סנהדרין לב ע"א

דף לב - א

מתניתין:

אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות שוים הם, בצורך של דרישה ובחקירה של העדים כדי לקבל עדותם. שנאמר [ויקרא כד כב] "משפט אחד יהיה לכם".

דין זה הוא דבר תורה. אבל אמרו חכמים [לעיל ג א, ובגמרא להלן] שאמרו חכמים שדיני ממונות אינם צריכים דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווים, וכפי שיתבאר בגמרא.

כמו כן, הלימוד מדברי הכתוב "משפט אחד יהיה לכם", להשוות דיני ממונות לדיני נפשות, הוא רק לגבי קבלת העדות, אך לא לגבי ניהולו של הדין עצמו. ^[1]

הטעמים לחילוק בניהול הדין בין דיני ממונות לדיני נפשות, יבוארו להלן. ^[2]

מה הם החילוקים שיש בין דיני ממונות לדיני נפשות?

ומונה המשנה עשרה חילוקים:

א. דיני ממונות בשלשה דיינים. ^[3]

ודיני נפשות - בעשרים ושלשה, הנקראים סנהדרי קטנה. ^[4]

ב. דיני ממונות - פותחין את הדיון [המשא ומתן] של הדיינים בדברי התובע או הנתבע, בין לזכות בין לחובה ^[5]. ואילו בדיני נפשות - פותחין את הדיון שבין הדיינים לזכות, ^[6] ואין פותחין לחובה. ^[7]

ג. דיני ממונות - מטין מכריעים את הדין על פי רוב של דיין אחד, בין לזכות בין לחובה. ^[8]

ודיני נפשות - מטין על פי רוב של דיין אחד רק לזכות, ועל פי שנים לחובה. ^[9]

ד. דיני ממונות - אם ידעו הדיינים לאחר גמר הדין כי טעות היתה בידם, מחזירין, חוזרים בהם מהכרעת הדין וסותרים אותו, בין לזכות בין לחובה. אבל דיני נפשות - מחזירין לזכות, ואין מחזירין לחובה.

ה. דיני ממונות - הכל מלמדין זכות וחובה. גם התלמידים היושבים לפני הדיינים, שאינם מכלל דייני בית הדין, יכולים לחוות את דעתם, בין לזכות ובין לחובה. ^[10]

אבל דיני נפשות - הכל, גם התלמידים היושבים לפני הדיינים, מלמדין זכות. ואין הכל מלמדין חובה, אלא רק דייני בית הדין.

ו. דיני ממונות - דיין המלמד תחילה חובה, יכול לחזור בו בזמן הדיון, ומלמד זכות. וכמו כן דיין המלמד זכות, יכול לחזור בו, ומלמד חובה.

אך בדיני נפשות - רק הדיין המלמד חובה יכול לחזור בו לאחר מכן, ומלמד זכות. אבל הדיין המלמד זכות - אין יכול לחזור בשעת הדיון וללמד חובה, כדי שישתדל להמשיך ולהתאמץ במציאת זכות, כי התורה אמרה "והצילו העדה", שיש לחזר על הצלת הנידון כדי שלא ייהרג. אבל בשלב האחרון, לפני הכרעת הדין, יכול הוא לחזור בו מצד הזכות, ולומר שלדעתו יש לחייבו.

ז. דיני ממונות דנין את המשא ומתן ביום, ואם רצו, גומרין אותם אפילו בלילה.

דיני נפשות - דנין ביום, ^[11] וגומרין ביום. ^[12]

ח. דיני ממונות - גומרין בו ביום, בין לזכות בין לחובה.

דיני נפשות - גומרין בו ביום לזכות, שאם זיכוהו ביום ראשון, פוסקים דינו לזכות מיד. וביום שלאחריו לחובה. אם לא יכלו לזכותו ביום הראשון, אלא הסכימו עליו לחובה, אין פוסקים את דינו להריגה בו ביום, אלא ילינו את דינו עד מחר בבוקר, שמא ימצאו לו במשך הלילה זכות.

לפיכך, אין דנין דיני נפשות לא בערב שבת ולא בערב יום טוב. כי שמא יסכימו בו ביום שהוא חייב, ויצטרכו להלין את דינו בליל שבת כדי למצוא לו זכות. ואם לא ימצאו לו זכות, לא תהא אפשרות להרגו למחרת בבוקר, כי אין מיתת בית דין דוחה שבת ויום טוב. ואי אפשר להשהות את מיתתו עד ליום ראשון מפני עינוי הדין. ^[13]

ט. דיני ממונות, וכן דיני הטמאות והטהרות [שהן שאלות של הוראה בטומאה וטהרה, ואינם דינים לגבי זכות או חובה] - מתחילין מן הגדול שבדיינים, ושומעים את דבריו. ^[14]

דיני נפשות - מתחילין מן הצד, מן הקטן שבדיינים, כדי לא ייסתמו דברי הקטנים מפני הגדולים, לפי שנאמר "לא תענה על ריב", וקרינן "לא תענה על רב", שאין לו לקטן לחלוק על דברי הרב, הגדול. ^[15]

י. הכל, אפילו פסולי יוחסין כגון ממזר, כשרין לדון דיני ממונות. ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות, אלא כהנים, לוים וישראלים מיוחסים, המשיאין את בנותיהם לכהונה.

גמרא:

שנינו בתחילת המשנה: אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה, שנאמר [ויקרא כד] "משפט אחד יהיה לכם".

ותמהה הגמרא: דיני ממונות, מי בעינן דרישה וחקירה?

ורמינהו סתירה לכך, ממה ששנינו בברייתא בתוספתא [מכות פרק א]:

שטר שזמנו [זמן כתיבת השטר] כתוב "באחד בניסן בשמיטה, ^[16] במקום פלוני". ובאו עדים ואמרו לעדי השטר: היאך אתם מעידין על שטר זה שנכתב ביום הזה במקום פלוני האמור בשטר, והלא ביום פלוני זה, עמנו הייתם, במקום פלוני אחר! - השטר כשר, ועדיו כשרין, ואינם מוזמים, כי חיישינן, יש לנו לחוש ולומר שאין זו עדות שקר, אלא שמא איחרוהו וכתבוהו, ולכן אין הזמתם הזמה. ^[17]

ומוכיחה הגמרא: ואי סלקא דעתך בעינן גם בדיני ממונות דרישה וחקירה, כדי שאם יוכחשו העדים תתבטל עדותם, היכי "חיישינן" שמא איחרוהו וכתבוהו? כיצד יכולים אנו מספק, שמא נכתב בו תאריך מאוחר, להכשיר את עדותם המוכחשת מעדים אחרים!?

אך דוחה הגמרא: וליטעמיך, עד שהקשית מברייתא זו, תיקשי לך מתניתין, ממשנה מפורשת, שהיא שגורה בפי הכל, ואינך צריך להקשות מברייתא שאינה ידועה לכל.

דתנן: שטרי חוב המוקדמין, שנכתב בהם מן הקודם לזמן ההלואה - פסולים, כי שמא יבואו לגבות בהם שלא כדין מלקוחות שקנו את הקרקע מהלווה עוד לפני ההלואה, ולא היתה הקרקע הזאת משועבדת לפרעון החוב. ^[18]

ושטרי חוב המאוחרים, כגון שבאו עדים אחרים, ומעידים שראו כי ההלואה הזאת נעשתה בתאריך מוקדם מהזמן הכתוב בשטר, והזמן שבשטר שחתמו עליו העדים הוא זמן מאוחר, כשרין. כי אין כל תקלה בדבר, ואדרבה, מעליותא היא ללקוחות, לפי שנמחל השיעבוד שעל הקרקע מזמן ההלואה ועד הזמן הכתוב בשטר.

ואי סלקא דעתך דיני ממונות בעינן דרישה וחקירה, תיקשי, שטרי חוב מאוחרין, אמאי כשרין, הרי כיון שיש שני עדים המעידים שלא נעשתה ההלואה בתאריך המופיע בשטר, כי הם ראו שההלואה נעשתה בתאריך מוקדם, יש לנו לחוש שמא העדים החתומים בשטר לא ראו כלל את ההלואה, שהרי הוכחשה עדותם לגבי ראייתם בתאריך המופיע בשטר. ^[19]

ודוחה הגמרא את הדחיה: הא, טענתך שאם כן יש להקשות מהמשנה ולא מהברייתא, לא קשיא. היות דעדיפא מינה קאמרינן, יש חידוש בדברי הברייתא הנותנים תוקף להלכה זו יותר מדברי המשנה, ולכן עדיף להקשות מדברי הברייתא. כי מתבאר בברייתא, דאפילו שטר מאוחר שנכתב בו תאריך של אחד בניסן בשמיטה, דלא שכיחי אינשי דמוזפי, שאין זה שכיח שילוו בני אדם כסף לחבריהם ערב סיום שנת השמיטה, כי הם חוששים שמא תשמט השמיטה בסופה את החוב, ונמצא דליכא למימר את התירוץ [כלפי מה שהעידו העדים האחרים כי עדי השטר היו עמהם במקום אחר מהמקום המופיע בשטר] שמא איחרוהו העדים החתומים בשטר וכתבוהו במועד מאוחר, של אחד בניסן בשנת השמיטה, היות דלא מרע לשטריה, אין העדים עושים כן, כדי לא להרע את השטר. לפי שאיחור כתיבת השטר לתאריך הזה מרע את השטר, כי אנשים מרננים עליו שהוא מזוייף, שהרי אין דרך בני אדם להלוות אז כסף - אפילו הכי, כיון דשביעית רק בסופה משמטת - מכשרינן לשטר, ואין אנו חוששים שמא לא ראו העדים החתומים בו את ההלואה.

מכל מקום, בין מהמשנה ובין מהברייתא, קשיא הסתירה ממשנתנו. שהרי אם כדברי משנתנו, שגם בדיני ממונות יש צורך שיעמדו העדים בדרישה וחקירה, כיצד מכשירים אנו שטרי חוב מאוחרים על אף שהתאריך שעליו הם חתומים הוא תאריך שיש עליו עדים אחרים המעידים שהוא אינו נכון!?

(סימן: חרפ"ש).

ונאמרו בתירוץ הסתירה ממשנתנו לדברי המשנה והברייתא בשטרי חוב המאוחרים, ארבעה תירוצים, על ידי ארבעה אמוראים, וסימן האות [הראשונה או השניה] של ארבעת שמותיהם הוא "חרפ"ש", וכפי שיבואר.

התירוץ הראשון הוא של רבי חנינא [ומצויין באות ח' מתוך חרפ"ש]:

אמר רבי חנינא: דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה, שנאמר "משפט אחד יהיה לכם". וממנו למדנו שיש להשוות את קבלת העדות בדיני ממונות לדיני נפשות. וזהו דין המשנה.

ומה טעם אמרו במשנה וברייתא של שטרות המאוחרים, שדיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה? משום תקנת חכמים, כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. שלא יחששו המלווים שמא לא יעמדו עדי ההלואה בדרישה ובחקירה, ויימנעו מלהלוות כסף לזקוקים להלואה. ^[20]

ותמהה הגמרא: אלא מעתה, שאמרת, תיקנו חכמים שאין לדרוש ולחקור את עדי הממונות, ניטלת היכולת מהדיינים בבית הדין לברר את האמת באמצעות דרישה וחקירה של העדים,

אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה כו'. ואקשינן וכי בעינן דרישה וחקירה בדיני ממונות והתניא שטר שזמנו באחד בניסן בשמיטה פי' וכתב בו פרוזבול ובאו עדים ואמרו והלא אלו העדים שבשטר זה היו עמנו באחד בניסן בשמיטה במקום פלוני השטר כשר והעדים כשרים חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו ואי ס"ד בעינן דרישה וחקירה היכי אמרינן שמא הנה בטלתה חקירות דאיזה יום איזו שעה ומתמהינן עלה ולטעמיך תקשי לך מתניתין דקתני שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרים כשרים ופרקי' הא לא קשיא. הא עדיפא מינה לאקשויי דאיכא למימר שטר זה לא יתכן להיות מאוחר דלא שבק איניש שני דהיתירא וכתב שנת שמיטה דמרע ליה לשטריה קמ"ל כיון דשביעית סופה משמטת מיקרי אמר אפשר דפרע לי בתחלה או באמצעיתה לפיכך כתב שנת שמיטה ושטר מאוחר הוא וכשר. מ"מ הקושיא עומדת ושני ר' חנינא לעולם אפילו דיני ממונות בדרישה וחקירה ומה טעם אמרו [דלא בעיני']

אחד דיני ממונות וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק הרביעי שבמסכתא שהוא בא לבאר החלוקין שיש בין דיני ממונות לדיני נפשות הן בענין הדיינין והן בחקירת העדים וכיצד בודקין וחוקרין אותם בדיני נפשות וגומרין את הדין על פי עדותם וזה החלק לא יושלם ביאורו בזה הפרק רק בהצטרף עמו פרק חמישי וקצת השישי אלא שהתחיל בזה הפרק להתחיל בבאור החלק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון בבאור הדברים שבין דיני נפשות לדיני ממונות ועל איזה צד מחמירין בדיני נפשות השני בתכונת הסנהדרין האיך היו יושבים הם ותלמידיהם וסופרים ועל איזה צד כותבין טענות בעלי הדין השלישי על איזה צד מאיימין את העדים בדיני נפשות דרך כלל קודם שיתחילו בבדיקות וחקירות זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים דרך גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם ואולם ענין הבדיקות והחקירות וגמר הדין יתבאר בפרק חמישי וקצת הששי כמו שהקדמנו:

והמשנה הראשונה מזה הפרק אמנם תיוחד בבאור החלק הראשון והוא שאמר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה פי' בגמ' שכך היה מן הדין מן התורה ממה שנאמר משפט אחד יהיה לכם וכתיב בדיני נפשות ודרשת וחקרת היטב אלא שמשום נעילת דלת התירו את הרצועה שלא להיותם בדרישה וחקירה שאם היה המלוה ידוע שעידיו צריכין דרישה וחקירה אף הוא אומר האיך אני מלוה מעותי וכשאתבענו ואביא עדי יחקרו אותם באיזה יום באיזה שעה ובשאר בדיקות וחקירות ואם לא נמצאו דבריהם מכוונים אפסיד ממוני ומתוך כך התקינו שלא להיותם בדרישה וחקירה ושמא תאמר ומה ענין שמן התורה היינו מקישים דיני ממונות לדיני נפשות בדרישה וחקירה ולא בשאר הדברים המנויים במשנתנו שאר הדברים עניני הצלה הם ואנו מהפכין בזכות הנדון כדי להצילו אבל בדיני ממונות כל שאתה מהפך בזכותו של אחד היא חובה אצל האחר וכן שיש הרבה מהן שיוצאות מן המקרא כגון דיני ממונות בשלשה משלשה מומחין הכתובים בפרשה ודיני נפשות בעשרים ושלשה מושפטו העדה כמו שביארנו בפרק ראשון וכן בקצת מהם כמו שיתבאר בגמ' בפרטים אלו שהוזכרו:

ומעתה נחל בביאור החלוקין שהזכרנו אמר שדיני ממונות בשלשה ושל נפשות בעשרים ושלשה דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה אבל דיני נפשות אין פותחין אלא בזכות כגון שיאמרו אם לא עשית דבר זה שהם מעידים בו עליך אל תתירא וכמו שנאמר בסוטה אם לא שכב איש אותך וכו' דיני ממונות מטין על פי עד אחד בין לזכות בין לחובה כגון שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי או ההפך דיני נפשות מטין על פי עד אחד לזכות אבל לא לחובה עד שירבו המחייבים על המוכים שנים כמו שביארנו בפרק ראשון ממה שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות דיני ממונות מחזירין את הדין אם טעו בין לזכות בין לחובה על הצדדים שיתבאר ענינם בפרק זה ודיני נפשות מחזירין לזכות ר"ל שאם חייבו את הפטור וגמרו דינו להריגה ואח"כ נתגלה להם טעם בהצלתו סותרין את דינו אבל אם טעו ופטרו את המחוייב אין סותרין את דינו אא"כ טעו בדבר שהצדוקים מודים בו שאם אמרו בבא על הערוה שלא כדרכה שפטור ודאי סותרין שהרי אף הצדוקים מודים בה ממה שנאמר משכבי אשה וכן במערה כדרכה ממה שנאמר את מקורה הערה הא אם אמרו על המערה שלא כדרכה פטור הואיל ואף הצדוקים אומרים כן ופטרוהו אין מחזירין אותו וכן כל כיוצא בזה דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה ואפילו אחד מן התלמידים היושבים שורות שורות לפני הדיינים דיני נפשות הכל מלמדין זכות ואין מלמדין חובה אלא הדיינין דיני ממונות הדיין המלמד חובה חוזר ומלמד זכות והדיין המלמד זכות חוזר ומלמד חובה דיני נפשות הדיין המלמד חובה יכול לחזור וללמד זכות אבל אותו שלימד זכות אין רשאי לחזור וללמד חובה שנאמר לא תענה על ריב לנטות ומ"מ רשאי לחזור ולהמנות עם המחייבים בשעת גמר דין שכבר חזר על צדדיו ולא מצא להעמיד דבריו אבל בשעת משא ומתן מתוך שאינו רשאי לחזור הוא משתדל להעמיד דבריו שמא ימצא ראיות נכונות דיני ממונות דנין ביום וגומרין אף בלילה דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום דיני ממונות דנין בו ביום בין לזכות בין לחובה אם רצו דיני נפשות דנין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה שמא יראה להם איזה צד זכות לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב שמא יתחייב לדברי כלם ונמצא הדין נגמר ולהרגו למחר אי אפשר שאין מיתת בית דין דוחה שבת ויום טוב ולהשהותו משנגמר דינו אי אפשר שאסור לענות את הדין אלא חובשין אותו עד אחד בשבת ומתחילין בדינו דיני ממונות וכן הטמאות והטהרות מתחילין מן הגדול שבדיינים והאחרים יודו או יחלקו והולכין אחר הרוב ואם אין רוצים לחלוק עם הגדול אנו אין לנו דיני נפשות מתחילין מן הצד ר"ל מן הקטנים שמא יחייבנו הגדול ולא ירצו לחלוק עליו הכל כשרים לדון דיני ממונות ואפילו הוא בא ממשפחת גר הואיל ואמו מישראל ואפילו ממזר ואפילו סומא באחת מעיניו ואף הגר שאין אמו מישראל דן את חבירו גר ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות אלא כהנים לויים וישראלים הראויים להשיא בנותיהם לכהונה ר"ל שאין בהם פסול יחס:

וזהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא אלא שיבא בגמ' תוספת ביאור בקצת דברים שבה וכן שבתלמוד המערב הוסיפו החלוקים אלו שבדיני ממונות דנין כמה ביום אחד ובדיני נפשות אין דנין בשתי מיתות אלא אחת ביום אחד ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' להשלמת ענינים אלו עם שאר דברים המתגלגלים בתוכה אלו הן:

מאחר שדיני ממונות אין צריכין דרישה וחקירה כל שבא לידינו עדות שיש לפקפק בה בהכחשה אין מדקדקין בו אא"כ היא הכחשה מבוררת כמו שביארנו הא כל שאינה הכחשה מבוררת שטר כשר ומגבין בו ואין אומרין יד בעל השטר על התחתונה אלא בלשון מסופק לא לעקירת השטר לגמרי מעתה שטר שכתוב בו באחד בניסן במקום פלוני ובאו עדים ואמרו שבאחד בניסן עמנו הייתם במקום פלוני שטר כשר ועדים כשרים ומגבין על פי השטר והעדים ודנין שמא אחרוהו וכתבוהו ר"ל שבאדר הסמוך לניסן כתבוהו ואחרו הזמן עד ניסן שהמאוחרים כשרים או שאומרין שלא אחרנוהו וכך היה כדבריכם שבמקום פלוני עמכם היינו אלא שבאותו היום כתבנו שטר זה שהוא בקנין שכבר קנינו ממנו במקום הנזכר בשטר ולא היינו זוכרים יום הקנין וכתבנו יום שאנו בו על הדרך שסדרנו כן בבתרא ואע"פ שלפי מה שסדרנו שם היה להם לכתוב המקום שבו כותבין ולא מקום העדות וכמו שאמרו אי יתביתו בשילי כתובו בשילי אע"ג דמימסרין להו מילי בשילי עצה טובה היא כדי שלא יבאו לידי הזמה לומר עמנו הייתם במקום פלוני אבל אם כתב מקום העדות לא הפסיד ומ"מ בשטר שאין בו קנין ושאמרו בבית דין בזמנו כתבנוהו הרי זו הכחשה גמורה וישנם בדין הזמה ליפסל אלא שלא נפסלו אלא מיום שנודע שחתמו ואם לא נודע היום שחתמו אין פוסלין אותן אלא משעה שהעידו בבית דין על כתב ידם ואמרו שבזמנו כתבוהו שאפשר שבו ביום כתבוהו וחתמוהו והם משקרים לומר שבזמנו כתבוהו ואפילו אמרו או כתבו בשטר שבזמנו כתבוהו דנין כן כמו שבארנו בפרק שלישי ומעתה כל שטר שאין בו זמן או מקום כשר אע"פ שאי אפשר לעדות לבא לידי הזמה שאין מדקדקין בדיני ממונות בדברים אלו הואיל ואינה בדרישה וחקירה וזו היא הסיבה שהשטרות המאוחרים כשרים אע"פ שפקעה הזמתם והמוקדמים מיהא פסולים מחשש פסידת לקוחות דביני ביני שלא כדין כמו שבארנו במקומו בבתרא:

זה שכתבנו בשטר זה שהוזמו עדיו שדנין אותו במאוחר אפילו היה שם קצת הוכח שאינו מאוחר דנין בו כן כגון שכתב בשטר באחד בניסן של שמטה ואלו היתה ההלואה מקודם היה לנו לדון שלא נמלך לאחרה לזמן זה שהיה חושש שיהו בני אדם מרננים אחריו לומר מזוייף הוא מצד שאין דרך להלוות בשמטה אעפ"כ דנין אותו במאוחר שהרי מ"מ יש לו שהות לגבות את חובו שהשביעית אינה משמטת אלא בסופה שנאמר מקץ שבע שנים וכו' אבל כל שהיא לזמן קודם סוף שנה שביעית נוגש וגובה וכן המלוה את חבירו בשביעית עצמה גובה כל השנה עד שתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית ואותו שעה נשמט החוב כמו שיתבאר במקומו:

פרק ד'

אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה אקרא קאי דכתיב בדיני נפשות ודרשת וחקרת וקמ"ל דדיני ממונות נמי בעו דרישה וחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם ודיני ממונות ודיני נפשות כתיבי לעיל מיניה ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת והדר כתיב משפט אחד וגו'. ומה בין דיני ממונות לדיני נפשות כו' בגמרא יליף להו. דיני ממונות מטין על פי אחד בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות כו' ובפרקא קמא נפקא לן במתני' מקראי דלא תהיה אחרי רבים לרעות וההוא קרא לא שייך לאוקומי בדיני ממונות חדא דדיני ממונות תלתא ותו לא בעינן ואם כן הטייה על פי שנים היכי משכחת לה ותו דבדיני ממונות היכי שייך לפלוגי בין הטייה לטובה להטייה לרעה הא ודאי רעתו של זה זו היא טובתו של זה וטובתו של זה זו היא רעתו של זה ותו הא ילפינן בגמרא לקמן (סנהדרין ל"ו:) מלא תטה משפט אביונך אבל אתה מטה משפטו של שור הנסקל וכ"ש דיני ממונות. דיני ממונות מחזירין את הדין בין לזכות בין לחובה בזמן שנתברר שטעו ודיני נפשות מחזירין לזכות אם טעו וחייבוהו שלא כדין מחזירין את הדין לזכותו ואין מחזירין לחובה ובגמרא יליף לה מקראי. דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה אפי' תלמיד היושב לפני רבו ולא נמנה עמהן מתחלה על כך ונפקא לן בפירקא קמא (ו':) מקרא ודיני נפשות הכל מלמדין זכות ואין הכל מלמדין חובה כלומר שאם בא ללמד חובה משתקין אותו ובגמרא יליף לה אבל אם קדם ואמר טעם נכון שומעין לו. דיני נפשות המלמד חובה ואחר כך נראה לו טעם לזכות חוזר ומלמד זכות אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה אית דאמרי טעמא משום דבעינן והצילו העדה ולא מסתבר דהא מהאי טעמא המלמד חובה נמי לא יחזור וילמד זכות דהא בעינן ושפטו העדה אלא מסתברא דמהאיך קרא נפקא לן דכתיב גבי מסית לא תחמול ולא תכסה הא באינך כולהו חמול וכסה ואפ"ה הני מילי להדורי ליה בתר זכותא אבל היכא דהדר ולא אשכח זכותא כי מטי גמר דין חוזר ומלמד חובה כדמוקמינן ליה בגמרא. דיני ממונות דנין ביום לשמוע טענותיהן ולישא וליתן בדבר וגומרין אף בלילה וכבר ברירנא בפ"ק (שם) גמר דין מאי הוי וכל היכא דתלינן לה למילתא בגמר דין לא הוי עד דאמרי איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב ודיני נפשות דנין ביום כו' ובגמרא יליף להו לתרווייהו. דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה כלומר אם הסכימו ביום ראשון בין לזכות בין לחובה או שנחלקו וצריכין לילך אחר הרוב אין אומרים נלין את דינו עד למחר אלא פוסקין את דינו מיד. דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות אם מצאו לו זכות בו ביום ואם לאו אין פוסקין את דינו ביום ראשון לחובה אלא מלינין את דינו אולי ימצאו לו זכות בלילה לא מצאו לו זכות גומרין את דינו ביום של אחריו לחובה ובגמרא יליף לה מקראי. לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב ובגמרא מפרש טעמא. דיני ממונות הטהורות והטמאות בזמן שהוצרך אדם לשאול עליהן מתחילין מן הגדול שבדיינין כלומר שואלין את פיו תחלה ודיני נפשות מתחילין מן הצד כלומר מן הקטן היושב בצד לפי שהגדולים יושבין באמצע והקטנים מן הצדדין ובגמרא מפרש טעמא. הכל כשרין לדון דיני ממונות ואפילו ממזר וכן גר שאמו מישראל וכל שכן חלל ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות אלא כהנים לוים וישראלים הראוין להשיא בנותיהן לכהונה:

ומקשינן בגמרא ודיני ממונות מי בעינן דרישה וחקירה ורמינהו שטר שכתוב זמנו באחד בניסן בשמיטה וקדם ותבעו קודם סוף שנה שביעית שנת השמיטה או שכתב עליו פרוזבול קודם לכן או שהתפיס את השטר לב"ד והרי עידיו מעידין שכתב ידן הוא זה ובאו עדים ואמרו האיך אתם מעידין על שטר זה והלא באותו יום עמנו הייתם במקום פלוני שאי אפשר להגיע משם לאותו מקום שנכתב בו השטר ביום אחד שטר כשר ועידיו כשרין חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו כלומר שלא נכתב ביום הכתוב בשטר אלא קודם לכן כגון שראו את המלוה באחד באדר במקום הכתוב בשטר ואחרו את זמנו וכתבו באחד בניסן שנמצאו עומדין באחד באדר וכותבין באחד בניסן כדאמרינן בפרק גט פשוט (בבא בתרא קע"א.) שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר והתם ודאי לא נכתב ביום שכתוב בו אלא מקודם לכן נכתב ואחרו זמנו לשבת או לעשרה בתשרי. ואית דמפרשי בה פי' אחרינא ולא מסתבר ומשום הכי לא כתבי' ליה. ואי קשיא לך אדאמרינן שמא איחרוהו לימא שמא הקדימוהו ופסול דקי"ל יד בעל השטר על התחתונה הא לא קשיא כי אמרינן יד בעל השטר על התחתונה היכא דמחזקינן ליה לשטרא דאיכתיב כראוי דאמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה אבל לאחזוקי לשטרא בפסלות לא מחזקינן חדא דעדים בחזקת כשרות קיימי ומספיקא לא פסלינן להו ותו דהא אמר ריש לקיש (לעיל סנהדרין כ"ט:) חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה בגדול. דייקי' מינה אי ס"ד דיני ממונות בעינן דרישה וחקירה וצריכין להעיד באיזה יום ובאיזו שעה ואי אתו סהדי והוזמו להו פסולין היכי אמרי' שמא אחרוהו וכתבוהו נהי נמי דאחרוהו וכתבוהו שטר פסול הוא. ומתמהינן אקושיין ולטעמיך דקשיא לך שטר מאוחר אדמקשית מברייתא תיקשי לך מתני' דתנן שטרי חוב המוקדמין שראו את ההלואה בתשרי והקדימו זמנה וכתבו בניסן שעבר פסולין דאתי למיטרף לקוחות דזבני נכסיה דלוה מניסן ועד תשרי שלא כדין הילכך אפי' מזמן שני נמי לא גבי מאי טעמא גזירה דילמא אתי למיגבא מזמן ראשון והכי מפרשא בפרק איזהו נשך והמאוחרין כשרין כדפרשי' ואי ס"ד כו'. ודחינן הא לא קשיא דעדיפא מינה קא מקשי' כלומר ברייתא עדיפא לן לאקשויי דאשמועינן בה רבותא דאפי' באחד בניסן בשמיטה דלא שכיחי אינשי דמוזפי שלא ישמיטו מעותי' וליכא למימר שמא איחרוהו וכתבוהו דלא עביד איניש דשביק זימנא דאוזיף ביה דהוי זימנא דרגילי אינשי לאוזיפי ולא מיתרע וכתיב בזימנא דלא רגיל אינשי לאוזיפי מאי טעמא דלא מרע ליה לשטריה דחייש דילמא מרנני אינשי אבתריה ואמרי דשטר מזויף הוא וכיון דנפיק עליה קלא דמזויף הוא אתו סהדי ופסלי ליה אפ"ה כיון דשביעית אין משמטת אלא בסופה דכתיב מקץ שבע שנים תלינן בהכי ומכשרינן דאמרינן זימנין דמיקרי איניש ומוזיף בשמיטה למתבעי' קודם סופה וכיון דעבידי אינשי דמוזפי אמרינן האי שטר מאוחר הוא והאי דלא חייש דילמא מרנני אינשי אבתריה משום דעבידי אינשי לאוזופי בשמיטה הוא ואמרינן מכל מקום קשיין אהדדי ופריק ר' חנינא דבר תורה כו' ומתני' דהכא דבר תורה ומתני' וברייתא דשטרי חוב המאוחרין בתקנתא דרבנן. רבא אמר לעולם כדר' יוסי בר' חנינא מיהו מתניאתא כולהו לאחר תקנה קיימי ולא קשיא מתני' דהכא בדיני קנסות דלא שייכא בהו נעילת דלת ולא תקנתא אחריתי ואינך בהודאות והלואות:

בפירש"י בד"ה ודיני כו' אבל לחובה כו' ובד"מ ליכא לאוקמא כדאמר לקמן לא תטה כו' עכ"ל ק"ק דבלאו הכי ליכא לאוקמא בד"מ דכיון דהכשירה תורה ג' בד"מ ע"כ דברוב א' המזכה או מחייב סגי דבד"מ ליכא לפלוגי בין זכות לחובה דזכות לזה הוא חוב לשני וכה"ג כתבו התוספות בפ"ק וק"ל:

בד"ה שזמנו כתוב כו' והוציאו ב"ח על חבירו ע"י משכון או כו' עכ"ל נראה דאיירי בשנטל משכון אחר ההלואה וכתיבת השטר דומיא דפרוזבול דאל"כ מאי רבותיה דשמיטה דמסיק לקמן ודו"ק:

בד"ה חיישינן כו' וההיא עצה טובה קמ"ל שלא יביאוהו לידי הזמה כו' עכ"ל לאו דוקא לידי הזמה דהא תלינן בשמא אחרוהו אלא לידי חשש הזמה קאמר ודו"ק:

בד"ה והמאוחרין שבאו עדים ואמרו אנו יודעים במלוה זו שקדמה כו' עכ"ל וה"ה דה"מ לפרש והמאוחרין כשרין כגון שע"י הזמה אינהו גופייהו אמרי שאחרוהו וכתבוהו כהך דלעיל חיישינן שמא אחרוהו כו' ואפשר דלישנא דמאוחרין כשרין הכי משמע דיודעין אנו שהלוואה ודאי אמת היא אלא שהיא מאוחרת דהיינו בכה"ג שבאו עדים אחרים ואומרים שמלוה זו קדמה כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה חיישינן שמא כו' וא"ת מאי איריא משום דאחרוהו כי לא אחרוהו נמי יש כו' עכ"ל דליכא למימר דקושטא הכי הוא דאחרוהו וכתבוהו דקאמר היינו שאחרו הכתיבה ולא הזמן דא"כ מאי רבותא דשמיטה דקאמר לקמן דלא מרע לשטריה דהא כיון דלא איחר הזמן רק הכתיבה לא מרע לשטריה כלל ודו"ק:

במתני' מה בין דיני ממונות לדיני נפשות ר"ל כיון דאמר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה מלשון זה משמע הא לשאר דברים אין דיניהם שוה לכך קאמר מה בין דיני ממונות ובו' ר"ל מה הן הדברים שאין דינן שוה:

בגמ' ואי ס"ד בעינן דרישה וחקירה מאוחרים אמאי כשרים ופירש"י והמאוחרים שבאו עדים ואמרו אנו יודעים במלוה זו שקדמה לזמן הכתוב כאן והשתא לפירש"י שייך שפיר קושיית המקשה אבל לפי המפרשים שטרי חובות המוקדמים וכו' דאיירי שהעדים עצמם אומרים שהוא מוקדם ועיין בתוס' ובאשר"י פרק איזהו נשך ובטור ה"מ סי' מ"נ א"כ מנ"ל להמקשה הא להקשות ואי ס"ד בעינן דרישה וחקירה מאוחרין אמאי כשרים דלמא איידי שהעדים בעצמם אומרים שהוא מאוחר ולא שיש עדים אחרים שאומרים אנו יודעים במלוה זו שקדמה וכו' דלפי זה לא שייך קושית המקשה ונראה דס"ל להגמ' דעכ"פ מתני' דקתני שטרי חובות המוקדמים פסולים והמאוחרים כשרים איירי בכל ענין בין שנודע ע"פ עדים החתומים עצמן בין שנודע ע"י עדים אחרים דא"כ דאיירי דוקא שנודע ע"פ עדים החתומים בעצמן פשיטא דמאוחרים כשרים ומה שהוכרח להמפרשים דאיירי בנודע ע"פ עדים החתומים בעצמם הוא מטעם שהגמ' פריך שם בפ' איזהו נשך אמאי פסולים נהי דלא גבו מזמן ראשון נגבו מזמן שני א"ר יוחנן גזירה שמא יגבו מזמן ראשון והוקשה להם להמפרשים דאי ס"ל להגמרא דאיירי דוקא שנודע ע"פ עדים אחרים ל"ל לטעמא דגזירה תיפוק ליה דמדינא פסולים הני שטרי דהא עדים החתומים עליו פסולים הם שהקדימו השטר במזיד לכך הוכרחו המפרשים לפרש דרבי יוחנן ס"ל דמתני' איירי נמי שנודע על פי עדים החתומים עליו בעצמם ואומרים שהיו אנוסים מחמת נפשות ואפ"ה פסולים לגבות בהן אפילו מזמן שני משום גזירה שמא יבא לגבות מזמן דאשון:

ברש"י ד"ה שנאמר משפט א' וכו' ובדיני נפשות כתיב ודרשת וחקרת כתב רש"י זה משום דלא שייך לומר עליו הקישא דמשפט א' אם לא שנכתב דרישה וחקירה בתורה גבי חד מינייהו:

ד"ה פותחין תחלה במשאו ומתנו של דין וכו' אין ר"ל במשא ומתן שנותנין הדיינים זה עם זה דהא מפרש בגמ' דאיירי לענין מה שאומרים הדיינים להעדים אחר הדרישה והחקירה ואביי ורבא מפרשי לה לענין מה שאומרים הדיינים להבעל דין א"כ צ"ל דכונת רש"י הוא במה שכתב כאן פותחין תחלה במשאו ומתנו של דין דר"ל דאחר חקירת העדים כשרוצה להתחיל לדבר מענין הדין מתחילין מתחלה בדברים שהן זכות לבעל הדין ומפרש בגמרא מה הן אותן הדברים שפותחין בהן איכא מ"ד שפותחין עם העדים ואיכא למ"ד שפותחין עם הבעל דבר ומה שלא פי' זה הגמרא לענין משא ומתן של הדיינים בעצמן נ"ל דהוכרחו משום דאי פותחין לזכות איירי במשא ומתן שמתחילין הדיינים לשאת וליתן זה עם זה דאין המתחיל רשאי לפתוח אלא בזכות א"כ תקשה לך למה מתחילין מן הצד ולא מן הגדול מחששא דשמא יחייבנו הגדול ולא יהיו רשאין לחלוק עליו הא אינו רשאי להתחיל לפתוח כ"א בזכות ולא בחובה ועוד דלא הל"ל מתחילין מן הצד דהא איכא למיחש דאותו יהיה דעתו לחובה דק הכי הל"ל אין מתחילין אלא מאותו שדעתו נוטה לזכות וק"ל:

ד"ה מטין ע"פ עד אחד לזכות וכו' אבל לחובה אין מטין וכו' כדאמרינן פרק קמא לא תהיה אחרי רבים לרעות פירוש ועל כרחך לא איירי אלא כאחד דהיינו דאין מטין על פי א' אבל בשנים מטין דאי אפילו בשנים אין מטין אם כן קרא דאחרי רבים להטות במאי מוקמת ליה דאי לטובה לא איצטריך דהא מקרא לא תהיה אחרי רבים לרעות שמעינן הא לטובה תהיה אחרי רבים אלא על כרחך קרא דאחרי רבים להטות אתי לרעה והלא כבר כתיב לא תהיה אחרי רבים לרעות הא כיצד אלא ודאי קרא דלא תהיה אחרי רבים לרעות ר"ל ע"פ אחד וקרא דאחרי רבים להטות אפילו לרעה היינו כשרבו שנים מחייבים על המזכים אם כן ש"מ דקרא דלא תהיה אחרי רבים לרעות היינו דאין מטין לרעה ע"פ אחד הא לטובה מטין ע"פ אחד אבל ע"פ שנים מטין אפילו לרעה כדילפינן מקרא דאחרי רבים להטות ועיין במתניתין דריש מכילתין:

בא"ד ובדיני ממונות ליכא לאוקמי כדאמר לקמן לא תטה משפט אביונך וכו' לקמן (סנהדרין דף ל"ו) והא דקאמר וכ"ש שאר דיני ממונות ר"ל דהא שור הנסקל צריך עשרים ושלשה כמו בדיני נפשות כמו דכתיב השור יסקל ונם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור ואפילו הכי מטין בשור הנסקל ע"פ אחד וכ"ש שאר דיני ממונות ואם תקשה לך כיון דכתיב לא תטה משפט אביונך דר"ל משפט אביונך לא תטה ע"פ אחד אבל אתה מטה משפט שור הנסקל אם כן ממקרא זה שמעינן דאין מטין בדיני נפשות ע"פ אחד אם כן קרא דלא תהיה אחרי רבים לרעות למה לי דאין לומר דה"א דאפילו ע"פ שנים אין מטין הא כתיב אחרי רבים להטות דשמעינן מיניה דמטין ע"פ שנים אפילו לרעה אין זה קושיא דאי לא הוי כתיב אלא קרא דאחרי רבים להטות וקרא דלא תטה משפט אביונך לא הוי מחלקינן בין אחד לשנים אלא ה"א דקרא דלא תטה משפט אביונך איירי בדעה וקרא דאחרי רבים להטות איירי לטובה או איפכא דלא הוי מחלקינן בין דעה לטובה אלא ה"א דקרא דלא תטה איירי בע"פ אחד וקרא דאחרי רבים להטות איירי בשנים אבל השתא דכתיב ג"כ קרא דלא תהיה אחרי רבים לרעות אתי שפיר כדלעיל וק"ל:

ד"ה מן הצד וכו' ולא ירצו לחלוק עליו וכו' עיין בדברי הר"ן באלפסי דף רפ"ג:

בתוס' ד"ה מה בין דיני ממונות וכו' דלא שייך בדיני ממונות ר"ל דבדיני ממונות מה שמזכין לזה הוא חובה לזה שכנגדו הלכך לא שייך לחלק בין זכות וחובה:

ד"ה חיישי' וכו' וא"ת מאי אריא משום דאיחרוהו וכו' ושמא לא באחד בניסן נכתב אלא אחרי כן במקום הכתוב בו. פירוש שבתוך השטר כתוב שנכתב בהיני וזמנו אחד בניסן ובאו עדים ואמרו הלא באחד בניסן עמנו הייתם בשילי השטר כשר משום שאנו אומרים שהעדים ראו הקנין באחד בניסן בשילי כמו שאומרים המזימים ואח"כ הלכו להיני וכתבו שם השטר רק שכתבו זמן השטר באחד בניסן שהוא יום הקנין ואינו מאוחר והכל אמת שהזמן אמת שנעשה באחד בניסן והמקום אמת שנכתב בהיני שכתוב בשטר ויש מקשין ומנא להו להתוס' להקשות דלמא אין הכי נמי דהכי הוי פירוש הברייתא דקתני חיישי' שמא איחרוהו וכתבוהו אבל אין זה קושיא דאם כן מאי מסיק המקשה וקאמר הא לא קשיא דעדיפא מיניה קאמרי וכו' דלא מרע לשטרא וכו' ואי ס"ד דס"ל לגמרא דהא דקתני חיישי' שמא איחרוהו וכתבוהו הוי פירושו שכתבוהו אחר כך במקום הנכתב בשטר וכתבו זמן הקנין שהיה באמת באחד בניסן במקום שאומרים המזימים לא שייך לומר מרעי לשטריה וק"ל וכי תימא מנא ליה לגמרא גופיה דלא הוי פירוש דברייתא כן יש לומר משום דקתני בברייתא באחד בניסן בשמיטה לרבותא אי הוה פירושו הכי לא הוי שמיטה שום רבותא. ועדיין יש לדקדק מאי רבותא היא מאי אמרת ודאי שטר זייפנא הוא דאי שטר כשר הוא ואיחרוהו וכתבוהו לא הוי מרעי לשטרא לכתוב בו זמן של שמיטה הא השתא נמי איכא למימר אם איתא דהוה שטר זייפנא לא היו כותבין בו זמן זה של שמיטה שירננו הכל עליהם יש לומר דאין הכוונה דהערים לא כותבין כן דיש לומר דקרה כן שכתבו הכי אלא דהכי קאמר דהוה אמינא דנימא אם איתא דשטר כשר הוא היה לו להמלוה להקפיד על כך ולא היה לו ליקח מהעדים שטר כזה שהכל ירננו אחריו אבל אם שטר זייפנא הוא מה היה לו להקפיד שלא לקחהו הא הכל יתור הוא:

בא"ד וי"ל דהכא בשטר הלואה איירי וכו' דהתוס' סבירא ליה דאין טורפין מזמן הקנין בשטר הלואה הלכך אין לכתוב יומא דאקנו ביה אלא בשטר מכר שיש לו קול מזמן הקנין ואילך אבל בשטר הלואה לא והיא סברת הרשב"ם פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קע"ב) אבל הרא"ש ס"ל שם דאפילו בשטר הלואה כותבין יום הקנין דיש לו קול וע"ש ולסברת הרא"ש צריך לתרץ קושיות התוס' דהכא דהברייתא איירי בשטר שאין בו קנין ולכך ליכא למימר שכתבו יום הקנין ולא יום הכתיבה וק"ל:

רש"י בד"ה הכל כשרין אפי' ממזר הס"ד:

תוס' בד"ה חיישינן כו' אלא אחרי כן במקום הכתוב בו כו'. נ"ב פי' והקנין נעשה במקום המזימים וחזרו אח"כ למקום הכתוב בשטר ושם כתבוהו וק"ל:

במשנה מה בין ד"מ לד"נ כו'. ק"ל מדוע לא חשיב הא דעדות מיוחדת כשרה בד"מ ולא בד"נ כדאיתא במכות (ו ב):

שם ד"נ כו' ואין מחזירין לחובה. נ"ל דאם בתחלה חייבוהו ואח"כ החזירוהו לזכות מחזירין לחובה ואין אני קורא בזה צדיק אל תהרוג כיון דבפעם הראשון יצא חייב. וראיה מלקמן (עח) בפלוגתת ר"נ ורבנן דאמרי שם לר"נ דאמדוהו לחיים ומת ל"צ קרא שהרי יצא מב"ד זכאי ופירש"י ונ"ל מצדיק א"ת. ואפ"ה מצריך קרא להיכא דאמדוהו למיתה והקל ואמדוהו לחיים ומת. וגם זה מטעם שרגלים לדבר ועי' פירש"י שם ד"ה אין אומד אחר אומד:

רש"י ד"ה שזמנו כתוב. ע"י משכון כו'. עי' מהרש"א וכן במש"כ בתד"ה חיישינן. ולכאורה יקשה למה שפי' או שהגיע זמנו קודם ר"ה מאי רבותא דשמיטה. וי"ל דקודם השמיטה היה יכול לכתוב פרוזבול או למכור שטרותיו לב"ד משא"כ עתה דס"ד דכה"ש משמטת ל"ל תקנה כלל:

מתני' אחד דיני ממונות. עיין זבחים דף צב ע"ב תוס' ד"ה אי:

במתניתן הטומאות והטהרות: צ"ב למה חשיב טומאות וטהרות דוקא בבבא זו גבי ד"מ ולא בבבות הקודמות:

ברש"י ד"ה ודיני נפשות מטין. וכש"כ שאר דיני ממונות: הר"ן הקשה דאיך אפשר לאוקמא כלל בד"מ דהא לא משכחת לעולם הטיה לשנים דאי דג' מסכימין לדעת א' או דמטין עפ"י אחד כיון דג' דיינים מן התורה הוא. ולפענ"ד לא זכיתי להבין קושיתו דא"כ גם לגבי דנ"פ לא משכחת כלל שיהיה הטיה ע"פ שנים דהא כ"ג בעינן. אכן באמת כבר הקשה כן בגמרא לעיל (דף י"ז ע"א) ותירץ ר' אבהו אי אתה מוצא אלא במוסיפין ודברי הכל כו' עיין שם וזה שייך ג"כ לענין ד"מ דהא גם גבי מוסיפין כדאמרינן לעיל (דף כ"ט ע"א) ולכן שפיר הוצרך רש"י לטעמא דשפיר הוי מצינן לאוקמא לא תהיה אחרי רבים גם לענין ד"מ. והמהרש"א הקשה על תירוץ רש"י תיפוק ליה דבד"מ לא משכחת זכות וחובה כלל דזכות לזה הוא חוב לזה. וכמ"ש התוס' לעיל בפ"ק ובזה י"ל כיון דודאי דלענין שוה"נ שפיר מצרכינן קרא דלא תטה דשם הוא רק חוב ולא זכות ולכן כיון דבלא"ה מצרכינן קרא דלא תטה כתב רש"י אשאר דיני ממונות הטעם היותר פשוט דאטעם דמה שהוא חוב לזה הוא זכות לזה אכתי הייתי יכול להשיב ע"פ מש"כ הר"ן בסוגין ובשלמא נמי בד"מ דהכל מלמדין זכות כו' ואעפ"י שזכותו של נתבע יותר חשוב שהוא המחזיק והמוציא מחבירו עליו הראיה מ"מ לא עדיף כולי האי שלא יוכלו ללמוד זכות וחובה לאיזו שירצה עכ"ל. הרי שיש סברא לחלק גם בד"מ לענין זכות וחובה וא"כ שפיר הייתי יכול לאוקמא קרא דלרעות אד"מ שלא לחייב הנתבע ע"פ הטיית א' וקרא דאחרי רבים להטות לבטל תביעת התובע ולפטור הנתבע ע"פ א' ולכן כתב רש"י הטעם היותר מבואר דכ"ש הוא משוה"נ:

ד"ה חיישינן שמא אחרוהו. וההיא עצה טובה קמ"ל: עיין במהרש"א שפי' לידי חשש הזמה דהא הזמה ליכא שמא אחרוהו וכתבוהו. ולענד"נ לפרש דודאי הזמה ממש משכחת ע"פ מש"כ הרמב"ם (פ"ט מה' עדות) שהיכי שאמרו העדים בפי' לא אחרנו וכתבוהו והוזמו דין עדים זוממין יש להם א"כ שפיר שייך חשש שמא ישאלום אם אחרוהו וכתבוהו במקום א' או אחר זמן הכתוב בשטר והם לא ירעו לדבורם קמא ויאמרו לא ואח"כ יזומו. וא"ל א"כ מאי פריך בש"ס ואי ס"ד בעינן דו"ח כו' דהא איכא נפ"מ היכא דאמרו עדים שלא אחרוהו דמ"מ אי חיישינן להכחשה דבדיקה גם בלא טענו העדים שלא אחרוהו לא הוי לן ליחוש לזה ואדרבה מזה ראיה לדעת הרמב"ם מדפריך בגמרא ואי ס"ד כו' היכי חיישינן ולא פריך בקיצור למאי נפ"מ כלל בדו"ח דגם אי הוכחשו או הוזמו יש לנו לומר שמא אחרוהו אלא ע"כ היכי דאמרי העדים בפי' לא חיישינן שמא אחרוהו ולכן שפיר נפקא מינה היכי דהעידו על פה ולא ע"י שטר או שאמרו בפי' שלא אחרו לכתוב השטר:

בא"ד. שלא יביאוהו לידי הזמה: לפי מה שפי' התוס' בגיטין (דף פ') שם דמהיני לשילי יכולים לבוא ביום א' לא שייך בזה חשש הזמה וצ"ל דעצה טובה הוא שלא ישקרו:

ד"ה דלא שכיחי אינשי. דלא מרעי לשטרייהו שהכל מרננין אחריו: לכאורה צ"ב דלמה לא ניחוש דלמא המלוה היתה באמת בשנת השמטה וא"כ למה לא נאמר שמא אחרוהו דמה היה להם לעשות דגם אי יכתבו יום ההלואה באמת ג"כ הוא בשנת השמטה וג"כ איכא רנון ואי יכתבו יום שקודם שנת השמטה מתיראים שמא ישמע בב"ד דשטר מוקדם הוא ויפסידו אותו ממנו ולכן נראה דהפי' הוא דלא מרעי לשטרייהו לכתוב מאוחר כיון דבלא"ה איכא רינון על שטר זה משום הלואה דשמטה לכן אין מוסיפין עוד ריעותא שלא לכתוב יום הלואה באמת:

בתוספת ד"ה אחד דיני ממונות. אע"ג דשוין בחקירה: ועיין לעיל (דף ב' ע"ב) דהניחו התוס' (שם בד"ה דברי הכל) קושיא זו בצ"ע. ונלענ"ד לתרץ דלכאורה קשה דלפי מה שהוכיחו שם דלר"א ור"י אתי משפט א' יהיה לכם גם להשוות דיני ממונות להדדי א"כ ל"ל למילף הכא במתניתן דיני ממונות מדיני נפשות תיפוק ליה דבד"מ גופא כתיב דרישה וחקירה גבי עדים זוממין דממון כמש"כ התוס' לעיל (דף ג' סע"א) בד"ה שנאמר וכיון דידעינן כן בחד דין ממון ילפינן כולהו ממשפט א' יהיה לכם. ועוד קשה אי משפט א' קאי ג"כ להשוות הדינים גופא להדדי ל"ל לקמן (דף מ' ע"ב) למילף נחנקין בק"ו וכן נשרפים תיפוק ליה ממשפט א' דהוקשו כל דיני נפשות להדדי. ונלענ"ד דודאי דמשפט א' אתי ג"כ להשוות דינים גופייהו והיינו אי מצינו דין א' גבי א' מדיני ממונות ודין זה נוהג בכל דיני נפשות בזה אמרינן שפיר משפט א' יהיה לכם דכמו דלא חלקת בדין זה בין א' מדיני נפשות לאחרינא אלא נוהג בכולהו כמו כן לא תחלוק בין א' מדיני ממונות לאחרינא ונוהג ג"כ בכולהו וזהו הדמיון שכתבו התוס' לעיל לר' אבהו ור"י לענין דבעינן ג' מומחין דכמו דלא חלקת בדיני נפשות דבכולהו בעינן לפחות כ"ג מומחין כמו כן לא תחלוק בד"מ וכמו דגלה התורה דבעינן ג' מומחין גבי גזילות וחבלות כמו כן בעינן בכולהו וזהו הדמיון ג"כ לענין דרישה וחקירה כמו דבעינן דו"ח בכל דנ"פ ולא תחלוק בין אותן דכתיב בהו לאותן דלא כתיב בהו כמו כן לא תחלוק בד"מ וא"כ לא אתיא משפט א' אלא להורות דכמו דכל דנ"פ יש להם דין א' כן כל ד"מ אבל לא שילפינן דנ"פ או ד"מ מהדדי וגם לא שילפינן אחד מאידך לענין דבר שלא הוזכר אצלו כלל ובזה מתורצים קושיות הנ"ל גם מה שהקשו התוס' עוד לעיל בד"ה דברי הכל דלר"א ור"י גז"ש דהיטב ל"ל. עיין שם:

בא"ד. לענין מילי דתלו בזכות וחובה: עיין בר"ן שהקשה על זה דאכתי נילף הא דמתחילין מן הצד לענין ד"מ. ולפענ"ד לק"מ דזה תלוי ג"כ בזכות וחובה לפי מה שכתב רש"י לקמן (דף ל"ו ע"א) בד"ה לא תענה הלכך לא מתחילינן מיניה דלמא חזי ליה חובה ולא פלגינן עליה עכ"ל. הרי דלא חיישינן רק דלמא יסכימו עמו לחובה ולא משום שמא יסכימו עמו ולא ידונו לפי דעתם ואנן דעתם בעינן וכיון דאין הטעם רק שמא יסכימו לחובה א"כ הטעם דחיישינן לזה הוא משום והצילו העדה וזה לא שייך בד"מ:

ד"ה חיישינן. וא"ת מאי איריא משום דאחרוהו: ופי' מהרש"א דקושיתם היא דע"כ הברייתא דקאמר שמא אחרוהו לא כוונה לזה דא"כ מאי רבותא משמיטה ע"ש. אך דלפ"ז אכתי יקשה דלמא לכך לא קאמר הברייתא הכי לאשמעינן דאפילו בשמיטה חיישינן שמא אחרוהו ואי הוי נקיט בכה"ג שהקשו התוס' לא הוי שביעית רבותא כלל אכן י"ל דזה באמת קושית התוס' כיון דג"כ ס"ל דהוי בכה"ג והשטר כשר א"כ מאי רבותא דשביעית דגם אי לא הוי חיישינן לשמא אחרוהו מ"מ הוי כשר דשמא נעשה בכה"ג שהקשו התוס'. ומה שהקשו התוס' על רש"י כתבתי יישוב לשיטתו בחידושי לר"ה דף ב'. עיין שם: