דף יז - א
אלא, בהכרח, אין לנו לדרוש מקל וחומר לשנות ממשמעות סתמא דקרא, שהרי איכא למיפרך הכי, ואיכא למיפרך הכי, ולפיכך כל חדא וחדא תיקו בדוכתיה, העמידנה במקומה כסתמא דקרא.
ולכן, כשהותרה אנינות לכהן גדול בסתם, הרי היתרה הוא בין ביחיד ובין בצבור. וכן כשנאסרה אנינות לכהן הדיוט, איסורה בסתמא, בין ביחיד בין בציבור.
וכמו כן כשהותרה טומאה בצבור בסתמא, היא הותרה אף לכהן הדיוט, וכשנאסרה בקרבן יחיד בסתמא, היא אסורה בין לכהן גדול ובין לכהן הדיוט.
שנינו במשנה: כל הזבחים שקיבל דמן טבול יום - פסל!
מנלן שטבול יום פוסל את העבודה? דתניא: רבי סימאי אומר: רמז [1] לטבול יום, שאם עבד חילל את עבודתו, מנין? תלמוד לומר "קדושים יהיו - ולא יחללו שם אלהיהם, כי את אשי ה', לחם אלהיהם, הם מקריבים".
אם אינו ענין לטמא שמחלל את הקדשים בעבודתו, דנפיק מ"וינזרו מקדשי בני ישראל [שלא יעבדו הכהנים עבודת הקרבנות בעודם טמאים] ולא יחללו את שם קדשי", תנהו ענין לטבול יום, שמחלל גם הוא את העבודה.
ומקשינן: ומנין שהיתור ב"ולא יחללו" בא ללמדנו על טבול יום, שמחלל עבודה? אימא, תנהו ענין לקורח קרחה ולמשחית פאת זקן, הכתובים בפסוק הקודם, וכונת הכתוב לומר שהכהנים הקורחים קרחה או המשחיתים פאת זקנם, עוברים גם בעשה ובלאו של "קדושים יהיו - ולא יחללו"?
ומתרצינן: אי אפשר להעמיד את הפסוק "קדושים יהיו ולא יחללו" בקורח קרחה ומשחית זקן [2]. שהרי טבול יום, דאם עבד עבודת הקדשים, חיובו במיתה מנא לן, דגמר מהפסוק "קדושים יהיו ולא יחללו" בגזירה שוה של חילול - חילול מתרומה, שכשם שהמחלל את התרומה חיובו במיתה [3] כן המחלל את הקדשים בעבודתו חיובו במיתה.
וכיון שלא מפורש בפסוק "לא יחללו" באיזה פסולין מדובר, לפיכך אין לנו ללמוד אלא שפסול דפסיל בתרומה, כמו טבול יום, מחיל עבודה, אבל מי דלא פסיל בתרומה כמו קורח קרחה ומשחית זקן, לא נלמד שהוא מחיל עבודה, ונמצא שפסוק זה מדבר רק בטבול יום שמחלל עבודה ולא בקורח קרחה ומשחית זקן, שהם אינם מחללים את התרומה, וממילא אין ללמוד מקרא זה שיחללו את הקדשים!
אמר רבה: למה לי דכתב רחמנא שלשה פסוקים נפרדים לפסול עבודה שעבדו טמא, וטבול יום, ומחוסר כיפורים? והרי אילו נכתב בטמא בלבד שמחלל עבודה, היינו יכולים ללמוד ממנו במה מצינו על טבול יום ומחוסר כיפורים, שכל מי שפסול לעבוד מחמת טומאה מחלל את העבודה?
ומתרצינן: צריכי [4] לכתוב גם את טבול יום ומחוסר כיפורים.
דאי כתב רחמנא טמא בלבד, לא היינו לומדים ממנו טבול יום ומחוסר כיפורים, משום שהוא חמור מהם, שכן הטמא מטמא אוכלין בנגיעתו, ואילו טבול יום ומחוסר כיפורים אינם מטמאין אותם [טבול יום רק פוסל את התרומה, אך אינו מטמאה!].
ואילו נכתב חילול עבודה רק בטבול יום - מחוסר כיפורים לא אתי מיניה, שכן טבול יום חמור הימנו, בכך שהוא פוסל בתרומה, ואילו מחוסר כיפורים אינו פוסל את התרומה.
ואילו נכתב חילול עבודה רק במחוסר כיפורים - טבול יום לא אתי מיניה, שכן מחוסר כיפורים חמור הימנו בכך שעדיין הוא מחוסר מעשה של הבאת קרבנותיו לפני שיטהר, בעוד שטבול יום נטהר בלא מעשה, כשיעריב השמש.
ועדיין מקשינן: אמנם מחדא לא אתי אידך, מפני הפירכות דלעיל, אבל למה לא תיתי חדא מתרתי, ודי לכתוב טמא וטבול יום, או טמא ומחוסר כיפורים, ונלמד את השלישי בצד השוה מהשנים האחרים?
ומבררת הגמרא את הקושיא, בהי לא לכתוב רחמנא ונלמדנו משני הדינים שנאמר בהם חילול?
אם הכוונה שלא לכתוב במחוסר כיפורים, ותיתי מהנך, מטמא וטבול יום, הרי יש לדחות, מה להנך שהם חמורים ממנו, שכן הם פוסלים בתרומה, בעוד שמחוסר כיפורים אינו פוסל בתרומה.
אלא, לא לכתוב רחמנא בטבול יום, ותיתי מהנך, מטמא ומחוסר כיפורים. דמאי פרכת - מה להנך שכן מחוסרים מעשה לטהרתן ולפיכך הם חמורים מטבול יום שאינו צריך מעשה לטהרתו, סוף סוף קלישא לה טומאתן, שהרי מחוסר כיפורים שטבל והעריב שמשו ואינו מחוסר אלא הבאת קרבנותיו, שוב אינו מטמא, ואינו חייב כרת על אכילת קדשים.
ואף על פי שעדיין הוא מחוסר מעשה של הבאת קרבנותיו, הרי כיון שקלשה טומאתו לאחר שטבל והעריב שמשו, אפשר ללמוד ממנו לטבול יום, שכשם שמחוסר כיפורים מחלל עבודה, אף על פי שאינו מטמא ואינו חייב כרת על אכילת קדשים, הוא הדין טבול יום. ונופלת הפירכא "מה להצד השוה שבטמא ובמחוסר כיפורים שהם מחוסרים מעשה והם חמורים מטבול יום", שהרי ממחוסר כיפורים ניתן ללמוד לטבול יום, כי יש בו קולא מצד אחר, שאינו מחוסר מעשה לטהרתו, אלא רק לכפרה, וטמא מת אינו מחוסר מעשה לכפרה, ואם כן נלמד טבול יום משניהם [5].
הערות
[1] הרמב"ם בתחילת הלכות ביאת מקדש כתב במנין המצוות: "שלא ישמש טמא" "שלא ישמש טבול יום", וכן בסהמ"צ [ל"ת עו] מנה את איסור עבודת טבול יום בלאו בפני עצמו, לבד מטמא [שמנאו בל"ת עה] וכן מנאו החינוך [רסה]. ומאידך לא מנו את איסור עבודת מחוסר כיפורים. ומקורם מסוגיין שרבי סימאי דרש רמז רק לטבול יום, ואילו מחוסר כפורים נלמד להלן [יט ב] מוטהרה מכלל שהיא טמאה, והוא כלול באיסור "טמא" [וראה תוס' ד"ה טבול יום למה לא למדו כן לטבו"י]. ובפשטות החילוק ביניהם הוא, שמחוסר כפורים נשאר עליו פסול הגוף של טמא, ולכך הוצרך לקרבן שיכשירו, ועד הקרבתו הוא בכלל "טמא" לעבודה אבל טבול יום פקע פסולו בטבילה, ורק דיני טומאה נשארו בו, ומצד זה אינו פוסל עבודה, אלא פסול חדש הוא, ולכך הוצרך רבי סימאי לרמז מ"ולא יחללו", ובהמשך הסוגיא נברר גדריהם בהערות לגמרא ותוס'. ב. הרמב"ם בסהמ"צ [שורש ג] כתב שבמקום שנאמר "רמז" אין זה דין דאורייתא, אלא סמך רחוק מדברי תורה עי"ש. והשיגו הרמב"ן מסוגיין שהרי טבול יום מחלל עבודה מן התורה. והגדירו רבי סימאי כ"רמז". וראה מהר"ץ חיות [בספרו תורת נביאים תושבע"פ "רמז"] שכתב שכוונת הרמב"ם שאין הדין מפורש בתורה, אבל ודאי יש לו טעם מהלכה למשה מסיני. ובספר ראש המזבח כתב שהרמב"ם למד [בפ"ב מביא"מ ה"ב] מוטהר מכלל שהוא טמא, ונקט ש"לא יחללו" הוא רק רמז ללמוד דין טבול יום מ"וטהר". אך מדברי הרמב"ם שם מבואר שלמד דין עונשו במיתה מ"לא יחללו", ורק את גדר טומאתו למד מ"וטהר". ואולי כוונתו שאם הדין אינו מפורש בתורה רק העונש נחשב כ"רמז". וצ"ע. וראה עוד ברמב"ם [שורש ה] שנקט כי "ולא יחלל" הוא רק טעם לאיסור של "ומן המקדש לא יצא" ואינו איסור בפני עצמו, והרמב"ן השיג עליו מסוגיין שאם הוא נצרך לתת טעם מנין לרבי סימאי לרבות ממנו טבול יום.
[2] דעת הרמב"ן עה"ת [דברים יד] כי הקורח קרחה עבודתו מחוללת. והמנחת חינוך [תסז] תמה עליו שלא מצינו דין זה בגמרא וברמב"ם, ולכאורה יותר יש לתמוה מסוגיין שמפורש שאינו פוסל בתרומה ובעבודת קדשים. וראה מקור ברוך [ח"א ל]. ובמשך חכמה [ויקרא כא ד-ה] כתב לבאר דעת הרמב"ם [בפיה"מ פ"ג דסוטה] והרא"מ שכהן הלוקח אשה הפסולה לו הרי הוא חלל מן התורה עד שיגרשנה או ידירנה. [וראה משנה בבכורות מה ב, ודעת החזו"א באה"ע קט א, שהוא רק קנס מדרבנן]. ונקט שפסול זה הוא רק בזמן חטאו, שהרי אמרו בקידושין [עז א] שאינו מתחלל לא הוא ולא זרעו, ובהכרח דהיינו שאינו מתחלל לעולם כחילול זרעו, וזו גם כוונת הרמב"ן שמחלל עבודה בעת עוונו. ובסוגיין מדובר לאחר שגידל שערו שוב או ששב בתשובה. ויתכן, שהרמב"ן גרס בסוגיין "אלא" - כגירסא שדחה רש"י - ונמצא שלמסקנת הסוגיא "ולא יחללו" בא ללמד שהקורח קרחה עבודתו מחוללת, [וטבול יום ידעינן מגזירה שוה].
[3] רש"י נקט שטבול יום שאכל תרומה במיתה, וכן הסיקו תוס' [בד"ה דגמר], וביארו שהגזירה שוה היא מחיוב מיתה זה שמצינו באכילת תרומה. ובקרן אורה דקדק כן מסתימת דברי הרמב"ם [בפ"ז מתרומות ה"א]. אך תמה שלענין אכילת קדשים כתב הרמב"ם [פי"ח מפסוהמ"ק הי"ד] שטבול יום ומחו"כ לוקה ואינו חייב כרת, ונמצא שיש קולא בקדש מבתרומה. ועיין זכר יצחק [נ"ה] ואור שמח [פי"ח מפסוהמ"ק].
[4] הרמב"ם [בפ"ד מביא"מ ה"ד] חילק בין טבול יום שעבד, שחייב מיתה בידי שמים לבין מחוסר כפורים שפטור, [ושיטתו תבואר להלן], ותמה הקרן אורה אם כן למה הוצרך רבה לעשות צריכותא ביניהם, והרי אין דינם שוה לענין עונש ולכן אי אפשר ללמוד דין אחד מחבירו. וראה בחידושי הגרא"ל מאלין [ח"ב ט] שנקט כי בפסול טמא יש שני דינים, חילול העבודה מצד פסול גופו ככל הפסולים. וחילול מצד קרבן שנעשה בטומאה, שאף כשהותרה טומאה אינו נאכל, כי חל דין הקרבה בטומאה. ודין עונשים שייך רק על החילול שחל בהקרבה, ולא על פסול הגוף דכתיב ולא יחללו את קדשי, ולכן חילק הרמב"ם במחוסר כפורים שפוסל הקרבן מצד פסול גופו, ואין חילול בהקרבה כי אינו טמא ממש. וכיון שלענין חילול מצד פסול הגוף דינם שוה, שזה וזה יש לו פסול הגוף דטומאה, לפיכך הוצרך רבה לצריכותא לבאר למה הוצרכו שני מקראות לחילול, ואין חילוק העונשים מוכיח כי הוא מצד חילול הקרבן שחל בהקרבה בטומאה. [וראה בהערות על תוס' שמדברי הרמב"ם משמע כי גם טבול יום אינו טמא כבתחילה, אלא דין טומאה אחרת חל עליו, אך יתכן לחלק בין טבול יום "שלא נגמרה טהרתו" למחוסר כפורים שרק "חסר כפרה" ואין בו חילול הקרבה. וראה הערה הבאה]. אולם לפי המבואר לעיל שטבול יום אין בו פסול הגוף, לכאורה תמוה מאידך גיסא, שהרי אינו פסול של טמא כמחוסר כפורים, ולכן צריך תלתא קראי, וצריך לומר שרבה סבר כי טבול יום דזב כזב דמי [וכדלהלן לב ב] וסובר שיש בו פסול הגוף. ומה שמנאוהו כלאו בפני עצמו היינו להלכה, שפסקו שאין דינו כזב.
[5] רש"י פירש שאי אפשר לפרוך מה לטמא מת ומחוסר כפורים שכן מחוסרים מעשה, כי כיון שקלישא טומאתו של מחוסר כפורים אינו חמור יותר במה שהוא מחוסר מעשה. ובשטמ"ק הקשה, הרי לעיל בסמוך אמר רבה שטבול יום אינו נלמד ממחוסר כפורים כי הוא חמור שהוא מחוסר מעשה. וכתב לחלק, שלעיל הכוונה שלא נלמד טבול יום ממחוסר כפורים, כי מחוסר כפורים חמור ממנו בכך שהוא מחוסר כפרה [וזו חומרא בעצם הדין שחייבו בכפרה, וכשם שמחייב כפרה יתכן שפוסל ולכן לא שייך לפרוך דקלישא טומאתו, שהרי החומרא אינה מצד הטומאה אלא מצד גורם הטומאה והקרבן]. אך כאן שלומדים מטמא מת ומחו"כ, לא שייך לפרש כן, כי טמא מת אינו צריך כפרה, ובהכרח הכוונה שמחוסרים מעשה בפועל, ועל כך פרכינן שאצל מחוסר כפורים אין חסרון מעשה לטהרת הטומאה כי כבר טבל, אלא רק חסרון כפרה, וכיון שטמא מת אינו מחוסר כפרה שייך עדיין ללמוד מהם טבול יום בהצד השווה. וראה עוד בתירוץ הגמרא בע"ב.
סימן ד
סוגיא דטבול יום ומחוסר כפורים
דף י"ז. טבול יום מנא לן דתניא ר' סימאי אומר רמז לטבול יום שאם עבד חילל מנין ת"ל קדושים יהיו ולא יחללו אם אינו ענין לטמא דנפיק מוינזרו תנהו ענין לטבול יום. הקשה בתוס' כמה קושיות. כיון דמחו"כ יליף לקמן מקרא דוכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה א"כ למה לן קרא בטבול יום הא בטבול איכא כמה קראי דעד הערב הוא טמא.
עוד בגמ' אמר רבה למה לי דכתב רחמנא טמא וטבול יום ומחוסר כפורים צריכי כו' אלא לא לכתוב רחמנא בטבול יום ותיתי מהנך דמאי פירכת מה להנך שכן מחוסרים מעשה סוף סוף קלישה לה טומאתן קסבר מחוסר כיפורים דזב כזב דמי. ע"כ, וקשה למ"ד מחוסר כיפורים דזב לאו כזב דמי. למה איצטרכי תרי קראי בטבול ובמחוסר כיפורים לילף טבול יום ממחוסר כיפורים.
הרמב"ם פסק בפ"ג מהלכות ביאת מקדש דמחוסר כיפורים שנכנס למקדש אינו חייב כרת. ואינו לוקה, הקשה הראב"ד דבתוספתא דכלים תניא כל הטמאים שנכנסו לפנים משער ניקנור אפילו הם מחוסרי כפרה הרי אלו חייבין על זדונן כרת. והנה בתוס' הכא הביאו מתניתן דמס' כלים דאיתא בהדיא דמחוסר כיפורים שנכנס למקדש חייב כרת. דתנן עזרת ישראל מקודשת ממנה שאין מחוסר כיפורים נכנס לשם וחייב חטאת. אכן ממשנה זו יש לתרץ דלא תקשה להרמב"ם דכפי גרסתינו במשנה איתא. עזרת ישראל מקודשת ממנה שאין מחוסר כיפורים נכנס לשם וחייבין עלי' חטאת. לפי זה הא דאמר חייבין עלי' לא קאי על מחוסר כיפורים. אלא דאמר דבשני דברים. מקודש עזרת ישראל. א' שאין מחוסר כיפורים נכנס לשם. ב' שחייבין על עזרת ישראל חטאת. היינו בטמא וטבול יום. לאפוקי בעזרת נשים. שאף הטמא אין חייב עלי' חטאת אבל מה שאין מחוסר כיפורים נכנס הוי רק עשה דוישלחו. אבל לא כרת. אכן מתוספתא הנ"ל שהקשה הראב"ד. קשה ואף שתירץ הכ"מ בשם הר"י קורקוס דהרמב"ם ס"ל דאתיא כמ"ד מחוסר כיפורים דזב כזב דמי. וקשה מנא לי' להרמב"ם זאת. דילמא כיון שיש איסור אף למ"ד לאו כזב דמי כיון דמחלל עבודה. אימא שהוא בכרת.
עוד כתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות ביאת מקדש. הלכה ד' ז"ל וכן טמא שטבל ועבד קודם שיערוב שמשו פסולה וחייב מיתה בידי שמים כו' אבל מחוסר כפורים שעבד אעפ"י שעבודתו פסולה וחילל הרי זה פטור. ועיין בראב"ד שהקשה מגמ' מכות דאיתא שם עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים. ועוד מבהונות של מצורע דאמרינן בזבחים עשה שיש בו כרת הוא. אכן קושי' זו אינו מבין, הא סתם פריך, כיון שהוא טבול יום מקרי יש בו כרת והרי זה גם הרמב"ם מודה. שטבול יום שנכנס לעזרת ישראל מחויב כרת. שהרי כן כתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות ביאת המקדש. הלכה י"ד ז"ל כללו של דבר כל הטעון ביאת מים מן התורה חיוב כרת על ביאת המקדש ואפילו אחר שטבל עד שיעריב שמשו. ואפשר דקושית הראב"ד מתירוצא דגמ' דמשני. הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו. וס"ל להראב"ד דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי. אלא אם האיסורים שווים. אבל אם אין האיסורים שווים. לא שייך לומר הואיל והותר איסור קל יותר איסור חמורה ולדברי הרמב"ם דמחוסר כפורים הותר לצרעתו רק עשה דוישלחו. איך נימא דהותר איסור טבול יום לקריו שיש בו כרת. עוד הקשה הראב"ד. מתוספתא דזבחים, דמונה אותו עם אותן שבמיתה. והכ"מ הקשה מגמ' דסנהדרין פ"ג דמני בברייתא אותן שבמיתה וחשיב מחוסר כפורים בהדיהו. וביחוד קשה קושי' עצומה על הרמב"ם שהוא סותר דברי עצמו שהרי בפי"ח מהלכות סנהדרין. מנה הרמב"ם מחוסר כפורים ששימש בין הנך דמחויבין מיתה בידי שמים והכ"מ והרדב"ז ומהר"י קורקוס תירצו דטעות סופר יש בהרמב"ם.
והנה הרמב"ם כתב בפי"ח מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י"ד ז"ל והאוכל קדש אחר שטבל קודם שיערוב שמשו קודם שיביא כפרתו לוקה כו' ולכאורה קשה כיון דסובר הרמב"ם שמחוסר כפורים כיון דילפינן טומאתו מוכפר עלי' הכהן וטהרה, הא אם לא כפר לא טהר, הוי רק עשה. דמשו"ה ס"ל דמחוכ"פ אין לוקה על ביאת מקדש, א"כ אמאי לוקה כשאכל קודש, הא הוי רק עשה. ומנא לי' דלוקה.
לכן נראה לי, דהנה הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות איסורי מזבח, הלכה ח'. ז"ל מעלה יתירה עשו חכמים בקדשים שזרעים שנטמאו אפילו זרען היוצא מהן פסולים לנסכים שאין זריעה מועלת בקדשים, וכן העצים והלבונה אע"פ שאינן אוכלין הרי הן מתטמאין כאוכלין לענין הקרבנות, ויפסלו העצים והלבונה בטומאה זו למזבח ואין מקריבין אותן, הרי דסובר הרמב"ם דדרשא זו דוהבשר לרבות עצים ולבונה הוא אסמכתא בעלמא, וכן כתב הכ"מ שהרמב"ם ס"ל דהוו דרבנן וכבר הקשו עליו. שהרי בגמ' חולין דף ל"ו, אמרינן חבת הקודש דאורייתא הוא, ועיין בתוס' זבחים דף נ"ד, שהוכיחו ג"כ שהיא דאורייתא, ואף שבגמ' פסחים דף ל"ד, קרי לה מעלה, אי אפשר לומר דהוי רק מעלה דרבנן דהכי נמי מביא שם הביא כפרתו אוכל בקדשים והתם מעלה דאורייתא, עכ"ד התוס', ולדידי עוד נראה דאי אפשר כלל לומר דשם בפסחים. מביא מעלות דרבנן, דא"כ למה להביא מדינים אלו דעצים ולבונה ומחוסר כפורים שיש בקדשים מעלות דרבנן, הא בפרק חומר בקודש, שנו אחד עשר מעלות שיש לקודש. ומדוע הביא רק שתי מעלות אלו דעצים ולבונה ומחוסר כפורים. ע"כ דהנך שתי מעלות, הוי דאורייתא, אלא דאף אם נימא דהוי מעלות דאורייתא, ג"כ קשה, דאמאי לא הביא המעלה, דקודש אסור לאונן ועוד הא שם מביא ראיות לתרץ הקושיא, אמאי אין מועיל זריעה לתרומה, וא"כ להביא ראיות שיש מעלות לתרומה והקדש, למה להביא ראיות ממחוסר כפורים. הלא תרומה וקודש יש להן מעלה דאסורים לטמא וגם הלא בקודש יש מעלות דפנ"ח עכ"ס ובתרומה מתפ"ז,
עוד הקשה הלחם משנה על הרמב"ם שם בפ"ו מהלכות איסורי המזבח, דאיך כתב הרמב"ם דדרשא דוהבשר הוי רק מדרבנן, הא הרמב"ם בעצמו פסק בפי"ח מהלכות פסולי המוקדשין בהלכה י"ב ז"ל והוא הדין לשאר הקרבנות שאם אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאה אחר שנתקדשה בכלי לוקה, הרי דס"ל דדרשא זו דוהבשר הוי דרשא גמורה לרבות עצים ולבונה שאם נטמאו לוקה על אכילתן, ע"כ דברי הלח"מ, ובאמת קשה דברי הכ"מ, איך כתב בפ"ו מהלכות איסורי מזבח שזה שעצים ולבונה מקבלין טומאה הוא מדרבנן, הא הוא בעצמו כתב לפרש דברי הרמב"ם בפי"ח מהלכות פסולי המוקדשין. שכתב דהעצים הלבונה והקטורת אין חייבין עליהן כרת לא משום פיגול ולא משום נותר ולא משום טומאת הגוף. שהפירוש בדברי הרמב"ם אין חייבין עליהן כרת. אבל מלקות מחייבים על זה. הרי דסובר דמקבלין טומאה מדאורייתא.
והנה גם דברי הרמב"ם תמוהים מה שפסק דאין חייבין עליהן השיג הראב"ד דפסק כר"ש. ולדברי רבנן הא חייבים עליהן כרת. ועיין שם בכ"מ שתירץ דהרמב"ם לא פסק כרבא. דאמר מסתברא כמחלוקת בזו (בטומאת הגוף) כך מחלוקת בזו (בטומאת הבשר) מ"ט כיון דלא קרינן בי' וטומאתו עלי' ונכרתה לא קרינן והבשר אשר יגע בכל טמא, והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה. ההוא לפיסולא בעלמא. ופרשו מעלה דרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא, ומשום דמשמע להרמב"ם דדרשא זו דאורייתא משו"ה פסק דלא כרבא אף שהוא בתרא. ועוד כתב דלא איפלגו ת"ק ור"ש אלא לענין מלקות. אבל כרת לכו"ע אין חייבין. והנה על מה שאמר הכ"מ. דלא פליגי אלא לענין מלקות כבר הקשה המשנה למלך. דהא הסוגיא מוכח דלענין כרת נחלקו והיינו דבגמ' אמר ר' יוחנן שלשה כריתות בשלמים למה כו', ואחת לדברים שאינן נאכלין לר"ש דאמר דברים שאינן נאכלין אין חייבין עליהן כו'. הרי דפליגי לענין כרת וגם מה שאמר הכ"מ דמשו"ה פסק הרמב"ם דלא כרבא משום דמשמע לי' דדרשא דוהבשר הוא דרשא גמורה ואילו הכא אמרינן והבשר לפיסולא בעלמא. לכאורה אין בזה טעם לדחות דברי רבא. דהרי תוס' בזבחים פירשו בטוב. דהא דקאמר דדרשא דוהבשר לפיסולא בעלמא הוא לר"ש דס"ל דדברים שאינן נאכלין. אין חייבין עליהן. הוא יאמר דהאי דרשא הוי אסמכתא. אבל לת"ק דרשא גמורה היא. וא"כ בודאי הוה לי' לפסוק כרבא. ומה דמשמע מכל הסוגיות דהוי דאורייתא. היינו דסבירא לכל הסוגיות דהלכה כרבנן. דאף בדברים שאינן נאכלין חייבין עליהן.
והנראה לי בזה דהי' קשה להרמב"ם כיון דאף בדברים שאינן נאכלין כמו עצים ולבונה חייבין משום טומאת כרת א"כ איך אמרינן בדף ל"ה דעל עור כו' גידין קרנים וטלפים אין חייבין משום טומאה מ"ש מעצים ולבונה דאף שאינן נאכלים חייבים עליהם משום טומאה. ואין לומר דעצים ולבונה קדשי קדושת הגוף להקרבה והנך לא קדשו קדושת הגוף דהרי בזמן שמחוברין הא קרבו ואין לומר דהא דקרבי בעת שמחוברין הטעם דבעת שמחוברין אין חיוב להסירם אבל לא בתורת קרבן מקריבים אותם, דא"כ תקשה איך קאמר ר' יוחנן דאבר שאין בו כזית ועצם משלימו לכזית, חייב משום הקטרה, הא העצם לא בכלל הקטרה הוא ע"כ דכשהוא מחובר העצם גופא בהקטרה הוא, ורק כשנפרש אין מקריבין אותו, כמו דאין מקריבין בקדשין הנאכלין את הבשר כן אמרה התורה דאף בעולה היכא שנפרשו אין מקריבין אותם, אבל קדשי קדושת הגוף, העור והעצמות והקרנים ובעי הזריקה להתיר אותם ולהוציאם ממעילה ולהוציא את העור משריפה, דהא אם אירע פסול קודם הזריקה אף העור יצא לשריפה לכן סבירא להרמב"ם דהא דקאמר ר"ש מחויב (כרת) בדבר שדרכו לאכול ורבנן פליגי, אין הכונה דברים שאין נאכלין כלל כמו עצמות גידים, עצים ולבונה אלא כמו שליל ושליא, דאמרינן דאם פיגל בזבח נתפגל השליל והשליא, דאף שאין דרך בני אדם לאכול סברי רבנן כיון דאיכא אינשי דאכלי חייבין כרת וכדאיתא בתוס' זבחים דף ל"ה ד"ה פיגל, אכן ר"ש סבר, כיון שאין דרכן לאכול, אף דאיכא אינשי דאכלי אין חייבין כרת אבל רבנן סברי, כיון דאיכא אינשי דאכלי נתרבו לכרת, אבל דבר שאין דרכן לאכול כלל כמו גידין כו' עצים ולבונה, אף דרבינן למלקות מקרא דוהבשר, לא ריבתא תורה, אלא למלקות אבל לא לכרת.
אין להקשות הא רבא אמר בדף ל"ד, דכל היכא דלא קרינא דוטומאתו עליו ונכרתה לא קרינן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, אכן אין זה קושי' דהנה הלימוד דוהבשר אשר יגע, דמרבינן עצים ולבונה, שני חידושים ילפינן מזה א) דאף שאין עצים ולבונה בני קיבול טומאה נינהו אעפי"כ אם נגעו בטמא נאסרו מלאכול, ב) אף דאין עצים ולבונה בני אוכלה חייבים מלקות על אכילתם, והנה בגמ' ל"ד דבעי לומר דאף למ"ד אין חייבים כרת בטומאת הגוף, על בשר קודש לפני זריקה, אף דהאכילה, הלא אף קודם זריקה אכילה, אלא דנימא דעל אכילה זו פטרה התורה, א"כ באכילה כזו פטרה התורה מכרת ולא קרינן וטומאתו עליו ונכרתה, שם לא קרינן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, אבל בעצים ולבונה לענין כרת לא רבתה התורה, שתהא האכילה של עצים ולבונה אכילה:
ורק לענין מלקות רבתה התורה שאכילת עצים ולבונה אכילה וא"כ לא שייך לומר כל היכא דלא קרינן וטומאתו עליו ונכרתה:
דנוכל לומר דקרינן בעצים ולבונה אם הי' אוכלם. וטומאתו עליו ונכרתה, רק דלא אכלם, שהרי עצים ולבונה לאו אכילה הוא ורק לענין מלקות רבתה התורה שאכילתם אכילה.
ולפי זה יפרש הרמב"ם לדבריו ביד החזקה, בפירוש המשנה בדף מ"ה דאבל העצים ולבונה דלא כמו שפירש בפירוש המשנה שלו. דזה קאמר ר' שמעון ובהלכותיו ביד חזקה חזר בו ומפרש דר"ש קאמר דמחייב דוקא בדבר שדרך בני אדם לאכול אבל כגון שליל ושליא אין מחייב ות"ק מחייב כיון דאיכא אינשי דאכלי. וסוף המשנה הוא סתמא ככו"ע דעצים ולבונה וקטורת. דאין נאכלים כלל אין חייבין עליהן. משום טומאה. היינו כרת. אבל מלקות חייבים עליהם, מקרא דוהבשר א"כ פסק הרמב"ם כת"ק דכרת אין חייבים על עצים ולבונה וקטורת לא משום פגול נותר וטמא. דלא עדיף מעצמות וגידין. אבל מלקות חייבים עליהן.
והנה הא דאמר והבשר לרבות עצים ולבונה יש לפרש בשני אופנים או דאמרה התורה דחבת הקודש מכשר דברים שאינם מקבלים טומאה דלאו אוכלים נינהו לקבל טומאה, או דבאמת לא אמרה התורה שקבלו טומאה רק אמרה התורה דאם נגע קודש בטמא לא יאכל ואמרה התורה דדבר שנגע בטמא אף שלא קיבל טומאה לא יאכל, ואף אם נימא דצריד של מנחות מונין בו ראשון ושני, היינו דאמרינן דצריד של מנחות הא ראוי לקבל טומאה, רק שלא הוכשר אמרינן דחבת הקודש מכשר לקבל טומאה בלא הכשר אבל עצים ולבונה דאינם כלל בני קבול טומאה רבתה התורה רק דלא יאכלו אם נגעו בטומאה, אבל לא שיקבלו טומאה:
והנה אם נימא דעצים ולבונה לא קבלו טומאה. רק גזרה התורה שלא יאכלו. לענין לפסול מהקרבה לא ילפינן מזה כלל. דעצים ולבונה שנגעו בטומאה לא יקרבו. דבשלמא אם נימא דילפינן מקרא דאמרה התורה דעצים ולבונה הקדושים לקרב. קבלו טומאה א"כ הם טמאים וטמא אסור להקריב. אבל אם נימא דחדשה התורה בעצים ולבונה. שמטעם נגיעתם בטומאה לא יאכלו אבל אינם טמאים א"כ מהיכי תיתא לפוסלם להקרבה ואין לומר מטעם משקה ישראל חדא דהאי קרא דוקא היכא דלא היתה שעת הכושר כדאיתא בגמ' מנחות ו' אלא אף אם נימא דמתלתא קראי ילפינן דאין לחלק כדאיתא שם בתוס' ו' ד"ה כתב אף דיש לומר דגם למסקנא לא ילפינן ממשקה ישראל לאסור להקרבה רק היכא דהיתה שעת הכושר והא דמייתי קרא לאסור בנעבד היכא דמחויב קטלא, דכיון דבהמה בחי' אסורה, א"כ היכא דנעבדה ונגמר דינה לא היתה שעת הכושר:
אלא אף לדברי התוס' דעתה ילפינן ממשקה ישראל לאסור להקרבה, אף היכא דלא היתה שעת הכושר) היינו דוקא. היכא דהאיסור לא בא מטעם הקדושה, אבל היכא דבא מטעם הקדושה לא שייך לאסור מקרא דמשקה ישראל, כמו דמצינו כמה פעמים הבשר אסור באכילה ואעפי"כ מקריבים:
וכמו בזרק דם על המזבח שלא במקומו.
ואם נימא דקרא דוהבשר בא לרבות דעצים ולבונה ג"כ מקבלי טומאה ואיסורם להקרבה דאורייתא מטעם טומאה, אם נזרעו אזל טומאתם ומותרין להקרבה, אבל אם נימא, דלא אמרה התורה. דעצים ולבונה מקבלי טומאה, רק דאסורין לאכול, מטעם שנגעו בטומאה, א"כ מה יועיל שנזרעו נהי דטומאתם אזל, אבל מה שאסורים לאכול, מטעם שנגעו בטומאה במה אזל.
ובזה מבואר דברי הגמ' בפסחים דבגמ' קאמר שמי החג שנטמאו, אין מועיל השקה, ומביא ראי' מהא דעצים ולבונה, אם נגעו בטומאה לא יאכלו והא עצים ולבונה לאו בני קבולי טומאה אלא מעלה הנ' מעלה, פירוש דהגמ' ס"ל דאמרה התורה דעצים ולבונה, אף שלא קבלו טומאה, אסור לאוכלם ואף דדין זה הוא רק לגבי אכילה ולא לענין הקרבה כיון דהתורה עשתה המעלה לאכילה גזרו רבנן המעלה הזו אף להקרבה. דעצים ולבונה שנגעו בטומאה לא, א"כ מדרבנן דין הוא בדברים הקרבים, שאם נגעו בטומאה שלא יקרבו א"כ מאי יועיל שזרעם למי החג שנטמאו ופקע מהם הטומאה, אבל הלא זה שנגעו בטמא שעשו רבנן המעלה שלא יקרבו, הדין הזה לא פקע משו"ה אסורים להקרבה, וא"כ כיון שבקודש אין מועיל הזריעה, משו"ה אמרו שגם בתרומה לא יועיל הזריעה ומה מאד מדויקים דברי הרמב"ם ומתורצים כל הקושיות דודאי דרשא והבשר לרבות עצים ולבונה. דרשא גמורה מדאורייתא כדמוכח מכל הסוגיות ולא קשה קושית התוס' מגמ' מנחות כ"א דקאמר עצים ולבונה דקאמר יצאו עצים שאינם מקבלים טומאה, דאיסורא דעצים ולבונה אם נגעו בטומאה לאו משום דקבלו טומאה. אלא משום שאסרה התורה לאכול קודש כזה שנגע בטומאה, ומעתה דברי הרמב"ם בפ"ו מאיסורי מזבח הלכה ח' שכתב מעלה יתרה עשו חכמים בקדשים. שזרעים שנטמאו אפילו זרען היוצא מהם פסולין לנסכים, שאין זריעה מועלת בקדשים וכן העצים והלבונה אעפ"י שאינן אוכלין. הרי הן מתטמאין כאוכלין לענין הקרבנות ויפסלו העצים והלבונה בטומאה זו למזבח ואין מקריבין אותו היינו דס"ל להרמב"ם לפרש בגמ' דהאי דינא, דאין זריעה להקדש והאי דינא דעצים ולבונה לפסול להקריבם למזבח, חד דינא הוא, דמן התורה לא קבלו העצים והלבונה טומאה וזרעים שנזרעו פקעא הטומאה ולקרבן הם כשרים רק כיון דמן התורה אסור לאוכלם כמו שאינו הי' להם טומאה, מפני הנגיעה עשו רבנן מעלתם לקרבן, כמעלת התורה לאכילה, דמן התורה זרעים קדשים שנזרעו היינו מים שהשיקן אסורים לאכול, כאילו הי' להם טומאה וכן עצים ולבונה אסורים כאילו הי' להם טומאה עשו רבנן המעלה הזו בקדשים אף לענין קרבן שיהי' הפסול כאילו יש להם טומאה.
וכן יתבאר דברי הגמ' דקאמר אף אנן נמי תנינא העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים, דהנה מחוסר כפורים, ילפינן מקרא דוכפר עליה הכהן וטהרה דעדיין יש בה מקצת טומאה. אבל איסור מחוסר כפורים הוא רק לימוד שיש איסור עשה לאכול בקדשים, והנה הר"ח גריס בגמ' העריב שמשו אין. לא העריב שמשו לא, ונראה לי דהר"ח סובר דבגמ' מדייק דקתני הביא כפרתו אוכל בקדשים דומיא דהעריב שמשו אוכל בתרומה, מה התם אם אכל תרומה קודם הערב. לוקה, שהרי טבול יום לוקה אם אכל תרומה, אף מחוסר כפורים אם אכל קודם שהביא כפרתו לוקה, וקשה הא מוכפר עלי' הכהן נוכל לילף רק עשה, ועכצ"ל, כיון דילפינן מקרא שיש עלי' עדנה מקצת טומאה א"כ מחוסר כפורים שנגע בקודש יש על זה דין דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, כדאיתא בפסחים ט"ז, א"כ מחוסר כפורים שאכל בשר קודש תיכף כשנגע נאסר לו לאכול מטעם הבשר אשר יגע בכל טמא אף דמחוסר כפורים איננו מטמא עוד. אעפי"כ אסור לו הבשר שנגע מדין והבשר אשר יגע, אף דלא הוי טומאה על זה א"כ שפיר קאמר, אף אנן נמי תנינא. דמה"ת אסור לאכול אם נגע מחוסר כפורים. עשתה התורה מעלה, אף בלא טומאה, איסור לאכול, א"כ האי דינא אי אפשר להסתלק ע"י זריעה, ואסור מן התורה לאכול ולשתות מים שנגע בהם המחוסר כפורים אף אם יזרעו. א"כ עשו רבנן האי מעלה לגבי קרבן נמי שיופסל מלהקריב דבר שנגע בטומאה אף אם הטומאה הלכה, כגון מי החג שנטמאו ואח"כ השיקן, דלפי דברינו טעמא דמי החג שנטמאו, ועצים ולבונה, דאסורי בנגעו בטומאה, ומחוסר כפורים שלוקה על אכילת קודש חד טעמא נינהו מקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא ולפי זה מיושבים דברי הרמב"ם, שפסק דמחוסר כפורים שאכל קודש לוקה, אף דס"ל במחוסר כפורים שנכנס להר הבית אינו לוקה, דהכא אין המלקות מטעם טומאת הגוף, רק מטעם והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, דבנכנס להר הבית, לא שייך זה.
והנה הרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות ביאת מקדש הלכה י"ד ז"ל כללו של דבר כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת מקדש ואפילו אחר שטבל עד שיעריב שמשו, וכתב ע"ז הראב"ד א"א דבריו סותרין זה את זה, והנה הכ"מ פירש דקושית הראב"ד, שהרי הוא בעצמו כתב וכן הנוגע בכלים כו' או שנגע באדם כו' הרי זה פטור והרי אלו טעונים ביאת מים מן התורה כו'. אכן לדידי קשה מאד דברי הכ"מ. דאיך נימא. דקושיתו ממאי שמסיק הרמב"ם דהנוגע בכלים שנגעו באדם. שנגע במת או שנגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת הרי זה פטור דהרי הרמב"ם בעצמו מסיק דבאלו אין חייבין על ביאת מקדש מפני שדברים אלו דברי הלכה מפי הקבלה הן. ואם נימא דזה קושי' יקשה בכל מקום שאמר בגמ' כלל ואח"כ ממעט. כמו בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומלח אטו יקשה שהדברים סותרין זה את זה ומה לי אם נאמר בלשון חוץ מן המים ומלח או הי' אומר. אבל מים ומלח אין משתתפין בו כיון שתיכף מפרש דעל זה לא קאי הכלל וא"כ הרי הרמב"ם אומר בפירוש כללו של דבר כל הטעון ביאת מים חייב כרת על ביאת מקדש כו' אבל הטמא בטומאות מן המת שאין הנזיר מגלח אעפ"י שהוא טמא טומאת שבעה הרי זה פטור על ביאת מקדש וכן הנוגע בכלים שנגעו כו' או באדם שנגע בכלים הנוגעים במת אעפ"י שהוא טמא ראשון לענין תרומה ולטמא בשר קדשים הרי זה פטור על ביאת מקדש. שדברים אלו הלכה מפי הקבלה וא"כ הלא הרמב"ם מפרש. דמה שאמר כללו של דבר. כל שהוא טעון ביאת מים מן התורה, חייב על ביאת מקדש צריך שיהי' לזה עוד שני תנאים. שיהי' הטומאה שהנזיר מגלח עלי' ושתהי' טומאתו מפורש בתורה לא הלכה מפי הקבלה ואיך שייך על זה להקשות דבריו סותרין זה את זה, ובכן דברי הראב"ד תמוהים. עוד כתב הרמב"ם בהלכה ט"ז. ז"ל המכניס שרץ וכיוצא בו במקדש או שהכניס אדם טמא למקדש הרי זה חיוב כרת שהרי טמא מקדש ה' אבל הזורק כלים טמאים למקדש אפילו הוי כלים שנגעו במת פטור מן הכרת אבל חייב מלקות שנאמר ואם לא יכבס וגו'. מפי השמועה למדו על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדיו לוקה ארבעים והקשה ע"ז הראב"ד ז"ל א"א מאחר שעל כיבוס בגדים אין בו כרת המכניס כלי טמא למקדש למה ענוש כרת. על כן אני אומר מה שאמר שמואל במס' עירובין המכניס טמא שרץ למקדש חיוב מלקות קאמר. ומה שאמר בסוף יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומאה והלא טמא שרץ אינו אב הטומאה וחייב, סוף דבר צריך לדקדק אחריו. והקשה ע"ז הכ"מ, למה הקשה על דברי הרמב"ם על זה שאמר, דעל כיבוס בגדים לוקה ארבעים. והקשה ע"ז א"כ המכניס כלי טמא למקדש למה ענוש כרת, הלא דברי הרמב"ם הם בתו"כ וא"כ כמו שתירץ לעצמו כן יתרץ אליבא דהרמב"ם. כ"ש שהמסתכל בדברי הרמב"ם יראה דקושי' מעיקרא ליתא, שהרי הוא מפרש הא דשמואל לא במכניס כלי טמא שרץ אלא אדם טמא שרץ הוא וחייב כרת הוא כפשטא דלישנא דחייב.
עוד כתב הרמב"ם בהלכה י"ז ז"ל יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומאה. כגון בגדים שנגע בהן זה הטמא למת, שהן אב הטומאה כמו שיתבאר אבל בגד שהוא ראשון. אם הכניסו למקדש אינו לוקה עליו והקשה שם הכ"מ, על דברי הראב"ד. שכתב סוף דבר צריך לדקדק אחריו איני יודע האיך יצדק פה לשון סוף דבר ומ"ש צריך לדקדק אחריו, מה דקדוק שייך בזה, מילתא דסברא היא כיון שהקילה תורה בכלים לפוטרם מכרת כן נאמר שהקילה בכלי שהוא ראשון לפוטרו אף ממלקות.
והנראה לי לבאר דברי הראב"ד וקושיתו. דהנה בעירובין דף ק"ג איתא אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל המכניס טמא שרץ למקדש חייב שרץ עצמו פטור מאי טעמא מזכר עד נקבה תשלחו מי שיש לו טהרה במקוה, יצא שרץ שאין לו טהרה, לימא מסייע לי' מזכר עד נקבה תשלחו פרט לכלי חרס דברי ר' יוסי הגלילי מאי טעמא לאו משום דלית לי' טהרה במקוה לא מי שנעשה אב הטומאה יצא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה לימא כתנאי שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו שלא לשהות את הטומאה, דברי ר' יוחנן בן ברוקה ר' יהודה אומר, בצבת של עץ שלא לרבות הטומאה. מאי לאו בהא קמפלגי דמאן דאמר שלא לשהות קסבר המכניס שרץ למקדש חייב ומאן דאמר שלא לרבות קסבר המכניס שרץ למקדש פטור לא דכו"ע חייב והכא בהא קא מיפלגי, מר סבר שהוי טומאה עדיף ומ"ס אפושי עדיף וכתבו בתוס' ד"ה לא ז"ל ור"ח גריס דכולי עלמא פטור וקשיא לפירושו דמאי טעמא דמאן דאמר בהמיינו הא בהמיינו איכא איסורא דאורייתא להשהותו במקדש ע"כ, ונראה לי דהר"ח ס"ל כהרמב"ם. דאדם אף שהוא ראשון לטומאה חייב על ביאת מקדש, ועל בגד שהוא ראשון לטומאה אין חייבין עליו. וא"כ הא דאמר שמואל, המכניס טמא שרץ הפירוש אדם טמא שרץ דכיון דהוא טעון ביאת מים מן התורה חייבים כרת על הכנסתו אבל כשנוטל השרץ בהמיינו הא נעשה ההמיין אך ראשון לטומאה, ועל כלי ראשון לטומאה:
אין חייבין על ביאת מקדש דילפינן מזכר עד נקבה פרט לכלי חרס שאין נעשה אב הטומאה.
והנה שם עוד בגמ'. אלא כהני תנאי דתנן מהיכן מוציאין כו' מאי לאו בהא קא מיפלגי דמאן דאמר מעזרה לא קסבר המכניס שרץ למקדש פטור ומאן דאמר מכולה עזרה קסבר חייב, אמר ר' יוחנן. ושניהם מקרא אחד דרשו ויבאו הכהנים לפנימה בית ה' לטהר ויוציאו את כל הטומאה אשר מצאו בהיכל ה' לחצר בית ה' ויקבלו הלוים להוציא לנחל קדרון חוצה, מר סבר מדאשתני בעזרה בלוים טומאה בעזרה ליכא ומר סבר עד היכא דלא אפשר בלוים מפקי כהנים השתא דאפשר בלוים תו לא מטמאי כהנים. ע"כ, והנה רש"י מפרש דר' יוחנן דחי דאין כאן תנאי דכו"ע המכניס שרץ חייב, ופליגי בהא אי טומאה בעזרה ליתא, כלומר היכא דאיתא התם לא חמירא כולי האי. אכן הר"ח מפרש דעמדה כתנאי. והוא מפרש טומאה בעזרה ליתא, דס"ל אין עזרה מקבלה טומאה וביאור דבריו דאין טומאה בעזרה א"כ לא ילפינן מקרא דולא יטמאו, איסור הכנסת טומאה, א"כ אין איסור להכניס טומאה. דלא נאמר בה מזכר עד נקבה תשלחו. כמו שרץ אחרי שאין לו טהרה במקוה ומה שהוציאו רק משום כבוד בית ה', א"כ בעזרה דאפשר שיכנסו בלוים, לא מיהרו להוציא הכהנים ומסרו ללוים. ומשו"ה ס"ל דאין מוציאין בשבת, אלא מבין האולם למזבח ולא מכל עזרה, דכיון דאין חיוב מצות שילוח על שרץ, דהרי אין עזרה מקבלת טומאה ואין ע"ז איסור דלא יטמאו, דהרי אין עזרה מקבלת טומאה, וא"כ לא התירו שבות דשבת בשביל הוצאת השרץ ר' עקיבא דאמר שמוציאין אותו בשבת מכל מקום שחייבין עליו כרת, הוא סבר דאמרה התורה דעזרה מקבלת טומאה. א"כ הכנסת השרץ למקדש בכל העזרה יש איסור דולא יטמאו מחניהם:
ומשו"ה מוציאין השרץ בשבת:
מכל מקום שחייבין עליו כרת, כדי שלא לשהות הטומאה שמטמאה מקדש ה' רק כיון דאפשר בעזרה בלוים, משו"ה הוציאו משם הלוים כדי שלא לטמאות יותר הכהנים.
והנה הרמב"ם וכן הראב"ד:
שפסקו, דהכנסת שרץ למקדש חייבים עליו כרת. משום דס"ל דטומאה בעזרה איתא כפירוש הר"ח, דאמרה התורה דעזרה מקבלת טומאה וכשמכניסין טומאה לעזרה חייבין משום ולא יטמאו כפשוטו שמטמאים מקדש ה' ומוציאין בשבת, מכל מקום שחייבין עליו כרת, אחרי שאיסור לשהות דבר המטמא הוא מדאורייתא, ולפי זה נבין קושית הראב"ד על הרמב"ם, דהוא ס"ל כיון דאמר הרמב"ם דבגד שהוא ראשון לטומאה אין חייבין מלקות על הכנסתו, דס"ל להרמב"ם, ע"כ אף דאמרה התורה דטומאה בעזרה איתא ועזרה מקבלה טומאה היינו דוקא מאב הטומאה אבל לא מראשון לטומאה וכדילפינן מקרא דכל האוכל אוכלים ומשקים מקבלים טומאה, מכלי שהוא ראשון לטומאה, אבל לא מה שאינו אוכל ומשקה, וא"כ ע"כ דסובר הרמב"ם מדאמר דהמכניס בגד שהוא ראשון לטומאה אין חייבין עליו מלקות, דכיון דאין עזרה אוכל ומשקה, גם היא לא מקבלה טומאה מראשון לטומאה וא"כ יקשה, אמאי אם נכנס אדם שהוא ראשון לטומאה חייב על ביאת מקדש כרת, לא מקרא דולא יטמאו, דהא הוא אין מטמא, ולמאן דס"ל דטומאה בעזרה איתא הוא מפרש קרא כפשוטו דאמרה התורה, דעזרה מקבלה טומאה ואסרה זאת לעשות וחייבה כרת את העושה ומטמא מקדש ה', וא"כ אמאי חייב אדם שהוא ראשון לטומאה ע"כ לא מקרא דולא יטמאו אלא חיובן מקרא, דאם בשרו לא ירחץ ונשא עונו וא"כ דוקא אם לא טבל, אבל אם טבל, דאז אין לחייבו מקרא דאם לא ירחץ, אמאי חייב כרת, וזאת היא השגת הראב"ד על דברי הרמב"ם שכתב, שכלל הוא שכל הטעון ביאת מים חייב כרת על ביאת מקדש. אף לאחר ביאת מים קודם הערב שמשו ע"ז כתב דבריו סותרין לדבריו דס"ל דראשון לטומאה אין מטמא מקדש, ולפי זה יתבאר השגות הראב"ד על דברי הרמב"ם בהלכה ט"ז, שכתב הרמב"ם המכניס שרץ וכיוצא בו כו' אבל הזורק כלים טמאים למקדש, אפילו הוי כלים שנגעו במת פטור מן הכרת אבל חייב מלקות שנאמר אם לא יכבס וגו' מפי השמועה למדו על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדיו לוקה, והקשה הראב"ד. מאחר שעל כיבוס בגדים אין בו כרת א"כ המכניס כלי טמא למקדש למה ענוש כרת, ע"כ אני אומר מה שאמר שמואל במס' עירובין, המכניס טמא שרץ למקדש חייב מלקות קאמר ומה שאמר בסוף יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומאה והלא טמא שרץ אינו אב הטומאה וחייב, סוף דבר צריך לדקדק אחריו, והקשה הכ"מ למה הקשה על דברי הרמב"ם הלא דברי הרמב"ם הם בתו"כ וגם מאי הקשה על הרמב"ם מהמכניס כלי טמא, הא הרמב"ם מפרש שהכניס אדם טמא שרץ, אכן לדברינו קושית הראב"ד על הרמב"ם אלימתא, דכיון דהרמב"ם סובר דאין ראשון לטומאה מטמא מקדש ה' א"כ אי אפשר לחייב את מי שהכניס אדם טמא שרץ שהרי בזה שהכניס את האדם הטמא שרץ הלא המכניס לא טימא את מקדש ה', דבשלמא אם נימא דגם ראשון לטומאה מטמא מקדש א"כ האדם המכניס טמא מקדש ה', שהכניס דבר המטמא אבל אם נימא דראשון לטומאה אין מטמא א"כ נהי שאדם טמא שרץ אם נכנס הוא בעצמו עבר על קרא, דובשרו לא ירחץ, אבל המכניסו הלא לא עבר על זה ואמאי יחייב, ואפשר דעבר משום לפני עור לא תתן מכשול אבל מלקות אין עליו אחרי שראשון לטומאה אין מטמא את מקדש ה'.
והראב"ד בעצמו סובר דכל דילפינן מזכר עד נקבה תשלחו, כיון שיש חיוב שילוח ממילא חייב כרת, ואם הכניס בגדים שהן אב הטומאה דזה ילפינן מזכר עד נקבה חיוב כרת אף על בגדים אבל בראשון לטומאה אם נכנס אדם חייב כרת שגם ראשון לטומאה מטמא מקדש ה'. אכן אם הכניס בגדים שהן ראשון לטומאה אף שגם הם מטמאים גלי קרא דכבוס בגדים, היינו אדם שאכל נבלת עוף הטהור ובגדים שעליו הא הוי ראשון לטומאה גלי קרא דעל בגדים שהן ראשון לטומאה אין חייב כרת על טימאם מקדש ה', ומשו"ה לדידי' מה שאמר שמואל המכניס טמא שרץ, אפשר לפרש אף על בגדים וחייב מלקות קאמר, דבגדים שהן רק ראשון לטומאה אין עליהם כרת, אבל הרמב"ם שהוא סובר, דעל בגדים שהן ראשון לטומאה, פטור לגמרי, ועל בגדים שהן אב הטומאה. חיוב רק מלקות. הקשה הראב"ד, איך יפרנס להא דאמר שמואל המכניס טמא שרץ חייב, וזהו דקאמר סוף דבר צריך לדקדק אחריו כי דינין דאית לי' דעל בגדים שהן אב הטומאה חייב מלקות, ועל בגדים שהן ראשון לטומאה פטור לגמרי, ואדם הטעון ביאת מים, חייב כרת, אף לאחר שטבלו אי אפשר להלום אותם,
אכן הרמב"ם ס"ל כיון דחזינן, דאמרה תורה, דאדם בנגיעה לא מטמא אלא דוקא בביאה, כדילפינן מקרא דבכל קודש לא תגע, ואל המקדש לא תבוא, כדאיתא ברמב"ם בפ"ג מהלכות ביאת מקדש הלכה י"א, וכן קי"ל דהנכנס דרך אחוריו פטור הרי שאמרה התורה, דאדם אין מטמא המקדש, מפני טומאתו אלא הוא מטמא המקדש בביאתו בטומאה, א"כ לא קשה קושית הראב"ד, אמאי מחייב כרת, היכא דטעון ביאת מים, אף לאחר שטבלו כיון דאמר קרא, אל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה, הרי אמרה התורה, דטבול יום אדם, מטמא מקדש ה', בזה שנכנס למקדש, שביאתו אסורה, ובאיסורו בלא יבא, הוא מטמא המקדש, אבל בגדים, אף שהן אב הטומאה כמו כלים הנוגעים במת, על טומאתן שטמאו מקדש, אין חייבין כרת אלא מלקות, כדילפינן מקרא דאם בשרו לא ירחץ, דדוקא על גופו חייב כרת ועל בגדיו בלאו, וכיון דאיסור הכנסת בגדים לא מקרא דלא יבא, אלא מלא יטמאו, משו"ה הכניס ראשון לטומאה, אין לוקה, אבל אדם שהוא ראשון לטומאתו, דאיסורו דלא יבא, מטמא המקדש אף אם נכנס ראשון לטומאה, או הכניסו אדם אחר, חייב משום טומאה דמקדש ה' שביאתו בטומאה מטמא מקדש ה', אכן מחוסר כפורים, שאיסור הכנסתו ילפינן רק מקרא דוכפר הכהן וטהרה, אבל כל זמן שלא כופר לא טהרה עדנה לבא למקדש וליגע בקודש הוי רק לאו הבא מכלל עשה, וקי"ל דלאו הבא מכלל עשה הוי רק עשה, ואין לוקין.
ועפ"י סברתינו דבאדם אמרה התורה, שרק ביאתו באיסור המטמא את המקדש לא טומאתו. יש לתרץ דברי רש"י בעירובין דף הנ"ל אהא דאמר שמואל המכניס טמא שרץ למקדש חייב. כתב רש"י ז"ל המכניס טמא שרץ כלי שנטמא בשרץ חייב חטאת בשוגג וכרת על זדונו, משום כי את מקדש ה' טמא, עכ"ל רש"י. והקשה הגר"א בהגהותיו הוא ט"ס דבהדיא אמרינן בתו"כ, דאינו אלא חיוב מלקות בארבעים והביאו רש"י בעצמו שם י"ז ט"ז וכ"כ הראב"ד בפ"ג מהלכות ביאת מקדש וכ"ה בירושלמי נזיר פרק כ"ג, עכ"ד הגהת הגר"א, לכן נראה לי דרש"י סובר, דהא דקאמר קרא, דעל כיבוס בגדיו, אינו אלא בארבעים הוא דוקא בבגדיו וכמו דמצינו בבית המנוגע, דאם נכנסו כלים בבית המנוגע אף בגדים נטמאו מיד, וכן אדם שנכנס נטמא מיד, אבל אם נשא האדם את בגדיו, נעשו טפלים לו ואינם טמאים. אלא אם שהה כדי אכילת פרס, ה"נ כיון דאדם הנכנס בטומאה למקדש ה' אין חיובו משום טומאה אלא משום ביאתו, כן בגדים שעליו, אין החיוב מטעם טומאתן, אלא מטעם ביאתן בטומאה. ואמרה התורה דעל ביאת בגדים, אין חייבין אלא מלקות ארבעים, אבל אם הכניס בגדים טמאים למקדש שלא בדרך לבישה אז חייבין על הכנסת בגדים טמאים כרת, אף על בגדים שהם ראשון לטומאה.
אלא דיש עדנה על הרמב"ם קושית המשנה למלך, שהקשה איך קאמר הרמב"ם דעל בגד שהוא ראשון לטומאה אין חייבין מלקות ואימתי חייבין מלקות על בגדים, דוקא אם הם אב הטומאה כמו כלים שנגעו במת, ע"ז הקשה המשנה למלך. הא קרא קאי על הפסוק מקודם דוהאוכל נבלה יכבס בגדיו, וע"ז קאמר ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ א"כ קאי קרא בבגדים שנשא אדם האוכל נבלת עוף טהור שהאדם אב הטומאה והבגדים הם ראשון לטומאה, וע"ז אמר קרא, דעל כיבוס בגדיו בארבעים וא"כ קשה על הרמב"ם דאית לי' דעל בגדים שהם אך ראשון לטומאה אין לוקין, ולכאורה היא קושיה עצומה.
ונראה לי דהרמב"ם ס"ל, דהנה מצינו שאמרה התורה באיזה דברים, שבשעת חיבורו, חל עליו הדין דהנוגע בו כאילו נגע בהדבר שהוא נוגע בו, כמו הנוגע באדם שנוגע במת, וכן מצינו שהנושא את הנבילה. בשעה שהוא נושא, אז נחשב כאב הטומאה לגבי כלים, ואם פירש אז אין מטמא כלים. ורק בשעת חיבורו אז הוא מטמא כלים וכן האי דינא, הוא בנוגע במשכב הזב. דבשעת חיבורו מטמא כלים. ועיין בר"ש פרק ה' דזבים משנה א' שמביא תוספתא, ז"ל כלים הנוגעים בזב וזבה נדה ויולדת ומצורע משכב ומושב מטמאים שנים ופוסלין אחד עיי"ש שהר"ש פירש שהוא רק מדרבנן. אכן המשנה למלך בפ"ו מהלכות מטמאי משכב ומושב, ביאר דברי הר"ש, שהוא מדאורייתא בשעת חיבורן הוי כאב הטומאה, לדבר שהוא נמוך מהם, היינו לאוכלין ואיך שיהי' אפילו אם נפרש שזה דאורייתא. אבל עכ"פ בהרבה מקומות עשתה התורה את המחובר לו כמוהו לכמה דברים.
והנה הא דאמרינן דאדם האוכל נבלת טהור. שמטמא בגדים (וכן על הנך דמטמאי בגדים בשעת חבורן כמו נושא נבלת בהמה וכו') לאו דוקא בגדים. אלא כל הכלים שנוגעים בהן מטמאין. וא"כ האי דינא דמטמאי בגדים, אפשר לומר שזה מדין כל הכלים. דמטמאי בשעת חיבורן אבל אי אפשר לומר כן, שהרי הכלים מטמאין דוקא אם נגע בהן, אבל אם יגעו כלים שנגע בהן, בשאר כלים לא יטמאו ואילו בגדים. אף עשרה בגדים זה על גבי זה, שנשא בשעה שאכל או נשא את הנבלה טמאים. ע"כ דהאי דינא דמטמאי כלים, אלו שהצריכן התורה כבוס בגדים, הוא ענין חדש, וכדיליף זה בתו"כ מקרא דוטמא, דבשעת חיבורו לנבלה, בשעה שאוכל נבלת עוף טהור. או נושא את הנבלה הוא אב הטומאה, בשעת מעשה ומטמא כלים אבל מה שהצריכה התורה כבוס בגדים, הוא שעשתה התורה בגדים שנושא חבור וטפל אליו אף אם היו עשרה בגדים זה על גבי זה, הרי שעשתה התורה הבגדים חבור לו וכן מפורש בב"ב דף ט דטומאת בגדים הוא משום טומאה בחיבורן והנה הא דאמרה התורה בהרבה דברים, שהנגיעה עושה לחבור. אפשר לפרש בשני אופנים או דאמרה התורה החידוש הזה. בדבר המטמא, שטומאתו יוצאת ע"י החיבור על דבר שנוגע בהחבור, או שאמרה התורה החידוש בדבר הנוגע בהטומאה, שהוא נעשה בשעת מעשה, כדבר שנוגע בו בהטומאה.
ונראה לי ברור, שהחידוש הוא בדבר הנוגע, שהרי בנזיר דף מ"ב אמרינן, דנזיר שנטמא אין עליו חיוב בעד שנטמא עוד פעם, משום שכבר נתחלל ואם הי' מת על כתיפו, והושיטו לו עוד מת ונגע בו אין לוקין על זה שכבר הוא מחולל, אבל אם פורש ונגע אח"כ במת לוקין, משום שהוא עתה טומאה בחיבורין שמטמא יותר, ואם נימא דהאי חידוש הוא בהטומאה, שהמת מטמא ע"י דבר הנוגע בו יותר מזה שמטמא הדבר הנוגע בו אחר שפירש, א"כ על הנזיר לא נוסף טומאה בזה שנתחבר במת, ע"כ דהאי חידוש דטומאה בחבורין הוא בדבר הנוגע שבשעת חיבורו למת הוא מטמא יותר, וכן יש לדקדק קצת, מתוך פירוש הרא"ש בפ"ה דזבים משנה יוד, שכתב דמשו"ה אדם הנוגע במשכב הזב מטמא בגדים וכלים ואין כלים הנוגעים במשכב הזב, מטמאים כלים שאין כלי מטמא כלי ואם נימא דדין החבור הוא בהטומאה, הרי משכב ומושב מטמא כלי, וא"כ נימא דעל ידי חבור הכלים. הוא מטמא לכלי הנוגע בכלי שנגע בו. משמע דס"ל דהאי דינא דחבור נאמר בדבר הנוגע, ואמרינן דאין הכלי שנגע בהמשכב, נעשה אב לטמא כלי אבל לאוכלים דנמוכי נעשים אב, והאוכל ראשון, וכמו שפירש הרא"ש:
עכ"פ מדין דנזיר. הטמא שנגע במת דלוקה. משום שנתוסף עליו טומאה ע"כ שהדין הוא בהחבור א"כ כשאמרה התורה דהבגדים של אוכל הנבלה, טמאים אפילו עשרה זה על גבי זה, א"כ אפשר לומר דהרמב"ם יסבור:
שהבגדים בשעת חיבורן. לאדם האוכל נבלה:
המה אב הטומאה, ואם התרו בו. על שהכניס בגדיו בשעה שאכל הנבלה, לוקה, על זה שאז הי' אב הטומאה, אבל אם כבר אכל את הנבלה והכניס אח"כ את הבגדים:
שאז המה כבר ראשון לטומאה:
אחרי שהוא פורש ממטמאים ולא מצינו עליהם דין חבור לא ילקה, עכ"פ מכל הנ"ל מוכח דהראב"ד ס"ל, כיון דילפינן מזכר עד נקבה תשלחו, היכא שהם הכלים אב הטומאה חיוב כרת אם הכניס למקדש, ומיעוטא דבגדים מכרת הוא דוקא היכא דאין העשה דתשלחו, היכא דלא הוי אב הטומאה, אכן הרמב"ם ס"ל דאף אלו שילפינן מעשה דתשלחו, הוי רק עשה, והיכא דהוי רק עשה, אין חייבין כרת, וכן מחוסר כפורים. דילפינן רק מקרא דוכפר, הוי רק עשה ואין חייבין על ביאת מקדש, ולהרמב"ם, מאן דיליף מוכפר וס"ל מחוסר כפורים דזב לא כזב דמי, איהו ס"ל, דקרא דובכל קודש לא תגע, ואל המקדש לא תבוא, קאי רק על זה דעד מלאת ימי טהרה, דכיון שמלאו ימי' אין בה איסור דאל המקדש לא תבוא, ורק אח"כ גלי עוד קרא דוכפר וטהרה, דאם מחוסרת כפרה עוד בה מקצת טומאה, וא"כ יש שלשה מדרגות, היכא דלא טבלה יש כרת, ושם כתוב וטומאתה עלי', שכתב הרמב"ם בהלכות פסולי המוקדשין פי"ח, הלכה י"ד. דפירוש וטומאתה עלי' שכל טומאתו עליו, וא"כ מקרא זה לא נוכל למילף, לטבול יום שיהי' אסור להקריב. ולכנס למקדש, שהרי אין כל טומאתו עליו, ומכש"כ דלא נוכל למילף. מחוסר כפורים, מקרא זה, אף דידעינן מכמה קראי, שטבול יום עוד טמא, כמו שהקשו בתוס', אכן אליבא דהרמב"ם לא קשה כלל, שהרי קרא דטמא מיירי דוקא בכל טומאתו עליו, להכי ילפינן מקרא דקדושים יהיו ולא יחללו דאמרה התורה דדוקא קדוש אין מחלל אבל מי שאינו קדוש. אף שיש בו רק מקצת טומאה שאינו קדוש, עליו נאמר ולא יחללו, ואם הקריב חילל, נמצא דלמ"ד מחוסר כפורים לאו כזב, ילפינן טבול יום ומחוסר כפורים. מחד קרא דקדושים יהיו ולא יחללו. דאמרה התורה. מי שאינו קדוש לגמרי, הוא מחלל עבודתו וזה ילפינן לגבי טבול יום, מכל הנך קראי דמייתי בתוס', דהוא טמא, וכן מחוסר כפורים ילפינן מקרא דוכפר עלי' וטהרה. מכלל שמחוסר כפורים לא טהר עדנה, וממילא אינו קדוש ואם עבד עבר בלאו דולא יחללו, וא"כ למ"ד לאו כזב דמי:
אין לנו כלל שני פסוקים לטבול יום ומחוסר כפורים אלא תרווייהו מחד קרא ילפינן.
אכן מאן דאמר מחוסר כפורים דזב כזב דמי. איהו ס"ל דקרא דואל המקדש לא תבוא, קאי על הסוף דהיינו דאמרה התורה דיולדת לא תבא אל המקדש, עד שימלאו ימי' ותביא לאחר מלאת קרבנה ואז תטהר, א"כ הרי קרא מפורש דאסור למחוסר כפורים לבא אל המקדש, וממילא ידעינן מקרא זה. דמחלל עבודה הן טבול יום דמחוסר כפורים:
והן מחוסר כפורים בעצמו, שהרי פסלתו התורה מעבודה והוי כזר, וכמו דילפינן מקרא. דכל ערל לא יבא אל מקדשי, דערל מחלל עבודה, דכיון שפסלתו התורה הוא כמו זר, דמחלל עבודה, א"כ הלא אית לן קרא דמחוסר כפורים מחלל עבודה והא דאצטריך עוד קרא דקדושים תהיו לטבול יום, שם קאי לטבול יום כזה שאינו מחוסר כפורים, כמו טמא שרץ דלא נוכל למילף מקרא דלא תבא דשם הא מיירי היכא דטומאה יוצא מגופו. נמצא דלמ"ד מחוסר כפורים כזב דמי, לדידי' יש תלתא קראי היכא דכל טומאתו עליו, דמחויב כרת. והיכא שהוא מחוסר כפורים מקרא דלא תבא, וטבול יום מקרא דקדושים יהיו, אכן למ"ד לאו כזב דמי אין כאן רק לימוד אחד בטבול יום ומחוסר כפורים ומתורץ קושיות התוס' אמאי לא יליף לטבול יום מקרא דטמא הוא הטבול יום, כמו דיליף מוכפר עלי' הכהן, וקושיתינו למ"ד לאו כזב דמי, אמאי איצטריכא תרי קראי, ולפי הנ"ל לא קשה דמה דטו"י טמא הוא, לא נוכל למילף. מקרא דטמא דשם הא נאמר וטומאתו עליו דמיירי בכל טומאתו עליו, ורק מקרא דקדושים יהיו ילפינן בין לטבול יום בין למחוסר כפורים.
והנה התוס' בד"ה קסבר רבה בזבחים דף י"ז. הקשו עוד מקרא, איך נוכל לומר דמחוסר כפורים, אין בו כרת הא ילפינן מקרא דעוד טומאתו בו. לרבות מחוסר כפורים. ונראה לי, דלכאורה יש להקשות למה לן קרא דוכפר עלי' הכהן וטהרה ללמוד למחוסר כפורים. הא נוכל למילף מקרא דעוד טומאתו בו, כמו דאיתא בנזיר דף מ"ה ובמכות דף ח', דאתי לרבות מחוסר כפורים.
לכן נראה לי לבאר סוגית הגמ' בנזיר דף מ"ד, דאיתא שם אמר אביי אשכחתינהו לחבריה דרב נתן בר הושעיא דיתבין וקאמרין ובא לפני ה' אל פתח אוהל מועד ונתנם אל הכהן, אימתי הוא בזמן שטבל ועשה הערב שמש לא טבל ועשה הערב שמש לא אלמא קסבר טבול יום דזב כזב דמי, ואמינא להו אלא מעתה גבי נזיר טמא דכתיב יביא שתי תורים אל הכהן אל פתח אוהל מועד אימתי הוא בא בזמן שטבל ועשה הערב שמש מכדי שערי נקנור היכא קיימי בשערי לוי' והתניא טמא מת מותר לכנס במחנה לוי' ולא טמא מת בלבד, אפילו מת עצמו שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו מאי עמו, עמו במחיצתו. אלא לעולם טבול יום דזב כזב דמי ואפ"ה כיון דמחוסר כפרה לא עייל ואי במחנה לוי' קאי אמאי קרי לי' אוהל מועד למימרא מה התם מחוסר כפרה לא עיילא אף למחנה לוי' מחוסר כפרה לא עייל והתם מנא לן דתניא טמא יהי' לרבות טבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים ע"כ סוגית הגמ', והנה רש"י מפרשי דמחוסר כפרה אסור לכנס במחנה לוי', והקשה רש"י, והא מצורעין נכנסין בשערי נקנור ששם מזין על הבהונות, הא לא קשיא דביאה במקצת לא שמה ביאה, והדברים תמוהים מאד. דהא ביאה במקצת הוא. מה שמכניסין הבהונות לפנים ולא יטמאו מחניהם לחייב אם נכנס שלא למחנה שלו והרמב"ם כתב בהלכה ח' דלוקה משום לא יבוא אל תוך המחנה ועל לאו דלא יטמאו כתב, דלוקה הנכנס למחנה שכינה.
לכן נראה לי דאדרבה הרמב"ם פסק כר' שמעון ולא כר' יהודה דלר' יהודה כיון דכתיב במצורע בדד ישב, ממילא אם נכנס לערי ישראל, לוקה משום ולא יטמאו מחניהם דאם נכנס לערי ישראל הוא מטמא המחנה, אכן הרמב"ם מפרש דהא דאמר ר' שמעון אין צריך אין הכונה דאין צריך לקרא דבדד ישב דרק ילפינן מן לימוד דיאמר טמאי מת אל יאמר זב כו' דא"כ לא הי' זב ומצורע לוקה דהרי קיי"ל אין עונשין ואין מזהירין מן הדין א"כ גם ר"ש סמוך אקרא דבדד ישב, דאין כל הטמאים משתלחין למחנה אחת ואח"כ ילפינן מסברא איזה טמא חמור, ודברי הרמב"ם שכתוב שם הלכה ב' דילפינן מקרא דמצורע בדד ישב שלא יהיו כל הטמאין יושבין במחנה אחת ואח"כ ילפינן. שכל החמור מחבירו משתלח לעוד מחנה, זהו הלשון בספרי פ' נשא כמובא בכ"מ שם, וס"ל להרמב"ם דדרשות הספרי ודרשת ר"ש חדא נינהו, והנה מהאי קרא דכל צרוע כו' דילפינן דשילוח המצורע חוץ למחנה שלישית, ושילוח הזב חוץ למחנה שני', ושילוח הטמא חוץ למחנה שכינה ילפינן רק עשה ולא מלקות, ולא ילפינן מקרא דולא יטמאו דהוא קאי רק על מחנה שכינה, אבל על השאר מחנות אין לוקין משום לאו דלא יטמאו אלא משו"ה לוקין. אם נכנס הזב להר הבית כדכתב הרמב"ם בהלכה ח' ז"ל הטמא המשולח מהר הבית אם נכנס עובר בלא תעשה שנאמר ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה ויצא מחוץ למחנה מחנה שכינה ולא יבא אל תוך המחנה זה מחנה לוי' והיינו דאמר קרא דאלו המשולחים ממחנה שכינה אסור לכנס למחנה שמשתלחין משם, וממילא ילפינן. דאם נכנסו למחנות אלו, שאצל מחנה שכינה, עוברין בל"ת והנה לפי זה, אין לנו לימוד לחייב מלקות על טמא מת, שנכנס למחנה שכינה שהרי עליו לא נאמר לא יבא אל תוך המחנה אלא דעליו ועל כל הטמאים אם נכנסו למחנה שכינה עוברים בלאו דלא יטמאו מחניהם שזה מחנה שכינה כמו שכתב הרמב"ם בהלכה יוד ז"ל וכשם ששילוח טמאים מן המקדש בעשה כך אם נכנסו עוברים בל"ת שנאמר ולא יטמאו מחניהם זה מחנה שכינה אכן האי לאו דלא יבא אל תוך המחנה לא נאמר, אלא במקום שאצל מחנה שכינה, כמו שמדייק הרמב"ם לשונו, הטמא המשולח מהר הבית אם נכנס עובר בל"ת כו' אבל אם נכנס המצורע לשארי מקומות ערי ישראל הוי רק עשה, ואין לוקין. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל, אבל אם נכנס לשאר הערים המוקפות חומה אעפ"י שאינו רשאי שנאמר בדד ישב, אינו לוקה:
שאינם אצל המקדש, שעליהם נאמר, ויצא אל מחוץ למחנה כו' וא"כ מפרש הרמב"ם, תנאי הוא דלר' יהודה דאמר דהלימוד ולא יטמאו מחניהם א"כ ס"ל דכל מחנות ישראל מתטמאים ממי שאסור לו לכנס א"כ מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו, אפילו לערי ישראל המוקפות חומה לוקה, שהרי טמא המחנה אבל לר' שמעון קרא דמצורע בדד ישב הוא רק עשה דאיסור לטמאות, הוא דוקא במחנה שכינה, א"כ קרא דמצורע בדד ישב. הוא רק עשה אבל זה דוקא בשארי עירות המוקפות חומה, אבל בירושלם אשר היא אצל מחנה שכינה שם לוקה משום לא יבא אל תוך המחנה.
לפי זה לא קשה קושית הראב"ד על הרמב"ם, איך כתב דמחוסר כפורים שנכנס לעזרת ישראל אין לוקה, הא תוספתא מפורשת דכל טמאים שנכנסו לפנים משערי נקנור אפילו הם מחוסרי כפרה:
הרי הם אלו חייבין על זדונן כרת, אכן לפי הנ"ל לא קשה דתוספתא זו, היא התוספתא שהובאה בפסחים דף ס"ז, דמצורע שנכנס לפנים ממחיצתו בארבעים, ולפנים ממחיצתו ולא קתני לירושלם, הרי דאפילו נכנס לערים המוקפים חומה, לוקה, וע"כ כיון שיש עליו עשה. דבדד ישב, ממילא הוא בכלל ולא יטמאו, כר' יהודה דס"ל כיון דאמרה התורה. שילוח, ממילא הוא בכלל לא יטמאו. וממילא כיון דגם מחוסר כפורים,. הוא בעשה דשילוח. מקרא דוכפר הכהן וטהרה, ממילא לר' יהודה הוא בכלל דולא יטמאו. ועל טומאת מחנה הוא בכרת אכן הרמב"ם דפסק כרב חסדא וכר' שמעון. דמצורע שאין בו רק עשה בערים המוקפים. אין לוקה, דמה דמחוייב עשה איננו בכלל דולא יטמא א"כ אף במחוסר כפורים אף שיש עשה שלא יכנס למקדש, מקרא דוכפר עלי' הכהן וטהרה אין לנו לימוד שבביאתו הוא מטמא דדוקא היכא שיש לאו, דלא יבא, אמרה התורה שמטמא אבל היכא דהוי רק עשה אין לנו לימוד שמטמא ואם אינו מטמא הוי רק איסור עשה משו"ה כתב הרמב"ם, רק מכין אותו מכת מרדות אבל אין לוקין כיון שהוא רק עשה.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
דהני ק''ו סתרי אהדדי מה שאין כן בהנהו והטעם כמו שפירש בקונט' משום דנכתבו הכתובים סתם דכשהותרה אנינות לכ''ג סתם בין ביחיד בין בצבור הותרה וכשנאסרה להדיוט בין ביחיד בין בצבור נאסרה וכשהותרה טומאה לצבור הותרה אף לכהן הדיוט וכשנאסרה בקרבן יחיד נאסרה אף לכ''ג ואם במה שלא חלקן הכתובים נדון לחלק על ידי ק''ו אמאי פשיטא בהאי טפי מבהאי דיש לדרוש חלוף ולהחליף את כולן הלכך אמרינן כל חדא וחדא תיקום בדוכתיה: טבול יום מנא לן. תימה תיפוק לי מדכתיב גבי טבול יום ובא השמש וטהר מכלל שהוא טמא כדדריש לקמן מחוסר כפורים מדכתיב וטהרה מכלל שהיא טמא ותירץ ה''ר חיים דגבי טבול יום איכא למידרש וטהר טהר יומא כדדרשינן בשמעתא קמייתא דברכות (דף ב:) אבל וטהרה לא שייך למידרש הכי ואע''ג דבפ' הערל (יבמות עד:) דרשי' וטהרה לטבולת יום ארוך ההיא מחוסרת כפרה היא ועל ידי מכלל שהיא טמאה לא אתי מיניה טבול יום גרידא ומיהו קשה דאיכא קרא אחרינא בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר דמוקמינן בפרק הערל (שם) בזב בעל שתי ראיות דלאו בר קרבן הוא ולענין תרומה ונימא מכלל שהוא טמא ויש לומר דרבי סימאי דדריש הכא טבול יום מקרא אחרינא סבר לה כתנא [דפליג התם אתנא] דבי רבי ישמעאל דמוקי ליה התם בזב בעל שלש ראיות ומאי עד אשר יטהר עד דמייתי כפרה ומיהו קשה דגבי נגיעת כלי כתיב במים יובא וטמא עד הערב וטהר [מכלל שהוא טמא] וצריך לומר דאי לאו קרא דר' סימאי דהכא דדריש טבול יום מולא יחללו לא הוה דרשינן מחוסר כפרה מוטהרה מכלל שהיא טמאה ולא טבול יום מוטהר מכלל שהוא טמא משום דקלישא טומאתייהו אבל מכיון דאשכחן קרא בהדיא לטבול יום ואע''ג דקלישא טומאתיה תו דרשינן שפיר מוטהרה מחוסר כפרה ותימה במים יובא וטמא הלא מפורש בהדיא לטבול יום דאיקרי טמא וי''ל דצריך קרא גבי עבודה דלא יחללו דשמעתין וגבי אכילת תרומה וקדשים קרא אחרינא בפרק הערל (שם) ולא ילפינן מהדדי אבל וטהרה דכתיב גבי יולדת דרשינן מיניה מחוסר כפורים דאסור בקדשים פרק הערל וגבי דמחלל עבודה לקמן בפרקין דאשה כשרה לשחוט קדשים כדתנן ריש כל הפסולין א''כ שייך בה חילול עבודה ותימה דגבי זב וזבה ובעל קרי ושכבת זרע כתיבי כמה פעמים ורחץ במים וטמא עד הערב אלמא טבול יום איקרי טמא בין לעבודה בין לקדשים דקראי סתמא כתיבי ואיקרי טמא לכל מילי ועוד קשה דבפ' שלשה מינין (נזיר מה.) ובפ' אלו הן הגולין (מכות דף ח:) אמרינן טמא יהיה לרבות טבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים לענין ביאת מקדש והשתא ל''ל קרא הא איקרי טמא לענין עבודה ולאכילת קדשים וכי תימא דלא נילף ביאת מקדש מנייהו (ועוד) קשה שהרי קרא דורחץ במים וטמא עד הערב סתמא כתיב דטבול יום איקרי טמא לכל מילי ואפי' לביאת מקדש ועוד תימה כיון דדרשי' טבול יום מטמא יהיה למה איצטריך תו עוד טומאתו למחוסר כפורים תיפוק לי מוכפר עליה הכהן וטהרה כדדרשינן לקמן בפירקין מכלל שהיא טמאה לענין עבודה ובפ' הערל (יבמות דף עד:) לענין אכילת קדשים נדרוש נמי לענין ביאת מקדש דקרא בכל מילי מיירי שהיא טמאה קודם כפרה ואין לתרץ נמי דאי לאו אלא חד רבויא הוה מוקמינא ליה במחוסר כפורים משום דמחוסר מעשה ולא בטבול יום משום דשמשא ממילא ערבא דאם כן הוה ליה למימר איפכא טמא יהיה לרבות מחוסר כפורים עוד טומאתו בו לרבות טבול יום ונראה לתרץ דלענין ביאת מקדש לא הוה דרישנא מחוסר כפורים מוטהרה מכלל שהיא טמאה משום דבכרת דטומאת מקדש כתיב איש אשר יטמא ולא יתחטא דמיירי בטומאת מת אבל מחוסר כפרה דלא שייך במת לא ליהוי בכרת ועוד י''ל דצריך קרא לרבות טבול יום [משום דבכרת דטומאת מקדש כתיב ולא יתחטא] דמשמע אבל נתחטא שהזה ושנה וטבל דלאו מחוסר מעשה הוא כגון טבול יום לא הוי בכרת ומהני טעמי אתי שפיר דליכא למימר למה לי קרא הא איתקש קדש למקדש דהא קרא דביאת מקדש מישתעי לפטורא וקרא ובא השמש וטהר איצטריך משום דכתיב בשרץ דקיל טפי מנדה ושכבת זרע: הג''ה ולמאי דפרישית דמוטהרה מכלל שהיא טמאה לא הוה מרבינן מחוסר כפורים אי לאו דאשכחן טבול יום מקרא דרבי סימאי קצת קשה הא דקאמר בסמוך דאי כתב רחמנא במחוסר כפורים טבול יום לא אתי מיניה הא לא אתי לן מחוסר כפורים אי לאו דאשכחנא קרא בטבול יום וי''ל שרוצה לומר אי כתב רחמנא מחוסר כפורים בפירוש וכי האי גוונא בפרק כיצד (יבמות דף כג.) גבי שפחה ונכרית ומיהו קשה אי להאי אתיא א''כ ניכתוב רחמנא טבול יום ומחוסר כפורים בהדיא ולא ליכתוב טמא וי''ל דכיון דלא משכחת צריכותא בהני לא חש לדקדק: רמז לטבול יום שאם עבד חילל מנין. הוה מצי למילף מיושב או מבעל מום וחד מהנך: דגמר חילול חילול מתרומה. הקשה ה''ר חיים כיון דטבול יום יליף מתרומה אם כן טבול יום שאכל תרומה יהא במיתה ובפ' הנשרפין (סנהדרין פג.) לא חשיב טבול יום ושמא הוא הדין א''נ כי היכי דממעטי התם (דף פד.) רבנן בעל מום ששימש מדכתיב בו ולא בעל מום ה''ה ומתו בו דכתיב בתרומה בו ולא בטבול יום ומיהו טמא ששימש אין למעט מדכתיב בו דלהכי אהני גז''ש דחילול חילול וכן טבול יום ששימש נמי הוי במיתה כדאיתא הכא והתם והיינו טעמא דדמי לטמא טפי מבעל מום ונראה דה''ה לתרומה דלא ממעטינן טבול יום וכן פירש בקונטרס בהדיא דטבול יום שאכל תרומה במיתה ויש ליתן טעם דלא חשיב ליה התם משום דטמא וטבול יום מחד קרא נפקי דהכי כתיבי קראי בפרשת אמור אל הכהנים ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים וגו' והדר כתיב ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו וקצת תימה היכי יליף התם בסנהדרין מחוסר כפורים ששימש במיתה משום דאיקרי טמא וטמא ילפינן חילול חילול מתרומה נימא דפסול בתרומה במיתה ודלא פסול בתרומה לא כדאמרינן הכא דפסול בתרומה מחיל עבודה כו' ויש לומר כיון דמחיל עבודה מטעמא דנפקא לן מוינזרו ולא יחללו כל דאיקרי טמא [סברא היא דגמרינן] בגזירה שוה דחילול חילול מתרומה פרק הנשרפין דהוי במיתה אע''ג דטהור לתרומה: