סנהדרין עז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עז - א

נזקין, שעשה [שחייב] בהן הכתוב את האדם המזיק בידים אפילו שוגג כמזיד, ואונס כרצון - אינו דין שחייב בהן את המצמצם, על אף שהצמצום הוא רק גרמא, שאינו מזיק בידים.

ואילו רב אחא בר רב פוטר את המצמצם מתשלום הנזק, כיון שלא הזיק בידים. ומבארת הגמרא מדוע הוא אינו לומד בקל וחומר מרציחה:

אמר רב משרשיא: מאי טעמא דאבוה דאבא [רב], דפוטר? -

אמר קרא [במדבר לה] בהמשך לפסוק "או באיבה" שממנו למדנו דין מצמצם, "מות יומת המכה, רוצח הוא".

"הוא", מיעוטא הוא, ובא ללמד כי רק ברוצח הוא דחייב לן מצמצם. אבל בנזקין - לא חייב לן מצמצם.

ועתה מביאה הגמרא שלש הלכות בענין מצמצם שאמר רבא:

א. אמר רבא: כפתו לאדם, ומת ברעב - פטור, כיון שאין הרעב, שהוא הדבר הממיתו, מצוי עתה בשעה שכפתו, אלא הוא יגיע לאחר מכן, ^[18] ואין זה דומה למצמצם ראשו במים, שהמים ההורגים אותו מצויים כבר עתה.

ב. ואמר רבא: כפתו בחמה, ומת, מחמת חום החמה, או כפתו בצינה, ומת - חייב. כי בשעה שכפתו היה הדבר ההורג [חמה או צינה] במקום הכפיתה.

אבל אם כפתו שלא בחמה, אלא כפתו במקום אשר סוף חמה לבא בו, לכשתזרח החמה. או כפתו במקום אשר סוף צינה לבא - פטור. כיון שלא היה הדבר ההורג מצוי במקום שכפתו בשעה שכפתו. ^[19]

ג. ואמר רבא: מי שהיה עומד לפני ארי ולא היה יכול להמלט ממנו, ובא אדם אחר וכפתו לפני ארי - פטור, לפי שלא היה יכול להמלט מן הארי גם אם לא היה כופהו.

אבל אם כפתו לפני יתושין, שלולי כפייתו היה יכול להמלט מהם, ועקצוהו היתושים, ומת, חייב.

רב אשי אמר: אפילו כפתו לפני יתושין, נמי פטור. כי הני יתושים הראשונים המועטים שהיו במקום בשעה שכפתו, אזלי, הלכו להם לדרכם, והיינו שאין היתושים המועטים שהיו בשעת הכפיתה הורגים אותו בעקיצתם, והני, אותם היתושים המרובים שהרגוהו, אתו, באו לאחר מכן, בזה אחר זה, ועקצוהו, ומחמת עקיצתם הוא מת. נמצא, שלא היה הדבר ההורג במקום בשעה שכפתו, ולכן הוא פטור.

איתמר, כפה עליו גיגית, ונחנק מתחתיה מחמת הבל האויר המסריח.

וכן אם היה אדם ישן בבית, בזמן שיש צינה בחוץ, ובא אדם אחר ופרע עליו מעזיבה, שפתח את תקרת הבית, וחדרה דרכו צינה, ומת הישן הזה מחמת הצינה שחדרה לבית -

נחלקו בדינו רבא ורבי זירא. חד אמר: חייב, וחד אמר: פטור, כיון שהבל האויר המסריח, או הצינה, שהם הדבר ההורג, באו רק לאחר זמן.

ומוכיחה הגמרא: תסתיים, דרבא הוא דאמר פטור.

דאמר רבא: כפתו ומת ברעב - פטור, כיון שהרעב החזק ההורג בא רק לאחר מן והוא הדין בכפה עליו גיגית ובפרע את המעזיבה.

אך טוענת הגמרא: אדרבה, תסתיים דרבי זירא הוא דאמר פטור.

דאמר רבי זירא: האי מאן דעייליה לחבריה בביתא דשישא, מי שהכניס את חבירו בכח לתוך בית העשוי שיש, שאם סוגרים אותו הוא נסגר לגמרי ואין בו כלל זרימת אויר טרי מבחוץ, ואדליק ליה שרגא, והדליק לו נר, השורף את האויר ויוצר בו הבל מסריח, ההורג את מי שנמצא בבית, ומת - חייב.

ומדייקת הגמרא: טעמא שחייב, משום דאדליק ליה שרגא, שהדליק את הנר ושרף את האויר בבית, וזימן בכך את ההורג מיד.

הא לא אדליק ליה שרגא - לא!

ומוכח, שעל עצם הכנסתו וסגירתו בבית הוא פטור, כיון שההבל ההורג לא היה בבית בשעה שהכניסו. וזהו גם הדין בכפה עליו גיגית ופרע את המעזיבה.

אמרי, אמרו בבית המדרש לחלק, שאין דומה המקרה של הכניסו לביתא דשישא למקרה של כפה עליו גיגית. כי התם, בבית של שיש, כיון שהוא גדול ויש בו אויר רב, לכן, בלא הדלקת שרגא - לא מתחיל הבל ההורג בשעתיה, בשעה שהכניסו לבית.

ולכן, בלי הדלקת הנר, היוצרת את ההבל מיד, לא היה ההבל ההורג מצוי בבית בשעה שהכניסו אליו.

הערות

^[18] וגם אם היה נרצח רעב בשעה שכפתו, אין זה הרעב שהורגו, אלא הרעב שעתיד להתחדש אחר כך ביתר חוזק הוא ההורגו, ואין זה דומה לכפתו בחמה, שחום החמה ההורגו מצוי כבר בשעה שכופתו. תוס'

^[19] ולכן נחשב דבר זה לגרמא, ודינו מסור לשמים. רש"י. והתוס' כתבו שלא ריבתה התורה מצמצם אלא במקום שכבר התחיל ההיזק בשעה שמצמצם.

דיני נזקין שעשה בהן שוגג כמזיד ואונס כרצון שחייב אדם לשלם על כל נזק שעשה בכל מקרה ("אדם מועד לעולם" וכו'. בבא קמא כו, א), אינו דין שחייב בהן את המצמצם?

ואילו רב אחא בר רב פוטר. אמר רב משרשיא, מאי טעמא [מה הטעם] של אבוה דאבא [אבי אבי] רב אחא בר רב, שפוטר? — אמר קרא [הכתוב]: "או באיבה הכהו בידו וימות מות יומת המכה רצח הוא" (במדבר לה, כא) וההדגשה "הוא" באה למעט: ברוצח הוא שחייב לן [אותנו] התורה מצמצם, ואילו בנזקין לא חייב לן [אותנו] מצמצם ואינו אלא גורם בלבד, ופטור.

א אמר רבא: כפתו את חבירו ומת ברעב — פטור מדיני אדם כרוצח, אף שחייב בדיני שמים, מפני שהוא לא עשה מעשה בהריגתו, שאף שהוא כבר רעב, מכל מקום אינו יכול למות כבר עכשיו ברעב זה, אלא לאחר שיתגבר רעבונו. ואמר רבא: כפתו לחבירו בחמה ומת מפני החום, כפתו בצינה ומת מפני הקור — חייב, שבאותה שעה הריהו כמתחיל להמיתו. ואולם אם בשעה שכפתו אין שם חמה אלא סוף חמה לבא לשם, סוף צינה לבא לשם — פטור, שהרי בשעה שכפתו לא היה כאן צד מיתה, אלא בא לאחר מכן.

אמר רבא: כפתו לחבירו לפני ארי — פטור, כי אין ודאות שהארי יטרפהו ואינו אלא כגורם למוות, ואולם אם כפתו לפני יתושין — חייב, משום שברור שיתושים אלה יעקצוהו עד מוות (רמ"ה). רב אשי אמר: אפילו כפתו לפני יתושין נמי [גם כן] פטור, כי לא אותם יתושים שהיו שם בשעה שכפתו הם שהרגוהו אלא מטבע העולם שהני [אלה] היתושים שהיו בשעה שכפתו אזלי [הלכו], והני [ואלה], יתושים אחרים, אתו [באו], והיתושים שבאו אחר כך לא היו שם מתחילה, ולכן הרי זה כמקרה של "סוף חמה לבוא".

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה דומה: כפה עליו, על חבירו, גיגית ומת בחנק, או שפרע (פרץ) עליו מעזיבה (כיסוי התקרה) ומת מן הצינה, רבא ור' זירא נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: חייב על כך, וחד [ואחד מהם] אמר: פטור.

ומעירים: תסתיים [תוגדר] המחלוקת, שרבא הוא שאמר פטור, שהרי אמר רבא בכיוצא בזה: כפתו לחבירו ומת ברעב — פטור, שכיון שיש כאן תהליך מתמשך שאין הוא אחראי לכולו — אינו חייב עליו.

ודוחים: אדרבה (להיפך), תסתיים [תוגדר] שר' זירא הוא שאמר פטור, שאמר ר' זירא: האי מאן דעייליה לחבריה בביתא דשישא [מי שהכניס את חבירו לבית של שייש] שהוא אטום לגמרי, ואדליק ליה שרגא [הדליק לו שם את הנר], ומת חבירו בחנק — חייב. ונדקדק: טעמא דאדליק ליה שרגא [הטעם, דווקא, משום שהדליק לו נר] הא [הרי] אם לא אדליק ליה שרגא [הדליק לו נר] — לא מתחייב הכולא, אף על פי שסופו של הכלוא להיחנק לאט לאט מעצמו. הרי שאף ר' זירא סבור כי אם אין האיש עושה את מעשה ההמתה (או על כל פנים, התחלת החנק) כעת — פטור עליו, והרי זה בדיוק כמי שכפה עליו גיגית!

את ההשוואה הזו דוחים, אמרי [אומרים]: התם [שם] במכניס חבירו לבית של שיש בלא שרגא [הנר] לא מתחיל הבלא [ההבל, המחנק]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

with regard to damage, where the Torah rendered the legal status of one who causes damage unwittingly like that of one who causes damage intentionally, and the status of one who causes damage due to circumstances beyond his control like that of one who causes damage with intent, as one is always responsible for damage that he caused (see Bava Kamma 26a), is it not logical that the Torah rendered one who confines an animal in a place where it cannot survive liable to pay restitution even though he did not perform an action?

The Gemara explains the conflicting opinion. Rav Aḥa bar Rav, exempts the one who confined the animal in the sun from recompensing the owner. Rav Mesharshiyya said: What is the reason for the opinion of Rav Aḥa, the father of my father, who exempts him from payment? The reason is that the verse states: “Or in enmity he struck him with his hand and he died, the assailant shall be put to death; he is a murderer” (Numbers 35:21). The phrase “he is a murderer” restricts the liability of one who confines another. It is in the case of a murderer that the Torah renders for us one who confines another liable to be executed. But in the case of damage the Torah does not render for us one who confines the animal of another liable to recompense the owner, as it was not his action that caused the damage.

§ Rava says: If one bound another and he died of starvation, he is exempt from the liability to receive a court-imposed death penalty, as it was not his action that caused the death of the victim. Even if the victim was hungry when he was bound, the starvation that caused his death ensued at a later stage. The one who bound him is liable to be punished by the heavenly court. And Rava says: If one bound another in the sun and he died of the heat, or in a cold place and he died of exposure, he is liable to be executed, as from the moment that he bound him, the victim began dying. But if one bound another in a place that at the time was not exposed to the sun or the cold, even though ultimately the sun would arrive at that place, or ultimately the cold would reach that place, he is exempt from execution, as when he bound the victim, the future cause of death was not present.

And Rava says: If one bound another before a lion, he is exempt from execution. Since perhaps the lion will choose not to prey on the victim it was not his action that caused the damage. If he bound another before mosquitoes he is liable to be executed, as inevitably, the mosquitoes will bite him until he dies. Rav Ashi says: Even if he bound an individual before mosquitoes he is exempt from execution, as the mosquitoes who were there when he bound the individual are not the ones who killed him. Rather, those mosquitoes went and these other mosquitoes came. Therefore, this case is comparable to the case where one bound another in a place where the sun or the cold would ultimately arrive.

It was stated that there is an amoraic dispute with regard to one who overturned a vat upon another and he died of suffocation, or breached plaster covering the roof and the lack of a ceiling caused another to die of exposure. Rava and Rabbi Zeira disagree. One says that he is liable to be executed, and one says that he is exempt from execution.

The Gemara suggests: Conclude that Rava is the one who says that the perpetrator is exempt from execution, as Rava says: If one bound another and he died of starvation, he is exempt from execution, as it was not his action that caused the death of the victim.

The Gemara rejects that suggestion: On the contrary, conclude that it is Rabbi Zeira who says that the perpetrator is exempt, as Rabbi Zeira says: With regard to this individual who took another into a hermetically sealed house of marble and he kindled a lamp [sheraga] for him, and he died of the fumes, the perpetrator is liable to be executed. One may infer that the reason he is liable is because he kindled a lamp for him, but if he did not kindle a lamp for him, no, he is not liable, although the victim would have ultimately died even without the lamp. Apparently, Rabbi Zeira also maintains that the perpetrator is liable only if the perpetrator’s action caused the death, or at least caused the process of dying to begin. This case is identical to the case of the overturned vat.

The Sages say: In the case there, where one confines another in a house of marble, without a kindled lamp, the atmosphere does not begin to cause suffocation

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כפתו ומת ברעב או בצמא פטור שהרי בשעת שכפתו אין כאן דבר ההורג והרעב מאליו הוא בא אח"כ ואינו דומה לכובש שההורג מזומן וכן במצמצם אע"פ שאינו נוגע בידיו בגופו מ"מ הוא עושה מעשה המונע מלצאת מן השמש והרי השמש לשם מזומן להרוג ומעתה כפתו בחמה ומת בצנה ומת חייב אבל כפתו במקום שהחמה עתידה לזרוח לשם או שהצינה עתידה לבא שם הואיל והחמה והצינה אינן שם בשעת כפיתה פטור שהרי ההורג מאליו הוא בא אח"כ כפתו לפני ארי כגון שהיה הארי בר תרבות אצל זה הכופת ולא אצל האחר והוא כופתו ומניחו לפניו הואיל ואינו משיכו בהדיא פטור שהרי אין הממית נוגע בו בשעת כפיתה ואחר זמן הוא שבא לפני יתושים אפילו היו עליו בשעת כפיתה פטור שכבר הלכו קודם מיתתו אלו שהיו שם בשעת כפיתה ואחרים הוא שבאו כפה עליו גיגית ומת מתוך הבלא פטור שהרי בשעה שכפאה לא היתה שם הבלא וכן אם פרע עליו מעזיבה והיה הוא ישן לשם והצנה באה אח"כ והמיתהו פטור שאין הממית לשם בשעת המעשה הכניסו לבית של שיש שאין ההבלא יכולה לצאת ממנו והדליק עליו שם את הנר חייב שהרי הדלקת הנר הוא המעשה הממית וכן הדין אם הכניסו במערה ועישן עליו עד שמת או שסגר מקום שמשם היה הרוח יוצא וכל כיוצא בזה:

אמר רבה כפתו ומת ברעב פטור לפי שלא מת מחמת הרעב שהיה לו בשעת כפיתה אלא מחמת הרעב שבא לו לאחר מכאן וגרמא בעלמא הוא ואין דינו מסור לבית דין אלא לשמים:

ואמר רבה כפתו בחמה ומת בצנה ומת חייב והוא שלא רבתה עליו חמה ולא רבתה עליו צנה דא"כ היינו סוף חמה לבוא סוף צנה לבא וכי תימא מ"ש כפתו ומת ברעב פטור משום דההיא שעתא לא הוה אלים כפניה כפתו בחמה נמי ההיא שעתא לא הוה אלימא חמימותא דחמה לא דמי דאלו כפתו ומת ברעב ההוא כפנא דקטליה לאו היינו כפנא דהוה מעיקרא דכפנא לא אתי אלא מחמת ריקנותא דכרסיא דגברא וכמה דמירקן טפי מיקרב קטליה טפי הילכך על כרחיך בשעת כפיתה לא הוה מירקן כולי האי כשעת מיתה ואשתכח דלאו ההוא כפנא דמעיקרא קטליה אבל כפתו בחמה ההיא חמה דהואי בשעת כפיתה היא ניהי דהויא בשעת מיתה ולא איתוסף בה חמימותא כלל אבל סוף חמה לבוא סוף צנה לבוא כיון דבשעת כפיתה לא הואי חמה התם פטור דאשעת כפיתה לא תחייביה אמאי קא מחייבת ליה אשעת ביאת חמה ההיא שעתא לא עבד ולא מידי:

ואמר רבא כפתו לפני ארי ומת פטור שלא חייב הכתוב כובש ומצמצם אלא כגון שמונח עליו הדבר הממיתו בשעה שכובשו והוא כובש עליו כדי שלא ינצל ממנו דומיא דכבש עליו במים או באור או בחמה הא למה זה דומה לכופת את חבירו לפני החמה או לפני השלהבת היכא דסוף חמה לבוא וסוף שלהבת לבוא לפני יתושין ומת חייב שהרי מונחין עליו בשעת כפיתה ויש מפרשין לפני ארי פטור שהרי אינו מזיק אם אינו רעב אבל יתושין לעולם מזיקין. רב אשי אמר אפילו לפני יתושין פטור הני אזלי והני אתו ונמצא שלא הרגתו כת ראשונה שהיתה מונחת עליו מתחלה אלא כיתות שבאו אחר כן והוה ליה כסוף חמה לבוא. ויש אומרים כפתו לפני ארי פטור דאי נמי לא היה כפות לא היה יכול להנצל מן הארי לפני יתושין חייב שהרי שאלמלא כפתו היה יכול להנצל מידן ולאו מילתא היא דלהאי פירושא משמע דאי קאי בדוכתא דיכיל לאיתנצולי מאריא ואתא האי וכפתיה ואנחיה קמי אריא מיחייב והא לא מצית למימר דעל כרחיך סוף חמה לבא הוא ותו היכי פסיקא ליה למריה בהאי פירושא דאי נמי לא כפתיה לא הוה יכיל לאיתצולי מאריא הא זמנין דסמיך לנהרא או לדיקלא או לאילנא ויכיל לאיתצולי מיניה אלא מסתברא כדפרשינן:

איתמר כפה עליו גיגית ומת בהבלה ופרע עליו מעזיבה ומת מחמת חמה או צינה שנכנסה דרך מעזיבה בזמן שלא היה יכול לצאת משם פליגי בה רבה ורבי זירא חד אמר חייב דכיון דאתחיל הבלא בשעתיה אע"ג דלאו ההוא הבלא דשעתיה בלחוד הוא דקטליה מכל מקום גירי דידיה נינהו וחד אמר פטור דלאו ההוא הבלא דשעתיה בלחוד הוא דקטליה ואמרי' תסתיים דרבה הוא דאמר פטור דאמר רבה כפתו ומת ברעב פטור אלמא אע"ג דבשעת כפיתה אתחיל ליה כפנא כיון דלאו בההוא שיעורא לחודיה מית פטור הכא נמי לא שנא. ומתמהי' אדרבא ר' זירא הוא דאמר פטור דא"ר זירא האי מאן דעייליה לחבריה לביתא דשישא בית של שיש ובטיית אם וכיון שתריח את האש מיד בוער כאש והמביא את חבירו לבית כזה והוא סתום מכל סביביו והדליק לו את הנר ומת חייב טעמא דאדליק ליה שראגא דאתחילו ליה הבלא בשעתי' הא לא אדליק ליה שראגא פטור ואע"ג דבתר הכי אתי הבלא דביתא וקטיל ליה הכא נמי אע"ג דבתר הכי קטיל ליה הבלא כיון דלאו הבלא דשעתיה קטליה פטור ודחינן אי משום הא לא תוקמה כר' זירא מ"ט התם גבי ביתא דשישא כי לא מדליק ליה שרגא לא מתחיל הבלא בשעתיה ממילא משום דרויח ליה ביתא טובא ואמטו להכי פטור הכא גבי כפה עליו גיגית איידי דקטינא ודחיק ליה עלמא מתחיל הבלא בשעתיה הילכך אע"ג דלא מית בהאי שיעורא כיון דההיא שעתא מתחיל גירי דידיה נינהו דמאלו ואזל ואתו וכי האי גונא אימא לך דר' זירא חיובי מיחייב הילכך על כרחיך רבא הוא דאמר פטור דהא שמעי' ליה לרבא דאית ליה האי סברא ולא דמי לכפתו בחמה או בצנה ומת דחייב דהתם מיירי כגון דהוה נפישא חמה או צנה בההוא דוכתא מעיקרא והוה אית בה כדי להמית דהא דר' זירא דאמר האי מאן דעיילי' לחבריה לביתא דשישא כו' חייב מסתברא דאעיקר טעמיה גריר דסבירא ליה דכל היכא דמתחיל הבלא בשעתיה אע"ג דלית ביה מעיקרא כדי להמית חייב אבל לרבה דסבר כל היכא דאין בו מתחלה כדי להמית פטור הכא נמי פטור דהא לא משכחת לה דלהוי ביה מעיקרא כדי להמית:

בא"ד ומדמחייבינן נושא שכר ופטרינן שומר חנם ש"מ כו' עכ"ל ר"ל לענין לשלם השור לבעלים אבל לענין נזק השור וכופר כולן פטורין במועד לר' יהודה דסגי ליה בשמירה פחותה וק"ל:

בד"ה בנזקין כו' משמע דמחייבי טפי ברוצח מבנזקין וא"כ כו' עכ"ל ר"ל דכיון דגלי לן הכי במצמצם דמחייבי טפי ברוצח מבנזקין אית לך למילף מיניה כל שאר מילי לחייב טפי ברוצח מבנזקין אע"ג דבאונס ושוגג מחייבין טפי בנזקין מברוצח מיהו למאן דמחייב במצמצם אף בנזקין במכ"ש וכן פסק הרא"ש ליכא לאוכחי אליביה למפטר תריס בנזקין ויש לומר למאן דמחייב נמי במצמצם בנזקין נמי אינו אלא מקל וחומר ברוצח דמחייב במצמצם וא"כ בתריס דלקמן דליכא ביה ק"ו לחיובי בנזקין דהא ברוצח נמי פטור אית לן למימר דפטור נמי בנזקין וק"ל:

בד"ה סוף חמה כו' לפי מה שפירש כו' ששם ידו לתוך פי נחש כו' עכ"ל לכאורה דר"ל דבלאו ההוא פירושא אלא דאי הוה מפרשינן לה דאיירי במקרב הנחש אצל היד לא קשיא להו מידי דכיון דהנחש מעצמו מקיא הוה ליה כסוף חמה וצינה לבא דאין ההורג מזומן אבל לפי הפירוש ששם ידו לתוך פי נחש דהוה ליה מקרב הדבר אצל האש ויש לחייב אפילו בסוף חמה וצינה לבא כמה שכתבו התוספות לעיל קשה מיהו קצת קשה כיון דאין חילוק בין מקרב האש אצל הדבר ובין מקרב הדבר אצל האש אם כן כמו דחייב במקרב הדבר אצל האש אפילו בסוף חמה וצינה לבא הכי נמי יש לחייב במקרב האש אצל הדבר אפילו בסוף חמה וצינה לבא ואכתי תקשי להו נמי לההוא פירושא דאיירי בשם הנחש אצל היד ויש ליישב דלא דמיא דלההוא פירושא דאיירי כשמשים הנחש אצל היד אין זה מקרב האש אצל הדבר כיון דהנחש מקיא ובשעה שקירב הנחש לא היה כאן אש כלל וכמו שלא עשה ולא כלום משא"כ בקירב היד אצל הנחש הוה ליה לחיובי אע"ג דאין כאן עדיין אש שהרי הנחש מקיא כי הכא בסוף חמה וצינה לבא דחייב בקירוב הדבר לשם דכל מה שהיה לו לעשות הרי עשה וחייב ודו"ק:

בא"ד ואש נמי שלא המיתה אלא ברוח מצויה פטור ממיתה אלא כו' עכ"ל במהרש"ל הגיה אלא ברוח שאינו מצויה פטור כו' עכ"ל וא"א לומר כן דברוח שאינו מצויה לענין נזקי ממון נמי פטור כמ"ש התוס' לעיל בההיא דפ"ק דב"ק וכן מוכח בכמה דוכתין ועוד קשה כיון דכל הני דמו לרוח מצויה כמ"ש לעיל אם כן מה תירצו בזה דברוח שאינו מצויה פטור ממיתה ואם רצונם לפי תירוצם דלא דמי לרוח מצויה אלא לרוח שאינו מצויה עיקר חסר מן הספר גם אין כאן סברא לדמותם לרוח שאינו מצויה כיון דסוף חמה וצינה לבא ויפול לתחת כמ"ש לעיל בפשיטות מ"ד אאבנו וסכינו כו' ואפשר שהוא נדחק לזה מלשון אלא שבתוספות ונראה דאין כאן מקום דחוק בלשון התוס' כפי נוסחת התוס' שבידנו ור"ל דאף אם נראה כל הני לרוח מצויה הוא פטור ממיתה דלא מחייבינן ברוח מצויה אלא לענין נזק ור"ל ואש נמי שלא המית אלא כו' דוודאי למ"ד אשו משום ממונו אינו חייב במיתה אלא בהצית בגופו של עבד כדאמרינן פרק כיצד הרגל אבל למאן דאמר אשו משום חציו יש לחייבו אפילו באינו מצית בגופו וכגון שהצית במקום אחר אם יכול האש לבוא לעבד בלא רוח מצויה כלל חייב כמו שאמר שם כי תצא אש מעצמה כו' אבל באם אינו יכול האש לבא אלא ברוח מצויה ובלא רוח כלל לא היה יכול לבא לשם פטור ממיתה ואינו חייב אלא נזק משום דלענין חיוב מיתה דלא נחייביה אלא משום חציו ה"ל ככח כחו כיון דלא יכול להגיע שם רק ע"י רוח מצויה משא"כ לענין נזקי ממון דיש לחייב בו דאשו נמי משום ממונו כמ"ש התוספות לבסוף והדברים ברורים הם באין גמגום לקיים כל נוסחת תוס' שבידנו ודו"ק:

בא"ד ולא דמי לחצי נזק צרורות אע"ג דכח כחו הוא עכ"ל אין דברים אלו נמשכים ומחוברים דצרורות אינן כח כחו אלא כח אחד הוא ובכח כחו בצרורות מבעיא ליה לרב אשי התם בפרק כיצד הרגל אליביה דסומכוס ועוד דבנזקי אדם כי הכא לא שייך ביה צרורות כדאיתא בהדיא בפרק כיצד הרגל חכל שיעור דבריהם כך הוא דהכא אפילו בכח כחו חייב נזק שלם ולא דמי לצרורות היינו נמי מהאי טעמא שאמרנו דאין שייך צרורות גבי נזקי אדם ושוב כתבו מלתא באנפי נפשיה אדלעיל אע"ג דכח כחו הוא ופטור לענין מיתה מכל מקום לענין נזק ממון חייב משום דלענין נזקי ממון יש לחייבו נמי משום ממונו אע"ג דלענין חציו לא הויא אלא כח כחו וק"ל:

רש"י בד"ה רב אחא פוטר כו' דשמשא קטליה כצ"ל:

בד"ה כפתו לפני כו' להציל עצמו מן הארי בכולהו גרסינן אמר רבא כצ"ל:

בד"ה ביתא דשישא כו' ואין הבל לאור הנר יכול כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה בניזקין כו' והכי פריך בדיני אדם כו' כצ"ל:

בד"ה סוף חמה כו' לפי מה שפרשתי כו' אלא ברוח שאינה מצויה פטור כו' כצ"ל (עיין במהרש"א):

דף עז [ע"א

גמרא א"ק מות יומת המכה רוצח הוא ברוצח הוא דמחייב מצמצם כו'. עפירש"י וקשה דהא אפיקתיה לעיל (טו ב) למעוטי דאי אתה הורגו על רציחת שורו. וברא"ש הגי' כאן קרא דמות יומת הרוצח א"כ א"ש אבל מפירש"י משמע להדיא כגי' שלפנינו] :

בגמרא אינו דין שחייב בהם את המצמצם: א"ל הא אין עונשין מן הדין די"ל דממון עונשין כמו שכתבו התוס' בב"ק (דף ב' ע"א) נגד משמעות המכילתא ע"ש:

אדרבה תסתיים דר' זירא הוא דאמר: ק"ק מאי ראיה דלמא לעולם גם בלא אדליק שרגא מחייב ר"ז וכן ג"כ בכפה עליו גיגית ואי משום דא"כ ליתני רבותא טפי דאפילו בלא אדליק שרגא מחייב הרי לפי מה שכתבו התוס' לעיל בד"ה סוף חמה דלמ"ד אשו משום חציו מחייב בהביאו למקום שסוף חמה לבא שם וכיון דר' זירא נקט האי מאן דעיילי' לחברי' פי' שהוא הביאו שם א"כ גם אי הוי תני דבלא אדליק שרגא מחייב אכתי ה"א דבכפה עליו גיגית פטור כיון שכפתו שם במקום שהי' כבר שלא שייך חיובא דאשו משום חציו אבל הכא מחייב לא משום מצמצם אלא משום אשו משום חציו וכיון דכן אפשר דנקט ר"ז דאדליק שרגא לאשמועינן דדוקא משום מצמצם חייב דבמצמצם כי האי כ"ע מודו אבל לא משום אשו משום חציו דלית לי' וזה מדוייק בלישנא דנקט האי מאן דעיילי' לחבריה דוקא ולא ג"כ האי מאן דכפית לחברי' אלא לאשמועינן דאעפ"כ לא מחייב רק משום מצמצם אבל אי הוי נקיט בלא אדליק שרגא ה"א דמשום מצמצם סבר כרבא דפוטר והא דמחייב היינו משום אשו משום חציו לכך נקט אדליק שרגא דבזה ודאי כ"ע פוטר משום מצמצם ומדלא מפטיר גם בלא אדליק מטעם אשו משום חציו שפיר מוכח דאשו מח"צ לית ליה אבל לעולם לפי האמת י"ל דבין בלא אדליק בין בכפה עליו גיגית מחייב ר"ז משום מצמצם. וא"ל דאין למטעי בהכי דטעמו בלא אדליק משום אשו משום חציו דאין שייך בזה כיון דההבל פיו שממיתו עדיין אינו בעולם וכמו שכתבו התוס' לענין ארס נחש דאף אי נדמה הך דהבל פיו לארס מכ"מ המ"ד תסתיים דר"ז הוא דאמר פטור ע"כ לא ס"ד לחלק בהכי דא"כ בלא"ה לא מוכיח מידי מלא אדליק שרגא דאף אי מיפטר התם מ"מ י"ל דהכא חייב דהתם עדיין אין המזיק בעולם משא"כ כאן א"נ דהתם עדיין לא מתחיל הבלא משא"כ הכא וכמו שמתרץ באמת אע"כ המ"ד תסתיים לא ס"ד לחלק בכך וא"כ מאי מייתי ראיה מדנקט ר' זירא אדליק שרגא דוקא ולכאורה ראיה מזה לשיטת א"נ של התוס' דגם למ"ד אשו משום חציו פטור בכח כחו מן המיתה ורק ממון מיחייב:

ברש"י ד"ה רב אחא. דגרמא בעלמא הוא: אף דבגמרא מפקינן כן ממיעוטא דהוא מ"מ מצרכינן גם להך טעמא דגרמא בעלמא דמהוא לחוד אכתי לא הוי ידעינן איזה דין דאיכא ברוצח ממעטינן לנזקים לכן מצרכינן גם להך טעמא דבלא"ה גרמא לאו מילתא היא בכ"מ מכ"מ גם בהך טעמא לחוד לא סגי דה"א דאף דבשאר מקומות לאו מילתא היא מכ"מ הכא לענין נזקים נילף בק"ו מרוצח לכן מצרכינן גם מיעוטא:

בתוספות ד"ה רוצח שלא. הי' בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון: הא דלא מייתי ראי' ממתניתן הקודמת דשני קדרים או מרישא דהך מתניתן דהי' בעל קורה ראשון משום דבכל הני לא המזיק גרם הנזק אלא הניזק ובזה ודאי פטור המזיק דאין לך אונס גדול מזה ולכן אין ראיה גם כן מפטור אונס גבי ש"ח וש"ש דהתם השומרים עצמם לא הזיקו:

בא"ד. המעביר חבית ממקום למקום: הא דלא הקשו התוס' גם מר"מ דפוטר בש"ח וש"ש דלר"מ ודאי י"ל דבאונס דדמי לגניבה ואבידה חייב והא דפטור התם משום דהתם אונס גמור הוא דנתקל אונס הוא וכמו שמוכיח הש"ס מדפוטר ש"ש אבל לר' יהודה הקשו משום קושיא בתרייתא דכיון דלדידי' ע"כ צ"ל דפוטר באונס דגניבה ואבידה א"כ למה חייב בנפל מן הגג ברוח שאינה מצויה ולכן הוצרכו גם בקושיא זו להביא מה דקאמרינן בש"ס כמאן אי כר' יהודה דרק לר' יהודה קשה קושיא זו דלר"מ י"ל דמיחייב באמת באונס דדמי לגניבה ואבידה:

ד"ה בנזקין לא חייב לך. כש"כ בנזקין: אף דלענין חיוב דאונס קיל רוצח מנזקים מכ"מ הכא דקיימינן לענין גרמא בנזקים דדמי למצמצם דרוצח ואתיא מני' וכיון דברוצח פטור משום דגרע ממצמצם כש"כ בנזקים דמהיכי תיתי לחייבו בנזקים כיון דמרוצח לא אתיא ולכן גם למ"ד מצמצם חייב בנזקים פטור הכא מטעם זה. עיין במהרש"א:

בא"ד. ותדע דתנן שם וכו' ומיהו יש לדחות: ודאי זה לא עלה על דעת התוס' לפרש מתניתן דלסטים חייבין אאבידה דבהמה דאין זה במשמעות דמתניתן כלל וגם קאמרינן בש"ס שם משעה שהוציאוהו ברשותייהו קיימי ע"ש דזה לא שייך רק לענין נזקים. וביותר יקשה על רש"י דהביא באמת שם ראית התוס' ולא דחי מטעם המיהו יש לדחות שכתבו התוס' אלא דהכי קדייקי כיון דבלאו הכשה לא מחייבי בהזיקם א"כ ע"כ לאו ברשותייהו קיימי א"כ מהיכי תיתי שיתחייבו אאבידת בהמה כיון שלא ברשות הלסטים קיימי ועל זה דחו התוס' ומיהו יש לדחות דמתניתן להתחייב בנזקים איירי ובהא לא מיחייב בפרצוהו לחוד משום דליכא רק גרמא דגרמא דגורם לצאת והיציאה גורמת להזיק אבל לענין בהמה דהוי גרמא אחד לצאת דמי לכפתוה לסטים עד שיצאה דהוי ג"כ גרמא אחד למיחייב:

בד"ה סוף חמה. וצריך לומר דהיינו למ"ד אשו משום ממונו: אכן קשה אכתי מאי דקאמר ואי לאו כחו הוא תזיל לתחת דלפ"ז לימא בקיצור דאי לאו כחו הוא לא ליחייב למ"ד אשו משום ממונו וצריך לומר דרצה לומר השתא אפילו למ"ד אשו משום חציו. אכן ק"ל איך נסתפקו התוס' בזה שכתבו וצ"ל דסבר כמ"ד אשו משום ממונו הא רב פפא הוא מרא דשמעתא דלקמן והוא ע"כ סבר דלא מיחייב בלא כחו דאפילו בכח כחו לא מיחייב גלות דדמיא למיתה כדמוכח ממה דאמרינן במכות (ד"ח ע"א) ועוד אמר ר"פ מאן דשדיא פיסא ע"ש:

בא"ד. דאתיא ההיא סוגיא כמ"ד אשו משום ממונו: ולמ"ד אשו משום חציו צ"ל דלא דייק ממתניתן הא הפילה כשרה כמאן כר' נתן אלא סבר דטעמא דמתניתן משום שלא הוי כוונה ונקט נפלה דהפילה בלא כוונה הוי ג"כ כמו נפלה וכן משמע בפי' רש"י ותוס' שם דרק רבא הוא דדייק ממתניתן אכן תמוה לפענ"ד דהא שם ע"ב מקשינן ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר ר"י הלכה כסתם משנה כו' ע"ש והרי הוא מ"ד אשו משום חציו בב"ק (דף כ"ב ע"א) ולדעת התוס' דכאן ע"כ לא דייק הא הפילה כשירה ומאי מקשה לר' יוחנן לשיטתו. וצל"ע:

בא"ד. והשתא תיפוק ליה דלאו כחו הוא: א"ל דדלמא אצטריך הך טעמא היכי דנפל לצדדים דהוי כח כחוש ומיחייב אי לאו דלא דרך ירידה הוא די"ל דלצדדים דכח כחוש הוא לא שייך אלא היכי דזרק למעלה דאי אפשר שהלך למעלה ביושר בלא נטיית צדדים וא"כ מכח הלך לצדדים אבל לא בנפל מעצמו מלמעלה למטה דאז נפל ביושר ולכן הוצרכו התוס' לתרץ דגם כאן ע"י המשכה למעלה נופל למרחוק ולא ביושר וזה מכחו הוא:

בא"ד. ולא דמי לחצי נזק צרורות: ק"ק חנ"צ איך שייך לכאן דהא באמת הוי מיחייב גם שם נזק שלם אי לאו דהלכתא גמירי לה דח"נ ותו לא כדאמרינן בב"ק (ר"פ כיצד) ובכתובות ס"פ אלו נערות וכיון דהכא לאו הלכתא גמירי נשאר בדין נזק שלם ואפשר דבאמת כוונו התוס' לזה דלכך לא דמי לחנ"צ. ועיין במהרש"א:

בד"ה כפה עליו גיגית. וא"ת מ"ש פרע: ק"ק אי קושית התוס' לרבא הא באמת פוטר גם בפרע ואי קושיתם לרבי זירא דלמא באמת מיחייב גם בתריס ובדקא דמיא ואי קושיתם דא"כ יפלוג בפי' א"כ לקשו בקיצור כפתו ומת ברעב שהביא הגמרא לראי' דפוטר רבא וגם למה פרטו התוס' כאן דוקא פרע מעזיבה להקשות מינה ולא ג"כ מכפה עליו גיגית דאיירי ביה. והנלפענ"ד לפי מה שכתבו בראש הדיבור ולא דמי לסוף חמה לבא ולכאורה מה בעו בזה וי"ל דרצו לתרץ דלמה צריך להביא הש"ס ראיה דרבא פוטר מהא דכפתו ברעב משום דדמי להא דכפה ופרע לית ראיה מהא דסוף חמה וסוף צנה לבא דהוא הדבר בעצמו של פרע עליו מעזיבה ואהא תירצו דלא דמי לסוף חמה וצנה לבא ועל זה הקשו השתא דאכתי לייתי מהא דתריס דהא זה דמי לגמרי לפרע המעזיבה כמו ששם סילק המחיצה שחצצה בינו לבין המזיק ה"ה כאן ודמי יותר למת ברעב ונקטו ג"כ בידקא דמיא בהדי' אף דהך רב פפא אמר ולא רבא אפשר שגרסו גם שם רבא א"נ משום דלפי תירוצם חילקו גם בין הכא לבידקא דמיא באופן דגם ר' זירא דמחייב כאן אפשר דפוטר בבידקא דמיא ולמה שכתבנו דאפשר דהתוס' גרסו רבא יש ראיה קצת ממה שהקשינו לעיל איך נסתפקו התוס' אי ר"פ סובר כמ"ד אשו משום ממונו הא מוכח ממכות דמזה נראה דגם באידך מימרא לא גרסו ר"פ:

כדתניא אל תחלל את בתך להזנותה רא"א זה המשיא בתו לזקן. אפשר דדוקא בתו לזקן איכא משום להזנותה אבל משיא בתו לקטן אע"ג דאמר בסמוך למען ספות. מ"מ לא קרינן ביה להזנותה. ואחר זמן ראיתי שכ"כ הרב דינא דחיי בעשין דף ס"ד ע"ד לדעת התוס' דשמעתין. אבל הרמב"ם והטור כתבו דנשואי קטן כמו זנות:

(עז א) כפתו לפני ארי פטור וכו'.—לפירש"י משום שלא היה יכול להציל עצמו תמוה, דא"כ איך ניצל זה שכפתו בעצמו. ועוד שכבר אמרו בברכות (לג א): "נפל לגוב אריות אין מעידין עליו שמת". אבל מתוס' ד"ה כפתו לפני ארי משמע, דאפי' היה יכול להציל עצמו פטור, דהוה כסוף חמה לבוא או סוף צינה לבוא, וכ"ה דעת רמ"ה בחדושיו כאן (ע"ש). והרמב"ם בהל' רוצח השמיט דין ארי ויתוש, ואיני יודע טעמו.

תוס' ד"ה בנזקין לא חייב לן מצמצם. וז"ל משמע דמחייבי טפי ברוצח מבנזקין ואם כן מדפטרינן לקמן ברוצח תריס כ"ש בנזקין וכן משמע בשלהי כיצד הרגל (ב"ק דף כו: ושם) דפטרינן זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות אפילו קידם וסילקן וא"ת הא אמרינן בריש הכונס (שם דף נה: ושם) הפורץ גדר בפני בהמת חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ופריך היכי דמי אי בכותל בריא בדיני אדם נמי ליחייב ומאי קושיא הא דמיא לתריס דפטור ונראה לפרש דאכותל קאי ולהכי פריך בדיני אדם נמי ליחייב אכותל ויש ספרים שכתוב בהדיא אכותל ותדע דתנן התם הוציאוה ליסטים הליסטים חייבין ומוקמינן בגמרא דהכישוה במקל ש"מ דבלאו הכשה לא מיחייבי אף על פי שפרצוה לסטים ומיהו יש לדחות דמתניתין להתחייב בנזקיה איירי אבל אאבידה דבהמה מיחייבי וא"ת למאי דפרישית דקאי אכותל לישני דפטור מדיני אדם קאי אבהמה וי"ל דלא שייך למיתני פטור מדיני אדם אם היה שום חיוב (לא) בבהמה (ולא) [או] בכותל אבל כשמתרץ בכותל רעוע אף על גב דאין דומה שיתחייב בדיני שמים אכותל שהוא רעוע כ"כ שיכול ליפול ברוח מצויה או אפי' ברוח שאינה מצויה מ"מ שייך למיתני חייב בדיני שמים כיון שיש דבר שהוא חייב בו כגון הבהמה והשתא אתי שפיר דנקט בפני בהמת חבירו ולא נקט הפורץ גדר של חבירו דמשום בהמה נקט לה ומיהו בסוף הסוגיא דקאמר מהו דתימא כיון דלמיסתר קאי מאי עבד משמע דחיוב דיני שמים קאי נמי אכותל ומצי לפרש דה"ק כלומר למיסתר ולמיפל קאי אי נמי הכי קאמר כיון דלמיסתר קאי שהבעלים מצווין לסותרו שלא יפול על בני אדם סד"א דכל הקודם במצוה זכה ואין לו להניח מלסתור בשביל בהמת חבירו ובדיני שמים נמי לא מחייב קמ"ל אי נמי חייב בדיני שמים קאי נמי אכותל שנהנה הוא בה עד שיזדמנו לו פועלים לתקן עכ"ל.
והנה בנזקי ממון חל חיוב משום דהוי בעל המזיק, אמנם נראה דיש ב' דיני בעלות במזיקים: א) משום דהוי ממונו, ב) דמחמת עשיית המזיק הו"ל בעל המזיק, וכדמבואר מתוס' ב"ק (דף נו: ד"ה המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב) וז"ל ואף על פי שאין הבהמה שלו חייב מטעם שן ורגל דאע"ג דכתיב בעירה כדידיה חשיבא הואיל והוא עשה כמו מדליק פשתנו של חבירו בנרו של חבירו עכ"ל. ויש לעיין האם סילוק שמירה מבהמת חבירו חשיב עשיית המזיק או דרק אם מעמיד בהמת חבירו ע"ג קמת חבירו נחשב עשיית המזיק. ועיין בגמ' ב"ק (נה:) דהפורץ גדר בפני בהמת חבירו פטור בדיני אדם, וכתבו התוס' דהפורץ גדר פטור מתשלומי נזקי הבהמה, ויל"ע מ"ש פורץ גדר בפני הבהמה ממי שמעמיד בהמת חבירו ע"ג קמת חבירו דחייב מדין שן ורגל דהוי בעל המזיק משום עשיית המזיק. וי"ל דשאני מעמיד בהמת חבירו ע"ג קמת חבירו דהו"ל ברי הזיקא, ואזי חל דין דמחמת עשיית המזיק נעשה לבעל המזיק וחייב בנזקי הבהמה. משא"כ הפורץ גדר בפני בהמת חבירו לא הוי ברי הזיקא ולכן אינו חייב מדין עשיית המזיק.
והנה התוס' הביאו ראייה שמסלק שמירה פטור מנזקין ולא נחשב לבעל המזיק מהא דאמר רבה (ב"ק דף כו:) זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וסילקן (או קדם וסילקן) פטור. ולכאורה צ"ע דהרי התם הוי ציור של ברי הזיקא, וא"כ למה אין המסלק את הכרים וכסתות חייב מדין עשיית המזיק. וי"ל דהא דחל דין בעל המזיק ע"י סילוק שמירה מאחר דסילוק השמירה עושה את ההיזק (כשברי הזיקא) היינו רק לגבי ממון המזיק כמו שור, בור, אש, משא"כ בציור של רבה דזרק כלי מראש הגג דמיירי לענין אדם המזיק י"ל דלא אמרינן באדם המזיק דע"י סילוק שמירה וכגון שבא אחר וסילק את הכרים והכסתות דמשום כך נעשה המסלק לבעל המזיק כלפי האדם שעושה ההיזק וזרק את הכלי, דלא חל דין בעל המזיק לגבי אדם המזיק דהוי בן דעת וברשות עצמו הוא, ורק בממון המזיק דלאו בר דעת חל דין דע"י סילוק שמירה נעשה לבעל המזיק וחייב בתשלומין.
והנה הרמב"ם פסק (פ"ד מהל' נזקי ממון ה"ב) דהפורץ גדר בפני בהמת חבירו ויצאה והזיקה הפורץ חייב בנזקי הבהמה. ומבואר דס"ל דאף היכא דלא ברי הזיקא חל דין בעל המזיק בסילוק שמירה. וצ"ע דהרי תנן בריש פרק הכונס (ב"ק דף נה:) "נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים, ויצאה והזיקה פטור. הוציאוה לסטים לסטים חייבין". ומבואר דרק כשהוציאוה ליסטים לסטים חייבים, וצ"ע מ"ש פרצוה לסטים דפטור מהפורץ גדר בפני בהמת חבירו דחייב. ועיין במגדל עוז שהביא תשובת הרמב"ם לחכמי לוניל שהקשו עליו קושיא זו ותירץ הרמב"ם וז"ל הפרש גדול יש בין ליסטים שפרצו הדיר ובין חבירו שפרץ לפני בהמתו, שהליטסים כוונתם לגנוב הבהמה לפיכך כל זמן שלא הוציאוה מרשות הבעלים לא נתחייבו ולא נעשית ברשותם ובעת שיוציאוה נעשית ברשותם ונתחייב בנזקיה, אבל אם הניחוה שם הרי לא עשו הנזק שנתכוונו לו שהיא הגניבה ולפיכך פטורין אבל הפורץ גדר חבירו אין כוונתו לגנוב ולא נתכוון אלא שתצא הבהמה ותזיק ויתחייבו הבעלים בנזקיה ולפיכך הוא חייב באותו נזק כדין כל מזיק וזהו הפרש בין ליסטים ובין פורץ בהמת חבירו והרי כל הדברים נכונין ויוצאין על עיקרי הדינין עכ"ל.⁵²²
והנה יש להעיר דלכאורה מהפסוק "כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור בעל הבור ישלם" מוכח דסילוק שמירה מחייבת ומשוויה לבעל המזיק דהפותח בור חייב כמו הכורה את הבור. ולכאורה מוכח דאף היכא דלא ברי הזיקא סילוק שמירה חשיב כעושה את המזיק ומשוויה לבעל המזיק, ולכאורה זוהי ראייה לשיטת הרמב"ם ודלא כהתוס'. ולכאורה היה יתכן לתרץ דשאני שור מבור, דשור הוי חפצא דמזיק וחל בו שם מזיק אף כשהוא משומר, משא"כ בור מכוסה לא הוי חפצא דמזיק כלל, וא"כ י"ל דכשפתח את הבור לא נחשב למסלק את השמירה בלבד אלא לעושה חפצא של מזיק דבור ומשו"ה הפותח חייב, ואין להוכיח מפתיחת בור דהמסלק שמירה דשור הו"ל כעושה את המזיק וחל ביה דין בעל המזיק מחמת סילוק השמירה.
אמנם נראה דזה אינו, ובאמת פתיחת הבור לא הוי כעשיית מזיק חדש של בור, דאפילו כשהבור מכוסה חל ביה חלות שם מזיק, ופתיחת הבור הוי מעשה של סילוק שמירה מהבור. והראייה לכך דבגמ' ב"ק (דף כט:) איתא "למה הדבר דומה למוצא בור מגולה וכסהו וחזר וגילהו וכו' הא לא דמי אלא למוצא בור מגולה וטממה וחזר וחפרה דאסתלקו להו מעשה ראשון וקיימא לה ברשותו", ופסק הרמב"ם (פי"ב מהל' נזקי ממון ה"ו) וז"ל המוצא בור וכסהו וחזר וגילהו, בעל הבור חייב וזה האחרון פטור, סתמו בעפר וחזר והוציא את כל העפר זה האחרון חייב, שכיון שטממו בעפר נסתלקו מעשה הראשון עכ"ל, ומבואר דרק מילוי הבור מסלק את השם בור דאסתלק מעשה ראשון, משא"כ אם כיסה את הבור עדיין הוי חלות שם בור המזיק, אלא דהוא בור המשומר. וכן מוכח משיטת הרמב"ם בביאור הגמ' ב"ק (דף ט:) "שור ובור שמסרן לחרש שוטה וקטן והזיקו חייב לשלם משא"כ באש", ובגמ' מוקי לה בשור קשור ובור מכוסה ודכוותה באש בגחלת, והראשונים נחלקו אי מיירי שמסר בור מכוסה ושור קשור בשמירה פחותה או בשמירה מעולה, דרש"י (ב"ק דף ט: ד"ה שור דרכיה לנתוקי וד"ה לנתורי) והראב"ד (פ"ד נזקי ממון ה"ו) פירשו דמיירי בשמירה פחותה ובכיסוי גרוע, ואילו הרמב"ם (פ"ד מהל' נזקי ממון ה"ו וה"ח) ותוס' פירשו דמיירי בשמירה כראוי. ועיין בתוס' (ב"ק דף ט: ד"ה שור) דאע"פ שהשור והבור היו שמורים כראוי מ"מ פשעו הבעלים כשמסרום לחש"ו הואיל שדרכן דחש"ו להתיר את הקשר ולגלות הבור, והבעלים היו צריכים לחשוש לזה, ומכיון שלא חששו לכך ומסרום לחש"ו פשעו הבעלים בשמירת המזיק ולכן הן חייבים. ונראה דשור ובור בשעה שהן שמורין כראוי לא פקע מינייהו חלות שם מזיק ולכן כשמסרן לחש"ו גרע בשמירתן, וחייב. משא"כ גחלת לא הוי חפצא דמזיק כלל ולכן הבעלים פטורים, דהגחלת נעשה למזיק דאש ע"י מעשי החש"ו, ואין הבעלים מחוייבים לשלם עבור חפצא דמזיק שנעשה ע"י חש"ו. ומבואר מזה דבור מכוסה הוי חפצא של מזיק דבור אלא דהוי בור שמור, וממילא הפותחו חייב מחמת דסילק השמירה, ולכאורה מוכח דסילוק שמירה משוויה לבעל המזיק אפילו היכא דלא הוי ברי הזיקא, וצ"ע בתוס'.
ונראה לתרץ דיש חילוק בין המזיק של בור לשאר מזיקים, דבשאר מזיקים כשור ואש שדרכן לילך ולהזיק - המזיק בא אל הניזק, משא"כ בבור הניזק בא אל המזיק. ונראה אליבא דתוס' דהא דקיי"ל דסילוק שמירה משוויה לבעל המזיק דוקא היכא דברי הזיקא היינו רק בשאר מזיקים דהמזיק בא אל הניזק, דאזי ע"י סילוק השמירה הו"ל עשיית המזיק (דברי הזיקא) והו"ל בעל המזיק. משא"כ בור דהוי תקלה דעושה הנזק בשב ואל תעשה כשהניזק בא אל הבור ונופל לבור, ונראה דבור בעצמותו הוי דבר שלא ברי היזקא דאינו מוכרח שיפול הניזק לתוכו, ואפילו היכא דכרייה לבור לא הוי ברי הזיקא, ואעפ"כ התורה מחדשת דהכורה או הפותח את הבור נעשה לבעל הבור אע"פ שאין זה ברי הזיקא, והוא דין מסוים בבור דהכשרת הבור להזיק מחייב את הפותח בתורת בעל הבור, ואי אפשר ללמוד שאר מזיקים מבור. ומשו"ה ס"ל להתוס' דרק באופן שמסלק את השמירה מהמזיק והוי ברי הזיקא אזי נעשה לבעל המזיק, ואילו בבור יש גזה"כ מיוחדת דנעשה לבעל הבור אע"פ שאינו ברי הזיקא.⁵²³
גמ'. ואמר רבא כפתו לפני ארי פטור, לפני יתושין חייב.
ופרש"י (בד"ה כפתו לפני ארי פטור) וז"ל דאי נמי לא היה כפות לא היה יכול להציל עצמו מן הארי, וכו' הני אזלי והני אתו ולא מת על ידי יתושים הראשונים שהיו מוכנים שם, שכמה כתות עברו עליו עכ"ל. ועיין בחידושי הר"ן (ד"ה כפתו לפני ארי) וז"ל וי"מ דהא דכפתו לפני ארי דפטור אין צריך לומר אם כפתוהו ואח"כ בא ארי ואכלו שהוא פטור אלא אע"פ שהיה הארי שם וכפתוהו לפניו פטור משום דארי אדעתא דנפשיה קא אכיל ואין זה כמצמצם לתוך המים או לתוך האור דהתם עכ"פ ישרף או יטבע במים אבל הכא אין ההיזק מחוייב לבא עכ"ל. ונראה לבאר דברי הר"ן דחיוב מצמצם חל רק באופן שמצמצמו תחת המים או תחת האש שיש כאן כבר דבר ההורגו מאליו עפ"י טבע ומצמצמו שאינו יכול להנצל, אולם נראה פשוט שאם צמצם אחד את חבירו בפני רוצח שקם על חבירו להורגו, והמצמצם קשר את חבירו כדי שלא יוכל לברוח ממנו, ובא הרוצח והרגו, שאין המצמצם חייב דמעשה הרציחה של הרוצח מפקיע מהמצמצם את השם רוצח. וי"ל דמשו"ה אמר רבא שכפתו לפני הארי פטור, דמאחר דחל דין דשור הנסקל – ודין דכמיתת הבעלים כך מיתת השור י"ל דחל על בהמה שהורגת דין רוצח, ומשו"ה הכופת אדם לפני הארי פטור דאין אדם חייב מדין מצמצם אם צמצמו בפני רוצח ונהרג ע"י הרוצח, וכן בארי דמעשה הרציחה של הארי וחלות שם רוצח של הארי מפקיע מהמצמצם חלות שם רוצח. אמנם נראה דכ"ז לגבי ארי, משא"כ ביתושין לא חל שם רוצח, ומשו"ה הכופת לפני יתושין חייב. ונראה לבאר הטעם בזה דהגז"ש דשור שור משבת (ב"ק נד:) מרבה בהמות וחיות לכל דיני התורה ולדין שור הנסקל, אך לא שרצים ויתושין וכדומה, ולכן לא חל שם רוצח ומעשה רציחה ביתושין ושרצים. ועוד י"ל דאין עקיצת יתושין נחשב למעשה רציחה כי אין כוונתם להרוג בנשיכתם, ורק עוקצים ונושכים עפ"י טבעם, דטבעם מושכם לנשוך ולעקוץ⁵²⁴, משא"כ ארי דאדעתא דנפשיה קאכיל ויש במעשיו כוונה להזיק ולהרוג, (וכן משמע מלשון הר"ן⁵²⁵). ומשו"ה חל שם רוצח בארי ולא ביתושין ודבורים. ולפי"ז יש לבאר המחלוקת בין ר"י וחכמים בהשיך בו את הנחש דר"י מחייב וחכמים פוטרים (משנה עו:), ובבביאור מחלוקתם איתא בגמ' (דף עח.) "אמר רב אחא בר יעקב כשתמצא לומר לדברי רבי יהודה ארס נחש בין שיניו הוא עומד, לפיכך מכיש בסייף, ונחש פטור. לדברי חכמים ארס נחש מעצמו הוא מקיא, לפיכך נחש בסקילה, והמכיש פטור". וצ"ע דמשמע דנחלקו במציאות אם הארס נמצא בין שיניו או לא, וזה דוחק. וי"ל דנחלקו האם הנחש מקיא את הארס בטבעו וההקאה היא דבר דממילא או דמקיא מעצמו כלומר דמקיא בכוונה. ונ"מ דאם מקיא מטבעו והפעולה נעשית בלי כוונה אזי המשיך בסייף והנחש פטור, משא"כ אם נחש מעצמו מקיא אזי הנחש בסקילה משום דחל ביה שם רוצח ודין שור הנסקל. ולפי ר' יהודה ארס נחש בין שיניו הוא כלומר דהא דהנחש מקיא הארס הוי פעולה טבעית דנעשית ממילא, ולכן המשיך חייב והנחש פטור, ודומה ליתושין דעוקצים מחמת טבעם בלי כוונה ולכן הכופת האדם לפני יתושין חייב.
תוס' ד"ה סוף חמה. וז"ל דלא רבי רחמנא מצמצם אלא במקום שהתחיל בו ההיזק כבר ומיהו אם כפתו בפנים והביאו במקום שסוף חמה לבא וסוף צנה לבא נראה דחייב למ"ד אשו משום חציו דלענין מיתה נמי מחייבין באשו משום חציו כדמוכח בכיצד הרגל (שם דף כב. ושם) ואין חילוק בין מקרב האש אצל הדבר למקרב הדבר אצל האש כדמוכח בריש הכונס (שם דף נו. ושם) דפריך אי דמטא ניהליה ברוח מצויה בדיני אדם נמי ליחייב, וההיא דאשקיל עליה בידקא דמיא דבסמוך אפילו כפתו והביאו שם ואח"כ אשקיל פטור דדמיא לזרק חץ ותריס בידו דאפילו הוא קידם וסילקו פטור וכו' עכ"ל.
והנה במש"כ התוס' להוכיח מהסוגיא ב"ק (נו.) דאין חילוק בין מקרב הדבר אצל האש או מקרב האש אצל הדבר נראה דר"ל שבשני האופנים נעשה המקרב לבעל האש. והנה בשור ובור לא שמענו שהמקרב את הניזק למזיק יהיה חייב. ונראה שדין מיוחד הוא באש שכן באש יש הלכה דכח אחר מעורב בו. וכשם שחייבה התורה התקרבות האש לניזק ע"י כח אחר מעורב בו כן חייבה את מי שמקרב את הניזק לאש. מאידך בבור ושור ליכא חיוב כשמקרב את הניזק למזיק שהרי אין בהם הלכה דכח אחר מעורב בו.
והנה התוס' נקטו דאם כפתו בפנים והביאו במקום שסוף חמה לבא יהא חייב משום רציחה דאשו משום חציו ובאש אין חילוק בין מקרב האש אצל הדבר או מקרב דבר אצל האש. אולם הגר"ח זצ"ל היה רגיל לומר שדין אשו משום חציו חל רק בעשיית האש ובמקרב את האש אצל הניזק ולא במקרב את הניזק אצל האש כשלא עשה מעשה באש עצמה. ועוד יש לתרץ קושית התוס' עפי"מ שכתב השיטה מקובצת ב"ק (נו.) בשם הרא"ה שאין אומרים אשו משום חציו אלא באש עצמה וכשעשה את האש, ולא בתולדות אש כאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה או בחמה⁵²⁶.
תוס' ד"ה סוף חמה. בא"ד. ומיהו קשה ההיא דזרק צרור למעלה דבסמוך דמשמע דאי לא אזלא לצדדין אלא לתחת פטור אמאי ליחייב מידי דהוה אאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה דחייב משום אשו אי בהדי דאזלי קא מזקי כדאיתא בפ"ק דב"ק (ד' ו.) ושמא אינו מצוי כאן שתפול לתחת ממש ולא תיזיל כלל לצדדין ומיהו זה ודאי קשה דמשמע דלצדדין נמי לא מיחייב אלא משום כחו דפריך אי כחו הוא תיזיל לעיל ודוחק לומר כח כחוש הוא וצריך לומר דהיינו למ"ד אשו משום ממונו והא וכו', עוד יש לפרש דבכל הני דסוף חמה וצנה וארי לבא וזרק צרור למעלה ונפל לתחת אפילו כפתו והביאו שם פטור דדמי לכח כחו ואש נמי שלא המיתה אלא ברוח מצויה פטור ממיתה אלא דלענין ממון חייב נזק שלם ולא דמי לחצי נזק צרורות אף על גב דכח כחו הוא דהא אשו נמי חייב משום ממונו כדמוכח בפרק כיצד הרגל (ב"ק דף כג. ושם) דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו עכ"ל.
תוס' מתרצים דאמרינן אשו משום חציו לחייבו מיתה היינו רק באופן שהאש הולכת מעצמה בלי סיוע הרוח ואין כח אחר מעורב בו, משא"כ היכא דיש כח אחר מעורב בו אי אפשר לומר דאשו משום חציו, אלא בכה"ג אשו משום ממונו, (ועיין במהרש"א). וכשזרק צרור למעלה ונפל לתחת פטור ממיתה משום דאזי כשיורד אין זה מכוחו, דפסק כוחו, אלא דיש כח אחר מעורב בו דהיינו כח משיכת החפץ (גרעוויט"י בלע"ז), ואזי אשו חייב רק משום ממונו ולפיכך פטור ממיתה. ולפי תוס' י"ל דאינו מתחייב מיתה באבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והרגו אע"פ דהוי תולדה דאש, דאין כאן כח האדם אלא כח אחר מעורב בו דהרוח הפילתן ובכה"ג לא אמרינן דאשו משום חציו. ועיין בחידושי רבנו חיים הלוי (פי"א מהל' שכנים ה"א) דנקט דלא אמרינן אשו משום חציו באבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה דהתם פסק כוחו ורק באש ממש שבא מכוחו אמרינן דאשו משום חציו.⁵²⁷
ועיין בחידושי הר"ן (דף עז: ד"ה זרק) שכתב בשם רבנו דוד תירוץ אחר לקושיית התוס', וז"ל וזרק צרור למעלה והלכה לצדדין נמי דחייב היינו נמי משום דכח כחוש הוא משמע דאי אזלא לתחת שאינו בכח שלו כלל שהוא פטור. והקשו על זה ואמרו דלמה לא יהא חייב אי אזלא האבן לתחת ממש שהזריקה שלו שזרק האבן למעלה חייבה לו הירידה הזאת ולמה לא תהיה העליה הזאת כמדליק האש בשדהו ואח"כ באה רוח מצויה דחייב למ"ד דאשו משום חציו והכי קי"ל שאע"פ שאין האש הולכת בכחו כלל מאחר שהוא מדליקה במקום רוח מצוי' רואין אותה כאלו הוא עצמו עשאה וכן נמי תולדה דאש הוי אבנו וסכינו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצייה והזיקו דחייב והיאך לא תהא הזריקה שזרק למעל' ואף על פי שירדו מאליהן כאבנו וסכינו שהניחו בראש גגו ונפלו דחייב. ותירצו בזה דאין חיוב נזיקין אלא בכח ובפועל לא במה שנעשה ורוח מצויה פועלת היא ורואין אותה כאלו היה בכח אדם ע"י שהיא מצויה אבל הירידה למטה אין בה פועל של כלל אלא שמחמת כבדה היא יורדת ואף אם הרגו בירידתו לא נעשה זה בפועל אלא כובד האבן הוא שהזיק מאיליו. כן כתב ה"ר דוד ז"ל בשם רבותיו בעלי תוספות עכ"ל. ונראה דרבנו דוד סובר דחל דין אשו משום חציו רק היכא שיש כח אחר מעורב בו משא"כ כשזרק אבן למעלה ויורדת היא למטה הירידה היא מחמת כובד האבן⁵²⁸, ולכן ס"ל דלא דמי לאש דכח אחר של רוח מצויה פועלת דרואין אותה כאילו היא פועל האדם, משא"כ בזריקת חפץ למעלה הירידה למטה היא מחמת טבע החפץ ואין כח אחר פועל למושכו לרדת למטה. וכן משמע מתוס' (ב"ק דף ו. ד"ה היינו בור) דכותל ואילן שנפלו לא דמי לאש דאין כח אחר מעורב בהן משא"כ אש יש כח אחר המעורב בו. ומשמע דס"ל דהכותל ואילן נופלים לארץ מחמת עצמם – משום כובדם ואין כח אחר של משיכה לארץ הפועל בנפילה, ולכן לא דמי לאש.
תוס' ד"ה סוף חמה. בא"ד. והא דתנן בפ"ב דחולין (דף לא.) נפלה סכין מידו ושחט שחיטתו פסולה ודייק טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשירה כמאן כרבי נתן דלא בעי כוונה קשה נפלה נמי ליהוי כי הפילה למ"ד אשו משום חציו, אם לא נחלק בשחיטה, ולא מסתבר לחלק כיון דאפילו מיתה גמרינן מממון, אלא נראה דאתיא ההיא סוגיא כמ"ד אשו משום ממונו עכ"ל.
תוס' הקשו דלמה תנן דנפלה סכין מידו ושחט שחיטתו פסולה, והרי כמו דבהפיל סכין מידו שחיטתו כשירה דיש כאן מעשה שחיטה בכח גברא ה"ה דלהוי שחיטה כשירה כשנפל הסכין מידו למ"ד אשו משום חציו, ודחו התוס' "אם לא נחלק בשחיטה, ולא מסתבר לחלק כיון דאפילו מיתה גמרינן מממון". ודבריהם צ"ב דמהי הסברא לחלק בין שחיטה לשאר הדינים, ואיך דחו התוס' סברא זו שיש לחלק בין שחיטה לשאר דינים. וביאר מרן הגר"ח זצ"ל דאפילו אם ננקוט דחל דין אשו משום חציו היינו רק לגבי שנחשב אשו כמעשה הגברא לחייבו מדין רוצח ואדם המזיק, מ"מ עדיין חסר "כח גברא" ושחיטה כשירה צריכא "כח גברא" ולא סגי ב"מעשה גברא", וליכא חלות שם "כח גברא" באשו משום חציו. וי"ל דזוהי כוונת התוס' במש"כ "אם לא נחלק בשחיטה", דר"ל דשחיטה שאני מרציחה ולא חל בשחיטה דין אשו משום חציו, דאשו משום חציו הוי הלכה לחייב אותו משום רציחה דנחשב כמעשה אדם וחל מעשה רציחה מחמת אשו משום חציו. אך בשחיטה בעינן "כח גברא", ואע"פ דאשו משום חציו וחל עפ"י דין מעשה שחיטה של הגברא מ"מ אין השחיטה כשרה כי חסר "כח גברא".⁵²⁹ ובסוף דבריהם דחו התוס' סברא זו שכתבו וז"ל ולא מסתבר לחלק כיון דאפילו מיתה גמרינן מממון עכ"ל, דס"ל דשחיטה א"צ אלא מעשה גברא בלבד בדומה לרציחה.
והנה עיין בתורת הבית (בית ראשון סוף שער הראשון דף יא.) שכתב הרשב"א וז"ל ואיכא למידק היכא דנפלה מידו או מחיקו אי דיניה כהפילה הוא אם לאו, דהא לגבי נזקין דיניה כהפילה וכדאמרינן בשילהי כיצד הרגל היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ונפלה לענין נזקין חייב, והילכך הכא נמי אתי מכח בן דעת קרינן ביה, ודקתני מתניתין נפלה הסכין היינו כשהפילה הרוח, או דילמא לענין נזקין שאני, אבל לענין שחיטה עד שיפילנה הוא דוקא וכדאמר ר' נתן זרק סכין והפילה הוא נמי הכין משמע. ומסתברא לי דלענין שחיטה כלענין נזקין דהכא והכא אתי מכח בן דעת קרינן ביה, ועוד דהא אמרינן התם בפרק השוחט גבי נדה שנאנסה וטבלה האי נדה שנאנסה היכי דמי אמר רב פפא לר' נתן משכחת לה שנפלה מן הגשר אלמא כל שנפלה מן הגשר מעצמה אעפ"י שלא הפילה היא עצמה עלתה לה טבילה לרבי נתן דלא בעי כוונה לחולין. ודכוותה גבי שחיטה נמי שנפלה מידו או מחיקו ואעפ"י שלא הפילה הוא וכל שנפלה מידו כהפילה הוא דמיא וכו' עכ"ל. והשיג עליו הרא"ה בבדק הבית (בית א שער א) וז"ל עוד כתב בהא דתנן נפלה סכין ושחטה אעפ"י ששחטה כדרכה פסולה שנאמר וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל, ודייקינן עלה טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשרה ואף על גב דלא מכוין לשחיטה ולא לחתיכה כלל ואפילו מיד שוטה וחרש דלא הוי בן דעת דלא בעינן כונה לשחיטה חולין הוא, וכתב דהיכא דנפלה מידו הרי זה כהפילה הוא, כי היכי דאמרינן לענין נזקין באבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ונפלה והזיקה שהוא חייב, וכי היכי דאמרינן בפרק השוחט בנדה שנאנסה וטבלה ומוקמינן לה בנפלה מן הגשר וטבלה דמהניא לה טבילה לר' נתן דלא בעי כונה בחולין דכל שנפלה מידו כהפילה הוא דמי ע"כ. ותמהני על דברי זה החכם ועל ראיותיו מה ענין זו אצל זו גבי נזקין כל היכא דאיהו גרים חייב ואדם מועד לעולם, גבי טבילת נדה נמי למאן דאמר דלא בעינן בחולין כונה כלל ובעלה חולין הוא בכלהו גווני מהניא והוא דטבלה, אבל בשחיטה אף על גב דלא בעי בה כונה כלל ואפילו לחתיכה הצריכה התורה כח אדם אי זה שיהא, ונפלה מידו ממילא פשוט הוא דהכא ליכא כח אדם כלל ולא מהניא כלל ודבר ברור הוא ותו לא מידי עכ"ל. ולכאורה הרא"ה מחלק בין נזיקין לשחיטה, דבנזקין חייב מדין אשו משום חציו דמאחר דחשיב מעשה אדם הריהו חייב, משא"כ שחיטה בעי כח גברא ואע"פ דמדין אשו משום חציו נחשב כמעשה גברא מ"מ ליכא כח גברא, ומשו"ה אין שחיטתו כשירה, וכדברי הגר"ח זצ"ל.
אמנם צ"ע בזה דלכו"ע קיי"ל דשחיטה כשרה צריכא כח גברא, וא"כ צ"ב מהו יסוד המחלוקת בין הרשב"א והרא"ה. וי"ל דהרשב"א והרא"ה נחלקו האם כח הכובד נחשב לכח גברא, דלרשב"א כח הכובד הוי כח גברא והשחיטה כשרה אף כשנפלה הסכין מחיקו מכח הכובד ושחטה. ואילו הרא"ה חולק עליו וסובר דליכא כח גברא ומעשה אדם והשחיטה פסולה. ואליבא דהרשב"א הא דאיתא במשנה (לא.) נפלה הסכין השחיטה פסולה מיירי כשהפילה הרוח אך כשנפלה מכח הכובד השחיטה כשרה.
והנה הרשב"א הביא שתי הוכחות שכח הכובד הוי מעשה גברא – מנזקין ומטבילת נדה. דלפי הרשב"א אדם המזיק חייב עבור מעשה ההיזק שעשה. ומכיון שכח הכובד מחייב אותו מדין מזיק על כרחך מוכח שכח הכובד מהוה מעשה גברא. ואילו הרא"ה חולק וס"ל דהמחייב דאדם המזיק היינו חסרון בשמירת גופו, דאדם מועד לעולם ולעולם חיוב שמירת גופו מוטלת עליו. ואדם חייב בהיזק מחמת חסרון שמירה ולא מחמת שעשה מעשה היזק, ולכן אע"פ שאין כח הכובד מעשה גברא חייב מחמת חסרון בשמירת גופו.
וכן בטבילת נדה ס"ל להרשב"א דבעינן מעשה טבילה כדי לטהרה ואם נפלה מחמת כח הכובד הוי מעשה גברא וטהורה. והרא"ה חולק עליו דס"ל דנדה א"צ מעשה טבילה כדי להטהר, אלא עצם העובדא שהיא נמצאת בתוך המים של המקוה מטהרתה ואף בלי מעשה טבילה דידה. ולכאורה יש להביא ראייה להרשב"א דחל דין דבעינן מעשה טבילה כדי לטהר את הנדה, מהא דמברכין על הטבילה ברכת המצוה ואין מברכין ברכת המצוה אלא על מצותה שעשייתה היא המצוה ולא על קיום דממילא. אמנם יש לדחות דברכת הטבילה היא על חלות הטהרה דמברכין אותה לאחר הטבילה ואין מברכין אותה עובר לעשייתה כשאר ברכות המצוות דעלמא.
⁵²² ועיין בביאור הגר"א חו"מ סימן שצ"ו ס"ק ח' דהחיוב חל מדינא דגרמי ולא מדין ממון המזיק וגרמי חייב רק במתכוין להזיק. אך לכאורה פירוש זה קשה דאילו היה חייב מדינא דגרמי ואדם המזיק היה לו להרמב"ם להביא דין זה בהלכות חובל ומזיק ביחד עם דיני גרמי, ואילו הרמב"ם הביא דין זה בהל' נזקי ממון , ומשמע דחייב מדין ממון המזיק. וס"ל להרמב"ם דהוי בעל המזיק כשסילק את השמירה מהשור או הבור וחייב מדין בעל המזיק. ומשמע דהרמב"ם סובר שסילוק שמירה עושה את המסלק לבעל המזיק דשור רק כשמתכוין שהשור יזיק, וצ"ע. ועיין עוד ברשימות שיעורים למס' ב"ק ודף נה: ד"ה אילמא בכותל בריא אות ב' (עמ' רפ"ח).
⁵²³ עיין בראב"ד (פ"ד מהל' נזקי ממון ה"ב) דס"ל כשיטת התוס' דסילוק שמירה מחייב רק בבור ולא בשור. ועיין עוד ברשימות שיעורים למס' ב"ק דף כט. ד"ה התם לא איסתלק להו מעשה ראשון אות ב' (עמ' ר"ד – ר"ה) , ובדף נה. ד"ה הא כסהו פטור, ודף נה: ד"ה אילמא בכותל בריא אות ב' (עמ' רפ"ה - רפ"ח).
⁵²⁴ דעקיצתם ונשיכתם היא פעולה אינסטקנקטיבית שהיא מכוח טבעם לגמרי (מקאניקאל אינסטינקט - בלע"ז) ואין בעקיצתם ונשיכתם שם רצון וכוונה כלל, משא"כ בבהמות שיש להם כוונה ורצון חל חלות שם מעשה רציחה ושם רוצח על בהמה שהמיתה. (רבינו זצ"ל)
⁵²⁵ וז"ל וי"מ דהא דכפתו לפני ארי דפטור אין צריך לומר אם כפתוהו ואח"כ בא ארי ואכלו שהוא פטור אלא אע"פי שהיה הארי שם וכפתוהו לפניו פטור משום דארי אדעתא דנפשי' קא אכיל ואין זה כמצמצם לתוך המים או לתוך האור דהתם עכ"פ ישרף או יטבע במים אבל הכא אין ההיזק מחוייב לבא וכו' עכ"ל.
⁵²⁶ ועיין ברשימות שיעורים בבא קמא (דף כג. בסוגיא דאשו משום חציו) שביארנו לדעת הרמב"ם דדין אשו משום חציו חל רק בחובל ולא ברוצח, ומסתלקת קושית התוס'.
⁵²⁷ ויש להעיר דאמאי שקיל וטרי בריש ב"ק איזה תולדות הוי לאו כיוצא בהן, דלפי"ד הגר"ח הו"ל למימר דתולדות דאש לאו כיוצא בהן דאילו באב דאש חל דין דאשו משום חציו, משא"כ תולדות אש חייבים רק משום ממונו. וי"ל דהגמ' נקט נפ"מ בין אב לתולדה מצד דין ממון המזיק דיש חילוק בין האב דרגל לתולדתו דהיינו צרורות לענין תשלומין, ואילו לפי"ד הגר"ח הנפ"מ בין אש לאסו"מ הוא רק למ"ד אשו משום חציו ומצד דין האדם אי חשיב כוחו או לא. (רבינו זצ"ל).
⁵²⁸ ומשמע דרבנו דוד ובעלי התוספות סברו כדעת חכמי הטבע שנפילת חפץ לארץ הוא מחמת עצם טבע החפץ ומשום כובד החפץ ולא משום שיש כח משיכה לארץ (גרעוויט"י).(רבינו זצ"ל)
⁵²⁹ עיין בחידושי רבנו חיים הלוי פי"א מהל' שכנים ה"א.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.

נזקין עשה בו אונס כרצון. היכא דעביד בידים ואפי' ישן כדיליף בב''ק (דף רו:) פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד וכו': רב אחא פוטר. דגרמא בעלמא הוא דשמשא קטליה: מות יומת המכה וכו'. סיפיה דקרא דלעיל או באיבה דרבינן מצמצם וכתיב רוצח הוא מיעוטא למעוטי נזקין: כפתו ומת ברעב. דבשעה שכפתו אין כאן דבר הריגה והרעב בא מאליו והולך וחזק לאחר זמן כל שעה ולא דמי לצמצם במים ובאור דההורג מזומן: סוף חמה לבא פטור. כלומר אם לא היתה שם חמה בשעה שכפתו אבל סוף לבא כאן וזה לא יכול לעמוד וסופו למות פטור שלא היה ההורג מזומן להריגה וגרמא הוא ואין דינו מסור לבית דין אלא לשמים: כפתו לפני ארי פטור. דאי נמי לא היה כפות לא היה יכול להציל עצמו מן הארי. בכולהו גרסינן אמר רבא: הני אזלי והני אתו. ולא מת על ידי יתושים הראשונים שהיו מוכנים שם שכמה כתות עברו עליו: כפה עליו גיגית. ומת בהבלא: או שפרע עליו מעזיבה. וזה היה ישן ונכנסה שם הצינה פטור שההורג בא לאחר זמן: בביתא דשישא. שסתום ביותר ואין הבל האור והנר יכול לצאת ממנו: טעמא דאדליק ליה שרגא. שזמן את ההורג: הא לא אדליק ליה שרגא. ומת בהבל פיו דומיא דכפה עליו גיגית פטור:

בפרק המניח היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון נשברה חבית בקורה חייב ואם עמד בעל חבית פטור ובשלהי השוכר את האומנין (ב''מ דף פב: ושם) המעביר חבית ממקום למקום ושיברה רבי יהודה אומר שומר חנם ישבע וכו' מדפטרינן שומר חנם ולא מחייב מטעם אדם המזיק ש''מ דבאונס שהוא כעין גניבה ואבידה מיפטר ולכך מחייב שומר שכר וא''ת הא שלהי כיצד הרגל (ב''ק דף כז.) מחייבים נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה אף על גב דרוח שאינה מצויה הוי כעין גניבה ואבידה כדאמר בפרק שור שנגח ד' וה' (שם דף מה.) גבי ד' שנכנסו תחת הבעלים הרגו מועדין נהרגין ומשלמין את הכופר וחייב לשלם דמי שור לבעליו חוץ משומר חנם ומוקי לה דנטריה שמירה פחותה דשומר חנם כלתה שמירתו והנך אחריני לא כלתה שמירתן ודייק כמאן אי כרבי יהודה דאמר שוכר כנושא שכר ניתני וכולן במועד פטורים מן הכופר פירוש משום דמועד סגי ליה בשמירה פחותה לרבי יהודה והיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ואינה יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה כדמוכח בריש הכונס (שם דף נה:) ומדמחייבינן נושא שכר ופטרינן שומר חנם ש''מ דרוח שאינה מצויה הוי כעין גניבה ואבידה ואפ''ה מחייבינן ביה אדם המזיק כדפרישית וי''ל דרוח שאינה מצויה הוי כעין אבידה ומחייבין ביה המזיק ונתקל לרבי יהודה הוי כעין גניבה דפטרינן ביה אדם המזיק כדאמר בהשואל (ב''מ דף צד:) דגניבה קרובה לאונס ואבידה קרובה לפשיעה ולענין שומר שכר מיחייבי תרוייהו וכן מוכח בהגוזל קמא (ב''ק דף צט: ושם) גבי טבח אומן שקלקל דפריך למאן דפטר בחנם מברייתא דקתני נתן בהמה לטבח וניבלה חייב מפני שהוא כנושא שכר אלמא ס''ד דהאי מקשה אפילו בחנם חייב כמו שומר שכר שחייב על האבידה ומשני אימא מפני שהוא נושא שכר לפיכך בשכר חייב אבל בחנם פטור דהוי כעין גניבה: בנזקין לא חייב לן מצמצם. משמע דמחייבי טפי ברוצח מבנזקין ואם כן מדפטרינן לקמן ברוצח תריס כ''ש בנזקין וכן משמע בשלהי כיצד הרגל (ב''ק דף כז: ושם) דפטרינן זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות אפילו קידם וסילקן וא''ת הא אמרינן בריש הכונס (שם דף נה: ושם) הפורץ גדר בפני בהמת חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ופריך היכי דמי אי בכותל בריא בדיני אדם נמי ליחייב ומאי קושיא הא דמיא לתריס דפטור ונראה לפרש דאכותל קאי ולהכי פריך בדיני אדם נמי ליחייב אכותל ויש ספרים שכתוב בהדיא אכותל ותדע דתנן התם הוציאוה ליסטים הליסטים חייבין ומוקמינן בגמרא דהכישוה במקל ש''מ דבלאו הכשה לא מיחייבי אע''פ שפרצוה לסטים ומיהו יש לדחות דמתניתין להתחייב בנזקיה איירי אבל אאבידה דבהמה מיחייבי וא''ת למאי דפרישית דקאי אכותל לישני דפטור מדיני אדם קאי אבהמה וי''ל דלא שייך למיתני פטור מדיני אדם אם היה שום חיוב (לא) בבהמה (ולא) [או] בכותל אבל כשמתרץ בכותל רעוע אע''ג דאין דומה שיתחייב בדיני שמים אכותל שהוא רעוע כ''כ שיכול ליפול ברוח מצויה או אפי' ברוח שאינה מצויה מ''מ שייך למיתני חייב בדיני שמים כיון שיש דבר שהוא חייב בו כגון הבהמה והשתא אתי שפיר דנקט בפני בהמת חבירו ולא נקט הפורץ גדר של חבירו דמשום בהמה נקט לה ומיהו בסוף הסוגיא דקאמר מהו דתימא כיון דלמיסתר קאי מאי עבד משמע דחיוב דיני שמים קאי נמי אכותל ומצי לפרש דה''ק כלומר למיסתר ולמיפל קאי אי נמי הכי קאמר כיון דלמיסתר קאי שהבעלים מצווין לסותרו שלא יפול על בני אדם סד''א דכל הקודם במצוה זכה ואין לו להניח מלסתור בשביל בהמת חבירו ובדיני שמים נמי לא מחייב קמ''ל אי נמי חייב בדיני שמים קאי נמי אכותל שנהנה הוא בה עד שיזדמנו לו פועלים לתקן: כפתו ומת ברעב. אפי' היה רעב כבר בשעה שכפתו כיון דאם לא היה מתחזק עליו הרעב לא היה מת הוה ליה סוף רעב לבא דלא דמי לכפתו בחמה שכבר נפלה עליו חמה שראוי למות בה: סוף חמה לבא כו'. דלא רבי רחמנא מצמצם אלא במקום שהתחיל בו ההיזק כבר ומיהו אם כפתו בפנים והביאו במקום שסוף חמה לבא וסוף צנה לבא נראה דחייב למ''ד אשו משום חציו דלענין מיתה נמי מחייבין באשו משום חציו כדמוכח בכיצד הרגל (שם דף כב. ושם) ואין חילוק בין מקרב האש אצל הדבר למקרב הדבר אצל האש כדמוכח בריש הכונס (שם דף נו. ושם) דפריך אי דמטא ניהליה ברוח מצויה בדיני אדם נמי ליחייב וההיא דאשקיל עליה בידקא דמיא דבסמוך אפילו כפתו והביאו שם ואח''כ אשקיל פטור דדמיא לזרק חץ ותריס בידו דאפילו הוא קידם וסילקו פטור וא''ת וההיא דהשיך בו את הנחש דפטור למ''ד מעצמו מקיא אמאי פטור לפי מה שפירש בפרק כיצד הרגל (שם ד' כג: ושם) בשמעתא דפי פרה ששם ידו לתוך פי הנחש והשיך ליחייב משום אשו דודאי הנחש יקיא את הארס וי''ל דשאני התם שעדיין אין הארס בעולם ומיהו קשה ההיא דזרק צרור למעלה דבסמוך דמשמע דאי לא אזלא לצדדין אלא לתחת פטור אמאי ליחייב מידי דהוה אאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה דחייב משום אשו אי בהדי דאזלי קא מזקי כדאיתא בפ''ק דב''ק (ד' ו.) ושמא אינו מצוי כאן שתפול לתחת ממש ולא תיזיל כלל לצדדין ומיהו זה ודאי קשה דמשמע דלצדדין נמי לא מיחייב אלא משום כחו דפריך אי כחו הוא תיזיל לעיל ודוחק לומר כח כחוש הוא וצריך לומר דהיינו למ''ד אשו משום ממונו והא דתנן בפ''ב דחולין (דף לא.) נפלה סכין מידו ושחט שחיטתו פסולה ודייק טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשירה כמאן כרבי נתן דלא בעי כוונה קשה נפלה נמי ליהוי כי הפילה למ''ד אשו משום חציו אם לא נחלק בשחיטה ולא מסתבר לחלק כיון דאפילו מיתה גמרינן מממון אלא נראה דאתיא ההיא סוגיא כמ''ד אשו משום ממונו ומיהו קשה דאי לתחת לאו כחו הוא מאי שנא מהא דתנן באלו הן הגולין (מכוח דף ז.) היה מושך במעגילה ונפלה עליו והרגתו פטור משום דשלא כדרך ירידתו הוא והשתא תיפוק ליה דלאו כחו הוא וי''ל דשאני התם דמתוך שמושך למעלה נופל יותר למרחוק עוד יש לפרש דבכל הני דסוף חמה וצנה וארי לבא וזרק צרור למעלה ונפל לתחת אפילו כפתו והביאו שם פטור . דדמי לכח כחו ואש נמי שלא המיתה אלא ברוח מצויה פטור ממיתה אלא דלענין ממון חייב נזק שלם ולא דמי לחצי נזק צרורות אע''ג דכח כחו הוא דהא אשו נמי חייב משום ממונו כדמוכח בפרק כיצד הרגל (ב''ק דף כג. ושם) דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו: כפתו לפני ארי פטור. אין חילוק בין יתושין לארי אלא משום דסתם ארי עדיין לא התחיל לחבול בו שאם קפץ כבר עליו הארי לא היה יכול להתעסק לכפותו אבל סתם יתושין כבר התחילו ליפול עליו ואע''ג דהני אזלי והני אתו קסבר לא שנא: כפה עליו גיגית כו'. לא דמי לסוף חמה לבא לסוף צינה לבא דהתם ליכא חמה וצינה כלל ולא מתחיל ביה בשעתיה ולא דמי נמי לכפתו בחמה וצינה דהתם כבר אתו עליה מקודם חמה וצינה שיש בהן כדי להמית אבל הכא ליכא אלא הולך ומתחזק עליו ודמי לכפתו ברעב שכבר יש רעב מעט ותמיד מתחזק ואם תאמר מאי שנא פרע מעזיבה מתריס ובידקא דמיא בכח שני ויש לומר דהכא חייב טפי כדמסיק דמתחיל ביה בשעתיה:

דף עז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד