מנחות קז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קז - ב

הרי זה מוסיף עליהן על האמור לעיל תור ובן יונה.

האומר "הרי עלי תודה ושלמים [או שלמים] " שהם באים מן הזכר ומן הנקבה: יביא כבש או כבשה שהם הפחותים שבתודה ושלמים.

ואם בא לפנינו ואמר "פירשתי מן בקר ואיני יודע מה פירשתי [אם גדול או קטן, זכר או נקבה] ":

יביא פר ופרה, עגל ועגלה, [היינו: בקר גדול וקטן זכר ונקבה].

ואם אמר "פירשתי מן הבהמה ואיני יודע מה פירשתי":

יביא: פר ופרה, עגל ועגלה, איל ורחלה, שעיר ושעירה, גדי וגדייה, טלה וטלייה, [היינו: כל המינים שנזכרו בעולה, אלא שמביא מן הזכר ומן הנקבה].

האומר "הרי עלי שור": הרי זה יביא הוא ונסכיו בשווי מנה, ושיעור זה - וכן בעגל אילוכבש - מתורה שבעלפה הוא. ^[1]

ואם אמר "הרי עלי עגל": יביא הוא ונסכיו בחמש סלעים.

"הרי עלי איל": יביא הוא ונסכיו בשתים סלעים.

"הרי עלי כבש": יביא הוא ונסכיו בסלע אחד.

ואם פירש "הרי עלי שור במנה": יביא את השור עצמו במנה חוץ מנסכיו. ^[2]

"הרי עלי עגל בחמש": יביא את העגל בחמש סלעים חוץ מנסכיו.

"הרי עלי איל בשתים": יביא את האיל בשתים חוץ מנסכיו.

"הרי עלי כבש בסלע": יביא בסלע חוץ מנסכיו.

ואם אמר: "הרי עלי שור במנה", והביא שנים במנה, לא יצא; ואפילו זה בשווי מנה חסר דינר, וזה בשווי מנה חסר דינר, עד שיהא שור אחד שוה מנה.

האומר: "הרי עלי שור שחור" והביא לבן, או שנדר שור לבן והביא שחור; או שנדר שור גדול והביא קטן, לא יצא. ^[3] ואם נדר שור קטן והביא גדול יצא.

רבי אומר: אף זה לא יצא, אלא יביא כמו שנדר.

גמרא:

שנינו במשנה: הרי עלי עולה יביא כבש, רבי אלעזר בן עזריה אומר: או תור או בן יונה:

ומפרשת הגמרא: ולא פליגי תנאים אלו, אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה, כל תנא כפי הנהוג במקומו, אם כבש חשוב מן העוף או העוף חשוב ממנו, ואינו חייב להביא אלא את הפחות חשוב. ^[4]

תנו רבנן:

האומר "הרי עלי עולה בסלע למזבח":

יביא כבש, שאין לך דבר שקרב בסלע לגבי מזבח אלא כבש שקרב בסלע.

ואם בא לפנינו ואמר "פירשתי איזה קרבן אקננו ואביאו בסלע, ואיני יודע מה פירשתי":

יביא מכל דבר שקרב בסלע לגבי מזבח. ^[5]

שנינו במשנה: פירשתי מן הבקר ואיני יודע מה פירשתי, יביא פר ועגל: ומקשינן: אמאי צריך הוא להביא את שניהם, ולייתי פר בלבד ויצא ממה נפשך, כי אם פר נדר מה טוב, ואף אם עגל שהוא קטן מן הפר נדר, הרי הביא גדול ממה שנדר, ויצא!?

ומשנינן: הא מני - הרישא של משנתנו - רבי היא, דאמר בסוף משנתנו: קטן והביא גדול לא יצא.

ומקשינן: אי רבי היא הרישא, אם כן אימא סיפא:

"שור במנה" והביא שנים במנה, לא יצא, ואפילו זה במנה חסר דינר וזה במנה חסר דינר; שחור והביא לבן, לבן והביא שחור, גדול והביא קטן, לא יצא; קטן והביא גדול, יצא, רבי אומר: לא יצא", ותיקשי:

וכי רישא וסיפא של המשנה רבי היא, ואילו מציעתא רבנן היא!?

ומשנינן: אין, אכן רישא וסיפא רבי, ומציעתא רבנן, והכי קאמר התנא בסיפא: דבר זה שאמרנו לחייבו בהבאת עגל מלבד הפר, מחלוקת רבי ורבנן היא, כי לחכמים אינו צריך להביא אלא פר, שהנודר קטן והביא גדול - יצא.

תנן התם במסכת שקלים ו ה:

שלושה עשר שופרות [הן קופות העשויות כעין שופר ליתן בהן מעות] היו במקדש, שבעה מהם מפורשים במשנה שם מה נותנים בהם -

"ששה [שופרות] לנדבה", היינו עולות שמביאים לקיץ המזבח כשהמזבח בטל מקרבנות, ומקטירים את הבשר והעור לכהנים.

שואלת הגמרא: כנגד מי היו ששה דוקא?

סימן קמף שע ^[6]

אמר חזקיה:

הכהנים היו עובדים במשמרות, ולכל משמרת ששה בתי אב שהיו מתחלקים לעבודה בימות השבוע, ובשבת היו כל הששה שוים.

כל המתחלק לכהנים היה מתחלק לאותו בית אב שהיה עובד באותו יום.

כנגד ששה בתי אבות הכהנים, שתקנו להם חכמים ששה קופות נפרדות, כדי שיהא שלום זה עם זה; היינו: כל נדבה היתה ניתנת בקופה המסוימת לבית האב שהיה עובד באותו יום, וכשהיה המזבח בטל מקרבנות אחרים, היו נוטלים מהקופה המיוחדת לבית האב שבאותו יום, והצרכו לכך, שאם לא כן היות והעורות ניתנות לבית האב שבאותו יום, היו בתי האב שלא הקרבו בהם קרבנות לקיץ המזבח, רבים עם בית האב שזכה בעורות, שהיו טוענים: לנו אין עורות מנדבת הציבור, ואילו לכם יש; ^[7] ולכן היו נוטלים לקיץ המזבח מאותה קופה של בית האב העובד באותו יום. ^[8]

רבי יוחנן אמר לפרש טעם מנין השופרות לנדבה:

מתוך שהנדבה מרובה, תיקנו להם שופרות מרובין, כדי שלא יתעפשו המעות כשהיו נתונים הרבה מהם בקופה אחת.

וזעירי אמר:

כנגד פר ועגל איל וכבש גדי ושעיר, כלומר, מי שנדב עולה ומסרה לציבור לקיץ המזבח, היה נותן את מעותיו באותן שופרות שהיו חלוקים לששת מיני הבהמות שהיו מביאים מהם עולה, ^[9] והצרכו לחלק את השופרות לקרבנות גדולים וקטנים ולא הסתפקו בשלשה שופרות לשלשת המינים, ^[10] משום שרבי היא, דאמר: הנודר קטן והביא גדול, לא יצא, נמצא שהנודר עגל אינו יכול להביא פר, וכן בכולם. ^[11]

ובר פדא אמר:

איתא בתמורה כג ב: זה מדרש דרש יהוידע הכהן, כל הבא ממותר חטאת וממותר אשם, ילקח בהם עולות [לקיץ המזבח], הבשר לשם ועורות לכהנים.

כנגד:

א. הפרים של חטאות ציבור שאבדו, והפריש אחרים תחתיהם ונמצאו הראשונים, ודינם שירעו הראשונים עד שיסתאבו, ויפלו דמיהם לנדבה.

ב. והאילים [בני שנתיים] של אשם גזילות ואשם מעילות, שאבדו והפרישו אחרים תחתיהם, ונמצאו הראשונים, שדמיהם נופלים לנדבה.

הערות

^[1] כן פירש רש"י; אבל הרמב"ם בפירוש המשניות כתב: אלו הדמים הם הדמים הבינונים לאלו הדברים באותו הזמן באותן ארצות, וראה גם בהלכותיו; וב"שפת אמת" נסתפק לדעת רש"י אם יכול לפחות כשהתנה כן בפירוש.

^[2] [בפשוטו משמע, שבאופן זה אין שיעור לנסכים, וגם אפשר שאין שייך שיעור בנסכים שכמותם מגבלת].

^[3] [יש לעיין: השתא נדר שור גדול לא יביא שנים קטנים כמבואר ברישא, כל שכן שאין די לו בהאת שור אחד קטן].

^[4] כן פירש רש"י; אבל הרמב"ם בפירוש המשניות כתב: במקומו של תנא קמא לא היו קורין שם עולה מוחלט אלא בהמה ופחות שתהא כבש ובמקומו של רבי אלעזר בן עזריה קורין שם עולה מוחלט ואפילו על עולת העוף, ועל כן אמר תור או בן יונה:.

^[5] ביאר רש"י: מדנחת לפרושי איכא לספוקי נמי באחריני, הלכך יביא מכל דבר הקרב למזבח שוה סלע מכל אחד, ובלבד שיוכל לקנות דבר שלם בסלע.

^[6] סימן הוא לחמשת הביאורים שנאמרו בזה, אך לא ידענו לפרשו.

^[7] ואם תאמר: יאמרו להם, הרי אם אין המזבח בטל מקרבנות, בהכרח שהובאו קרבנות אחרים ובהם אתם זוכים בבשר ובעור, ולא נגרע חלקכם מחלקנו! ? ביאר רש"י: ואי משום הנך עולות שהביאו יחידים במשמרות שלנו משום מזלינו הוא.

^[8] [יש לעיין: וכי מה היו עושים באותם מעות שניתנו בקופת בית האב ולא הצרכו באותו יום לקיץ המזבח, וכי היו ממתינים עד שאותו בית אב יעבוד שוב לאחר חצי שנה, שהרי כל משמרת היתה עובדת שתי שבועות בשנה! ? ועוד, וכי יתכן שיהיה המזבח בטל מקרבנות, ולא יקריבו עולות נדבה על המזבח כיון שבקופה המסוימת לבית האב שבאותו יום אין כסף בקופתו! ?].

^[9] נתבאר על פי עולת שלמה, וכן פירש במקדש דוד סוף סימן יט, וזו היא אחת מהוכחותיו שהיחיד מתנדב לקיץ המזבח.

^[10] כן נראה לפרש בפשיטות, שלפי חכמים היה די בשלש קופות לשלשת המינים ודי בקופה לגדול ולא לקטן, וכן נראה בפשיטות מדברי רש"י לקמן בעמוד א ד"ה כיחידאה; אך ראה מה שכתבו התוספות בד"ה ורבי, וצריך תלמוד.

^[11] [יש לעיין: ולו יהא שחכמים היא, והרי עד כאן לא אמרו חכמים שהנודר עגל והביא פר, יצא, אלא כשמביא פר שלם במקום עגל, אבל הנודר עגל והביא חצי פר לא שמענו שיצא, ואם כן אם לא היו מחלקים את השופרות, והיה נותן את דמי העגל בשופר של פר, נמצא שלא הביא קרבן שלם אלא חצי פר, ולא יצא אף לחכמים, וראה טהרת הקודש ויד בנימין].

מוסיף עליהן גם תור ובן יונה הבאים לעולת העוף.

האומר "הרי עלי להביא קרבן תודה" או שאומר "הרי עלי להביא קרבן שלמים" — יביא כבש, שמבין הבהמות הראויות לקרבנות אלה, הוא הפחות שבהן. האומר "נדרתי להביא לקרבן תודה (או שלמים), ובשעה שנדרתי פירשתי איזה מין מן הבקר אביא בנדרי, ולאחר מכן שכחתי, ועתה איני יודע מה פירשתי" — יביא פר ופרה, עגל ועגלה, שהרי קרבנות התודה והשלמים באים הן מהזכר והן מהנקבה. האומר "נדרתי להביא לקרבן תודה (או לשלמים), ובשעה שנדרתי פירשתי איזו מן הבהמה אביא בנדרי, ועתה איני יודע מה פירשתי" — יביא פר ופרה, עגל ועגלה, איל ורחלה, שעיר ושעירה, גדי וגדייה, טלה וטלייה. שכל אלה באים בקרבן התודה או השלמים.

האומר בנדר "הרי עלי שור" לקרבן עולה (או שלמים) — אף שלא אמר בנדרו אלא "שור", יביא הוא (את השור לקרבן) ומנחת נסכיו (הסולת, השמן, היין) בשווי מנה (מאה דינרים). הנודר "הרי עלי עגל לעולה או שלמים" — יביא הוא ונסכיו בחמש סלעים (עשרים דינרים). "הרי עלי איל לקרבן" — יביא הוא ונסכיו בשתים סלעים (שמונה דינרים). "הרי עלי כבש לקרבן" — יביא הוא ונסכיו בסלע אחד (ארבעה דינרים).

האומר "הרי עלי להביא שור במנה" (מאה דינרים) — יביא שור בשווי מנה, חוץ (מלבד) מנסכיו. "הרי עלי להביא עגל בחמש סלעים" — יביא עגל בשווי חמש סלעים, חוץ מנסכיו. "הרי עלי להביא איל בשתים סלעים" — יביא איל בשווי שתים סלעים, חוץ מנסכיו. "הרי עלי להביא כבש בסלע אחד" — יביא כבש בשווי סלע אחד, חוץ מנסכיו.

"הרי עלי להביא שור במנה", והביא שנים שוורים ששניהם יחד בשווי מנה — לא יצא ידי נדרו בכך, שנדר. ואפילו היו אלה שני שוורים גדולים, ובאופן שזה השור האחד הריהו בשווי מנה חסר דינר (תשעים ותשעה דינרים), וכן זה השור השני הריהו בשווי מנה חסר דינר.

אמר "הרי עלי להביא שור שחור" והביא שור לבן, או שאמר "הרי עלי להביא שור לבן" והביא שור שחור, או שאמר "הרי עלי להביא שור גדול" והביא שור קטן — בכל האופנים הללו לא יצא ידי נדרו, שהרי לא הביא כפי שנדר. האומר "הרי עלי להביא שור קטן" והביא שור גדול — יצא ידי נדרו, שכן בכלל שוויו של שור גדול יש שוויו של שור קטן. רבי אומר: לא יצא ידי נדרו, שהרי לא הביא כפי שנדר.

א גמרא שנינו במשנתנו שהנודר להביא קרבן עולה ולא פירש ממה יביא, לדעת חכמים הריהו מביא כבש, שהוא הפחות שבעולות בהמה, ואילו לדעת ר' אלעזר בן עזריה הריהו מביא תור או בן יונה, לעולת העוף. ומסבירים: ולא פליגי [ולא נחלקו] בעיקרה של הלכה, אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה [חכם זה אמר את דינו על פי המקובל במקומו, וחכם זה אמר את דינו על פי המקובל במקומו]. שבמקומם של חכמים לא היו קוראים "עולה" בסתם אלא לעולת בהמה. ואילו במקומו של ר' אלעזר בן עזריה, היו קוראים "עולה" בסתם אף לעולת העוף.

ב שנינו במשנתנו שלדעת חכמים, הנודר קרבן עולה מביא כבש. ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: האומר "הרי עלי להביא עולה בשווי סלע למזבח" — יביא כבש. וטעם הדבר: שאין לך דבר שקרב בשווי סלע לגבי מזבח אלא כבש. האומר "בשעת נדרי, דבר שקרב בסלע פירשתי, ולאחר מכן שכחתי, ועתה איני יודע מה פירשתי" — יביא מכל דבר שקרב בסלע לגבי מזבח. ובלבד שיהא זה דבר שלם, הקרב כפי שהוא.

ג שנינו במשנתנו שהאומר "פירשתי בנדרי שאביא מן הבקר וציינתי איזו בהמה מן הבקר ואחר כך שכחתי ואיני יודע מה פירשתי" — יביא פר ועגל. ושואלים: אמאי [מדוע] הריהו חייב גם בהבאת עגל, וליתי [ושיביא] רק פר, וממה נפשך (לכל אופן שתרצה) יועיל הדבר. שהרי אם פר נדר — הרי הביא פר, כנדרו. ואם עגל נדר — הרי עגל בכלל פר, שהקטן הריהו כלול בגדול!

ומשיבים: הא מני [משנתנו זו כשיטת מי היא]? כשיטת רבי היא, שאמר שהנודר להביא שור קטן והביא שור גדול — לא יצא בכך ידי נדרו, אלא אם יביא פר ועגל.

ושואלים: אי [אם] משנתנו כשיטת רבי היא, אימא סיפא [אמור את מה ששנינו בסוף המשנה] שהנודר להביא שור בשווי מנה, והביא שנים שוורים בשווי מנה גם יחד — לא יצא ידי נדרו. ואפילו הביא שני שוורים ושור זה, אחד מהם בשווי מנה חסר דינר ושור זה האחר בשווי מנה חסר דינר, או שנדר להביא שור

שחור והביא שור לבן, או שנדר להביא שור לבן והביא שור שחור, או שנדר להביא שור גדול והביא שור קטן — בכל אלה לא יצא ידי חובת נדרו. הנודר להביא שור קטן והביא שור גדול — לדעת חכמים יצא בכך ידי נדרו, רבי אומר: לא יצא ידי נדרו.

אם כן נמצא לפי שיטתך שרישא [תחילת המשנה] בדין "פירשתי מן הבקר ואיני יודע מה פירשתי", שמביא פר ועגל הריהי כשיטת רבי, וכן סיפא [סוף] המשנה בנודר שור קטן והביא שור גדול, שלא יצא בכך ידי נדרו היא שיטת רבי (כנאמר במפורש לפנינו), ואילו מציעתא [אמצע] המשנה, בכל הדינים, הריהי כשיטת רבנן [חכמים] החולקים על רבי?

ומשיבים: אין [כן], רישא וסיפא [ראשה וסופה] של המשנה הם כשיטת רבי, ואילו מציעתא [אמצע] המשנה היא כשיטת רבנן [חכמים], והכי קאמר [וכך הוא התנא מתכוון לומר]: דבר זה שנוי במחלוקת רבי ורבנן [וחכמים].

ד תנן התם [שנינו שם במשנה במסכת שקלים]: ששה שופרות (קופות שצורתן כעין שופר) היו במקדש לצורך נתינת כספי הנדבה, שבהם היו קונים קרבנות להקרבה בזמנים שהמזבח בטל מהקרבה. ומבררים: כנגד מי התקינו להעמיד ששה שופרות אלה? (סימן לזכירת שמות החכמים שיוזכרו להלן במהלך הסוגיה: קמ"ף ש"ע).

אמר חזקיה: כנגד ששה בתי אבות הכהנים שבכל משמר כהנים. שכל משמר כהנים היה עובד שבוע, ובכל יום מימות השבוע היה עובד אחד מבתי האב שלו, וביום השבת היו עובדים כולם כאחד. שתקנו להם חכמים ששה שופרות כדי שיהא שלום זה עם זה. שכן עורו של הקרבן הקרב מהכסף הנתון בשופר ניתן לכהני בית האב שהקריבוהו, ואם היה רק שופר אחד, נמצא כי כאשר נטלו ממנו ביום אחד בשבוע (וכגון באופן שהיה המזבח בטל רק באותו יום), היו נהנים מהעורות רק בית האב שהקריב באותו היום, והיו שאר בתי האב באים להתקוטט איתם. ולכך תיקנו שיהיו ששה שופרות, וכל הנדרים והנדבות היו מתחלקים בין השופרות בשווה, וכך כל בית אב היה נוטל להקרבה רק משופרו.

ר' יוחנן אמר הסבר אחר לתקנתם של ששה שופרות אלה: מתוך שהנדבה מרובה היא, שנדרו הרבה מעות, לכך תיקנו להם שופרות מרובין, כדי שלא יהיו כל המעות הללו מונחים בצפיפות באותו שופר וכך יתעפשו המעות.

וזעירי אמר הסבר אחר: התקינו ששה שופרות כנגד ששת מיני הבהמה הקרבים לעולה, שהם: פר ועגל, איל וכבש, גדי ושעיר, ולדמי כל אחד מן הבהמות הללו היה שופר נפרד. ומה שלא הסתפקו בשופרות לקרבנות גדולים ולקרבנות קטנים — כשיטת רבי היא, שאמר: הנודר להביא שור קטן והביא גדול — לא יצא, שהרי לא הביא כפי שנדר, ולכן צריך לעשות לכל אחד שופר בפני עצמו, שיתן בו דמים לצורך הקרבן שנדר.

ובר פדא אמר הסבר אחר: הותקנו ששה שופרות כנגד קרבנות ציבור שאבדו, והופרשו אחרים תחתיהם, ולאחר מכן נמצאו הראשונים שאבדו, שדמי הפרים (של חטאות ציבור) הללו — ינתנו לשופר ראשון. ודמי האילים (של אשם גזילות ואשם מעילות) — ינתנו לשופר שני.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

adds a dove and a pigeon to the previous list.

One who says: It is incumbent upon me to bring a thanks offering and a peace offering, must bring a lamb, which is the least expensive land animal sacrificed as an offering. One who says: I vowed to bring a peace offering and I specified that it would be from the herd but I do not know what animal I specified, must bring a bull and a cow, and a male calf and a female calf. One who says: I vowed to bring a burnt offering and specified that it would be from the animals, but I do not know what animal I specified, must bring a bull and a cow, a male calf and a female calf, a ram and a ewe, a large, i.e., adult, male goat and a large female goat, a small, i.e., young, male goat and a small female goat, and a male lamb and a female lamb.

One who says: It is incumbent upon me to bring a bull as a burnt offering or peace offering, must bring the bull, its accompanying meal offering, and its libations, with the total value of one hundred dinars. One who says: It is incumbent upon me to bring a calf, must bring the calf, its accompanying meal offering, and its libations, with the total value of five sela, which equal twenty dinars. One who says: It is incumbent upon me to bring a ram, must bring the ram, its accompanying meal offering, and its libations, with the value of two sela, which equal eight dinars. One who says: It is incumbent upon me to bring a lamb, must bring the lamb, its accompanying meal offering, and its libations, with the value of one sela, which equals four dinars.

One who says: It is incumbent upon me to bring a bull with the value of one hundred dinars as a burnt offering or peace offering, must bring the bull with the value of one hundred dinars excluding its accompanying meal offering and libations. One who says: It is incumbent upon me to bring a calf with the value of five sela as a burnt offering or peace offering, must bring the calf with the value of five sela excluding its accompanying meal offering and libations. One who says: It is incumbent upon me to bring a ram with the value of two sela as a burnt offering or peace offering, must bring the ram with the value of two sela excluding its accompanying meal offering and libations. One who says: It is incumbent upon me to bring a lamb with the value of one sela as a burnt offering or peace offering, must bring the lamb with the value of one sela excluding its accompanying meal offering and libations.

If one said: It is incumbent upon me to bring a bull with the value of one hundred dinars as a burnt offering or peace offering, and he brought two bulls with a combined value of one hundred dinars, he has not fulfilled his obligation. And that is the halakha even if this bull has the value of one hundred dinars less one dinar and that bull has the value of one hundred dinars less one dinar.

If one said: It is incumbent upon me to bring a black bull, and he brought a white bull; or said: It is incumbent upon me to bring a white bull, and he brought a black bull; or said: It is incumbent upon me to bring a large bull, and he brought a small bull, in all these cases he has not fulfilled his obligation. But if he said: It is incumbent upon me to bring a small bull, and he brought a large bull, he has fulfilled his obligation, as the value of a small bull is included in the value of a large bull. Rabbi Yehuda HaNasi says: He has not fulfilled his obligation, as the offering that he brought did not correspond to his vow.

GEMARA: The mishna teaches that if one vows to bring a burnt offering and does not specify which animal he will bring, according to the first tanna he must bring a lamb, and according to Rabbi Elazar ben Azarya he may bring a dove or a pigeon. The Gemara explains: And they do not disagree in principle. This Sage rules in accordance with the custom of his locale, and that Sage rules in accordance with the custom of his locale. In the locale of the first tanna, when people would say: Burnt offering, they would be referring to a land animal, whereas in the locale of Rabbi Elazar ben Azarya, when people would say: Burnt offering, they would also be referring to a bird.

The Sages taught in a baraita: One who says: It is incumbent upon me to bring a burnt offering with the value of one sela for the altar, must bring a lamb; as you have no animal that is sacrificed on the altar and has the value of one sela but a lamb. One who says: When I made my vow I specified that I will bring an item that is sacrificed on the altar and has the value of one sela, but I do not know what I specified, must bring one of every animal that is sacrificed on the altar and has the value of one sela. Although this condition generally indicates a lamb, since the person specified a particular animal but does not remember which, one cannot be certain that he specified a lamb.

§ The mishna teaches that if one says: I vowed to bring a peace offering, and I specified that it would be from the herd, but I do not know what animal I specified, he must bring a bull and a calf. The Gemara asks: Why? Let him bring a bull, as whichever way you look at it he has fulfilled his vow. If he vowed to bring a bull, he has done so. If he vowed to bring a calf, he has fulfilled his vow, because the value of a calf is included in the value of a bull.

The Gemara answers: In accordance with whose opinion is this? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who said that if one said: It is incumbent upon me to bring a small bull, and he brought a large bull, he has not fulfilled his obligation.

The Gemara asks: If the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, say the latter clause of the mishna: If one said: It is incumbent upon me to bring a bull with the value of one hundred dinars, and he brought two bulls with the combined value of one hundred dinars, he has not fulfilled his obligation, and that is the halakha even if this bull has the value of one hundred dinars less one dinar and that bull has the value of one hundred dinars less one dinar.

If the first clause, which teaches that one who vowed to bring an offering from the herd must bring both a bull and a calf, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, then it turns out that the first clause and the last clause are in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, and the middle clause is in accordance with the opinion of the Rabbis. Can that be so?

The Gemara answers: Yes, the first clause and the last clause are in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, and the middle clause is in accordance with the opinion of the Rabbis. And this is what the mishna is saying: This matter, i.e., the ruling that one who vows to bring an offering from the herd must bring a bull and a calf, is not universally accepted. Rather, it is subject to a dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis.

§ We learned in a mishna there (Shekalim 18b): There were six collection horns in the Temple for the collection of donations for communal gift offerings, i.e., burnt offerings that were sacrificed when the altar was idle. The Gemara asks: To what did these six horns correspond? The Gemara gives a mnemonic for the names of the five Sages who give answers to this question: Kuf, mem, peh, shin, ayin.

Ḥizkiyya says: These six collection horns corresponded to the six extended patrilineal families of priests who served each week in the Temple. There was one collection horn for each family, which the Sages installed for them so that there would be peace between one another and they would not quarrel. The hides of the burnt offerings are given to the priests, and by keeping the money for the offerings sacrificed by each family separate, they would not come to quarrel over those hides.

Rabbi Yoḥanan says: Since the money for the communal gift offerings was plentiful, as much money was donated for this purpose, there was a concern that if too many coins were placed in one collection horn, only the uppermost coins would be taken and the bottom ones would deteriorate. Therefore, the Sages installed many collection horns for them, so that each horn would contain fewer coins and the coins would not decay.

And Ze’eiri says: The six collection horns correspond to the six types of animals from which burnt offerings can be brought: A bull, a calf, a ram, a lamb, a small goat, and a large goat. And each type of animal required its own collection horn, because the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who says that if one said: It is incumbent upon me to bring a small bull and he brought a large bull, he has not fulfilled his obligation, as the offering that he brought did not correspond to his vow.

And bar Padda says: The six collection horns correspond to the six types of animals from which sin offerings and guilt offerings can be brought. If an animal designated for a guilt offering or a communal sin offering was lost, another animal was consecrated in its stead, and then the first animal was found, the value of that animal is placed into one of these collection horns, and a communal gift offering is brought with it. One was for the value of the bulls brought as communal sin offerings. And one was for the value of the rams brought as guilt offerings for robbery or for misuse of consecrated property,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הרי עלי שור סתם יביא פר שהוא שוה בין פר ונסכיו מנה:

בחמש. סלעים:

שור במנה. אם פירש להביא שור שוה מנה יביא שור שהוא עצמו יהא שוה מנה כמו שאמר וכן כולהו במפרש קאמר:

שור במנה. היכא דנדר להביא שור במנה והביא שנים במנה לא יצא. והוא הדין נמי לכל הני אם הביא שני עגלים לא יצא. וקא ס"ד דהיכא דאמר שור סתם דאמרי' דחייב להביא הוא ונסכיו במנה אם הביא שנים במנה יצא אבל לכתחילה לא ליעביד:

מר כי אתריה. באתריה דמר גרע כבש מתור או בן יונה. באתריה דמר גרע תור או בן יונה מכבש:

אלא כבש שקרב בסלע. ומנא תימרא דכבש קרב בסלע מדאמר במסכת כריתות אשם בכסף שקלים ואשם היינו איל וכתי' באשם והביא איל תמים מן הצאן בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם. ומדאיל דהוי בן שני שנים בשתי סלעים מכלל דכבש דבן שנה הוי בסלע:

ויש לישנא אחרינא בשאר ספרי'. יביא כבש שסתם הקדש בסלע למזבח כבש. היכא דמקדיש עולה סתם למזבח חייב להביא כבש. פירשתי דבר שאוכל לקנות בסלע כבש [בסלע] וסולת בסלע ולבונה בסלע:

אמאי חייב להביא פר ועגל:

רישא וסיפא ר' מיצעיתא רבנן. קטן והביא גדול יצא היינו מיצעיתא. ואיכא הפסק בין מילתיה דר' במילתא אחריתא. דהואיל דרישא ר' היא ליתנייא לסיפא בהדי רישא או לרישא בהדי סיפא ואמאי הוי הפסק בין מילתיה דר' לאידך מילתיה דר' דההוא מילתיה דרבנן מפסיק בינתייהו. ה"ג רישא וסיפא ר' מיצעיתא רבנן וה"ק דבר זה מחלוקת ר' ורבנן. כלו' לא הוי הפסק בין תרי מילי דר' (דברישא) [דבמיצעיתא] קאמר הכי דבר זה. דפר ועגל מחלוקת ר' ורבנן דלר' יביא פר ועגל ולרבנן סגי בפר:

הני ששה שופרות כנגד מי. אמר חזקיה כנגד ששה בתי אבות של משמר שכל אחד עובד יומו בשבוע ולהכי לא אמר ז' בתי אבות דשבת לא חשיב. דשבת היה עובד המשמר כולו. ותיקנו להם חכמי' לכל בית אב שופרות שכל מותר מעות שיהיו ביומו שיהו מקריבן העובד ביומו בין רב בין מעט והעורות יהו שלו ואין לבית אב אחר חלק בהן כדי שיהא שלום ביניהן ולא אתי לאינצויי:

ור' יוחנן אמר להכי הוו ששה שופרות מתוך שהנדבה מרובה פעמים שמרבים להביא עולות נדבות ופעמים שיש שם מותרות הרבה. ותיקנו שופרות מרובות עד ששה שאלמלא היו כל המעות בשופר אחד או בשנים היו מתעפשין אם היו הרבה ביחד:

וזעירי אמר כנגד מי שמתנדב להביא פר או עגל או של איל או של כבש או של גדי או של שעיר. ומשום הכי צריך כל אחד שופרו כר' דאמר קטן והביא גדול לא יצא שאם היו כולן בשופר אחד מי שנדר עגל שמא היו לוקחין לו ממעות פר:

ובר פדא אמר כנגד פרים ואלים והכבשים והשעירים והמותר והמעה. שאם הפריש מעות לפרים או לאילים או לכבשים או לשעירים והותירו. והמותר שאם הפריש חטאת ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה תרעה עד שתסתאב ותמכר זהו מותר. והמעה זהו קולבון. שב' בני אדם שהיו שוקלין שקל היו מוסיפין עליו קולבון מעה כסף משום ששני חצאי שקל מכריעין יותר ממי ששוקל שקל ביחד:

ולאותו קולבון היה לו שופר:

תד"ה ורבי. אע"ג כו' דהוא נתן לשם אילים והוא מביא פר תחתיהם. ס"ל להתוס' דלרבנן דקטן והביא גדול יצא אפי' ממינא למינא נמי. אבל מפרש"י לקמן (קח) ד"ה כיחידאה לא משמע כן. וכן הרמב"ם פט"ז מהל' מעה"ק ה"ט פסק שכח באיזה מין הבהמה קבע עולתו יביא שור ואיל ושעיר. ולהתוס' הוי סגי בשור לחודיה. ועמש"כ לקמן (קח ב) ובמש"כ בנזיר רפ"ח בס"ד:

תוס' ד"ה כבש כו' וי"ל דכך הוא הדין. עי' לעיל ו ע"ב תד"ה שלא יהא:

בא"ד פירש"י רובע סלע. ברש"י שלפנינו שם איתא רובע שקל וכן הוא בתוס' שם:

רש״י ד"ה יביא כבש כו' ושלמים הס״ד ואח״כ ד"ה פר ופרה דתודה ושלמים איכא כו' כצ"ל: ואח״כ ד״ה רחל בת שתי שנים הס״ד ואח״כ ד"ה טלה וטליה כבש בן שנתו הס"ד וכצ״ל. ומ"ו הב״ז מוחק זה ואינו מן הצורך. וע' בפי׳ המשניות הרב ברטנורה ואח"כ ד"ה יביא הוא כו׳ שבעל פה הס"ד. פי׳ שיהיה ערך השור עם נסכיו מנה:

ד"ה דבר זה כו' והביא גדול לרבי לא יצא כו' כצ"ל:

בא"ד לפרושי רישא כו׳ כצ"ל:

ד״ה כנגד ששה כו׳ שוין הס"ד:

ד"ה כדי שיהא להם כו׳ וכשהמעות באות חולקים אותו לששה חלקים ונותנין לשופרות הס"ד וכצ״ל. ובדפוס חדש ראיתי גירסא אחריתי ואינו מן הצורך לשבש כל כך הגירסא:

ד״ה כנגד פר כו׳ מביא מנה אחד ונותן לשופר ששמו פר כדאמר יביא במנה דפר נקנה במנה כו' כצ"ל:

ד"ה ורבי היא דאמר כו' כצ"ל:

תוס׳ ד״ה מוסיף עליהם כו׳ ובני יונה הס"ד. פי׳ דפרידה א׳ סגי:

ד"ה הרי עלי תודה או שלמים כו' כצ״ל:

ד״ה כבש יביא כו׳ בכסף שקלים כו'. היינו שתי סלעים:

בא"ד בעשירות דמטמא מקדש כו׳ כצ״ל:

בא"ד שהוא אחד מי"ו בסלע כו׳ כצ"ל:

בא"ד בין יש עמו נסכים בין אין עמו נסכים בסלע כו׳ כצ״ל:

בא"ד שאין נסכים באשם ואת כו' כצ"ל:

בא"ד פטר חמור אמרי׳ כו׳ כצ"ל:

בא"ד פטר וזה בת דנקא כו'. פירוש שה כחושה:

בא"ד כדאמרי׳ בפרק בתרא דכריתות כו׳ כצ״ל:

בא"ד אפילו בפחות מדנקא אם הוא טוב ומובחר מתכפר בהם ואם תאמר כו׳ כצ״ל:

בא"ד שמא מת אח׳ כו׳ כצ״ל:

בא״ד הוי פלגא זוזי כו'. פירוש משמע מתוך פרש״י הא דאמרי׳ בכריתות ועמדו קינין בו ביום ברבעתי׳ בעי למימר דשני הפרידו' עמדו ברובע שלם נמצא שוה החטאת של הפרידות חצי דינר וכן כתב שם רש"י להדיא:

בא"ד פרש"י רובע שקל כו' כצ״ל. פירוש חצי דינר:

בא״ד ועוד דומיא דסלע הס"ד. פי׳ כשם ששיעור חסרון הסלע תלי לה התלמו׳ בשקל הוא הדין חסרון הדינר תלי נמי במשקל השקל:

ד"ה שחור והביא כו' פ"ה דנזיר ובפרק מי שאחזו אוכמ' כו' כצ״ל. עיי׳ בגיטין דס"ח ע"א:

ד"ה שיהא שלום כו' זרוע כדאמרי׳ בפ׳ מ"ש הא יש תקנה לבעלי זרוע שכל ב"א נוטל משופר שלו מ"מ התקינו שיהא חולקים בע"ש הואיל וכל משמורת ביחד הס"ד וכצ״ל וכ"ה בס"י. ע"ש בפסחים:

ד"ה ורבי היא כו' דלרבנן לא חיישינן כו׳. פירוש והמתנדב עגל או איל או כבש או גדי או שעיר נותן המעות לשופר של פר והכהנים מקריבים פרים מהם עד שיכלו כל המעות שיש שם וכפרש"י לקמן ד"ה כיחידאה כו':

בא״ד ואע״ג דזימנין דשנים נתנן לשני אילים והוא מביא כו' כצ"ל וכן הוא בכל הספרים. פירוש אע"ג דרבנן סבירא להו קטן והביא גדול יצא ליחוש דנתנן לשני אילים וצריך להביא עמהם שתי מנחות בשני כלים והביא פר דאינה אלא מנחה אחת בכלי אח׳ כדאמרינן לקמן דף ק״ח ע"ב אליבא דר׳ מ"מ רבנן לא חיישי לזה כנ"ל. ומ"ו הב״ז גורס הגירסא שלפנינו ולא ניחא לי גירסא זו לשבש כל הגירסאות דכיון דלרבנן קטן והביא גדול יצא מאי אף ע״ג דכתבו היינו הך דלרבנן לא חיישינן וגירסא זו יותר ניחא:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

בד"ה שיהא שלום זה עם זה ואע״פ וכו׳ ~גומגי׳~{חק נתן: גמגו'} יש ואי לא מסתפינא אמינא דטעו׳ נפל וכצ״ל אע״פ שבערב שבת וכו׳ בפ׳ מקום שנהגו י"ל שכל בית אב היה נוטל משופר שלו ומ"מ יש תקנה וכו׳ נוטל משופר שלו הואיל וכו׳ ור״ל דס"ד הא דקאמר בפ׳ מקום שנהגו שבע״ש מחלקין העורות משום בעלי זרוע דאתיא כולה משמרה ושקלן בהדדי ר"ל שתקנת׳ היתה שכל העורות של כל יום ויום היו מניחין אותן עד ע"ש ומחלקין אותן לכל המשמרה שוה בשוה ולכך ק"ל א״כ אמאי הוצרך ששה שופרות הא ליכא קנאה בין בתי אבות שהרי לא היו מחלקין אלא בע״ש מ"מ לא היו נוטלין בשוה אלא כל בית אב היתה נוטלת אותן עורות שהיו ביום שלהן ולכך עדיין יש קנאה ביניהן ולכך הוצרך ששה שופרות והדר ק״ל א"כ עדיין יש בעלי זרוע כיון שכל בית אב היה נוטל משופר שלו ותירצו הואיל וכל המשמרה עומדי' ביחד בשעת חלוקה ליכא למילש להו ודו״ק נ״ל:

הדרן עלך הרי עלי עשרון. וסליקה לה מסכת מנחות

אתן שיר ושבחות לאלהי הרוחות. שזיכני להשלים מסכת מנחות:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חדושים

גמרא קטן והביא גדול כו׳ (מיימוני פט״ז מהלכות מעשה קרבנות):

ול"פ מר כי אתריה כו׳ עיין בפירש"י. והרמב"ם פירש במקום ת״ק היו קורים לסתם עולה כבש ובמקום ר"א קורים גם לעוף עולה סתם:

תוספות ד"ה מוסיף עליהם תור ובן יונה כו' כצ"ל. ור"ל דפרידה א' סגי ק"ל:

ד"ה הרי עלי תודה או שלמים גרסינן ולא כספרים דגרסי תודה ושלמים כצ"ל. ור"ל דאי גרסינן תודה ושלמים כדאיתא בספרים שלפנינו אז היה צריך ליקח שני בהמות אבל אי גרסי ליקח תודה או שלמים אז הברירה ליקח תודה או שלמים לבהמה א' נ"ל:

ד״ה כבש יביא כו' דחגיגה מעה כסף ושה של פדיון כו' בפטרוזא בת דנקא כו' (ר"ל שה כחושה) דודאי מן התורה יכול כו' אם הוא טוב ומובחר כו' ד' זוזי מדינה כו' הוי פלגא זוזא כו' (ואם כן הא דקאמר עמדו קינים ברבעתים היינו רובע סלע שהוא דינר צורי ופרידה אחד של חטאת שוה חצי דינר וכך פירש"י שם להדיא עיי"ש) וי"ל דהתלמוד כו' עומדים בימיהם כו' (ר"ל ובימי המקשן נתייקרו ק"ל) מפריש רובע לקינו פי' רש"י רובע כו' רובע סתם דהוא רובע שקל כו' (שהוא חצי סלע ורובע הוי חצי דינר) מעיקרא רובע דינר ומסיק רובע שקל כו' ועוד דומיא דסלע הס"ד וכצ"ל. ור"ל כשם ששיעור חסרון הסלע תלי לה התלמוד בשקל ה"ה חסרון הדינר תלי נמי במשקל השקל ק"ל:

ד"ה שיהא שלום כו' כאן יש תקנה כו' הלשון מגומגם וכוונתם אף שיש תיקון משום בעלי זרוע שהי' כ"א ואחד נוטל מה שמגיע לו ע"פ הדין דהמשמרה היה ביחד ונתנו לכל אחד כדינו מ"מ הקנאה והשנאה היה עדיין יכול להיות ביניהם בין בתי אבות ביחד לכן תקנו ו' שופרות. ואפשר דכצ"ל אע"ג דזימנן דשניא ליה דהו' נתנן לשם אילים כו' כצ"ל נ"ל ודו"ק:

הגהות

רש״י ד״ה פירשתי כו׳ ונקיבות הס"ד:

ד"ה טלה וטליה (ויש למחוק). ואח״כ צ״ל כבש בן שנתו יביא הוא ונסכיו כו׳ שבעל פה כצ״ל והס"ד וכן הוא בפירוש הרע"ב: ואח״כ ד"ה בחמש סלעים הס״ד: ואח״כ ד"ה אמר הרי עלי שור כו׳ במנה חוץ מנסכים כו׳ כך קבעו הד"א והס״ד: ואח״כ ד״ה שור במנה והביא כו׳ הד"א:

ד״ה מר כי אתריה כו' אתריה באתריה כו' מעוף ובאתריה כו' הד״א:

ד״ה פירשתי איזה כו' באחריני הילכך כו' הד״א:

ד"ה ממה נפשך כו' מרובה מועט הס״ד: ואח"כ ד"ה דבר זה כו׳ הכל היא אלא כו׳ ורבנן דלגבי כו' הד״א:

ד"ה כנגד ששת כו' ימות השבוע כו׳ עורות שלהם ומציין הנך כו' כצ"ל:

ד"ה כנגד פר כו' דפר במנה והמתנדב כו' כל המעות דר' היא כו' הד"א:

ד"ה כנגד פרים כו' דמיהם נופלים לשופר הא' והאילים אשם גזילות ומעילות שאבדו כו' דמיהם נופלים לשופר שני ובאים לנדבת צבור כצ"ל:

תוספות ד"ה שחור והביא לבן כו' כדאמר פ"ה דנזיר ובפ' מי שאחזו אוכמא כו' (כצ"ל נ"ל) חיורא לרידיא הס"ד: ואח"כ ד"ה אי תניא תניא (שייך לעיל ע"א) דיחויא בעלמא הוא הס"ד:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

תודה ושלמים. או זה או זה: יביא כבש. פחות שבתודה ושלמים: פירשתי כו'. תודה ושלמים איכא לספוקי בזכרים ונקבות: רחל. בת שתי שנים (טלה וטלייה) כבש בן שנתו: יביא הוא ונסכיו עמו במנה. כך נתפרש דינו בתורה שבע''פ: בחמש. סלעים: אמר הרי עלי שור במנה יביאנו במנה חוץ מנסכיו. שהרי כך קבעו: שור במנה והביא שנים במנה לא יצא. שהרי קבע שור א' במנה: גמ' מר כי אתריה ומר כי אתריה. באתריה דת''ק גריע כבש מעוף ובאתריה דרבי אליעזר גריע עוף מכבש: פירשתי. איזה קרבן אביא ואקננו בסלע מדנחת לפרושי איכא לספוקי נמי באחריני הלכך יביא מכל דבר הקרב למזבח שוה סלע מכל אחד ובלבד שיוכל לקנות דבר שלם מסלע: ממה נפשך. דאי נמי עגל נדר הא יש בכלל מרובה מועט: דבר זה. ששנינו יביא פר ועגל לאו דברי הכל היא אלא מחלוקת דרבי ורבנן דלגבי קטן והביא גדול [לרבי] לא יצא משום הכי נקט תנא פלוגתא בסיפא לפרושי רישא דלאו דברי הכל היא: תנן התם. במס' שקלים (דף ט:): ששה לנדבה. י''ג שופרות היו במקדש שבעה מהן מפורשים מה נותנין בהם תיקלים חדתין ותיקלים עתיקין קינים וגוזלי עולה ועצים ולבונה וזהב לכפורת הרי שבעה וששה מהן לנדבה בהן היו נותנין המותרות ההולכות לנדבת צבור דהוא קיץ המזבח והוי הבשר לעולה ועורות לכהנים: כנגד ששה בתי אבות שכל משמר חלוק לששה בתי אבות כנגד ששה ימי שבוע זה עובד יומו וזה עובד יומו ובשבת כולן שוין: כדי שיהא להן שלום זה עם זה. שעורות של בהמות הנקחות מן השופרות היו לכהנים שמקריבין העולות וכל זמן שאין המזבח בטל לא היו לוקחין מן השופרות ואם לא היה להם אלא שופר אחד אתו לאינצויי דשמא באותו יום של בית אב ראשון או של בית אב שני יביאו נדרים ונדבות הרבה לא יטול הבית אב מן השופר כלום ובשאר ימות השבוע של אלו בתי אבות לא מייתו נדרים ונדבות כ''כ ונמצא אותן בתי אבות מקריבות מן השופר שלא יהא המזבח בטל והוו עורות שלהם ומנצי הנך קמאי בהדי הנך ואמרי יש לכם עורות ואנו אין לנו כלום ואי משום הנך עולות שהביאו יחידים במשמרות שלנו משום מזלינו הוא הלכך תקינו ששה שלא יטול זה משופרו של זה וכשהמעות באות נותנין אותן לששה שופרות: כנגד פר ועגל ואיל כבש וגדי ושעיר. שהמתנדב פר לעולה מביא ונותן לשופר ששמו פר במנה אחד כדאמר יביא במנה דפר (נקבה) במנה והמתנדב עגל מביא חמשה סלעים ונותן לשופר ששמו עגל וכן כולם והכהנים לוקחין ממעות שופר ששמו פר ויקריבו מאותו שופר פרים עד שיכלו כל המעות: דר' היא דאמר קטן והביא גדול לא יצא. ולהכי הוו ששה שאין עולה באה אלא מהנך ששה בהמות: כנגד פרים. של חטאת ציבור שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ואח''כ נמצאו הראשונים ונתקו לרעייה [דמיהן נופלין לשופר הראשון והאילים אשם גזילות ואשם מעילות שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ואח''כ נמצאו הראשונים ונתקו לרעייה דמיהן נופלין] לשופר השני ובאים לנדבת ציבור:

מוסיף עליהם תור ובן יונה. ולא גרסינן ובני יונה: הרי עלי תודה או שלמים גרסי' ולא כספרים דגרסי תודה ושלמים: כבש יביא הוא ונסכיו בסלע. תימה הא דאמר בפ' שני דכריתות (דף י:) גבי עולה ויורד מכאן אתה למד לעשירית האיפה בפרוטה דתניא הרי עלי בסלע למזבח יביא כבש דמדאמר רחמנא איל אשם בכסף שקלים דבן שתי שנים מכלל דבן שנה בסלע ומדחס רחמנא עליה דדלות למהוי חד משיתסר בעשירות דמטמא מקדש עשיר מביא כבש לחטאת בסלע ועני שני פרידים ברובע כדתנן (כריתות דף ח.) ועמדו קינין ברבעתיים פירוש רובע דינר שהוא אחד מט''ז בסלע אלמא דכבש בלא נסכים הוי בסלע דחטאת אינה טעונה נסכים וי''ל דכך ה''ה דכבש בין יש עמו נסכים [בין אין עמו נסכים] בסלע כדקתני באיל הוא ונסכיו בשתים והיינו לפי שמצינו באיל האשם שהוא בכסף שקלים אע''פ שאין נסכים באשם וא''ת והא משמע בריש איזהו מקומן (זבחים מח.) דחטאת בת דנקא פירוש שתות דינר דהיינו מעה ובריש חגיגה (דף ו.) אמרי' דחגיגה מעה כסף ושה של פדיון פטר חמור אמרי' בפ''ק דבכורות (דף יא.) בפטרוזא בת דנקא וי''ל דודאי מה''ת יכול להביא אפי' בפרוטה כדאמרינן בפ' [בתרא] דכריתות (דף כז.) שלא נתנה תורה קצבה במחוסרי כפרה שמא יוזלו טלאים ואין להן תקנה לאכול בקדשים ושמא עין יפה בסלע עין רעה בדנקא ואם יוזלו טלאים אפי' בפחות [מדנקא] אם הוא טוב ומובחר [מתכפר בהם] וא''ת והא אמרינן בפ' הוציאו לו (יומא דף נה:) גבי לא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות שמא ימות א' מן הבעלים ופריך ונשקול ארבע זוזי מינייהו ונשדי בנהרא והנך לישתרו משמע שזהו שיעור דמי הקן ופי' שם בקונטרס ארבע זוזי מדינה והיינו חצי דינר צורי דאיסתירא דהוי סלע מדינה הוי פלגא זוזא כדאמר בפרק אע''פ (כתובות דף סד.) וקשיא לההיא דכריתות דמשמע שהוא רובע דינר וי''ל דהש''ס נקט שיעור שהיו עומדים בימיהם ושמא אח''כ נתייקרו אי נמי אורחיה דהש''ס בכל דוכתא ד' זוזי ולאו דווקא כדאשכחן בפ' איזהו נשך (ב''מ דף סט:) שקול ארבע זוזי ואימא ליה לפלניא דלוזפן זוזי ובפ' קמא דגיטין (דף יג.) דאי בעי שקיל ארבע זוזי מישראל ופסיל ליה ובפ' המקדיש שדהו (ערכין דף כט.) שקיל ארבע זוזי ושדי בנהרא ובפ' בתרא דר''ה (דף לא:) גבי גר שנתגייר מפריש רובע לקינו פי' רש''י רובע סלע ולא יתכן אלא רובע דינר כדפרישית כדמוכח בפ''ק דכריתות (דף י:) דחד משיתסר הוי ועוד קשיא דבפ' הזהב (ב''מ דף נב.) אשכחן רובע סתם דהוא רובע שקל דהיינו חצי דינר צורי גבי עד כמה תחסר ויהא רשאי לקיימה בסלע עד שקל בדינר עד רובע ומפרש התם רובע שקל וי''ל דאדרבה משם ראיה דסתם רובע לאו רובע שקל מדהוה בעי למימר מעיקרא רובע דינר ומסיק רובע שקל ודייק לה מדקתני עד רובע ולא קתני עד רביע ועוד דומיא דסלע: שחור והביא לבן. חלוקים קצת כדאמר פ''ה דנזיר (דף לא:) ופ''ק (דף ג) אוכמא למשכיה סומקא לבישריה חיורא לרידיא: שיהא שלום זה עם זה. ואע''פ שבערב השבת מחלקין העורות משום בעלי זרוע [כדאמרי'] בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נז.) כאן יש תקנה לבעלי זרוע אע''פ שכל בית אב נוטל מספר שלו הואיל וכל המשמרה ביחד: ורבי היא דאמר קטן והביא גדול לא יצא. דלרבנן לא חיישינן אע''ג דזמנין דשני ליה דההוא נתנן לשם אילים והוא מביא פר תחתיהם:

דף קז - ב

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד