דף לג - א
מיכן למדו חכמים, שפותחין בדיני נפשות תחלה לזכות. [29]
ומוכח, שכך היא הפתיחה בזכות, כדברי אביי ורבא, שפונים אל המתחייב ומזכירים בפניו את הצד שיזכה, באם לא חטא.
שנינו במשנה: דיני ממונות מחזירין כו'. [30]
ורמינהו סתירה לכך, ממה ששנינו במשנה במסכת בכורות [כח ב]:
דתנן: דיין שדן את הדין, וטעה בהכרעת הדין, כגון אם טעה בדיני ממונות, וזיכה את החייב, או חייב את הזכאי. וכן חכם שבאו לשאול אותו בענין טהרות, וטעה בהוראתו, וטימא את הטהור, או טיהר את הטמא, וגרמה הוראתו להפסד ממון, אם טימא את הטהור בידיו לאחר שפסק שהוא טמא, או שעירב את הטמא עם הטהור, לאחר שפסק בטעות שהטמא הוא טהור, ונטמא הטהור מן הטמא - מה שעשה עשוי, וישלם הדיין למי שהפסיד מביתו!
ומוכח שאין מחזירים את הדין בדיני ממונות, אלא מה שעשה עשוי, וישלם הדיין מביתו.
ומביאה הגמרא כמה תירוצים של אמוראים: אמר רב יוסף: לא קשיא:
כאן, משנתנו מדברת במומחה שטעה, שהוא יכול להחזיר את הדין ולהוציא ממון ממי שזכה בו, ואין הזוכה יכול לטעון שהוא יעשה כדעתו הראשונה של הדיין, כי דעתו השניה היא טעות.
כאן, המשנה במסכת בכורות, מדברת בשאינו מומחה, שאם הוא בא להחזיר את הדין, יכול הזוכה לומר שדעתו הראשונה של הדיין היא הנכונה, והחזרה היא הטעות.
ותמהה הגמרא: וכי במומחה מחזירין את הדין?
והקתני: אם היה הדיין מומחה לבית דין - פטור מלשלם! [31] ומוכח שדינו הראשון של המומחה נשאר בתוקף, ואין מחזירים את הדין. כי אם הדין חוזר, ומשיב הזוכה את הממון לכשנגדו, הרי אין צורך לפטור את הדיין מחמת מומחיותו.
אמר רב נחמן: כאן, הדין שבמומחה חוזר הדין, הוא במקום שיש גדול הימנו בחכמה ובמנין, שבכוחו של הגדול לבטל את דינו של הדיין הזה, ולהחזירו.
כאן, הדין ששנינו שאם היה הדיין מומחה לרבים פטור מלשלם, הוא במקום שאין גדול הימנו בחכמה ובמנין, ולכן נשאר הדין כמו שפסק. [32]
רב ששת אמר: כאן - שטעה הדיין בדבר משנה, שאז אין זה פסק דין כלל, אלא טעות גרידא, ולכן חוזר הדין.
כאן - שטעה בשיקול הדעת. [33]
דאמר רב ששת אמר רב אסי: טעה בדבר משנה - חוזר. טעה בשיקול הדעת - אינו חוזר.
אמר ליה רבינא לרב אשי: האם "טעה בדבר משנה" הוא דוקא במשניות שסידר רבי, לפי שכל בני הישיבה היו מצויים אצלו, וביררו אותן, ולכן הטועה בהן אין פסקו פסק, או אפילו טעה בדברי הברייתות שערכו רבי חייא ורבי אושעיא, על אף שהן היו ידועות פחות, בכל זאת מחירין את הדין?
אמר ליה: אין. אכן גם הטועה בדבר המצוי בברייתות הללו הרי הוא "טועה בדבר משנה".
אמר ליה רבינא לרב אשי: אפילו אם היתה טעותו בדרב ושמואל, בדברים שאמרו מסברת עצמם, שאין זה משנה אלא סברא.
אמר ליה: אין.
אמר ליה רבינא לרב אשי: אפילו טעה בדידי ודידך, בדברי או בדבריך שאמרנו מסברא?
אמר ליה: אטו וכי אנן, קטלי קני באגמא, קוצצי קנים בשדה פתוחה, אנן?
והיינו, כיון שאמרתי לך כי גם הטועה בדברי האמוראים כמו רב ושמואל הרי הוא טועה בדבר משנה, אם כן, גם הטועה בדברנו, אינו שונה מהטועה בדבריהם, ומחזירין את הדין.
ועתה דנה הגמרא: היכי דמי שיקול הדעת?
אמר רב פפא: כגון תרי תנאי או תרי אמוראי, דפליגי אהדדי, ולא איתמר, לא נאמרה הלכתא בדבר לא כמר ולא כמר. ואיקרי, ועבד כחד מינייהו, וקרה הדבר ועשה הדיין כדעת אחד החולקים, ואולם, סוגיא דשמעתא, רוב הדיינים הלומדים סוגיה זאת, אזלי כאידך, סבורים כדעת החולק השני - היינו טעות בשיקול הדעת.
איתיביה רב המנונא לרב ששת, הסובר שטעה בדבר משנה חוזר, ממה ששנינו במשנה במסכת בכורות [כח ב]: מעשה בפרה (של בית מנחם) שניטלה האם הרחם שלה. ושאלו את רבי טרפון מה דינה, האם היא נטרפה בכך או לו, והורה שהיא טריפה, משום שסבר שהיא אינה יכולה להמשיך לחיות שנים עשר חודש לאחר שחתכו לה את הרחם. והאכילה רבי טרפון לכלבים. והיינו, שעל פי הוראתו שהיא טריפה, האכילוה הבעלים לכלבים. [34] ובא מעשה לפני חכמים ביבנה, והתירוה, לפי שאמר תודוס הרופא: אין פרה וחזירה יוצאת מאלכסנדריא של מצרים אלא אם כן חותכין האם שלה, כדי שלא תלד במקום אחר, לפי שהיו הפרות המצריות מעולות, והיו נמכרות גם למדינות אחרות ביוקר, ולא רצו המצרים שיהיו הפרות הללו בחוץ לארץ, אלא רק בארצם. ומוכח שהיא חיה גם לאחר שניטל הרחם שלה, ואינה טריפה.
אמר רבי טרפון: הלכה חמורך טרפון! סבר רבי טרפון שעליו לשלם את הנזק שגרם בהוראתו המוטעית, ולמכור לשם כך את חמורו.
אמר לו רבי עקיבא: פטור אתה, שכל המומחה לרבים, שטעה בהוראתו פטור מלשלם.
ומוכיח מכאן רב המנונא לרב ששת: ואי איתא, אם נכון מה שאמרת, שהטועה בדבר משנה חוזר, לימא ליה, יאמר רבי עקיבא לרבי טרפון: טועה בדבר משנה אתה, וטועה בדבר משנה חוזר! [35]
ומתרץ רב ששת: אכן כך אמר לו רבי עקיבא, אלא ש"חדא, ועוד", קאמר.
חדא, טעם אחד, דטועה בדבר משנה אתה, וטועה בדבר משנה חוזר.
ועוד, אי נמי בשיקול הדעת טעית - מומחה לרבים אתה, וכל המומחה לרבים פטור מלשלם. אמר רב נחמן בר יצחק לרבא: מאי קא מותיב רב המנונא לרב ששת מ"פרה"?
פרה, הרי האכילה לכלבים, וליתא דתהדר, הרי היא איננה עוד, ואי אפשר להחזיר את הדין שלה!
וענה לו רבא: הכי קאמר ליה: אי אמרת בשלמא טעה בדבר משנה אינו חוזר - אלמא "קם דינא", שהדין קיים בכל ענין, וגם אם היתה הפרה בפנינו היתה הוראתך קיימת, ולא היתה לך אפשרות להכשירה, כי הטועה בדבר משנה אינו חוזר, ולכן צריך הדיין לשלם מביתו, היינו דקא מפחיד רבי טרפון, שהוא צריך לשלם.
וקאמר ליה איהו, רבי עקיבא לרבי טרפון: מומחה לבית דין אתה, ואתה פטור מלשלם.
אלא, אי אמרת כדבריך, שטעה בדבר משנה חוזר, תיקשי, לימא ליה: כיון דאילו הואי פרה, אם היתה הפרה עדיין קיימת, דינך לאו דינא, ולא כלום עבדת, שאין הפסק הזה שבטעות נחשב כלל לפסק, הרי השתא נמי
- לא כלום עבדת. גם עתה, שכבר האכילוה לכלבים, אין אתה חייב, שהרי לא על פי פסק דין שלך האכילוה, אלא לפי טעות שלך, שאינה פסק דין. כי, כאמור, לפני שהאכילוה, היה הדין חוזר, לפי שאינו דין אלא טעות.
ועתה חוזרת הגמרא לתרץ את הסתירה בין משנתנו למשנה בבכורות:
רב חסדא אמר: כאן, במסכת בכורות מדובר בכגון שנטל הדיין את הממון מזה, ונתן ביד זה. והיות ועשה מעשה בידים, מה שעשה עשוי, והוא צריך לשלם על כך מביתו.
כאן, משנתנו מדברת באופן שלא נטל ונתן ביד, אלא רק פסק את הדין שפלוני ישלם לפלוני, ולכן חוזר הדין, ויחזיר הזוכה עצמו את הממון למי שלקח ממנו.
ודנה הגמרא: בשלמא "חייב את הזכאי", שפיר אפשר להעמיד בכגון שנטל ונתן ביד.
אלא "זיכה את החייב", היכי משכחת לה? היכן תמצא אופן שיעשה הדיין מעשה בידים עד שתחייבו לשלם על כך!?
ומבארת הגמרא: דאמר ליה לנתבע, פטור אתה מלשלם.
ותמהה הגמרא: והא לא נטל ונתן ביד! -
ומבארת הגמרא: כיון דאמר פטור אתה, והחזיק בידיו של הנתבע את ממונו של התובע, כמו שנטל ונתן ביד דמי.
ותמהה הגמרא: אלא מתניתין, דקתני: דיני ממונות מחזירין בין לזכות, בין לחובה.
בשלמא מחזירין לזכות - משכחת לה, בכגון דאמר ליה מעיקרא חייב אתה, ולא נטל ולא נתן ביד, ולכן יכול להחזיר את הדין לזכות, ולפוטרו.
אלא מחזירין מזכות לחובה, היכי משכחת לה, באיזה אופן מצינו שיכול להחזיר את הדין? שהרי בהכרח מדובר בכגון דאמר ליה הדיין לנתבע בתחילה, פטור אתה, ולאחר מכן אמר לו שהוא חייב.
והאמרת, כיון דאמר ליה פטור אתה, כמו שנטל ונתן ביד דמי! ואם כן, איך יחזור הדין!?
ומתרצת הגמרא: אכן מזכות לחובה אין מחזירין, כי היות וזיכהו, הרי זה כמי שנטל ונתן ביד, ומחזיר הדיין מביתו. ומשנתנו, חדא קתני, דין אחד בלבד אמרה המשנה, וכך אמרה: דיני ממונות, מחזירין ל"זכות שהיא חובה". דהיינו, אם חייבוהו תחילה, ולא נשאו ונתנו ביד, מחזירין את הדין לזכותו של הנתבע, שהיא חובה לתובע.
וכיון שהעמדנו שבדיני ממונות חוזרים רק מחובה לזכות [שהיא זכות לזה, וחובה לזה], וגם בדיני נפשות אמרנו שחוזרים רק מחובה לזכות ולא מזכות לחובה. והרי המשנה מחלקת בין דיני ממונות לדיני נפשות. הרי בהכרח, דכוותה, בדומה לזה, גבי דיני נפשות, אנו צריכים לפרש את דברי המשנה,
הערות
[29] החינוך במצוה עז מביא לימוד נוסף, מהפסוק "לא תענה על ריב לנטות", שאמר הכתוב, שאין לפתוח בחובה בדיני נפשות, אם פתח דבריו הוא להטות אותו לחובה.
[30] הקדמה לטעות הדיינים דיין שטעה בדיני ממונות בדבר משנה, וכן אם טעה בדברים הידועים וגלויים לכל, הדין חוזר, לפי שטעות שכזאת אינה בגדר הוראה ופסק כלל. דיין שטעה בשיקול הדעת, אין הדין חוזר. טעה הדיין במציאות, הדין חוזר בכל שכן מטעה בדבר משנה. ריב"ש תצח.
[31] המומחיות של הדיין פוטרת אותו מלשלם על טעותו, כי הוא מצד עצמו לא היה טועה, אילולי מזלו הביש של המפסיד, שהוא הגורם לטעות שאירעה לדיין. רש"י
[32] כי יכול הזוכה לומר שאינו מציית אלא לפסק הראשון שלו, ואינו צריך להתחשב במה שאומר הדיין עכשיו שטעה. רש"י
[33] גדרו של שיקול הדעת תבאר הגמרא להלן.
[34] עיין בדברי רש"י במסכת בכורות, שם, ובסמ"ע חו"מ כא ד מה שכתבו בזה.
[35] ומיד להלן תשאל הגמרא מה תועיל החזרה לאחר שכבר האכילוה לכלבים.
כבר ייעדנו הרבה פעמים במסכתא זו שבפרק זה יתבארו עיקרי הדינין בדיין שטעה על איזה צד חוזר הדין ועל איזה צד אינו חוזר וכן על איזה צד פטור הדיין מלשלם ועל איזה צד הוא חייב לשלם ובשמועה זו הגיעה השעה לפרוע הקפה זו ותדע שדבר זה מחלוקת גדולה בין המפרשים והריני מסדר תחלה פסק ענין זה על דעת גדולי הפוסקים אלא שאני צריך להעירך תחלה על ביאור הסוגיא לדעתם ואח"כ לסדר פסק הענין על יסוד אותו הביאור הרי שאמרו במשנה שבדיני ממונות מחזירין את הדין והקשו על זה ממה שאמרו בבכורות דן את הדין חייב את הזכאי וזיכה את החייב טימא את הטהור וטיהר את הטמא מה שעשה עשוי ומשלם מביתו ונמצא שאין הדין חוזר אלא הדין קיים והדיין משלם ותירץ רב יוסף כאן במומחה כאן כשאינו מומחה ופירשו גדולי הפוסקים שמשנה זו שבכאן שנאמר בה שמחזירין פירושה כשאינו מומחה וזו שבבכורות שנאמר בה שהדין קיים ומשלם מביתו פירושו במומחה ויש מקשים לפירוש זה שבמסכת בכורות יראה שמשנה זו של בכורות בשאינו מומחה שהרי סמוך לה למעלה ממנה אמר מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו וסמך לה מיד דן את הדין חייב את הזכאי וכו' מה שעשה עשוי ומשלם מביתו שנראה שעל אותו שאינו מומחה הוא אומר כן ואין זה הכרח לדעתי שמ"מ שתי שמועות הן ונסמכו לדעתי זו לזו מדמיון ישלם מביתו ומ"מ זו כדינה שאינו מומחה לראיית מום שבבכור וזו כדינה במומחה לדין והענין הוא שראיית הבכור היתה סמוכה הרבה אצלם על דרך מה שאמרו ידין ידין יתיר בכורות אל יתיר והרבה היו אצלם מומחין לדין שלא היו מומחין אצל ראיית הבכור:
ונשוב לביאור הסוגיא והוא שהקשה בה אח"כ מתוך עצמה שהרי אמרו בסופה שאם היה מומחה פטור מלשלם אלמא שראש המשנה בשאינו מומחה ותירצה רב נחמן כאן ביש גדול ממנו כאן בשאין גדול ממנו שהמומחה שאין גדול ממנו בעירו פטור מלשלם ואותו שיש גדול ממנו בעירו משלם ונמצא דעת רב נחמן ורב יוסף שוה שמשנתנו בשאינו מומחה ומשנת בכורות כלה במומחה אלא שראשה במומחה שיש גדול ממנו וסופה במומחה שאין גדול ממנו וחזר רב ששת ותירץ המשניות שלא בהפרש בין מומחה לשאינו מומחה אלא שמשנתנו בטועה בדבר משנה ואפי' מומחה חוזר הדין ומשנת בכורות בטעה בשקול הדעת ובין מומחה ובין אינו מומחה הדין קיים אלא שאם אינו מומחה משלם והמומחה פטור ורב חסדא חזר ותירץ את שתיהן בשאינו מומחה ומשנתנו בשלא נשא ונתן הדיין ביד ומשנת בכורות בשנשא ונתן ונמצא דעת רב נחמן ורב יוסף שזו במומחה וזו בשאינו מומחה וכל שאינו מומחה הדין חוזר וכל שהוא מומחה הדין קיים אלא שאם יש גדול ממנו משלם ואם אין גדול ממנו פטור ודעת רב ששת ששתיהן אף במומחה וכל שטעה בדבר משנה חוזר ואם בשקול הדעת דינו קיים אלא שהמומחה פטור מלשלם ושאינו מומחה משלם דעת רב חסדא ששתיהן בשאינו מומחה וכל שלא נשא ונתן ביד הדין חוזר ואם נשא ונתן ביד הדין קיים ומשלם הא מומחה דינו קיים בכל ענין ופטור:
וגדולי הפוסקים פסקו כתירוצו של רב חסדא משתי סיבות אחד מפני שהוא אחרון שבתירוצים ואחרת ממה שהעמידו זו של בכורות במקומה בשנשא ונתן ביד והוא שאמרו שם לימא תנן סתמא כר' מאיר דדאין דינא דגרמי ותירצוה כגון שנשא ונתן ביד ואע"פ שלענין טועה בדבר משנה אין ספק שהלכה כרב ששת שהרי כל התלמוד מלא לומר נעשה כמי שטעה בדבר משנה וכו' מ"מ לענין תירוץ המשניות אין הלכה כמותו אלא יש צד חזרה אף בטועה בשקול הדעת וכן אין הלכה כרב נחמן אלא כל שהוא מומחה אין המחאתו נפקעת בשיש לו גדול ממנו ולענין סדור הדברים לענין פסק לא נשלם הביאור בסוגיא זו אלא בהצטרף עמה הרבה דברים שנאמרו בענין זה בפרקים שעברו מענין נטל רשות מראש גולה ומענין קבלוהו בעלי דינין עליהם ומענין שנים שדנו שאין דינם דין כלל ומהרבה שמועות כיוצא באלו שנזכרו במה שעבר:
ומה שנראה לגדולי הפוסקים בענינים אלו אחר שצירפו דברים שבפרקים הראשונים האמורים בענין זה עם דברים שבסוגיא זו ועם מה שצירפנו בדבריהם הוא שיש לחלק ענין זה לששה דרכים אחד בין במומחה בין בשאינו מומחה ושלשה במומחה ושנים בשאינו מומחה הראשון שהוא בין מומחה בין שאינו מומחה הוא בשטעה בדבר משנה וכל שהוא כן אין דינו דין כלל בין מומחה בין אינו מומחה בין נשא ונתן ביד בין שלא נשא ונתן ביד בין נטל רשות מראש גולה בין שלא נטל רשות בין קבלוהו בעלי דין בין שלא קבלוהו בכלם חוזר הדין וחוזרין ודנין כהלכה ומ"מ אם אי אפשר להחזיר את הדין כגון שטימא את הטהור והשליכוהו או שנטל הזוכה ממונו והלך לו הואיל ואלו היה הדבר בידינו היה חוזר נמצא שלא עשה כלום ופטור אפילו נשא ונתן ביד והוא שאמרו בכאן בפרה של בית מנחם שניטלה האם שלה והאכילה ר' טרפון לכלבים והרי טעה בדבר משנה שהרי אמרו ניטלה האם שלה כשירה ואמרו על זה כיון דאלו הואי פרה הוה הדרא דינך לאו דינא ולאו כלום עבדת ואע"פ שר' טרפון נשא ונתן ביד היה שהרי הוא עצמו האכילה לכלבים ושמא תאמר והלא אחר שאין דינו דין נשא ונתן ביד מיהא מזיק גמור הוא נראה לי שמ"מ הרי הוא כעין מזיק ברשות אחר שבאו לפניו לדין או להוראה ואע"פ שאמרו במזיק ברשות שחייב לשלם דווקא ברשות חכמים כגון פשתן הדולק בנר חנוכה וכן באותן שאמרו פותקין ביבותיהן וכו' שאע"פ שברשות עושין מ"מ אם הזיקו חייבין לשלם אבל אלו כעין מזיק ברשות הניזק הוא וכל שכן באחרות שאין אתה מחייבן מדינא דגרמי שאין דינא דגרמי אלא בשכונתו להזיק כמו שבארנו בקמא פרק הכונס נ"ה ב' ומ"מ י"א שאם נשא ונתן ביד חייב שהרי אחר שאין דינו דין מזיק בידים הוא ואע"פ שפטרו את ר' טרפון שהאכיל את הפרה לכלבים הם מפרשים שלא האכילה הוא עצמו אלא שהאכילוה על פיו ויש לך לשאול לשיטה זו א"כ כשהקשו בבכורות לימא תנן סתמא כר' מאיר דדאין דיני דגרמי והרי אין דינא דגרמי בשאין כונה להזיק זו אינה אלא בטועה בשקול הדעת שדינו קרוי דין אפילו בצד חזרה או בצד תשלומין וכל שדינו נכלל בשם דין כל שאינו מומחה ועושה עצמו כן כונה להזיק הוא עד שפירשוה בנשא ונתן אבל זה אין דינו נכלל בשם דין כלל ואין זה אלא דינא דגרמי ופטור בהם אחר שאין כונתו להזיק וכן בנשא ונתן אינו אלא כמזיק בעלמא ופטור הואיל והוא כעין מזיק ברשות וכן שיש כאן פשיעת בעל דין שמאחר שטעותו מבורר כל כך היה להם שלא לסמוך עליו ומ"מ אם היו הבעלים מהם באים ומפקפקים ובא החכם והכריחו על כרחו אם בדין לפרוע אם בהוראה שהאכיל על כרחו לכלבים יראה שבמומחה שנטל רשות פטור שכך ראוי לו להכריח ולנגוש אבל בהוראה חייב שלא היה לו להכניס עצמו בכך אלא יגלה דעתו והוראתו והשומע ישמע או יאכיל לכלבים כדי להפרישו מאיסור ובלבד שלא על כרח בעל דבר אבל נשא ונתן ביד האמור בכאן ובבכורות לענין איסור והיתר וטומאה וטהרה אינו אלא שנשא ונתן ביד שלא על כרח בעל דבר הא כל שנושא ונותן על כרחו של בעל דבר בהוראה חייב אף במקום שאפשר לו לישא וליתן בסתם ביד ובדין פטור שהרי צריך הוא לכך:
הדרך השני והוא ראשון שבשלשה דינין האמורין במומחה הוא מומחה שנטל רשות מראש גולה וטעה בשקול הדעת וזה דינו דין ופטור מלשלם והוא שאמרו בפרק ראשון האי מאן דבעי למידן דינא ואי טעה ליפטר לנקוט רשותא מבי ריש גלותא ואין בזה חלוק בין נשא ונתן ללא נשא ונתן ומ"מ כל שאפשר להחזיר את הדין מחזירין שכל שיש פסידא לבעל דין והוא כשהדיין פטור מחזירין את הדין אלא שאם אי אפשר להחזיר דינו דין ופטור מלשלם:
השלישי מומחה שלא נטל רשות אלא שבעלי דינין קבלוהו עליהם וטעה בשקול הדעת ואף זה דינו כנטל רשות מכל וכל שנטילת רשות וקבלת בעלי דין שוים הם ועל זה נאמר מה שאמרו בפרקים שקדמו רבה בר בר חנה דן דינא וטעה אתא לקמיה דרב אמר ליה אי קבלוך עליהו לא תשלם וכן מר זוטרא דן דינא וטעה עד אי אינהו קרו לך לא תשלם וכל זה בשלא היה אפשר להחזיר הא כל שאפשר להחזיר מחזירין אחר שיש פסידא לבעל דין ר"ל שהדיין פטור:
הרביעי מומחה שלא נטל רשות ולא קבלוהו בעלי דין עליהם וטעה בשקול הדעת אם נשא ונתן ביד דינו דין ומשלם מביתו ואין מחזירין את הדין כלל אפילו היה אפשר להחזיר ואם לא נשא ונתן ביד חוזר הדין אלא שאם אי אפשר להחזיר משלם והוא שאמרו במעשים שהזכרנו אי לא קבלוך זיל שלים וי"א בזה דינו דין ופטור מלשלם ומביאין ראיה ממה שאמרו בפרק שלישי שאמר ר' חייא על ר' ישמעאל כבר הורה זקן וכן בירושלמי מה שנתת על פי בית דין נתת וכו' ואין זה ראייה שר' ישמעאל לא טעה כל כך שיהא דינו של ר' חייא הבא אחריו ברור כל כך שנחזיק את הראשון בטעות אלא כשני דיינין שחולקים ולא נתגלה לנו על האחד שטעה ר"ל שתהא סוגית התלמוד הולכת על שיטה שכנגדו שהרי באותה שעה היה ר' חייא מתחיל לחלוק על סברתו של ר' ישמעאל ולא עוד אלא שר' ישמעאל ור' חייא כקבלום עליהם היו שהרי דיינים קבועים ומומחים היו:
החמישי בשאינו מומחה אלא שקבלוהו עליהם בעלי דין וטעה בשקול הדעת אם נשא ונתן ביד מה שעשה עשוי ומשלם מביתו וזו היא משנה של בכורות שהעמדנוה בנשא ונתן ביד וכבר ביארנו עליה שבאינו מומחה היא שנויה ונאמר בפרק ראשון שהיא אמורה בקבלוהו עליהם והוא שאמרו שם שנים שדנו אין דיניהם דין והקשו ממשנה זו שאף ביחיד מה שעשה עשוי ומשלם מביתו ותירצוה בקבלוהו עלייהו שיכולים הם לומר כי קבלינך אדעתא דדיינת לן דין תורה ומעתה אם לא נשא ונתן פטור מלשלם וחוזר הדין וזו היא משנתנו דיני ממונות מחזירין והעמדנוה בשלא נשא ונתן ואם אי אפשר להחזיר פטור וגדולי הפוסקים כללו בשער זה אם לא קבלוהו אלא שנטל רשות ולא יראה כן שאין רשות להדיוט כלל:
הששי שאינו מומחה ולא קבלוהו בעלי דין עליהם ולא נטל רשות ולדעת גדולי המחברים אף בנטל רשות וכן הדברים נראין כמו שכתבנו אין דינו דין כלל ואפילו לא טעה והוא שאמרו שנים שדנו אין דיניהם דין וכל שכן יחיד וא"כ כל שרצה אחד לחזור ולדון לפני מומחה חוזר ואם אי אפשר להחזיר אם נשא ונתן ביד חייב להחזיר כמזיק גמור והאחר נעשה לו בעל חוב במה ששלם ואם לא נשא ונתן יש אומרים שהוא פטור שאין כאן כלום אלא דינא דגרמי והואיל ולא כלום עשה אין כאן כוונה להזיק וגדולי הפוסקים והמחברים פסקו בזה שהוא חייב לשלם שמאחר שאינו מומחה כוונתו להזיק הוא וכן הסכמנו בב"ק פרק הכונס:
כבר בארנו בפרק ראשון שלענין הוראה אין צריך לרשות נשיא אלא דיו שירשהו רבו ואף רשות רבו לא נאמר אלא שלא לפרוץ גדר בהוראה כמו שבארנו שם הא כל שהוא מומחה הרי הוא כנטל רשות ופטור מלשלם אפילו נשא ונתן ביד והוא שאמרו על ר' טרפון אפילו בשקול הדעת טעית מומחה אתה ואפילו נשא ונתן ביד א"כ מה שאמרו בשלישי של חולין מ"ג ב' זילו אמרו ליה לבריה דרב יוסף דלישלם דמי תורא למריה פירושו כשטעה בשקול הדעת ואינו מומחה וי"מ אותה אף בטועה בדבר משנה ואף במומחה ובנשא ונתן ביד על כרחו של בעל דבר על הדרך שביארנו למעלה שאין זה מחקי הוראה הא בשאינו מומחה כל שנשא ונתן ביד ואף שלא על כרח בעל דבר משלם כמו שביארנו בטימא את הטהור בראשה של משנת בכורות ואם לא נשא ונתן ביד פטור אע"פ שאינו מומחה שכל שהוא נשאל ועושין על פיו הרי הוא כקבלוהו הא כל שאינו נשאל חייב אף בלא נשא ונתן ביד על הדרך שהתבאר בדרך הששי זו היא שטת גדולי הפוסקים:
ויש מערערים לדון עליהם תחלה בעיקר פירוש הסוגיא שאי אפשר לפרש אותה של בכורות במומחה מטענה שכתבנו בביאור הסוגיא אע"פ שטרחנו להעמידה עד שבתירוצו של ר' יוסף פירשו גדולי הרבנים שהמומחה יש בו כח לחזור ואין בעל דין יכול לומר מי יימר דבתרא עיקר אבל שאינו מומחה אינו יכול לחזור ומקשים עליו ממה שאמרו בפרק ראשון במר זוטרא דדן דינא וטעה ואמרו ליה אי לא קבלוך עליהו זיל שלים ואם הדבר כן יחזיר את הדין אלא שאפשר לפרשה בשאי אפשר להחזיר כגון שהלך לו הלה עם מעותיו וכיוצא בזה וכן י"מ לשיטה זו שמשנתנו במומחה ופטור מלשלם מצד שהוא כאנוס ומתוך שהוא פטור מחזירין את הדין ומשנה של בכורות כשאינו מומחה ומה שעשה עשוי ומשלם מביתו וחזרו והקשו על משנתנו האיך אתה אומר במומחה שמחזירין והלא בסוף אותה של בכורות אמרו אם היה מומחה פטור מלשלם והרי הוא חוזר על מה שאמרו בראש המשנה מה שעשה עשוי ומשלם מביתו ואומר על המומחה מה שעשה עשוי ופטור מלשלם ותירצה רב נחמן כאן בשיש גדול ממנו כאן בשאין גדול ממנו כלומר שאם יש גדול ממנו מחזירין את הדין ואם אין גדול ממנו דינו דין ופטור ועל שיטה זו פסקו גדולי הגאונים שאין הלכה כרב חסדא ואע"פ שבבכורות העמידו אותה משנה שנשא ונתן ביד לא נעשה כן אלא שלא לסתמה כר' מאיר ועכשיו שאנו פוסקין הלכה כר' מאיר ר"ל שדנין דינא דגרמי לא הוצרכנו לכך ואף קצת גדולי הדורות תמהים על גדולי הפוסקים דכיון דקיימא לן כר' מאיר כבר בטל תירוץ נשא ונתן ביד האמור שם לר' אלעא והאמור כאן לר' חסדא אלא שהם סוברים שאף ר' מאיר אינו סובר לדון דינא דגרמי אלא בנזקין אבל בדינין לא ותירוץ האמור שם פירושו בשנשא ונתן ביד ודברי הכל היא ומ"מ אפילו לר' מאיר דדנין דינא דגרמי דוקא לנזקין אבל בדינין לא אלא שקשה לפרש לשיטה זו מה שהביאוה בב"ק בשמועת ריש לקיש דאחוי דיניה לר' אלעא ובשמועת מטכסא דר' אבא אע"ג שיש לדחוק בפירושן ומתוך כך כתבו גאונים אלו שלדעת ר' מאיר שהלכה כמותו לא הוצרכנו לתירוץ נשא ונתן ביד ומעתה הלכה כרב יוסף וכביאורו של רב נחמן שהמומחה שאין גדול ממנו דינו דין ופטור והוא שבתלמוד נאמר תמיד מומחה פטור ולעולם בטועה בדבר משנה חוזר:
וכלל הדברים לשיטה זו שאין חלוק בין נשא ונתן ללא נשא ונתן כלל אלא החייב בזו חייב בזו והפטור בזו פטור בזו ופסק הדברים לשיטה זו חלוק על חמשה דרכים:
הראשון טועה בדבר משנה וחוזר לעולם ואינו משלם אף במקום שאי אפשר להחזיר שהרי לא עשה כלום ואפילו בנשא ונתן והוא שר' טרפון האכיל לכלבים ונפטר ושמא תאמר יתחייב מדינא דגרמי אפשר מפני שיש כאן פשיעת בעל דין שמאחר שטעותו מבורר כל כך היה לו לשאול קודם שיתן ומ"מ אף הם מודים שאם נשא ונתן על כרחו של בעל דין ושכפאו בכך שחייב כדין גזלן או מזיק:
הדרך השני מומחה שאין גדול ממנו ומה שעשה עשוי ופטור מלשלם והוא ענין סופה של משנת בכורות ומ"מ דוקא בשקבלוהו בעלי דין וכמו שהעמידו משנה זו כן בפרק ראשון כמו שכתבנו:
השלישי מומחה שיש גדול ממנו מחזירין ופטור מלשלם והוא ענין משנתינו שבכאן שהרי בית דין של שלשה שעליו משנתנו סובבת בבית דין מומחה היא שנויה ר"ל שיש בהם אחד מומחה שמן הסתם שלשה שנתמנו בית דין יש ביניהם אחד דגמיר וסביר וכל שהם שלשה ואחד מהם גמיר וסביר המחאתם אף בלא נטילת רשות ובלא קבלת בעלי דין ויחיד מומחה ר"ל דגמיר וסביר המחאתו בנטילת רשות או בקבלת בעלי דין וכל אלו אם אין גדול מהם דינם כמומחה שאין גדול ממנו ואם יש גדול מהם דינם כמומחה שיש גדול ממנו ומחזירין ואם אי אפשר להחזיר פטור:
הרביעי בית דין שאינו מומחה כגון שלשה שאין ביניהם אחד גמיר וסביר או דיין יחידי שהוא גמיר ולא סביר ואפילו נטל רשות שרשות זו שלא כדין הוא שהרי אין ראוי להוראה אלא גמיר וסביר כמו שכתבנו בהוריות או שקבלוהו עליהם או גמיר וסביר ולא נטל רשות ולא קבלוהו בעלי דין אפילו אין גדול ממנו מה שעשה עשוי ומשלם מביתו וענין שאינו מומחה אע"פ שקבלוהו והיא ראש משנה של בכורות שענינה כשאינו מומחה וקבלוהו כמו שהעמידה רב יוסף בכאן בשאינו מומחה ובפרק ראשון העמידוה בקבלוהו וכן הדין בנטל רשות ומומחה שלא נטל רשות ולא קבלוהו יצא לך לדין זה ממה שאמרו האי מאן דבעי למידן ואי טעה ליפטר וכו' וכן אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים ואע"פ שמומחה דן יחידי דוקא לדון לכתחלה ביחידי אבל לתשלומין בטעותו כל שלא נתבררה המחאתו בנקיטת רשות או בקבלת בעלי דין חייב ומומחה זה קרוי מומחה לרבים ושנטל רשות קרוי מומחה לבית דין וקבלת בעלי דין כנטילת רשות ושלשה שאין ביניהם מומחה יצא לך לדין זה ממה שאמרו אלא מעתה טעו לא ישלמו אלמא משלמים הם אע"פ שאמרו בהם אי אפשר דליכא חד דגמיר הואיל ואינו גמיר וסביר וכן אמרו בפרק שלישי ל' א' לשלומי מנתא בהדייהו ויש חולקין במה שאמרנו ששלשה הדיוטות דינן כהדיוטות כמו שנבאר למטה:
החמישי מי שאינו בקי כלל ואפילו קבלוהו בעלי דין או שהוא גמיר ולא סביר ולא קבלוהו אין דינו דין כלל ואף בלא טעה אם רצה אחד מהם לחזור חוזר והוא ענין שנים שדנו אין דיניהם דין ופירושו אף בלא טעו ומעתה אם אי אפשר להחזיר פטור מלשלם אף בנשא ונתן שבעל דין פשע בעצמו כשסמך עליו ומ"מ אם נשא ונתן על כרחו של בעל דין וכפאו בכך חייב מדין גזלן או מזיק ונראין הדברים כשיטה ראשונה:
כל שכתבנו בקבלת בעלי דין פירושו כשקבלוהו סתם כלומר שקבלו עליהם לידון על פיו והרי יכולין לומר כוונתנו היה על דין תורה אבל כל שפירשו דרך קבלתם יעשה כפירושן ר"ל שאם אמרו הן דין הן טעות אפילו באין מומחה פטור ואם התנו אף בדבר משנה תנאם קיים וכן אם התנו אפילו בפסול לדין ואם אמרו בפירוש שמקבלין את דינו ובלבד שידונם בדין תורה אפילו מומחה חוזר הדין ואם אי אפשר לחזור משלם:
טועה בדבר משנה שהזכרנו לא סוף דבר בדבר משנה לבד אלא אף בברייתא או בתוספתא ואפילו בדברי האמוראים הואיל וענין זה נזכר בתלמוד בלא מחלוקת או שיש שם מחלוקת והוכרע בתוך התלמוד כדברי האחד וטועה בשקול הדעת הוא דבר שמחלקתו בתלמוד ולא הוכרע מתוכו כדברי האחד אלא שנתפשט מנהג העולם כדברי אחד מהם שלא בהכרעת התלמוד ודן זה כדברי האחר שלא בשקול ראייה או נתינת טעם לדבריו כלל אבל כל שלא הוזכר בתלמוד כלל או שהוזכר ולא הוכרע ולא נתפשט המעשה כדברי האחד אפילו פסק אחד מן הגאונים או חכמי האחרונים כדברי האחד אם אין שם ראיה ברורה אין זה טועה כלל וכל שכן במה שהוא מחלוקת בין הפוסקים אלא אם יש לסתירתו ראייה ברורה מן התלמוד הוא טועה בדבר משנה ואם יש ראיה לסתירתו ממה שנתפשט מנהג העולם כדברי האחד הוא טועה בשקול הדעת ואם הוא מביא ראיה לדבריו או שדוחה ראיות שלפניו אינו טועה כלל ובכמה דברים ראינו שטעו גדולי עולם מן הגאונים והרבנים ושיש לסתירת דבריהם ראיה מן התלמוד והאיך מחזיקין בטועה מי שלא יעשה כדבריהם ויש חולקין לומר שכל שמצאנוהו נפסק בדברי הגאונים תלמוד הוא ואין לחוש לדבריהם כלל:
יש דברים שיש לשלשה הדיוטות כח גדול יותר מן המומחה שהמומחה אע"פ שדן דיני ממונות ביחיד אין ההודאה בפניו הודאה בבית דין ושלשה הדיוטות ההודאה שבפניהם הודאה בבית דין וכן הכופר בפניהם ובאו עדים הוחזק כפרן ואין יכול לחזור ולטעון שלענין הודאות והלואות וכיוצא בהם הרי הם כבית דין הסמוכים וכן כתבוה גדולי המחברים:
וכן כתבו חכמי התוספות שבית דין של שלשה יש להם כח לדון כל מסרב לבא לדון לפניהם ולא יראה לי כן שאם תאמר בשנתמנו מחמת הצבור אף יחיד מומחה כן ואם שלא נתמנו כל כך למה ומ"מ הם הביאו ראיה לזה מפרק ראשון במה שאמרו על משנת דן את הדין הב"ע בדקבלוהו עליהו מכלל ששלשה אע"פ שלא קבלום דינם דין ונמצא שיכולים הם לכוף כל מסרב לבא לפניהם לדין עם חבירו הקובל עליו ובידם לדונו על כרחו ולקבל עדות עדים עליו שלא בפניו זהו תרף דבריהם אלא שלדעתי אין ראייה מכאן שאפשר לפרש שהיחיד אפילו פייסם על כך ר"ל לדון לפניו אינו דין עד שיקבלוהו עליהם אבל השלשה כל שנתרצו בדינם דיניהם דין ומ"מ הם מסכימים ששלשה הדיוטות יש להם דין מומחה לגמרי אפילו לא היה ביניהם גמיר וסביר ומה שאמרו בפרק ראשון אלא מעתה טעו לא ישלמו שנראה שהם משלמים ענינו בשלא קבלום עליהם כלל ואעפ"כ דינם דין וכמו שכתבנו לדעתם ומ"מ יש מוסיפין בדבריהם שאם הם שלשה שזה ברר לו אחד וזה ברר לו אחד אם טעו ישלמו ואע"פ שקבלום ואע"פ שבלא קבלום לדעת זה היה דינם דין והיה לנו לומר שהועילה הקבלה לפטור בתשלומיהן כמו שביארנו במומחה אפשר שבמומחה אמרוה כן ששני בעלי הדין מקבלין אותו מרצונם אבל אלו כל אחד מוכרח בברירתו של חבירו ואינה קבלה גמורה או שמא מומחה הואיל והוא חכם עשו לו תקנה שלא ישלם אבל הדיוטות אם לא ישלמו יתיאשו בדבר וידונו בטעות:
יראה לי שכל שנתמנה מחמת הצבור לדיין דינו כמומחה הגמור שאין גדול ממנו ונטל רשות וקבלוהו עליהם ואין מהרהרין בדינו כלל אא"כ טעה בדבר משנה וכל שהתנו בפירוש אפילו בדבר משנה ואפילו על קבלת הדיוט יעשה כפירושם ואפילו בקל שבקלים ואפילו בפסולים אם קנו מידם או נגמר הדין כמו שכתבנו למעלה וכמו שביארנו בפרק שלישי זהו ענין מה שנראה בדינים אלו וכל שאתה מוצא שמועה או סוגיא שתראה לך מתנגדת לאיזו שיטה שתברור הפוך בה והפוך בפירושה עד שתסכימה עמהן:
פיסקא דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה ומתמהינן ודיני ממונות מחזירין ורמינהו דן את הדין חייב את הזכאי זיכה את החייב כו' מה שעשה עשוי ומשלם מביתו מדאיצטריך למיתנא מה שעשה עשוי ש"מ דבדאיכא לאשתלומי מבעל דין עסקינן דאי ליכא לאשתלומי מיניה למה לי לאשמועינן מה שעשה עשוי על כרחין מה שעשה עשוי דהא לא איפשר לאהדוריה אלא להכי איצטריך למתנא מה שעשה עשוי דאע"ג דאיפשר לאהדורי' לא הדר. ופריק רב יוסף לא קשיא מתני' דקתני מחזירין במומחה דידע דטעי וכי אמר טעינא מהימן לאהדורי לדינא ומתני' דהתם דקתני מה שעשה עשוי בשאינו מומחה דכי אמר טעינא לא מהימן דאמרי' ליה מי יימר דטעמא בתרא עיקר דילמא קמא עיקר. ומתמהי' עלה ובמומחה מחזירין והא קתני סיפא דאידך מתני' דדן את הדין אם היה מומחה לב"ד פטור מלשלם דכיון דמומחה הוא כל כמיניה למסמך אנפשיה דהא ברשות קא עביד מדלא קא מפליג בין רישא לסיפא אלא לענין תשלומין דדיינא ש"מ לענין מה שעשה עשוי תרווייהו חד דינא נינהו. ופריק רב נחמן לא קשיא כאן שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין כאן שאין גדול ממנו בחכמה ובמנין כלומר מתני' דהכא במומחה כדרב יוסף ורישא דאידך מתני' בשאינו מומחה ודקא קשיא לך מומחה דהכא אמומחה דסיפא דאידך מתני' לא קשיא מתני' דהכא במומחה שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין [דמצי האי גדול לבטולי מימריה וסיפא דאידך מתני' במומחה שאין גדול ממנו בחכמה ובמנין] דלא מצו אחריני לבטולי מימריה דתנן (עדיות פ"א מ"ה) אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא א"כ היה גדול ממנו בחכמה ובמנין ולפיכך מה שעשה עשוי ורישא דאידך מתני' דמיירי בשאינו מומחה היינו טעמא דמה שעשה עשוי ואע"ג דאיכא בי דינא דעדיפי מיניה לבטולי מימריה משום דמשלם מביתיה דכיון דלאו מומחה הוא וקא דיין דינא מעיקרא חיובא עליה דידיה רמי וכיון דרמי חיובא עליה קם דינא ולא הדר. ואי קשיא לך במאי אוקימתא לסיפא דאידך מתני' בשאין גדול ממנו בחכמה ובמנין והלא רבי עקיבא ושאר חכמים היו גדולים מר' טרפון בחכמה ובמנין כדקי"ל (עירובין מ"ו:) דרבי עקיבא ורבי טרפון הלכה כרבי עקיבא ואפ"ה קאמר ליה פטור אתה. לענין מפטריה לדיינא כי הוה מומחה מיפטר לא שנא איכא גדול ממנו ולא שנא ליכא גדול ממנו כי קא מפליג בין בשיש גדול ממנו לשאין גדול ממנו לענין חזרה קאמרינן ופרה הא ליתיה דתהדר. ומסתברא דרב נחמן לא מוקים ליה לאידך מתני' בדהדר ביה איהו אלא כגון דאתו אחריני לבטולי מימריה ואיכא למימר דאפי' היכא דהדר ביה איהו נמי לא מהימן לאהדורי לעובדא דאמרינן ליה מי יימר מיהו מימרא קמא עדיף גבן טפי. ור"ש ז"ל פי' כאן שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין לא הדר דלא מהימן למימר דהאי טעמא בתרא עיקר וכאן שאין גדול ממנו בחכמה ובמנין הדר דמהימן למימר דטעמא בתרא עיקר ומסתברא לי דהכא במאי עסקינן כגון דההוא בי דינא גופיה דטעי קא בעי השתא למהדר ביה ואמטול הכי כי יש גדול ממנו בחכמה ובמנין לא מהימן למימר טעיתי אבל אי אתי בי דינא אחרינא דעדיף מיניה לבטולי למימריה אפי' כי לא ידע האי בי דינא דטעה מצי האיך לבטולי למימריה כדאמרינן התם (כתובות פ"ד:) דון דייני כרבי טרפון ואהדריה רבי שמעון בן לקיש לעובדא מינייהו:
רב ששת אמר לא קשיא מתני' דהכא בשטעה בדבר המפורש במשנה דכיון דבדבר ברור הוא דטעה לאו דינא הוא וחוזר ואידך מתני' בשטעה בשיקול הדעת: אמר ליה רב המנונא לרב ששת הא דאמרת טעה בדבר משנה חוזר אפי' טעה בדבי רבי חייא ובדבי רבי הושעיא הדר או דילמא דוקא במתניתין אבל במתניתא לא אמר ליה אין הכי נמי דהדר אמר ליה אפי' בהויא דרב ושמואל נמי במאי דתנו לא קא מיבעי' לי דהא אמרת דהדר אלא בהויא דידהו דאמרי מסברא דנפשייהו מאי אמר ליה אין אפי' בדידי ודידך אמר ליה אטו אנן קטלי קני באגמי אנן כלומר מאחר שאמרתי לך שאפי' טעה בדברי האמוראין חוזר למה הוצרכת לשאול על דברי ודבריך וכי קוצצי קנים באגם אנחנו שאין בהם תועלת:
ואיבעיא לן היכי דמי שיקול הדעת אמר רב פפא כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי אליבא דהדדי ולא אתמר הילכתא לא כמר ולא כמר וקם ועבד כחד מינייהו וסוגיא דשמעתא כאידך כגון דמקשינן ומפרקינן מימריה אי נמי דאמרינן שמעתתא אליביה היינו שיקול הדעת. וקי"ל כרב ששת לענין טעה בדבר משנה וטעה בשיקול הדעת דסוגיין בעלמא כותיה דאמרינן בכמה דוכתי נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרים ובפ"ק (ו'.) אקשינן דטעה במאי אילימא דטעה בדבר משנה והאמר רב ששת טעה בדבר משנה חוזר אלא לאו דטעה בשיקול הדעת ותו דהא רב פפא הא קטרח לפרושי מימריה מיהו לאו בכולהו אנפי אמרי' טעה בשיקול הדעת אינו חוזר אלא כדבעינן למימר קמן וליתא לרב נחמן דקא מפליג בין מומחה שיש גדול ממנו למומחה שאין גדול ממנו דהא רב ששת פליג עליה וסוגיין כרב ששת ואי משום הא דתנן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו כו' רב נחמן [לאו] אההיא מתני' סמיך דאם כן לא הוה סגיא דלא הוה מייתי מינה סיעתא למילתיה. וקרוב אני לומר כדברי רבינו שלמה שפי' לדברי רב נחמן דמומחה דאין גדול ממנו מחזירין יש גדול אין מחזירין מידי דהוה אהדיוט תדע דהא רב נחמן אעיקר תירוציה דרב יוסף קא מתרץ ולטעמא דרב יוסף משמע דכל היכא דידע טפי הדר דינא וכל היכא דלא ידע כולי האי קם דינא ולטעמא דרב נחמן נמי מסתברא דהכי נמי הוא ועוד דהא טעמא דרב נחמן לאו משום דאתו האיך בי דינא רבה ומבטיל ליה לדיניה דהאי בי דינא זוטא הוא דאם כן כל שכן גבי הדיוט שיש כמה מומחין גדולים ממנו דין הוא שיחזירו את דינו ולא ישלם מביתו אלא טעמא דמומחה דאין מחזירין משום שיש גדול ממנו ואפי' בסוף העולם משמע ומשמע בההוא בי דינא גופיה דמשעה דטעה הוא גופיה ניהו דקא בעי השתא למיהדר ביה וההיא דתנן בעדיות שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא אם כן היה גדול ממנו בחכמה ובמנין כתב רב האי גאון ז"ל בספר מוסר הדיינין דלעולם יכול ב"ד לבטל דברי ב"ד חבירו ואע"פ שאין גדול ממנו בחכמה ובמנין ומייתי לה ראיה מהא דאמר להו רבא (ב"ב ק"ל:) כי אתי פיסקא דדינא דידי קמא כו' והא דתנן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין מוקים לה בגזירות ותקנות ב"ד והכי מסתבר:
איתיביה רב המנונא לרב ששת מעשה בפרה של בית מנחם שניטלה האם שלה בית ההריון והאכילה רבי טרפון לכלבים כאילו היתה טרפה ובא מעשה לפני חכמים והתירוה ותודוס הרופא אמר שאין פרה וחזירה יוצאה ממצרים אלא א"כ נוטלין האם שלה בשביל שלא תלד כדי שלא יהו מצויות מהן במקום אחר אעפ"כ הרי הן חיים ואמר ר' טרפון הלכה חמורך טרפון כלומר צריך אני למכור חמורי כדי לשלם פרה לבעלים אמר לו רבי עקיבא פטור אתה כו' ואי ס"ד טועה בדבר משנה חוזר לימא ליה טועה בדבר משנה אתה כו' דתנן באלו טרפות נטלה האם שלה כשרה ומפריק חדא ועוד קאמר ליה ופשוטה היא. אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא מאי קא מותיב ליה רב המנונא לרב ששת פרה פרה הרי האכילה רבי טרפון לכלבים וליתא דתהדר והיכי הוה מצי למימר ליה טועה בדבר משנה אתה וטועה בדבר משנה חוזר ואהדרן הכי קא מקשה ליה אי אמרת בשלמא טועה בדבר משנה אינו חוזר אלמא קם דינא והוראתו הוראה ואי נמי הוה קיימא הוה אסירא מכי אסרה מקלא קליה והיינו דקא מפחיד רבי טרפון דלא ליחייב אלא אי אמרת טועה בדבר משנה חוזר לימא ליה כיון דאלו הואי פרה הוה הדרא אשתכח דדינך לאו דינא ולא כלום לא עבדת השתא נמי דליתא ולא כלום לא עבדת דהא שלא כדין האכילוה ואינהו דאפסוד אנפשייהו וכי תימא הא האכילה רבי טרפון לכלבים מאי האכילה לכלבים גרם להאכילה לכלבים דאסיק לה שם טריפה וקא מהדר ליה רב ששת חדא ועוד קאמר ליה ופשוטה היא:
ואתא רב חסדא לפרוקי הני מתניאתא דקשיין אהדדי בפירוקא אחרינא וקאמר כאן שנשא ונתן ביד כו' מתני' דהכא בשלא נשא הדיין ונתן ביד דכיון דכי יהיב ליה בעל דין לחבריה אדעתא דדיינא דחייביה יהיב ליה דאי מדעתיה דידיה לא הוה יהיב ליה ולא מידי מצי אמר ליה הב לי מאי דשקלת מינאי שלא כדין ולפיכך מחזירין ואידך מתני' דדן את הדין בשנשא הדיין ונתן ביד דהא לית לבעל דין גבי בעל דיניה ולא מידי דלאו איהו יהיב ליה אלא דיינא הוא דיהיב ליה ודיינא נמי לית ליה גביה ולא מידי וכי יהיב ליה אודי ליה דשפיר יהיב ליה הילכך מה שעשה עשוי. ודייקי' עלה בשלמא חייב את הזכאי משכחת לה כגון שנטל ונתן ביד דזכאי וחייב תרווייהו בנתבע קא מיירי דאי בתובע לא שייך לישנא דחייב דהא לא מיחייב מידי וזכאי נמי לא שייך בתובע מדקתני חייב את הזכאי ובתובע לא שייך לישנא דחיובא ותו אי ס"ד חד בתובע וחד בנתבע היינו הך דכיון דחייב את הנתבע שהיה זכאי נמצא שזיכה את התובע שהיה חייב אלא תרווייהו בנתבע קמיירי ובשלמא חייב את הזכאי משכחת לה כגון שהיה הנתבע זכאי וראוי לפוטרו והוציא ממנו ממון שלא כדין ונתן לו לתובע אלא זיכה את החייב היכי משכחת לה כגון שהיה הנתבע חייב ואמר לו פטור אתה וקתני מה שעשה עשוי ואמאי והא לא נשא ונתן ביד וסברינן לפרוקי כיון דאמר ליה פטור אתה ולא מיחסר גוביאנא כמי שנטל ונתן ביד דמי. ומקשי' אלא הא דקתני הכא דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה כלומר בין שטעו מתחלה וחייבו את הנתבע שלא כדין והוצרכו לחזור ולזכותו בין שזכוהו מתחלה שלא כדין והוצרכו לחזור ולחייבו ואוקימנא לטעמא דרב חסדא בשלא נטל ונתן ביד בשלמא חזרה לזכות משכחת לה כשלא נטל ונתן ביד דאמר ליה מעיקרא חייב אתה ולא נטל ונתן ביד ולפיכך מחזירין אלא חזרה לחובה היכי משכחת לה דאמר ליה מעיקרא פטור אתה אמאי מחזירין והא אמרת כיון דאמר ליה פטור אתה כמו שנתן ונטל דמי ומה שעשה עשוי ומשנינן כולה מילתא במחזירין לזכות קא מיירי כגון שחייבוהו מתחלה שלא כדין ולא נטל ונתן ביד וחדא קתני מחזירין לזכות הנתבע שהיא חובה לתובע שמחייבין אותו להחזיר מה שנטל. ודייקי' עלה דכותה גבי דיני נפשות על כרחך בההיא מילתא גופה דאיירי בדיני ממונות קא מפלגי בדיני נפשות ואשתכח דהא דקתני דיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה כולה מילתא בזכותו של נתבע קא מיירי לזכות זכות גרידתא כגון הבא על הערוה ומחלל שבת וכיוצא בהן דכי מזכינן ליה לית בה חובה לאיניש אחרינא ואין מחזירין לחובה לזכות שהיא חובה לאחרים כגון רוצח חובתיה דמאן אילימא חובתיה דגואל הדם דניחא ליה לחיוביה לרוצח כדי לנקום נקמת ההרוג כדכתיב פן ירדוף גואל הדם כו' אטו משום חובתיה דגואל הדם קטלינן ליה להאי וכי תימא לזכות הרוצח שהיא חובה לעדיו להזימן על כרחיך דומיא דדיני ממונות בעינן דמיירי בתובע ונתבע גופייהו ועוד היכי מצית למימר דהאי בין לזכות בין לחובה חדא קתני הא בין בין קתני דמשמע בין זה בין זה אלמא תרתי מילי נינהו דאי חדא קתני בין למה לי ועלתה בקשיא:
רבינא אמר לא איצטריך לאוקומי מתני' דזיכה את החייב בדאמר ליה פטור אתה דאם כן כיון דלא נטל ונתן ביד הדר דינא אלא כגון שהיה לו לתובע משכון (בידו) של נתבע [בידו] ונטלו הדיין הימנו. טימא את הטהור נמי דלבתר דאמר ליה טמא הוא אגע ביה שרץ כי היכי דלא להוי ספיקא במילתא טיהר את הטמא שעירבן עם פירותיו של נשאל שהיו טהורין להראות שכולן טהורין הן ואין חילוק ביניהן וכיון שנמצאו אלו טמאין נמצא הכל טמא. ולית הילכתא כרב חסדא דקא מפליג בין נשא ונתן ביד לשלא נשא ונתן ביד דהא רב ששת פליג עליה וסוגיין כרב ששת ותו מדאמרינן במכלתין בפ"ק (ו'.) דטעה במאי אילימא דטעה בדבר משנה והא אמר ר' ששת טעה בדבר משנה חוזר אלא דטעה בשיקול הדעת וסלקא שמעתא התם כרב ששת ואם איתא לדרב חסדא הו"ל למידק נמי לטעמא דרב חסדא ולאקשויי בשיקול הדעת נמי והאמר ר"ח כי לא נשא ונתן ביד חוזר והוה ליה לתרוצה כי טעמיה דרב חסדא בשנשא ונתן ביד אלא מאי טעמא לא קא קפיד לתרוצה אליבא דרב חסדא משום דסבירא לן דבשיקול הדעת קם דינא ואפי' לא נשא ונתן ביד דלית הילכתא כרב חסדא ועוד גרסינן בפרק שבועת הדיינין (שבועות ל"ח:) האי דיינא דאשבע בה' אלהי ישראל נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר הא בשיקול הדעת כי האי גוונא אינו חוזר ואמאי הא לא נשא ונתן ביד אלא לאו שמע מינה דלית הילכתא כרב חסדא ולעולם היכא דטעה בשיקול הדעת לעולם קם דינא וליכא פלוגתא אבל לענין חיובא דדיינא איכא לפלוגי בין מומחה לשאינו מומחה ובין נקיט רשותא לדלא נקיט ובין חד לתלתא כדבעינן למימר קמן:
ואיכא מאן דדחי לה להא דרב חסדא מטעמא אחרינא דסבירא ליה דכי אוקימנא לההיא בשנטל ונתן ביד כי היכי דלא ליסתמוה כרבי מאיר דדיין דינא דגרמי [דאמרינן בבכורות (כ"ח:) אהך מתניתין לימא תנן סתמא כר"מ דדאין דינא דגרמי] אמר ר' אלעזר אמר רב כגון שנשא ונתן ביד דאלמא לרבי מאיר אע"פ שלא נטל ונתן ביד [חייב לשלם. ולא מסתבר דהתם היינו טעמא דמיחייב לשלומי לר"מ אע"פ שלא נטל ונתן ביד] משום דקתני מה שעשה עשוי והוה ס"ד דאע"פ דשלא נטל ונתן ביד (מחזירין) [מיירי] וכל היכא דקם דיניה ודאי מחייב ליה לרבי מאיר לשלומי דאיהו גרם לאפסודיה לממוניה אבל השתא דסבירא לן לטעמא דרב חסדא דהיכא דלא נטל ונתן הדר דינא אשתכח דלאו מידי עבד ולא מיחייב ליה ר' מאיר לשלומי ומשום הכי אצטריכינן לאוקומא לההיא מתני' דדן את הדין כשנטל ונתן ביד. תדע דהא מקשי ליה רב המנונא לרב ששת אי אמרת בשלמא טעה בדבר משנה אינו חוזר אלמא קם דינא היינו דקא מפחיד רבי טרפון וקאמר לוה איהו מומחה לב"ד אתה וכל המומחה לב"ד פטור מלשלם אלא אי אמרת טועה בדבר משנה חוזר לימא ליה כיון דאלו הואי פרה הוה הדרא דינך לאו דינא ולא כלום לא עבדת הכא נמי כי ליתה ולא כלום לא עבדת דש"מ דכל היכא דאלו איתיה לההוא מידי הוה הדר כי ליתיה נמי ולא כלום לא עבד והוא שלא נטל ונתן ביד דא"כ ודאי טובא עבד והיכי הוה ס"ד דהוה מצי למימר ליה ולא כלום לא עבדת וההיא ודאי אליבא דר' מאיר קיימא דדיין דינא דגרמי דמשמע טעמא וסבירא לן דהדר מכלל דאי הוה סבירא לן דלא הדר אלמא קם דינא היינו דקא מפחיד ר' טרפון ומתני' נמי דדן את הדין דמוקים לן לה רב ששת בשטעה בשיקול הדעת כשלא נטל ונתן ביד הוא דמוקים לה דומיא דסיפא דמיירי לטעמא דרב ששת כשלא נטל ונתן ביד כדברירנא מקושיין דרב המנונא ואפ"ה מה שעשה עשוי וישלם מביתו ועל כרחיך סתמא כר"מ דאי למאן דלא דיין דינא דגרמי כי קם דינא נמי מאי עבד אכתי גרמא בעלמא הוא אלא לאו ש"מ דאליבא דר' מאיר קא מוקמינן לה דדיין דינא דגרמי ואפ"ה כל היכא דאלו הוה איתיה לההוא מידעם הוה הדר אשתכח דלא עבד דיינא ולא מידי בעלים הוא דאפסידו אנפשייהו דאפסדוה לממונייהו בידים והוא הדין נמי לטעמי' דרב חסדא דמוקים לה לההיא מתני' דדן את הדין כשנטל ונתן ביד מכלל דכי לא נטל ונתן ביד פטור לאו משום דלא דיינינן דינא דגרמי אלא משום דסבירא לן דכי לא נטל ונתן ביד הדר דינא הילכך אפילו לרבי מאיר דדיין דינא דגרמי נמי פטור דכיון דהדר דינא אשתכח דלא עבד ולא מידי כדברירנא לעיל:
והרב רבינו יצחק אלפאסי בעל הלכות ז"ל פסק הלכתא כרב חסדא משום דבתרא הוא וסלקא שמעתא כוותיה וקאמר טעמא דכי לא נשא ונתן פטור ולא מחייבינן ליה מדינא דגרמי דכי אית ליה לר' מאיר דינא דגרמי בנזקין אבל גבי דיינא לית ליה. ומסתברא דליתא ממעשה דריש לקיש (ב"ק ק'.) דאחוי ליה דינרא לרבי אלעזר ואמר ליה חזי דעלך קא סמיכנא אמר ליה למימרא מאי דאי משתכח בישא משלמנא והא את הוא דאמרת מאן דיין דינא דגרמי ר' מאיר מאי לאו רבי מאיר ולא סבירא לן כוותיה לא ר' מאיר וסבירא לן כוותיה דשמעת מינה דרבי מאיר אפילו במילי דלאו נזקין דיין דינא דגרמי וכ"ש גבי דיינא ומאי דקשיא ליה לר' טעה בדבר משנה נמי אמאי פטור להוי כדינא דגרמי לאו קושיא היא דהתם כיון דאלו איתיה בעיניה הדר ודיניה לאו דינא לאו כלום עבד ולא מחייבינן ליה כדקאמר גבי פרה דרבי טרפון דשמעת מינה דכל היכא דהדר דינא לא עבד ולא כלום ולא מחייבינן ליה משום דינא דגרמי כדברירנא לעיל:
נקטינן השתא בהאי דינא דדיינא דטעי תריסר בבי חד הדיוט או שני הדיוטות שדנו ולא נקטי רשותא מבי ריש גלותא ולא קבלונהו עלייהו בעלי דינין דינייהו לאו דינא דקי"ל כרבי אבהו דאמר (לעיל סנהדרין ו'.) שנים שדנו דברי הכל אין דיניהן דין ולא תימא הני מילי היכא דטעו אלא אפילו כי דייני דין תורה נמי דינייהו לאו דינא. תדע דהא אותביניה לרבי אבהו ממתני' דדן את הדין ופריק הכא במאי עסקינן דקבלוה עלייהו ומקשינן עליה אי הכי אמאי ישלם מביתו ופריק דאמרי ליה כי קבילנך אדעתא דדיינת לן דין תורה דשמעת מינה אפילו למידן להו דין תורה נמי אי קבלוהו עלייהו אין ואי לא לא דאי ס"ד דכי דיין להו דין תורה אע"ג דלא קבלוהו עלייהו נמי דיניה דינא השתא דקבלוהו עלייהו נמי ליהני ליה למפטריה מתשלומין כדאמרינן בריש פירקא קמא (ה'.) גבי מר זוטרא בריה דרב נחמן דדן דינא וטעה אתא לקמיה דרב יוסף אמר ליה אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים אלא מאי אית לך למימר שאני מר זוטרא דמומחה הוא ואע"ג דלא קבלוהו עלייהו נמי אית ליה רשותא למידן (אפילו קבלוהו עלייהו נמי וטעי מיחייב דכיון דלית ליה רשותא למידן דיני ממונות ביחידי) הילכך כי קבלוהו עלייהו וטעי מפטר מתשלומין דלמה אצטריך לקבוליה עלייהו אי למידן דין תורה בלא הכי נמי אית ליה רשותא למידן אלא אהני ליה דאי נמי טעי למפטר מתשלומין אבל גבי דן את הדין דמיירי גבי הדיוט כיון דלית ליה רשותא למידן להו דינא בעל כורחייהו כי קבלוהו עלייהו נמי נהי דאהני ליה למהוי דיניה דינא אבל למיפטריה מתשלומין לא קבלוהו עלייהו ושמע מינה דהדיוט דלא קבלוהו עלייהו בעלי דינין אע"ג דדיין דין תורה נמי דיניה לאו דינא. ומאי נפקא מינה להיכא דאודי חד מבעלי דינין קמיה דלא הויא הודאה בב"ד אי נמי היכא דשיים לה לארעא דיליה לבעל חוב דיליה דאמור רבנן (ב"מ ל"ה:) מאימת אכיל פירי מכי שלמן אכרזתא והכא כיון דבדיניה לאו דינא לאו שומא היא ולית ליה לבעל חוב בפירי ולא מידי:
בבא תנינא בחד הדיוט והוא הדין בשני הדיוטות שדנו וקבלונהו עלייהו בעלי דינין דאי דייני שפיר דינייהו דינא כדאמרינן כי קבילנך אדעתא דדיינת לן דין תורה דשמע מינה דכי קבלוה עלייהו ודיין להו דין תורה דיניה דינא:
ובבא תליתא בחד הדיוט והוא הדין לב' הדיוטות שדנו וקבלוה עלייהו בעלי דינין וטעו בשיקול הדעת מה שעשה עשוי וישלם מביתו כדתנן דן את הדין כו' מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואוקימנא דקבלוה עלייהו בעלי דינין והוא דטעה בשיקול הדעת לא שנא נשא ונתן ביד ולא שנא לא נשא ונתן ביד כרב ששת דמוקי לה למתני' דדן את הדין בשטעה בשיקול הדעת ואע"פ שלא נשא ונתן ביד וסוגיין כוותיה:
בבא רביעאה בחד הדיוט והוא הדין לשני הדיוטות דלא קבלונהו עלייהו בעלי דינין מיהו נקיטי רשותא מבי ריש גלותא דלא מיבעיא כי דייני שפיר דדינייהו דינא אלא אפי' כי טעו נמי דינייהו דינא ופטירי דאמר שמואל האי מאן דבעי מידן דינא וכי בעי מיפטר לינקוט רשותא מבי ריש גלותא ומשמע לא שנא מומחה ולא שנא הדיוט ודוקא היכא דטעי בשיקול הדעת לא שנא נשא ונתן ביד ולא שנא לא נשא ונתן ביד כדברירנא:
בבא חמישאה בשלשה הדיוטות שדנו ולא נקיטי רשותא מבי ריש גלותא ולא קבלינהו עלייהו בעלי דינין וטעו לא שנא נשאו ונתנו ביד ולא שנא לא נשאו ונתנו ביד מה שעשו עשוי וישלמו מביתם דנהי דאהניא להו רשותא דיהבי להו רבנן למידן למהוי דינייהו דינא אבל למפטרינהו לא יהבי להו רבנן רשותא. והיינו דאמרינן בריש פירקא קמא (ג'.) גבי שלשה הדיוטות אלא מעתה טעו לא ישלמו ומפרקינן כל שכן שאתה נועל דלת בפני לווין והתם ודאי בדטעו בשיקול הדעת מיירי דאי בדבר משנה הדר דינא כדבעינן למימר קמן ולא שייכי בהו תשלומין ותו דכיון דהדר דינא ליכא נעילת דלת ואמרינן נמי בפרק דיני ממונות בתרא (ל'.) מכתב היכי כתבינן וכולה ומשמע מהתם דשלשה הדיוטות שדנו ואסכימו כלהו וטעו משלשין ביניהן ואי גמר דינא בתרי מינייהו וטעו משלמי אינהו תרי תולתא ואידך תולתא אחרינא פסיד ליה בעל דין והיינו דאמרינן התם איכא בינייהו לשלומי אינהו מנאתא דידיה למאן דאמר זכאי משלמי למאן דאמר פלוני ופלוני מזכין ופלוני מחייב לא משלמי ומקשינן ולמאן דאמר זכאי אמאי משלמי ולימרו ליה אי לאו את בהדן לא הוה סליק דינא ולא מידי וסלקא שמעתא בהכי דשמעת מינה דשלשה הדיוטות שדנו ונגמר הדין בשלשתן וטעו מה שעשוי עשוי ומשלשין ביניהן ואם נגמר הדין בשנים מה שעשו עשוי וישלמו שני חלקים מביתם והשליש נפסד ודוקא בשטעו בשיקול הדעת ומסתברא דאי הוו ארבעה או חמשה וטעו וגמר דינא בתלתא מה שעשו עשוי וישלמו שלשתן הכל מביתם דהתם הוא דיכלי הני תרי למימר ליה להאי' אי לאו אנת בדידן לא הוה סליק דינא מידי דשנים שדנו אין דיניהן דין אבל הכא כיון דתלתא הוו וסליק בהו דינא משלמי כוליה:
בבא שיתאה בתלתא הדיוטות דקבלונהו עלייהו בעלי דינין וטעו בשיקול הדעת דינייהו דינא ופטירי דכיון דכי לא קבלונהו נמי דינייהו דינא על כרחיך להכי קבלונהו דאי טעו [ליפטרו] והוו להו כיחיד מומחה דקבלוה עלייהו בעלי דינין וטעה כדבעינן לברורי בבבא תמינאה. תדע דהא טעמא דשלשה הדיוטות דכי טעו משלמין כדי שלא תנעול דלת הוא וכי קבלונהו עלייהו ליכא:
בבא שביעאה ביחיד מומחה והוא הדין לשני מומחין היכא דלא קבלוה עלייהו בעלי דינין ולא נקיט רשותא מבי ריש גלותא וטעי לא שנא נשא ונתן ביד ולא שנא לא נשא ונתן ביד מה שעשה עשוי וישלם מביתו כמעשה דמר זוטרא בריה דרב נחמן דדן דינא וטעה אתא לקמיה דרב יוסף א"ל אי קבלוך עלייהו לא תשלים ואי לא זיל שלים ודייקינן מינה בגמרא ש"מ אע"ג דלא נקיט רשותא מבי ריש גלותא דיניה דינא ודוקא בשטעה בשיקול הדעת:
בבא תמינאה ביחיד מומחה והוא הדין לשנים היכא דקבלוה עלייהו בעלי דינין ולא נקיט רשותא מבי ריש גלותא ודן דינא וטעה בשיקול הדעת דיניה דינא ופטור. דכיון דאי נמי לא קבלוה עלייהו דיניה דינא על כרחך להכי קבלוה עלייהו דאי טעי ליפטר והיינו דתנן דן את הדין כו' ואוקימנא דקבלוה עלייהו וקתני סיפא אם היה מומחה לב"ד פטור מלשלם ואמרינן נמי מר זוטרא בריה דרב נחמן דן דינא וטעה אתא לקמיה דרב יוסף אמר ליה אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואע"ג דלא נקיט רשותא מבי ריש גלותא מדדייקינן מינה ש"מ אע"ג דלא נקיט רשותא מבי ריש גלותא דיניה דינא לא שנא נשא ונתן ביד ולא שנא לא נשא ונתן ביד כדרב ששת לא שנא מומחה שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין ולא שנא שאין גדול ממנו בחכמה ובמנין דהא ברירנא דליתא לדרב נחמן דקא מפליג בין מומחה שיש גדול ממנו למומחה שאין גדול ממנו:
בבא תשיעאה בשלשה מומחין היכא דטעו בשיקול הדעת אע"ג דלא קבלונהו עלייהו בעלי דינין דינייהו דינא ופטירי מלשלומי דכיון דאית להו רשותא מדאורייתא למידן דינא פטירי תדע דגרסינן במכלתין בפירקא קמא (ג'.) אמימריה דרב אחא בריה דרב איקא דאמר מדאורייתא חד נמי כשר דכתיב בצדק תשפוט עמיתך אלא משום יושבי קרנות תקינו רבנן תלתא ומקשי' עלה אלא מעתה טעו לא ישלמו כלומר אלא מעתה כיון דמדאורייתא אית להו רשותא למידן כי טעו לא ישלמו ופריק כל שכן דנפישי להו יושבי קרנות דשמעת מינה דכל היכא דאית להו רשותא מדאורייתא למידן כי טעו פטירי ובדין הוא דאפי' שלשה הדיוטות נמי אלא כי היכי דלא ניפשו יושבי קרנות וגבי שלשה הדיוטות הוא דאיכא למיחש להכי אבל גבי שלשה מומחין כיון דליכא למיחש להכי פטורין ואע"ג דלית הילכתא כרב אחא בריה דרב איקא אנן לאו מדרב אחא קא מייתינן ראיה אלא מסוגיא דגמרא דמחשי ליה לרב אחא קא מייתינן ראיה ועל כרחיך למאי דקאמר רב אחא כי קא מקשי גמרא שפיר קא מקשי ואע"ג דליתא לדרב אחא דאמר מדאורייתא נמי חד כשר מכל מקום שמעינן מינה דכל היכא דמדאורייתא כשרין כי טעו פטורין:
בבא עשיראה היכא דטעי דיינא בדבר משנה לא מיבעיא גבי הדיוט דהדר דינא אלא אפילו כי הוו שלשה מומחין נמי וטעו בדבר משנה חוזרין לא שנא נשאו ונתנו ביד לא שנא לא נשאו ונתנו ביד דתנן דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה והתם בשלשה מומחין קאי ממאי מדקתני סיפא ודיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה במאי אי בהדיוטות מי דייני דיני נפשות אלא לאו במומחין ומדסיפא במומחין רישא נמי במומחין ומדסיפא בב"ד הראוי לדיני נפשות רישא נמי בב"ד הראוי לדיני ממונות וקתני מחזירין ואוקמה רב ששת בשטעה בדבר משנה והיינו דאמר רב ששת טעה בדבר משנה חוזר בשיקול הדעת אינו חוזר ואמרינן נמי התם (כתובות ק':) בב"ד שמכרו שלא בהכרזה נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרין וב"ד בי תלתא משמע ואפ"ה כי טעו בדבר משנה חוזרין:
בבא דחד סר לא שנא הדיוט ולא שנא שלשה מומחין שטעו בדבר משנה וליתא לההוא מדעם דלהדר וליכא לאשתלומי מבעל דין דאי לא נשא ונתן ביד פטור דכיון דאלו איתיה לההוא מדעם הוה הדר ולא כלום לא עבד השתא נמי דליתיה ולא כלום לא עבד כדמיברר מקושיא דרב המנונא כדברירנא לעיל:
בבא דתריסר היכא דטעו בדבר משנה ונשאו ונתנו ביד וליתיה לההוא מדעם דלהדר וליכא לאשתלומי מבעל דין הוו להו כמאן דטעו בשיקול הדעת לפום הנך אנפי דפרישנא דכיון שנשא ונתן ביד ליכא למימר הכא דלא כלום לא עבד דהא ודאי טובא עבד ואיהו אפסדיה לממוניה בידים הילכך מומחה דגמיר וסביר וקבלוה עלייהו בעלי דינין פטור והדיוט אע"ג דקבלוה עלייהו חייב מידי דהוה אטבח שקלקל דאי הוה אומן פטור ואע"ג דמפסיד ליה לממוני' דחבריה בידים ואי הוה הדיוט חייב כדאיתא בבבא קמא (צ"ט:) והוא הדין נמי גבי שלשה הדיוטות היכא דקבלונהו עלייהו בעלי דינין דפטורין דשלשה הדיוטות כיחיד מומחה דמו לכל מילי והוא הדין לשלשה סמוכין אע"ג דלא קבלונהו עלייהו פטורין כללא דמילתא כל היכא דכי טעו בשיקול הדעת אע"ג דדינייהו דינא פטורין כי טעו בדבר משנה נמי ואית ליה פסידא לבעל דין פטורין וכל היכא דכי טעו בשיקול הדעת ולא הדר דינא חייבין כי טעו בדבר משנה נמי ואית ליה פסידא לבעל דין חייבין והוא שנשאו ונתנו ביד דאשתכח דאפסדוה לממוניה דבעל דין מיניה כי היכי דאפסדוה היכא דטעו בשיקול הדעת אע"ג דלא נשאו ונתנו ביד דכיון דקם דינא מכי דייני ליה לדינא גרמי לאפסודיה לממוניה ואיכא לחיובינהו מדינא דגרמי דומיא דהמראה דינר לשולחני ונמצא רע אבל גבי טעה בדבר משנה כיון דקיימא לן דהדר דינא ליכא לחיובינהו מדינא דגרמי הילכך אי עבד מעשה בידים חייבין מדין גזלן ואי לא פטורין:
ברם צריך את למידע דלא דמו מומחין דקאמרינן בבבא שביעאה ובבא תמינאה למומחין דקא אמרינן בבבא תשיעאה דאלו מומחין דקאמר בבבא שביעאה ובבא תמינאה כיון דגמירי וסבירי ואע"ג דלא הוו סמוכין דהא רב נחמן לאו סמוך הוה וקאמר כגון אנא דאיננא דיני ממונות ביחידי ומר זוטרא נמי לאו סמוך הוה וכי דן דינא וטעה אמר ליה רב יוסף אי קבלוך עלייהו לא תשלים ואי לא זיל שלים ש"מ מומחה דגמיר וסביר אע"ג דלא סמיך אי קבלוה עלייהו דיניה דינא ופטור ואי לא קבלוה עלייהו דיניה דינא וחייב אבל מומחין דקאמרינן בבבא תשיעאה דמדאורייתא כשרין ליכא לאוקומינהו אלא בסמוכים דמדאורייתא אלהים בעינן ואלהים סמוכין משמע תדע דהא מדאורייתא לא שנא דיני ממונות ולא שנא דיני קנסות מומחין בעי דהא סבירא לן עירוב פרשיות כתוב כאן וכי היכא דגבי דיני קנסות בעינן סמוכין על כרחין גבי הודאות והלואות נמי מדאורייתא בעינן סמוכין ומנא תימרא דגבי דיני קנסות סמוכין בעינן מדאמרינן בבבא קמא בפרק החובל (פ"ד) נזקי שור בשור אין גובין אותו בבבל ואמרי' נמי התם שלח ליה רב נחמן לרב חסדא חסדא קנסי קא מגבית בבבל בבל מאי טעמא לא לאו משום דליכא סמוכין וגרסי' נמי בגיטין (פ"ח:) רב יוסף הוה מעשי אגיטי אמר ליה אביי והאנן הדיוטות אנן אמר ליה שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות והא רב יוסף ואביי דהוו גמירי וסבירי וקרו נפשייהו הדיוטות מאי טעמא לאו משום דלא הוו סמיכי ברבי ותו בר מכל דין ומכל דין בהדיא גרסינן במכילתין בפרקא קמא (י"ג:) גבי סמיכה אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי ידא ממש סמכי ליה אמר סמכי ליה בשמא קרו ליה רבי ויהבי ליה רשותא למידן דיני קנסות וכיון דאיתברר דמדאורייתא לא דייני' הודאות והלואות אלא בשלשה סמוכין דינא הוא דהני בי תלתא דלא קבלונהו עלייהו בעלי דינין ולא נקטי רשותא מבי ריש גלותא ודייני דינא וטעו בשיקול הדעת דלא מיפטרי אלא היכא דהוו סמוכים דכיון דמדאורייתא אית להו רשותא למידן פטורין כדברירנא אבל היכא (דהוו) [דלא הוו] סמוכין דכיון דמדאורייתא (אית) [לית] להו רשותא למידן חייבין. ואי קשיא לך להא דאמרינן גבי טעה בדבר משנה וליכא לאשתלומי מבעל דין ולא נשא ונתן ביד דפטור משום דלא עבד מעשה בידים אמאי פטור ולהוי כמראה דינר לשולחני ונמצא רע דאע"ג דלא עבד שולחני ולא מידי אלא דקאמר ליה דטבא הוא וגרם ליה לקבוליה בדמי טבא מיחייב הכא נמי אע"ג דלא עבדי דיינא ולא מידי אלא דאמר ליה חייב אתה ליתן לו כיון שגרם ליה למיתב ליה לחבריה מידי דלית ליה גביה ליחייב. מסתברא דלא דמו שמעתתא אהדדי דאלו סתם מראה דינר לשולחני כי מקביל ליה בדמי טבא תו לא מצי הדר עליה דמריה קמא משום דאמר ליה אייתי ראיה דהאי דינרא הוא דיהבי לך ואשלם לך הילכך מכי אמר ליה שולחני דטבא הוא וקבלי' בדמי טבא גרם ליה לאפסודיה לממוניה לגמרי ודינא לחיוביה למאן דדיין דינא דגרמי אבל גבי טעה בדבר משנה דאיכא סהדי דהכי והכי הויאן טענתא דבעלי דינין והכי והכי דייני ליה וידיעא מילתא דטעו בדבר משנה כל כמה דלא נשא ונתן ביד אשתכח דלא עבד דיינא ולא מידי דאע"ג דיהיב ליה בעל דין לבעל דיניה אפומא דדיינא מידי דלית ליה גביה כיון דמצי הדר אשתכח דלא אפסדיה איהו ולא מידי כדמיברר מקושיא דרב המנונא:
ברם צריך את למידע דכל היכא דאמרי' טעה בשיקול הדעת אינו חוזר דוקא היכא דזכי ביה אידך בעל דין בממונא אבל כל כמה דלא זכה ביה הדר דינא ואפי' זכה בפלגא ופש פלגא גביה דאידך ההוא פלגא דזכה ביה זכה ודלא זכה לא זכה וילפינן לה להא מילתא ממעשה דההוא דהוה קרי ליה עכברא דשכיב אדינרי (לעיל סנהדרין כ"ט:) כי קא שכיב אמר פלניא ופלניא מסקי בי זוזי אתו תבעינהו ליורשין קמיה דר' ישמעאל בר' יוסי אמר לו כי אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו הני מילי בחייו אבל לאחר מותו לא זילי פרעו אזול פרעו פלגא ואידך פלגא אתו לקמיה דרבי חייא אמר להן כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו אמרו לו ניזיל ונהדר בן כלומר מאידך פלגא דפרעינן אמר להו כבר הורה זקן ומנא תימרא דהתם בטעה בשיקול הדעת הוא דדינוה דאי ס"ד בטעה בדבר משנה היכי קאמר להו כבר הורה זקן אפי' ההוא פלגא דפרעי להדר אלא לאו משום דדמי לטעה בשיקול הדעת ושמע מינה דטעה בשיקול הדעת ושלם בעל דין מקצת ונתברר שטעה מה ששלם שלם ומה שנשאר בידו נשאר והכי נמי מוכח בירושלמי ממעשה דאריסיה דבר זיזא וכן דעתנו נוטה:
215ימים לסיום הש״ס