חולין יד ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יד - א

מתניתין:

השוחט בשבת וביום הכפורים, אף על פי שהוא מתחייב בנפשו על ידי השחיטה, שהרי השוחט בשבת חייב סקילה וביום הכפורים חייב כרת, מכל מקום שחיטתו כשרה.

גמרא:

אמר רב הונא: דרש חייא בר רב משמיה דרב: בהמה זו שנשחטה בשבת דקתני במתניתין ששחיטתה כשרה, מכל מקום אסורה היא באכילה ליומא ביום השבת. [מבואר לקמן בגמ' שרב הוכיח כן מזה שנקטה המשנה גם יום הכפורים, לומר: כשם שביום הכפורים אסורה הבהמה באכילה הוא הדין בשבת].

ונסבין חבריא למימר, בני הישיבה עלה על דעתם לומר, שרב סובר שתנא דמתניתין האוסר לאכול בו ביום - רבי יהודה היא. שמצינו שרבי יהודה אומר כן.

ודנה הגמרא: הי רבי יהודה? מאיזו דין שאמר רבי יהודה הוכיח רב שהוא אוסר באכילה באותו יום?

ומבארינן: אמר רבי אבא: רבי יהודה ד"הכנה" היא, שאוסר לטלטל בשבת דבר שלא היה מוכן מאתמול בערב שבת לאותה מטרה שהוא משמש היום בשבת, שבגדר "מוקצה" הוא.

דתנן: מחתכין את הדילועין שנתלשו מערב שבת, חותכין אותם בשבת לחתיכות קטנות לפני הבהמה כדי שתאכל מהם, ^[113] ואת הנבלה מחתכין לפני הכלבים, ואפילו אם מתה הבהמה ונעשתה נבלה היום בשבת.

רבי יהודה אומר: אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה היא בטלטול, לפי שאינה מן המוכן. שבערב שבת לא היתה הבהמה מוכנה ועומדת למאכל כלבים, שהרי עדיין היתה חיה, לפיכך נבלה זו היא מוקצה היום.

אלמא, סבר רבי יהודה, כיון דלא איתכן מאתמול בהמה זו לאותה מטרה שהיא משמשת היום, לפיכך היא אסורה. הכא נמי במשנתנו, שנשחטה הבהמה בשבת, כיון דלא איתכן בהמה זו, שלא הוכנה מאתמול לאכילה, שהרי עדיין לא היתה שחוטה אתמול, אסורה היא היום בטלטול משום מוקצה, לדעת רבי יהודה. ^[114]

ומקשינן: אמר ליה אביי לרבי אבא: מי דמי האופן דמשנתנו לדינא דרבי יהודה? והרי התם, בבהמה שנעשתה נבלה בשבת, מעיקרא, קודם שנתנבלה, היא היתה בגדר "מוכן" לאכילת אדם, והשתא היא "מוכן" לכלבים. ולכן אמר רבי יהודה שתורת מוקצה עליה. אבל הכא, בבהמה שנשחטה בשבת, הרי מעיקרא, קודם שנשחטה, גם כן היא היתה "מוכן" לאדם, שהיתה מיועדת להישחט ולהאכל לאדם, והשתא נמי שנשחטה, הרי היא "מוכן" לאדם, ואם כן, למה תהא בהמה זו מוקצה? והרי מערב שבת כבר היתה מוכנה למה שהיא משמשת עתה.

ומתרץ רבי אבא: מי סברת בהמה בחייה לאכילה עומדת?עד שאתה אומר שבהמה זו שנשחטה בשבת היתה מוכנה מערב שבת לאכילת אדם. אין הדבר כן. אלא, בהמה בחייה לגדל וולדות עומדת ולא היתה מוכנה מאתמול לאכילת אדם. ורק עתה שנשחטה נעשתה מוכן לאדם, ולפיכך יש עליה תורת מוקצה לדעת רבי יהודה, ואסורה היא באכילה ביום השבת.

ומקשה אביי: אי הכי, שבהמה בחייה עומדת לגדל וולדות, אם כן תיקשי: כל בהמה לרבי יהודה ביום טוב, היכי שחטינן לה? שהרי כשתישחט תהיה מוקצה כיון שרק עתה נעשתה מוכן לאדם, שהרי אתמול היתה עומדת לגדל ולדות ולא לאכילת אדם!?

ומתרצינן: אמר לו רבי אבא לאביי: בהמה בחייה עומדת לאכילה ועומדת לגדל וולדות. כלומר שכל בהמה כל זמן שהיא חיה לא הוכרע עדיין למה היא עומדת אלא הדבר תלוי ועומד עד שתישחט. נשחטה הרי שלאחר השחיטה הובררה דלאכילה היתה עומדת מלכתחילה, ולכן מותר לשוחטה ביום טוב כיון שלאחר שתשחט יתברר למפרע שבהמה זו היתה עומדת לאכילה והיתה מוכנה לאדם מאתמול. לא נשחטה, דהיינו, בהמה זו שנשחטה בשבת ולא היתה שחוטה בערב שבת הרי בכניסת השבת הובררה דלגדל וולדות עומדת, שהרי אדם זה לא היה בדעתו לשוחטה בשבת, הלכך אין לומר ששחיטה זו של שבת מבררת למפרע שהיתה עומדת מלכתחילה לאכילה אלא אדרבה אמרינן שאי שחיטתה בערב שבת מבררת שהיתה עומדת אז לגדל וולדות ולכן אחר שנשחטה בשבת היא מוקצה לפי שלא היתה מוכנה לאדם מערב שבת.

ומקשינן: והא לית ליה לרבי יהודה "ברירה" בכל דבר שאינו ברור בהוה, ועתיד להתברר בעתיד, סובר רבי יהודה שלא אומרים שלאחר שיתברר הדבר הרי כאילו למפרע היה מעותד להיות כן, אלא שכל עוד שלא הוברר, הרי הדבר בגדר ספק.

וכיון ש"אין ברירה" הרי אם תאמר שרבי יהודה סובר שבהמה בחייה לא הוברר עדיין למה היא עומדת אם לאכילה אם לגדל וולדות, אי אתה יכול לומר שלאחר שחיטה התברר למפרע שהיא עומדת לאכילה, אלא אנו אומרים שבהמה זו עד שחיטתה הרי היא בספק למה היא עומדת, ואם כן עדיין יקשה איך אפשר לשחוט בהמה ביום טוב כיון שמערב יום טוב לא היתה מוכנה בודאות לאדם אלא היה ספק שמא לגדל וולדות עומדת?

אלא ודאי מוכרחים לומר שרבי יהודה סובר שבהמה בחייה עומדת בודאות לאכילת אדם ולכן מותר לשוחטה ביום טוב, ואם כן חזרה הקושיא, למה יאסור רבי יהודה לאכול בהמה שנשחטה בשבת והרי מערב שבת היתה מוכנה לאכילת אדם?

והוינן בה בקושית הגמרא: מנא לן דרבי יהודה סובר "אין ברירה"?

אי נימא שמכאן אנו יודעים שהוא סובר "אין ברירה", מדתניא: הלוקח יין מבין הכותים שאינם מפרישים תרומות ומעשרות, ואין לו עתה כלים להפריש לתוכם את התרומות ומעשרות, והוא רוצה לתקן את היין ולהוציאו מידי טבל כדי שיוכל לשתותו עכשיו תוך כדי השארת התרומות ומעשרות בתוך החבית, עד שימצא כלים להפריש לתוכם את המעשרות, או שהדבר היה בערב שבת סמוך לחשיכה ואין בידו פנאי להפריש לתוך הכלים, קודם שתכנס השבת [שהרי בשבת אסור לעשר] ולכן הוא רוצה לתקן את היין ללא הפרשה, הרי זה אומר: שני לוגין מתוך המאה לוגין שיש בחבית שאני עתיד להפריש אותם אחר השבת לצורך תרומה הרי הן מעכשיו תרומה בתוך החבית. עשרה לוגין שאני עתיד להפריש, הרי הן מעשר ראשון. תשעה לוגין שהן עשירית מהנותר לאחר הפרשת המעשר ראשון הרי הן מעשר שני. ומיחל, מחלל עתה את המעשר שני הנמצא בחבית, ושותה מיד מהיין.

ותיקון זה מתאפשר על ידי שאנו אומרים "יש ברירה". כלומר, שלאחר השבת כשיפריש את התרומה והמעשרות לתוך חבית נפרדת יתברר למפרע שאכן אותו היין שהופרש הוא אשר מתחילה נעשה תרומה ומעשרות, וממילא כל היתר הוא מלכתחילה חולין גמורים. ועל ידי כן יכול הוא לשתות מהיין קודם ההפרשה בפועל, מבלי לחשוש שמא הוא שותה תרומה, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרין לעשות כן. כיון שהם סוברים "אין ברירה". דהיינו, שלא אמרינן שהוברר למפרע שהיין שהופרש הוא התרומה אלא שכל עוד לא הופרש מהחבית התרומה והמעשרות הרי כל החבית יש בה תערובת של חולין ותרומה ומעשרות. ולא ברור לנו היכן נמצאת התרומה והמעשרות והיכן נמצא החולין. ולכן השותה מהיין קודם ההפרשה יש לו לחשוש שמא הוא שותה תרומה שאסורה למי שאינו כהן. הרי מבואר להדיא שדעת רבי יהודה ש"אין ברירה".

הערות

^[113] רש"י ותוס' בתחילת מסכת ביצה ביארו שמדובר בתלושין, ומה שהוצרכה המשנה לומר שמותר לחתכן, לפי רש"י, יש בכך חידוש שלא חוששין לטרחא שלא לצורך, ולפי תוס', החידוש הוא שלא אומרים כי בחיתוך מרכך אותם ועושה אותם לאוכל הראוי לבהמה. ולדבריהם לכאורה אין הגמרא מביאה ראיה מדין זה, שאינו עוסק בדיני מוקצה [ונשנה ביחד רק מפני החיתוך שנעשה בשתי ההלכות]. ועיין בהערות בחברותא על התוס' במסכת ביצה. והריטב"א במסכת ביצה ביאר שהיו הדלועין רכים בבין השמעות וראוין למאכל אדם, והתקשו בשבת, ודומין לנבילה שהתנבלה בשבת, ותלוי במחלוקת דמוקצה. והרשב"א שם הביא, שרש"י בחולין [יד א] פירש שנתלשו בשבת, ולכן הם מוקצין כנבילה. ותמה עליו, שהרי רבי שמעון מודה במחובר שהוא מוקצה כגרוגרות וצימוקין. ועיין תוס' כאן ובמסכת שבת [קכב א] שמודה רבי שמעון רק באופן שאין הבהמה יכולה לאכול מן המחובר. ועל מה שהקשו תוס' על רש"י שאף לרבי שמעון אסור משום גזירה שמא יעלה ויתלוש. כתבו לתרץ שהגזירה רק בפירות האילן שקלים להשיר, ואדם מתאוה להן ושוכח, ולא בדלועין שצריך כלי לעקרן. ורש"י בשבת [קנה ב, קנו ב] פירש שדלועין תלושין הן, וסתמו למאכל אדם. ותמה הריטב"א, אם כן לא יתכן שנחלקו בדין זה רבי יהודה ורבי שמעון.

^[114] ביאור דעת רבי יהודה בפשטות, הוא, שדבר העומד לאדם, מוקצה מכלבים, ולכן כשנתנבלה הבהמה ומעתה היא עומדת לכלבים, היא אסורה משום מוקצה. והיינו, אף שמותרת הבהמה בתחילת היום לשחטה לאדם חולה, ואינה מוקצה, חסר בה הכנה לכלבים, ולכן גם בעת שפוקעת ממנה ההכנה לאדם, ועומדת לכלבים, אסור לתתה להם כי לא הוכנה מבעוד יום. ועיין ברמב"ן במלחמות [ביצה כא ב] ובתוס' רא"ש [שבת קנו ב] שכל האיסור חל רק כשפקעה ההכנה לאדם, אבל כל זמן שהיא ראויה לאדם, יכול לתתה לכלבים. כי אוכלי אדם מאכילין אותם לבהמה, ורק אינם מוכנים במיוחד לבהמה, ולכן כשאינם ראויים לאדם, אסורים גם לבהמה. ולפי זה, ראית הגמרא מדברי רבי יהודה, שמוכן לאדם אינו מוכן לכלבים, ביאורה, שאילו היה מוכן לכלבים, היה נחשב שמוכן להם מבעוד יום, והיינו או כפירוש הר"י מקורביל [ביצה, תוד"ה מוכן] שבכלל הכנה לאדם יש גם הכנה לכלבים. או שאין צורך בהכנה לכלבים, כי כיון שהבהמה מוכנת מבעוד יום, מועילה הכנה זו להתירה גם כשנועד לכלבים. ולפי רבי שמעון דלית ליה מוקצה, אין צריך הכנה לכלבים מבעוד יום. וכן כתב הרמב"ן [בשבת קנו ב] שלדעת רבי שמעון אין צריך לומר שמוכן לאדם נעשה מוכן לכלבים, אלא לדעתו אין צריך הכנה כלל. ובשבת [מ"ה ב] נחלקו אמוראים אם רבי שמעון התיר נבילה לכלבים רק כשהבהמה היתה חולה מסוכנת כבר מבעוד יום, אך בהמה בריאה שמתה, אף לרבי שמעון אסורה משום מוקצה, או שנחלק גם בבריאה. וביאר הרמב"ן [שבת קנ"ו ב] שנחלקו אם אדם יושב ומצפה למיתת בהמתו אף כשהיא בריאה, שהרי סופה למות, ולכן גם בבריאה נחלק רבי שמעון והתיר, או שבבריאה אינו מצפה שתמות, ומקצה מדעתו, ואמרינן מיגו דאיתקצאי לאוסרה. והרשב"א בחולין [טו א] כתב שלכולי עלמא אינו יושב ומצפה, ונחלקו אם די בכך כדי להקצותה, או שצריך שגם ידחנה בידים וכיון שלא דחאה, אינה מוקצה, כמו שהותר לבריא לאכול מבהמה ששחטוה לחולה, כיון שלא דחיה בידים, אף שלא ציפה שישחטוה. וכבר הבאנו בהקדמה מחלוקת הראשונים בזה. [ועיין בסימן שי"ח ב' במגן אברהם ומשנה ברורה דנקטינן להלכה כרשב"א]. אולם הרשב"א כאן, תב אופן אחר בביאור המחלוקת, והוא, שהסוברים שרבי שמעון מודה לאסור בעלי חיים בריאים שמתו, סברו שגם לדעתו מוכן לאדם אינו מוכן לכלבים, ואילו החולקים וסוברים שנחלק והתיר גם בעלי חיים בריאים שמתו, סברתו שדעתו, שמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים. [כך ביאר רעק"א שם שיטתו]. ומשמע מדבריו, דאף שיושב ומצפה, וגם לא דחיה בידים, ובודאי אין זו נחשבת הקצאה לפי רבי שמעון, בכל זאת, כיון שמוכן לאדם אינו מוכן לכלבים, הנבלה אסורה, כי צריך הכנה לכלבים. ואמנם צריך להבין מה צורך יש בהכנה זו, אם לית ליה מוקצה כלל. ועוד, אם כן, איך התיר רבי שמעון בהמה מסוכנת, והרי אינה מוכנת לכלבים? ובאפיקי ים [ח"ב י"ט] תמה, שהרי לביאור הרשב"א למאן דאמר שרבי שמעון מתיר גם בהמה בריאה שמתה, נמצא שנחלק עם רבי יהודה אם מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים או לא, ואילו במסכת ביצה [ב ב] משמע שמחלוקתן בנבילה לכלבים היא בדין מוקצה, והיינו שרבי שמעון מתיר אף אם אינה מוכנת לכלבים. ומבואר, שנחלקו הרמב"ן והרשב"א בביאור דעת רבי שמעון בדין מוקצה. הרמב"ן למד כרש"י [בביצה ב ב, כו ב], שרבי שמעון אינו מצריך הכנה מבעוד יום, ונחלק עם רבי יהודה בכל דבר שאינו מוכן מצד אחד, ומאידך אינו מוקצה שדחאו בידים, שרבי שמעון מתיר ורבי יהודה אסר. ואילו לדעת הרשב"א, גם לרבי שמעון צריך הכנה מבעוד יום, אלא שסובר שכל מידי דחזי ליה, נחשב מוכן לזמן שתתבטל הקצאתו. ולפיכך אם מוכן לאדם אינו מוכן לכלבים, גם רבי שמעון יאסור אף שהוא יושב ומצפה ולא דחיה בידים, כי על אף שאינו בגדרי מוקצה, איסורו מפני חסרון הכנה. ונמצא, שיש חילוק בין בהמה בריאה למסוכנת, כי בריאה אינה עומדת לבהמה, ואסורה אף לרבי שמעון מפני חוסר הכנה, אך מסוכנת מצד עצמה עומדת גם לבהמה, אלא שדעת האדם מקצה אותה, כי סובר שישחטנה לצרכו, ובהקצאת דעת האדם נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון. וכל ביאור זה עולה מדברי החזו"א [מ"א סק"ד], ועיין בביאור הגר"א [שכ"ד ס"ז] שתלוי בביאור מחלוקת זו. [ועיין בחתם סופר [או"ח פ"ו] ואפיקי ים [י"ט] שביארו שנחלקו אם רבי שמעון חולק גם כשאין יושב ומצה]. ב. במשנה ברורה [תצ"ז סקנ"א ובביאור הלכה תקי"ח ס"ו] הביא ביאור שו"ע הרב, שאיסור בהמה שנתנבלה הוא משום נולד, דמעיקרא חזיא לאדם, והשתא גם לכלבים, ולכן אסורה אף למאן דמתיר מוקצה ביו"ט, שהרי מדוה בנולד שאסור, אך במגן אברהם [בשני המקומות] כתב דאינה נחשבת נולד, וכן הוכיח בשער הציון מדברי הטור ועיין גם בסימן תצ"ט [במשנה ברורה ס"ק ט"ו]. ודעת החזו"א [מ"ד סק"י] ששינוי המיתה אינו חשוב כנולד, אלא מוקצה, שהרי אינו פנים חדשות, ולפיכך למאן דמתיר מוקצה ביו"ט אין בהמה שנתנבלה נאסרת משום נולד.

א משנה השוחט בשבת וביום הכיפורים, אף על פי שמתחייב בנפשו, שעבר עבירה שיש בה עונש מיתה במזיד — בכל זאת שחיטתו כשרה.

ב גמרא אמר רב הונא, דרש חייא בר רב משמיה [משמו] של רב: אם שחט בשבת וביום הכיפורים, למרות ששחיטתו כשרה, בהמה זו אסורה באכילה ליומא [לאותו יום], ונסבין חבריא למימר [ונטו בני החבורה החכמים לומר] שרב מבין שמשנתנו שיטת רבי יהודה היא.

ושואלים: הי [לאיזה] מדבריו של רבי יהודה הכוונה? אמר ר' אבא: דברי רבי יהודה שבענין הכנה בשבת היא. דתנן [ששנינו במשנה]: מחתכין בשבת את הדילועין לפני הבהמה כדי שתאכלם, ואת הנבלה לפני הכלבים. רבי יהודה אומר: אם לא היתה זו נבלה כבר מערב שבת — אסורה, לפי שבשעה שנכנסה השבת אינה מן המוכן לאכילת כלבים. אלמא [מכאן] כיון שלא איתכן [היתה מוכנה] מאתמול — הריהי אסורה, הכא נמי [כאן גם כן], במשנתנו, כשנשחטה בשבת, כיון שלא איתכן [היתה מוכנה] לאכילה מאתמול — הריהי אסורה.

אמר ליה [לו] אביי: מי דמי [האם דומה הדבר]? התם [שם] הרי מעיקרא [מתחילה] היתה הבהמה בגדר מוכן לאדם, שהיתה עומדת לשחיטה לצורך אכילת אדם, והשתא [ורק עכשיו], משנתנבלה בשבת, נעשתה מוכן לכלבים. אבל הכא [כאן, במשנתנו], מעיקרא [מתחילה] היתה הבהמה מוכן לצורך אכילת אדם והשתא [ועכשיו] גם כן היא מוכן לאדם! דחה ר' אבא: מי סברת [האם סבור אתה] שבהמה בחייה לאכילה עומדת, שתיחשב מוכנה לאדם? לא, בהמה בחייה לגדל ולדות עומדת!

שאל אביי: אי הכי [אם כך] אתה אומר, בהמה לרבי יהודה ביום טוב היכי שחטינן [כיצד אנו שוחטים]? והרי אינה עומדת לאכילה! אמר לו: בהמה בחייה עומדת לאכילה וגם עומדת לגדל, אם נשחטה — הובררה שלאכילה עומדת, לא נשחטה — הובררה שלגדל עומדת.

ומקשים: והא לית ליה [והרי אין לו] לרבי יהודה עיקרון זה של ברירה! ושואלים: מנא לן [מנין לנו] שאין לו ברירה? אי נימא מדתניא [אם נאמר ממה ששנויה ברייתא]:

הלוקח (הקונה) יין מבין הכותים סמוך לשבת, ומן הסתם לא הפרישו ממנו תרומות ומעשרות, ואין לו פנאי להפריש קודם השבת, אם רוצה לשתותו בשבת אומר: שני לוגין שאני עתיד להפריש לאחר השבת מתוך מאה לוגים שיש כאן — הרי הן תרומה מעכשיו, עשרה לוגין שאני עתיד להפריש יהיו מעשר ראשון, תשעה לוגין מעשר שני, ומיחל [ומחלל] את המעשר השני על כסף ושותה מיד, ולאחר השבת מפריש בפועל ממה שנותר, ומתברר למפרע שזו היא התרומה, אלו דברי ר' מאיר. רבי יהודה ורבי יוסי ור' שמעון אוסרין לעשות כן. ומכאן אתה למד שר' יהודה אינו מקבל את עקרון הברירה — אין זו ראיה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: In the case of one who slaughters an animal on Shabbat or on Yom Kippur, although he is liable to receive the death penalty, his slaughter is valid.

GEMARA: Rav Huna says that Ḥiyya bar Rav taught in the name of Rav: If one slaughtered an animal on Shabbat and Yom Kippur, although the slaughter is valid, consumption of the animal is prohibited for that day, and the members of the company of Sages, i.e., those in the academy, tended to say that this halakha is the opinion of Rabbi Yehuda.

The Gemara asks: Which opinion of Rabbi Yehuda? Rabbi Abba said: It is the opinion of Rabbi Yehuda with regard to preparation for Shabbat, as we learned in a mishna (Shabbat 156b): One may cut the gourds before an animal on Shabbat, provided that they were picked prior to Shabbat. And likewise, one may cut an animal carcass to place before the dogs on Shabbat. Rabbi Yehuda says: If it was not already a carcass prior to Shabbat, it is prohibited to cut it or even move it on Shabbat because it is not prepared for use on Shabbat. Apparently, since it was not prepared from yesterday, it is prohibited. Here too, in the mishna where an animal was slaughtered on Shabbat or Yom Kippur, since it was not prepared from yesterday, it is prohibited.

Abaye said to Rabbi Abba: Are the cases comparable? There, in the mishna in tractate Shabbat, initially the animal is prepared for use by a person, as it was prepared for slaughter, and now that it died without slaughter on Shabbat it is prepared for dogs. But in the mishna here, initially the animal is prepared for use by a person and now after it was slaughtered it remains prepared for use by a person. Rabbi Abba rejects that distinction: Do you hold that an animal during its lifetime is designated for consumption and therefore is prepared for use by a person? On the contrary, an animal during its lifetime is designated for breeding.

Abaye asked: If that is so that an animal is not designated for consumption, according to Rabbi Yehuda, how do we slaughter an animal on a Festival? Rabbi Abba said to Abaye: During its lifetime, the animal is designated for consumption and designated for breeding. If it was slaughtered, it is retroactively clarified that it was designated for consumption; if it was not slaughtered, it is retroactively clarified that it was designated for breeding.

But isn’t it so that Rabbi Yehuda does not accept the principle of retroactive designation? From where do we derive that this is Rabbi Yehuda’s opinion? If we say that we learn it from that which is taught in the following baraita, there is no proof.

It is taught in a baraita (Tosefta, Demai 8:7): In the case of one who purchases wine from among the Samaritans just before Shabbat, and presumably teruma and tithes were not separated, he acts as follows: If there are one hundred log of wine in the barrels, he says: Two log that I will separate in the future are teruma, as the mandated average measure of teruma is one-fiftieth; ten log are first tithe; and a tenth of the remainder, which is nine log, are second tithe. And he deconsecrates the second tithe that he will separate in the future, transferring its sanctity to money, and he may drink the wine immediately, relying on the separation that he will perform later, which will clarify retroactively which log he designated for the tithes and for teruma. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei and Rabbi Shimon prohibit this practice. Apparently, Rabbi Yehuda does not accept the principle of retroactive designation.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

עומדת לאכילה ועומדת לגדל נשחטה הוברר [דלאכילה עומדת] והלכה זו דאסורה באכילה לר' יהודה סבירא ליה דהוא בעי הכנה מע"ש:

אי הכי הא לית ליה ברירה מדתנן הלוקח וכו' (ע"ש) [עשרה] מעשר ראשון כלומר ממאה חייב ליתן עשרים ואחד חלקים צריך לאפרושי תרומה תרי ממאה וצריך לאפרושי י' מעשר ראשון וצריך לאפרושי מתשעים פחות שנים שנשתיירו תשעה שזו מעשר שני ועולה ואוכלו בירושלים ואם ברחוק מקום הוא עליו נאמר ונתת הכסף וצרת הכסף וכו' ועכשיו מיחל ושותה כלומר דהוא אומר אפיק זו לחולין ואשתה מהן והשאר שנשתיירו יהא תרומה (כולו) [ומעשר] ורבי יהודה אוסר כלו' מטעם זה אוסר דלית ליה ברירה הי מעשר והי תרומה והי חולין לפיכך אינו רשאי לאכול עד דיפריש כולו דאינו יודע מאי זה אוכל ונמצא שזה שותה טבלים:

לא לעולם לרבי יהודה אית ליה ברירה והתם מאי טעמא לא אמר ברירה כדקתני טעמא אמרו לו לרבי מאיר אי אתה מודה לאחר שבת שמא יבקע הנוד וישפך הכל לארץ ואין לו יין להפריש ונמצא זה שותה טבלין למפרע. ור' יהודה עדיין אומר (אני) דאית ליה ברירה ומדתני איו ל"ל ברירה אין אדם מתנה על שני דברים כאחד כו'. כלומר אין יכול להניח עירובו למזרח ולמערב ולומר למחר אלך כנגד רבי למקום שירצה אלא אם בא חכם למזרח כו' מזרח ומערב נמי אין ברירה כלומר אם בא חכם למזרח עירובי למזרח למערב עירובי למערב הא לית ליה ברירה מאיזה רוח יבוא אמאי מתיר ר' יהודה ואמר ר' יוחנן כבר בא חכם כלומר לאו כדסברת דהוא יכול להתנות אם בא חכם למזרח ואם בא חכם למערב אלא אנן קאמרינן לר' יהודה אם כבר בא חכם כלומר שכבר בא למזרח מע"ש עירובי למזרח ואם כבר חכם בא למערב מע"ש עירובי למערב ועכשיו לית לרבי יהודה ברירה והלכך (באיסור ליומיה כולו ולא הלכה כמותו)^א)אינו מובן ואולי צ"ל והילכך תו לית לן ראיה דאסורה באכילה ליומא לר"י ממשנה דאם לא היתה נבלה מע"ש וכו'. אלא אמר רב יוסף ר' יהודה היא והלכה כמותו בהלכה דכלים ר' יהודה אמר ובלבד שיהו עושין [מעין] מלאכתן כלומר מעין מלאכתן שהיו עושין מתחילה קודם שבירתן:

מתניתין השוחט בשבת וביום הכפורים אף על פי שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה. ואם תאמר והא קיימא לן דמומר לחלל שבתות בפרהסיא הוי מומר לכל התורה כולה, ושחיטתו נבלה, וכדתניא (לעיל חולין ה, א) חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא, ואסיקנא לעיל הכי קתני חוץ מן המומר לנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא. פירשו בעלי תוס' ז"ל דבפעם אחת לא הוי מומר לפסול אותה שחיטה, ומנא תימרא מדתנן לקמן (חולין פא, ב) השוחט ונמצא טריפה והשוחט לע"ז רבי שמעון פוטר וחכמים מחייבין, וקאמר עלה בגמרא אמר ריש לקיש לא שנו אלא ששחט ראשון לע"ז ושני לשלחנו וכו', ואמר ליה רבי יוחנן זו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, אלא פעמים שאפילו שוחט ראשון לשלחנו ושני לע"ז חייב, והיכי דמי כגון דאתרו ביה באותו ואת בנו ולא אתרו ביה משום ע"ז, והלכך לרבנן דסברי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה חייב שני, ואיכא למידק והלא שחיטת מומר היא, ואמאי מחייבי רבנן, דהא לאו שחיטה כלל הוא, אלא נחירה בעלמא, דלא מיקרי שחיטה שאינה ראויה אלא בששחט ישראל ודבר אחר גורם לה להפסל. אלא ודאי משמע שאין שם מומר עליו אלא מאותה שחיטה ואילך.
ולי נראה דהכא אין צריך לכל זה, למסקנא, דהא אוקימנא לה בגמרא למתניתין בשוגג, ורבי יהודה דמבשל היא ואף על פי שמתחייב בנפשו קתני. הכי קאמר אף על גב דאלו מזיד מתחייב בנפשו הכא בשוגג שחיטתו כשרה, וכיון שכן לאו מומר הוא אלא אנוס, וישראל מעליא הוא אף על פי ששחט במקום רואין ובפרהסיא.

מחתכין את הדלועין לפני הבהמה. פירש רש"י ז"ל (שדלועין) [בדלועין] התלושין היום. וקשה לפירושו, דהא משמע בפרק קמא דביצה (ג, א) דפירות הנושרין לכולי עלמא אסורין גזירה שמא יעלה ויתלוש, ולכולי עלמא מחתכין אותן לפני הבהמה, דגרסינן התם אמר רבי יוסף היינו טעמא דביצה גזירה משום פירות הנושרין, והוינן בה פירות הנושרין טעמא מאי שמא יעלה ויתלוש, היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזר גזירה לגזירה, ומדפריך ליה הכי שמע מינה דרב יוסף אפילו כר"ש אמרה לשמעתיה, דאילו לרבי יהודה פירות הנושרין לאו משום גזירה שמא יעלה ויתלוש אסורין אלא משום מוקצה, כדמקשינן בפסחים (נו, ב) גבי של בין הכיפין והא מוקצות נינהו, אלא ודאי משמע דר"ש אית ליה נמי איסור פירות הנושרין משום גזירה שמא יעלה ויתלוש. אלא נראה לפרש בדלועין שנתלשו מאתמול, והא קא משמע לן דמטרח באוכלה טרחי', ואי נמי דשווי אוכל' משוי' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה בפרק בתרא דשבת (קנה, ב) והא דאמר רב פפא במסכת ביצה (כד, ב) הילכתא נכרי שהביא דורן לישראל אם יש מאותו המין במחובר לקרקע אסורין ולערב בכדי שיעשו, לר"ש דלית ליה מוקצה הוי טעמא משום גזירה שמא יעלה ויתלוש, אי נמי איכא למימר דבמוקצה דמחובר אף ר"ש מודה בו, והכי משמע טפלי, דכולה שמעתא דפרק אין צדין דמייתי עלה הא דרב פפא בספק מוכן מיירי דעלמא משום מוקצה הוא, ובפירות הנושרין תרתי אית בהו, מוקצה וגזירה שמא יעלה ויתלוש, וכן כתב רש"י ז"ל שם בפרק אין צדין דר"ש מודה במוקצה מחמת מחובר דמדלא ליקטן מערב שבת אקצינהו מדעתיה ואינו יושב ומצפה אימתי יתלשו, והוי להו כגרוגרות וצמוקים, וכן דעת רבותי הצרפתים ז"ל.
ואם תאמר אם כן מאי קא נסיב לה תלמודא בריש פרק קמא דביצה (ג, א) טעמא דפירות הנושרין משום גזירה שמא יעלה ויתלוש, ותקשי ליה היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה, הא משום מוקצה הוא וליכא אלא חדא גזירה. תירץ הרב נ"ר ז"ל משום דקא סבר דאי ליכא בפירות הנושרין אלא משום מוקצה, א"א דגזרינן ביצה משום לתייהו דשאינן מוקצה אטו מוקצה לא גזרינן, והכי קא פריך אף כשתמצא לדמותה לפירות הנושרין ולרבות איסור בפירות הנושרין מאי איכא למימר דאית בהו גזירה שמא יעלה ויתלוש, אפילו הכי אין טעם האיסור מספיק לאסור ביצה שנולדה, דהיא גופה גזירה ואנן נגזור גזירה לגזירה, אלא שיש לעיין בדברי רש"י ז"ל ששם פירש דמודה ר"ש במוקצה דמחובר, וכאן פירש דלועין שנתלשו בו ביום ורחוק הוא להפריש בין פירות האילן לדלועין.

ואת הנבלה לפני הכלבים. אפילו נתנבלה בו ביום, ומנא תימרא מדקתני סיפא ר"י אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה, אלמא שמעינן לתנא קמא דשרי אפילו נתנבלה בו ביום, ואוקימנא להא סתמא בריש ביצה כר"ש דלית ליה מוקצה, ובמסכת ביצה (כז, ב) פליגי אמוראי בדר"ש, דמר בר אמימר משמיה דרבא אמר מודה היה ר"ש בבעלי חיים שמתו שאסורין, ומר [בריה ד]רב יוסף משמיה דרבא אמר חלוק היה ר"ש אף בבעלי חיים, ולמר מר אמימר דאסר, מוקי הא בנבלה דמסוכנת מערב שבת דדעתיה עליה מאתמול לחתכה לפני כלבים היום, ולמר רב יוסף דשרי, מיירי הא דנבלה אף בבריאה מערב שבת דקסבר מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים, ולא תקשי ליה למר רב יוסף הא דתניא בשבת (מד, א) אבל כוס וקערה ועששית לא יזיזם ממקומן, ומוקי' לה בפרק כירה (שבת מו, ב) אפילו לר"ש, דשאני התם דדחינהו בידים ובשעת דחיתו לא היה יושב ומצפה לכבייתן, ואף על גב דלית ליה לר"ש מוקצה מחמת איסור, ואף על גב דדחייא בידים, כגון נר שהדליקו בה באותו שבת, כדאיתא בשילהי מסכת שבת (קנז, א) שאני כוס ועששיית דמתוך גדלן אינו יושב ומצפה לכבייתן, אבל נר תמיד מצפה אימתי יכבה ויטלטלנו.

א"ל אביי מי דמי התם מעיקרא מוכן לאדם השתא מוכן לכלבים, הכא מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לאדם. ומוכן לאדם דקאמר לא שראוי לשחיטה קאמר, אלא לומר דמעיקרא עומדת לאכילת אדם והשתא ראויה לאכילת אדם. ואם תאמר מכל מקום כיון דאית ליה מוקצה לרבי יהודה, היאך אפשר לומר דלית ליה האי מוקצה, שהרי על כרחין בשבת זו לא היתה מוכנת לאדם כיון דאיסור שחיטה רכיב עליה. פירדש רבינו נ"ר ז"ל דסבירא ליה לאביי דאין מוקצה אלא מה שמקצה האדם מדעתו, והקצאת בהמה בחייה אינה באה מדעת האדם, אלא דאריא דאיסורא רכיב עלה, וכיון שנשחטה הותרה, וכדדחי אביי לקמן (חולין סו, א) גבי נר שהדליקו בו באותה שבת שאני התם דדחייה בידים.

אי הכי בהמה לר"י היכי שחטיה. קשה ודלמא כגון שזימנה מערב יו"ט. ונראה לי דהכי קאמר בהמה שלא זימנה מערב יו"ט היכי שחטיחה, ושמעינן ליה לר"י דשרי במסכת ביצה (טו, א) דתנן אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין את הבייתות, וההיא רבי יהודה היא, דאלו לר"ש אף המדבריות שוחטין, וכדאיתא בשלהי מסכת שבת (קנז, א).

דתנן הלוקח יין מבין הכותים. משנה היא בדמאי (פרק ז, משנה ד) לא מסיים בה דברי רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ור"ש אוסרין, ואורחא דתלמודא הוא, דכל ברייתא דאית ליה עיקר במשנה אמרינן עלה דתנן, ומהכא משמע דרבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון סבירא להו גירי אמת הן. ואיכא למידק דבמנחות (סו, ב) פרק רבי ישמעאל סברי דכותים גירי אריות הן, דתנן התם תורמין משל ישראל על של ישראל ומשל כותים על של ישראל וכו' ומשל כל על של כל דברי רבי מאיר, ר"י ור"י ור"ש אומרים תורמין משל ישראל על של ישראל ומשל גוים על של כותים ומשל כותים על של גוים אבל לא משל ישראל על של נכרים ושל כותים ולא משל נכרים ושל כותים על של ישראל, משום דמירוח הנכרי פוטר, (דלמא) [דאלמא] גירי אריות הן, ואם כן יינן יין נסך ופירותיהן אין צריך לעשר, ואין לומר דלדידהו ודאי גירי אריות נינהו, ולטעמא דרבי מאיר קא אמרי ליה לדידן גירי אריות נינהו ויינן יין נסך ופירותיהן פטורין מן המעשרות, אלא לדידך דחשבת להו גירי אמת ובני עשורי נינהו לית לך שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע, אי נמי יש לומר דלאו משום כותים נחלקו עליו, אלא משום דמיהא נפקא לעם הארץ. והא דנקט כותים ולא נקט עם הארץ, לפי שבא ללמדנו דכותים חשודין אף אתרומה גדולה מה שאין כן בעם הארץ כדאמרינן (יומא ט, א) שלח בכל גבול ישראל ומצא שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד, אבל כותים חשודין על הכל. ואי קשיא לך הא דאמרינן בברכות הני כותאי עשירי מעשרי כראוי דבמאי דכתיב באורייתא מיזהר זהירי. ויש לומר דודאי מאי דאכלי אינהו מעשרי שפיר, אבל למכור לאחרים אינו חושש לעשר, דלית להו לפני עור לא תתן מכשול כדאמרינן לעיל (חולין ד, א) בריש פרקין.

הא דאמרינן אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש וכו' מיחל ושותה מיד. קשה לי דהא בעי למימר לצפונו או לדרומו, כדתנן בפרק ג' דתרומות (מ"ה) האומר תרומת כרי זה בתוכו ומעשרותיו בתוכו ותרומת מעשר זה בתוכו, ר"ש אומר קרא שם וחכמים אומרים עד שיאמר לצפונו או לדרומו, אלמא בעי למימר לצפונו או לדרומו, והכי קאמר מה שאני עתיד להפריש, ועוד דבמדת הלח אפילו לצפונו או לדרומו לא מהני', דהא משקה מעורב הוא, וכדתנן במסכת תרומות ( ) [וכדתניא בתוספתא: דמאי פ"ח הלכה י"א] קרא לה שם מפיה לא ישתה משוליה משוליה לא ישתה מפיה. וכתב הרמב"ן ז"ל בשם גאון ז"ל דלמאן דאמר יש ברירה באומר שאני עתיד להפריש מהני, דכשהוא מפרישו הוברר הדבר למפרע שעל מה שהפריש חל המעשר, ושיריה ניכרין הן למפרע, אף על פי שלא היו ניכרין בשעת קריאה ובשעת שתיה, והא דבעינן לצפונו או לדרומו בקורא לה שם מעתה, וכדתנן במסכת דמאי (פ"ז ה"א) המזמין את חבירו והוא אינו מאמינו על המעשרות אומר מערב שבת מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר וכו', מזגו לו את הכוס אומר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו, וזה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו, ומעשר שני בפיו, ומחולל על המעות, וגרס בירושלמי (ה"ב) עלה דההיא אם באומר מכבר משקה מעורב הוא, ואם באומר לכשישתה למפרע טבל שתה, אלא (כן) [כי] אנן קיימין באומר מכבר לכשישתה.
ומיהו לכאורה בעירובין (לו, ב) לא משמע הכין, דגרסינן התם בפרק בכל מערבין גמרא מתנה אדם על עירובו דתניא (שם לז, ב) הריני מערב לשבתות של כל השנה כולה רציתי אלך לא רציתי לא אלך רצה מבעוד יום עירובו עירוב משחשכה ר"ש אומר עירובו עירוב וחכמים אומרים אין עירובו עירוב, קשיא דר"ש אדר"ש, כלומר דאסר גבי נוד דאלמא לית ליה ברירה, ופרקינן אמר רבא התם היינו טעמא דבעינן שיריה ניכרין, כלומר לעולם אית ליה לר"ש ברירה, והתם גבי נוד היינו טעמא דאסר, משום דבעינן שיריה ניכרין בשעת קריאת שם ובשעת שתייה, ואקשינן עליה אביי (והתניא) [והתנן] (תרומות פ"ג מ"ה) תרומת הכרי הזה בתוכו ומעשרותיו בתוכו ותרומת מעשר בתוכו ר"ש אומר קרא השם, ופרקינן שאני התם דאיכא סביביו, אלמא משמע דאפילו למאן דאית ליה ברירה בעלמא גבי נוד לא קריא ליה שיריה ניכרין, כיון דאין ניכרין בשעת קריאה ובשעת שתייה, וא"ל דמסקנא בהכי סלקא דאמרינן התם ואי בעית אימא כדקתני טעמא א"ל לר"מ אי אתה מודה שמא יבקע הנוד, כלומר אי איכא מאן דאית ליה ברירה שיריה ניכרין למפרע, וכשמפרש למחר מן הדין מתוקן [מה ש]שתה למפרע, אלא דלכתחלה אסור לעשות כן, גזירה שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע, דהא לא איתבררא ליה התרומה מיניה ואפילו לבסוף [ד]לאו לכלל תרומה אתיא.

המשנה הרביעית והכונה בה להשלים ביאור מה שהתחיל בשלפניה בענין באיזה זמן שוחטין ואמר על זה השוחט בשבת וביום הכפורים אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה אמר הר"מ פי' אמרו השוחט בשבת אם היה שוגג ולפיכך שחיטתו כשרה ומה שאמר אע"פ שמתחייב בנפשו כך סדר התלמוד אע"פ שבמזיד מתחייב בנפשו שחיטתו כשרה ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשרה הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטה ואם שחט אחר כן שחיטה שנייה שיהיה אסור דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מן הוושט והגרגרת ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשעה שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הרי זה פסול ודע שזה שישחוט בשבת בשוגג שאמרו שמותר באכילה אין מותר עד מוצאי שבת אבל השוחט לחולה בשבת מותר לו לאכל ממנו חי בשבת אבל מן המבושל לחולה בשבת אינו מותר לבריא לאכל ממנו אלא למוצאי שבת כמו שהתבאר בשביעית:

אמר המאירי השוחט בשבת וביום הכפרים אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה בדיעבד משנה זו לא התבאר ענינה כל הצורך ובגמרא פרשוה בששחט בשוגג ואע"פ שנאמר עליה שנתחייב בנפשו פי' הדברים אע"פ שאם עשה כן במזיד מתחייב בנפשו שחיטתו כשרה והכריח דבר זה מפני שמתוך שאמר שחיטתו כשרה אלמא אף לשוחט ואלו שחטה במזיד אסורה לשוחט לעולם ואע"פ שמתפרשת בשוגג אסורה היא ליומה כר' יהודה שסובר בזו קנסינן שוגג אטו מזיד והוא ששנה שחיטת שבת בדמיון שחיטת יום הכפרי' שהרי יום הכפרים אסור לאכול בו ביום נמצא שענין המשנה על דרך פסק כך הוא השוחט בשבת וביום הכפרים שלא לצורך חולה בשוגג אע"פ שאלו עשה כן במזיד מתחייב בנפשו שחיטתו כשרה בין לו בין לאחרים לערב בכדי שיעשו ומ"מ אסורה ליומה בין לו בין לאחרים וכן הלכה ויש מי שאומר שמותרת לערב מיד שלא נאמר דין שהיית בכדי שיעשו אלא בדבר הנעשה על ידי גוי שהדבר קל בעיני ישראל ואינו מדקדק שלא לומר לו לך והבא לי וכן באיסור קל הנעשה אף על ידי ישראל כמה שאמרו במקום אחר באשה שמלאה קדרה עששית ותורמוסין מערב שבת לאוכלן למוצאי שבת אבל באיסור חמור הנעשה על ידי ישראל אין הדבר מצוי לחטוא ומותר לערב מיד:

וזהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה להשלמת ענין זה עם שאר דברים שנתגלגלו בהם אלו הם שחט בשבת במזיד שלא לצורך חולה אם עשה כן בפרהסיא שחיטתו פסולה ונבלה לדעת קצת כדין מה שנתבאר במחלל שבתות בפרהסיא ואם עשה כן בצנעא שאינו משומד עליה אסורה לשוחט עצמו לעולם ולאחרים מותרת לערב בכדי שיעשו וגדולי הדור מתירין אף מיד על הדרך שביארנו:

בתוספות כתבו שבשחיטה ראשונה אף בשוחט בפרהסיא כן שלא נקרא משומד גמור בשחיטה ראשונה שאינה לשחיטה ליעשות עליה משומד אלא בסוף ר"ל גמר השחיטה והילכך הראשונה כשרה וממנה ואילך פסולה ואם כן זו שאמרו במזיד מותרת לאחרים פירושה אף בפרהסיא בשחיטה ראשונה ומביאים ראיה ממה שאמרו בפרק אותו ואת בנו השוחט לע"ז ר' שמעון פוטר משום אותו ואת בנו ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה וחכמים מחייבין ואמרו עליה לא שאנו שחכמים מחייבים אלא ששחט ראשון לע"ז ושני לשלחנו אבל ראשון לשלחנו ושני לע"ז פטור דהא חיוב ע"ז ואותו ואת בנו באין כאחד וקם ליה בדרבה מניה ואי לא אתרו ביה לע"ז חייב משום אותו ואת בנו והלא כמשומד לכל התורה הוא ושחיטת נכרי היא אלא אינו נעשה משומד גמור בראשונה והוא הדין לחלול שבת בפרהסיא וכמה קשים דברים אלו לפרש שהרי בהדיא אמרו היתה בהמת חברו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה והשוחט לשם הרים שחיטתו פסולה וודאי בראשונה קאמר וההיא דאותו ואת בנו מ"מ יש לתרץ בה דהואיל ושחיטת ישראל משומד היא לא יצאה מכלל שחיטה שאינה ראויה וכל שכן לדעת האומרים ששחיטת משומד לע"ז מטהרת מידי נבלה ואחר שכן ודאי זו שאמרו במזיד מותרת לאחרים דוקא בצנעא או שמא אף בפרהסיא אלא שאינו עושה כן דרך חלול שבת אלא שמזיד בהוראה לדון בחולה מי שאינו חולה של סכנה וכיוצא בזה כך נראה לי ועקר לא סוף דבר במה שאסרנו שחיטות אלו ליומן בששחט דבר שהיה מוקצה בין השמשות כגון שלא היה לו חולה בין השמשות כלל שתהא דעתו עליה מאתמל אלא אף אם היה לו חולה בין השמשות שהוכנה בהמה זו על ידו הואיל והבריא משקדש היום והוא שוחט אחר שהבריא אסור כדין מה שביארנו:

היה לו חולה בין השמשות ועדין הוא חולה בשבת ושחט לו מותר לבריא בו ביום הן לשוחט הן לאחר שהרי בהיתר גמור נשחטה ולשמא ירבה בשבילו אין לחוש ששחיטה לאחד שחיטה למאה אלא שאין בריא אוכל ממנה אלא באומצא ר"ל בשר חי בלא בשול ובלא מליחה שהמליחה אסורה בשבת ולאיסור דם אינו צריך לחוש שהדם הנבלע באיברים מותר אא"כ יש שם ורידים מלאים דם שאין עקר מליחה אלא בבשול שמא יתן הבשר במים קודם שיהו רותחים והדם נפלט במים פושרין ומ"מ היו נוהגים לאכלה בחומץ כדי לעכב את הדם ומכל וכל עד שמתוך כך מפרשי' באומצא כן ויש מי שאוסר לכבשה בחומץ בשבת ומפרשים באומצא כמו שביארנו ומצד מה שאמרו כבוש כמבושל ויש אוסרים לאכול בלא מליחה מפני שכשהוא כוסס הבשר בשניו הדם פורש ונשאר בפיו וכן אוסרין מליחה וכבישה בחומץ בשבת וזה שאמרו מותר לבריא באומצא פירושו שאם עשאוה לחולה באומצא מותר לבריא ור"ל כבישה בחומץ ואין חוששין שמא ירבה בשבילו שמאחר שהוא דבר שאינו מצוי כבשול גמור לא גזרו ביה רבנן או שמא הואיל ואיסור כבישה אינו אלא מדרבנן וכמו שאמרו כובשין כבשים במועד אף שלא לצורך המועד לא גזרו בו ויש מפרשים אותה בסמוך לעצם שאין בו דם ואיני יודע מהיכן בא להם לא היה זה חולה בין השמשות וחלה בשבת ושחט לו יש מי שאוסר לבריא בו ביום מטעם מוקצה ואע"פ שאין מוקצה מחמת הכנה בשבת ומוקצה מחמת איסור אין כאן שהרי בהיתר היא נשחטת הם אומרים שמודה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו ואין הדברים נראין כמו שפסקנו במסכת ביצה והילכך אף בזו מותרת לבריא בו ביום:

המבשל בשבת שלא לצורך חולה אף דבר המוכן מבעוד יום בשוגג דינו כדין שוחט ואסורה ביומה בין לו ובין לאחרים כר' יהודה ויש פוסקים להתירה אף בו ביום ואף לשוחט עצמו כר' מאיר אלא שהרבה סוגיות מצינו כר' יהודה כמו שביארנו בשלישי של שבת ולערב מותרת בין לו בין לאחרים בכדי שיעשו ויש אומרים מיד ובמזיד אסורה לו לעולם ומותר לאחרים לערב ואין צריך לומר שכן במבשל דבר המוקצה וכן הדין במי שבשל לחולה שהיה חולה מבעוד יום והבריא בשבת אם שחט לו אחר שהבריא אע"פ שאין כאן מוקצה ואם בשל לחולה שהיה חולה בין השמשות והוא חולה עדיין אסור לבריא בו ביום אף בדבר המוכן שמא ירבה בשבילו ולערב מותר אף למבשל ואף מיד:

קצץ לו דלעת הואיל והיתה מחוברת בין השמשות אסורה ביומה לכל אדם משום מוקצה ולערב בכדי שיעשו ויש אומרים מיד וכן הדין שכל שנעשה בהיתר אין צריך בשש:

מחתכין את הדלועין התלושין לפני הבהמה בשבת אע"פ שנתלשו בשבת על ידי גוי או על ידי איזו סבה וכן מחתכין את הנבלה לפני הכלבים אע"פ שנתנבלה בשבת אע"פ שלא היה דעתו של אדם על אלו מערב שבת שאין איסור מוקצה מחמת הכנה בשבת ומוקצה מחמת איסור שחיטה ותלישה אין כאן שהרי אף כשהבהמה חיה ראויה לכלבים אלו נתנוה לו וכן בדלועים המחוברים הרי היה יכול להעביר בהמתו על המחובר וביום טוב מיהא אסורים מחמת מוקצה של הכנה ויש חולקין בזה בקצת דברים וכבר כתבנו הענין במסכת יום טוב פרק ראשון:

בזמן שהכותיים לא נעשו עדין כגוים גמורים היתה תבואה שלהם חשודה מ"מ להיות כלה טבל גמור והיו חייבים ליטול ממנה תרומות ומעשרות ומי שלקח מהם באותו זמן חבית של יין היה ערב שבת ולא היה לו פנאי להפריש המתנות ממנה והיה רוצה לשתות על דרך זה שיאמר שיעור זה הראוי להפריש ממנו לתרומה יהא תרומה באיזה מקום שבחבית וכן שיעור זה הראוי למעשר מעשר ושישתה כל אותה שבת ואחר השבת יפרישם ושיסמוך על מה שאמרו הוברר הדבר שזהו תרומה וזהו מעשר אסור שכל שהוא מן התורה אין בו ברירה כמו שביארנו במסכת יום טוב ועיקר דבר זה בסדר זרעים ואע"פ שהכותיים כבר עשאום כגוים גמורים מ"מ אתה למד ממנה למי שיש לו חבית של יין והוא טבל גמור שאינו שותה ממנו על סמך ברירה עד שיפריש וכבר הרחבנו בה יותר בשני של סוכה ובשלישי של עירובין וכן בשלישי של גיטין ושם ביארנו ענין מיחל ושותה ושאר דברים הצריכים בביאור השמועה:

בד"ה אם לא היתה נבילה כו' אמאי לא מפרש טעמא משום דהוה מוקצה מחמת איסור כו' עכ"ל ובשמעתין דקאמר מי דמי התם כו' הכא מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לאדם אע"ג דמ"מ הוי מוקצה מחמת איסור דרך דחייה קאמר הכי דילמא לית לי' לר' יהודה הכא מוקצה מחמת איסור כדדחי לה נמי לקמן שאני התם דהוא דחי לה בידים וטעמא דר"י בהך דנבילה משום דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים שאינו מוכן ועומד למה שהיה עומד בתחילה וק"ל:

בגמ' א"ל אביי מי דמי התם מעיקרא מוכן לאדם וכו' הכא מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לאדם. ואע"ג דמוקצה מחמת איסור הוא דהא אסור למשחטיה בשבת השתא ס"ד דמוקצה מחמת איסור לא מיתסר ועיין בסמוך בסוף דף זה ע"ב בגמרא ובתוספות:

בתוס' ד"ה השוחט בשבת וכו' וי"ל דהתם בפרהסיא וכו'. ור"ל הא דאמרינן לעיל דמומר לחלל שבתות אסור לאכול משחיטתו איירי שמחלל בפרהסיא כדאיתא לעיל (חולין דף ה') בהדיא אבל ההיא דר"מ משמע דאינו מחלק אלא סתמא קאמר דמומר לדבר אחד הוה מומר לכל התורה:

ד"ה מחתכין את הדלועין וכו' ובהמה נמי איירי ביושב ומצפה וכו'. והא דקאמר גמרא אלמא כיון דלא איתקן מאתמול וכו' היינו משום דלא היה יושב ומצפה אלא שמא ישחטנה ויאכלנה ולא שיהא נבלה לכלבים:

תוס' בד"ה השוחט כו' ור"מ אית ליה כו' כצ"ל:

בא"ד וי"ל דהתם בפרהסיא כו'. נ"ב פי' קושיא הראשונה:

בא"ד תיפוק ליה דפסול כו'. נ"ב פי' דסבירא ליה כותי וישראל ששוחטין בסכין א' שחיטתן פסולה וכן דעת הרשב"א והטור והאור זרוע מכשיר ובספרי הארכתי:

בד"ה ונסבין כו' גרמא גרמא תרי מאי טעמא לאו כו' כצ"ל:

תד"ה השוחט (בסופו). אבל אי בחדא זימנא לא איתסר שחיטתו ניחא. קשה מאי ניחותא. דהא השתא הוה פעם שני וא"כ יפסול מטעם שחיטת מומר. ובמתניתין משמע דהפסול הוא מחמת שנשחט לא' מכל אלו דומיא דרישא:

תד"ה ונסבין. והא דאמרי' בפ' כה"ב גבי ר"ש דמלח גרמא גרמא כו'. תמיהני על המע"מ סי' י"ט אות ה' שהביא זאת מהתוס' דפ' כ"צ. והעלים עין מהתוס' שלפנינו:

תוס׳ ד"ה אמר רב הונא וכו׳ תימה. נ"ב אין בזה תימה כל עיקר עמש"ל (דף יג א׳) וגדולה מזו מצינו אפי׳ בתנאים שאמר ר"א שמועה משם ר״י (ספ"ז דנזיר) ואע"פ שהי׳ בר פלוגתי׳ ג"כ והוא גדול שבתלמידי ריב״ז ונקרא בכל מקום ר"א הגדול ופשיטא שהי׳ גדול מר״י עם שר'׳י נצח במחלוקתם עס הרבים:

תוס' ד"ה השוחט וכו' ור"מ אית ליה וכו'. עי' תשובת מהרי"ק שורש קס:

ד"ה ונסכין וכו' אבל כל זמן שלא פירש. עי' תוי"ט פי"א מ"ז דמנחות ד"ה אוכלים:

בא"ד והא דאמרי' כו' גבי רב ששת דמלח גרמא גרמא. תמיה לי כיון דדנין דבלע מהאי גיסא ולא יצא ע"י מליחה מה בכך דהוי עתה דם שלא פירש מ"מ איך מבשלין אותו דאז יהיה פרוש וצ"ע:

השוחט בשבת וביה"כ וכו' כ' תוס' דלר"מ מומר לדבר א' הוא מומר לכל התורה כולה, הנה עיי' עיקור בעירובין ס"ט ע"א וע"ב כי שם מבואר כן. והנה לכאורה יש להוכיח דלר"מ אינינו אלא חשוד בעלמא דאי ס"ד דהוה מומר ממש ואינו בר זביחה כלל א"כ לעיל דגזר ר"מ על יינן של כותים ורשב"ג שהיה אחריו גזר על שחיטתם והקשה רשב"א מ"ט לא אסר ר"מ שחיטתם ותי' דס"ל כרב ענן דמומר לע"ז מותר לאכול משחיטתו ע"ש וקשה לא יהא אלא כשאר איסורים דמומר לדבר א' הוה מומר לכל התורה לר"מ אע"כ מוכח דעכ"פ ע"י אחרים רואי' אותו שרי ומשו"ה לא גזר ר"מ על שחטתן משום דבלאה"נ לא אכיל מיניהו בלא אחרים רואים אותו כת"ק דרשב"ג באחזוק ולא כתיבי, מ"מ מוכח מזה דלר"מ נמי לא הוה אלא חשוד בעלמא, והשתא לפ"ז מאי מקשו תוס' דלמא מתני' מיירי באחרים רואים אותו, שוב מצאתי במהרי"ק שרש ק"ס ענף ב' שכ"כ מסברא דלר"מ לא הוה אלא חשוד בעלמא והקשה כן אהתוס' ותי' אי באחרים רואים מאי למימרא דשחטתו כשרה פשיטא ע"ש והקשה בבכור שור, א"כ למסקנא דמיירי בשוגג מאי קמ"ל דשחטתו כשרה, ולדידי קשי' לי עוד הא בריש תמורה פליגי אביי ורבא דלרבא כל מה דעביד רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, וא"כ תהא שחיטתו נבלה כאלו לא שחיט כלל דהא לא מהני מידי ועכצ"ל כוון שאין איסור בגוף השחיטה רק אי' דשבת ויה"כ רביעא עלה וכן העלה סמ"ע וש"ך בח"מ סי' ר"ח במקח הנעשה באיסור ומייתי ראי' מטבח ומכר בשבת ודלא כהמרדכי ע"ש באורך וא"כ טובא קמ"ל מתני' דלא נימא כסברת המרדכי דלא מהני קמ"ל כסברת סמ"ע והש"ך. והנה לכאורה קו' מתורצת בחברתה דודאי למסקנא דמיירי בשוגג לק"מ מאי קמ"ל די"ל כנ"ל דהרי כ' תוס' בתמורה וי"ו ע"א דבשוגג שלא נתכוון האי גברא לעבור לכ"ע אי עביד לא מהני וא"כ טובא קמ"ל דהכא מהני, אך אקו' הש"ס ונוקמי במזיד כר"מ קשה שפיר מאי קושיין דלמא חברי' דנסבון למימר ר"י היא ס"ל כאביי דבמזיד אי עביד מהני ולא קמ"ל מתני' מידי אי איירי במזיד משו"ה מוקי בשוגג ומאי קושיין וע"כ צריך לומר דמ"מ פריך ונוקמי במזיד, וקמ"ל דאע"ג דליכא אחרי' רואים מהימן אשחיטה ועל זה יפה הקשו תוס' הא לר"מ קיימי' וס"ל דמומר לדבר א' הוה מומר לכל התורה ואסור בלא אחרים רואים אותו וא"ש וק"ל:

מיהו מסוגי' דעירובין נ"ל דא"ש בלא"ה ונימא דודאי בפ"א נעשה חשוד לכל התורה ולא מומר כדמשמע לשון ש"ס בכורו' למ"ד ע"א דמייתי מיני' מהרי"ק, וממילא בשני פעמים נעשה מומר לכל התורה והיינו ש"ס דעירובין דהמחלל שבתות תרי ה"ל מומר לכל התורה, אך כל זה למסקנת תוס', אך לתי' קמא דבפ"א נעשה מומר ואי ס"ד דלדבר א' בפ"א נמי נעשה מומ' לכל התור' א"כ איך יפרנס ש"ס דבכורו' ואע"כ כמהרי"ק כנלע"ד.

ואמנם הרמב"ם בפי' המשנה פ' דמתני' דשוגג דאי במזיד תאסר הבהמה משום שחיטת מומר לחלל שבת בפרהסי' ע"ש, ק' עליו הא הש"ס הקשה ונוקמא במזיד כר"מ, ונ"ל עפ"י מ"ש הר"ן דמה שמחתך בעור טרם גמר שחיטה ליכא אלא אי' דרבנן משום מקלקל בחבורה ע"ש בחידושיו, והא"ש דבהוריות י"א ע"א ס"ל לר' יהודה הלובש כלאים דרבנן בפרהסי' נעשה מומר וא"כ יפה כ' הרמב"ם דהא מתני' כר' יהודה מתוקמא וא"כ לא מיתוקם במזיד דמשחתך בעור נעשה מומר לאי' דרבנן במקלקל בחבורה מיהת וה"ל מומר לכל כנ"ל, ומ"מ הש"ס פריך ולוקמא במזיד כר"מ דהוא ת"ק דר"י התם דפליגא וא"כ לא נעשה מומר בחתיכת עור במקלקל דרבנן בעלמא הוא וכמ"ש בחי' ר"ן הנ"ל עיי' וק"ל:

ונסכון חברי' למימר ר"י היא אבל לרבנן שרו באכילה ליומא, לא ידעתי אמאי דחקו תוס' בזה ולא מוקי ליה בבני מעים דלא בעו מליחה כמבואר לקמן קי"ג ע"א אין מחזיקים דם בבני מעים. וי"ל שעכ"פ היה צריך לנקרו היטב משומן הכנתא הדבוק עליהם דאותו בעי מליחה, והניקור אסור משום בורר, ועדיין צ"ע:

עוד כ' תוס' בסוף דבריהם דגי' הר"י וכן לקדרה, והרא"ה בבד"ה קיים הגי' וכן לצלי, וכ' דודאי לא מיירי התם ממליחת בשר משום הכשר דם דמאי שייכי' התם אלא מיירי מאכילת כהנים דבעי נמי מליחה מטעם ברית מלח שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. ואמר וכן לצלי דאלו לבשול בלאה"נ מולחים משום דם. אך לצלי דבעלמא לא בעי מליחה מ"מ לאכילת כהנים בעי מליחה משום ברית מלח עולם. ע"ש בית ג' שער ג' דף ס"ח ע"א, וזה ג"כ דעת היש מביאים ראי' דמייתי הרא"ש פ"ב דפסחי' סי' כ"ג ע"ש, ומאוד תמוה שיטה זו בעיני מש"ס מנחות כ"א ע"ב דלב ב"ד מתנה על המלח שיאותו הכהנים ומפרש הש"ס לאכילת קרבנם רצה לו' חזה ושוק שלהם דאי לקרבנו' ממש להקרבה, תיפוק מן התורה אתי' משל ציבור מגז"ש ברית מלח עולם ע"ש ואי כהרא"ה ויש מפרשים הנ"ל אכתי קשה הא אכילת כהנים נמי טעונה מלח מברית מלח עולם וחזרתי על כל הצדדי' ולא מצאתי לתרץ אלא בדוחק גדול וצ"ע:

אם לא היתה נבלה מע"ש אסורה, ע' תוס' שהקשו מסוגי' דאפרוח שנולד בי"ט ורשב"א תי' דסוגי' דהתם אזלא לס"ד דשמעתין דס"ל מוקצה מחמת איסור קיל, ורצונו לומר דר' יוסף ואביי דמיירי התם ואמר השתא מוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבים אינהו אזלא כס"ד דשמעתין, אמנם למסקנא דמוקצה מחמת איסור חמיר בודאי אין כאן ק"ו ממוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבי' דשפיר איכא למימר משום איסור לא הוה מוכן לאדם. אבל מ"מ נהי דליכא ק"ו השתא מוכן לאדם וכו' מ"מ א"ש דשתק דבלא קו"ח ממוכן לאדם נמי א"ל מסבר' חוץ מוכן לכלבי' לא הוה מוכן לאדם ופשוט, הארכתי מפני שהגאון בס' מהר"מ ברבי זצ"ל הניחו בצ"ע ע"ש.

בהמה לר"י בי"ט היכי שחטי', כ' רשב"א דאין לומר ע"י הזמנה מעי"ט דלא משמע כן במתני' שלהי ביצה גבי משקין ושוחטין את הביתות, ובדבריו י"ל קו' תוס' מדאמר אביי ביצה ד' ע"א תרנגולת עומדת לגדל נמי דודאי יש לחלק בין בהמה לעוף דאפי אי סתם בהמה לאכילה מ"מ אפשר סתם עוף לגדל נמי, מה תאמר עוף לר' יהודה בי"ט היכי שחטי' י"ל ע"י הזמנה, מיהו בריש ביצה גבי תרנגולת העומדת לאכילה אוכלא דאיפרת הוא ופרש"י אי בעי שחיט לה ואכיל כל מה דבגוה משמע דבלא הזמנה שחטי' עיי' וק"ל:

משנה השוחט בשבת שחיטתו כשרה. הנה המהרי"ק בשורש ק"ס והדרישה וכן הגאון מוהרר"ס בספרו בכור שור כולם נדחקו לפרש מאי קמ"ל דשחיטתו כשרה עיין עליהם ולדידי אדקשיא לי מאי קמ"ל איפכא קשיא לי ואמאי שחיטתו כשרה והלא אביי ורבא נחלקו במס' תמורה במידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד אי מהני וקי"ל כרבא דלא מהני וא"כ למה במתניתין שחיטתו כשרה ואף דאיירי בשוגג מ"מ מה בכך דאיהו עביד בשוגג מ"מ עביד מה דאמר רחמנא לא תעביד. ואף אם היה מקום לחלק בין שוגג למזיד מ"מ כבר איצטריך הדבר להאמר ואיננו מלתא דפשיטא להקשות מאי קמ"ל והיא גופא קמ"ל דבשוגג לא אמרינן אי עביד לא מהני. אמנם לפי דרצה בגמרא לאוקמי במזיד כר"מ קשיא והלא אי עביד לא מהני. אמנם לפי מ"ש הש"ך בח"מ סי' ר"ח עיין עליו א"כ כאן אי עביד מהני. ובזה כבר עלתה ארוכה שעכ"פ שמעינן חידוש דין בדיני שחיטה דאי הוי אמרינן בזה אי עביד לא מהני א"כ לא אהני שחיטתו והוה כמתה מאליה שהיא נבלה. ובזה נלע"ד לתרץ קושית הת"ח דלמה לי למיתני יוה"כ והלוא ק"ו הוא משבת ומזה רוצה לפרש דמכאן הוכיח דשבת דומיא דיוה"כ דאסירא ליומא ולדידי הדבר יפלא דעיקר משנתינו לדיני שחיטה אתיא ולהיתרא אלא שאגב אורחא קמ"ל דומיא דיוה"כ שאסירא ליומא משום איסור שבת אבל לומר שכל עיקר יוה"כ נזכר כאן בשביל דבר זה לא נהירא שדין זה אין עיקר מקומו במסכת חולין ובדיני שחיטה רק במסכת שבת ובכל מלאכת שבת:

ולדידי אתי שפיר דלפי משמעות הרמב"ם בפירוש המשנה לא משכחת לה בשבת שתהיה שחיטתו במזיד כשרה דהרמב"ם לא ס"ל כדעת התוספות לחלק בין פעם ראשון וכו' ועיין בב"י סימן מ"א. והנה נתקשיתי בדברי הרמב"ם הללו שלפי משמעות דבריו שם משמע דלא משכחת הכשר לשחיטת שבת במזיד בשום אופן והלא אף לדבריו לא הוה מומר לשבתות מומר לכל התורה כי אם בפרהסיא וכמבואר שם בפירוש המשנה שאחר זה וכן מבואר לעיל בסוגיא דגמרא וכן מבואר בספרו הגדול פ"ד מה' שחיטה הלכה י"ד ע"ש א"כ משכחת גם במזיד ובצינעא:

והנלע"ד בזה דהנה אף דלמחשב מומר בעינן בפרהסיא היינו שאם חילל שבת בפרהסיא הרי הוא כמומר לכל התורה ואם שחט אח"כ אפילו אחרים עע"ג ורואים שחיטתו כהוגן ובדקו סכינו מ"מ אינו בר זביחה ושחיטתו נבלה אבל עכ"פ אף בחילל שבת בצינעה כבר הוא חשוד לכל התורה כולה דחשוד לחמירתא חשוד לקילתא וא"כ הרי הוא חשוד על השחיטה ואיך משכחת לה שחיטתו כשרה ועיין בש"ך סי' קי"ט ס"ק י"ג. אמנם משכחת לה שחיטתו כשרה באחרים עע"ג ובאמת מה שהקשו כאן התוספות דכר"מ בעי לאוקמי ולר"מ מומר לד"א הוא מומר לכל התורה השיב מהרי"ק שם בתשובה הנ"ל דלר"מ חשוד לכל התורה משכחת לה משנתנו באחרים עע"ג וא"כ לפ"ז שיהיה באותו שחיטה במזיד מחלל שבת לא משכחת לה שחיטתו כשרה כלל שאם אחרים עע"ג הרי הוא פרהסיא ואם אין אחר רואהו א"כ איך מאמינים לו להכשיר שחיטתו והרי הוא עכ"פ חשוד על השחיטה. ומזה נלענ"ד דמה דאמרינן מחלל שבת בפרהסיא אין הפירוש בפני עשרה מישראל וכמו שכתב בספר שמלה חדשה בסי' צ"ו ואף שכן הוא בתשובת הרשב"א מ"מ נלענ"ד שאין כן דעת הרמב"ם שא"כ למה סתם דבריו ואין לדמות לקידוש השם דשם אתי תוך תוך כדאמרינן בשלהי בן סורר וכן משמע בפ' הדר (דף סט ע"א) דחזי' לר"י נשיאה וכסי' ואמר כגון זה מבטל רשות דמשמע דאי לא כסיה לא הוי מבטל רשות אף שלא היה שם רק ר"י נשיאה:

והנה יש לדקדק בדברי הרמב"ם בפי' המשנה שכתב ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשרה וכו' דמשמע שדבר זה נזכר שאין שחיטת מזיד כשרה ודלמא באמת גם במזיד שחיטתו כשרה ומתניתין קתני שוגג דאפילו בשוגג אסורה ליומא דומיא דיוה"כ. נלענ"ד דהוי קשיא ליה לרמב"ם כיון שיש להתנא שני דרכים אם למתני מתניתין במזיד והוא רבותא לענין הכשר השחיטה והתירא אם למתני שוגג והוא רבותא לאסור ביומא משום מתהני ממלאכת שבת יותר הוי ליה למיתני מזיד שהוא רבותא בדיני שחיטה ושייך למס' זו מלמיתני שוגג שהוא רבותא לאסור ביומו שאין ענינו עיקר כאן רק במס' שבת ואינו ענין לשחיטה רק לכל מלאכת שבת ועוד כחא דהיתרא עדיף. ואין לומר דבאמת משנתנו מיירי בכל גווני בין בשוגג ובין במזיד זה אינו דהא כר"י מוקמינן לה וא"כ ודאי לא איירי במזיד דבמזיד אין לומר שחיטתו כשרה דהא לדידיה אסורה לעולם ותנא דידן סתמא קתני שחיטתו כשרה והוה ליה למיתני במזיד ולומר שחיטתו כשרה לאחרים אלא ודאי דלא היה יכול התנא למתני מזיד משום דבמזיד באמת שחיטתו פסולה משום מומר לחלל שבתות וא"כ לדעת הרמב"ם השוחט בשבת היינו דוקא בשוגג אבל במזיד שחיטתו פסולה אבל ביוה"כ אפי' מזיד שחיטתו כשרה דמומר לחלל שבת הוה מומר לכל התורה דחמירא שבת כע"ז אבל מומר לחלל יוה"כ הוא רק כמו לאחד משאר עבירות ששחיטתו כשרה וא"כ שבת ויוה"כ שהוזכרו שניהם במשנתינו לצדדים קתני שבת דוקא שוגג ויוה"כ מיירי במזיד ולכך הוצרך להזכיר יוה"כ אף שכבר תנא שבת ומתורץ קושית הת"ח ואף דביוה"כ במזיד עכ"פ אסור לו לעולם לר"י כמו בשבת וא"כ איך תני שחיטתו כשרה וכדדייק לקמן לר"י הסנדלר י"ל דלר"י הסנדלר בין בשבת ובין ביוה"כ אסור לו לא היה לו למתני סתמא אלא לפרש כשרה לאחרים אבל לר"י אי שבת מיירי שוגג לא שייך זה. וא"ת א"כ מאי מקשה לקמן ומי מצית מוקמת לה בשוגג וכר"י והא אע"פ שמתחייב בנפשו קתני. ומאי קושיא והא אע"פ שמתחייב בנפשו בסיפא דמתניתין היא ודלמא איוה"כ לחוד קאי דאיירי באמת במזיד ושפיר מתחייב בנפשו אך אנן לפרש דעת הרמב"ם קיימינן עתה ולדעת הרמב"ם לא שייך מתחייב בנפשו רק על שבת וכמבואר בדברי הכ"מ סוף פרק א' מה' שחיטה:

והנה העליתי דלרמב"ם לא משכחת שוחט בשבת מזיד שתהא שחיטתו כשרה וגם העליתי דבפרהסיא לאו דוקא עשרה אלא כל עובר ומחלל אפי' בפני אחד מקרי פרהסיא ולכאורה קשה על דברי קושיא גדולה וחזקה דהנה הרב מו"ה זלמן עמרך הקשה לדעת הרמב"ם דמחלל שבת אפילו פעם א' שחיטתו פסולה א"כ במס' ב"ק (דף עא ע"א) ובכתובות (דף לד ע"א) שהקשה אלא שוחט בשבת שחיטה ראויה היא דתנן השוחט בשבת וכו' ודחוק לשנויי דסברי כר"י הסנדלר וכיון דע"כ במזיד מוקי לה דאי בשוגג גם לר"י הסנדלר שחיטה ראויה היא וא"כ לדעת הרמב"ם הלא לכ"ע שחיטה שאינה ראויה היא שהרי הוא מומר לחלל שבתות. ואני השבתיו דמיירי בצינעה ואף דודאי מיירי בטבח בפני עדים דאל"כ מה ענין ארבעה וחמשה לכאן הלא קנס אינו משלם ע"פ עצמו מ"מ לדעת הרשב"א לא מקרי פרהסיא כי אם בפני עשרה מישראל אבל לפי מה שכתבתי להוכיח דלדעת הרמב"ם אפילו אין שם רק אחד מקרי פרהסיא א"כ נשאר קושית הרב הנ"ל בתימה:

אמנם נלענ"ד דהלא גם לדעת התוספות קשה הלא משכחת לה בפעם שניה ובפרהסיא אלא דיש לומר למה לו לדחוקי ויותר נוח לו לאוקמי בכל גווני ולר"י הסנדלר אבל למסקנא שם למ"ד מעשה שבת דרבנן וקאמר דלא פליגי רבנן אשבת כלל והוא דוחק גדול דא"כ למה הזכיר שבת כלל וכמו שהקשו התוספות שם בכתובות בד"ה כי קא פטרי רבנן וכו' והוה ליה לשנויי דמיירי בפרהסיא לדעת הרמב"ם ולדעת התוס' בפעם ב'. אמנם נלענ"ד דלדעת הרמב"ם בלא"ה לא קשה כלל דלדעת הרמב"ם אפי' שחיטת עכומ"ז אינה אסורה מן התורה כי אם בעובד ע"ז אבל עכומ"ז שאינו עובד ע"ז הוא רק מדרבנן וק"ו דמומר אפילו מומר לע"ז ולכל התורה מ"מ אע"פ שחטא ישראל הוא ואינו בכלל אזהרת וקרא לך כו' ועיין בדברי הכ"מ בפ"ד מה' שחיטה הלכה י"ב ודלא כש"ך בסימן ב' ס"ק ב' ומה שהביא הש"ך ראיה ממה דאמר מכם ולא כולכם כבר השיב על דבריו הגאון מוהר"ר סענדר בספרו תבואת שור וא"כ לדעת הרמב"ם לא היה יכול לשנויי דהוי שחיטה שאינה ראויה מטעם מומר כיון שזה רק מדרבנן מקרי שחיטה ראויה:

אלא אפי' לדעת הרא"ש שטעם שחיטת נכרי נבילה דכתיב וזבחת מי שהוא בר זביחה וכו' ונכרי אפי' אינו עובד ע"ז אסור מן התורה מ"מ ישראל מומר אפי' לע"ז ולכל התורה מקרי בר זביחה שהרי מוזהר הוא על הזביחה וכמ"ש הרשב"א לענין מומר להכעיס ועיין בט"ז סי' ב' ס"ק א' ולכן נלענ"ד דשחיטת מומר לכ"ע אינה אסורה רק מדרבנן ולכך הוכרח שם לומר דלמ"ד מעשה שבת דרבנן לא פליגי רבנן כלל אשוחט בשבת:

אמנם אי קשיא לשיטת הרמב"ם הא קשיא דמה מקשה לקמן ונוקמה במזיד כר"מ איך אפשר לאוקמי במזיד כלל והא שחיטתו כשרה תנן ואומר אני דהנה אמרתי מדקאמר רב אסורה באכילה ליומא וטעמא משום דשבת דומיא דיוה"כ ולכאורה מנ"ל הא והלא הא דאסור ביוה"כ אינו מטעם שחיטה אלא שכל מאכל שבעולם אסור ביום הצום ומה ענין לומר שבת דומיא דיוה"כ בזה ודברי הת"ח כבר הבאתי. אמנם לפי שיטתו של הרמב"ם נדחית ראיה זו דהרי שבת בשוגג מיירי ויוה"כ במזיד מיירי וא"כ מנ"ל לרב דאסור באכילה ליומא אלא ודאי דס"ל לרב דגם במזיד לא מחשיב מומר בפעם א' כסברת התוספות וא"כ שבת משכחת במזיד ולמה תני יוה"כ כלל אלא ודאי להורות דשבת דומיא דיוה"כ וא"כ רב על כרחך כשיטת התוס' ס"ל ולכן על רב הקשה שפיר ונוקמי' במזיד כר"מ אלא דאם אליבא דרב הי' הוכחה דפעם אחד לא מקרי מומר ולא אשכחן על רב חולק בזה איך יחלוק הרמב"ם על רב. ונדבר אח"כ מה שיש לדון בדעת הרמב"ם וכעת הואיל ואני עומד בסברא זו דעיקר הוכחתו של רב דשבת דומיא דיוה"כ הוא משום דגם שבת משכחת מזיד ומיותר יוה"כ לגמרי אני אומר עפ"י זה להסביר דברי רש"י ששינה פירושו בסוגיא זו מפירושו במסכת כתובות והנה מה ששינה בדברי ר"י עיין מהרש"א אבל בדברי ר"מ שינה ג"כ דכאן פירש במזיד לא יאכל בו ביום והוא הדין לאחרים ובכתובות פירש בדברי ר"מ במזיד לא יאכל הוא לעולם אבל אחרים אוכלים והנה יש כאן תרי שינויים חדא דכאן התיר רש"י לו במוצאי שבת ובכתובות פי' דאסור לו לעולם ועוד דכאן אין חילוק בינו לבין אחרים ובכתובות חילק אלא דהנך שכתב חדא נינהו שאם הטעם משום שלא יהנה מעבירה א"כ דוקא בו ביום אסור אבל למו"ש בכדי שיעשו שוב אינו נהנה אבל בו ביום גם לאחרים אסור שגם להם האיסור משום שלא יהנו ממלאכת שבת בעבירה אבל אם אסרינן לו לעולם א"כ הטעם משום קנס א"כ לדידי' קנסינן ולאחרים לא קנסינן ומותר להם אפשר אפי' בו ביום. והנה בדברי ר"י מה ששינה רש"י פי' מהרש"א דכאן הוצרך לפרש כן בשיטת רב אבל בכתובות פי' הסוגיא שלא אליבא דרב אבל מה ששינה אליבא דר"מ קשה איך בב"ק פי' רש"י בדברי ר"מ כמו כאן בחולין וכתב שם הכי איבעי לן לפרושי בהכל שוחטין וכוונתו מבוארת דאם היה לר"מ במזיד אסור לו לעולם א"כ מאי מקשה ונוקי במזיד כר"מ והלא במתניתין שחיטתו כשרה סתמא תנן ל"ש לו ול"ש לאחרים ולכך פירש"י כאן דלר"מ לא יאכל בשבת אלא דהיא גופא קשיא מנ"ל להמקשן דרב פי' בדברי ר"מ כך דלמא רב מפרש מזיד דר"מ כפירש"י בכתובות ולכך לא מוקי במזיד כר"מ משום דשחיטתו כשרה תנן אמנם לפי מה שכתבתי לעיל ניחא דא"כ על כרחך אי אפשר למימר במזיד שחיטתו כשרה לשום תנא דהרי לכ"ע במזיד אסורה לו לעולם וא"כ היא גופא קשיא מנ"ל לרב דמתניתין ר"י היא ואסורה ליומא דלמא ר"מ היא ומותרת גם ביומו ושבת לאו דומיא דיוה"כ ויוה"כ איצטריך למזיד ושבת איירי רק בשוגג ואי משום הא גופא קשיא דנתני שבת ומזיד זה אינו דשבת ומזיד לא משכחת לשום תנא שחיטתו כשרה אלא ודאי דס"ל לרב דלר"מ במזיד שחיטתו כשרה לגמרי למוצאי שבת אפילו לו וא"כ מכלל דמתניתין ר"י הוא ולר"י אסורה ליומא וכל זה כאן בחולין אליבא דרב אבל בכתובות ששם קאי רש"י בסוגיא דלאו אליבא דרב פירש"י לא יאכל עולמית ונחזור לדברי הרמב"ם ואומר אני דמה דסובר רב שבת דומיא דיוה"כ אין הטעם כמו שכתב הת"ח רק דקשיא ליה לרב כיון דמתני' חשיב לרבותא כל המתחייב בנפשו ואעפ"כ שחיטתו כשרה למה לא חשיב השוחט ע"מ לזרוק דמה לע"ז דג"כ מתחייב בנפשו ואעפ"כ מותרת באכילה לריש לקיש אלא ודאי דלא חשיב אלא מה שהוא דומיא דיוה"כ דאסורה ליומא אבל בשוחט לע"ז דבחול קאי ואינה אסורה ליומא לא חשיב ומוכח מזה דרב סבר כרשב"ל ואליבא דרשב"ל שפיר הוכיחו התוס' דלא הוי מומר בפ"א וא"כ בשיטתו של רב שפיר הוקשה ונוקמי במזיד כר"מ אבל הרמב"ם פסק כר"י ואין לנו הוכחה לחלק בין פ"א או לא ולאלתר הוי מומר. ובזה ג"כ נראה לענ"ד לתרץ מה ששינה רש"י בדברי ר' יהודה כאן מפירושו בכתובות ובגיטין ונראה משום דהוכחה זו שהוכיח רש"י כאן דאם טעמו של ר"י משום קנס היה לו לעשותו כמזיד גמור ולאסור עולמית זו אינה כל כך הוכחה ברורה אלא דרב סמך על הוכחה זו לפי שלדעתו מוכח ממשנתנו לאסור דומיא דיוה"כ וא"כ מתני' אמאן תרמיי' ובשבת הואיל וקנסוהו ליומו קנסוהו ג"כ לעולם אבל ביוה"כ דלא איצטריך לקנסו ליומו לא קנסו כלל משום יומא אחריו אי נמי אף דגם ביוה"כ אסור לו לעולם מ"מ כיון דשבת מיירי שוגג שייך למיתני סתמא כמ"ש לעיל:

ובזה נלענ"ד לתרץ מה שהקשה ונוקי כר"י הסנדלר דלכאורה כיון שיש ביד רב לאוקמי כר"י יותר ראוי לאוקמי כר"י דעכ"פ מיירי בפירקא כותי' אך הכי פירושו כיון דרב פוסק כר"מ א"כ מסתבר להתיר לגמרי בשוגג וא"כ מי הכריחו לפרש אליבא דר"י לאסור אף לאחרים ואם מטעם משנתנו הלוא בידינו לאוקמה כר"י הסנדלר ולכך על הוכחה כל דהו וגילוי מלתא בעלמא סמך לפרש דברי ר"י כן אבל בגיטין שם הסוגיא דהיזק שאינו ניכר ר' יוחנן הוא מרא דשמעתיה וכן בכתובות ר' יוחנן הוא מרא דשמעתיה דמיירי בטובח ע"י אחר ולר' יוחנן אין אנו צריכין לומר דשבת דומיא דיוה"כ ולכן פירש רש"י באופן אחר ועדיין צריך עיון על ששינה רש"י בבבא קמא מפירושו בכתובות ואין כאן מקומו:

והנה הדרנא בי מה שפירשתי דהמקשה שהקשה ונוקמי במזיד לשיטת רב הקשה דאיהו ודאי סובר דבפעם א' לא הוה מומר מדהוכיח הוכחתו שבת דומיא דיוה"כ מדלא נקט במשנה שוחט לזרוק לע"ז דהרי איכא למימר לעולם דהוה מומר בפעם א' אלא דכי היכי דחשיב שבת וצריך לומר דמיירי בשוגג דלא הוה שחיטת מומר הכי נמי יחשוב לזרוק לע"ז וג"כ בשוגג אלא ודאי דומיא דיוה"כ דאסירא ליומא וכנ"ל:

ואומר אני לפרש דהרמב"ם הוכיח לעצמו מסוגית הגמרא דלא משכחת מזיד שלא יהא מומר ונדקדק מתחלה בדברי רש"י בד"ה ונסבין חבריא פירש"י בני הישיבה עלה על דעתם לומר דמתני' דפירש רב דאסורה באכילה ליומא משום דסבר מתני' ר"י הוא ודייק טעמא לקמן מדקתני שבת דומיא דיוה"כ אלמא אסורה באכילה ס"ל לתנא דמתני'. והנה כל דברי רש"י בזה הם תמוהין חדא במה דאמר עלה על דעתם לומר לשון זה אינו שייך אלא על דבר שהוא הוה אמינא ונדחה במסקנא אבל דבר זה שמתני' ר' יהודה היא לרב נשאר במסקנא ועוד דדברי רש"י סותרים זה את זה תוך כ"ד ולאו רישא סיפא וכו' דמתחלה כתב רש"י דמתניתין דפירשה רב דאסורה באכילה ליומא משום דקסבר ר"י היא והמסובב ממנו נאסורה ליומא ואי לאו דמוקי לה כר"י לא היה מפרש שאסורה ליומא ותיכף מסיים רש"י ודייק טעמא לקמן מדקתני דומיא דיוה"כ וכו' אלמא שדבר זה שאסורה ליומא הוכרח הוא במתני' והוא הסבה והמסובב ממנו שבשביל זה הוכרח לאוקמי למתני' כר"י דאשכחן ליה דסבר שאסורה ליומא וגם בד"ה הי ר"י פירש"י מאיזה משנת ר"י שמע רב דאסורה ליומא והדבר תמוה אטו רב הזכיר בדבריו ר"י כלל רב ממתניתין פירש ודייק טעמא ממתני' אך התלמידים פירשו שהוא ר"י והוה ליה לרש"י לפרש מאיזה משנת ר"י שמעו חבריא דאסורה וכו' ורציתי לומר שדייק רש"י לפרש דהקושיא סובב לרב כדי שיבואו על נכון דברי הגמרא לקמן מידי הוא טעמא אלא לרב ואעפ"כ הדבר תמוה הלא רב לא אמר כלל שטעמו משום דמתני' ר"י הוא רק רב דייק הוכתתו מגופא דמתניתין וכמו שפירש רש"י לפני זה דדייק טעמא וכו'. ולתרץ דבר זה נקדים הקדמה אחת שאם ר"י זה ששמעינן מדבריו שאסורה וכו' ס"ל לרב להלכתא כותי' אז אין לנו צורך לומר שהיה לרב שום הוכחה במשנתינו שאסורה ליומא והא דדריש רב שאסורה ליומא היינו שרצה שתבוא משנתנו אליבא דהלכתא אבל אם ר"י זה דמוקמינן משנתינו אליביה לית הלכתא כותיה א"כ מי דחקו לרב לפרש משנתינו נגד ההלכה. וצריך לומר שהיה לרב הוכחה לזה בגוף דברי המשנה ומתני' קשיתיה לאוקומי כר"י אף דלית הלכתא כר"י והנה דבר זה ידוע דרב פסיק במוקצה ובהכנה כר"י ובמבשל סובר רב כר"מ דכי מורי רב לתלמידים כר"מ מורי והנה היה קשה לרש"י על ר' אבא ורב יוסף שנדחקו הרבה לפרש משנתינו לר"י וכי היה נעלם מהם פלוגתא דר"י במבשל ומה היה חסר להו לאוקמי תכף כר"י דמבשל. והנה לפי תירוץ של ר' אבא ורב יוסף לכאורה לא דייק שבת דומיא דיוה"כ דהרי לדידהו ביושב ומצפה או בחלה והבריא ליכא מוקצה כלל וביוה"כ אסורה ליומא ועיין בדברי הגאון מוהררא"ב ז"ל וא"כ כיון דלא דייקי א"כ היא גופא מי דחקו לרב למימר אסורה ליומא ולכן נדחקו לאוקמי כר"י דהכנה ובזה ס"ל לרב כר"י לכן דחיק לאוקמי מתניתין כותיה אבל כר"י דמבשל לא היה אפשר להו לאוקמי דהרי רב גופא פסיק דלא כר"י אלא כר"מ ובמשנה אין לו הכרח לאסור וא"כ מי דחקו לאוקמי כר"י דלא כהלכתא אבל רב אשי דמוקי כר"י דמבשל באמת הוכרח לומר דשבת דומיא דיוה"כ וזה הביאו לרב שהוכיח לעצמו דמתני' ע"כ ר"י היא אף דלית הלכתא כותי' וא"כ זה שכתב רש"י בתחלה בני ישיבה עלה על דעתם וכו' כונתו על רבי אבא ורב יוסף שהם עלה על דעתם דלכך דריש דאסורה ליומא משום דקסבר ר"י הוא וזה באמת אינו במסקנא ודייק טעמא לקמן היינו במסקנא באוקימתא דרב אשי שם דייק ממתני' גופא זהו הנלענ"ד בכונת רש"י וק"ל וא"כ רש"י בדיבור השני יפה כתב מאיזה משנת ר"י שמע רב דעתה לפי ההוה אמינא היינו טעמא דרב דדריש שאסורה ליומא היינו שרצה לאוקמי כר"י והנה הוה קשיא ליה לרמב"ם ר' אבא ורב יוסף אכתי מאי דוחקייהו לכנס בפירצה דחוקה וכאשר נדחה באמת דבריהם שלא מצאו ראיה מדברי ר"י הוה להו למימר דטעמא דרב דרצה לאוקמי כר"מ דמבשל דסבר כותיה ובמזיד ולדידהו לא שייך תירוץ הגמ' דומיא דיוה"כ שהרי הם לא דייקו דומיא דיוה"כ אלא ודאי דס"ל לר' אבא ורב יוסף דפעם אחד מחשיב מומר ואי אפשר לאוקמי מתני' במזיד כלל ומזה הוכיח הרמב"ם הדין שלו ולקמן דפריך ונוקי במזיד כר"מ לרב אשי פריך כיון דמוקמת כר"י דמבשל א"כ מוקי רב מתני' שלא אליבא דהלכתא שהרי רב כר"מ מורה א"כ נוקי במזיד ואף דס"ל לרב כברייתא דלעיל (דף ה ע"א) דמוכח מינה דמומר לע"ז ולחלל שבת הוה מומר לכל התורה מ"מ נימא דמתני' לא סבירא לה כן ויותר נוח לאוקמי מתני' אליבא דר"מ ושלא אליבא דהלכתא מלאוקמי אליבא דר"י ושלא אליבא דהלכתא שהרי סתם משנה כר"מ:

עוד נלענ"ד להוכיח כדעת הרמב"ם והוא דאותו דקדוק שדקדקנו בדברי רש"י עלה על דעתם אותו דקדוק עצמו יש לנו לדקדק על דברי הגמרא דלשון ונסבין חבריא הכי משמע דנסבו למימר הכי ולא נשאר במסקנא והרי נשאר כן במסקנא והכי הוה ליה למימר ומוקמי לה חבריא כר"י או ואמרי חבריא ר"י היא. ונראה משום דקשיא לדעת הרמב"ם דס"ל במזיד הוה מומר וביוה"כ אפי' במזיד אינו מומר דיוה"כ אינו חמור יותר משאר כריתות שבתורה ומומר לד"א אינו מומר לכל התורה וא"כ בעיקר דין שחיטה שבת אינו דומיא דיוה"כ ובדין הנגרר אגב גררא לאסור ביומא נימא שבת דומיא דיוה"כ יציבא בארעא וכו'. ואין לומר דלענין מזיד אי אפשר להיות שבת דומיא דיוה"כ ועכ"פ כל מה דאפשר לדמות מדמינן ולהכי מוקמינן כר"י לאסור שוגג ביומו על זה קשה מ"ט לא מוקי לה כר"מ ומשני מוקצה מחמת איסור וצריך לומר כמו שכתבו התוס' בד"ה כי שרי וכו' משום דדומיא דיוה"כ אפילו בחלה והבריא נמצא אי הוה מוקמינן כר"מ הוה בין שוגג ובין מזיד דומיא דיוה"כ דלר"מ גם יוה"כ מחשיב מומר דמומר לד"א הוה מומר לכל התורה ובשוגג אסור ביומו כמו ביו"כ משום מוקצה רק בדבר אחד פרטי בחלה והבריא לא הוי דומיא דיוה"כ ופרט הזה אינו מדיני שחיטה ועכשיו דמוקמית כר"י א"כ לא הוה במזיד בהכשר שחיטה דומיא דיוה"כ אלא למה נסבין חבריא למימר ר"י הוא אלא ודאי דעלה על דעתם כסברת התוספות דבפעם א' לא מחשיב מומר וא"כ לר"י הוה לגמרי דומיא דיוה" בין בשוגג בין במזיד וכ"ז לית ליה לפי ההוה אמינא של הנך חבריא אבל למסקנא יהיה מוכח מדברי רב כסברת הרמב"ם דפעם א' מחשיב מומר וא"כ אדרבה אליבא דר"י בעיקר דיני שחיטה לא הוה שבת דומיא דיוה"כ ומוקמינן למתניתין באמת כר"מ ולכן אמר ונסבין חבריא למימר ר"י הוא אבל באמת למסקנא ר"מ היא:

ולבאר זה נביא דברי הרשב"א לקמן במה דאמר אבל שוחט דאינו ראוי לכוס וכו' כתב הרשב"א דגם ר"י מודה בהא דרחוק הוא שיהיה יושב ומצפה שתשחט הבהמה בשבת ואינה דומה לנבילה דמיתה שכיחא ומצפה וכו' ותדע דאם איתא דחלוק היה ר"י אף בשוחט א"כ איכא להקשות אטו כיון דרב ס"ל במוקצה כר"י מאן דתני כר"ש משתיק ליה ורבינו נר אמר דחלוק ר"ש אף בהא ולית ליה מוקצה מחמת איסור אלא כשדחאו בידים ואינו יושב ומצפה דאיכא תרתי לריעותא והא דלא פריך אטו מאן דתני כר"ש משתיק ליה היינו משום דלא הוזכר דברי ר"ש בהדיא בשום משנה וברייתא עכ"ל בקיצור:

הואיל ואני עוסק בזה אמרתי דלכאורה נלע"ד דדעת התוס' כדעת הרשב"א דהרי התוס' כתבו לקמן בד"ה כגון שקצץ וכו' דדלעת מיירי תלושה ודלעת לא חזיא לכוס והנה לפי זה יפלא דאמר תנא שוחט תני קמיה למה דילג ממבשל לשוחט נימא דמבשל תני אלא דדלעת תני קמיה וכי לר"י ר"מ בבשר דחזי לכוס אבל דלעת דלא חזי לכוס אלא ודאי משום דבהא קשיא אטו מאן דתני כר"ש משתיק ליה רב בשלמא שוחט גם ר"ש מודה שמקרי דחוי כיון שלא שחטו מאתמול דחאו אבל דלעת עכ"פ חזי לכלבים אבל שכתבו התוס' דדבר העומד לאדם לא מהני מוכן לכלבים היינו לר"י דאית ליה מוקצה אבל לר"ש מהני כיון שהוא מוכן לשום דבר כי היכי דמהני לר"ש נבילה אף שלא היתה מוכנת לכלבים כלל. אך דנוכל לומר לעולם דר"ש פליג גם בשוחט והא דלא מוקי בדלעת דמשתיק ליה רב משום דלא חזי לכוס היינו משום דבשלמא שוחט מקרי מוקצה מחמת איסור ואף דלית ליה לר"מ מוקצה מחמת מיאוס אבל מחמת איסור אית ליה אבל דלעת אף דלא חזי לכוס מ"מ לא מקרי מוקצה מחמת איסור וכמו שכתב המהרש"א בתוספות בד"ה כגון שקצץ עיין בדבריו. אומר אני שתי תשובות בדבר דאטו שמעינן ליה לר"מ דאית ליה מוקצה מחמת איסור והלא לא שמענו אלא מכאן מדמשתיק ליה רב וכמו שכתבו התוספות בד"ה אימר דשמעת ועיין מהרש"א מה שכתב שם וא"כ גם בדלעת נוכל לומר דמשתיק ליה וסבירא ליה לרב דאף דלית ליה לר"מ מוקצה מחמת מיאוס אבל דלעת דלא חזי לכוס כלל אית ליה הא חדא:

שנית שעל גוף דברי המהרש"א שכתב דדלעת לא מקרי מוקצה מחמת איסור אני חוכך שאם כדבריו א"כ דלעת לית ביה מוקצה מחמת איסור וא"כ איזה מוקצה יש בו צריך לומר מוקצה מחמת שאינו מן המוכן וא"כ בהמה בחיה לא גרע מדלעת והיא מוקצה מחמת עצמה ושוב יש בה מוקצה מחמת איסור אמ"ה וכמו שכתב מהרש"א עצמו וא"כ בשוחט יש בו שני מיני מוקצה וא"כ איך הוכיחו התוס' בד"ה אימור דשמעת דמוקצה מחמת איסור חמור ממוקצה מחמת מיאוס שהרי ר"מ לית ליה מוקצה מחמת מיאוס ואית ליה מוקצה מחמת איסור דהא לקמן אמר עד כאן לא שרי כו' אבל שוחט דאינו ראוי לכוס לא. והנה המהרש"א הקשה למה לא הוכיחו דר"מ אית ליה מוקצה מחמת איסור ממה דאוסר נר שהדליקו בו באותו שבת וכתב משום דשם י"ל דמיירי בשל חרס דאית ביה תרתי מוקצה מחמת מיאוס ומוקצה מחמת איסור וא"כ אי ס"ד דגם בשוחט אית ביה תרתי מיני מוקצה א"כ גם משוחט אין ראיה דמוקצה מחמת איסור חמור ממוקצה מחמת מיאוס ושאני שוחט דאית ביה תרתי. ואולי באמת כן כונת התוספות דכאן בשוחט בהמה עכ"פ חמור ממוקצה מחמת מיאוס לחוד. אבל האמת יורה דרכו דלדברי התוס' דלעיל מקרי מוקצה מחמת איסור שאסור לבשלם וחי לא חזי דאל"כ א"כ גם בהמה בחיה אף בהמה גדולה דלא חזי ליתנו חי לפני כלבים מ"מ הרי לכלבים לא שייך איסור אמ"ה וא"כ לדברי מהרש"א הרי הוא כמו מוקצה דדלועין ולא מקרי מוקצה מחמת איסור והרי התוס' בד"ה אם לא היתה נבילה וכו' הקשו אמאי שתיק רב ואמאי לא מפרש טעמא משום מוקצה מחמת איסור וכי תימא בעוף וטלה דחזי ליתנו חי לפני נץ וארי ל"ל לאוקמי בכי האי גוונא לוקמי דאין ראוי להאכילו חי דהוה מוקצה מחמת איסור הרי דאפילו ליתנו לפני כלבים דלא שייך אמ"ה מ"מ כיון דלא חזי ליתנו חי מקרי מוקצה מחמת איסור ועוד דע"כ כונת התוס' דאפילו מוקצה מחמת איסור לחוד חמור ממוקצה מחמת מיאוס דהנה בדברי התוס' הנ"ל בד"ה אם לא היתה נבילה וכו' הקשו מ"ט שתיק רב ואמאי לא מפרש טעמא משום מוקצה מחמת איסור ומפרש הר"ר יוסף דממשנה יתירא דייק כיון דתני אסור ל"ל למיתני לפי שאינו מן המוכן אלא משמע דאי ליכא טעמא דמוקצה מחמת איסור וכו' אסור מטעם שאינו מן המוכן והנה אמרתי ממ"נ או שהתוס' אינם מקשים כלום או שאינם מתרצים כלום. ומתחלה אמרתי לפרש סוגית הגמרא והנה באוקימתא דרב יוסף הקשה הגאון מהררא"ב דמאי ענין ר"י דכלים לכאן הא עיקר טעמו משום הואיל ועומדת לשחיטה גזרה שמא ישחטנה והוה ליה למימר ר"י דסחיטה הוא דמודה בסלי זיתים וענבים וכו' אבל ר"י דכלים הוא מטעם נולד וזה אין ענין כלל לשוחט בהמה דבהמה לאכילה עומדת. ואני רציתי לומר דלדעת רב יוסף גם ר"י דכלים הוא מטעם זה שאם נתיר היכא דחזי למלאכה חדשה חיישינן שיתקן השבר שיהיה ראוי למלאכה וחיישינן שאם נתיר לו יתקן כלי ולכן גם בבהמה אם נתיר לו ישחטנה. והנה הגאון כתב לתרץ ע"פ דברי התוספות דבהמה כיון שעומדת לשחיטה מדמינן לה לפירות העומדות לאכילה עיין בדבריהם בד"ה מודה ר"י ולפ"ז תינח בהמה העומדת לאכילה דבקל יש לגזור שמא ישחטנה הואיל ולשחיטה עומדת אבל בבהמה העומדת לגדל לא שייך לגזור שמא ישחטנה וא"כ למה אסורה ולכך מביא ר"י דכלים וא"כ ממ"נ אם עומדת לגדל ממילא אסורה מטעם נולד כדמוכח ר"י דכלים ואם עומדת לשחיטה אסורה מטעם ר"י דסלי זיתים ע"כ תורף כונתו של הגאון הנ"ל בספרו אשל אברהם. ואני הקשיתי לפ"ז א"כ עיקר כונת רב יוסף בהביאו ר"י דכלים לאסור בהמה העומדת לגדל ולזה לא היה צריך לחדש ר"י דכלים ומה חסר לו בר"י דהכנה שהביא ר' אבא דדי בזה לאסור לר"י בהמה העומדת לגדל ועיקר קושיתו של אביי היה דסתם בהמה לאכילה עומדת והוה ליה לרב יוסף לחדש ולהביא הך דסלי זיתים ואמרתי דרב יוסף לשיטתו ולדידיה אינו מוכח מר"י דהכנה לאסור אפילו בהמה העומדת בפירוש לגדל דהנה התוס' כתבו בד"ה מחתכין את הדילועין אומר ר"ת דמיירי שנתלש מן המחובר בשבת דומיא דנבילה וצ"ל לפירושו דמיירי בענין שאין לאסור הדילועין לא משום שמא יעלה ויתלוש ולא משום דלהוי כגרוגרת וצימוקין וכו' אי נמי הכא איירי ביושב ומצפה מתי יתלשו ובהמה נמי איירי ביושב ומצפה שמא ישחטנה חש"ו ואחרים רואין אותם וכן צריך להיות על כרחך דהא בריש המביא מוכח דכל היכא דאין יושב ומצפה אית ליה לר"י מוקצה וליכא למיחש נמי שמא יתלוש אלא בפירות האילן שהם קלים להשיר וכו' והנה עלה על דעתי דיושב ומצפה מהני רק דלא להוי כגרוגרת וצמוקין דלר"י שרי אבל אכתי לא נפיק מכלל מוקצה מחמת איסור דמה אנן משגיחינן במה שהוא מצפה והדבר אסור לעשותו אבל זה אי אפשר לפרש כן דא"כ קשה אמאי לא פליג ר"י ג"כ אדילועין אלא ודאי דיושב ומצפה מהני דלא להוי מוקצה אפילו מחמת איסור ופליג ר"י רק הבהמה הואיל ואינה מוכן לכלבים דגם הוא לא היה מצפה שתמות רק שישחטנה חש"ו ואחרים רואין ונשארת מוכן לאדם ולא לכלבים וצריכין אנו לומר לפי זה דביושב ומצפה עצמו יש הפרש דהרי חזינן דפליג ר"י נר שהדליקו בו באותו שבת אף שמצפה שיכבה נרו דאל"כ לא היה מתיר ר"י אבל ההפרש הוא דהתם יושב ומצפה שיכבה באמצע השבת וכבר איתקצי בין השמשות שהרי אינו מצפה שיכבה תיכף בה"ש ובזה פליג ר"י ור"ש אבל כאן מצפה שיתלשו תכף בה"ש אלא דקשיא אכתי אמאי לא פליג ר"י בדילועין כיון שאוסר במבשל בשוגג שלא יהנה ממלאכת שבת א"כ גם דילועין אסורין שלא יהנה ממלאכת שבת ונראה שלא כתבו התוס' כן דדלועין מיירי במחוברין רק לר' אבא והא ראיה שבריש מס' ביצה כתבו התוס' דמיירי בתלושין והיינו משום דר' אבא דלא מוקי כר"י דמבשל איכא למימר דס"ל דגם במבשל דוקא לדידיה קניס ר"י אבל לאחריני לא קניס לא משום קנס ולא משום שלא יהנה ממלאכת שבת אבל למסקנא דמשנתינו כר"י דמבשל א"כ מכלל דאוסר ר"י אף לאחריני דומיא דיוה"כ לכך כתבו התוס' דמיירי בדלועין תלושין:

והנה לפי זה שהוכחתי דביושב ומצפה לר"י ליכא כלל מוקצה מחמת איסור וכאן ע"כ ביושב ומצפה איירי דומיא דדלועין דאפילו לשיטת רבו של הרשב"א דר"י פליג אף בשוחט בהמה דלא הוה כגרוגרת וצמוקין מודה במחובר ומטעם שכתב הב"י בא"ח סי' שי"ח דבשלמא בהמה איכא למימר הא דלא שחטה לא משום דאקצי דעתיה מינה אלא משום שלא היה לו סכין בדוק או שאר הכשר שחיטה כגון שוחט מומחה וכיוצא אבל במחובר מדלא תלשיה מע"ש אדחיה בידים וכדמוכח בפרק המביא בסוכה שנפלה ע"ש וא"כ כיון דדלועין ע"כ ביושב ומצפה א"כ מינה דהה"ד בבהמה איירי ביושב ומצפה וא"כ ליכא מוקצה מחמת איסור כלל אפילו לר"י וכמו שהוכחתי לעיל א"כ נסתר קושית התוס' בד"ה אם לא היתה וכו' שהקשו מ"ט לא מפרש טעמא משום מוקצה מחמת איסור והדבר יפלא והלא ביושב ומצפה איירי וצריך לומר דקושיא זו היא לפי הפירוש השני שכתבו בסוף דבור הקודם. ועוד יש לפרש דמיירי בדלועין שנתלשו בע"ש וא"כ לא מיירי כלל ביושב ומצפה ולפ"ז קשה שנסתר התירוץ שכתבו התוס' דממשנה יתירה דייק כיון דתני אסור ל"ל למיתני לפי שאינו מן המוכן וכו' ולדידי קשה דלמא ר"י תרתי בעי מוקצה מחמת איסור ואינו מן המוכן וא"כ אכתי אמאי שתיק רב בשלמא אם היה דבריהם לפי פירושם דמיירי במצפה א"כ אין כאן רק איסור אינו מן המוכן אבל כיון שדבריהם לפי התירוץ השני קשה אמנם אמרתי כיון דאליבא דאמת כתבו התוס' לקמן בד"ה אימור דשמעת דמוכח דמוקצה מחמת איסור חמור ממחמת מוקצה מחמת מיאוס א"כ שוב ליכא למימר דר"י תרתי בעי דכיון דלר"י אסור במחמת מיאיס לחוד ק"ו מחמת איסור לחוד וא"כ שפיר הוכיחו התוס' דמדאמר לפי שאינו מן המוכן בא להוסיף איסור אף במקום דלא שייך מחמת איסור וא"כ שוב ממילא מוכח דס"ל להתוס' דמוקצה מחמת איסור לחוד חמור ממוקצה מחמת מיאוס וא"כ מדהוכיחו זה ממודה ר"י בשוחט א"כ בשוחט ליכא רק מוקצה מחמת איסור וא"כ גם דילועין מקרי מוקצה מחמת איסור ודלא כסברת מהרש"א:

ונחזור לדברי הגמרא והנה אכתי ר' אבא ורב יוסף לא סלקא אדעתייהו מוקצה מחמת איסור וכדדחי לקמן אימור דשמעת לר"י מוקצה מחמת מיאוס מחמת איסור מי שמעת לי' וא"כ לדידהו קשה מנ"ל כלל דלר"י אסור משום שאינו מן המוכן לחוד דלמא תרתי בעי אינו מן המוכן ומוקצה מחמת איסור וא"כ משנתינו דאוסרת דומיא דיוה"כ אפי' בחלה והבריא דליכא מוקצה מחמת איסור לאו ר"י היא. ואין לומר דלר' אבא אכתי לא סליק אדעתיה חלה והבריא דהרי אמר נשחטה הובררה וכו' וכתב רש"י בד"ה לא נשחטה כגון זו שלא שחטה אתמול ומסתמא לא הניחה ע"ש לשחטה בשבת וכו' ואי ס"ד דהיה לו חולה מבע"י עסקינן א"כ אמאי לא נימא שהניחה ע"מ לשחטה בשבת. אומר אני שזה אינו דבשלמא אם היה באמת שוחטה בשביל החולה איכא למימר הוברר הדבר דאתמול בה"ש לכך עומדת אבל כיון דמיירי שהחולה הבריא בשבת ושחטה עתה לא בשביל החולה וא"כ לא שייך לומר הוברר הדבר שאתמול בה"ש לכך עמדה ואסורה שפיר לר"י מטעם שאינה מן המוכן אכן אם ר"י בעי תרתי אינו מן המוכן ומוקצה מחמת איסור א"כ משנתינו דתני דומיא דיוה"כ אפילו בחלה והבריא דליכא מוקצה מחמת איסור לאו ר"י היא ואין לומר דאכתי ודאי ר' אבא לא סליק אדעתיה שבת דומיא דיוה"כ דביוה"כ אפילו ביושב ומצפה לא מהני ובשבת לדידיה כיון שהטעם משום דלגדל עומדת ואם יושב ומצפה מתי ישחטנה חש"ו אינה עומדת לגדל וזה באמת עלה על דעת הגאון מוהררא"ב דלר' אבא שבת לאו דומיא דיוה"כ מחמת סברא זו דיושב ומצפה:

ואני אומר דהא ליתא דהא קשיא לקמן דאמר כי שרי ר"מ בהיה לו חולה והבריא ועל זה הקשו התוספות ממוקצה לחצי שבת ונדחקו בזה ולמה לן כל הדותק הוה ליה למימר כי שרי ר"מ ביושב ומצפה ובודאי האמת כן דבאינו יושב ומצפה אפילו ר"י מודה לדעת ההר"ב והא דלא מוקי משנתינו כר"מ משום דמשנתינו דומיא דיוה"כ דאפי' יושב ומצפה אסורה באכילה ליומא ולכך מוקי כר"י דמבשל. אלא נלענ"ד דלענין יושב ומצפה לא שייך כלל למימר דומיא דיוה"כ דמה ענין יושב ומצפה ליום הכפורים דלמא יצפה שישחטנה חש"ו ואף אם תהא שחוטה אי אפשר לו למיכל מינה משום איסור יוה"כ ולכך הוכרח למימר דר"מ שרי בהיה לו חולה דבזה שייך שבת דומיא דיוה"כ ודוק ואף דשייך יושב ומצפה ביוה"כ שישחטנה סמוך לשקיעה שתהי' מוכנת לו למוצאי יוה"כ מ"מ ביושב ומצפה בזה באמת לר"י בשבת אסור אם אינו מצפה שישחטנה תכף בה"ש וכמו שהוכחתי מנר שהדליקו בו דפליגי ר"י ור"ש:

ונחזור לראשונות דלר' אבא קשה דלמא ר"י תרתי בעי וצריך לומר דר' אבא סובר כפי' ר"ת דדלועין מיירי במחוברין וא"כ ע"כ ביושב ומצפה מיירי ודומיא דהכי מיירי נבילה וא"כ ליכא מוקצה מחמת איסור כלל רק מוקצה שאינו מן המוכן אלא דקשיא איך אפשר דמיירי במחוברין א"כ הוה למיסר משום שמא יתלוש וצריך לומר כמו שכתבו התוס' דדוקא בפירות האילן שקל לתלוש גזרינן וכל זה לר' אבא אבל רב יוסף דאיהו קאי בשיטת שמואל דפליג ר"י אף בזיתים ומדמה שמא ישחוט לשמא יסחוט ואף דסחיטה היא קלה ושחיטה אינה דבר קל מ"מ מדמה בהמה העומדת לשחיטה וכו' וכמו שכתבו התוס' בד"ה מודה ר"י וא"כ גם דילועין העומדות לתלוש גזרינן שמא יתלוש וא"כ לדידיה דלועין על כרחך בתלושין מיירי א"כ הוכרח רב יוסף להביא ר"י דכלים דמדר"י דהכנה אין ראיה לאסור אפילו בהמה העומדת בהדיא לגדל דליכא למימר דר"י תרתי בעי ודוק:

ונשובה לדברי הרשב"א ורבו דלדעת הרשב"א מודה ר"ש בשוחט בהמה בשבת דאל"כ אמאי משתיק ליה רב לתנא ולרבו פליג ר"ש אלא שלא נזכר דעת ר"ש בהדיא בברייתא והנה דעת רבו הוא דוחק ולפום מה דאמר דאשתיק ליה רב משום כי שרי ר"מ במבשל וכו' צריך באמת לומר כדעת הרשב"א והנה במסקנא דשמעתיה אמר רב דימי הלכתא השוחט לחולה מותר לבריא באומצא ורש"י פירש דמיירי בחולה מבע"י והוא דחוק אבל הריף לא הביא רק מימרא זו לפי דאנן פסקינן כרש"י וא"כ למסקנא זו מיירי דלא היה חולה מבע"י וא"כ מכלל דפליג ר"י בהא וא"כ קשה למה משתיק רב לתנא. וצריך לומר דבר חדש מה דאשתיק לפי שאיהו אמר במזיד לא יאכל דמשמע איהו הוא דלא יאכל הא אחריני אכלי ובאמת אסור משום מומר ולמסקנא זו צריך לומר דמחשיב מומר בפעם א' א"כ אי מוקמינן כר"י אדרבה שבת לא הוה דומיא דיוה"כ בעיקר דין שחיטה וצריך לומר באמת דמתני' ר"מ ואסור ליומא משום מוקצה והוה שבת דומיא דיוה"כ בעיקר דין שחיטה דגם ביוה"כ דוקא שוגג דמומר לד"א הוה מומר לר"מ ואף דבחלה והבריא אינו דומיא דיוה"כ מ"מ העיקר דין שחיטה קפדינן יותר שיהיה דומיא ולכך אמר ונסבין חבריא למימר ר"י היא דהיינו מתחלה שהיינו סוברים דמודה היה בשוחט וא"כ איכא למימר דפעם א' לא הוה מומר והא דמשתיק רב היינו משום דאינו ראוי לכוס אבל למסקנא דרב דימי דפליג ר"י וא"כ אטו מאן דתני כהאי משתיק וצריך לומר דמשתיק מטעם מומר כדעת הרמב"ם וא"כ למסקנא לאו ר"י היא ודוק שם בתוס' ד"ה השוחט בשבת כו' וי"ל דהתם בפרהסיא הכא בצנעה עכ"ל. הנה לפי מה דמחלקו התוס' בין מומר בפרהסיא למומר בצנעה וכן בתירוץ שני בין פעם א' לפעמים הרבה קשה מאי פריך הגמרא לעיל (דף ה ע"א) הא גופא קשיא אמרת מכם להוציא את המומר והדר תני מקבלין קרבנות מפושעי ישראל דלמא הפירוש של פושעי ישראל הוא כגון דעביד בצנעה או בפעם אחת וי"ל דעדיפא מיניה מתרץ אבל אי קשיא הא קשיא מאי פריך הגמרא מהך ברייתא על ר' ענן הא ברייתא מיירי בפרהסיא כדתני בה ומחלל שבת בפרהסיא וא"כ מניה דגם עובד ע"ז דתני בברייתא מיירי בפרהסיא ור' ענן מיירי בעובד ע"ז בצנעא. ואחר כתבי זאת מצאתי בספר תבואות שור שהרגיש בזה ומתרץ דגם ר"ע מיירי בעע"ז בפרהסיא הואיל ומביא ראיה מיהושפט שאכל משחיטת אחאב ואחאב היה עובד ע"ז בפרהסיא. ולפ"ז אני אומר דמה שאותיב ר"ע מברייתא היינו לענין מומר בפרהסיא אבל מומר בצנעה לא מוכח כלל מהך ברייתא ושפיר יש לומר דמומר לע"ז בצנעה לא הוי מומר לכל התורה ולפ"ז לא מביא התוס' ראיה כלל אמאי דמתרץ הגמרא לקמן בדף מ"א הכא במ"ע במומר ומוכיח התוספות מזה דע"כ בפעם א' לא נעשה מומר וכן ריש לקיש דמתיר הבהמה לאכילה אף שמחשבתו לזרוק דמה לע"ז ולתירוץ ראשון של התוס' אין כאן ראיה כלל די"ל דשם מיירי בעובד ע"ז בצנעא וריש לקיש סובר דמומר לע"ז בצנעא לא הוי מומר לכל התורה ושחיטתו כשרה ודוק:

דף י״ד ע״א משנה, השוחט בשבת וביוה״כ אע״פ שמתחייב בנפשו, שחיטתו כשרה - הא דמעשה שבת לא מיתסרי, לא שייך להאי מס׳ שעסקה בדיני שחיטה, ומקומה במס׳ שבת או בתרומות דשנינו שם המבשל והמעשר בשבת, והי׳ לו להוסיף שם גם השוחט בשבת, והרי תראה דבאמת לא קתני דאסורה באכילה ליומא, והוא ע״כ משום דלא עסק עתה בדיני שבת, ולכן צריך לראות מה אתא להשמיענו בהאי משנה דהשוחט בשבת, וראיתי בשו״ת מהרי״ק שרש ק״ס שכ׳, דאתא לאשמעינן דשחיטתו כשרה גם באין אחרים רואים אותם משום דאע״ג דמחלל שבת, אינו חשוד אנבלות, או משום דלא שביק התירא ואכל איסורא, אבל אין לומר דמיירו באחרים רואים אותם, וקמ״ל דלא הוה כמומר לחלל שבת דשחיטתו נבלה, או מפני שהוא בצנעה או דבפ״א לא נעשה מומר, כמש״כ התוס׳ דאז לא שייך האי דין הכא אלא לפיל אחר משנה דשחיטת נכרי, אבל אי קמ״ל דאינו חשוד לקלקל השחיטה, הוה דומי׳ דלילה וסומא שאינו חוששין שקלקלו השחיטה, עכת״ד המהרי״ק ז״ל.

ויפה כתב דאם דין שחיטת מומר שנו כאן מקומו הי׳ לעיל אחר משנת שחיטת נכרי, אבל גם אי דין חשוד קמ״ל דמצי שחט בלא אחרים רואים אותם ג״כ אין כאן מקומו, דמשנה דהשוחט בלילה קמפרש הזמן מתי שוחטין כמש״כ למעלה שם, אבל דין השוחט הן חשוד והן מומר שייך למעלה מזה כי שם דיבר מן הכלל ״הכל שוחטין״, מי שוחט ומי אינו שוחט.

אבל האי מתני׳ קמ״ל לאפוקי מקושי׳ מהרשד״ם דנימא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד לא מהני וא״כ שבת ויוה״כ לאו זמן שחיטה הוא, והטעם הוא כמש״כ המהרי״ט, דהכא בכוב״כ עבר אמימרא דרחמנא דהרי נטילת נשמה בלאו שחיטה מלאכה היא, לכן לא שייך כאן לומר אי עביד לא מהני משום דלא ניצל מן האיסור, וע״ז יש להשיב, דכיון דהוא לשחיטה כשרה כיון, ואם לא נעשה מתשבתו, נעשה האי שחיטה קלקול ויפטור, עיין לקמן מה שכתבתי בזה על דברי הפיה״מ, אבל אני אומר עוד טעם אחר, דכיון דאנן כר״נ פסקינן, דאפילו מתעסק בשחיטת חולין כשר, שוב לא שייך בשחיטת חולין אי עבד לא מהני, וכמש״כ התוס׳ תמורה דף ה׳ לענין צורם אוזן בכור, דכיון דגם בשנעשה מאליה הותר, לא שייך אי עביד לא מהני, וכן הוא נמי במקום דמתעסק כשר, ודו״ק.

בפיה״מ לרמב״ם כתב וז״ל ״ואמר השוחט בשבת אם הי׳ שוגג, ולפיכך שחיטתו כשרה, ושמא תאמר למה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשרה, הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטה וכו׳, דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת, קודם שישחוט שום דבר מן הושט והגרגרת, ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשעת שישחוט קצת מן הסימנים קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל השבת וכו׳, עכ״ל.

הנה מדברי הרמב״ם אלו יוצאים שני דינים המעוררים פלא, א׳, שבפעם אחת דינו כמומר לפסול השחיטה, והוא נגד סתמא דברייתא דלעיל דף ה׳, דמדבר דוקא ממומר לחלל שבתות, ונגד פסק של עצמו בחיבורו יד החזקה שכתב בפ״ד הי״ד וט״ו בפירוש דוקא מומר לחלל, ומחלק שם בין חשוד למומר, ב׳ שבאותו שחיטה שנעשה מומר לא נפסלה השחיטה הלזו, ולא אמרינן שהמומריות ופסול השחיטה בהדי הדדי קאתו, כמו שאמרינן בעלמא גיטו וחצרו באים כאחת, והתוס׳ כאן בד״ה השוחט בשבת כותבין להיפך בזה, דבפ״א לא חשוב מומר עד שעבר ג׳ פעמים, אבל לעומת זאת דהאי שחיטה שנעשה בו מומר, נפסלה מטעם שחיטת מומר.

אבל דע דהא דמחלק הרמב״ם בין מומר לחשוד דהיינו, בין עבר פ״א לעבר ג״פ, הוא מפני דבפ״א אמרינן שמא עשה תשובה, משא״כ בג״פ שהוחזק לעבירה זו, הוה ודאי ולאו ספק, וכאשר ביארתי והוכחתי זאת באריכות לעיל בסוגי׳ דמומר או״נ עיי״ש היטב, וממילא לק״מ דכאן בשוחט בשבת ניהו דאם שחט אח״כ ביומא אוחרא לא נדון שחיטתו כשחיטות מומר משום דלא הוחזק בו ושמא עשה תשובה (וספק מותר, משום דפסול דשחיטות מומר לחלל שבתות, אינו אלא פסול דרבנן וכמש״כ שם בח׳ הר״נ ז״ל) אבל האי שחיטה ששחט בשבת ודאי פסולה, דהרי באותו שעה ודאי לא עשה תשובה, וזה אמת לאמתו.

ועתה על אידך דינו שמחדש לן הרמב״ם, דהאי שחיטה עצמה שנעשה בה מומר לא הי׳ נאסרת, אם לא שנעשה מומר בעשיית חבורה מיד, או עכ״פ בתחלת השחיטה, והתוס׳ חולקין עליו בזה, והוא באמת תמוה דלמה לא נאמר דהמומריות עם פיסול השחיטה בהדדי קאתי׳ כמו דאמרינן גיטו וחצרו באין כאחת וכדומה.

אבל גם זאת לא נתגלה, אלא למי שזוכה לסוד הפשט, כי בדבר זה הלכו הרמב״ם והתוס׳ לשיטתייהו, דלדעת התוס׳ דפסול שחיטת נכרי מקרא דוזבחת ואכלת קאתא ודאי כן הוא דכל שנעשה מומר בשחיטה זו נקראת האי שחיטה שחיטת מומר ולא קרינן כאן וזבחת, דהרי נעשה אינו בר זביחה עם הזביחה, כי בעינן דוקא בר זביחה להכשיר את הנשחט, אבל לדעת הרמב״ם דגם נכרי כשר לזביחה, אלא מצד לתא דע״ז פוסל הזביחה וה״ה מחלל שבת מדרבנן דעשאו כעע״ז והוא פסול מצד אחר שבא אחר ההכשר כי כל זמן שלא הוכשר לא נפסל, וא״כ איך קרינן בי׳ וקרא לך ואכלת מזבחו, דרק אז נעשה מומר כשנגמר השחיטה ושוב אין לו שהות לפסלה והרי תדקדק בלשון הרמב״ם שכ׳ ״ולמה לא תהי׳ שחיטתו כשרה הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטה״ ולא כתב ״עם גמר שחיטה״ כי אז באמת היו באין כאחד והבן את זאת כי הן הן הדברים שנאמרו לממ״ס, ועוד נמצא לפנינו נפקותות כאלו לדינא, התלויים בהאי פלוגתא דרמב״ם ותוס׳ וכאשר אראך מיד, מהני שתי ראייות שהביאו התוס׳ דבפ״א לא הוה מומר, האחת הוא מהא דר״ל לקמן ל״ט, דשוחט ע״מ לזרוק דמה לע״ז, דהבהמה מותרת אע״פ שעבדו בסייף - והנה לרמב״ם אין זה ראי׳ דכל שנעשה מומר בסוף השחיטה לא מצי מיפסל השחיטה, דבשבת שאני שנעשה מומר בתחלת השחיטה, הראי׳ השני׳ היא, דלקמן סוף פ״ב דשנים אוחזין בסכין ושוחטין ואחד מהם שחט לאחד מכל אלו, ומוקי לי׳ בישראל מומר ותפ״ל משום מומר פוסל ולמה לי דשחט לאחד מכל אלו, עכתד״ק - והנה בשו״ע סי׳ ב׳ פסק המחבר כדעת התוס׳ דשנים שוחטין ואחד מהם מומר השחיטה פסולה, אבל הש״ך שם הביא בשם הרמב״ם דמכשיר, והש״ך ז״ל לא הבין טעם הדבר, אבל הוא פשוט דגם דין זה תלוי בפלוגתא זו שבין תוס׳ לרמב״ם, דאם מוזבחת למדנו דדוקא בר זביחה בעינן, כל שפתיכי בי׳ אינו בר זביחה, שוב לא קרינן בי׳ וזבחת, אבל אי לא בעינן בר זביחה, אבל מיפסל משום וקרא לך ואכלת מזבחו, כל שפתיכי בי׳ אינו עובד ע״ז שוב לא קרינן בי׳ זבחו, דזבחו כל זבחו משמע, כמו וזבחת דכולו משמע ולכן שפיר פסק הרמב״ם דלא מיפסל בשנים שוחטין, אלא במחשבת ע״ז ממש דזאת לא מזבחו ילפינן לפסול, אלא משום דחציו תקרובות הוה, ומה לי כולו ומה לי חציו, וזה ברור ואמת לאמתו של תורה בס״ד.

אבל יש לנו עוד לבאר בדברי הפיה״מ, מה שכ׳ דמיד בחתיכת העור חילל את השבת, ואם תרצה לבאר יותר עכ״פ מתחלת חתיכת הסימנים, הכוונה בזה, דלמ״ד מקלקל בחבורה חייב בלא שום תיקון, הרי חייב בחתיכת העור אף שהוא מקלקל, אבל אם תאמר דמקלקל בחבורה נמי פטור עיין שבת ק״ו ע״א ובתוס׳ שם, עכ״פ בתחלת השחיטה שעשה מעשה טרפות ודאי חייב, דמעשה טרפות מקרי נטילת נשמה, אע״פ שלא תמות מהר רק אח״ז, ואית בה תיקון, להוציא מידי אבמה״ח ע״י שתמות לאח״ז, ומצאתי שכן מפרש דברי הרמב״ם גם המנ״ח, ובמ״א הארכתי בזה ועיין תוס׳ שבת דף ע״ה ד״ה צד חלזון - אבל מה שיש להקשות בזה הוא, דלמה יהי׳ חתיכת העור מקלקל כיון דצורך שחיטה הוא, אלא דבזה י״ל דאם הי׳ מפסיק הי׳ מקלקל גמור לכן עדיין לא איקבע איסור מלאכה, אלא דא״כ גם בתחלת הסימן י״ל כן, דאם פסק מלגמור השחיטה יהי׳ מקלקל, דכל השחיטה בעצמה מקלקל הוה, כמו שאמרו לעיל בסוגי׳ דסכין של ע״א, אלא כיון דהוא רוצה לאכול בשר מלאכת מחשבת קרינן בי׳, וכמש״כ התוס׳ שם, ועיין בחדושינו שם, אבל אם פסק מלשחוט, ולא נעשה מחשבתו, למה לא יפטור מצד מקלקל, והנה הפרמ״ג באו״ח בפתיחה שלו כתב, בכל שוחט בשבת ונמצאת טרפה הרי הוא מקלקל ופטור, דהרי לא נעשה מחשבתו, אבל התפלאו עליו, דהוא נגד משנה מפורשת וגמ׳ פסחים דף ע״ג ע״א דשוחט ונמצא טרפה, ובסוגי׳ שם מבואר דחייב משום דתיקון להוציא מידי אבמה״ח, אלא דהתם תיקון גמור הוא דהרי הטרפה בלא״ה אינה עומדת למידי לא לחרישה ולא לגדל ולא לאכילת ישראל, אלא לכלבים וכל השחטה ועשאה ראוי׳ לב״נ תיקון גמור הוא, אבל במי שמפסיק בשחיטה או בשחיטה פסולה, למה לא יפטור, דהרי לא נעשה מחשבתו, ובגוף המעשה קלקל הוא, והדבר צריך תלמוד.

ואחר שפירשנו דברי הפימ״ש על מכונם, נבוא להצילם מקושי׳ המפורסמת, שהמה נגד הסוגי׳ המפורשת בכאן, דהש״ס רצה לאוקמי מתני׳ במזיד וכר״מ, ואיך מצא הרמב״ם, ידיו ורגליו באמרו, דבמזיד הוה שחיטה פסולה מצד שחיטת מומר, וליישב שיטת הרמב״ם, הרבה דיו נשתפכה והרבה קולמוס נשתברו, ובכל מה שכתבו האחרונים בזה, אינו מתקבל על הלב, ולפע״ד מקום הניחו לי להחגדר בו, ותחלה נבאר הסוגי׳ דצריכה ביאור רב דכולה מוקשה.

א׳ בגמ׳ ונסבין חבריא למימר ר׳ יהודה היא, פרש״י עלה דעתם לומר ר״י הוא, וזה פלא והפלא דכל הסוגי׳ מתחלה וע״ס קאי הכא, דמתני׳ ר״י הוא, אלא דמחזר למצוא לאיזה ר״י קמכווני הני חבריא, עד דמסיק ר׳ אשי דר״י דמבשל הוא, ואיך שייך ע״ז לשון ונסבין, דמשמע דס״ד כן, אבל לא קם במסקנא, ויגעתי ומצאתי שהצל״ח בחדושיו לחולין נתקשה בזה, ונדחק מאד ליישב עיי״ש.

ב׳ לפי המסקנא דר״י דמבשל היא, סתם רבי כאן כר״י, ובמס׳ תרומות פ״ב מ״ג סתם כר״מ דתנא המבשל והמעשר בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל, ויהי׳ תרי סתמי דסתרי אהדדי והן אמת בפיה״מ שם מפרש הרמב״ם גם משנה זו כר״י, דבשוגג יאכל למוצ״ש ובמזיד לא יאכל עולמית, אבל הא גופא חידוש גדול, דהרי כאן בסוגי׳ קאמר, דתני תנא קמי׳ דרב המבשל בשבת, בשוגג יאכל במזיד לא יאכל, ומשתיק לי׳ רב משום דתני כר״מ, הרי דא״א לפרש לשון זה כר״י, ובפרט דהוא ממש לישנא דר״מ בברייתא, אשר ר״י חולק עליו ואומר בשוגג לא יאכל עד מוצ״ש ובמזיד לא יאכל עולמית, ואיך נפרש לישנא דר״מ דסתם בו תנא המשנה בתרומות כר״י, ויותר פלא בעיני, דהתנא שם כולל מבשל ומעשר ביחד, ובמעשר פסק הרמב״ם בעצמו בפכ״ג הט״ו מה״ש דבשוגג יאכל בו ביום, ובמזיד עד מוצ״ש והוא כר״מ, ועין במ״א סי׳ של״ט סק״ז שכתב, דלדידן דפסקינן כר״י ה״ה במעשר דאסור לו עולמית, במה״ש שם מגיה דכן כתב לדעת הר״ן, אבל לדעת הרמב״ם לא עיי״ש, הרי דרמב״ם מחלק מדעתי׳ דנפשיה בין מעשר למבשל, משום דמעשר בשבת אינו אלא משום שבות, אולם בזה נלפע״ד דיפה פסק במעשר להקל, דע״כ גם לר״י א״א לאסור הכרי עולמית, דהא דאסרינן מעשה שבת לריה״ס מה״ת ולר״י מדרבנן, לא יהי׳ חמור משוחט את המסוכנת בסכין של ע״א, שכ׳ הרא״ש שם בסוגי׳ דהבשר מותר, ולא דמי לכרכר שארג בו בגד, או לעצים שאפה בהן את הפת, דעיקר הבגד והפת בצורתו של עתה נתהווה ע״י תשמישי ע״ז, משא״כ שוחט בסכין דלא נשתנה הבשר ע״י הסכין, ואפילו הרשב״א והרמב״ם שחולקים ואוסרים את הבשר, כתב הש״ך ביו״ד סי׳ קמ״ב, דוקא במסוכנת דאי לאו ששחטה היתה הולכת לאיבוד, אבל במחתך בשר לחתיכות, גם המה מודים דאין לאסור הבשר בשביל האי מעשה דמחתך, שלא שינה כלל את הבשר, וא״כ במעשר בשבת נמי אין זה בכלל מעשה שבת כדי לאסור התבואה, דניהו דהוא חילול את השבת במעשה זה, אבל התבואה לא נקראת בשביל זה מעשה שבת, וכמו שלא נאמר שהמוציא אוכלין מרשות לרשות, שיהי׳ אסורין עולמית משום מעשה שבת, ומה״ט ניחא ג״כ קצת דהרמב״ם הי׳ מפרש האי משנה דתרומות כר״י ולא קשי׳ לי׳ דהרי התנא נקט לישנא דר״מ, די״ל דכיון דקתני גם מעשר בהדי מבשל, ובמעשר גם ר״י מודה דאין לאסרו עולמית, מוכרח לשנות סתם בשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל, ויתפרש כל או״א לפי דינו, במבשל לא יאכל עולמית ובמעשר עד מוצ״ש, כן הי׳ דעת הרמב״ם, אבל סכ״ס פשוטה דמשנה ודאי כר״מ, ואיך סתם רבינו הקדוש שם כר״מ וכאן כר״י.

ג׳ דכאשר מסיק בגמ׳ דרב בעצמו מורה לתלמידים כר״מ, ורק בפרקא דרש כר״י משום עמי הארץ, איך פסק כר״מ להקל, והוא מוקי משנתנו כר״י, הלא בלא״ה ר״מ ור״י הלכה כר״י, ומכש״כ דהוא לחומרא, ואי משום משנה דתרומות דמסתמא כר״מ ודלא כרמב״ם, הלא סתמא דהכא היא האחרונה, דבשני סדרים יש סדר למשנה, והרי חזר רבי וסתם כר״י ולהחמיר, ואיך מצי רב להורות להקל.

אבל עשה אזנך כאפרכת ושמע קושט דברי אמת בפירוש האי שקיל וטרי׳.

דהנה בגוף המימרא דר״ה משמי׳ דרב דאסורה באכילה ליומא לא פרש״י דרב דייק כן ממתני׳ דהרי אפשר דרב דינא דנפשיה קאמר, ולא קשי׳ לי׳ ממתני׳ דקתני סתם שחיטתו כשרה, משום דהאי תנא בדיני שחיטה קעסק, ולא בדיני מעשה שבת, ומצד השחיטה קתני דכשרה, ועדיין אפשר דאסורה באכילה ליומא מצד דיני שבת, דאין לו עתה עסק בהן, אבל על הא דנסבין חברי׳ למימר ר״י היא, מאריך רש״י בפירושו, דמהא דאמרו ר״י היא ולא אמרו ״ס״ל כר״י״ מוכח דשמעו דרב מוקי מתני׳ כר״י, כי על מימרא דאמורא לא מצינן למימר ר״י הוא דאז הוו״ל להאי בעל המאמר לומר דבר בשם אמרו, וכיון דע״כ מוקי מתני׳ כר״י, צריכין למצוא בלשון המשנה עצמה שמורה ע״ז, ובפרט דסתם בר פלוגתא דר״י ר״מ הוא, ומהיכי תיתי נוקי מתני׳ כר״י נגד הכלל דסתם משנה ר״מ, ולכן קמפרש רש״י דהני חבריא כיון דלא מצאו להאי דינא טעם רק אליבא דר״י, במקום דחכמים שהוא ר״מ חולקין עליו, ע״כ דרב מצא במשנה עצמה רמז להאי דינא, דאסורה באכילה ליומא, והוא כאשר קאמר לבסוף הסוגי׳, משום דשבת דומי׳ דיוה״כ קתני, והאי רמז הוכחה גמורה הוה, דהרי יוה״כ דקתני הוא מיותר לגמרי, וכן כתב הת״ח וע״כ להכא אתא דאסורה ליומא כיוה״כ.

אולם יש לפנינו עוד דרך אחרת ליישב האי ייתורא דיוה״כ דנקט, דהנה אם מתני׳ בשוגג מיירי אבל במזיד הי׳ שחיטתו נבלה מצד שחיטת מומר לחלל שבתות כדעת הרמב״ם כאן בפיה״מ, אז הכי מתפרש המשנה, דהשוחט בשבת אע״פ שבמזיד מתחייב בנפשו לא חיישינן שמא מזיד הוא ותהי׳ שחיטתו נבלה, אלא תלינן דשכח שהוא שבת ושחט בשוגג ולכן שחיטתו כשרה, ומשום דשחיטת מומר נבלה אינו אלא דרבנן כאשר ביארתי זאת במקומו וא״כ נקט יוה״כ בהדי שבת לאשמעינן דגם יוה״כ דינו בזה כשבת, דאם היה מתחייב בנפשו היתה שחיטתו נבלה, וכאשר פסק התב״ש, וכאשר הוכיח כן מרמב״ם ס״פ ג׳ מהל׳ גירושין לפי נוסחת הטור מובאה שם בכ״מ עיי״ש.

והנה הא דמחלל שבת דינו כמומר לכה״ת להיות שחיטתו נבלה, לאו כ״ע הוא, אלא כן הוא בברייתא דלעיל דף ה׳ ושם כתב רש״י ז״ל, דהאי תנא חמירא לי׳ שבת כע״ז וכו׳, והוא לישנא דגמ׳ עירובין דף ס״ט ע״ב, ומדקאמר דלהאי תנא חמירא לי׳ וכו׳, משמע דאיכא תנא דפליג, ולפע״ד האי תנא דלעיל מני׳, דאמר חמורה ע״ז, דכל הכופר בה כמודה בכה״ת כולה, הוא פליג ע״כ על הא דשבת כע״ז, דהרי הכופר בע״ז אע״ג דמחלל שבת הוה כמודה בכה״ת, וניהו דמאן דעובר על כה״ת, אע״פ שאינו עע״ז, נמי דינו כמומר, עיין בדרישה בטור סי׳ ב׳ שאני האי דעובר ממש על כה״ת, אבל אם מחלל שבת יהי׳ כעע״ז, לא הוה מצי למימר, דכל הכופר בע״ז כמודה בכה״ת.

והנה ראיתי בתורה תמימה עה״ת שהרגיש בזה, וכתב דכוונת התנא בהיפך, דכל המודה בע״ז ככופר בכה״ת, אלא דלישנא מעליא נקט, ובמחכ״ת לא דק ולא עיין בספרי, דשם תרתי קתני, דמודה ככופר וכופר כמודה עיי״ש, וכיון דקרא דוכי תשגו, אשר ממנו יצא הדרש הזה, ממודה בע״ז מיירי, ובכל זאת התנא נחות ללמוד גם ההיפך, ע״כ לשלול אתא שלא תאמר שבת נמי כע״ז. ועיין לעיל במקומו, מה שכתבתי בענין זה דשבת כע״ז. ועכ״פ פשיטא דלאו ד״ה הוא, ולכן אני אומר דגם מאן דמוקי מתני׳ כר״י דאסורה באכילה ליומא, ודייק זאת מייתורא דיוה״כ נמי לית לי׳ דשבת כע״ז, דאל״כ הלא יש לפרש האי יוה״כ דנקט להשוותו לשבת לענין מזיד כנ״ל.

ונאמר מעתה, דשפיר קאמר ונסבין וכו׳, דהא דרב מוקי מתני׳ כר״י לא קיימא במסקנא, דכאשר מסיק ר׳ חנן בר אמי, דכי מורי להו רב לתלמידיה, מורי להו כר״מ וכ׳ דרש בפרקי׳ דרש כר״י מפני ע״ה, א״א תו לומר דמוקי מתני׳ כר״י, והוא פסק כר״מ דלא כסתמא דהכא ולהקל, אבל הני רברביא דלא שמעו האי מימרא דר׳ חנן, לא דקדקו יפה במימרא דר״ה, דלא אמר הלכה משמי׳ דרב כמו בכל מקום, אלא דחיי בר רב דרש משמי׳ דרב, והיינו נמי דדרש בפרקא משמי׳ דאבוהו, כי כן עשה גם אביו בעצמו, דדרש בפרקא כר״י לאסור באכילה ליומא, אבל להלכה הלא מורה לתלמידי׳ כר״מ, וא״כ ע״כ מוקי משנתינו נמי כר״מ דמותר גם ביומא, ויה״כ דנקט, משום דס״ל לתנא דידן כי האי תנא דחמירא לי׳ שבת כע״ז, ואתא לאשמעינן דרך אגב דיוה״כ דינו בזה כשבת, דבמזיד היה שחיטתו נבלה וכמש״כ למעלה.

ולפי הצעה הלזו מיושב הרמב״ם כמין חומר, דהא דפריך ונוקמי במזיד וכר״מ הוא בס״ד דנסבין חברי׳, וכאשר מתרץ לו דשבת דומי׳ דיוה״כ, והוא לפי התנא דפליג על האי תנא דחמירא לי׳ שבת כע״ז, ולכן מצינן לאוקמי גם במזיד אבל לאחר שמסיק להא דר׳ חנן, דרב רק בפרקא דרש כן, אבל באמת מוקי מתני׳ כר״מ וכהלכה, ואז צריכין לתרץ הא דקתני יוה״כ לאשמעינן דיוה״כ כשבת לענין דשחיטת מומר נבלה, שוב א״א לאוקמי במזיד, משום דשחיטתו מומר ונבלה.

ולפ״ז הרמב״ם דפסק כר״י ודלא כרב, וגם פסק כהאי תנא דחמירא לי׳ שבת כע״ז, ל״ל הא דנסבין חברי׳ דמשום שבת דומי׳ דיוה״כ אתי׳ כר״י, אלא דבלא״ה פסק כר״י, ומשנתינו לא איירי כלל בדיני מעשה שבת, ויוה״כ נקט משום דומי׳ דשבת כנ״ל, וליכא כאן סתמא לענין מעשה שבת כלל, והאי משנה דתרומות מפרש כר״י מטעם שכתבנו למעלה ודו״ק.

ואבאר עוד שיש להעיר על כל הני אמוראי דרצו למימר ר״י דהכנה או דכלים או דנרות, ובכל אלו משום מוקצה נגעה בה, וממילא דליכא חילוק בין שוגג למזיד, וגם במו״ש מותר מיד, ואין צריך להמתין בכדי שיעשה, וגם בחולי והבריא מותר, וכי לא ידעו הני אמוראי מדין דמעשה שבת, דהוא משנה מפורשת בתרומות וברייתא דפליגו בה ר״מ ור״י ור״י הסנדלר, השגורה בפי האמוראים במס׳ שבת, אבל הא לא קשי׳ לי דהרי רב ע״כ ממתני׳ דייק דשבת דומי׳ דיוה״כ, ולדידהו אינו דומי׳ דיוה״כ בחולה והבריא, די״ל ניהו דגם לדידהו שבת דומי׳ דיוה״כ, אבל לא דייקי כולי האי לומר דבעינן דומי׳ ממש לכל מילי, ותדע שכן הוא, דרש״י מפרש מיד דדייק ממתני׳ דשבת דומי׳ דיוה״כ, אע״פ דהש״ס ע״כ לא ידע זאת, כשהקשה ונוקמי במזיד כר״מ, עד שהמתרץ אומר לו דשבת דומי׳ דיוה״כ אלא ודאי. עיקר הדיוקא שפיר ידע גם המקשן, אבל לא ידע דבעינן דומי׳ ממש, דכמו יוה״כ בין שוגג ובין מזיד. וזה ברור אבל קושיתי הראשונה כראי מוצקת היתכן שלא ידעו מאיסור מעשה שבת.

אבל מה שנלפע״ד הוא דהני אמוראי סברו, דשוחט כיון דמקלקל הוא, אלא דמ״מ מלאכת מחשבת מקרי מפני שהוא רוצה לאכול, לגבי מעשה שבת לא מקרי הנאה, דמ״ש מסכין של ע״א דמותר לשחוט בה אפילו לכתחלה מטעמא דמקלקל, והרי מעשה שבת מטעם שלא להנות מאיסורא קאתינן עלה וכמש״כ רש״י לקמן בסוגי׳ זו, לכן מעשה שבת לא שייך רק באותן מלאכות שמשביחין ומעלין את החפץ בשוויו, כמו מבשל ונוטע וכן מעשר, אבל מלאכת נטילת נשמה דמקלקל את שווי׳ ובאכילה אין כאן רק גורם הנאה לא נאסר, כך סברו הני אמוראי, דלא חשו בשוחט לאיסור מעשה שבת, שוב הראה לי בני הרב האברך נ״י שהגאון מהר״ש אוללמאנן ז״ל הקשה באמת איך הוה שוחט שהוא מקלקל אסור משום מעשה שבת, ומ״ש מסכין של ע״ז דמותר לשחוט בה. אולם לפע״ד ניהו דשפיר מיושב בזה מה שהני אמוראים לא חשו למעשה שבת בשוחט, אבל על אוקימתא דר״א אין מקום לתמוה, דניהו דלא מצאו מקום לאסור בסכין של ע״ז הגורם הנאה, הלא כתבנו למעלה בסוגי׳ דשם, דהוא משום דבשעת מעשה השחיטה לא עבר אאיסור דאורייתא, וגם אדרבנן לא, כיון דמעשה השחיטה קלקול הוא, אבל בכל מקום דעבר אדאורייתא אסרו רבנן גם הגורם עיי״ש, וא״כ הכא כיון דעכ״פ חילל את השבת בשחיטה זו, לכן שפיר יש לאסור לו הגורם ג״כ וזה ברור ונכון מאד בס״ד.

עוד ראיתי להעיר במה שראיתי בספר יריעות שלמה, שכתב דבשוחט את המסוכנת בשבת, דאסורה עולמית, ואפילו בשוגג, משום דלא להנות מאיסורא, וכאן לא שייך עד כדי שיעשה כמובן, ולכאור׳ יפה דן, אלא דא״כ הרי אין שבת דומי׳ דיוה״כ לגבי מסוכנת, ומתני׳ מסתמא במסוכנת איירי, דאיך יזדמן שישחוט בשבת וישכח שהוא שבת, שהוא דבר זר, אלא ודאי מתוך שבהול על ממונו להצילו שכח שהיום שבת ושחט את המסוכנת, אבל מכאן ראי׳ לדעת הרא״ש שהבאתי לעיל, דגם בסכין של ע״ז לא אסרו הבשר של המסוכנת, אע״פ שעבר אאיסור תורה בהאי שחיטה שהוא מתקן מ״מ לא אסרו הבשר, משום דלא ניכר בבשר מעשה השחיטה כמו בבגד הכרכור, וא״כ גם במעשה שבת לא נחמיר יותר ולא נאסר עולמית רק במבשל וכדומה, שניכר בכל המאכל, אבל לא בשוחט, והוא נקודה נפלאה ודו״ק.

עוד יש לי להעיר על שיטת רש״י ז״ל שכתב לקמן דסוגי׳ דהכא חולקת על סוגי׳ דגיטין דאין הטעם לר״י משום דקנס שוגג אטו מזיד כדאמר בגיטין, אלא אסרו כדי שלא להנות מאיסורא, ולכן בעינן להמתין בכדי שיעשה וגם אין חילוק בין לו לאחרים, דאי משום קנסו שוגג אטו מזיד הו״ל לאסור לו עולמית כמזיד, ולאחרים יהי׳ מותר גם בו ביום.

ואני תמה דע״כ ר״י קנם שוגג אטו מזיד מהא דקנס בנוטע בשבת ולא בשביעית עיי״ש בגיטין, ושם א״א לומר דמשום שלא להנות מאיסורא דמ״ש שביעית משבת.

עוד קשה לי מהא דקאמר שם בנוטע דיעקר, משמע דאסור גם בהנאה דאל״כ מצי למכרו, ובמבשל לא מצינן אלא דאסרו לו האכילה ולמכרו שרי, ואע״ג דמבושל שוה יותר, ונהנה במכירתו, ועיין ברמב״ם פ״ו הל׳ כ״ג שכתב ״ישראל שעשה מלאכה בשבת אם עבר ועשה בזדון אסור לו להנות מאותו מלאכה לעולם וכו׳, כיצד ישראל שבישל במזיד למו״ש יאכל לאחרים, אבל לו לא יאכל עולמית וכו׳, וכן כל כיוצא בזה״ עכ״ל, פתח באסור להנות, וסיים בלא יאכל עולמית, אבל לאחרים שרי, משמע דמותר למכור התבשיל לאחרים, עוד קשה לי על הרמב״ם, דהשמיט ולא הביא הדין דנוטע בשבת דיעקר בין בשוגג ובין במזיד, ובזה חלוק בדינו ממבשל, ואמת דבנוטע א״א לקנסו באופן אחר רק ביעקר, אבל עכ״פ הי׳ לו להביאו בפ״ע, ולא לכללו בכל כיוצא בזה.

עוד קשה לי על הרמב״ם איך מפרש האי מבשל דתרומות כר״י, כיון דשם קתני נמי נוטע דבשונג יקיים והוא כר״מ ולא כר״י.

גם על תוס׳ גיטין יש לי להעיר, דבגמ׳ שם פריך ממתני׳ דמעשר ומבשל על ר״מ דקנס במטמא ומדמע דרבנן, וכתבו התוס׳ דמשום דסתם מתני ר״מ קפריך, ועוררני חתני הרב משעבעש נ״י דהא מעשר ומבשל קתני בהדדי במשנה, וא״כ ע״כ ר״מ קאמר, דמבשל קנס ר״י שוגג אטו מזיד - ואני הוספתי בתימא על הגמ׳ למה לי׳ להקשות ר״מ אדר״מ, דיותר הי׳ לי׳ להקשות דמתני׳ דמבשל ומעשר מני, דאי ר״מ קשה מעשר, ואי ר״י קשה מבשל - וכל זאת צ״ע.

רש״י ד״ה מיחל, המעשר שני הואיל ויכול לתקנו באמירה בעלמא, ולומר הרי הוא מחולל על מעות שיש לי בתוך הבית, לא התירו לו חכמים לשתותו ולסמוך אברירה, אבל בתו״מ וכו׳ עכ״ל, עיין בתוס׳ יומא נ״ה ובכמה מקומות עוד, שמתמיהים על פי׳ זה, חדא, בלא קביעות מקום איך מתחלל, ועוד דהרי בפי׳ קתני בתוספתא, דמפריש אח״כ תשעה מע״ש, ואם לא הפריש הרי שתה טבלים למפרע, כמו שאמר לקמן בגמ׳ אי אתם מודים לי שמא יבקע הנוד ומצא שותה טבלים למפרע עיי״ש בתוס׳. ואני אוסיף להקשות חדא, מה מהני לי׳ חילול זה כיון דסכ״ס לענין תו״מ בעי לסמוך אברירה, שנית דהרי גם לחילול בעינן ברירה דאם אין המע״ש מבורר ולא חל השם מע״ש עליו איך מצי מתחלל.

אבל אגלה לך בזה סוד עמוק של ענין ברירה, ופלוגתת רש״י ותוס׳ בפירוש דאין ברירה, אבל רק בקיצור תמצית הדברים של קונטרסי על סוגי׳ דברירה, והוא:

דהנה בדבר שנתברר, אלא דחסרון ידיעה איכא עד שצריך להתנות, כמו במניח עירוב, אם בא חכם למזרח, יהי׳ עירובו למזרח, ואם למערב יהי׳ עירובו למערב, בזה לכ״ע חל, וכדאמר לקמן ר״י, וכבר בא חכם הרי כבר מבורר הדבר אלא חסרון ידיעה של המניח איכא כאן עד שצריך להתנות, וזאת אינו מפסיד חלות העירוב, אולם אם עדיין חכם לא בא, ובידו לבוא בשבת בין למזרח ובין למערב, והוא תולה חלות עירובו בביאת החכם לרוח זה או זה, בזה נפלנו בפלוגתא גדולה של ברירה, דלמ״ד יש ברירה, סבר דגם בזה הלא איכא ידיעה הקודמת לאיזה רוח יבא החכם, ורק מאתנו בני אדם הוא נעלם, ולמה לא יחיל העירוב לאותו הרוח שכבר קמי׳ שמיא גלי׳ שהחכם יבא בו, והסברא הלזו ליש ברירה, כתובה ברש״י ביצה ל״ט ע״ב ד״ה הכא במ״ע בסה״ד וז״ל ״ואמרינן מר מדידי׳ קממלא, מים שעלו בכדו הן המבוררין מן השמים לחלקו״ עכ״ל הרי לפניך, שהטעם שאנו אומרים יש ברירה, הוא מפני שכל המעשים הנעשים בעולם, המה מסודרים גלויים וידועים מאז ומקדם, רק נעלמים מאתנו והוה הכל כמו וכבר בא חכם.

ומעתה מה משיב האי מ״ד דס״ל אין ברירה, הלא מובן מאליו, שהוא צווח, הרי אתה מכחיש בבחירה, הלא יסוד כל יסודי הדת הוא שהאדם חפשי לעשות או למנוע מלעשות כפי רצונו של עתה בלי מונע או מכריח מלמעלה וא״כ החכם בידו הי׳ לבוא בשבת לאיזה רוח שירצה עתה בשבת, ואיך תוכל לומר דהוה כמי שכבר בא, אלא דבזה יש לפנינו שני דרכים אשר בזה פליגו רש״י ותוס׳, דרש״י לקמן בד״ה אוסרין כתב וז״ל ״אלמא לר״י ל״ל ברירה, וחייש שמא תרומה שתה״ עכ״ל וכל הרואה ישתומם, איך אפשר דשתה תרומה הלא הוא אמר מה שאני עתיד להפריש יהי׳ תרומה, ואיך יחיל על מה שלא הפריש, וכן קמתמה ק״ז הגאון רע״א ז״ל בהגהותיו למשניות, אבל לפי האמור האי מ״ד כך דן, הלא אנו צריכין להאמין בידיעה ובחירה גם שניהם אע״פ שהם שני הפכים בנושא אחד, וכמש״כ הרמב״ם ז״ל בהל׳ תשובה, כי לא מחשבותי מחשבותיכם ועכ״פ שניהם אמת יש ידיעה הקודמת שאינה מכרחת, לכן יש גם בחירה המבטלת את הידיעה, והיינו שעפ״י חק הידיעה הי׳ החכם מעותד לבוא למזרח, ועפ״י ידיעה זו חל העירוב למזרח, כי מה שאמר שאם יבא החכם למזרח ע״כ כוונתו אם כפי הידיעה העליונה מעותד לבוא למזרח, כי לולי זאת לא מצא העירוב מקום לחול עתה קודם השבת, אבל בכ״ז למחר בחר החכם מדעת עצמו לילך למערב, ואיך ילך המניח למערב כיון דכבר הי׳ חל עירובו למזרח, וכן בהפרש תו״מ דילמא עפ״י הידיעה היו מעותדים שני לוגין אחרים להיות נפרשים וחל עליהם שם תרומה, כי על המעותדים לפרוש אמר ״שאני עתיד להפריש״ אבל כשבא לשתות אולי בחר הוא בבחירתו החפשית, לשתות אותן שני לוגין שהיו עתידים להיות נפרשים מצד חק הידיעה, הרי נמצא דשתה התרומה.

הדרך השני הוא לומר, כיון דהבחירה מצי להכחיש את הידיעה, הרי הדבר מעיקרא מוטל בספק ואין לדון עפ״י הידיעה לומר, דחל אז המבורר קמי׳ שמיא, מאחר דהבחירה מצי לסתור את הידיעה, וממילא לא חל העירוב והתרומה על שום אחת מהן, ושני דרכים אלו, מפורשים בתוס׳ עירובין דף ל״ז ע״ב ד״ה אלא מעתה, דסתם תוס׳ סברו שם דאין ברירה היינו דלא חל כלל והוה טבל כדמעיקרא, אבל בשם מהר״י כתבו דאי אין ברירה אחת מהן תרומה, או זה או זה, וממילא מותר לכהן לאכול שניהם אף אי אין ברירה עיי״ש, והוא ג״כ שיטת רש״י כאשר הראיתיך למעלה.

ומאחר שזכינו לכל זאת, אין כאן שום קושי׳ על רש״י, דשפיר חל החילול על מע״ש אף למ״ד א״ב דכיון דבכוב״כ איכא כאן מע״ש או זה או זה, למה לא יחיל החילול, גם מה שהקשינו דהרי לגבי תרומה ומעשר ראשון בלא״ה צריך לסמוך אברירה, למה לא יסמוך גם אמעשר שני, קושי׳ זו אין לה מקום אלא לדעת התוס׳ דאם א״ב בלא״ה טבל הוה, וא״כ מה לי אם הוא טבל מצד שלא נפרש רק תו״מ או לו נפרש מאומה, אבל לדעת רש״י דהכל חל, והיין מתוקן, אלא דלמ״ד א״ב אפשר שישתה תרומה ומע״ש שהם איסורים נפרדים, וכי בשביל שלא נוכל לתקן שלא ישתה תרומה, לא נתקן שלא ישתה מע״ש שלא בקדושת מע״ש אתמהה, וקושי׳ התוס׳ מן התוספתא וכן מהא דאמר, אי אתם מודים לי שמא יבקע הנוד ונמצא שתה טבלים למפרע, לק״מ, דאם למ״ד י״ב, אם לא בא ע״י איזה סיבה לידי הפרשה, הרי טבל למפרע, מכש״כ למ״ד א״ב, דמה שאמרינן דאפשר שתה תרומה, דוקא בבא לידי הפרשה, דליכא ספק אחר אלא שמא שני לוגין אחרים היו מיועדים להפרש מצד הידיעה הקודמת, דשמא לא הי׳ מעותד להפריש מאומה ואח״כ נשתנה הדבר ע״י בחירה, להא לא חיישינן כלל, דהרי הוא הי׳ אומר שיפריש, והפריש כמו שאמר, ומהיכי תיתי נאמר, דמ״מ עפ״י הידיעה הי׳ מעותד שלא להפריש, ולכן אין כאן חשש אחר אלא שמא שני לוגין אחרין היו מעותדין להפריש ושתאן ע״י בחירתו החפשית, אבל אם באמת לא בא לידי הפרשה ע״י איזה סיבה שיהי׳, הרי אנו אומרים בטח כן היתה הידיעה הקודמת וממילא דלא הי׳ מעותד להפריש כלל ואין כאן תרומה, והדברים עתיקין וחברתי קונטרס מיוחד לסוגי׳ דברירה המפוזרה בכל הש״ס, ואיזה גרגרין מקונטרסי תמצא גם במסכתא זו בפתיחה או במקומו, ודו״ק היטב.

דין דמותר לאכול בשר חי בלא מליחה לאחר שהודח מן הדם שעליו ובארנו דלצלי בעי מליחה מועטת ואם אירע בדיעבד שצלו בלא מליחה ובלא הדחה אין לאסרו:

פסק כתבו התו' מדקאמר אמתני' דשוחט בשבת ונסבין חברייא למימר ר"י היא משמע דלרבנן שרי באכילה אפי' בו ביום וא"ת והא אין יכול למולחה בשבת ודוחק לומר שעבר ומלחן וי"ל שיאכלנו באומצא בלא מלח ואע"ג דאיכ' לאו בדם האיברים כדאיתא בכריתות בפ' דם שחיטה היינו כשפירש מן הבשר אבל כל זמן שלא פירש אין בו שום איסור כדמוכח לקמן בפ' כ"ה שהיו אוכלין כבד שלא פלט דמו דחלטו ליה בחלא דשרי הוא וחלא לפי שהחומץ צומת את הדם בתוך הבשר ושוב אינו יוצא אף ע"י בישול דאי חלא אסור לפי שנפלט מן הכבד לתוכו איהו נמי אסור כי היכי דפלט הדר בלע ועוד אמרינן התם כבד שחתך עליו בשר פי' שלא נצלה כל צרכו אסו' ובשר מותר הכבד אסור לפי שנפלט דם הבשר ונבלע בו אבל הבשר מותר שבלוע דם בו ולקמן נמי אמרינן השוחט לחולה בשבת מותר לברי' באומצא ומ"ה פסק ר"ת דא"צ למלוח בשר לצלי דאף אם לא פלט כל דמו שרי באכילה גם אין לאסור משום שנכנס בו הדם מצד זה לצד זה וחשיב כדם האיברי' שפירש דל"מ אם נצלה יפה דאז נפלט הדם לחוץ אלא אפי' לא נצלה יפה ולא נפלט כל הדם לחוץ שרי כי מה שיוצא לחוץ נורא משאיב שאיב ליה ומשרק שריק ומה שנשאר בתוכו הוי דם האיברים שלא פירש ולא חשיב כפירש מה שהדם הולך בתוכו מצד זה לצד זה כדחזינן בככר שחתך עליו בשר שהככר אסור מחמת דם הבשר אלמא לא נצלה כל צרכו אפ"ה בשר מותר ולא כפירש"י שפי' בריש (כיצד) צולין גבי מולייתא אע"פ שלא מלחו אלא מעט לצלי משמע לדבריו דצלי בעי מליחה קצת ולא כולי האי כמו לקדרה ודבר תימא הוא דמאי מהני מליחה קצת דאין הבשר יוצא מידי דמו עד שימלחנו יפה יפה והא דאמרינן בפ"ק די"ט ושוין שמולחין עליו בשר לצלי לאו משום דמיתסר בלא מליחה אלא מנהג הוא למלוח מעט לצלי כי לא יאכל תפל בלי מלח ובפ' הקומץ רבה גרסי' מולחו והופכו אמר רבה וכן לקדר' ולא גרסי' וכן לצלי וכתב הרא"ש בסוף דבריהם הלכך לצלי לא בעי מליחה ולא בעי הדחה מיהו צריך שפשוף לפי שאין לקצבים סכין מיוחד לחלבי' ע"כ ולפ"ז אם לא חתך הקצב אפילו הדחה א"צ וליכא למימר שהרי בשר שנמלח ולא הודח פסקי' לאיסור משום דם שבעין וגבי צלי נמי אם היו שופכין דם רותח על הצלי לכ"ה היה בעי קליפ' וכ"ד הרמב"ן לאוסרו בלא הדחה סברת הרא"ש היא סברת רוב הראשונים והאחרוני' דדוקא גבי מליחה דרכו להתייבש מה שעל החתיכה ונבלע בבשר מה שא"כ בצלי שהאור אין מניחתו בתחילת צלייתו לייבש הדם שעליו ואין זה דומה למה ששופכין עליו דם ממקום אחר בעת הצלייה שהוא בולע מיד וכשאוכל בשר חי בלי מליחה משמע מדברי הר"ן בפ"ק שצריך להדיח בתחילה אבל מ"מ היכא שמלחו לצלי אז צריך הדחה כמ"ש לקמן בפר' השוחט סימן י"ח ולענין זה הושוו התוס' והרא"ש שא"צ מליחה לצלי וכ"ד הרשב"א והר"ן ורוב האחרוני' אבל הרמב"ם סובר שאין חילוק בין צלי לבשול וצריך מליחה אף לצלי אלא שצולהו מיד אחר מליחה וא"צ לשהות שיעור מליחה ומסתמא שתפס גירסת רבותי' שגורסין וכן לצלי ואפ"ה ליתא לדבריו שהרי ר"יבא שחולק על גירסת ר"ת שגורס וכן לקדרה ודייק שגרסי' וכן לצלי עיקר הטעם משום דלגירסת ר"ת צריכים לומר תמלח בא לרבות שצריך למלוח הרבה וז"א מן הסברא שתמלח יהא משמעות הרבה מלח יותר מבמלח ע"כ מפרש שתמלח בא למעט ר"ל במה שמלחנו מספיק אפי' מליחה מועטת ומ"ה גרסי' וכן לצלי דסגי במליחה מועטת וכן נהגו העם כרש"י למלוח קצת לצלי לפי שר"יבא הוכיח מן הירושלמי דמשמע שצריך לכ"ה מליחה מועטת לצלי והגי' שגר' וכן לצלי היא עיקר שהרי הסמ"ג בה' איסור והיתר הביא גיר' ר"ת ואח"כ גי' ר"יבא ובהל' קדשים כתב בתחילה הפי' לפי גירס' ר"ת ואח"כ כתב ובה' א"ו פי' בשם ריב"א פירוש אחר נכון וישר ע"כ אלמא שתפס דבריו עיקר ומ"ה ראוי לנהוג כמותו וכדברי רש"י וא"ל מאחר דאפילו לצלי בעי מליחה א"כ בשר תפל אמאי שרי בלא מליחה כמ"ש לקמן ונראה דלק"מ דבודאי בשר חי ותפל הוי דם שלא פיר' ושרי לכ"ע אבל (צלי) שפירש הדם ע"י צלייה ממקום למקום ונצלה הבשר בתוך דמו שפי' ממקום למקום ומ"ה בעי מליחה קצת כדי להפליט הדם שפירש ותדע דאל"כ ק' דברי ר"ג מ"ה מדידיה אדידי' שהרי הוא גורס וכן לצלי כאשר כ' הסמ"ג וס"ל דבעי מליחה מועטת לצלי ולקמן בפ' כ"ה ס' צ"ח גורס הא לדידיה באומצא שרי כו' דמשמע להדיא דבשר חי שרי בלא מליח' אלא כדפרישי' ומ"מ אם אירע בדיעבד שצלאו בלי מליח' והדחה אין לאוסרו שאף את"ל גירס' רי"בא הוא האמת שגר' וכן לצלי מ"מ אין הוכחה ברורה כ"כ דבעי מליח' לצלי אלא ה"ק וכן לצלי כלומר וכך עושין לצלי מליחה מועטת כדי שיה' בו טעם מלח ויהא נצלה במלחו אבל לא שיהא מחויב לעשות כן ועיקר דברי אביי שאמר וכן לצלי שבא לפרש מהו מליחה מועטת דקדשים הנראה בעיני כתבתי:

דין דאין חילוק בין עופות שהן חלולין לשאר בשר לעניין מליחה לצלי ודין אחד להם:

פסק כ' הסמ"ג וז"ל והטעם שאמרנו למעלה שצלי א"ל מליחה מפני שדם האיברים שלא פירש מותר כל זמן שלא פירש ואותו שפירש נופל לארץ אין ענין זה בתרנגולת או אווז שהם חלולים ופורש הדם מלמעלה למטה בתוך החלל והרי הוא כאילו פי' מחתיכה לחתיכה ופעמי' שהאווז או התרנגולת נצלית יפה מצד א' ופלטו כל דמן של אותו צד ואין נצלים יפה מצד א' ולא פלטו כל דם שלו וכמו כן אינו פולט כל דם שבא לו מלמעלה לפ"ז נכון למי שהוא רוצה לצלות עוף שלם שימלחנו מבתוך ומבפנים וישהה כשיעור מליחה ואחר כך ידיחנו ויצלה אותו ע"כ וכ' עליו במרדכי ול"נ למהר"ם סבר' זאת לחלק במה שהוא חלול להיות חשוב כפיר' מחתיכה לחתיכ' אלא חשוב ממש כחתיכה א' והנה מהרי"ק כתב בתשובתו להחמיר כדברי הסמ"ג ול"נ דאילמלא היה צד לאסור לא היה מהר"ם מקיל בדבר לחלוק על הראשונים בלי ראייה כי לא הורגל בכך גם מהרא"י כתב בשערים שלו שיש לנהוג כדברי מהר"ם דנ"מ כה"ג גבי אווז או תרנגול שלם דלא חיישינן להכי אלא אפי' בב' חתיכות לא חיישינן למה שפירש מזו לזו בצלי שעל האש כדמוכח מדברי התו' דמפרשי' בפ' כ"ה הא דלא אמרינן גבי כבדא עילוי בישרא דיהא מותר לכתחילה משו' כבולעו כך פולטו משום דאיכא רוב דם בכבד אבל להא ליכא למיחש שמא יפלוט הבשר כל דמו מקודם ויבלע מן הכבד דא"כ בשר ובשר נמי ה"ל למיחש א"כ מכ"ש דלא חיישינן להכי גבי עופות שהן חלולין ע"כ גם נמצא בתשוב' הגאונים בר יונה או בר אווזא דמטויה לה לא בעינן לא קריעה ולא מליחה והביאו הרא"ש לקמן בפ' ג"ה ונהי דלא נהיגין במליחה כתשו' הגאונים ובעי מליחה קצת מ"מ שמעינן מיניה דלא מחלק בין אווז שלם ותרנגול שהרי התיר בלא קריעה וכן עיקר:

דין כשמולחין בשר לצלי צריך למולחו בשכבר נתחב בשפוד וצולהו מיד ואין שוהין ואם שהה במלח צריך להדיח מן המלח קודם צלייה ואם לא הדיחו וצלו אפי' בשלו אחר הצליי' בלא הדחה לא אסרינן ומ"מ צריך שידיח אחר הצלייה אפי' אינו מבשלו וגם כל צלי שלא שה' במלחו ונצלה צריך להדיח אח"כ ומ"מ בדיעבד לא נאסר ומה שנהגו הנשים שקוד' גמר צלייה מדיחין וחוזרין וצולין אין בו חיוב ובארנו דהפרושים נזהרי' שלא להשהות הבשר על השפוד לאחר שהוסר מן האש אבל בדיעבד לא מורינן לאסור והשפוך שצולין בו צריך ליבון:

צלי דאתא לידן נימא ביה מילתא כתב הי"ד (בסי' ע"ז) בשם הרשב"א והרוצה למנוח צלי ולאכלו בלי הדחה עוש' ואין לחוש לדם שכל המלח שהאש שואב ומונע המלח מלבלוע בד"א במולחו וצולהו מיד אבל אם שהה במלחו המלח בולע ונאסר ולפיכך מדיחו יפה קודם צלייה ע"כ והנה רבים טעו בדבריו וסברו מה שאומר ונאסר על הבש' קאי ר"ל דתו לא מהני ליה הדחה וכ"נ מדעת המ"מ שכ' בפ"ו מהלכו' א"מ על דברי הרשב"א ותימא דאי דוקא במעליהו (נ"ל בצוליהו) מיד הוא שמותר ואם לא נאסר היה להם לחכמים לגזור בזה אלא נראה שאפי' אם בלע המלח מן הדם הכל יוצא ע"י האור והיינו שהו' הבין דעתו שנאסר הבש' ושוב אין לו תקנה אבל אינו כן בהדחה אחרונה לעולם שרי אלא כשרוצה לאכלו בלא הדח' שיעמוד הבשר בטעמו קאמר שיזהר שצריך למלוח ולצלות מיד ואי לא עביד הכי צריך להדיח קוד' שיאכלנו ותדע שהרי כ' למלוח צלי ולאכלו בלי הדחה כו' (ואלו) כפירושם הל"ל הרוצה למלוח צלי בלי הדחה כו' ובד"א כו' דהוי משמע שאם אינו צולהו מיד אחר מליחה שאסור לצלות בלי הדחה אלא לאכלו קאמר דהיינו בלי הדחה אחרונה עוד הם טועים בתשובת מהרא"י בת"ה סי' קס"ט. שאלה בשר ששהה כשיעור מליחה ולא הודח אח"כ ונצלה מאי אידון ביה:

תשובה יראה דצריך לדקדק בדבר דכתב בטי"ד וז"ל כתב הרשב"א רצה למלוח צלי לאכלו בלא הדחה עושה ולא ליחוש לדם שעל המלח שהאש שואבו ומונעה המלח לבלוע הדם בד"א כשמולחו וצולהו מיד אבל אם שהה במלח המלח בולע הדם ונאסר לפיכך מדיח יפה קידם ע"כ מל' זה משמע דאסור אפי' בדיעבד ובפ"ה איתא בפסקי מהרי"ח דבשר לצלי בעי הדחה אחרונה וכן מוכח התם מן התו' שלנו מההיא דחותך בשר מב"הש כו' אמנם הגה"ה ישנה נמצא בש"ד ממהר"י טרוי"שין דאין לחוש אם לא הודח אחר מליחה לעניין צלייה משום דהאו' שורפו אך י"ל דאיירי שלא שהה במליחה דהכי קאי התם אפס במרדכי פ' כ"ה מוכח דאם שהה הבשר כשיעור מליחה ולא הודח אח"כ ועשה ממנו מולייתא דסמידא וצלו אות' בשר שרי ונראה דכ"ש אם צלאו בלא מולייתא וכ"מ קצת בס"הת דכתב אין מניחין כלי תחת הבשר בשע' צלייתו לקבל השמנונית הנוטף אלא א"כ הודח הבשר הדחה אחרונה משמע דבלא הנחת הכלי תחתיה לא בעי הדחה אח' לצלי ולכך נר' דלכתחילה ודאי צריך להיזהר למיעבד הדחה אחרו' ובסמ"ג נמי משמע דבעי הדחה אחרונה לצלי אבל אם אירע בדיעבד אין נראה לאסור הצלי דאין מבור' כלל בכל דברי המחמירין דלעיל דאסרו אף בדיעבד ואף כי יש לסמוך בדיעב' אדברי המתירין בכה"ג ע"כ והנה המביני' לשוא טעו בדברי הגדול וסברו מה שאמר מלשון זה משמע דאסור אפי' בדיעבד ר"ל שהבשר נאסר וכן מ"ש אח"כ אבל אם אירע בדיעבד אין נראה לאסור הצלי ר"ל שהבשר נאסר לאוכלו ואין מועיל לו הדחה דאל"כ ידיחנו עתה ואיננו כן אלא ר"ל בדיעבד היכא שא"א להדיחו באחרונ' כגון שעשה ממנו מולייתא מבפנים או בשלו אח"כ בלא הדחה אחרונ' ע"ז כתב במסקנ' שאין לאוסרו בדיעבד כו' אפי' לדברי המחמירין כגון רשב"א אין כ"כ ראייה ברורה לאסרו בדיעב' אף שכ' לעיל המלח בלוע מדם שמא לכתחיל' קאמר שאין לאכלו כך בלי הדחה אבל שיאסר בדיעבד א"ל הודח לא קאמר אבל אם היה כפירושם שנאסר הבשר קאמ' ולא מועיל לו הדחהא"כ מהרא"י שבא למצ' פשר שלא לאסרו בדיעבד הלא דיעבד זה לכתחילה הוא לדברי הרשב"א שנאסר כבר הבשר ואסו' לאכלו ודוחק לומר שמהרא"י מסופק על מה קאמר הרשב"א ונאסר אם על הבשר או על המלח א"ו מעולם לא דיבר הרשב"א בעניין איסור הבשר אלא בעניין אכילת הבשר במלחו בלי הדחה וע"ז קאמר בתחילת דבריו שמל' זה משמע דאסור אפי' בדיעבד כו' וכדפרי' שעשו ממנו מוליית' או בשלו אותו בלי הדחה והארכתי בזה בעבור הטועים שאם בא אדם להחמיר ולומ' שהבשר נאסר לדברי הרשב"א ולא מהני ליה תו הדחה ע"ז אני אומ' ששוא ענו בו אבל לעניין עיק' פסק ההלכה אין לי נפקות' בזה שהרי מהרא"י כ' להית' בדיעבד אפי' לא הודח ובשלו אח"כ בקדרה וכ"כ בשערים דסמכינן אראבי"ה להתיר אפי' כבד שנתבשלה אחר צלייתה בלי הדחה ומה שנזהרין עתה למלוח הצלי כשכבר נתחב על השפוד ואין שוהין בדבר כמ"ש מהרא"י בשערי' מנהג יפה הוא אף לפי מ"ש דאפי' שהה במולחו דשרי בהדח' אחרונ' מ"מ איכא למיחש שמא ישכח להדיחו ואף שכתב מהרא"י שבדיעבד שרי אפי' בשלו אח"כ ה"ט משום שאין הנאסר יכול לאסור יותר מהאוסר עצמו ואם היה המלח כולו דם אותו מעט שנתייבש עליו מסתמ' בטל בס' אף עתה בטל בס' אף שהמלח נותן טעם בכולו אבל מ"מ לאכול אותו בלא הדחה הוי כאילו אכיל איסורא בעיניה וממולייתא דשרי אף שלא הודח אחר מליחה ה"ט דאמרינן כבולעו כך פולטו דרך צלייתה והמלח נמוח בתוכו (מה שאין) במלח שבחוץ שנתייבש שהוא אסור משום דם ע"כ מולחין הצלי על השפוד דהשתא אע"פ שג"כ נוהגין להדי' אות' באחרו' מ"מ אינו אלא חומרא בעלמ' שהרי לדעת הרשב"א מות' אפי' לכתחל' לאכלו בלי הדחה ומ"ה אפי' אישתלי ולא עביד הדחה אחרונ' לית ביה מיחש ובעל אגודה כתב בפ' כ"צ שכל בשר שלא שהה כדי מליחה וצולין אותו שצריך להדיחו ג"פ מן הדם כו' לא נהיגין כן אלא בפעם א' סגי בהדחה אחרונה כדפרישי' ואל תשגיח במ"ש מהר"ם בת"ח שלו אבל לכתחילה נזהרים שלא למלוח אותו קודם צלייה ואח"כ מולחין אותו בשפוד כדפרי' ומה שנהגו הנשי' להדיחו אח' שנצלה קצת קודם שנגמ' ונצלה כל צרכו ושוב חוזרין וצולין אותו אפשר לאו משו' איסור נהגו כן אלא שלא יתקלקל הצלי ויפיג טעמו בהדחתו ואפש' נמי אחר שנצלה ממש נדבק המלח ולא יכול להדיחו כ"כ מן המלח שעליו עוד כ' הטי"ד בשם הרשב"א וז"ל והורה א' מן הגדולים שאסור להשהו' הצלי בשפוד לאחר שהוסר מן האש דשמא יחזור הבשר החם ויבלע ממנו אבל מותר לצלות בו ולהשהו' דכל זמן שהבשר פולט הימנו אינו בולע מדם בשפוד וא"א הרא"ש ז"ל כתב דשפוד מותר כו' והנה שמעתי הפרושים נזהרי' בו לכתחילה ומ"מ אי עבר ושהה בו זמן רב לא מורינן שיאסר מן השפוד לפי שאינו בולע מן השפוד אלא בשעת צלייתו כשהוא על האש ואז אמרינן ככ"פ אבל לאחר שהוסר מן האש לא חיישינן דאל"כ יאסר מיד כשמסיר השפוד מן האש ולא היה תקנה בדבר אלא לחתוך הבשר מן השפוד בעודו על האש וא"כ אין שיעור בדבר ומ"מ ראוי ליזהר לכתחילה ומ"ש הרא"ש שהשפוד שרי לא ק"ל הכי אלא צריך ללבן השפוד וכן המנהג כמו שנכתוב לקמן בפרק כל הבשר בסימן נ"ז:

דין מולייתא היכא שמלאו מולייתא בביצים וקמח שנקרש הכל יחד ומעכב החיצון מלפלוט כראוי בין החיצון נמלח ולא שהה או לא נמלח כלל אסור והיכ' שמלאו הבשר בבשר עם בצים מעורבים יחד ונמלח הפנימי אז נמי הוי דינא הכי. אבל היכא דלא נמלח הפנימי בין היה המילוי בבשר לחוד או בבשר עם ביצים אינו אסור אלא כשהחיצון נמלח ולא שהה אבל אם שניהם מלוחים אפי' שניהם נמלחו ולא שהו ולא היה במילוי בצים אלא בשר לחוד הכל שרי או אפי' נמלח פנימי ולא שהה והחיצון לא נמלח אפ"ה שרי החיצון וכל היכא שנאסר פנימי מן החיצון אינו חוזר ואוסר את החיצון:

מולייתא דאתא לידן נימא ביה מילתא גרסינן בפ' כ"צ אמר רבה האי מולייתא שרי א"ל אביי והא קא בלעא דמא א"ל ככ"פ ובעי לאתויי סיעתא לרבה מהא דרבין סבא טפלה האי בר גוזלא לרב וא"ל אי מעלי טפליה הב לי דאכיל ודחי ההוא בסמיד' דמיפריך פרש"י בעיסה של סולת ואינה נדבקת כל כך ונפרקת מאיליה והדם יוצאה ממנה ופריך והא רבא איקלע לבי ר"ג וטפלו ליה בר אווז' אמר אי לאו דחזיתי' דזיגי כזוזא חיורתה לא אכלי מיניה ואי אמרינן כבכ"פ אפי' כי לא זיג נמי התם בחיוורת' דשריר פירש"י קמח נקייה שאינו סולת שק' הוא ואין הדם יוצאת וכ' התו' בקו' פי' טפליה דהיינו פשטי"דא בעיסה ור"ת ור"יבא אומרי' דלשון טפל לא משמע הכי אלא משמע דהיינו טיחה כמו בנות עשירים טופלות אותן בסולת ועוד דבפשטיד' לא אמרינן כבכ"פ דחזינן דלא פלטי שמקום מושבם יבש בתנור ע"כ נראה דהיינו מה שרגילין לטוח בעיסה שבלילתה רכה ורגילין לעשו' בקורקבונין ובני מעים שמשימי' אותה בשפוד וטחין סביבות' עיסה רכה כעין קרפי"יש ע"כ וכ"כ הסמ"ג וכן יראה מלשו' הרמב"ם שכתב עופות שטפלן בבצק וצלאן ומסיק והלכתא דסאידא בין אסמיק ובין לא אסמיק שריא דחיורתא אי זיג כזוזא חיורא שרי ואי לא אסור והטי"ד שכ' אפי' אין בו מראה אודם אלא זך ככסף אסור ושאר קמחין אסמיק אסו' לא אסמיק שרי וכ' בש"הל אנו דלא ק"ל השת' במיני קמחים הי סמיד' והי חיורת' אי לא מלח לבישרא שיעור מליח' לקדרה אסור ע"כ ומ"ה השמיטו הרי"ף והרא"ש ואף שלכל החומרות והספיקות אי זיג כזוזא חיורתא שרי מ"מ אין ראוי לסמוך ע"ז כי אין אנו בקיאים במראית אי זיג כזוזא או לא וגם שלא יבאו להקל יותר ולדעת הרמב"ם כל טפילות אסורות אם לא שהה שיעור מליחה והוכשר לקדרה לפי שתפס שיטת הגאוני' דסברי כל שאינו נותן הבשר לתוך מים רותחי' אסור משום דפירש הדם מהבשר ומתערב בתבשיל והדר בשר ובלע מיני' וא"כ בפשטי"דא דליכא מים רותחי' שיחליטו דייב דמא מהעוף ונבלע בעיס' והדר בלע וחומר' זו לא פשטה בכל ארצינו וכל הצרפתי' וכל שאר המחברי' לא תפסוה גם אינו מדין התלמוד אלא נגד דין התלמוד דא"ש אין הבשר יוצא מידי דמו אלא עד שימלחנו יפה יפה וידיחנו יפה יפה ותו ל"מ בעינן ומסיק והלכתא מולייתא שרי אפי' פומא לעיל וכ' הרא"ש בפ' ג"ה לקמן והוא מדברי התו' וז"ל אמר רבא מולייתא שרי פי' עוף או גדי ממולא בשר דק כתוש בלי מליחה וצלאו בשפוד משום דאמרינן כב"כפ ואפי' נמלח בשר החיצון ושהה כדי מליח' דהשתא אין טרוד לפלוט דמו שנאמר אגב פליטת דמו הוא פולט מה שבלוע מן הפנימי אפ"ה שרי מדמייתי עלה ראייה מטיפולא דבר אווז אפילו לפירושו מאחר שרוצה התלמוד להבי' ראייה משם דלא אמרי' כבולעו כך פולטו ומאי קשה התם לא אמרינן כבולעו כך פולטו משום (דהאי) טיפולא אינו טרוד לפלוט היא מ"ה אסור אי לא דזיג כזוזא אלא ש"מ כל היכא דאמרי' כבכ"פ שרי אפי' בכה"ג דליכא למימר מאחר שהוא טרוד לפלוט כו' וכה"ג כ' נמי במרדכי ועוד מסיק המרדכי שם במקום אחר מעניין המולייתא וז"ל ואור"י דפי' ר"ת דשניה' נמלחו מליחת קדרה ולא שהו שיעור מליח' אבל אם נמלח החיצון ולא שהה כשיעור מליחה והפנימי לא נמלח שמא הפנימי אסור כיון דלא טרוד לפלוט והנה לכאור' היה נר' דה"ה אם הפנימי נמלח ולא שהה והחיצון לא נמלח כלל דשמא החיצון אסור מה"ט אבל בליקוטי מהרא"ש בביאורי' על הסמ"ג מצאתי שכתב ושמא יש לחלק בין פנימי לחיצון וכשיגעתי בעניין מצאתי אח' היגיע' שיפה כת' שיש לחלק דע"כ צריכין ליתן טעם אמאי אסור הפנימי מאח' שאמרי' כב"כפ מיד א"כ הפנימי למה תיאסר וא"ל מאח' דאינו טרוד לפלוט כמו החיצון מ"ה לא אמרי' כב"כפ א"כ כשהחיצון נמלח ושהה והפנימי לא נמלח כלל דודאי החיצון אינו טרוד לפלוט כמו פנימי ואפ"ה כת' האש"ירי דשרי משום דכב"כפ מאחר שהוא מיד וא"ל שאני היכ' שנמלח אף ששהה כל צרכו מ"מ מאחר שפולט ציר לא חשבינן כאינו טרוד לפלוט לגבי פנימי בפרט מאחר שפנימי לא נמלח ז"א שהרי התלמוד מביא עליו ראייה מטיפול דאווזא כו' שאינו טרוד לפלוט כלל א"ו מ"ש ר"י דשמא הפנימי אסור היינו דמספקא ליה דשמא לא אמרינן ככ"פ אלא בבשר שהוא פולט לחוץ והאור שואבו משא"כ בפנימי ואף פרש"י משמע כן בפ' כ"צ שכ' ככ"פ לחוץ והאור שואבו ע"כ א"כ היכא שהפנימי נמלח ולא שהה והחיצון לא נמלח או נמלח ושהה שרי משום כב"כפ לפי מ"ש דבחיצון לעולם אמרינן כב"כפ ומ"ש ר"י והפנימי לא נמלח כ"ש נמלח ושהה דאסור ואפשר דפשיטא ליה בזה מה שאין לו מה לפלוט והוא בפנים בודאי יבלע מן החיצון בין נמלח ולא שהה או לא נמלח כלל הפנימי אסור וכלל הדבר שהחיצון לעולם שרי ופנימי אם שוה לחיצון שרי אבל היכא שאינו טרוד לפלוט כמו החיצון או שפלט כל דמה והחיצון לא פלט אסור שוב שמעתי שיש משכילי' שאומרים דלעולם אין חילוק בין פנימי לחיצון וכשם שהפנימי נאסר מן החיצון שנמלח ולא שהה כך נאסר החיצון שנמלח ושהה מן הפנימי שנמלח ולא שהה ומה שהבאתי ראיי' מהא דנאסר הפנימי ולא אמרי' כב"כפ כו' מחלקי' בע"א דלעולם כשנמלח החיצון ולא שהה והפנימי לא נמלח שאסור הפנימי משו' שבלע מן החיצון מקודם שנצלה ומה שבלע כבר לא אמרי' כב"כפ אלא מיד כדפרי' אבל נמלח החיצון ושהה והפנימי לא נמלח שא"א שיבלע אלא בשעת צלייה דהא טהור מלוח וטמא תפל הוא אז שפיר אמרי' כב"כפ ולפ"ז נמי היכא דהחיצון לא נמלח והפנימי נמלח ושהה שלא בלע הפנימי מקוד' הצליי' שרי וז"א דנהי דבלע כבר ס"ס מאחר שהוא תפל אמרי' דפולט עתה מה שכבר בלע אפי' אינו מיד דהא בשר תפל שימצא בציר או חתיכה תפלה שנתערב' בין חתיכו' מלוחות ק"ל דיחזור וימלחנה ושרי אף לקדרה כ"ש דמהני ליה צליי' דלא גרע ממליחה כדפרישי' לעיל אלא מאי אית לך למימ' דוקא כשהוא נצלה על האש והאור סמוך לו שייך למימר כב"כפ עתה אבל לא אמרי' הכי לגבי פנימי שאין האור סמוך לו א"כ מאחר דבע"כ צריכי' לחלק בין פנימי לחיצון א"כ נחלק כפשוטו וכדפרי' ועוד לשון המרדכי שכ' בשם ר"י לא משמע הכי שהרי כתב כיון דלא טרוד לפלוט הרי הוא בולע ואינו פולט ואם עיקר האיסור תלוי במה שכבר בלע כו' א"כ הל"ל הרי בלע ואינו פולט אלא עיקר כדפרי' אכן מצא' הג"ה אחת ממהר"י טרוישי"ן וזו נוסח' האמיתי ויש נשי' שממלאי' התרנגולים בביצי' ואין משהין כשיעור מליחה ואין נכון דלא שרינן מוליית' פי' כשממלאים תרנגולים עם בשר אלא כששניהם מלוחי' או שניהם אינן מלוחים כי המלח גורם שהמילוי נקרש ומעכב את הדם שלא יפול לארץ מן התרנגולת היכא שלא שהתה כל צרכה במלח ומעתה בנדון זה נמי הביצי' הנקרשי' מעכבי' את הדם מליפול לאור וגם התרנגולת שנשרתה במי' מע"ל או ששהתה ג' ימים כו' ודינן לצלו' ולא לבשל שאין למלאות בביצים ולצלות כי דינו כמו לא נמלח כ"צ אך אין לחוש לעופו' ובשר שנמלחו ושהו כדי מליחה אם לא הודח הדחה אחרונה אחר המליח' כי האור שורף הציר עכ"ל משמע מדבריו שתלוי הכל במלח כי הוא אומר שהוא גורם שיקרוש המילוי כו' לפ"ז היכא שהפנימי נמלח בין נמלח ושהה או לא שהה והחיצון בין נמל' ולא שהה או לא נמלח כלל אסור שהרי הפנימי יקרש ומעכב דם החיצון שלא יפלוט מצד פנימתו לתוך החלל כדרכו ומ"ש ויש נשים כו' שאין משהין התרנגולת כשיעור מליחה כו' לאו דוקא קאמר אלא ה"ה אף אם לא נמלח התרנגול' כלל אלא שכך עושי' הנשים וק"ל ולפ"ז מה דקאמר לא שרינן מולייתא רק ששניהם מלוחים כו' היינו מליחים ושהו קאמר אבל נמלח ולא שהו נאס' אף החיצון מפני הפנימי שנקרש וכ"מ מדבריו מדל"ק נמלחו ולא שהו אלא נמלחו סתמא קאמר משמע כראוי דהיינו נמלחו ושהו וא"ל א"כ פשיטא דשרי ומה צריך רבא לומר מולייתא שרי אה"נ אלא עיקר החידוש דרבא אלא נמלחו קאתי ומהרי"ט אגב לא נמלחו קאמר נמי נמלחו א"נ להשמיע לנו אף שלא הודחו מן הציר שרי כמו שמסיק אח"כ באותה הג"ה אך אין לחוש כו' והטע' מפני שהאור שורף את הציר ולפ"ז הו' מחובר יפה מ"ש אח"כ באותה הג"ה אך אין לחוש כו' ומ"מ כדי שלא יחלוק מהרי"ט על דברי המרדכי שכ' בשם ר"י להדיא דאפי' שניהם נמלחו ולא שהו מותרין צ"ל דמהררי"ט לא איירי אלא במלאו בשר וביצי' יחד כמו שעושי' ושם שייך קירוש מפני הביצים שבו וזהו סתם מולייתא ובסמ"ג נמי כ' בז"הל עופות שהניחן שלימין ומלא חללן בשר וביצים כו' ומ"ש בהגהתי דלא שרינן מוליית' פי' כשממלאי' תרנגולת עם בשר כו' בס"א ליתא האי פי' אף לפי נוסח האמיתי אשר מצאתי ואף אם נאמר שכתב כך צ"ל דה"פ שמלאו התרנגול' כלומר בביצים עם בשר ומסייע לנו קצת לישנ' דמלאות עם בשר דמשמע שהמילוי היה עם הבשר ועו' לא מסתבר' לומר ששייך קירוש בבשר בלא ביצים דאין שייך קירוש אלא בביצי' וכ"מ בליקיטים וא"ל א"כ בלא מלח נמי יאסר החיצון אה"נ דבמילוי הביצי' לחוד אוסר החיצון ובס"א בהג"הת מהרי"ט אינו תולה כלל במלח אלא בביצים לחוד שהם נקרשי' כו' ומה שתלה מהררי"ט בהג"ה שהעתקתי הכל במלח שגורם הקירוש היינו דוקא היכא שמלאו בשר עם ביצים יחד הוא דבעינן לתלות טעם הקרישה במלח וטעם לדבר שכח המלח מוציא לחלוחי' הציר מן הבשר ומתערב עם הביצים עד שיהיו נקרשי' יחד אבל בלא מלח פולט שפיר החיצון מצד פנימתו דרך פליטתו בפנים תוך מילוי הבשר ומ"ה היכא דליכא מילוי כלל בביצים אלא בבשר לחוד אפי' הוא נמלח מודה מהררי"ט דשרי כדברי ר"י וכמ"ש והשתא מה שמצאתי בביאורי מהררא"ש בסמ"ג שכת' שהג"ה זו של מהררי"ט היינו לפי נ"א שכ' הביצים הנקרשים מעכבים הדם כו' פליג על דברי סמ"ג במולייתא כו' או יש ליישבו דבהג"ה מודה דבדיעבד שרי והספר שהתיר היינו בדיעבד אכן לישנא דלא שרינן מולייתא לא משמע כן עכ"ל אומר אני דבודאי לשון הג"הת מהרי"ט משמע לאיסו' אפי' בדיעבד מדכתב הביצים הנקרשים מעכבים הדם כו' ולא הזכיר שום לשון שמור' על הספק או בלשון אזהרה שלא יעשו לכתחילה אלא כלומר בודאי הם נקרשים ומעכבי' הדם מלפלוט כו' ואפ"ה נ"ל שאינו קשה מדברי הסמ"ג עליו לפי מ"ש דהמלח גורם שיקרוש היכא שמלאו הבשר עם ביצי' ובלא נמלח הבשר שבתוכו אז אינו נקרש מאחר שלא מלאו הכל בביצי' ודומה למלאו כולו בבש' א"כ לק"מ דהסמ"ג איירי במלאו בשר עם ביצים ביחד ולא מלחו א"נ הסמ"ג איירי במלחו העופות כבר ושהו במולחן ובזה יתיישב נמ' מה שמקשי' על הסמ"ג שהרי הוא גופ' כ' לעיל מיניה שאסור לצלות עוף שלם א"ל שימלחנו וישהה שיעור מליח' ואח"כ ידיחנו כאשר הבאתיו לעיל והשת' לק"מ דאיירי שמלחו העופות ושהו שיעור מליח' והדיחו ואח"כ מלאן בבשר וביצים אע"פ שהפנימי לא נמלח שרי הכל משום דאמרי' כבכ"פ ומאחר דלא מצינו בהדיא בדברי הקדמוני' דאזלינן בתרייהו דלא כוותיה ראוי לחוש לדבריו שהרי מהררי"ט בתראי הוא ובעל הוראה וכבר כתב מהרא"י בשערי' שלו שראוי ליזל בתרי' לחומרא אף כנגד מהר"ם לעניין בשר שנמלח ולא הודח אכן מ"ש אח"כ בסוף הג"ה התרנגולת שנשרתה במים דהוי כמו לא נמלחה כל צרכה כלומר שדינו כמו נמלחה ולא שהה כל צרכו שהרי עדיין יש בו דם מדאס' לבשלו יפה כת' לפי סברתו דשרי בצלייה אכן אנו לא ק"ל הכי אלא היכא שנשרתה במים מע"ל חשוב כמבושל ואסור אפי' לצלי אבל כששהתה ג' ימים בלי מליחה שפיר ת"ל כוותיה מסקנא דמילתא היכא שמלאו המולייתא בביצים וקמח שנקרש הכל יחד ומעכב החיצון מלפלוט דרך פליטתו כראוי בין החיצון נמלח ולא שהה או לא נמלח כלל אסור והיכא שמלאו הבשר בבשר עם ביצים מעורבים יחד ונמלח הפנימי אז נמי הוי דינא הכי כדפרי' אבל היכא דלא נמלח הפנימי בין היה המילוי בבשר לחו' או בבשר עם ביצי' אז אינו אסור אלא כשהחיצון נמלח ולא שהה משום דנאסר הפנימי מן החיצון אבל אם שניהם מלוחים אפי' שניהם נמלחו ולא שהו ולא היה במילוי ביצים אלא בשר לחוד הכל שרי או אפי' נמלח הפנימי ולא שהה והחיצון לא נמלח אפ"ה שרי החיצון מטעם שהאו' שואב כו' כדפרי' ולכאורה היה נראה כל היכא שנאסר הפנימי מן החיצון ה"ה נמי שנאסר אח"כ החיצון ממנו משום דנעשי' נבלה ויהיב טעמא אהדדי ואע"ג דק"ל גבי עופות ודגים בפ' כ"ה דלא כרשב"ם שאוסר העופות אלא ס"ל שאין הדגים חוזרים ואוסרי' העופות היינו מטעמא שכ' התו' לפי שאין הנאסר יכול לאסור היכא שאין האיסור עצמו הולך שם וא"כ מאחר דדגי' רפו קרמייהו כבר בלעו ואינ' פולטים ואף שהרא"ש דחק ליישב דברי הרשב"ם מ"מ לא ק"ל הכי כמ"ש מהרא"י בשערי' אבל הכא שהאיסור שפיר יכול לילך משם ע"י צלייה ויהבי טעמא אהדדי אוסר ולא שייך לומר הכא שהאור שואב אלא בעיק' דם פליטה בדרך פליטתו וכב"כפ אבל מה שכבר בלע הפנימי אלא שחזר ויוצא ממנו מעט ע"י צלייה והולך עם הטעם שבולע ממנו אז נאסרה כדין כל חתיכה שנעשית נבילה שאוסרת חברתה מאחר דק"ל דאף בדם אמרינן חנ"נ ונ"ל מ"ש התו' לעיל בשם ר"י שמא הפנימי אסור כו' אינו ר"ל שהפנימי יאסר ולא החיצון כדפרי' דהא ר"י ור"ת ס"ל דבכ"מ אמרי' חנ"נ אלא ה"ק שמא הפנימי נאסר מכח איסו' דם (וא"כ) ממילא אוסר אח"כ החיצון מכח בליעת נבלה אכן כי דבקת שפיר תמצ' מ"ש ר"י שמא הפנימי יהא אסור דוקא קאמר ולא שיאסר אף החיצון שהרי אפי' יהבי טעמא אהדדי לא שייך למימר חנ"נ בענין שיאסר את חבירו דלא גרע מאילו כולו דם הלא אמרי' כב"כפ או משר' שריק בשע' צלייה ומניין לנו לחלק ולומר דוקא בדם פליטה הבא מחבירו הוא דאמרינן הכי אבל לא בדם שכבר פלט ממנו ונכנס בחבירו וחזר אליו ואין זו אלא דברי נביאות להשח' ממון של ישראל גם בעניין הדגי' הק' הרא"ש נמי כה"ג איך יאסרו העופות דלמ' לא נאמר דם משרק שריק במליחה כמו בצלייה אע"פ שדגי' אין אומרים דשריק דם העופות מינייהו היינו משום דרכוכי ורפי קרמייהו ותי' היכא שהדם מרובה על הציר המעורב בו שייך לומר משרק שריק ונרא' דלא נאסר מן הדגים אלא כדי קליפה דרותח דמליחה אינו אוסר אלא כ"ק ע"כ מ"מ כ' דלא ק"ל כדבריו אלא כדברי התו' דלא ס"ל לחלק בהכי ושרי העופות ה"נ שרי החיצון וכן עיקר. אחרי הדברים אילו הוגד לי איך שמהר"ם השיג עלי בספר ת"ח שלו שכת' שם וז"ל כ' מהרא"י בשערי' בשם מהר"י טרוי"שין יש נשים שממלאין תרנגולים בביצים ואין שוהין הבשר תחילה שיעור מליחה ואין זה נכון אלא צריך למולחו תחילה כמו לקדרה דמאח' שממלאי' אותם הוי כבישול עכ"ל שמעי' בהדי' דכ"ש אם לא נמלח כלל דאסור דהרי כ' דצריך מליחה כמו לקדרה ואע"פ שפשוט הוא כ' להוצי' מלבו של חכם א' שהתיר בלא נמלח כלל ועיקר יסודו שבנה עליו סברתו הוא לשון הג"ה שהבי' בש"ד סי' ח' שכ' שם בשם מהר"י טרוי"שין וז"ל יש נשים שממלאין כו' עד דלא שרינן מולייתא רק כששניהם מלוחים או שניהן אינן מלוחים כי המליחה הוא גור' שהמילוי הוא נקר' כו' הוא סבר שכולה חדא מילת' היא והמוליית' דשרי כששניה' אינם מלוחי' מיירי ג"כ כמילוי ביצים וע"ז קאמר כי המליח' הוא גור' ר"ל לפי דעתו כשנמלח ולא שהה שיעור מליחה גורם שהמילוי נקרש ומעכב הדם יותר מאילו לא היו שניהם מלוחים ואינו כן דהמולייתא שמדברים בו והתירו כששניהם אינם מלוחים ה"ה אם נמלחו שניהם ולא שהו שיעור מליחה נמי שרי דהתם אינו מדבר במילוי דביצי' והוא סתם מוליית' האמורה בפ' כ"צ והא דקאמר אבל המלח הוא גורם שהמילוי נקרש התם קאי דאם היה א' מלוח והשני אינו מליח אז הוא אסור כמ"ש המרדכי והג"מ בהדי' בדיני מוליית' ומזה מביא מהרי"ט ראייה כמו דלעניין מוליית' הנאמרת בגמ' כשהאחד מלוח הוא אסו' מטעם דהמליחה שנמלח אחד כדינו הוא גורם שהמילוי נקרש ואינו מפליט הדם שבולע מבשר השני ה"ה במילוי של ביצים הנקרשים דאסור כשהבשר אינו נמלח כדינו וכ"ש אם לא נמלח כלל ולכן קאמ' בסוף הג"ה ומעתה בנדון זה הביצים נקרשים כו' וכ"כ האחרונים ז"ל שכל מילוי ביצים דינו כבשול וכמו שיתבאר לך לקמן ס"ס כ"ו ואע"ג דמלשון הרמב"ם והסמ"ג משמע דמילוי ביצי' דינו כשאר מוליית' מ"מ האחרונים החמירו בדבר והוא כוונת הג"ה הנזכרת ולא כדעת החכם הנזכ' כן נ"ל ודוק עכ"ל מהר"ם מקראקא ואמרתי אם בן חכמי' וגדולים אני מ"מ אין אני חכם לא בעיני ולא בעיניו ובודאי על חכם אחר מאן דהוא כיון להשיג והנה אמרו לי תלמידיו להדיא שעלי היה השגתו ונתגלגל הדבר בראות פנים והוד' לי ושאלתי את פיו איך עלה על דעתך להשיג עלי ולא עיינת בהגהת"י בא"ו שלי גם לא ראית בספרי הגדול בפ"ק דחולין ולא ידעת שורש דברי גם אני אסרתי המולייתא דביצים בלא נמלח אלא שחלקתי בין מילוי בשר עם ביצים לביצים לחו' כדי שלא יהיו דברי מהרי"ט נגד המחברים והשיב אמת שכך שמעתי שאתה ג"כ אסרת בשלא נמלח ומה לך בכך הלא לא הזכרתי שמך להדיא אלא כ"א להוציא מלבו של חכם א' וגבא טורא בינינו והלך לדרכו ונתבקש בישיבה ש"מ (ועיי' בשו"ת מהרמ"א סי' קל"ב וא"כ מסתפינא שלא יבאו היתומים להחזיק בעזבון של אביהם ולומר השגתו כבר כתוב בעט ברזל ומי ימחקנה כי קודש היא) ע"כ אבא ולהודיע (מאין יצא מקום הדין ונביעתו ושורש הויתו) תחילה מ"ש כ"ש שלא נמלח כלל בודאי על הג"ה זו שהביא אומר אני דכ"ש לא נמלח כלל שהרי הן נקרשו ומעכבי הדם מלפלוט והתרנגולת עדיין לא פלטה שום דבר ומה שבא אח"כ לחלוק במולייתא דבשר עם ביצים שאני אינו אוסרו א"ל שנמלח הבשר והוא אוסר בכל עניין מה שהתרתי הכל בראייות גמורות להשוות המחברי' ואדרבא נדחקתי לקיים דברי מהרי"ט לחומרא כי בסמ"ג משמע לכאורה להדיא דבכל ענין שרי ומה שבא לשנו' ואמר שפי' הג"ה שכתבה כי המלח נקרש כו' לא קאי אמילוי נשי' דאיירי בו רק אסתם מוליית' שבתלמוד וסבר שכל יסודי נבנה על זו פי' שאני מפ' כפשוטה כי המלח גורם שהמילוי נקל כו' קאי על מילוי הנשים דאיירי ביה ולא ראה דברי כי כל מ"ש להתיר הוא מוכח מדברי הסמ"ג ואדרבה נדחקתי ליישב הג"ה שאוסר בשניה' נמלחו ולא שהו ואני הוכחתי מן המרדכי דשרי בשניהם נמלחו ולא שהו והוצרכתי לחלק דאיירי במילוי ביצים עם בשר ונמלח הבשר ולא שהה אבל אין בנייני להתיר תלוי כלל באותה הג"ה למבין בעומק השכל הזך ומה שהוא סובר כי פי' הוא הנכון בדעתו ורחוק הוא מאוד חדא דאין הלשון משמע כלל כדבריו דא"כ הל"ל אבל נמלח האחד והשני לא נמלח שאסור משום שהמלח נקרש כו' ועוד מהו תרנגולת שמזכיר וכי סתם מולייתא שמזכיר התלמוד איירי דוקא בתרנגול' גם הדמיון הוא רחוק מן השכל איך בא דמיון דקרישת בצים לדמיון דאח' נמלח ולא נמלח (השני) גם במרדכי לא משמע כלל כדבריו שהטעם לאיסור בא' נמלח לא משום קרישה הוא אלא משום שאינו טרוד לפלוט כדאיתא במרדכי ומי שמעיין היטב בספרי להבין שורש העניין יבין וישכיל שלא השיג כלל והיכא שמלאו התרנגולת בביצים בין עור לבשר נכתוב אי"ה לקמן פרק כ"ה סימן נ':

מתני' ביום הכפורים. מתחייב כרת: גמ' אסורה באכילה. משום שחיטת שבת: ליומא. ואפילו בא לאכול בשר חי: ונסבין חבריא. בני הישיבה עלה על דעתם לומר דמתני' דפירשה רב דאסורה באכילה ליומא משום דקסבר מתני' רבי יהודה היא ודייק טעמא לקמן מדקתני שבת דומיא דיום הכפורים אלמא אסורה באכילה ליומא ס''ל לתנא דמתניתין: הי רבי יהודה. מאיזו משנת רבי יהודה שמע רב דאסורה באכילה ליומא: את הדילועין. התלושין: ואת הנבלה. אפילו מתה היום בשבת: שאינה מן המוכן. אתמול כשקדש היום לא היתה עומדת למאכל כלבים: דלא איתכן. דלא אזדמנה לכך: הכא. במתניתין נמי אתמול לא היתה עומדת לכך כדמפרש ואזיל לקמיה דלגדל ולדות היתה עומדת ואסורה משום מוקצה ומוקצה אסורה מדרבנן: נשחטה. כשהיא שחוטה מבורר דלאכילה עומדת: לא נשחטה. כגון זו שלא שחטה אתמול ומסתמא לא הניחה על מנת לשחטה בשבת הלכך הובררה כשקדש היום דלגדל עומדת: והא לית ליה לרבי יהודה ברירה. ואי בהמה בחייה לאו לאכילה לחודה קיימא כי שחיט לה ביום טוב היכי מישתריא דלמא מאתמול דעתיה לגדל הוה: הלוקח יין מבין הכותים. לאשמועינן דכותים חשודין על התרומה ואינן כעמי הארץ שהלוקח מהן א''צ להפריש תרומה גדולה כדתנן (סוטה דף מח.) לפי ששלח יוחנן כהן גדול בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד אלמא אתרומה לא חשידי ואשמועי' הכא דכותים חשידי אתרומה כדקתני שני לוגין שאני עתיד להפריש כו' ומשנה זו קודם תקנה דגזרו על יינם נשנית: אומר שני לוגין כו'. אם אין לו כלים להפריש (כו') או שהיתה חשיכה בליל שבת שאין שהות להפריש: הרי הן תרומה. בתוכו למאה לוג: ומיחל. המעשר שני הואיל ויכול לתקנו באמירה בעלמא ולומר הרי הוא מחולל על מעות שיש לי בתוך הבית לא התירו לו חכמים לשתותו ולסמוך על הברירה אבל בתרומה ושאר מעשרות סמכינן אברירה ולאחר השבת כשיפרישם אמרינן הוברר הדבר שזו היא התרומה וזה לא שתה אלא חולין: אוסרין. אלמא לרבי יהודה לית ליה ברירה וחייש שמא תרומה שתה:

השוחט בשבת כו'. אפילו במזיד בעי לאוקומי תימא אי במזיד היאך שחיטתו כשרה והא מומר לחלל שבתות אסור לאכול משחיטתו כדמוכח לעיל (דף ה.) ועוד דבגמ' בעי לאוקומי במזיד ורבי מאיר ורבי מאיר אית ליה בפ' עד כמה (בכורות ל.) ובפ' זה בורר (סנהדרין דף כז.) דמומר לדבר אחד הוה מומר לכל התורה כולה וי''ל דהתם בפרהסיא והכא בצינעא ומיהו למאי דמוקי כרבי מאיר קשה ועוד י''ל דמשום פעם אחת לא חשיב מומר וכן משמע בפרק ב' לקמן (דף לט.) דאמר השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים ר''ל אמר מותרת ופירש בקונטרס מותרת באכילה והתם גברא בר קטלא הוא כדאמרינן בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף סא.) דמודה ר''ל דבר קטלא הוא מידי דהוה אמשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף ועוד אמרינן לקמן בסוף פרק שני (דף מא.) אפי' למ''ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ה''מ עובד כוכבים אבל ישראל לצעורי בעלמא קא מכוין ופריך מב' אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה ומשני הכא במאי עסקינן בישראל מומר והשתא כיון דמומר הוא בלא שום אחד מכל אלו תיפוק ליה דפסול אבל אי בחדא זימנא לא איתסר שחיטתו ניחא: אמר רב הונא דרש חייא בר רב משמיה כו'. תימה דבכל דוכתי משמע דרב הונא היה גדול ממנו בפ' יש בערכין (ערכין דף טז:) דהוה מצער ליה רב הונא לחייא בר רב ובפ' הלוקח בהמה (בכורות דף כב.) דא''ל חייא בר רב לרב הונא רבי פרש את דבריך: ונסבין חבריא למימר רבי יהודה היא. אבל לרבנן שרי באכילה אפילו בו ביום וא''ת והא אין יכול למולחה בשבת וי''ל כגון שעבר ומלחה אי נמי בלא מליחה נמי שריא באומצא אע''ג דאיכא לאו בדם הנבלע באברים כדאמר בפרק דם שחיטה (כריתות דף כא:) ה''מ היכא דפירש לחוץ. אבל כל זמן שלא פירש מותר כדמוכח בפ' כל הבשר (לקמן דף קיא.) שהיו אוכלין כבד עד שלא נפלט דמו דחלטי ליה בחלא ואיהו שרי וחלייה דאי חלייה אסור איהו נמי אסור דכי היכי דפליט הדר בלע ואמר נמי התם ככר שחתך עליה בשר אסור לאוכלה אבל הבשר עצמו מותר ובפרק מפנין (שבת דף קכח.) גבי בשר תפל אסור לטלטלו אמרינן דבר אווזא שרי משום דחזי לאומצא ולקמן בשמעתין אמר השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא ומתוך כך נראה דבשר לצלי לא בעי מליחה כלל דדם האברים שלא פירש שרי וכן אומר ר''ת ולא מבעיא כשנצלה הבשר יפה ונפלט כל הדם מן הבשר דשרי אלא אפי' לא נצלה כ''כ מותר ואע''פ שנפלט מבפנים מצד זה לצד זה אינו אסור עד שיפרוש לחוץ כדאמרינן (כריתות דף כא) גבי ככר שחתך עליה בשר דאפי' מאן דאסר הככר שרי הבשר אע''פ שלא יצא דמו עדיין והא דאמרינן בפ' כל הבשר (לקמן דף קיג.) גבי רב ששת דמלח גרמא גרמא תרי מ''ט לא משום דפריש מהאי ובלע האי חדא נמי פריש מהאי גיסא ובלע בהאי גיסא התם פריש לגמרי לחוץ מהאי גיסא קאמר והא דאמרינן בפ''ק דביצה (דף יא.) ושוין שמולחין עליו בשר לצלי לא משום דליתסר בלא מליחה אלא מנהג הוא למלוח בשר לצלי ובהקומץ רבה (מנחות דף כא.) דאמר מולחו והופכו וחוזר ומולחו גרסינן אמר רבה וכן לקדירה ולא גרסינן וכן לצלי: מחתכין את הדילועין לפני הבהמה. אומר ר''ת דמיירי כשנתלש מן המחובר בשבת דומיא דנבלה שנתנבלה בשבת וצ''ל לפירושו דאיירי ' בענין שאין לאסור הדילועין לא משום שמא יעלה ויתלוש ולא משום דלהוי כגרוגרות וצימוקין דתרי טעמי איכא לאסור דבר הנלקט מן המחובר דבריש ביצה (דף ג.) אסרינן פירות הנושרין משום שמא יעלה ויתלוש ובריש אין צדין (שם דף כד:) גבי עובד כוכבים שהביא דורון לישראל אם יש מאותו מין במחובר אסור ופי' בקונטרס דאפילו רבי שמעון מודה דהוי כגרוגרות וצימוקין דמדלא לקטן מאתמול אקצינהו וכן נראה דבספק מוכן איירי כולה שמעתתא ואיירי הכא כגון שיש לו בהמה דהוי מוכן לבהמה אפילו במחובר והא דאמרינן בפ' כל כתבי (שבת דף קכב.) דלא יעמיד אדם בהמתו על גבי מוקצה פי' עשבים שנתלשו בשבת הא פירש בקונטרס התם כגון שהיו עומדין בחיבורן במקום שלא היתה הבהמה יכולה לבא שם אי נמי הכא איירי ביושב ומצפה מתי יתלשו ובהמה נמי איירי ביושב ומצפה שמא ישחטנה חש''ו ואחרים רואין אותם וכן צ''ל על כרחך דהא בריש המביא בביצה (דף ל:) מוכח דכל היכא דאין יושב ומצפה אית ליה לרבי שמעון מוקצה וליכא למיחש נמי שמא יתלוש אלא בפירות האילן שהם קלים להשיר ועוד דאדם מתאוה להם ושוכח וכן במשקה שמא יסחוט שקל לסחוט אבל בדבר דבעי מרא וחצינא לא וכן דגים שנצודו בי''ט דאסירי לא משום שמא יצוד אלא משום מוקצה כגרוגרות תדע דהא עובד כוכבים שמילא מים לבהמתו דסוף כל כתבי (שבת דף קכב.) ועשה כבש לירד בו לא אסרינן לישראל גזרה שמא יעשנו ומה שמדמה לקמן שמא ישחוט לשמא יסחוט אפרש לקמן בע''ה ועוד יש לפרש דאיירי בנתלשו מע''ש וכי תימא מאי למימרא קמ''ל דשרי למטרח באוכלא או לשוייה אוכלא לרב הונא כדאית ליה בפרק בתרא דשבת (דף קנה.) ולרב יהודה כדאית ליה והא דלא תנא ליה התם גבי פקיעי עמיר ואינך דלעיל משום דמילי דחיתוך תני בהדי הדרי: אם לא היתה נבלה מע''ש. גרסינן ולא גרסינן מעיו''ט כדמוכח בריש מס' ביצה (דף ב.) דקאמר גבי שבת סתם לן תנא כר''ש דתנן מחתכין את הדילועין כו' והא דקרי ליה מוכן לאדם לא שהיה ראוי לשוחטה אלא כלומר עומדת לאדם ואם תאמר בפ''ק דביצה (דף ו.) גבי אפרוח שנולד בי''ט רב אמר אסור וקאמר התם אמרו לו מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה שתיק רב ופריך אמאי שתיק רב לימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים ומשני השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דתנן אם לא היתה נבלה כו' מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם והשתא אמאי לא מפרש טעמא משום דהוי מוקצה מחמת איסור וכי תימא בעוף וטלה שראוי ליתנו חי לפני נץ וארי למה ליה לאוקמיה בכי האי גוונא לוקמה דאין ראוי להאכילו חי דהוי מוקצה מחמת איסור ומפרש ה''ר יוסף דממשנה יתירא דייק דכיון דתנא אסור למה ליה למתני תו לפי שאינו מן המוכן אלא משמע דאי ליכא טעמא דמוקצה מחמת איסור כגון בדבר שראוי להאכילו חי או בי''ט אסור מטעם שאינו מוכן ועומד למה שהיה עומד בתחלה: בהמה לרבי יהודה בי''ט היכי שחטינן. משמע דקסבר אביי דסתמא לאכילה עומדת וגבי תרנגולת אמר אביי בריש ביצה (דף ד.) דעומדת לאכילה ועומדת לגדל ביצים: מדתניא הלוקח יין. לא גרסינן דתנן דבמשנה לא תני אלא מילתיה דרבי מאיר וכולה ברירה מפורש בפרק כל הגט (גיטין דף כה.) ובמרובה (ב''ק דף סט:) ובפרק בכל מערבין (עירובין דף לו:):

דף יד - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד