דף ג - א
דתנן במסכת גיטין [כד א]: יתר על כן, כתב גט כדי לגרש את אשתו, ונמלך מלגרשה. מצאו בן עירו, ואמר לו: שמי כשמך, ושם אשתי כשם אשתך - פסול לגרש בו.
ומוכח שסתמא בגט פסול. שהרי אילו היה סתמא כשר, נמצא שכל גט הנכתב לשם גירושין וכתובים בו שמות הבעל והאשה צריך להיות כשר לכל אותם בעלים ונשותיהם ששמותם מופיעים בגט. כי אם נאמר שאין צורך לייחד את הגט לבעל ואשה מסויימים אלא הוא כשר אפילו בסתמא, הרי די במחשבה כללית לשם כריתות. [1] ולמה לא יכול בעל אחר לגרש את אשתו בגט שכתב בעל זה לאשה זו, כאשר שמות הבעל והאשה שוים בשני בני הזוג.
אלא מוכח מכאן, שסתמא בגט אינו נחשב כלשמה, ועל כך מקשה רבא - למה שונה דין סתמא בגט מסתמא בקרבן.
ודחינן: דילמא שאני התם שלא נכתב הגט בסתמא, אלא דאינתיק לשם גירושין דההוא, ולכן נפסל. כי אף אם סתמא כשר, בכל זאת באופן שייחד את הגט לזוג מסוים, שוב אין הוא נחשב כגט שנכתב סתמא. כי גם אם נאמר שלא צריך הגט להכתב לשם בעל ואשה מסויימים, אם ייחדו אותו עבורם, חל הלשמה של הגט כלפיהם במיוחד, ושוב אי אפשר לגרש בו אשה אחרת השייכת לבעל אחר.
אלא, מכאן הוכיח רבא שסתמא בגט פסול -
דתנן [שם]: יתר על כן - אם יש לו לבעל שתי נשים ששמותיהן שוות, והוא כתב גט כדי לגרש את אשתו הגדולה, ונמלך בו - לא יגרש בו את אשתו הקטנה, על אף ששמה דומה לשמה של הגדולה הכתוב בגט.
וכאן הרי מדובר באותו אדם שכתב את הגט לאחת מנשותיו, ובכל זאת פסול לגרש בו את אשתו השניה, ואם גט סתמא היה נחשב כנכתב לשמה, למה אינו יכול לגרש בו את השניה, והרי מדובר כאן באופן שהבעל של השניה הוא הבעל של הראשונה, ומכחו נכתב הגט לשם גירושי אשתו, ומה לנו אם מגרש בו את הראשונה או את השניה? והרי אילו כתבו סתמא היה כשר לגרש בו, וכל שכן כשנכתב עבור המגרש הזה, ואת אשתו הוא מגרש.
ודחינן: דילמא שאני התם, שונה הדבר, ואינו דומה לגט שנכתב סתמא, כיון דאינתיק ליה גט זה לשם גירושין דההיא, שאותו הגט התייחד לגירושי הגדולה בלבד, ולפיכך פסול בו לגרש את הקטנה, מה שאין כן גט שנכתב לשם גירושין סתמא, יתכן שכשר לגרש בו כל אשה, כיון שעדיין לא התייחד הגט הזה לאשה מסוימת [2].
אלא מהא למד רבא שגט סתמא פסול: יתר על כן - אמר ללבלר כתוב גט לאחת משתי נשותי [ושמות שתיהן שוים], ולאיזה שארצה אגרש! הרי אותו גט פסול לגרש בו! ומוכח שסתמא בגט פסול.
ודחינן: דילמא שאני התם, שראוי הגט לשתי נשותיו, ולפיכך אינו מועיל כגט הנכתב "סתמא", משום דאין ברירה. והיינו שלא הוברר הדבר למפרע בשעה שמגרש אחת מהן שגט זה נכתב בסתמא, כי שמא לא היה בדעתו של הבעל לגרשה בשעת כתיבת הגט, וממילא היה הגט מיועד לשניה, וכיון שכבר התייחד לשניה שוב אי אפשר לגרש בו את זאת [3].
אלא מהא הוכיח רבא, לפי ששנינו במסכת גיטין [כו א]: הכותב טופסי גיטין צריך שיניח ריק את מקום שמו של האיש ומקום האשה ומקום העדים ומקום הזמן. ואמר רב יהודה אמר שמואל: אף צריך שיניח מקום "הרי את מותרת לכל אדם"! ומשמע שאם יכתוב בסתמא שם האיש והאשה [וכן "הרי את מותרת לכל אדם"], יהיה גט פסול, על אף שנכתב לשם כריתות!
ולכך חילק רבא בין גט לזבחים, ואמר שסתם אשה אינה עומדת לגירושין, ואפילו יכתוב "הרי את מותרת לכל אדם" אין הגט עומד בסתמא לשם גירושין! [4]
תו רמי רבא מילתא אחריתי:
מי אמר רב יהודה אמר רב: חטאת ששחטה לשם עולה פסולה אבל אם שחטה לשם חולין הרי היא כשירה [5]. אלמא דרק אם חשב לשם דבר שהוא בן מינה, מחריב בה, כגון ששחטה לשם קרבן אחר, שגם הוא ממין הקרבנות, ומחשבה זו מועילה לעקור מהקרבן את שמו ולפוסלו בכך, אבל שחיטה לשם חולין, דהם לאו מינה, לא מחריב בה, כי חולין שאינם ממין הקדשים אינם יכולים לעקור את שם הקרבן, משום שאין נתפס שם החולין על הזבח [6].
ורמינהי: כל הגט שנכתב שלא לשם אשה זו, אלא לשם אשה אחרת כל דהו 6א , פסול לגרש בו את האשה הזאת, ואפילו נכתב לשם אשה אחרת שהיא עובדת כוכבים שאינה בתורת גיטין וקידושין נמי פסול הגט! 6א. הביאור בפנים כלשון רש"י. ובפשטות כוונתו, שגט הנכתב לשם אשה כל שהיא - דהיינו אפילו נכרית - פסול. אך מו"ר הגראי"ל נקט שכוונתו לשם אשה שיש לה רק "אישות כל דהו", דהיינו נכרית שיש לה רק מקצת אישות של בני נח, דכתיב בהו "ודבק באשתו". וביאר, שהוקשה לרש"י אילו הכוונה שאין לנכרית אישות כלל, הרי זה גט שנכתב שלא לשם כריתות, וגרע מ"לשם חולין" שיש בהם שחיטה כמו בקדשים, ומה רמי רבא מזה לזה. ולכן כתב שגם בנכרית יש אישות כל דהו, ופסול הגט משום שלא לשמה, ומוכח דלאו מינה מחריב בה.
ולכאורה דין זה סותר למה שמצינו בפסול מחשבה בזבחים, שהרי עובדת כוכבים אינה ממינה של הישראלית כי אינה בתורת גיטין כמותה, וכיצד המחשבה לשמה מחריבה ופוסלת את הגט. ומה החילוק בין דין גט שצריך להכתב לשמה, לדין קרבן שצריך עבודה לשמו ובכל זאת נקבע בו כלל ש"לאו מינה לא מחריב בה"?
ושני רבא: חלוק דין גט שצריך לכותבו לשם האשה הזאת וסתמא פסול בו, מדין קדשים, שאפילו בסתם הם עומדים לעבודת הקרבן. ולפיכך פסלו גט שנכתב לשם עובדת כוכבים, כי לא המחשבה לשם עובדת כוכבים פוסלת אותו, שהרי גם אם נאמר דל עובדת כוכבים מיניה, משום דלאו מינה לא מחריב בה, בכל זאת יהיה בו פסול כי הוה ליה כגט שנכתב סתמא שלא לשם האשה הזאת, וגט שנכתב סתמא פסול [שאפילו כשלא נכתב "לשם אשה אחרת" אלא רק לא נכתב "לשם האשה הזאת" הרי הוא פסול].
מה שאין כן קדשים שאם שחטם לשם חולין, כשרים, משום שאנו אומרים "דל חולין מינייהו" כיון שאין החולין יכולים לחול על הקדשים ואינם יכולים להחריב בהם, כי אינם ממין הקדשים, וממילא הוה להו - נחשבת שחיטתם - סתמא, וסתמא בקדשים כשירים הם [7].
ורמא רבא - על דברי רב יהודה בשם רב ש"חטאת ששחטה לשם עולה פסולה, לשם חולין כשרה" - מילתא אחריתי: מי, וכי אמר רב יהודה אמר רב, חטאת ששחטה לשם עולה פסולה, לשם חולין כשרה?
אלמא, הרי אם תאמר כך, מוכח, שסובר רב דמינה מחריב בה, דלא - מינה לא מחריב בה.
ואם כן, תיקשי: והתניא, נאמר חידוש בפרשת טומאת כלי חרס, שהמאכלים והמשקים הנמצאים בתוך כלי חרס נטמאים בטומאת שרץ אף שלא נגעו המאכלים והמשקים בשרץ המת, אלא רק היו עמו בתוך אויר הכלי. וכגון שנפל שרץ לתוך אויר כלי חרס, והיו בתוך הכלי גם אוכלין או משקין, ולא נגע השרץ בהם, נטמאים האוכלין או המשקין הנמצאים באויר הכלי, על אף שלא נגעו בשרץ.
וכך כתוב בפרשת כלי חרס [ויקרא יא לג]: "וכל כלי חרס אשר יפול מהם [מהשרצים הטמאים] אל תוכו, כל אשר בתוכו יטמא". ודרשו חכמים מכפל התיבות "תוכו", ומכך שהיה אפשר לומר "תוך" במקום "תוכו", שהרי זה כאילו נכתב ארבע פעמים "תוך".
"תוך" אחד מארבעת ה"תוך'" בא ללמד, שאם היה תנור חרס גדול, ופיו פתוח מלמעלה, ונפל לתוכו שרץ, והיה באויר התנור כלי מלא אוכלין או משקין [כאשר פי הכלי גבוה מפי התנור] - לא נטמאין אותם אוכלים או משקים שבתוך הכלי. כי אין הם נחשבים שהם נמצאים יחד עם השרץ בתוך חלל אוירו של תנור החרס, היות והכלי שהאוכלין והמשקין מצויים בו, חוצץ מפני הטומאה. ודרשינן "כל אשר בתוכו יטמא" - רק אוכלים ומשקים הנמצאים בתוכו של כלי החרס נטמאים מהשרץ, ולא הנמצאים בתוך תוכו! והיינו, שהדברים הנמצאים "בתוך" כלי הנמצא "בתוכו" של כלי חרס, ולא היו בתוך אוירו של כלי החרס עצמו, אינם נטמאים.
ואפילו אם הכלי שמצויים בו האוכלין הוא כלי "שטף" ["שטף" הוא שם כללי לכל הכלים שיש להם טהרה בטבילה, הנקראת "שטף", להוציא כלי חרס, שאין להם טהרה בטבילה], ולא היה זה כלי חרס, הרי הוא מציל את האוכלין מלהטמא, משום "תוכו - ולא תוך תוכו", שנחשבים האוכלין כמי שמצויין רק ב"תוך" הכלי המצוי ב"תוכו" של התנור, ולא בתוך אויר התנור עצמו [אלא רק ב"תוך תוכו"], ולפיכך אינם נטמאים מהשרץ הנמצא באויר התנור.
ומוכח, שאפילו כלי שטף, [8] שאינו ממין כלי חרס, גם "מחריב ביה", והיינו, ש"תוכו" של כלי שטף יכול להחריב את "תוכו" של תנור החרס ולחצוץ ולהבדיל בין האוכלין שבתוך כלי השטף לבין תוכו של התנור.
ואם כן, למה השוחט חטאת לשם חולין אינה נפסלת החטאת משום דחולין "לאו מינה" הם, והרי כאן מצינו שגם לאו - מיניה יכול להחריב בה!? ושני רבא על קושיא זו: לעולם לאו - מינה לא מצי להחריב בה. והטעם שכלי שטף מציל בתוך כלי חרס, הוא רק משום שכלי שטף נחשב כמינו של כלי חרס, כי שניהם כלים הם, ומין במינו מחריב. אבל חולין אצל קדשים נחשבים כ"לאו - מיניה", ולכן אין מחשבה לשם חולין פוסלת בקדשים. כי עשו חכמים את החולין אצל קדשים להחשיבם כמין באינו מינו, שאינו מחריב, כשם שמצינו, שאמרו חכמים שלא תועיל מחיצה אצל תנור של חרס, להציל את האוכלים.
דהיינו, מחיצה הנעשית בתוך תנור חרס עצמו, אינה מועילה לחצוץ בין השרץ הנמצא בצידה האחד של המחיצה ובין האוכלין הנמצאים מצידה השני, משום ש"מחיצה" אינה נחשבת מ"מין התנור", ולכן אינה יכולה להחריב את תוכו של התנור, לחלקו לשני "תוכים" נפרדים. [9] והכי אמרינן: מה מחיצה אצל תנור, לא מהניא ליה כלל לחצוץ בין השרץ לאוכלין, כיון שמחיצה אינה ממין התנור, אף חולין אצל קדשים, שאינן מינן, לא מהניא ליה כלל!
דתנן [במסכת כלים ח א]: תנור של חרס שחצצו את אוירו עד לגובה פי התנור לשני "תוכים" באמצעות מחיצה של נסרים או ביריעות, [10] ונמצא שרץ בתנור במקום אחד, ומעברה השני של המחיצה היו האוכלין - הכל טמא! שלא הועילה המחיצה, שאינה נחשבת להיות "ממין התנור", להחריב ולחצוץ את תוכו של התנור לשני מקומות נפרדים, אלא השרץ והאוכלים נחשבים שהם נמצאים ביחד, בתוך אחד.
ועוד שנינו בסיפא דהאי משנה: כוורת שהיא פחותה, שנקרעה, ובכך בטל ממנה שם כלי, אפילו היתה הכוורת פקוקה, סתומה במקום הקרע בקש [שהפקק סותם את הפתח שנוצר במקום הקרע], אין כורת זו נחשבת עוד ככלי. [11] ולכן, אם היתה הכורת משולשלת תלויה לאויר התנור של חרס, והיה שרץ בתוכה של הכוורת - התנור טמא. כיון שאין אותה הכורת הקרועה נחשבת כלי, אין היא חוצצת בין השרץ שבתוכה לבין תוכו של התנור, ומטמא השרץ שבתוך הכורת את התנור, ואת האוכלים והמשקים שבתוכו.
וכן אם היה שרץ בתנור, ואוכלין בתוך הכורת הקרועה, לא מצילה אותם הכורת, משום שאין זה נחשב ל"תוכו - ולא תוך תוכו", שהרי אין היא כלי החולק "תוך" לעצמו. ולפיכך, אוכלין שבה, טמאין. שנטמאו האוכלים כדין אוכלים המצויים יחד עם שרץ בתוך אויר כלי חרס. ועל אף שדופן הכורת הוא מחיצה בין האוכלין ואויר התנור, אין הוא יכול לחצוץ, כי מחיצה שהיא נחשבת "לאו מינה", לא מצי מחריב בה לבטל ממנה שם "תוכו" של התנור.
ורבי אליעזר מטהר את האוכלין שבתוך הכוורת, לפי שהוא סובר, שעל אף שאין הכוורת הקרועה נחשבת כלי, בכל זאת, יכולה היא להציל את האוכלים בתור מחיצה החולקת את התנור.
אמר רבי אליעזר: קל וחומר שתציל מחיצת הכוורת את האוכלין: שהרי אם הצילה מחיצה באהל המת, לחצוץ בין המת ובין האוכלין, ולהחשיב את מקום האוכלין לאהל נפרד, ובכך להציל את האוכלין שמעבר למחיצה מטומאת אהל המת החמורה, לא תציל מחיצה הנעשית בכלי חרס לחצוץ בין השרץ לאוכלין ולהצילם מטומאת שרץ הקל?!
אמרו לו חכמים לרבי אליעזר: לא.
הערות
[1] תוס' ביארו שסלקא דעתך שנכתב הגט סתמא, על דעת שאם ימלך יגרש בו מי שירצה, ולביאורם דחית הראיה היא, שמדובר באופן שנכתב רק על דעת אשתו, ואינו סתמא אלא שלא לשמה. אולם מדברי רש"י [בד"ה דילמא] משמע שביאר כי דחיית הראיה היא, שאין הגט נחשב סתמא כי נכתב לשם אשתו, ומשמע שבאופן זה גופא היה הוה אמינא שנחשב כסתמא, ויקשה על כך כקושית תוס' איך סלקא דעתך שיחשב כסתמא. [וראה בשטמ"ק שנקט כביאור תוס' ובכל זאת ביאר דדחיה שידיעתו שיכול לימלך אינה מועילה, כי אינתק מאשה אחרת]. ובהגהות רא"מ הורביץ כתב שאם סתמא כשר, אפילו כתב לשם פלונית יכול ליטלו ממנה ולגרש אחרת, ולא נפסל הגט אלא כשהתכוון בפירוש שלא יגרש בו פלוני או את פלונית. ובמשמר הלוי [סימן ט'] ביאר כוונתו לפי המבואר לעיל [ב ב הערה 5] שאם סתמא כשר אין צריך כלל לחשוב לשמה, ונמצא שבכל גט יכולים לגרש הרבה בני אדם בזה אחר זה, ורק אם יחשבו שלא לשם אחד מהם יפסל הגט למי שהפקיעו ממנו. ודחית הגמרא היא שעצם המחשבה לשם פלוני משמעותה שלא לשם אחר, אבל בסתמא באמת יתכן שיועיל לשניהם.
[2] בשפת אמת תמה הרי כבר תירצה הגמרא לעיל שאינתק לשם אחרת ואינו סתמא. ותירץ שלא ידע הסופר שיש לאדם זה שתי נשים וכיון לאשתו סתמא, ודחינן שאין מחשבה זו נחשבת סתמא לאחת מנשותיו אלא לאשה שעליה התכוון הבעל כי הסופר עושה כרצונו. ולביאור תוס' יתכן שהבינה הגמרא שדחייתה לעיל, שלא התכוון לתתו לאחר אם ימלך, שייכת רק כלפי אדם אחר ולא לצורך גירושי אשה אחרת שלו עצמו. וכן משמע מרש"י ד"ה אלא. אולם לביאור רש"י שמחשבה לשם פלוני משמעותה שלא לאחר, ולביאור השטמ"ק שלא מועילה כוונתו על הצד שימלך כנגד מה שאמר כשרצה לגרש, לכאורה אין הבדל בין אשתו לאשת חבירו, ובהכרח צריך לפרש כהשפת אמת.
[3] רש"י פירש שכיון שאין ברירה גרוע גט זה מגט שנכתב סתמא, כי שמא בעת שנכתב היתה דעתו של הבעל לשם אשה אחרת ואינתק לשמה דההיא. ולשיטתו [בגיטין עג ב] שאף אם אין ברירה חל הדין, אלא שאי אפשר לברר על מה הוא חל, ונשאר בספק. אמנם שאר הראשונים [שם] ביארו כי "אין ברירה" משמעותו היא שאין הדין חל כלל על דבר שאינו מבורר. ולדבריהם לכאורה תמוה למה גרוע גט זה מסתמא, והרי לא חל גם לשם אחרת. וראה קובץ שיעורים ביצה אות ל"ה. וצריך לומר, שגם אם אין כל חלות מדין "אין ברירה", כאן, כיון שהתכוון לשם מי שירצה מחר, הרי אינתק ועמד לשם ההיא. אלא כיון ש"אין ברירה", אינו מועיל להכשיר את הגט למחר, כי לא נחשב כלשמה מבורר בעת כתיבת הגט. ואף שלמחר נותן את הגט לפלונית, אינו כשר לה, כי שמא התכוון לאחרת, ואינתק לשמה. [ואין כוונתם שהצד שהתברר לבסוף אינו יכול לחול, כי אם כן ודאי שהצד שלא התברר אינו חל, ולא נחשב שאינתק לשמה של אחרת]. ותוס' בגיטין [שם] כתב, שאפילו מאן דאמר יש ברירה, מודה שגט כזה פסול, כי צריך להיות מבורר בשעת כתיבה. ואינם חולקים בכך עם רש"י, שרש"י ביאר את דחית הגמרא בסתמא ואין צריך שיבורר בעת הכתיבה לשם מי הוא. ותוס' ביארו את המשנה למסקנא, שבגט אין סתמא לשמה, וצריך שיהא מבורר בשעת כתיבה לשם מי נכתב הגט.
[4] מהוכחת הגמרא, משמע כביאור החזו"א [לעיל ב ב הערה 5] בגדר סתמא לשמה בגט, שהרי אין הסופר יכול לחשוב לשם אשה פלונית, וכל עוד שלא צווה לו הבעל לכתוב אפילו אם האשה עומדת לגירושין אין מחשבתו מועילה, אלא שסתמא מועיל מפני שחושב לכל גירושין שבעולם, ואין צריך לחשוב לשם פלוני ופלונית. אך אילו נפרש ש"סתמא לשמה" היינו שמחשבת סתמא מועילה כמחשבת "לשמה" וכאילו עומדת האשה לגירושין, הלא עדיין אין הסופר יכול לעשותו לשמה, כי חסר בציווי הבעל. ואמנם נידון זה תלוי בטעם הדין שציווי הבעל מעכב, ראה ב ב הערה 16 לתוס'.
[5] כתב הרמב"ן במלחמות ה' [ר"ה כ"ח] השוחט קדשים לשם חולין כשרים ועולין לבעלים לשם חובה ואפילו חטאת כדאיתא בפרק קמא בזבחים, ואפילו זורק. [ומלשונו משמע שזורק מחודש יותר, ובאור שמח פט"ו מפסוהמ"ק נקט שבזורק עלתה לבעלים ובשחיטה לא, כי לא שייך לשם חולין בזריקה רק בשחיטה שישנה בחולין]. והגרעק"א בסוף דו"ח תמה הרי להלן [מו ב] מסקינן שכשר ואינו מרצה, ולכן הגיה בדברי הרמב"ן שאין עולין לבעלים. והנה הגרעק"א נקט שהוא הדין לכל הקרבנות, שלשם חולין אינם עולים לבעלים. וכן מבואר מדברי הרשב"א בחולין [יג א] שאפילו עולה ששחטה לשם חולין אינה עולה לבעלים לשם חובה, וכן הסיק בזבח תודה. והגרי"ז נקט שדעת תוס' לחלק בין חטאת שאינה עולה לשאר קדשים שעולין ומרצים וראה מה שהארכנו בזה לעיל [בהערה 15 לתוס' על המשנה]. ובזבח תודה ובחזו"א [מ"ב ה'] ובאחיעזר [ח"ג נ"ב, יו"ד ד'] כתבו שכוונת הרמב"ן היא שאם הטעם לא לפוסלה הוא כדברי רבא שלאו מינה לא מחריב בה, ונחשבת כסתמא, אם כן גם עולה לבעלים, אך אביי בסוגיא להלן סובר כדדרשינן בסמוך [בעמוד ב'] מגזירת הכתוב שאין חולין מחללין קדשים, ולפי זה כל הזבחים אינם מרצים, וראה אבן האזל [פ"ד ממעה"ק]. והגרא"ל מאלין [בסימן ה'] דחה ביאור זה, וכתב שסברת "לאו מינה" נאמרה על עקירת שם הקרבן שחלה במחשבת שלא לשמו, וכל פסולה של חטאת שלא לשמה הוא רק מפני עקירת שמה, ואם כן אף שב"לאו מינה" לא נעקר שמה, עדיין היא ככל מחשבה המעכבת שלא יעלה הקרבן לשם חובה. וגם באור שמח [פט"ו מפסוהמ"ק] נקט שהיא רק סברא שלא תפסול בחטאת כקדשים, אבל ודאי אף בלאו מינה אינה עולה לבעלים. עוד כתב החזו"א [י"ב י"א] שהרמב"ן יפרש להלן שהקרבן עולה לשם חובת הבעלים משום שסתמא לשמו, ורק אינו מרצה לכתחילה ריצוי מצוה, דהיינו שלא מתקיימת בו המצוה לחשוב בששה דברים, ולצורך ריצוי צריך מחשבה בפועל לשמו, ולא נחלקו הסוגיות כלל. וכן יש לומר לפי סברת הקרן אורה שהבאנו לעיל שרק חטאת אינה עולה מפני שחסר בה מחשבת "לשם חטא", ויתכן לומר שעולה לחובתו כסתמא אך אינה מכפרת. אכן, עדיין יקשה לדעת הרמב"ם [פט"ו מפסוהמ"ק ה"ד] שחטאת לשם חולין אינה עולה לשם חובה, וביאר באבי עזרי שאין על כך קושיא מסוגיין, כי הרמב"ם ביאר שכוונת הגמרא שכשירה ואינה עולה, והטעם לכך, כי אף שלאו מינה אינו עוקר את הלשמו, מאידך גיסא מחשבה ל"לאו מינה" היא סיבה יותר לעכב את ריצוי הקרבן, שהרי לא עשה כפי שנדר, ולכן אף שהקרבן נשאר כשמו וסתמו לשמו, חלה בו מחשבת פסול שמעכבתו מלעלות לשם חובה. ב. הרמב"ם [פט"ו מפסוהמ"ק הי"א] פסק שפסח לשם חולין פסול. ודבריו תמוהים שהרי הביא [שם בה"ה] את הכלל שאין חולין מחללין קדשים. ובכסף משנה כתב שדרש מדכתיב זבח פסח הוא לה', שמשמעותו ולא לחולין. וכן כתב המאירי בפסחים [נט א] בשם ירושלמי, והיינו שחלוק פסול לשמו בפסח, שהוא משום חסרון לשמו - כי גילתה בו התורה שצריך לעשותו לשמו - מפסולו בחטאת, שהוא מחשבה הפוסלת, ולכן רק מינה מחריב בה. וראה בחידושי הגר"ש רוזובסקי [פסחים אות ק"ע]. ובקרן אורה [בסוף הפתיחה] ובזבח תודה כתבו שלשם חולין בפסח נחשב כשלא לאוכליו ושלא למנויו, שהרי אין מנוים בחולין, ונמצא שהיא מחשבה הפוסלת. וראה הסכמת מהרש"ם לליקוטי הלכות. ובסוגיין כתב הקרן אורה שהרמב"ם פוסל פסח לשם חולין רק למסקנא, כי דרש שאינו בכלל שאין חולין מחללין קדשים. אך לסברת לאו מינה לא מחריב בה, מודה הרמב"ם שגם פסח אינו נפסל. וכן נקט באור שמח שאינו בכלל "אין חולין מחללין קדשים", אך מטעם אחר, והוא, שחולין נחשב מינו של פסח, כי עיקר הפסח נשחט לצורך אכילת אדם, ואינו כשאר זבחים שעיקרן לגבוה. [וראה שם עוד ביאורים]. ובאבי עזרי ביאר לשון הרמב"ם באופן אחר, ומסקנתו שאין כוונת הרמב"ם לפסול פסח לשם חולין, ורק אינו עולה לשם חובה, עי"ש. ג. בקרן אורה סוטה [יד ב] הקשה למה לשם חולין כשר, והרי אין כלי שרת מקדש אלא מדעת [מנחות ז א] וכיון שסכין מקדש את הדם [סוטה שם ב] הרי בשוחט לשם חולין לא התכוון כלל לקדש, ויפסל הקרבן. ותירץ [בזכר יצחק, מו] שדי במחשבת הבעלים לקדש, ואין צריך את מחשבת השוחט. ובאבי עזרי [פט"ו מפסוהמ"ק ה"ד] כתב שלאו מינה לא עוקר את שם הקרבן, ומה שהקרבן עומד לשם הקרבה נחשב כדעת לקידוש הדם. ועיין עוד באור שמח [פ"א ממקואות ה"ח], ובקהילות יעקב [סי' ג'] שהוכיח כי קידוש הדם בסכין אינו מעכב אלא בפרת חטאת שאין בה קבלה בכלי שרת.
[6] בשפת אמת תמה על קושית הגמרא, שהרי בקדשים אף שלאו מינה אינה פוסלת, הרי היא מעכבת שלא יעלו לשם חובה, ואם כן ראוי שבגט תפסול, [שהרי לעיל הקשה רבא רק למה קדשים סתמן כשר ובגט פסול, ומשמע שהבין כי אם בקדשים סתמא מעכב, בגט פסול וגם כיון שבגט סתמא פסול, כל שכן לשם נכרית]. וביותר קשה שהרי לשם נכרית חסר גם בכוונה לשם כריתות. והחזו"א [מ"ב ב'] ביאר שבהוה אמינא דומה גט לקדשים בסתמא, כי די במחשבה לשם קדשים ולשם גירושין, ואף שאינו מכוון לשם קרבן מסוים, ולשם אשה פלונית, מחשבתו הכללית מועילה לשמם ואין צריך לחשוב לשם קרבן ואשה מסוימים, וכיון שמחשבה לשם לאו מינה אינה עוקרת את הסתמא, אם כן תועיל גם בגירושין. ועל כך גופא מתרצת הגמרא שבקדשים דל חולין מהכא, היינו שמחשבת חולין אינה עוקרת את מה שהקדישוהו ויחדוהו לשם קרבן מסוים, אך בגיטין אפילו אם דל נכרית מהכא, כיון שלא נעשה לשם אשה פלונית הוי ליה סתמא, ופסול. [וראה בסק"ד שכתב שקושית הגמרא היא מדברי רבא שגם עלתה לבעלים לשם חובה]. אמנם בפשטות כוונת הגמרא להקשות על החידוש במשנה שמחשבת שלא לשמו פוסלת, והיינו אפילו חשב גם לשמו, שהרי המשנה בגיטין עוסקת גם בלשמה ושלא לשמה, ועל כך מקשינן שנכרית למה תפסול והרי אינה מינה, ומתרצינן שבגיטין אם היתה עמה עוד אחת אף שהיא לאו מינה הגט פסול, כי סתמא פסול, ואין הלשמה מועיל כשהיה עם עוד אחת. ועדיין תמוה שהרי בקדשים התחדש שמחשבת שלא לשמו תפסול, ועל כך נאמר כלל שמחשבה שלא במינו אינה פוסלת. אך בגיטין אין המחשבה פוסלת, אלא שחסר בלשמה, ואם כן אף שלא במינה תפסול. וכיצד דימו את דין גט לקרבן. וביאר הגרי"ד כדברי הר"ן [שהובא בהערה 1 לתוס'] שגם בגט התחדשה מחשבת פסול כשמנתקו לשם אשה אחרת, ואפילו אם סתמא לשמה, ועל כך מקשינן שמחשבה לשם נכרית לא תפסול, כי מחשבה דלאו מינה אינה מחשבה הפוסלת.
[7] בשפת אמת תמה הרי בקדשים סתמא כשר, כי עומד לשמו, אך כאן חשב לשם חולין, ולמה יחשב כסתמא לשמו. ואכן הגרי"ז הוכיח מקושיא זו כדבריו ש"לשמו" אינו תלוי במחשבת העובד, אלא שחל מעת שהקדישו את הקרבן לשמו, ומחשבת שלא לשמו פוסלת את הקרבן, אף שהלשמו אינו נעקר כלל, וכיון שמחשבה "לשם חולין" אינה מחשבה הפוסלת, נחשב שהקרבן נעשה לשמו. [משא"כ בגט שעצם ה"לשמה" נעקר, ולפיכך אין חילוק לשם מה חשב, ופוסל]. וביונת אלם הובא שהגרי"ז עצמו דחה ראיה זו, כי אף אם מחשבת שלא לשמו מפקיעה את הלשמו, מחשבת חולין אינה מפקיעתה, כי אינה מינה ואינה חלה בקרבן, וכן כתב בקובץ שיעורים [ח"ב כ"ב]. והחזו"א [קמא מ"ב ג'] כתב שאילו הפסול משום חסרון שלא לשמו, אין סברא לחלק בסיבת החסרון, אם הוא מפני מחשבת חולין או מחשבת לשם קרבן אחר, ורק אם הפסול משום עקירת הלשמו או מחשבת פסול, אז יתכן שמחשבת חולין אינה כמחשבה לשם קרבן אחר. ועדיין יש לדון שמחשבת חולין נחשבת כחסרון "לשמו", שהרי חטאת לשם חולין אינה עולה לשם חובה, ואילו נפרש שעוקרת את הלשמה, היתה החטאת נפסלת, ואילו לא נעקרת הלשמה, היתה החטאת כשרה ומרצה.
[8] בהוה אמינא הבינה הגמרא שכלי שטף אינו מינו של כלי חרס, ומשמע כי אף ששניהם ממין כלי, נחשבים כשני מינים מפני שדיניהם חלוקים. ולכאורה תמוה, שהרי לעיל אמרו שרק חולין אינו ממין קדשים, אבל חטאת ועולה נחשבות כמין אחד, אף שדיניהן חלוקים. ועיין בקרן אורה ובהערה 5 לתוס'. ובפשטות, ביאור ההוה אמינא, שבקדשים שם עולה יכול להתפס בזבח ולעמוד במקום החטאת, ואילו חולין אין שמו נתפס על הזבח [כפירש"י]. וסלקא דעתך שהוא הדין לכלים, שרק כלי שיש לו תוך בפני עצמו, דהיינו שאוירו מטמא, הוא נחשב כתוך תוכו, ואינו כלול בתוך של כלי החיצון, אלא מבטל את דין אויר החיצון ועומד במקומו, אבל כלי שטף, שאין אוירו מטמא, אין לו שם-תוך עצמי, וראוי שיהיה נחשב אוירו כאויר החיצון. [ואולי לכן נחשב כלי שטף כמין אחר מכלי חרס, ואין זה חילוק דין גרידא]. והראיה לכך שתוך תוכו תלוי באם יש לו "תוך" בפני עצמו, שהרי מחיצה בכלי חרס אינה מועילה לטהר בצדה השני, ובהכרח שאין תוך תוכו טהור מפני שהוא חוצץ, אלא שתוך בפני עצמו אינו כלול בתוך כלי חיצון. [וראה בהערה הבאה]. ודחינן ש"תוך" אינו תלוי בטומאת אוירו, אלא במציאותו ככלי בפני עצמו, ורק מחיצה אינה חוצצת כי אינה תוך בפני עצמה, ודומה לחולין שאין להם שם שיכול להתפס בזבח, ולכן אינה חוצצת. ומכאן הוכיח מו"ר הגראי"ל כי המחשב בעולה "לשם שלמים" נתפס שם שלמים על הקרבן, ואינו פסול גרידא, [וכמבואר בהערות למשנה], שאם לא חל דין שלמים, הרי אינו דומה כלל לכלי פנימי שיש לו תוך בפני עצמו, והיה ראוי שיחריב אף אם אינו מינו. והרש"ש הקשה למה לא הביאה הגמרא את דין חציצה, שמין במינו אינו חוצץ, ורק שאינו מינו חוצץ, ומשמע שאדרבא לאו מינה מחריב בה ומינה אינו מחריב בה. אמנם לפי ביאורנו לעיל בקושית הגמרא הרי פשוט שאין לדמות אלא דבר שפסולו מפני שיש לו שם בפני עצמו, ואין נידון חציצה נוגע לנידון סוגיין. ועיין עוד בעולת שלמה.
[9] רש"י פירש שהחידוש בכלי שטף הוא שמציל אף שמטמא מגבו, והטעם שמציל משום שרק אוכלים נטמאים באויר כלי חרס ולא כלי, [וכן כתב בחולין כ"ה], ומשמע שאילו היה נטמא הכלי, הוא לא היה חוצץ בפני הטומאה. והתוס' ביארו, שהחידוש בכלי שטף הוא שמציל אפילו שאינו מינו, וראה רש"י בסוף ע"ב ובהערות שם. וראה בר"ן בחולין שם שביאר, שהחידוש הוא שכלי שטף מציל אף שאין לו תורת אויר, ונחשבים האוכלין כאילו עומדים באויר החיצון, ואינו ככלי חרס שיש לו תורת אויר ונחשב שהם באויר הפנימי שהוא כלי בפני עצמו. והיינו כדלעיל, שכלי שטף אין לו שם תוך בפני עצמו לגבי טומאה, ודי בכך שבמציאות תוכו חלוק. והגר"א [באליהו רבה כלים פ"ח מ"ד] כתב שהחידוש הוא שאף שכלי שטף אינו מציל בצמיד פתיל, בכל זאת הוא מציל בתוך תוכו. ובאור גדול [על המשניות שם] פירש שהחידוש של הצלת תוך תוכו נצרך רק בכלי שטף, כי כלי חרס שפיו יוצא למעלה מהתנור נחשב כמוקף צמיד פתיל שמועיל בו אפילו אם פיו בתוך התנור, ורק בכלי שטף שלא מועיל צמיד פתיל כשהוא בתנור, צריך לטעם של תוך תוכו אפילו כשפיו גבוה מהתנור. ובשטמ"ק [אות י"ז] הקשה הרי דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה, ותירץ משום דגלי קרא שאין כלים נטמאים מאויר כלי חרס, והיינו שלענין טומאה זו נחשב שאינו מקבל טומאה, וחוצץ. ומשמע שאם היה מקבל טומאה, לא היה חוצץ וחולק לעצמו מקום להחשב תוך בפני עצמו. ולכאורה מוכח מדברי רש"י ושטמ"ק שהצלת תוך תוכו היא משום חציצה, ושלא כמבואר לעיל. אולם יתכן שגם רש"י מודה שדבר טמא מציל בתוך תוכו, ורק שאם היה הכלי מקבל טומאה מהכלי החיצון, היה נחשב הוא עצמו בתוך הכלי החיצון ולא יכל לחלק ולעשות תוך בפני עצמו, ומקור לכך יש מדברי הרמב"ם [פט"ו מטומאת מת ה"ג] שכתב שפחות מכזית מנבילה או מת חוצצין כי הם טהורים, ותמה הרש"ש באהלות [פ"י מ"ה] שהרי הם עצמם ודאי טמאים, וביאר הגר"ש רוזובסקי [ב"ב סי' ט"ו בסוגיא דרקיק] שגוף טמא אף על פי שמטמא אינו חשוב כטמא רק אם הוא גוף שמקבל טומאה, והיינו שגוף טמא מציל כי הוא עושה מקום אחר, אך כשהוא מקבל טומאה ויש בו טומאה אינו חולק מקום כי הוא עצמו בכלל הטומאה. וגם הגר"ח כתב [בפי"ד מכלים ה"ח] שתוך תוכו אינו מדין הצלה מפני הטומאה, אלא שתוך הכלי הפנימי אינו בכלל תוכו של חיצון, והראיה שהרי אפילו אם השרץ בכלי חרס הפנימי אין החיצון נטמא, אף שכלי חרס מקבל טומאה ואינו חוצץ, וכמבואר בתוס'. והוכיח מכך שאפילו אם הכלי הפנימי טמא, אין האוכלין שבתוכו נטמאים מהשרץ שבחיצון, כי אף שאינו חוצץ, תוך אחר הוא. [אך אילו היה הכלי הפנימי מקבל טומאה מאויר כלי החיצון, לא היה תוכו נחשב כתוך בפני עצמו].
[10] לפי רש"י מחיצה אינה נחשבת כמינו של התנור, משום שאינה כלי כתנור, וכלשונו [בע"ב ד"ה תציל] "שאין דרך לחלוק במחיצות". ולא יכל לבאר שהכוונה למחיצה שעשויה ממין אחר, כי לשיטתו החידוש בכלי שטף הוא רק משום שאינו מקבל טומאה מגבו, וזה אינו שייך בכל מחיצה. אך לפירוש תוס' שכלי שטף נחשב מין אחר, לכאורה יש לדון שרק מחיצה ממין אחר אינה חוצצת, אבל ממין התנור תחצוץ אף לרבנן. ואם אכן במחיצה של חרס יודו רבנן, לכאורה מוכח שמחיצה מועילה לחצוץ אף בכלי, ומחיצת נסרים אינה מצלת מפני שמקבלת טומאה. אך אם נחלקו בכל מחיצה שאינה ממין התנור, מסתבר שסברו שמחיצה אינה מועילה אלא באהל, שמחריבה בו בעשיית שני מקומות, ולא בכלי, שאין חילוק מקום מחריב בו אלא רק "תוך" נפרד.
[11] רש"י פירש שכוורת פחותה אינה חשובה ככלי אלא כמחיצה בעלמא, ולפי חכמים אינה מועילה כי היא לאו מינו של תנור. ונמצא שרבי אליעזר סובר שמחיצה מועילה להציל בכלי, וטעם אחד הוא במחיצת נסרים ובכוורת מקל וחומר, ולהלן נברר אם שתיהם נחשבות כתוך תוכו או כמחיצה. ובשטמ"ק [ע"ב אות א'] כתב שכוורת מצילה משום צמיד פתיל, וטעם זה כמובן לא שייך אלא בכוורת ולא במחיצה, [ראה שם שנקט טעם זה לפי רש"י שמחיצה אחת מצלת, וצ"ע].
א דף ג' ע"א אלא מהא הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש מקום האשה מקום העדים מקום הזמן וכו' זהו המסקנא דנלמד מזה דסתמא בגירושין פסול. ויש לעיין בדברי הרמב"ם ריש פ"ב דגירושין שכתב שם וז"ל זה שנא' בתורה וכתב לה אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו, וכתב הה"מ דהטעם משום דבכל התורה שלוחו של אדם כמותו ורבנן דרשי האי וכתב בכתיבה מתגרשת וכו' יעוי"ש נראה מדבריו דסבר דלכתיבה נמי בעינן שליחות, וכן דעת התוס' בגיטין ט' ע"ב ד"ה אעפ"י וכו' וכן דעת התוס' שם כ"ב ד"ה והא וכו' ולדבריהם קשה טובא מאי ראי' מהא דכותב טופסי גיטין דסתמא לאו לשמה קאי ופסול, דלמא שאני התם דהחסרון משום שאין כאן שליחות לכתיבה, ובאמת כתבו התוס' בגיטין כ"ב ובחידושי הרשב"א והר"ן שם להוכיח מסוגיא זו דזבחים דלא בעינן שליחות לכתיבה יעוי"ש, וא"כ קשה טובא להפוסקים דס"ל דבעי שליחות לכתיבה. והנה לכאורה גם להפוסקים דס"ל דלא בעי שליחות לכתיבה, אבל עכ"פ בעינן ציווי הבעל שיצוה לכתוב, וא"כ יש להקשות גם לדידהו, מאי מוכיח הש"ס מהכותב טופסי גיטין, דלמא שאני התם דהרי חסר ציווי הבעל. אבל הר"ן מבאר זה שם, שכל עיקר ציווי הבעל הוא מטעם לשמה, ואם בסתמא כשר ממילא גם ציווי הבעל לא בעינן, ואתי שפיר הסוגיא כמבואר שם. אבל קשה טובא להפוסקים דס"ל דבעי שליחות לכתיבה. וא"כ אין ראי' מהא דהכותב טופסי גיטין דפסול לגרש בו, ומטעם חסרון שליחות, ואין ראי' מזה לסתמא.
ב והנראה בזה דהכוונה אם דרשינן וכתב דבעינן כתיבה שלו, או שלוחו. - ממילא אנו יודעין דבעי שליחות, דאל"כ חסר בזה וכתב.- אמנם כל זה דוקא אם הדין דבעינן לשמה. היינו שתהי' לשמה, אז שייך לומר וכתב באופן דבעינן כתיבתו שלו ממש. יען דע"כ הכתיבה היא דמוכיח שהבעל כותב. אבל אם לא בעינן לשמה, ובכל אופן שנכתב קרינן וכתב מטעם דיש כאן כתיבה, דהיינו ספר כריתות -א"כ אין מקום לומר דהכוונה וכתב כתיבתו של בעל-אטו כתיבה מצות עשה היא, לומר שהבעל בעצמו יכתוב. דבשלמא אם הוא ענין דלשמה, יש מקום לומר דהבעל הכותב יש כאן כוונה דלשמה. משא"כ אם סתם כשר, א"כ מה יוסיף אם הבעל כותב - דלענין סתם אין הבדל בין בעל לאחר והנה נחזה אנן בהא דכותב טופסי גיטין אם הבעל בעצמו כתב הטופס-בשעה שלא היתה דעתו לגירושין, גם כן לא עדיף- - וגם עליו באה האזהרה שיניח, והיינו דבסתמא לא עדיף בעל מאחר וע"כ אם דרשינן וכתב, דהכוונה שיכתוב הוא בעצמו, היינו גם כן הכתיבה דלשמה דאז הוא הכותב.
ד ובאופן דלא הוי לשמה בהדיא, אין כאן וכתב, שהיא כתיבת הבעל. וממילא גם כשכתב אחר בסתמא אין כאן שליחות דהבעל. משום דבאופן הסתמא גם כתיבת הבעל כאחר הוא, וממילא חסר שליחות.
בדין ברירה.
א ג' ע"א אלא מהא האומר ללבלר כתוב ולאיזה שארצה וכו' דלמא שאני התם דאין ברירה. - ופירש"י וגרע מסתמא דבשעה שנכתב לא הי' בדעתו של בעל לזו ואינתק לשם האחרת יעוי"ש. הנה מזה יש להוכיח דע"כ כוונת הסוגיא אין ברירה, היינו דספק הוא לאיזה כיוון בשעת כתיבה. - אבל עכ"פ ספק יש כאן לאיזה כיוון. וע"כ הגט הוא לשם אחת מהן, ואין אנחנו יודעין לאיזה מהן, והיא ספק מגורשת. - וממילא אין כאן הוכחה לדין סתמא. - משום דיש לומר דשאני הכא דפסול מטעם ספק. - ואין לפרש הכא דכוונת הסוגיא דאין ברירה, היינו דכיון דיש בזה חסרון ברירה הרי זה כאילו ודאי לא נכתב לשמה - וא"כ הכא דיש ספק לאיזו מהן כיון, הרי זה כאילו אין כאן כונה כלל, מטעם דחסרון ברירה כדליתא כוונה כלל דמיא, משום דחסרון בירור כדליתא למעשה כלל דמיא. וממילא הוי סתמא. וא"כ מוכח דסתמא פסול. וא"כ מאי דחי הש"ס. וע"כ צריך לומר דהכא הוי הפירוש אין ברירה כמו שכתבנו דהוי ספק לאיזו כיוון. - והיא ספק מגורשת ואין לגרש בגט זה שתהי' ספק אשת איש.
ב ומטעם זה אפילו להמסקנא דמסיק הש"ס דסתמא בגט פסול. - מ"מ בהא דאמר לסופר כתוב ולאיזה שארצה אגרש וכו' מ"מ לא הוי זה בגדר סתמא, אלא בגדר ספק. - ולא הוי הגט פסול מצד ודאי, אלא מטעם ספק מגורשת. מטעם שאין אנו יודעים לאיזה מהן כיוון. ובזה אתי שפיר הא דכתב הרמב"ם בפר"ג מגירושין ה"ב בהאי דינא דהוי ספק גירושין יעו"ש. - וזהו כדברינו משום דספק ברירה לא הוי אלא ספק גירושין. אבל לא הוי פסול לגמרי. - והיינו דהגט בעצמותו גט הוי. אלא שאינו מבורר למי שייך גט זה.
ג ומזה מוכח דהא דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה, היינו כמ"ש הר"ן בפר"ג דגיטין משום דבדאורייתא אזלינן להחמיר מטעם ספד"א לחומרא. ובדרבנן אזלינן להקל כדין ספק דרבנן יעוי"ש נמצא דלהקל לא אמרינן אין ברירה, וכפי מה שביארנו מוכח להדיא כן מסוגיא דידן. וכן ע"כ גם דעת הרמב"ם, וכמו שכתבנו.
ד ויש להעיר ולתמוה טובא לפי"ז על היש"ש בקונטרס ברירה שכתב דהא דלא אמרינן ברירה בדאורייתא, היינו בין להחמיר ובין להקל, - לומר שבדין דאורייתא הוי דין אין ברירה, ואין כאן ספק גם כן, וכמאן דליתא לעובדא כלל דמיא. - וכתב היש"ש בב"ק שם דף מ"ו, וז"ל ואם הי' בא מעשה לידי הייתי מתיר לכתחילה יעוי"ש,- ותמהני טובא לפי מה שהוכחנו מסוגיא זו דע"כ אין ברירה, היינו דרק ספק הוי, אבל אין בטילות לעצם המעשה.
ה ומה שהקשה היש"ש דאם א"ב היינו דספק הוי, א"כ היאך אמרינן באחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל, - ומדוע לא אמרינן דמספיקא לא מפקינן ממונא יעוי"ש הנה אפשר לומר דגם באחין שחלקו אין כאן חזקה מעליא כיון שהספק נולד קודם חלוקה. - והחלוקה שהיא בגדר חזקה בספק נעשית, וא"כ אין זה חזקה מעליא. - ומצינו כן בתוס' ב"ב ב' ד"ה לפיכך אם נפל וכו' דאף דבעלמא אמרינן וליחזי ברשותא דמאן קיימא וליהוי אידך הממע"ה, היינו היכא שהי' מתחילה מבורר הדבר וברשות אחד נולד הספק אבל בנפל כותל שבין ב' חצירות מעיקרא נולד הספק בעוד שהכותל קיים וכו' הלכך אם נפל לרשותא דחד מנייהו חולקין ואין לו דין מוחזק יעוי"ש, וא"כ ה"נ באחין שחלקו כיון שהספק גם בשעת החלוקה היתה, א"כ אין זה החלוקה חשיבא חזקה, אלא הרי זה כמו שנפלו החלקים בממילא. - והספק במקומו עומד, - ולהכי שפיר מחזירין זה לזה ביובל.
ו והנה מצאתי בר"ש אה"ע סי' קל"א סק"ד הביא גם כן דברי היש"ש הנ"ל וכתב לתרץ דלא קשיא מהא דהאחין שחלקו דמחזירין זל"ז ביובל לפי מה שכתב הרשב"א בחידושיו שרק משום מצות חזרה הוא יעוי"ש והיינו דסבר הרשב"א דהחלוקה אינה בטלה, - אבל מה יענה לדברי הסמ"ג הובא שם ביש"ש שכתב דהחלוקה גם כן בטילה. - אבל הנכון כמו שכתבנו לעיל דשאני הכא דלא הוי חזקה כלל.- והרי זה כגדר תפיסה לאחר שנולד הספק דלא מהני, - והכא הספק ברירה הוי מעיקרא קודם חלוקה. - עוד הקשה היש"ש בהא דמעשר בהמה בחלקו גדיים כנגד גדיים ועשרה נגד עשרה דפטורין מן מעשר בהמה מטעם אין ברירה, - ולא אמרינן דליעשר מספק, ולחומרא. - בזה דברי היש"ש תמוה טובא, הלא קיי"ל במעשר עשירי ודאי ולא ספק, - והכא הוי ספק. ולזה נחית גם הב"ש וכיון שכן אין קושיא מזה על הכלל דאין ברירה הוא מטעם ספק וסוגיא דידן יסוד גדול לזה כמו שכתבנו.
ז והנה יש להעיר דבאמת הפירוש בעלמא הא דא"ב, היינו דנתבטלה המעשה לגמרי וכמאן דליתא דמיא, וכמו שסבר היש"ש, - והא דסוגיא דידן דמדחה דלמא שאני התם דא"ב הוי הפירוש משום דיש לפרש א"ב מספק, - והוי ספק גירושין אם יגרש אחת מהן, ולדיחוי אמרה הסוגיא כן, אבל אליבא דאמת להלכה דקיי"ל אין ברירה,- היינו גם בביטול העובדא, וכמאן דלא עשה כלל דמיא -אבל מלבד שדוחק לומר דהפירוש אין ברירה הכא לא הוי כבעלמא. - הנה ע"כ מוכח מדברי הרמב"ם שע"כ לא פירש כן, והוא מדכתב בדין זה דאם גירש בגט זה לאחת הרי זה ספק גירושין. - ומוכח דע"כ דעת הרמב"ם דיותר מספק לא הוי - ואין לומר אין ברירה רק להחמיר, ולא להקל. עוד בענין ברירה
ח כתב הגהות מיימוני פ"ו מחו"מ בשם הרוקח שטוב ללמוד לומר כל מי שיגיע מצה שלי הרי הוא לו במתנה כדאמרינן בפר' לולב וערבה מלמדין אותו לומר כל מי שיגיע לידו לולבו הרי הוא לו במתנה - והנה לכאורה דבר זה תליא בברירה ואנן קיי"ל בדאורייתא אין ברירה, וכבר כתב בזה הגאון בשאג"א סי' צ"ב וצ"ג דענין ברירה דוקא אם צריך שיוברר הדבר למפרע, אבל אם מתנה שתחול הדבר בלהבא אין זה ענין לברירה, וה"נ אין הכוונה בהדברים האלו שיהי' מתנה משעת אמירה, אלא גם אם תהי' מתנה בשעה שתגיע הלולב או המצה לידו, נמצא דבשעת החלות הדבר מבורר יעו"ש ובאמת ענין זה מבואר ומוכרח בסוגיא דב"ק ס"ט להדיא דאיתא שם לא תימא כל הנלקט אלא אימא כל המתלקט, ופריך שם והא ר"י לית לי' ברירה וכו' משמע מזה דאם אמר כל הנלקט לא הוי חסרון ברירה, - ולכאורה לפי דברי התוס' שכתבו דאף אם אומר לאחר שנלקט ע"כ האמירה היתה בשחרית קודם הלקיטה, דלאחר הלקיטה לא הי' מועיל, מאחר שאפשר שאכלו כבר יעוי"ש, ולפי"ז גם בשאמר נלקט מה מהני כיון שהוא אומר בשחרית קודם הלקיטה, אלא ודאי דכיון שאומר כל הנלקט כוונתו שתחול החילול בשעת הלקיטה, ובזה מהני אף למ"ד אין ברירה, וע"כ הביאור בזה דכיון שהחלות בא להבא ואין אנו צריכים שתהי' החלות למפרע, להכי אין זה שייכות לענין ברירה - והנה לכאורה לפי"ז מדוע אמרינן דנלקט הוי אינו ברשותו, והא היתה אמירתו בשעה שהי' ברשותו, דהיינו בשחרית, וע"כ צ"ל דכיון דהחלות הוי בשעה שאינו ברשותו, דהיינו בלהבא, אזלינן בתר החלות והחילוק בין נלקט למתלקט לענין החלות דנלקט הוי החלות בלהבא, ומתלקט בא החלות למפרע משעת אמירה.
ט כתב הרמב"ם בפ"ט ממעש"ש ונ"ר ה"ז מי שהי' לו נטע רבעי בשעת השמיטה שיד הכל שוה צריך לציינו בקזוזות אדמה שיכירו בו וכו' והצנועין היו מניחין את המעות בשנת השמיטה ואומרים כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו וכו' - ודבריו תמוהין דממנפ"ש אם כוונתו שתהי' החלות בשעת לקיטה, - הרי אז ליתא ברשותו ולא מהני החילול, ואם כוונתו למתלקט, דהיינו שיהי' מחולל למפרע זה לא אפשר דבדאורייתא אין ברירה, ובאמת לא שייך הכא לומר למפרע מטעם דלא יכול לחלל למפרע, מפני שהוא מחובר, וכדעת הרמב"ם שאין פודין במחובר, וע"כ כוונתו שיהי' החלות בלהבא בשעה שבא ליד הלוקט, ובאופן זה אינו יכול לחלל מטעם אינו ברשותו, וכבר עמד בזה בתשובות המיוחסות להרמב"ן, והובא כאן בכס"מ, - והנה נראה לחקור היאך הדין בשנת השמיטה בדבר פדיון נטע רבעי, היינו בדבר החומש, כיון שדין חומש תלוי, דוקא בבעלים, ובשמיטה דהוא הפקר לכל, אפשר דאין עליו תורת בעלים לענין חומש, והנה לכאורה אפשר לומר דזה תליא היאך הדין במקבל מתנה נטע רבעי, אם מוסיף חומש, דאם אמרינן דמקבל מתנה מוסיף חומש, לא גרע זוכה מהפקר, ובאמת תנן בפר"ה דמעש"ש מ"ה, והובא בקדושין נ"ד ע"ב. הפודה נטע רבעי שלו מוסיף עליו חמישיתו. בין משלו בין שניתן לו במתנה וכו', - אמנם תמוה מדוע אינו מבואר ברמב"ם דין זה אם מקבל מתנה מוסיף חומש, וא"כ אפשר לומר דסברת הרמב"ם דכיון דליתא מציאות מתנה רק אם נתנו כשהוא סמדר, או בוסר, מטעם דמעשר ונ"ר ליתא במתנה, משום דהוי ממון גבוה, ורק קודם גמר פרין דטרם נתקדשו. ואז שייכים במתנה. אמנם לאחר שנתקדשו בקדושתן, שוב ליתא במתנה, וממילא תמיד ברשות גבוה הן. ורק על הבעלים הראשונים שהי' אצלם גם טרם באו לקדושתן להם אמרה תורה דין חומש.
י והנה לפי"ז כן הדין בשנת שמיטה כיון דאפקעתא דמלכא הוא ונפקע רשות בעלים לגמרי, וגם הבעלים צריכים להיות זוכים בהפירות, ממילא הרי הם כאחרים שאין להם זכיי' בעצם הממון להיות שלהם, ואינן בתורת חומש. וממילא פשיטא שגם אחרים הזוכים אין להם תורת חומש לענין חילול. - ואת"ל שיש תורת חומש על הבעלים הראשונים, הנה כמו כן ע"כ גם כשבאו ליד אחרים שזכו מתורת הפקר גם להם יש תורת חומש בחילול נ"ר.
יא והנה בהחלטה הלזו ע"כ הא דאר"י צנועין ור"ד אמרו ד"א. היינו דסברי תרווייהו דיש לו לאדם לעשות בשלו גם כשאינו ברשותו ע"כ אין כוונתו בדבר הצנועין בשנת השמיטה, כי באמת בשנת השמיטה יצאו הפירות מרשותו לגמרי. ונכנסים תחת יד הזוכה להיות שלו ממש, וא"כ איזו ענין הא דצנועין לדברי ר' דוסא דהתם הפירות של הבעלים. ובהא דצנועין הפירות הם של הלוקט, והרי הם שלו ממש, - וע"כ צ"ל דכוונת ר' יוחנן בהא דצנועין ור"ד, היינו בכל השנים לבד משביעית. - ובזה אתי שפיר דברי הרמב"ם שכתב דין דהצנועין בשנת השמיטה, לומר דע"כ אז אינו בא לחלל בתורת בעלים, כיון שבאמת לא הוי בעלים כלל כמו שנתבאר לעיל, רק מפני שצנועין הם ורוצים שלא יכשל שום אדם בפירות נ"ר שהי' מעיקרא תחת רשותם, ובכדי שלא יכשל שום אחד באיסור ע"י סיבתם, הם מחללים את הפירות, לא בתור שלהם, רק מחללים פירות של אחרים, וזה בתור זכיי'. וכמו דקיי"ל זכין לו לאדם שלא בפניו, וכמו תורם משלו על של חברו, והכא הוי זכות לכו"ע מטעם שאין הלוקט יודע כלל אם הפירות שלקט הם פירות נ"ר. - וזה עדיף מהא דכתבו התוס' בקדושין נ"ו, שהקשו בהא דאם לקח יאכל כנגדן. והלא הוי אינו ברשותו, ומפרש הרב ר' מאיר דהלוקח מחלל מעשר שביד המוכר מטעם זכיי' יעוי"ש, והנה התם עכ"פ המעשר הוא של הלוקח, כיון שבטעות נתן המעשר להמוכר, ומכ"ז מהני מטעם זכות. ואעפ"י שיש עליו חיוב להיות נוטל המעות המעשר ולפרוע להמוכר דמים אחרים. משא"כ הכא דאצל הצנועין לגמרי אחרים הם לגבי הלוקט, ובזה הוי זכיי' פשוטה וכמוש"נ.
יב הנה הקשה הגאון השאג"א בהא דכל מי שיגיע לולבו בידו וכו' דגם בהא דמי שיגיע לידו המצה כדברי הגה"מ, סו"ס היאך יכול לחול בלהבא, כיון שכבר יצא הלולב והמצה מרשותו. ותירץ שני תירוצים, ותירוץ השני משום דכל דיני דר' יוחנן דוקא בלאחר, אבל לגזלן עצמו יכול למחול וליתן לו במתנה יעו"ש. - והנה על זה יש להעיר, דלפי"ז היאך אמר ר"י צנועין ור"ד אמרו ד"א, ומזה מקשה הגמ' על ר"י דס"ל שא"א יכול להקדיש דשא"ב, וקשה הא התם הוי להגזלן בעצמו, בין בההיא דצנועין ובין בהא דר"ד- והנה באמת סברא זו דהשאג"א, כבר הוזכרה בשיט"מ בסוגיא דב"ק ל"ג. אבל תמוה מסוגיא זו. - ונראה דהנה בדבר הצנועין שהוא לענין חילול נ"ר, אין החילול שייכא להלוקט בעצמותו, אלא החילול, הוא ענין פרטי, ואינו בתור הקנאה להלוקט, וממילא הר"ז כדין הקדש, שא''י להקדיש דשא"ב, וכמו"כ א"י לחלל, וגם בהא דר"ד יש לומר דכיון דבעינן שתהי' הפקר להיות פטור ממעשר, ממילא בעינן שתהי' תורת הפקר קודם זכייתו, וזכיית הלוקט תהי' מטעם הפקר. דאל"כ אלא הוא בתורת מתנה. הרי הוא חייב במעשר, כדין לקוח דחייב לכהפ"ח מדרבנן. נמצא דהפקר הזה אינו בא בתורת הקנאה להלוקט בעצמו. ומטעם זה ההפקר ג"כ כחו כמו הקדש, שא"י לחול כשא"ב. אמנם במצה ולולב כיון שגם מתנה מהני, אתי שפיר גם כשהוא ביד אחרים, דהיינו הגזלן, כיון שהבעלים נותנים לו בעצמו.
יג אמנם לפ"ז יש לעיין בדברי הירושלמי סוכה פר"ד ה"ב דפריך שם על משנה זו כל מי שיגיע לולבו בידו דמתניתין דלא כר' דוסא יעו"ש. וע"כ הכונה דפריך הירושלמי היאך יכול ליטול הלולב בהקנאה כיון שיצא מרשותו, ולכאורה תמוה הלא נותן הוא להגזלן בעצמו. - ונראה בסברת הירושלמי כיון דעיקר מצות לולב הנטילה, וסבר הירושלמי דהנטילה היא הלקיחה, היינו לקיחה הראשונה וכבר ביארנו במקו"א שזהו ג"כ שיטת הרשב"א, וא"כ הכא הרי נעשית שלו, היינו החלות הקנין נעשה לאחר שבא לידו, וא"כ חסר בזה לקיחה, והר"ז לקיחה פסולה, וממילא חסר לו מצות לקיחה, וזהו כוונת הירושלמי. - ומתרץ שם במסקנא דשאני הכא שבא לידו בתורת חליפין, כמבואר שם, וע"כ הביאור בזה דבאופן זה דחילוף הלולבים, הנה גם בהלקיחה ראשונה שלו הוא, ויש בזה לקיחה. טז והנה בעיקר הדין הא דמצה גזולה, יש ללמוד מהא דמצת מעש"ש לדברי ר"מ (פסחים ל"ח) אינו יוצא ידי חובתו, ומסיק שם דנלמד לחם לחם מחלה, מה חלה משלכם, אף כאן משלכם, - וכתב הרא"ש שם פ"ב סי' י"ח משמע מהכא דאין יוצאין במצה גזולה, דגז"ש זו מקובלת, יעו"ש, אמנם יש לעיין טובא, כיון דבאמת לא כתב רחמנא בהדיא דבעינן מצה משלכם, אלא דמייתינן זה בגז"ש מחלה, וחלה גופי' מחייב אף בגזולה, כמבואר ב"ק צ"ד הרי שגזל סאה של חטים וכו' אין זה מברך אלא מנאץ, מכ"מ חייב בחלה אפי' אם שינוי במקומו עומדת. וא"כ אי אפשר להחמיר במצה הלמד מחלה יותר מן המלמד, שהיא חלה עצמה, וכבר עמד בזה בשאג"א סי' צ"ד, ובק"נ על הרא"ש שם והנה נראה דהכוונה בזה כך, דהנה בחלה גזולה החסרון בזה מצד הקיום, דהיינו אף שיש בזה חיוב חלה ממנפ"ש, למ"ד שינוי אינו קונה, א"כ כל פעולותיו הלא הם שייכים להנגזל, והר''ז חלתו של נגזל המחויב בחלה, וכמו כן בגזל עיסה לאחר גלגול ג"כ החיוב יש, אבל אינו יכול לקיים מצות הפרשה, דהנגזל אינו יכול להפריש מטעם אינו ברשותו, והגזלן אינו יכול להפריש מטעם אינו שלו וממילא ליתא בקיום מצות חלה בגזולה -וכונת חז''ל בהא דעריסותיכם, היינו גם כן מטעם זה דבאינו שלו ליתא לקיום המצוה דחלה, משום דדין חלה כדין תרומה דבעינן בעלים דוקא, והכא לא שייך מטעם זכות, כיון דגזלן הוא, כמובן, אבל עיקר עריסותיכם באמת נצרך למעט עיסת נכרי והקדש, וגם לשיעור חלה שהוא כדי עיסת מדבר, ועי' בתוס' מנחות ס"ז ד"ה חד עריסותיכם יעו"ש, ועיקר כוונת הסוגיא הכא בהא דעריסותיכם, על שם השאלה הוא, לומר דכבר ידענו שבדבר הפרשה בעינן בעלים, משא"כ בגזלה ליתא לדין הפרשה כלל, - ובזה יש ליישב ג"כ הא דהקשה בקרבן נתנאל שם אות ס' שהקשה מדברי הרמב"ם פ"ה מביכורים הי"א שכתב כל המפריש חלה מברך תחילה, והקשה הק"נ וכי כללא הוא הא בגזל סאה חטים מפריש חלה ואינו מברך, ומסיים בצ"ע יעו"ש. - ובדברינו אתי שפיר דכוונת הרמב"ם ג"כ בהא דגזל חלה, דרק בחיוב הפרשה איתא, אבל לא בקיום, וממילא שפיר כתב כל המפריש חלה מברך תחילה, משא"כ בגזל סאה שבאמת ליתא בהפרשה, - והנה לפי"ז גם בהא דגזל מצה לא הוי בגדר חיוב, לומר מטעם דבעינן שלכם, אלא הענין בזה שיש חסרון בעלות בגזולה באופן שאין המצוה יכולה לצאת לפועל, והר"ז בדמיון להא דחלה שרק נשארה העיסה בחיוב, אבל לא בקיום, וכמו כן במצה גזולה הוי חסרון שלילי, לומר שאין קיום המצוה במצה גזולה. יז ובזה יש ליישב קושיות התוס' פסחים ל"ח הקשה הר"י דאורליינש כיון דילפינן לחם לחם דבעינן מצה שלכם אמאי איצטרך קרא לעיל למעוטי טבל וכו' תיפ"ל דבעינן שלכם, וטבל אינו שלכם יעו"ש - ובדברינו אתי שפיר, משום דשאני טבל דיש לו כל שלימות של בעלים לקיים מצות הפרשה כדין וכדת, וממילא אין זה בדמיון לחלה גזולה. - ובזה יש ליישב ג"כ הא דהקשה השאג"א על הגה"מ שכתב כל מי שיגיע מצה לידו וכו' דזה תליא בברירה, - ולפי מה שביארנו אין זה ענין למצה, דכיון דבמצה באמת לא בעינן שלכם, רק חסרון שלילה יש במצה גזולה, ובאופן זה עכ"פ גם בחלה יש קיום מצוה דהפרשה כיון שנתן לו מדעתו ונתרצה לזה, ובאופן זה מהני במצה להיות יוצא יד"ח המצוה. - וכוונת הגה"מ מביא דמיון מהא דמי שמגיע לולבו בידו וכו' היינו דכמו שמהני התם למ"ד יש ברירה, דשפיר מתפרשא המשנה למ"ד יש ברירה. - הנה הכא במצה שפיר דמי לכו"ע מטעם דבאופן דמהני בחלה אין קפידא במצה, וכמוש"נ.
ג' ע"א גמרא ואפילו לשם נכרית נמי פסול וכו' לכאורה יש להעיר הרי זה שלא לשם גירושין כדלעיל, - דאפילו לשם גירושין דלאו דההיא מבואר לעיל דפסול, - וא"כ איכא הכא בשלא לשם אישות או לשם נכרית, דע"כ חסר בזה לשם גירושין דההיא. וא"כ מאי פריך הש"ס מהא דלשם חולין, ולמה הוצרך הש"ס לשנויי מטעם דסתמא פסול, דהלא אפילו אם סתמא כשר הכא פסול מטעם דלא הוה לשם גירושין, - ונראה דאין זה ענין לשלא לשם גירושין, דכיון שכתוב בגט הענין הגירושין עם הפרטים והשמות, וע"כ הסיפור הדברים מוכיח שהוא לשם גירושין דההיא, ואין זה ענין להא דלעיל, דשאני התם שע"כ אחת משתים יש בזה
א שמכוון שלא לגרש בגט זה כלל, ובמחשבתו סותר את מעשיו
ב שמכוון לגרש את אשתו השניי' שהיא בשם הזה גם כן, וא"כ חסר בזה כוונה לגירושין דההיא,- אבל הכא שכתוב בגט שם אשתו, ומכוון לגרש אשה אחרת דעלמא, אשר אין שמה כתוב בגט הזה, או לשם נכרית, דפשיטא שאין לה שייכות לגט זה כלל, ע"כ דמחשבה זו אינה מגרעא ענין גירושין באופן שתהי' נקרא שלא לשם גירושין, דע"כ המעשה בעצמותה תעיד על ענין גירושין רק הוא ענין לאו מינה, וזהו ענין לשם חולין דבקדשים דלאו מינה לא מחריב בה, ובזה משני הש"ס דל מהכא, הוי סתמא, וסתמא פסול. שם תו רמא מילתא אחריתי מי אמר רב יהודה אמר רב חטאת ששחטה לשם עולה פסולה, לשם חולין כשרה, אלמא דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה. ורמינהו כל הגט שנכתב שלא לשם אשה פסול ואפילו לשם נכרית וכו' יעו"ש, וקשה לפי מה שמבואר לקמן מ"ו ע"ב דכוונת רב בחטאת לשם חולין שכשר ואינו מרצה. א"כ הרי זה גריעא מסתמא שכשר וגם מרצה, וכבר ביארנו בספרנו "דברי סופרים" סי' ו', וכן להלכה דסתמא כשר בפסח וחטאת, וגם מרצין לחובה, וכיון דסבר רב דלשם חולין רק כשר ואינו מרצה לחובה, וא"כ חזינן דגם לאו מינה מחריב בה, והרי ע"כ חסר כאן לשמה. וא"כ מאי מקשה מגט, פשיטא שע"כ נפסל גט בחסרון לשמה. וע"כ דסבר רבא אליבא דרב שחטאת לשם חולין כשר וגם מרצה, מטעם דתורת סתמא עליו, ולהכי שפיר פריך מהא דגט לשם נכרית, וכן גם בהא דפריך לקמן מהא דכלי שטף מציל אאוכלין סבר דתמיד לאו מינה לאו מחריב הוא כלל. דאל"כ אפשר לומר דכמו דשחיטת חטאת תנור להיות מציל אאוכלין וע"כ דסבר דחטאת לשם חולין כשר ומרצה גם כן, - וזהו שמשני הש"ס עשו חולין אצל קדשים כמחיצה אצל תנור דלא מהניא - כלל. והיינו שאינו פועל עליו אף לגרוע מסתמא נמצא לפי''ז דרבא בסוגיא זו פליג אאביי ורבה בסוגיא דלקמן, ולכאורה כיון דרבא פליג, וגם רבינא חולין כשר ומרצה - ובזה יש ליישב דברי הרמב''ן לשם חולין מחריב לענין זה שיגרע את הלשמה ואינו בגדר סתמא, ה"נ מחריב הכלי שטף בתוכו של שהוא בתרא קרי לזה מילי מעלייתא, יש לנו לפסוק כן לדינא ותצא מזה ע"כ דהשוחט חטאת לשם חולין כשר ומרצה ובזה יש ליישב דברי הרמב''ן במלחמות פר''ג דר"ה שכתב להוכיח ולהביא ראי' דבכ"מ בלאו מינה אינו מחריב כלל, ומביא סוגיא זו דשוחט חטאת לשם חולין דכשר ומרצה כמבואר שם, -וכבר כתבנו לעיל מזה לתמוה דהלא מבואר סוגיא ערוכה לקמן מ"ו דשוחט חטאת לשם חולין כשר ואינו מרצה. - אבל לפי מה שביארנו בזה מוכח להדיא דע"כ יש לפסוק דכשר ומרצה גם כן -ואדרבה מזה יש לתמוה על הרמב"ם שפסק להדיא השוחט חטאת לשם חולין כשר ואינו מרצה לחובה, כמבואר בפרט"ו מפסוה"מ ה"ד. ונראה דלפי המסקנא שמסיק הש"ס דע"כ טעמא דרב אינו בסברא אלא יליף מקרא דכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל, לומר קדשים מחללין קדשים. ואין חולין מחללין קדשים, ודרשא זו מוכרח לכו"ע משום דאל"כ יש ללמוד מק"ו דחולין מחללין קדשים, וע"כ דהקרא לחטאת אתי דבשארי קדשים, הא גם קדשים אין מחללין קדשים, וכיון שהקרא אתי לאפוקי מהק"ו דהוי ילפינן גם לפסולא, ואתי הקרא לומר דאין כאן חילול, היינו שאין כאן פסול, אבל גם ריצוי אין כאן, כי כן מורה הדרשא למעט מפסול ומזה נלמד דבשוחט לשם חולין כשר ואינו מרצה, ובהכרח שנדחה סברת רבא, ושפיר מיושב פסק הרמב"ם לדינא.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
דתורה להתלמד עבידא כדקאמר התם לענין גט מודה כדפרישית שם ובפ''ב דגיטין (דף כ.) וס''ת נמי פסלינן [בגט] בפ''ב דגיטין (דף יט:) כדמוכח בעובדא דההוא גברא דעל לבי כנישתא שקל ספר תורה ויהב לדביתהו: כתב לגרש את אשתו ונמלך כו'. תימה מה ענין זה אצל סתם ויש לומר דס''ד כיון דנמלך אם כן מסתמא כתבו מתחילה שאם יחזור בו יגרש מי שירצה: הכותב טופסי גיטין כו'. כל הנך משניות בפ' כל הגט (גיטין דף כו.) ותימה דלא קתני בהך יתר על כן דעל כרחין יתר הוא דמכל הנך קמייתא לא מצי למידק סתמא פסול אלא מהך ויש לומר דמשום דאמר ללבלר דקתני ברישא דהך יתר כמו כן דדייקינן מזאת [סתמא] ודייקינן מינה אין ברירה וקשה לה''ר יצחק דפ''ק דפסחים (דף יד.) תנן הוסיף ר''ע אף ע''ג דלמאן דמוקי מילתא דר' חנינא בולד [וולד] הטומאה דרבנן לא שמעינן לה ממילתיה דר' עקיבא דמיירי בפסולא [דאורייתא] מיהו יש לומר אע''ג דקתני הוסיף אי לא הוה תני ליה לא הוה [קמשמע לן] מידי: ואמר רב יהודה אמר שמואל אף צריך שיניח כו'. איצטריך לאיתויי דרב יהודה משום דמינה דייקינן בגיטין דאתיא כרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי דקי''ל כוותיה ואיכא דמוקי לה התם כר''מ ומפרש מפני התקנה משום קטטה ולדידיה ליכא למידק מינה סתמא פסול: ואפילו לשם עובדת כוכבים נמי פסול. מדקתני שנכתב שלא לשם אשה דמשמע (על) [כל] נשים בכלל ולא דמי לשלא לשמן דכל הזבחים דלא אמרינן אפי' חולין בכלל דהתם איכא לפרושי שנזבחו שלא לשם זבח זה אלא לשם זבח אחר: ורמינהו תוכו ולא תוך תוכו ואפי' כלי שטף מציל. מפרש בקונטרס שרץ בחיצון ואוכלין בפנימי לא מיבעיא כלי חרס דאין מיטמא מגבו אלא אפי' כלי שטף דמיטמא מגבו אין אוכלין שבתוכו [טמאים] שגם כלי שטף אינו מקבל טומאה מאויר כלי חרס כדאמר בפ' קמא דפסחים (דף כ) אוכלין מקבלין טומאה מאויר כלי חרס ואין כלים מקבלים טומאה מאויר כלי חרס וקשה לפירושו דאם כן מה חידוש יותר בכלי שטף מכלי חרס ועוד דאיכא חידוש יותר בכלי חרס כגון אם שרץ באויר כלי חרס פנימי ואוכלין בכלי חרס חיצון טהורין אע''פ שהפנימי טמא ונראה לפרש דכל רבותא של כלי שטף היינו משום דלאו מינה הוא וס''ד דלא מחריב בה וטמא קמ''ל [ודוקא בכלי שטף שאינו מינו היה טמא אי לאו קרא] אבל תוך תוכו שהכל הוא של חרס מינו פשיטא שהוא טהור בלא פסוק דתוך דוקא אמר רחמנא וכן מוכח לקמן דכלי שטף דוקא איצטריך קרא דפריך ומי אמר רבא חטאת ששחטה על מי שמחוייב עולה כשירה אלמא לאו מינה לא מחריב בה והתניא תוכו ולא תוך תוכו ואפי' כלי שטף מציל ומשני ארבעה תוכו כתיבי חד תוכו ולא תוך תוכו פי' אפי' לא כתב אלא תוך הוה מיעטנא כלי חרס פנימי שאין אוכלין שבתוכו מקבלין טומאה ע''י שרץ שבחיצון שהרי אין השרץ תוכו ודוקא כלי חרס פנימי דהוי דומיא דידיה מעיטנא דמינה מחריב בה וחוצץ להכי כתב וי''ו של תוכו למימר דאפי' לאו מינה כגון כלי שטף מחריב בה ומציל ותימה אמאי לא שני בשמעתין נמי הכי שאני התם דאמר קרא תוכו ולא תוך תוכו ולא איצטריך אלא לכלי שטף וי''ל דעדיפא משני הכא דקאי על חטאת לשם חולין כשירה ועל זה תירץ עשו חולין אצל קדשים דאינן מינם כלל ולכך לא מחריב בה כמחיצה אצל תנור כמו מחיצה וכמו כוורת הקש פחותה שאינה כלי כלל ואינה מצלת כלל אבל כלי שטף קרוי מינו קצת שיש לו שם כלי עליו ולכך מחריב ומציל אבל לקמן קאי על חטאת ששחטה לשם מחוייב עולה כשירה דאע''ג שהוא קדשים קרוי אינו מינו ולא מחריב בה ועל זה פריך מאי שנא מכלי שטף שהוא כלי ואינו מינו ומחריב ועל זה צריך לתרץ משום קרא תוכו ולא תוך תוכו אבל לא מצי לתרץ עשוהו כמחיצה אצל תנור דההוא אינו כלי כלל והשתא הכא ולקמן מתרץ דומה בדומה (ודוקא בכלי שטף שאינו מינו היה טמא אי לאו קרא אבל תוך שהכל חרס טהור בלא פסוק דחד תוך אמר רחמנא):