דף פז - א
"כי יפלא" - במופלא שבבית דין הכתוב מדבר שהזקן ממרא הוא מומחה ונסמך לשבת בסנהדרין, למעט תלמיד שלא הגיע להוראה שאינו נעשה זקן ממרא. [70]
"ממך" - זה יועץ שהזקן ממרא חלק על הבית דין הגדול בענין עיבור השנה שנקרא סוד ועצה.
וכן הוא אומר שמצינו שאצל יועץ כתוב "ממך", שנאמר [נחום א טו] "ממך יצא חושב על ה' רעה יועץ בליעל".
"דבר" - זו הלכה שאף אם חלק עליהם רק בהלכה למשה מסיני הוא נעשה זקן ממרא. [71] "למשפט" - זה הדין שגם בדבר הנלמד הגזירה שוה [72] הוא נעשה זקן ממרא.
"בין דם לדם" - בין דם נדה או דם לידה או דם זיבה אם חלק הזקן ממרא בדין הנוגע לאחד מן הדמים הללו.
"בין דין לדין" - בין דיני נפשות או דיני ממונות או דיני מכות מלקות ארבעים.
"בין נגע לנגע" - בין נגעי אדם או נגעי בתים או נגעי בגדים.
"דברי" - אלו החרמים והערכין וההקדשות שמכך שלא נאמר "דבר ריב" אלא "דברי ריבות" משמע שבא לרבות כשנחלקו בעניני חרמות וערכין וההקדשות שחלין על ידי דיבור הפה.
"ריבות" - זו השקאת סוטה שבאה על ידי ריב שבין הסוטה לבעלה, ועריפת עגלה ערופה שהחלל נהרג על ידי מריבה, וטהרת מצורע שהנגעים באים על ידי ריב של לשון הרע.
"בשעריך" - זו לקט שכחה ופאה שהם לעניים שכתוב בהם "ואכלו בשעריך".
"וקמת" משמע שעד עתה הם ישבו, והיינו מבית דין שהבית דין שהזקן חלק עליהם בעירו צריכים לקום ממושבם הקבוע וללכת לשאול לבית דין שבירושלים.
"ועלית" - מלמד הכתוב שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל [73] שהרי על כל ארץ ישראל נאמר "ועלית". [74]
וכמו כן ארץ ישראל גבוה מכל הארצות ולקמן יתבאר מהיכן למדנו זאת.
"אל המקום" - מלמד הכתוב שהמקום גורם לחייב את הזקן ממרא במיתה, שרק אם הוא המרה את פיהם כאשר הם יושבים במקומם בלשכת הגזית, הוא חייב מיתה, אבל אם הוא מצא אותם מחוץ למקומם, ושם הורו לו, ואחר כך המרה את פיהם, אינו נעשה זקן ממרא.
ודנה הגמרא: בשלמא זה שאמרה הברייתא שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל ניחא שלמדין זאת מדכתיב "ועלית".
אלא זה שאמרה הברייתא שארץ ישראל גבוה מכל הארצות, מנא ליה?
ומתרצת הגמרא: המקור לזה הוא ממה דכתיב [ירמיה כג ז] "לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד: חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם".
הרי לנו שהכתוב נוקט לשון "עליה" על כל הארצות ביחס לארץ ישראל, משום שהיא גבוהה מכולם.
תנו רבנן: זקן ממרא אינו חייב מיתה אלא אם המחלוקת היתה על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: המחלוקת צריכה להיות על דבר שעיקרו מדברי תורה שעיקרו מפורש בתורה ופירושו מדברי סופרים שחכמים פירשו את פרטי המצוה.
רבי שמעון אומר: אפילו אם המחלוקת היא רק על דקדוק אחד מדקדוקי סופרים הוא נעשה זקן ממרא. [75]
ומבארת הגמרא: מאי טעמא דרבי מאיר?
משום דגמר בגזירה שוה "דבר" - דבר", כתיב הכא "כי יפלא ממך דבר למשפט", וכתיב התם בפר העלם דבר של ציבור [ויקרא ד יג] "ונעלם דבר מעיני הקהל" - מה להלן אין מביאין הציבור פר חטאת אלא אם טעו בדבר שחייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, אף כאן בזקן ממרא דוקא דבר שחייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת.
ורבי יהודה טעמו: משום שנאמר בפרשת זקן ממרא "על פי התורה אשר יורוך" משמע שאינו חייב עד דאיכא "תורה" דהיינו שעיקרו מדברי תורה וגם "יורוך" שפירושו מדברי סופרים.
ורבי שמעון טעמו: משום שנאמר בזקן ממרא "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא" משמע בכל אשר יגידו לך אפילו כל דהו אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים.
אמר ליה רב הונא בר חיננא לרבא: תרגמא לי להא מתניתא אליבא דרבי מאיר פרש לי את הברייתא דלעיל לפי דעת רבי מאיר, שאיך יתכן בכל אלו השנויים שם שיהא בהם דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת?
אמר ליה רבא לרב פפא: פוק תרגמא ליה צא ובאר לו! וכך ביאר רב פפא: תחילת הברייתא "כי יפלא" - במופלא שבבית דין הכתוב מדבר.
"ממך" - זה יועץ שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים שהמחלוקת היתה בנוגע לעיבור השנה בכגון המחלוקת דלהלן -
כדתנן במסכת עדויות [ז ז]: הן העידו רבי יהושע ורבי פפייס: שמעברין את השנה כל אדר שעד סוף חדש אדר רשאים בית דין לעבר את השנה ולהוסיף עליה אדר שני, אם ראו שיש צורך בכך.
ומדוע היו צריכים להעיד על כך?
מפני שהיו שאר חכמים שאומרים שרק עד הפורים מעברים את השנה ולא לאחר מכן, [76] * לכן באו רבי יהושע ורבי פפייס והעידו שאפשר לעבר את השנה בכל חדש אדר.
והרי מחלוקת זו נוגעת לאיסור כרת -
דאי להאי גיסא אם הבית דין הגדול פסק כדעת רבי יהושע ורבי פפייס שהשנה מעוברת, למרות שעיברו אותה רק לאחר פורים, והזקן ממרא חולק עליהם, נמצא קא שרי חמץ בפסח שהוא מתיר לאכול חמץ בפסח שהוא איסור כרת, שהרי לפי הוראתו חל הפסח במועד אחר. [77]
ואי להאי גיסא אם הבית דין הגדול פסק להיפך שהשנה אינה מעוברת, והוא חולק עליהם [78] קא שרי חמץ בפסח גם אז הוא מתיר אכילת חמץ בפסח. [79] "דבר" - זה הלכה, זו הלכות יום האחד עשר של ימי הזיבה.
לכל אשה יש מחזוריות של שמונה עשר יום לראיית דם נדתה, שמורכבים משבעת "ימי נדה" ואחד עשר "ימי זיבה".
אשה שרואה דם, אפילו אם ראתה רק טפת דם אחת בלבד, היא טמאה שבעה ימים.
וכן אם נמשכה הראייה במשך שבעה ימים רצופים והפסיק הדם בסוף היום השביעי, היא יכולה לטבול מיד בערב והיא טהורה מיד.
שבעת הימים הללו נקראים "ימי נדה".
כתום שבעת ימי הנדה מתחילים "ימי הזיבה". ימים אלו מוגדרים בתורה "בלא עת נדתה" דהיינו שהאשה אינה רגילה לשוב ולראות בהם דם לאחר שכבר ראתה קודם בשבעת ימי הנדה.
הלכה למשה מסיני שמספר ימי הזיבה הם אחד עשר.
דין ימי הזיבה הוא כדלהלן:
אם האשה ראתה דם יום אחד בלבד באחד מן הימים הללו, היא "שומרת יום כנגד יום", דהיינו שהיא שומרת את יום המחרת בטהרה כנגד יום הטומאה, ואם לא ראתה בו דם, היא טובלת מיד באותו יום והיא טהורה.
[הטבילה יכולה להיות מיד בתחילת היום, מפני שדי בשימור מקצת מן היום בטהרה, אך אם היא תראה שוב דם במשך היום, היא טמאה למפרע והטבילה לא עלתה לה. לכן היא אסורה עדיין לשמש עם בעלה עד הערב].
הוא הדין אם ראתה במשך שני ימים רצופים, היא שומרת את היום השלישי בטהרה וטובלת בו ביום.
בשני האופנים הללו האשה נקראת "זבה קטנה", אך אם נמשכה ראיית הדם במשך שלשה ימים בתוך אחד עשר ימי הזיבה, היא נעשית "זבה גדולה" והיא צריכה לספור שבעה ימים נקיים מדם, ורק ביום השביעי היא יכולה לטבול כדי ליטהר לבעלה. בנוסף היא צריכה להביא קרבן ביום השמיני כדי שתוכל לאכול קדשים ולהיכנס למקדש.
לאחר אחד עשר ימי הזיבה חוזרים שוב ימי הנדה, שאימתי שתראה דם באחד הימים הבאים יתחילו מעתה שבעת ימי הנדה, ולאחריהם יבאו שוב אחד עשר ימי הזיבה, וכן לעולם.
דאיתמר: הרואה דם בסוף ימי הזיבה ביום העשירי -
רבי יוחנן אמר: ראיית היום העשירי דינה כראיית יום התשיעי מימי הזיבה.
ורבי שמעון בן לקיש אמר: ראיית היום העשירי דינה כראיית היום האחד עשר מימי הזיבה.
ומבארת הגמרא: רבי יוחנן אמר: עשירי כתשיעי - מה תשיעי בעי שימור שאם ראתה ביום התשיעי היא צריכה לשמור את יום העשירי בטהרה כנגד יום התשיעי אף עשירי בעי שימור כך אם ראתה ביום העשירי היא צריכה לשמור את יום האחד עשר, למרות שהעשירי אינו ראוי לגרום לידי זיבה גדולה, שהרי גם אם תראה שלשה ימים רצופים היא לא תהיה זבה גדולה, כי היום השלישי הוא כבר בימי הנדה, ואינו ראוי להצטרף לשני הימים הקודמים שהיו בימי הזיבה.
ורבי שמעון בן לקיש אמר: עשירי כאחד עשר - מה אחד עשר לא בעי שימור שאם ראתה ביום האחד עשר היא אינה צריכה לשמור את יום המחרת משום שהוא כבר אינו מימי הזיבה אף עשירי לא בעי שימור שאינה צריכה לשמור את יום האחד עשר כנגדו אלא טובלת בו ביום, משום שלא נאמר דין של "שומרת יום כנגד יום" אלא בראייה שיכולה לגרום לידי זיבה גדולה, ואילו ראיית העשירי אינה יכולה לגרום לידי זיבה גדולה.
ואם נחלקו הזקן ממרא והחכמים בהלכות יום האחד עשר באותה מחלוקת שנחלקו רבי יוחנן ורבי שמעון לקיש, הרי שזה נוגע לאיסור כרת, משום שאם לא תשמור יום כנגד יום, היא נשארת נדה והבועל אותה חייב כרת. [80]
הערות
[70] אין זה כשאר "מופלא שבבית דין" שבכל הש"ס שהוא אב בית דין. תוס' ד"ה במופלא. והרמב"ם בפירוש המשנה מפרש "כי יפלא ממך דבר" משמע שרק מי שלא יעלם ממנו אלא הדבר שאינו מצוי, אבל תלמיד שלא הגיע להוראה הרי הכל אצלו פלא.
[71] דרש "דבר" מלשון דיבור, והיינו הלכה למשה מסיני שלא ניתנה בכתב אלא בדיבור. רש"ש.
[72] שאין לפרש דין ממש שהרי כתוב לאחר מכן בפירוש "בין דין לדין". רש"י.
[73] לא מכל ארץ ישראל שהרי עין עיטם היה גבוה מירושלים כמבואר בזבחים [נד ב] שדוד ושמואל רצו לבנות את בית המקדש שם כיון שהוא גבוה מכל ארץ ישראל, אלא שדרשו מהפסוק "ובין כתפיו שכן" שצריך להיות נמוך מעט כמו הכתפיים שנמוכים מהראש. או שכותלי בית המקדש שהיו גבוהים מאה אמה הגיעו למעלה מגובה של עין עיטם. תוס' ד"ה שבית.
[74] כתב החתם סופר: לכאורה מה שייך ללמוד זה מפסוק שהרי הוא דבר הנראה לעין ונמדד בקנה. ועוד שהאמת אינו כן כידוע לכל בקי קצת במפת העולם? והנה העולם עגול ככדור ובדבר כדורי לא שייך גבוה ונמוך, ובכל מקום שאדם עומד נראה לו שהשמים שעל ראשו גבוהים ובסוף האופק נמוך, והבא משם נראה לו כעולה מתחתית עומק בור, ולא שייך גבוה ונמוך. אך אם יהיה לפנינו כדור עגול ואנו מכירים בו נקודה אחת שממנו נשתת הכדור הזה ומשם התפשט והתרחב ונעשה עגול כמות שהוא, וכל הפיות פונים אליו ויונקים ממנו יניקת חיותם, והוא המרכז האמיתי של הכדור, כי אז ודאי שהוא נחשב הגבוה מכולם, כיון שהעומד שם רואה את הכל מסביב כאילו עמוק ממנו. וזה הכוונה שבית המקדש הוא המקום שממנו נשתת העולם בתחילת הבריאה והוא המרכז והנקודה האמצעית שבכדור, ולכן כל הבא לשם מכל צד שבעולם נחשב לעולה.
[75] כתב הר"ן שאין כוונת רבי שמעון לחייב אפילו על דבר שהוא מדרבנן אלא "דברי סופרים" היינו דבר הנלמד באחד משלש עשרה מידות וסובר רבי שמעון שאין צריך שיהא דבר שחייבים על זדונו כרת כרבי מאיר, וגם לא שיהא עיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים כרבי יהודה אלא אפילו שהמצוה כולה באה מדקדוקי סופרים כגון בתו מאנוסתו שאין לה עיקר כלל בתורה ונלמדת רק מגזרה שווה, כל כיוצא בה אפילו הוא דבר שאין בו כרת חייב בזקן ממרא. ועוד כתב הר"ן שמה שאמרנו בפשיטות שדבר שהוא מדרבנן אין בו חיוב לזקן ממרא, זה רק בדבר שאין בו רק איסור דרבנן, אך באיסור דרבנן שיכול לבא בסוף לאיסור תורה ואפילו לחיוב כרת, כגון שקידש אשה בחמץ משש שעות ולמעלה שאסור בהנאה מדרבנן שקיימא לן שאין חוששין לקידושין, ובא אדם אחר וקידשה שוב, ובא הזקן והתירה לראשון מפני שהוא מתיר את האיסור דרבנן של חמץ משש שעות ולמעלה, בזה צריך עיון, אם נאמר שמאחר ששורש המחלוקת הוא מדרבנן לכן הוא פטור, או שמאחר שלמעשה הדבר נוגע לאיסור כרת הוא חייב? וכתב שנחלקו בזה הרמב"ם והרמב"ן, שדעת הרמב"ם [ממרים ד. א] שהוא חייב, ודעת הרמב"ן בספר המצוות שורש א שהוא פטור. ובקונטרס דברי סופרים [א] הביא את לשון הרמב"ם "וכן אם חלק עליהם בגזירה מן הגזירות שגזרו בדבר שיש בשגגתו חטאת וזדונו כרת, כגון שהתיר החמץ ביום ארבעה עשר בניסן בשעה שישית הרי זה חייב מיתה". וכתב שאמנם הכסף משנה מפרש שטעמו של הרמב"ם משום שהואיל והמקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושין, נמצא שמחלוקת זו היא בדבר שיש בו כרת. אך משמעות דברי הרמב"ם נוטים יותר כפירוש הרדב"ז שם שהכרת אינו בגלל הקידושין אלא בגלל החמץ עצמו. והראיה שלא נקט הרמב"ם איסור הנאה אחר שהוא רק מדרבנן רק חמץ משום שהוא בכרת. ואף שחמץ דרבנן אין בו כרת, סובר הרמב"ם שאין צריך שיהא כרת על הדבר עצמו שנחלקו בו אלא די בכך שהאיסור שייך ונובע מאיסור שיש בו כרת. שלא הכרת גורם אלא האיסור שיש בו כרת, וכיון שחמץ הוא איסור שיש בו כרת הרי אף האיסור דרבנן שבו יש עליו דין זקן ממרא. והרמב"ם לשיטתו שהלאו של "לא תסור" נאמר גם על איסורים שהם מדרבנן, וממילא הזקן ממרא חייב עליהם שהרי "לא תסור" נאמר בפרשת זקן ממרא. ואילו הרמב"ן לשיטתו שלא נאמר "לא תסור" רק על תורה שבעל פה, כגון דברים שנלמדים בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם שהם מדאורייתא, אבל איסורים שמדרבנן אינם בכלל "לא תסור". ועוד הוסיף בתשובה לחזון איש [בסוף הספר קובץ ענינים אות ד] שזה גם טעם הרמב"ם שגם אם הורה הזקן לחומרא, יש עליו דין זקן ממרא [ראה הערה 79], שמאחר שאין צריך שהזקן ממרא יכשיל בהוראתו לעבור על איסור כרת אלא שיחלוק בדבר ששורשו באיסור כרת, אם כן אין מקום לחלק בין חומרא לקולא. וכן כתב בתורת חיים. וראה עוד בקונטרס דברי סופרים שם שביאר מדוע לא הסתפק הרמב"ם בכך שהאיסור דרבנן של החמץ יכול להביא לידי איסור כרת על ידי קידושין, ומדוע היה צריך לומר בגלל איסור הכרת שבחמץ עצמו.
[76] הטעם של חכמים מבואר בגמרא בראש השנה [ז א] שחששו שמאחר שמפורים מתחילים לדרוש בהלכות הפסח כדין שלשים יום קודם הפסח, ושמא לא ישמעו העם לשלוחי בית דין שצריך לאחר את הפסח בחדש, כי הם שמעו מהדרשנים שפסח הוא בעוד שלשים יום, ויבאו לזלזל באכילת חמץ בפסח.
[77] הקשו תוס': הרי גם החכמים שחולקים על רבי יהושע ורבי פפייס מודים שבדיעבד השנה מעוברת, שהרי כל הטעם הוא רק מדרבנן [ראה הערה קודמת]. ואם כן לא התיר הזקן ממרא חמץ בפסח? תוס' ד"ה דאי. וכעין זה הקשה הערוך לנר שהרי אמרו "אתם ואפילו שוגגים אתם ואפילו מזידים" אם כן גם לפי דעת הזקן ממרא שהבית דין טועין על כרחך צריך לשמוע להם, ואיך יגרם שיאכלו חמץ בפסח על ידי הוראתו? ותירץ על פי מה שכתבו תוס' בראש השנה [כא א] ד"ה לוי ש"אתם ואפילו שוגגים" נאמר רק לענין קביעות החדש ולא לענין עיבור שנים.
[78] הקשה בתורת חיים: כשהזקן אומר לעבר את השנה והם אומרים שלא לעבר, כיצד יתכן שהוא "יורה לעשות", הלא לעיבור השנה צריך הסכמת הסנהדרין והנשיא? ותירץ שיתכן באופן שנתנו לו הסנהדרין והנשיא רשות לעבר את השנה. והחזון איש [כג ג] תירץ שיתכן באופן שהם עיברו ולאחר מכן חזרו בהם לפי שהחליטו שאין מעברין אחרי פורים, והוא חולק עליהם ואומר שהוראתם הקודמת נכונה ואין בחזרתם כלום, והשנה מעוברת.
[79] כתב הר"ן: מכאן מוכח שזקן ממרא אינו חייב אלא בהוראה של היתר ולא בהוראה של איסור. ותמה על הרמב"ם שכתב בהלכות ממרים [ד א] שבדבר שזדונו כרת הוא חייב בין אם הוא מתיר והם אוסרים ובין אם הוא אוסר והם מתירים? וכתב שכנראה כוונת הרמב"ם באופן שיוכל לבוא לידי איסור על ידי הוראתו להיתר. [שבכל חומרא יש בה קולא, כגון אם הוא אסר את החלב והם התירו, הרי אם אחד הפריש קרבן על חלב שאכל, לפי הזקן ממרא הקרבן קדוש ואם קידש אשה באותו קרבן היא אינה מקודשת, ואילו לדעת בית דין הקרבן חולין והאשה מקודשת. ואף על גב שצריך שהזקן ממרא "יורה לעשות" [וכשהוא מחמיר הוא מורה שלא לעשות] מכל מקום לא בעינן שיורה לעשות את האיסור עצמו אלא כל שהורה לאסור את החלב הלכה למעשה ועל ידי זה אפשר שיבא לידי איסור כרת הרי הוא חייב מיד. חזון איש כג ב]. ועוד הביא הר"ן בשם הרמב"ן בספר המצוות שורש א שאם הזקן ממרא רוצה להחמיר על עצמו בדבר שהבית דין מקילים, הרי כל עוד שלא הרצה לפניהם את דבריו הוא רשאי להחמיר, אבל לאחר שהרצה את דבריו בפניהם והם ביטלו אותם אסור לו לנהוג איסור בעצמו.
[80] כתבו תוס' שאפילו אם הזקן ממרא יורה כרבי יוחנן שמחמיר, יכול לבא לידי איסור כרת, כגון אם נגעה האשה בככר של תרומה ובא אחד וקידש בו את האשה, שלפי רבי יוחנן הככר טמא ואינו שוה פרוטה כיון שאינו ראוי אלא להסקה. נמצא שהוא מתיר אשת איש לעלמא. תוס' ד"ה ורשב"ל.
כבר ביארנו במשנה שאין זה נעשה זקן ממרא אא"כ הוא חכם ומומחה והוא שאמרו כי יפלא במופלא שבבית דין ואין פירושו הגדול שבהם אלא למעט את התלמידים שלא הגיעו להוראה ר"ל שלא נסמכו ומופלא האמור כאן פירושו שהוא מן הסמוכים וכן ביארנו במשנה שאינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ולא סוף דבר שגוף הענין שהוא חולק בו יהא בו כרת או חטאת אלא אף אם היא הוראה המביאה לידי כך כיצד הרי שנחלוקו בעבור שנה הוא אומר שאין מעברין אלא עד הפורים והם אומרים כל אדר ואפילו לא נמלכו לעבר קודם הפורים וקראו מגלה כמו שביארנו הרי זה חייב שהרי חשבונו מביא לידי אכילת חמץ בפסח ואין חלוק במחלקותיו בין שהוא מחמיר בין שהוא מיקל שמ"מ מקדים הפסח או מאחרו וכן בעבור חדש אם נחלק במה שהעידו על שני אדרים שאין מקדשין אותן אלא בלילי עבוריהן והרי מקדים בפסח יום אחד או מאחרו יום אחד:
כבר ידעת בנדה מן התורה שכל שהתחילה לראות טמאה שבעה בין שתראה כל השבעה בין שלא תראה אלא יום אחד וכל שפסקה בשביעי קודם שקיעת החמה טובלת לערב אחר צאת הכוכבים שהנדה צריכה להשלים שבעה בנדתה והוא שאמרו עליה שטבילתה בלילה ומשמשת בלילה עצמה ולסוף שבעת ימים אלו נכנסין אחד עשר יום שבין נדה לנדה והעשרה מהם נקראים ימי זיבה מן התורה ויום אחד עשר היה ראוי להיות תחלת נדה אלא שמהלכה למשה מסיני הוא מתחבר עם ימי זיבה וכיצד הוא דינם אם ראתה ראשון מהם שהוא יום שמיני לנדתה ופסקה בערב שומרת כל אותה הלילה ומחרתו עד הנץ החמה וטובלת אחר הנץ החמה ומשמשת בלילה אם לא ראתה אחר טבילתה וכן אפילו ראתה שנים רצופין שומרת שלישי ואם ראתה שלשה רצופין נעשית זבה גדולה לספירת שבעה ולקרבן עד שתטבול זהו חשבון עשרה של עיקר המנין שלשה לראיות רצופות ושבעה לנקיים וכל זמן שלא ראתה שלשה רצופים בתוך אחד עשר ימים אלו שומרת יום כנגד יום או יום כנגד שנים ויום אחד עשר אינו צריך שמור שהרי יום שנים עשר אינו מכלל זה אלא מותרת לשמש לערב שהוא שנים עשר ואם ראתה למחר מונה ימי נדה ואפילו ראתה עשירי ואחד עשר ויש מחמירין בזה בקצת חבורי חכמי צרפת ואינו נראה:
ומ"מ עשירי נחלקו בו ר' יוחנן וריש לקיש ר' יוחנן אומר עשירי כתשיעי מה תשיעי צריך לשמור עשירי שהרי ראוי להצטרף לזיבה גדולה אם תראה תשיעי ועשירי ואחד עשר אף עשירי צריך לשמור אחד עשר אע"פ שאין כאן עוד צירוף לזיבה גדולה הואיל ויש כאן עדין תחום זיבה של תורה ואינה משמשת ליל שעבר עשירי אלא שומרת וטובלת ביום אחד עשר ומשמשת בלילה שמחרתו שנים עשר ולר' שמעון בן לקיש אינו צריך שמור ומשמשת ליל שמחרתו אחד עשר ונמצא לר' יוחנן שהלכה זו של יום אחד עשר הלכה אחת היא ר"ל שבדבר אחד נחלק מימים שלפניו והוא שאינו צריך שמור אבל מ"מ נעשה הוא שמור לעשירי כשאר הימים שלפניהם ולריש לקיש שתי הלכות יש בו אחת שאינו צריך שמור והשנית שאינו נעשה שמור לשלפניו ר"ל שאף העשירי אע"פ שהוא מעיקר חשבון תורה אינו צריך שמור הואיל ואינו ראוי להצטרף לזיבה גדולה ולמדת שכל שהולכת על סדר זה יש בין פתח נדה לפתח נדה שמנה עשר יום שבעת ימי נדה הראשונים ואחד עשר שבין סוף נדתה לתחלת נדתה הא כל שהיא זבה גדולה אינה חוזרת לעולם לפתח נדתה עד שתספור שבעה נקיים אפילו ראתה תשיעי ועשירי ואחד עשר אינה חוזדת לימי נדה עד שתספור שבעה נקיים וכל שספרה שבעה נקיים כל יום שתראה הוא תחלת נדה ר"ל שאם ראתה אחר ימי נדה בתחלת אחד עשר יום ראשון ושני ושלישי ופסקה וספרה שבעה נקיים ונמצא שכלו עשרה הרי יום אחד עשר שהוא מימי זיבה הוא תחלת נדה ואע"פ שלשון גדולי המחברים יראה לך כחולק על מקצת דברים כונתם כך היא אלא שהם קורין לדברים אלו עקירת וסת ומ"מ לענין פסק אינך צריך לדברים אלו שהרי בנות ישראל החמירו על עצמן לעשות עצמן בכל ראייותיהם זבות גמורות כמו שבארנו בברכות ולא ביארנו אלא להדריך המתלמד לצרף חשבון זה עם מה שכתבנו בנדה דבנות ישראל במסכת ברכות ולענין זקן ממרא שאם נחלק על חבריו בזו אם הוא מיקל יש בה זדון כרת ושגגת חטאת ואם הוא מחמיר מחייב הבועלה בשוגג קרבן וכשהפריש מעות לקרבנו וקדש בהן את האשה יצא לדבריו שאינה מקדשת:
גמרא אלא אמר רב פפא בעדי מכירה כולי עלמא לא פליגי כו'. נ"ב ותימה לאוקימתא דרב פפא מנלן דחזקיה סבירא ליה כר' עקיבא דלמא אף הוא ס"ל כרבנן דאמרי דבר ואפילו חצי דבר והא דעדי גניבה אין נהרגין משום דיכולין לומר להלקותו באנו דס"ל עדי גניבה לוקין משא"כ לר"י דס"ל אינן לוקין ואין לומר בהא תליא דאי הוה ס"ל לחזקיה אפילו חצי דבר א"כ לפעמים הן נהרגין בענין שאין יכולין לומר להלקותו באנו כגון שהתרו בו עדים אף למיתה וכמו שפירשו התוס' ואם כן הוה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין שהרי לפעמים נהרגין אלא ודאי משום דלעולם אין נהרגין משום חצי דבר זה אינו דמאן לימא לן דלקי מלא תענה דלמא לקי משום כאשר זמם לחוד וקושיא זו ליכא לאקשויי על סתמא דתלמודא דקאמר לעיל תסתיים דחזקיה הוא דאמר לוקין דאי ר"י כיון דאמר דנהרגין הוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין כו' ומאי פריך שמא לוקים מכאשר זמם והוא נמי לקי היכא דלא בעי עדי מכירה ואי לא הוזמו אז אפילו נהרגים זו אינו קושיא דאי סבירא ליה לר"י דלוקין לא היו נהרגים מתוך שיכולים לומר להלקותו באנו אלא דסבירא ליה דאין לוקין משום דניתן לאזהרת מיתת בית דין וא"נ לא לקי מהאי טעמא ואף דריהטא דתלמודא לא משמע הכי שהרי דייק איפכא דאי סבירא ליה דנהרגין לא הוי לקי משום דהוי לאו הניתן כו' אין חשש בזה דלא קפיד כולי האי ומאחר דעיקר הטעם לפי המסקנא דאין לוקין משום דניתן לאזהרת מיתת בית דין מש"ה פריך נמי כיון דאמר נהרגין אמאי לוקין כו' אבל סוף סוף קשה מנלן אליבא דחזקיה דלא ס"ל אפילו חצי דבר ואפילו הכי לוקין ואין נהרגין משום שיכולין לומר להלקותו באנו וי"ל משום דס"ל מאחר דאמר חזקיה סתמא אין נהרגין משמע בכל ענין בין התרו בו בין לא התרו בו והיכא דלא התרו בו כלל פשיטא שאין יכולין לומר להלקותו באנו ואפ"ה אין נהרגין ואמאי אי לאו משום דס"ל כר' עקיבא ומשום חצי דבר ולדעת התוס' שפירשו בחד שינויא דאף רבי יוחנן לא איירי אלא בהתרו בו למיתה א"כ צ"ל דטעמא דחזקיה משום חצי דבר ואז לא קשה כלל ואין לומר מאחר דחזקיה איירי בכל ענין אם כן עדי מכירה למה נהרגין לפי שעדי גניבה יכולים לומר להלקותו באנו הלא כשלא התרו בו אין יכולים לומר להלקותו באנו כדפריש לק"מ דחזקיה לא קאמר להדיא דעדי מכירה נהרגין אלא דתלמודא קאמר דמודה בעדי מכירה שנהרגים כו' דהיינו בכהאי גוונא כשיכולים לומר להלקותו באנו אבל דבריו שאמר להדיא מסתמא איירי בכל ענין ודו"ק היטיב (עיין במהרש"א):
רש"י בד"ה דברי ריבות ה"ל למיכתב דבר ריב כו' כצ"ל:
בד"ה זה צ"ל זו השקאת סוטה כצ"ל:
בד"ה זה צ"ל זו לקט כו':
בד"ה אשר העלה וגו' מכל כצ"ל:
בד"ה הילכתא כו' לנידה דקי"ל כו' האחרון ר' יוחנן כו' כצ"ל והד"א:
גמרא דבר זו הלכה. נראה דדריש דבר לשון דבור והיינו הל"מ שלא ניתנה בכתב אלא בדבור:
שם בשעריך זו לקט שו"פ. נראה דעוקרין לקרא מפשטיה לגמרי ולכן נוהג דין ז"מ אף בח"ל עי' בגמרא ספ"ק דמכות:
שם וקמת מב"ד. עי' פירש"י. ואולי יליף זה מן ויקם מתוך העדה עי' לעיל (פב סע"א
שם דכתיב לכן כו' לא יאמר כו'. עי' הגהת הגרי"פ אכן בירמיה (יו יד) כתיב ולא יאמר כו' אך בשינוי לשון קצת מהאמור כאן. ועי' בספ"ק דברכות דהביאו ג"כ קרא דולא יאמרו המאוחר והרי"ף בע"י שם הרגיש בזה:
רש"י ד"ה כדתנן הם העידו. אי בפלוגתא כו'. כצ"ל:
רש"י ד"ה שמעברין (בסופו). יעברוה. כצ"ל:
רש"י ד"ה הלכתא אחד עשר. ואם ראתה ג"י כו' ולטבילת מים חיים. עי' שבת (סה ב) בפירושו שדחה זה מתוספתא חומר בזב מבזבה כו' וזבה אינה טעונה מים חיים. ונראה להגיה כאן ולספירת ז' נקיים:
בגמ' בין דם לדם בין דם נדה: בנדה (דף י"ט ע"א) יליף מזה דאיכא דם טהור באשה וק"ק מנ"ל דלענין אשה קאי דלמא איירי לענין טומאה דבחולין (דף ל"ג ול"ד) פליגי תנאי במיני דמים אי מכשירים לקבל טומאה או לא וכן דלמא פליגי לענין דם שבשלו או שמלחו דחייב לשיטת הרמב"ם וזעירי ס"ל במנחות (דף כ"א ע"א) דאינו עובר אלמא דלדעת הרמב"ם יש פלוגתא בזה ודלמא בהא פליגי וי"ל:
מ"ט דר' מאיר גמר דבר דבר: ק"ק הא גבי צבור גופא דלא מחייבי רק אדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת לא אתיא רק מהיקשא לדידן דמצרכינן עליה לעריות כמבואר בהוריות (דף ח' ע"א) וא"כ ה"ל דבר הלמד בהיקש שאין חוזר ומלמד בגז"ש ואף דהלמד הוא חולין ובחולין למדין למד מלמד הא המלמד קדש הוא ואכתי קשיא למ"ד בזבחים (דף נ"א ע"א) דבתר מלמד אזלינן וכה"ג הקשו התוס' לעיל (דף מ"ב ע"ב) ע"ש ודוחק לומר דר"מ ס"ל כרבי שם דמפיק צבור מגז"ש דעלי' וה"ל דבר הלמד בגז"ש שחוזר ומלמד בגז"ש וי"ל לפמש"כ התוס' בזבחים (דף מ"ח ע"א) דבכה"ג לא מקרי דבר הלמד בהיקש שאין חוזר ומלמד כיון דבלא היקש ג"כ ידעינן דחייב על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת דהא הכל הוי בכלל כי יפלא ממך דבר וכן גבי צבור הוי הכל בכלל וההיקש לא בעי רק למעט ע"ש:
עד דאיכא תורה ויורוך: עיין בר"ן דגם ר"י מודה דחייב בדבר שזדונו כרת רק דמרבה מתורה ויורוך גם מידי אחריני וק"ק כיון דר"י ע"כ ג"כ ס"ל לגז"ש דדבר דבר גבי זקן ממרא דמצרכינן להא דדרשינן לעיל (דט"ז ע"א) וכן להא דדרשינן בהוריות (דף ד' ע"א) לתירוץ רב אשי שם ובכולהו ודאי לא פליג ר"י א"כ מנ"ל דתורה ויורוך אתי לרבות גם שאר דברים שאין חייבים על זדונם כרת דלמא גז"ש דדבר דבר גם להך דר"מ אתי ותורה ויורוך לא אתי למעט רק דאבתו מאנוסתו לא מיחייב דהתם אף דהוי זדונו כרת וש"ח מכ"מ תורה ויורוך לא הוי ומה"ט לא הביא גם הרמב"ם בתו מאנוסתו בה' ממרים דהיינו משום דפסק כר"י וכמש"כ הר"ן:
ואי להאי גיסא קא שרי חמץ בפסח: ק"ק הא אמרינן בר"ה (דף כ"ה ע"א) בין שקדשו ב"ד בזמנו בין שקדשו שלא בזמנו אין לנו מועדות אלא אלו וכן דרשינן אתם אפילו שוגגין אפילו מוטעין אפילו מזידים וא"כ גם לפי דעת הזקן ממרא דהב"ד טעו ע"כ צריך לשמוע לב"ד ואיך שייך להתיר חמץ בפסח ע"י הוראתו וכעין מה שהקשו התוס' וי"ל ע"פ מש"כ התוס' (שם דכ"א ע"א) דלא שייך אתם אפילו שוגגין רק לענין קביעת החדש ולא לענין קביעת שנה אף דלא כתיב גבי חדש רק גבי מועדים והביאו ראיה מחזקיה ע"ש וצ"ע לפי מש"כ שם לשיטת הרמב"ן:
ברש"י בד"ה דברי ריבות. ה"ל למיכתב דברי ריב: ק"ק הא בכולהו ע"כ דריש ממשמעות דקרא בלא יתור ולמה פירש רש"י הכא דמכח יתורא קדריש מדהוי מצי למיכתב דבר ריב וי"ל דכיון דכל היכא דכתיב לשון יחיד דריש לשון יחיד כגון ממך זה יועץ דבר זה הלכה למשפט זה הדין ורק גבי דם דין ונגע דריש רבים משום דכתיב ב' פעמים בין דם לדם בין דין לדין בין נגע לנגע וא"כ גבי דברי ריבות דלא כתיב כן לא ה"ל לדרוש רק חד ולמה קדריש מדברי חכמים וערכין והקדשות ומריבות סוטה ועגלה ומצורע ולכן פירש רש"י דהתם ג"כ מכח יתורא קדריש רבים מדהוי מצי למיכתב דבר ריב ומבשעריך דריש רבים משום דבכולהו כתיב כמו שפירש רש"י גופא לקמן:
בד"ה זה לקט שכחה. שהן לעניים שכתוב: היינו לפי מה דדרשינן בפ"ה דמעשר שני מלגר וליתום ולאלמנה זה לקט שכחה ופיאה ומ"ע וא"כ הא דכתיב שם ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך הוי ג"כ לקט שכחה ופאה בכלל:
ד"ה וקמת. מבית דין שיושבין במקום הקבוע להם: הכי קאמרינן בשבת (דף י'):
בד"ה מלמד שבית המקדש. שאין ירושלים גבוה ממנה: ק"ק מנ"ל דירושלים גבוה דלמא רק בית המקדש ששם היו יושבין סנהדרין וי"ל דלרש"י הוקשה קושית התוספות לעיל (דף י"ד ע"ב) דאיך דרשינן המקום דהכא אביהמ"ק הא גבי מעשר הוי ירושלים ולכן סובר רש"י דבאמת הוי ירושלים והא דממעטינן מצאן בבית פגאי והמרה עליהן היינו מדכתיב קרא בתרא מן המקום ההוא אשר יבחר ה' וזה מדויק בלישנא דמתניתן דלעיל דקאמר באין לב"ד הגדול שבלשכת הגזית שממנו יצאה תורה לכל ישראל שנאמר מן המקום ההוא אשר יבחר הרי דנקטה מתניתן קרא בתרא משום דקרא קמא איירי בירושלים דקאמר קרא מן שעריך תעלה לשם ומדכתיב עוד קרא יתירא דאל המקום וגו' דרשינן מניה דבתוך המקום דהיינו ירושלים יורוך מן המקום אשר יבחר ה' והיינו בית המקדש ואף דהך מלמד שהמקום גורם דממעטינן מניה מצאן בבית פאגי מאל המקום קדריש היינו משום דבכל מקום נקט הש"ס דרשה הפשוטה קודם כמש"כ התוס' במ"ק (דף ז' ע"א) אבל לעולם עיקר דרשה לא אתיא רק ממן המקום ההוא דאל המקום בירושלים איירי והא דמוכח דבית דמקדש גבוה היינו כיון דכתיב ועלית א"כ ירושלים גבוה משאר א"י וביהמ"ק בירושלים על הר הבית היה וגבוה מכל העיר כדאמרינן פ"ה דסוכה לא היה חצר בירושלים שאינה מאיר מאור בית השואבה משום דבית המקדש גבוה מכל ירושלים א"כ פשיטא דביהמ"ק גבוה מכל א"י. זהו נלפע"ד כוונת רש"י הכא ובזה מובן גם מש"כ בזה בזבחים (דף נ"ד ע"ב) ע"ש:
ד"ה שהיו אומרים. דתניא שואלין בהלכות הפסח: גם לעיל (דף י"ב ע"ב) אמרינן כן דא"ל רבא לר"נ מכדי מפורים לפסחא תלתין יומין הוי כו' ע"ש וכבר העירו התוס' וגם בר"ה דאמתניתן דעדיות ה"מ לאקשויי ולפענ"ד י"ל דאמתניתן לא היה אל להקשות די"ל דמתניתן כרשב"ג דאית ליה בפסחים (דף ו' ע"א) דב' שבתות בלבד דורשין דהיינו מר"ח ניסן וא"כ בכל אדר ליכא עדיין חששא דאתי לזלזולי בחמץ אבל אר"נ פריך שפיר דהא אנן כרבנן ס"ל וא"כ איכא חששא ועוד הרי ר"נ איירי ביום שלשים של אדר ובאותו יום גם לרשב"ג דורשין דאי ליכא עבור ע"כ באותו יום הוא ר"ח ניסן דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר:
בד"ה הלכתא. ולטבילת מים חיים: א"ל הא זבה לא צריכה מים חיים די"ל דרש"י בשיטת הי"מ קאי שהביא בנדה (דף ס"ד ע"א) ובשבת (דף ס"ה ע"ב) ע"ש. ובספרי ערוך לנר בנדה שם הארכתי לפרש שיטת רש"י בענין זבה שצריכה מ"ח:
בד"ה עשירי ר"י אמר. דהיכא דלא ראתה ג' רצופין: אבל אי ראתה ג' רצופין לא הוי י"ב תחלת נדה עד אחר שספרה ז' נקיים ובזה רש"י לשיטתו אזיל שכן פירש בפ"ב דערכין אבל לדעת הרמב"ם לעולם הוי אחר י"א דזיבה ז' דנדה בין ראתה בין לא ראתה. עיין בטור יו"ד ריש הל' נדה:
בד"ה ור"ל אמר. על שומרת יום כנגד יום חייב כרת: הך לא משכחת רק היכי דשמשה בלילה שאחר עשירי דאי ביום י"א הרי עבדה שימור קצת ולא מיחייבה גם לר"י אפילו בתוך י"א יום בלא ראתה לבסוף כמבואר בנדה (דף ע"א ע"א) ואי ראתה אחר ששמשה ודאי גם לר"ל חייב כיון דסותר את הטבילה אף דלא בעי שימור וכן מה שכתבו התוס' דנגעה בככר של תרומה ע"כ איירי דנגעה בלילה שאחר עשירי וקדש אשה ביום י"ב דביום י"א הוי מגען ובעילתן תלוין גם לר"ל שמא תראה עוד ותסתור טבילתה כמבואר שם:
בתוספות ד"ה דאי להאי גיסא. וכיון דאם עברוהו כ"ע מודו: פי' דאם הם אמרו שלא לעבר והוא אמר לעבר ע"כ ב"ד הגדול מודים לו דלפי דעתו מעובר א"כ לא קא שרי חמץ בפסח ועיין בת"ח שיישב תמיהת התוס' ולפענ"ד תי' תמוה שהוא הביא ממה שהקשה רבא והרי ר"נ השיב לו דמידע ידע דבחושבנא תליא מילתא הרי שבדיעבד לא חיישינן משום אתי לזלזולי בחמץ לבטל העבור:
בד"ה ורשב"ל אמר. וא"ת ולרשב"ל: ואפשר לומר דרשב"ל באמת לא מוקי לברייתא דלעיל כר"מ דהלכה הוא רק דוקא בדיני נדה דזדונו כרת אלא בשאר מצות דהלכה למשה מסיני הם ובלא"ה לר' יהודה לא דרשינן הנך דרשות דלעיל כמש"כ התוס' לקמן (דפ"ח ע"ב):
גמ'. וקמת מבית דין, ועלית מלמד שבית המקדש גבוה מארץ ישראל, וארץ ישראל גבוה מכל הארצות. אל המקום מלמד שהמקום גורם.
והנה שיטת התוס' (דף יד: ד"ה מלמד שהמקום גורם) דסנהדרין הן במקומן דוקא כשיושבין בלשכת הגזית שהיא סמוכה למחנה שכינה, ולדבריהם ניחא הא דאמרינן בברייתא "וקמת ועלית מלמד שביהמ"ק גבוה מכל א"י אל המקום מלמד שהמקום גורם" דב"ד הגדול הן במקומן רק כשהן יושבין בלשכת הגזית שבביהמ"ק, דהוא המקום הגבוה שבא"י ואזי מתקיים הקרא "וקמת ועלית אל המקום", דעולה לביהמ"ק ללשכת הגזית שהיא על ראש ההר במקום הכי גבוה שבירושלים. אך יש להעיר דלפי שיטת הרמב"ם הסנהדרין הגדול הן במקומן כשהן יושבין בכל מקום בהר הבית ולא רק כשהן בלשכת הגזית, דכתב הרמב"ם (פ"א מהל' סנהדרין ה"ב) וז"ל קובעין בתחלה בית דין הגדול במקדש, והוא הנקרא סנהדרי גדולה ומניינם שבעים ואחד עכ"ל, והגר"מ זצ"ל ביאר דכוונת הרמב"ם במש"כ "במקדש" היינו בהר הבית583. ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' ממרים ה"ז) וז"ל מצאן חוץ למקומן והמרה עליהן פטור, שנאמר וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם לו מיתה עכ"ל, וביאר הגר"מ זצ"ל דר"ל שאם הסנהדרין אינן יושבין בהר הבית והמרה עליהם הריהו פטור, דהמקום גורם, אבל אם יושבין בהר הבית מחוץ ללשכת הגזית חשיב שב"ד יושבין במקומן וחל דין מקום גורם וחיוב זקן ממרא. ולפי"ז י"ל דהרמב"ם סובר ד"וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה'" היינו להר הבית, וא"כ קצת צ"ע למה קתני כאן בברייתא של דיני זקן ממרא שביהמ"ק היה גבוה מכל א"י, והרי אינו צריך לעלות למקום הכי גבוה בא"י כדי לדון בפני הסנהדרין הגדול במקומן, דכל מקום בהר הבית חשיב מקומן. ומלשון הברייתא משמע קצת כדברי התוס', דמקומן היינו בדוקא כשהן יושבין בלשכת הגזית שהיא בעזרה על ראש ההר במקום הכי גבוה שבהר הבית.
גמ'. תנו רבנן: זקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.
א
ביסוד החיוב דזקן ממרא
עיין בתוס' (ד"ה דאי להאי גיסא קא שרי חמץ בפסח) וז"ל תימה הא מ"ד עד הפורים מודה דאם עברוה אחר הפורים מעוברת דדוקא בניסן הוא דאמר בפרק קמא (דף יב: ושם) זה ניסן ואין אחר ניסן, אבל מאן דאמר עד הפורים מדרבנן בעלמא הוא דאסור כדמפרש בפרק קמא דר"ה (דף ז. ושם) מ"ט דמ"ד עד הפורים כיון דאמר מר שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח ל' יום אתי לזלזולי בחמץ וכיון דאם עברוה כ"ע מודו דמעוברת לא קא שרי חמץ בפסח עכ"ל. והנה תוס' הקשו דכיון דלכו"ע אם עיברו את השנה לאחר פורים חל העיבור וא"כ לא קא שרי חמץ בפסח ולמה מתחייב משום זקן ממרא והרי לא יבוא לידי עבירת איסור כרת של אכילת חמץ בפסח, דהרי חל העיבור.
ויש לתרץ דישנן ב' דינים בחיוב זקן ממרא בהוראה בדבר שזדונו כרת: א) כשחולק בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, כלומר שחולק על ענין שיש בו כרת ושגגתו חטאת, ב) כשחולק בדבר שיכול לבוא לידי איסור כרת אפילו ע"י כמה גלגולים, וכן מבואר מדברי הרמב"ם (פ"ד מהל' ממרים ה"א – ה"ב) וז"ל זה שחלק על בית דין הגדול בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, בין שהיו הן אוסרים והוא מתיר בין שהיו הן מתירין והוא אוסר הרי זה חייב מיתה וכו', אחד שנחלקו בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, או שנחלקו בדבר המביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, כיצד נחלקו באשה זו אם היא ערוה אם לאו, אם מראה דם זה מטמא באשה או לא, אם זו טמאה לידה או לא, אם זו זבה או לא, אם חלב זה אסור או מותר, וכל כיוצא באלו הרי זה חולק בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, וכיצד דבר המביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת כגון שנחלקו בעיבור שנה אם מעברים עד הפורים או בכל אדר הרי זה חייב שזה מביא לידי חמץ בפסח, וכן אם נחלקו בדין מדיני ממונות או במנין הדיינין שדנין דיני ממונות הרי זה חייב, שהרי לדבריו של זה שאומר שזה חייב לזה כל שנטל ממנו כדין נטל וע"פ בית דין נטל, ולדבריו של זה שאומר פטור או שאמר שאין אלו ראויין לדון כל שנטל גזל הוא בידו ואם קדש בו אשה אינה מקודשת, ולדברי האומר שלו נטל הבא עליה במזיד ענוש כרת בשוגג חייב חטאת ונמצא הדבר מביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, וכן אם נחלקו בדיני מכות אם זה חייב מלקות או אינו, או שחלק במנין הדיינים שלוקין בפניהם הרי זה חייב שהרי לדברי האומר אינו לוקה חובלין הם בו וחייבין לשלם וכל שיטול מהן כדין נוטל, ולדברי האומר בן מלקות הוא כל שיטול מהן גזל הוא בידו ואם קדש בו אשה אינה מקודשת. וכן אם נחלקו בערכין או בחרמין אם זה חייב ליתן או אינו הרי זה חייב, שהרי לדברי האומר אינו חייב ליתן אם לקחו ממנו הרי זה גזל והמקדש בו אשה אינה מקודשת, וכן אם חלק עליהן בפדיון קדשים אם נפדו או לא נפדו הרי זה חייב שהרי לדברי האומר אין זה פדיון אם קדש בו אשה אינה מקודשת, וכן אם נחלקו בעריפת העגלה אם אלו חייבין להביא או לא הרי זה חייב, שהרי לדברי האומר חייבים להביא הרי היא אסורה בהנאה והמקדש בו אשה אינה מקודשת, וכן אם נחלקו בערלה, וכן אם נחלקו בלקט שכחה ופאה אם זה לעניים או לבעל הבית הרי זה חייב, שהרי לדברי האומר לבעל הבית הרי זה גזל ביד העני ואם קדש בו אשה אינה מקודשת, וכן אם חלק עליהן באב מאבות הטומאה כגון נגעי בשר או נגעי בתים או נגעי בגדים הרי זה חייב, שהרי לדברי האומר טהור מותר להכנס במקדש לאכול קדשים, ולדברי האומר טמא אם נכנס או אכל במזיד ענוש כרת ובשוגג חייב חטאת, וכו', וכן כל כיוצא בזה צריכין לבדוק ולחקור אם היתה מחלוקת זו מביאה לידי דבר זה ודבר זה מביא לידי דבר שני אפילו אחר מאה דברים אם יבוא בסוף לדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, בין שהיה הזקן מיקל והן מחמירין בין שהיה הוא מחמיר והן מקילין חייב עכ"ל. ומבואר דיש חיוב זק"מ משום שמורה הוראה בדבר שע"י כמה גלגולים יבוא לידי חיוב כרת.
והנה עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' ממרים ה"א) שכתב וז"ל וכן אם חלק עליהם בגזרה מן הגזרות שגזרו בדבר שיש בשגגתו חטאת וזדונו כרת, כגון שהתיר החמץ ביום ארבעה עשר בניסן בשעה ששית, או אסרו בהנאה בשעה חמישית, הרי זה חייב מיתה עכ"ל. ומבואר דאע"פ שחמץ בערב פסח בשעה ששית אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן מ"מ זקן המורה הוראה כנגד סנהדרין הגדול ופסק שהחמץ מותר בהנאה חייב משום זקן ממרא, ואע"פ שאין זה הוראה שיבוא לידי מכשול של איסור כרת בפועל, דהרי לא הזכיר כאן הרמב"ם דחייב משום שיצא מזה מכשול לענין קידושין וכגון שקידש אשה עם חמץ לאחר שש שעות בערב פסח ואח"כ קידשה אדם שני בכסף, דלדברי הזקן חלו הקידושין לראשון ואילו לפי ב"ד הגדול לא חלו הקידושין והיא מקודשת לשני, ומשמע מהרמב"ם דחל חיוב משום שההוראה חלה כלפי חמץ שהוא דבר שיש בו חיוב כרת. ולפי דברי הרמב"ם יש ליישב קושיית התוס' דלא בעינן שיבוא לידי מכשול של חיוב כרת בפועל אלא דהוראה זו נוגעת לדבר שעצם ענינו ואיסורו הוי איסור כרת.
ונראה דיש להוסיף ביאור בזה, דעיקר החיוב דזקן ממרא אינו מפאת מעשה העבירה שנעשה מחמת הוראתו, אלא יסוד חיובו הוא מפאת ההמראה כנגד חכמי הסנהדרין, דהנה עיין ברמב"ם (פ"א מהלכות ממרים ה"ב) שכתב וז"ל כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ואין לוקין על לאו זה מפני שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שכל חכם שמורה על דבריהם מיתתו בחנק שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון וגו', אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות, כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן, והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סובר דיש מצוה עשה ול"ת מה"ת לשמוע לתקנות וגזירות ומנהגים שמדרבנן. והקשה עליו הרמב"ן (השגות הרמב"ן לספה"מ שורש א') וז"ל שדברי סופרים חלוקים הם בכל דיניהם מדברי תורה להקל באלו ולהחמיר באלו, ואם היה העובר על דבריהם או שאינו מקיים מצות שלהם עובר על עשה ועל ל"ת היה חומר גדול בהם ולא היו ראויים לקולות הללו עכ"ל. ועיין בקרית ספר (והובאו דבריו בלח"מ שם) שתירץ וז"ל ואומר אני שאין כוונת הרב ז"ל שהעושה הדבר שאיסורו מדרבנן שיהיה עובר על עשה דעל פי התורה אשר יורוך ועל לאו דלא תסור, אלא בעשה הוא להודות ולהאמין על מה שיגזרו ויתקנו שהוא חייב לעשותו, וכמו שכתב (פ"א מהל' ממרים ה"א) וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהם ולישען עליהן, וכן הלאו הוא שלא לחלוק עליהן במה שיורו אפילו בגזרות, וכמו שכתב כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר וגו' שרוצה לומר כל מי שאינו עושה כהוראתן אלא שחולק על עיקר הוראתן, וכמו שכתב אחר כך מצות עשה לשמוע להם והעובר על כל אחת מהן עובר בלא תעשה וכו', שנראה שהמצוה היא השמועה שהיא ההודאה וההוראה, והלאו הוא מה שהוא הפך זה שאינו מודה לדבריהם וחולק עליהם, וזה נקרא עובר בענין זה על לאו זה, אבל מי שעובר על דבר שהוא מדרבנן להנאתו או לתועלתו או לתאבון בין בשוגג בין במזיד הרי הוא עובר על דברי חכמים והוא פורץ גדר ישכנו נחש ואינו עובר על לאו ועשה, שאם הוא עובר הרי כל דברי חכמים הם כדברי תורה ממש וכמו שהקשה עליו הרמב"ן ז"ל, וכו', אבל לא יהיה עובר על לאו ועשה זה כי אם בהיותו חולק ומכחיש עיקר הדבר שדרשו או שלמדו או שגזרו שאינו אמת אצלו, ואם מורה לעשות כדבריו יהיה זקן ממרא עכ"ל. ומבואר מדברי הקרי"ס דהרמב"ם סובר דהעובר על איסור דרבנן עובר בלאו דלא תסור רק באופן שממרה וחולק על הסמכות של החכמים להורות הוראתם, ואילו אם עבר להנאתו ולתועלתו אינו עובר בלאו דלא תסור. ויש לומר דמשו"ה דקדק הרמב"ם בלשונו וכתב (פ"א מהל' ממרים ה"א) "כל מי שאינו עושה כהוראתן אלא שחולק על עיקר הוראתן וכו' עובר בל"ת", ולא כתב ד"מי שאינו עושה כתקנתם וגזירותיהם עובר בלא תעשה". וי"ל דהביאור בזה הוא דהלאו דלא תסור היינו משום ההמראה שחולק על הוראת הסנהדרין וסמכותם להורות ומורה לאחרים שלא לשמוע להוראת הסנהדרין, ולא משום שעבר על תקנתם ועבר על עבירה מדרבנן, וכדביאר הקרית ספר. ונראה דמשו"ה אם המרה על ב"ד הגדול בדבר שענינו כרת הרי הוא מתחייב משום זקן ממרא, ולא בעינן שיעשה עבירת כרת בפועל.
ובאמת אף מדברי הרמב"ן בספה"מ (בהשגות הרמב"ן שורש א') משמע דיסוד גדר הלאו דלא תסור הוא ההמראה והמרידה בדברי החכמים, שכתב וז"ל אבל הגזירות והתקנות שעשו חכמים למשמרת התורה ולגדר שלה אין להם בלאו הזה אלא סמך בעלמא, ואין בהם דין המראה כלל. וכ"ש שהממרה בהם ועובר באחת מהן על דעת שהוא עושה איסור שאינו עובר בלאו הזה, ואינו בכלל דין פרשה זו כלל, לפי שהיא כולה עונש הממרים ולא החוטאים עכ"ל. ומבואר דהרמב"ן חולק על הרמב"ם שסובר דהעובר על איסור דרבנן עובר על לאו דאורייתא דלא תסור, וס"ל להרמב"ן דלא תסור לא קאי על כל מי שעבר על איסור דרבנן, אלא רק על מי שממרה ועובר על דבריהם מפני שהוא חולק על כח החכמים לתקן איסור, אבל העובר על דבריהם ומודה דיש כאן איסור אלא שעבר על האיסור מדעתו ורצונו אינו עובר בלאו דלא תסור, דהלאו רק נאמר בממרים ולא בחוטאים. ומשמע דעיקר הלאו דלא תסור היא ההמראה כנגד סמכות החכמים לתקן גזירות ותקנות הוא עיקר הלאו. וכן משמע ממש"כ הרמב"ן שם בהמשך דבריו דהאיסור לא תסור הוי לאו מסוים שלא לחלוק על ב"ד הגדול ולהיות זקן ממרא, וז"ל אבל הדבר הברור המנוקה מכל שבוש הוא שנודיע שאין הלאו הזה לא תסור אלא במה שאמרו בפירושי התורה כגון הדברים הנדרשים בתורה בגזרה שוה או בבנין אב ושאר שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, או במשמעות לשון הכתוב עצמו, וכן במה שקבלו הלכה למשה מסיני תורה שבעל פה שאם יראו הם שזה הדבר אסור או מותר מן התורה לפי מדרש הכתוב או לפי פירושו או הלכה מפי השמועה ממשה רבינו, ויראה הוא הפך חייב לבטל דעתו ולהאמין במה שאמרו הם. זהו שאמר הכתוב כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין כלומר שנתכסה מהם דבר ונחלקו במשפטי התורה ואיסוריה ונגעיה והעובר על דברי ב"ד הגדול שבדורו וסומך על דעתו עובר על עשה ועל לא תעשה הללו. ואפילו אם נחלקו ב"ד עצמם בדבר הולכין בהם אחר הרוב כמו שאמרו במחלוקתם (פח ב) אם שמעו אמרו להם ואם לאו עומדין למנין רבו המטמאין טמאו המטהרין טהרו. ומה שהסכימו עליו רובם הוא הדבר שנצטוינו עליו מן התורה, והעובר עליו וסומך על דעתו שאינו כמו שהסכימו הם נעשה זקן ממרא בזמן דיני הנפשות. והוא שנאמר אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן וכו' עכ"ל. אמנם נראה דאף להרמב"ן יסוד הלאו הוה ההמראה והמרידה בסמכות של ב"ד הגדול, וכמש"כ "לפי שהיא כולה עונש הממרים ולא החוטאים".584
ב
ביאור מחלוקת הרמב"ם ורמב"ן אם נעשה זקן ממרא כשחולק על ב"ד הגדול בתקנות וגזירות שמדרבנן
ועיין עוד שם בהשגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם (שורש א) וז"ל ונתחייב עוד לפי זאת השטה לומר שנעשה זקן ממרא על הגזרות והתקנות לפי שכל העובר על לא תסור אם הורה בזדון נעשה זקן ממרא וחייב מיתת ב"ד שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון וגו' וראה הרב בדעתו כל זה שהוא כן וכתבו מפורש (שם רפ"ד) וכן אם חלק עליהם בגזרה מן הגזרות שגזרו בדבר שיש בו בשגגתו חטאת וזדונו כרת כגון שהתיר את החמץ ביום ארבעה עשר בשעה ששית או אסרו בהנאה בשעה חמישית הרי זה חייב מיתה וכן כל כיוצא בזה. והנה הרב בונה חומה גבוהה סביב לדברי חכמים אבל היא כפרץ נופל נבעה בחומה נשגבה אשר פתאום לפתע יבוא שברה לפי שהיא סברא נפסדת ברוב מקומות בתלמוד עכ"ל. ומבואר דהרמב"ן משיג על שיטת הרמב"ם שסובר שאם זקן ממרא חולק על ב"ד הגדול בנוגע לתקנות וגזירות דרבנן דחייב מדין זקן ממרא, ואילו הרמב"ן חולק עליו וסובר דאינו נעשה זקן ממרא כשחולק בהוראה על דין דרבנן, וכמש"כ בהשגות לספה"מ (שורש א') וז"ל אבל דבר ברור הוא שאינו נעשה זקן ממרא על של דבריהם כלל, וכך אמרו שם בפרק הנחנקין (פז.) לדברי ר"מ שאינו חייב אלא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וגמירי לה מפר העלם דבר של צבור והתם אין חייבין על שום איסור של דבריהם ולא על של תורה נמי אלא בדבר שהוא מתחייב ממש על זדונו כרת כדמפורש בגמרא הוריות (ח.) עכ"ל.
ונראה לבאר עוד את סברת הרמב"ם דס"ל שאף אם חולק זקן על איסורי דרבנן חל חיוב זקן ממרא, דהחילוק בין דינים דרבנן לדינים דאורייתא הוא רק בנוגע לחובת הגברא, דהחיוב דרמי על קרקפתא דגברא לקיים דינים דרבנן אינו אלא חיוב מדרבנן, משא"כ בדינים דאורייתא החיוב הוי מדאורייתא. אך בנוגע לחפצא של תורה אף דינים דרבנן הויין חפצא של תורה מדאורייתא בשוה לדינים מדאורייתא. דפשיטא דהלומד מס' מגילה או מס' עירובין דמיירי בדינים דרבנן הריהו מקיים מצות תלמוד תורה מדאורייתא, דאף דינים שהם דרבנן מהווים חפצא של תורה מדאורייתא585. וכל החילוק בין דינים דרבנן לדינים דאורייתא הוא רק בנוגע לחובת הגברא. ולפי"ז מבואר דיש במצות דרבנן ב' גדרים: א) חובת גברא מדרבנן, ב) אף דינים דרבנן מהווים חפצא של תורה מדאורייתא586. וי"ל דשני דינים אלו מיוסדים בב' פסוקים שונים, דמהפסוק "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך" ילפינן דיש חובת גברא לקיים דברי החכמים, ומהפסוק "שאל אביך ויגדך זקנך ויאמרו לך" ילפינן דמצות דרבנן מהווים חפצא של תורה מדאורייתא. ועיין בגמ' מס' שבת (דף כג.) "מאי מברך, מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה, והיכן צונו רב אויא אמר מלא תסור, רב נחמיה אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך", ונ"ל דנחלקו האם לברך על מצוה דרבנן אשקב"ו סגי בהא דמהווה חפצא של תורה מדאורייתא (שיטת ר"נ דהביא את הפסוק שאל אביך ויגדך), או דבעינן חיוב מה"ת לשמוע לדברי חכמים (שיטת ר' אויא דהביא הפסוק לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך). ולפי"ז נראה דהרמב"ם סובר דמאחר דמצות דרבנן הויין חלות שם חפצא של תורה מה"ת, משו"ה חל חיוב זקן ממרא כשחולק על הסנהדרין לגבי תקנות וגזירות מדרבנן, דאע"פ דחיוב הגברא בתקנות וגזירות דרבנן אינו אלא חיוב דרבנן מ"מ הויין חפצא של תורה מדאורייתא, וא"כ חלה בהוראתו חלות שם הוראה לגבי חפצא של תורה, וחל המראה בדברי חכמים בנוגע לחפצא של תורה, וחיוב זקן ממרא הוא משום ההמראה והוראתו כנגד דעת סנהדרין הגדול בתורה, ולא משום המכשול והעבירה שנעשה מחמת הוראתו.
ולפי"ז יש ליישב את קושיית הרמב"ן שהקשה דלפי הרמב"ם דמצות דרבנן הם בכלל מצות לא תסור א"כ מדוע קיי"ל דספק דרבנן לקולא, והרי כל ספק דרבנן הוי נמי ספק דאורייתא ומ"ש משאר איסורים דאורייתא דקיי"ל דספק דאורייתא לחומרא. וי"ל דאע"פ דלהרמב"ם מצוות דרבנן מהווים חפצא של תורה מדאורייתא מ"מ לענין חיוב הגברא יסוד חיובם אינו אלא מדרבנן, ומשו"ה קיי"ל דספק דרבנן לקולא, דהספק חל בנוגע לחיוב שהוא מדרבנן וספק דרבנן לקולא. ולפי"ז נמי יש ליישב קושיית הרמב"ן דיהא איסור דרבנן יותר חמור משל תורה דבכל איסור דרבנן איכא לאו ועשה משא"כ איסור תורה אינו אלא לאו. וי"ל דאף אליבא דהרמב"ם העובר על איסור דרבנן אינו עובר על לאו דלא תסור ואינו מבטל העשה ד"ועשית ככל אשר יורך", דרק מי שממרה על חכמי התורה בהוראתם בדיני דרבנן וסובר שאין להם כח ורשות להורות מה שהורו עובר בלאו דלא תסור.
ואילו הרמב"ן סובר דבאופן שהמחלוקת בין הזקן ממרא ובית דין הגדול היא בנוגע לתקנות וגזירות מדרבנן אינו נעשה זקן ממרא משום דבעינן שיחלוק על הסנהדרין בדבר שחיובו מה"ת ולא רק בדבר שמהווה חפצא של תורה מדאורייתא.
ועיין ברמב"ן (בהשגות לספה"מ שורש א') שכתב וז"ל ולפי שאמרו בגמרא (פז א) שזו הברייתא מתפרשת לדעת ר' מאיר אני אומר שאם קדש אדם בחמץ משש שעות ולמעלה ובא אחר וקדשה בקדושין גמורין והורה הזקן שהיא מותרת לראשון ואסורה לשני ולכל אדם והם הורו שהיא אשת השני, אף על פי שהתיר דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ממש כיון שאין מחלוקתם אלא מחמת תקנה של דבריהם אינו נעשה זקן ממרא דלא קרינן ביה על פי התורה עכ"ל, ומבואר דהרמב"ן סובר דאע"פ שהתיר הזקן דבר שזדונו כרת ממש אינו נעשה זקן ממרא מכיון דהמחלוקת הוא מחמת דין דרבנן. ועיין במרגניתא טבא (בפירושו לספה"מ להרמב"ם שורש א' אות ד') שהקשה על הרמב"ן מסוגיין דמוכח דאם נחלקו לענין עיבור השנה נעשה זקן ממרא ואע"פ שהדין שאין מעברין את השנה אלא עד הפורים הוא רק דין דרבנן, וצ"ע.
ונראה דהרמב"ן סובר דמכיון שבציור זה עיקר יסוד המחלוקת בין הזקן ממרא ובין הסנהדרין הגדול הוא בנוגע לאיסור חמץ בהנאה בערב פסח, דהזקן סובר שחמץ משש שעות אינו אסור בהנאה ומשום כך פסק שהיא מקודשת לראשון, ואילו הסנהדרין סברי דחמץ משש שעות אסור בהנאה (מדרבנן), ומשו"ה ס"ל דמקודשת לשני, ואע"פ שנחלקו בהוראתם לענין ציור ומקרה של קידושין, מ"מ עצם הנידון שבו נחלקו הזקן ממרא וב"ד הגדול הוא בדין חמץ בערב פסח לאחר שש שעות אם נאסר בהנאה מדרבנן או לא, וחלות ההוראה הוי הוראה לגבי דין חמץ בערב פסח דהוי איסור מדרבנן דזהו עיקר הנידון, ואין ההוראה חלה על התוצאה שיוצאת מחמת עיקר הנידון דהיינו הקידושין, ומשו"ה לא חשיב הוראה בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. ולכן הרמב"ן סובר שאינו נעשה זקן ממרא אף כשחולק הזקן ממרא על הסנהדרין בנוגע לציור של קידושין ע"י חמץ בער"פ לאחר שש. אמנם נראה דלו יצוייר דההלכה היתה דחמץ בערב פסח מותר בהנאה אלא דרבנן גזרו איסור מסוים לקדש אשה בחמץ בערב פסח אזי אם נחלק זקן ושאר ב"ד הגדול בציור של קידושין שנעשו ע"י חמץ ער"פ י"ל דנעשה זקן ממרא דבכהאי גוונא עיקר הדבר שבו נחלקו הוא בדין הקידושין אי חלו או לא, וחלות ההוראה חלה בנוגע לקידושין דהוי דין דאורייתא. ולפי"ז י"ל דלמשל אם נחלקו הסנהדרין עם הזקן ממרא במחלוקת בין רבי ורשב"ג לענין ביטול הגט שלא מדעת השליח אי מהני הביטול או לא (עיין גיטין דף ל.), ונחלקו הזקן ממרא ושאר ב"ד הגדול האם הגט שנתבטל שלא מדעת השליח הוא כשר או לא, וי"ל דלפי הרמב"ן בכה"ג נעשה זקן ממרא, ואע"פ דהך דינא שלא לבטל את הגט שלא מדעת השליח אינו אלא דין דרבנן, מ"מ הרי ההוראה היתה כלפי דין דאורייתא – אם גט זה כשר לגרש בו או לא. ולא דמי להוראה שנחלקו אם אשה שנתקדשה באיסורי הנאה מדרבנן היא מקודשת או לא, דהתם עיקר הנידון הוא לגבי דין דרבנן ועל זה חלה הוראת הזקן ממרא, משא"כ הכא בביטול הגט עיקר ההוראה היא בנוגע לכשרות הגט דזהו דין דאורייתא. ולפי"ז יש לתרץ דהרמב"ן לא פטר אלא היכא שהוראת הזקן חלה על הדין שמדרבנן, אבל כאן לגבי עיבור השנה זה אע"פ שנחלקו אם יכולים לעבר את השנה לאחר הפורים שהוא תקנה מדרבנן מ"מ עיקר התקנה דרבנן היא נוגעת לדין דאורייתא דחלות עיבור השנה הוי דין דאורייתא, ומשו"ה נעשה זקן ממרא דחלות ההוראה שבו נחלקו הוא דין דאורייתא.
ונמצא דהרמב"ם סובר דאף באופן שחלה הוראת הזקן ומחלקותו עם שאר ב"ד הגדול לגבי דין דרבנן שיש בעיקר האיסור זדונו כרת ושגגתו חטאת דנעשה זקן ממרא, וכמש"כ (בפ"ד מהל' ממרים ה"א) וז"ל וכן אם חלק עליהם בגזרה מן הגזרות שגזרו בדבר שיש בשגגתו חטאת וזדונו כרת, כגון שהתיר החמץ ביום ארבעה עשר בניסן בשעה ששית, או אסרו בהנאה בשעה חמישית, הרי זה חייב מיתה עכ"ל. משא"כ הרמב"ן סובר דאף היכא דנחלקו לגבי ציור של קידושין בערב פסח ע"י חמץ לאחר שש שעות דאינו נעשה זקן ממרא, אע"פ שהעובדה הזאת נוגעת ממש לזדונו כרת ושגגתו חטאת, מאחר שעיקר הנידון שבו נחלקו הוא לגבי דין דרבנן – דין חמץ בערב פסח אי מותר בהנאה או לא, וחלות ההוראה חלה לגבי עיקר הנידון דהוי דרבנן. ורק כאשר חלה ההוראה בעיקר לגבי דין דאורייתא אזי נעשה זקן ממרא, וכגון בסוגיין דנחלקו לגבי עיבור השנה לאחר פורים.
ג
האם זקן ממרא הוי אפיקורס
עיין בהשגות הרמב"ן (לספר המצוות לרמב"ם שורש א) שכתב וז"ל ואפילו אם נחלקו ב"ד עצמם בדבר הולכין בהם אחר הרוב כמו שאמרו במחלוקתם (פח:) אם שמעו אמרו להם ואם לאו עומדין למנין רבו המטמאין טמאו המטהרין טהרו. ומה שהסכימו עליו רובם הוא הדבר שנצטוינו עליו מן התורה והעובר עליו וסומך על דעתו שאינו כמו שהסכימו הם נעשה זקן ממרא בזמן דיני הנפשות. והוא שנאמר אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן. וענשו אבוד מן העוה"ז ומן העולם הבא. וזו היא כת הצדוקים הארורים ששמם במזרח קראין. כי התורה נתנה לנו ע"י משה רבינו בכתב וגלוי הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים וחתך לנו ית' הדין שנשמע לב"ד הגדול בכל מה שיאמרו בין שקבלו פירושו ממנו או שיאמרו כן ממשמעות התורה וכוונתה לפי דעתם. כי על המשמעות שלהם הוא מצוה ונותן לנו התורה. וזה הוא מה שאמרו (ספרי שם) אפילו אומרין לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל שכך היא המצוה לנו מאדון התורה יתעלה שלא יאמר בעל המחלוקת היאך אתיר לעצמי זה ואנכי היודע בוודאי שהם טועים והנה נאמר לו בכך אתה מצווה וכו' עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ן דס"ל דזקן ממרא הוי אפיקורס ככת הצדוקים ואין לו חלק לעולם הבא.
אמנם נראה דהרמב"ן חולק בזה על הרמב"ם שכתב (פ"ג מהל' ממרים ה"א – ה"ד) וז"ל מי שאינו מודה בתורה שבעל פה אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי זה בכלל האפיקורוסין וכו' מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה מורידין אותו ולא מעלין והרי הוא כשאר כל האפיקורסין והאומרין אין תורה מן השמים וכו' בד"א באיש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו ובדברים שנראו לו והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכופר בתורה שבעל פה תחילה כצדוק ובייתוס וכו' אבל זקן ממרא האמור בתורה הוא חכם אחד מחכמי ישראל שיש בידו קבלה ודן ומורה בדברי תורה כמו שידונו ויורו כל חכמי ישראל שבאת לו מחלוקת בדין מן הדינים עם בית דין הגדול, ולא חזר לדבריהם אלא חלק עליהם והורה לעשות שלא כהוראתן, גזרה עליו תורה מיתה ומתודה ויש לו חלק לעולם הבא עכ"ל. ובכס"מ כתב דהרמב"ם נקט דזקן ממרא מתודה ויש לו חלק לעולם הבא לאפוקי ממי שאינו מודה בתורה שבע"פ שאין לו חלק לעוה"ב, ומבואר דהרמב"ם סובר דזקן ממרא אינו אפיקורס ויש לו חלק לעוה"ב. וכן מוכח ממש"כ הרמב"ם (פ"ג מהל' ממרים ה"א) וז"ל מי שאינו מודה בתורה שבעל פה אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי זה בכלל האפיקורוסין עכ"ל. ומבואר דזקן ממרא אינו אפיקורס - כלומר מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה, אלא שהוא חכם מחכמי ישראל המאמין בתושבע"פ אלא שהוא חולק על סברת הסנהדרין הגדול באיזה דין ואינו מקבל הוראתם והורה לאחרים לעשות שלא כהוראתן אזי הריהו זקן ממרא. וכן מוכח מהגמ' לקמן (פח.) שלא דנו את עקביא בן מהללאל כזקן ממרא משום שחלק על סהנדרין הגדול בד' דברים (עיין במשנה מס' עדיות פ"ה מ"ו) מפני שלא הורה הלכה למעשה, ובודאי עקביא בן מהללאל לא היה אפיקורס שלא הודה בתושבע"פ ובכח החכמים להורות ח"ו, ומוכח דזקן ממרא אינו אפיקורס אלא הריהו מאמין בתושבע"פ ובכח חכמי המסורה, ורק שחולק על הוראת הסנהדרין המסוימת בדין הזה דחולק עליהם בסברא מסוימת שלהם והורה שלא לעשות כהוראתן הזאת.
ונראה להוסיף דהרמב"ם סובר דיסוד הדין דזקן ממרא הוא שמורה הוראה בדיני התורה כנגד ב"ד הגדול, ואילו אי הוראתו הוי חפצא של אפיקורסות וכפירה אזי לא חלה חלות שם הוראה על דבריו, ולא הוי זקן ממרא. וכן מבואר מדברי הרמב"ם בפיה"מ (לקמן פח:) על המשנה "האומר אין תפילין כדי לעבור על דברי תורה פטור", וז"ל אבל אם אמר אין תפילין דרך כפירה הרי זה נהרג מפני שהוא מין לא מפני שהוא זקן ממרא. והבן את הענינים האלו היטב לפי שכבר הוקשה להרבה מן החכמים ענין זה וחשבו שזה שאמרו בתלמוד בזקן ממרא אינו חייב עד שיאמר כך ועד שיעשה כך ובתנאי כך וכך, שכל זמן שלא נשלמו אותם התנאים הרי זה מלט נפשו, ואין הדבר כן, אלא ענינו שאינו חייב משום זקן ממרא ופטור מדין זקן ממרא, אבל הוא חייב מיתה מצדדים אחרים, הראית אדם האומר שדעתו ואמונתו השניות או השלוש שזה בלי ספק מכחיש דבר הכתוב ה' אחד האם נאמר שזה אינו נהרג או שהוא זקן ממרא, אלא זה נהרג מפני שיצא מן הכלל, כלומר מכלל ישראל שיש בהם חוטאים אשר אחד מהם כלומר אחד החוטאים זקן ממרא, לפי שאין זקן ממרא הורס חומות התורה ולא כופר בכל תורה שבעל פה כליל כמו צדוקין וביתוסין, אלא הוא איש המחשיב את דבריו על דברי בית דין הגדול, וחייבו הכתוב מיתה משום כבודם כמו שחייב מקלל אביו מיתה משום כבוד הוריו. ולפיכך יש אומרים זקן ממרא על פי בית דין שרצו בית דין למחול לו מוחלין לו, אבל אין הדין כן מן הטעם שהזכירו כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל. אבל צדוקין וביתוסין הכופרים בתורה שבעל פה כליל ומסתפקין בתורה שבכתב וכפי שהם מבארים אותה אינם מן הסוג הזה, אלא הם מן הסוג שאומרים אין תורה מן השמים וכו', אבל נהרגין אלו על הכפירה כדרך שנהרג מי שכופר באלהות או המכחיש נבואת משה. לפי שכל ההורס יסוד מאותם היסודות שביארתי לך יצא מכלל התורניים וכו' עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סובר דזקן ממרא אינו כופר בתושבע"פ ובעיקרי האמונה אלא שהוא חולק על הוראת ב"ד הגדול המסוימת ומחשיב את דבריו על דברי ב"ד הגדול בהוראה הזו.
והנה עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' תשובה ה"ח) שכתב וז"ל שלשה הן הכופרים בתורה האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת אם אמר משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה, וכן הכופר בפרושה והוא תורה שבעל פה והמכחיש מגידיה וכו' עכ"ל. וצ"ע למה חילק הרמב"ם לשני אופנים "הכופר בפירושה", "והמכחיש מגידיה", דלכאורה חדא מילתא היא - דהמכחיש מגידיה הריהו ממילא כופר בפירוש התורה, והוא כופר בתורה. ועל כרחך צ"ל דהמכחיש מגידיה הוי דין מיוחד של אפיקורסות בפנ"ע, שכופר בחכמי המסורה. ויש ב' דינים של אפיקורסות וכפירה: א) כפירה בגופה של תורה, ב) המכחיש מגידיה - דמחלוקת עם חכמי המסורה הוי חפצא של אפיקורסות, ואע"פ שאינו חולק על גוף התורה ועל המסורה עצמה, אלא שחולק על סברת חכמי המסורה הרי זה נחשב אפיקורסות587. ולפי"ז צ"ע דכתב הרמב"ם (פ"א מהל' ממרים ה"א – ה"ב) וז"ל ב"ד הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל וכו' ועל המשפט אשר יאמרו אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, מכל הדבר אשר יגידו לך זו הקבלה שקבלו איש מפי איש עכ"ל. ומבואר דבעת שב"ד הגדול היה קיים דייני ב"ד הגדול הם חכמי המסורה המוסרים את פירוש התורה לכלל ישראל, וא"כ לכאורה זקן ממרא החולק על ב"ד הגדול הריהו חולק על חכמי המסורה והוי בכלל המכחיש מגידיה והוי אפיקורוס. וצ"ע דהרי ביארנו דלשיטת הרמב"ם אפיקורסוס הויא הפקעה מפרשת זקן ממרא דלא חלה על אפיקורסות חלות שם הוראה, ואם חסר חלות שם הוראה אזי ליכא המראה בב"ד הגדול, וצ"ע.
וי"ל דהרמב"ם סובר דזקן ממרא הוי א' מחכמי המסורה וכמש"כ הרמב"ם (פ"ג מהלכות ממרים ה"ד) וז"ל אבל זקן ממרא האמור בתורה הוא חכם אחד מחכמי ישראל שיש בידו קבלה ודן ומורה בדברי תורה כמו שידונו ויורו כל חכמי ישראל שבאת לו מחלוקת בדין מן הדינים עם בית דין הגדול וכו' עכ"ל, וא"כ מחלקותו עם ב"ד הגדול היא מעצמה של המסורה כמו שאר מחלוקות שיש בין חכמי המסורה, והחיוב של זקן ממרא הוא משום שאינו מבטל את דעתו לדעתם ולהוראתם של ב"ד הגדול לעשות למעשה כהוראתם. אמנם עצם הוראתו הוי הוראה של תורה, ואילו אפיקורסות אינה נתפסת בחלות שם הוראה והמראה.588
583 עיין בשיעורים לעיל דף פו: ד"ה משנה. שלשה בתי דינין היו שם וכו'.
584 אלא דלרמב"ם איסור המראה וחלות דין זקן ממרא חל גם בממרא נגד סמכותם בדינים שמדרבנן, ואילו לרמב"ן הוא חל רק בממרא בסמכותם בדיני דאורייתא.
585 דאין מעלה מדין קיום מצות תלמוד תורה ללמוד מסכתות דמיירי בדינים שהן דאורייתא וכגון מס' פסחים וכדומה.דמצד קיום מצות תלמוד תורה אין נפ"מ בין אם לומד הלכות שנוגעים לדינים דאורייתא או שלומד הלכות בדינים שמדרבנן, דאף דינים דרבנן הויין חפצא של תורה מה"ת, ומקיים מצות תלמוד תורה מדאורייתא כשלומד דינים מדרבנן. וצ"ע במש"כ הרמ"א יו"ד סימן רמ"ו סעיף ה' בשם ההג"מ "וכל חידושי סופרים,דהיינו מה שנתקן מדרבנן, מותר ליטול שכר ללמדו", דלכאורה אין נפ"מ בין דינים דרבנן לדינים דאורייתא דשניהם מהווים חפצא של תורה מדאורייתא, ומקיים מצות ת"ת דאורייתא אף כשלומד דינים דרבנן וא"כ מדוע מותר ליטול שכר ללמד דינים דרבנן. (רבינו זצ"ל)
586 ועיין עוד במש"כ רבינו זצ"ל בספר שיעורים לזכר אבא מרי ח"א שיעור בענין שני סוגי מסורת אות ד' (עמ' רנ"ג – רנ"ה). ולכאורה יש להביא סמך לדברי רבינו זצ"ל דכל דינים דרבנן הויין חפצא של תורה מדאורייתא, וכל החילוק בין מצות דאורייתא למצות דרבנן אינו אלא בנוגע לחובת הגברא מדברי הריטב"א (מס' ר"ה דף טז. ד"ה והא דקאמר) וז"ל שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיר הקדוש ברוך הוא שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים, וזה דבר ברור ואמת, ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכונת התורה לכך, ח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות הוא, אבל התורה העירה בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו לחכמים אם ירצו, כמו שנאמר ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך, ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם וכל תורה שבע"פ רמוזה בתורה שבכתב שהיא תמימה וח"ו שהיא חסירה כלום עכ"ל. ומבואר מדבריו דכל הדינים שמדרבנן הם נכללים ורמוזים בתורה ורק דהחיוב לעשותם מסרה התורה לחכמים והחיוב דרמי על הגברא הוא מדרבנן.
587 עיין באגרות הגרי"ד הלוי פ"א מהל' קה"ח ה"א – ה"ב אות ט'.
588 עיין בחידושי הגר"מ והגרי"ד פ"ג מהל' ממרים ה"ה.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.
גמ' במופלא שבב''ד. במומחה לב''ד למעוטי תלמיד: ממך זה יועץ. שנחלק בעיבור השנה הקרוי סוד ועצה כדמפרש לקמן: וכן הוא אומר. דגבי יועץ כתוב ממך: הלכה למשה מסיני. שאף עליה הוא נהרג: למשפט זה הדין. אם נחלק בדבר הלמד בדין ג''ש גם הוא נהרג דאילו דין ממש כתיב להדיא בין דין לדין: בין דם נדה דם לידה כו'. שנחלקו בדם נדה או בדם לידה או בדם זיבה: ובין נגע לנגע. שנחלקו בנגעי אדם או בנגעי בגדים: דברי ריבות. ה''ל למכתב דבר ריב וכתיב דברי ריבות לרבות חרמין וערכין והקדשות שהן באין וחלים ע''י דיבור הפה: זו השקאת סוטה. שהיא על ידי ריב שבינה ובין בעלה: ועריפת העגלה. שהחלל נהרג ע''י מריבה: וטהרת מצורע. שאף נגעים ע''י ריב של לשון הרע הם באים: זה לקט שכחה ופאה. שהן לעניים שכתוב בהן ואכלו בשעריך: וקמת מבית דין. מדכתיב וקמת מכלל דביושבין עסקינן והיינו ב''ד שיושבין במקום הקבוע להם עד עת האוכל ושם באין כל הצריכין לדין ולהוראה בכל עיר ועיר ואזהר רחמנא לב''ד של אותה העיר שהמחלוקת ביניהם לילך ולישאל: מלמד שבית המקדש גבוה מא''י. וקמת ועלית אל המקום ש''מ אין לך עיר בא''י שאין ירושלים גבוה ממנה: וא''י גבוה מכל הארצות. תנא דברייתא קא מסיק למלתיה ולאו מהאי קרא יליף ולקמן מפרש מנלן: אשר העלה וגו' מכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם. ש''מ דאדמתם גבוה מכל הארצות דכתיב העלה: מה להלן דבר שחייבים כו'. כדילפינן בהוריות: תרגמא לי. להאי מתניתא דלעיל דקתני דמיקטיל אכל הני דחשיב בה הלכה וגזירה שוה וערכים והקדשות וכולהו הנך דתנא בה דתיתוקם כר''מ דאמר אין חייב אלא על דבר שזדונו כרת וכו': כדתנן הם העידו. כלומר אי אפלוגתא דהנך תנאי פליגי זקן ממרא ורבנן: הם העידו. ר' יהושע ור' פפייס במס' עדיות: שמעברין את השנה כל אדר. ואע''פ שלא נמלכו לעבר קודם הפורים וקראו את המגילה באדר הראשון ואחר כך ראו שהשנה צריכה להתעבר ועברוה: שהיו אומרים כו'. לפיכך הוצרכו להעיד כן שהיו שאר חכמים אומרים עד הפורים מעברין ושוב אין מעברין וטעמא מפרש במס' ר''ה דמן הפורים התחילו לדרוש בהלכות הפסח דתניא שואלים בהלכות הפסח קודם לפסח ל' יום וכי מרחק להו לא צייתי לשלוחי ב''ד שכבר שמעו מן הדרשנים לעשות הפסח בסוף ל' ואתי לזלזולי בחמץ: דאי להאי גיסא. אם אמרו ב''ד שבלשכת הגזית שמעברים אחר הפורים מעוברת כר' יהושע ור' פפייס והוא אמר אינה מעוברת קא שרי חמץ בפסח: ואי איפכא. נמי שרי חמץ בפסח דזדונו כרת: הלכות אחד עשר. יום אחרון של י''א שבין נדה לנדה קיימא לן י''א יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני משעברו ז' ימי הנדה אינה חוזרת להיות נדה עד שיעברו י''א יום דכל דמים שרואה בהם דם זיבה הם ואם ראתה בהם יום או יומים רצופים שומרת יום ג' ואם פסקה ולא ראתה בו טובלת בו ביום וטהורה ואם ראתה ג' ימים רצופים הויא זיבה לקרבן ולטבילת מים חיים ואפליגו רבי יוחנן ורשב''ל בהלכות יום האחרון: רבי יוחנן אמר הלכה אחת נאמרה בו ר''ל אמר שתי הלכות נאמרו בו ליחלק משלפניו והך פלוגתא בשילהי מסכת נדה ואתמר בתרתי לישני וחד מינייהו נקט הכא: עשירי רבי יוחנן אמר הרי הוא כתשיעי. מה הרואה בתשיעי צריכה להיות שומרת עשירי שהרי ראויה בצירוף ג' לזיבה ושמא תראה בעשירי הרי שנים ותחזור ותראה באחד עשר הרי ג' אף הרואה בעשירי צריכה להיות שומרת אחד עשר ואע''פ שעשירי אינו ראוי לצירוף ג' שאין שנים עשר מצטרף עמהם לזיבה דהיכא דלא ראתה ג' רצופין להיות זבה בהנך י''א יום הוי יום שנים עשר תחלת נדה והיינו דקאמר רבי יוחנן התם הלכתא י''א הלכה אחת נאמרה בו ליחלק משלפניו ומאי איהו דלא בעי . שימור להיות שומרת שנים עשר נגדו דהא לאו מימי זיבה הוא אבל שוה לשלפניו להיות שימור לראיית עשירי כשם שהעשירי שימור לראיית תשיעי: ור''ל אמר עשירי כאחד עשר. מה אחד עשר לא בעי שימור שנים עשר שהרי אין השנים עשר מימי הזיבה אף עשירי לא בעי שימור להיות שומרת י''א דלא נאמרה שומרת יום נגד יום אלא בראויה לצירוף ג' הלכך לר''ל שתי הלכות נאמרו ביום אחד עשר ליחלק משאר ימים שלפניו אחת שאינו צריך שימור ואחת שאין נעשה שימור לראיית עשירי ואי איפלוג זקן ממרא ורבנן בהלכות אחד עשר כדאיפליגו ר''ל ורבי יוחנן הוי דבר שזדונו כרת על שומרת יום כנגד יום חייב כרת כדכתיב (ויקרא טו) כל ימי זוב טומאתה וגו' ודרשינן ימי וכל ימי:
במופלא שבב''ד. מומחה למעוטי תלמיד ואין זה כשאר מופלא דבכל דוכתין כדפרישית שלהי פרק קמא (דף טז:): שבית המקדש גבוה. לאו מכל א''י דאיכא עין עיטם דמידלי מיניה כדאמר באיזהו מקומן (זבחים דף נד:) סבור למבנייה בעין עיטם דמידלי אי נמי כותלי בהמ''ק גבוה מעין עיטם שגובהן ק' אמה: מלמד שהמקום גורם. לאפוקי מצאן בבית פאגי והמרה עליהם כדאמרינן לעיל בפרק קמא (שם יד:): דאי להאי גיסא קא שרי חמץ בפסח. תימה הא מ''ד עד הפורים מודה דאם עברוה אחר הפורים מעוברת דדוקא בניסן הוא דאמר בפרק קמא (דף יב: ושם) זה ניסן ואין אחר ניסן אבל מאן דאמר עד הפורים מדרבנן בעלמא הוא דאסור כדמפרש בפרק קמא דר''ה (דף ז. ושם) מ''ט דמ''ד עד הפורים כיון דאמר מר שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח ל' יום אתי לזלזולי בחמץ וכיון דאם עברוה כ''ע מודו דמעוברת לא קא שרי חמץ בפסח: ורשב''ל אומר עשירי כאחד עשר. וא''ת ולרשב''ל אי אמר זקן ממרא כרבי יוחנן אמאי מיחייב הרי מחמיר הוא ואין כאן דבר שזדונו כרת וי''ל דמשכחת לה אי נגעה בככר של תרומה וקידש בו את האשה דאי טמא הוא אין בו שוה פרוטה דלא חזי אלא להסקה ואינה מקודשת ואי טהור הוא יש בו שוה פרוטה דחזי לאכילה ומקודשת:
210ימים לסיום הש״ס