סנהדרין פ ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פ - ב

אלא למאן דאמר: "זה וזה גורם, מותר", מאי איכא למימר, וכי למה ייאסר הולד שנוצר מאביו המותר בהנאה ומאמו האסורה בהנאה.

אלא אמר רבינא, כך תשנה את הברייתא:

אם עד שלא נגמר דינה עיברה וילדה, הרי ולדה מותר, וכמבואר לעיל.

ואם עד שלא נגמר דינה עיברה, ומשנגמר דינה ילדה, הרי ולדה אסור, ומשום ד"עובר ירך אמו הוא", וכשנגמר הדין על אמו נאסר אף הוא עמה. ^[1]

שנינו במשנה: כל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה נידונין בקלה; הנסקלין בנשרפין, רבי שמעון אומר נידונין בסקילה:

שואלת הגמרא: האם שמע מינה ממשנתנו: ^[2] מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל, היינו: מי שהתרו בו שיתחייב מיתה חמורה, מועילה אותה התראה, גם אם אנו באים לחייב אותו מיתה קלה, ומשום דמיתה קלה בכלל חמורה -

שאם לא כן, איך נחייבנו את המיתה הקלה שלא התרו אותו עליה, וייפטר לגמרי?

אמר רבי ירמיה: לא תשמע ממשנתנו דין זה, כי הכא במאי עסקינן: כגון שהתרו בו סתם ולא פירשו את המיתה - ואל תאמר: אין זו התראה, כי לא הזכירו את שם המיתה, כי:

והאי תנא הוא, משנתנו כדעת תנא קמא שבברייתא הבאה, דתניא:

ושאר חייבי מיתות שבתורה - לבד ממגדף - אין ממיתין אותן אלא בעדה [סנהדרין] ועדים, והתראה, ועד שיודיעוהו שהוא חייב מיתת בית דין, ואין צריך לפרט באיזו מיתה.

רבי יהודה אומר: עד שיודיעוהו באיזה מיתה הוא נהרג. ^[3] ומפרשת הגמרא את טעם מחלוקתם:

תנא קמא יליף ממקושש, שבהכרח לא התרו בו באיזה מיתה הוא נהרג, שהרי לא ידעו באיזה מיתה הוא נהרג עד שלא פירש להם הקב"ה לאחר מעשה, וכמובא לעיל עח ב.

ורבי יהודה אומר: כיון שהתראה נלמדת ממאמר הכתוב "יומת המת", ומינה ילפינן: "שיתיר עצמו למיתה", אם כן משמע שיתיר עצמו לאותה מיתה, ובהכרח שמקושש הוראת שעה היתה להורגו, ואף על פי שלא התרו בו במיתה מסויימת.

שנינו במשנה: הנסקלין שנתערבו בנשרפין, רבי שמעון אומר נידונין בסקילה שהשריפה חמורה, וחכמים אומרים נידונין בשריפה שהסקילה חמורה: מתני ליה רב יחזקאל לרמי בריה [כאשר למד רב יחזקאל משנה זו עם רמי בנו, כך היה שונה אותה]:

הנשרפין בנסקלין [דמשמע: רובן חייבן סקילה היו], רבי שמעון אומר: ידונו בסקילה, שהשריפה חמורה.

אמר ליה רב יהודה בנו של רב יחזקאל לאביו:

אבא לא תיתנייה הכי [אל תשנה לו בלשון זו], כי באופן זה מאי איריא דשריפה חמורה, איך נקט רבי שמעון את הטעם משום שאי אתה יכול למושכו למיתה חמורה כשריפה, והרי תיפוק ליה דרובה נסקלין נינהו, כלומר: אפילו אם לא היתה השריפה חמורה אלא שוה לסקילה, הרי בסקילה היו דנים אותם, כיון שרובם נסקלין. ^[4]

אמר ליה רב יחזקאל לבנו רב יהודה: אלא היכי אתנייה [וכי איך אשנה לו]!?

שמא תאמר, כך אשנה לו: הנסקלין בנשרפין, רבי שמעון אומר ידונו בסקילה, כי אף על פי שרובן נשרפין, מכל מקום אי אפשר לחייבם בשריפה כיון שהשריפה חמורה - ^[5]

אי הכי אימא סיפא [הרי אף באופן זה תיקשי על הסיפא כקושייתך על הרישא, לפי מה שאני הייתי שונה], שהרי שנינו בסיפא: וחכמים אומרים ידונו - הנסקלין שנתערבו בנשרפין - בשריפה, שהסקילה חמורה, והרי תיפוק ליה, דאפילו אם היתה הסקילה שוה לשריפה היו נשרפין, דרובה נשרפין נינהו!?

ומשנינן: אסיפא לא קשיא, כי מה שאמרו חכמים "שהסקילה חמורה" לא באו בזה ליתן טעם לחייבם בשריפה, אלא בלאו הכי יש לחייבם בשריפה, שהרי רובם חייבי שריפה נינהו; ומה שאמרו חכמים "שהסקילה חמורה", התם רבנן הוא דקאמרו ליה לרבי שמעון [כלומר: לחלוק על רבי שמעון באו]:

לדידך דאמרת: שריפה חמורה, ולפיכך אין אתה מחייבם שריפה כרוב החייבים שביניהם, לא כן הדבר, אלא סקילה חמורה.

כששמע שמואל את סגנון דבריו של רב יהודה לאביו, אמר ליה שמואל לרב יהודה:

שיננא [מחודד בתלמוד]! ^[6]

הערות

^[1] העירו האחרונים, שמלשון רש"י ומלשונות ה"יד רמה" נראה, שהולד אינו נסקל, [וכגון שילדתו לאחר גמר דין קודם סקילה], ולא אמרו אלא שהועיל גמר דינה של אמו לאוסרו בהנאה.

^[2] לשון רש"י הוא: שמע מינה מדקתני "ידונו בסקילה", מותרה למיתה חמורה הוי מותרה למיתה קלה; ולכאורה צריך ביאור: למה העמיד רש"י את דבריו על דין "הנסקלין בנשרפין" שהם נידונים בסקילה הקלה, ולא העמיד את קושיית הגמרא על מה ששנינו תחילה "כל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה נידונין בקלה"! ? והנה לעיל מה ב מבואר, דיש חייבי מיתות, שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו, אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו; והקשו שם התוספות [ורמזו לזה בדבריהם כאן]: ואם תאמר: בפרק אלו הן הנשרפין, דתנן חייבי מיתות שנתערבו זה בזה ידונו בקלה, ואמר בגמרא "שמע מינה, מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל", והיכי דייק מיניה, דשאני התם, דמיתתם בכל מיתות שיכול, כיון דחייב מיתה! ? ויש לומר: דדייק מדקתני "כל חייבי מיתות", אפילו הנך דלא דרשי הכי, אי נמי בורח שאני. ואם כן יש לומר דרש"י נשמר מכל זה, ולכן פירש את קושיית הגמרא על הנשרפין, שלא מצינו נשרפין שאמרה בהם תורה שימיתום בכל מיתה שאתה יכול להמיתו. וראה שם ב"ערוך לנר" שהעיר, דלפי דברי התוספות במכות כ א, דבאחד מארבע מיתות בית דין, כל חייבי מיתות ממיתין אותן בהם, כשאינו יכול לדונם במיתה הכתובה בהם - נסתר תירוצם הראשון של התוספות, [וכן תירוצו של רש"י, לפי מה שנתבאר].

^[3] הנה בפשוטו, כל עיקר הנידון בגמרא להוכיח מכאן דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל, אין שייך אלא דוקא למאן דאמר שצריך להתרותו באיזו מיתה, דלשיטתו יש לדון, דכיון שהתרו בו לשריפה אין כאן התראה לסקילה; אבל למאן דאמר שאין צריך להזכיר שם המיתה, אם כן אפילו אם הזכירו לו שם המיתה החמורה, ומותרה לדבר חמור לא הוי מותרה לדבר הקל, אפילו הכי יש לחייבו במיתה הקלה, שהרי התרו בו שימות, ומה בכך שהזכירו מיתה חמורה יותר, כיון שאין צריך להזכיר את שם המיתה. אלא שמלשון הגמרא "כגון שהתרו בו סתם", משמע, דאפילו למאן דאמר שאין צריך להתרות במיתה מסויימת, מכל מקום אם התרו בו במיתה מסויימת, ומותרה לדבר חמור לא הוי מותרה לדבר הקל, אי אפשר לחייבו; שאם לא כן לא היה לגמרא אלא לומר דמשנתנו כדעת תנא קמא; וחידוש הוא, ויש לדחות. אך הנה בתוספות בכתובות לג א ד"ה ממאי שמותרה לדבר חמור [מיתה] הוי מותרה לדבר הקל [מלקות], דלמא לא הוי, כתבו: אין לומר, דטעמא משום דאהריגה הוא דקיבל התראה, דניחא ליה ליהרג על מנת שיהרוג שונאו, ד"תמות נפשי עם פלשתים" הוא דקאמר, אבל לא ניחא ליה להכות את חבירו על מנת שילקוהו; דהא אמתניתין דפרק הנשרפין דקתני דחייבי מיתות שנתערבו ידונו בקלה, קאמר בגמרא שמע מינה מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל, והתם פשיטא, כיון שהתרו בו לסקילה וקיבל, כל שכן, שאם התרו בו חנק על אותו דבר עצמו, שהיה מקבל, ואפילו הכי בעי למימר דמותרה לדבר חמור לא הוי מותרה לדבר הקל. אלא יש לומר, דגזירת הכתוב הוא, דבעינן שיתיר עצמו לאותה מיתה, בין קלה בין חמורה; ומשמע לכאורה, שכל הנידון אינו שייך אלא לדעת הסובר שצריך להתרות בו באותה מיתה, כי לדעת החולק הרי אינו צריך להתיר עצמו לאותה מיתה.

^[4] ראה לשון רש"י; וראה בהערה הבאה מה שנרשם בשם התוספות.

^[5] א. הקשו התוספות כאן בד"ה הנסקלין בנשרפין: שאל הרב ר' יצחק בן הרב ר' מרדכי את רבינו תם: אמאי קאמר רבי שמעון ידונו בסקילה שהשריפה חמורה, ניזיל בתר רובא להחמיר בדיני נפשות, כדאיתא בפרק קמא דחולין, [בפשוטו כוונתם למבואר שם יא ב מקור לדין רוב מן התורה "מהורג את הנפש, דאמר רחמנא קטליה, וליחוש דילמא טריפה הוה", וכאשר נראה מלשון תירוצם; אך רבי עקיבא איגר כתב, שלא משם הקשו, אלא מתחילת הסוגיא שם, ראה דבריו]! ? ותירץ, דלא אזלינן בתר רובא לחייב אותו שהוא זכאי מכל וכל שלא הרג כלל, ולא דמי לאותן שהרגו ודאי, אלא דלא ידעינן אי טריפה הוה אי שלם הוה. ולשון תוספות הרא"ש הוא: כי אזלינן בתר רובא, הני מילי דידעינן באי זו מיתה הוא חייב, אלא דלא ידעינן אי טרפה הוא או שלם, אבל הכא דלא ידענו איזו מיתה חייב, לא אזלינן בתר רובא לחייבו מיתה שלא נתחייב בה. ולשון תוספות בזבחים עא א סוף הדיבור הנמשך מעמוד קודם: ותירץ, דלא אזלינן בתר רובא להחמיר, כיון שנהרג בלאו הכי במיתה אחרת; אי נמי לא אזלינן בתר רובא לחייב אותו שהוא ודאי בסקילה; והוסיפו עוד: ומהאי טעמא לא תיקשי לן: הא דאמר [לעיל עט ב] דאדם רוצח שלא נגמר דינו שנתערב עם אחרים שנגמר דינן כולן פטורין, דמשום רובא לא נעביד דבר שהוא שקר ודאי, דודאי יש אחד שאינו בר מיתה כלל, לפי שלא נגמר דינו; ולא דמי לאותו שהרג ודאי, אלא דלא ידעינן אי טריפה הוה אי שלם הוה. ולשון תוספות בחולין יא ב סוף ד"ה ליחוש: ותירץ רבינו תם: דכיון דממה נפשך הוא נהרג, לענין באיזו מיתה הוא נהרג לא אזלינן בתר רובא. והוסיפו התוספות כאן: והא דפריך בגמרא "תיפוק ליה דרובא נסקלין נינהו", הכי פירושו: לכל הפחות לא גרע משום דרובא נסקלין; וכן הוא הלשון בתוספות זבחים שם ; וראה מהרש"א על דבריהם אלו. וראה עוד מה שכתב ב"שב שמעתתא" [ד ט ד"ה ובזה ניחא] ליישב באופן אחר את קושיית ה תוספות. ב. לקמן פד ב שנינו: "אלו הן הנחנקין, המכה אביו ואמו"; ומפרש בגמרא: מכה אביו ואמו מנלן, דכתיב "מכה אביו ואמו מות יומת", וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק; ומקשינן: אימא עד דקטיל ליה מיקטל, [שמא לא חייבה תורה אלא את ההורג את אביו]! ? ומשנינן: סלקא דעתך! ? קטל חד בסייף, קטל אביו בחנק [וכי אפשר לומר, שההורג את אחר חייב סייף החמור, ואילו ההורג את אביו אינו חייב אלא חנק] ; ומקשינן: הניחא למאן דאמר חנק קל, אלא למאן דאמר חנק חמור, מאי איכא למימר, [היינו, שמא לא חייבה תורה אלא את ההורג את אביו, ולהחמיר עליו באה תורה שיתחייב בחנק חמור]. והקשה רבי עקיבא איגר: הרי כל מכה אביו אינו חייב אלא משום רוב, דדילמא לאו אביו הוא, וכמבואר בחולין יא ב, ואם כן "איך נידון אותו בחנק דחמור, שמא לאו אביו הוא! ? ואי דאזלינן בתר רובא, הא גם אם לאו אביו הוא חייב מיתה בסייף והוי בן מיתה, דלא אזלינן בתר רובא, כמו שכתבו תוספות בחולין גבי נסקלין בנשרפין"! ? ותירץ בתירוץ ראשון: "מה שכתבו תוספות, דבין מיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא, לא דיש איזה לימוד או קבלה לזה, אלא כיון דליכא לימוד לענין זה דניזיל בתר רובא גם בין מיתה למיתה, משום הכי לא אזלינן בתר רובא; אבל בודאי, אילו היה לנו לימוד דגם בין מיתה למיתה אזלינן בתר רובא, לא היה על זה ענין סתירה או קושיא, וכיון שכן שפיר פרכינן: דילמא מכה אביו היינו דקטלינן, ויהיה באמת מוכח מהאי קרא דגם בין מיתה למיתה אזלינן בתר רובא"; [ויש לעיין: אם כן לפי האמת, מי שהיכה את אביו ומת, לא יתחייב חנק משום דילמא לאו אביו הוא, ובלאו הכי חייב הוא את הסייף הקל [לדעת הסובר סייף קל] ; ועוד מקשים העולם: בת כהן שזינתה תחת בעלה שהיא בשריפה היכי משכחת לה! ?]. ותירץ עוד: דוקא בנסקלין בנשרפין, דמה דאנו רוצים ליזל בתר הרוב, היינו להך מילתא עצמו דיתחייב בחמורה, בזה אמרינן: דבין מיתה למיתה לא אזלינן בתר רוב; מה שאין כן במכה אביו, דתיכף כשנולד, דיינינן מכח הרוב דהוא אביו לכמה ענינים, וממילא בקטלא הוא בחנק, כיון דכבר היינו דנין מכח הרוב דהוא אביו; והרי סברא זו מוכרחת, דאיך משכחת דאב חייב לפדות בנו בכור, דלמא לאו אביו הוא, ובממון אין הולכין אחר הרוב; או דלמא הבן הוא טריפה! ? אלא על כרחך: כיון דהרוב היה לענין אחר, וכבר הסכמנו מכח הרוב דזה אביו וזה אינו טריפה, אף שעתה נוגע זהל ענין ממון, מכל מקום מהני הרוב; והכי נמי לענין מיתה, כיון דהרוב חל מקודם להחזיק זה לאביו, ממילא חייב הוא מיתת חנק; ולפי ישוב זה מתיישב גם ההיא דבת כהן שהיא בשריפה; וראה עוד ישובים שם.

^[6] כן פירש הערוך בערך שן; ויש מפרשים על שם שיניו הגדולות, ראה מסורת הש"ס חגיגה טו ב.

אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שכאשר זה וזה גורם — מותר, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי הוולד לא נוצר מן הפרה לבדה אלא גם מן הפר, והיה בו גם גורם של היתר!

אלא אמר רבינא: אימא [אמור] ותקן כך: אם עד שלא נגמר דינה עיברה וילדה — ולדה מותר, ואם עד שלא נגמר דינה עיברה, ומשנגמר דינה ילדה — ולדה אסור, והטעם הוא כי עובר ירך אמו הוא ונחשב כחלק ממנה וכאשר נגמר דין אמו למיתה — ממילא אף הוולד נאסר יחד עמה.

א שנינו במשנה שכל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה נידונים במיתה קלה. ומעירים: שמע מינה [למד ממנה] כי אדם שמותרה לדבר חמור הוי [הריהו] מותרה גם לדבר קל, וכגון שמתרים באדם שעל עבירה מסויימת הוא מתחייב בסקילה, ובאמת אינו חייב עליה אלא מיתה קלה — תתפוס ההתראה הזו ויידון במיתה הקלה אף שלא הותרה במפורש שאם יעבור יידון בה, כי ההתראה על החמור נחשבת ככוללת בתוכה גם התראה לדבר הקל. ועל פי טעם זה מובן מדוע חייבי מיתות שנתערבו אלו באלו, נחשבים כולם כמותרים למיתה קלה.

את נסיון ההוכחה הזה דוחים, אמר ר' ירמיה: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שהתרו בו סתם שחייב מיתה, ולא פירשו באיזה מיתה, והאי תנא [וכשיטת תנא זה] הוא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ושאר חייבי מיתות שבתורה חוץ ממסית שאינו צריך התראה, אין ממיתין אותן אלא בעדה, כלומר, בבית דין של עשרים ושלושה דיינים, ועדים ואחרי התראה, ועד שיודיעוהו שהוא חייב מיתת בית דין. ר' יהודה אומר: עד שיודיעוהו באיזה מיתה הוא נהרג, ומדברי ר' יהודה משמע שלדעת תנא קמא אף שצריך להודיעו שעונשו יהא במיתה, מכל מקום אין צורך בפירוט מיתתו המסויימת, בעת ההתראה.

ומעירים על יסוד המחלוקת בין תנא קמא לר' יהודה, תנא קמא יליף [הראשון למד] מדין המקושש עצים שהיה בימי משה, שאף שלא ידעו במה מיתתו (שהרי אף משה לא ידע עד שנאמר לו מפי הגבורה), ולא יכלו להתרות בו, מכל מקום לא עיכב הדבר שיוציאוהו להורג, וכן הדבר בכל התראה לדורות. ואילו ר' יהודה אומר: מקושש הוראת שעה היתה על פי דבר ה', ואין למדים ממנה.

ב שנינו במשנה שאם נתערבו הנסקלין (חייבי סקילה) בנשרפין (בחייבי שריפה), נחלקו חכמים ור' שמעון אם דין כולם בשריפה או בסקילה. מתני ליה [היה שונה, מלמד לו] ר' יחזקאל את רמי בריה [בנו] בנוסח אחר: נתערבו הנשרפין בנסקלין, ר' שמעון אומר: ידונו כולם בסקילה לפי שהשריפה חמורה.

אמר ליה [לו] רב יהודה בריה [בנו] של רב יחזקאל: אבא, לא תיתנייה הכי [אל תשנה, תלמד, אותו כך], כי לפי גרסה זו מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] שייפטרו אלה לדעת ר' שמעון מפני הטעם ששריפה חמורה מסקילה? תיפוק ליה [תצא לו] ההלכה שהם פטורים מטעם אחר: דרובה [שרובם] נסקלין נינהו [הם], וכמו בכל תערובת הולכים אחר הרוב. שאל אותו אביו רב יחזקאל: אם כן, היכי אתנייה [כיצד אלמד אותו]?

אמר לו ר' יהודה לאביו, שנה לו: "אם נתערבו הנסקלין בנשרפין", כלומר, שהיו רובם נשרפים, ועל זה ר' שמעון אומר: ידונו בסקילה, לפי שהשריפה חמורה יותר, ולכן מקילים בכולם. הקשה לו אביו רב יחזקאל: אי הכי, אימא סיפא [אם כך, אמור את סופה של המשנה], וחכמים אומרים: ידונו בשריפה — שהסקילה חמורה. ולשיטתך שאנו הולכים אחר הרוב, תיפוק ליה [תצא לו] אותה הלכה מטעם אחר: שהרי רובה נשרפין נינהו [הם]! ולא משום שסקילה חמורה.

והשיב לו בנו ר' יהודה: התם רבנן הוא דקאמרו ליה [שם חכמים הם שאמרו לו] לר' שמעון: לדידך דאמרת [לשיטתך שאומר אתה] ששריפה חמורה מסקילה ולכאורה אין לחייב בה את הנידונין שנתערבו מפני שיש מעטים שנידונו בסקילה הקלה לדעתך, לא כן הוא, אלא בעיקרם של דברים סקילה חמורה משריפה, אבל במקרה זה אינם צריכים לנימוק זה, כי יש ללכת לפי הרוב.

כאשר נשמע מעשה זה, אמר ליה [לו] שמואל לרב יהודה: שיננא [גדול השיניים] (גאונים):

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But according to the one who says that in a case where this permitted factor and that forbidden factor cause an outcome to be produced, that outcome is permitted, what can be said? Since deriving benefit from the bull that sired the offspring is permitted, deriving benefit from the offspring should be permitted as well.

Rather, Ravina says: Emend the baraita and say that the distinction in the baraita is: If before its verdict was finalized, the cow was impregnated and calved, its offspring is permitted. If before its verdict was finalized, the cow was impregnated and after its verdict was finalized it calved, its offspring is forbidden because the legal status of the fetus is not that of an independent entity; rather, its status is like that of its mother’s thigh, i.e., a part of its body. Therefore, when the mother is sentenced to death, the offspring is also forbidden once it is born.

§ The mishna teaches: All those liable to be executed with different court-imposed death penalties who became intermingled are sentenced to the most lenient form of execution. The Gemara noted: Conclude from the mishna that an individual who is forewarned for a severe matter is forewarned for a lesser matter. If one is forewarned that if he violates a certain prohibition then he is liable to be stoned, while in fact, he is liable to be executed with a less severe form of execution, the forewarning is effective and he is executed with the less severe form of execution. That is the reason for the halakha in the mishna that even those liable to be executed with a more severe form of execution are executed with the less severe form of execution.

Rabbi Yirmeya rejects that proof and says: With what are we dealing here? It is a case where the witnesses forewarned the individual that if he violates the prohibition he is liable to be executed, without specification of the mode of execution. And this halakha is in accordance with the opinion of this tanna, as it is taught in a baraita: With regard to all the others, those who are liable for the various death penalties stated in the Torah other than the inciter to idol worship, the court executes them only when the following elements are present: The congregation, represented by the court, and witnesses, and forewarning just before the defendant commits the transgression. And the court does not execute him unless the witnesses informed the defendant that he is liable to receive the death penalty from the court. Rabbi Yehuda says: The defendant is not executed unless the witnesses informed the defendant by which form of death penalty he is to be executed.

Based on the statement of Rabbi Yehuda, it may be inferred that according to the first tanna, although they must inform him that he is liable to be executed, they are not required to inform him of the specific mode of execution. The Gemara explains the basis for the dispute between the first tanna and Rabbi Yehuda: The first tanna derived forewarning from the incident of the wood gatherer (see Numbers 15:32–36), who was executed even though even Moses did not know with which death penalty he was to be executed. Clearly, the mode of execution could not have been included in his forewarning. Rabbi Yehuda says: The execution of the wood gatherer was a provisional edict based on the word of God. The halakha throughout the generations cannot be derived from it.

§ The mishna teaches: In a case where those who are liable to be stoned were intermingled with those who are liable to be burned, Rabbi Shimon says: They are all sentenced to be executed by stoning, and the Rabbis say: They are all sentenced to be executed by burning. Rav Yeḥezkel taught a different version to Rami, his son: In a case where those who are liable to be burned were intermingled with those who are liable to be stoned, Rabbi Shimon says: They shall all be sentenced to execution by stoning, as burning is a more severe form of execution.

Rav Yehuda, son of Rav Yeḥezkel, said to him: Father, do not teach it in that manner, as it is difficult to understand: Why does Rabbi Shimon teach that the reason is specifically that burning is a more severe form of execution than stoning? Derive this halakha, that they are stoned, for a different reason: The principle with regard to a mixture is to follow the majority, and in this case the majority of the intermingled group is liable to be stoned. Rav Yeḥezkel asked Rav Yehuda: Rather, how then shall I teach it?

Rav Yehuda said: You should teach: In a case where those who are liable to be stoned were intermingled with those who are liable to be burned, where the majority is liable to be burned, Rabbi Shimon says: They shall all be sentenced to execution by stoning, as burning is a more severe form of execution. Rav Yeḥezkel, his father, asked: If so, say the latter clause of the mishna: And the Rabbis say: They shall all be sentenced to execution by burning, as stoning is a more severe form of execution. If so, derive this halakha, that they are burned because in this case the majority of the intermingled group is liable to be burned, not because stoning is a more severe form of execution.

Rav Yehuda answered: There, in the latter clause, it is the Rabbis who say to Rabbi Shimon: According to you, who say that burning is a more severe form of execution than stoning, the fact that the majority is liable to be burned does not warrant the execution of the entire group by burning, since the minority was sentenced to stoning, which is more lenient in your opinion. That is not so, as stoning is a more severe form of execution. And that reason is extraneous, as in this case, they are burned because the majority of the group is liable to be burned.

When this narrative was heard, Shmuel said to Rav Yehuda: Long-toothed one:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כבר ביארנו בהתראה שאין צריך שיודיעוהו באיזו מיתה הוא נהרג אלא שיודיעוהו בכלל שיש בעבירה זו מיתת בית דין ומעתה חייבי מיתות שנתערבו ראוי לומר נדון בקלה אע"פ שלא הותרה במיתה זו שהרי במיתה סתם הותרה ומ"מ מי שהותרה בפרט למיתה חמורה ואינו באותה מיתה כגון שרצה להרוג והתרוהו בסקילה יראה שהוא חייב הואיל ובחמורה הותרה שהמותרה לחמורה מותרה הוא לקלה הא אם הותרה בקלה יראה שהוא פטור:

פיסקא כל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה ידונו בקלה ודייקינן שמעת מינה מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל דקל בכלל חמור דאי לא תימא הכי הנך דאתרו בהו לחמורה אמאי ידונו בקלה הא לא אתרו בהו לאותה קלה וליפטרינהו ומדקתני ידונו בקלה ניליף מינה דהוי מותרה לדבר הקל ודחי רבי ירמיה לעולם אימא לך מותרה לדבר חמור לא הוי מותרה לדבר הקל ודקא קשיא לך אמאי ידונו בקלה (הקל) הכא במאי עסקינן שהתרו בו למיתה סתם דהוו כלהו מיתות בכלל והאי תנא הוא דלא בעי עד שיודיעוהו באיזו מיתה הוא נהרג דתניא ושאר כל חייבי מיתות חוץ מן המסית אין ממיתין כו' ת"ק יליף ממקושש דקטלוה בהתראת סתם דהא בשעת מעשה אכתי לא הוו ידעי ליה לקטליה כדאמרינן לעיל בפירקין (סנהדרין ע"ח:) ור"י אמר לך מקושש הוראת שעה היתה וגזירת הדיבור (היתיר) [היתה] להרגו באותה התראה ולא ילפי' מינה לדורות דמשמע ליה לר"י יומת המת עד שיתיר עצמו לאותה מיתה ואית דמפרשי הוראת שעה היתה לפי שלא היה אפשר להן להודיעו בשעת התראה באיזו מיתה הוא נהרג ואין דנין אפשר משאי איפשר והכין דיקא:

פיסקא הנסקלין שנתערבו בנשרפין כו' משמע דהוו נשרפין רובא ונסקלין מיעוטא שאין קורין תערובת אלא למיעוט והרוב הוא נקרא עיקר. מתני רב יחזקאל לראמי בריה הנשרפין שנתערבו בנסקלין שהיו רוב רש"א ידונו בסקילה שהשריפה חמורה א"ל רב יהודה בריה אבא לא תתנייה הכי דא"כ מאי איריא משום דשריפה חמורה כי הוו שקולות נמי תיפוק לי דרובא נסקלין נינהו וכל חד מינייהו כי מפקי' ליה למקטליה אשתכח דפריש ליה מדוכתיה וכל דפריש מרובא פריש ואפי' כי משתייר מינייהו לבסוף כשיעור הנשרפין שנתערבו דיינינן להו בסקילה דאיכא למימר הנך קמאי הוא דהוו מיחייבי שריפה והני מרובא נינהו. א"ל ואלא היכי אתנייה א"ל אתנייה הנסקלין שנתערבו בנשרפין דהוו להו נשרפין רובא רש"א אעפ"כ ידונו בסקילה שהשריפה חמורה שאין אתה רשאי למשוך את הקלים אחר הרוב להחמיר עליהן. ואקשינן ליה אי הכי אימא סופה וחכ"א ידונו בשריפה שהסקילה חמורה מאי איריא שהסקילה חמורה כי שקילין בהאי נמי תיפוק לי דרובא נשרפין נינהו א"ל התם רבנן לאו טעמא קאמרי למילתיהו אלא לר"ש הוא דקאמרי ודאי ידונו בשריפה כרוב ודקאמרת ידונו בסקילה משום דשריפה חמורה שאין אתה רשאי למשוך את הקלים אחר הרוב להחמיר עליהן לא ודאי סקילה חמורה ונמצא שאינך מושך את המיעוט אחר הרוב להחמיר עליו אלא להקל עליו. אמר שמואל לר"י שיננא לא תימא ליה לאבוך הכי אבא לא תתנייה הכי דקא מודעת ליה בהדיא דטעי ומיכסיף דתניא היה אביו כו' אלא אומר לו אבא כך כתוב בתורה כלומר כתוב בתורה כמו שאתה עושה ומתמהינן סוף סוף היינו הך אלא אומר לו אבא כתוב בתורה כך וכך ואיהו גופיה רמי אדעתיה אמאי אודעתיה הכי ומידכר הכא נמי הו"ל למימר ליה כך היא הציעה של משנה:

בד"ה אלא למ"ד זה כו' ומיהו התם מבעיא כו' או ספוקי מספקא ליה כו' עכ"ל צ"ע מה תקנו בזה דהא אי נמי דספוקי מספקא ליה לר"י אי חוששין לזרע אב או לא מ"מ מספקא דשמא אין חוששין לזרע אב והוי חד גורם ואסור ויש ליישב בדוחק דמשמע ליה דוולדה אסור דקתני היינו אסור בוודאי כמו הפרה עצמה מדלא קתני בה וולדה אסור מספק וק"ל:

בד"ה עובר ירך אמו משמע שכן הלכה מדלא פריך הניחא כו' כדפריך מזה וזה גורם כו' עכ"ל ר"ל מדמסיק ומוקים טעמא דברייתא משום דעובר ירך אמו ולא קשיא ליה הניחא כו' כדהוה קשיא ליה מעיקרא בזה וזה גורם אע"ג דהוה נמי ניחא למ"ד זה וזה גורם אסור ואהא כתבו דלא בא אלא לתרצה אליבא דרבא דאית ליה עובר ירך אמו ולכך מוקי לה בהך טעמא ולא בזה וזה גורם וק"ל:

בד"ה הנסקלין בנשרפין כו' ותירץ דלא אזלינן בתר רובא לחייב אותו שהוא ודאי בקלה ומהאי טעמא לא תקשי לך הא דאמר רוצח שלא נגמר דינו שנתערב עם אחרים שנגמר דינן כולן פטורים דמשום רובא לא נחייב אותן כו' כצ"ל העתקתי מתוספות דפרק התערובת ע"ש:

בא"ד והא דפריך בגמרא ת"ל דרובא כו' לכל הפחות לא גרע כו' עכ"ל ר"ל דודאי לתירוצא קמא שכתבו דלא אזלינן בתר רובא לחייב אותו שהוא וודאי בקלה כו' לא קשיא להו מידי דשפיר פריך מאי אריא דשריפה חמורה דאי נמי הוי שריפה וסקילה שוין ניזל בתר רובא דנסקלין דבכה"ג ודאי אפילו בדיני נפשות אזלינן בתר רובא דהא לא אתינן לחייב אותו שהוא ודאי בקלה אלא לתירוצם בתרא שכתבו דלהכי לא ניזיל בתר רובא משום דהוה ליה קבוע מחצה מאי פריך מאי אריא דשריפה חמורה תיפוק ליה דרובא נסקלין כו' הא לא הוי רובא נסקלין דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואהא תירצו דהכי פריך דאף על גב דהוי כמחצה על מחצה והמיתות גם כן שוין מכל מקום לא גרע משום דרובא נסקלין לפי האמת וא"נ דלא הוי שריפה חמורה ידונו בסקילה כיון דלפי האמת רובא נסקלין הוא ודו"ק:

רש"י בד"ה אלא היכי כו' אלמדנו א"ל כו' רובא מתדני ור"ש כו' שהשריפה חמורה כצ"ל והס"ד והד"א:

בד"ה התם הא דקא כו' רובא ודקאמרת כו' חמורה ואין אנו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אלא למ"ד כו' בסופו מה לחוש לזרעו כו'. נ"ב אעובר שהוציא ידו קאי דף ס"ט ודו"ק:

בד"ה עובר ירך אמו כו' דהיינו רביתיה כו'. נ"ב פירוש ואין זה חציצה:

בד"ה הנסקלין בנשרפין כו' לאותן שהרגו ודאי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ואם עד של"נ דינה הוכר עוברה. משמע דאם עדיין לא הוכר בשעת גמ"ד אינו נאסר בגמ"ד ול"י מנ"ל הא דאדרבה בלא הוכר מסתבר טפי לומר דירך אמו הוא מבהוכר (ועי' בקדושין ס"ב ב) ונ"ל דט"ס הוא וצ"ל עיברה כלשון הגמרא שלפנינו:

תד"ה עובר. דרבא דאמר ולד הנוגחת אסור כו' משום דעובר ירך אמו הוא וכדמוכח בתמורה דף ז. נראה דמצוין בטעות וצ"ל דף ל ב ע"ש ובב"ק (מז) בד"ה מ"ט גופה שכ' דמהא דתמורה אין להוכיח כו' הוא כפי שיטת ר"ת שהביאו לקמן:

בא"ד דרבא גופיה כו' השוחט אה"ט ומצא בה בן ט' חי מותר וכו'. מזה ק"ל על מש"כ הש"ך ביו"ד סי' נ"ז ס"ק מ"ה בשם מהרש"ל דטרפה מתעברת רק שלא תבא לידי לידה אלא תמות בו א"כ י"ל דרבא מיירי בנטרפה ולבסוף עיברה:

בא"ד ור"ת כו' והא דא"ר כו' וה"ט כיון כו' הוי כאילו נגמר דין שניהם להריגה כו'. טעם זה עולה יפה להא דאמרינן הכא ואם עד של"נ דינה עיברה ומשנ"ד ילדה אסור אבל להא דא"ר ולד הנוגחת כו' מסתבר יותר טעם שכ' התוס' בב"ק שם ע"ש:

בא"ד ומיהו ההיא דפ' הפרה קשה כו'. אטו כו'. עמש"כ בב"ק שם בישוב קושיא זו בס"ד:

גמרא ור"י "אמר לך" מקושש כו' כצ"ל:

בגמרא ש"מ מותרה לדבר החמור: הטעם דמ"ד דלא הוי מותרה פירשו התוס' בכתובות (דף ל"ג ע"א) דגזה"כ הוא דבעינן שיתיר עצמו לאותה מיתה דוקא ולעיל (דף מ"א ע"א) כתבו התוס' דחבר הוי כאלו התיר עצמו למיתה או דלא בעי היתר כלל לר"י בר"י וא"כ הוה מצי לאוקמי מתניתן בחבר וכר' יוסי בר"י וי"ל דניחא ליה לאוקמי בהתרו בו סתם אליבא דהילכתא ולא כר"י בר"י דלית הילכתא כוותיה:

ת"ק יליף ממקושש: ק"ק כיון דבעי לתרץ אליבא דכ"ע הא דמותרה לדבר החמור כמש"כ התוס' א"כ מנ"ל לרבנן לידוק מזה דהתרו בו סתם מהני דלמא משום דלא ידעו באיזה מיתה הוא נהרג התרו בו במיתה חמורה שהיא סקילה דמהני ממנ"פ כיון דמותרה לדבר החמור הוי מותרה לדבר הקל וכיון דאח"כ היה נסקל שפיר ה"ל התראה ומכש"כ שי"ל כן לפי מה שכתבו התוס' לעיל (דף ע"ח ע"ב) דמסתמא סברו שהוא בסקילה כיון ששוה חטאו לעע"ז וי"ל לפי' השני שכתב הר"ן דאי התראה סתם מיתה מהני אין כש"כ דמותרה לדבר החמור מהני אבל איפכא הוי כש"כ א"כ יותר סברא לרבות התרו בו סתם ולילף ממקושש משנילף מותרה לדבר החמור אבל לפי' הראשון של הר"ן קשה בין לרבנן בין לר"י למה הוצרך הש"ס למימר אליבא דמקושש הוראת שעה היתה:

ברש"י ד"ה ש"מ. מדקתני בסקילה: הא דפי' רש"י ההוכחה מר"ש דוקא ולא מרבנן דסברי ידונו בשרפה או מסתם מתניתן קמא דתנא ידונו בקלה י"ל ע"פ מ"ש התוספות בד"ה הוי דנכרי שעשה כן בישראל ונתגייר ממיתין אותו אף שלא התרו בו א"כ לכאורה לא מוכיח מידי דלמא הך חייבי מיתות שנתערבו דמתניתן איירי בכה"ג דהיינו נכרי שבא על נערה מאורסה דישראל ונתגייר דנידון בסקילה או שבא על א"א דישראל דנדון בחנק לאחר גירותו או שהרג לישראל ונתגייר דנדון בסייף כמבואר לעיל (דף ע"ב ע"ב) ובכולהו לא בעי התראה והאיך בעי למידק מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל ואף דתני כל חייבי מיתות שנתערבו ונשרפין לא שייך בכה"ג הא לפי חד תירוצא של התוס' לעיל (דף מ"ה ע"ב) לא דייקינן האי כל דקתני ולכן מכל הני דמתניתן לא הוי מצי למידק אבל מר"ש דייקינן שפיר כיון דסבר דדנין בסקילה אותן מחוייבי שריפה שהם ע"כ ישראלים והם בעו התראה ולכן י"ל דרש"י בדיוק לשונו דוקא מר"ש נקט דיוקא:

בתוס' ד"ה אלא למ"ד. ומיהו התם מבעי' לן: עיין במהרש"א שהקשה בזה דלמא הכא טעמי' ג"כ משום דמספקא ליה וי"ל לפי מה שכתבו התוס' לעיל בד"ה ואחרים דגרסינן הכא ואחרים באחרים דכיון דר"י הוא דס"ל ס"ס אסור וא"כ אי ס"ד דמשום ספק אסר ר"י הולד ל"ל למיתני ואחרים באחרים לאשמעינן דאפילו ס"ס אסור הא גם מתערובות הראשון שמעינן כן דהא הך נתערב באחרים דקתני ע"כ אהולד קאי דאי אפרה נתערבה הל"ל וא"כ גם בתערובת הראשון הוי ס"ס כיון דהולד גופא הוי ס' אסור אע"כ דמכח ודאי אסר ר"י הולד ומקשה שפיר אכן כיון דזה לא אתיא שפיר רק לשיטת ר"ת דספק א' בגופו וספק א' בתערובות מקרי ס"ס אבל לשיטת ר"י בביצה (דף ד' ע"ב) דלא מקרי ס"ס לא לכן הוצרכו התוס' גם לתירוץ ועוד יש לחלק:

בא"ד. כ"ע מודו דחוששין: ממה שכתבו בזה עכ"פ ר"י ע"כ סבירא ליה דזה וזה גורם מותר לפי מה דפשיטא ליה להש"ס וא"כ קשה לכאורה אמה דקאמר בחולין (דף ס"ט ע"א) אי לר' יהודה איסור יוצא איכא ע"ש הא ליכא איסור יוצא לר"י אי ס"ל זה וזה גורם מותר ואפשר שלזה כוונו התוספות במה שכתבו לקמן ומיהו בפ' בהמה המקשה איבעי' להו:

בא"ד. איכא מאן דשרי לר"א: צ"ע דהוי ראיה להיפך דהא בנרבעו ולבסוף עברו חד איסורא הוי ואולי ט"ס הוא וצ"ל איכא מאן דאסר לר"א וראיתם מרבא דס"ל שם כן:

בד"ה עובר ירך אמו הוא. ועוד אשכחן בפ"ק דביצה: לפי מה דמבואר בפ' אלו טריפות אית ליה לרב אחא בר יעקב דטריפה יולדת וא"כ י"ל דגם רב כוותיה ס"ל והאי עגל שנולד מן הטרפה איירי דנטרפה ולבסוף עברה והאי דמותר היינו משום דזה וזה גורם מותר כמו דפסקינן וא"כ שפיר י"ל דס"ל לרב עובר ירך אמו ולא קשה כקושית התוס' ואולי לא ניחא להו להתו' לאוקמי ר"כ ור"א ורב בהך דטרפה יולדת שלא אליבא דהלכתא:

בא"ד כדאשכחן בהניזקין דמסיק תיובתא: ק"ק דגם אם איתא כן דמשכחת סוגיא כה"ג אכתי יקשה באמת למה מסיק בתיובתא כיון דאיכא למימר דאתיא כהאי תנא והוא סבר כאידך תנא אכן באמת לכאורה אין ראיה כלל מהך דהניזקין דהתם פריך שפיר על ר' יוחנן דסבר דהיזק שאינו ניכר שמי' היזק ממתניתן כיון דסבר ר"י הלכה כסתם משנה ולכן אין לתרץ דמתניתן אתיא כר' יהודה והוא סבר כר"מ אבל לפי מאי דבעי למימר שם דפליגי ר"מ ור"י בהכי ועוד דהא ר"מ ור"י הלכה כר"י כדאמרינן בעירובין (דף מ"ב) ולכן אסיק ר"י בתיובתא אף דפליגי תנאי בדינו ומהך דפ' השולח ל"ק דכבר הוכיחו התוס' שם דאינו ענין להך היזק שאינו ניכר דר"י אבל בהך דתמורה דמקשה לר"י מברייתא ואח"כ קאמר דתנאי היא ריה"ג ורבנן ור"י סבר כרבנן בהא ודאי מתורץ הקושיא מהברייתא די"ל דברייתא אתיא כריה"ג ור"י סבר דהלכתא כרבנן והא דבאמת אסיק מילתא דר"י בתיובתא י"ל כמו דמתרץ על תירוץ רבא שם כיון דר"א אקשי לר' יוחנן גופא שם ולא תירץ ליה מידי אלמא דלא אליבא דתנאי אמר למילתיה ולכן אסיק בתיובתא אבל לפי האמת קאי דינא דר"י ולא קשה מהברייתא ומה"ט י"ל פסק הרמב"ם הך דין דר"י דהפריש חטאת מעוברת וא"כ יצא לנו מזה דעובר (לאו) ירך אמו הוא לפי האמת וזה דלא כדעת התוספות אכן מש"כ בספרי ע"ל ליבמות (דף ע"ז ע"ב) בביאור דברי רש"י כתבתי שיטה אחרת בפסקי הרמב"ם ע"ש:

בא"ד. ופריך עליה אלא הא דאמר רבא: הא דפריך אר"י דיבמות מדיוקא דטעמא דכתיב אשר יולדו ולא אר"י דתמורה דס"ל בפירוש דעובר לאו ירך אמו הוא היינו משום דלרבא לשיטתו מר"י דשם אין ראיה דהא קאמר טעמא אחריתי לר' יוחנן אכן ק"ק מאי בעי רבא בזה לפרש לר' יוחנן טעמא אחרינא כיון דר' יוחנן ע"כ ס"ל דעובר לאו ירך אמו כדמוכח מהך דיבמות ואכתי סלקא בתיובתא ואולי ליישב דינא דר"י שם אליבא דנפשיה קאמר:

בא"ד. אלא משום דבעו לאוקמי: הא דניחא ליה לאוקמי הך מילתא דרבא דוקא ולא שאר מילי דסבר רבא ע"כ עובר ירך אמו הוא וכמו שהוכיחו התוס' י"ל עפמ"ש התוס' לעיל (דף ס"ח ע"ב) בד"ה קטן וי"ל כגון שנתגיירה אמו כשהיתה מעוברת ע"ש דמוכח כן מהא דאמרינן שם אלא בגזל הגר הכתוב מדבר והוא ברייתא כדמוכח בב"ק (דף ק"ט ע"ב) ע"ש וא"כ ע"כ כ"ע ס"ל הכי ומזה ראיה קצת לתירוצא קמא דהתוספות שם ולא כמו שחלקו שם בין זכיה דגירות לשאר זכיות:

בא"ד ולאו משום דהוי ירך אמו: ק"ק דלפ"ז מי הכריח הש"ס כאן למימר דולדה אסור משום דעובר ירך אמו הוא כיון דגם למ"ד דלאו ירך אמו הוא ולדה אסור ועוד אכתי איך תירץ ר"ת קושית התוס' דלעיל כיון דלדידיה הלכתא דלאו ירך אמו הוא א"כ מאי אולמא הך אוקימתא מאוקימתא קמייתא דתליא בזה וזה גורם וי"ל דהאי עובר ירך אמו הוא דקאמר ולא לענין כל מילי אלא לענין הך ופירושו דנעשה כמי שנגמר דינו עם אמו:

בא"ד. ופריך בגמ' פשיטא גופא הוא: אכן אכתי ק' כיון דטעמא דר"ת משום דגמר דין ב"ד היה על שניהם ליהרג וכמו שהרחיב הביאור בר"ן (שהביא שיטת הר"ת בשם ר"י) א"כ לא שייך טעם זה בנגמר דינה ולבסוף נתעברה דהא גם לענין איסור הוי כזה וזה גורם דמותר ואעפ"כ קתני שם סתמא דאין ממתינין לה עד שתלד והיינו ע"כ מגזה"כ דגם שניהם לרבות את הולד וא"כ אכתי מאי פריך שם פשיטא גופיה הוא הא טובא קמ"ל בנגמר דינה ולבסוף נתעברה:

בא"ד. ומיהו האי דפ' הפרה קשה: בשט"מ שם כ' בשם הרא"ה וז"ל מ"ט גופיה היא כיון שכל חיותו ממנה וצריך לה שא"א לו אלא עמה כו' ולא שייכא הא דרבא בההיא דאמרינן בעלמא עובר אי ירך אמו הוא או לא עכ"ל וזהו שיטת ר"ת דכאן וסברא זו נלפענ"ד שהיא סברת הש"ס דב"ק (דף ע"ח ע"ב) דקאמר או דלמא כיון דצריך לאשתרויי' בהדה בשחיטה כמאן דשייר בגופא דמי ע"ש ובשט"מ שם הביא בשם הרב המאירי ב' שיטות לענין פסק הלכה ונראה דתליא בפלוגתא דהתוס' והר"ת דכאן:

ד"ה הוי מותרה. וא"ת ותפשוט מהא דתניא: ק"ק כיון דתי' הש"ס דהתרו בו סתם שייך ג"כ אדיוקא מהברייתא ודאי עדיף להקשות ממתניתן מלהקשות מברייתא אאמוראי די"ל דלא שמיע ליה הך ברייתא:

בא"ד. ושם פירשתי: כבר העירותי דלדעת הרבינו יוסף שהביאו התוס' במכות (דף ב' ע"א) נסתרו ב' תירוצי התוס' דלעיל (דף מ"ה) וקושית התוס' במקומה עומדת:

בד"ה הנסקלין בנשרפין. ותירץ דלא אזלינן בתר רובא: עיין בזבחים ובחולין שתירצו התוס' עוד תירוץ אחר בשם ר"ת כיון דנהרג בלא"ה לא אזלינן בתר רובא ממיתה למיתה וכבר הארכתי במ"א מה שיש להקשות אשיטה זו אכן עתה נ"ל לתת טעם לשיטת ר"ת למה יגרע ממיתה למיתה יותר ממיתה לפטור ולפי הסברא נהפוך הוא אם לחייב את הזכאי מהני רוב כש"כ שמהני לחייב בחמורה את החייב בקלה. ונ"ל דהנה ידוע דעת הר"ן בנדרים דלכך דבר שיש לו מתירין לא בטיל דהא דמין במינו לא בטיל יליף ר"י מדם הפר ודם השעיר ורבנן סברי מכאן לעולם שאין מבטלין זא"ז וסבר הר"ן דטעמייהו דרבנן דלא שייך לומר דמין במינו לא בטיל כשהאחד איסור והא' היתר רק כששניהם היתר כהך דעולין בזה אמרינן דאין מבטלין זא"ז דזה שפיר מיקרי מין במינו ולכן בדבר שיש לו מתירין ששניהם היתר גם רבנן מודו דמין במינו לא בטיל עכ"ד וא"כ י"ל כיון דהך דרוב ילפינן מסנהדרין דמקצתן מחייבין ומקצתן מזכין וצותה התורה אחרי רבים להטות וא"כ המחייבין דמו לאיסור והמזכין להיתר ובזה שייך ביטול ברוב ולא מין במינו אבל בב' ב"א שנתערבו ושניהם חייבים רק דזה בקלה וזה בחמורה א"כ שניהם מקרי איסור והוי מין במינו וגם לרבנן לא בטיל כמו עולין ששניהם היתר דלא בטלי לרבנן מטעם מין במינו וזה מש"כ הר"ת דלא אזלינן בתר רובא לחייבו במיתה חמורה כיון דבלא"ה נהרג א"כ הוי מין במינו ולא בטלי וא"כ לא שייך זה רק ברוב ע"י ביטול ולא ברוב בעלמא ומתורצים בזה כל הקושיות שהקשו אשיטת ר"ת הנ"ל:

בא"ד. והא דפריך בגמ': עיין במהרש"א שכ' דרק אתירוץ א"נ קאי זה ולפענ"ד נראה להוסיף דלא קאי רק אמה שכתבו התוספות דגזירה שמא יקח מן הקבוע דסלקא מיניה דלתירוץ קמא דאי אתה רשאי למושכה להחמיר עליו יש לפרש קושית הגמרא דתיפוק ליה דרובא נסקלין דגם אי שוין אכתי נכבשינהו דניידי כיון דנסקלין רובא:

גמ'. שמע מינה מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל.
יש להעיר דלכאורה הנידון אי מותרה לדבר החמור חשיב מותרה לדבר הקל מיירי כשהתרו בו בטעות ובשקר לעונש החמור וכגון שהתרו רוצח שיענש בסקילה, דמיתתו בסייף הקל, ואי מותרה לדבר החמור הוי מותרה לדבר הקל אזי חלה ההתראה אע"פ שלא התרו בו התראה למיתה הנכונה. ואילו הכא מיירי שהתרו התראה נכונה וכגון ברוצח שהתרוהו בסייף ואח"כ נגמר דינו לסייף כדין רוצח, אלא שאח"כ נתערב עם חייבי מיתה החמורה כגון חנק דנידונין כולן בסייף הקל, וצ"ע דמהי ההוכחה מהא דמקיימים במי שחוייב עונש החמור את העונש הקל, דמותרה לדבר החמור בטעות ובשקר הוי מותרה נמי לדבר הקל, והרי הכא ההתראה היתה כהוגן לעונש החמור ונגמר דינו לעונש החמור אלא דמכיון שיש כאן תערובת אי אפשר לקיים בו את העונש החמור ומשו"ה נידון בקלה, ומהי ההוכחה מזה דקיום העונש החמור הוא בעונש הקל דמועיל התראה לעונש החמור ליחשב התראה לעונש הקל.
ונראה לבאר דשיטת רש"י לעיל (דף עא: ד"ה אלא קלה בחמורה מיישך שייכא) היא דגמר דין למיתה חמורה כגון סקילה כולל נמי בתוכו גמ"ד למיתות הקלות ממנה וכגון שריפה הרג וחנק והוי כאילו יש כאן ד' גמ"ד בפנ"ע, דמעשה העבירה המחייבת מיתה חמורה של סקילה מחייבת נמי שאר מיתות ב"ד, ומהא דב"ד גומרין דין העובד ע"ז בסקילה וגם חל גמ"ד לשאר ג' מיתות הקלות (שריפה חנק והרג) מסקילה, על כרחך מוכח דמותרה לדבר החמור הוי מותרה לדבר הקל, דהרי ההתראה היתה לסקילה החמורה, ומהא דב"ד ממיתין אותו אף במיתה קלה (כגון סייף) דחל גמ"ד בפנ"ע שחייב סייף, על כרחך דשפיר חלה ההתראה אף למיתה הקלה דסייף. ולפי"ז יוצא שדין מותרה לדבר החמור הוי מותרה לדבר הקל לא שייך להיכא שטעו העדים בהתראה, אלא דהתרוהו כהוגן למיתה החמורה אך ב"ד ממיתין אותו בקלה, וכגון שנתערב, ומשום דבגמר דין למיתה חמורה (דסקילה) חל נמי גמ"ד בפנ"ע אף למיתה הקלה (סייף), ועל כרחך דההתראה למיתה החמורה חשיב התראה למיתה הקלה. אמנם תוס' לעיל (דף עא: ד"ה קלה) ס"ל דקלה בחמורה מיישך שייכא ר"ל דהמיתה הקלה היא בכלל החיוב מיתה של המיתה החמורה - דבכלל מאתים מנה. ולפי תוס' כשא"א להמיתו במיתה החמורה וכגון סקילה - כשממיתין אותו בקלה – בסייף, אזי מיתת סייף מהווה קיום דין חיוב מיתה דסקילה, דבכלל מאתים מנה ומיתת סייף היא חלק מחיוב מיתת סקילה. ונראה דלפי התוס' העונש הקל הוא בכלל הגמר דין של העונש החמור, ודלא כרש"י דס"ל דיש כאילו ד' גמ"ד נפרדים על העבירה החמורה. ובשלמא לרש"י ניחא הראייה של הגמ' דאם ממיתין עובד ע"ז בסייף משום דנחשב כאילו חל גמר דין בפנ"ע לסייף, אע"פ שהתרוהו רק לסקילה ולא בסייף והיאך מהני ההתראה, אלא על כרחך דמותרה לדבר החמור הוי מותרה לדבר הקל. אמנם אליבא דתוס' דיש רק חלות גמר דין אחד למיתה החמורה אלא דהמיתה הקלה היא קיום של הגמר דין דחמורה, דהמיתה החמורה מחייבת נמי מיתה קלה ומקבל סייף בתורת סקילה, צ"ע מהי ההוכחה דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל, והרי ההתראה היתה לסקילה וקיום מיתת סייף מהווה קיום של חיוב מיתת סקילה.
והנה בס' כתונת פסים על הנימוק"י (להגאון ר' יעקב מאיר פאדווא זצ"ל שהיה אב"ד דבריסק משנת ת"ר עד שנפטר בשנת תרט"ו), הקשה אליבא דר' יהודה דס"ל דצריך להתרותו באיזו מיתה יהרג ומותרה לדבר החמור לא הוי מותרה לדבר הקל, א"כ היכי משכחת לה דין עיר הנדחת, דהרי קיי"ל (לקמן דף קיא:) דבעינן עדים והתראה לכל א' וא', ודין עיה"נ הוא דיחידים בסקילה (כדין עובד ע"ז בעלמא) ומרובין בסייף, ואיתא בגמ' (קיב.) "היכי עבדינן אמר ר' יהודה דנין וחובשין דנין וחובשין וכו' אלא מרבין להן בתי דין ומעיינין בדיניהן ומסקינן להו לב"ד הגדול וגמרי להו דינייהו וקטלי להו". ועיין ברמב"ם (פ"ד מהל' עכו"ם ה"ו) וז"ל והיאך דין עיר הנדחת, בזמן שתהיה ראויה להעשות עיר הנדחת, בית דין הגדול שולחין ודורשין וחוקרין עד שידעו בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה וחזרו לעבודת כוכבים, אחר כך שולחים להם שני תלמידי חכמים להזהירם ולהחזירם אם חזרו ועשו תשובה מוטב ואם יעמדו באולתן בית דין מצוין לכל ישראל לעלות עליהן לצבא והן צרין עליהם ועורכין עמהן מלחמה עד שתבקע העיר כשתבקע מיד מרבין להם בתי דינין ודנים אותם, כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד כוכבים אחר שהתרו אותו מפרישין אותו, נמצאו כל העובדים מיעוטה סוקלין אותן ושאר העיר ניצול, נמצאו רובה מעלין אותן לבית דין הגדול וגומרין שם דינם והורגין כל אלו שעבדו בסייף, ומכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים אם הודחה כולה, ואם נמצאו העובדים רובה מכים את כל הטף ונשים של עובדים לפי חרב וכו' עכ"ל. ומבואר סדר עשיית דין עיה"נ שאם נמצאו רוב העיר עובדי ע"ז ב"ד הגדול גומרין את דינם ליהרג בסייף כדין עיה"נ. וצ"ע בזה דהרי בשעת ההתראה העדים התרו כל א' וא' בסקילה דהרי לא ידעו העדים באותה שעה אם יהיו רוב אנשי העיר עובדי ע"ז, ולפי ר' יהודה מותרה לדבר החמור לא הוי מותרה לדבר הקל, וא"כ ליכא התראה לסייף ואיך שייך דין עיה"נ. ובס' כתונת פסים הניח קושיא זו בצ"ע.
ולכאורה יש לתרץ דהנה בגמ' (דף קיב.) איתא "היכי עבדינן אמר ר' יהודה דנין וחובשין דנין וחובשין, א"ל עולא נמצא אתה מענה דינין של אלו, אלא אמר עולא דנין וסוקלין דנין וסוקלין, אתמר ר' יוחנן אמר דנין וסוקלין דנין וסוקלין, וריש לקיש אמר מרבין להן בתי דינין וכו'", ופרש"י (בד"ה דנין וסוקלין) וז"ל עד חציין דמחזקינן להו כיחידים ודנין וסוקלין ומחציין ואילך נתברר הדבר למפרע שהודחו רובא והוו בסייף וממונם אבד ומחציין ואילך אי אתה רשאי למושכן למיתה חמורה עכ"ל. ולכאורה שיטת ר' יוחנן צ"ע דלמה ממיתין את הראשונים (עד חצי מבני העיר) בסקילה החמורה, דהרי יתכן שיתברר שרוב אנשי העיר עבדו ע"ז וא"כ מיתתן צ"ל בסייף הקל, והיאך ב"ד הורגין אותן בסקילה שהיא מיתה יותר חמורה ממה שדינם יהיה אם נמצא שרוב אנשי העיר עבדו ע"ז. ועל כרחך צ"ל דמבואר מהגמ' שאין ב' מעשי עבירה נפרדים בעבודה זרה: א) מעשה עבירה דיחיד העובד ע"ז המחייב סקילה, ב) מעשה עבירה דאנשי עיר הנדחת העובדים ע"ז המחייב סייף, דאין ב' שמות של איסור ע"ז - איסור ע"ז ליחיד - ואיסור ע"ז בפנ"ע לעיה"נ. אלא יסוד הדין הוא דיש מעשה עבירה אחת של ע"ז ביחיד המחייבת סקילה, אלא דיש הלכה בפנ"ע מגזה"כ בקיום העונש דעיה"נ - שאם רוב אנשי העיר הודחו ועבדו ע"ז אזי ב"ד הגדול משנים את העונש מסקילה לסייף, אבל באמת מעשה העבירה המחייב בעיר הנדחת הוא מעשה העבירה של ע"ז ביחיד המחייבת סקילה, דאין מעשה עבירה בפנ"ע של ע"ז דעיר הנדחת, ויסוד דין עיר הנדחת הוא רק דיש הלכה בקיום העונש שאם רוב אנשי העיר עבדו ע"ז אזי ב"ד הגדול גומרין את דינן בסייף דמשנים את העונש מסקילה וממונם פלט לעונש של סייף וממונם אבד. אך העבירה המחייבת היא מעשה עבירה דע"ז דיחיד המחייבת סקילה, ומשו"ה י"ל דכשהעדים התרוהו לסקילה שפיר חלה ההתראה, דבשעת מעשה העבירה העובד עשה מעשה עבירה דע"ז ביחיד המחייבת סקילה, ואע"פ שאח"כ כשנתברר לב"ד הגדול דרוב אנשי העיר עבדו ע"ז גומרים את דינם בסייף ליכא שום חסרון בהתראה, דלא בעינן התראה לחלות שם איסור עבודה זרה דעיר הנדחת, ואף למ"ד מותרה לדבר החמור לא הוי מותרה לדבר הקל, שפיר חלה ההתראה לסקילה בשעת מעשה העבירה. ומיושבת קושיית הכתונת פסים. (רבינו זצ"ל הציע תירוץ זה לאביו הגר"מ זצ"ל שהסכים לו ואמר שתירוץ נכון הוא).
אולם יש להעיר דלפימש"נ אליבא דרש"י גדר הדין דקלה בחמורה משיך שייכא הוא דבגמר דין על המיתה החמורה חל נמי גמר דין בפנ"ע על המיתה הקלה, ולמשל בעובד ע"ז שנגמר דינו לסקילה ואח"כ נתערב בין נידונין בסייף נידון בסייף משום דבגמר דין שלו ליסקל חל נמי גמר דין בפנ"ע עליו לידון בסייף, והא דממיתין אותו במיתה הקלה (סייף) הוא משום דעל כרחך ההתראה למיתה החמורה (סקילה) חשיב נמי התראה למיתה קלה (סייף), ושפיר חל גמר דין בפנ"ע למיתה הקלה. ולפי"ז יש לעיין בדין עיר הנדחת למ"ד מותרה לדבר החמור לא הוי מותרה לדבר הקל, דהיאך דנין ב"ד הגדול את אנשי עיה"נ בסייף, דב"ד הגדול משנים את העונש מסקילה לסיייף, והרי ההתראה שבתחילה היתה לסקילה ולא לסייף, ולמ"ד מותרה לדבר החמור לא הוי מותרה לדבר הקל ליכא התראה, וא"כ היאך הורגין אותו בסייף.
וי"ל דבע"ז בעלמא הדין הוא שנהרג נמי בסייף (וכגון באופן שאי אפשר להורגו בסקילה) משום שעפ"י דין חל בגמ"ד לסקילה נמי גמר דין בפנ"ע לעונש של סייף, דהגמר דין לסקילה הגמ"ד כולל נמי בתוכו עוד גמ"ד בפנ"ע למיתת סייף, ואזי צ"ל דמותרה לדבר החמור הוי מותרה לדבר הקל, דאי לאו הכי היאך ב"ד גומרין את דינו לסייף והרי חסר התראה לעונש של סייף ועל כרחך דמותרה לדבר החמור הוי מותרה לדבר הקל (וכמש"נ לעיל). משא"כ בעיר הנדחת העונש של סייף אינו מחמת הדין שחל בעלמא בכל מיתות חמורות דבגמ"ד שלהן חל נמי גמ"ד בפנ"ע למיתה הקלה דמעשה העבירה בעצם מחייב כל הד' מיתות ב"ד, אלא דיש גזה"כ ודין בפנ"ע בעיר הנדחת שאם רוב אנשי העיר עבדו ע"ז אזי ב"ד הגדול משנים את החיוב של סקילה לחיוב של סייף, אבל החיוב דסייף אינו חל משום שהחיוב דסייף נכלל בחיוב של מעשה העבירה מעיקרא (וכשאר מיתות ב"ד), דבעיר הנדחת בעצם מעשה העבירה מחייב רק עונש של סקילה דהוי מעשה עבירה של עבודה זרה דיחיד, ורק יש דין מסוים מגזה"כ בקיום העונש של עיר הנדחת שאם אח"כ נמצא דיש רוב של אנשי העיר שעבדו ע"ז אזי ב"ד הגדול מפקיע את החיוב של סקילה ומשנה את החיוב במקום סקילה לחיוב של סייף, והעונש של סייף חל בתורת עונש למעשה עבירה המחייבת סקילה וכתחליף לסקילה ולא משום דעצם העבירה מחייב נמי עונש של סייף בפנ"ע, וא"כ י"ל דאף למ"ד מותרה לדבר החמור לא הוי מותרה לדבר הקל מ"מ ב"ד משנים שפיר את העונש מסקילה לסייף, וליכא חסרון שלא התרוהו לסייף, דבאמת הריהו נענש בסייף בתורת סקילה ולכן שפיר מועיל ההתראה שהתרוהו לסקילה בשעת מעשה העבירה, דנענש בסייף בתורת סקילה. משא"כ בעלמא שחל גמ"ד בפנ"ע לעונש של סייף, ונענש בתורת סייף אזי ס"ל דבעינן התראה לעונש של סייף (למ"ד מותרה לדבר החמור לא הוי מותרה לדבר הקל), ואי התרוהו לסקילה לא מועילה ההתראה לסייף.
גמ'. הכא במאי עסקינן כגון שהתרו בו סתם.
יש לעיין בביאור הגמ', דבשלמא אי נימא דיסוד הדין דמותרה לדבר החמור לא הוי מותרה לדבר הקל מיירי כשהתרוהו בשקר ובטעות למיתה החמורה דאזי לא חלה ההתראה לגבי העונש הקל מאחר דההתראה הוי שקר ואינה התראה נכונה ולפיכך ליכא חלות שם התיר עצמו למיתה, א"כ י"ל דבהתראה סתם שחייב מיתה שפיר הוי התראה דלא התרוהו במיתה שאינה נכונה, ושפיר נחשב שהתיר עצמו למיתה. אולם אם נאמר דמ"ד מותרה לדבר החמור לא הוי מותרה לדבר הקל סובר דבעינן התראה מסוימת לאותה מיתה שנענש בה, וס"ל דיש גזה"כ דצריך שיתיר עצמו לאותה מיתה המסוימת בין אם היא קלה או חמורה (כדכתבו התוס' כתובות לג. ד"ה ממאי) א"כ צ"ע למה מועיל התראה סתם.
וי"ל דמה שביארנו (לעיל בשיעורים דף פ: ד"ה גמ' ש"מ מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל) אליבא דרש"י דהגמר דין למיתה החמורה כולל בתוכו גמר דין בפנ"ע למיתה הקלה, ולמשל אם עבר עבירה המחייבת סקילה כעבודה זרה הריהו חייב נמי במיתות הקלות מסקילה (שריפה חנק והרג), אין הכוונה שבאמת הריהו נתחייב בכל א' מהארבע מיתות ב"ד דחייב ד' מיתות ב"ד בבת אחת, דהיאך יתחייב על עבירה אחת ד' חיובים, אלא הפשט ברש"י הוא שנתחייב באחד מהד' מיתות ב"ד, וכשנתברר קיום המיתה באיזה מיתה הומת אזי נתברר למפרע מה היה חלות החיוב בגמר הדין, ולמשל בעובד ע"ז שנגמר דינו לסקילה אם נהרג בסקילה אזי הוברר שנגמר דינו לחיוב סקילה בלבד, אבל אם נגמר דינו לסקילה ואח"כ נתערב בין רוצחין ונידון בסייף, אזי נתבררר למפרע שחלות הגמר דין היה לסייף בלבד, וא"כ נמצא שלאחר שנתקיים בו מיתת ב"ד דסייף דנתברר שחיובו וחלות הגמר דין היה לסייף אזי נמצא דההתראה היתה בשקר ובטעות דהרי התרוהו לסקילה, ולמ"ד מותרה לדבר החמור לא הוי מותרה לדבר הקל היאך ממיתין אותו בסייף. ואה"נ דבשעת העבירה ההתראה היתה נכונה אבל לאחר שנתקיים העונש אזי נתברר למפרע דההתראה היתה בשקר ובטעות, דקיום המיתה מברר למפרע מה היה חלות החיוב. ונראה דזוהי כוונת קושיית הגמ' להקשות דהיאך מועילה ההתראה הא הויא התראה בשקר וטעות. וע"ז הגמ' מתרצת דהב"ע כגון שהתרו בו סתם, ולכן מועילה ההתראה. אולם אילו התרו בו למיתה חמורה כגון סקילה ואח"כ הומת בסייף נמצא למפרע דההתראה היתה בטעות ושקר ולא חלה ההתראה. ומבואר לפי"ז דדין מותרה לדבר החמור לא הוי מותרה לדבר הקל באמת מיוסד בזה דההתראה היתה בטעות ובשקר, אלא דאין הכוונה שבשעת מעשה העבירה היתה ההתראה בטעות ושקר, אלא דאח"כ בשעת קיום המיתה נתברר למפרע דההתראה היתה בטעות ובשקר.
תוס' ד"ה הוי מותרה לדבר הקל. וז"ל וא"ת ותפשוט מהא דתניא בפ' בן סורר (לעיל דף עא:) עשה כן בישראל ונתגייר חייב אם בא על אשת איש ישראל ואח"כ נתגייר משום דאי עביד השתא בר קטלא הוא ועל כרחיך בדאתרו ביה דאי לא אתרו ביה אי עבדי השתא לאו בר קטלא הוא אלמא מותרה לסייף הוי מותרה לחנק.
לכאורה היה יתכן לתרץ קושיית התוס', דאין הפירוש דב"נ חייב רק מיתת סייף גרידא, אלא דהגמר דין של ב"נ למיתת סייף כולל נמי גמר דין וחיוב מיתה לגבי מיתה הקלה ממנה (חנק), משום דמעשה העבירה של ב"נ מחייבו במיתת סייף החמורה ובשאר מיתות הקלות ממנה, ולכשנתגייר ונעשה ישראל ממיתין אותו בחנק כדין ישראל, ושפיר נחשב כמותרה לחנק דהדין הוא דכשנתגייר אזי עונשו מתחלף מסייף לחנק, וכמו שבעיר הנדחת העונש נהפך ע"י ב"ד הגדול מחיוב סקילה על כל יחיד ויחיד לחיוב סייף ואין חסרון בהתראה אע"פ שהיתה התראה לסקילה מכיון דהעונש של סייף בא בתורת קיום של סקילה, דיש גזה"כ דאם רוב אנשי העיר עבדו ע"ז אזי נהפך העונש מסקילה לסייף, כמו"כ י"ל דדין ב"נ שנתגייר הוא דהעונש של סייף שנתחייב בה כשהיה ב"נ נהפך לחנק, ואין חסרון במה שהתרוהו לסייף דהריהו נענש על מעשה עבירה המחייבת סייף אלא דיש דין בקיום העונש דלאחר שנתגייר קיום העונש דסייף הוא בחנק.
תוס' ד"ה הוי מותרה לדבר הקל. בא"ד. וי"ל דאפילו לא אתרו בהיותו נכרי יש לנו לחייבו אף על פי שנתגייר הואיל וכבר נתחייב ולא מיפטר משום דלא אתרו ביה ומאחר דהשתא נמי אי אתרו ביה יש בעון זה חיוב מיתה.
ונראה לבאר דב"נ הוי מותרה ועומד דיסוד הדין של התראה היינו להבחין בין שוגג למזיד דאם יודע שזה אסור הריהו יפרוש מן העבירה, וכשהתרוהו ועבר הריהו מתיר עצמו למיתה. ואילו בב"נ י"ל דאע"פ שיודע דזה אסור לא יפרוש מהעבירה וע"כ הוא נחשב כמותרה ועומד וא"צ להתרותו.
תוס' ד"ה הוי מותרה לדבר הקל. בא"ד. וא"ת כי לא הוי נמי מותרה לדבר קל תיפוק ליה דהכא חייב כדאמר בפ' נגמר הדין (לעיל דף מה:) שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה ממיתו בכל מיתות שאתה יכול ושם פירשתי עכ"ל.
ונראה דהדין שאם אין אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול ר"ל שאם א"א להמיתו במיתת ב"ד שנתחייב בה אזי ממיתין אותו בכל מיתה שאתה יכול (אף אם אינה א' מד' מיתות ב"ד) ובכה"ג אין כאן נידון של קלה וחמורה דנלמד מגזה"כ "מות יומת המכה" שממיתין אותו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו ואף במיתה אחרת שאינה מיתת ב"ד. וי"ל דמשו"ה הגמ' (לעיל מה:) לא הקשה דהיאך קיי"ל שאם אין אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בה אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול, והרי קיי"ל דמותרה לדבר חמור לא הוי מותרה לדבר הקל, לפי שיש גזה"כ מיוחדת דכשאי אפשר להמיתו במיתת ב"ד אזי ממיתין אותו בכל מיתה ואזי אין דין של התראה דרק כשהומת ע"י מיתת ב"ד בעינן התראה. משא"כ כאן בסוגיין דמיירי שנתערב מי שמחוייב מיתת ב"ד חמורה במחוייב מיתת ב"ד קלה, דבעצם שייך להמיתו במיתת ב"ד שנתחייב בה רק שנתערב ואינו ידוע איזו הוא וממיתין אותו מיתת ב"ד הקלה, אזי בעי התראה נכונה להמיתו, ולכן הקשה הגמ' דמותרה לדבר החמור לא הוי מותרה לדבר הקל.
תוס'. ד"ה הנסקלין בנשרפין. וז"ל שאל הרב ר' יצחק בן הרב ר' מרדכי את רבינו תם אמאי קאמר רבי שמעון ידונו בסקילה שהשריפה חמורה ניזיל בתר רובא להחמיר בדיני נפשות כדאיתא בפרק קמא דחולין (דף יא.)
לכאורה יש לתרץ דלא אמרינן כל דפריש מרובא פריש בנפשות דלא אזלינן בתר הרוב בדיני נפשות אלא רק ברובא דליתא קמן, משא"כ כאן דהוי רובא דאיתא קמן אזי לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש בד"נ. ונראה דזוהי כוונת תירוצו של ר"ת "דלא אזלינן בתר רובא לחייב אותו שהוא זכאי מכל וכל שלא הרג כלל ולא דמי לאותן שהרגו ודאי אלא דלא ידעינן אי טריפה הוה אי שלם הוה", דרוב אנשים אינם טריפות הוי רובא דליתא קמן. אלא דיש להקשות ע"ז דקיי"ל בסנהדרין דאזלינן בתר רוב לחייבו מיתה אע"פ דהוי רובא דאיתא קמן וכגון אם יש י"ג דיינין שאומרים חייב וי' דיינים שאומרים זכאי דאזלינן בתר הרוב לחייבו מיתה ואע"פ דהוי רובא דאיתא קמן. וי"ל דבדיינים חל דין רוב מדין דרובו ככולו, דהפסק יוצא מכל הב"ד ודעת המיעוט נחשב כמי שאינו ולא חל בב"ד דין דהולכים אחר הרוב, וכדביאר הגר"ח זצ"ל שהוראת בי"ד יוצאת מכל הבי"ד ביחד כחפצא אחד, דהדין דאזלינן בתר רובא בהכרעת הוראת הדיינים קובע שהכרעת הרוב היא הפסק של כל הב"ד ולא של רוב הדיינים בלבד. בגמר הדין אף מיעוט הדיינים שהתנגדו להוראה מצטרף לרוב והפסק יוצא מכל הדיינים כאחד. והוא כעין ההלכה בתערובת שמיעוט האיסור בטל ברוב ההיתר, דה"ה בבי"ד דעת מיעוט הדיינים בטילה בדעת הרוב וכל הבי"ד ביחד כאחד גומר את הדין⁵⁴². ונראה לבאר דברובא דליתא קמן הרוב חל בתורת בירור והרוב מפקיע את הספק, ומשו"ה מועיל רובא דליתא קמן בד"נ, משא"כ ברובא דאיתא קמן הרוב חל מדין הכרעה והנהגה אבל אינו מפקיע חלות שם ספק ומשו"ה אינו מועיל בד"נ. ובפסק דין דב"ד דחל דין רובו ככולו ליכא חלות שם ספק דהפסק יוצא מכל הב"ד ומשו"ה סמכינן על רוב דיינים בד"נ אע"פ דהוי רובא דאיתא קמן.
תוס' ד"ה הנסקלין בנשרפין. בא"ד. ועוד י"ל דהוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ופטור מדאורייתא דספק נפשות להקל.
בתירוץ זה נקטו התוס' דאף ברובא דאיתא קמן אזלינן בתר רוב בדיני נפשות אלא דהכא הו"ל קבוע, ומשו"ה לא אזלינן בתר רוב.
תוס' ד"ה הנסקלין בנשרפין. בא"ד. וכ"ת ניכבשינהו ונימא כל דפריש אי אתה רשאי למושכו להחמיר עליו, ועוד גזירה שמא יקח מן הקבוע עכ"ל.
יש לפרש דשני התירוצים בתוס' נחלקו במחלוקת המוזכרת בתוס' לעיל (דף עט: ד"ה בשור) אם יש תערובת ובו קבוע ואח"כ נעשה רוב ע"י פרישה האם החיוב חוזר וניער, או"ד דכיון דהיה שעה אחת שהיה אי אפשר לקיים את העונש שוב פקע ממנו החיוב לעולם. דהתירוץ הראשון בתוס' כאן ס"ל כתירוץ הראשון בתוס' לעיל דפקע החיוב לגמרי, ואילו התירוץ הב' סובר שעדיין חל החיוב ולכן אם נכבשיינהו וניידי דבטל הקבוע חייב.
⁵⁴² ועיין ברשימות שיעורים למס' בבא קמא דף כז: תוס' ד"ה קמ"ל.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.

איכא למימר. דהא כשנוצר לאחר גמר דין לאו איהו לחודיה גרמא ליה שאף מן הזכר הוא בא דהיתר ואיסור גרמו לו שיבא: ואם עד שלא נגמר דינה הוכר עוברה. דהיינו בין נגיחה לגמר דין: ומשנגמר. דינה ילדה ולדה אסור. אע''ג דלא הוה בשעת נגיחה כיון דהוה בשעת גמר דין נאסר בגמר דין עם אמו דעובר ירך אמו הוא: ש''מ. מדקתני ידונו בסקילה מותרה למיתה חמורה הוי מותרה למיתה קלה משום דקלה בכלל חמורה דאי לא הוי מותרה למיתה קלה הנך דנתחייבו חמורה היאך נתחייבו בסקילה הא לא אסרו בהם מיתה זו ונפטרי' לגמרי אלא נילף מהכא דהוי מותרה: א''ר ירמיה. מהכא ליכא למילף הכא בהתרו בהם מיתה סתם ולפיכך קלה וחמורה במשמע: והאי תנא הוא. דקאמר לא בעינן להזכיר שם אותה מיתה: ושאר חייבי מיתות. חוץ ממסית שאינו צריך התראה דרחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו: עדה ועדים. לאו דוקא דמסית נמי עדים ועדה קא בעי והא דנקט ושאר משום התראה נקט לה: יליף ממקושש. שהמוצאים אותו לא התרו בו שם מיתתו דלא הוו ידעי לה אלא מיתה סתם: הוראת שעה היתה. ועל פי הדבור מחייב ולא גמרינן מינה לדורות הואיל ונפקא לן התראה מיומת המת שיתיר עצמו למיתה אותה מיתה משמע: הנשרפין בנסקלין. משמע כגון דהוו נסקלין רובא ואיערבא בהו מיעוטא נשרפין: תיפוק ליה דרובא נסקלין נינהו. היכי נקט טעמא משום דאי אתה רשאי למושכו למיתה חמורה בלאו הכי נדיינינהו בסקילה (הוה) בתר רובא: אלא היכי איתנייהו. אבוה מהדר ליה אלא היכי אלמדנו: אמר ליה רב יהודה הנסקלין בנשרפין. דאע''ג דנשרפין רובא מדתני לר' שמעון בסקילה מפני שהשריפה חמורה: התם. הוא דקא מסיימי רבנן שהסקילה חמורה לאו למיתב טעמא למילתייהו מסיימי הכי אלא הכי קאמרי ידונו בשריפה כדינייהו בתר רובא ודקאמרת למיזל בתר מיעוטא משום דשריפה חמורה ואין אנו רשאין למשוך את הקלים לאו חמורה היא אלא קלה היא:

אלא למ''ד זה וזה גורם כו'. נראה דהא דחשיב ליה זה וזה גורם היינו כמאן דאמר חוששין לזרע האב דלמאן דאמר אין חוששין חד גורם הוא ותימה ומאי קשיא ליה הא הך ברייתא כר' יהודה דאמר כונסין לכיפה ושמעינן ליה בפ' אותו ואת בנו (חולין דף עט.) דאמר אין חוששין לזרע האב ומיהו התם מיבעיא לן אי מיפשט פשיטא ליה לרבי יהודה או ספוקי מספקא ליה ועוד יש לחלק דהתם בדבר דכל חד באפי נפשיה התירא הוא פליגי אבל הכא דחד איסורא וחד התירא כולי עלמא מודו דחוששין תדע דבפ' כל האיסורין (תמורה דף ל: ושם) איכא מאן דשרי לר' אליעזר נרבעו ולבסוף עיברו ובפ' אותו ואת בנו (חולין דף עט:) מספקא ליה לרבי אליעזר אי חוששין או לא ומיהו בפרק בהמה המקשה (שם דף סט.) איבעיא להו מהו לחוש לזרעו: עובר ירך אמו. משמע שכן הלכה מדלא פריך הניחא למ''ד ירך אמו אלא למ''ד לאו ירך אמו מאי איכא למימר כדפריך מזה וזה גורם ומיהו יש לדחות דכולה שמעתא לא מסיק לשנות הברייתא מפשטא אלא לתרצה אליבא דרבא דאמר ולד הנוגחת אסור היא וולדה נגחו דטעמא משום דעובר ירך אמו הוא וכדמוכח בתמורה (דף ל:) ומיהו מדרבא גופיה יש לדקדק דקאמר היא וולדה נגחו היא וולדה נרבעו וכן בפרק הפרה (ב''ק דף מז. ושם) דאמר רבא פרה שהזיקה גובה מוולדה מאי טעמא גופה הוא אלמא עובר ירך אמו ותימה דבאלו טריפות (חולין דף נח. ושם) מייתי פלוגתא דוולד טריפה ר' אליעזר אומר לא יקרב ורבי יהושע אומר יקרב ומשמע התם דלמ''ד טריפה אינה יולדת פליג בעובר ירך אמו כשעיברה ולבסוף נטרפה דרבי יהושע סבר עובר לאו ירך אמו והכי קיימא לן דטריפה אינה יולדת כדאית' התם בהדיא הלכתא בזכר כל י''ב חדש בנקבה כל שאינה יולדת וקיימא לן נמי כר' יהושע דרבי אליעזר שמותי הוא ועוד אשכחן בפ''ק דביצה (דף ו. ושם) דאמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה ביום טוב שהוא מותר וי''ל דבכל דוכתי עובר ירך אמו הוא בר מלענין טרפות שהוא תלוי בחיות והעובר יש לו חיות בפני עצמו ולא אמרינן עובר ירך אמו שנטרף עם אמו תדע דרבא גופיה שמעינן ליה בפרק בהמה המקשה (חולין דף עה.) השוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי מותר וכו' ואע''ג דבשאר מילי נמי משמע בפרק כל האסורין (תמורה דף ל: ושם) דעובר לאו ירך אמו לר' יהושע דאמר רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן מחלוקת בשעיברו ולבסוף נרבעו דר' אליעזר סבר עובר ירך אמו ורבנן סברי לאו ירך אמו אין הלכה כן אלא כדקאמר התם רבא אמר רב נחמן דבנרבעו ולבסוף עיברו פליגי אבל עיברו ולבסוף נרבעו ד''ה אסור דעובר ירך אמו אפילו לר' יהושע דרבנן דהתם היינו רבי יהושע בר פלוגתיה דרבי אליעזר ורבא נמי אית ליה דעובר ירך אמו הכא והתם ואותו לשון דרבא אמר רב נחמן הוא עיקר דמייתי ליה בפ' כל הצלמים (ע''ז דף מו:) גבי משתחוה לקמה ומהא דאמר ר' יוחנן שלהי פ''ב דגיטין (דף כג: ושם) גבי שפחה דאם היתה עוברה זכתה לו משום דעובר ירך אמו ונעשה כמו שהקנה לה אחד מאבריה אין ראיה שכן הלכה דהתם אליבא דרבי קאמר ושמא אין הלכה כמותו ור' יוחנן גופיה שפירשה כן אית ליה בתמורה בפ' כיצד מערימין (דף כה.) עובר לאו ירך אמו דאמר ר' יוחנן הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בוולדה ומפרש טעמא משום דסבר אם שיירו משויר עובר לאו ירך אמו והוה ליה כמפריש שתי חטאות לאחריות מיהו יש לדקדק מזה דמותיב התם תיובתא דר' יוחנן תיובתא ואע''ג דקאמר בתר הכי לימא אם שיירו משויר תנאי היא מ''מ הרי איתותב אלמא אין הלכה כן וכן דרך הש''ס כשאין הדברים עיקר אומר תיובתא אע''פ שיכול למצוא תנאי דפליגי כדאשכחן בהניזקין (גיטין דף נג: ושם) דמסיק תיובתא דמאן דאמר היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק ובתר הכי קאמר נימא תנאי היא ובפ' השולח (שם דף מא:) פליגי בהדיא בהיזק שאינו ניכר אליבא דעולא גבי עבד שעשאו רבו אפותיקי ואע''ג דבפ' הערל (יבמות דף עח.) מייתי מילתיה דר' יוחנן דתמורה ופריך עלה אלא הא דאמר רבא נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך וכו' ודחיק לשנויי שאני עובר דהיינו רביתיה לאו משום שיהו עיקר דברי ר' יוחנן אלא משום דבעי לאוקמי מלתיה דרבא דנכרית אליבא דדברי הכל ורבא גופיה אית ליה הכא עובר ירך אמו ובתמורה (דף ל:) ובפ' הפרה (ב''ק דף מז.) ור''ת מפרש דבכל דוכתי קי''ל דלאו ירך אמו כדמשמע בחולין ובההיא דיבמות (דף עח.) ובפ' כיצד מערימין (תמורה דף כה.) לא גריס תיובתא בתרא אלא הכי תיובתא דר' יוחנן לימא אם שיירו משויר תנאי היא והא דאמר רבא הכא ובתמורה (דף ל:) ולד הנוגחת והנרבעת אסור לא פליגא והיינו טעמא כיון דעד עכשיו היה חיות הולד תלוי באם הוי כאילו נגמר דין שניהם להריגה ולאו משום דהוי ירך אמו וכן הא דתנן בפ''ק דערכין (דף ז.) האשה היוצאת ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד ופריך בגמ' פשיטא גופה הוא התם נמי טעמא כדפרישית ומיהו ההיא דפ' הפרה (ב''ק דף מז. ושם) קשה אמאי כי ליתא לפרה משתלם רביע נזק מן הולד כיון דלאו ירך אמו אע''ג דהוא נמי אזיק למה ישלם חלקו וחלק פרה אטו שני שוורים תמים שהזיקו אם אבד אחד מהן מי הוה משלם אידך חלקו וחלק חבירו פשיטא דלא משלם: הוי מותרה לדבר הקל. פלוגתא בפ' אלו נערות (כתובות דף לג. ושם) במותרה למיתה אי הוי מותרה למלקות וא''ת ותפשוט מהא דתניא בפ' בן סורר (לעיל דף עא:) עשה כן בישראל ונתגייר חייב אם בא על אשת איש ישראל ואח''כ נתגייר משום דאי עביד השתא בר קטלא הוא ועל כרחיך בדאתרו ביה דאי לא אתרו ביה אי עביד השתא לאו בר קטלא הוא אלמא מותרה לסייף הוי מותרה לחנק וי''ל דאפילו לא אתרו בהיותו נכרי יש לנו לחייבו אע''פ שנתגייר הואיל וכבר נתחייב ולא מיפטר משום דלא אתרו ביה ומאחר דהשתא נמי אי אתרו ביה יש בעון זה חיוב מיתה. וא''ת כי לא הוי נמי מותרה לדבר קל תיפוק ליה דהכא חייב כדאמר בפ' נגמר הדין (לעיל דף מה:) שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה ממיתו בכל מיתות שאתה יכול ושם פירשתי: הנסקלין בנשרפין. שאל הרב ר' יצחק בן הרב ר' מרדכי את רבינו תם אמאי קאמר רבי שמעון ידונו בסקילה שהשריפה חמורה ניזיל בתר רובא להחמיר בדיני נפשות כדאיתא בפרק קמא דחולין (דף יא.) ותירץ דלא אזלינן בתר רובא לחייב אותו שהוא זכאי מכל וכל שלא הרג כלל ולא דמי לאותן שהרגו ודאי אלא

דף פ - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד