איפשטא, ולא נקט שגזירה דרבנן לא פוסלת, כיון שלגבי יציאה הספק הוא לפסלה מדאורייתא, [וראה טהרת הקודש ואבי עזרי [פ"ה מביא"מ ה"ד]. והנצי"ב במרומי שדה ביאר שספק הגמרא בתחילה לרבי שלינה פוסלת משום "בגשתם" ואי אפש רללמוד ממנה מה דין יציאה ששייך בה פסול רק משום היסח הדעת, אך פסול "יציאה" מצד עצמו לא נדע מלינה. ואחר כך מוסיפה הגמרא שגם אם תמצא לומר כרבי אלעזר שלינה אינה פוסלת, עדין יש לומר שיציאה תפסול משום היסח הדעת. ולפי זה מובן למה חילק הרמב"ם בין לינה שפוסלת כרבי, משום דכתיב "בגשתם", אך יציאה מספק אינה פוסלת. וראה עוד בהערה הבאה.
[2] רש"י פירש שהספק הוא אם יש בקידוש ידים ורגלים פסול יוצא הפוסל בכל קדשים שקדשו בכלי שרת. והקשו תוס' שהרי בגמרא מבואר שצדדי הספק הם אם יש הסח דעת או לא. וגם חילוק הגמרא בין יצאו ידיו או כל גופו לכאורה שייך רק להסח דעתו ולא ליציאה בפועל. [וראה להלן הערה 5]. וביאר הבית הלוי [ה' י"ב] בשם הפנים מאירות שרש"י נקט שבתחילה דנה הגמרא לדעת רבי שלינה פוסלת, ולשיטתו הנידון הוא אם פסול יוצא הוא כפסול לינה או לא, [ובצאן קדשים נקט שלדעת רבי פשיטא ליה שיציאה פוסלת בלינה, וכמו שחל פסול לינה על מי כיור שנגבו כך חל פסול יציאה]. ואחר כך דנה הגמרא אם תמצי לומר כרבי אלעזר שאין פסול לינה, וכן אין פסול יוצא, האם יש ביציאה פסול מצד הסח דעתו, וכך מסקינן שהאיבעיא לרבי אלעזר היא רק ביצא גופו מצד הסח דעתו, ולא ביצאו ידיו, שרבי אלעזר אינו פוסל ביוצא וכן כתב השפת אמת. אולם מדברי הרמב"ם מוכח שלא למד כן, כי פסק [בפ"ה מביא"מ ה"ג, וכנ"ל] כרבי שלינה פוסלת, ומאידך כתב [שם בה"ה] שיצאו ידיו אין צריך לחזור ולקדש, ויצא כל גופו צריך לקדש לכתחילה, וביאר בכסף משנה שביצא גופו לא נפשט הספק, אך ביצאו ידיו מסקינן שהם בקדושתן, ולביאור הבית הלוי הלא כל הכשר ידיו הוא רק משום שהיסח דעת תלוי בכל גופו, אבל לרבי שהנידון לפסול משום "יוצא" הרי גם על ידיו היא בעיא דלא איפשטא. ובהכרח שלמד כתוס' שהנידון הוא רק לרבי אלעזר, אם יציאה יש בה היסח הדעת יותר מלינה או פחות, אך לרבי שפוסל בלינה מדין פסול לינה אין ראיה מה יסבור בהיסח הדעת, ולכן נקט שביצא לא נפשט הספק. וראה בקרן אורה ולהלן בהערה 11, ובהערה 13 לתוס'. ובאבי עזרי [שם] כתב שרש"י מפרש שהיסח הדעת אינו סיבת הפסול, אלא טעם להחשיבו כבא בביאה חדשה, אך אחר שהוא ביאה חדשה הפסול הוא משום יוצא, ונחשב שהמים נפסלים ביוצא כיון שהתקדש בכלי שרת. והספק הוא לכו"ע, אם ביציאה יש הסח הדעת עד כדי שתחשב ביאה חדשה או לא, וזו כנראה גם כוונת הגרי"ז בכתביו. ובספרו [הלכות פרה אדומה דף סד ב]. [אולם מלשון רש"י בסמוך ד"ה את"ל משמע שהפסול חל על ידי הסח הדעת, וראה קרן אורה]. ולפי זה מובנת לשון הרמב"ם [פ"ה מכהמ"ק ה"ג] לגבי קידוש ידים ורגלים, "ולא יצא מן המקדש ולא יישן ולא יטול מים ולא יסיח דעתו", שמבואר כי אין פסול יציאה משום הסח דעת, אלא שגזרו על יציאה משום שיתכן בה הסחת דעת כדי ביאה חדשה. [וראה הערה 1 לתוס' בעמוד א']. וגם דברי הרמב"ם להכשיר ביציאת ידיו לכתחילה מובנים בין לפי רבי ובין לפי רבי אלעזר. וראה דברי רש"י לעיל [יט ב] ד"ה אינו] שרבי אלעזר הכשיר לינה בקידוש ידים ורגלים כך אם לא יצא ולא הסיח דעתו. והב"ח ציין לסוגיין באיבעיא היא דלא איפשטא אם יציאה פוסלת או לא. והגרא"ל מאליןי הביא מספר ושב הכהן שכתב כי דעת רש"י שגם רבי אליעזר מצריך קידוש חדש לצורך העבודה אחר לינה, אלא שאין העבודה נפסלת בחסרון קידוש זה, אבל בסוגיין הנידון הוא על פסול הגברא ביוצא, והספק הוא אם העבודה נפסלת בפסול יוצא. [וראה עוד בהערות על תוס'].
[3] רש"י פירש שבלינה לא פריש מעבודה, ומשמע שהצד לפסול ביציאה הוא משום שפורש מעבודה, ולא משום שיצא מהעזרה. ותמה הב"ח שהרי לעיל [יט ב] מבואר שרבי אלעזר בב"ש חולק ומכשיר גם כשפסק מעבודה, כי לא הסיח דעתו, ואם כן הצד לפסול ביציאה אינו משום שפרש מהעבודה, אלא משום שיצא מהעזרה. ובפשטות כוונת רש"י לומר שהנידון בחלק זה אינו משום פסול יוצא, אלא אף לרבי אלעזר שאינו סובר שהפסולים חלים על קידוש, מכל מקום הוא מודה שבהסח דעת מהעבודה, נפסל, והיציאה מהמקדש נחשבת להסח דעת בעבודה. אך לשון הגמרא קצת דחוק כי "דפריש" משמע מהעזרה, ו"אסוחי אסח דעתיה" מהעבודה, ורש"י פירש "דפריש" מהעבודה. ואולי דעת רש"י שהסחת הדעת היא מהקידוש, [דלא כמבואר בתוד"ה קידש] ומפרש דכיון דפריש מעבודה ביציאה מהמקדש, נמצא מסיח דעתו מהקידוש, וכן משמע בדבריו בסוף העמוד, וראה הערה 10, וצ"ע.
[4] רש"י פירש שנטמאו רק הידים, והיינו באופן שנגעו בפיגול או נותר. והקשה המנחת חנוך [קו] איך נטמאו הרי קיימא לן בפסחים [יט א] שאין טומאת ידים במקדש. וכתב שאין לומר שנטמאו חוץ לעזרה, שהרי אם כן מה הוסיף בסיפא כשאמר יצאו ידיו הרי הן בקדושתן, והרי כבר אמר שאפילו נטמאו בחוץ אין צריך לחזור ולקדש. ובמצפה איתן הוסיף שהרי הרמב"ם נקט [פ"ח מאה"ט] שאף אם נטמאו בחוץ כשהכניסן למקדש אין בהם טומאה. ובודאי שאין צריכין טבילה. וראה במצפה איתן שההלכה שאין טומאת ידים במקדש נאמרה רק לענין שאין נגיעתן אוסרת את הקדשים באכילה, אבל אסור לעבוד בהן עד שיטבלם. וכן כתב בקהילות יעקב [ט"ז]. ובכתבי הגרי"ז [בסמוך] הוכיח שחל פסול טומאה על הידים ואין הפסול מדין הסח הדעת גרידא, שהרי הירושלמי [פ"ב דיומא] דן אם הציץ מרצה על טומאת ידים, ובהסח הדעת לא שייך ריצוי, אך דחה את הביאור שאסור בעבודה, כי מה שייכות יש בין טומאת ידים לעבודה, עי"ש. וכן מבואר ברמב"ן בחולין [לג א] שאין טומאת ידים במקדש לענין עבודה כי עבודה כשרה רק בכהנים. ובדברי רש"י בפסחים [יט א] מצינו ששייך טומאת ידים במקדש, שכתב שאין קבלת טומאה על הידים במקדש, ואם כן כשנטמאו בחוץ הן טמאות גם במקדש, ולפירושו נמצא שהספק בציץ הוא אם מרצה על הקרבן שנטמא, וממה שנקט רש"י דוקא שנגע בפיגול ונותר משמע שיש בהם דין טומאה מיוחד. וראה מקדש דוד [כו ו] ובהגה"ה.
[5] בפנים מאירות הקשה הרי להלן אמרינן "אם תמצא לומר יציאה לא פסלה, טומאה מהו" והיא חמורה משום דגברא לא חזי, ואם כן מאחר ששנינו שנטמאו ידיו אין צריך לקדש כל שכן כשיצאו, [ובפשטות השמיענו שאף אין צריך להטבילן, וכנראה הוקשה לו שינה פשיטא]. ובשפת אמת להלן כתב שיש גם סברא להחמיר ביציאה מטומאה, כי יצא מרצונו והסיח דעתו, מה שאין כן בטומאה ששייכת גם באקראי, [ונקטה בגמרא לשון "את"ל" רק כדי לומר שההלכה היא ביציאה אינה פוסלת].
[6] בהערה 2 הערנו שהחילוק בין יצאו ידיו ליצא כל גופו שייך רק אם הפסול משום הסח דעת, כי פסול יוצא שייך על כל חלק היוצא בפני עצמו, והבאנו מדברי הבית הלוי שזו גופא כוונת הגמרא לומר שהספק רק לרבי אלעזר שאינו פוסל בלינה ויוצא, וכל הנידון רק אם הסיח דעתו, אך בקרן אורה כתב שגם מדין יוצא לא חל פסול כשהוציא רק ידיו, ולא ביאר מה הטעם לכך. ולפי ביאור האבי עזרי שמשום הסח הדעת גזרו פסול יוצא, יתכן שלא גזרו באופן שגופו בפנים, כי ודאי אינו מסיח דעתו, וצ"ע. ובאבי עזרי [פ"ה מביא"מ ה"ט] ביאר, שהקידוש נעשה רק על ידי הכהן, אך הוא חל על כל גופו, ובודאי דין פסול יוצא תלוי בכל גופו, ואם הוציא רק ידיו אינן נפסלות, שאין זה כיציאת בשר קדשים. אולם בכסף משנה הקשה למה לא פשטה הגמרא שהקידוש נפסל ביציאת כל גופו ממה שלא אמרו חידו שטפי, ש"יצא כל גופו כשר", ותירץ שאילו שנינו "יצא כל גופו" הוה אמינא דהיינו חוץ מידיו, ויש סברא שהפסול תלוי ביציאת ידיו שהן הנפסלות ביציאה, ומשמע דלא כסברת האבי עזרי. ובקרן אורה תמה על הכסף משנה, שהרי להלן אמרו גם "נטמאו ידיו לא מיבעיא לן" ושם לא שייך תירוץ הכסף משנה, שודאי אם נטמא גופו נטמאו ידיו, ולכן כתב שזה גופא ספק הגמרא, אך דוקא יצאו או נטמאו ידיו אין צריך לקדש אבל יצא כל גופו צריך לקדש, או שאפילו יצא ונטמא כל גופו אין צריך לקדש עד שיצא כולו כולל ידיו. וראה בכתבי הגרי"ז [בסמוך] שביאר כי גזרו פסול דוקא ביציאת או בטומאת כל הגוף שיש בה היסח הדעת, אבל ביציאת וטומאת ידיו אין הסח הדעת ולא גזרו, וגם דבריו תמוהים לכאורה שהרי אמרו כן גם לגבי טומאת ידיו, והרי כיון שנטמאו אינו יכול לעבוד בהן ולמה לא יהא הסח הדעת, ועוד שהרי לדעתו גזרו פסול אף במקום שברור שלא הסיח דעתו, כיון שיש היסח דעת ביציאה ובטומאה, ואם כן מאי שנא דין הידים שאין נפסלות. וצריך לומר שלא שייך לגזור פסול על יציאת וטומאת ידים אלא כדין טומאת ידים ולא כטומאת כל הגוף, ופסול זה קל ולא גזרוהו, והסח הדעת אין כאן אלא מהקידוש ולא מהעבודה כיון שהכהן ראוי ורק ידיו טעונות נקיות. וצ"ע.
[7] פירש רש"י או כיור או כלי שרת, ומשמע שבפנים מקדש לכתחילה בכלי שרת אחר, וכן נקט הרמב"ן [שמות ל]. אבל רש"י ביומא [לא ב] כתב שקידוש ראשון ביו"כ אינו מקדש מקיתון של זהב אלא מכיור. ולכאורה תמוה, אם יכול לקדש מכלי שרת, כיצד נלמד ממקום הכיור שצריך לקדש בפנים, והרי אינו חייב לקדש בכיור. וכתב במשך חכמה [שמות ל] שלשם כך נאמר "ונתת שמה מים" ולא "ונתת בו מים" לומר שגם קידוש בכלי שרת יעשה במקום כיור, בין האולם למזבח. ובדברי הרמב"ם מצינו לכאורה סתירה בזה, שכתב [פ"ה מביא"מ ה"י] שלכתחילה צריך לקדש מהכיור, ואילו בעבודת יו"כ [בפ"ב] לא חילק בין קידוש ראשון לשאר קידושים, ומשמע שכולן נעשין בקיתון של זהב. וראה בראב"ד [סוף פ"ק דתמיד] שמחלק בין קידוש לעבודה שצריך לעשותו בכיור, לקידוש לכניסה שדי בכלי שרת, וראה בהערה הבאה. [ולהלן כב. נרחיב בדין זה].
[8] פירש רש"י שהרי הוקבע לו מקום בעזרה לו מקום בעזרה דכתיב "ונתת את הכיור" והתם כתיב ורחצו ממנו. ולביאורו אפשר לישב את קושית הגרי"ז [בפ"ב מעיו"כ] למה הוצרכו קרא ללמד שעשרה קידושים ביו"כ נעשים בפנים, ומה החילוק ביניהם לשאר קידוש ידים ורגלים. [והוכיח מכך כמבואר לעיל יט ב] הערה 1], אולם לרש"י אין מקום הקידוש בפנים מדיני הקידוש, אלא משום שהכיור בפנים, ועשרה קידושי יו"כ אין נעשים מן הכיור אלא מקיתון של זהב, [ורק מדין זה אפשר להוכיח כדבריו]. ובשפת אמת הוסיף טעם אחר לפסול קידוש ידים ורגלים בחוץ, משום דכתיב "לשרת" ושירות הוא רק בפנים, כי אין עבודה בחוץ. ונפקא מינה לעומד בחוץ ומקדש ידיו בפנים, שפסול, משום שהעובד צריך לעמוד בפנים, אך לרש"י יתכן שכשר כי רחץ במקום הכיור, וכן נקט בכסף משנה [בהערה 6] שבאופן זה כשר. ומה שנקט השפת אמת בפשטות שקידוש ידים ורגלים דינו כשירות ועבודה, כבר הבאנו לעיל [יט ב] הערה 10] שדנו בזה האחרונים, ולדעת הסוברים שהקידוש עצמו אינו עבודה ודינו רק כעבודה שנעשה קודם לה, נמצא שלולי הוקבע לו מקום בעזרה יכל לקדש בחוץ לצורך ביאה ריקנית או עשיית פרה שדין העבודה בחוץ. והוא הטעם גם שעשרה קידושים של יו"כ נעשין מקיתון של זהב, כי אינם לעבודה אלא מדיני כהן גדול ביו"כ, ודין קידוש מכיור לא נאמר אלא לצורך עבודה. והנה בירושלמי [יומא כג ב] הביאו הביאו ראיה מברייתא דלא כרבי יוסה שאמר שגם קידוש ראשון ביו"כ נעשה כקיתון של זהב, דתנן "הכיור והכן מעכבין", ודחו, שהכוונה ש"מקומן מעכב". ובקרבן העדה ביאר את הדחיה בשני אופנים, או שהכוונה שהכיור והכן מעכבין זה את זה, או שאם אין הכיור במקומו אי אפשר לקדש גם בשאר כלים, אך כשהוא במקומו יכול לקדש גם בשאר כלים, ותמוה כיצד מעכב, והרי אין בית המקדש נפסל. אולם מפירוש רש"י כאן נראה שהכוונה היא שלמדו מכיור שמקום הקידוש מעכב, שצריך לקדש דוקא בפנים משום שהכיור בפנים. וראה משך חכמה [שם]. אולם יתכן שחסרון הכיור מעכב משום "הכל בכתב" שהוא דין בין בחסרון בבנין הבית ובין בכליו [כמבואר בבכורות יז ב], וחסרון זה אינו מעכב אלא בקידוש לצורך עבודה שהוא מדיני עבודה, אך יתכן שאינו חסרון לגבי קידוש לצורך ביאה ריקנית או עשיית פרה, כי בהם אין כלל מצות כיור, ויכול לקדש בחוץ.
[9] רש"י פירש שהראיה היא, כי אילו קידש בפנים, ויצא פסולה, קידש בחוץ פשיטא שפסולה משום שהוא בחוץ, ואין צורך לפסול משום שהקידוש בחוץ פסול. וראה בדבר אברהם [ח"ג א לב] שהוכיח מכאן שדבר שלא היה מעולם במחיצתו נחשב "יוצא", אך אם הנידון לפסול משום הסח דעת אין מכאן ראיה לפסול יוצא. ובקרן אורה הקשה שהרי יתכן שנקטו שקידש בחוץ כדי לפסול בודאי, כי ביצא נפסל רק מספק שמא הסיח דעתו, אכן לפי ביאור האבי עזרי [בהערה 2] לדעת רש"י אין פסול היציאה תלוי בהיסח דעתו בפועל, כי אין הסח הדעת פוסל, אלא גזרו פסול יציאה, והוא חל בודאי, ולדעת תוס' צריך לומר כמו שכתב הקרן אורה שנחשב הסח הדעת בבירור.
[10] תוס' [בד"ה כל] פירשו שאין יציאה באמצע עבודה פוסלת בשהות מועטת, וכל הנידון בסוגיין הוא רק ביצא באמצע עבודתו ושהה שאז דינו כיצא להטיל מים, או שיצא שלא בשעת עבודה ואפילו לא שהה, וכל חילוקים אלו שייכים רק לפי שיטת תוס' שהנידון לפסול הוא משום היסח דעת. אך לרש"י שהנידון בפסול יוצא לכאורה לא שייך לחלק כן, וראה הערה 14 לתוס'. וראה בפירש"י [ד"ה אם לשהות] שביאר כי בקושיא סברה הגמרא שהיוצא לשהות טעון טבילה משום היסח הדעת, ומשמע מדבריו שהיוצא לפי שעה טעון קידוש ידים ורגלים אף בלי היסח הדעת, ולכאורה היינו משום פסול יוצא, ומשמע שבהוה אמינא נקטה הגמרא שפסול יוצא אינו תלוי בהיסח הדעת בפועל. [אך לפי זה תקשי קושית תוס', שהרי למסקנא דחינן שיצא להטיל מים, וכדתנן כל המטיל וכו', ומשמע שרק מטיל מים נפסל ולא יוצא בעלמא]. וראה בבית הלוי [ח"א ה' סס"ק י"ג] שתמה למה לא הוכיחה הגמרא מהברייתא המובאת בירושלמי [כלאים פ"ט] שגם אם יצא רק לדבר עם חבירו לשעה טעון קידוש ידים ורגלים.
[11] רש"י פירש ש"לפי שעה" היינו להטיל מים, וטעון קידוש כי מצוה לשפשף בידו ניצוצות שעל רגליו. ובשפת אמת תמה שלכך די ברחיצה ולמה צריך קידוש, וכבר הערנו [בהערה 3] שרש"י נקט שהסחת דעת היא מהקידוש ידים ורגלים ולא מהעבודה, וכמו שכתב [בד"ה או דילמא] "ונזהר מליגע ידיו בדבר טינוף", ונמצא שדחיית הגמרא היא, שהיוצא לפי שעה חייב בקידוש משום הסחת דעת מנקיות, ולא משום פסול יוצא, וראה מנחת חינוך [קו] שאם לא שפשף אינו צריך לקדש אפילו לכתחילה. אך בתוס' ישנים ביומא הובאה דעת רבינו אלחנן שאף אם לא שפשף חייב בקידוש, ויתכן שדין זה תלוי אם משום היסח דעת גזרו פסול יוצא, ואף אם לא הסיח דעתו בפועל, וזו גופא דחיית הגמרא שאמנם חל פסול יוצא אך רק משום היסח דעתו. או שדחית הגמרא שאין פסול יוצא, אלא חייב בקידוש רק משום ששפשף, ואם לא שפשף אינו חייב. והרמב"ם [פ"ה מביא"מ ה"ה] כתב יצא חוץ לחומת העזרה אם לשהות בחוץ טעון טבילה, ואם לחזור מיד טעון קידוש ידים ורגלים בלבד, ואם לא טבל ולא קידש הואיל ולא הסיח דעתו ולא הסיך רגליו ולא הטיל מים עבודתו כשרה. ודקדק הקרן אורה שאילו הטיל מים עבודתו פסולה, אף שביציאה לבד אינה נפסלת, ומנין יצא להרמב"ם חילוק זה. והמנחת חינוך [ק"ו] תמה למה לא הזכיר הרמב"ם שהמטיל מים מחלל עבודתו רק אם שפשף. וכתב הבית הלוי [א' ה' י"ד] שהרמב"ם נקט כי המטיל מים מסיח דעתו, כי יודע שישפשף, ואף שמשפשף ביד אחת צריך קידוש על שתי ידיו, [ודלא כמבואר במנחת חנוך שדי בקידוש ידו אחת בלבד]. וראה בכתבי הגר"ח [בענין נט"י סימן קמ"ג] שהטלת מים אינה מחייבת בקידוש ידים ורגלים שהרי אין הקידוש נחשב כמעשה טהרה, אלא שיש חיוב שיהיו ידיו מקודשות לעבודה, וכשהטיל מים מבטל בכך את הקידוש הקודם וצריך לחזור ולקדש.
[12] האחרונים תמהו לפירוש תוס' שהנידון לפסול ביציאה משום היסח הדעת, מה הראיה מפרה, והרי יוצא לעבוד עבודתה ופשיטא שאין בכך היסח הדעת. [ואין לומר שזו כוונת תירוץ הגמרא שמעשיה בחוץ, כי אם כן אין ביאור להמשך השקו"ט, שהרי נמצא שבאמת דין קידוש ידים ורגלים שלה שוה לכל קידושי ידים ורגלים, וכדלהלן]. ובשפת אמת כתב שכוונת הגמרא להקשות לפי רבי שפוסל בלינה וגם ביציאה פשיטא לן לשיטתו שחל פסול יוצא, וזה שייך גם בפרה. וראה קרן אורה. והגרי"ז הוכיח מכאן שאף לפי תוס' גזרו פסול ביציאה, אלא שטעם הפסול הוא משום שברוב יציאות יש היסח הדעת, ומפרה מוכח שלא תקנו פסול יוצא, ונקט שגזרו פסול יוצא אפילו באופן שברור שלא הסיח דעתו, ואילו היה חל פסול יוצא, היה פוסל גם בפרה. ולפי ביאור זה, נמצא שתירוץ הגמרא הוא, שבפרה לא פוסלת יציאה וממילא גם בקידוש שלה אין פסול זה, כי פסולי הקידוש הם מפסולי הקרבנות, ואינם נוהגים בפרה, וכיון שכך בהכרח שבפרה עושים קידוש מיוחד לעבודות חוץ, ואין קידוש ידים ורגלים שלה כדין שאר קידוש ידים ורגלים שהוא דוקא בפנים, [ראה חידושי הגרי"ז פרה אדומה דף סג א] ועל כך מקשינן למה נצרך קידוש זה, ומתרצינן שצריך קידוש כעין עבודה, וכן משמע ברמב"ם [פ"ד מפרה אדומה ט"ו] שכתב "שרפה שלא בקידוש ידים ורגלים פסולה מפני שמעשיה כעין עבודה, ומשמע שכל חיוב הקידוש הוא מטעם זה וראה בחזו"א [פרה ח' י'] שנקט כי בסוגין מבואר דהיינו קידוש מדרבנן, וכן הסיק במקדש דוד [ס"ס ל"ח]. אך בשטמ"ק [אות י"ד] פירש שקושית הגמרא לקדש בכלי חול, ולמה צריך לקדש בכלי שרת, והיינו כפשוטו, שקושית הגמרא אם כל מעשיה בחוץ למה צריך לקדש בפנים ובכלי שרת, והרי סופו לצאת אך קידוש ודאי צריך, ומתרצינן שנעשה בכלי שרת בפנים כעין עבודה. וכן משמע מדברי הרמב"ם בפיה"מ [פרה פ"ד] שפרה טעונה קידוש ידים ורגלים כי חטאת קריא רחמנא, וכבר תמה במשנה אחרונה [שם] שהרי פרה אינה קריבה על המזבח, וחטאת גופה כשאינה קריבה על המזבח אלא בבמה אינה טעונה קידוש ידים ורגלים, ותלמד פרה ממנה להפטר מקידוש. וצריך לומר שדין פרה בחוץ הוא כחטאת במקומה בפנים. וראה דבר אברהם [ח"א ז, ו] שביאר כי קושית הגמרא היא מאחר שהקדוש נפסל ביציאה בהכרח שאין בפרה דיני קידוש כמו בפנים, ואין דין הקידוש כלול ב"חטאת היא", ומתרצינן שלמדו מ"חטאת היא" שצריך לעשותה "כעין עבודה" ולעשות בה קידוש.
[13] הרמב"ם [פ"ד מפרה אדומה ט"ו] כתב והינן מקדש ידים ורגלים, בכלי שרת בפנים, ואם קדש בחוץ ומכלי חול ואפילו במקידה של חרש, כשר, הואיל וכל מעשיה בחוץ. וכתב הכסף משנה שפסק כרבי יוחנן, ותמהו הקרן אורה ושפת אמת שהרי לרבי יוחנן אפילו לכתחילה אינו צריך לקדש בפנים ובכלי שרת. ועוד הקשו, שהטעם "הואיל וכל מעשיה בחוץ" נצרך בסוגיין רק לרבי חייא בר יוסף, לבאר למה לא נפסל ביציאה אחר שקידש בפנים, אבל לרבי יוחנן שמקדש בחוץ, אין צורך בו, ואיך נקטו הרמב"ם על קידש בחוץ, ולא על קדשו בפנים ויצא. ואמנם הגרעק"א בגהש"ס ציין למשנה בפרה [פ"ד ה"א] דתנן שם "שלא רחוץ ידים ורגלים פסולה", ויתכן לפרש כוונתו, שלא הקשתה הגמרא ממשנה זו כיון שלרבי יוחנן פשיטא שאין יציאה פוסלת בקידוש ידים ורגלים, שהרי כל מעשיה בחוץ, ורק לרבי חייא בר"י מקשינן שתפסול כי הצריך לקדש בפנים, ומוכח שלא פסלה יציאה, ועל כך דחינן שגם רבי חייא סובר שכשרה כי כל מעשיה בחוץ, ולרבי יוחנן פשיטא, וכיון שהרמב"ם פסק כרבי יוחנן, נקט טעם זה להכשיר קידוש בחוץ, וכל שכן כשקידש בפנים ויצא לחוץ. וראה חזו"א ודבר אברהם שם.
[14] להלכה פסק הרמב"ם [פ"ה מביא"מ ה"ג] שאם יצא מן המקדש צריך לחזור ולקדש, והוסיף [בה"ב] שאם חזר ועבד ולא קידש, אם לא הסיח דעתו עבודתו כשרה, וכבר הבאנו [בהערה 2] שהכסף משנה ביאר שמספק לא פוסלים את העבודה, והיינו כמבואר לעיל [יט. הערה 13] שאי אפשר לחייב בקרבן אחר שמא יהא דינו כחולין בעזרה, ולכן גם בספק דאורייתא נפסק לקולא. אולם בטהרת הקודש נקט שהרמב"ם פסק כרבי אליבא דאביי שלינה פוסלת רק מדרבנן [כדעת הסמ"ג וקרי"ס בע"א הערה 14], ורבנן לא גזרו לפסול עבודה. ותמה עליו בשפת אמת, שהרי ספק הגמרא ביציאה הוא אפילו לרבי, שמא יציאה פוסלת מדאורייתא משום היסח הדעת, אף שלינה פוסלת רק מדרבנן. ובקרן אורה ובאור שמח ובאבן האזל דייקו מלשון הרמב"ם ש"עבודתו כשרה" בתורת ודאי, שהרי לא כתב ש"לא חילל", ומקורם מדאמרינן בסמוך "אם תמצי לומר יציאה לא פסלה" ורק לכתחילה צריך לחזור ולקדש, [ובקר"א הביא מקור לזה מהירושלמי], ומשמע שאף אם יודע בבירור שלא הסיח דעתו צריך לקדש לכתחילה, וכבר הבאנו [בסוף הערה 2] שהגרא"ל מאלין ביאר שצריך לכתחילה קידוש לעבודה אף שאינו פוסל כשלא קידש. אולם בזבח תודה נקט שאם יודע בבירור שלא הסיח דעתו אינו צריך לקדש עי"ש.
[15] לכאורה תמוה למה הוצרכה הגמרא לומר "את"ל יציאה לא פסלה", והרי אף אם יציאה פוסלת משום שהסיח דעתו כיון דפריש, עדיין יש לומר שבטומאה אין היסח הדעת כיון דהדר חזי באותו מקום. ובבית הלוי [ח"א ה יב] כתב שאילו יציאה פוסלת אין ספק בטומאה, כי צריך לצאת כדי לטבול וממילא חייב בקידוש. ותמה [שם אות ט] הרי לצורך טבילה צריך לפשוט בגדיו, והרי בכך נפסל הקידוש הראשון [כמו שהוכיח לעיל יט ב] הערה 2], ותיפוק ליה שצריך לקדש משום כך, אף אם טומאה אינה נחשבת כהסח דעת ותירץ, שהנדון בסוגיין הוא רק לגבי חילול עבודה, ומה שנפסל הקידוש משום שהוא מחוסר לבישה אינו מחלל עבודה, אלא רק אם נחשב שהסיח דעתו מפני הטומאה. והנצי"ב במרומי שדה כתב שהקידוש אינו נפסל ביציאתו לטבול, כיון שיוצא לצורך עבודה, וכוונתו, שהרי הנידון באיבעיא זו הוא על היסח הדעת, וכבר התבאר לעיל [בהערה 11] שאין היסח הדעת ביוצא לעבודה אלא רק משום פסול יוצא שגזרו בה.
[16] בחק נתן הקשה הרי מדתנן "נטמאו ידים ורגלים אין צריך לקדש" משמע שאילו נטמא כל גופו צריך לקדש. ובספר לשם זבח תירץ שהוצרך לומר נטמאו ידים ורגלים להשמיענו שמועילה להן טבילתן לטהר אף שלא טבל כל גופו. ובכך תירץ גם את קושית הפנים מאירות למה הוצרך לומר "יצאו הרי הן בקדושתן" והרי דין זה נלמד בקל וחומר מנטמאו שיש בהן יותר הסח הדעת ואינן טעונות קידוש. ובהכרח שמשמיענו חידוש בטבילה שמועילה במקום קידוש, והוה אמינא שמועילה דוקא בנטמאו ולא ביצאו, ולכך נשנו שתיהן.
[17] בשפת אמת כתב שאף על פי שגם ידיו שנטמאו אינן ראויות לעבודה, מכל מקום בנטמא גופו יש הסח הדעת יותר, כי צריך הערב שמש, ואפילו סמוך לשקיעת החמה צריך להמתין קצת, ולכן מספקא לן אם טעון קידוש, מה שאין כן בידיו שאינו צריך לשהות כלל ואינן צריכות קידוש.
[18] הרמב"ם [פ"ה מביאת מקדש ה"ו] כתב נטמא גופו באכילת אוכלין או משקין טמאין וטבל, אף על פי שאינו צריך הערב שמש חוזר ומקדש אחר טבילה, שכל טובל מקדש ידים ורגלים ואחר כך עובד, ואם לא קידש לא חילל. והעיר הכסף משנה שהרמב"ם נקט אופן זה, ולא את האופן שהעמידה הגמרא בנטמא סמוך לשקיעה, כי סמוך לשקיעה לא שכיח, וכתב עוד שהרמב"ם פסק שלא חילל, כי האיבעיא לא נפשטה ומספק לא מחללינן עבודה. ולכאורה תמוה, שהרי צריך לקדש מספק, ולמה נקט הרמב"ם טעם שכל הטובל מקדש, וצריך לומר שאילולי טעם זה אין הסח דעת בטומאת כל גופו יותר מידיו, שהרי בטומאה על ידי אוכלין אינו צריך הערב שמש, ולכן נקט שבכל גופו צריך קידוש מפני שטובל. אך עדין תמוה כי בגמרא לא הוזכר אלא טעם של הסח דעת, וראה זבח תודה. והגרי"ז הוכיח מכך שגם באיבעיא זו אין הנידון לפסול משום היסח הדעת, אלא שמשום היסח הדעת גזרו חכמים על קידוש ידים ורגלים כל פסולי קדשים של לינה יוצא וטומאה, ולפיכך אפילו באופן שודאי לא הסיח דעתו צריך לקדש ידיו, והיינו באוכל אוכלים טמאים שאין בהם היסח דעת כי אינו צריך הערב שמש. והביא ראיה מהירושלמי ביומא [פ"ב ה"א] שדן אם יש ריצוי ציץ על טומאת ידים, ומשמע שחל פסול טומאה על הידים ושייך בו ריצוי ציץ, ואף שהטומאה מבטלת את הקידוש ולכאורה אינו רחוץ ידים [כמבואר בסוף הערה 10] ומה יועיל לו הציץ, צריך לומר שהריצוי מועיל שלא יחול פסול טומאה על הידים.
סימן ה
סוגיא דיציאה ולינה אי פוסל בקידוש ידים ורגלים
דף כ. איבעיא להו יציאה מהו שתועיל בקידוש ידים ורגלים אם תמצא לומר לינה לא פסלה דלא פריש אבל יציאה דפריש אסוחא מסחא דעתי' או דלמא כיון דבידו לחזור לא מסח.
והנה מדקאמר את"ל לינה דלא פסלה, משמע דאם נימא לינה פסלה, בודאי דיציאה פסלה וא"כ הרמב"ם דפסק לינה פסלה בודאי דיציאה פסלה, והקשה לקוטי הלכות א"כ אמאי פסק הרמב"ם דהוי ספק אם יציאה פסלה הי' לו לפסוק דבודאי פסלה יציאה ותירץ דמוכח מגמרא דהאיבעיא אף לרבי דסבירה לי' לינה פסלה. דאל"כ כשפשט מברייתא דיצא חוץ למחיצת העזרה לפי שעה טעון קדוש ידים ורגלים לשני דאתא כרבי, והא דקאמר את"ל לינה לא פסלה הוא לאפוקי מהירושלמי דס"ל דאת"ל לינה לא פסלה, יציאה ודאי לא פסלה, וכמובן הוא דוחק גדול, דש"ס דילן רוצה לאפוקי מירושלמי. ובשביל זה אומר את"ל לינה דלא פסלה, הי' לי' לומר דאת"ל פסלה ואת"ל לא פסלה יציאה מהו שתפסול.
עיין תוס' שמקשה על רש"י דס"ל דבכל הקדשים פוסל יציאה ומקשה מבללה חוץ לחומת העזרה, דפליגי ר"י ור"ל, ואף לר"י הפוסל רק משום עבודה בחוץ וכן גבי שחיטת הלחם דלא קדוש לפסול ביוצא אף שנתקדש בתנור
לכאורה עוד קשה איך פסק הרמב"ם דמי כיור פסול בהו לינה כמו שכתב בפ"ג מהלכות בית הבחירה ובפ"ה מהלכות ביאת מקדש דהרי אמרינן לקמן בדף כ"א. בשלמא לרבא דמוקי לההיא כר' אליעזר ב"ר שמעון הא כרבי. ופירש"י דלרבא דמוקי להא דר' יוחנן (דאמר המקדש ידיו לתרומת הדשן למחר אין צריך לקדש) איכא למימר דלא חש לשיקועו, דאין לינה פוסלת במי כיור וא"כ הרמב"ם דפסק כר' יוחנן דאם קידש לתרומת הדשן אין צריך לקדש. ובודאי פסק כרבא, דהטעם דראה ר' יוחנן דבריו בתחילת עבודה ולא בסוף עבודה, הי' להרמב"ם לפסוק דאין לינה מועלת במי כיור ולכה"פ ספק, כדמספקא לר"י משמי' דאילפא אליבא דמ"ד אין לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים מי כיור מהו שיפסלו בלינה ואיך פסק הרמב"ם לודאי דפוסל לינה במי כיור.
והנראה לי, דהנה הרמב"ם כתב בפ"ק מהלכות תמידין ומוספין דתרומת הדשן היתה תמיד עד עלות השחר מלבד ביוה"כ ורגלים וא"כ כיון דכבר עבר זמן לינה, א"כ מאי תמה מהא דאמר ר' יוחנן המקדש ידיו לתרומת הדשן, אין צריך למחר לקדש. הא זמן לינה הוא עלות השחר ודילמא מיירי בכל יום ואפשר, דאם מיירי בכל יום אין זה חידוש וע"כ דר' יוחנן מיירי ביוה"כ או ברגלים אכן קשה דברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות ביאת מקדש הלכה ט'. שכתב ז"ל קידש ידיו לתרומת הדשן אעפ"י שהוא מקדש קודם שתעלה השמש אינו צריך לחזור ולקדש אחר שהאיר היום שהרי בתחילת העבודה קידש עכ"ל. ולכאורה כיון דלינה הוא עלות השחר כמו דאיתא לקמן נ"ו, א"כ לא הי' להרמב"ם לומר אעפ"י שהוא מקדש קודם שתעלה השמש הי' להרמב"ם לומר קודם שתעלה השחר, ועיין בקרן אורה שג"כ העיר בזה.
ונראה לי דהנה התוס' בב"מ הקשה בדף ק"י בד"ה יצא בלילה. דמתניתן קתני דשכיר שעות דלילה גובה כל הלילה וכל היום ואינו עובר בבל תלין בעמוד השחר דלינה משמע כל הלילה וזה השכירות לא לן כל הלילה וגבי קידוש ידים ורגלים ומי כיור משמע דעמוד השחר פוסל בלינה, אפילו לא התחיל לינה אלא לאחר תחילת הלילה.
ונראה לי. דהנה בשכיר כתוב ביומו תתן שכרו ושכיר שעות דיום גובה כל היום ותו לא. אבל בלילה לא משום דכבר עבר על ביומו ומשום לא תבא עליו השמש, אכן שכיר שעות דלילה. מה שעבר הלילה אין עובר משום ביומו, שהרי היום הולך אחר הלילה. א"כ כל היום הוא יומו, אכן בקדשים הא איתא בחולין שבקדשים הלילה הולך אחר היום ופירש"י בחולין דף פ"ג ד"ה בקדשים ז"ל דכתיב ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בוקר אלמא לילה שאחריו קרי יום קרבנו עד בוקר ע"כ, והנה לקמן דף נ"ו איתא אמר רב יצחק בר אבודימי מנין לדם שנפסל בשקיעת החמה שנאמר ביום הקריבו את זבחו ביום שאתה זובח אתה מקריב. והנה רש"י פירש לענין דאין מועיל הלנה בראש המזבח לאכשורי, אכן התוס' הקשו דהא איכא מאן דאמר לינה מועלת בראשו של מזבח. ע"כ פירושו בתוס' דאתא ביום יתירא לרבוי. דאף בשקיעת החמה נפסל, דהוה אמינא דעד צאת הכוכבים יממא הוא קמ"ל קרא מיותר כיון ששקעה חמה כבר יום אחר הוא. ואיתא לקמן בברייתא דמחשבין בדמן משתשקע החמה ובבשרן ובאימוריהן משיעלה עמוד השחר אף דבקרא דמחשבת פגול כתיב ביום השלישי והכא אחר שקיעת החמה, עדנה לאו יום אחר הוא, עכ"ז הויא מחשבה כאלו חשב על יום אחר כיון שהתורה עשאתו ליום אחרי ממילא יש לו דין דיום השלישי הכתוב בפגול. וכן תניא כותי' דר"י דאם חישב לאור שלישי הוי פגול אף שעדנה אין יום אחר הוא שהרי בקדשים לילה הולך אחר היום, כיון שאסרה התורה לאכול ממילא הוי יום אחר א"כ היכא שהעלה את הכיור בלילה, ולא שקעו אף אם הוי אמינא דלא ילין כל הלילה משמע, אבל עכ"פ עמוד השחר, עשה אותו התורה ליום שני. א"כ קדושה מיום זה נפסל ביום שני. כמו דאמרינן ביום שאתה זובח אתה מקריב. וכיון שעבר היום נפסל הקדושה, ועמוד השחר בודאי עושה ליום אחר וא"כ הקדושה של יום זה נפסל ביום שני.
והנה כמו שאמר רב יצחק בר אבודימי, דאף דלשארי דברים עד צאת הככבים יממא, בקדשים גלי קרא דבעינן יום ממש, א"כ גם בבקר, כיון דכתיב קרא יום יתירה, כמו דילפינן לערב, דמשקיעת החמה לאו יום הוא כן בבוקר אף דלשארי דברים מן עמוד השחר יממא הוא לקרבנות בעינן דוקא יום ממש היינו האיר כל המזרח עד שבחברון ועוד מוכח הוא דהנה קי"ל דמשקיעת החמה מתחיל בין השמשות והוי ספיקא דילמא לילה הוא וא"כ הא קמי שמיא גליא. ואם נימא דקמי שמיא גליא דלילה הוא למה אצטריך יום יתירא אטו אצטריך קרא לספיקא, וא"כ נילף מזה דבין השמשות משתשקע החמה לאו לילה הוא משו"ה איצטריך קרא לקרבן לפסול משקיעת החמה, אכן לפי דברינו ניחא. דאפשר לומר. דבין השמשות לילה הוא וקרא איצטריך לשחרית דאחר עמוד השחר, עוד פסל לקרבן. דבעינן יום ממש. משו"ה מן עמוד השחר עד האיר כל המזרח, אף דלשארי דברים הוי יום לגבי קרבן בעינן יום ממש, ורק תרומת הדשן דכתיב בה תן בקר לבקר של לילה, כשר בכל יום מעמוד השחר ומסר הכתוב לחכמים וברגלים וביוה"כ, עוד מקדימין.
והנה אף דילפינן דבקדשים לזביחה בעינן יום ממש, אעפי"כ לינת הלילה, בודאי עושה ליום אחר, אבל גם מעמוד השחר, עד האיר כל המזרח. ג"כ עושה ליום אחרי כמו דדם נפסל משקיעת החמה בתורת ודאי ונעשה פגול, אף שאפשר שבין השמשות הוא יממא. לקרבן ודאי אחר שקיעת החמה הוא יום אחרי א"כ היה לנו לומר, דאם קידש ידיו לתרומת הדשן. לאחר שעלה עמוד השחר. אבל קודם שהאיר היום מה שהאיר היום עושהו ליום אחר, ואין קדושת יום זה מועיל ליום שני' היינו אחר שהאיר המזרח אבל כיון שקידש מתחלת עבודה ופסול דקידוש ידים ורגלים תלוי לראב"ש, בגישת העבודה, וכיון דתחילת עבודה היא, האיר המזרח, אין עושה לגישה חדשה משו"ה לא נפסל בזה שהאיר היום. אכן לרבי הי' צריך לפסול דלדידי' הפסול. כמו שארי הקדשים. אך כיון דלינה בקידוש ידים ורגלים. הוא דרבנן. לא פסלו רבנן, מקריאת הגבר עד צפרא. ולפי דברינו מובן טעמא דר' חייא בר יוסף דאמר מי כיור נפסלין למתירין כמתירין, ולכאורה אין לזה ביאור. דהא לינה עושה עמוד השחר, אכן לדברינו כיון דהטעם הוא משום קדושה דאין הקדושה של יום זה. מועיל ליום שני. א"כ ס"ל לר' חייא בר יוסף דגם הקדושה של מי הכיור שנתקדשו להקדיש לידים ורגלים לעבודה אין הקדושה מועלת לקדש למתירין דלמתירין אחר שקיעת החמה יום אחר הוא ונפסלה קדושת המים לקדש למתירין ביום שני, אכן רב חסדא ס"ל דכל גישת העבודה של כל היום עד למחר לתרומת הדשן. חדא גישה הוא, ולא שייך לומר למתירין כמתירין, דאין הקדושה למתירין, אלא לגישת העבודה
ולפי"ז יהי' הפירוש בדברי הגמ' לקמן. דאמר ור' יוחנן אמר כיור כיון ששקעו שוב אינו מעלהו, למימרא דלעבודת לילה נמי לא חזי והאמר רב אסי אמר ר' יוחנן משמי' דאילפא כיור שלא שקעו מבערב מקדש ממנו לעבודת לילה ולמחר אינו מקדש, מאי אינו מעלהו דקאמר לעבודת יום אבל לעבודת לילה חזי אי הכי היינו דר' חייא בר יוסף, איכא ביניהו גזרת שיקוע, והא"ר יוחנן קידש ידיו לתרומת הדשן למחר אין צריך לקדש שכבר קידש מתחלת עבודה. בשלמא לרבא דמוקי לההיא כראב"ש הא כרבי אלא לאביי דמוקים לה כרבי קשיא דר' אדרבי מ"ש התם דמשקע לי' ומ"ש הכא דלא משקע לי' דמסלק לי' והדר משקע לי' אי הכי למחר אינו מקדש (אמאי אין צריך לקדש) למימרא דלמתירין מחזי חזי היינו דרב חסדא איכא ביניהו מצות שיקוע ע"כ. והנה רש"י מפרש דמעיקרא כי אמר איכא ביניהו גזרת שיקוע כבר הדר ממה דהוי אמר מעיקרא דלילה פוסלו לעבודת יום. אלא ס"ל כרב חסדא. דלילה אין פוסל לעבודת יום. אלא שמא לא יחזור וישקעו ונמצא עמוד השחר פוסלו לעבודת מחר, והדבר תמוה דקאמר אי הכי היינו דר' חייא בר יוסף. ומשני איכא ביניהו, ואין כוונתו לר' חייא בר יוסף. א"כ הי' לו תיכף לומר דפליג אר' חייא בר יוסף. ולומר אלא טעמא דר' יוחנן מפני גזרת שיקוע אכן התוס' מפרשו דלא הדר בי' עדנה וס"ל דר' יוחנן ס"ל כר' חייא בר יוסף דלמתירין פסול, א"כ מאי מקשה מהא דלמחר אינו מקדש הלא לר' אמר אביי, דקידוש ידים ורגלים אין פוסל מקריאת הגבר עד צפרא. אבל מי הכיור נפסלין. וא"כ הא דאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן משמי' דאילפא דכיור שלא שקעו מבערב מקדש ממנו לעבודת לילה ולמחר אינו מקדש, מאי קשה דילמא לשחר נפסל בלינה אם לא שקעו מבערב. ואף אם ישקעו קודם עמוד השחר יפסל למתירין וכמו דאיתא שם בדף כ. דקאמר והוינן בה למחר אינו מקדש, כו' או דילמא אפסלו בלינה, לכן נראה לי דפריך והאמר ר' יוחנן קידש ידיו לתרומת הדשן. למחר א"צ לקדש שכבר קידש מתחלת עבודה ולא אמר ר' יוחנן דצריך לשקע אח"כ את הכיור. בשלמא לרבא דאמר דמוקים לההיא כראב"ש פירוש דס"ל לר' יוחנן דפוסל לינה במי כיור אלא דקדושת הכיור הוי לקדושת ידים ורגלים, ובקדושת ידים ורגלים. הגישה הדין בקידוש ידים ורגלים, ולא היום א"כ הדין דלינה דפוסל בקידוש ידים ורגלים הוא העת שתמיד מתחיל הגישה והיינו אחר עלות השחר. א"כ במי כיור פסול לינה אך עלות השחר ולא יום כבכל הקרבנות, א"כ אור היום אין עושה לינה בקידוש ידים ורגלים ניחא דר' יוחנן אמר קידש ידיו לתרומת הדשן אין צריך לקדש ולא אמר שצריך לשקעו, שהרי אחר עלות השחר אין עוד לינה במי כיור, דלגבי קידוש ידים ורגלים אין תלוי הלינה ביום אלא בהגישה ותחלת עבודת הגישה בכל יום הוא לתרומת הדשן. אחר עלות השחר. א"כ ניחא דלא אמר ר' יוחנן דצריך לשקע אבל לאביי דמוקי כרבי ולרבי הא תלוי לינת מי הכיור ככל הדברים הנפסלים בלינה, ורבי דאמר מי כיור נפסלין בלינה היינו כל הדברים הפסולין בקדשים וא"כ כמו בקדשים יש שתי לינות. לינת עמוד השחר דהא כתיב לא ילין ועוד יש לינה היינו מן עמוד השחר עד שיאיר היום ויאיר כל המזרח. דעשאתו התורה לזה הזמן ליום אחר כמו שביארנו למעלה, דכמו שנפסל בשקיעת החמה, כן לגבי זביחה בעינן דוקא יום ממש א"כ האיר המזרח עושה ליום אחר א"כ יפסול היכא שהעלהו, לאחר עלות השחר. דהאיר המזרח עושה ליום אחר, ואין קדושת יום זה כשר ליום שני. ומשני דמשקע לי' ולפי דברינו כל מה שהגיה הרש"ך תיבות אמאי אין צריך לקדש למותר הוא, רק תחת דהגירסא אי הכי למחר אינו מקדש צריך לגרוס אי הכי למחר מקדש, פירוש כיון דאמרת דמשקעהו, ע"כ יהי' ראוי לעבודת מחר היינו למתירין וכיון דלרבי תלוי הקידוש, בדיני לינה ככל הקדשים. א"כ כמו דבכל הקדשים קדושת לילה פסולה ליום, דכמו שביארנו במקום אחר הא דפריך בגמ' מנחות דף ק. לקדיש ולפסול היינו דקדושת לילה פסולה, ומשו"ה אם העלה הכיור בלילה פסול לר' חייא בר יוסף אף משקעו אח"כ דכיון דסבירא לי' למתירין כמתירין א"כ להקדושה דמתירין קדושת הלילה פסול, אף דאין כאן משום לא ילין כמו שכתבו בתוס' במ' הנ"ל כיון שלא היה כל הלילה עכ"פ קדושת הלילה פוסלת, א"כ מעלות השחר עד אור היום שהוא למתירין לאור יום, פסולה הקדושה למתירין דמחר, ושוב לא יועיל מה שישקע אח"כ דאם יפסל אין מועיל השיקוע וא"כ ע"כ דר' יוחנן דאמר קידש ידיו לתרומת הדשן ממי כיור ע"כ דהעלה את הכיור וא"כ לר' חייא בר יוסף לא יועיל אף שישקע שהרי נפסל הקדושה למתירין בזה שהיה בעת שאינו יום, וא"כ ע"כ דסבר דאם ישקע למחר מקדש, ע"כ דלמתירין ג"כ אין נפסל אלא או בעמוד השחר או באור היום וכיון דבעמוד השחר הי' שקוע וגם אח"כ שקעוהו, ובעת אור היום הי' ג"כ שקוע לא נפסל, ע"כ דסובר כר' חסדא, א"כ היינו דרב חסדא, בשלמא לרבא אין צריך לומר דסבר כרב חסדא דאפשר דסבר כר' חייא בר יוסף ואעפי"כ היכא דהעלה לתרומת הדשן ולא שקע כשר משום דאף דלמתירין נפסל מי כיור בשקיעת החמה משום דגישת המתירין כלתה בשקיעת החמה, ולא שייך לומר דהקרבת אימורין עדנה גישת המתירין, דאינם שייכים לעבודת המתירין. אבל תחלת עבודת היום היינו תרומת הדשן. היא הגישה למתירין, דזהו ההתחלה, ומשו"ה לדידי' אף שמתירין קודם האיר היום פסולין. מי כיור אין נפסלין דתחלת הגישה הוא אלא לרבי דלדידי' מי הכיור נפסלין בלינה ככל הקרבנות א"כ לר' חייא בר יוסף יפסלו אם היתה קדושה שלהם, מעמוד השחר עד שהאיר היום דלמתירין עדנה לאו יום הוא ע"כ דר' יוחנן סבר כר' חסדא, ומשני דבאמת לאביי סבר כרב חסדא ואיכא ביניהו מצות שיקוע, היינו לר' יוחנן מצוה לשקעו מקודם פן ישכח ולא ישקע בעלות השחר ולרב חסדא אין חיוב המצוה לשקע קודם דלא חיישינן שישכח לשקע בעלות השחר והא דאמר לעיל גזירת שיקוע והכא אמר מצות שיקוע דלעיל קאי אליבא דר' חייא בר יוסף ובודאי דלכו"ע החיוב לשקע בעוד יום ואי אפשר להעלות בלילה, דהעלאה בלילה, דהוי קדושת הלילה פוסלת למתירין. וא"כ בלילה בודאי גם אליבא דר' חייא בר יוסף אסור להעלות, שאם העלה כבר נפסל הכיור לעבודת יום. וע"כ הא דאמר ר"י כיור ששקעו שוב אינו מעלהו. הכונה ששקעו מבעוד יום ועדנה יום הוא, ואעפי"כ אסר ר' יוחנן, לעלותו לעבודת יום אעפ"י שעדנה יום הוא, ואין לומר דחיישינן פן ישכח אח"כ לשקעהו, דהא כל היום ג"כ נימא שאסור להעלות הכיור, ואיזה זמן יש שמחויב לשקע הלא רק רגע אחד קודם שקיעת החמה, וא"כ כיון דעדנה יום הוא אמאי אמר אינו מעלהו ועכצ"ל כיון דאחר ששקע הוא מעלהו חיישינן פן יעלהו גם בלילה אחר שיקוע, א"כ הוי רק גזירה, גזירה משום שיקוע שיהי' תיכף ללילה. אבל עתה דסבר כר' חסדא א"כ קאי השיקוע מבערב א"כ ר' יוחנן ס"ל דמצוה לשקוע עוד קודם השקיעה, כדי שיזכור גם בלילה לשקע קודם עלות השחר, ורב חסדא לא סבר למצות שיקוע, ורק קודם עלות השחר צריך לשקוע כדי שלא יפסל בלינה.
ולפי זה שפיר פסק הרמב"ם כרבא. אליבא דר' יוחנן. דקידוש ידים ורגלים. תליא בהגישה. וכרב חסדא, דאף למתירין לא נפסלו מי הכיור אלא בעמוד השחר. אבל אור היום לא פסל. דקידוש ידים ורגלים תליא הקדושה. בתחילת הגישה, ומתרומת הדשן כבר הוי התחלת הגישה. משו"ה. אף דקידוש קודם אור היום. שהוא האיר המזרח אין צריך לחזור ולקדש. וגם מי הכיור. צריך רק לשקעו. קודם עלות השחר, דעיקר תרומת הדשן, הוא אחר עלות השחר. ואפשר דאף לר' יוחנן אם קידש ידיו. ביוהכ"פ מחצות וברגלים מאשמורה ראשונה אין צריך לחזור ולקדש הידים ורגלים. דכיון דאמרה תורה תן בוקר לבוקרו של לילה, ומסר הכתוב לחכמים דבעת הצורך אפשר לעשות הבוקר. אף מאשמורה ראשונה. וזה יהי' תחילת הגישה. זהו דוקא הידים ורגלים אפשר לקדשן מחצות שיהי' כבר הגישה. אבל לעשות שינוי במי הכיור. אי אפשר. ומי הכיור יופסלו בעמוד השחר. כמו בכל יום. דעמוד השחר להם תחלת הקדושה לגישה. וצ"ע בזה. איך יהי' הדין ביוה"כ וברגלים.
והנה התוס' הקשו על פירש"י דס"ל דבכל הקדשים קדושת הכלי מועיל לפסול ביוצא, וע"כ מפרש. דהאיבעי רק אי הוי הסחת הדעת. אכן רש"י מדייק. מדקאמר את"ל לינה לא פסלה משמע דאם נימא לינה פסלה כרבי. דדין הוא בהידים ורגלים, דקדושתן נפסל ע"י לינה ולרבא אליבא דרבי גם בהקידוש ידים ורגלים הלינה דאורייתא בודאי דיציאה פוסל, וע"כ כיון דלינה פוסל אין ספק דיציאה ג"כ פוסל. ומשו"ה פירש"י דגם בכל הקדשים פוסל יציאה. ומה שהקשה בתוס' מהא דאמר ר' יוחנן בפ"ק דמנחות, בללה זר חוץ לחומת העזרה פסולה ור"ל אמר דכשרה אלמא דאף לר"י לא פסל אלא משום דבלל בחוץ ולא חשוב יוצא. לענ"ד דלא קשה מידי, דנהי שאם הי' מקדש את המנחה בכלי שרת בפנים. היתה פסולה, אבל הלא אין לנו קרא. דבעינן דוקא להקדישה והרי שתי הלחם ולחם הפנים. לישתן ועריכתן בחוץ א"כ אילו לא הי' החיוב לבלול דוקא בפנים, היו בוללין בחוץ שלא בכלי שרת. אבל כיון דס"ל לר"י אחרי דבלילה עבודה היא. בעי דוקא קדושת כלי שרת ומשו"ה בעי דוקא בפנים, כיון דמעשה הבלילה דין הוא בעי דוקא כלי. וכיון דבעי כלי בעי דוקא קדושת כלי. היינו שתהי' בכלי שרת בפנים.
וכן מה שהקשה תוס' מהא דשתי הלחם לא קדיש לפסול ביוצא. אלא בשחיטת הזבח, אע"ג דכבר נתקדש בכלי, הכא ג"כ דאף אם אפה בתנור בפנים. נתקדשו הלחם לפסל ביוצא. אבל אין עיכוב דוקא לאפות בפנים. ואם אפה את הלחם שלא בפנים, לא נתקדשו ורק בשחיטת הזבח נתקדשו אבל אם אפה. בתנור בפנים, נתקדשו לפסל ביוצא אף שלא בזמנן. כמבואר אצלנו בסוגיא דלחם הפנים. ושתי הלחם. לישתן ועריכתן בחוץ. ואפיתן בפנים וביארנו דלפסל ביוצא אף שלא בזמנן מקדש, אבל לפסל בלינה כיון דלאו זמנן לקרב אין נפסלין בלינה.
ואפשר עוד להוסיף על דברינו שם דאם הי' החיוב מן התורה, לאפות דוקא בקדושה, לקדשם, א"כ בודאי דהיו נפסלין בלינה היינו דקדושת יום זה, אין מועיל ליום שני, אבל כיון דאין הקדושה החיוב לאפות בתנור אף אם אפה בתנור נתקדשו, לפסל ביוצא. אבל כיון דאין זמנן לקרב לא נפסלו בלינה.
ואפשר נתרץ בזה עוד קושי', דלכאורה כיון דאמר רבא בזבחים פ"ז. דאין שולחן פוסל בלינה. ובעי מזבח מהו שיפסול בלינה. לשולחן מדמינן לה. או לקרקע. ומשמע מפירש"י דהטעם דשולחן אין פוסל בלינה, הוא משום כלי שרת. א"כ נילף משולחן לכל כלי שרת דלא יפסלו בלינה דהא ילפינן משולחן לכלי שרת דקומצין מכלי שעל גבי קרקע, ואם נימא דשולחן יש לו דינים אחרים. איך נילף משולחן ע"כ דמשולחן ילפינן לשארי כלי שרת, א"כ כמו דשולחן. אין פוסל בלינה. נימא דגם כלי שרת לא יפסלו בלינה. ואף דמשמע בתוס' חצונות, הובא בספר ברכת הזבח דדוקא שולחן אין פוסל בלינה קשה מנא לן לחלק, וא"כ מי כיור דבכלי שרת נינהו אמאי יפסלו בלינה וכן קשה ממי החג שהי' ממלאן, שלא במקודשת שלא יפסלו בלינה, הא התם אפשר למלאותן במקודשת ובה יהיו.
אכן לדברינו שם בסוגיא הנ"ל. כפי שביארנו. דהלכה כר"י ורבה. דפליגי עלי' דרב חסדא, וסברי דהיכא דלא הגיע זמנן אין נפסלין בלינה א"כ אפשר בלחם הפנים דאימתי מקרי הגעת הזמן שלהם, בסלוק הבזיכין אבל כל זמן. שלא סלקו הבזיכין עדיין לא הגיע הזמן שלהם, ומשו"ה אם הניחן על השולחן ימים רבים. לא נפסלין בלינה אבל בכל כלי שרת שהגיע הזמן נפסלין בלינה, אכן רבא ס"ל כרב חסדא דאף אם לא הגיע הזמן פוסל לינה. א"כ לדידי' ע"כ דעל השולחן אין נפסל בלינה.
ומה שמקשה בתוס' מהא דתנן במעילה, הוכשרו לפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה, ולא קתני לפסול ביוצא. נראה לי דמשו"ה לא קתני לפסול ביוצא, דהתם מני פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, והתם דינם לצאת משו"ה לא קתני לפסל ביוצא, עכ"פ סובר רש"י, דאם נימא דלינה פוסל בודאי דיציאה פוסל, והנה הא דקאמר את"ל לינה אין פוסל אין הכונה דלינה אין פוסלת, רק אם נימא כרבי, דהא דפוסל לינה בקידוש ידים ורגלים תלי ביום דביום אחר, נפסלו הקדושה שעל הידים, בודאי כמו דפוסל יציאה בכל קרבן, פוסל גם בקידוש ידים ורגלים אכן אם נימא, דלינה בקידוש ידים ורגלים אין פוסל כמו בכל קרבן אלא תליא בגישה, בזה מיבעאי אם יצא, נפסק הגישה, והוו כבר גישה אחרת, או כיון דלא אסח דעתי', לא הוי גישה חדשה. אבל לרבי כמו דביום פוסל כן יציאה פוסל.
ובזה יש לתרץ. הקושי' שהקשה בליקוטי הלכות, אמאי לא משני הא דאיתא בברייתא אם לפי שעה טעון קידוש ידים ורגלים. דאתיא כרבי. אכן לדברינו ניחא דהנה בירושלמי יומא פ"ב. דאמר את"ל לינה לא פסלה, בודאי דאין פוסל יציאה ואדרבה הבעיא אליבא דמ"ד לינה (לא) פסלה. אכן שם בגמ' ירושלמי קאי על ברייתא דנטמא ידיו מטבילן ואין צריך לקדש, יצאו הרי הן בקדושתן ובגמ' דילן אמר יצאו ידיו לא מיבעי לן, כי מבעי לן יצא גופו. והנה אם נימא דפסול הלינה בקידוש ידים ורגלים תלוי בהיום, כמו בכל הקדשים דביום אחר נפסל הקדושה שהיו בהידים ורגלים. א"כ כמו בכל הקדשים אם יצא הדבר לחוץ נפסל ה"נ אם יצאו הידים נפסלה קדושתם. אך אם פסול הלינה אין תלוי בהיום, דהלינה בעצמה אין פוסלת, ורק הגישה השני' פוסלת אז אם יצאו ידיו, והוא לא יצא לא הוי גישה אחרת, משו"ה אמר אם יצאו ידיו לא מיבעי לן, דקאי אם נימא דלינה אינה פוסלת בעצמה ורק הלינה תלוי בהגישה, קאמר דיצאו ידיו לא מיבעא לן. א"כ הירושלמי דקאי על הברייתא אמר דברייתא אתיא כמ"ד דאין לינה פוסלת בקידוש ידים ורגלים משו"ה יצאו ידיו לא מיבעא לן, דהוי גישתא חדא. אבל למ"ד לינה בעצמה פוסלת. אם יצאו ידיו נפסלו.
ולפי זה מתורצת קושית הליקוטי הלכות אמאי לא אמר דברייתא דאיתא יצא חוץ למחיצת העזרה טעון קידוש ידים ורגלים, דאתיא כרבי. אכן לדברינו אי אפשר לומר דאתיא כרבי, דאם כרבי מאי איריא יצא כל גופו, טעון קידוש ידים ורגלים, אפילו יצאו ידיו בלבד טעון קידוש. וע"כ דאתיא כראב"ש.
ולפי זה לא קשה, אמאי פסק הרמב"ם דיציאה שתועיל בקידוש ידים ורגלים הוי ספק. הא הוא פסק דלינה מועלת בקידוש ידים ורגלים אכן לדברינו כיון דהרמב"ם פסק דאין הלינה פוסלת משום יום, אלא משום גישה חדשה כרבא אליבא דר' יוחנן, א"כ לדידי' האיבעיא, אי יציאה לחוץ הוי גישה חדשה דאסח דעתי' או לא, אבל ביצאו ידיו לא מיבעא לי', אחרי שהוא פסק דאין לינת היום פוסלת, ואין דין הלינה בקידוש ידים ורגלים, כמו שארי קרבנות דתלוי בהגישה ויצאו ידיו בודאי לא הוי גישה חדשה.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0