דף יד - ב
מתיב רב ששת: זר ואונן, שיכור ובעל מום, - בין בקבלה, בין בהולכה, בין בזריקה הרי הוא פסול. וכן העובד כשהוא יושב פוסל עבודה, וכן העושה עבודתו ביד שמאל.
תיובתא לרב חסדא, שהכשיר הולכה בזר! ומקשינן: והא רב חסדא, קרא קאמר?!
ומתרצינן: מקרא זה אינו עוסק בהולכה, אלא דעבידי השוחטים הזרים "מעשה איצטבא" גרידא, שהיו השוחטים עומדים ליד הכהן שקיבל את הדם, והכהן היה מוסר להם את הכלי עם הדם כדי שיחזיקו אותו בידם וימתינו במקומם עד שיטלנו אחד הכהנים מידם ויוליכנו לזריקה [1], ונמצא שלא עשו אותם הזרים כל מעשה הולכה.
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו - הולכה בזר אם כשרה היא או פסולה, מחלוקת רבי שמעון ורבנן היא:
רבי שמעון דאמר במשנתנו שאין מחשבה פוסלת בהולכה, סובר עבודה שאפשר לבטלה לאו עבודה היא, נמצא שלדעתו הולכה כשרה אפילו בזר.
ואילו לרבנן, שאמרו כי מחשבה פוסלת בהולכה, בהכרח שגם עבודה שאפשר לבטלה נחשבת עבודה ולדעתם הולכה בזר תהיה פסולה [2].
אמר להו אביי לרבה ולרב יוסף: והא שחיטה, דעבודה שאי אפשר לבטלה היא, ובכל זאת היא כשרה בזר לכולי עלמא, ואם כן אין הכרח שלדעת רבנן הולכה בזר תהיה פסולה משום שנחשבת כעבודה. [3]
אמרו ליה: שחיטה לאו עבודה היא! והראיה ששחיטה אינה קרויה עבודה שהרי כל הפסולים כשרים לשחיטה. אבל הולכה, שלא הוכשרו בה הפסולים, נקראת עבודה, ולפיכך זר פסול בה לרבנן, ורק לרבי שמעון זר כשר בה משום שסבר שכל עבודה שאפשר לבטלה לא נקראת עבודה.
ומקשינן: וכי שחיטה לא נחשבת "עבודה"? והאמר רבי זירא אמר רב: שחיטת פרה אדומה בזר - פסולה, ואמר רב עלה [בביאור פסול זרות בשחיטת פרה אדומה] מפני מה שחיטת הזר פוסלת - כי "אלעזר" ו"חוקה" כתיב בה, וכל מקום שנאמר "חוקה" מלמד שהוא דין לעיכובא, שעבודה זו חייבת להעשות דווקא כפי האמור בפרשה, דהיינו שהשוחט יהיה כ"אלעזר" שהוא כהן, ולא זר. ואילו שחיטה לא נקראת עבודה, ולפיכך זר כשר בה, כיצד יתכן שהשחיטה של פרה אדומה תהיה פסולה בזר.
[וסלקא דעתא ששחיטת פרה אדומה היא מדין שחיטת קדשים, ואם שחיטה בקדשים אינה נחשבת עבודה גם בפרה לא תחשב עבודה, ואם כן, למה יפסל בה זר]? [4]
ומתרצינן: שאני שחיטת פרה אדומה, שאינה כשחיטת קדשים ואין הזר פסול בה משום דקדשי בדק הבית היא, ואין בה קדושת מזבח ולא שייך להחשיבה כ"עבודה", וגזירת הכתוב היא שתהא שחיטתה פסולה בזר על אף שאינה מכלל עבודת הקדשים, ואין ללמוד ממנה לשחיטת קרבן [5].
ומקשינן: ולאו כל דכן הוא ששחיטה נחשבת "עבודה" - ומה פרה אדומה שהיא קדשי בדק הבית הויא שחיטתה עבודה [שהרי פסל בה זר], קדשי מזבח שהם חמורים הימנה לאו כל שכן הוא ששחיטתן עבודה היא?!
ומתרצינן: אמר רב שישא בריה דרב אידי יש מקום לומר ששחיטת פרה צריך שתעשה על ידי כהן אף על פי שהיא קדשי בדק הבית ואינה עבודה, מידי דהוה אמראות נגעים, דלאו עבודה היא ובכל זאת בעיא כהונה - שרק הכהן יכול לטמאות או לטהר את הנגע. והוא הדין לשחיטת פרה אדומה שהכשיר בה הכתוב כהן בלבד, אפילו שאינה מכלל עבודות הקדשים, ולפיכך אי אפשר ללמוד ממנה ששחיטת הזבחים היא עבודה [6].
ומקשינן: והרי הולכת אברים של הקרבן לכבש המזבח, דעבודה שאפשר לבטלה היא [שהרי אפשר להפשיט ולנתח את האיברים סמוך למזבח בלי צורך בהולכתן] [7] ופסולה בזר, דכתיב "והקריב הכהן את הכל, והקטיר המזבחה", ואמר מר - זו הולכת איברים לכבש המזבח! ומה החילוק בין הולכת איברים להולכת הדם, שהכשיר רבי שמעון לעשותה בזר? [8]
ומתרצינן: היכא דגלי קרא שיעשנה כהן אפילו שהיא עבודה שאפשר לבטלה גלי, ולכן הולכת איברים טעונה כהן, והיכא דלא גלי [כגון בהולכת הדם] לא גלי, ומסברא מכשירים לעשותה בזר כי עבודה שאפשר לבטלה היא ואינה נחשבת עבודה!
ומקשינן: ולאו כל דכן הוא שהולכת הדם נחשבת עבודה - ומה הולכת איברים לכבש דלא מעכבא כפרה, שהרי גם אם לא יוקטרו איברי הקרבן יתכפר בעל הקרבן בזריקת הדם, ובכל זאת בעיא הולכת האיברים כהונה, משום שנחשבת עבודה. הולכת דם שחמורה הימנה, דמעכבא כפרה, כי ללא הולכת הדם לא ייעשה ריצוי הדם בזריקה ולא יתכפר בעל הקרבן, לא כל שכן שתחשב עבודה וצריך לעשותה על ידי כהן בדוקא!?
ומקל וחומר זה מוכח שלא כרבה ורב יוסף שסברו כי לדעת רבי שמעון שאין מחשבת שלא לשמה פוסלת בהולכה הוא הדין שזר כשר להולכה משום שאינה נחשבת עבודה, אלא באמת הולכה נחשבת עבודה אפילו לדעת רבי שמעון ולפיכך צריכה להעשות בכהן.
והטעם שמחשבת שלא לשמה אינה פוסלת בהולכה הוא משום שמחשבה פוסלת רק בעבודה שהיתר הקרבן לאכילה תלוי בה, אך הולכה אף על פי שהיא עבודה אינה מעכבת את היתר האכילה, כי היא עבודה שאפשר לבטלה.
איתמר נמי: אמר עולא אמר רבי אלעזר - הולכה בזר פסולה אפילו לדעת רבי שמעון שמחשבת פסול בשעת הולכה אינה פוסלת, והטעם לכך כמבואר למעלה.
איבעיא להו: הולכה שלא עשאה הכהן בהליכתו ברגל אלא הוליך את הדם בידו וקירבו אל המזבח [כשהוא עצמו עומד במקומו] - האם שמה הולכה וצריכה להעשות בכהן [בין לרבנן ובין לרבי שמעון], ופסלה בה מחשבה לדעת רבנן 8א , או לא שמה הולכה [9], ואין מחשבת פסול פוסלת בה [וכשרה בזר], אלא שצריך לחזור ולהוליך את הדם לדעת רבנן? [10]
תא שמע: הרי שנינו "וכן יושב וכן שמאל פסול בין בהולכה בין בזריקה" ולכאורה פסולו של מוליך כשהוא יושב הוא משום פסול "יושב" ולא משום שאינו מוליך את הדם ברגליו, ומשמע, הא מוליך כשהוא עומד דומיא דיושב - והיינו שאינו מוליך את הדם כשהוא הולך ברגליו, אלא עומד במקומו ומוליך בידו - כשר, כי רק פסול "יושב" הוא חסרון בהולכה ולא כשהוא עומד ומוליך בידו, ומוכח שהושטת הדם בידו נחשבת הולכה!
ודחינן: לעולם כשעומד על מקומו ומוליך בידו אין זו נחשבת הולכה, ומה ששנינו כי "יושב" פסול, דלמא מדובר באופן שהוא מזיז את גופו תוך כדי ישיבה, דקשייף מישף, שמגרר ומשפשף עצמו בקרקע, ומקריב בכך את הדם אל המזבח, ולפיכך כל פסולו הוא משום "יושב", ואמנם אילו היה "עומד" דומיא ד"יושב" באופן כזה, שאינו הולך אלא דנייד פורתא על ידי שמגרר ומשפשף רגליו בקרקע, היתה הולכתו כשר, אך באופן שאינו מזיז את עצמו כלל אלא עומד במקומו ומושיט את הדם בידו אין זו הולכה [11].
תא שמע: שהרי שנינו בסדר הקרבת קרבן פסח: שחט ישראל את הפסח, וקבל הכהן את הדם, נתנו הכהן המקבל לחבירו הכהן, וחבירו לחבירו, וכן הלאה, שהיו עומדים שורות של כהנים ממקום השחיטה עד מקום המזבח, עד שהיה הדם מגיע לכהן הסמוך למזבח שהיה זורקו, ומוכח שהושטה ביד נחשבת הולכה [12].
ודחינן: התם נמי מדובר באופן דניידי פורתא ברגליהם ומתקיימת בכך עבודת הולכה [13]. ומאי קא משמע לן, והלא אם כך היו עושים פשיטא שהולכה היא? - החידוש הוא שראוי להעמיד כהנים רבים לעבודת הפסח כי ברוב עם הדרת מלך! תא שמע: קבל הכהן הכשר את הדם ונתן אותו על ידי הושטת ידו לפסול - יחזיר הפסול ויושיט לכשר, למקום שעמד בו הכשר בשעה שנתן את הדם לפסול, ויוליכנו הכשר שוב ממקום עמידתו הראשון אל המזבח. ואילו הושטה ביד היתה נחשבת הולכה, ואין צורך להוליך דוקא ברגל, למה אין הכשר יכול להתקדם ולקחתו מהפסול ולהוליכו ממקומו של הפסול אל המזבח, והרי כבר הושיט הכשר את הדם עד למקומו של הפסול. אלא בהכרח שאותה הושטה שהושיט הכשר את הדם בידו אל הפסול לא נחשבת כהולכה משום שלא נעשתה ברגל [14]!
ודחינן: אימא - יחזור הכשר ויקבלה ממקומו של הפסול, כי ההושטה שהושיט הכשר הראשון אל הפסול נחשבת הולכה. [ומדובר באופן שהפסול אינו מושיט את הדם אל הכשר אלא רק מחזיק בידו, והכשר נוטלו ממנו] [15].
איתמר: אמר עולא אמר רבי יוחנן: הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה, ולפיכך אין מחשבה פסולה פוסלת ומפגלת בה.
הערות
[1] פירשנו כפשוטו, וראה בסמוך הערה 14, שעדיף לפרש שהכהנים המקבלים הוליכו את הדם ונתנוהו ביד השוחטים הזרים, וכהנים אחרים נטלו מהם וזרקו למזבח, ובכך אין הפסק פסול בין עבודת קבלה להולכה שהן נחשבות כעבודה אחת, ומדברי רש"י [ד"ה יחזיר] משמע שיש צד שהפסק זה יפסול. ופירוש אחר מצינו לרבינו חננאל [יומא מט א] ש"מעשה איצטבא" הוא, שעומדים בשורה ומושיטים זה לזה, והולכה שלא ברגל בכהאי גוונא אין בה פסול הולכה. ולכאורה תמוה, שהרי בסמוך [בסוף העמוד] אמרו שבאופן זה לא מתקיימת עבודת הולכה, ובמה הוכשר הקרבן. וראה הערה 12 שדין זה תלוי במחלוקת להלן אם הולכה שלא לצורך נחשבת הולכה, ויתכן שהר"ח פירש כמ"ד שאינה הולכה, ולפיכך די בהושטה כי העיקר שיקרב הדם למזבח אף בהושטה שאינה נחשבת הולכה.
[2] הקרן אורה הבין מדברי רש"י [ד"ה והא, ומשני] שרבה ורב יוסף סברו שטעם רבנן שפוסל ההולכה הוא משום שאי אפשר לבטלה, וכדעת הרמב"ם [פ"א מפסוהמ"ק הכ"ג], שנחלקו בדין ההולכה אם אפשר לבטל את ההולכה או לא. וכן משמעות לשון התורת כהנים [צו פי"ב פר' ח] לרבנן אי אפשר לעבודה בלא הילוך. וכבר הבאנו לעיל שהמשנה למלך [פ"א מפסוהמ"ק הכ"ג] ביאר כוונתם, שלדעת רבנן צריך לשחוט רחוק מהמזבח כדי שיוכל לקיים הולכה. אך בפירוש המשניות נקט הרמב"ם כפשוטו שנחלקו רבי שמעון ורבנן אם עבודה שאפשר לבטלה עבודה היא או לא. וכן משמע לעיל [ד א] "תאמר בהולכה שאפשר לבטלה" דהיינו שמודים רבנן שאם שחט סמוך למזבח אינו צריך להוליך, ורק כששחט רחוק אי אפשר לבטלה. [וראה לעיל ד. הערה 8, יג. הערה 3 בשם חק נתן. ויתכן לבאר שר"ש סובר כי כיון שיש אופן שאפשר לבטלה, גם בשחט רחוק נחשב כאפשר לבטלה, ובזה נחלקו רבנן, וראה עוד בהערה 10] ובשטמ"ק [אות ב'] כתב בשם רש"י שרבנן עשו אפשר כאי אפשר, והיינו שגם לרבנן אפשר לבטלה, ובכל זאת מחשבה פוסלת בה, כי אין הפסולים פוסלים בהולכה רק משום שאי אפשר לבטלה. [וראה ביאור המשך דבריו בהערה הבאה]. ונמצא שרבה ורב יוסף סוברים שכל עבודה שהיא ממתירי הקרבן, ממילא צריכה כהונה, ולפיכך לרבי שמעון שאפשר לבטלה, ואינה נחשבת כמתירי הקרבן, לא חל בה פסול מחשבה וזרות, ולרבנן שאי אפשר לבטלה ונחשבת עבודה, טעונה כהונה וחל בה פסול זרות ושמאל, ולכן תלו רבה ורב יוסף דין זה במחלוקת רבי שמעון ורבנן.
[3] רש"י פירש שקושיית אביי לרבה, היא, למה לפי רבנן פסול, והרי אפשר לבטל את עבודת ההולכה. והיינו לשיטתו שביאר שרבנן פסלו זה בהולכה משום שסברו שאי אפשר לבטלה. ובתוס' [ד"ה והא] נחלקו, ונקטו שרבה סובר שאליבא דרבנן פסול משום שהולכה היא ממצוות כהונה שנאמרו אחר קבלה, וקושית הגמרא היא על מה שמכשיר לפי רבי שמעון כי אפשר לבטלה, והרי בשחיטה רואים שאין הפסול וההכשר תלוי בכך. ולפי ביאור השטמ"ק ברש"י, שבהולכה "עשו אפשר כאי אפשר", לכאורה צריך לפרש כתוס', שאין קושיא לרבנן, כי לא תלו את הפסול באם אפשר לבטלה, ותמוה איך יפרש את דברי רש"י שהקושיא לרבנן. והגרא"ל מאלין ביאר כי "עשו אפשר כאי אפשר" גורם רק שתחשב כעבודה בקרבן, אך אינו מחשיב את ההולכה כעבודה בעצם, ולפיכך הקשה אביי שנלמד משחיטה שאי אפשר לבטלה וזר כשר בה, שלא כל עבודה צריכה כהונה, ולמה יפסלוה רבנן. אך התוס' סברו שאף אם ננקוט שהולכה נחשבת עבודה בעצם ולכן פסלוה רבנן בזר, עדיין הוקשה לאביי למה הכשירה רבה לפי רבי שמעון, והרי רבי שמעון מודה שעבודה בעצם טעונה כהונה, ורק אמר שאם אין צריך לה אינה נחשבת עבודה, אבל כשנעשית הולכה נחשבת לעבודה וטעונה כהונה ותפסל, כי כל ההכשר בשחיטה הוא רק משום דלא בעי כהונה.
[4] ביאור השקלא וטריא בסוגיין: לפי רש"י הקושיא משחיטה היתה למה לפי רבנן זר פוסל בהולכה, והלא הוא כשר בשחיטה אף שאי אפשר לבטלה. ומתרצינן ששחיטה אינה עבודה שהרי זר כשר בה, אבל הולכה שהיא בהכרח עבודה, כי נאמרה אחר קבלה, חוזר הדין שזרות תפסול בה. ועל כך מקשינן מפרה שמצינו שזר פסול בשחיטה, ומשמע שהיא עבודה. ומתרצינן שאין פסולה משום עבודה, שהרי פרה בדק הבית היא אלא גזירת הכתוב היא בפרה, אבל בקרבנות שהפסולים חלים רק בעבודתן, לא יפסול זר בהולכה. אך המקשה הבין שכוונת התירוץ הוא שרק בבדק הבית שחיטה נחשבת כעבודה, אבל בקדשי מזבח לא החשיבוה כעבודה, שהרי לא מצינו שום קרבן שצריך לשחטו בכהן דוקא, ועל כך תמה, שהרי כל שכן הוא שאילו בקדשי בדק הבית נחשבת עבודה כל שכן בקרבנות. וביאר לו התרצן, שאין כוונתו ש"אינה חשובה עבודה בבדק הבית", אלא "שלא שייך בהן עבודה", ובהכרח שגזירת הכתוב היא להצריך דוקא בה כהן כמו במראות נגעים. [על פי רשב"א במנחות ו ב, והיינו כגירסת הגמרא בסוגיין קדשי בדה"ב "הויא עבודה", וראה במנחות קדשי בדה"ב "בעו כהונה" ומשמע דפשיטא דהויא עבודה]. אולם תוס' ביארו שהקושיא משחיטה היא שאין פסול זר אלא בעבודה שהיא מצוות כהונה, ומחשבה פוסלת בכל עבודה, וזרות רק במצוות כהונה, ומתרצינן שבשחיטה אין פסול זר כיון שאינה עבודה, ואף שמחשבה פוסלת בה כי היא מכשרת את הקרבן, מכל מקום כיון שמצינו ששוחט עומד בחוץ, משמע שאינו נחשב עובד. ועל כך מקשינן, אם אין שחיטה נחשבת עבודה למה חל בה פסול זרות בשחיטת פרה. ומתרצינן שפרה בדק הבית היא וכל העבודות שוות בה, ואף קודם קבלה יש בה מצוות כהונה. ושוב מקשינן, הרי אם בקדשי בדק הבית נחשבת שחיטה עבודה, כל שכן בקדשי מזבח, שאף שיש בהן חילוק בין קודם קבלה לאחריה, ראויה להחשב עבודה יותר מקדשי מזבח, ומתרצינן שבפרה אין זו עבודה אלא במראות נגעים. וראה דבר אברהם [ח"ג א' י"ג], ועיין עוד בסמוך ובהערות על תוס'.
[5] רש"י פירש שאינה קדושת מזבח אלא קדושת דמים בעלמא כקדשי בדק הבית, ובתמורה [כ א] כתב דקרי לה בדק הבית כי אינה קריבה למזבח, וכן כתבו תוס' בב"ק [עז א] שפרה ניקחת מדמי תרומת הלשכה ואינה קנויה מקדשי בדק הבית, ונקראת קדושת בדק הבית כי יש בה רק קדושת דמים ולא קדושת הגוף כקדשי מזבח. [ורק רבינו גרשום במנחות ו ב בשטמ"ק, כתב שנקנית מדמי בדק הבית, וצ"ע]. אמנם תוס' בכמה מקומות [חולין י"א ב ע"ז כ"ג ב, שבועות יא א] הקשו שיש דינים שפרה נחשבת בהם כחטאת, כגון לגבי טריפות רביעה ומעלה, ומאידך יש דינים שנחשבת בהם כקדשי בדק הבית כגון בסוגיין לגבי זרות בשחיטה, ואינה עושה תמורה ונפדית בלא מום ומותרת מן התורה בגיזה. עיין בדבריהם שביארו כל דין במקומו. ובריטב"א [בע"ז שם] כתב שרק בהיותה "מי נדה" נקראת חטאת, אך כשבא לפדותה אינה נחשבת חטאת. וראה בדבר אברהם [ח"א ז'] שתמה כי חילוק זה מועיל רק לפדותה, שלא תעשה אחר כך חטאת, אבל לגבי תמורה ומעילה לכאורה אינו מועיל, כי כיון שנעשית לבסוף ל"מי נדה" יתברר למפרע שהיא חט את, והאריך לבאר כל דין בפני עצמו עי"ש. והגרי"ז [פ"ד ממעה"ק הי"א בסוף דבריו] כתב בשם הגר"ח שכיון שפרה היא בדק הבית, אין בעיקר הקדשתה שם חטאת, וכל דין חטאת חל בה רק בשעת שחיטה בהקרבתה בתורת פרה. ולפי זה ביאר את טעם הרמב"ם [פ"א מפרה ה"ט] שנשחטה לשם חולין תפדה ואינה מכפרת, ותמה על כך הכסף משנה שהרי כל פסולה משום שנקראת "חטאת", ואילו חטאת לשם חולין כשרה. אך להנ"ל לא חל בה שם "חטאת" עד הקרבתה, ואז התכוון לשם חולין, ולא חל בה שם פרת חטאת מעולם. [וראה תוס' חולין יא. ד"ה חטאת, ותו"י יומא מב. וצ"ע]. ומו"ר הגראי"ל ביאר כי לפי דבריו כוונת הגמרא שאף על פי שהפרה נעשית קדושת הגוף בשחיטתה, אין זה אלא קדוה"ג של בדק הבית, ורק קדוה"ג של פרה שייך בבדק הבית, אך אילו היתה בפרה קדושת מזבח, היה בכך סתירה לבדק הבית כי קדושת מזבח היא מתחילת הקדשה למזבח ולא לבדה"ב. ב. הרמב"ם [פ"ב ממעילה ה"ה] כתב שמועלים בפרה אדומה, אף על פי שהיא כקדשי בדק הבית, הרי נאמר בה חטאת היא. ותמה הר"י קורקוס הרי גם בקדשי בדק הבית מועלין בהן. וביאר הכסף משנה שכוונת הרמב"ם שאינה אלא כקדשי בדק הבית, ואף על פי כן מועלים בה כי היא חטאת. וכוונתו שאין קדשי מזבח כי אינה קרבן, ומאידך אינה קדשי בדק הבית כי אינה ברשות הממונית של בדק הבית, ורק משום שנאמר בה חטאת, נחשבת כבר מחיים כמו שעומדת להקרבה ולכן מועלים בה. [וראה רש"י במדבר יט ט ש"חטאת היא" מלמד שהיא כקדשים להאסר בהנאה, ומשמע כהכסף משנה שלולי הכתוב לא היתה איסור הנאה], ועיין חזון איש [מנחות מב יז]. וראה בחידושי הגר"ח שם שביאר שהוצרך לטעם זה לומר שדין בדק הבית שלה תלוי בדין חטאת שבה, ואחר שנעשית אפר אין מועלין בה, אך אילו היתה רק בדק הבית לא היתה קדושתה נפקעת כשנעשית בה מצוות שריפה, כיון שעדיין עומדת להזאה ויש בה קדושת דמים, ורק מפני שנקראת חטאת, נחשבת שריפתה כנעשית מצוותה. ומשמע שנקט כי שתרומת הלשכה היא רשות הקדש, ולכן אין קדושת פרה כקדושת קרבן אלא מ"חטאת". [וראה גליונות חזו"א ובמכתב הגרי"ז בסוף ספרו, ובשו"ת שרידי אש קעח, ואכ"מ].
[6] למסקנת הגמרא נמצא שכל דין כהונה בפרה הוא מגזירת הכתוב כמו במראות נגעים [לרש"י], ועל כל פנים [אף לתוס'] אינו עבודה, וראה חזו"א [פרה ח, ג] שתמה משום כך על תוס' ישנים ביומא [שם] שכתבו ששחיטת פרה טעונה בגדי כהונה. ומו"ר הגראי"ל צידד לחלק בין ראית נגעים שאין הכהן עושה כל פעולה בחפץ, לשחיטה שפועל בפרה וכל פעולה שטעונה כהונה צריך שיהא הכהן לבוש בבגדי כהונה. ובגבורת ארי [שם] כתב שאף למ"ד ששחיטת פר כה"ג פסולה בזר אינו טעון בגדי כהונה, ובאבי עזרי [פ"א מעבודת יו"כ ה"ב] הוכיח מהסוגיא ביבמות [לג ב] שטעם הפוסל זר לשחיטת פר כה"ג הוא משום שהתחדש אצלו חיוב לעשות כל צרכי הקרבן, ואצלו גם השחיטה נחשבת עבודה וטעון בגדי כהונה, [ראה הערה 3א לתוס']. ולענין קידוש ידים ורגלים ראה גבורת ארי שם, וקהילות יעקב מנחות [א, ד]. אמנם בגליונות חזו"א [שבסוף פרה] ציין שהרמב"ם [פ"א מפסוהמ"ק ה"ב] פסק כשמואל ששחיטת פרה כשרה בזר, ולפי זה להלכה פשוט שאין צריך בגדי כהונה, והתימה היא רק כי דברי תוס' הנ"ל לפי רב. ובמנחת אברהם [מנחות י"ט] הביא שהגרי"ז אמר כי רק בכהונה בעבודה אמרינן אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, ואין צריך בגדי כהונה במראות נגעים, וכנ"ל, וביאר במנחת אברהם שדעת תוס' ישנים כי יש דין מיוחד של בגדי כהונה בעבודת הפרה, ואינו מדין עבודת קרבנות, ולכן נוהג גם בשחיטתה.
[7] רש"י כאן ובמנחות [י א] פירש שהולכת אברים נחשבת שאפשר לבטלה כי אפשר להפשיט ולנתח ליד הכבש. [וראה שטמ"ק במנחות שגרס בדבריו אפשר "לשחוט"]. ודייק הגרי"ז שדעת רש"י כי דין הולכת אברים חל רק אחר הפשט, ואין הטעם משום שעד ההפשט אינם ראויים להקטרה, שהרי היה אפשר להוליכם עד מקום ההקטרה, ושם להפשיט ולנתח. וביאר שטעמו של רש"י שדין ההולכה נאמר על "איברים" וקודם ניתוח והפשט לא חל עליהם שם אברים, ואי אפשר לקיים בהם הולכה. ב. מו"ר הגראי"ל הוכיח מכאן כי רבה ורב יוסף מודים שגם לרבי שמעון יש מצוה לעשות הולכה אלא שאינה עבודה, שהרי הולכת איברים נאמרה מפורש בקרא, ואילו בדם לא היתה מצות הולכה לא יכלו ללמוד ק"ו מאברים. ג. ראה לעיל ד. הערה 9 שבמקדש דוד ובכתבי הגרי"ז ביארו את הלשון "הולכה לכבש" שמהכבש ואילך מתחילה עבודת ההקטרה, וכבר אינה חשובה הולכה, עי"ש הטעם לכך וראיות לגדר זה.
[8] במשנה למלך [פ"א מפסוהמ"ק הכ"ז] דקדק מדברי הרמב"ם שרק אם זרק או הוליך זר את הדם נפסל הזבח, אך אם הוליך את האברים לא פסל, ותמה מסוגיין שמבואר שאף בהולכת אברים זר פסול. ובשפת אמת כתב שאין כוונת הגמרא שהזבח נפסל, אלא רק האברים שהולכו נפסלים מהקטרה, אבל הזבח כשר אף אם לא הוקטרו אימורים [ומפסול האברים לומדים לפסול את הדם שהוליכו זר]. וצריך לומר שהמשנה למלך סבר כי אין הולכת איברים דומה להולכת דם, כי הולכת הדם היא מעבודות המתירות והיא מכשרתו לזריקה, אך הולכת אברים היא רק מצוה ואינה מכשרתם להקטרה, ולפיכך הקטרתם כשרה, ואת חסרון ההולכה יכול לתקן בהולכה נוספת על ידי כשר [ומשום כך לא כתב הרמב"ם שהזבח נפסל]. ולכן תמה איך דימתה הגמרא הולכת דם ואברים.
[9] השפת אמת תמה מהיכי תיתי שהולכה תעשה דוקא ברגל, והלא נאמרה בלשון "והקריבו" שכל משמעותו רק להקריב למזבח. ובפשטות צריך לפרש, שרבנן החולקים על רבי שמעון וסוברים שמחשבה פוסלת בהולכה כי אי אפשר לבטלה, משמע כי חוץ מהקרבת הדם למקום המזבח - שאינו "עבודת הקרבן" אלא עבודה בדם, ויכול לעשותו בהושטה או אף בזריקה - נוסף דין עבודה מדיני הקרבן לעשות בקרבן מעשה הולכה ברגליו. [ולשם כך צריך לשחוט רחוק מהמזבח לקיים הולכה, או שאם שחט בצד המזבח יוליכנו מעט, ראה משנה למלך פ"א מפסוהמ"ק הכ"ג, ובחידושי הגרא"ל מאלין ח"ב ז]. ורש"י להלן [טו א ד"ה הא] כתב שהולכה רבתי שלא ברגל אין דרכה בכך, ובטהרת הקודש [על תוד"ה איבעיא] נקט שאין דרך שירות בכך, ולדבריו נידון הגמרא שייך בכל הולכה, כי גם הקרבת הדם למזבח היא עבודה וטעונה דרך שירות, אף שאינה מדיני עבודות הקרבן. [וראה הערה הבאה שהנידון באופן שעשה רק מקצתה שלא ברגל, ולהנ"ל הספק הוא אם יכול לפסול במחשבתו את החלק השני - כי שניהם שוין בצורך להוליך ברגל]. אולם בקרית ספר [שם] כתב ש"והקריבו" משמעותו להוליך ברגל מהצפון למזבח, ולכן הולכה שלא ברגל פסולה, ולדבריו נידון הגמרא שייך רק בחלק ההולכה מצד עבודת הקרבן, שהוא נלמד מקרא שיעשה רק ברגל, אבל לגבי חלק ההולכה שאינה מ"עבודת הקרבן" אלא רק הקרבת הדם למזבח, לא איבעי לן כי מהיכי תיתי שיעשה דוקא ברגל. [ולביאור זה א"א לדון כשעשה מקצתה שלא ברגל]. וכבר הבאנו לעיל [הערה 2, יג. הערה 3,] שנחלקו תוס' והרמב"ם אם רבנן סוברים שאי אפשר לבטל הולכה, או אף שאפשר לבטלה מחשבה פוסלת בה, ולתוס' שאפשר לבטלה, נמצא שעבודת ההולכה היא רק לקרב הדם למזבח ואין צורך להוליך ברגל, וצריך ביאור למה לא תועיל הולכה שלא ברגל. ולהלן הערה 12 נוכיח שכל הנידון רק למ"ד הולכה שלא לצורך הוי הולכה, ולדעתו ההולכה היא מעשה עבודה ולא רק בכדי לקרב הדם למזבח.
[10] רש"י כתב שהנפקא מינה בנידון זה הוא לגבי פסול מחשבה וזרות, שאם שמה הולכה פוסלת בה עשיית זר ומחשבה שלא לשמה לרבנן, ואם אין שמה הולכה, אינה נפסלת. ותמוה, מה נפקא מינה בכך, והרי אף אם לא יחולו בה פסולים, תפסל מצד עצמה שלא נעשית ברגל, וצריך לשוב ולעשותה. ולכאורה משמע שגם רבנן מודים שאפילו השוחט רחוק מהמזבח יכול לבטל ההולכה [אלא שסברו שגם עבודה שאפשר לבטלה נחשבת עבודה]. וכן משמע ממה שדקדק רש"י ובצד ש"אין שמה הולכה" לא כתב נפקא מינה שכשרה בזר, ולכאורה טעמו כנ"ל, שאין זו הולכה כלל ואין מעשה הזר מוסיף בו, והכווונה ב"מחשת פסול" היא רק למחשבת פיגול שיש בה כרת. ועדיין תמוה שהרי לא קרבו מתיריו בהכשר, כי לא נעשית הולכה כדינה. וגם בסוף העמוד [ד"ה לא] נקט רש"י נפקא מינה אם מקיים בכך הולכה. וצריך לומר שכעת סברה הגמרא [כמבואר בתוס'] שהולכה שלא ברגל אינה פוסלת את הזבח, אלא שצריכה תיקון, ואילו כשחל פסול מחשבה או זרות הקרבן נפסל, ולא מועיל לו תיקון בעשית הולכה נוספת. ולהלן [טו א] דנה הגמרא בשני אופנים אלו, ושם נרחיב. [ובשטמ"ק משמע שרש"י אינו סובר כתוס' בזה, עי"ש]. אולם יתכן לומר שנפקא מינה באופן שעשה חלק מההולכה ברגל, והפסול נעשה בחלקה שלא ברגל, שלשיטת הריב"א [להלן טו. בשטמ"ק] כשנעשית מקצתה ברגל היא כשרה. ואילו היתה נחשבת הולכה היה חל בה פסול, אף שהיא עצמה אינה פסולה, ואם אינה הולכה אף אם חישב בה אינה פוסלת, וכיון שהנידון באופן זה לא כתב רש"י שהנפ"מ אם קיים הולכה, שכבר התקיימה בחלק הראשון, ויש נפ"מ בכל מחשבת פסול [וגם בפיגול, שנעשית גם הולכה בהכשר], וראה קרן אורה. ובהערה הקודמת הבאנו שביאור זה תלוי במחלוקת אחרונים, וראה עוד להלן בדין זה. ובשטמ"ק [אות לד] הביא פירוש אחר, שזה פשוט שמחשבה פוסלת בהולכה שלא ברגל, דממה נפשך, או שהיא הולכה וחלה בה מחשבה, או שאינה הולכה והפסול מצד חסרון הולכה, וכל הנידון הוא אם עשה הולכה שלא ברגל אם צריך לחזור ולהוליך או לא.
[11] השטמ"ק [אות ה] הקשה הלא כל החידוש ב"יושב פסול" הוא שכשעומד אף הולכה שלא ברגל שמה הולכה, אך אם מדובר באופן שנייד פורתא מאי אשמועינן [כשעומד]. [ואין לומר שהחידוש הוא ש"נייד פורתא" כשר, שהרי בסמוך אמרו "מאי קמ"ל, ברוב עם הדרת מלך"]. ונראה שנקט כגי' ברש"י [ד"ה וכן כהן] שמדובר בפסול ששייך רק בעבודת הולכה, והיינו שאינו מוליך, ואין זה כפסול "יושב" שבכל העבודות. אמנם לכאורה אף לביאור זה, הרי אחר שתירצה הגמרא שאף אם הולכה שלא ברגל פסולה צריך להשמיענו חידוש ב"יושב" עצמו, שלא מועילה גרירתו להולכה, ולפיכך לא איכפת לן שאין חידוש בעומד דומיא דיושב. [ובפנים ביארנו כפשוטו, וראה הערה לתוס']. ב. לפי ביאור תוס' [ד"ה איבעיא, וכדלעיל הערה 10] יש לדון להלכה אם כשמגרר עצמו בקרקע פסול משום יושב, או משום הולכה שלא ברגל, ונפקא מינה אם אפשר לחזור ולעשות הולכה או שחל פסול יושב. ומדברי תוס' מבואר שכאן נקטה הגמרא שביאור ברייתא זו הוא שהולכה שלא ברגל שמה הולכה ולכן עומד כשר, ורק ביושב יש פסול. והנידון להלכה הוא כיון שהולכה שלא ברגל אינה הולכה.
[12] הרמב"ם [פ"א מפסוהמ"ק הכ"ג] כתב הולכה שלא ברגל אינה הולכה, לפיכך כהן שקיבל את הדם ועמד במקומו וזרקו למזבח נפסל הזבח. ומדויק בדבריו שאילו הושיט לחבירו נחשבת הולכה, ולכאורה בסוגיין משמע שהיא הולכה שלא ברגל, דמקשינן מדין זה לנידון דידן. ובמשנה למלך כתב שכוונת הרמב"ם להכשיר דוקא באופן שהלך קצת וזרק מרחוק, אך אילו הלך קצת ואת שאר ההולכה עשה בהושטת יד מחבירו לחבירו פסול, כי צריך שכל ההולכה תעשה ברגל, ולכן שנינו שיחזיר לכשר ולא יחזור ויקבל ממנו בצדו השני, כי ההולכה מהקבלה לזריקה צריכה להעשות ברגל וראה הערה 13. אך בזבח תודה ביאר כפשוטו שכוונת הרמב"ם להכשיר באופן שנעשית הושטה מיד ליד, כי למסקנא נקט הרמב"ם שהולכה זוטרתי כיון שדרכה בכך נחשבת הולכה אף בהושטה ורק בריחוק מקום שצריך הולכה רבתי הולכה שלא בגרל פסולה, ורק בהוה אמינא הקשתה הגמרא מדין הושטה, כי עדיין לא נודע החילוק בין הולכה רבתי לזוטרתי. ובמנחות [י. ד"ה ומשני] פירש רש"י ש"הולכת אברים אפשר לבטלה" היינו באופן שיושיטו הכהנים זה לזה, ולכאורה תמוה ממה נפשך, אם הושטה נחשבת הולכה הרי לא בטלה, ואילו לא נחשבת הולכה מה יועיל שיושיטו זה לזה. ובקרן אורה [שם] ובחזו"א [מנחות כ"ב ד'] הקשו אם כן למה הולכת דם פסולה בשמאל, והרי אפשר לבטלה. אולם לפי המבואר [בהערה 10] אין ההולכה בהושטה נחשבת הולכה, אלא שהקטרת איברין כשרה גם בלי הולכה, אך הקטרת דם שתלויה בהכשר ההולכה, אם יבטלנה במקום שצריך הולכה, יפסל הדם להקטרה. אכן רש"י שם [ט"ז ב ד"ה כל עבודה] נקט ביאור כך גם בטעם הדבר שאפשר לבטל הולכת הדם, ולכן נראה שכוונתו כי אף לרבנן אפשר לבטל הולכה, והושטה אינה מועילה מתורת הולכה, אך לפירושו ראית הגמרא כאן תמוהה, שהרי יתכן שההושטה לחברו לא היתה כלל מדין הולכה, שהרי אפשר לבטלה. ובהכרח שסוגיין סוברת כמ"ד [טו ב] שהולכה שלא לצורך הוי הולכה, ולדעתו אי אפשר לבטל הולכה כלל כיון שאין מטרת ההולכה דוקא לקרב הדם למזבח אלא דין עבודה שמתקיים אפילו בהולכה כלפי חוץ [וכדלהלן], וכיון שצריך לקיים מצות הולכה נמצא שאם הולכה שלא ברגל אינה צורת העבודה של הולכה לא מועילה הושטה, ועל כך הוכיחה הגמרא מ"נתנו לחבירו".
[13] הרמב"ם [פ"א מקרבן פסח הי"ד] הביא דין זה שנותן מחבירו לחבירו. והעיר הלחם משנה למה לא הזכיר את האוקימתא ד"נייד פורתא" והרי פסק שהולכה שלא ברגל אינה הולכה. ובקרן אורה כתב שלמסקנא לרבנן פסול רק כשמבטלה, דהיינו כששוחט סמוך למזבח, אך אם שוחט מרחוק ומושיט מיד ליד כשר, כי נעשית הולכה ניכרת. וראה דבריו להלן. ובזבח תודה כתב על פי דרכו שבהולכה זוטרתי אין צורך שיהיו ניידי, כי דרכה בהושטה, ורק בהוה אמינא שעוד לא חילקה הגמרא בין הולכה רבתי לזוטרתי, הוצרכה להעמיד בניידי, שאם לא כן לא נעשית הולכה. וראה עוד במסקנא. ורבינו חננאל [פסחים סד ב] ביאר "נותנם לחברו" שהולכה שלא ברגל כשרה והוא דנייד פרתא", ותמוה שהרי אם שלא ברגל כשרה למה צריך שינודו. וראה שם במאירי שנקט שרק אחד הכהנים נייד, ויתכן שגם הר"ח פירש כן, וכוונתם שחלק מההולכה נעשה ברגל, ולכן כל הקרבת הדם למזבח כשרה, כמבואר בהערה 10.
[14] רש"י כתב ששני חידושים נכללו בדין "יחזיר לכשר" - שהושטה ביד אינה חשובה הולכה [וזה דחינן שיחזור ויטלו מיד הפסול], ועוד, "דלא מיפסל במאי דאפסקיה פסול". ולכאורה תמוה שהרי הנידון הוא שזר לא יפסול אפילו בהולכה אם עשאה שלא ברגל, ופשיטא שאין החזקתו בלבד פוסלת, שהרי ההחזקה ודאי אינה קרויה הולכה. והגרי"מ פיינשטיין הקשה, הרי חידוש זה נשמע ממשנה ביומא [נג ב] שהכה"ג מניח את מזרק דם הפר על כן שבהיכל בעת הזית דם השעיר ואינו נפסל בכך. ואמר שהחידוש שרק כשאחזו פסול צריך לחדש שאינו נפסל, כיון שמצינו מעשה עבודה בהחזקת כלי לקבלת קומץ, אך הנחה על כן פשיטא שלא תפסול, ועדיין קשה שחידוש זה כבר ידוע מהפס' לעיל "ויזרקו הכהנים מידם" שפירשתו הגמרא בזרים שעשו מעשה איצטבא, ולא פסלו. אכן, מלשון רש"י משמע שהצד לפסול לא היה משום עבודת פסול, אלא משום הפסק באמצע העבודה, שעבודת המתיר צריכה להעשות בהמשך אחד מתחילתה לסופה, ולכן סלקא דעתא שיפסול אף אם אין האחיזה נחשבת כהולכה. אך הנחת הדם על הכן אחר שכבר הוליכו עד הפרוכת פשיטא שאינה פוסלת, כי היא חלק נפרד של עבודת הולכה [וכמבואר להלן טו. שאין צריך לעשות כולה ברגל]. ומסתבר שאם היה ההפסק בין עבודה אחת לעבודה אחרת, פשיטא שאינו פוסל, והנידון ב"נתן לפסול" הוא משום שהפסיק בין הולכה לקבלה שנחשבות כעבודה אחת כי הולכה בכלל קבלה, וכמבואר לעיל שמטעם זה דן הגרעק"א לפסול דם שנחסר בין קבלה להולכה, [וראה ב א הערה 14]. ולפי זה צריך לפרש בפס' הנ"ל כדלעיל [הערה 1] שהכהנים המקבלים הוליכו, והשוחטים קבלו מידם וכהנים אחרים נטלו מהם וזרקו למזבח שהכהנים המקבלים הוליכו, והשוחטים קבלו מידם וכהנים אחרים נטלו מהם וזרקו למזבח, ונמצא שלא היה הפסק בין קבלה להולכה אלא בין הולכה לזריקה ופשיטא שאינו פוסל.
[15] במשנה למלך [שם] צידד בתחילה שכוונת הגמרא שאם שמה הולכה יחזור הכשר ויקבל את הדם מצידו השני של הפסול, ויזרקנו למזבח, ולמה צריך להחזירו לכשר, ובהכרח שאינה הולכה, ולכן שנינו שצריך להחזירו כדי שלא יטעה לקבל ממנו מצדו השני ולזרוק ללא שום הולכה, אך גם אם יקבל מצדו השני ויוליכו מעט, כשר, כי נעשתה מקצת ההולכה ברגל. [ודחינן שכוונת המשנה שיחזור לצד המזבח ויקבלנו, כי שמה הולכה, ולפיכך די בהולכת כשר שהיתה בתחילה אף שנעשתה בהושטה ולא ברגל]. אך מדברי רש"י משמע שהראיה היא ממה שצריך להחזיר לכשר, ומשמע שלא נעשית הולכה, ולא מועילה עשיית חלק מההולכה כדין, כיון שחלקה נעשית שלא ברגל, וצריך לחזור ולעשותה כולה בהכשר. וכן הסיק שם במשנה למלך. וראה בקרן אורה שנקט כי אילו די בחלק מההולכה, נמצא שאם שלא ברגל שמה הולכה, הולכת הפסול פוסלת אף אם ימשיכנה הכשר, ולפיכך ביאר את ראיית הגמרא להיפך, שמהחזרת הפסול לכשר משמע ששמה הולכה ולפיכך הפסול פוסל וצריך לעשות את כל ההולכה בכשר, אך אילו אין שמה הולכה היה די בחלקה שאחר הושטת הפסול. [אך המשנה למלך סבר שמקצת הולכה ברגל נחשבת הולכה, אך כשאינה ברגל אף אם שמה הולכה לא יחול בה פסול באופן שעושה גם הולכה ברגל ולהלן יבואר]. ובאבן האזל כתב שהרמב"ם אינו מפרש את ראית הגמרא כרש"י, אלא כשיטת [בפי"ג מפסוהמ"ק ה"ט] שגם הולכה לצד חוץ פסולה בזר, ואם כן כיצד אמרו "יחזור לכשר" שמשמעותו שהזר יחזירנו. ובהכרח שהולכה שלא ברגל אינה הולכה, ולפיכך אין הושטת הזר פוסלת, ודחינן שהכשר עצמו יחזור ויקבל ממנו, ואף אם שמה הולכה אין כאן הולכת פסול.
סימן ג
סוגיא דהולכה שלא ברגל
דף י"ד. איבעיא להו הולכה שלא ברגל שמה הולכה, או לא שמה הולכה כו'. איתמר אמר עולא אמר ר' יוחנן הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה, והנה הרמב"ם כתב בפ"א מה' פסולי המוקדשים הלכה כ"ג ז"ל והולכה שלא ברגל אינה הולכה לפיכך כהן (גדול) שקיבל הדם ועמד במקומו וזרקו למזבח נפסל הזבח. ע"כ, והיינו דהרמב"ם פסק דלא הוי הולכה, ואם זרק למזבח בלא הולכה פסול שביטל מצות הולכה והקשו דבגמ' מנחות דף י"ג איתא אמר ר' ינאי ליקוט לבונה בזר פסול מ"ט א"ר ירמי' משום הולכה נגעו בה קסבר הולכה שלא ברגל שמה הולכה והולכה בזר פסולה:
וא"כ הרמב"ם דפסק דהולכה שלא ברגל לא הוי הולכה, הוי לו לפסוק דליקוט לבונה בזר כשר, וא"כ איך כתב בפי"א מהלכות פסולי המוקדשין דליקוט לבונה בזר פסולה, עוד הקשו איך כתב דאם זרק למזבח וביטול הולכה פסול הזבח. הא ר"ש אית לי' דאפשר לבטל הולכה וגם לרבנן הדין כן. שהרי אמרינן לעיל דף ד' אשכחן כולהו הולכה מנא לן וכי תימא לילף מכולהו מה לכולהו שכן עבודה שאי אפשר לבטלה, תאמר בהולכה שאפשר לבטלה ואיך כתב הרמב"ם שאם ביטל ההולכה פסול הזבח.
ונראה לי דהרמב"ם מפרש דהא דאמר בגמ', דהולכה אפשר לבטלה היינו בתחילה, דעדנה לא הובא כלל לימוד, דהולכה הויא עבודה אלא דאף שאין לימוד, עכ"פ הא צריך ע"כ להוליך הדם למזבח וא"כ אם שחט רחוק מן המזבח הלא צריך להוליך, ובעי למימר דבשביל זה שצריך להוליך. תחשב לעבודה ויפסול אז מחשבה, ע"ז פריך מה לכולהו שאי אפשר לבטל אבל הולכה:
הא אפשר לשחט קרוב למזבח, שלא יצטריך להוליך וא"כ מנא לן דמשום דמוכרח להוליך נחשב עבודה, ויליף מדכתיב והקריבו זו קבלת הדם, ואעפי"כ הוציא הכתוב בלשון הולכה שהרי באברים מה דכתיב והקריב הכל המזבחה הוא הולכה, א"כ אמר הכתוב, דהולכה לא תיפוק מכלל קבלה, לענין מחשבה וממילא לבתר דגלי קרא דהולכה לא תפקא מכלל קבלה, כמו דקבלה מעכבת אם לא עשה קבלה פסול הזבח ה"נ אם ביטל את ההולכה פסול הזבח:
אכן ר"ש לכאורה סבר. דהולכה אינה מעכבת, ואם ביטל את ההולכה ששחט בצד המזבח, וזרק כשר, אכן באמת גם ר"ש סובר. שבהכרח שיהי' הולכה דהנה בדף י"ג איתא אמר ר' יהודה ברי' דר' חייא שמעתי שטבילת אצבע מפגלת בחטאת הפנימית כו' לימא כתנאי דתני חדא טבילת אצבע מפגלת בחטאת ותניא אידך לא מפגלת ולא מתפגלת, מאי לאו תנאי היא. לא הא רבנן הא ר' שמעון ע"כ, והנה רש"י פירש דהיינו ר"ש דאמר הולכה לא מפגלא, והדברים תמוהים, דהא טעמא דר"ש דהולכה לא מפגלא משום דאפשר לבטלה והרי טבילת אצבע אי אפשר לבטלה והרי בהולכת חטאת הפנימית משום דאי אפשר לבטלה, גם ר"ש מודה, דמחשבה פוסלת ועיין ש"מ בהגהה שהעיר זה, ותירוצו אינו מובן.
והנראה לי דהנה לקמן דף ט"ו איתא איתמר הולכה שלא ברגל מחלוקת ר"ש ורבנן. בהולכה רבתי דכו"ע לא פליגי דפסולה, כי פליגי בהולכה זוטרתי מחכו עלה במערבא אלא חטאת העוף דפסולה בה מחשבה לר"ש היכי משכחת לה אי דחשיב עלה מקמה דליפוק דם לאו כלום היא. כו' כי אתי רב פפא ורב הונא ברי' דר' יהושע מבי רב אמר היינו חוכא ובהולכה רבתי לא פליגי, והא כי פליגי בהולכה רבתי פליגי, אלא בהולכה זוטרתי כו"ע לא פליגי דפסלה, (ויש גירסא דלא פסלה) כי פליגי בהולכה רבתי, ע"כ. והנה רש"י פירש דמעיקרא בעי לומר דר"ש ורבנן במחשב בהולכה היכא דשחט רחוק מן המזבח ובשעת הולכה חשב:
גם ר"ש מודה דפסל מחשבה ורב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע מקשו דהא בדמתניתן אמר ר"ש אפשר שלא בהילוך והדברים תמוהים איך הוה ס"ד דר"ש מודה בשוחט רחוק מן המזבח מהני מחשבה. ובשוחט בצד המזבח לא מהניא הא קאמר בפירוש. דטעמא דידי' משום דאפשר שלא בהילוך.
לכן נראה דפירוש הגמ' כן. דס"ד דהא דקי"ל דר"ש ורבנן פליגי בהולכה שלא ברגל, דבהולכה רבתי, בשחט רחוק מן המזבח דשם בעינן שיוליך ברגל כו"ע מודי דאם עשה שלא ברגל ביטל את ההולכה אחרי שעשה שלא כדרך פסולי משום שביטל ההולכה הצריכה ואף דר' שמעון סבר. דאם חשב בשעת הולכה, לא פסל, היינו דעבודה שאפשר לבטל אין מועיל בה מחשבה, אבל עבודה הויא שהרי מסקנת הגמ' דאם הוליך זר אף ר"ש מודה דפסולה, א"כ אם הוליך שלא ברגל פסל, כי פליגי בהולכה זוטרתי דשם דרך לזרוק תיכף ולא להוליך ברגל ר"ש סבר דהולכה הויא עבודה שאפשר לבטל דאיהו ס"ל דהולכה שלא ברגל לא הויא הולכה, א"כ הולכה הויא עבודה כזו שאפשר לבטלה משו"ה ס"ל דאין מחשבה מועלת בהולכה אכן רבנן פליגי עלי' וס"ל דאם שחט בצד המזבח אף שעשה הולכה שלא ברגל מקריא הולכה, דס"ל הולכה שלא ברגל הויא הולכה, א"כ הולכה הויא עבודה שאי אפשר לבטלה, ופליגי בפירוש הכתוב אי האי והקריבו. הפירוש שילך עם הדם ברגל כמו באברים דכבר כתוב מקודם, וערך הכהן אותם על העצים אשר על האש, ולמאי כתוב אח"כ, והקריב הכהן את הכל כו', ע"כ דמיירי בהולכה היכא דצריך להוליך ברגל, או דאף שבאברים מיירי בהולכה ברגל, והקריבו דכתוב בדם. הפירוש שיקריבו הדם למזבח, בכל מאי דצריך ואף שלא ברגל וע"ז מחכו במערבא. וכדפירשו רב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע והא כי פליגי בהולכה רבתי פליגי, פירוש כיון דר' שמעון סבר דכיון שאפשר לבטל לאו עבודה חשובה היא. א"כ אם שחט רחוק מן המזבח וזרק לר' שמעון יהי' כשר דאף שאם הי' זר מוליך הי' פסול, היינו דעשה הזר העבודה, אבל הכא שזרק רחוק מן המזבח ולר"ש לפום מאי דסובר עתה, הולכה שלא ברגל לא הוי הולכה. מה עשה הוא ביטל את ההולכה ולר"ש, הא אם ביטל את ההולכה, לר"ש כשר, דכפי שמפרש השתא, ס"ל לר"ש דלזה לא ילפינן הולכה מקבלה, שכמו שקבלה מעכבת אם לא עשה כן הולכה תעכב, שהרי כפי שמפרש עתה, לר"ש, אם שחט בצד המזבח לא קים הולכה אלא בהולכה זוטרתי כו"ע לא פליגי, פירוש דזה כו"ע מודו דאם לא קים כלל הולכה, אף ר"ש מודה דפסול, דילפינן מקבלה כיון דאפיק קרא להולכה בלשון קבלה, לא תפקא הולכה מקבלה כמו דקבלה אם לא עשה פסול, כן הולכה אם לא עשה פסול אלא דר"ש פליג רק בהילוך, היינו דר"ש ס"ל, הולכה שלא ברגל הויא הולכה, א"כ אם עשה הולכה שלא ברגל ששחט בצד המזבח. קים מצות הולכה, דאיהו מפרש והקריבו:
שיקריבו הדם למזבח. לא שילך עם הדם אבל הילוך ללך ברגל אפשר לבטל, וא"כ אין הפירוש בדברי ר"ש שעבודת הולכה אפשר לבטל, הוא אמר רק שהילוך אפשר לבטל, שאם שחט בצד המזבח ויזרוק ג"כ הוי הולכה א"כ מה שחשב בשעה שהלך שזה הי' אפשר לבטל לא הויא מחשבה בעבודה. אבל מה שחשב בהולכה זוטרתי, היינו ששחט בצד המזבח שזה אי אפשר לבטל, מודה שהויא מחשבה בעבודה לפסול. אכן רבנן סבירא להו הולכה שלא ברגל לא הויא הולכה ולדידהו. בע"כ צריך לשחוט רחוק מעט כדי ללך, אלא דזה מודי שאם הלך קצת מה שמושיט ידו אצל המזבח כיון שזה גמר עבודת ההולכה ברגל ושם בע"כ צריך להושיט ידו גם זה הויא הולכה אבל אם עשה הכל שלא ברגל בודאי פסולה ולדידהו גם הילוך אי אפשר לבטל דלדידהו הפירוש והקריבו שילך עם הדם למזבח.
והנה בתוס' שם ד"ה תהי בה ריש לקיש הקשו מאי קאמר ריש לקיש כלום למדנו אלא משלמים:
הא ריש לקיש גופא קאמר לקמן מודה ר"ש בהולכת חטאת הפנימית היינו דקשה לתוס' אמאי לא נימא כלום למדנו פיגול אלא משלמים, ובשלמים אין מפגל בהולכה, אכן לדברינו הא למסקנא גם לר"ש פיגול בהולכה, היינו אם חשב בהולכה זוטרתי, א"כ גם לר"ש מפגל בחשב בהולכה אלא דמה שיכול לבטל לאו עבודה חשובה היא, אבל הכא פריך ריש לקיש, דילמא הולכה דוקא. אם מקרב אצל המזבח, אבל טבילת אצבע הא איננו מקרב אצל המזבח, שהרי הוא רק טובל האצבע ואפשר בליקט לבונה, גם ריש לקיש מודה, שאם נימא הולכה שלא ברגל הויא הולכה נפקא מהולכה, אכן טבילת אצבע איננה בעצמה לע"ע הקרבה אל המזבח, אלא דנימא כיון דצריכה נעשית עבודה ומקריא הולכה, על זה פריך. כיון דטבילת אצבע איננה בשלמים נימא שטבילת אצבע אינה מפגלת ומהולכה אי אפשר למילף שזהו דוקא הקרבה למזבח.
לפי זה יהי' הפירוש הא דמשני הא ר"ש הא רבנן דמשני כן, דאפשר דהני תנאי לא פליגי בזה, אם נימא שטבילת אצבע, מדהויא דבר המעכב כפרה נעשית עבודה חשובה בפני עצמה, כיון דכתיב בקרא אלא פלוגתייהו אי הולכה שלא ברגל הויא הולכה דלמאן דס"ל, הולכה שלא ברגל הויא הולכה. ילפינן טבילת אצבע, דלדידי', הפירוש והקריב שיקריב הדם למזבח וא"כ כיון שע"י טבילת האצבע יוכל לקרב הדם למזבח הויא הולכה. אכן אם נימא הולכה שלא ברגל לא הויא הולכה, א"כ הפירוש והקריבו שילכו עם הדם לא נוכל למילף טבילת אצבע שהרי אינו הולך. ולפי זה יהי' תלוי בהנך סברות הגמ'. למ"ד ר"ש ס"ל הולכה שלא ברגל לא הויא הולכה, א"כ הא דתני אינה מפגלת ר"ש היא, ולמסקנא דרבנן ס"ל הולכה שלא ברגל לא הויא הולכה הא דתני אינה מפגלת רבנן היא, ודחי, אף אם נימא דר"ש סבר הולכה שלא ברגל לא הוי הולכה, ג"כ קשה דמאי איריא טבילת אצבע אינה מפגלת, הא לר"ש כל שאינה על המזבח החיצון אין בה פגול ע"כ דזה בחטאת הפנימית, כיון דכתיב בה וטבל, נעשית עבודה חשובה המעכבת כפרה, וילפינן מכל העבודות וכמו דבתחילה, רצה לילף הולכה מכל העבודות, אלא דדחי, מה להנך שכן אי אפשר לבטלן, אבל בלא האי סברא הוי ילפינן הולכה מכל העבודות ילפינן טבילת אצבע דמפגלת כיון דכתיב בקרא, ומעכבת כפרה משו"ה מפגלת
ויתישב בזה קושית התוס' במנחות:
אמאי בליקוט לבונה אמר ש"מ הולכה שלא ברגל הויא הולכה, אכן לפי הנ"ל אדרבה, מגמ' זו דאמר דטבילת אצבע בחטאת החצונות אינה מפגלת, א"כ כיון דלא כתוב בקרא בהדיא, לא נעשית עבודה א"כ טעמא דטבילת אצבע מפגלת אין הטעם משום הולכה אלא כיון דכתיב בהדיא, וטבל נעשית עבודה וממילא הויא עבודה שמעכבת כפרה וילפינן מכל העבודות, אבל טבילת אצבע בחטאת החצונות, אף דע"כ צריך לטבול, כיון דלא כתוב בהדיא לא נעשית עבודה חשובה, וא"כ גם ליקוט לבונה כיון דלא כתוב בהדיא, לא נעשית עבודה חשובה, וא"כ ר' ינאי דאמר ליקוט לבונה בזר פסולה, ע"כ משום דס"ל הולכה שלא ברגל הויא הולכה ופירוש דוהקריבו, להקריב הדם למזבח, וא"כ כיון דהליקוט הוא קירוב למזבח משום הכי בכלל הולכה היא.
ואין להקשות לר' ינאי דס"ל ליקוט לבונה בזר פסולה, הרי דס"ל דהולכה שלא ברגל הויא הולכה, א"כ אמאי אין טבילת אצבע מפגלת בחטאת החצונות, דהא ג"כ ע"כ צריך לטבול אצבעו. אכן אפשר לתרץ, כמו שכתבנו למעלה, שיש חילוק בין אם מקרב הדבר, או שעושה המעשה שלא לקרב אלא דעי"ז יהי' אפשר לקרב, הטבילה באצבע איננה התקרבות ורק מעשה שעי"ז יהי' אפשר לקרב, זה לא ילפינן מהולכה, שהיא בעצמה הקרבה למזבח, אכן ליקוט לבונה, הלא היא הקרבה, שנוטלה להקריבה ומגביה למזבח, ועוד אפשר לומר דטעמא דאינה מפגלת טבילת אצבע בחטאות החצונות, כיון דשני קרא, ולא אמר וטבל גלוי קרא זה, שלא תהי' טבילת אצבע בחטאות החצונות בכלל הולכה.
עכ"פ למסקנת הגמ' בין לר"ש בין לרבנן, הא דאמרינן הולכה לא תפקא מכלל קבלה, הוא כמו דקבלה, אם ביטלה פסול הזבח, כן אם ביטל הולכה, פסול הזבח, א"כ לרבנן דס"ל הולכה שלא ברגל, לא הויא הולכה אם שחט בצד המזבח וזרק בודאי דפסול נמצא מיושב פסק הרמב"ם שפסק דאם שחט וקבל וזרק למזבח, בלא הולכה פסול הזבח, דהרי אמרינן הולכה לא תפקא מכלל קבלה:
וראי' ברורה עוד לפסק הרמב"ם, מהא דבעי למיפשט אי הולכה שלא ברגל, הויא הולכה מהא דוכן יושב, הא עומד דומיא דיושב כשר, והוצרך לשנות דשייף פורתא, ואם נימא, דאם שחט בצד המזבח ולא עשה כלל הולכה ברגל כשר, א"כ מאי קושיא דילמא, הולכה שלא ברגל לא הויא הולכה, אבל מיירי ששחט בצד המזבח וקבל מעומד וישב וזרק למזבח. ובצד המזבח הא אין צריך להולכה ברגלי ע"כ דסבירא לגמ', דאם נימא הולכה שלא ברגל לא הוי הולכה, בע"כ צריך להוליך ברגל, ומה שיעשה הולכה זוטרתי לרבנן לא הוי הולכה כלל.
והנה הרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות פסולי המוקדשין הלכה כ"ד ז"ל האימורין ואברי העולות והקמצים והלבונה ומנחות הנשרפות אחר שנתקדשו בכלי שרת, אם זרק אחד מכל אלו על גבי האישים בין ביד, בין בכלי בין בימין בין בשמאל הרי אלו כשרים, ע"כ, וכבר תמה הלח"מ דבפרק הקומץ דף כו' פליגי רבנן ור"ש במתניתן היכא דהקטיר הקומץ בלא כלי שרת דר"ש מכשיר ורבנן פסלי, כו' הרי דהא דאיתא בברייתא. הקטר חלבים ואברים שהעלן בין ביד בין בכלי בין בימין בין בשמאל כשרין, היינו דוקא לר"ש, אבל לרבנן פסול ואין לומר דהא דאיתא בברייתא וחכ"א קומץ טעון כלי שרת כיצד קומצו מכלי שרת ומקדשו בכלי שרת ומעלה ומקטירו בכלי שרת הוא לכתחילה אבל בדיעבד כשר, דמנא לי' לרבינו זה, עיין שם שהקשה עוד קושיות. ומה שרצה הלח"מ לתרץ. דס"ל להרמב"ם. דהא דאמרו חכמים ומעלה ומקטירו בכלי שרת לא הוי כדמשמע פשט הברייתא דהוי דוקא אלא דאם רצה שלא בכלי שרת הרשות בידו הוא מוכיח משום מאי דהקשו בפרק ד' דסוטה גבי מנחת סוטה, והיינו משום דהקשו אטו בכלי שרת מקטיר להו, נראה דע"כ גם הרמב"ם לא גרס לה כמו שמחקו רש"י ותוס' שהרי הרמב"ם בפי"ג מהלכות מעשה הקרבנות בהלכה י"ב בסדר מעשה המנחות כתב ז"ל ומלקט את כל לבונתה ונותנה על הקומץ שבכלי ומעלהו על המזבח ומולחו, ונותנו על גבי האישים מכלי שרת, הרי דהרמב"ם ג"כ סובר, דלכתחילה בעינן דוקא שיקטיר מכלי השרת ואיך יגרוס שם בגמ' בכלי שרת כו' אטו בכלי שרת מקטיר. דהרי הוא בעצמו סובר דמקטיר בכלי שרת ע"כ דהרמב"ם ג"כ לא גריס שם בגמ', וא"כ יקשה מנא לי' להרמב"ם, לומר דבדיעבד כשר שלא בכלי שרת ואף בשמאל.
עוד קשה, דבגמ' זבחים לקמן דף כ"ד איתא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינה אלא בימין כו' אלא אמר רבא. או אצבע, או כהונה כו' והרי קבלה דכתב בה כהונה ודבר המעכב כפרה הוא ותנן קבל בשמאל פסול ור"ש מכשיר ר"ש תרתי בעי ומי בעי ר"ש תרתי והתניא ר"ש אומר כל מקום שנאמר יד אינו אלא ימין, אצבע אינה אלא ימין, אצבע לא בעי כהונה, כהונה בעי אצבע. והרי זריקה דלא כתב בה אלא כהונה ותנן זרק בשמאל פסול ולא פליג ר"ש, אמר אביי פליג בברייתא, כו' זרק בשמאל פסול ור"ש מכשיר, ע"כ, והנה רש"י פירש דר"ש לא פליג אלא אשאר זבחים. אבל בחטאת מודה ר"ש דבעי ימין כדאמר לעיל באצבעו ונתן שלא תהא נתינה אלא בימין. וכתב בתוס' ז"ל והקשה הרב ר' יעקב מאורלינש מאי קושיא ואמאי פליג ר"ש בברייתא נהי דלא כתב כהונה מ"מ אתיא מהקישא דזאת התורה דאמר לקמן סוף דם חטאת ובמנחות סוף התודה מה חטאת אינה באה אלא מן החולין וביום ובידו הימנית וכו' ופריך ידו הימנית מדרבה בר בר חנה נפקא כו' אי נמי סבר לה כר"ש דכהונה בעיא אצבע משמע בהדיא דר"ש ויליף שאר קרבנות מחטאת. והשיב לו ר"ת דלא גרסינן והרי זריקה דאינה משנה בשום מקום אלא גרסינן והרי מליקה, כו' ועופות לא אתו בהקישא, אבל זריקה בשאר קרבנות פסל שפיר בשמאל דיליף בהקישא דזאת התורה כו' והקשה תוס' לפיר"ת דהא ע"כ אמת הוא דמכשיר ר"ש זריקה בשמאל כדמוכח בסמוך כו'. עוד הקשה בתוס', דהא ע"כ מתניתן דמלק בשמאל פסול אתיא כר"ש, עיי"ש בדברי התוס'.
ולי נראה, דהנה לרבנן, דס"ל דכל מקום דכתיב כהונה בעיא ימין. א"כ ילפינן מחטאת לכל מקום, היכא דבעינן שהכהן יעבוד, דהוא דוקא בימין, אבל לר"ש דאית לי' אצבע דוקא ימין. א"כ מה דבעינן, בחטאת דוקא ימין הוא דילפינן, דהיכא דהעבודה בגופו של כהן, שם בעי דוקא ימין, דעבודת אצבע היינו גופו של כהן בעי ימין. א"כ לא קשה כלל, נילף מהקישא דזאת התורה דמה חטאת בעי דוקא ימין. ה"נ זריקות כל הקדשים יהיו דוקא ימין, דהרי הא דבעינן ימין לר"ש בחטאת, הוא משום דאצבע. בעי ימין. היינו העבודה שנעבדת בגופו של כהן. בעי ימין. וכל הקדשים. שזריקותיהן בכלי. הא אין עבודת הזריקה שלהם. בגופו של כהן. וא"כ לר"ש זריקות הקדשים דבכלי, לא בעי ימין. אבל מליקה. שהיא נעשית דוקא בגופו של כהן, שם ילפינן מחטאת דבעי דוקא בימין ובשמאל פסול. אבל לרבנן דילפינן מכהן. דבעי עבודה דוקא ימין. א"כ שפיר ילפינן לכל העבודות. שיהיו דוקא בימין דלדידהו. הדין דימין הוא כהן.
עכ"פ לרבנן. היכא דכתוב הכהן. בעי דוקא בימין. א"כ במנחה דכתיב בויקרא (ב.ב) והקטיר הכהן את אזכרתה. א"כ ניבעיא דוקא ימין. ואמאי פסק הרמב"ם. דאם הקטיר בשמאל כשר. הא לרבנן. כל היכא דכתיב הכהן אינו אלא בימין.
והנראה, דהנה לכאורה עוד קשה. דהא הרמב"ם סותר דברי עצמו דאיך כתב בפ"ב מהלכות פסולי המוקדשין הנ"ל. דאם הקטיר בשמאל כשר. הא איהו גופי' כתב בפי"א מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ו' ז"ל היתה המנחה שלא בכלי שרת או שהיתה קומצה שלא בכלי שרת. שהעלהו למזבח שלא בכלי שרת כו' פסולה. וא"כ הרמב"ם סותר דברי עצמו.
לכן נראה לי, דסובר הרמב"ם. כיון דלמסקנא, הא דטבילת אצבע מפגלת, אין הטעם משום דהוי הולכה, דהולכה שלא ברגל לא הוי הולכה, אלא כיון דכתב קרא וטבל, נעשית עבודה חשובה. ומעכבת כפרה. וכל דבר שהויא עבודה ומעכב כפרה, מפגל, א"כ הא דנתינה לכלי במנחה מפגל. אין הטעם:
משום דהויא הולכה. או קבלה דבאמת כיון דלא דמי לעבודת הולכה, דהא הוי שלא ברגל וקבלה. הא מעצמה ובמנחה נותן לכלי א"כ נתינה לכלי במנחה. לא הוי לא קבלה ולא הולכה אלא הטעם כיון דמעכב כפרה עבודה חשובה היא, וכל שמעכב כפרה, מפגל והרי שחיטה לאו עבודה היא. ואעפי"כ מפגל דכל דמעכב כפרה ואיתא בקרא. מפגל, אכן הולכת הקומץ והלבונה למזבח. הוי ממש הולכה, כמו בדם. וא"כ כמו בדם, בעינן דוקא, הולכה בימין ובכלי שרת ואם שינה פסול, ה"נ בהולכת הקומץ, דוקא בימין ובכלי שרת ומיושב מה דאמר בגמ', אלא הא דאמר רבא יד יד לקמיצה כו' מדרבה בר בר חנה נפקא חד לקומץ וחד לקידוש קומץ. ולכאורה למה לי קרא להכי, אמאי לא נילף מקבלה, או הולכה דדם, אלא ע"כ דס"ל להגמ', דכיון דלא דמיא לקבלה דהא התם ממילא הכא איהו קא שקיל, כדדחי בגמ' בדף י"ג, ואף לפירוש רש"י, שפירש דקידוש קומץ היינו שהכהן האוחז הכלי צריך לאחוז בימין. ג"כ אי אפשר למילף מקבלת הדם דהתם הדם בא מצואר הבהמה והכא אדם נותן והאדם הנותן הוא המקדש והכהן האוחז הכלי, הוא רק מעשה אצטבא, והראי' שבדיני מפגלי הפגול הוא רק אם חישב מי שנותן לכלי במנחה. ולא נזכר בשום מקום שיהי' מפגל הכהן האוחז הכלי משום דלא דמי לקבלה דכיון שבא מצואר הבהמה א"כ האדם האוחז הכלי הוא מקבל ומקדש. אבל במנחה הכהן הנותן לכלי הוא המקדש. אלא דאין מקדשין הקומץ בכלי המונחת על גבי קרקע משו"ה בעי כהן שיאחז, אבל עיקר העבודה הנתונה לכלי במנחה, וא"כ לא דמי לקבלה ואיצטריך קרא שיהי' בימין. אבל הולכת הקומץ בכלי למזבח ברגל הוי הולכה ממש ואם כן ילפינן מהולכת הדם. דבעי דוקא כלי שרת ובימין, ואם שינה פסול כמו בהולכת הדם.
אכן בהקטרה נהי דמפגלת משום דהויא עבודה המעכבת כפרה וכתיבא בקרא. אבל לענין שתפסל אם עשה שלא בכלי שרת ושלא בימין אי אפשר למילף מזריקה דלא הוי דומיא דזריקה. דזריקה הוי זריקה המשתברת, וכדאיתא בגמ' ע"ז דף נ"א דמשו"ה ע"ז שעובדין אותה במקל אם זרק מקל לפני' פטור. משום דלא הויא דומיא דמקדש דזריקת מקדש היתה זריקה המשתברת ומשו"ה מה שנותן על גבי האישים לא הוי דומיא דזריקה ולא נוכל למילף מזריקה. ואף במנחת הסולת, דהתם לכאורה זריקה המשתברת היא ג"כ לא הויא דומיא דזריקה. משום דזריקה על המזבח. זריקה מתקימת היא, שהרי הדם נשאר על המזבח אבל זריקת הסולת על האישים זריקה לשריפה הויא. ומשו"ה אי אפשר למילף מזריקת הדם. ואף דדבר המעכב כפרה הוא זהו רק לענין מפגל. דאף שחיטה מפגלת. אבל לענין שיעכב ימין וכלי שרת לא נוכל למילף. דהרי שחיטה מעכב כפרה. ואעפי"כ ימין אין מעכב. וא"כ אף דלכתחילה בעי ימין וכלי שרת. דהרי כתוב והקטיר הכהן. וכל היכא דכתיב כהן. בעי ימין. וכלי שרת. ילפינן מסברא כיון דלא נגמרה הכפרה ולא הוי ככל הקטר. אבל שנה הכתוב לעכב אין כאן.
ובזה ניחא, מה דאיתא בתוספתא דזבחים פ"א הקומץ והלבונה ומנחת כהנים ומנחת כהן משוח ומנחת נסכים שקדשו בכלי, שנתנן על גבי האישים בין ביד בין בכלי בין בשמאלו ובין בימינו הרי אלו כשרין, ולכאורה קשה הא סתמא דתוספתא, מעיקרא אתיא דלא כר"ש שהרי איתא שם, קבל בשמאל קבל בכלי חול פסול, א"כ אתיא דלא כר"ש ואתיא כרבנן. דאף דאין כתוב אצבע קבל בשמאל פסול, ואיך קאמר כר"ש דהקומץ והלבונה שנתנן על גבי האישים בשמאל כשר, אכן לדברינו פשוט. דההיא ברייתא המובאת במנחות שם איתא שהעלן על גבי המזבח, דהיינו הולכה דוקא לר"ש כשר, דלדידי' גם בהולכת הדם כשר בשמאל אבל ברייתא זו דתוספתא הא קתני שנתן על גבי האישים דהיינו הקטרה שזה אי אפשר ללמוד מזריקת הדם, כמו שביארנו למעלה. אף דלכתחילה בעו דוקא ימין וכלי שרת, שהרי נאמר והקטיר הכהן אבל כיון דאין כאן שנה הכתוב לעכב, בדיעבד כשר, אף שנתן בשמאל ואין להקשות, הא כתוב עוד פעם והקטיר הכהן את אזכרתה, אכן מיירי קרא במנחת העומר, דבאה מן השעורים והוי אמינא, דאף לכתחילה אין מצוה שיקטיר בימין, אשמעינן קרא דכזה ג"כ מצוה לכתחילה בימין. ואם הוי כתב קרא. אך במנחת העומר, לא הוי ילפינן מנחת יחיד מינה, שהרי מנחת העומר הוי קרבן צבור.
מעתה הרמב"ם מדויק מאד, דפי"א מהלכות פסולי המוקדשין כתב או שהעלה למזבח דהיינו הולכת הקומץ למזבח דהוי ממש כהולכת הדם, בזה ילפינן מדם דבעינן דוקא בימין ואם העלה בשמאל פסול. אכן בפ"ב הא כתב הרמב"ם שזרק על גבי האישים, דהיינו הקטרה הקומץ והלבונה בזה כתב שאם הקטירן, אף בשמאל כשר שהרי הקטרה אי אפשר ללמוד מזריקת הדם, וכדמוכח מתוספתא דזבחים.
וראיתי שהגר"א זצוק"ל בהגהותיו להתוספתא, מחק את זה שקבל בשמאל פסול. וכתב שם המעתיק, משום דפליגי ר"ש ורבנן. ולכאורה אין טעם זה מספיק למחוק הגירסא, שהרי אף אם ר"ש פליג. אטו אי אפשר שהתוספתא סוברת כרבנן אכן לדברינו ניחא:
דהי' קשה להגר"א זצוק"ל, מהא דבסוף התוספתא איתא דאם נתן הקומץ או הלבונה על גבי האישים כשר. הרי דתוספתא סברה כר"ש אכן לדברינו אין צריך למחוק והרמב"ם בודאי גריס אלא דבהקטרת הקומץ אף רבנן מודו דבדיעבד, אף אם נתן בשמאל כשר.
ועתה עלינו לחקור אם הלבונה צריכה קדוש כלי או לא, ולכאורה אין הלבונה צריכה קדוש כלי:
דהרי איתא במנחות דף ט"ז איבעיא להו פיגול בהולכה מהו אמר ר' יוחנן הולכה כקמיצה וריש לקיש אמר הולכה כהקטרה כו' ת"ש בד"א בקמיצה ובמתן כלי ובהלוך מאי לאו הילוך דהקטרה, לא הילוך דמתן כלי, ופירש"י ז"ל דהויא עבודה שלימה דאין מתן כלי בעבודת לבונה:
הרי דלבונה לא בעי מתן כלי, אכן לכאורה קשה דבגמ' סוטה דף י"ד איתא ונותנו (לקומץ) בכלי שרת ומקדשו בכלי שרת, למה לי הא קדשה חדא זימנא מידי דהוי אדם אע"ג דקדישתי' סכין בצואר בהמה הדר מקדיש להו בכלי שרת הכא נמי ל"ש, א"כ כמו דהקומץ בעי קידוש כלי שרת, א"כ גם הלבונה דהוי ג"כ מתיר, מדוע לא יצטרך כלי שרת, נהי דקומץ לא בעי ללבונה, דהא דקומץ מהסולת, הוא כדי לברר חלק גבוה, וכמו דאיתא ברש"י דף י"ג ד"ה זה הכלל, ז"ל קומץ דמי לשוחט דזה נוטל ומפריש חלק לגבוה מחלק כהנים ובלבונה דבריר חלק גבוה. שהרי הלבונה כולה לה' משו"ה בלבונה אין צריך לקמוץ אבל קידוש כלי למה לא יצטרך ואין לחלק דמשו"ה בקומץ בעי קידוש בכלי משום דהקומץ אחר הקמיצה הוא בידו של הכהן אבל הלבונה מונחת גם אחר קמיצת הכהן את הקומץ מונחת באותה הכלי ונתקדשה עתה, אכן כבר מבואר אצלנו במקום אחר:
דעיקר הקידוש הוא בשעת הנתינה לכלי ובזה ביארנו דברי הרמב"ם שפסק כלי שרת מקדשין הפסולין לקרב וא"כ יקשה איך כל הפסולין שבדם כמו פיגול ושלא לשמו, בחטאת וכו' הא קובל בכלי שרת, ע"כ דהתם הקבלה הי' בפסול ומה שמונח עתה בהכלי אין מקדש, וכמו דאיתא בגמ' דהוו כמו שסדרו הקוף, אבל אם אח"כ אחר הקבלה בפסול, אם יתנם לכלי שרת אז יעלו למזבח, א"כ כיון שהניח הלבונה בהכלי שרת, קודם הקמיצה א"כ אחר הקמיצה כיון דהלבונה מתרת כמו הדם, א"כ יצטרך קידוש שני ללבונה בכלי כמו הקומץ, וע"כ הא דמלקט ונותנו על הקומץ זה הוא הקידוש של הלבונה, וא"כ אמאי הילוך דמתן כלי הוי עבודה שלימה, אף לריש לקיש.
והנה הרמב"ם כתב פי"ג מהלכות פסולי המוקדשין. הלכה ו' ז"ל והמנחות הנקמצות בארבע בקמיצה ובנתינת הקומץ בכלי שרת ובהולכת הקומץ למזבח ובזריקתו על האש. ותמה המ"ל דמשמע דמדייק הרמב"ם דדוקא בהולכת הקומץ למזבח. אבל לא בהולכה דמתן כלי והרי ר"ל מפרש דאף בהולכה דמתן כלי מפגל. ואף דר"י פליג עלי' לענין דהולכה בעצמה של הקומץ מפגל. אף דלא חישב בהולכת הלבונה. ולדידי' אין צריך לפרש בהילוך דמתן כלי, אבל בזה היינו בדין אם מפגל הולכה דמתן כלי לא מצינו דפליג ר' יוחנן על ר"ל. וא"כ מנא לי' להרמב"ם לפסוק בזה. דלא כריש לקיש. ונראה לי דטעמא דהרמב"ם דכפי שבארנו למעלה ר"ל ס"ל דפירוש והקריבו הוא שיקריבו הדם שיגיע למזבח. ולדידי'. אף הולכת שלא ברגל הויא הולכה א"כ כל מה שעושים כדי שיגיע הדם או הקומץ למזבח הוי הולכה. ולדידי' ליקוט לבונה אחרי שע"י שמלקטים יוכל הלבונה לבא למזבח. אף שחסר עוד קידוש בכלי הוי הולכה. א"כ ההילוך למתן כלי. הוי ג"כ הולכה. אבל אם נימא הולכה שלא ברגל לא הויא הולכה. א"כ הפירוש שילך ברגל עם הדם למזבח. א"כ ההילוך למתן כלי הא לא הוי עדנה ההולכה למזבח. שהרי חסר עדנה מתן כלי. משו"ה דוקא הולכה למזבח הוי הולכה ולא הולכה למתן כלי. ומשו"ה בכל דוכתי מזכיר רק הולכה למזבח. ולא הולכה למתן כלי.
ולפי"ז אפשר לפרש דהיכא דהויא עבודה חשובה בפני עצמה ואיננה שייכא להתרת הדבר. אז עבודה חשובה בפני עצמה היא לפגל. והכא ההולכה ליתן בכלי להקדיש את הקומץ. אין זה שייך לקדושת הלבונה. וא"כ ההולכה למתן כלי של הקומץ אין שייך עדנה להשירים. שהרי אין מתיר השירים. ולא דמי להקומץ שבזה עושה הסלת לשירים. אבל הולכת הקומץ לכלי, אין שייך להשירים. רק לקדושת הקומץ. היא חשובה בפני עצמה לפגל. אבל ההולכה להקטרה. שזה הכנה להתיר השירים נחשבים עם השירים. ולהתיר השירים. הא בעי דוקא הקטרת הלבונה. משו"ה אין מפגל.
אכן שיטת הרמב"ם בפט"ז. מהלכות פסולי המוקדשין דאם פיגל בקומץ ולא בליקוט הלבונה. אין פיגול עד שיחשב בשניהם. בשעת קמיצת הקומץ וליקוט הלבונה או בשעת נתינת שניהן בכלי או בשעת הולכתן. או בשעת הקטרתן וכבר תמה המ"ל שהוא סוגית הגמ' דאיתא דבקמיצה. ובמתן כלי ובהילוך לא פליגי דגם רבנן מודו דגם בחדא מפגל
ונראה לי וכן מצאתי כעין זה בספר ברכת הזבח. בשם רבו. דהרמב"ם מפרש להיפך. דבקמיצה ובמתן כלי והילוך אף ר"מ מודה דבעי דוקא. שיחשב בשניהן. ונראה לי דר"ל ס"ל. דכל זמן שלא נתקדש הקומץ בהכלי וגם הלבונה הקומץ והלבונה כחדא נינהו, דרק בנתינתן נתקדשו ונתברר חלק גבוה, ולא נקראו עדנה מתירים ור"מ פליג רק בחצי מתיר. אכן בהולכה פליגי ר"י סבר דגם בהולכה אף לר"מ. בעי דוקא שיפגל בשניהן. ור"ל סבר דבהולכה. לר"מ פיגל אף בחדא. וקאמר מ"ט דר"י כל שאינה מתרת. אינה עבודה חשובה לפגל דהרמב"ם גורס. אינה עבודה חשובה. פירוש דהיכא דאינו מתיר. אף ר"מ מודה. דעבודה כזו אינה חשובה לפגל בפני עצמה. ופריך לר"ל דהא קתני דבהלוך לא פליגי ותירץ ר"ל בהלוך דמתן כלי. דלא נתקדשו עדנה, שם מודה ר"מ דתרויהו חדא נינהו אבל בהולכה להקטרה דכבר נתקדשו. שם כבר נקראו מתירין ואף חצי מתיר מפגל. ואף דקשה הלשון דאמרינן בשלמא לר"ל איכא נמי הולכה דלבונה אפשר דהרמב"ם גריס איכא נמי הקטרה דלבונה. פירוש ואעפי"כ סבר ר"מ דמפגלין בהקטרת הקומץ כדי א"כ הולכה נמי, אף שיש הולכת הלבונה. לר"מ מפגלין בהולכת הקומץ. או בהולכת הלבונה דכיון דכבר נתקדשו נעשו מתרין. ור"מ ס"ל אף חצי מתיר מפגל
איך שיהי' חזינן דהרמב"ם ס"ל. דגם לבונה בעי מתן כלי ולפי זה מיושב פסק שפסק דליקוט לבונה בזר פסולה. שהרי הקומץ שנתן הכשר לפסול נפסל וכדאיתא ברמב"ם פי"א מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ב' והטעם משום דהוי כנשפך מן הצואר על הרצפה. וכדאיתא בגמ' מנחות כו'. א"כ אם ליקט זר הלבונה הפסול לא מטעם הולכה. אלא משום דנשפך מן הצואר. שמהכלי ניתן לפסול. והא דבגמ' מוכיח דסבר ר' ינאי הולכה שלא ברגל הוי הולכה. משום דר' ינאי הא אמר. שם במנחות. דכיון שקמץ מכלי שרת מעלהו למזבח אפילו בהמינו, הרי דר' ינאי סבר דלא בעי קידוש כלי, א"כ לר' ינאי הטעם דליקוט לבונה בזר פסול, משום הולכה, וס"ל הולכה שלא ברגל הויא הולכה, אבל להרמב"ם הפסול, דבעי דוקא קידוש בכלי, וא"כ אם ליקט זר. הוי כנשפך מן הצואר. דפסול לכו"ע. שהרי מהכלי שקמצו, בעי ללקוט לקדש בכלי וממילא פסולה בזר וממילא מפגלת, דהרי מעכבה כפרה.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0