סנהדרין ל ע"א

דף ל - א

ההיא שטר אודייתא, דהוה כתב ביה בנוסח של דיינים "דוכרן פיתגמי", זכרון דברים  [ואילו עדים כותבים "זכרון עדות"], וכל לישני דבי דינא, כל נוסחתו היה בלשון דיינים, וחתומים עליו רק שנים.

שלשה שישבו לקיים את השטר, ולפני חתימת השטר מת אחד מהם, אמרה הגמרא במסכת כתובות, שכותבין: "במותב תלתא הוינא [במושב שלשה היינו] וחד ליתוהי [והאחד איננו]". ואם יכתבו לא כן, יאמר הרואה, שקיימוהו בשנים.

ובשטר אודייתא שאנו דנין בו, לא היה כתוב כן.

ולא הוה כתב בה: "במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי".

האם השטר כשר או לא?

סבר חשב רבינא למימר: היינו דריש לקיש, דינו דומה לדין של ריש לקיש, ומסתמא נעשה כדת וכהלכה, וודאי שהיו שלשה.

אמר ליה רב נתן בר אמי לרבינא: הכי אמרינן משמיה דרבא: כל כי האי גוונא כל שהוא בצורה זו, חיישינן, שאכן היו בית דין, ולבית דין טועין בהלכה זו, וסוברים ששנים כשרים לדון. ונפסקה ההלכה כרבי אבהו. [לעיל ג ב] הסובר: שנים שדנו דיני ממונות, לדברי הכל אין דיניהם דין ^[1].

והשטר פסול.

אמר רב נחמן בר יצחק: אי כתב בה בהאודייתא: "בי דינא", כגון: בא פלוני אלינו "הבית דין", או: אנו "בית דין" ישבנו - תו לא צריך, אין צריכים יותר, כלומר, השטר כשר, מפני שהכל יודעים שאין שנים נקראים "בית דין", ומסתמא שכח אחד לחתום.

ומקשינן: ומה בכך שהם קראו לעצמם בית דין -

ודילמא, בית דין חצוף הוא?

דאמר שמואל: שנים שדנו דיני ממונות דיניהם דין, אלא שנקראו "בית דין חצוף" העוברים על תקנת חכמים שתיקנו - לדעת שמואל - שדיני ממונות לא ידונו בפחות משלשה.

ויש לחשוש שהם פוסקים כשמואל ^[2], לכן עשו כן, אבל לדידן אין ההלכה כשמואל, ואין דיניהם דין, ולמה נכשיר את השטר.

ומתרצינן: אכן באופן זה לא נכשיר השטר, אלא שרב נחמן בר יצחק איירי - דכתב ביה בלשון השטר: "ישבנו בי דינא דרבנא אשי", ובית דינו של רב אשי, או בית דין חשוב כמוהו בוודאי יודעים, שאין לקרוא "בית דין" בישבו שני דיינים.

[נקטו "רב אשי" כמשל, לפי שבית דינו היה ראש בימיו ובימי רבינא, ושניהם סידרו את התלמוד הבבלי, ובימיו נאמרה שמועה זו, והוקבעה בגמרא].

ומקשינן: ומה בכך שנכתב בשטר: "בי דינא דרבנא אשי" -

ודילמא, רבנן דבי רב אשי כשמואל סבירא להו, ולכן חתמו שנים, ולדידן, אין הלכה כשמואל, ואין דיניהם דין.

ומסקינן: דכתיב בו: "ישבנו בי דינא דרבנא אשי ואמר לן רבנא אשי לכתוב שטר", ורב אשי [או דיין מובהק כמוהו] בודאי אינו טועה בכך, לדון בשנים ^[3].

הגמרא מביאה ברייתא, במי שמודה בפני עד אחד, מתי העד נאמן ומתי אינו נאמן.

תנו רבנן: אמר להן אחד להיורשין: אני ראיתי את אביכם, שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל [מיני ארונות], והאב אמר: "המעות של פלוני הן", או: "של מעשר שני הן". -

אם הטמין בבית, לא אמר העד כלום, ואינו נאמן, ואם הטמין בשדה, דבריו קיימין ונאמן.

והטעם, דמה לו לשקר, אם העד היה רוצה היה יכול לקחתם וליתנם להפלוני ההוא, ואילו בבית, שאינו יכול לקחתם, אינו נאמן ^[4].

כללו של דבר ^[5]: כל שבידו של העד ליטלן - דבריו קיימין, אין בידו ליטלן - לא אמר כלום ^[6].

הרי שהבנים ראו את אביהם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל, ואמר האב: "של פלוני הן", "של מעשר שני הן" - אם יש במשמעות דבריו כמוסר דברים לבניו באמת, ואומר זאת בלשון צוואה - דבריו קיימין. ואילו, אם יש במשמעות דבריו כמערים שהוא מתיירא מהם שלא יקחו המעות בעודו חי, או שלא יחזיקוהו כעשיר להוציא ממונו בהרווחה יתירה - לא אמר כלום.

הרי שהיה הבן מצטער על מעות שהניח לו אביו ולא אמר לו היכן המעות, ובא בעל החלום שר המראה חלומות בלילה, ואמר לו: "סכום כך וכך הן, במקום פלוני הן, אבל של מעשר שני הן" ^[7] ולכאורה יש להאמינו שהמעות הן של מעשר שני, היות וגם אמר לו סכום ומקום, זה היה מעשה קרה מקרה זה, ואמרו חכמים: אינו צריך להעלות את המעות לירושלים, והן שלו, כי "דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין" ^[8].

שנינו במשנתינו: שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב - זכאי. שנים אומרים חייב הואחד אומר זכאי - חייב.

הגמרא דנה באופן שנחלקו הדיינים ^[9], ונטו אחרי הרבים לזכות, [והוא הדין לחובה אלא שדברי הגמרא בזכות -] איך כותבים את פסק הדין.

מיכתב היכי כתבי?

רבי יוחנן אמר: כותבין בלשון סתמי: "פלוני זכאי".

ריש לקיש אמר: כותבין במפורש: "פלוני ופלוני הדיינין - מזכין, ופלוני הדיין מחייב.

רבי אלעזר אומר: כותבין: "מדבריהן ^[10] נזדכה פלוני", ויש במשמעות לשון זה, שאכן נחלקו הדיינין, והדין נפסק לפי רוב המזכין.

ועתה מבארת הגמרא את מחלוקת האמוראים.

מאי בינייהו? מה הנפקא מינה באיזה לשון כותבין.

ההלכה היא, דיין שטעה [באופנים מסוימים] ונתבררה טעותו, חייב לשלם מביתו, היינו מממונו. ולכן -

איכא בינייהו, אם יתברר ששני הדיינים טעו בזכותם את אחד מבעלי הדין, וחייבין לשלם לבעל דין השני את הפסדו, לשלומי איהו מנתא בהדייהו, האם יצטרך הדיין השלישי

- שלא טעה - לשלם את חלקו עמהם -

דלמאן דאמר והוא רבי יוחנן: כותבין: "זכאי" - משלם השלישי, היות והשלישי הצטרף עמהם, ובלעדו לא יכלו לקיים פסק דין, לכן כולם שוים, ואף השלישי משלם כמוהם. ולכן כותבין בלשון סתמי: "זכאי" שיש בה משמעות שהדין נפסק על ידי שלשתם.

ואילו למאן דאמר ריש לקיש: כותבין: "פלוני ופלוני מזכין ופלוני ופלוני מחייבין"

- אין השלישי מצטרף עמהם לפסק הדין, ולכן השלישי לא משלם את חלקו עמהם.

ותמהינן:

ולמאן דאמר: "זכאי", האם משלם?! מה אשמתו, לימא להו הלא יכול לטעון כנגדם: אי לדידי צייתיתון לו הייתם מקבלין דעתי, אתון נמי לא שלמיתון אתם גם לא הייתם משלמין, ואיך אני נגרר עמכם על טעותכם שטעיתם באי שמיעתכם לקולי?!

אלא, בלי ספק, הדיין שלא טעה - אינו צריך לשלם מביתו את חלקו. ובמה נחלקו האמוראים?

איכא בינייהו, אם צריכים לשלומי אינהו הם שניהם להשלים ממונם, את אמנתא דידיה את חלקו של השלישי, את מה שאינו משלם -

למאן דאמר: כותבין: "זכאי", משלמי, כי פסק הדין יצא מבין שלשתם, ולכן, הם משלמים את מה שהשלישי אינו משלם.

ואילו למאן דאמר: כותבין: "פלוני ופלוני מזכין ופלוני ופלוני מחייבין" - לא משלמי. ובדוקא כותבין כן שנחלקו הדיינים, כדי להודיע שפסק הדין נגמר בשנים, ואינם מקבלים על עצמם את כל האחריות מתוצאות פסק הדין.

ותמהינן: והאם למאן דאמר: "זכאי" - משלמי שניהם חלקו של השלישי? ! ולימרו ליה הם יכולים לטעון: אי לאו את בהדן לו לא היית מצטרף עמנו, והיינו רק שנים, לא הוה סליק דיני מידי, לא היה עולה פסק דין, כי לא היינו יושבים בדין כלל, ואתה בישיבתך עמנו, יש לך חלק מהאחריות.

ומסקינן: אלא, כשם שהוא אינו משלם את חלקו, כך הם אינם משלימים את חלקו ^[11]. והאמוראים לא חולקים "לדינא", אלא חולקים "בסברא".

איכא בינייהו, משום שאם יוודע לבעלי הדין מי פסק לטובתם ומי לרעתם, נתקלים באיסור של: "לא תלך רכיל בעמך".

לכן, רבי יוחנן אמר: אין מפרשים את המחייבין והמזכין אלא כותבין בלשון סתמי: "זכאי", משום: "לא תלך רכיל".

ריש לקיש אמר: כותבין: "פלוני ופלוני מזכין, ופלוני ופלוני מחייבין, משום דאם יכתבו: "זכאי" - מיחזי כשיקרא, נראים הדברים כשקר.

ואילו רב אלעזר, אית ליה חששא דמר של רבי יוחנן, וסובר שיש כאן משום: "לא תלך רכיל". ואית ליה חששא דמר של ריש לקיש, וסובר שיש כאן משום: "מיחזי כשיקרי". הלכך, כתבי הכי: "מדבריהם נזדכה פלוני", ואין מגלים מי המחייב והמזכה, וכן אין כותבים דברים הנראים כשקר, כי הרי מוכח מהלשון שלא כולם הסכימו לפסק הדין.

שנינו במשנתינו: גמרו את הדבר היו מכניסין אותן, הגדול שבדיינין אומר: איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב.

הגמרא מבארת את מי מכניסין, האם את בעלי הדין או את העדים.

למאן למי הכניסו? אילימא אם נאמר לבעלי דינין, קשה, הלא התם קיימי, הם עדיין עומדים שם בחדר בית דין, והלא לא הוציאום משם, ולא אמרה המשנה שהוציאום לאחר שהבית דין שמעו את טענותיהם.

אלא, הכניסו לעדים, היות וחקרו אותם זה שלא בפני זה, וכשהאחד מעיד שאר העדים נמצאים בחוץ, לכן לקראת גמר הדין, חזרו והכניסו אותם כדי שיעידו זה בפני זה.

כמאן כדעת מי עשו כן, כדעת חכמים הסוברים שהעדים צריכים להעיד ביחד, ודלא כרבי נתן הסובר שעדים יכולים להעיד זה שלא בפני זה.

דתניא: הגמרא מביאה ברייתא ובסיפא נחלקו בהלכה זו חכמים ורבי נתן. [ברישא של הברייתא נחלקו בהלכה אחרת, והובאה דרך אגב].

לעולם אין עדותן מצטרפת להיותן כת אחת עד שיראו שניהן כאחד. רבי יהושע בן קרחה אומר: אפילו בזה אחר זה [ויבואר בהמשך הסוגיא].

ואין עדותן מתקיימת בבית דין להיותם עדות שהבית דין פוסקים על פיהם, עד שיעידו שניהן כאחד, כן סוברים חכמים. רבי נתן אומר: אינם צריכין להעיד כאחד, אלא אף שומעין דבריו של זה היום, וכשיבא חבירו למחר שומעין את דבריו.

ומשמעות משנתינו כדברי חכמים, ולכן מחזירין אותם כדי שיעידו כאחד, וקשה, האם המשנה היא דלא כרבי נתן?

ומתרצינן: לא מוכרחים לומר שהמשנה מדברת בעדים ודלא כרבי נתן, אלא לעולם מכניסין לבעלי דינין, ואותם הוציאו בשעת משא ומתן של הדיינים, ומשנתינו רבי נחמיה היא.

דתניא: רבי נחמיה אומר: כך היה מנהגן של נקיי הדעת שבירושלים. מכניסין לבעלי דינין ושומעין את דבריהן. ומכניסין את העדים ושומעין את דבריהם. ואחרי קבלת העדות מוציאין אותן לחוץ, כדי שבשעת משא ומתן לא ישמעו צדדי החיוב והזכות וילמדו לשקר, ונושאין ונותנין בדבר. גמרו את הדבר מכניסין אותן כו'.

וכן הוא גם הביאור במשנתינו. [אף שלא אמרה שצריכין להוציאם. והוא כעין תירוץ "חסורי מחסרא"].

ומקשינן: והתניא בברייתא אחרת: גמרו את הדבר מכניסין את "העדים". ולא כמו התירוץ שהכניסו לבעלי דינין?

ומתרצינן: הברייתא ההיא, אכן, דלא כרבי נתן וסוברת שהעדים צריכים לחזור ולהעיד כאחד, אחרי שחקרו אותם זה שלא בפני זה.

גופא אגב שהובאה ברייתא בענין צירוף עדות, דנה הגמרא בגוף הלכה זו, בטעמה, מקורה וסברת מחלוקת חכמים ורבי יהושע בן קרחה.

שנינו בברייתא: לעולם אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד, אלו הם דברי חכמים.

רבי יהושע בן קרחה אומר: אפילו אם ראו בזה אחר זה.

במאי קמיפלגי במה תלויה המחלוקת, אם עדות מצטרפת כשראו בזה אחר זה?

איבעית אימא אם ברצונך יש לומר שהם חולקים בדרשת קרא. ואיבעית אימא ואם ברצונך יש לבאר שהם חולקים בסברא.

ומבארת הגמרא: איבעית אימא - סברא: חכמים סוברים, כשעד אחד מעיד שבפניו הלוהו מנה וכן השני מעיד שבפניו הלוהו מנה, נמצא שאין כאן עדות שלמה על מנה אחד, היות ואמנה על מנה דקא מסהיד האי שעד הזה מעיד, לא מסהיד האי אין השני מעיד עליו, ומנה דקא מסהיד האי לא מסהיד האי.

ואידך רבי יהושע בן קרחה עונה על כך: ומה בכך, מכל מקום אמנה בעלמא על מנה אחד תרווייהו מסהדי שניהם מעידים, ושניהם אכן מאשרים שתביעת המלוה את הלוה על מנה, היא תביעה צודקת ^[12].

ואיבעית אימא קרא: נאמר בתורה בפרשת שבועת העדות [שבועת העדות כיצד? העדים שידעו עדות ממון, ותבעם בעל העדות להעיד לו, וכפרו בעדותן ולא העידו, ונשבעו שאינן יודעין לו עדות זו - היא נקראת שבועת העדות. וחייבין על שבועה זו קרבן (רמב"ם פ"א מהל' שבועות)] (ויקרא ה): "והוא עד או ראה או ידע".

וטרם שהגמרא משלימה דרשת הקרא לגבי צירוף עדים, מביאה הגמרא דרשה אחרת בהקדמה:

ומנין שמה שכתבה התורה "עד" - הכוונה לשני עדים?

תניא שנינו בברייתא: נאמר בתורה (דברים יט): "לא יקום עד אחד... על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר".

ומקשה הברייתא, למה כתבה התורה: עד "אחד", אף ממשמע שנאמר אם היה נאמר: "לא יקום עד", האם איני יודע שהוא "אחד"?! והרי שנים אכן כשרים לעדות?!

מה תלמוד לומר "אחד"?

ומתרצת הברייתא: פסוק זה הוא בנה אב ^[13] בא ללמדנו שכל מקום בתורה שנאמר "עד" הרי כאן "שנים". והראיה: עד שיפרט לך הכתוב "אחד" כמו שפירט בפסוק זה, וכשהתורה אינה מפרטת הכוונה לכת אחת שהם שני עדים.

עתה מסיימת הגמרא להסביר טעמם של חכמים הסוברים ששני העדים צריכין לראות כאחד - והטעם שאפקיה רחמנא שהתורה הדגישה בלשון "חד", כלומר: "עד" - למימר להורות לנו: ששני העדים הם כאחד, והיינו, עד דחזו תרווייהו כחד ששניהם ראו ביחד.

ואידך רבי יהושע בן קרחה יענה על כך: ממה שריבתה התורה ^[14] וכתבה: והוא עד "או ראה או ידע", הרי זה בא ללמדנו שמכל מקום אף אם לא ראו כאחד, הרי הם מצטרפים לעדות ^[15].

הגמרא ממשיכה לפרש את הסיפא של הברייתא.

שנינו בברייתא: ואין עדותן מתקיימת בבית דין עד שיעידו שניהן כאחד. רבי נתן אומר: שומעין דבריו של זה היום, וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו.

במאי קמיפלגי במה תלויה המחלוקת אם שני העדים צריכים להעיד ביחד?

איבעית אימא - סברא, איבעית אימא - קרא.

ומבארת הגמרא: איבעית אימא סברא: מר תנא קמא סבר: עד אחד - כי אתי בבואו להעיד, לשבועה אתי, הריהו בא לחייב שבועה, ואילו לממונא לא אתי [עד אחד אין עדותו מספקת לחייב את הנתבע לפרוע מעות, אבל יש בעדותו "כח" לחייב את הנתבע להישבע להכחיש את העד, ונדרש מגזירת הכתוב], הלכך, כשמעיד זה לעצמו אינו מחייב ממון, וכן השני, ושניהם לא העידו על חיוב ממון, ואין לצרפם לחיוב ממון, כי לא העידו עדות ממון.

ואידך רבי נתן עונה על כך: אכן, אם אין לעד אחד עוד עד שני עמו, והנהו יחיד, אינו בא לממון אלא לשבועה, בניגוד לכאן שיש עד אחר המצטרף עמו, אלא שכל חסרונו שאינו נמצא "לפנינו" להעיד עמו, ומה בכך? אטו, כי אתו בהדי הדדי כשהם מופיעים ביחד, האם בחד פומא קא מסהדי מעידים פה אחד? אלא, מצרפינן להו את עדותם כאחד. הכא נמי אף אם הופיעו בזה אחר זה ליצרפינהו אפשר לצרף אותם לכת אחת.

ואיבעית אימא קרא: באותו פסוק שהביאה הגמרא: "והוא עד או ראה או ידע", נאמר: "אם לא יגיד ונשא עונו". היינו, תחילת הפסוק מדובר ב"ראיית" העדות, וסופו מדובר ב"הגדת" העדות.

דכל אודיתא צריך למימר להו לסהדי כתובו ההוא אודיתא דהוה כתיבה דוכרן פתגמי וכל לישני דבי דינא ולא הוה כתיב במותב תלתא כו' ואסיק' כל כי האי גוונא חיישינן לב"ד טועין ואי כתיב בה אמר לן פלוני או אמרנו לפלוני דברים מוכיחין כי ג' היו לא חיישינן לב"ד טועין. אמר אחד ראיתי אביכם שהטמין מעו' בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הן של מעשר שני הן בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימין. כללו של דבר כל שבידו ליטלן כגון השדה שאלו רצה ליטלם היה יכול ליטלן דבריו קיימין כל שאין בידו ליטלן לא אמר כלום. ירושלמי ר' אסי בשם ר' יוחנן אם היה מתכוין למסור להן עדות עדותן קיימת. הרי שראו אביהן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל. אמר של פלוני הן של מעשר שני הן אם כמוסר דבריו א"ל חייבין ליתנן למי שאמר אביהן. כי של פלוני הן. ואם כמערים הרי הן שלהן וכן הלכה. הרי שהיה מצטער על מעות מעשר שני שהניח לו אביו. בא בעל החלום וא"ל כך וכך הן ובמקום פלוני הן. זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין:

מתני' היו מכניסין את השני ובודקין אותו נמצאו דבריהן מכוונים נושאין ונותנין בדבר. שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב זכאי כיצד כותבין ר' יוחנן אמר יצא פלוני זכאי ריש לקיש אמר פלוני ופלוני מזכין ופלוני מחייבין ר' אלעזר אומר סתם כותב מדבריהן נזדכה פלוני. ואמרינן [מאי] בינייהו ואתו למימר איכא בינייהו הא כי אם נמצא שטעו וחייבין לשלם לדברי ר' יוחנן משלם גם הוא עמהן. לריש לקיש כו'. ואסיק' לר' יוחנן משום לא תלך רכיל כלומר שלא יבא הבעל דין לשמור איבה לזה המחייב. ריש לקיש סבר אם לא תפרש המחייב אלא סתם מתראה כי כולן מזכין וזהו שקר ר' אלעזר חייש משום לא תלך רכיל ומשום מדבר שקר תרחק הלכך כותב מדבריהן נזדכה פלוני. ירושלמי כיצד דנין הדיינין יושבין והנידונין עומדין והתובע פותח דבריו שנאמר מי בעל דברים יגש אליהם. ר' יוחנן בשם ר' ינאי התובע תובע והנתבע משיב. והדיין מכריע. א"ר סימון וצריך לשנות טענותיהן שנאמר ויאמר המלך זאת אומרת זה בני החי ובנך המת וזאת אומרת וגו' רב הונא מיקל בדיינא דאמר מקבלין עליכון חד כבי תרי אלא יימרון אינון וכד הוה ידע זכו לבר נש ולא הוה ידע ליה הוה פתח ליה על שם פתח פיך לאלם. סוגיא דשמעתא הרי למדנו שהאשה לא דנה ולא מעידה וצריכין העדים והדיינין שלא יהו קרובין זה לזה ולא קרובין לנידונין וכן צריכין ב' עדים על כל סימן וסימן. וכן ב' עדים על כל חתימה וחתימה מעדי השטר (וכל) [וכן] ב' עדים על כל שנה ושנה בשני חזקה. אדם ששלחו ב"ד אחריו ג' פעמים ולא בא ר' יהושע אומר מקבלין עדים שלא בפני בעל דין ועבדין ליה פסק דין כהדא כהנא דמך ושבק ירתי לר' יאשיה וקביל ר' אלעזר סהדי בלא אפוי וזכי לר' יאשיה ולא עוד אלא דשבק ספרין וכתב ר' אלעזר לירתו ספרין שזכתה בהן ארץ ישראל אין מוציאין אותן חוצה לארץ. גמרו את הדין מכניסין אותן גדול שבדיינין אומר איש פלוני אתה זכאי. למי מכניסין ואסיק' לבעלי הדין. כדתניא אמר ר' נחמיה כך היה מנהג אנשי ירושלים מכניסין בעלי הדין ושומעין דבריהן ומוציאין אותן לחוץ ונושאין ונותנין בדין. גמרו הדין. מכניסין בעלי הדין. גדול שבדיינין אומר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב. ואקשינן והא תניא גמרו הדין מכניסין את העדים ושנינן ההיא דלא כר' נתן דאמר שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו דתניא אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד. ר' יהושע בן קרחה אומר אפילו בזה אחר זה ואין עדותן מתקיימת בב"ד עד שיעידו שניהן כאחד אתאן לת"ק ר' נתן אומר שומעין דבריו של זה היום ולכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו במאי פליגי איבעית אימא סברא איבעית אימא קרא. איבעית אימא סברא תנא קמא סבר אי מסהיד האי דחזא דאוזיף פלוני מנה מפלוני בחד בניסן ואידך מסהיד בתרי בניסן אשתכח דאמנה דמסהיד האי לא מסהיד האי. ור' יהושע בן קרחה סבר תרווייהו מסהדי דהאי דאוזיף מינאי מנה. קרא דכתיב

מי שבא ואמר אני ראיתי אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם בבית לא אמר כלום ואין שומעין לו ואפילו העיד שבלשון הודאה אמר כן וכמוסר דברים אין היורשים שומעין לו עד שיצטרף עד אחד עמו ואע"פ שעד אחד נאמן באיסורין דוקא להקל אבל להחמיר לא שאם כן הרי כל אחד יכול לאסור כל מה שביד חבירו בשדה הואיל והיה זה יכול ליטלן מעכשיו וליתנם לאותו שמעיד שהן שלו אם העיד שבלשון הודאה ומסירת דברים אמרה נאמן ואם כמערים אינו כלום בנים שראו את אביהם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם אם כמוסר דברים קיימין ואם כמערים כגון שהיה מתירא עליהם שמא יטלום או שיחזיקוהו בעשיר ויוסיפו בהוצאותיו אין זה כלום היו יודעין באביהם שהניח מעות של מעשר שני ולא ידעו היכן והיו מצטערים על כך בא להם בדמיון החלום שכך וכך הם ובמקום פלוני הם והלך ומצא אין זה כלום והרי הוא יכול להוציאן במקומו כשאר נכסיו שפעלת המדמה אע"פ שצודקת במקצת הרבה פסולת מתערב עמה ואין חוששין לו עד שיתברר:

כבר ביארנו במשנה שכל שגמרו את דינם מכניסין אותם וגדול שבדיינין אומר להם איש פלוני אתה זכאי וכו' ושאין לאחד מהם לומר אני הייתי מזכה אלא שחברי רבו עלי הכל כמו שביארנו במשנה הוצרכו לכתוב בזה פסק דין כגון ששאל אחד מהם כן כותבין אנו בית דין הוזקקנו על ענין פלוני ופלוני וכו' שבאו לפנינו וטענו כך וכך ונשאנו ונתננו בדבר וכו' עד שמתוך דברינו נזדכה פלוני ונתחייב פלוני ליתן לו כך וכך ואין מזכירין שם המזכין ושם המחייבין ושלשתם חותמין ובתלמוד המערב אמרו אמר ר' יוחנן השנים המזכין כופין את המחייב לכתוב זכאי והוא הדין בהפך וכל שטעו בדינם על צד שיהו חייבין לשלם כגון שנעשה מעשה על פי הגמר דין ואי אפשר להחזיר אתה צריך לידע האיך הדין בזה שבטל במעוטו ועל כרחו נעשה אותו גמר דין ולפי סוגיא זו כתבו גדולי הדורות שלפנינו שהשנים חייבין לשלם והשלישי פטור שהרי אומר להם אי לדידי צייתיתו אתון נמי לא שלמתון ומ"מ אף השנים אין משלמין כל הממון אלא שני החלקים שהרי הם אומרין לשלישי אי לאו דאת בהדן לחודן לא סליק דינא ונמצא הנדון מפסיד השליש אם אי אפשר להחזיר את הדין או שהלך האחר עם מעותיו:

כבר ביארנו במשנה שאין אנו צריכין שיעידו שני העדים כאחד אלא שומעין דבריו של זה היום ולכשיבא חבירו למחר שומעין לו וכתבו גדולי הפוסקים בתשובת שאלה שאם הביא עד אחד ונשבע הנתבע על פיו ופטרוהו ואח"כ הוציא הלה עד שני שמחייבין את הנתבע והאחר נעשה חשוד על השבועה ומ"מ דוקא בשמעידים על מנה אחד אבל אם העידו זה על מנה אחד וזה על מנה שני אע"פ שהם מצטרפים לחייבו כמו שיתבאר בסמוך בזו הואיל ונשבע כבר נפטר מעדותו של ראשון ועד שני על מנה אחר הוא מעיד ולא סוף דבר בהלואה אחר הלואה אלא אף בהודאה אחר הודאה אמנה דקא מסהיד האי לא מסהיד האי כלומר שהדבר ספק ושמא כך הוא אבל כל שהעידו על מנה אחד אפילו נשבע על פי האחד מחייבין אותו על פי השני שנצטרף עמו ויש ראיה לזה ממה שאמרו בכתובות כ"ו א' דאתא חד סהדא ואמר דכהן הוא ואסקיניה ואתו תרי דאמרי בן גרושה וכו' ואחתיניה והדר אתא חד ואמר דלאו בן גרושה הוא ואסקיניה ואע"פ שמשבאו שנים נתבטל עדותו של ראשון לכשיבא השני הוא חוזר וניעור ומצטרף עמו:

כשם שבהגדה אין אנו צריכין שיעידו שניהם כאחד כך בראיית הדבר שהם מעידים עליו אין אנו צריכים שיראו שניהם כאחד אלא אפילו העיד האחד שראה ענין זה ביום א' וזה העיד על אותו ענין בעצמו שראהו ביום ב' מצטרפין בדיני ממונות בין בהודאה אחר הודאה בין בהלואה אחר הלואה בין בהודאה אחר הלואה בין בהלואה אחר הודאה אלא שלדעת קצת מפרשים אין המדה שוה בכל אלו שבהודאה אחר הודאה ובהודאה אחר הלואה אתה מפרשה אף בשאין התובע תובע אלא מנה אחד ומביא עד אחד שהודה לו ביום א' ואחר שהודהו לו ביום ב' וכן שמביא עד אחד שהלוהו לו ביום א' ואחר שהודהו לו ביום ב' ואין כאן הכחשה משני לראשון כלל שאם שניהם בהודאה אפשר שהודה וחזר והודה אותו מנה בעצמו ואם ראשון בהלואה ושני בהודאה אפשר שהודה בפני שני מה שלוה בפני ראשון ואף זה י"מ דוקא בשאין תובע מזכיר זמן להלואתו או להודאתו אלא שטוען שמנה הלוה לו או שהודהו לו וזה כופר ומביא עד אחד על הלואה או הודאה שביום פלוני ואחר על הודאה או הלואה שביום אחר שאלו תבע הוא על הלואה שביום פלוני ואין לו אלא עד אחד על הלואה שבאותו היום האיך יתחייב על עד שבהלואה אחרת והוא אינו תובעה והרי טוענו חטים והודה לו בשעורים פטור אף מן השעורים אלא בשאין התובע מזכיר זמן בתביעתו ומתוך כך בהודאה אחר הודאה או בהודאה אחר הלואה מצטרפין אלא שבהלואה אחר הלואה או אחר הודאה אף בשאינו מזכיר זמן להלואתו הרי מ"מ הרי הוא אינו תובע אלא מנה אחד ומתוך דבריהם שנים הם והאיך מחייבין אותו אף באחד והרי על כל פנים הוא מודה שהאחד שקר שהראשון מעיד על הלואה שביום א' וזה על הלואה שביום ב' והרי זה אינו תובע אלא מנה והודאתו כמאה עדים וא"כ הכחשה יש כאן ומתוך כך פירשו חכמי הדורות שלפנינו בשני אלו שאין להם מקום אלא בשהוא תובעו שני מנים אחד מיום א' ואחד מיום ב' והביא עד אחד מכל אחד מן המנים ומצטרפין לשלם מנה אחד אע"פ שאין עדותם בא על מנה אחד וכן במנה שחור ומנה לבן וכן בדמי יין ושמן הנזכרים בסוגיא ואחר שהוא תובע את שתיהן מצטרפין שהרי הכל בכלל התביעה:

וכן כתבו שעל המנה האחד נשבע שבועת מודה מקצת ולא מצד העד האחד שהרי חייבוהו ממון אלא ממה שאמר ר' חייא בראשון של מציעא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ועדים מעידים על חמשים נותן חמשים ונשבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים ויש חולקין לפרשה אף בתביעת מנה לבד ולא עוד אלא שלדעתם אם תבעו מאתים על הדרך שהצענו הדבר מוכיח שעל שני מנים הם מעידין ואין מצטרפין והרי הוא גלה בתביעתו שהעדים מחולקים הם אבל כשאינו תובע אלא מנה אף בהלואה אחר הלואה אומרין ששניהם על מנה אחד הם מעידים אלא שאין מדקדקים ביום ההלואה ואין הדברים נראין שהרי מ"מ עדות המוכחשת בחקירות היא אלא שלא אמרו מוכחשת בחקירות ליבטל אלא בהכחשה גמורה על הדרך שיתבאר וזה שכתבו גדולי המפרשים בענין זה שכל הכחשה שאינה בעיקר הגורם לחייב הממון הן שההכחשה בין התובע והנתבע הן בין התובע והעדים הן בין העדים עצמן אינה הכחשה לדעת ר' יהושע שהלכה כמותו ומעתה הלואה אחר הלואה וכל חברותיה וכן מנה שחור ומנה לבן מצטרפין הואיל והם שוים בעיקר חיוב הממון וכעין מה שאמרו בבתרא נהי דאתכחיש באכילתא באבהתא מי איתכחוש אבל ביין ושמן שההכחשה בעיקר חיוב הממון אין מצטרפין אבל בדמי יין ודמי שמן הרי שניהם שוים בכל היין והשמן:

ומקשינן ודילמא ב"ד חצוף הוא כדשמואל ואסיקנא דכתיב בה דברים המוכיחים שלא היו בפחות משלשה מחי היא דכתיב ביה בי דינא דרבנא אשי דודאי בי דינא דרבנא אשי לא בציר מתלתא ומקשינן ודילמא רבנא אשי יהיב רשותא למיתב ולמידן ואינהו יתבי בתרי בלא דעתיה דרבנא אשי וכי אודי באפי תרי אודי ואסיקנא דכתיב ביה אמר לנא רבנא אשי למיכתב ליה ואמינא ליה לרבנא אשי אית דאמרי דכיון דהוא היה שם מסתמא לא צוה לכתוב בפחות משלשה ולא מסתבר אלא היינו טעמא דכיון דכתיב ביה אמר לנא תלתא משמע והאי דנקט בי דינא דרבנא אשי לפי שהיה ראש ישיבת בבל ובימיו נאמרו דברים הללו. מהא שמעינן דליתא לדשמואל דאמר שנים שדנו דיניהן דין דאם כן כי הוו תרי נמי מאי הוי הא אמרת דיניהן דין:

אמר להן אחד אני ראיתי כו' זה הכלל כל שבידו ליטלם שלא מדעת יורשין כגון שהיו בשדה והוא הדין בבית בזמן שבידו ליטלם שלא מדעת דבריו קיימין מה לו לשקר איבעי שקיל להו ויהיב להו למאן דבעי וכל שאין בידו ליטלם שלא מדעת יורשין כגון שהיו בבית והוא הדין בשדה בזמן שאין בידו ליטלם משם לא אמר כלום. הרי שראו את אביהם כו' אם כמוסר דבריו להן בלשון צואה דבריו קיימין ואם כמערים כדי שלא ידעו שהן שלו לא אמר כלום. הרי שהיה הבן מצטער לאחר מיתת אביו על מעות מעשר שני שהניח לו אביו ולא אמר לו היכן הן ובא בעל החלום ואמר לו כך וכך הם כו' והלך ומצא כן אעפ"כ אינו חייב להוליכן לירושלים ולהוציאם שם אלא הרי הן בחזקת חולין ומוציאן במקומן:

מתני' ואחר כך מכניסין את השני ובודקין אותו נמצאו דבריהם מכוונין נושאין וניתנין בדבר לפי טענותיהן. שנים אומרים שהנתבע זכאי ואחד אומר חייב זכאי דכתיב אחרי רבים להטות שנים מזכין או מחייבין ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינין דכיון דאמר איני יודע הוה ליה כמאן דלא הוה התם מעיקרא ונמצא תחלת הדין בשנים וכי תימא הא תינח לטעמא דרבי אבהו אלא לשמואל דאמר שנים שדנו דיניהן דין מאי איכא למימר הא אקשי' לה בפ"ק (ה:) ומשנינן התם נחות אדעתא דבי תלתא מעיקרא כו' כדפרישנא בדוכתאה:

ודייקי' בגמרא היכא דאיכא מחלוקת שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב האמרת זכאי היכי כתבינן לה פסק דינא רבי יוחנן אמר כותבין בשם כולן שפלוני זכאי ריש לקיש אמר פלוני ופלוני מזכין כו' ורבי אלעזר אמר מדבריהם נזדכה פלוני להודיע שהיתה מחלוקת בדבר ומתוך דבריהם שנטו לזכות נזדכה פלוני. ודייקי' מאי בינייהו וסברי' למימר דאיכא בינייהו לשלומי איהו האי דחזי לחיוב ובטל במיעוטו מנתא בהדייהו היכא דטעו וזכיהו למאן דאמר זכאי דמשמע דכתיב בשמא דכולהו כאלו השוו כולן בדבר דהא בתרי בלחוד לא הוה סליק דינא הילכך משלם דהא כולהו קא גרמי ולמאן דאמר פלוני ופלוני מזכין לא משלם דאי לדידיה צייתי אינהו נמי לא הוו משלמי ומשום הכי כתבי פלוני ופלוני מזכין כדי להודיע מי מזכה ומי מחייב שאם יתברר הדבר שטעו מחייבין את הטועין חלקן ופוטרין את השאר ואי הוה סליק תירוצין הוה מתרצינן נמי לרבי אלעזר דאית ליה דרבי יוחנן דאמר כולהו משלמי אלא משום דמיחזי כשיקרא כתבינן מדבריהם נזדכה פלוני מיהו כיון דהוה ליה לפרוכה לא חשש בה לדקדוקי בה דקא מקשי' ולמאן דאמר זכאי משלם ולימא להו אי לדידי צייתיתון אתון נמי לא משלימתון ואסיקנא אלא לכולי עלמא ההוא דלא טעה פטיר:

וסברינן למימר דכי פליגי לשלומי אינהו מנאתא דיליה למ"ד זכאי משלמי דהא בדידהו גמר דינא ולהכי כתבינן זכאי ססתמא כאלו נתקיים הדין על פי השנים לבדן מתחילה ולא היה מחלוקת שם ולמ"ד פלוני ופלוני מזכין לא משלמי דאי לאו איהו בהדייהו לא הוה סליק דינא ולהכי כתבינן פלוני ופלוני מזכין לברורי דלאו בדידהו לחודייהו סליק דינא ורבי אלעזר אי כרבי יוחנן ומשום דמיחזי כשיקרא אי כריש לקיש ומשום דלא תלך רכיל. ומתמהי' ולמאן דאמר זכאי משלמי מנאתא דיליה לימרו ליה אי לאו את בדידן לחודיין לא הוה סליק דינא מידי ואסיקנא אלא דכולי עלמא לא משלמי אינהו מנאתא דיליה ואיכא בינייהו משום לא תלך רכיל רבי יוחנן אמר זכאי משום לא תלך רכיל וריש לקיש אמר כי חיישי' ללא תלך רכיל היכא דלא מיחזי כשיקרא אבל היכא דמיחזי כשיקרא לא חיישינן ואיבעיא כי חיישינן ללא תלך רכיל להיכא דאזיל דיינא גופיה וא"ל לבעל דין שאני מזכה וחבירי מחייבים דרך לשון הרע את בעל דין בדיינין אבל בשימוש ב"ד לא חיישינן להכי ורבי אלעזר אית ליה דתרווייהו הילכך כתבי' סתמא מדבריהם נזדכה פלוני לאשמועי' דהואי פלוגתא בינייהו וליכא משום לא תלך רכיל דהא לא קא מפרש מאן זכי ומאן חייב. ומסתברא למעבד כדרבי אלעזר. מיהא שמעתא שמעי' דהיכא דשנים מזכין ואחד מיחייב ואיגלאי מילתא דטעו הנך תרי בשיקול הדעת משלמי תרי תולתי בלחוד והאיך אחרינא פטור דעד כאן לא קא מקשי' אלא לענין שלומי אינהו מנאתא דיליה אי נמי לענין שלומי איהו מנאתא בהדייהו אבל אינהו משמע דמשלמי מנאתא דידהו. ולענין שלומי איהו מנאתא בהדייהו אי נמי לענין שלומי אינהו מנאתא דיליה בהדיא פרכינן לה בשמעתין וכן הלכה והני מילי דלא קבלונהו עלייהו בעלי דינין אבל קבלונהו עילווייהו כיון דתלתא הוו וברשות קא עבדי פטורין דתלתא הדיוטות כחד מומחה דמו וכי היכי דגבי יחיד מומחה היכא דקבליה עילווייהו פטור לגבי שלשה הדיוטות נמי היכא דקבלונהו עילווייהו פטורין וההיא דאמרינן בריש פירקא קמא (ג'.) אלא מעתה טעו לא ישלמו ומסקי' כל שכן שאתה נועל דלת בפני לווין שמעת מינה דג' הדיוטות היכא דטעו משלמי התם בדלא קבלונהו עלייהו בעלי דינין:

מתני' גמרו את הדבר מכניסין אותן. ואיבעיא לן עלה מכניסין אותן למאן אילימא לבעלי דינין התם קיימי מגואי דהא אכתי לא אשמועינן דבעי אפוקי' ואי משום דקתני לקמן לכשיצא אחד מן הדיינין לא יאמר אני הוא מזכה וחבירי מחייבין אלמא בעלי דינין לאו התם קיימי איכא למימר לעולם התם קיימי וידעי מאן מזכי ומאן מחייב והא קמ"ל דלא יאמר לו דרך לשון הרע למצוא חן לפניו ויהא אויב לחביריו כדאמרי' לעיל ואכתי האי מכניסין אותן אמאן קאי אלא לאו לעדים דקתני רישא מוציאין אותן לחוץ ומשיירין את הגדול שבהן וכי היכי דבעינן בדיקה זה שלא בפני זה כדי שלא ילמדו לשקר משא מתן נמי בעי מהוי שלא בפניהן כדי שלא ילמדו לשקר ואיצטריך לאשמועינן מכניסין אותן דעד השתא לא שמעינן לה לסהדותייהו אלא זה שלא בפני זה והשתא צריכינן לעיולינהו לתרווייהו כי היכי דלשמעינה לסהדותייהו כד מסהדי בהדי הדדי למפסקיה לדינא אפומייהו ודלא כר' נתן דאמר שומעין דבריו. ודחינן לא לעולם לבעלי דינין ור' נחמיא היא דאמר בשעת משא ומתן מוציאין את בעלי דינין לחוץ ומאי דלא פריש במתני' פריש בברייתא אבל עדים לא צריך לעיולינהו דבההיא סהדותא דאסהידו זה שלא בפני זה סגיא כר' נתן. ומקשינן והא תניא מכניסין את העדים אלמא בעו לאסהודי בהדי הדדי ומסקינן ההיא דלא כר' נתן אבל מתני' לעולם אימא לך כר' נתן. וקי"ל כר' נתן וכרבי נחמיא דאוקים לסתם מתני' כוותייהו:

גופא אין עדותן מצטרפת כו' ואמרינן במאי קא מיפלגי תנא קמא ורבי יהושע בן קרחה ומהדרינן איבעית תימא בסברא ואיבעית תימא בדרשא דקרא. איבעית תימא בסברא תנא קמא אזיל בתר מנה וכיון דמסהיד האי דאוזפיה מנה בחד בשבא ואידך קא מסהיד דאוזפיה מנה בתרי בשבא אמנה דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי ואשתכח דליכא תרי סהדי אחד מנה ורבי יהושע בן קרחה אזיל בתר לוה וכיון דמסהדי תרווייהו דהאי גברא מיחייב מנה מ"מ עדותן עדות. ואיבעית תי' בקרא דכתיב גבי שבועת העדות והוא עד דתניא ממשמע שנאמר כו' אלמא האי והוא עד דכתיב גבי שבועת העדות בשנים הכתוב מדבר ואפקיה רחמנא בלשון עד דמשמע חד למימר דעד דחזו תרוייהו כחד לא מיחייב משום שבועת העדות דהא לאו עדות היא ורבי יהושע בן קרחה הא רבי רחמנא או ראה או ידע מכל מקום:

ואמרינן ותנא קמא דרבי נתן ורבי נתן במאי קא מיפלגי ומהדרי' ואיבעית תימא בסברא ואיבעית תימא בקרא. איבעית תימא בסברא ת"ק סבר עד אחד כי אתי לשבועה אתי למנינא לא אתי וכיון דאסהידו תרווייהו זה שלא בפני זה אשתכח דכל חד וחד כי אסהיד לחודיה לאו לחיוביה ממונא קאתי ומשום הכי לא מצטרפי לחיוביה ממונא ורבי נתן אמר לך אין ודאי עד אחד לא מיחייב ליה לבעל דין ממונא כלל מיהו ה"מ היכא דליכא אחרינא דמצטרף בהדיה אבל איכא אחרינא דמצטרף בהדיה מצטרפי ומחייבי ליה ממונא דאטו היכא דאתו תרווייהו בהדי הדדי בחד פומא קא מסהדי אלא אע"ג דמסהיד האי והדר מסהיד האי מצטרפי להו הכא נמי כי לא אתו בהדי הדדי לצרפינהו מר. ואיבעית תימא בקרא דכתיב אם לא יגיד ודכולי עלמא אית להו דרבנן דפליגי עליה דרבי יהושע בן קרחה דבעו עד דחזו תרוייהו כחד ותנא קמא ורבי נתן בהקש הגדה לראיה קא מיפלגי ת"ק סבר מקשינן דהא תרווייהו כתיבי בחד קרא או ראה אם לא יגיד וכי היכי דבעינן ראיה כאחת כדאמרן הכי נמי בעינן הגדה כאחת ורבי נתן סבר לא מקשינן הגדה לראיה:

בד"ה ואם כמוסר כו' את בניו הס"ד ואח"כ מ"ה משום דמחזי כשיקרא כו' עכ"ל לכאורה פירוש דבריהם לר"ל דוודאי ס"ל נמי דחיישינן משום לא תלך רכיל כדקתני במתני' ומניין לכשיצא כו' ומש"ה כתבו דמשום לא תלך רכיל אין כאן ודוחק הוא דודאי יש כאן לא תלך רכיל אלא דר"ל לא חש הכא משום טעמא דמחזי כשיקרא וע"כ נראה דחסר מדבריהם פיסקא של גמרא בדברי ר"א הלכך כתבי כו' משום דמחזי כשיקרא ומשום לא כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל הלכך כתבי הכי כו' לרבי אלעזר דהשתא בין משום דמחזי כשיקרא ובין משום אין כאן וקרוב לזה לשון נ"י ע"ש וק"ל:

גמ' שם ואמרנא ליה לרבנא אשי נמחק. נ"ב לפרש"י ל"ג וכן בס"א אינו וכן ברי"ף והרא"ש אינו וכן בפ"ב דכתובות:

שם הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו כו' כצ"ל:

שם פיסקא גמרו את הדבר מכניסין אותו וכו' נמחק:

שם אב"א סברא אב"א קרא כצ"ל:

רש"י בד"ה ואמר לן רבנא אשי כו' כדאמרי' התם. נ"ב בהשוכר את הפועלים:

בד"ה והוא עד כו' ולא העיד פטור כצ"ל והס"ד ואח"כ צריך להתחיל הדבור ותניא ממשמע שנאמר כו' עד אחד משמע כצ"ל והס"ד:

גמרא בשדה דבריו קיימין. והא דל"א דשלא להשביע א"ע אמר כן. עי' בנ"י. ולשטת הרשב"ם בב"ב (קמט) ד"ה ת"ש דהיכא דהמעות בעין ואמר של פלוני הם ל"א דשלא להשביע א"ע אמר כן א"ש בפשיטות. אך התוס' שם נראה שחולקין עליו. והנ"י שם נראה דאית ליה דהרשב"ם וכאן נדחק ליישב. ועי' ש"ך סי' פ"א סקל"ה:

שם אילימא לבע"ד התם קיימי. עפירש"י. דהא דקתני ומוציאין אכה"א לחוץ ע"כ חוץ מבע"ד כמש"כ התוי"ט. אבל אי קאי על העדים א"ש דהא כיון שחקרו את הראשון ע"כ הוציאוהו שלא יהא בעת שיחקרו את הב' ומסתמא הוציאו גם אותו אחרי חקירתו:

שם דתניא רנ"א כו' גמרו אה"ד כו'. זהו סיומא דברייתא בדר"נ ועי' ברי"ף ורא"ש ובחנם מחק הרש"ל:

רש"י ד"ה היינו דר"ל. דאמר חזקה אין ב"ד כו'. אולי צ"ל דאמרינן חזקה כו':

רש"י ד"ה כמערים. שלא יטלום בחייו כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה והוא עד. דאילו השביע ע"א ולא העידו כו'. כן הוא קריאתו כאשר נקדתיו ודלא כהגהת רש"ל:

גמ' ונושאין ונותנין בדבר (גמרו את הדבר מכניסין אותן כו') נדפס בגליון רש״ל מ״ז. נ״ב ל״י מה ראה רש״ל על ככה והגרסא ישרה [וסיום הברייתא כמ"ש במתני׳ הגדול שבדיינין כו' וזה רמז הש״ס במלת כו' ועי' ברי״ף ורא"ש]:

וְאָמְרוּ: דִּבְרֵי חֲלוֹמוֹת לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין. קשא למה קאמר הכי והא חזינן בעלמא דסומכין על החלום וחשין אליו? ומה גם הכא דאיכא רגלים לדבר שהחלום אמת דהא מצא כאשר הגיד לו בעל החלום!
ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (ברכות נה.) אין חלום בלא דברים בטלים ולכן הרואה שנידוהו בחלום ועשו לו התרה בחלום צריך שיתירו לו עשרה בני אדם בהקיץ דשמא הנדוי שראה בחלום אמת וההתרה שקר והנה כאן סבירא ליה במקום פלוני כך וכך ובמקום פלוני כך וכך ונמצאו אלו אמת ולהכי בעל כרחו שדינן האמת על ידיעת הסך והמקום והשקר על מה שאמר מעשר הן דנימא דבר זה היה הדברים בטלים של החלום וישאר הממון בחזקת חולין.
ועוד נראה לי בס"ד דאיתא בתנחומא בראשית (מדרש תנחומא בראשית יג) מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבה שנאמר לו בחלום 'באדר אתה מת וניסן אינך רואה ומה שזרעת לא תקצור' והיה מצר על החלום וספרו לרבי עקיבה ואמר לו בהדורה של תורה אתה מת וניסן אינך רואה דאין אתה בא לידי שום נסיון ומה שזרעת אין אתה קוצר רצונו לומר בניך אין אתה קובר עיין שם.
נמצא תראה חלום פשוטו רע והוא באמת טוב דאינו כפי פשוטו ולכן יש לפרש כאן מה שאמר לו 'שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הֵן' כלומר אביך הרויח אותם בזכות מצות הפרשת מעשר וידוע אחד מעשרה חיוב וחומש מצוה מן המובחר והטובה בעולם הזה יקבל בזכות מצות היתרון אבל של החיוב שמור לעולם הבא וידוע דתחילה יפריש אחד מעשרה ואחר כך יחזור ויתן עוד מעשר כדי שיהיה סך הכל חומש וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ (בראשית כח, כב) ולכן אמר לו בעל החלום מעות אלו של מעשר שני הם רצונו לומר הרויחם בזכות מעשר השני שהוא להשלים החומש שאין זה חיוב לכך קבל טובה בזכותו בעולם הזה והגיד לו זאת בעל החלומות כדי לזרזו שגם הוא יתנהג בכך.

גמ' ואמרו דברי חלומות. עי' תשובת תשב"ץ ח"ב סי' קכח:

שם כי אתי לשבועה אתי. ע' טורי אבן פ"ב דר"ה כג ע"ב ד"ה ומכניסי':

בגמרא א"ב לשלומי איהו מנתא בהדייהו: י"ל בין לאוקימתא קמייתא בין לאוקימתא מציעתא לא מפרש מאי איכא בין ר' יוחנן לרבי אליעזר עד לאוקימתא בתרייתא. וי"ל:

ואידך אמנה תרווייהו קמסהדי: יש להסתפק אי חייב שבועה על מנה השני משום עדות עד א' דהא ודאי גם לר' יהושע בן קרחה תרווייהו לאו אחד מנה קמסהדי וכדאמרינן בפירוש לקמן (דף ל"א ע"א) אימר דשמעת ליה לריב"ק היכי דלא מכחשי אהדדי ע"ש בפי' רש"י ואי נאמר דבאמת חייב שבועה א"כ כשנשבע להכחיש העד אין על מנה אחרת אלא עד אחד וישבע ולא ישלם:

זה בנה אב כל מקום שנאמר עד: במכות (דף ו' ע"ב) אמרינן מניין לעדות מיוחדת שהיא פסולה כו' אלא מאי אחד אחד אחד עיין שם. א"כ מנ"ל הכא למילף מהאי א' בנין אב דלמא אתי לפסול א' א' כמו התם וא"ל דלהכי לא מצרכינן דמהתם נפקא דהא קרא דהתם בדיני נפשות איירי כדאמר רב נחמן שם עדות מיוחדת כשר בד"מ ודלמא אתי קרא דהכא לד"מ. וי"ל דבשלמא השתא דאמרינן דעד פרושו ג"כ שנים שפיר שייך לדרוש מעד אחד שנים שראו אחד אחד אבל אי לא הוי דרשינן דעד פירושו שנים לא הוי שייך למידרש כן ולכן שפיר דרשינן הכא לבנין אב:

עד דחזו תרווייהו לחד: י"ל למה לא דרשינן הכא דוקא שיראו העדים את המעשה כאחת ולא שיראו זה את זה ושם (במכות דף ו') דרשינן מעד אחד שאפילו העדים צריכים שיראו זה את זה. וי"ל כיון דקרא דהכא בשבועות העדות כתיב דלא הוי רק גבי תביעת ממון כדאמרינן בשבועות א"כ אכתי לית לן קרא שיראו העדים את המעשה כא' ואוקמינן קרא להכי אבל התם דקרא דלא ימות גבי ד"נ כתיב וא"כ לא מצרכינן שיראו העדים את המעשה כא' דמכש"כ הוא מד"מ ולכן אוקמינן קרא לעדות מיוחדת. אכן לפ"ז יקשה לריב"ק דסבר הכא או ראה או ידע מ"מ א"כ לית לן קרא בד"מ ודלמא קרא גבי דנ"פ אתיא על זה ולא על עדות מיוחדת. וא"ל דלריב"ק באמת דרש כן והברייתא דדרשה שם עדות מיוחדת אתיא כרבנן דא"כ יקשה רב אדרב דדרש התם עדות מיוחדת ולקמן בשמעתין סבר דהלכה כריב"ק. וי"ל כיון דלקמן פליגי אמוראי אליביה דרב א"כ י"ל דמר זוטרא ב"ט שם במכות סבר כמ"ד לקמן דרב סובר כרבנן:

בתוספת ד"ה דלמא רבנן. כדאמר לעיל הודה בפני שנים: לכאורה קשה מאי ראיה דהא אפילו הודה בפני ג' ולא כנפינהו איהו אמרינן לעיל דלכ"ע לא כתבינן דלא כב"ד חשיבי אלא כעדים כ"ש היכי דלא ישבו כלל לשם ב"ד התם דלא חשיבי כב"ד אבל היכי שהודה בפני ב' וקבלם עליו לב"ד אימא ה"נ דלשמואל כותבין דהא לכל מילי דיניהם דין וי"ל עפמ"ש התוס' לעיל (ד"ה ע"א) ד"ה דן אפילו יחידי דהא דשמואל איירי שדנין בע"כ דאי בדקביל עלייהו אמאי הוי ב"ד חצוף ע"ש. וכיון שכן שפיר הוכיחו התוס' דע"כ לענין הודאה ליכא הלכה כמותו דאל"כ למה אין כותבין בדלא קנו כיון דגם בדלא קביל נחשבו כב"ד אלא דלפ"ז יקשה אכתי למה אמרינן לעיל דאפילו בג' אין כותבין בדלא קביל הא ג' ודאי לכ"ע דנין אפילו בע"כ אלא ע"כ דצריך לחלק דזה שייך דוקא לענין היכי שפסק הדין שבא לפניהם אבל היכי שהכל תלוי בהודאתו יכול לומר לא הודיתי לפניכם אלא לשם עדים ולא לשם ב"ד וכמו שביאר רש"י בד"ה כניפי ויתבי וא"כ גם דעת התוס' צ"ע לפענ"ד דלא הוכיחו מידי מהא דלעיל דהודה בפני שנים:

ד"ה כל שאין בידו ליכא למימר: פי' לדבריהם דבעדותו מעיד ב' דברים הא' להוציא הממון מידי היורשים והא' להכניסן ברשות פלוני שמעידין עליו וע"ז הקשו התוס' דליהמנו להוציאו מרשות יורשים במגו דאי בעי שתיק ולא בא לידיהם כלל וע"ז תירצו דאע"ג דלהוציא מרשותם איכא מגו אבל להכניסו לרשות פלוני לא שייך מגו:

בד"ה ואם כמוסר. אין שייך כאן: פי' כיון דלא היה שם אדם נכרי ורק לבניו אומר כן ואף דגם בבניו שייך שלא להשביע את עצמו בפניהם כדאמרינן בסיפא דאם כמערים לא אמר כלום הרי פירש רש"י שהוא מתירא שלא ירבו יציאותיו או שיקחו בחייו וזה לא שייך במוסר דמסתמא אז הוא שכיב מרע נוטה למות ואינו מתירא אז מזה. אבל ליכא לפרש כוונת התוס' דלכך אין שייך כאן שלא להשביע כיון דשכיב מרע היה ואמר כמוסר דהא לעיל אמרינן כי קא שכיב אמר פלניא ופלניא מסקי בי זוזי דהוי ודאי ג"כ כמוסר כיון דבשעת מיתה אמר כן ואעפ"כ פטר ר"ח ליורשים מהאי טעמא דאדם עשוי שלא להשביע בניו ואם לא נחלק כיון שלא פירש שם כמה חייב להם לא מקרי כמוסר:

בד"ה משום דמחזי כשיקרא. ומשום לא תלך רכיל אין כאן: עיין במהרש"א שהגיה דברי התוס' ודבריו דחוקים לפענ"ד אכן נראה כונת התוס' עפמ"ש הר"ן בשם הירושלמי וזה לשונו וא"ת והיאך אמרו דר"ל לית ליה לא תלך רכיל והא מתניתן היא וא"א ליה לאפלוגי עלה. וי"ל שלא אמרו במשנתנו אלא שלא יחזיק הדין טובה לעצמו בפני הבעל דין שזהו ודאי ענין רכילות אבל כאן שכותבין את הדין לפי תומם אפשר שאין בזה משום לא תלך רכיל דחששא דמחזי כשיקרא עדיפא ליה וכן אמרו בירושלמי עכ"ל. הרי דכתב ג"כ ממש כלשון התוס' שאין בזה משום לא תלך רכיל וזהו ג"כ כוונת התוס' רק שקיצרו:

וכל לישני דבי דינא: כל דבריהם היו כתובין בלשון ב''ד ולא היו חתומין אלא שנים: ולא הוה כתיב ביה במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי. כדמצרכינן בכתובות (דף כב.) בשלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם: היינו דריש לקיש. דאמר חזקה אין ב''ד כותבין שטר אלא : כדת וכהלכה והני וודאי תלתא הוו: לבית דין טועין. סבורין שיהו שנים כשרים לדון: בי דינא. הכל יודעין שאין שנים קרוים ב''ד: בי דינא דרבנא אשי. דאינהו ודאי ידעי שאין ב''ד קרויין בשנים: ואמר לן רבנא אשי. לכתוב כך דכיון דהוא היה שם מסתמא לא צוה לפחות משלשה לכתוב והאי דנקט רב אשי לפי שבית דינו היה ראש בימי רבינא ושניהם סידרו גמרא של תלמוד בבלי כדאמרינן התם (בהשוכר את הפועלים (דף פו.) רב אשי ורבינא סוף הוראה ובימיו נאמרו דברים הללו. והוקבעו בגמרא: בבית לא אמר כלום. אינו נאמן לפי שאין בידו ליטלן: בשדה דבריו קיימין. דמה לו לשקר אם רוצה נוטלן ונותנן לאותו שהוא מעיד עליו: אם כמוסר. אם נראה להם כמוסר דבריו לבניו באמת בלשון צוואה: כמערים. שהוא מתיירא שלא יטלם בחייו או שלא יחזיקוהו כעשיר להוסיף על יציאותיו: שהניח לו אביו. ולא אמר להו היכן הם: בעל החלום. שר המראה חלומות בלילה: כך וכך הם. מגיד לו כמה יש: לא מעלין כו'. ויכול להוציאם במקומן: מיכתב היכי כתבינן. פסק דין במקום שיש מחלוקת ונטו אחרי הרבים: זכאי. פלוני: מדבריהם נזדכה. משמע שהיה מחלוקת ביניהם ומתוך דבריהם נזדכה: לשלומי איהו מנתא בהדייהו. אם טעו השנים וחייבין לשלם מביתם פליגי הנך רבנן בדיין השלישי אם ישלם חלקו עמהם: מאן דאמר זכאי. כתבינן ולא כתבינן פלוגתייהו דקסבר כולם שוין ואף השלישי ישלם עמהם דאי לא הוה איהו בהדייהו בתרי לא הוה מיפסיק דינא: לשלומי אינהו. לבעל הדין חלקו של דיין שלישי: למאן דאמר פלוני ופלוני מזכין כו' לא משלמי. דלהכי כתבינן פלוגתא בהדיא לאודועי דבתרי נגמר דינא . ולא קיבלו עלייהו כולי דינא: התם קיימי. דהא לא קתני מתני' שיוציאום לאחר ששמעו דבריהם: עד שיראו . שניהם כאחת. את העדות ולקמן יליף טעמא: אין עדותן מתקיימת בב''ד. לפסוק הדין על פיהם: עד שיעידו שניהם כאחת. וסתמא היא ולא ר' יהושע בן קרחה קאמר לה: לימא דלא כר' נתן. דהא מתני' קתני דלעיילינהו לסהדי משום דמתחילה כשבדקום שמעו דבריו של זה בלא זה: ור' נחמיה היא. דאמר בשעת משא ומתן הוו מפקי להו לבעלי דינים: במאי . קמיפלגי. ת''ק ור' יהושע: אמנה דקא מסהיד האי כו'. זה אומר בפני הלוהו מנה וזה אומר בפני הלוהו מנה זה לא ראה של זה נמצא שאין כאן עדות שלם במנה אחד: ואידך. מ''מ תרווייהו מסהדי דמנה קא רשי ביה: והוא עד. והאי קרא בשני עדים משתעי לגבי קרבן שבועת העדות דאילו השביע עד אחד ולא העידו פטור: דתניא ממשמע שנאמר כו'. עד אחד משמע: ואפקיה רחמנא בלשון חד. דכתיב והוא עד: לשבועה אתי. עד אחד אינו מחייבו ממון אלא שבועה הלכך כשהעיד זה יחידי וזה יחידי לא שייכא תורת ממון בעדותן ולא מצרפינן להו דהא לאו לחיוביה ממונא אתו:

ודילמא רבנן דבי רב אשי כשמואל ס''ל. כשמואל קי''ל כדפיר' בריש מכילתין (דף ג:) וה''פ. כשמואל בעלמא ס''ל באודיתא שכתבו בהודאה בשנים בלא קנין ובזה אין הלכה כמותו כדאמר לעיל הודה בפני שנים קנו מידו כותבין . ואם לאו אין כותבין: כל שאין בידו. ליכא למימר דלהמניה במיגו דאי בעי שתיק דאין זה מיגו דאי שתיק מנחי התם ולא יבא ליד פלוני: ואם כמוסר דבריו קיימין. אין שייך כאן שלא להשביע את בניו: משום דמחזי כשיקרא. ומשום לא תלך רכיל אין כאן: