חולין יב ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יב - א

וכי תימא, אין הכי נמי, ולא אכל רבי מאיר בשר, תיקשי, הרי קרבן פסח, שצותה תורה על אכילתו, דכתיב "ואכלו את הבשר בלילה הזה", וקדשים, שהכפרה תלויה אף באכילתם, כדכתיב "ואכלו אותם אשר כופר בהם", מאי איכא למימר?

אלא בהכרח, שלרבי מאיר היכא דאפשר לברר, אפשר. והיכא דלא אפשר, לא אפשר, ואז סמכינן ארובא. אם כן, הכי נמי לדידן, אין ראיה מכל המקומות שהובאו לעיל שבכל ענין אזלינן בתר רובא, אלא דלמא, היכא דאפשר אפשר, והיכא דלא אפשר לא אפשר.

ולמסקנת הגמרא, לא נתבאר מקור דין "רובא דליתא קמן", במקום שאפשר לברר. ^[94]

אמר רב נחמן אמר רב: ראה אחד ששחט, הרי אם ראהו מתחלה ועד סוף השחיטה, מותר לאכול משחיטתו. ואם לאו - אסור לאכול משחיטתו.

ודנה הגמרא: היכי דמי? אי דידע ביה בשוחט דגמיר הלכות שחיטה, למה לי שראה אותו בשחיטתו?

ואי דידע ביה דלא גמיר, פשיטא דאם רואהו כששוחט מותר לאכול משחיטתו, שהרי רואה ששחט כדין. ואם אינו רואהו, פשיטא דאסור, דשמא שהה ודרס. ומאי קא משמע לן רב נחמן?

ומשנינן: אלא מיירי דלא ידע בשוחט אי גמיר הוא הלכות שחיטה, אי לא גמיר.

ואשמועינן רב נחמן דלא סמכינן לומר מסתמא גמיר הוא, עד שיהא מכיר בו שיודע לשחוט כדין.

ומקשינן: ואמאי בענין שיראהו? לימא "רוב מצויין אצל שחיטה, מומחין הן", ואף שאינו מכירו סמכינן אשחיטתו.

מי לא תניא: הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק, או שאמר לשלוחו: צא שחוט! והלך השליח ומצא שאותו עוף כבר שחוט - מותר לאכלו, מפני שחזקתו שהוא שחוט כדין.

אלמא, אף כי לא ידעינן מי שחטו, אמרינן "רוב מצויין אצל שחיטה - מומחין הן". ואם כן הכא נמי לימא "רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן". ואמאי אצריך רב נחמן לראות השחיטה?

ומשנינן: לעולם, איירי רב נחמן היכא דידע בשוחט דלא גמיר. והא דהוצרך לאסור, מיירי כגון דשחט קמן חד סימן שפיר. מהו דתימא, מדהאי סימן שחט שפיר, הך סימן השני נמי שחט שפיר, ואין צריך לעמוד עליו עד גמר השחיטה, קא משמע לן רב נחמן דלא סמכינן על שחיטתו, אלא אמרינן: האי סימן, אתרמויי איתרמי ליה, במקרה שנשחט כראוי, אבל באידך סימן אכתי איכא למיחש שמא שהה או שמא דרס בשחיטתו. לפיכך, בעינן שיראהו מתחלת השחיטה ועד סופה. בעא מיניה רב דימי בר יוסף מרב נחמן: האומר לשלוחו "צא ושחוט", והלך בעל הבית ומצא אותו שחוט, ואין ידוע מי שחטו, מהו? מי תלינן שנשחט על ידי השליח ומותר לאוכלו, או חיישינן שמא אחר שאינו מומחה שחטו, ואסור.

אמר לו רב נחמן: חזקתו שהוא שחוט כדין, ומותר. ותו בעא רב דימי מרב נחמן: האומר לשלוחו "צא ותרום את טבלי", והלך בעל הבית ומצא את הטבל תרום, ואין בעל הבית יודע מי תרמו, מאי? מי תלינן שהשליח תרם, ותרומתו תרומה - או חיישינן שמא אחר תרם. וכיון דלא שלחו, אין תרומתו תרומה. וצריך לתרום שוב.

אמר ליה רב נחמן: אין חזקתו תרום, ועדיין טבל הוא.

וסבר רב דימי דהא דפשיט ליה לרב נחמן בשליח לשחוט ד"חזקתו שחוט", משום דאמרינן שודאי השליח שחט. ומשום הכי אקשי ליה:

ממה נפשך, אי סבירא לן כי חזקה ששליח עושה שליחותו, ולכן תלינן את השחיטה בשליח, אפילו בתרומה נמי נימא, דודאי השליח תרם, ואמאי קאמרת "אין חזקתו תרום"!?

ואי אין חזקה ששליח עושה שליחותו, ולהכי חיישינן שמא אחר תרם, אפילו בשחיטה נמי לא נסמוך על זה דהשליח שחט, וניחוש שמא שחט אחר שאינו מומחה!?

אמר ליה רב נחמן לרב דימי: לכי תיכול עלה כורא דמלחא! כשתמדוד לי כור מלח לשכרי, אתרץ לך. ודרך בדיחותא הוא. ^[95] וכן הוא ביאורא דהא מילתא: לעולם אית לן ש"אין חזקה שליח עושה שליחותו".

והא דאמרינן "חזקתו שחוט" אינו משום דתלינן שהשליח שחט בדוקא. אלא בשחיטה, אף אי נמי אינש אחרינא שמע את המשלח כיצד הוא מצווה לשלוחו לשחוט, ואזל איהו ושחט - השחיטה כשירה, כי רוב מצויין אצל שחיטה, מומחין הן.

אבל תרומה, מאחר שאין חזקה ששליח עושה שליחותו, חיישינן דלמא אינש אחרינא שמע אותו שאומר לשלוחו לתרום, ואזל איהו ותרם. ולא מהני תרומתו כיון דהוה ליה תורם שלא מדעת הבעלים. והתורם שלא מדעת הבעלים - אין תרומתו תרומה!

וטעמא דמילתא הוא, משום דשליחות בתרומה ילפינן מקרא ד"כן תרימו גם אתם תרומת ה'". דדרשינן, "גם" לרבות שלוחכם. ושליחות בתרומה היא דוקא מדעת בעלים. משום דמקישינן, מה "אתם" לדעתכם, אף שלוחכם לא מצי לתרום אלא מדעתכם.

ודנה הגמרא: לימא, הא ד"רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן" - פלוגתא דתנאי היא, אי סמכינן אהך רובא?

דתניא: הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו, והלך ומצאן שחוטים, ואין ידוע אי נשחטו כראוי או לא - רבי יהודה אוסר את הבשר באכילה.

רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי מתיר את הבשר באכילה.

אמר רבי: נראין דברים של רבי יהודה האוסר - היכא שמצאן לגדיים השחוטין באשפה. משום דמוכחא מילתא שנתנבלו, שכן הדרך בנבילות, להשליכן לאשפה.

ונראין דברי רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי המתיר - היכא שמצאן בבית.

ומדברי רבי משמע, דרבי יהודה אף בבית אסר, ורבי חנינא מתיר אף באשפה.

ופליגי בכל גוונא.

מאי לאו, בהא קמיפלגי. דמר רבי חנינא סבר, אמרינן "רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן". ומשום הכי מתיר. ומר רבי יהודה סבר לא אמרינן "רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן". ומשום הכי אסר. דחיישינן שמא שחט מאן דלא גמיר.

אמר רב נחמן בר יצחק: לא בהכי קמיפלגי. אלא דכולי עלמא אית להו "רוב מצויין אצל שחיטה, מומחין הן". ולעולם, אם מצאן שחוטין בבית, דכולי עלמא לא פליגי דשרי, משום הך רובא. ואם מצאן באשפה שבשוק, דכולי עלמא לא פליגי דאסור.

משום דמוכחא מילתא דנתנבלו בשחיטה, מהא דהשליכום לאשפה.

כי פליגי במצאן באשפה שבבית.

מר, רבי יהודה סבר, אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית. ואם הטילה שם מסתמא נבילה היא, ואסורה.

ומר, רבי חנינא סבר, אין אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית. דמשום דמסרח אינה מטילה אלא באשפה שבשוק. ומדאשכח לה בבית, ודאי נשחטה כראוי.

אמר מר: אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה לאסור - היכא שמצאן באשפה.

ודנה הגמרא: מאי היא אותה" אשפה" שאסר בה רבי?

אילימא אשפה שבשוק -

הא אמרת דכולי עלמא לא פליגי בה דאסור. דהא מוכח דנבילה היא. ומהא דהוצרך רבי להכריע כדברי רבי יהודה, משמע דאיירי בגוונא דנחלקו בו רבי יהודה ורבי חנינא.

אלא לאו, פשיטא דאיירי רבי באשפה שבבית. דבזה הלכה כרבי יהודה דאסר, משום דאדם עשוי להטיל נבלתו שם.

אלא דאם כן תיקשי: אימא סיפא, ששנינו בה: ונראין דברי רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי להתיר, היכא שמצאן בבית.

מאי "בית" שהתיר בו רבי?

אילימא שמצאן בבית ממש, האמרת דכולי עלמא לא פליגי בהא דשרי. ומדברי רבי משמע דאף בזה פליגי.

אלא פשיטא, שהתיר רבי באשפה שבבית. ואם כן קשיא הא דאמר רבי "נראין דברי רבי יהודה באשפה", אהא דאמר רבי "נראין דברי רבי חנינא בבית". דהא מוקמת לתרוויהו בגוונא חדא, ותרתי דסתרי נינהו.

הערות

^[94] וכתב רש"י, דהלכה למשה מסיני היא. עוד פירש, שמ"אחרי רבים להטות" ילפינן, בין דין רוב דאיתא קמן, ובין רוב דליתא קמן. ותרוויהו מחד דינא הם.

^[95] רש"י. וכתב בהקדמה לספר "שערי יושר" בטעם הדבר שמצינו בכמה מקומות שביקשו חכמים מחבריהם השואלים אותם דבר הלכה, שיתנו להם לפני כן דבר מה או שישמשו אותם כדי שישמיעו להם את דבריהם, הוא לפי שהשומע דבר הלכה מחבירו שהוא כמותו, יש לו כלפיו חוש ביקורת הגורם לו לומר הפוך מחבירו, ומה גם בדבר שיש בו עומק, ויש חשש שלא יגיע השומע לאמת, לכן אמרו לשומע שישמשו כתלמיד לרב או שיעשה מצוותו, ובכך יכיר במעלתו, ואז יכנע אליו, ומכח זה ידע ויבין כי חברו משמיע לו דבר אמיתי, ויעמוד על עומק דבריו.

פסח ושאר קדשים שחובה לאכול מבשרם, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? אלא בהכרח צריך לומר לשיטתו כי היכא [במקום] שאפשר לחשוש למיעוט ולבדוק אפשר, היכא [במקום] שלא אפשר לא אפשר; אם כן הכא נמי [כאן גם כן] לשיטת חכמים אפשר לומר: היכא [במקום] שאפשר לבדוק אפשר, היכא [במקום] שלא אפשר לא אפשר וסומכים על הרוב. ואם כן, אין לנו הוכחה גמורה שסומכים לכתחילה על הרוב.

א אמר רב נחמן אמר רב: ראה אחד ששחט, אם ראהו מתחלה ועד סוף — מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו [לא] — אסור לאכול משחיטתו.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי דידע דגמיר [אם במקרה שיודע שהאיש ששחט למוד, יודע בהלכות שחיטה], למה לי להצריך שראה אותו ששחט? גם בלא לראות יכול לסמוך עליו! ואי דידע דלא גמיר [ואם בש יודע שאינו למוד], פשיטא [פשוט] שרק אם ראהו מתחילה ועד סוף ששחט כראוי — מותר לאכול משחיטתו!

ואלא צריך לומר דלא ידע אי גמיר אי לא גמיר [שאינו יודע אם הוא למוד או לא למוד], ואולם במקרה זה מדוע אינו רשאי לאכול, גם אם לא ראהו? לימא [נאמר]: רוב האנשים המצויין אצל שחיטה, השוחטים — מומחין הן, יודעים הלכות שחיטה, ויש לסמוך על רוב זה!

מי לא תניא [האם לא שנויה ברייתא]: הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק, או שאמר לשלוחו "צא שחוט תרנגול", והלך ומצא אותו שחוט, ואינו יודע מי שחטו — חזקתו שחוט בכשרות,

אלמא אמרינן [מכאן שאנו אומרים]: רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. הכא נמי [כאן גם כן], כשאינו יודע אם האדם שראהו שוחט יודע הלכות שחיטה, לימא [נאמר]: רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן!

ומשיבים: לעולם תפרש דידע דלא גמיר [שהוא יודע שאינו למוד] ומכל מקום הוצרך לומר שרק אם ראהו מתחילה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו, וכגון דשחט קמן חד סימן שפיר [ששחט לפנינו סימן אחד, את הקנה או הוושט, כראוי], ואת האחר שחט שלא לפנינו, מהו דתימא [שתאמר]: מדהאי שפיר הך נמי שפיר [מכיון שסימן זה שחט כראוי, את זה, השני גם כן שחט כראוי], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] התנא: האי אתרמויי איתרמי ליה [את זה אולי הזדמן לו] ששחט כראוי, אידך [את הסימן האחר] שמא שהה שמא דרס, ולכן אינו כשר אלא אם ראהו מתחילה ועד סוף.

ובענין זה בעא מיניה [שאל אותו] רב דימי בר יוסף מרב נחמן: האומר לשלוחו "צא ושחוט תרנגול", והלך ומצא אותו שחוט, מהו? אמר לו: חזקתו שחוט כראוי. ועוד שאל: האומר לשלוחו "צא ותרום לי תרומה", והלך הבעלים ומצא שהוא תרום, שניטלה ממנו שיעור תרומה, מאי [מה] יהא הדין? אמר ליה [לו] רב נחמן: אין חזקתו תרום, שמא לא תרם השליח.

ותהה רב דימי בר יוסף: מה נפשך [רצונך]? כיצד אתה מבין? אי [אם] חזקה היא ששליח עושה שליחותו וסומכים על כך — אפילו בתרומה נמי [גם כן] תסמוך על כך, ואי [ואם] אין חזקה ששליח עושה שליחותו — אפילו שחיטה נמי [גם כן] לא תסמוך על כך!

אמר ליה [לו] רב נחמן: לכי תיכול עלה כורא דמלחא [כאשר תאכל על כך כור של מלח], כלומר, כאשר תעיין בדבר היטב תבין, לעולם אין אומרים חזקה ששליח עושה שליחותו, אלא ספק הוא. ולגבי שחיטה, מדוע חזקתו שחוט כראוי? מפני שאי נמי [אם גם כן] תאמר דילמא אינש אחרינא שמע ואזל שחט [שמא אדם אחר, שאינו שלוחו, שמע שרוצים לשחוט והלך ושחט] — שחיטה כשרה היא, כי בכלל רוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן. אבל לגבי תרומה, אנו חוששים דילמא אינש אחרינא שמע ואזל תרם [שמא אדם אחר שמע והלך ותרם] — הוה ליה [הרי זה] תורם שלא מדעת הבעלים, והתורם שלא מדעת הבעלים — אין תרומתו תרומה.

ובענין שהזכרנו קודם, מציעים: לימא [האם נאמר] שההנחה שרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן תנאי [מחלוקת תנאים] היא בדבר? דתניא [ששנויה ברייתא]: הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטים כראוי — רבי יהודה אוסר לאוכלם, רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי מתיר. אמר רבי: נראין דברים של רבי יהודה האוסר כשמצאן באשפה, שיש לחשוש שמא נפסלו בשחיטתם, ולכן זרקו אותם לאשפה. ונראים דברי רבי חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי כשמצאן בבית, שמן הסתם נשחטו כהוגן.

מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בזה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, ר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי המתיר, סבור]: אמרינן [אומרים אנו] רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, ומר סבר [וחכם זה, ר' יהודה האוסר, סבור]: לא אמרינן [אין אומרים אנו] רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן?

אמר רב נחמן בר יצחק: לא, אין להוכיח מכאן, ואפשר לומר דכולי עלמא [שלדעת הכל] רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. ולכן, אם מצא את השחוטים בבית — דכולי עלמא לא פליגי דשרי [הכל אינם חלוקים שמותר]. ומצד אחר, אם מצא אותם באשפה שבשוק — דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שאסור, שודאי נפסלו בשחיטתם, והשליכום שם; כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה באשפה שבתוך הבית, מר סבר [חכם זה, ר' יהודה האוסר, סבור]: אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית, ולכן יש לחשוש שנבילה היא. ומר סבר [וחכם זה, ר' חנינא המתיר, סבור]: אין אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית, בגלל הסירחון, אלא ודאי שחוטה היא, והניח אותה שם לפי שעה. ועל פי פירוש זה דנים בהמשך הדברים.

אמר מר [החכם] בברייתא, אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה האוסר, כשמצאן באשפה. ושואלים: מאי [מה, איזו] אשפה זו? אילימא [אם תאמר] אשפה שבשוק — הא [הרי] אמרת: דכולי עלמא לא פליגי [שהכל אינם חלוקים] שבמקרה זה אסור, ואין זו דעת ר' יהודה בלבד! אלא לאו פשיטא [האם לא פשוט] שמדובר פה באשפה שבבית, ובכך נחלקו, ופסק רבי כר' יהודה האוסר.

ומעתה אימא סיפא [אמור את סופם] של דברי רבי: ונראים דברי רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי כשמצאן בבית. ויש לשאול: מאי [מה פירוש] שמצאן בבית? אילימא [אם תאמר] בבית ממש — האמרת [הרי כבר אמרת] דכולי עלמא לא פליגי דשרי [שהכל אינם חלוקים שמותר], ואין זו רק דעתו של ר' חנינא! אלא פשיטא [פשוט] שמדובר באשפה שבבית, שבזה נחלקו. ואם כן קשיא [קשה] מדברי רבי על דברי רבי, שבתחילה הוא פוסק כר' יהודה לאסור, ובסוף הוא פוסק כר' חנינא להתיר!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

then with regard to the Paschal offering and sacrificial meat that one is obligated to eat, what is there to say? Rather, according to Rabbi Meir, there is no alternative to saying: Where it is possible to examine the situation it is possible, and the majority is not followed; where it is not possible to examine the situation it is not possible, and the majority is followed. If so, here too, according to the Rabbis, it cannot be proven from the above sources that one follows a non-quantifiable majority ab initio, as perhaps where it is possible to examine the situation it is possible, and where it is not possible to examine the situation it is not possible, and the majority is followed.

§ Rav Naḥman says that Rav says: In the case of a person who saw one who slaughtered an animal, if the person saw him slaughtering continuously from beginning to end of the act, he is permitted to eat from his slaughter, and if not, he is prohibited from eating from his slaughter.

The Gemara asks: What are the circumstances? If it is a case where the onlooker knows that he is knowledgeable in the halakhot of slaughter, why do I require that the onlooker saw the slaughter? Even if he did not see him slaughter, the onlooker may rely on his slaughter. And if the onlooker knows that he is not knowledgeable in the halakhot of slaughter, it is obvious that only if the person saw him slaughtering from beginning to end he is permitted to eat from his slaughter.

Rather, perhaps it is a case where the onlooker does not know whether he is knowledgeable or whether he is not knowledgeable. But if that is the case, let us say: The majority of those associated with slaughter are experts in the halakhot of slaughter, and one may rely on his slaughter.

Isn’t it taught in a baraita: In a case where one found a slaughtered chicken in the marketplace, or where one said to his agent: Go out and slaughter a chicken, and he went and found the chicken slaughtered and he does not know who slaughtered it, its presumptive status is that it was slaughtered properly.

Apparently, we say: The majority of those associated with slaughter are experts. Here too, in a case where it is unknown whether he is knowledgeable, let us say: The majority of those associated with slaughter are experts.

The Gemara answers: Actually, the reference is to a case where the onlooker knows that the one slaughtering is not knowledgeable in the halakhot of slaughter, and where he slaughtered one siman before us properly. Lest you say: From the fact that this siman was slaughtered properly, that siman was also slaughtered properly; therefore, Rav teaches us that this is not so. As, perhaps this siman happened to be slaughtered properly for him, but with regard to the other siman, perhaps he interrupted the slaughter or perhaps he pressed the knife, invalidating the slaughter.

Rav Dimi bar Yosef raised a dilemma before Rav Naḥman: With regard to one who says to his agent: Go out and slaughter a chicken, and he went and found the chicken slaughtered, what is the halakha? Rav Naḥman said to him: Its presumptive status is that it was slaughtered properly. And he raised another dilemma: With regard to one who says to his agent: Go out and separate teruma for me, and he went and found that teruma was separated from his produce, what is the halakha? Rav Naḥman said to him: Its presumptive status is not that teruma was separated.

Rav Dimi bar Yosef challenged: Whichever way you look at it, your ruling is problematic. If there is a presumption that an agent performs his assigned agency, that should be the case even with regard to teruma; and if there is no presumption that an agent performs his assigned agency, there should be no such presumption even with regard to slaughter.

Rav Naḥman said to Rav Dimi in jest: After you eat a kor of salt over it, and analyze the matter at length, you will be able to understand the difference. Actually, there is no presumption that an agent performs his assigned agency, and in the case of slaughter, even if perhaps another person heard him instruct the agent and that person went and slaughtered the chicken, the slaughter would be valid, because the majority of those associated with slaughter are experts. By contrast, in the case of teruma, if perhaps another person heard him instruct the agent and then went and separated his teruma, he becomes one who designates teruma without the knowledge of the owner of the produce; and with regard to one who designates teruma without the knowledge of the owner of the produce, his teruma is not teruma.

The Gemara suggests: Let us say that the statement: The majority of those associated with slaughter are experts, is a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: In a case where one’s young goats and roosters were lost, and the owner went and found them slaughtered, Rabbi Yehuda deems the meat forbidden, and Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, deems it permitted. Rabbi Yehuda HaNasi said: The statement of Rabbi Yehuda appears correct in a case where the owner found the slaughtered animals in a scrap heap, as the concern is that they were thrown away because the slaughter was not valid. And the statement of Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, appears correct in a case where he found them in the house.

What, is it not with regard to this matter that they disagree, that one Sage, Rabbi Ḥanina, holds: We say that the majority of those associated with slaughter are experts, and one Sage, Rabbi Yehuda, holds: We do not say that the majority of those associated with slaughter are experts?

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: No, the fact is that everyone agrees that the majority of those associated with slaughter are experts, and if he found the slaughtered goats or roosters in the house, everyone agrees that it is permitted to eat the meat. If he found them in a scrap heap that is in the marketplace, everyone agrees that it is prohibited to eat the meat. When they disagree is in a case where he found them in a scrap heap that is in the house. One Sage, Rabbi Yehuda, holds: A person is prone to cast his unslaughtered animal carcass onto a scrap heap that is in the house. And one Sage, Rabbi Ḥanina, holds: A person is not prone to cast his unslaughtered animal carcass onto a scrap heap that is in the house.

The Master said in the baraita that Rabbi Yehuda HaNasi said: The statement of Rabbi Yehuda appears correct in a case where he found them in the scrap heap. The Gemara asks: What is the term scrap heap referring to in this context? If we say the reference is to a scrap heap in the marketplace, didn’t you say that everyone agrees that it is prohibited, and it is not merely the opinion of Rabbi Yehuda? Rather, it is obvious that he found it on a scrap heap that is in the house, and it is in that case that Rabbi Yehuda HaNasi rules in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

Say the latter clause of the statement of Rabbi Yehuda HaNasi: And the statement of Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, appears correct in a case where he found them in the house. What is the word house referring to in this context? If we say the reference is to an actual house, didn’t you say that everyone agrees that it is permitted? Rather, it is obvious that he found it on a scrap heap that is in the house. If so, it is difficult, as there is a contradiction between one statement of Rabbi Yehuda HaNasi, where he rules in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda to prohibit the meat in a case where it is found in a scrap heap in the house, and another statement of Rabbi Yehuda HaNasi, where he rules in accordance with the opinion of Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, to permit the meat in that case.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

^ב)נראה דצ"ל אלמא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כלומר דאמרינן וכו'. אמר ליה חזקתו שחוט כלומר דאמרינן שלוחו שחט או ישראל אחר מומחה שחט ורוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן הכא נמי (בשחיטה) [בראה אחד ששחט נימא] דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולמה ליה לראות מתחלה ועד סוף:

לעולם [דידע דלא גמיר וכגון וכו'] שמא שהה ושמא דרס ומשום הכי צריך לראות מתחלה ועד סוף:

אמר לו אין חזקתו תרום כלומר אע"פ שמצא תרום צריך לתרום פעם אחרת כדבעינן לפרושי לקמן לעולם אין חזקה שליח וכו' אבל בשחיטה אי נמי איניש וכו' אבל בתרומה (קאמר) [דילמא] איניש אחרינא שמע כו' [והתורם שלא מדעת וכו']. דכתיב והרמתם גם אתם. ר' יהודה [ס"ל] אסור [דלא אמרינן] דרוב מצויין אצל שחיטה וכו' ור' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי סבר דרוב מומחין הן כו':

אמר רבי נראין דברי רבי יהודה שמצאו וכו' (ודמר סבר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן). לעולם דכ"ע רוב מצויין אצל שחיטה מומחין באשפה שבשוק כולי עלמא לא פליגי דאסור דודאי נתנבלו בשחיטה (נמי) [והשוחטו] (וששחטן) השליכן לשום נבלות באשפה אלא פשיטא באשפה שבבית יש מחלוקת שזה אוסר וזה מתיר:

קשיא דרבי אדרבי (ר' התם) [דמתחלה אמר] נראין דברי ר' יהודה דאוסר באשפה שבבית (והכא) [ואח"כ] אמר נראין דברי ר' חנינא דמתיר באשפה כלומר דהכא מטה והכא מטה כלומר כמו להטות הכי קאמר נראין דברי ר' יהודה דאסר (אפי') לר' [חנינא בנו של רבי] יוסי הגלילי באשפה שבשוק וכו':

הכא נמי היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר. משמע מיהא דלרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר אפילו היכא דאפשר לא חיישינן לה כלל ותלינן אפילו להקל, וכבר הארכנו בזה למעלה (ט, א, ד"ה וראיה).
ומיהו הני מילי היכא דמיעוטא ורובא דתרווייהו תלו במעשה וכל שכן ברובא דלא תלי במעשה ומיעוטא תלי במעשה, אבל ברובא דתלי במעשה ומיעוט לא תלי במעשה שבקינן רובא דתלי במעשה, וכדתנן בבכורות (יט, ב) הלוקח בהמה מן גוי ואינו יודע אם בכרה אם לא בכרה, רבי ישמעאל אומר עז בת שנתה לכהן מכאן ואילך ספק, והוינן בה בגמרא מכאן ואילך ספק ליזיל בתר רובא ורוב בהמות מתעברות ויולדות. ופריק לה רבינא כי אזלינן בתר רובא הני מילי ברובא דלא תלי במעשה, אבל ברובא דתלי במעשה לא, כלומר ורבא דמתעברות תלוי במעשה ומיעוט שאינן מתעברות ממילא הויא ומלתא דהויא ממילא שכיחא טפי מרובא דתלוי במעשה.

הא דאמר ר"נ לעולם אין חזקה שליח עושה שליחותו, בכעין דברים הללו קאמר, כלומר בדאורייתא כגון שחיטה ותיקון טבלים ולקולא. אבל בדרבנן אפילו לקולא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו כגון האומר לשלוחו צא וערב לי חזקה שליח עושה שליחותו וסומך עליו, ור"נ הוא דאית ליה הכין בעירובין (לא, ב) ובדאורייתא נמי לקולא לא אמרינן לחומרא אמרינן, דאמר רבי יוחנן במסכת נזיר (יא, ב) האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח אסור בכל הנשים שבעולם חזקה שליח עושה שליחותו, כלומר בין בדאורייתא בין בדרבנן, ופרקינן בגיטין (סד, ב) כי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו לחומרא לקולא לא אמרינן.

הא דתניא הרי נאבדו גדייו ותרנגלויו ובא ומצאן שחוטין רבי יהודה אוסר ורבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי מתיר. לאו דוקא אבדו, אלא אפילו נגנבו והחזירום שחוטים כשרין לרבי חנינא, דתניא בתוספתא (פ"ב ה"ב) נגנבה לו תרנגולת ונמצאה שחוטה בשוק לרבי יהודה כנמצא באשפה לרבי חנינא כנמצא בבית, שמעינן מינה דאף על גב דחשיד אגנבה לא חשיד אנבלות, וכן נמי לא (חשבי') [חשדי'] ליה באינו מומחה.

הא דאמרינן שאף רבי יהודה לא נחלק עליו אלא באשפה שבבית. לאו למימרא דמודה לו רבי יהודה לרבי חנינא בכל מקום שהוא מתיר חוץ מאשפה שבבית, דהא אפילו בשוק עצמו משמע דפליגי נמי, כדאמרינן בבבא מציעא (כד, ב) רבי חנינא אשכח גדי שחוט בין טבריא לצפורי והתירוהו לו משום שחיטה כרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי, ובכל מקום מעשה רב. ומשמע נמי מדאמרינן להדיא התירו לו משום שחיטה כרבי חנינא, דרבי יהודה ורבי חנינא הלכה כרבי חנינא, וכיון שכן תיסוק לן הלכתא אפילו באשפה שבבית דכשרה כרבי חנינא.
אלא שמצאתי להרמב"ם ז"ל (פ"ד שחיטה ה"ח) שפסק באשפה שבבית לאסור כרבי יהודה. ויש מן התימה במה שכתב גם כן דבשוק נמי אסור, שכן כתב בפרק ד' מהלכות שחיטה אבד גדי או תרנגולת ומצאו שחוט בבית מותר שרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, מצאו בשוק אסור שמא נתנבלה, וכן אם נמצא באשפה שבבית אסור, ע"כ פסק הרב לגמרי כרבי יהודה, וזה מן התימה דהא בהדיא אמרינן בפרק אלו מציאות (שם) התירו לו משום שחיטה כרבי חנינא, ומאחר שעשוי בו מעשה מאין לנו לאסור אותו, ודוקא בשוקי ישראל, אבל בשוקי נכרים או שרובן נכרים אסור, ורבינו אלפס ז"ל לא בירר בהלכותיו מכל זה כלום.

מי שנתברר לנו שאינו יודע הלכות שחיטה ששחט ולא עמדו אחרים על גביו מתחלה ועד סוף אע"פ שעמדו עליו במקצת השחיטה ועשאה יפה אין אומרין מכיון ששחט סימן אחד יפה חזקתו על האחר שיפה הוא שוחטו אלא שחיטתו פסולה אא"כ עמדו על גביו מתחלה ועד סוף וכבר ביארנו פסק זה למעלה:

מי שהיה הולך ומצא תרנגולת שחוטה במקום שאין לחוש לשחיטת נכרי כגון שרובו ישראל ויש מפרשים דוקא בכלו ישראל או שאבדו לו גדיו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטים או שאמר לשלוחו צא ושחוט לי והלך ומצא שחוט אע"פ שאין אומרין חזקת שליח עושה שליחותו לקולא בדאוריתא כמו שביארנו בעירובין פרק בכל מערבין אם מצאו בבית מותר ואע"פ שלא ידע מי שחט שאף כשתאמר אחר שחט מ"מ רוב המצויים אצל שחיטה מומחים הם מצאן באשפה שבשוק אסורים שהרי דרכן של בני אדם להטיל נבלות באשפה שבשוק וודאי נבלה היא ויתבאר בפרק גיד הנשה שמטמאין משום נבלה מצאן באשפה שבבית מותרות אין דרכן של בני אדם להסריח את ביתו בהטלת נבלות אלא ודאי נגררו לשם על ידי חיה או שרץ ומגדולי המחברים אסרוה:

מצאן בשוק שלא באשפה אם היתה עיר שרובה ישראל או אפי' רובה גוים אם רוב טבחים ישראלים מותרים ואע"פ שנתעלמו מן העין שחיטת הסימנין סימן מובהק הוא בעיר שרובה ישראל או שרוב טבחיה ישראל שישראל שחטן ומגדולי המחברים אסרוה ויש מכריעין בעיר שכולה ישראל אלא שבשני של מציעא מתברר הענין כדברינו כמו שכתבנו שם בסוף סוגית המשנה הראשונה ואם היתה עיר שרובה גוים אסורין שאין שחיטת הסימנין מחזיקתן כל כך וגדולי פורווינצא מתירין אותה בחיבוריהם ואין דבריהם נראין ובתוספות כתבו בזו של אבדו גדייו דוקא אבדו אבל נגנבו אסורין שאין מחזיקין ישראלים בגנבים ותולין בעממין והבל הוא שהרי בתוספתא של מסכתא זו פרק שני הוזכרה בלשון גנבה ר"ל נגנבה בהמתו נגנבה תרנגולתו מצאה שחוטה וכו' ושאר עניני השמועה כלם מתבררים בשני של מציעא כשטתנו:

האומר לשלוחו צא ותרום והלך השליח ולא נודע אם תרם אם לא תרם והלך בעל הבית ומצא תרום אין חזקתו תרום שאין אומרים באיסורין חזקת שליח עושה שליחותו להקל אלא להחמיר ושמא אחר ששמע תרם שלא ברשות הבעלים ותורם שלא מדעת הבעלים אין תרומתו תרומה:

בד"ה לר"מ דחייש למיעוטא וכו' והא דאמר ר' יוחנן וכו' למעוטי מורייס וגבינות וכו' התם הוי סתם ואה"כ מחלוקת וכו'. ר"ל ולכך לא חייש ומוקי מתניתין כר"מ אע"ג דלית הלכתא כוותיה משום דליכא למיטעי ולומר דהלכה כדבריו הואיל וסתם לן תנא כוותיה דהא סתם ואח"כ מחלוקת הוא ואין הלכה כסתם:

רש"י בד"ה שהלכה ובאה כו' בהליכתו והכתה בכותל וחזרה וחתכה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה והא אמרת וכו' צ"ל הא אמרת כו':

תוס' בד"ה לרבי מאיר כו' ור' יוחנן נמי אכל לעיל משחיטת כותי ולא גזר בהו כדגזר ר"מ ובעשרה יוחסין כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מאן תנא כו' אע"ג דבריש פירקין כו'. נ"ב פי' לפי האמת דבשחיטה לא בעי כוונה א"כ אין חילוק בין רואין אותו לעומד על גביו אבל אי הוי בעינן נמי כוונה לשחיטה לא הוי סגי ברואין אותו אלא דוקא בעומד על גביו ודו"ק:

בד"ה קטן יש לו כו' לשם חולין כשרה משום כו'. נ"ב פי' שידע שהוא קדשים אלא ששוחט לשם חולין כשרה אבל משום חולין ר"ל שלא ידע כלל שהוא קדשים אלא סבר שהוא חולין וק"ל:

גמ' אבל באשפה שבשוק מודה ליה ונראין כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה פסח. ושלמים דא"ר ואכלו כו'. לכאורה י"ל דאף מאכילת מזבח קפריך דטרפה אסורה גם למזבח. וכמו דיליף לעיל מרישא של עולה. אלא דרצה לפרש דומיא דפסח. וכן ר"א אמר דא"ר שחוט ואכול:

תד"ה פסח. מבשר תאוה ל"פ כו' אלא מדרבנן כו' ה"נ שמחמיר כו'. מזה נראה סתירה למה שהבאתי בריש מכילתין בתד"ה טמא בשם הט"ז:

גמרא וכגון דשחט קמן חד סימן שפיר מ"ד כו'. הא דל"ק הכא כדלעיל (ט) ל"צ ששחט לפנינו ב' וג"פ ושחט שפיר כו'. דהכא דייק לשניה דמתחלה ועד סוף דמשמע דזהו דאשמעינן. והתם דייק לישנא דכל טבח דמשמע דהוחזק להיות טבח. והא דלא אשמעינן ד"ז אמתניתין דאחרים רואין אותן דדוקא שראוהו מתחלה ועד סוף הוא לרבותא. דלא מיבעי בחש"ו דאין בהם דעת דודאי איכא למימר דאיתרמויי איתרמי להו. אלא אפי' בגדול ובן דעת נמי חיישינן. ולפ"ז נראה דל"ד הטוש"ע ששינו מלשון המשנה "ואחרים רואים אותן" וכתבו ואחרים עומדים ע"ג. עמש"כ לעיל (ר"ד ד). ועי' ג"כ לקמן ע"ב בתד"ה מאן תנא. ועי' ס"פ לולב הגזול ובתוס' שם ד"ה והיודע. ולפמש"כ לחלק בין לישנא דעומד ע"ג. ללישנא דאחרים רואין. יתורץ קושיית הר"ן שם:

שם מה נפשך אי חזקה כו' א"ל לכי תיכול כו'. משמע דר"ד עצמו הוא דקפריך מ"נ אי חזקה כו'. ותימה דאם ל"י לחלק ביניהם. א"כ כי פשיט ליה מעיקרא דחזקתו שחוט מאי קמבע"ל תו בצא ותרום. אבל לכי תידוק תמצא כה"ג טובא בש"ס. ועי' בשע"ח להגאון בעל שמן רוקח בשער ה' אות א':

רש״י ד"ה חזקת שליח וכו׳ ומחזקינן להו בכך וכו׳ שנתרצו בשליחותם כצ״ל:

רש"י ד"ה פסח וכו' אלא ודאי הלמ"מ. עיין לקמן דף נ ע"ב ברש"י ד"ה מאי וצע"ק:

מי לא תני' הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק וכו' יש לתמו' דלמא רב ס"ל כרבינא ריש מכילתין דאין אוקמתא למתני' אלא הכל מומחי' שוחטי' וכו' וס"ל למתני' לא אמרי' רוב מצוין וכו' ואתי' כתנאי דלקמן וכמ"ש תו' לעיל ג' ע"ב ד"ה ואם שחט וכו'. ונ"ל עפ"י פסק הרמב"ם דגבי מומר לא שייך רוב מצוין מומחים וא"כ יש לאוקמי מתני' במומר וכרבינא הכל מומרים מומחים שוחטים וא"ש וכולן ואין כאן הכרח שיסבור המשנה רוב מצוין מומחים. והא דלא מוקים רבינא הכי י"ל משום דרצה לומר אוקמתא ששייך גם להכל שוחטים דסיפא וחדא במומחה וחדא במוחזק ועל הדרך המבואר לעיל בדברינו שם. ולא הוה רצה לאוקים רישא במומר וסיפא בכותי משום דס"ל כותי' גירי אריו' הם. אך לרב ביבמו' ס"ל דאפ"ה הם גירי' גמורים ופירש"י שם דאכותים נמי קאי ודלא כהתו' לעיל ג' ע"ב ד"ה קסבר וכו' ע"ש ביבמות כ"ד ע"ב וא"כ הו"מ לאוקמי מתני' רישא במומר וסיפא בכותי ואין לו שום הכרח דיסבור המשנה לא אמרי' רוב מצוין מומחים וקשה שפיר מברייתא דהרי תנאי דלקמן איכא למידחי כיון דלית לי' סייעתא ממתני'.

או שאמר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט עי' ת"ח דמפרש דלא כהתו' אלא שהבעה"ב מצא שחוט ולא מובעי' מצא תרנגלת דעלמא שחוט דא"א למירדף אבתרי' אלא אפי' אמר לשלוחו דאפשר למישיילי' אולי הוא לא שחט ואחר שחט שלא ברשות אפ"ה לא בעי למישיילא משום דרוב מצוין מומחי' הם. ולדבריו י"ל ק' הנ"ל דלרבינא לא הו"מ להקשות דלמא רבינא גופי' לא קאמר אלא היכי דאפשר למרדף אבתרי' וכמ"ש הראב"ן הובא בש"ך סי' א' סק"ה, והא דלא צריך לשאול שלוחו לאו משום דרוב מצוים מומחים אלא משום חזקה שליח עושה שליחותו, אבל ר"נ לא ס"ל חזקה שליח עושה שליח' בפ' בכל מערבי' ע"כ הטעם משום רוב מצוי' דלא בעי למירדף אבתריה הקשה שפיר מכי לא תני':

ממה נפשך אי חזקה שליח עושה שליחתו וכו' החלוק מבואר לכאורה דבהמה נהי דבחזקת שאינה זבוחה עומדת מ"מ הרי זבוחה לפניך משא"כ תרומה שהכרי בחזקת טבל ולא שייך לומר הרי תרום לפניך דמה שחסר מדידת הכרי אינה הוראה כל כך שהיה בכוונת תרומה דלמא לסבה אחרת חסר לפנינו, ובזה ישבתי מה שבתחלה בעי מיני' תרומה והדר נעשה כשואל כאלו אין כאן שום סברא לחלק ושאל ממ"נ וכו' וגם מה שיש לדקדק אמאי אמר אין חזקתו תרום ולכאורה ה"ל למימר חזקתו אינו תרום. והארכתי בפלפול בזה:

כי פליגי באשפה שבבית, וה"ה בשוק בלא אשפה, כמ"ש תו', והרמב"ם פסק כר' יהודה והקשו עליו ממעשה רב דב"מ גבי ר"ח שמצא גדי שחוט וכו' והנה לכאורה קשי' לי אמאי החליט התם דהתירו משום שחיטה כר"ח בנו של ריה"ג הא כר' יהודה נמי אתי', דע"כ לא פליג אלא משום דהשלכתו לשוק מורה עליו שנתנבל בשחיטה בשהיי' או דרסה כפירש"י, ותינח בשמעתין דמיירי במקום שישראל מצוין שם. אבל התם דתלינן ברוב גוים וטבחי ישראל, א"כ הא גוי אינו משליך לשוק משום שנתנבלה בשחיטה כי מאי איכפת לי לגוי במה שנתנבל בשהיי' ודרסה ומשו"ה סמכי אטבחי ישראל ושרי, וע"כ נראה דהש"ס התם קאי לס"ד דהכא דפליגו ברוב מצוין אבל למסקנא דהכא דכ"ע רוב מצוין מומחין הם ופליגי באשפה שבבית וא"נ בשוק בלא אשפה אתי' עובדא דהתם אפי' כר' יהודה וכפסק הרמב"ם. ויש לעיין בזה במס' מכשירים משנה ז' פ"ב דאר"י הולכים אחר רוב. משליכים אפי' גוי אחד בעיר שכולה ישראל תולי' בגוי שדרכו להשליך תינוקו' ע"ש, וא"כ ה"נ אפשר כיון דמושלך בשוק יש לתלות בהשלכה ולא באבידה כמ"ש תוס' בב"ב כ"ג ע"ב ד"ה ודאי וכו'. וכיון דמחזקינין בהשלכה ממילא ניזל בתר רוב משליכים דהיינו ישראל שמשליך נבלה ולא בגוי אע"ג דרובא גוים נינהו כסברת ר' יהודה דמכשירים הנ"ל, מיהו התם לא קיי"ל כר' יהודה אלא כת"ק. ועיין בכל זה:

דף י״ב ע״א גמרא, מי לא תניא הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק, או שאמר לשלוחו, צא ושחוט, והלך ומצא שחוט, חזקתו שחוט, עכ״ל הברייתא, וכתבו התוס׳ וכן הר״ן ז״ל בחדושיו דברישא איכא למימר דבעליה שחטוה, ובסיפא קמ״ל, אפילו אמר לשלוחו, והשליח הלך ומצאה שחוטה, דהשתא שלא ברשות בעלים נשחטה, אפ״ה חזקתו שחוטה.

והנה הרמב״ם ז״ל בפ״ד הלכ׳ זו פס׳ דינים אלו בזה״ל: ״הרי שראינו ישראל מרחוק ששחט, והלך לו, ולא ידענו אם אינו יודע הרי זו מותרת, וכן האומר לשלוחו צא ושחוט לי, ומצא הבהמה שחוטה, ואינו יודע אם שלוחו שחטה או אחר, הרי זו מותרת, שרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם״ עכ״ל, והכ״מ שם, על דין השני, דוכן האומר לשלוחו, ציין האי דבעי מיני׳ ר״ד מר״נ, האומר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט, והא דלא ציין הברייתא דין דאו שאומר לשלוחו, משום דהאי דין מתפרש כמש״כ התוס׳, במצא השליח שנשחט ע״י אחר, והרמב״ם מיירי שהבעלים מצאו שחוט, ולפ״ז גם רישא, הרי שראינו מרחוק וכו׳ לאו דינא דברייתא הוא, דמצא תרנגולת שחוטה בשוק, אלא, דין היוצא מתוך השקיל וטרי׳ על מימרא דר״נ לעיל מני׳, דראה אחד ששחט וכו׳ דקאמר עליה, אי דלא ידע אי גמיר אי לא גמיר, לימא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, ופסק הרמב״ם כקושי׳ זו, וכמציאות שאמר ר״נ בראה אחר ששחט, אבל הני תרתי דינים שבברייתא השמיט הרמב״ם, והוא משום דפסק בהל׳ ח׳ שם כר״י דבמצא בשוק אסור, וכן באשפה שבבית ודוקא בבית מותר וכדפסק בהלכה שאח״ז באבד לו גדי או תרנגול ומצאו שחוט בבית מותר, והאי ברייתא הלא מיירי דמצא בשוק, אבל מה שיש לתמוה הוא, דלמה הביא הרמב״ם כלל האי דין דאומר לשלוחו דאיכא תרתי לטיבותא דאפשר דהשליח שהוא מוחזק אצלו שחטה, והוא נלמד בק״ו מדין הראשון בראה אחד מרחוק ששחט וכו׳ וכאשר נתקשו התוס׳ על הברייתא, והוכרחו מכח קושי׳ זו לפרש דהשליח מצא ששחט אחר, ולא הבעלים מצאו שחוט, דזה נלמד מרישא בק״ו כנ״ל.

ומה שנלפע״ד הוא, דאיכא רבותא כאן דאע״פ דהאי ששחט עבד איסורא, ששחט בהמת חבירו שלא ברשות בעלים, דהרי מזיק הוא וכדאמרינן בסוגי׳ דסכין של ע״ז, ומ״מ סמכינן גם בזה ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין, כי זאת לא נשמע מרישא, דראה אחד ששחט מרחוק, דמצי מיירי בבהמת עצמו, וכן לא מהא דאבד לו גדי ותרנגול דשחטן בתורת מציאה, והרמב״ם אזיל לשיטתו בזה דס״ל דכל מומר לאיזה עבירה שיהי׳ צריך בדיקת סכין משום דחזקתו אינו מטריח לבדוק בדיקה כראוי׳ ואפילו אינו מומר רק פ״א כל שבשעת שחיטה עובר עבירה דינו בזה כמומר וכאשר ביארתי לעיל בסוגי׳ שם מלתא בטעמא, וא״כ ה״נ דשחט שלא ברשות בעלים הוה לן למימר, דבעי עכ״פ בדיקת סכין, אבל מ״מ מותרת משום דספק הוה דשמא שחט השליח, ובספק הלא פסק הרמב״ם דשרי דדוקא במי שחזקתו אינו טורח לבדוק פוסל, וכאשר ביארתי שם, ולכן מי שראה שאחד שוחט בהמתו שלא ברשותו באמת אסור ואפילו הוא מומחה משום דעבריין הוא וצריך בדיקת סכין, כנלפע״ד.

והנה עיינתי בתוספתא בפ״ב ומצאתיה משונה ממה שהביאה כאן בגמ׳ כי ז״ל ״המוצא תרנגולת שחוטה בשוק וכן מי שנתן תרנגולת לאחד מן השוק לשחוט ואינו יודע מה טיבו, הולכין אחר הרוב׳ עכ״ל, הרי התוספתא מיירי דמצאו הבעלים שחוטה אלא דהשליח לא הי׳ מוחזק אצלם למומחה, ויש בזה רבותא רבתא נגד הרישא דמצא תרנגולת שחוטה בשוק, כי כאן הבעלים עבדו שלא כדין, דהרי אסור לכתחלה ליתן למי שאינו יודע אם מומחה אם לאו, ולדעת הבעל העיטור אפילו בדיעבד אסור כמבואר שיטתו לעיל בסוגי׳ ואם האי שליח מומחה, הי׳ לו לידע גם דין זה דעכ״פ לכתחלה אין ליתן לשחוט למי שאינו מוחזק אצלו למומחה, ומ״מ אמרינן בי׳ רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, וחידוש שהפוסקים לא הביאו דין זה, ויש ליישב ודו״ק.

כבר הבאתי לעיל בדה״ק דהרמב״ם לא פסק כהאי ברייתא בתרנגולת מצא שחוטה בשוק, מפני שדבר זה תלוי בפלוגתא דר״י ור״ח בנו של ריוסה״ג דלקמן, אם עשוי׳ להטיל נבלתו באשפה שבבית ושם פסק כר״י לחומרא וממילא דה״ה בשוק דאסור, דחד דינא אית להו לתרווייהו, וכמ״ש התוס׳ ד״ה כי פליגו, דממה דקאמר בב״מ דף כ״ד גבי גדי דר״ח, שמצא שחוט בין טבריה לציפורי מוכח כן, אלא דתמוהו האחרונים על הרמב״ם דשבק הסוגי׳ דשם, דהתירו את הגדי לר״ח כר״ה בנו של ריה״ג שהוא מעשה רב, ופסק כר״י לחומרא.

ונוראות נפלאתי על הפלתי שכ׳ ליישב זאת על שני אופנים, או דהכא איכא תרי מיעוטי, מיעוט אינם מומחין ומיעוט שמטילין נבלתם בשוק ובאשפה שבבית, משא״כ התם דמיירי ברוב טבחי ישראל דודאי מומחין ומוחזקין הן, או דהכא בבע״ב מיירי דאין דרכם לטפל בנבלה, אלא להשליכה, אבל התם בטבחים דאין דרכם כלל להשליך נבלתם רק מוכרים לנכרים, עכתד״ק ותמה אני איך מתיישב הסוגי׳ שם לפי דבריו שאמרו שם שהתירוה כר״ח בנו של ריוה״ג, והרי לפי חילוק הפלתי גם ר״י בר פלוגתי׳ מודה התם, שנית הלא כאן אמר דפליגו אי אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית ולפי דברי הפלתי, ר״י מטעם תרי מיעוטי אוסר ואפילו אינו עשוי להטיל, ועוד זאת לא ידעתי איך אפשר לחלק בין הכא להתם כיון דבין הכא ובין התם מיירי במצא שחוט ומי יודע אם טבח שחטו או בעה״ב, ומה תאמר דגדי אין דרך בעה״ב שישחוט אלא טבח הרי הרמב״ם גם בגדי וגם בשוק פסק כר״י להחמיר וע״כ גם הוא ברוב טבחי ישראל מיירי, דאל״כ בלא״ה אסור, גם חילוקו דברוב טבחי ישראל לא צריכין לרוב מצויין אצל שחיטה מומחין מפני שהם מומחין מוחזקים, לא הבנתי, הרי סכ״ס איכא מיעוט טבחי עכו״ם גם מה שכ׳ לחלק בין טבחים לבע״ב דבר תימא הוא, וכי בע״ב אינם חוששין על איבוד אוכלין ואיבוד ממונם, ומשליכים מה שנפסל בשחיטה באשפה, אתמהה, ועיין לקמן צ״ד ע״א דשמעי׳ דשמואל פייסי׳ לנכרי בתרנגולת טרפה, ומה שעשוי להטיל לכלבים באשפה או בשוק הוא מה שמתה מאליה, ואנו חוששין במצא באשפה או בשוק, אע״ג דנראה שחוט בסימנים לנתנבלה בשחיטה תחת ידו, ועיין לקמן בפ׳ אוא״ב וכיסוי הדם, על הא דקתני במשנה, שחט ונתנבלה בידו, מה שכתבתי שם, וכן מורה לשון הרמב״ם כאן, שכ׳ שמא נתנבל לפיכך הושלך דהאי ״לפיכך״ מורה שעומד להשלכה דאשפה מפני שנתנבל, ונפסלה בשחיטה ע״י סכין פגום או שהיי׳ וכדומה, אין זה סיבה כדי להשליך לכלבים, וכן מורה לשון הגמ׳ דמנבלה ממש שעומדת לכלבים ולא לאכילת אדם מיירי, דאל״כ איך קאמר דפליגו אם אדם עשוי להטיל נבלתו הלא האי נפסלה בשחיטה אין דרך כלל להטיל לאשפה אלא לקיים בה מה שאמרה תורה לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי, וכיון דע״כ החשש שמא נתנבלה ממש בשעת שחיטה תחת ידו, ודאי דאין חילוק בין טבח לבעה״ב, דשניהם מוזהרים שלא להאכיל נבלה ממש לשום אדם, וכאשר ביארתי זאת בארוכה בפתיחה, דמה שאמרה תורה לכלב תשליכון אותו בטרפה, והיינו טרפה הנטתה למות, מכש״כ במתה ממש דאינה ראוי׳ אלא לכלב, והקרא דלגר ולנכרי דכתיב בנבלה היינו בנתנבלה בשחיטה ע״י פסולי שחיטה, שהיה ראוי׳ גם לישראל במדבר לדעת ר״ע, עיי״ש, ולכן כל דברי הפלתי בזה אין להם קיום כלל.

ומה שפסק הרמב״ם ז״ל לחומרא כר״י ודחה האי סוגי׳ דבב״מ במעשה רב, וכן האי תוספתא שמובא כאן דמצא תרנגולת שחוטה בשוק כשרה, נלפע״ד פשוט, דהרי דבר זה תלוי במנהג בני אדם בזמן ובמקום, אי דרכם להשליך נבלתם בשוק או לא, וכיון דחזינו דבזמנם ובמקומם של הני תנאים היה חילוקי דעות בזה, הרי דקשה לעמוד על הדבר, ומכש״כ דאין לקבוע הלכתא בזה לדורות להקל, ולכן שפיר עבד הרמב״ם דפסק להחמיר, וזה ברור בעיני ודו״ק.

ע״ש גמר׳, אידך שמא שהה ושמא דרס, ראיתי מדקדקים, ולמה לא חייש נמי לחלדה וכמו שאמר לעיל בריש מכילתן גבי חשו״ק ושמא יחלידו, ונלפע״ד, דעל חלדה ליכא למיחש רק בחשו״ק, דעלולים לקלקל בידים מפני חסרון דעתם, אבל בר דעת ששוחט מהיכי תיתי יחליד הסכין תחת הסימן ולחתכו ממטה למעלה, ואחד מתלמידי עוררני על דברי התוס׳ לקמן ל׳ ע״א ד״ה או שהחליד הסכין תחת השני ופסקו, שכתבו דנקט אורחא דמלתא, דכששחט סימן הראשון בהבאה, כשחוזר ובא לעשות הולכה, תחב ראש הסכין בין סימן לסימן עכ״ל, והשבתי לו, אדרבה מדבריהם ראי׳ דחלדה אצל בר דעת הוא דבר זר, ולכן צריכין למצוא מציאות איך יתרמי חלדה בלי כוונה, וכתבו דכשחוזר עם הסכין לשחוט סימן השני אפשר שתחוב הסכין בין סימן לסימן אבל גם זאת הוא רחוק המציאות כמובן אלא דאפשר שאירע כך על צד הרחוק משא״כ לשחוט בכיוון בחלדה תחת הסימנים, אין שום בר דעת עושה כן, ודו״ק.

ע״ש גמר׳ צא ותרום מאי, א״ל אין חזקתו תרום, הנה הרמב״ם ז״ל פ״ד מתרומות פסק כן שאין חזקתו תרום, מפני שאין אומרין באיסורין חזקה שליח עושה שליחותו עיי״ש, והמל״מ רצה להוכיח דהרמב״ם פסק כר״נ, אמנם יפה השיג עליו הנוב״ק א״ע סי׳ ב׳ דהרמב״ם ע״כ כר״ש ס״ל, דאל״כ למה פסק בתרומה דאין חזקתו תרום, דלשיטתו תרומה בזה״ז דרבנן, ואי משום דעיקרו מה״ת, וכמש״כ התוס׳ עירובין ל״ב ד״ה תאנים, דדין אחד יש לו עם דאורייתא לענין זה, ע״כ הרמב״ם ל״ל האי סברא, דהרי עירובי תחומין לדידי׳, די״ב מיל דאורייתא נמי עיקרו מה״ת, ומ״מ פסק דחזקה שליח עושה שליחותו, אלא ודאי דהרמב״ם סובר בזה כשיטת הר״י שבתוס׳ עירובין דבמקום דאין כאן מכשול למשלח, גם ר״ש מודה דאין חזקה שליח עושה שליחותו, וממילא דהלכה כר״ש נגד ר״נ, כיון דליכא שום הוכחה לפסוק כר״נ, אלא דלפ״ז נשארה קושי׳ התוס׳ שם בעירובין במקומה על הרמב״ם, דאיזה ראי׳ איכא לר״ש מלקט כלכלה של תאנים, דהא מעשר פירות דרבנן ומודה ר״נ דחזקה שליח עושה שליחותו, ואי דהרמב״ם לשיטתי׳ דמעשר פירות דאורייתא, הלא בזה״ז בלא״ה הכל דרבנן לדידי׳ כנ״ל, ומה שתי׳ הנו״ב דהרמב״ם סובר, דסוגי׳ דהתם סובבת והולכת אליבא דמ״ד תרומה בזה״ז דאורייתא, דהרי פליגי בזה תנאים, לא ניחא לי, חדא דסכ״ס מה ראיה הביא ר״ש מברייתא זו דילמא אתי׳ כמ״ד דרבנן, וגם ר״נ למה לי׳ להדורי ולאוקמה כר״ח חוזאה, ולא מתרץ בפשיטות דאתי׳ כמ״ד תרומה בזה״ז דרבנן, ואי דכולם סברו בפשיטות דתרומה בזה״ז דאורייתא עד שלא ניחא להו לאוקמי כאותו מ״ד דרבנן, איך מדחה הרמב״ם סוגי׳ ערוכה זו, ופוסק דתרומה בזה״ז דרבנן.

ולכן נלפע״ד ליישב קושי׳ התוס׳ הנ״ל לפי דרכו של הרמב״ם, והתוס׳ לשיטתם מוכרחים לתרץ ולחלק בין עיקרו דרבנן לעיקרו מה״ת.

דהנה רש״י עירובין דף הנ״ל ד״ה מת״י, כתב וז״ל ״אבל שליח דקביל עליה מחבירו, איכא למימר, דמייאש ולא עביד, דסבר ההוא לא סמך עליה״ עכ״ל למדנו מדברי רש״י ז״ל, דסברת ר״נ דלית ליה שליח עושה שליחותו הוא, מפני שהשליח ידמה בנפשיה שבחנם טרחתי, כי המשלח יסתפק אם השליח עשה שליחותו, ולא יסמוך עליו, ולכן בדרבנן דספקו מותר, ודאי יעשה השליח שליחותו, דהרי הבעלים בטח יסמכו עליו אפילו מכח ספק, ואם יקשה לך א״כ לר״נ למה לי בדרבנן חזקה שליח עושה שליחותו תפ״ל דספק דרבנן שרי, עיין במל״מ בפ״ד מבכורות שהקשה כן ותי׳ שני תירוצים א׳ בעירובין לא שרי ספקו אלא בהונח ואח״כ נולד ספק, אבל ספק הונח להחמיר, ב׳ דנפ״מ דלכתחלה אין להכניס א״ע בספק עירוב, אבל משום חזקה שרי לשלוח עירובו ביד אחר עיי״ש, והנה לפי הסבר׳ של רש״י ז״ל נופל תי׳ הראשון בבירא, דכל עצמיות החזקה שליח עושה שליחותו נבנה על הסברא, דיעשה משום דהמשלח יסמוך עליו, וא״כ אם ספק הונח אסור אדרבה לא יעשה השליח שליחותי׳ משום דיחשוב שהבעלים לא יסמכו עליו, ולכן צריכין לומר כפשוטו דבדרבנן סמכינן להקל אחזקה שליח עושה שליחותו ולא בדאורייתא, אבל אם ספק הונח מותר יש לקיים סברת רש״י דמש״ה הכ׳ מותר ליתן לו לכתחלה עירוב בידו, דחזקה איכא דודאי יעשה, כי יודע דבכוב״כ הבעלים יסמכו עליו.

והנה עיין עירובין דף ע״ו סוף פ׳ הדר דרש״י ותוס׳ פליגו בספק הונח, דרש״י ז״ל סובר דמותר ותוס׳ פליגו עליו, ועיין ברמב״ם פ״ז מעירובין ובה״ה שם, דהרמב״ם סובר בזה כרש״י דספק הונח ג״כ שרי, וכן הובא שיטת הרמב״ם בזה באו״ח מג״א סי׳ שצ״ד, וא״כ לפי דעת רש״י ורמב״ם ז״ל דספק הונח שרי לא קשה קושי׳ התוס׳ ד״ה תאנים, דשפיר הביא ר״ש ראי׳ משם דחזקה שליח עושה שליחותו, דניהו דבתרומה דרבנן מיירי, אבל הלא ספק עישור בטבל דרבנן נמי אסור, דאפילו דמאי אסור בזה״ז וא״כ איכא הסברא דלא יסמוך המשלח, ומ״מ שרי, הרי דחזקה שליח עושה שליחותו אפילו בדבר דלא יסמוך המשלח וממילא ה״ה בדאורייתא, אבל התוס׳ דס״ל ספק הונח אסור, מוכרחים לחלק בין עיקר מה״ת לאין לו עיקר מה״ת - והוא כפתור ופרח בס״ד.

ולפ״ז יש נפקותא לדינא בין רמב״ם ותוס׳ אפילו לפי מה דפסקו כר״ש, דגם בדאורייתא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו, דאם פסקינן כר״ש צריכין אנו לחלק בין שיבוא המשלח לידי מכשול או לא כמש״כ התוס׳ דבאין מכשול למשלח גם ר״ש מודה דאין חזקה, אולם לדעת התוס׳ אפשר דבאין לו עיקר מה״ת, סמכינן אחזקה זו אפילו במקום דאין כאן מכשול, דמהא דאין חזקתו תרום אין ראי׳ דהרי הוא עיקר מה״ת, אבל לרש״י ורמב״ם דאין חילוק בין עיקר מה״ת לאין עיקר, שפיר מוכח דלא אמרינן כלל חזקה שליח עושה שליחותו אפילו באיסור דרבנן במקום דליכא מכשול, כנ״ל.

ובאמת צריך ליתן טעם למה לא סמך באד״ר אחזקה, צ״ל דאין זה חזקה כלל, דאדרבה איכא חזקה שלא נעשה מעשה והוה רק ספק השקול ולא מהני נגד חזקת איסור אפילו באד״ר, וכדעת הרבה פוסקים דספק נגד חזקת איסור גם בדרבנן אסור, אבל התוס׳ סברו דלעולם חזקת שליח עושה שליחותו חזקה הוה, אלא דגרועה היא ולא אזלינן בתרה בדליכא מכשול לא בדאורייתא ולא בדרבנן שעיקרו מה״ת, אבל מדרבנן שעיקרו מדרבנן, או לחומרא כמו לאסור בכל הנשים שבעולם, שפיר חזקה מיקרי.

ולפי האמור יש מקום אתי, לקיים פסק של רמ״א ז״ל בא״ע סי׳ ל״ה סעי׳ י״א שהביא בשם יש חולקין, דבצא וקדש לי אשה פלונית דמותר בקרובותיה, משום דהשכא ליכא למיקנסי׳ ותמהו עליו, דמה שכתבו התוס׳ בנזיר ובגיטין דרק מטעם קנס אסור בכל הנשים, היינו משום דמן הדין יש לילך בתר רובא אבל באמר אשה פלונית, מדינא יש לאסור מצד חזקה שליח עושה שליחותו, ולפי הנ״ל י״ל דודאי לשיטת התוס׳, דחזקה זו מהני להקל באד״ר דאין לו עיקר מה״ת נגד חזקת איסור, ה״ה ומכש״כ דמהני להחמיר באיסור תורה, ולפיכך דוקא בדאיכא רובא כתבו התוס׳ דמטעם קנס אסור, אבל לדעת הרמב״ם דאפילו באיסור דרבנן גרידא שאין לו עיקר מה״ת, לא מהני האי חזקה, כדי להתיר, ה״ה דלא מהני להחמיר אפילו באיסור תורה ומשום דלית כאן חזקה כלל, והוה כספק השקול נגד חזקת היתר, דשרי גם בדאורייתא, ודו״ק.

ע״ש גמר׳ אבל בתרומה דילמא אינש אחרינא שמע ותרם, הוה לי׳ תורם שלא מדעת וכו׳, הנה הא דמצא תרום כתבו הראש יוסף כאן וכן המל״מ בפ״ד מבכורות דיש לפרשו על שני פנים, או שידע הבע״ב מידת כריו ונתן הטובות הנאה לשלוחו, ואז מצא תרום הכוונה שמצא חסר ממידת הכרי כדי תרומה ומעשרות, או דלא ידע מידת כריו ומצא תרום בצד הכרי צבור קטן כשיעור תרומה ומעשר בפ״ע, והנה לדידי קשה על שניהם, על אופן הראשון קשה לי, איך קאמר דמצא תרום, מחמת שחסר לו ממידת הכרי כשיעור תו״מ, ורק משום תורם שלא מדעת קאתא עלה הלא יותר קרוב, דאם לא תרם השליח שנגנב האי חסרון, דבכוב״כ האי תורם שלא מדעת דמחזיק טה״נ לעצמו והלך לו עם התו״מ, גנב הוא - ועל אופן השני יש לתמוה, הלא הבעה״ב שמצא מופרש יוכל לקרוא שם תרומה ופשיטא דבמקום דיוכל לברר הדבר, דאין לסמוך על חזקה זו דהוא רק מטעם סברא, דדרך השליח לעשות שליחותי׳, ויש ליישב בדוחק ודו״ק.

ע״ש גמר׳ א״ל לכי תיכל עלי׳ כורא דמלחא - עיין לקמן קי״ב ע״א מה שכתבתי שם.

דין היכא דידוע לנו דלא גמיר ושחט בפנינו חד סימן שפיר ואידך סימן לא ראינו אם שחט יפה או לא אסור:

אמר רב נחמן בר אבוה ראה אחד ששחט אם ראוהו מתחילה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו פי' בדיעבד ואם לאו אסור לאכול משחיטתו ומוקי לה הש"ס בידע דלא גמיר וכגון ששחט קמן חד סימן שפיר מ"ד מדהאי שפיר שחט האיך נמי שפיר שחט קמ"ל האי איתרמוי' איתרמי ואידך שמא שהה שמא דרס ועיקר דינים אילו כתבתי כבר בסימן ה':

דין היכא שנאבדו או נגנבו לו גדייו או תרנגולין ומצאן שחוטין באשפה שבבית או בשוק בלא אשפה אם רוב ישראל או אפי' רוב כותים וטבחי ישראל מותרין והיכא שנגנבו צריך להיות רוב גנבי ישראל. וגבי פרגיות ועופות הנשחטין בבית שאין מוכרין במקולין לא מהני רוב טבחי ישראל אלא רוב ישראל ואם היו רוב ציירי ישראל ששוחטין מיד כשצדין מהני נמי גבי פרגיות שחוטין ויש ליזהר שלא עם עבדו ושפחתו עכו"ם כי אם או קטן בר דעת והיכא שיש לבעל התרנגולת סימן בה ושאלו לשוחט ואמר ששחט עתה תרנגולת אחת אף שאינה מכירה שרי:

ת"ר הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטי' ר"י אוסר ר"ח בנו של ר"י הגלילי מתיר ובתוספתא קתני הרי שאבדו או שנגנבו ואע"פ דחשוד אגנבה לא חשיד למיכל איסורא ומסיק כ"ע סבירי דרוב מצוין א"ש מומחין הן ובבית דכ"ע לא פליגי דשרי באשפה שבשוק דכ"ע ל"פ דאסור כ"פ באשפה שבבית מ"ס אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית ובפ' אילו מציאו' מוכח דפליגי נמי בשוק בלא אשפה והלכ' כר"ח בנו של ר"י הגלילי דאמרינן התם ר"ח מצא גדי שחוט בין טברי' לצפורי והתירו לו משום שחי' כר"ח בנו של ר' יוסי הגלילי דתני' הרי שאבדו לו גדייו וכו' ומוקי לה הת' ברוב ישראל או ברוב עכו"ם וטבחי ישראל והיכ' שנגנב לו אין לו היתר אלא ברוב גנבי ישראל ואף שהרמב"ם פסק הלכ' כר"י לאיסו' אבל מה שכתבתי הוא דעת התו' והרא"ש והרשב"א והר"ן ועיקר וכ' הרא"ש בפ' אילו מציאות בשם ראב"ד דלגבי פרגיות וכיוצא בהם הנשחטים בבית לא מהני רוב טבחי ישראל כי אינם שוחטים אלא בשר הנמכר במקולין ולא שרי אלא ברוב ישראל ור' ירוחם כתב שאם היו רוב ציידי ישראל ששוחטין מיד כשצדין מהני נמי גבי פרגיות שחוטין וכתב רש"י בתשובתו על דבר העופות שהובאו שחוטין ביד העכו"ם בלא סי' ובא מעשה לפני רבותינו והתירו ואין לי ראייה להתיר דלא נחלקו הכא אלא מקום שהטבחים רובם ישראל שהרי טעם המתירין לפי שרוב מצויין א"ש מומחין הן ואז בעיר שרובה גוים אמרו מה לי מומחין מ"ל אין מומחין הן הרי שחיטתן נבילה ואחר שידענו שיש הרבה אומות וערביים שוחטים ואין שחיטת ישראל ניכרת בין שחיטתן לא חילקו בין ארמאי לארמאי ואם סמכו על מה דאמרינן בפ' ג"ה שחיטת עכו"ם מידע ידעי בטוח אני שלא באתה תקלה ע"י בהמתן כ"ש ע"י עצמן מכאן ואילך לא ינהגו כן ואני ראיתי פעם אחת ששחט נכרי משרת של יהודי תרנגולת כאילו היה שוחט אומן ע"כ ראוי לגעור ולהזהי' שלא ישלחו לשחוט ע"י משרתיהם בין עבדים בין שפחות כ"א ע"י ישראל או קטן בר דעת ומ"מ נראה היכא שיש לבעל התרנגולת סימן בה ושאלו ג"כ לשוחט ואומר ששחט עתה תרנגולת אחת אע"פ שאינה מכירה שרי עיין לקמן בפ' ג"ה סימן כ"ה:

פסח. דאמר רחמנא (שמות יב) ואכלו את הבשר ושלמים דאמר רחמנא (שם כט) ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכפרה תלויה אף באכילה מאי איכא למימר אלא ודאי אכיל דסמיך ארובא היכא דלא אפשר ואפי' הכי פליג בקטן וקטנה משום דאפשר לדידן נמי היכי ילפינן מיניה אלא ודאי הלכה למשה מסיני הא דסמכינן ארובא אפי' היכא דאפשר אי נמי אחרי רבים להטות (שם כג) משמע בין רובא דאיתיה קמן בין רובא דליתיה קמן דמאי שנא האי מהאי ואהא מלתא סמכינן ולא בדקינן כל י''ח טרפות ונקובת הריאה משום דשכיח בה ריעותא בדקינן והיכא דאיתרמי דאיפרשה ריאה ולא בדק מתאכלא דסמכינן אהא ואדרב הונא דאמר (לעיל דף ט.) נשחטה בחזקת היתר עומדת ואין מפרסמין הדבר: אי דידע דגמיר. שמכיר בו שמלומד בהלכות שחיטה: דידע דלא גמיר. שמכיר בו שאין יודע הלכות שחיטה: פשיטא. דראה מותר דהא לא שהה ולא דרס ולא ראה אסור שמא שהה או דרס: דלא ידע אי גמיר אי לא גמיר. ואשמועינן דלא סמכינן אסתמא עד שיהא מכיר בו שיודע: מומחין הן. שאם לא היה מומחה לא היה שוחט: רוב מצויין אצל שחיטה. כלומר רוב השוחטין: והלך. בעל הבית: ומצא תרום. ולא ידע מי תרמו: חזקה שליח עושה שליחותו. כל השלוחין עושין שליחותן ומחזקינן להו בכך מאחר שנתרצו בשליחותם: ואם אין עושה שליחותו אפילו בשחיטה נמי לא. דשמא לא שלוחו שחט אלא אחר שאינו בקי בהלכות שחיטה: לכי תיכול עלה כורא דמלחא. כשתמדוד לי כור של מלח בשכר שאומר לך ובדיחותא בעלמא הוא: אין חזקה כו'. אלא ספק עושה ספק אינו עושה: אי נמי שמע איניש וכו'. אפילו שמע איש אחר: תורם שלא מדעת אינה תרומה. דשליחות דתרומה מגם אתם אתרבי (גיטין דף כג:) אתם גם אתם לרבות שלוחכם ומינה מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם: דרך נבלות להשליך לאשפה: מדקאמר רבי נראין דברי ר' יהודה באשפה מכלל דפליג רבי חנינא אפילו באשפה ומדקאמר דברי ר' חנינא בבית מכלל דפליג ר' יהודה אפילו בבית: דכולי עלמא לא פליגי דשרי. דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם: דאסור. דכיון דהשליכם שם ודאי נתנבלה בשחיטתה בשהייה או בדרסה: אין אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית. משום דמסרח ואיכא ריח רע: והא אמרת דכולי עלמא וכו'. ומאי נראין דברי פלוני או דברי פלוני והלא שניהם שוין בה: אלא. פשיטא באשפה דקתני היינו אשפה שבבית דפליגי בה ואשמועינן דכרבי יהודה סבירא ליה: הא אמרת לכולי עלמא שרי. ומאי נראין דברי רבי חנינא דמשמע אבל דברי ר' יהודה אין נראין ר' יהודה נמי שרי בה: אלא פשיטא. מאי בית באשפה שבבית ובה פליגי ואשמועינן רבי דכרבי חנינא סבירא ליה: קשיא דרבי אדרבי. דברישא נראו לו דברי רבי יהודה דאסר באשפה שבבית ובסיפא נראו לו דברי רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי דמתיר באשפה שבבית אם כן קשיא דרבי אדרבי:

ונפקא מינה להיכי שראינוה שהיה לה חלב קודם לידה דההיא לא מפטרינן מטעם חלב ואפשר דאף רשב''ג סבר דחלב פוטר והשתא אתי שפיר דאשכחן רשב''ג דלא חייש למיעוטא בריש כל הצלמים (ע''ז דף מ:) דלא גזר שאר מקומות אטו אותו מקום כדגזר ר''מ התם ורבי יוחנן נמי אכל לעיל (דף ה:) משחיטת כותי ולא גזר בהו כדגזר ר''מ ובעשרה יוחסין (קידושין דף פ.) גבי שני דברים שאין בהן דעת לישאל ועשאן הכתוב כו' משמע נמי דרבי יוחנן כרבנן דר''מ ס''ל והא דא''ר יוחנן בסוף אין מעמידין (ע''ז דף לט:) למעוטי מורייס וגבינות בית אונייקי וסתמא כר''מ התם הוי סתם ואח''כ מחלוקת בריש כל הצלמים (שם מ:) והא דאמר רשב''ג כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספק הוי אפילו נפל מן הגג או אכלו ארי בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת דף קלה:) וקיימא לן התם כוותיה אע''ג דרובן אינן נפלים וכן תוך שמנה ימים בבהמה אסרינן התם ולא אזלינן בתר רובא התם משום דלא יבא להקל בערוה והצריכוה חליצה במת תוך שלשים ולא רצו לסמוך על הרוב ולהתירה לשוק בלא חליצה שלא יאמרו העולם שפיהק ומת ויבא לידי לעז וקלקול ולכך גם לענין אבילות פטור שלא יבא להקל בערוה ועוד דבלאו הכי יש להקל באבילות דקי''ל (מו''ק דף [יח.] כ.) הלכה כדברי המיקל באבל ואסרו כמו כן בבהמה דגזרו בהמה אטו אדם דאי לא הא לא קיימא הא אי נמי אסור בבהמה אפי' בבריא שלא יבא להתירה בחולה שיהא קרוב לפיהק ומת: פסח וקדשים מאי איכא למימר. מבשר תאוה לא פריך משום דנראה דמדאורייתא לא חייש רבי מאיר למיעוטא אלא מדרבנן ולהכי פריך הכי נמי שמחמיר שלא לאכול בשר כלל ואפילו מחמיר בשאר בשר פסח וקדשים אין יכול להחמיר ומדקדק כי היכי דלר''מ יש חילוק מדרבנן בין אפשר ללא אפשר ה''ה לרבנן: או שאמר לשלוחו כו'. מעיקרא תנא מצא תרנגולת שחוטה בשוק דאיכא למימר בעליה שחטוה והדר אמר דאפי' אמר לשלוחו ומצאו השליח שהיא שחוטה דהשתא שלא ברשות נשחטה אפ''ה חזקתו שחוטה: הכי גרסינן לעולם אין חזקה שליח כו'. מפורש בפ' בכל מערבין (עירובין לב:): הרי שאבדו לו גדייו. ה''ה נגנבו דמשום דחשיד אגנבה לא חשיד אנבלה ובתוספתא קתני בהדיא נגנבה לו תרנגולת ומצאה כו': כי פליגי באשפה שבבית. הוא הדין דפליגי בשוק בלא אשפה כדמוכח באלו מציאות (ב''מ דף כד:) גבי ר' חנינא שמצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי:

דף יב - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד