מנחות פו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פו - ב

גמרא:

שנינו במשנה: השני שבראשון והראשון שבשני שוין: ומקשינן עלה: וכי שוין הן!?

והא אמרת: שמן ראשון - שבכל היבולים - למנורה, והשאר למנחות, ואם כן אין הראשון שבשני שוה עם השני שבראשון, כי זה כשר למנורה וזה אינו כשר!?

אמר תירץ רב נחמן בר יצחק:

מאי "שוין" - שוין למנחות, כלומר, אכן לענין מנורה אינם שוין, אבל לענין מנחות שוין הם. ^[1]

שנינו במשנה: אף המנחות היו בדין שיטענו שמן זית זך:

תנו רבנן:

כתיב: "שמן זית זך כתית למאור"; "זך" אין "זך" אלא נקי משמרים.

רבי יהודה אומר: "כתית" אין כתית אלא כתוש במכתשת, ואין כשר למנורה מה שנטחן בריחיים, וכאשר נתבארה דעתו בברייתא שנזכרה לעיל בעמוד א.

יכול כיון שאמרה תורה "כתית למאור", יהא כתוש זה פסול למנחות, שלא הכשירתו תורה אלא למאור -

תלמוד לומר: "ועשרון סולת בלול בשמן כתית", ו"כתית" הרי היינו כתוש, ומכל מקום כשר הוא למנחות -

אם כן מה תלמוד לומר "כתית למאור", דמשמע: למאור דוקא?

אלא מפני החיסכון, כלומר, למאור בלבד הוא שהצריכה תורה שיהיה כתוש ולא טחון, אבל למנחות אפילו טחון כשר; ולמה: מפני שהשמן הכתוש יקר יותר, וחסה התורה על ממונן של ישראל שלא להצריכם "כתית" במנחות שמביא מהם הרבה, מה שאין כן מנורה שאינה צריכה אלא שלשה וחצי לוגין, חצי לוג לכל נר.

מאי חיסכון? כלומר, מה איכפת לנו בחיסכון?

אמר רבי אלעזר:

כי התורה חסה על ממונן של ישראל. ^[2] כתיב: [ויקרא כד ב]: ^[3] "צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך, כתית למאור להעלות נר תמיד":

אמר פירש רבי שמואל בר נחמני:

אליך [לרצונך] תקח, כדי להראות חיבתך לפני, ולא לי - ^[4]

כי לא לאורה של מנורה אני צריך.

וכן אמרה תורה: שולחן יהא בצפון ומנורה בדרום, ולא סמוכים הם זה לזה כמנהג העולם, ^[5] ולמה:

אמר רבי זריקא אמר רבי אלעזר: כי לא לאכילה [של לחם הפנים שעל השולחן] אני צריך, ולא לאורה של מנורה אני צריך.

וכן כתיב [מלכים א, ו]: "ויעש לבית [לבית המקדש] חלוני שקופים אטומים", ותנא בברייתא: שקופין רחבים מבחוץ, ואטומים צרים מבפנים, היפך הנוהג שעושים את החלונות צרים מבחוץ ורחבים מבפנים, שעל ידי זה נכנס יותר אורה; ^[6] ולמה:

כי לא לאורה אני צריך.

כתיב שם: "מחוץ לפרוכת העדות באוהל מועד יערוך אותו אהרן מערב עד בוקר לפני ה'"; ומאי "עדות":

עדות הוא המנורה לכל באי עולם, שהשכינה שורה בישראל, וכפי שיתבאר בהמשך הענין מה עדות היא זו.

ואם תאמר: לא עדות הוא, אלא לאורה אני צריך; ^[7] אל תאמר כן -

והלא כל ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו של הקב"ה -

אלא ודאי עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל.

שואלת הגמרא: מאי עדותה, במה מעידה המנורה שהשכינה שורה בישראל?

אמר פירש רבא:

זה נר [המקום שמשימים בו את השמן] מערבי הוא הנר האמצעי, ^[8] שנותנין בה שמן כמידת שאר ששת חברותיה ולא יותר -

ובכל זאת ממנה היה מדליק, היא היתה הראשונה להדלקה, ובה היה מסיים את ההטבה בבוקר, כלומר, אף שהודלקה ראשונה, כבתה אחרונה. ^[9]

מתניתין:

לאחר שנתבארו במשניות הקודמות המקומות שמביאים מהן סולת ושמן מובחרים, מבארת משנתנו את המקומות המובחרים להביא מהם יין לנסכים:

מאין היו מביאין את היין לנסכים:

הגפנים שבקרוחים ועטולים [שם מקומות], אלפא ליין, מובחרים הם ביותר.

שניה להן במעלה:

בית ימה ובית לבן [שמם של שתי מקומות] אשר בהר, וכפר סיגנא אשר בבקעה.

כל ארצות היו כשרות, אלא מיכן היו מביאין.

אין מביאין:

לא מבית הזבלים, שדה שמזבלים אותה.

ולא מבית השלחים, שדה שאינה גדילה על מי גשמים, אלא ממעיין שבתוכה, או מי השקיה.

ולא ממה שנזרע ביניהם, לא מגפנים שזרעו תבואה ביניהם. ^[10]

ואם הביא - מאחד משלשה מקומות אלו - כשר.

אין מביאין אליוסטון, ^[11] הוא יין מתוק שנעשה מענבים שהיו תולים אותם בשמש למתקם.

ואם הביא, כשר.

אין מביאיןיין ישן משל השנה שעברה - ^[12] דברי רבי.

וחכמים מכשירין.

אין מביאין:

לא יין מתוק מאליו ולא מחמת השמש. ^[13]

ולא יין מעושן, פעמים שהענבים מרים ומעשנים אותם כדי למתקן ; ולא יין מבושל, כלומר מענבים שמבשלים אותם כדי למתקם. ^[14]

ואם הביא מאחד מכל אלו הרי הוא פסול.

ואין מביאין מן הדליות [מגפנים מודלות על גבי כלונסאות ונסרים] אלא מן הגפנים הרגליות [גפנים שוכבות על גבי קרקע לרגלי בני אדם] -

ומן הכרמים העבודין [חפורים].

ולא היו כונסין אותו [את היין] בחצבין גדולים [חביות גדולות] שפוגמים את טעם היין, אלא בחביות קטנות.

ואינו ממלא את החבית עד פיה, וזאת, כדי שיהא ריחו נודף, כי כשהחבית מליאה יוצא ריחו של היין לחוץ, ואינו נודף.

הערות

^[1] כתב ב"שפת אמת": פשט הסוגיא נראה, דלכתחילה מצד מצוה מן המובחר יש לקחת הטוב טוב ביותר לפי הנך מדרגות דחשיב במשנה, וכן כתב הרמב"ם [פסולי המוקדשין ז ט] ; וגדולה מזו משמע ברמב"ם שם, דרישא דמתניתין "ראשון שבראשון אין למעלה ממנו" קאי גם כן על מנחות, וכן משמע באמת דכל המשנה למנחות קאי, ויש לכתחילה ליקח ראשון שבראשון [וכן נראה פשטות כוונת רש"י מכתב יד, וכן נתבאר בפנים] ; אך קשה קצת לפי זה, למה שני שבראשון וראשון שבשני שוין, כיון דחזינן דלמנורה שני שבראשון פסול, וראשון שבשני כשר, אם כן זה עדיף טפי! ? וראה מה שכתב ליישב, ומה שכתב עוד שם; וראה עוד מה שכתבו כאן התוספות, והאחרונים - הובאו דבריהם ב"יד בנימין" - נלאו בהבנת דבריהם.

^[2] ומשכחת לה בנגעי בתים, דכתיב "ופנו את הבית בטרם יבוא הכהן:. ", על מה התורה חסה, אם על כלי עץ וכלי שטף [כלי מתכות] הרי יש להם טהרה במקוה, אלא על כלי חרס שאין להם טהרה במקוה חסה תורה ואמרה לפנותם, שלא ייטמאו, ושוב אין תקנה, רש"י מכתב יד.

^[3] ראה מה שנרשם בגליון הגמרא; וראה מה שכתב רש"י בחומש על פרשה זו, שביא עיקר הציווי, ולא מה שנאמר בפרשת תצוה.

^[4] ביאר המהרש"א: ד"ויקחו אליך" משל ציבור הוא, ואם כן "ויקחו" בלא אליך נמי הכי משמע, אלא שהיתור הוא לדרוש "אליך ולא לי"; וראה עוד שם.

^[5] ביאר המהרש"א: הך מילתא דשלחן בצפון ומנורה בדרום איכא טעמי במדרשות; אלא דקאמר: שלחן בצפון פתח ההיכל, ומנורה בדרום פתח ההיכל, והיה אפשר שיהיו שניהם בצפון פתח ההיכל או בדרום, וזה בצפון וזה בדרום בקירוב ולא מרוחקות שיהיה המזבח מפסיק ביניהם, והטעם: שעל ידי זה היו מרוחקים זה מזה שלא כרך האוכלים שמקרב הנר לשולחן שאוכל עליו.

^[6] ביאר רש"י מכתב יד: דרך כותל אבנים, כשעושים חלון מרחיבים אותו מבפנים, שמשפעים עובי הכותל מכל צד כדישלא יסתום עובי הכותל את האורה מלבוא לצדדים, אבל ההיכל היה קצר מבפנים ומרחיב והולך לצד חוץ, כדי שתהא אורה יוצא מהיכל שתאיר לעולם, כי לא לאורה אני צריך. והמהרש"א ביאר: "שקופים" מלשון השקפה והסתכלות, ו"אטומים" מלשון אטום ומכוסה, ראה שם.

^[7] בתוספות הביאו, שבשבת כב ב גרסינן: וכי לאורה הוא צריך, והלא כל אותן ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו. ומפרש רבינו תם: דאאהרן קאי, וכי לאורה הוא צריך אהרן, והלא כל אותן ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו של עמוד האש [ודי בזה, ואין צריך למנורה], כדאיתא בברייתא דמלאכת המשכן "מסתכל בטפיח ורואה בו בחבית ויודע מה שבתוכה" ; [וראה עוד ב"שפת אמת"]. ובתורת כהנים גרסינן: וכי צריכין לנר, והלא כל אותם ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הוצרכו לנר, שנאמר "כי ענן ה' על המשכן:: "? ומיהו סוגיא דשמעתין משמע, דאשכינה קאי [שהיא אינה צריכה לאורה] ; וקשיא: דהוה ליה למימר "והלא כל העולם כולו לאורו של מקום היו הולכים". וב"שיטה מקובצת" כתב לפרש את הגירסא "וכי לאורה הוא צריך", דקי אאהרן, וקאמר: והלא כל ארבעים שנה:. פירוש, שהרי ענני כבוד היו בזכותו של אהרן; וראה מה שהקשה על פירוש זה, וגרס כגירסתנו.

^[8] נר אמצעי היה פונה פיו לצד מערב, וכל שאר הנרות היה פיהם כלפי נר מערבי, ולהכי קרי ליה "נר מערבי"; רש"י מכתב יד.

^[9] ביאר רש"י מכתב יד: ממנה היה מדליק: ממנה מתחילה הדלקה, שאותה היה מדליק תחילה מבערב; ובה היה מסיים: ההטבה בבוקר, שאותה היה מטיב אחרון; לפי שכל בוקר מצא אותה דלוק, והשאר מצא אותם שכבו; ופעמים שהיה דולק כל היום, ומדליק ממנו כל שאר הנרות, שבבוקר היו כולן כבות, חוץ מנר מערבי, ומטיבן ומנערן מן הדשן:. ונר מערבי דולק כל היום, ולערב היה מדליק ממנה שאר הנרות; מסיים: דלאחר הדלקות שאר נרות היה מכבה אותה ומטיבה ונותן בה שמן; וראה עוד אריכות בתוספות.

^[10] א. הטעם בכל אלו נתבאר במשניות הקודמות לענין סולת ושמן, ובהערות שם. ב. בחידושים המיוחסים לרשב"א נתקשה גבי מה שנזרע ביניהם: הרי כלאים הם! ?

^[11] א. שמש נקרא בלשון יון "אליוס", "שיטה מקובצת" בשם הערוך. ב. שיטת הרמב"ם ש"אליוסטון" הוא יין שמחממים אותו בשמש, ולא נשתנה טעמו על ידי הבישול; ראה דבריו בהלכות איסורי מזבח ו ט וב"כסף משנה" שם.

^[12] על פי לשון רש"י מכתב יד שכתב "משל אשתקד"; ובגמרא דימו דין זה לכבש שעברה שנתו, ולפי זה משמע הכוונה, ליין שעברה שנה מאז שעשאוהו.

^[13] כן פירש רש"י מכתב יד בפירוש הראשון; ובפירוש שני פירש: תירוש שלא עברו עליו ארבעים יום, וראה בתוספות פז א ד"ה מתוק, שדחו פירוש זה.

^[14] נתבאר על פי הפירוש המיוחס לרש"י. ולשון הרמב"ם [איסורי מזבח ו ט] הוא: ואלו הן היינות הפסולין לגבי מזבח, המתוק והמעושן והמבושל באש ומבושל בשמש עד שנשתנה טעמו בבישול; ומבואר - כמו שכתבו האחרונים - שהוא מפרש מעושן ומבושל על היין ולא על הענבים.

א גמרא שנינו במשנתנו בסדר החשיבות של תשעת השמנים המנויים בה, כי השמן השני שבמסיק הראשון והשמן הראשון שבמסיק השני שוין בחשיבותם. ומקשים על כך: והא [והרי] אין הם שוים, שכן כבר אמרת לפני כן, במשנה הקודמת, כי רק השמן הראשון שבכל אחת משלושת המסיקים הוא הכשר למנורה, ואילו השאר אינם כשרים למנורה אלא למנחות בלבד, ונמצא איפוא שהשמן השני מהמסיק הראשון — אינו כשר למנורה, בעוד שהשמן הראשון מהמסיק השני כשר למנורה! אמר רב נחמן בר יצחק בתשובה: מאי [מה פירוש] "שוין"? שהם שוין לענין מנחות, שאף מן הראשון שבשני יכול להביא למנחות.

ב עוד שנינו במשנתנו שאף כל המנחות היו ראויות להילמד בדין (במידת קל וחומר) שאין מביאים להן אלא מן השמן הראשון, אלא שלמדנו מן הכתוב "שמן זית זך כתית למאור" (שמות כז, כ) שאין דין זה נוהג אלא בשמן למנורה. ועוד בדרשות על כתוב זה תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר בכתוב: "שמן זית זך" — אין משמעות המלה "זך" אלא נקי, שעל שמן זה להיות נקי, כגון זה שיצא מן הזיתים מעצמו. ר' יהודה אומר: מה שנאמר בכתוב בענין השמן "כתית" — אין משמעות המלה "כתית" אלא זה שהוא כתוש במכתשת. ואין בכלל זה השמן היוצא מזיתים שנטחנו בריחיים.

ומעתה יש לדון: יכול יהא הדין ששמן זך כתית פסול למנחות? לכך תלמוד לומר במנחה הבאה עם קרבן התמיד "ועשרון סלת בלול בשמן כתית" (שם כט, מ), שאף השמן הבא בשאר מנחות יכול להיות שמן כתית. וממשיכים לדון, אם כן הוא הדין, שאף השמן של שאר המנחות הריהו שמן כתית, מה תלמוד לומר בשמן המנורה "למאור" ("שמן זית זך כתית למאור"), שהרי אין זה דין המיוחד דווקא למנורה? אלא ללמדנו שהשמן הבא למאור בא רק משמן כתית, ואולם השמן הבא למנחות, אף שאפשר להביאו גם כן משמן כתית, הריהו כשר גם משאר השמנים. וטעם הדבר — מפני החיסכון בממון.

ושואלים: מאי [מה ענין] "חיסכון" יש כאן, בכך שהותרו שאר המנחות להיות מובאות אף משמן שאינו כתית? אמר ר' אלעזר: התורה חסה על ממונן של ישראל, וכיון שמנחות מובאות לרוב, לא הצריכה אותם להביאן משמן מובחר ויקר שכזה.

ג ועוד בענין שמן המנורה. על הנאמר בענין מצות הדלקת המנורה במקדש "צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (ויקרא כד, ב), אמר ר' שמואל בר נחמני: לשון המיעוט "אליך" בא להורות, שכך אמר הקדוש ברוך הוא לעם ישראל: לך ובעבורך נועדה מצוה זו, להראות חיבתך לפני, ולא לי, כי לא לאורה של המנורה אני צריך.

וכן גם בענין מצוות העמדת שלחן לחם הפנים בצפון ההיכל, ומנורה בדרום ההיכל, בריחוק זה מזה — אמר ר' זריקא, אמר ר' אלעזר, שכך אמר הקדוש ברוך הוא לעם ישראל: לא לאכילה של הלחם המונח על שולחן הפנים אני צריך, ולא לאורה של המנורה אני צריך, ולכך אין השולחן עומד בצד המנורה, וכמנהג בני אדם הנותנים את שולחן אכילתם במקום שיש בו אור.

וכיוצא בדבר בענין הנאמר בבנין בית המקדש של שלמה "ויעש לבית חלוני שקפים אטמים" (מלכים א ו, ד) — תנא [שנה החכם] בפירוש הדברים, שכך אמר הקדוש ברוך הוא: עשו את פתחי הבית שקופין (צרים) מבפנים (כלפי פנים), ואטמים (רחבים) מבחוץ (כלפי חוץ), ושלא כמנהג הרווח בבנין בתים בהם הפתח כלפי חוץ צר והולך ומתרחב כלפי פנים, שכן לא לאורה אני צריך.

ד ועוד בדרשות חכמים על הכתוב בענין המנורה במקדש. מה שהזכיר הכתוב (בציווי ההדלקה) "מחוץ לפרכת העדות באהל מועד יערוך אותו אהרן מערב עד בקר לפני ה' תמיד..." (ויקרא כד, ב) לשון "עדות", הרי זה בא להורות כי הדלקה זו עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל.

ואם תאמר: שציוה הקדוש ברוך הוא על ההדלקה כי לאורה של מנורה אני צריך — אין לומר כן, והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר סיני עד כניסתם לארץ ישראל לא הלכו אלא לאורו של הקדוש ברוך הוא בעמוד האש אשר האיר לפניהם את הלילה, ומה צורך לו באור המנורה! אלא עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל.

ומבררים: מאי [מה] הדבר בו מתבטאת עדותה של המנורה על כך? אמר רבא: זה נר מערבי שבמנורה, שהיו נותנין בה, בנר המערבי, כמות שמן שהיא כנגד (בדומה) לכל שאר חברותיה (הנרות האחרים) ולא יותר, ועם זאת, בערבו של כל יום נר זה היה הנר הראשון שהודלק, וממנה היה הכהן מדליק את המנורה, ובבוקר כשהיה הכהן מיטיב את הנרות, בה היה הכהן מסיים, שכן אף שהודלקה ראשונה היתה כבה אחרונה. וזהו נס קבוע שהיה במקדש.

ה משנה מאין היו מביאין את היין לנסכים? יינם של המקומות הנקראים בשם קדוחים ועטולין הוא אלפא (הראשון והמובחר) לכל יין אחר, וממנו ראוי להביא לכתחילה לנסכים. שניה להן בטיב היין הם המקומות הנקראים בית רימה ובית לבן בהר וכפר סיגנא הנמצאת בבקעה. ומבהירים: אמנם כל הארצות היו כשרות להביא מהן את היין, אלא מיכן (מהמקומות המנויים למעלה) היו מביאין לכתחילה.

אין מביאין יין לנסכים לא מבית הזבלים (כרם המדושן בזבל) ולא מבית השלחים (כרם המושקה בידי אדם) ולא ממה (מגפנים) שנזרע ביניהן זרעים שונים. ואין זה אלא לכתחילה, ואולם אם הביא — יין זה כשר לנסכים. וכן אין מביאין לכתחילה לנסכים יין הליסטיון (העשוי מענבים שהתמתקו ביותר על ידי השמש), ואולם אם הביא — הריהו כשר. אין מביאין לנסכים מן היין הישן שעברה עליו שנה, אלו דברי רבי, ואילו חכמים מכשירין להבאה לנסכים מן היין הישן. אין מביאין לנסכים לא מהיין המתוק ולא מעושן (שנעשה מענבים שהעלו עשן מתחתיהם על מנת להיטיב את טעמם), ולא מן היין המבושל באש. ובשלושת יינות אלה, אף בדיעבד, אם הביא — הריהו פסול לנסכים. ואין מביאין מן הדליות (גפנים המודלות על גבי עמודים או עצים), אלא מן הגפנים הרגליות (השטוחות על פני הקרקע), שפירותיהן משובחים יותר. ומביאים מן הכרמים העבודין (המעובדים, שעודרים תחת הגפנים פעמיים בשנה).

ואת היין הבא לנסכים לא כונסין (מכניסים) אותו בחצבין (כדים) גדולים שכן בכך נפגם טיבו של היין, אלא בחביות קטנות. ואף בחביות אלה אינו ממלא את החבית עד פיה, אלא משאיר מקום פנוי. וטעם הדבר — כדי שיהא ריחו של היין נודף (מתפשט בחלל החבית, ונאסף אל מתחת למגופת החבית).

ואף ביין הנמצא בחבית קטנה, אינו מביא לנסכים מהיין הנמצא בפיה של החבית — מפני

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

GEMARA: The Gemara asks: How can the mishna state that the second grade of the first harvest and the first grade of the second harvest are of equal quality? But didn’t you say that the first grade of each harvest is fit for kindling the Candelabrum and the rest are fit only for use in meal offerings? It would appear then that the first grade in any harvest is actually superior to the second grade of other harvests. To resolve this, Rav Naḥman bar Yitzḥak said: What does the mishna mean when it states that they are of equal quality? It means that they are equal with regard to meal offerings, and there is no reason to choose one over the other.

§ The mishna teaches: Also with regard to all the meal offerings, it was logical that they should require refined olive oil. To dispel this notion, the verse states: “Refined pounded olive oil for illumination” (Leviticus 24:2). The Sages taught in a baraita with regard to the verse cited in the mishna: The word “refined” means nothing other than clean oil, which flows by itself from the olives without applying any pressure. Rabbi Yehuda says that the word “pounded” means nothing other than olives crushed with a mortar, but not with a millstone.

One might have thought that refined, pounded oil is unfit for meal offerings, since the verse specifies that this oil is to be used for illumination. To dispel this notion, the verse states with regard to the meal offering brought with the daily offering: “And a tenth of fine flour, thoroughly mixed with a quarter of a hin of pounded oil” (Exodus 29:40). This indicates that pounded oil is fit to be used in meal offerings. If so, what is the meaning when the verse states that the refined pounded oil is “for illumination”? Rather, the Torah requires the use of refined pounded oil only for the Candelabrum, due to the sparing [haḥisakhon] of money, as the highest-quality oil is very expensive.

The Gemara asks: What is the reason for being sparing? Rabbi Elazar says: The intention is that the Torah spared the money of the Jewish people and did not require that the highest-quality oil be used for the meal offerings.

§ The Gemara discusses the Candelabrum and other aspects of the Temple. The verse states: “Command the children of Israel, and they shall take for yourself refined pounded olive oil for illumination, to kindle the lamps continually” (Leviticus 24:2). Rabbi Shmuel bar Naḥmani says: God tells the Jewish people that the oil should be taken “for yourself,” to indicate that it is for their benefit and not for My benefit, as I do not need its light.

Similarly, with regard to the Table of the shewbread, located in the north of the Sanctuary, and the Candelabrum, located in the south of the Sanctuary, Rabbi Zerika says that Rabbi Elazar says: God said to the Jewish people: I do not require the Table for eating, nor do I require the Candelabrum for its illumination. In evidence of this, the Candelabrum was not positioned close to the Table, as is done by one who sets a table with food in order to eat there.

With regard the Temple built by King Solomon, the verse states: “And he made for the House, windows narrow and broad” (I Kings 6:4). The Sages taught in a baraita: Typically, windows are constructed to widen toward the inside in order that the light from the outside would be dispersed throughout the room. For the Temple, God said: Make the windows narrow within and broad without, as I do not require its illumination. On the contrary, the light of the Temple is to be radiated outward.

God instructed Aaron to kindle the Candelabrum: “Outside the Curtain of the testimony in the Tent of Meeting” (Leviticus 24:3). The dividing curtain is referred to here as: The Curtain of the testimony, to indicate that the illumination of the Candelabrum is testimony to all of humanity that the Divine Presence rests among the Jewish people.

And if you question this and say: How is this testimony; perhaps the Candelabrum is lit for illumination? To this God would respond: Do I need its light? But isn’t it so that for all forty years that the Jewish people walked in the wilderness of Sinai until they entered Eretz Yisrael, they walked exclusively by His light, i.e., from the pillar of fire that guided them at night. If God provides light for others, he certainly does not need it Himself. Rather, evidently, the illumination of the Candelabrum is testimony to all of humanity that the Divine Presence rests among the Jewish people.

What provides its testimony? Rava says: The testimony is provided by the westernmost lamp of the Candelabrum, in which they place a quantity of oil equivalent to that placed in the other lamps, and nevertheless it continues to burn longer than any of the other lamps. It burns so long that every evening, from it the priest would kindle the Candelabrum, i.e., he lit that westernmost lamp first, and the following morning, with it he would conclude the preparation of the lamps for the following evening’s lighting, because it remained alight longer than any of the other lamps. This perpetual miracle was testimony to God’s continuous presence among His people.

MISHNA: From where would they bring the wine for libations? Keduḥim and Attulin are the primary sources for wine. Secondary to them is Beit Rima and Beit Lavan, located in the mountain, and the village of Signa, located in the valley. All the regions were valid sources for wine; but it was from here, i.e., the aforementioned locations, that they would bring the wine.

One may not bring libations of wine that come from a fertilized vineyard, or from an irrigated vineyard, or from a vineyard in which grain was sown between the vines. But if one did bring a libation from such wine, it is valid. One may not bring libations from sweet wine made from sun-dried grapes [hilyasteyon], but if one did bring a libation from such wine, it is valid. One may not bring wine aged for one year; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, but the Rabbis deem it valid. One may not bring libations from sweet wine, nor from wine produced from smoked grapes, nor libations from boiled wine, and if one did bring a libation from such wine, it is not valid. And one may not bring wine produced from grapes suspended on stakes or trees; rather, one brings it from grapes at foot height, i.e., that rest on the ground, which are superior-quality grapes, and from vineyards that are cultivated, i.e., where one hoes beneath the vines twice a year.

And when producing wine for libations, one should not collect the wine into large barrels, as it causes the wine to spoil; rather, it should be placed in small casks. And one does not fill up the cask until its mouth; rather, one leaves some empty space so that its fragrance will collect there and diffuse when the lid is opened.

One should not bring libations from wine that rests at the mouth of the cask due to

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שוין. דקתני והשני שבראשון והראשון שבשני שוין:

והאמרת ראשון למנורה והשאר למנחות דהשני בראשון אינו ראוי למנורה והראשון שבשני ראוי למנורה והיכי הוו שוין:

שוין למנחות שאם רוצה להשים הראשון שבשני למנחות הרי הוא כשני שבראשון וישים:

א"כ מה ת"ל זך כתית למאור מפני החסכון דלמנחות לא בעינן זך כתית דמנחות צריכין יותר שמן מנרות:

שולחן בצפון ומנורה בדרום ומזבח בינתים לידע שלא לאכילה אני צריך ולא לאורה שדרך בני אדם מנורה עומדת בצד שלחנו:

ממנו היה מדליק האחרות ובה היה מסיים כדתנן שחרית בא ומצא שתי נרות מזרחיות דולקות מכבה האחת שבצד מזרח והאחרת היא נר מערבי מניחה דולקת ודולקת עד הערב והאחרות שכבו לאור הבקר מטיבן זורק מה שנשאר מן הפתילה ופסולת מן השמן לחוץ ונותן בה פתילה חדשה ושמן ולערב מדליקן מנר מערבי שדולק עדיין ואח"כ מטיב נר מערבי ונותן בה שמן ובה היה מסיים להדליק האחרות ואח"כ מכבה ומדליקה לבסוף כדי לקיים בה מצות הדלקה והיינו עדות ששכינה שורה בישראל:

הליסטון. יין מתוק הרבה ל"א מתוק שנקדחו ענבים בחמה:

כדי שיהא ריחו נודף. שכשהוא חסר קמעא נודף ריחו יותר מכשהוא מלא:

לא הלכו אלא לאורו, מכאן נרא' לישב קושיא שהקשו התוס' בפ' במה מדליקין דקאמר וכי לאורו הוא צריך והלא כל מ' שנה לא הלכו אלא לאורו ומקשי מאי קאמר מ' שנה גם עתה אין אנו הולכים אלא לאורו. והא לא קשיא דלאור כבוד שכינה קאמר שבעמוד הענן ועמוד האש האירה במדבר ולכך קאמר לאורו ר"ל לאור עצמו הילכך אינו צריך לאורו דהוא בעצמו מאיר להם ואין הפי' שלאורו לאור שלו דירצה לומר לאור שברא כמו השמש והכוכבים אלא מאור עצמו קאמר דהוא ראיה יתירה דאינו צריך לאורה ומאי דבמקום א' קאמר לאורו ובמקום אחר קאמר לאור' נר' דשני ברייתות הם:

ולא ממה שנזרע ביניהם. ק"ל הא תינח גבי שמן דתני ולא ממה שנזרע ביניהם אבל גבי יין קשיא דתיפוק לי דהוי כלאים בכרם ואסור היין ואע"ג דקי"ל כר' יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ה"מ למילקי אבל מ"מ נאסר בלא מפולת יד כדאמרינן גבי המעביר עציץ נקוב בכרם בפ' כל שעה ובכמה מקומות וכן המסכך גפנו בב"ק ואין לומר דמיירי הכא בשל כותי דז"א חדא דשל ישראל הוא ועוד דבכותי נמי אסירי שהרי אפי' בחוצה לארץ גזור בהו רבנן, אלא נ"ל דמיירי שנזרע ביניהם בשיעור הרחקה שהצריכו חכמים לזורע ביניהם שיש ביניהם י"ו אמה כדי עבודת הכרם כדאמרינן בפ' קרחת הכרם גבי מעשה בצלמון, ומ"מ נרא' דוחק לומר כן מפני שפירש"י לעיל גבי שמן הטעם מפני שהזרעים מכחישין הזיתים, וכאן אם יהיה ביניהם שיעור הרחקה איך יכחישו הגפנים, ושמא אעפ"י דלא ינקי שמא מכחשי, אי נמי מיירי בשאר זרעים ואינם חטה ושעורה ואע"ג דמשמע דגם שאר זרעים בכרם אסירי נראה דדוקא לזרוע לכתחלה אבל אם זרעו שרי כדאמרינן בשבת [דף קל"ט] על בני בשכר מהו לזרוע כשיתא בכרמא וקאמר רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק כותי וזרע להו:

אליך ולא לי לא לאורה כו'. דויקחו אליך משל צבור הוא כדאמרינן בריש יומא וא"כ ויקחו בלא אליך נמי הכי משמע אלא דיתורא הוא למדרש אליך ולא לי כו' וה"נ ויקחו אליך דפרה אדומה דרשינן מיניה דלעולם נקראת על שמך כו' כפי' רש"י שם והכא ודאי דליכא למידרש כן כמ"ש הרא"ם ע"ש וק"ל:

שלחן בצפון ומנורה בדרום כו'. הך מלתא דשלחן בצפון ומנורה בדרום איכא טעמי במדרשות אלא דקאמר שלחן בצפון פתח ההיכל ומנורה בדרום פתח ההיכל והיה אפשר שניהם בצפון פתח ההיכל או בדרום וזה בצפון וזה בדרום בקירוב ולא מרוחקות שיהיה המזבח המפסיק ביניהם כפרש"י שע"י זה היו מרוחקים מזה לזה שלא כדרך האוכלים שמקרב הנר לשלחן שאוכל עליו לאשמעינן לא לאכילה כו' וק"ל:

ויעש לבית חלוני שקופים אטומים תנא שקופין מבחוץ כו'. גירסת רש"י בהיפך זה שקופין מבפנים ואטומים מבחוץ ופיר' שקופין מלשון משקוף והוא מקום צר שבחלון הוא בפנים כו' ע"ש ולא ידענא פירוש אטומים לפי גירסתו אבל לפי גירסתינו ניחא יהיה שקופים מלשון השקפה והסתכלות ואטומים מלשון אטום ומכוסה משמע ליה שקופין מבחוץ ואטומים מבפנים ולא בהיפך שקופין מבפנים ואטומים מבחוץ דא"כ מאי אשמועינן קרא דהא כל חלונות נמי עשוין כך אבל השתא אשמועינן שלא עשאן כדרך שאר חלונות העשוין להאיר מטעם דלא לאורה אני צריך וק"ל:

מחוץ לפרוכת גו' עדות הוא לכל באי עולם כו'. מבואר בשבת פ' ב"מ ע"ש:

רש"י ד"ה ממנה היה מדליק. ומדליק האחרות שכבו בשחר (ר"ל ממנה ואח"כ) מטיבו כו' ונותן בה שמן ופתילה ומדליקו כו'. כצ"ל:

תד"ה ממנה. ובפרק החלו כו' ב' נרות מזרחיים דולקים כו'. מה שנדפס בגליון דצ"ל מערביים (והוא מהצ"ק) הוא שבוש:

שֻׁלְחָן בַּצָּפוֹן וּמְנוֹרָה בַּדָּרוֹם, אָמַר רַבִּי זְרִיקָא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא אֲכִילָה אֲנִי צָרִיךְ, וְלֹא לְאוֹרָהּ אֲנִי צָרִיךְ (ויקרא כד, ג). הנה מדברים אלו נראה דמשום דהשלחן בצפון ולא בדרום שמעינן לא אכילה צריך ומשום דמנורה בדרום ולא בצפון שמעינן לא לאורה צריך ומאי תליא הא בהא?
ונראה לי בס"ד דמנהגו של עולם המסב במקום אחד על שלחנו תהיה מסבתו בצד ימין של אותו מקום וממילא שלחנו גם כן יהיה בצד ימין סמוך לו לפניו אבל המנורה שצריך לאורה יניחנה בצד שמאל של אותו מקום רחוקה ממנו וכן כאן אם צריך ח"ו לאורה וצריך לאכילה הוה ליה להניח השלחן בצד דרום והמנורה בצד צפון ועוד איכא לדון (ת)מן המנורה שמונחת בצד דרום ולא בצד צפון דלאו לאורה צריך יען כי בית קודש קדשים ששם הוא אור שכינה יש פתח בפרוכת ואם לאורה צריך ח"ו היה ראוי להניח המנורה בצפון כנגד הפריפה של הפרוכת שהיתה פרופה בקרסי זהב כלפי חוץ ומשם נכנסים לבית קודש קדשים ואם תהיה שם המנורה יכנס האור דרך הפריפה לפנים וכדאיתא ביומא (יומא דף נב:) כסברת רבי יוסי עיין שם.
ומה שאמר 'עֵדוּת הִיא לְכָל בָּאֵי עוֹלָם' רצונו לומר לכל הבאים לבית המקדש שנקרא בית עולמים שאין מקומו משתנה.

(פו ב) שלחן בצפון ומנורה בדרום א"ר זריקא א"ר אלעזר לא לאכילה וכו'.—פי' רש"י ותוס' דחוקים. ונראה שהוכיח זה מביהמ"ק, שהיו בו חלונות, ובנוהג שבעולם להעמיד את השלחן שאוכלים עליו בצד דרום, שהשמש זורחת ומאירה שם תמיד, ולעומתו המנורה בצפון, במקום שמקדים להחשיך; וכאן במקדש החליפו את השיטה. וכעין זה במד' תנחומא (תצוה ז'): בנוהג שבעולם מלך ב"ו עושה לו מנורה^*כצ"ל, בנדפס [ובהוצ' בובר]: מטה. ושלחן נותן את המנורה משמאלו; אבל ביהמ"ק המנורה נתונה מימינו של שלחן וכו' להודיעך שאינו צריך לאורה שלך.

(שם) שקופין מבפנים ואטומים מבחוץ.—וכ"ה בתר' יונתן שם, וכן העתיק בס' שערי תשובות למהר"ם ב"ר ברוך שער א' סי' תקכח. אבל רש"י ורד"ק שם העתיקו להיפך, וכ"ה [בכל כתבי יד ובהגהות התלמוד ובע"י] וברש"י כ"י כאן ובשמ"ק כאן: וכעין זה בפסיקדר"כ פיס' קומי אורי ובתנחומא תצוה ו: צרות מבפנים ורחבות מבחוץ; ובויק"ר פל"א ו; מקטינות מבפנים ומרחיבות מבחוץ. וכן בטור ח"מ סי' קנד סעיף יד מביא בשם העיטור דחלון העשוי לאורה עושין צר מבחוץ ורחב מבפנים. וגם בזמננו נוהגים כן בחלונות.

גמרא ר״י אומר כתית אין כתית אלא כתוש כו'. כוונת ר״י לפרושי מילתא דת"ק ולא פליגי דלא תאמר דכתית היינו טחינה ולרבנן דברייתא דסבירא להו דהיו טוחנים כל הזיתים לפ"ז כולן שוין אפילו למנורה ולא שייך לומר אין זך אלא נקי דאחרינא לא הוי נקיים כל כך משום הכי קאמר ר״י אין כתית אלא כתוש ולא טחינה ולא היה כתישה אלא בראשון שבכולן ואין כשר למנורה אלא ראשון שבכולן ושייך שפיר אין זך אלא נקי דהראשון לעולם נקי וכן כתבו תוספת:

שם יכול יהא כתית זה פסול למנחות כו׳ כצ"ל. וכ"ה בכל הספרים וברש"י נמי הגירסא בכ"ה כך. ומ״ו הב״ז גורס זך כתית דפריך משניהם ואיני יודע מי הכריחו לזה ומשמעות הברייתא נמי משמע דאינו פריך אלא מכתית דכתיב ביה למאור ובמנחות נמי לא כתיב אלא כתית נ״ל וכן הגירסא בת״כ בפ׳ אמור:

רש"י ד"ה שווין כו׳ דהשני שבראשון אין כו׳ כצ״ל:

ד"ה למנחות כו׳ בשני שבראשון אם יש לו משניהם הס"ד וכצ״ל וכ״ה בס״י וכ"כ הרע"ב בפי׳ המשניות:

ד״ה יכול יהא כתית זה פסול כו׳ כצ״ל וכ"ה בכ"ה:

ד"ה מה תלמוד לומר זך וכתית למאור הס"ד. כוונת רש״י דהכי פריך תרוייהו זך וכתית ל״ל כיון דבמנחות כשר כתית א״כ לכתוב זך למאור וא"א להיות זך בלא כתית ואנא ידענא דבעינן נמי כתית ל"ל כתית בשלמא אי אמרינן כתית פסול במנחות מ"ה כתיב כתית לאשמעינן דוקא כתית למאור ולא למנחות אבל השתא פריך שפיר. אבל ליכא למימר דהכי פריך כיון דבמנורה כתיב ולא אתי למעוטי מנחות אם כן למה לי למאור זה לאו פירכא היא דילמא למאור איצטרך למעוטי דוקא למאור בעינן נמי זך אבל למנחות סגי בכתית דאי לאו למאור הוי ילפינן מנחות בק״ו ממאור שאינה לאכילה טעונה נמי זך מכ״ש מנחות דלאכילה דטעונה נמי זך משום הכי פרש״י דהכי פריך כנ"ל:

ד"ה מפני החיסכון כו׳ כשרות אפילו אינו זך וכתית כו׳ וכצ"ל. פי׳ באמת זך נמי כשר במנחות ומשום הכי כתיב תרוייהו זך וכתית לאשמעינן כמו דכתית כשר במנחות ה"ה זך רק התורה חסה על ממונן של ישראל שאינה צריכה להדר אחר זך וכתית במנחות אבל למאור צריכה להדר אחר שניהם:

ד"ה ממנה היה כו' בשחרית ומטיבו כו׳ כצ״ל:

ד"ה העבודים מפרש כו׳ כצ״ל:

תוס' ד"ה שוין למנחות כו׳ דאי כדפרישית כו׳. פירוש דאתי לאשמעינן דוקא למנחות שוין אבל למנורה שני שבראשון פסול דזה מרישא שמעינן דאינו כשר למנורה אלא ראשון אבל לפירוש הקונטרס אתי לאשמעינן דאפי׳ ראשון שבשני כשר למנחות דזה לא שמעינן מרישא:

ד"ה לא לאכילה כו׳ קאתי דכי מימשכי כו' כצ״ל:

בא"ד לצד דרום דמחצי הבית כו׳ כצ״ל:

בא"ד כדאמרינן לקמן בפרק שתי הלחם ואפילו הכי איכא למ"ד כו׳ כצ"ל:

ד"ה מחוץ לפרכת כו׳ אלא לאורה כו׳ ומפרש כו׳ כצ"ל:

בא״ד בטפיח ורואה כו׳ ויודע מה בתוכו בחבית כו׳ כצ"ל:

בא"ד וקשיא דהוה ליה למימר כל העולם כו׳. ועיין בספר קרבן אהרן על ת״כ דרס"א ע"ג דמתרץ קושיא זו:

ד"ה ממונה היה כו׳ תמיד בפרק אמר להם הממונה קמא נכנס כו׳ כצ״ל. פי׳ דב׳ פרקים מתחילין אמר להם הממונה מ"ה כתבו קמא:

בא״ד ומניח את אלו דולקים במקומן פירוש כו׳ כצ״ל:

בא"ד פירוש ומשום חצי כו׳ כצ״ל:

בא״ד נכנס ומצא שתי נרות מערביים דולקים כו׳ כצ״ל:

בא"ד נר מערבי ופירש ריב״א דבעוד כו׳ כצ"ל:

בא"ד דולקת תמיד וא"ת אם הטעם תלוי בכך א״כ כו׳ כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמ׳ אלא מפני החיסחון מאי חיסחון אמר וכו׳ כצ״ל כדגרסי׳ שילהי פ׳ אלו מנחות דף ע"ו ע"ב ועיין להרא״ם ז״ל פ׳ תצוה ועיין בס׳ לח"מ ז"ל סוף הל׳ איסורי מזבח:

רש״י בד"ה שקופין מבחוץ ואטומים מבפנים שהאטומי׳ של חלונות וכו׳ כצ״ל נ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חדושים

תוספות ד"ה שוין למנחות כו' ופי' הקונט' עיקר כו' והשאר למנחות הס״ד. ור"ל דלפירש הקונטרס הרבותא הוא שיכול ליתן ראשון שבשני למנחות לכתחילה אף דראוי להדלקה דלא נשמע זה מהרישא אבל שלא ליתן השני שבראשון למנורה כבר שמעינן מרישא ק״ל:

הגהות

גמרא יכול יהא זך כתית פסול כו׳ כצ״ל:

מאין היו מביאין היין כו׳ (גז"ש פ"ו):

אין מביאין ישן כו׳ (גז"ש פ״ז):

אין מביאין מפיה מפני הקמחים כו' כצ"ל:

רש״י ד"ה שוים כו׳ שבשני והא אמרת כו' והיכי הוי שוין הד"א והס"ד:

ד"ה יכול יהא כתית כו׳ בין למאור הס״ד:

ד"ה מפני החיסכון כו' וזך וכתית כמו כו' כצ"ל:

ד״ה ממנה היה מדליק האחרות ובה היה מסיים כדתנן בא כו׳ ומניח האחת שבצד כו׳ עד לערב ומדליק האחרות כו׳ בשחר ומטיבו וזורק כו׳ שהי׳ מדליק בתר כל הנרות כצ״ל נ"ל ודו"ק בתוס':

ד"ה מעושן כו' מבשלין אותם הס"ד. ונראה מדברי התוס׳ דלקמן דצ"ל אחר זה ד"ה לא ~מתוך~{ברכת הזבח: מתוק} כשהוא ~מתוך~{ברכת הזבח: מתוק} מחמת עצמו כדמפרש בגמרא ע"א תירוש שלא עברו עליו ארבעים יום ע״כ. וכן הוא בפירוש הרע"ב: ואח"כ ד"ה מן הדליות כו':

תוספות ד"ה לא לאכילה כו׳:

ד"ה ממנה היה כו׳ מתחיל ההדלקה שממנו מדליק תחילה כו' מסיים ההטבה שאותו כו׳ ופ' החלו עולים כו׳ או היה מניחה עד כו׳ כולן דמאחר שהוציא כו' כצ"ל נ״ל ודו"ק:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמ' שוין. בתמיה דקתני השני שבראשון והראשון שבשני שוין והא אמרת ראשון למנורה והשאר למנחות דהשני שבראשון אין ראוי למנורה וראשון שבשני ראוי למנורה והיכי הוי שוין: למנחות. שאם רוצה ליתן הראשון שבשני למנחות הרי הוא כשני שבראשון: יכול יהא כתית זך פסול למנחות. הואיל וכתיב ביה למאור: אם כן. הואיל וכשר נמי למנחות: מה תלמוד לומר. זך וכתית למאור: מפני החיסכון . לא בעינן זך וכתית למנחות כמו לנרות דהכי נמי כשרות אפילו אינו וכתית לפי שהמנחות הן מרובות וצריכות שמן הרבה ואילו היה צריך לחזור במנחות נמי אחר זך וכתית כמו למנורה היו מפסידים שהיו לוקחין אותו ביוקר: שלחן בצפון ומנורה בדרום. והמזבח בינתים לידע שלא לאורה אני צריך: שקופים. מבפנים שהמשקופין של חלונות היינו צר שבחלון היו מבפנים והרוחב שבחלון מוחזר כלפי חוץ להוציא אורה לעולם: ממנה היה מדליק. האחרות ובה היה מסיים כדתנן (תמיד דף לג.) בא ומצא שתי נרות מזרחיות דולקים שמנורה היתה עומדת מזרח ומערב מכבה האחת שבצד מזרח ומדשנה ומניח האחת שבצד אותה שבמזרח הוא נר מערבי ומניחה דולקת עד לערב ומדליק האחרות שכבו בשחר ומטיבו וזורק מה שנשאר מן השמן ומן הפתילה לחוץ ונותן בה שמן ופתילה ומדליקה כדי לקיים בה מצות הדלקה ומסיים בה הדלקה שהיה מדליקה בתר כל הנרות: מתני' הלסטיון. שנתבשלו הענבים בחמה יותר מדאי: מעושן. כשהיו הענבים מרים היו מעשנין אותן כדי למתקן או מבשלין אותן: לא מתוק. כשהוא מתוק מחמת עצמו כדמפרש בגמ' ענין אחר תירוש שלא עברו עליו ארבעים יום: מן הדליות. שקורין טרייל''ש לפי שאין יינו יפה: אלא מן הרגליות. יין שגדל בגפנים נמוכים שהוא יפה: העבודים. מפרש בגמ': לא היו כונסין אותו בחצבין גדולים. לפי שכשהיו מסתפקין ממנו על יד היו החצובין מתרוקנים ומתקלקל היין: כדי שיהא ריחו נודף. שכשהיא חסירה קימעא היין נודף יותר מכשהיא מליאה:

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל גמ' שויו והא אמרת ראשון למנורה והשאר למנחות. והיכי קתני השני שבראשון והראשון שבשני שוין והא ראשון שבשני כשר למנורה: שוין למנחות. דקיימא לן בכל דוכתי מבחר נדריך דמן המובחר יביא וה''ק הראשון שבשני והשני שבראשון שוין שאם יש לו מנחה להביא ויש לז משתיהן מאיזה שירצה יביא אבל אם יש לו משלישי שבראשון ומראשון שבשני יביא מנחתו מראשון שבשני שהוא מובחר: אין זך אלא נקי. כגון אותו שיוציא בלא טעינה בסלים ואפי' נטחנו הזיתים בריחים: אלא כתוש. לא יהא טחון בריחים אלא כתוש במכתשת: יכול יהא כתוש זה פסול למנחות. הואיל וכתיב למאור: א''כ. דאף למנחות כשר: מה ת''ל למאור. לומר לך למאור יהא כתוש אבל למנחות אפי' [אינו כתוש] כשר: מפני החיסכון. דמנחה שכיחי כל יומא טובא ואיכא חסרון אי מהדר בתר כתית אבל נרות ליכא שמן כולי האי אלא שלשה לוגין וחצי בכל יום חצי לוג לכל נר: מאי חיסכון. כלומר מאי איכפת בחסרון: התורה חסה כו'. ומשכחת לה בנגעי בתים בת''כ דכתיב ופנו את הבית בטרם יבא הכהן וגו' על מה התורה חסה אם על כלי עץ וכלי שטף יש להם טהרה במקוה אלא על כלי חרס שאין להם טהרה במקוה חסה תורה ואמרה לפנותם שלא יטמאו ושוב אין תקנה: אליך. לרצונך ולהראות חיבתך לפני: ולא לי. בשבילי שלא לאורה אני צריך ולא לאכילה שאם הייתי צריך הייתי [מצוה] ליתן שלחן סמוך למנורה כמנהג העולם: שקופים מבחוץ. רחבים מבחוץ: ואטומים מבפנים. ופיהם אטום וקצר מבפנים דדרך כותל אבנים כשעושין חלון מרחיבין אותו מבפנים שמשפעים עובי הכותל מכל צד כדי שלא יסתום ויעכב עובי הכותל את האורה מלבא לצדדין אבל ההיכל היה קצר מבפנים ומרחיב והולך לצד חוץ כדי שתהא אורה [יוצא] מהיכל שתאיר לעולם כי לא לאורה אני צריך: עדות הוא. המנורה לקמן מפרש מה הוא העדות: נר מערבי. נר אמצעי היה פונה פיו לצד מערב וכל שאר הנרות היה פיהם כלפי נר מערבי כדאמרינן בפ' שתי הלחם ולהכי קרי ליה נר מערבי: כמדת חברותיה. חצי לוג דכתיב מערב עד בקר תן לה מדותיה שתהא דולקת והולכת מערב עד בקר ושיערו חכמים חצי לוג כדקתני לקמן בפ' שתי מדות: ממנה היה מדליק. כלומר ממנה מתחיל הדלקה שאותה היה מדליק תחילה מבערב: ובה היה מסיים. ההטבה בבקר שאותה היה מטיב אחרון לפי שכל בקר מצא אותה דלוק והשאר מצא אותם שכבו ופעמים שהיה דולק כל היום ומדליק ממנו כל שאר הנרות שבבקר היו כולן כבות חוץ מנר מערבי ומטיבן ומנערן מן הדשן כדכתיב בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות ונר מערבי דולק כל היום ולערב היה מדליק ממנה שאר הנרות: מסיים. דלאחר הדלקות שאר נרות היה מכבה אותה ומטיבה ונותן בה שמן: מתני' קורחיים ועטוליין. מקומות הן: מאין היו מביאין יין. לנסכים: הלוסטין. יין מתוק מחמת השמש שהיו תולין את הענבים להשמש: ישן. משל אשתקד: מתוק. היינו מאליו ולא מחמת השמש ל''א תירוש שלא עברו עליו ארבעים יום: מן הדליות. מן הגפנים המודלות על גבי כלונסות ונסרים טלטרייל''ש: אלא מן הרגליות. ששוכבות על גבי קרקע לרגלי בני אדם שאינן מודלות: העבודים. חפורים: חצבים גדולים. פוגמים טעם היין: [ואינו ממלא את החבית]. כשחבית מלאה יוצא ריחה לחוץ ואינה נודף: הקמחין. לובן היין שקורין קנא''ש בלע''ז:

שוין למנחות. אבל למנורה אינן שוין דאין זך אלא נקי והראשון לעולם נקי ופירוש הקונטרס עיקר דאי כדפרישית מרישא שמעינן הראשון למנורה והשאר למנחות: לא לאכילה אני צריך ולא לאורה אני צריך. יש מפרשים מדנותן שולחן בצפון ומנורה בדרום ולא לצד מערב ששם שכינה וליתא דלאו לאפוקי לצד מערב קאתי וכי מימשכי נמי לצד מערב אפשר שינתן זה לצד צפון וזה לצד דרום ומחצי הבית ולפנים היו מונחים כדאמר לקמן בפ' שתי הלחם (דף צח:) ואיכא למ''ד מזרח ומערב ואיכא למ''ד צפון ודרום מונחין ופי' הקונט' עיקר דדייק מדשולחן בצפון ומנורה בדרום ומזבח היה באמצע שמע מינה לא לאורה אני צריך ולא לאכילה דאם הייתי צריך הייתי נותן מנורה סמוך לשולחן כנוהג שבעולם: מחוץ לפרכת העדות יערוך כו'. בפרק במה מדליקין (שבת כב:) גרסי' וכי לאורה הוא צריך והלא כל אותן ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו כו' ומפרש ר''ת דאאהרן קאי וכי לאורה הוא צריך אהרן והלא כל אותן ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו של עמוד האש כדאיתא בברייתא דמלאכת המשכן מסתכל בטפיח ורואה בו בחבית ורואה מה שבתוכה ובתורת כהנים בפר' אמור אל הכהנים גרסינן וכי צריכין לנר והלא כל אותם ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הוצרכו לנר שנאמר כי ענן ה' על המשכן ומיהו סוגי' דשמעתין משמע דאשכינה קאי וקשיא דה''ל למימר כל העולם כלו לאורו של מקום היו הולכים: ממנה היה מדליק. כלומר ממנה מתחיל ההדלקה שאותו מדליק תחילה בערב ובו היה מסיים ההטבה בבוקר שאותו מטיב אחרון לפי שבכל בוקר מוצא אותו דולק והשאר מוצא שכבה ופעמים שהיה דולק כל היום כולו ומדליק ממנו שאר הנרות שבבוקר היו כולם כבות חוץ ממנו ומטיבו שמנערו מן הדשן כדכתיב בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות וגו' ונר מערבי שדולק כל היום לערב היה מדליק ממנו שאר הנרות כך פי' בקונטרס וזה היה קודם שמת שמעון הצדיק שהיה נר מערבי דולק כל היום כו' כדאמר בריש טרף בקלפי (יומא לט) כל ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק היה נר . מערבי דולק מכאן ואילך פעמים דולק פעמים כבה והיה צריך ליתן בה שמן בשחרית שתהא דולקת עד הערב להדליק בה השאר והכי תנן במסכת תמיד פרק ראשון אמר להן הממונה קמא (דף ל:) נכנס ומצא שתי נרות מזרחיות דולקות מדשן את השאר ומניח את אלו פירוש שתי נרות מזרחיות מניח עד לאחר דם התמיד כדנפקא לן מקרא בפרק שלישי דיומא (דף לג.) סידור מערכה משמיה דגמרא וקא סבר האי תנא כמ''ד לקמן בפרק שתי הלחם (דף צח:) מזרח ומערב היו מונחין והדר קתני מצאו שכבה פירוש דהיינו לאחר שמת שמעון הצדיק שלא היה הנס רגיל מדשנו ומדליקו מן הדולקין פירוש ומשים חצי לוג שמן שתהא דולקת עד הערב להדליק ממנה את השאר ואחר כך מדשן את השאר דהיינו הטבת חמש נרות ובפרק החלו עולים קתני נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקים מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק שממנו מדליק את המנורה בין הערבים מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה ובפרק במה מדליקין (שבת דף כב:) פירש בקונטרס דנר מערבי היה מטיב בין הערבים ואוחז את הישנה בידו או היה מניחה בכלי עד שהיה נותן שמן ופתילה ומדליקה ומדליק ממנה את השאר והקשה רבינו תם אם אפשר לעשות כך מאי קפריך התם והא הכא כיון דקביעי נרות לא סגי דלא למישקל ואדלוקי וקשיא למאן דאמר (שבת דף כב:) אין מדליקין מנר לנר מאי קושיא הרי באותה שעה יכול להדליק את כולן דמאחר שהוציא פתילה ישנה מן הנר שבמנורה אין בו משום מצוה ויש לומר דלא אפשר לעשות כן משום דדרשינן בתורת כהנים להעלות נר תמיד שצריך שיהא נר קבוע להדליק שאר נרות ואיזה זה נר מערבי וריב''א פירש דבעוד שהישנה דולקת בנר מערבי היה מדליק ממנה את השאר על ידי פתילות ארוכות ושוב מדשן את זו ונותן בה שמן ופתילה חדשה ארוכה ומדליקה מן השאר והיינו ובה היה מסיים ההדלקה והיינו עדות שהיה מדליק ממנה מאותה שהודלקה אמש את השאר כל ימי שמעון הצדיק ולישנא דמתני' דתמיד משמע כדבריו מדקתני שממנו מדליק המנורה בין הערבים ואפשר במה שמדליקה שחרית ממזבח העולה ואין ממתינין עד הערב שידליקנה ממזבח העולה ואח''כ ידליק ממנה את השאר משום דכתיב תמיד דבעינן שתהא המנורה דולקת תמיד ואם הטענה תלוי בכך א''כ לפירוש הקונטרס קשיא דבשעה שאוחז הישנה בידו אין שום נר דולק במנורה ושמא הא דתקון הכי היינו טעמא שלא לשנות מכמות שהיה בשעה שהנס קיים בימי שמעון הצדיק:

דף פו - ב

גמרא:

מתניתין:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד