סנהדרין פ ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פ - א

אי הכי כפירושם, היינו דקתני עלה [מה ששנינו בברייתא על משנה זו] אפילו אבא חלפתא הצדיק ביניהן של אותן אחרים, האיך יתפרש לפי דבריכם!?

אלא אמר רבא:

זו ששנינו: רוצח שנתערב באחרים כולן פטורין, הכי קאמר:

שנים שהיו עומדין, ויצא חץ מביניהם והרג, ואין בית דין יודעים מי הוא זה ששילח את החץ, הרי שניהם פטורים.

ואמר עלה רבי יוסי בברייתא: לכך שנתה המשנה דין זה אשר הוא פשיטא, כדי ללמד: ואפילו אבא חלפתא הצדיק ביניהן, שלא תאמר: הרי הוא ודאי לא זרק את החץ, ואם כן נחייבנו לשני על פי חזקה זו, קא משמע לן, שאין מחייבין את השני. ^[1] וחסורי מחסרא משנתנו, ועליה נחלק רבי יהודה:

ואילו שור שנגמר דינו, שנתערב בשוורים אחרים מעליא [שלא עשו כלום], אין פוטרין את כולן; אלא מאחר שאסורים כולם בהנאה כשור הנסקל, משום שאין אנו יודעים מי הוא זה שנאסר בהנאה, הרי נמצא שכבר הפסידו אותם הבעלים, ולפיכך סוקלין אותן [את כולן], כדי לקיים מצות סקילה במחוייב.

רבי יהודה אומר: כונסין אותן - את כל השוורים לכיפה. ^[2]

ומסייעת הגמרא מברייתא כפי מה שנתבאר באופן מחלוקתם ; והתניא [בניחותא]:

פרה שהמיתה את האדם, ומחוייבת היא סקילה, ואחר כך ילדה:

אם עד שלא נגמר דינה הוא שילדה - ולקמן יתבאר מתי עיברה - הרי וולדה מותר, ומפרש לה הגמרא לקמן בעמוד זה.

אך אם משנגמר דינה הוא שילדה, הרי אף וולדה - אסור, ויתבאר בגמרא לקמן.

ועוד מלמדת הברייתא:

נתערב שור שנגמר דינו לסקילה באחרים שלא עשו כלום, ואפילו נתערבו אחרים באחרים, כלומר: התערובת הראשונה נתערבה שוב בשוורים אחרים שלא עשו כלום ^[3]

כונסין אותן את כולן לכיפה, והיינו כשיטת רבי יהודה במשנה, כפי שפירשה רבא.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: מביאין אותן לבית דין, וסוקלין אותן, וכשיטת חכמים שבמשנתנו, כפי שפירשה רבא.

אמר מר בברייתא:

פרה שהמיתה ואחר כך ילדה, אם עד שלא נגמר דינה - ילדה, הרי וולדה מותרת:

ומקשינן: וכי אף על גב דכי נגחה הות מיעברה, וכי כך הוא הדין אף שבשעת הנגיחה היתה מעוברת עמו!?

והאמר רבא:

ולד הנוגחת, כלומר פרה מעוברת שנגחה ^[4] וילדה הרי הוא אסור בהקרבה למזבח כמו אמו שהיא פסולה למזבח, ^[5] ומשום שאנו אומרים "היא וולדה נגחו", ונפסל העובר כמו אמו - וממילא נשמע, שצריך לגמור אף את דין העובר, שהרי אף הוא בכלל הנגיחה; ואם כן למה הולד מותר, והרי דינו ככל נוגח שצריך לדונו ולאוסרו בהנאה!? ^[6] וכן ולד הנרבעת שהיה בבטנה בשעת הרביעה הרי הוא אסור בהקרבה למזבח, כי "היא וולדה נרבעו", ונפסל העובר למזבח כאמו שהיא פסולה למזבח. ^[7] אלא אימא, כך תשנה את הברייתא:

אם עד שלא נגמר דינה, עיברה וילדה קודם גמר דין, הרי וולדה מותר, שהרי לא היה עמה בשעת נגיחה שיתחייב הוא סקילה ולאוסרו בהנאה, ואף לא היה עמה בשעת גמר דין, כדי שייאסר אף הוא על ידי גמר דינה של אמו.

אבל אם משנגמר דינה עיברה, וילדה, הרי וולדה אסור, ואף שלא היה עמה לא בשעת נגיחה ולא בשעת גמר דין, מאחר שיצא עובר זה ממי שהוא אסור בהנאה, וכל היוצ מן האיסור הרי הוא אסור.

ומקשינן על מה דאמרינן: אם משנגמר דינה עיברה וילדה ולדה אסור, ומשום שהולד הוא יוצא מן האסור; והרי לא מכח אמו האסורה בלבד הוא נוצר, אלא אף מכח הזכר המותר הוא נוצר, ואם כן:

הניחא למאן דאמר "זה וזה גורם - כלומר: דבר הנגרם והיוצא מדבר אסור ומדבר מותר כאחד - אסור".

הערות

^[1] כתב ב"ערוך לנר": ואף דאמרינן בקדושין פ א ד"סוקלין ושורפין על החזקות", מכל מקום לא אלימא הך חזקה דאבא חלפתא כל כך ליהרג האחר, כיון דיש גם לאחר חזקת כשרות, ומשום עדיפותא דחזקה דאבא חלפתא, לא קטלינן ליה לאידך.

^[2] א. כתב רש"י: כונסין אותן לכיפה, שאין צריך לסוקלן שלא להטריח בית דין, אלא כונסין בחדר והן מתים מרעב; והיינו דאין זו כיפה האמורה לקמן פא ב; וב"יד רמה" כתב כאן שני פירושים, אם כרש"י או כיפה ממש; וראה הערה לעיל עט ב; [ויש לעיין בעיקר הסברא, למה לא נקיים מצות סקילה וכסברת חכמים, ומה שייך לומר "שלא להטריח בית דין"! ?]. ב. [יש לעיין למה לא פירש רבא את הרישא על ענין זה, ולא היה צריך לחסר מן המשנה! ? ושמא אין נוח לו לרבא לפרש לשון "רוצח" על שור, ואף שריש לקיש מפרש כן. ועוד צריך ביאור: למה הוצרך רבא לשנות בסיפא העוסקת בשור ממה שאמר ריש לקיש, והרי לא הקשה עליו כלום בעיקר ביאור מחלוקתם גבי שור! ? ויש להעיר עוד, דנמצאו רבא וריש לקיש חלוקים מן הקצה אל הקצה, דריש לקיש סבר: אפילו שור אחד והוא רוצח רק שלא נגמר דינו, ונתערב, אין סוקלין אותו לדעת חכמים; ואילו רבא סובר: אפילו היה הרוצח מיעוט ושאר השוורים "כשרים", מכל מקום סוקלים אותם; ויש לעיין מה היא סברת מחלוקתם].

^[3] כן הוא לפירוש אחד בתוספות, ולפי פירוש זה אין כאן אלא ספק אחד, וראה בדבריהם, מה שביארו דלא תיקשי: מה לי נתערב פעם אחת, מה לי נתערב שתי פעמים; ובפירוש ראשון פירשו: אחד מן התערובת הראשונה נתערב בשורים אחרים, ולפי פירוש זה ביארו התוספות, שהתנא של הברייתא סובר "ספק ספיקא אסור", ראה שם.

^[4] כתב רש"י: כגון שנגחה על פי עד אחד או על פי הבעלים דמתסרא לגבוה ולא להדיוט; ולשון רש"י בעבודה זרה כד א: היא וולדה נגחוהו, ונוגח שנגח בעד אחד או על פי הבעלים שהודו מעצמן, ואין עדים בדבר, אינו נסקל.

^[5] וכדילפינן בתמורה כח א ממאמר הכתוב [ויקרא א ב] "ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" להוציא את הנוגח.

^[6] א. הוסיף רש"י ביאור: והא ליכא למימר דטעמא דתנא קמא דתני "אם עד שלא נגמר דינה וולדה מותר", הוא משום דלא נגמר דינה עמה; דאי בשלא בא לבית דין, מאי איריא "ולדה", והרי אפילו אמו נמי, אם לא נגמר דינה לא מיתסרא, וכי איצטריך לתנא למיתני "מותר", הכי אשמועינן: אין זקוק להביאה לבית דין קאמר, ותיובתא דרבא. [וראה "קהלות יעקב" - בבא קמא לד ב במוסגר - שכתב: מכאן מוכח, דבהמה שהרגה, וחתך ממנה אבר, ואחר כך היה הגמר דין, דנאסר האבר, שהרי העובר היה נחשב כאבר מאבריה, ומכל מקום כל שהשתתף בנגיחה נאסר, אף על פי שנולד קודם העמדה בדין; ולכאורה מרש"י מוכח בהיפוך, שהרי כתב דצריך להביא את העובר לבית דין, מה דלא שייך באבר שנחתך]. ב. בפשוטו טעמו של רבא הוא משום "עובר ירך אמו"; וראה עוד בתמורה ל ב דמפורש שם, לענין ולד הנרבעת, שיש לאסור את הולד משום "עובר ירך אמו", וראה שם ברש"י דפירש: עובר ירך אמו הוא, והוא עצמו נרבע. ובתוספות כאן נקטו בתחילה דטעמא משום עובר ירך אמו; ובהמשך דבריהם הביאו בשם רבינו תם "והא דאמר רבא הכא ובתמורה ולד הנוגחת והנרבעת אסור, לא פליגא [על מה דקיימא לן "עובר לאו ירך אמו"], והיינו טעמא, כיון דעד עכשיו היה חיות הולד תלוי באם, הוי כאילו נגמר דין שניהם להריגה, ולא משום דהוה ירך אמו; [ולשונם צריך ביאור: כי זה הוא טעם למה כשנגמר הדין נאסר הולד שבמעיה באותה שעה, אבל הרי בסוגייתנו מבואר, דאפילו אם נולד קודם שנגמר דין האם, יש להביאו לבית דין ולדונו]. ובתוספות בבא קמא מז א ד"ה מאי טעמא, כתבו נמי "מדאמר רבא:. היא וולדה נגחו והיא וולדה נרבעו, אין להוכיח דעובר ירך אמו הוא, דהתם היינו טעמא שהולד עצמו נהנה מרביעה, והיא וולדה נגחו ונרבעו", וכן הביא הר"ן בחולין פרק אלו טריפות בשם רבינו תם, דולד הנוגחת אסור משום שהולד עצמו מסייע בהיזק. וב"קהלות יעקב" [כתובות סימן יג] הביא להקשות: איך אפשר לומר שולד הנוגחת אסור, משום שהוא עצמו מסייע בהיזק, והרי קיימא לן כרב בבבא קמא מ ב דשור האיצטדין [מיוחד לנגיחות ומלמדים אותו לכך] כשר למזבח, ומשום שאנוס הוא; ואפילו אם נדחוק ונאמר, דאולי רבא סובר כשמואל [בבבא קמא שם], דגם שור האיצטדין פסול למזבח, אכתי קשה מסוגייתנו, שהרי הסוגיא כאן לומדת מדברי רבא גם לענין שור של הדיוט, ולענין שור של הדיוט לכולי עלמא שור האצטדין אינו נסקל, וכמבואר במשנה בבבא קמא לט א, ומשום שנאמר "כי יגח" - "ולא שיגיחוהו אחרים"; והאם המגחת את עוברה הרי אין לך "שיגיחוהו" יותר מזה! ? וראה מה שכתב שם ליישב.

^[7] א. וכדילפינן בתמורה כח א ממאמר הכתוב שם "מן הבהמה:. תקריבו את קרבנכם". ב. הקשה רבי עקיבא איגר [שו"ת ח"א סימן קעב]: אשתו מעוברת איך רשאי לבא עליה, נימא ד"היא וולדה נבעלו", והוי בא על בתו; ואף דבפחותה מבת שלש לאו ביאה היא, מכל מקום לכאורה הוא איסור דרבנן, כמו בקטן פחות מבן תשע [שאינו ראוי לביאה] דאסור מדרבנן; [ויש להעיר על שסגנן את קושייתו "נתקשיתי כעת, למה דמבואר בתמורה דאם עובר ירך אמו היא וולדה נרבעו:. "; ויותר יש להקשות, לפי סברת התוספות שהובאה בהערה לעיל, דאפילו למאן דאמר "עובר לאו ירך אמו" מכל מקום אמר רבא שהולד אסור משום שהוא נהנה ברביעה]. ותירץ: דבפחותה מבת שלש, דבלאו הכי אף במותרת לו אסור לבא עליה כיון דלאו שם ביאה עליה, הוי כמשחית זרעו על עצים ואבנים, עיין בנמוקי יוסף פרק קמא דיבמות; ושאני בת שלש, אף דאי אפשר שתתעבר ותלד, מכל מקום שם ביאה עליה; אבל בפחותה מבת שלש לאו שם ביאה עליה, ואם כן לא הוצרכו חז"ל לאסור מדין ערוה, ומשום הכי במעוברת דליכא מדין חשש השחתת זרעו, לא הוי אפילו איסור דרבנן משום ערוה. [ויש לעיין: למה לא אסרו ביאה שאין בה הוצאת זרע! ?]. [ואכתי יש לעיין: לפי מה שכתב ה"מנחת חינוך" במצוה לה, דלגבי בן נח, אפילו פחותה מבת שלש אסורה, ומשום דבכלל "שיעורין" הוא שלא ניתנו לבני נח, אם כן יהא בן נח אסור באשתו המעוברת, לדעת רב הונא [בחד לישנא לעיל נח ב, וכן פסק המאירי שם], שגוי אסור בבתו]. וב"תפארת ישראל" [תמורה פרק ו אות ג], תמה: למה לא הקשה: ייאסר לבא על אשתו משום בא על הזכר; ועוד הקשה, דלפי הבנת רבי עקיבא איגר בענין זה, יהיה אסור לשחוט את המעוברת משום "אותו ואת בנו", [ויש להעיר עוד: למה לי קרא להתיר בן פקועה מ"כל בבהמה תאכלו", נימא "היא וולדה נשחטו"] ; וראה מה שכתב לדחות קושיית רבי עקיבא איגר.

אי הכי [אם כך] אתה מפרש, כשמואל או כריש לקיש, וכי היינו דקתני עלה [זהו ששנינו עליה] בברייתא על משנה זו בדבר רוצחים שנתערבו, אמר ר' יוסי: אפילו היה אבא חלפתא (אבי ר' יוסי, שהיה חכם וצדיק) ביניהן! וקשה לשמואל, שוודאי לא ימנה ר' יוסי את אביו בין הרוצחים, ואינו שייך כלל לדברי ריש לקיש בענין תערובת שוורים!

אלא אמר רבא: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין את המשנה: שנים שהיו עומדין במקום אחד ויצא חץ מביניהם והרג אדם, ואין יודעים מי הוא שירה את החץ — שניהם פטורין. ואמר ר' יוסי: אפילו אבא חלפתא ביניהן. שאפילו היה אחד מהם איש צדיק כאבא חלפתא שאין מסתבר שהוא הרוצח, כיון שאין עדות גמורה בדבר הרי זה ספק, ושניהם פטורים מספק. וכדי לתרץ את הקושי השני במשנתנו, יש לומר כי היא ממשיכה לדון בנושא אחר, בשוורים.

ושור שנגמר דינו שנתערב בשוורין אחרים מעלייא [מעולים], כלומר, כשרים שלא נגחו — סוקלין אותן כולם. ר' יהודה אומר: כונסין אותן לכיפה.

ומעירים והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא]: פרה שהמיתה אדם ואחר כך ילדה, אם עד שלא נגמר דינה למות ילדה — וולדה מותר, ואם משנגמר דינה ילדה — וולדה אסור שנאסר עמה יחד. נתערב פרה זו באחרים ולא ברור איזוהי הפרה הנוגחת, ואחרים אלה נתערבו בעוד אחרים — כונסין אותן כולם לכיפה. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: מביאין אותן לבית דין וסוקלין אותן, הרי סתם ברייתא כדעת ר' יהודה במשנתנו.

א אמר מר [החכם] בברייתא: אם עד שלא נגמר דינה ילדה — וולדה מותרת. ושואלים: ואף על גב דכי [ואף על פי שכאשר] נגחה הות מיעברה [היתה מעוברת] כבר?! והאמר [והרי אמר] רבא: ולד הנוגחת אסור להקריבו לקרבן, ככל בהמה הורגת אדם, כי אומרים אנו שהיא הפרה הנוגחת וולדה עמה נגחו, שהרי היה עמה בשעת נגיחה. וכן ולד הבהמה הנרבעת שנרבעה על ידי אדם כשהיתה מעוברת ואף היא אסורה לקרבן, גם הוולד אסור כאמו, כי אומרים אנו שהיא וולדה נרבעו. ואם כן קשה לרבא מן הברייתא!

ומשיבים: לשיטתו אימא [אמור] ותקן כך: אין מדובר בפרה מעוברת שנגחה, אלא שנתעברה לאחר המעשה, וכך יש לחלק: אם עד שלא נגמר דינה עיברה וילדה — וולדה מותר, אם משנגמר דינה עיברה וילדה — וולדה אסור.

ומקשים: הניחא למאן דאמר [דבר זה נוח לשיטת מי שאומר] שכאשר זה וזה גורם — אסור, שאם יש שני גורמים מרכיבים בדבר, ואחד מהם אסור והאחר מותר, הרי הדבר הנגרם על ידם — גם הוא אסור. אם כן מובן הדבר, שהרי הפרה עצמה אסורה בהנאה, וולדה נוצר בחלקו ממנה, וכיון שיש גורם של איסור בוולד — אסור אף הוא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If so, according to Shmuel or Reish Lakish, is that compatible with that which is taught in a baraita with regard to the mishna, that Rabbi Yosei says: This is the halakha even if Abba Ḥalafta, i.e., Rabbi Yosei’s father, who himself was a righteous Sage, was among them? This is difficult according to Shmuel, as Rabbi Yosei would certainly not include his father in a group of murderers, and according to Reish Lakish, what is the connection between Rabbi Yosei’s father and a group of oxen?

Rather, Rava says: This is what the mishna is saying: In a case where two people were standing together and an arrow emerged from their midst and killed a person, since it is not known which of them shot the arrow, both of them are exempt. And Rabbi Yosei says: This is the halakha even if Abba Ḥalafta was among them. Even if one of the two people from among whom the arrow emerged was a righteous individual like Abba Ḥalafta, who presumably is not a murderer, since there is no conclusive testimony identifying the shooter, uncertainty remains and both are exempt.

The tanna then proceeds to discuss a different matter. And an ox whose verdict was finalized, that was sentenced to execution by stoning, and that was intermingled with other ordinary oxen, i.e., oxen that did not gore, the court stones all of them. Rabbi Yehuda says: They are placed in a vaulted chamber.

The Gemara notes: And it is taught in a baraita: In the case of a cow that killed a person, and thereafter calved, if it was before its verdict was finalized that the cow calved, its offspring is permitted. If it was after its verdict was finalized that the cow calved, its offspring is prohibited, as it was prohibited together with the cow. If the cow was intermingled with other cows and the identity of the cow that killed cannot be determined, and those other cows were intermingled with yet others, the court gathers them into a vaulted chamber. Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: One brings them to court and the court stones them. The unattributed baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda in the mishna.

The Master says in the baraita: If the cow calved before its verdict was finalized, its offspring is permitted. The Gemara asks: And is that the ruling even though when it gored it was already pregnant? But doesn’t Rava say with regard to the offspring of a cow that gores while pregnant: It is prohibited to bring it as an offering, like any animal that killed a person, as the cow and its unborn offspring gored together. And similarly, with regard to the offspring of a cow that was the object of bestiality while the offspring was in utero: It is prohibited to bring it as an offering, as the cow and its unborn offspring were the object of bestiality together. The baraita poses a difficulty according to Rava.

The Gemara answers: Emend the baraita and say that the reference is not to a case where a cow that was pregnant gored; rather, the reference is to a case where a cow was impregnated after it gored, and this is the distinction: If before its verdict was finalized the cow was impregnated and calved, its offspring is permitted; if after its verdict was finalized the cow was impregnated and calved, its offspring is forbidden together with it.

The Gemara challenges: This works out well according to the one who says that in a case where this permitted factor and that forbidden factor cause an outcome to be produced, that outcome is forbidden. The offspring that was produced from a bull from which deriving benefit is permitted and a cow from which deriving benefit is forbidden is therefore forbidden as well.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פרה מעוברת שנגחה או שנרבעה על פי הבעלים או על פי עד אחד אסורה לקרבן ואף הולד אסור ואפילו ילדה קודם גמר דין היא וולדה נגחו היא וולדה נרבעו ואם נתערב הוולד באחרים כלם אסורים נגחה או נרבעה ואח"כ עיברה ולדה כשר פרה מעוברת שנגחה או שנרבעה על פי עדים ונגמר דינה עוברה כמוה ואסור בהנאה היא וולדה במעשה ואם נתערבה באחרים כלם נסקלים כמו שביארנו אבל אם ילדה ונתערב הולד באחרים אין סוקלין אותן אבל כונסין אותן לכיפה עד שימותו ומ"מ אחד מהם שנתערב באחרים כלן מותרין שספק ספיקא הוא נגחה או נרבעה ואח"כ נתעברה אם עד שלא נגמר דינה עיברה וילדה ולדה מותר וכן אם אפילו משנגמר דינה עיברה וילדה שהרי יש כאן גורם של היתר והוא הזכר אבל אם עד שלא נגמר דינה עיברה ומשנגמר דינה ילדה ולדה אסור אע"פ שלא היה הולד עמה במעשה מ"מ עובר ירך אמו הוא ונאסר עמה בשעת גמר דין:

שנים שיצא חץ מביניהם והרג אפילו הותרו שניהם אין אחד מהם חייב ואפילו היה אחד מהם חסיד שבחסידים וחזקה עליו שלא יצא דבר מקולקל מתחת ידו אין מחייבין את האחר בחזקה זו:

ואוקמ' רבא למתני' הכי שנים שהיו עומדין ויצא חץ מביניהן והרג ואין ידוע מי משניהם זרקו שניהם פטורים ואר"י אפילו אבא חלפתא ביניהם ואין אומרים בידוע שאבא חלפתא לא זרקו ויתחייב השני אלא הרי שניהם בחזקת ספק ופטורין והא דקתני רוצח שנתערב באחרים לאו בהוכר ולבסוף נתערב קא מיירי אלא בשלא הוכר מתחלה כדאמרן ואיצטריך לאשמועינן כדר"י דאמר אפילו אבא חלפתא ביניהן והא דתאני רבי יודה כונסין אותן לכיפה לאו ארוצח שנתערב באחרים קאי אלא חסורי מחסרא והכי קתני ושור שנגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים מעליי כלומר כשרים שלא נגחו הואיל והרי כולם אסורים בהנאה מספק סוקלין אותן כדי שנקיים מצות סקילה באותו שור שנגמר דינו שהרי אין לבעלים הפסד בכך מאחר שבין כך ובין כך אסורים בהנאה רבי יודה אומר אין הורגין אותן בידים אלא כונסין אותם לכיפה יש אומרים להמיתן ברעב ויש לומר שמשקין אותם דבר מועט עד שיוקטן מעיהן ולבסוף מאכילין אותן שעורים עד שכריסן נבקעת. והא תניא דמסייעא לן דפליגי תנאי בשור שנגמר דינו שנתערב בשוורים דתניא פרה שהמיתה ואח"כ ילדה אם עד שלא נגמר דינה ילדה ולדה מותר דכ"ע כמה דלא נגמר דינה לא מיתסרא בהנאה וכיון דילדה קודם גמר דין אשתכח דכי חייל איסורא עלה דידה לחודה הוא דחייל אם משנגמר דינה ילדה ולדה אסור דעובר ירך אמו הוא וכבר נאסר בהנאה בשעת גמר דין אגב אמו. נתערבה הפרה לאחר גמר דין באחרים ואחרים באחרים כלומר שנתערב אחד מן התערובות כונסין אותן לכיפה כר"י ראב"ש אומר מביאין אותם לב"ד וסוקלין אותם ותרויהו אתערובת דילה קיימי אבל אולד דכ"ע פטור ממיתה דנהי נמי דנאסר בהנאה אגב גמר דין דאמו מיהו בסקילה נמי לא שהרי לא היה עמה בשעת נגיחה:

אמר מר אם עד שלא נגמר דינה ילדה ילדה מותר ומתמהינן ואע"ג דכי נגחה הוה מיעברא והאמר רבא ולד הנוגחת אסור לגבוה קאמר וכגון דנגחה או נרבעה על פי עד אחד או על פי הבעלים וה"ה נמי להדיוט היכא דאיכא [עדים] מאי טעמא היא וולדה נגחה דעובר ירך אמו הילכך אפילו ילדה קודם גמר דין נמי כי היכי דמיחייבינן למקטל' לדילה הכי מחייבינן למקטל' לולד דידה שהרי שניהם נגחו. ומפרקינן אימא אם עד שלא נגמר דינה עיברה וילדה ולדה מותר והוא דעיברה וילדה בין שעת נגיחה לשעת גמר דין דהאי ולד לא הוה בשעת נגיחה כי היכי דלימא איהו נמי נגח ולא בשעת גמר דין כי היכי דלימא חייל עליה איסור הנאה אגב אימיה ואם משנגמר דינה עיברה ולדה אסור. ודייקינן אבבא דסופא דאוקימנא אם משנגמר דינה עיברה ולדה אסור הניחא למ"ד במסכת תמורה זה וזה גורם אסור אלא למ"ד זה וזה גורם מותר הרי ולד זה מן ההיתר ומן האיסור בא שהרי אביו מותר היה ואמאי אסור. אלא אמר רבינא הכי קאמר אם עד שלא נגמר דינה עיברה וילדה ולדה מותר כדאמרן ואם עד שלא נגמר דינה עיברה כיון שהוכר עוברה קודם גמר דין ומשנגמר דינה ילדה ולדה אסור עובר ירך אמו הוא והרי חל עליו איסור הנאה בשעת גמר דין כמו שחל על שאר איבריה:

בא"ד והיכא דנתערב ברובא דחייבין דפטורין אפי' ניידי ולא אמרינן כל דפריש כו' דכמיתת בעלים כך מיתת השור ועוד דלא ליתי לאחלופי באדם כו' עכ"ל משמע מדבריהם דאפילו ניידי מאליהם לא אמרינן כל דפריש כו' וקצת קשה דבכה"ג באדם נמי אם ניידי מאליהם אמאי לא אמרינן כל דפריש מרובא קא פריש ולחייבי מיתה דהא אזלינן בתר רובא אפי' בדיני נפשות להחמיר כמו שכתבו התוספות לקמן ויש ליישב דאפי' בכה"ג דפריש מאליהם גזרינן שמא יקח מן הקבוע כמו שכתבו התוס' לקמן בד"ה הנסקלין בנשרפין כו' וק"ל:

בא"ד לפי שהן מוקדשין כגון רכב כו' וחלב מוקדשין ע"ג מכתו דשרי בשור הנסקל כו' עכ"ל יש לדקדק במה שבאו לומר דיש לחוש לתקלה דמחיים במוקדשים ולכך ימותו והא חלב מוקדשין על גבי מכתו לא שייכא מחיים דאינו דומה דאיירי בתלש חלב מבהמה חיה דהוה ליה לפרש הכי כדמפרש להו בפרק בהמה המקשה גבי הושיט ידו למעי בהמה כו' ועוד דהכא לתקלה כזו דלא שכיחא להושיט ידו למעי בהמה ולתלוש חלב מבהמה חיה לא היה להם לחוש לתקלה זו ויש ליישב שלא כתבו חלב מוקדשין אלא לראייה דאפילו לסברתם דהשתא דשור הנסקל אסור בהנאה מחיים מכל מקום יש לחוש טפי מתקלת מוקדשין דהא חלב מוקדשין אסור אפילו ע"ג מכתו ובשור הנסקל אמרינן בפרק כל שעה דמותר ע"ג מכתו משום דלא הוי כדרך הנאה משא"כ במוקדשין דאסור אפילו שלא כדרך הנאה ומיניה נמי מחיים יש תקלה טפי במוקדשין כגון רכב על גבי השור כו' דהוי שלא כדרך הנאה ושרי בשור הנסקל וק"ל:

בא"ד ואל תתמה כיון דאיסורי הנאה נינהו כו' אמאי לא תקינו בהו רבנן מיתה כו' עכ"ל לפי אותו תירוץ שכתבו דאפי' ניידי לא אמרינן כל דפריש כו' דלא ליתו לאחלופי באדם אין מקום לתמיה זו וק"ל:

בא"ד ופריך רבא כו' אבל בשוורים אותן שיש לתלות בהן שהרגו חייבין כו' עכ"ל כתב מהרש"ל לפי דעת ר"ת בוודאי ל"ג הא דקאמר שור שנגמר דינו שנתערב בשוורים מעלייא כו' שהרי מותרין כולהו על ידי דנכבשינהו וניניידי אלא דס"ל כו' אבל בב' שוורים אזלינן בתר אומדנא כו' ול"ג והתניא אלא תניא כו' או נימא האי ברייתא סבירא ליה דנאסרו כולהו ולא אמרינן דנכבשינהו כו' ולא אתיא אליבא דהלכתא לדעת ר"ת עכ"ל דברים תמוהים כתב בדברי התוספות להגיה ולמחוק כל הספרים הישנים וכפי פירוש רש"י ולא הוה ליה לתוספות להשמיט ולומר דלפי פירוש ר"ת ל"ג בשינויא דרבא כפי גירסת רש"י כמו שהזכירו איך שיהיה הגירסא בדברי ר"ל כפי דעת ריב"ם גם קשה לדבריו דאם נאמר לפי' ר"ת שהברייתא פליגא ולא ס"ל דנכבשינהו דניידי אם כן מי הכריחו להגיהי בדברי רבא לומר דס"ל דנכבשינהו דניידי ועוד וכי פליגי ר"ל ורבא על ברייתא זו על כן הנראה דודאי הא דאמר ר"ל דנכבשינהו דניידי ליכא מאן דפליג עליה ולפי גירסא שלנו נמי דגרסינן בדברי רבא שור שנגמר דינו שנתערב בשוורים מעלייא כו' וכן בברייתא איירי בכה"ג דאיירי בנגמר דינו קודם שנתערב ואחר שנתערב באותם שיש לתלות בהן שהרגו תולין וסוקלין אותן כמו שכתבו התוספות ואי ליכא למתלי באחד יותר מחבירו ודאי דשרינן כולהו ע"י דנכבשינהו דניידי וה"ה דהוי מצי למנקט ליה בכה"ג דנקט ליה גבי אדם בשלא הוכר השור הרוצח מעולם ונתערב קודם שנגמר דינו בשוורים אחרים אע"ג דבאדם אין תולין באותן שיש לתלות בשוורים תולין אלא דניחא ליה למנקט בכהאי גוונא גבי שור דבשלא הוכר נמי ע"כ באותו שתולין בו גומרין דינו אחר כך אלא דבאדם בדאיכא אבא חלפתא ביניהם ליכא למנקט בכהאי גוונא שנגמר דין הרוצח בשהוכר ואח"כ נתערב דאם כן הוה ידוע לבית דין דלאו אבא חלפתא הוא ולכך נקט ליה בגוונא אחרינא שיצא חץ מביניהם ולא הוכר מעולם מי הוא הרוצח וזה ברור בדברי התוס' לפירוש ר"ת ותו לא מידי:

בא"ד שמא יקח מן הקבוע אפילו היכא דפריש מאליו רק בדבר שלא נאסר בתערובת כגון תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה התם שרינן אי פריש אחד ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע שהרי האיסור ניכר וידוע היכן הוא ולכך שרינן היכא דפריש או כגון כו' כצ"ל העתקתי מתוספות דפ' התערובת ע"ש:

רש"י בד"ה אלא אמר כו' סוקלין אותן דהא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה בשור שלא כו' כגון רכב על גבי השור כו'. נ"ב במסכת מעילה ומביאה בפרק שני דקידושין דף נ"ה שכולן מועלין זה אחר זה אפילו הן מאה:

בא"ד וחלב מוקדשין על גבי מכתו כו' כצ"ל ונ"ב בפרק כל שעה (פסחים דף כ"ד:)

בא"ד ועוד אמר ר"ת דשור הנסקל כו'. נ"ב פירוש לפי דעת ר"ת בודאי לא גרם הא דקאמר שור שנתערב בשוורים מעלייא כו' שהרי מותרין כולהו על ידי דנכבשינהו וניניידו אלא ס"ל דמתניתין הכי מפרשי שנים שהרגו כו' בבני אדם לא אזלינן בתר אומדנא אבל בשני שוורים אזלינן בתר אומדנא וסוקלין לאחד ופוטרין לשני רבי יהודה אומר מכניסין אותו לכיפה ול"ג והתניא אלא תניא ומביא ברייתא זו להשמיע לנו דין הולד וכמו שדייק מיניה מהא דרבא דאמר היא וולדה נגחו כו' ונתערב באחרים דקאמר בברייתא אפשר דאיירי ברוצחין ולא במעליא ולא קאי אנגמר דינו וכמו שפירש ר"ת לעיל או נימא האי ברייתא ס"ל דנאסרו כולהו ולא אמרינן דנכבשינהו כו' ולא אתיא אליבא דהלכתא לדעת ר"ת:

עוד בדבור זה לא נגמר דינו מכרו מכר לשחיטה כו' כצ"ל:

שם לאחר שנגמר דינו אסור באכילה כו' נ"ב לאו דוקא דה"ה אף בהנאה אלא כלפי שחיטה דקודם גמר דין דשרי באכילה קאמר הכא דאסור באכילה ודו"ק:

שם כגון שנמצא ביד עובד כוכבים כו'. נ"ב פירוש כגון ט' חנויות של ישראל המוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת טרפה ונמצאת בשר ביד עובד כוכבים ואינו יודע ממי לקחו דאזלינן בתר רובא דלא שייך לגזור שמא יקח מן הקבוע ודו"ק:

(עיין במהרש"א):

תד"ה ואחרים. מדפריך בפ' התערובות. כצ"ל בל"ו:

ברש"י ד"ה אי הכי. דהני אחרים דמתניתן רוצחים נינהו: הא דפירש כן הוא לשמואל אבל לר"ל לא צריך להך פירושא דבפשיטות מקשה שפיר דהא לא שייך כלל הך אפילו כיון דלדידי' בשוורים איירי:

בד"ה אמר ר"י אפילו. לא מחייבינן לאידך משום הך חזקה: ואף דאמרינן בקדושין (דף פ' ע"א) דסוקלין ושורפין על החזקות מ"מ לא אלימא הך חזקה דאבא חלפתא כ"כ ליהרג האחר כיון דגם לו יש חזקת כשרות ומשום עדיפותא דחזקה דאבא חלפתא לא קטלינן ליה לאידך:

בתוספות ד"ה ואחרים. דהך ברייתא כרבי יהודה: ואף שר' אלעזר בר"ש הוזכר ג"כ בפלוגתא דהך ברייתא יש לומר דלא קאי רק אאחרים ולא אאחרים באחרים אבל זה דוחק לומר דס"ל ג"כ כר' יהודה דאסר ס"ס דא"כ יפלוג אאבוה ר"ש דס"ל בזבחים שם דס"ס בכ"מ מותר:

גמ'. אמר מר אם עד שלא נגמר דינה ילדה וולדה מותרת. ואף על גב דכי נגחה הות מיעברה והאמר רבא ולד הנוגחת אסור, היא וולדה נגחו. ולד הנרבעת אסור, היא וולדה נרבעו אימא אם עד שלא נגמר דינה עיברה וילדה וולדה מותר, אם משנגמר דינה עיברה וילדה וולדה אסור.
ופרש"י (בד"ה והאמר רבא ולד הנוגחת אסור) וז"ל בהקרבה, כגון שנגחה על פי עד אחד או על פי הבעלים דמתסרא לגבוה ולא להדיוט, הלכך על כרחיך שמעינן מדרבא דהיכא דאית עדים אסור אף להדיוט, וצריך לגמור דין שניהם, והא ליכא למימר טעמא דתנא קמא דתני וולדה מותר משום דלא נגמר דינו עמה, דאי בשלא בא לבית דין מאי איריא ולדה אפילו אמו נמי אם לא נגמר דינה לא מיתסרא, וכי איצטריך תנא למיתני מותר הכי אשמעינן, דאין זקוק להביאה לבית דין קאמר, ותיובתא דרבא עכ"ל.
והנה יש להסתפק האם אליבא דרבא בעינן ב' גמר דין בפנ"ע א' לאם וא' לוולד (כשנולד לפני הגמר דין של אמו) מכיון שהם ב' גברא שונים, או"ד דמכיון דבשעת מעשה העבירה היו גוף אחד ונידונין על מעשה עבירה אחת יש להם גמר דין אחד. ומלשון רש"י משמע קצת דבעינן ב' גמר דין בפנ"ע.
והנה בערכין (דף ז.) מבואר דאשה מעוברת שהמיתה הורגין אותה ואת העובר ורק אם ישבה על המשבר אזי ממתינין לה עד שתלד והורגין רק אותה ולא את העובר. ונראה לבאר דבאשה מעוברת שהרגה העובר נהרג מאחר שהוא חלק מהאם וגמר הדין שחל על האם חל נמי עליו, אבל לא נחשב העובר לעושה מעשה העבירה של רציחה, ולכן אם ישבה על המשבר ונעקר הולד ממקומו דהוי כילוד דגופא אחרינא הוא (כפרש"י שם ד"ה ממתינין לה), י"ל דבנעקר ממקומו העובר נחשב לנפש בפ"ע ומשו"ה פטור, דאין העובר נהרג בתורת חיוב שלו בעצמו - דלא עשה העובר מעשה העבירה, אלא דנהרג בתורת חיוב של האם. משא"כ בבהמה העובר נהרג מחמת שחל עליו נמי חלות שם שור שנגח. אמנם לכאורה מהרמב"ם (פ"א מהל' רוצח ה"ט) מוכח דס"ל דעובר הוי נפש⁵³⁹ שכתב וז"ל הרי זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במיעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם עכ"ל. ויש לדקדק דהרמב"ם פסק דהא דהורגין את העובר כשלא יצא ראשו ואמו מקשה לילד הוא רק משום דהעובר הוי רודף, ומשמע דס"ל דאף לפני שיצא ראשו עובר הוי נפש. וא"כ צ"ע אליבא דהרמב"ם מהו הנפ"מ בין ישבה על המשבר שנעקר הולד ממקומו או לא, ומדוע הורגין אשה מעוברת ועוברה אם היא עדיין לא ישבה על המשבר, והרי לכאורה להרמב"ם עובר הוי נפש בפנ"ע אף קודם שנעקר העובר ממקומו. וי"ל דהרמב"ם סובר דעובר לא הוי נפש גמור, ומש"כ הרמב"ם שהורגין את העובר משום שהוא רודף מיירי בציור שהאם מקשה לילד וכבר נעקר העובר ממקומו דאזי העובר נחשב כנפש, ואילו לפני שישבה האם על המשבר ולא נעקר העובר ממקומו אף הרמב"ם סובר דעובר לא הוי נפש בפנ"ע ומשו"ה הוא נהרג ביחד עם האם. אבל קשה דביארנו דלרמב"ם כל היכא שב"נ נהרג ישראל חייב מיתה ביד"ש וכגון כשהרג בסוף חמה לבוא, והרי קיי"ל (פ"ט מהל' מלכים ה"ד) דב"נ נהרג על העוברין, וא"כ יוצא דישראל חייב מיתה בידי שמים וחשיב רוצח, ולפי"ז לכאורה מוכח דס"ל להרמב"ם דעובר הוי נפש אפילו כשלא נעקר ממקומו, מכיון דב"נ נהרג על העוברין אפילו כשלא נעקרו ממקומן. וצ"ע דאי עובר חשיב נפש (לפי שיטת הרמב"ם) אפילו קודם שנעקר ממקומו א"כ למה נהרג העובר משום האם שיוצאת ליהרג לפני שישבה האשה על המשבר, והרי להרמב"ם עובר חשיב נפש בפנ"ע אפילו לפני שיצא ראשו. וצ"ל לפי הרמב"ם דכשלא נעקר העובר ממקומו אזי העובר נהרג בתורת החיוב דרמיא על האם, ואילו כשנעקר ממקומו דתו לא הוי כאחד מאבריה צריך ליהרג בתורת עצמו, ומאחר שאינו יכול ליהרג בתורת עצמו דהעובר לא עשה מעשה העבירה הריהו פטור⁵⁴⁰. אמנם לרש"י לפני שנעקר עובר ממקומו לא הוי נפש⁵⁴¹, ומשו"ה נהרג מגזה"כ ד"ומתו גם שניהם" דהוי חלק מהאם.
גמ'. והאמר רבא ולד הנוגחת אסור היא וולדה נגחו וולד הנרבעת אסור היא וולדה נרבעו.
ופרש"י (בד"ה ולדה אסור) וז"ל דעובר ירך אמו הוא, וגם הוא נאסר בגמר דין אמו עכ"ל. ועיין בתוס' (דף פ: ד"ה עובר ירך אמו) וז"ל ור"ת מפרש דבכל דוכתי קיי"ל דלאו ירך אמו וכו', והא דאמר רבא וולד הנוגחת והנרבעת אסור לא פליגא והיינו טעמא כיון דעד עכשיו חיות הולד תלוי באם הוי כאילו נגמר דין שניהם להריגה ולאו משום דירך אמו הוא עכ"ל. וצ"ב בשיטת רש"י דמ"ט אי ס"ל עובר לאו ירך אמו לא נהרוג את העובר והרי העובר השתתף במעשה הנגיחה שהיה חלק מהאם בשעת הנגיחה וגם העובר נגח והרג. ונראה דהעובר עשה את מעשה הנגיחה בשב ואל תעשה דהנגיחה נעשית ע"י האם והעובר הוי שב ואל תעשה, ורש"י ור"ת נחלקו האם חל חלות שם שור שנגח בנגיחה בשב ואל תעשה, דלרש"י נגיחה בשב ואל תעשה לא מחייבת מיתה דלא חל חלות שם שור נוגח על שור שנגח בשב ואל תעשה, ולכן פירש דהעובר חייב מיתה רק אליבא דמ"ד עובר ירך אמו. משא"כ ר"ת סובר דחל חיוב מיתה בשור שנגח בשב ואל תעשה והעובר חייב מיתה אפילו אי ס"ל עובר לאו ירך אמו.
והנה עוד יש להעיר בשיטת ר"ת, דצ"ע מ"ש עובר שחייב מיתה משור האצטדיון דפטור משום דהוי אונס (ב"ק לט.), והרי עובר נוגח רק משום שהאם החליטה לנגוח ולכאורה העובר עצמו הוי כאנוס במעשה הנגיחה ולמה חייב מיתה דמ"ש משור האצטדיון שפטור. ועוד יש להעיר דהקשה הגרע"א זצ"ל (בשו"ת רע"א סימן ר"ב) דהיאך איש מותר לבא על אשתו כשהיא מעוברת דנימא דהיא וולדה נרבעו ויהא אסור משום בא על בתו. ובשלמא למ"ד עובר ירך אמו י"ל שאין העובר אלא כאבר מן האם ואין לעובר חלות שם בת ולא חשיב בא על בתו, אבל לפי ר"ת דקיי"ל עובר לאו ירך אמו יש להקשות את קושיית רע"א זצ"ל דהיאך מותר לבא על אשתו דלהוי כבא על בתו. וי"ל דהדין "היא וולדה נרבעו" אין הכוונה שע"י מעשה רביעה באם חל מעשה רביעה נמי בוולד דפשיטא דזה אינו, אלא הכוונה היא שחל חלות שם נרבע ושם שור שנגח על הוולד, ובהמה נהרגת מחמת חלות שם בהמה הנרבעת או שור שנגח שחלה בבהמה דאין לבהמה מעשה עבירה, ושפיר חל חלות שם בהמה הנרבעת ושור שנגח אף בעובר. משא"כ חיוב בא על בתו תלוי במעשה ביאה בבת וכשבא על אשתו ליכא מעשה ביאה בבת ואינו חייב משום בא על בתו ביאה. ולפי"ז י"ל דזוהי כוונת ר"ת (הובא בתוס' ד"ה עובר) דאע"פ דקיי"ל עובר לאו ירך אמו מ"מ ולד הנרבעת והנוגחת אסור מכיון דעד עכשיו חיות הולד תלוי באם הו"ל כאילו נגמר דין שניהם להריגה, דר"ל דמכיון שחיות הולד תלוי באם מעשה הרביעה שבאם מחיל חלות שם "בהמה הנרבעת" אף בוולד והגמר דין שחל על האם חל ממילא נמי על העובר אע"פ שלאו ירך אמו הוא מכיון שחיותו תלוי באם, אבל אין כוונת רבא לומר דחל מעשה רביעה ומעשה ביאה בוולד. ולפי"ז יש ליישב הקושיא מ"ש עובר משור האצטדיון, די"ל דהתם השור עשה את מעשה העבירה של נגיחה אלא דהוי אנוס מכיון שהרגילוהו לנגוח ולכן פטור ממיתה, משא"כ עובר לא עשה מעשה עבירה של נגיחה כלל אלא דנגיחת האם מחיל עליו חלות שם "שור שנגח" ומשו"ה דינו ליסקל, ומשו"ה לא שייך ביה פטור אונס מכיון דחל בו חלות שם בהמה הנוגחת המחייבת סקילה.
⁵³⁹ דלא כרש"י לעיל (דף עב: ד"ה יצא) דעובר אינו נחשב כנפש, ועיין בשיעורים שם.
⁵⁴⁰ ומ"מ ישראל ההורג עובר דעלמא לפני שנעקר העובר ממקומו חייב מיתה בידי שמים, אע"פ דהעובר לא הוי נפש גמור, ואם האם בסכנה הורגין את העובר כדי להציל את נפש האם דהויא נפש גמור ואין העובר נפש גמור. ועיין בחידושי רבנו חיים הלוי פ"א מהל' רוצח ה"ט דדין זה חל רק ברודף בידי שמים. ועיין בגליונות החזו"א דחל דין זה בעלמא להציל נפש גמור בנפש שאינו גמור דאין בזה סברת מאי חזית דדמא דידך סומק טפי.
⁵⁴¹ ואין להקשות דמהא דקיי"ל דמחללין שבת להציל חיי עובר דלכאורה מוכח מזה דעובר הוי נפש אפילו לפני שנעקר ממקומו, ודלא כשיטת רש"י. די"ל דדין פקו"נ שמתיר חילול שבת אינו תלוי בגדרי נפש לגבי איסור רציחה, דמצד מצות פקו"נ חל חיוב להציל כדי שיבא להיות נפש, דהרי לשיטת הרמב"ן (מובא בר"ן על הרי"ף מס' יומא ג: בדפי הרי"ף ד"ה וכתוב, וברא"ש יומא פרק ח' סימן י"ג, ועיין בקרבן נתנאל אות י') מחללין שבת אף להציל עובר פחות ממ' יום אע"פ דלכו"ע לא הוי נפש קודם מ' יום וליכא איסור רציחה בהריגת עובר פחות ממ' יום, ומוכח דדין פקו"נ להצלת נפשות ודין נפש לענין רציחה הם ב' דינים נפרדים שאינן תלויין זה בזה. ומיושב שיטת רש"י דאע"פ דעובר לפני שנעקר ממקומו לא הוי נפש לענין איסור רציחה מ"מ מחללין עליו את השבת וחל מצות פקו"נ להצילו. (רבינו זצ"ל).
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.

אי הכי הא דתני עלה וכו'. בין לריש לקיש בין לשמואל קא מותיב אי הכי דהני אחרים דמתני' דרוצחים קאמר והאי רוצח שנתערב בהוכר ולבסוף נתערב קאמר הא דתני עלה בברייתא הכי רוצח שנתערב באחרים כולן פטורין אמר רבי יוסי אפילו אבא חלפתא ביניהן כולן פטורין מאי אפילו דקאמר ר' יוסי: אלא אמר רבא. בשלא הוכר לבית דין קאמר כגון שנים עומדין ויצא חץ מביניהם ואין יודעין אי זה מהן זרקו שניהם פטורין אמר רבי יוסי אפילו אבא חלפתא ביניהם שהכל יודעין שהוא חסיד ולא זרקו לא מחייבינן לאידך משום האי חזקה ובהא אפילו רבי יהודה מודה ורבי יהודה דאמר כונסין אותן לכיפה לא עלה קאי אלא הכי קאמר ת''ק וחסורי מחסרא מתני' והכי קתני ושור שנגמר דינו וכו' סוקלין אותו דהא על כרחיך כולהו אסירי בהנאה ואין הפסד לבעלים בסקילה הלכך סוקלין אותם כדי שתתקיים מצות סקילה במחויב בה: כונסין אותן לכיפה. שא''צ לסוקלן שלא להטריח ב''ד אלא כונסין אותן בחדר והם מתים ברעב: והתניא. בניחותא: ולדה מותר. לקמן מפרש לה: ולדה אסור. דעובר ירך אמו הוא וגם הוא נאסר בגמר דין אמו: והאמר רבא ולד הנוגחת אסור. בהקרבה כגון שנגחה על פי עד אחד או על פי הבעלים דמתסרא לגבוה ולא להדיוט הלכך על כרחיך שמעינן מדרבא דהיכא דאית עדים אסור אף להדיוט וצריך לגמור דין שניהם והא ליכא למימר טעמא דת''ק דתני וולדה מותר משום דלא נגמר דינו עמה דאי בשלא בא לב''ד מאי איריא ולדה אפילו אמו נמי אם לא נגמר דינה לא מיתסרא וכי איצטריך תנא למיתני מותר הכי אשמעינן דאין זקוק להביאה לב''ד קאמר ותיובתא דרבא: אימא אם עד שלא נגמר דינה עיברה וילדה. דהיינו בין נגיחה לגמר דין דלא הוה ולד לא בשעת נגיחה ולא בשעת גמר דין ולא נוצר מן האיסור דאכתי אימיה הות שריא ולדה מותר: אם משנגמר דינה עיברה וילדה. דנולד מן האיסור אסור אע''ג דלא הוה בשעת נגיחה ולא בשעת גמר דין: הניחא למאן דאמר. פלוגתא הוא בתמורה (דף לא.): מאי

הקבוע למזבח כדאי' התם אבל בעלמא אמרינן דניכבשינהו דניניידן ומטעם זה היה אומר רבינו תם דנראה להתיר דרוסת הזאב ברוב דמעשים בכל יום דזאבים טורפין שה מן העדר דרועה מציל הבהמה ושרינן לה אע''ג דבעלי חיים חשיבי וכן ברוב עופות דורסין אווזין ותרנגולין דמותרין והיכא דנתערב ברובא דחייבין דפטרינן אפילו ניידי ולא אמרינן כל דפריש מרובא פריש לאו פטורין דמישתרו בהנאה קאמר אלא פטורין דלא אטרחוה בי דינא להורגם דכמיתת בעלים כך מיתת השור ועוד דלא ליתי לאיחלופי באדם דבאדם כולי עלמא לא פליגי דפטירי תדע דלרבי יהודה אמאי כונסין אותן לכיפה ועביד צער בעלי חיים ומקלקל חצירו וכיפתו אדרבה ליערפינהו בקופיץ וליקברינהו אלא ודאי אתי לאיחלופי באדם ועביד היכירא וכן לרבנן עבדו היכירא דפטרינן להו ולא חיישינן לתקלה אבל במתני' דזבחים חיישינן לתקלה טפי דאיכא כמה ספק איסורין לפי שהן מוקדשין כגון רכב על גבי השור ובא חבירו ורכב (קדושין דף נה.) וסמיכה על גבי ראש גדי וטלה וחלב מוקדשין על גבי מכתו דשרי בשור הנסקל לפי שאינו דרך הנאתו (פסחים דף כד:) ועוד דאיכא איסור מעילה דהזיד במעילה במיתה הלכך כולן ימותו ואל תתמה כיון דאיסורי הנאה נינהו הני דשמעתין אמאי לא תקינו בהו רבנן מיתה ויזקיקו להורגן וכי יזקיקו ב''ד להרוג כל איסורי הנאה הרי הזאב והארי דמוקי לה ר''ל והוא שהמיתו ואסורין בהנאה ולא תקינו להו מיתה אלא אמרו כל הקודם להורגן זכה ופריך רבא היינו דקתני עלה אפילו אבא חלפתא ביניהן אלא אמר רבא שנים כו' ואפילו אבא חלפתא דלא תלינן ביה שהרג אבל בשוורים אותן שיש לתלות בהן שהרגו חייבין ומשום ובערת הרע מקרבך ועוד אומר ר''ת דשור הנסקל אינו נאסר מחיים ופי' דכולה ההיא שמעתא דממשמע שנאמר סקול יסקל איני יודע שהיא נבילה ונבילה אסורה באכילה מוכחת כן וסוגיא דפ''ב דקדושין (דף נז.) כל צפור טהורה לרבות את המשולחת וזה אשר לא תאכלו לרבות את השחוטה ופריך ואיפוך אנא ומשני לא מצינו בעלי חיים אסורין פירוש שלא יהו מותרין כששוחטן בר מאלו שעומדין והוקצו למצותן ולכך אין לאסור משולחת לומר דחל עליה איסורא לאחר שילוח לישחט ולאוסרה באכילה כדין שאר עופות טמאין דכתיבי בקרא ופריך (והאי) רובע ונרבע דאיסורו מחיים פי' דמחיים אסור לשוחטן ולהקריבן לגבוה ומשני הני מילי לגבוה אבל להדיוט שרי והרי רובע ונרבע בעדים דמחיים אסירי דמחיים חל עליהן האיסור לישחט ואם שחטן אסורין אף אני אביא משולחת ומשני רוב בעלי חיים קאמרינן ואם כן דאין שור הנסקל נאסר כל זמן שהוא חי שור שלא נגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים שנגמר דינם כולם פטורין ומותרין בגיזה ועבודה ואין כאן עינוי הדין כיון דפטורין מסקילה מיהא לכשישחטו או ימותו יהו אסורין בהנאה והא דאומר שלהי פרק ד' וה' (ב''ק דף מה. ושם) דשור שנגמר דינו מכרו אינו מכור אפילו לרדיא היינו משום דאסור לענות דינו ומצוה לסוקלו ועד דאין לו מכר (ואין) לו בעלים והלוקח אין יכול לזכות בו יותר משאר אדם אבל כי לא נגמר דינו מכרו מכור לשחיטה אי נמי לרדיא דמצי לערוקי לאגמא וכי שחיט ליה לאחר שנגמר דינו אסור באכילה כך נראה לר''ת וקשה דבשלהי פ''ק דערכין (דף ז:) משמע דשור הנסקל נאסר מחיים גבי האשה שמתה נהנין בשערה דמפרש התם זו מיתתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרתה ויש לפרש גמר דינה כלומר מחיים חל עליה איסור שאסורה אפילו שחטה דעבדה כעין בשר וזו מיתתה אוסרתה ואין עליה שום איסור מחיים ויש ראיה דלא נאסר מחיים מהא דתניא במרובה (ב''ק דף עא. ושם) ובפרק אלו נערות (כתובות דף לג:) גנב שור הנסקל וטבחו משלם תשלומי ארבעה וחמשה דברי רבי מאיר ואמאי הא ליתיה במכירה וקאמר ריש לקיש התם במרובה כל שישנו בטביחה ישנו במכירה וכל שאינו בטביחה וכו' והוא הדין דכל שאינו במכירה אינו בטביחה אבל אי שרי בהנאה ניחא שיכול למוכרו לרכוב עליו עד בית הסקילה או ליהנות בו מעט עד אותה שעה או אם היו בית דין מתעצלין בסקילתו ומיהו מה שאומר ר''ת דאין לו מכר ואין לו בעלים זה לא יתכן ומה שפסק ר''ת בעדר שיש בו שה אחד ספק דרוסה דשרינן מטעם דכל דפריש מרובא פריש לא יתכן דיש לאסור גזירה שמא יקח מן הקבוע אלא היכא דפריש מאליו כגון בנמצא ביד נכרי אבל אם נאסר בתערובת ופירש לא אמרינן מרובא פריש ואם יש בעדר ספק דרוסה אפילו אחד בריבוא ימותו כולן תדע דטבעת של ע''ז שנתערבה בריבוא כולן אסורות ובפירשה אחת מהן פליגי רב ושמואל אי אוסרת או לא אבל בההיא גופא לא פליגי דכ''ע מודו דאסירא וכל איסורי הנאה שפירשו מתערובת אסורין ולא אמרינן מרובא פריש וטעמא גזירה שמא יקח מן הקבוע ל''ש חולין ל''ש קדשים ומיהו יש ליישב דברי ר''ת דשאני ב''ח כיון דאפשר ע''י ניכבשינהו וניניידן וא''ת ואמאי תנן ימותו לימא ירעו עד שיסתאבו שהרי כמה קדשים אמרינן בהו ירעו ולא חיישינן לתקלה ובסיפא אמר ברובע ונרבע ירעו ולכשיסתאבו יפדם וישחטם ויאכלו מטעם כל דפריש מרובא פריש וי''ל דלא עבדינן תקנה ברעייה כיון דלאחר רעייה נמי לא משתרי אלא מטעם כל דפריש: ואחרים באחרים כו'. הכא אין לחוש אי גרס הכי דאסר ספק ספיקא דהך ברייתא כר' יהודה אתיא ובפ' התערובות (זבחים דף עד. ושם) מסקינן דר' יהודה אסר ספק ספיקא אפילו בשאר איסורין אבל במתני' דכל הצלמים (ע''ז מט:) ובמס' ערלה (פ''ג מ''ו) לא גרסינן ואחרות באחרות מדפריך בפ' התערובות על שמואל דאסר ספק ספיקא מברייתא שמתרת ולא משכח דקאי כשמואל אלא רבי יהודה ויש מפרש דמיירי שנתערבו כל האחרים באחרים דליכא אלא חד ספיקא וגרס נמי התם ואחרות באחרות וכ''ת מה לי נתערב בפעם אחת מה לי ב' פעמים איצטריך משום דאיכא תרי רובי כדאיתא בפ''ק דכתובות (דף טו.) דבעי רוב העיר ורוב סיעה ושרינן אפילו בעיר קטנה ואין הולכים אחר רוב העיר גרידתא אפילו גדולה כאנטוכיא:

דף פ - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד