מנחות עב ע"ב

דף עב - ב

ומקשינן עלה: וכי רבי אלעזר ברבי שמעון לא שמיע ליה מה שאמר אביו רבי שמעון גבי הקטר וחלבים!? והרי ודאי שמיע ליה -

אלא בהכרח, שמכל מקום סובר רבי אלעזר ברבי שמעון: אם העומר שלא נקצר כמצותו כשר, אינו בדין שתדחה קצירתו את השבת, משום שמלאכה הראויה לעשותה מערב שבת היא, ואין נידון קצירה בשבת דומה דומה לראיה מהקטר חלבים, כי:

שאני התם - גבי הקטר חלבים ואברים שהם דוחים את השבת על אף שאפשר לעשותם במוצאי שבת - שהרי כבר דחתה שחיטה של קרבנות אלו את השבת, וכיון שכבר ניתנה השבת לידחות בקרבן זה אצל שחיטה, ניתנה השבת נמי שתידחה לאחר השחיטה אצל הקטר חלבים, ואף שאפשר לעשותם במוצאי שבת; תאמר בקצירה, שעדיין בשעת קצירה לא דחה הקרבת העומר את השבת, שההקרבה אינה אלא לאחריה. ^[1]

ואם כן לרבי הכי נמי, אין להביא ראיה מהקטר חלבים לקצירת העומר, כיון דשאני התם שכבר דחתה שחיטה את השבת!? ^[2]

אלא מכח קושיא זו מפרשת הגמרא את דעת רבי, שמטעם אחר הוא חולק על ראייתו של רבי אלעזר ברבי שמעון; שהרי כל ראייתו של רבי אלעזר ברבי שמעון היא משום שלדעתו קצירת עומר דוחה את השבת כרבי ישמעאל, ואם כן ממילא מוכרח שהעומר הנקצר שלא כמצותו פסול; אבל לדעת רבי אין ראיה -

משום דקסבר רבי: קצירת העומר לא דחיא שבת, ודלא כרבי ישמעאל. ^[3]

ומקשינן עלה: וכי לא דוחה - לדעת רבי

- קצירת העומר את השבת!? והתנן במשנה שבראש הפרק:

רבי ישמעאל אומר: עומר [כאשר] היה בא בשבת, משלש סאין [בלבד היה בא, שלא להרבות מלאכות בשבת] ובחול, מחמש [סאין היה בא]:

וחכמים אומרים: אחד עשרון של עומר הבא בשבת, ואחד עשרון של עומר הבא בחול, משלש סאין של שעורים היה בא; הרי שאף בשבת היה בא מקצירה שנעשתה בשבת!?

ומשנינן: דברי חכמים הם דלא כרבי, שלדעתו אין קצירת העומר דוחה את השבת.

ואכתי מקשינן מהמשך המשנה: רבי חנינא סגן הכהנים אומר: בשבת היה נקצר ביחיד. ובחול בשלשה. וחכמים אומרים: אחד שבת ואחד חול היה העומר נקצר בשלשה אנשים, ונותנים את התבואה בשלש קופות, וקוצרים בשלש מגלות; הרי שקצירת העומר דוחה את השבת!?

ומשנינן: אף דברי חכמים אלו דלא כרבי הם.

ואכתי מקשינן מהמשנה השניה בפרק זה: כל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם כדי שיהא נקצר [העומר] בעסק גדול; כיון שהחשיכה, אומר להן "בא השמש"? אומרים [העם] הין. ובשבת יאמר הקוצר להם: שבת זו [האם אקצור בשבת]? אומרים [העם] הין; הרי שקוצרים את העומר בשבת!?

ומשנינן: אף משנה זו דלא כרבי.

ואכתי מקשינן ממשנתנו: ואם נקצר ביום כשר ודוחה את השבת, שבהכרח רבי היא, כי הרי:

מאן שמעת ליה דאמר [את מי שמענו שהיה אומר]: נקצר ביום - שלא כמצותו - כשר, הלוא רבי היא, ומכל מקום קתני: ודוחה את השבת -

מאי לאו, והאם לא כן הוא, שלענין קצירה הוא ששנינו: ודוחה את השבת; הרי שאף לרבי קצירת העומר דוחה את השבת!?

ומשנינן: לא כאשר פירשת דלענין קצירה הוא שאמרו "ודוחה את השבת", אלא לענין הקרבה שהיא דוחה את השבת, אבל קצירה באמת אינה דוחה את השבת לדעת משנתנו שהיא כדעת רבי.

ומקשינן עלה: אבל לקצירה - לא!? והתניא:

רבי אומר: כתיב בפרשת המועדות [ויקרא כג: לאחר שנתבאר שם מאמר הקב"ה למשה לצוות את בני ישראל על המועדות]:

'וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל", ומה תלמוד לומר, והרי כבר ידענו שעשה משה כאשר נצטוה, וציוה את בני ישראל על המועדות!? אלא לכך נאמר, כדי ללמד על קרבנות הנזכרים שם, שידחו את השבת:

לפי שלא למדנו - ללא פסוק זה - אלא לתמיד ופסח שהם דוחים את השבת ומשום שנאמר בהן "במועדו" ^[4] ומשמע: לא יעבור זמנם בכל אופן, וללמד:

במועדו יביא את התמיד ואת הפסח ואפילו בשבת, במועדו יביאם ואפילו בטומאה -

שאר קרבנות הצבור מנין שהם דוחים את השבת ואת הטומאה -

תלמוד לומר: בפרשת מוספי המועדות: "אלה תעשו לה' במועדיכם", ללמד: שיבואו מוספי הציבור אפילו בשבת ואפילו בטומאה - מנין לרבות אף את העומר והקרב עמו [הכבש שנקרב עם העומר], ושתי הלחם והקרב עמהן [הם שני כבשים הנקרבים עם שתי הלחם] שאינם נזכרים באותה פרשה אלא בפרשת המועדות?

לפיכך תלמוד לומר "וידבר משה את מועדי ה'", הכתוב קבע מועד לכולן, לומר שידחו את השבת ואת הטומאה אף הקרבנות הנזכרים שם, והיינו עומר ושתי הלחם שעדיין לא ידענו שהם דוחים את השבת ואת הטומאה.

ומכאן יש ללמוד, שלדעת רבי קצירת העומר דוחה את השבת, שהרי:

למאי, לענין מה אמר רבי בברייתא זו שהעומר דוחה את השבת?

אילימא להקרבה בלבד הוא שאמר כן, אבל קצירתו אינה דוחה את השבת, ומשום שמלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת היא לדעת רבי הסובר "נקצר ביום כשר", ולכן אינה דוחה את השבת, וכאשר אמרת; כך אי אפשר לומר, ומשום:

שהרי אף שתי הלחם אמר רבי בברייתא זו שהם דוחים את השבת, וכי שתי הלחם בני הקרבה נינהו, עד שנאמר: שלענין הקרבה - שהיא מלאכה שאי אפשר לעשותה אלא בשבת - הוא שאמר רבי תדחה את השבת ואת הטומאה!? ^[5]

אלא פשיטא לענין טחינה והרקדה של שתי הלחם אמר רבי שידחו את השבת, ואף שהן מלאכות שאפשר לעשותן מערב שבת -

ואם כן דכוותה גבי עומר [דומה לשתי הלחם מתפרש גבי עומר] לקצירה - שהיא מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת לדעת רבי - הוא שנתכוין רבי, ומכל מקום קא דחי קצירת העומר את השבת!? ^[6] הרי מבואר, שאף קצירה דוחה את השבת לדעת רבי, ואף שמלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת היא - לדעת רבי!?

ומשנינן: אלא עומר שאמר רבי שהוא דוחה את השבת היינו באמת להקרבה, ^[7] ושתי הלחם שהם דוחים את השבת היינו לאפיה -

כלומר, לא כאשר אתה סובר דבשתי הלחם לענין טחינה והרקדה אמר רבי שהם דוחים את השבת, ותלמד מזה לפרש דגם גבי עומר היתה כוונתו למלאכות שאפשר לעשותן מערב שבת; לא כן הוא, דאף גבי שתי הלחם כוונת רבי היתה למלאכה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דהיינו אפיה.

והטעם שאפייה היא מלאכה שאי אפשר לעשותה מערב שבת, הוא:

וקסבר רבי: תנור של שתי הלחם הוא המקדש אותם, שהתנור כלי שרת הוא, ונמצא דאי אפי לה מאתמול איפסילה לה בלינה [אם יאפה את שתי הלחם מערב שבת, ייפסלו שתי הלחם בלינה שהרי נתקדשו בכלי שרת], ואם כן מוכרח הוא לאפותם בשבת, ומלאכה שאי אפשר לעשותה מערב שבת היא.

ומקשינן עלה: וכי סבר רבי: תנור מקדש!? והתניא:

כבשי עצרת [הם שני כבשים הבאים בעצרת עם שתי הלחם] אין מקדשין את שתי הלחם הבאים עמהם אלא בשחיטה שלהם, אבל התנור אינו מקדשם ; כיצד:

שחטן לכבשים לשמן, ואף זרק דמן לשמן: קדש הלחם.

שחטן שלא לשמן, ואף זרק דמן שלא לשמן, לא קדש הלחם

שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן, הלחם קדוש ואינו קדוש, וכפי שנתבארה בבא זו לעיל מז א. דברי רבי.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לעולם אינו קדוש הלחם עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן.

הרי למדנו שלדעת רבי השחיטה היא המקדשת את הלחם ולא התנור, ואיך אמרת שקסבר רבי התנור מקדש!?

אמר רב נחמן בר יצחק: לעולם תנור מקדש את הלחם לדעת רבי, ואל תשנה בברייתא "קדש הלחם", שלא בקידוש עוסקת הברייתא, אלא, כך היא כונת התנא:

שחטן לשמן וזרק דמן לשמן, "הוקבעו" בכך שתי הלחם לכבשים אלו שהובאו עמהם, ואינו יכול לשנותם לזבח אחר. ^[8] ואם שחטן שלא לשמן, "לא הוקבעו". כך קא אמר. וכן בכל הברייתא.

הדרן עלך פרק רבי ישמעאל

פרק שביעי - אלו מנחות נקמצות

מתניתין:

ואלו המנחות שהן נקמצות על ידי הכהן וקומצן נקטר על גבי המזבח, ושייריהן של המנחות - לאחר שנקטר קומצן - נאכלים לכהנים:

שבע המנחות הראשונות הן מנחות נדבה, ושלש המנחות האחרונות הן מנחות חובה; שמונה מתוך המנחות הן מנחות חיטים, ואילו מנחת העומר ומנחת קנאות הן מנחות שעורים; שמונה מנחות טעונות שמן, ואילו מנחת חוטא ומנחת קנאות הן חריבות בלי שמן:

א. מנחת הסולת שנאמר [ויקרא ב א] "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה', סולת יהיה קרבנו. והביאה אל בני אהרן הכהנים, וקמץ משם מלוא קומצו מסלתה ומשמנה על כל לבונתה, והקטיר הכהן את אזכרתה [הקומץ העולה לגבוה הוא זכרון המנחה, שבו נזכר בעליה לטובה ולנחת רוח] המזבחה, אשה ריח ניחוח לה'. והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו קודש קדשים מאשי ה'". הרי מפורש שהיא נקמצת ושייריה נאכלים לכהנים. ^[1] ב. והמחבת, שנאמר [ויקרא ו]: "וזאת תורת המנחה [כל מנחת חיטים כסתם מנחות במשמע] ^[2] הקרב אותה בני אהרן. והרים ממנו בקומצו. והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו", הרי קבעה תורה שכל המנחות נקמצות ושייריהן נאכלים לכהנים; ועוד נאמר [ויקרא ז ט]: "וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אותה לו תהיה".

ג. והמרחשת שנאמר [ויקרא ב ז]: "ואם מנחת מרחשת קרבנך סולת בשמן תעשה. והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה לה' והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח. והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה [הוא הקומץ] והקטיר המזבחה, אשה ריח ניחח לה'. והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו, קדש קדשים מאשי ה'", הרי מפורש שהיא נקמצת ושייריה נאכלים לכהנים.

ד. והחלות של מנחת מאפה תנור [הנודב מנחת מאפה תנור, יכול להביאה כולה חלות], והם בכלל מה שאמרה התורה בכל מנחה, שהיא נקמצת ושייריה נאכלים לכהנים; ועוד נאמר "וכל מנחה אשר תאפה בתנור, לכהן המקריב אותה לו תהיה".

ה. והרקיקין של מנחת מאפה תנור [כי הנודב יכול להביאה כולה רקיקין], ואף הם בכלל מה שאמרה תורה "וזאת תורת המנחה". ובכלל "וכל מנחה אשר תאפה בתנור".

ו. מנחת גויים, כלומר, גוי שהתנדב את אחת מהמנחות המנויות לעיל, שהן מנחות נדבה.

ז. ומנחת נשים, כלומר, אשה שהתנדבה ^[3] את אחת מהמנחות המנויות לעיל שהן מנחות נדבה.

ח. ומנחת העומר שנאמר "ואם תקריב מנחת בכורים לה', אביב קלוי באש גרש כרמל. והקטיר הכהן את אזכרתה [הוא הקומץ] מגרשה ומשמנה על כל לבונתה אשה לה'". הרי מפורש שהיא נקמצת, ובגמרא יתבאר מנין ששיירי מנחת העומר - שהיא מן השעורים שלא כסתם מנחות - נאכלים לכהנים.

ט. ומנחת חוטא, היא המנחה שמביא העני בדלי דלות, על חטא שחיובו הוא "קרבן עולה ויורד", שנאמר [ויקרא ה]: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד. או נפש אשר תגע בכל דבר טמא. או נפש כי תשבע. והביא את אשמו לה' על חטאתו אשר חטא נקבה מן הצאן.

ואם לא תגיע ידו די שה, והביא את אשמו אשר חטא שתי תורים.

ואם לא תשיג ידו לשתי תורים או לשני בני יונה, והביא את קרבנו אשר חטא עשירית האיפה סולת לחטאת. והביאה אל הכהן וקמץ הכהן ממנה מלוא קומצו את אזכרתה והקטיר המזבחה. וכפר עליו הכהן. והיתה לכהן כמנחה [ללמד על מנחת חוטא שיהיו שייריה נאכלים] "; ^[4] ועוד נאמר [ויקרא ז י]: "וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה, לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו" ו"מנחת חוטא" מנחה חריבה היא.

י. ומנחת קנאות [מנחת סוטה], שנאמר [במדבר ה]: "איש איש כי תשטה אשתו. והביא האיש את אשתו אל הכהן, והביא את קרבנה עליה עשירית האיפה קמח שעורים. ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות. וקמץ הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר המזבחה", ובגמרא יתבאר, מנין שאף מנחה זו - שהיא באה מן השעורים - שייריה נאכלים לכהנים.

אבל מנחת כהנים - בין מנחת נדבה ובין מנחת חוטא - אינה נקמצת לדעת תנא קמא; שנאמר [ויקרא ו טז]: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל".

רבי שמעון אומר: אף מנחת חוטא של כהנים ^[5] הרי היא נקמצת, וקומץ קרב לעצמו, ושיריים קריבים לעצמן.

גמרא:

אמר רב פפא: כל היכא דתנן, בכל מקום ששנו חכמים "ואלו מנחות" ללמד בהם דין מסויים - עשר מנחות תנן [עשר מנחות נשנו שם].

שואלת הגמרא: מאי קא משמע לן רב פפא בזה, והרי יכולים אנו למנות ונמצא שהן עשר!?

ומפרשת הגמרא, שהוא כדי ללמדנו שאין כאן אלא עשר מנחות, כי מנחת מאפה תנור נמנית בשתים בלבד, דהיינו: או חלות או רקיקין ; לאפוקי מרבי שמעון [ללמדנו שלא כרבי שמעון] דאמר: המתנדב מנחת מאפה תנור, אם רצה להביא מחצה חלות ומחצה רקיקין, יביא, ונמצא ששלש מיני מנחות יש במאפה תנור, כולה חלות, כולה רקיקין ומחצה על מחצה, וסך כל המנחות אחת עשרה -

קא משמע לן דלא כן הוא, אלא או יביא כולן חלות או יביא כולן רקיקין.

שנינו במשנה: ואלו מנחות נקמצות. ושיריהן לכהנים:

שואלת הגמרא מנלן שכל המנחות האלו שייריהן לכהנים?

ותמהינן על השאלה: מנלן [וכי יש לשאול מנין נלמד דין זה]!? והרי:

דכתיבא - כתיבא, אותן המנחות שבהדיא נאמר בהם דין זה, הרי נאמר בהן, ודלא כתיבא, ואף אלו שאין כתוב בהן בהדיא, הרי כתיב בה [ויקרא ו]:

"וזאת תורת המנחה [כל מנחה במשמע] הקרב אותה בני אהרן. והרים ממנו בקומצו. והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו", הרי קבעה תורה שכל המנחות נקמצות ושייריהן נאכלים לכהנים -

ואם כן, מה מקום יש לשאלה "מנלן"!?

ומפרשינן: אכן במנחה הבאה חיטין - שלא נאמר בהן אכילת שיריים לכהנים בהדיא - לא קמיבעיא לן, כי יש ללומדה מהפסוק הזה שהוא עוסק בסתם מנחות הבאות חיטים, כי קא מיבעיא לן - מנלן - במנחה הבאה שעורין [היינו מנחת העומר ומנחת קנאות, שלא נאמרה בהן אלא קמיצה] שאין הן בכלל פסוק זה שהוא עוסק בסתם מנחות הבאות חיטים. ^[6]

ואכתי תמהינן: אף מנחה הבאה שעורין נמי אין מקום לשאול מנין ששיריה נאכלים לכהנים, שהרי מדנקמצת - כמפורש בכתוב - ממילא יודעים אנו ששייריה נאכלים לכהנים!? ומפרשינן: אכן אליבא דרבנן - הסוברים מנחת חוטא של כהן עולה כליל, ולשיטתם אין לך מנחה נקמצת שאין שייריה נאכלים לכהנים - לא קא מיבעיא לן מנין שבמנחת שעורים השיירים נאכל לכהנים, כי ממילא ידענו כן, ממה שהן נקמצות -

כי קא מיבעיא לן אליבא דרבי שמעון, דאמר: איכא מנחה דמיקמצא ולא מיתאכלא [יש מנחה שהיא נקמצת, ומכל מקום אין שייריה נאכלים לכהנים], ולשיטתו יש לשאול גם במנחת העומר ומנחת קנאות, שמא נקמצות הן ואין שייריהן נאכלים לכהנים ; דתנן במשנתנו:

רבי שמעון אומר: מנחת חוטא של כהנים נקמצת, הקומץ קרב בעצמו, והשיריים קרבין בעצמן; ולשיטתו אנו שואלים: מנלן ששיירי מנחת העומר ומנחת קנאות נאכלים לכהנים, כי שמא אף שנקמצות הן, מכל מקום אף שייריהם קרבים על המזבח כמנחת חוטא?

אמר פירש חזקיה את המקור לשתי מנחות אלו שהשיריים נאכלים לכהנים, מדאמר קרא [ויקרא ז י]

וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה, לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", הרי שהשיריים נאכלים לכהנים; ואף שגם פסוק זה יש לנו לפרשו בפשוטו על סתם מנחות הבאות מן החיטים, מכל מקום למדנו ממנו גם על מנחת העומר ומנחת קנאות -

ומשום שאם אינו ענין - מה שלימדה תורה בפסוק זה ששירי המנחות נאכלים לכהנים - למנחה בלולה בשמן של חיטין, שהרי כבר ידענו על כל המנחות הבלולות של חיטים, ששייריהם נאכלים לכהנים -

תנהו לפסוק זה ענין למנחה בלולה בשמן של שעורים, היינו מנחת העומר שהיא בלולה בשמן, ולא נאמר בה ששייריה נאכלים לכהנים.

ואם אינו ענין - מה שאמרה תורה "וכל מנחה... וחריבה לכל בני אהרן תהיה" - לחרבה של חיטין [מנחת חוטא] ^[7] שהרי כבר ידענו בה דין זה, תנהו ענין לחרבה של שעורין היא מנחת קנאות. ^[8]

ומקשינן עלה: והא, וכי הפסוק "וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו" להכי הוא דאתא [ללמדנו על שיירי מנחת העומר ומנחת קנאות שהם נאכלים לכהנים - בא הכתוב]!?

הא מיבעי ליה, והרי פסוק זה נצרך לכדתניא: בשר קדשי הקדשים מן הזבחים ומן העופות [מלבד עולה שהיא כולה כליל לה'], ושיירי המנחות אחר קמיצתם, וחזה ושוק של שלמים, הם מתנות כהונה המתחלקים למשמר של כהנים העובד באותו יום.

מנין שאין חולקים הכהנים מנחות כנגד זבחים, שלא יאמר כהן לחבירו "טול אתה את חלקך מן המנחה, ואני אטול את חלקי מן הזבח, באותו ערך שנטלת מן המנחה"; אלא יחלקו הכהנים את המנחות לכולם, ואת הזבחים לכולם?

ור' אלעזר בר' שמעון לא שמיעא ליה הא אידך דאבוה ולימא נמי שלא כמצוותו כשר ודוחה שבת משום דחביבה מצוה בשעתה:

אמר לך ר' אלעזר מהתם ליכא למילף דדחי שבת. דהאי דהוה מקטיר להו בשבת לאו משום דחביבה מצוה אלא שהרי דחתה שחיטת תמיד השבת וכיון דשחיטה דחיא דחיא נמי הקטרה. הכא מי דחיא קצירה שבת כיון דאפשר לה מע"ש אלא משום הכי קא אמינא שלא כמצותו פסול ודחיא שבת דסבירא לי כר' עקיבא. אלא ר' דמכשר שלא כמצותו משום דסבירא ליה דקצירת עומר לא דחיא שבת:

ואי' דאמר ור' אלעזר לא שמיעא ליה הא אלא שמיעא ליה ואמ' שאני התם לא משום דחביבה מצוה דחי שבת שהרי שחיטה דחיא שבת הכא נמי לגבי האי עומר היכא פשיט ר' שמעון דנקצר שלא כמצוותו פסול דלמא כשר ודקאמרת אמאי דחי שבת שהרי שחיטת כבש העומר דחיא שבת:

ואית דמפרשי אלא שמיעא ליה וקיבלה^א)אולי צ"ל אך דס"ל דהא דאמרינן התם וכו'. דאמר אי אמרי' התם דמשום חביבה מצוה דחי שבת שהרי דחתה שחיטה אלא לגבי עומר כיון דליכא למימר הכי משום חביבה מצוה [בלבד] לא דחי שבת אלא משום דנקצר שלא כמצותו פסול הכא נמי לר' נמי היכי מצי למימר משום חביבה מצוה דחיא קצירת העומר שבת כי היכי דלגבי הקטר חלבים הא איכא למימר שאני התם שהרי דחתה שבת אבל גבי עומר דליכא למימר הכי מסתברא משום דנקצר שלא כמצותו פסול דחי שבת. אלא קסבר ר' קצירת העומר לא דחי שבת:

לא תימא קדוש ואינו קדוש דלעולם באפיה מוקדש אלא הוקבעו דאי שחטן לשמן וזרק לשמן הוקבעו דאי אבד הלחם אבדו כבשים ואי אבדו כבשים אבד הלחם אבל שחטן לשמן וזרק [שלא] לשמן [לא] הוקבעו:

הדרן עלך רבי ישמעאל

מנחת הסולת שקמצה כשהיא עיסה. באה חיטין לא קא מיבעיא לן דכתיב בה סלת דכתיב והרים ממנו בקמצו מסלת המנחה:

באה שעורים כגון מנחת העומר ומנחת קנאות:

אמר קרא וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה:

בלולה של שעורין היינו עומר:

אלא קסבר ר' קצירת העומר לא דחיא שבת, הילכך לא קשה לר' דאמר נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דוחה השבת כמו שהוכיח לר' אלעזר בר' שמעון לעיל דמדדחי השבת דאית ליה דשלא כמצותו פסול מאחר דאית ליה דר"ש אבוהו דסבר כר' עקיבא רביה. משום דנימא דאה"נ דאית ליה לר' דלא דחי ולעולם נימא דר' סבר כר"ש רביה דסבר כר' עקיבא בכל מלאכה אבל לא סבר דדחי כר' ישמעאל:
וא"ת מאי נפקא לן מינה במה דנימא דסבר כרע"ק (דסבר) כר"ש רביה, אכתי לא סבר כר"ש רביה במאי דסבר כר' ישמעאל, א"כ כיון דלא סבר כר"ש בהא אכתי איכא למפרך ור' לא תלמיד' דר"ש הוא שהרי יש לו להתיר כמותו מן הכל, ואם באנו לומר דסבר כותיה בהא ולא בהא כמו כן הוה יכול לומר דסבר כותיה במאי דסבר כר' ישמעאל דדחי שבת ולא במאי דסבר כר' עקיבא בכל מלאכה:
ונר' דודאי לא קשה לתלמודא אי לא סבר, כותיה אם לא במה שקבל מר' עקיבא רבו, אבל במאי דסבר כר' ישמעאל לא קפיד הואיל ואינו אלא סברא דנפשיה ולא קבלה שהרי לא קבל ר"ש מר' ישמעאל. אי נמי סבר לה כר' ישמעאל לא לר"ש כי אם לר' אלעזר בריה, וא"ת ואי אביו לא סבר לה איך לסבריה איהו, י"ל דז"א כלום דאין אנו יודעים אי אביו סבר לה אי לא דלא שמיע ליה מאביו בהאי מלתא כלום ואיהו לימא דאביו סבר לה כר' ישמעאל ור' לימא דלא סברה לה כותי' מדקאמר בשיטת רע"ק רבו ולא קאמר נמי בשיטת רבי ישמעאל שהרי אם קבלה מר' ישמעאל רבו הי"ל לומר ובשיטת ר' ישמעאל רבו אמרה אי רביה הוה. ומ"מ מעיקרא דהוה ס"ד דאית לר' דדחי אע"ג דלאו משום דסבר כר"ש רביה דלא חזינן דאית ליה לר"ש דדחי כדפי' מאי דהוה ס"ד לומר דאית ליה לר' משום דסתם מתני' סברא דדחי ואפ"ה דחי ליה השתא דאית לר' דלא דחי ודסבר דלא כר' ישמעאל ודלא כסתמא דמתני':

מאי לאו לקצירה, ואי קשיא אמאי לא שני בה דלא כרבי כדשני בהנך {*) הג"ה לא ידעתי מאי קשיא ליה והרי בגמ' מעיקר' כבר הכריח דמתני' ר' היא דאמר נקצר ביום כשר א"כ היכי מצי לשנויי דלא כר', ממני אג"ן ס"ט} י"ל דכיון דמצי לאוקמה כרבי ולשנויי לא להקרב' עדיפ' טפי מלשנות, דלא כר', אי נמי כיון דמלי דפלוגתא נינהו מצי לשנויי דלא כר' אבל במאי דהוה סתמא דליכא פלוגתא ליכא לשנויי דלא כר' דא"כ אמאי סתמה דהא ר' סתם לכולהו משניות: {*) הג"ה ותי' זה תמוה דהרי בגמ' הקש' לר' ממאי דתנן ובשבת אומר להם שבת זו ותי' דלא כר', וכפי דברי הרב ז"ל היכי משני דלא כר' והלא משנה זו סתמא היא ור' סתם לכולה משניות, ממני אג"ן ס"ט}

ת"ל אלה תעשו לה' במועדיכם, נר' לומ' דמפיק ליה הכי מדכתי' על שאר קרבנות במועדיכם דרשי' ליה אפי' בשבת ואפי' בטומאה כמו במועדו:
וא"ת א"כ לשתוק מבמועדו דכתי' בפסח ומבמועדיכם ילפינן להו שהרי במועדיכם קרי לכולהו שהרי גם פסח ותמיד נכתבו בפ' פנחס קודם במועדיכם:
וי"ל דאי לאו דכתי' במועדו גבי פסח ותמיד לא הוה דרשי' מועדיכ' לומר אפי' בשבת ואפי' בטומאה משום דדוקא במועדו יש לדרשו כן אפי' בשבת ואפי' בטומאה משום דמועדו קאי אל הפסח דכתי' ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו דמשמע דכל זמן שיהא שהוא במועדו או בשבת או בטומאה יעשוהו אבל במועדיכם לא קאי אלא על הקרבנות כ"א אל ישראל הילכך לא הוה חזי' מינייהו אפי' בטומאה אבל כיון דחזינן בפסח ותמיד מבמועדו דמדריש אפי' בשבת וטומאה דרשי' נמי במועדיכם דלהוי דומיא דמועדו, אבל ליכא לפרש דמפיק להו מבמועדיכם משום מועד אחד לכולם שהרי אכתי לא אסיק האי סברא עד בתר הכי דאפיק להאי סברא מוידבר משה את מועדי:

אלא פשיטא לטחינה והרקדה, פי' ואע"ג דאפשר לעשותן מאתמול:
וקשיא מאי פריך מהאי ברייתא לימא לא סבר לה שהרי שייך טפי לתרץ בבריית' מדמתני' כדלעיל:
וי"ל דכיון דאתיא לפרש מתני' דדוחה השבת ואמרי' דר' לא פליג עלה אלא דברייתא מפרש לה אליבא דר' לטחינה והרקדה כמו כן לית ליה למפלג על הבריית' ולומר דלא סבר לה כמו כן עומד לקצירה:
והרי יש להקשות דמ"מ יש לנו ללמוד דקצירת עומר דוחה שבת מטחינה והרקד' דשתי הלחם שהרי למה ידחו שבת דבר שאפשר לעשות מעיו"ט ואין מצותו כלל לעשותו ביום העצרת אבל קצירת העומר מצותה בששה עשר בניסן אלא מכ"ש קאמר דמטחינה והרקדה דחו דשתי הלחם כ"ש קצירה דעומר דלדחי:

מנ"ל בתמיה נר' דגרסי' מנ"ל מנלן כי ההיא דבריש מגילה, ומ"מ יש להקשות דלא דמי להתם דהתם הוה בעי מנ"ל מקרא ואיהו מותיב מאי קאמרת מנ"ל דמשמע מקרא ולא מקרא נפיק, אבל הכא אי בעי מנ"ל מקרא מאי דכתי' בקרא אמאי מתמה עליה לומר דלא הו"ל למבעי מנלן ממאי דכתי' בקרא והלא כל ההלכות והמשניות מקראי גמרי' ומפרשי' מאיזה קרא נפקי וכמו כן כמה איבעי קאמר מנ"ל ולבתר הכי מפרש להו מהיכא נפקי:
ויש לתרץ דמ"מ לישנא דמנ"ל לא ניחא, משום דאי הוה בעי לפרושי מהיכא נפקי הו"ל למימר מנא ה"מ אמר קרא אבל לשון מנ"ל על דבר שרחוק להמצא ואינו פשוט כל כך ומפורש בפ', ולכך קאמר דלא הוה לן למבעי מנ"ל כיון דכתי' אלא לפרושי להו ולומר מנה"מ שהוא לשון פי' לבד לומר הני מילי יש לנו לפרש מאין אנו רואים אותם, אבל מנ"ל נאמר על דבר שרחוק מן הדעת למצאו ובעי מנ"ל דנמצא לומר כן, ולהכי מתמה וקאמר דלית ליה למבעי הכי כיון דכתיבי, ומשני באה חטין לא מבעיא דמההוא קרא נפקי זאת תורת המנחה דסתם מנחה באי חטין הילכך ההוא קרא בבאה חטין:

באה שעורים כגון מנחת עומר וקנאות. מדנקמצה שיריה לכהנים, דאי לא"ה אמאי קמצי לה ל"ה, וקשיא דא"כ לקשי אמאי אצטרי' קרא והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו לשתוק מניה ואנו יודעים מדאמר קרא דקמצי לה דשיריה נאכלין דאי לאו הכי אמאי קמצי לה:
וי"ל דאה"נ דאי לה גלי קרא בשום דוכתא דשיריה נאכלין לא הוה אמרי' דנאכלין משום דקמצי לה דאפשר דכך גזירת הכתוב דקמצי לה והשאר ישרף ולא יקטרהו ולא יאכלהו אלא מאחר דגלי בקרא דוהנותרת דשירי קמיצתה נאכלין יש לנו לומר דכמו כן בכל מנחה שצוה הכתוב לקמצה הוי מפני ששיריה נאכלין הילכך אע"ג דפ' דזאת תורת דכתי' בה והנותרת מיירי בחטין ולא בשעורין לא יצטרך לנו קרא אחרינא לומר דשירי מנחת שעורין שנקמצת נאכלין משום דיש לנו לומר דלכך צוה לקמצה מפני שהשירים נאכלין דאל"כ למאי קמצי לה, שהרי אנו רואים שמה שצוה הכתו' בשאר מנחות שהם דחטים לקמצי הוי מפני שהשירים נאכלין א"כ כמו כן יש לנו לומר בהו דלא חייב הכתו' מצוה לקמצה אם לא מפני שהשירים נאכלין:

דאמר קרא וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה, ר"ל דבההוא קרא קאמר דשירים נאכלין דכתי' בה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו:

ת"ע לבלולה של שעורים, פי' עומר. לחריבה של שעורים, קנאות. שאין חולקין, פי' שלא יאמר כהן לחבירו טול אתה מנחה ואני זבח. ת"ל לכל בני אהרן תהיה, פי' כלם יאכלו ממנה. אבל יחלקו מנחות כנגד עופות שהרי קמו תחתיהן בדלות, בפ' ויקרא ואם לא תשיג. ת"ל וכל נעשה במרחשת לכל בני אהרן תהיה, אכוליה קרא קאי, ל"ה. ר"ל דכל בני אהרן דכתי' בסופיה דקרא קאי לכל מאי דקמיה, וקרא הכי כתי' וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אותה לו תהיה וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו דלכל בני אהרן דכתי' בסיפא קאי לכולהו הילכך ת"ל כל המנחה אשר תאפה בתנור לכל בני אהרן תהיה כאלו נכתב לכל בני אהרן על מאפה תנור וכן דריש ליה על נעשה במרחשת כאלו נכתב אם על מרחשת משום דקאי לכולהו כדפרי':
וא"ת איך נוכל לומר דקאי אכולהו וחזינן דקראי פלגינהו דמעקרא כתי' לכהן על מאפה תנור ומרחשת ומחבת לכהן המקריב לו תהיה ועל בלולה בשמן וחריבה לכל בני אהרן אהיה:
י"ל אי אפשר לומר דפלגינהו קרא לומר שאלו ראשונות יהיו לכהן המקריב ובלולה וחרבה תתחלק לכל הכהנים משום דאיזו סברא וטעם הוא לחלק בין אלו לאלו, ועוד דמאפה תנור ומרחשת ומחבת בלולה בשמן נינהו ואין חרבה כ"א מנחת חוטא. אלא צריך לפרש הכתוב דלעולם בכולהו הכהן המקריב אותה זוכה בו שהיא שלו ולכל בני אהרן תהיה בא לומר שהכהן המקריב וזוכה בה לא יוכל להחליפה בזבח ולומר לחבירו טול אתה מנחה זו ותתן לי חלק שיש לך בזבח דהיינו שלא יחלק מנחה כנגד זבחים וקאמר קרא לכל בני אהרן תהיה שהכל יאכלו שמי שזכה בה יאכלנה ולא יחליפנה:
וא"ת הא תינח דאיכא למדרש מהאי קרא שלא יחלקו מנחות כנגד זבחים דבמנחה משתעי קרא דקאמר לכל בני אהרן תהיה שלא יחליפנה בזבחים כדפי' אבל שלא יחלקו עופות כנגד זבחים דלא מיירי בהו קרא כ"א מנחות מנ"ל למדרש הכי מהאי קרא דלא מיירי כ"א במנחות לבד:
וי"ל דכל הני קראי יתירי נינהו דמצי למכתב כל מנחה לכל בני אהרן תהיה ולמה לו לפרש כל מיני מנחות אלא ש"מ דאייתרו הני קראי למדרש בהו מילי אחריני ולכך דרשי' מינייהו גם עופות כנגד זבחים מאחר דאייתור לדרשא, כ"נ מפירש"י בפ' האיש מקדש:

גמרא אלא פשיטא לטחינה והרקדה ודכוותה גבי עומר כו'. משתה"ל גופה ה"מ להקשות אלא דרוצה להקשות גם מעומר. ועי' ב"מ (יד ב) תד"ה סיפא:

ד"ה לחריבה של חטין. כגון מנחת חוטא. כ"נ דצ"ל:

ד"ה שנאמר וכו' הכי איתא. נ"ב עמ"ש בדרוש הנ"ל:

(עב ב משנה) ר"ש אומר מנחת חוטא של כהנים וכו'.—משמע דמנחת קנאות של אשת כהן אף ר"ש מודה שאינה נקמצת. וצ"ע שבסוטה (כג ע"א וע"ב) משמע דאפי' רבנן מודים דנקמצת.

(עב סע"ב רש"י) ד"ה לחריבה של חטין כגון מנחת מאפה^*[דבור זה לי' ברש"י כ"י, הנדפס בהוצ' האלמנה והאחים ראם.].—פלא בעיני למה הוא קורא למנחת מאפה "חריבה", דהא היא צריכה בלילה בשמן (לקמן עד ב). ולפירש"י שם צריכה גם מתן שמן בכלי קודם לעשייתה. אבל מנחה חריבה היא מנחת חוטא ומנחת קנאות, שאין בהן שמן, וכ"כ רש"י בפיה"ת (ויק' ז י). ועי' מ"ש לעיל נט ב. שוב מצאנו בהגהות הרש"ש כאן, שהגיה ברש"י "מנחת חוטא" במקום "מנחת מאפה".

גמרא לא עומר להקרבה ושתי הלחם לאפי׳ כו'. יש מקשין יש בכאן מקום עיון רב על הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' תו״מ דבסוגיא זו מבואר דכל המשניו' ס״ל דקצירת העומר דוחה שבת דלא כרבי דס״ל דנקצר ביום כשר אלא כראב״ש דס"ל דנקצר ביום פסול ולרבי דס"ל דנקצר ביום כשר ס״ל דקצירה לא דחי שבת אלא ההקרבה והרמב״ם כתב שם דקצירה דוחה שבת ופסק דאם נקצר ביום כשר והם תרתי דסתרי אהדדי עכ"ל וכן הקשה מ"ו הב״ז קושיא זו על הרמב״ם. ונ״ל ליישב בדרך אמת משום דהא דמסקינן הכא דלרבי דס״ל דקצירה כשר ביום אינו דוחה שבת ולא אמרינן חביבה מצוה בשעתה כמו גבי הקטר חלבים דשאני התם מגו דדחתה שחיט׳ את השבת קודם להקטרה וע״כ איכא תנא דלא ס״ל הך סברא מגו דדחתה כו׳ דרבי ישמעאל ריש פירקן תנא במתני׳ דבשבת היה בא מג׳ ובחול מה׳ וקתני בברייתא דר״י ורבי יוסי אמרו ד״א דר״י נמי ס״ל גבי לבנה כיון דאפשר לא טרחינן ה״ה הכא ומסיק ע״כ לא קאמר ר״י התם דלא ניתנה שבת לדחות אבל הכא דנתנה שבת לדחות אצל הג׳ סאין ומיגו דנדחה מפני הג׳ נדחת נמי אצל הה׳ ולפ״ז רבי ישמעאל דס״ל דבשבת היה בא מג' ע״כ ס״ל דלא אמרינן מגו דנדחה מפני הג׳ נדחית מפני הה׳ אע"ג דנעשה בבת אחת אפי' הכי לא אמרינן מגו דנדחה שבת מפני זה ידחה נמי מפני זה מכל שכן דלא אמרינן מגו דדחתה כבר שחיטה את השבת מ״ה ידחה אח"כ הקטרה את השבת וחכמים דפליגי על ר״י במתניתין וסבירא להו דא׳ חול וא' שבת מג׳ היה בא קשה נמי למה אצריכי טרחא יתירא דהא עשרון מבחר בלא טרחא אתי מה׳ כדמסיק התם אלא ע״כ דחכמים נמי ס״ל דבשבת אינו בא מה׳ משום דלא אמרינן מגו דנדחה מפני ג׳ ידחה ג"כ מפני ה׳ מ"ה בחול נמי אין משני׳ והיה בא נמי מג׳ ור"ח סגן הכהנים דפליג נמי במתני' סביר' ליה דבשבת היה נקצר במגל א׳ ובקופה אחת ובחול בג׳ ע״כ נמי סבירא ליה דלא אמרינן מגו כדלעיל אע״ג דאיכא נמי כדי לפרסם מפני הבייסותין אפי׳ הכי לא אמרינן מגו לפי זה לכל הני תנאים למה דחו הקטר חלבים ואימורים את השבת דליכא למימר כיון דכבר דחתה שחיטה את השבת הא לא סבירא ליה מגו אלא ע״כ דסבירא ליה משום חביבה מצוה בשעתה אע״ג דכשרים כל הלילה דחינן שבת משום חבוב מצוה משום הכי פסק הרמב"ם כוותי׳ גבי עומר אע"ג דנקצר ביום כשר דחי שבת משום חביבא מצוה כן נראה לי ברור. ומסקנא דהכא לא קא אלא אליבא דר' כיון דראב״ש ע״כ שמע מאבוה ולא גמר מיניה ורבי ע"כ בשיטת רבו אמר אבל שאר תנאים פליגי על ראב"ש והרמב"ם פסק כאידך תנאי׳ כדלעיל שמעתי מגדול א׳ ומ"ו הב״ז מביאו שרוצה ליישב דברי הרמב"ם ומאריך בדברים ואין דעתי להאריך בדברים רק מה שהקשה גדול זה ומ״ו הב"ז מביאו דלעיל דמ"ח ע"א כתבו תוספ׳ ד״ה לעולם כו' דר' ס"ל אין כ"ש מקדשים אלא מדעת לפ"ז גבי שתי לחם למה תדחה את השבת לאפינהו מאתמול ולכוין דעתו דלא ליקדשי עד למחר דלא מיפסלי בלינה עכ"ל ובזה רוצה ליישב דברי הרמב״ם ולענ"ד לאו קושיא היא דבאמת ר׳ ס״ל דכלי שרת מקדשים שלא מדעת והא דכתבו תוס' לעיל אליבא דר' דאין מקדשין אלא מדעת היינו כיון דלא חזו כולהו גרע לענין שלא מדעת אע"ג דבעלמא מקדשי' שלא מדעת וסברא זו כתבו תוס' לעיל ד״ז ע"א ד״ה וכי מהדרי כו' לעני' שלא בזמנה ובסוכה ד״נ ע"א ד"ה חזקיה כו' ומ"ה דייק תוס' בלישנא אי נמי כמ"ד אין כ"ש כו' ולא כתבו אי נמי דר' ס״ל אין כ"ש אלא ע"כ דר' באמת ס״ל דכ״ש מקדשי׳ שלא מדעת והכא כמ״ד דאין כ"ש כו' כיון דלא חזו כלהו גרע לעני׳ שלא מדעת. גם מה שכתב אותו הגאון דלעיל דנ"א אמרי׳ דאפייתן של חביתי כ״ג דחו את השבת וקאמר רבא מדכתיב על מחבת מלמד שטעונה כלי ואי אפי׳ מאתמול איפסל בלינה. והקשו תוספת דהא גבי שתי לחם דאיכ׳ נמי האי טעמא ואפ"ה בעינא קרא וכתב קושיא זו הוקשה ג"כ להרמב"ם ולא ניחא ליה בתירוץ התו' אלא דהרמב"ם מיישב קושי' זו בדרך אחר ומזה מיושב דברי הרמב״ם ולענ״ד בלאו הכי לא קשיא לדברי הרמב״ם דהא הרמב"ם כתב בפ"ג מה' תו״מ די״ח וז"ל חביתי כ״ג כו' ואפייתן דוחה את השבת ככל הקרבן שקבוע להם זמן שנאמר תופיני שתהא נאה ועוד אם תאפה מערב תפסל בלינה עכ״ל הרי דהרמב״ם יליף מקרא ויהיב ג"כ טעמא דרבא ע"כ ס"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דרבא נמי ס"ל דאיצטרך קרא דדוחה שבת ויהיב טעם לקרא לפ״ז לא קשיא קושית התוס' לרמב"ם כנ"ל ברור:

רש"י ת"ל וידבר כו' כתיב עומר ושתי הלחם הס״ד ואח״כ ד״ה אלא פשיטא לטחינה והרקדה ואע"ג כו׳ כצ״ל והשאר יש למחוק:

ד"ה לא עומר כו׳ מאתמול הס״ד: ואח"כ ד"ה לאפיה כו':

הדרן עלך רבי ישמעאל

פרק אלו מנחות

רש״י ד״ה דכתיבא בהנך דכתיבי בהו דנקמצת כו' כצ״ל:

ד"ה באה שעורין כו' קנאות הס״ד:

ד"ה אליבא דרבנן דאמרי כו׳ כצ״ל:

ד"ה כי קמבעיא כו' דאמר איכא מנחה כו' כצ"ל:

ד"ה וחריבה כו' מנחת חוטא הס״ד וכצ״ל:

תוס' ד"ה באה חיטין לא כו' כצ"ל והשאר יש למחוק:

ד"ה אם אין ענין כו' אע״ג דפרשתא מיירי כו'. ולענ"ד אינם צריכים לזה כיון דאליבא דר"ש ומדכתיב גבי מנחת חוטא לכהן כמנחה יליף ר״ש לקמן דע"ד ע״א ולא לאישים כמנחה ש״מ חריבה של חיטים נאכלים ועיין לקמן פירוש רש״י:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמ׳ מאי לאו לקציר׳ לא להקרב׳ וכו׳ והרמב״ם ז"ל בפ״ז מהל׳ תו״מ פסק דנקצר ביום כשר וקצירתו דוחה שבת ודבריו סתרי אהדדי כדמוכח האי סוגיא וכבר נתחבטו בזה קמאי דקמאי ובס׳ ברה"ז הביא משם גדול א׳ ליישב דהא דאמר בהאי סוגיא אי אפי ליה מאתמול איפסיל ליה בלינה היינו משום דסברא האי סוגיא דר׳ סבר כלי שרת מקדשין שלא מדעת אבל לדעת רב חסדא דס"ל לעיל בפ׳ התכלת דף מ"ח דר׳ סבר כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת כמ״ש התו׳ שם ד"ה לעולם כר׳ וכו׳ לתירוץ הב׳ וכן מסקנת הפוסקים א״כ אפשר ליפנהו מאתמול אדעתא דלא ליקדשיה וא״כ אמאי דחו שבת אלא ע"כ דגזירת הכתוב הוא אע״ג דאפשר לעשותו מע״ש אפ"ה דוחה שבת והשתא אתיא מתני׳ כפשטא ושפיר פסק רבינו ז״ל וע"ש שהאריך הרבה והנה מה שהקשה עליו הר"ב ברכת הזבח בביאור דברי התוס׳ ז״ל כבר כתבתי לעיל כל הצורך ע"ש מה שהקש׳ עליו מהא דפסק הרמב״ם ז״ל בפ״ג מהל׳ תו"מ דין ח״י גבי חביתי כ״ג דאפייתן דוחה שבת מטעמא שאם תאפה מבערב תפסל בלינה והקשה עליו כיון דהרמב״ם ז"ל בפ״ג מהל׳ פסולי המוקדשין דין ך' פסק דאין כלי שרת מקדשין אלא מדעת א״כ אמאי אפיית חביתי כ״ג דוחין שבת ליפנהו מאתמול אדעתא דלא ליקדשו ע"ש נ"ל דאינה קשיא דהאי דחביתי כ״ג דוחין שבת עיקרא לאו מהאי טעמא אלא מטעמי אחריני כדאיתא פ׳ התכלת דף ן׳ ע"ב דדבי ר׳ ישמעאל מפיק ליה מדכתיב תעשה ואפי׳ בשבת ואביי מפיק מדכתיב סלת מנחה תמיד הרי היא כמנחת תמידין ואהנהו טעמי סמיך רבינו ז"ל ואע״ג דכתב רבינו ז"ל האי טעמא לאו עליה קסמיך דרבינו אינו שומר הטעמים תדע שהרי כתב נמי טעמא תופיני שתהא נאה וכו׳ והאי טעמא אידחי בגמרא כדאתקיף רב יוסף אימא דכביש ליה בירקא אלא ע"כ דרבינו ז"ל אינו שומר הטעמים ודו"ק ועיין למוהרח"א ז"ל בס׳ עץ חיים בהשמטות ועיין בס׳ צ"ק מה שתירץ ותירוצו דחוי כמו שיראה המעיין ואין להאריך:

הדרן עלך פרק רבי ישמעאל

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חדושים

גמרא מאן שמעת כו' ביום כשר רבי וקתני כו' לא להקרבה כצ"ל. והנה יש בכאן מקום עיון רב על הרמב"ם ז"ל בפ"ו דין ז' ח' שפסק כמשניות דס"ל דקציר העומר דוחה שבת ואפי״ה פסק דנקצר ביום כשר והן תרתי דסתרי אהדדי כדמסיק בסוגיא דמוקי כל המשניות דדחי שבת דלא כר' דס"ל דנקצר ביום כשר דלדידיה לא דחי קצירה לשבת אלא ההקרבה. ואח״ז נדפס ספר לחם משנה וראיתי שהניח דברי הרמב״ם ז״ל בצ״ע:

{ברכת הזבח: אמר שמואל המחבר הנה הי' לי משא ומתן בזה עם גדול א׳ מופלג בדורינו ושמו הגאון הרב מהר"ר יעקב מטאמשב הי"ד שנהרג אח"כ על קידוש השם בגזירת פולן ב"ק צזמי"ר והנה לכבוד ותפארת הגאון הנ״ל הי"ד אעתיק תשובתו על זה אות באות ותשובתי אליו ע"ז ונתברר ונתלבן בס"ד מיני' ומיני' כמה פירוקי' וקושיו' בדיני' אלו ויהי' לו ולי למזכרת לדורות למשמרת ולצבי תפארת אולי אזכה אי״ה ויוחקו בספר מילי ומיליו לשון זהב ואדרת. וז"ל הרב הקדוש הנ"ל אות באות. בכתב ידי חתני הרב מהר"ר נחום כ"ץ ינו' בעת שיצק על ידו מים חיים בישיבתו הרמה בק"ק סלוצק:

שלמא רבא ממארי דאברהם דתלי תני׳ בדתני' וידע למחרז ולמקדש מאורייתא לבריית׳. ומספרא ומכילת'. לספרי ומתנית'. הוא ניהו האלוף הגדול בישראל נ"י ע"ה פ"ה הגאון מרנא ורבנא מהר״ר אהרן שמואל נרו יאיר ויזהיר ויצהיר כאור בהיר וכככבי' לעולם ועד א"ס:

הנה אנכי במשעול הכרמים טרדות העיונים אשר אין דרך לנטו' מהם ימין ושמאל אפי' רגע כמימר' גדר מזה עיון הגפ"ת לחדש בכל יום תמיד בהווייו' דאביי ורבא כיד ה' הטוב' עלינו. וגדר מזה עיון הפוסקים עם ידידינו חבירינו המקשיבי' לקולינו אשר כל אלה הן הנה מספיקים להיות נסיבה למנוע דרכי תשובה ממני להשיב שואלי וחוקרי דבר אכן הריני מוכרח להשיב באמצע פרק הטרדות הנ"ל מפני כבוד הגדול דמר המוטל עלי ועל כל אשר בשם רב או חכים יתקרי בהכירינו מתוך שורות כותלי כתבו דמר מה רב גוברי' ושקידותו ובקיאותו ועיון שכלו הזך והזוה' בהיר הוא בשחקי' אכן לרוב המניעו' הנ"ל יהיו דברינו מעטינו שלא כהרגלינו להאריך בראיות ממעמקי העיון במצולו׳ ים התלמוד והפוסקי' כ"א בקצרה וזה יצא ראשונה בדיק לן מר וז"ל. במנחות דף ע"ב מבואר בסוגיא דנקצר ביום כשר וכל הני משניות דס"ל דקצירת עומר דחי שבת ס"ל דנקצר ביום פסול ומאן דס"ל דלא דחי שבת כרבי ס"ל דנקצר ביו' כשר וכל הני משניות דס"ל דדחי שבת אתי' דלא כר' ומתני' דתני נקצר ביום כשר ודוחה שבת היינו הקרבה ולא קצירה וכו' וזה לי ימים שלא מצאתי ישוב נכון לדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' תו"מ דין ז' שכתב מצוה להקצר בלילה בין בחול בי׳ בשבת וכל הלילה כשר לקצירת עומר ואם קצרוהו ביום כשר כו' ותפס הרב החבל בשתי ראשי׳ לפסוק כפשט ל' המשנה ודלא כמשמעות ופשט ל' הסוגי' דלעיל כו' עכ״ל ובאמת קושיא אלימתא הי' ומה שלבי אומר לי בזה דהוקשה לו להרב ז״ל מאי דצריכא למימר בסוגי' הנ"ל בסופה לר' דהא דכתב רחמנא מועדי ה׳ לגלויי דעומר ושתי הלחם דוחה שבת גבי שתי הלחם קאי באפי' דקסבר ר' תנור מקדש ואי אפי לה מאתמול איפסל בלינה כו׳ וא״כ קשיא ההי' דפ' התכלת דף מ״ז ומ״ח דמוקי לה רב חסדא לההי' דשחט ב' כבשים על ד' חלות מושך ב' מהם וכו׳ כר' דקשי' התם קושיו' התו' ד"ה לעולם כר' דהא מ"מ תנור מקדש ולא ניחא להרב בתי' קמא דהתו' דאין התנור מקדש כיון דלאו חזי כולהו אלא כתי׳ בתרא דהוי כמ"ד אין כ"ש מקדשים אלא מדעת וא"כ הכא גבי שתי לחם למה תדחה אפייתן את השבת לאפינהו מאתמול ולכוון דעתי׳ דלא ליקדשי עד למחר דלא מיפסלי בלינה דהא אי' התנור מקדש אפי׳ הוי כ"ש אלא מדעת אליבא דר"ח דלעיל וכיוצא בזה אשכחן בפ' לולב וערבה דף מ"ט ונ׳ אליבא דזעירי דסבר כ"ש מקדשים שלא מדעת דמשמע בפשיטות דאי אין מקדשים אלא מדעת שפי' הוי מייתינהו למי הניסוך במקודש מאתמול ולא הוי מיפסלי בלינה אי הוי דעתי׳ דלא לייתינהו עד למחר לקדש אות׳ ע"ש ברש"י. ואין לומר דהא דנקטי התו' בתי׳ בתרא דלעיל א״נ כמ"ד אין כ"ש מקדשי אלא מדעת היינו דווקא גבי ארבע חלות דאיכא בהו תרי יתירי על השיעור ובלתי ראויו' ושפיר מכוי' בהו דלא ליקדשו הא ליתא דכבר הוכחנו אפי׳ בשיעור הראוי איכא למימר הכי אההי׳ דניסוך הנ"ל דאי"ן שיעור למים וכולם ראויו' כמבואר שם בגמ׳ דסוכה ועיין מר בתו׳ פ׳ כל המנחות דף ז׳ בד"ה וכי מהדר לי' כו' אמר ר"י זאת אומרת כו׳ וא"כ הדרא לקושי׳ הנ"ל גבי שתי הלחם לאפינהו מאתמול ולמ' דחו שבת דבשלמא לר' יוחנן גופי' ל"ק מדידי׳ אדידי' בסוגי׳ דידן בשלהי פ׳ ר"י דכל הסוגיא עד סוף הפרק נקשרת וקאי אליבא דרבה ב"ב חנא משמי׳ דר״י דאמר התם ראב"ש בשיט׳ רע"ק רבו של אביו אמרה כו׳ כנודע ואמר בסוף הסוגיא דאי אפי לשתי הלחם מאתמול מיפסלי בלינה וא"כ קשי׳ הא שמעינן לי' לר"י גופיה בפ' כל המנחות דן ז׳ דאין כ"ש מקדשי' אלא מדעת א"כ לאפינהו מאתמול ולכוין דלא ליקדשי עד למחר דלא מפסלי. הא לא קשיא דהא דנקט בסוף הסוגיא דאזלא אליבא דר' יוחנן כדלעיל אי אפי להו מאתמול מפסלי בלינה אפשר לומר דר"י מצי למימר הכי ולי׳ לא ס"ל דלר' כ"ש מקדשי׳ שלא מדעת ור״י ס"ל דווקא מדעת אבל לרב חסדא דמוקי לה לההי׳ דארבע חלו׳ אליבא דר' ואין כ"ש מקדשי' אלא מדעת כתי׳ בתרא דהתו' א"כ היאך מתרץ לההי' דר' דדרש מועדי ה׳ גבי ב' לחם דדחו שבת לאפנהו מאתמול כדלעיל. כל זה הוקשה להרמב"ם ז"ל בסוגיא. ותו הוקשה לו ההי' דפ׳ התכלת גבי חביתין דף נ"א דאמר רבא על מחבת מלמד שטעונים כלי ואי אפי להו מאתמול מפסלי בלינה וקשיא לי' קושי התו' דבסוגיא דלעיל מרבינן ב' לחם מדכתיב מועדי ה' גו' ומסיק ב' הלחם לאפי' וקסבר תנור מקדש כו' ואפ"ה בעי קרא זה ג"כ הוקשה להרב ולא ניחא לי׳ בתי׳ התוס׳ דהא דאפי׳ לי׳ בתנור של חול כו' אלא ס"ל דאין זה קושיא למרמי גברא אגברא ומחלפא שיטתי׳ דרבא עם שיטתי׳ דר' יוחנן דר"י בעי קרא למאי דא"א לעשותו מע"ש ורבא לא בעי קרא לזה וא"כ מחלפא שיטתייהו בהיפוך גמור דאלו ר"י היכא דגלי קרא במידי דדחי שבת נ"ל דהוא דבר שא"א לעשות מע"ש דאיל"ה לא הוי שרי ולרבא צ"ל אדרבה עיקר קרא לא אתי' אלא לשרויי במה דאפשר לעשות מע"ש וא"פה גזירת הכתוב הוא דשרי היכא דגלי קרא. ותדע דלמאי דלא אפשר לעשותו מע״ש לא בעי קרא לרבא הכי ס"ל להרב וניחא לו לומר הכי דנתיישבה לו היטב קושי' דלעיל הראשונה לר"ח דס"ל אליבא דר' אין כ"ש מקדשים אלא מדעת כדלעיל א"כ אפי' ב' הלחם למה תדחה אפייתן השבת הא אפשר לאפינהו מאתמול כדלעיל ולפי הנזכר ל"ק מידי דאמרינן הואיל וגלי לן קרא דדחי שבת במועדי ה' אדרבה עיקר קרא לא את' אלא לשרויי אפי' במה דאפשר לעשותו מע"ש דסבר רב חסדא כשיטתי' דרבא הנזכר ודלא כר׳ יוחנן ואף דלרבא גופי׳ לא מצינן למימר דס"ל כר"ח דאין כ"ש מקדשים אלא מדעת דא"כ קשי' גבי חביתי׳ דליכא קרא דדחי שבת אליבא דרבא א״כ מנ״ל דדחי' ואי משום שטעונה כלי כדאיתא בגמ' הא ליתא דלעבדינהו מאתמול אדעתא דלא לקדשינהו מחבת עד למחר אלא ע״כ כ"ש מקדשי' אפי׳ שלא מדעת. מ"מ נוכל לומר דר"ח סבר כוותי׳ דרבא בחדא ופליג עליו בחדא פליג עלי' דכ"ש מקדשי' שלא מדעת וסבר כוותי׳ במאי דגלי קרא דדחי שבת עיקרא הוי לשרויי במילת׳ דאפשר למיעבד מאתמול וא"כ לר"ח גם לגבי עומר דגלי לן קרא בחריש ובקציר תשבות דדחי שבת עיקרי' לשרויי הוי אפי' בקצירה דאפשר לעשותה מע״ש לרבי ודלא כר' יוחנן מרא דסוגי' דשלהי פ' ר"י כדלעיל א״כ שפיר אתי׳ מתני' כר' דנקצר ביום כשר ואפ"ה קצירה גופא דחי שבת ודלא כר' יוחנן דמוקי לה בהקרב' כל זה הי׳ נראה להרמב"ם ז"ל ופסק כרב חסד' לגבי ר"י חדא משום דמסתב' טעמי׳ דמוקי לה לר׳ אליבא דהלכת׳ דאין כ"ש מקדשי' אלא מדעת כמסקנ' הפוסקי' ואלו לר"י צ"ל אליב' דהלכתא דמקדשי׳ שלא מדעת דאלת"ה קשיא לאפינהו לב' הלחם מאתמול אדעתי' דלא ליקדשי עד למחר ולא לדחו שבת אליבא דר' ותו דמוקי לה לההוא דארבעה חלו' כר' ואלו לר"י לא מצי אתי' כר' דקשה קושי' התו' דתנור מקדש ולא ניחא לי' בתי' קמא רק בתי' בתרא דאי׳ כ"ש מקדשי' שלא מדעת ואלו לר' יוחנן לא קי"ל הכי אליב' דר'. ותו דרב חסד' קאי כשיטת רבא דהוא בתראה לגבי דר"י. ואף דבשתי הלחם קי"ל דלא כר׳ דלא ס"ל דרשת מועדי ה' דאפייתן אינו דוח' שבת כמתני' ד"פ שתי הלחם דף צ"ה מ"מ גבי עומר קי"ל דדחי שב׳ אפי' קצירתו מבחריש ובקציר תשבות דעיקרי' לשרוי אפי׳ בקצירה דאפשר לעשותו מע״ש כנ"ל לדעת הרמב"ם ז"ל. ובהכי ניחא מאי דפסק הרב ז"ל דאין אפייתן דב' הלחם דוחה שבת וגם פסק דאפייתן בפני' וסתרי פסקי׳ אהדדי דאי אפייתן מבפנ׳ היכי אפי׳ להו ~מעט~{מעי"ט} הא מיפסלי בלינה כקושיות רב ששת בדף צ"ה במנחות והא דמשני רב אשי הוא בדותא כדמסיק בגמ׳ וכתבו התו' דע"כ תברא מי ששנה זו דהיינו אפייתן מבפנים לא שנה הא ולא דחי שבת והרב ארכביה לפיסקא אתרי ריכשי ומזכה שטרא לבי תרי. ובעל תו' י"ט תי' דמשום קושי׳ הגמ' לא דחינן משנה מהלכה ואע"ג דלא מתרצא כו' אף דקושט' הוא מ"מ לאו מטעמיה ואין לנו לומר דפסקינן כמתני' אף דלא מתרצ' כתפל מבלי מלח אלא דס"ל להרב ז"ל שלא כדעת תו' שכתבו הא דרב אשי בדות' ותברא דאי אית לי' טעמי׳ דתבר׳ מ"ט לא הרגישו בזה רב אשי ורב ששת אדם קשה כברזל לתרץ מתני בהא אלא ס"ל לר״מ דהא דרב אשי בדות' הי׳ מ"מ מתני' ל"ק דאפי לה מאתמול אדעת׳ דלא ליקדש' עד למחר ואין כ"ש מקדשין אלא מדע' ולא תפסלי בלינה אף דאפי לה מבפנים ובהא ל"ק איך לא הרגישו רב ששת ורב אשי משום דאפשר דס"ל כמ"ד כ"ש מקדשי׳ אף שלא מדעת אבל אתלמוד׳ ל"ק מ״ט לא תי׳ הכי דא"כ אף לדברי התו׳ יקשה מ"ט לא תי׳ בתלמודא תברא אלא ע"כ לאו קושי' הי׳ דאורחא דתלמוד׳ בהכי לפרקים וכן בכל מקום דלא דחינן משנה מהלכה צ"ל הכי דמתרצ' מתני׳ שפיר אף דלא חש לה תלמודא להזכיר התי׳. ובכן יתענג מר על רב שלום כרצונו וכרצון נאמן בבריתו חושק ומתאוה להשתעשע בזיו תארו ואור תורתו פנים בפנים ה"ק יעקב בלא״א מהר״ר אורי פיוויש ז"ל. עכ"ל הקדוש הי״ד:

וזה אשר השבתי להקדו"ש זצ״ל הי"ד:

למאן דחריפא לי׳ סכינא חריפא פסקא לי׳ להאי קרא ומתנית' מסייע לי׳ וחורפי׳ קא מחליא לי' גורע ומוסיף ודורש להני קראי כסיני ועוקר הרים ומפרק סלעים כפטיש יפוצץ לכמה ניצוצו' דנורא נפקי מפומי' וחורז מתורה לנביאים וכתובים עד שהאש מלהטת סביביו ועוף הפורח נשרף בהיכל פיו מתקיים העולם למי אלה לו לעבד ה' ליעקב אשר בחר לו יה האשל הגדול האלוף נ"י ע״ה פ"ה הגאון כבוד מהר"ר יעקב איש תם יושב אוהלים אלקי יעקב יהי׳ בעזרו. וירבה הוא זיוו והדרו. ובהלו יאיר נרו:

מצאתי דברי מר ואוכלם והיו בפי מתוקי׳ כדבש ונופת צופים ועמדתי על דברי מר קריתי ושניתי ושלשתי הדק היטב היטב והבנתי שעיקר דברי מר בנוין שהרמב"ם פסק כר"ח דס"ל אליבא דר' דתנור אינו מקדש אלא לדעת וכמ"ש התו׳ לשם כתי' בתרא ודלא כר"י ס"פ ר' ישמעאל וא"כ הוי אפשר למיאפות ב' הלחם קודם שבת ולא ליקדשו אלא דגלי לן קרא דמועדי ה' דדחו שבת אף דאפשר למעבד בע"ש ולענין ב׳ הלחם לא קי״ל כר' אכן בקצירת עומר קי"ל כוותי' זו תורף דברי מר בקצרה והאריך מר בראיות להוכיח כל הנ"ל. ואני בעניי אף שראיתי מר רמא דיקלא וזקפא קא מחדדן שמעתתי' כאלו אביך ואמך במתא כרב פפא מ"מ אף אני הצעי' אדון בדברי מר ואחפש בדבריו עד מקו' שידי מגעת ואשתעשע בדבריו העריבי' וחביבים עלי ומיני ומיני' דמ' יתקלס עילא' ויתרווח׳ שמעתת'. נראה מדברי מר שהתו' הקשו הא דאין התנור מקדש אדברי רב חסדא ור"ל דלא יהנ׳ להלח' פדיון והא ליתא לענ"ד דמאי הוקש' להם דהא אף לר' דתנור מקדש לא מקדש יותר משחיטה ואדרבה שחיטה קובעת יותר לענין דלא יכול לשנות לזבח אחר כדלקמן סוף פ' ר"י הוקבעו ולא הוקבעו וקדושת התנור אינו אלא ליקדש ולהפסל בלינה (כדאית׳ במעילה בתו' דף ח׳ ע"א ד"ה קרמו פניה ובפ"ב דמעילה במתני' ע"ש) ואפ"ה ס״ל לר' דקדוש' שחיט' על ד' לחמים מהני בפדיית פנים וחולי׳ ממילא קא הוויין א"כ גם קדוש' התנור שאפה בו ד' לחמי' מקדשי׳ וצריכים פדיון ופודן מבפני׳ וא״כ מה הוקשה להתו׳ אליבא דר"ח. ותו דאם כדברי מר דר"ח פליג אר' יוחנן קשה מנ"ל להתו׳ דר"ח ס״ל בהא דכ"ש אי׳ מקדשי' אלא לדעת דילמא ס"ל לר"ח אליבא דר׳ דתנור אינו מקדש כלל וכר"ש בדף צ"ה ע"ב וכמה תנאי דס"ל כן ואפשר למפינהו בחול אלא דגזירת הכתוב דמועדי ה' אתי לאשמענן דדחי שבת וכמו דס"ל לר"ח לדעת מר דאינו מקדש אלא מדעת ואפשר למיפינהו בחול ואפ"ה דחי שבת לר' מגזירת הכתוב דהא לא שמעינן בשום דוכת׳ דס"ל לר׳ דתנור מקדש אלא מהך דר"י סוף פ׳ ר"י והכי איתא להדי׳ בתו' ס"פ לולב וערבה ד"ה אי אייתי ובפ״ק דמכילתי׳ דף ט׳ בתו׳ ד"ה ריש לקיש כו' א"כ צ"ל דבע"כ גם ר"ח ס"ל כר' דתנור מקדש. ובע"כ נלע"ד דהתו׳ ז"ל לא הקשו אדברי ר"ח וקושייתם הי' אכלל הסוגי' דרוצי' להעמיד הברייתא כר' וכמו שעלה ע"ד המקשן והקשו ע"ז דהיכי פריק להו וכו' הא ע"כ ס"ל לר' דתנור מקדש וכאוקמית' דר"י סוף פר"י דליכא מאן דפליג עלה ודלא כמ"ש מר וא"כ היאך תלי קושי' המקשן דבריית' אתיא דלא כר' מכח דשחיט' מקדש לה בלא זה לא מצי למיפרק בעזרה דתנור מקדש לה והיכא פריק לה לזה תי' דלענין קדושת התנור ס"ל כיון דלא חזו כולהו כדפריך (ר"ל דף מ"ז ע"א) אלא ב' מתוך ד׳ לא קדשי כלל א"נ דהמקשן ס"ל כמ"ד כו׳ אמנם לתי׳ רב חסדא ל"ק כלל ומיתרצא אף למ"ד מקדשי שלא מדעת דחולין ממילא קא הוויין ופודה מבפנים ומעולם לא פליג ר"ח אר' יוחנן. עוד נ"ל לפרש קרוב לזה והוא עיקר דקושיו' התו׳ הוא גם לרב חסדא דמוקי בריית׳ כר׳ א"כ קשיא והברייתא גופא למה נקטה שחט ב׳ כבשי׳ על ב' חלות הא אפי' בלא שחיט' כבשי׳ רק באפי׳ לחוד מצי למתני דהא ר' ס"ל כמ"ד דתנור מקדש והכי ה"ל למתני אפה ד׳ חלו' בתנור לצורך ב' כבשי' מושך כו' והכי עדיף טפי למיתני דבהא לא הוי צריכי' לתי׳ התו' ד"ה מושך שנים כו' ע"ש לזה תי׳ ב' תירוצי' ותי' הב' הוא דר"ח מוקי לה כר' ולא רצה הברייתא למינקט אפיי' להכניס עצמה בפלוגת' ונקט שחיט' לר' אליב' דכ"ע ומ"מ ר"ח בעצמו לעולם לא פליג אר"י וס"ל דתנור מקדש אפי׳ שלא מדעת וכמ"ש ודו״ק. תדע דע"כ לפי המסקנא דמסיק הב"ע דאמר ליקדשו שנים מתוך ד' מבואר כתי' קמא דהתו' וכך פסק הרמב״ם פ״ח מה' תו"מ וכר' יוחנן א"כ תי׳ קמא עיקר וכן מבואר שם ברש"י שכתב וז"ל וה"ה דה"מ למיפרך בריש' דאי כר' ארבעתן בעי לאנופי ומיהו דאלימא מיני' אקשו עד דאפקי׳ מטעמי׳ עכ"ל. וה״ז מבואר כתי' קמא. ובר מן דין נ"ל דאף לר"י אליב' דר' סוף פ' ר"י ס"ל דאין כ״ש מקדשי' אלא מדעת והא דלא צוות׳ התורה למיפינהו מאתמול ואדעתא דלא ליקדשו דלא ליפסלי בלינה דהתורה לא רצתה לחלק בי' לדעת או שלא לדע׳ וגזרה ואמר' בסתם שלא יבואו לפעמי׳ ע"י אפיי' שלא מדעת לפסול לינה וצוות' לאפותה בו ביום והקרא דבמועדו לא הוי צריכנא כלל אלא לאשמענן דלא אפי לה בתנור חול וכמ"ש התו׳ בהא דמחבת דף נ"א וכעין מ"ש בגמ' דף צ' ע"א גזירה שמא יאמרו כו' וכה"ג בסוכה בענין גזירה דדבנן וכן יש לנו לומר בדעת התורה שהשווה מדותיה וא"כ כל דברי התו׳ בנוין על קו האמת. ותדע דלדברי מר דס"ל לרבא דכ"ש מקדשי' שלא מדעת לא ה"ל להרמב"ם לפסוק בפ"ג מה׳ פסולי המוקדשי׳ דין ך' כר׳ יוחנן וטפי ה"ל לפסוק כרבא דהוא בתרא' דס"ל דמקדשי׳ שלא מדעת אלא בע"כ דגם רבא ס"ל כר"י. ועו' שהרי הרמב"ם בפ"ג מה׳ תו"מ פסק דחביתי כ"ג דחי שבת וכתב ז"ל שנא׳ תופיני שתהא נאה וכו' ועוד אם תאפה מבערב תיפסל בלינה שהמרחשת מכלי קדש הוא עכ"ל. והוא כתי׳ דרבא. ואם כדברי מר הלא רבא ס"ל דמקדש שלא מדעת והרמב"ם פסק כר' יוחנן וכנ"ל א"כ הוי פסקיו סתרי אהדדי אלא בע״כ דליתא וכמ"ש ודו"ק. ואלמלא דמסתפינא מצוואת ר"ת בס׳ הישר ה"א דיש ט"ס בדברי התו׳ לעולם כר׳ כו' במאי דכתבו א״נ דס"ל דאי׳ מקדש אלא מדעת כו׳ והוא דהא בע"כ הלשון דשחט ב׳ כבשי' על ד' חלו׳ דבריית' הוא ממש בפירושו כמו הלשון דתודה ששחט' על פ' חלו' דפליגי בה חזקי׳ ור"י לקמן דף ע"ה ע"ב ושם מבואר דלאביי דפליגי ר"י וחזקי' באי' כ"ש מקדשי' שלא מדעת דחזקי' סבר דכ"ש מקדשי' שלא מדע' הראוי לו ולא מיקדשי אלא מ' ור"י ס"ל דאינו מקדש אלא מדעת הבעלי׳ ובעלי׳ קא מיכווני לקרבן גדול ולכך פסול וא"כ התו׳ לתי' שני דלא אסקי עדיין דליקדשו ב' מתוך ד׳ אלא בסתמ' דפלוגת' דחזקי' ור"י מאי תי׳ דהא לר"י דס"ל דאי׳ מקדש אלא מדעת הא פסילי הלחמי' דלקרבן גדול הוא מיכוון ובע"כ צ"ל דס"ל דמקדשי הראוי להם שלא מדעת והשאר פודה וכ"כ הרמב"ם להדי׳ בפי"ב מה׳ פ"ה דין ט"ו ע"ש א"כ בע"כ דיש ט"ס בדבריה׳ וכצ"ל א"נ ס״ל כמ״ד כ"ש מקדשי שלא מדעת או דצ"ל ואתיא נמי כמ"ד אין מקדשי' אלא מדעת וחד תי׳ הוא ור"ל לפי המסקנא דאמר ליקדשו ב׳ כו' א"ש ככ"ע אפי׳ למ"ר אי' מקדשי׳ אלא מדעת. והי' כתוב בספרי' וא"נ (ר"ל ר"ת אתי׳ נמי וטעו המדפיסי' וכתבו אי נמי נ״ל ודו"ק). אכן לפי הבנת מר שכוונתן שאי' מקדש אלא מדעת והוא הי' בדעתו שלא לקדש כלל כבר הוכחתי שהלשונו' שוים בסוגיא באפיי' ובשחיטה בכבשי' ובתודה וגם הרמב״ם השוום יחד לדינא. ואפשר לי לפרש דבריהם בלי שום הג"ה והוא דכאן אזלא הסוגי׳ כר' וס"ל דתנור מקדש וכמש"ל לפיכך הוכרחו התו׳ בכאן להקשו' ולתרץ דאינו מקדש אלא מדעת כהבנת מר שבדעתו הי׳ שלא לקדש התנור אכן לקמן פליגי חזקי' ור"י אליבא דהלכת׳ וס"ל דאי׳ התנור מקדש כלל אלא בשחיט' ובדעתו לקדש בשחיט' הלחמי׳ לכך משתנ' שם הענין בדין ולשון כנ"ל ברור וקצרתי וסמכתי על מר המבין. ובזה נ"ל ליישב דברי הרמב"ם שהוקש׳ לבעל תו' י"ט למה פסק הרמב"ם כמתני׳ דאין אפיי' ב׳ הלחם דחי שבת ופסק דאפייתן מבפני' כו' ולמ"ש ל"ק מידי כיון דחזקי' ור"י וגם סתם מתני' בפ' ואלו מנחות דף ע"ד ע"ב (ע"ש בתו' ד"ה למעוטי מנחה כו') ס"ל דאין התנור מקדש דאי הוי ס"ל לחזקי׳ ור"י דתנור מקדש וכר׳ הוי פליגי באפי' לחוד בלא שחיט' וכמ"ש התו׳ אליבא דרבי בפ' הלחם אלא ע"כ ס"ל דאין התנור מקדש אף שאפייתן מבפני' מצד הכתוב דמועדי ה' דלא אפי בתנור חול ואפ"ה לא מפסלי בלינה (הג"ה. אכן לפי מ"ש הרמב"ם פ"ט מה׳ מעשה קרבנות דין ך"ד דאפיי' לחמי תודה הי' מחוץ והבאתי ראי' לדבריו לקמן ס"פ אלו מנחות אין ראי׳ דס"ל דתנור מקדש ודו"ק עכ"ה). והא דלא מתרץ לה אדם קשה כברזל כן דס"ל דתנור מקדש ולהכי לא מצי לתרץ כן אכן הרמב"ם פסק כחזקי' וכר' דס״ל דאי' התנור מקדש ואפייתן מבפני' מצד מועדי ה' ואפייתן בקדש כמו לר׳ דדחי שבת מלימוד זה דס"ל בעלמ׳ דתנור מקדש גם מדבריו סוף פי"ב מה' מע"ק יש לדקדק קצת דס"ל דמחב׳ ומרחש' מקדשי ותנור לא מקדש ואין ראי' מלשון רש"י שהעתי' בכ״ם שם שרש״י הוא מפרש ולא פוסק ולא העתיק אלא דברי הגמ׳ דפ' ב׳ הלחם ונא מרו' מעל׳ שיתן מר עינו ולבו על כל דברי האגר׳ הנ"ל כי תורה הי' אף שהו׳ הלכת' למשיח'. דרוש ותקבל שכר מאלקי המערכה ישא מר ברכה. וזאת הברכ'. גם מני שמורה וערוכה. ושלו' למ' ולתורתו כה ידבר האוהב נאמן אהרן שמואל בלא"א הקצין ר׳ ישראל שלי׳ מווילנא:}

{ברכת הזבח סוף מנחות: שייך לדין חדש המבואר פרק רבי ישמעאל:

כתבו התוס׳ בפ"ק דקידושין דף ל"ז ע"ב ד"ה כל מצוה כו׳ דחדש אסור אף בשל נכרים מדפריך בירושלמי עלה דמתני׳ דקתני אף החדש אמאי לא תני חלה ומשני לפי שאינה בשל נכרים משמע דחדש דקתני במתני' נוהג אף בשל נכרים עכ"ל. וכך פסק הרא"ש בתשובותיו וכמה פוסקים ובש"ע טי"ד סימן רצ"ג סעיף ב׳ ע"ש. וזה לי זמן רב שראיתי למורינו הרב הגדול זקן ויושב בישיבה מהר"ר יואל מק"ק קראקא שכתב בספר בית חדש שלו שם והשיג אדברי תוספות וז"ל ותימא מאי ראיה מביא ר"י מהירושלמי דהא מאי {ד}פריך שם אמאי לא תני חלה לאו אדברי ר"א פריך אלא את"ק פריך דאמר חוץ מערלה וכלאים פריך אמאי לא תני חלה ומשני לפי שאינה כו' והשתא איכא למימר דחדש אינו נוהג לר"א אלא בשל ישראל דהא {ד}לא תני ר"א חלה היינו משום דבחלה לא פליג את״ק ות״ק נמי מודה דנוהג בשל ישראל אלא דחדש דס"ל לת"ק דאינו נוהג בח"ל ס"ל לר"א דאף החדש אסור ובשל ישראל זו תורף קושיות הרב וע"ש. וכתב שהקשה קושיא זו לכמה גאונים ומהם הרב הגדול מהר"ר ליב מפראגא ולא היה מי שסתר את דבריו והביא עוד ראיות לזה: ותחילה חל עלי ליישב דברי התוס' ולהצילם מקושיות האדון הגאון הנ"ל ודקדקתי בדבריהם ואבינה לאחריתם בלמדי עם בני ישיבתי המקשיבים לקולי זה לי יותר מעשרים שנה בהיותי יושב על ההוראה בק' ביל"א יצ"ו ויגעתי ומצאתי תאמן ודבריהם הן דברי אלהים חיים. והוא דודאי כוונת התוספות הוא מבואר דאי כדברי הרב הב״ח דאת"ק קאי הירושלמי א״כ קשה מנ"ל לרבי אליעזר לחלוק את״ק דילמא גם הת"ק ס"ל דחדש נוהג בח"ל והא דקאמר חוץ מערלה וכלאים ולא קחשיב חדש משום דלא נהיג בשל גוים וכמו חלה דלא חשיב לה מה״ט לדעת הב"ח הת״ק אלא בע"כ דס"ל ~לה"ט~{לכ"ע} בפשיטות דחדש כל היכא דנהוג נהוג אף בשל נכרים ואפ"ה לא חשיב הת"ק ש"מ דס"ל דלא נהיג כלל בח"ל לכך ראה ר"א לחלוק אהת"ק וס"ל דגם חדש נוהג בח"ל כערלה וכלאים וא"כ הקשה בירושלמי אהת"ק ור"א אמאי לא חשיבי חלה ומשני כו' זו נ״ל ברור בדעת הירושלמי והתוס' ואני תמה על הגדולים שהציע הרב דבריו בפניה' למה לא מחו מאה עוכלי בעוכלא וסתרו דבריו ולקיים דברי התוס' אשר המה תמיד עטרה לראשינו. ועוד נ״ל להביא ראיה ברורה לדברי התוס׳ דחדש נוהג אף בשל נכרים מהא דאמרינן בקידושין דף ל"ח ע"א תניא רשב״י אומר ג' מצות נצטוו כו' ונוהגת בין בארץ בין בח"ל וה"ה שינהגו ק"ו ומה חדש שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר כו' ק"ו לכלאים וה"ה לערלה בשתים. ואם איתא דחדש אינו נוהג בשל נכרים הל"ל וה"ה לערלה בשלש דערלה נוהג בשל נכרים וכן כלאים אלא ש״מ דאין חילוק ביניהם וכדעת התוס׳. ומה שהביא עוד ראיה לדבריו מהא דר"ה דף י"ג ע"ש. דבריו תמוהין דאדרבה משם ראיה דאסור אף בשל נכרים וראיה מהירושלמי שכתבו שם התוס' דלא אכלו מצות מחדש ע"ש ולמאן דס"ל בקדושין דלא נהג חדש אלא אחר י"ד שנה הוי מצי למיכל מחדש אפילו קודם הקרבת עומר אלא דלא הוי צריכי והכתוב אומר דממחרת הפסח הוי צריכי דכבר שבת המן כדאיתא התם והכתוב אתי לאשמועינן הזמן אימתי הוי צריכין כשקרבו העומר ואז היו צריכין לאכול מעבור הארץ וש"מ שקרבו העומר וא״כ ע"ז סובבת גם הסוגיא דר"ה וזה ברור כשמש נ״ל ודו״ק היטב:}

סליק פירקא:

הגהות

רש״י ד"ה מה ת״ל כו׳ ומשה אמרן הס"ד: ואח"כ ד"ה במועדיכם ואפי׳ כו׳ גבי מוספין הס״ד: ואח״כ ד"ה מנין כו' פרשתא הס״ד ואח״כ ד״ה והקרב כו' העומר הס״ד:

ד״ה ת״ל כו׳ הכהנים כתי' עומר כצ"ל והס״ד: ואח״כ ד"ה שתי כו׳:

ד"ה אלא כו' ואע"ג דאפשר כו' ודכותי' כו' כצ"ל והס״ד: ואח"כ ד״ה לא כו׳ מאתמול הס"ד: ואח״כ ד״ה לאפי' דקסבר כו' כצ״ל:

ד"ה אלא כו' לא קדשי הס״ד: ואח״כ ד״ה קדוש כו' התכלת הס"ד:

סליק פירקא

פרק ואלו מנחות

גמרא ואלו מנחות כו׳ (מיימוני פי״ב מהלכות מעשה קרבנות):

דתנן עשר תנן מאי כו׳ כצ״ל.

ולא מתאכיל כו׳.

מנין שאין חולקים כו׳ (מיימוני פ"י מהלכות מעשה קרבנות):

רש"י ד״ה ואלו מנחות כו׳ עיסה הס״ד:

ד״ה דכתיבא כו׳ בחמש מנחות הס"ד:

ד"ה דלא כתיב כו׳ חוטא כתיב זאת תורת דמשמע תורה כו׳ כצ״ל והד"א:

ד"ה באה שעורין כו׳ קנאות מדנקמצת כו׳ כצ״ל:

ד״ה אם אינו כו׳ שנאמר בהן והנותרת כו' ובניו כצ״ל והס"ד:

ד״ה לחרבה כו׳ מאפה והס"ד: ואח"כ ד״ה לחרבה של כו' קנאות הס"ד:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

ורבי אלעזר בר''ש לא שמיע ליה. הא דחביבה מצוה בשעתה בתמיה אלא בע''כ שמיע ולא גמר מינה דהתם גבי אברים שאני דדחו שבת משום חביבות מצוה שהרי דחתה שחיטה את השבת קודם להקטרה דאי אפשר לעשותה מערב שבת וכיון דניתן שבת לדחות אצל שחיטה נדחה נמי אצל הקטרה אבל בעומר ליכא למימר הכי דבשעת קצירה אכתי לא אידחי שבת ואע''ג דלמחר דחיא הקרבה שבת בשעת קצירה מיהא לא נדחית ואי לאו דלא אפשר לה מערב שבת לא הויא דחיא שבת משום חביבות מצוה וה''נ לרבי איכא למיפרך אמאי גמר שאני התם שהרי דחתה השחיטה שבת: וחכמים אומרים כו' ובשבת כו' ונקצר כו' . כל הנך מייתי משום פירכא: רבי היא. דאמר לעיל מביאין אחרת תחתיה וקוצרה ביום: מה ת''ל. והלא כל המועדות אמורין למעלה ומשה אמרן: במועדיכם. ואפילו בשבת ובפרשת פנחס כתיב גבי מוספין: מנין לרבות עומר. דלא כתיב בההיא פרשתא: והקרב עמו . כבש הבא עם העומר: והקרב עמהן. כבשי עצרת: ת''ל וידבר משה וגו'. ובההיא פרשתא דאמור אל הכהנים כתיב עומר [ושתי הלחם]: שתי הלחם בני הקרבה נינהו אלא פשיטא [לטחינה] והרקדה. ואע''ג דאפשר לה לעשות מאתמול ודכוותיה כו': לא עומר להקרבה. דאי אפשר לה מאתמול: וב' הלחם לאפיה. דקסבר תנור מקדש כו': אלא בשחיטה. אבל באפיה לא קדשי: קדוש ואינו קדוש . מפרש בפרק התכלת (לעיל דף מז.): הוקבעו. שחטן לשמן וזרק דמן לשמן הוקבעו החלות לאותן כבשים ואין יכול לשנות הלחם לזבח אחר שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן לא הוקבעו אבל קדיש בתנור: מתני' ואלו מנחות: מנחת הסלת. היתה נקמצת עיסה: ומנחת חוטא. של ישראל נקמצת אבל מנחת חוטא של כהנים לא היתה נקמצת כלל אלא כולה היתה כליל: גמ' דכתיבא. בתמיה דכתיב בהו נקמצת ושיריה לכהנים כגון בחמש מנחות: דלא כתיב בהו. כגון מנחת עובדי כוכבים ומנחת חוטא כתיב וזאת תורת דמשמע תורה אחת לכל המנחות שכל מנחה הנקמצת נאכלין השירים לכהנים: באה חיטין לא קמיבעיא ליה. דהנותרת ממנה כתיב בחמש מנחות שנאמר בהן סלת שהן חיטין: באה שעורין. כגון מנחת העומר ומנחת קנאות: מדנקמצת. דכתיב בה (ויקרא ו) אזכרתה: אליבא דרבנן. דאמרי במתני' ואלו מנחות נקמצות דודאי מדנקמצות שיריהן לכהנים: כי קמיבעיא ליה אליבא דר''ש דאמר איכא מנחה כו'. ואיכא למימר הא נמי מנחת העומר ומנחת קנאות אע''ג דנקמצות איכא למימר דשיריהן אין נאכלין: אם אינו ענין לבלולה. שכבר נאמר בהן (שם) והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו: בלולה של שעורין. מנחת העומר: לחרבה של חטין. כגון מנחת מאפה: לחרבה של שעורים. מנחת קנאות: כנגד זבחים. שלא יאמר הכהן [לחבירו] טול אתה זבחים ואני מנחות:

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל ואלו מנחות. מנחת הסולת. היתה נקמצת עיסה. ומחבת ומרחשת וחלות ורקיקין. אחר אפייתן פותתן ומחזירן לסולת וכולהו כתיבי בויקרא וכתיב במנחת סולת קמיצה ובאינך כתיב אזכרה ואזכרה היינו קמיצה: ומנחת העומר. כתיב אזכרה ואמרי' בת''כ נאמר כאן אזכרה ונאמר במנחת הסולת אזכרה מה להלן מלא הקומץ אף כאן מלא הקומץ. ומנחת חוטא וקנאות. כתיב בהו קמיצה. ר''ש אומר. מפרש בגמרא אבל לת''ק לא בעינן במנחת כהנים קמיצה אלא נקטרת כמות שהיא: גמ' כל היכא דתנן. [כלומר] מנחות: עשר תנן. כלומר מנחות שוות בדין אחת: לאפוקי מדר''ש. דמטפי חד מנחה במה דמכשר מנחת מאפה בתלתא גווני דלדידיה הוי י''א מנחות: מנלן. בתמי': דכתיב בה. ההיא דכתיב בה והנותרת ממנו יאכלו כתיבא: ודלא כתיבא. נפקא לן מההוא קרא דכולל כל המנחות בצו את אהרן זאת תורת וגו': באה חיטין לא קא מבעיא לן. דמההוא קרא דכולל כל המנחות נפקי מזאת תורת המנחה דסתם מנחה באה חיטין הלכך ההוא בבאה חיטין קמשתעי. מדנקמצת. וודאי שיריה לכהנים דאי לא אמאי קמצי לה: אם אינו ענין. דהא נפקי מזאת תורת המנחה:

שנאמר בהן במועדו במועדו אפילו בשבת במועדו אפילו בטומאה. פסח דדחיא טומאה אתיא לן מדכתיב איש נדחה ואין ציבור נדחין ותמיד דדחי שבת דאמר קרא עולת שבת בשבתו והדר ילפי מהדדי בגזירה שוה דכתיב בהו במועדו הכי איתא בפסחים בפרק אלו דברים (דף סו.): הוקבעו ולא ' הוקבעו. פירשתי בפ' התכלת מתני' ואלו ומנחות (באות): חיטין לא קמיבעיא לן. דמההוא קר' נפקי מזאת תורת המנחה דסתם מנחה באה חיטין הילכך ההוא קרא בבאה חיטין מיירי כך פי' בקונטרס וקשה דלעיל בפרק כל המנחות באות מצה (דף נב:) דקאמר מנין לכל המנחות שהן באות מצה וקאמר דכתיבא כתיבא דלא כתיבא כתיב זאת תורת המנחה הוה ליה למימר כי הכא תינח באה חיטין באה שעורין מנא ליה לכך נראה דדוקא הכא דמיירי לענין אכילה ששיריהן נאכלין לכהנים דלא נפקא לן באה שעורין מזאת תורת המנחה משום דשעורין הוא מאכל בהמה כדמוכח בפ''ק דפסחים (דף ג:) שעורין נעשו יפות א''ל צא ובשר לסוסים ולחמורים ותנן בפרק שני דסוטה (דף יד.) כשם שמעשיה מעשה בהמה אף קרבנה מאכל בהמה: אם אינו ענין לחרבה של חיטין. דמתרביא מזאת תורת אף על גב דפרשתא מיירי בשיש בה שמן: