דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יב - א

פיגול הוא וחייבין עליו אוכליו כרת שנאמר "והנפש האוכלת ממנו עונה תשא" [ויקרא ז] ודרשו גזירה שוה מאכילת נותר האמור בו "ואוכליו עונו ישא" מה נותר בכרת אף חוץ לזמנו בכרת.

ומה שלא הזכירה המשנה בלבונה שיעור "כזית" כמו בשיריים וקומץ, היינו משום שסתמה המשנה דבריה כשיטה הסוברת שהלבונה כשרה בקורט אחד, ואין צריך כזית להקטרתה. [1]

עוד דרשו, כשם שבזבח פוסלת המחשבה באחת מארבע עבודותיו שהן שחיטה, קבלה בכלי, הולכה וזריקת הדם, כך במנחה פוסלת המחשבה באחת מארבע עבודות שבה. ובאה המשנה לפרט באלו עבודות מחשבה פוסלת.

זה הכלל, כל הקומץ את המנחה שקמיצת מנחה כנגד שחיטה בזבח היא, ו - או הנותן אותה בכלי קודש שזו כנגד קבלת דם הזבח בכלי, או המוליך אותה להקטרה שזו כנגד הולכת דם הזבח, או המקטיר כנגד זריקת דם הזבח, וחישב באחת מאלו העבודות לאכול דבר שדרכו לאכול כגון שיריים המיועדים לאכילה ו - או להקטיר דבר שדרכו להקטיר כגון קומץ, אם חישב לעשות זאת חוץ למקומו, פסול ואין בו כרת, אבל חוץ לזמנו, פיגול וחייבין עליו כרת. אבל, אם חישב מחשבת הקטרה על שיריים המיועדים לאכילת אדם, או שחישב מחשבת אכילת אדם על קומץ ולבונה העומדים להקטרה לא פיגל, משום שבטלה דעתו אצל כל אדם. [2]

ובלבד, פסול זה של פיגול הבא מחמת מחשבת "חוץ לזמנו" ושחייבים עליו כרת אינו חל אלא בתנאי שיקריב המתיר דהיינו הקומץ והלבונה - כמצותו כאילו היתה זו מנחה כשרה, שלא יהיה בו שום פסול אחר חוץ מהפיגול, אבל אם בעת הקרבת המתיר של המנחה היה בה עוד פסול אחר, לא חל בה פסול פיגול, ואין חייבים כרת על אכילתו. ולמדנו זאת ממה שנאמר בפיגול "לא ירצה" ונאמר בזבח כשר "ירצה לקרבן אשה לה'" ודרשו, כהרצאת קרבן כשר כך הרצאת פיגול, וכשם שה"מתיר" של זבח כשר אינו מרצה עליו אלא אם כן אין בו שום פסול, כך הקרבת ה"מתיר" של פיגול אינה מרצה להחיל בו פסול פיגול אלא אם כן אין בו שום פסול אחר [פסול פיגול המחייב כרת אינו חל אלא לאחר הקרבת ה"מתיר"].

כיצד קרב המתיר כמצותו? קמץ בשתיקה שלא חישב מחשבת פסול בזמן הקמיצה, ונתן בכלי והוליך והקטיר - כל אלו על במחשבת חוץ לזמנו, או שקמץ במחשבת חוץ לזמנו ונתן בכלי והוליך והקטיר בשתיקה, או שקמץ ונתן בכלי והוליך והקטיר - כל אלו במחשבת חוץ לזמנו, זהו שקרב המתיר כמצותו, שלא היה שום פסול אחר מלבד מחשבת "חוץ לזמנו".

כיצד לא קרב המתיר כמצותו? קמץ במחשבת חוץ למקומו, ונתן בכלי והוליך והקטיר במחשבת חוץ לזמנו, או שקמץ במחשבת חוץ לזמנו ונתן בכלי והוליך והקטיר חוץ למקומו, או שקמץ ונתן בכלי והוליך והקטיר חוץ למקומו דהיינו שעשה אחת מאלו במחשבת חוץ למקומו ויתר הג' עבודות במחשבת חוץ לזמנו, זהו שלא קרב המתיר כמצותו שהרי מלבד מחשבת פיגול של "חוץ לזמנו", חישב עוד מחשבת פסול אחרת של חוץ למקומו.

יש מנחות אשר יתכן בהן פסול נוסף המוציא מידי פיגול וכגון מנחה הנפסלת מחמת "שלא לשמה". והיינו מנחת חוטא ומנחת קנאות שקמצן שלא לשמן ונתן בכלי והוליך והקטיר חוץ לזמנו, או שקמץ חוץ לזמנו ונתן בכלי והוליך והקטיר שלא לשמן, או שקמץ ונתן בכלי והוליך והקטיר שלא לשמן שבכל אלו נפסלת המנחה מחמת שנעשית שלא לשמה, ויש בהן עוד פסול אחר מלבד מחשבת פיגול, ולכן זהו שלא קרב המתיר כמצוותו ולא חל בהן פסול פגול, ואין באכילת שייריהן כרת. אולם, ביתר המנחות אין מחשבת שלא לשמה מוציאה מידי פיגול, כיון שאין מחשבה זו פוסלת בהן.

עד עתה עסקנו באופן שחישב בעבודה אחת חוץ לזמנו ובאחת חוץ למקומו, ואמרנו בזה שמחשבת חוץ למקומן מוציאה מידי פיגול. ועתה אומרת המשנה כי הוא הדין אם חישב את שתי המחשבות בעבודה אחת, כגון שחשב לאכול כזית בחוץ וכזית למחר, או כזית למחר וכזית בחוץ אף בזה יצאה המנחה מידי פיגול, מאחר והיתה כאן גם מחשבת חוץ למקומו. וכן אם חישב על כחצי זית בחוץ וכחצי זית למחר, או כחצי זית למחר וכחצי זית בחוץ בכל אלו פסול ואין בו כרת.

רבי יהודה חולק על תנא קמא בכזית למחר וכזית בחוץ: אמר רבי יהודה, זה הכלל, אם מחשבת הזמן דהיינו חוץ לזמנו, קדמה למחשבת המקום דהיינו חוץ למקומו, אין מחשבת המקום המאוחרת מוציאה מידי מחשבת הזמן שקדמה לה, אלא הרי זה פיגול וחייבין עליו כרת ורק אם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן, פסול ואין בו כרת כתנא קמא, כי הולכים תמיד אחר המחשבה הראשונה. וחכמים אומרים, זה וזה פסול ואין בו כרת. [3]

דעת רבי יהודה אינה רק באופן שחישב את שתי המחשבות בשתי עבודות, אלא אפילו אם חישבן לשתיהן בעת עבודה אחת, הולכים אחר מחשבה ראשונה. ולכן, הביאה המשנה דין זה של "כזית למחר כזית בחוץ" בעבודה אחת, לומר לך שאף בזה חולק רבי יהודה. [4]

ואמנם, במחשב על חצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ למקומו, מודה רבי יהודה שאין כאן פיגול, כי אין המחשבה פוסלת או מפגלת אלא אם חישב על כזית. ומה שנפסלה המנחה, היינו משום שמצטרפות שתי המחשבות על שני חצאי זיתים לפוסלה.

גמרא:

איבעיא להו: לדברי האומר [היינו רבי יוחנן, לעיל ט א] שירים של מנחה שחסרו בין קמיצה להקטרה ולא נותר מהן אלא כזית מקטיר קומץ עליהן [כי אע"פ שבזבח הדין הוא "אם אין בשר אין דם", וכן הוא במנחה אם אין שיריים אין הקטרת קומץ, היינו דווקא כשלא נשאר מהם כלום אבל כשנשתייר כזית רשאי להקטיר], וקיימא לן [שם ט ב] דאותן שירים אסורין באכילה [שנאמר "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו" ודרשו בזה, ולא הנותרת מן הנותרת, וכזית זה הנו נותר מן השיריים שהיו נותר מהקומץ]. מהו דתיהני להו לשיריים אלו הקטרה - כגון שהקטיר הקומץ על מנת לאכול שיריים חוץ לזמנן - למקבעינהו בפיגול. האם נאמר, מאחר ומקטיר את הקומץ ברשות, הרי זו ככל הקטרה מעולה אשר אם חישב מחשבת חוץ לזמנו במנחה נקבעת היא בפיגול בהקטרה זו. או שמא, כיון שאין שיריים אלו נאכלין, הרי זה כמחשב לאכול מחר דבר שאין דרכו לאכול שאין המחשבה פוסלת בו. [5]

וכמו כן יש להסתפק בשיריים שחסרו והקטיר את הקומץ בשתיקה האם לפקינהו הקטרה זו לשיריים מידי דין מעילה האם נאמר, כי מאחר וניתנה רשות להקטירו הרי זו ככל הקטרה מעולה המוציאה את השיריים מידי איסור מעילה וכפי המבואר במעילה [ט א] שאין מעילה בשיריים כיון שיש להם שעת היתר לכהנים, או שמא, כיון שאינם נאכלים, הרי הם כדבר שאין לו היתר לכהנים ואינו יוצא מידי מעילה.

אמר רב הונא: [6] אפילו לרבי עקיבא דאמר [במעילה ז א], זריקה של הדם מועלת גם לבשר שיצא חוץ לקלעים ונפסל משום "יוצא" להחשיבו כדבר שיש לו היתר לכהנים, ולהוציאו מידי חיוב מעילה, על אף שאין הזריקה מתירתו באכילה שהרי הוא פסול משום יוצא, מכל מקום אין לדמות נדון זה לענייננו [ולומר שמאחר והקטרה הנה כזריקת הדם, הרי שכשם שזריקה מועילה ליוצא כך הקטרה מועילה לפסול מחמת חסרון שיריים]. כי הני מילי בפסול יוצא משום דהבשר איתיה בעיניה ואין שום חסרון בגופו, ופסול מחמת דבר אחר הוא דהיינו אויר ירושלים הפוסלו כשיצא, [7] אבל בנדון דנן, דהיינו חסרון של שירים, דפסולא דגופיה של המנחה הוא, לא מהני ליה הקטרה להוציאה מתורת מעילה.

אמר ליה רבא: אדרבה, אפילו לרבי אליעזר החולק על רבי עקיבא, ודאמר אין זריקה מועלת ליוצא להוציאו מתורת מעילה, יש לך לומר שמודה הוא בשיריים שחסרו. כי הני מילי יוצא דליתיה בפנים שהרי יצא לחוץ, משום כך אין הזריקה מועילה לו, [8] אבל חסרון דמנחה כיון דאיתיה להמנחה בפנים ולא יצאה חוץ לעזרה, לכך מהניא ליה הקטרה, וסובר רבי אליעזר, שפסול יוצא חמור מפסול חסרון שיריים.

אמר רבא: מנא אמינא לה לומר שמנחה שחסרה מועילה לה הקטרה לעניין פיגול ומעילה. דתנן: הקומץ את המנחה על מנת לאכול שיריה בחוץ או כזית משיריה בחוץ וכו', ותני רבי חייא למשנה זו כך: " הקומץ את המנחה לאכול שיריה בחוץ" ולא תני רבי חייא את התיבות "או כזית" לא בקומץ ולא בשיריים בין לענין פסול חוץ למקומו ובין לענין פיגול של חוץ לזמנו. ולכאורה, מאי טעמא לא תני "או כזית" לגבי מחשבת אכילת שיריים למחר, האם לאו משום שהתנא ששנה זאת סובר שהאמור בהמשך המשנה "והנותן בכלי והמוליך והמקטיר לאכול דבר וכו' חוץ לזמנו" מדובר גם כן באופן שחישב על כזית או חצי כזית וכגון שחסרו שיריים בין קמיצה להקטרה וקמו להו אכזית, ואמר, הריני נותן בכלי ומוליך ומקטיר על מנת לאכול את אותו כזית של שיריים למחר [ולפיכך שנה התנא ברישא "או כזית" בשביל הסיפא, לחדש שאף באופן שחסרו השיריים ועמדו על כזית מועילה בהם המחשבה לפגלם]. ואע"פ שאת עבודת הקמיצה הכלולה בסיפא זו אין להעמיד באופן זה, שהרי אם חסרה המנחה קודם קמיצה הרי זו פסולה ואינה נקבעת עוד בפיגול. אבל מכל מקום, את שלוש העבודות האחרות ניתן להעמיד באופן זה שחסרו שיריים. [9]

וטעמו של רבי חייא שלא שנה כן הוא, כי מאחר והעמדנו את המחשבה בשלוש העבודות באופן שכבר חסרה המנחה ועמדו השיריים על כזית, הרי שלא יתכן לשנות "או כזית" דהיינו שחישב על הכזית הנותר אלא במחשבה על אכילת אדם דהיינו על אכילת השיריים, אבל מחשבה על אכילת מזבח האמור שם דהיינו שחישב על הקומץ לא שייך לשנות כן, [10] משום שהדין הוא שקומץ שחסר נפסלה המנחה, ואין המחשבה בו מפגלת.

ואמנם, הרישא של המשנה העוסקת במחשבה בעת הקמיצה, וודאי אינה מדברת באופן שחסרו השיריים, שהרי שיריים שחסרו קודם קמיצה נפסלה המנחה, ואם כן הרי היה שייך לשנות בה "או כזית". [11]


הערות

[1] כן פירש רש"י. והקשה השיטה מקובצת, אם כן, מדוע לא נאמר במשנה "להקטיר קורט אחד מלבונתה"? ולכך כתב, כי אף במחשבה על הקטרת לבונה צריך שיעור כזית, אלא שהתנא לא פירש זאת, כי סמך על מה ששנה כבר כן לגבי קומץ. ובטעם הדבר שצריך מחשבה על כזית, כתבו התוס' לקמן [נח ב], שהוא משום שלענין פיגול הוקש אכילת מזבח לאכילת אדם, מה אכילת אדם בכזית אף אכילת מזבח בכזית. ובאמת דברי רש"י צריכים ביאור, שהרי לא חישב על שיעור אכילת מזבח! ? ומעיקר דברי רש"י שאמר שמחשבה על הקטרת קורט לבונה מפגלת, מבואר שיש דין הקטרה על קורט לבונה, ואם כן נמצא שבמנחה כשרה מקטיר את הקורט לבונה בפני עצמו אף שהוא פחות מכזית. והקשה השפת אמת, לשיטה הסוברת אין הקטרה פחות מכזית, כיצד ניתן להקטיר את הקורט בפני עצמו? וכתב המקדש דוד [ח ג], כי יתכן שמאחר ושיעור הקטרת לבונה הוא בקורט, הרי שבדיעבד חשובה זו הקטרה אע"פ שאין בו כזית, משום שזהו שיעור הקטרתו. ולפי זה יש לומר שמאחר והקטרת לבונה כשרה אף בקורט, משום כך מפגלת בו המחשבה אפילו אם אין בו כזית. והגרי"ז אמר לבאר דברי רש"י, על פי מה שיסד הגר"ח, שמה שמחשבת פיגול על זריקת הדם מפגלת, אין זה משום שחישב על אכילת מזבח חוץ לזמנו, אלא הוא דין מחשבה על עבודת זריקה שמפגלת. ולפי זה, הוא הדין בהקטרת לבונה שהיא כזריקת הדם, סיבת הפיגול בה היא מחמת שחישב על עבודת הקטרה שלא כדין. ואם כן אין צריך מחשבה על כזית שהרי דין כזית ענינו באכילת מזבח, ואילו דין פיגול בהקטרה ענינו בעבודת הקטרה, וכיון שעבודת הקטרת הלבונה נעשית בפחות מכזית, אף המחשבה בה מפגלת. אולם באבן האזל [פסולי המוקדשין יד י] נקט שאם אין הקטרה פחות מכזית הרי שאף בלבונה כן, אלא כוונת רש"י היא, שהאמור במשנה "או כזית" לגבי קומץ בא לחדש שאע"פ שאין קומץ פחות משני זיתים מכל מקום אם חישב להקטיר כזית אחד ממנו פיגל. ולזה כתב רש"י שלגבי לבונה לא הוצרכה המשנה לחדש זאת, שהרי לדעת רבנן די ללבונה בקורט אחד. ו כן לא הוצרכה המשנה לחדש עצם דין זה ש"צריך" מחשבה על כזית, שהרי הוא פשוט מאחר ואין הקטרה פחות מכזית.

[2] כן פירש רש"י. ובכתבי הגרי"ז תמה על דבריו, מה ענין זה לבטלה דעתו אצל כל אדם, הלא זוהי הלכה בהלכות פיגול שצריך מחשבת הקטרה על דבר שדרכו להקטיר, ומחשבת אכילה על דבר שדרכו לאכול! ?

[3] הקשו התוס', חכמים היינו תנא קמא, ומה באו להוסיף? ותירצו, כי באו לסתום הדברים כתנא קמא. ובקרן אורה כתב, כי מאחר ואמר רבי יהודה, זה הכלל בין בעבודה אחת ובין בשתי עבודות אם קדמה מחשבת הזמן הרי זה פיגול, לכך אמרו לו חכמים, לא רק בעבודה אחת אנו סוברים שיש כאן עירוב מחשבות, אלא אפילו בשתי עבודות גם כן אין תופסים את הלשון הראשון אלא יש כאן עירוב מחשבות ואין הקרבן פיגול.

[4] כן פירש רש"י. ובאמת, בזבחים [כט ב] נחלקו אילפא ורבי יוחנן בדעת רבי יהודה אם מודה בעבודה אחת שאין משמעות למחשבה שקדמה, או שמא חולק הוא גם בזה. ולדעה הסוברת שלא חלק רבי יהודה אלא בשתי עבודות, כתב שם רש"י, כי מה ששנתה המשנה את הבבא של כזית וכזית היינו משום האמור בהמשך המשנה בענין חצי זית וחצי זית שמצטרפים זה עם זה לפסול.

[5] כן פירש רש"י. הקשו האחרונים: הנה, דעת רבי אליעזר, שאימורי קדשים קלים שיצאו חוץ לעזרה קודם זריקת הדם אין חייבים עליהם משום פיגול, ואין בהם מעילה. ופירש רש"י בזבחים [צ א], כי אין מחשבת פיגול חלה אלא לאחר שקרבו כל מתיריו של הזבח, והיינו, שזריקת הדם שהוא ה"מתיר" של הקרבן, היא זו שקובעת בפיגול את הזבח ה"ניתר" על ידי זריקה זו. וכיון שאימורים אלו נפסלו משום "יוצא", ואין זריקת הדם חשובה זריקה כלפיהם, הרי זה כמי שלא קרבו כל מתיריהם. ומעתה, שיריים שחסרו ואסורים באכילה, אין הקטרת הקומץ מתירתם, ואינה חשובה הקטרה כלפיהם, ואם כן, מטעם זה היה לו לרש"י לומר שלא חל פיגול בשיריים אלו, מאחר ולא קרבו מתיריהם! ? ובטהרת הקדש הוסיף להקשות, הרי לפי הטעם שכתב רש"י נמצא, שאם יחשב בעת הקטרת הקומץ להקטיר הלבונה חוץ לזמנה, וודאי יחול פיגול אף בשיריים, כי כיון שחישב מחשבת הקטרה על דבר שדרכו להקטיר, וחל פיגול במנחה זו, אף השיריים אסורים באכילה. ואילו לפי הטעם שהובא, הרי שאע"פ שחל פיגול במנחה, מכל מקום השיריים עצמן אינם מפוגלים, כי מאחר והקטרת הקומץ אינה חשובה הקטרה כלפיהם, הרי לא קרבו מתיריהם, ולא הוקבע בהם הפיגול. ואכן, מכח קושיא זו למד השיטה מקובצת שספק הגמ' הוא בדבר זה, האם הקטרת מנחה שנחסרו שייריה קובעת את השיריים בפיגול, או שמא מאחר ואסורים באכילה הרי זה כמי שלא קרב המתיר כמצוותו. ותירץ טהרת הקדש, עיקר הטעם בזה שלא חל פיגול אם לא קרבו כל מתיריו, הוא משום שאותה ההקרבה אינה הקרבה [שהרי דין הדם שלא להיקרב], אבל בשיריים שחסרו, מאחר והתירה תורה להקריב הקומץ על שיריים אלו, הרי זו חשובה הקרבה כלפיהם. אולם בכתבי הגרי"ז מבואר, כי לפירושו של רש"י נמצא שאין מחשבה זו פוסלת את המנחה כלל, כיון שמחשבת אכילה על דבר שאין דרכו לאכול אינה מחשבה הפוסלת כל עיקר. ואילו לפי הטעם שלא קרב המתיר כמצוותו נמצא, שאע"פ שלא הוקבעה המנחה בפיגול, אבל מכל מקום נפסלה ע"י המחשבה, שהרי דין זה שיקרב המתיר כמצוותו ענינו לפיגול בלבד. ומעתה, אע"פ שאמת הוא שיש כאן חסרון של לא קרב המתיר כמצוותו, מכל מקום כתב רש"י לטעם זה שהוא דבר שאין דרכו לאכול, לומר לך שאינו נפסל כלל.

[6] בדברי רב הונא מבואר, כי היה מקום לדמות פסול יוצא לפסול חסרון שיריים ואם זריקה מועילה ליוצא, אף לחסרון שיריים יש לה להועיל. ותמה בכתבי הגר"יז, הרי איסור אכילת שיריים שחסרו אינו מחמת איזה פסול האוסרם, אלא פסולם הוא בזה שאין הקומץ מתירם, ואילו יוצא, איסור אכילתו בא מחמת הפסול שחל בו ביציאתו, ואף אם יצא לאחר זריקת הדם נפסל, ומה הדמיון ביניהם? וכתב לייסד, אע"פ שסובר רבי עקיבא שזריקה מועילה ליוצא, מכל מקום כלפי היתר אכילתו אין כאן זריקה. והיינו, שאיסור אכילת יוצא אינו בא רק מחמת פסול יוצא שבו, אלא שאין הזריקה מועילה כלל לענין היתר אכילת יוצא, ונחשב כאילו לא היתה זריקה כלפי זה. ולפי זה, היטב מדמה הגמ' את היוצא לשיריים שחסרו, כיון שאף היוצא אין הזריקה מועילה לו.

[7] כן פירש רש"י. ובפירוש ה"ר מאיר וה"ר שמואל [בסוף הפרק] פירשו, פסול מחמת דבר אחר היינו שאינו פסול בגוף האימורים. והקשה באחיעזר [יורה דעה מא א] הרי אף היוצא פסול הוא, ומה החילוק בין זה לפסול שיריים שחסרו! ? וכתב לבאר, כי טעמו של רבי עקיבא במה שזריקה מועילה ליוצא, הוא משום שעצם הזריקה פועלת להפקיע הבשר מידי קדושתו, ורק שנתהווה על הבשר פסול אחר של יוצא, ופסול זה אינו נוגע לעצם הזריקה, שהרי אף אם יצא לאחר זריקה נפסל. ולכך מועילה הזריקה להוציא את היוצא מידי מעילה ולקובעו בפיגול, כיון שבזריקה עצמה אין שום פסול ופסול יוצא הנו פסול חדש, והרי זה כמי שנפסל לאחר זריקה. אולם בשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה, שפסול זה אינו אלא קודם הקטרה, ואין הוא מחמת איזה חסרון בשיריים, אלא שגזרה תורה ששיריים אלו אינם ניתרים הקטרת קומץ, הרי שיש כאן חסרון בעצם המתיר שהיא ההקטרה. וזהו שאמר רב הונא, דווקא לגבי יוצא שפסולו מחמת דבר אחר דהיינו מחמת פסול מיוחד הקיים אף לאחר הזריקה, בזה מועלת הזריקה להוציא מידי מעילה, אבל חסרון שיריים שהוא פסול בגופו של מעשה ההקטרה שאינה חשובה הקטרה כלפיהם, הרי ממילא בקדושתם הם עומדים ולא יצאו מידי מעילה ע"י הקטרת קומץ זה. ובכתבי הגרי"ז כתב לבאר, על פי המבואר בגמ' בזבחים, שכל מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי אליעזר הנה רק באופן שבעת זריקת הדם היו האימורים בחוץ, אבל אם היו בפנים לדעת כולם מועילה הזריקה. ואם כן מבואר, שפסול "יוצא" אינו פסול הגוף לענין התר זריקה, אלא שאין זריקה מועילה לו בהיותו חוץ למחיצה. עוד כתב לבאר [כעין מה שכתב באחיעזר], על פי מה שייסד [הובא לעיל] שאף לרבי עקיבא אין זריקה מועילה ליוצא לענין היתר אכילה. ועל כך אמר רב הונא, אע"פ שסובר רבי עקיבא שלענין היתר אכילה אין זריקה מועילה אף ליוצא, מכל מקום חלוק הוא משיריים שחסרו, כי ביוצא אין החסרון בכח הזריקה להתיר, שהרי לענין להוציא מידי מעילה מועילה הזריקה, אלא יסוד הדין בזה הוא שבשר שיש לו פסול יוצא לא חל בו היתר זריקה. אבל בשיריים שחסרו, מה שאין השיריים ניתרים באכילה אינו מחמת איזה פסול הקיים בהם אלא הוא דין בהקטרה שאינה מתרת שיריים אלו, ומשום כך יתכן שאף לענין מעילה ופיגול לא תחשב זו הקטרה.

[8] ביאר בזה הגרי"ז, בגמ' בזבחים [צ א] מבואר, כי לא נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא אלא באופן שהיו האימורים בחוץ בעת הזריקה, ומבואר בתוס' בזבחים [כו א] שאע"פ שאם חזרו האימורים לפנים פסולים הם משום יוצא, מכל מקום סובר רבי אליעזר שזריקה מועילה להם בהיותם בפנים. נמצא, כי מה שאין זריקה מועילה ליוצא אין זה רק מחמת הפסול יוצא שבו, שהרי בהיותו בפנים מועילה הזריקה על אף פסולו. ולפי זה, זהו שאמרה הגמ', דווקא יוצא אין זריקה מועילה לו משום שהוא בחוץ והיינו שעצם היותו בחוץ הוא הגורם.

[9] כן כתב רש"י. ובגירסת השיטה מקובצת מבואר שאף את עבודת הקמיצה ניתן להעמיד באופן זה, כגון שחישב בעת הקמיצה על מנת שאם יחסרו השיריים למחר ויעמדו על כזית ויאכלם.

[10] וכיון שלא שייך לשנות כן על כל הבבא, משום כך לא שנה בזה רבי חייא "או כזית" כלל כי אין לשנות הבבא לצדדים, שאז תתפרשנה תיבות "או כזית" בשני אופנים: ביחס למחשבת הקטרת קומץ יהיה הפירוש "או כזית מקומץ שלם שלא חסר", וביחס למחשבת אכילת כזית מן השיריים יהיה הפירוש "או כזית של שיריים שחסרו ועמדו על כזית". ואילו התנא ששנה כן, אינו מקפיד אם יתפרשו תיבות "או כזית" לצדדים, ותתפרש הסיפא באופן שמחשבת אכילת השיריים הייתה על כזית שנשתייר מהם לאחר ההקטרה, ואילו המחשבה על ההקטרה תתפרש באופן שלא חסר מן הקומץ כלום [שיטה מקובצת, ע"פ רש"י ישן של כתב יד]. ובהשמטות הביא בשם מורי רבי יצחק, שמשום כך לא שנה רבי חייא "או כזית" בסיפא כלל, בכדי שלא יבואו לטעות ולומר שאפילו אם חסר מן הקומץ הרי זה פיגול, וזה אינו שהרי אם חסר ממנו קודם הקטרה נפסלה המנחה.

[11] והיינו משום שבהכרח לא תתפרש הרישא לצדדים, כי כשם שהמחשבה על מנת להקטיר קומצה או כזית מקומצה תתפרש באופן שחישב על כזית מקומץ שלם שלא חסר, שהרי אם חסר הקומץ נפסלה המנחה, כך גם המחשבה על אכילת שיריים או כזית מהם תתפרש באופן זה שחישב על כזית משיריים שלא חסרו, שהרי אף אם חסרו השיריים קודם הקטרת הקומץ, נפסלה המנחה [שיטה מקובצת בהשמטות].

הרי זה פיגול, וחייבין עליו כרת על אכילה משיירי המנחה הזו.

זה הכלל: כל הקומץ [או] נותן את הקומץ בכלי, או המוליך את הקומץ בכלי למזבח, או המקטיר את הקומץ על המזבח, אם עשה אחת מעבודות אלו על מנת לאכול דבר שדרכו לאכול, כלומר, השיריים, או על מנת להקטיר דבר שדרכו להקטיר, כלומר, הקומץ או הלבונה, אם עשה על מנת שייאכל או שיקרב חוץ למקומו — הרי זה פסול אבל אין בו כרת, אם על מנת שייעשה כן חוץ לזמנו — פיגול וחייבין עליו כרת, ובלבד שיקריב את המתיר כמצותו, כלומר, שחוץ ממחשבת חוץ לזמנו נעשית עבודת הקומץ, שהיא המתירה את המנחה, כתיקנה. אבל אם לא קרב המתיר כמצוותו, הרי אף שהמנחה פסולה — אין איסור פיגול חל עליה.

כיצד נחשב הדבר שקרב המתיר כמצותו? אם קמץ בשתיקה (בסתם) ואחר כך נתן את הקומץ בכלי, והוליך והקטיר אותו במחשבת חוץ לזמנו; או שקמץ חוץ לזמנו, ונתן בכלי והוליך והקטיר בשתיקה; או שקמץ ונתן בכלי והוליך והקטיר במחשבה חוץ לזמנו — זהו שקרב המתיר כמצותו, וחייבים על אכילת המנחה משום פיגול.

כיצד לא קרב המתיר כמצותו? כאשר היתה שם מחשבה נוספת הפוסלת את הקרבן מלבד מחשבת חוץ לזמנו, כגון: אם קמץ במחשבת חוץ למקומו, ואחר כך נתן בכלי והוליך והקטיר במחשבת חוץ לזמנו; או כגון שקמץ חוץ לזמנו, ונתן בכלי והוליך והקטיר במחשבת חוץ למקומו; או שקמץ ונתן בכלי והוליך והקטיר במחשבת חוץ למקומו — זהו שלא קרב המתיר כמצותו.

וכן מנחת חוטא ומנחת קנאות שקמצן שלא לשמן (ודבר זה פוסלן, כמבואר בראש המסכת) ואחר כך נתן בכלי והוליך והקטיר במחשבת חוץ לזמנו; או שקמץ אותן במחשבת חוץ לזמנו, ואחר כך נתן את הקומץ בכלי והוליך והקטיר במחשבת שלא לשמן; או שקמץ ונתן בכלי והוליך והקטיר במחשבת שלא לשמן — זהו שנקרא שלא קרב המתיר כמצותו.

אם עשה אחת מן העבודות על מנת לאכול כזית בחוץ כזית למחר, או כזית למחר כזית בחוץ, וכן אם עשה על מנת לאכול כחצי זית בחוץ כחצי זית למחר, או כחצי זית למחר כחצי זית בחוץ — בכל אחד מהמקרים האלה פסול ואין בו כרת.

אמר ר' יהודה, לא כך, אלא זה הכלל: אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום, שחישב קודם להקריב או לאכול שלא בזמנו, ואחר כך חישב להקריב שלא במקומו — הרי זה פיגול וחייבין עליו כרת, אם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן — הרי זה פסול ואין בו כרת. וחכמים אומרים: זה וזה, כל שהיתה עוד מחשבה פסולה מלבד מחשבת חוץ לזמנו, בין בתחילה ובין בסוף — הרי זה פסול ואין בו כרת.

א גמרא איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים], לדברי האומר: שירים של מנחה שחסרו שנחסר מהם משהו בין הקמיצה לבין ההקטרה של הקומץ, בכל זאת מקטיר קומץ עליהן; וקיימא לן [ומוחזק בידינו] שאותן שירים, אף על פי שמקטיר את הקומץ עליהם, אסורים הם באכילה, מהו דתיהני להו [שתועיל להם] הקטרה זו למיקבעינהו [לקבוע אותם] בפיגול אם נעשתה במחשבה לאוכלם למחר, כמו אם היו מותרים לאכילה?

וכן מהו שתועיל להם ההקטרה לפקינהו [להוציא אותם] מידי מעילה? האם דינם כשיריים שהותרו באכילה, שלאחר שקרב הקומץ והותרו לכהנים שוב אין בהם דין מעילה?

אמר רב הונא, אפילו לשיטת ר' עקיבא שאמר: זריקה של דם הזבח, שמתירה את בשרו באכילה ומוציאה אותו מדין מעילה, מועלת (מועילה) גם לבשר הזבח היוצא מחוץ לעזרה, להוציאו מידי מעילה, למרות שהוא אסור באכילה — הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא ביוצא,

דאיתיה בעיניה [שישנו בעינו], ופסול מחמת דבר אחר הוא, שיצא מחוץ לעזרה. אבל חסרון שיש בשיירי המנחה, דפסולא דגופיה [שפסול של גופו] הוא — לא מהני ליה [לא מועילה לו] הקטרה להוציאם מידי מעילה, וגם לא לקבוע אותם בפיגול.

אמר ליה [לו] רבא: אדרבה [להיפך], אפילו לדעת ר' אליעזר שחלק על ר' עקיבא ואמר: אין זריקה מועלת ליוצא להוציאו מידי מעילה — הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא ביוצא, דליתיה [שאינו נמצא] בפנים כדי שזריקה תועיל לו, אבל חסרון של שיירי המנחה, דאיתיה [שעדיין נמצא] בפנים — מהניא ליה [מועילה לו] הקטרה להוציאם מידי מעילה, ולקבוע אותם בפיגול.

אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה], שגם על שיריים שחסרו חייבים משום פיגול? דתנן [ששנינו במשנה]: הקומץ את המנחה לאכול שיריה בחוץ או כזית משיריה בחוץ וכו' לאכול שייריה למחר או כזית משייריה למחר — פיגול וחייבים עליו כרת, ותני [ושונה] ר' חייא במשנה שלו: הקומץ את המנחה לאכול שייריה, ולא תני [ואינו שונה] "או כזית משייריה".

ויש לברר: מאי טעמא לא תני [מה טעם אינו שונה] גם הוא "או כזית"? לאו [האם לא] משום שבמשנתנו מדובר כגון שחסרו שירים וקמו להו [ועמדו להם] על כזית. וכיון שבמתן כלי בהילוך ובהקטרה, כלומר, כשהוא שונה בהמשך: זה הכלל, כל הקומץ והנותן בכלי והמהלך והמקטיר לאכול את השיריים או להקטיר את הקומץ למחר — פיגול, לא מתני ליה [לא נשנה לו], אינו יכול לשנות:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the offering is piggul, and one is liable to receive karet for partaking of the remainder of that meal offering.

This is the principle: In the case of anyone who removes the handful, or places the handful in the vessel, or who conveys the vessel with the handful to the altar, or who burns the handful on the altar, with the intent to partake of an item whose typical manner is such that one partakes of it, e.g., the remainder, or to burn an item whose typical manner is such that one burns it on the altar, e.g., the handful or the frankincense, outside its designated area, the meal offering is unfit but there is no liability for karet. If his intent was to do so beyond its designated time, the offering is piggul and one is liable to receive karet on account of it, provided that the permitting factor, i.e., the handful, was sacrificed in accordance with its mitzva. If the permitting factor was not sacrificed in accordance with its mitzva, although the meal offering is unfit, the prohibition of piggul does not apply to it.

How is the permitting factor considered to have been sacrificed in accordance with its mitzva? If one removed the handful in silence, i.e., with no specific intent, and placed it in the vessel, conveyed it, and burned the handful on the altar, with the intent to partake of the remainder beyond its designated time; or if one removed the handful with the intent to partake of the or burn the handful or frankincense beyond its designated time, and placed it in the vessel, and conveyed it, and burned the handful on the altar in silence, with no specific intent; or if one removed the handful and placed it in the vessel, conveyed it, and burned the handful on the altar, with the intent to partake of the remainder beyond its designated time, that is the case of an offering whose permitting factor was sacrificed in accordance with its mitzva, and one is liable to receive karet for partaking of it due to piggul.

How is the permitting factor not sacrificed in accordance with its mitzva? If one removed the handful with the intent to partake of the remainder or burn the handful or frankincense outside its designated area, or placed it in the vessel, conveyed it, and burned the handful on the altar, with the intent to partake of the remainder beyond its designated time; or if one removed the handful with the intent to partake of the remainder or burn the handful or frankincense beyond its designated time, and placed it in the vessel, conveyed it, and burned the handful on the altar, with the intent to partake of the remainder outside its designated area; or if one removed the handful and placed it in the vessel, and conveyed it, and burned the handful on the altar, with the intent to partake of the remainder outside its designated area, that is the case of an offering whose permitting factor was not sacrificed in accordance with its mitzva.

The meal offering of a sinner and the meal offering of jealousy brought by a sota that one removed their handful not for their sake and placed it in the vessel, conveyed it, and burned the handful on the altar, with the intent to partake of the remainder or burn the handful beyond its designated time; or that one removed the handful with the intent to partake of the remainder or burn the handful beyond its designated time or placed it in the vessel, conveyed it, and burned the handful on the altar, not for their sake; or that one removed the handful, and placed it in the vessel, and conveyed it, and burned the handful on the altar, not for their sake, that is the case of an offering whose permitting factor was not sacrificed in accordance with its mitzva.

If one performed one of these rites with the intent to partake of an olive-bulk outside its designated area and an olive-bulk the next day, or an olive-bulk the next day and an olive-bulk outside its designated area, or half an olive-bulk outside its designated area and half an olive-bulk the next day, or half an olive-bulk the next day and half an olive-bulk outside its designated area, the offering is unfit but there is no liability for karet.

Rabbi Yehuda says that this is the principle: If the intent with regard to the time preceded the intent with regard to the area, the offering is piggul and one is liable to receive karet on account of it. If the intent with regard to the area preceded the intent with regard to the time, the offering is unfit but there is no liability for karet. And the Rabbis say: In both this case, where the intent with regard to time was first, and that case, where the intent with regard to area came first, the offering is unfit but there is no liability for karet.

GEMARA: A dilemma was raised before the Sages: According to the statement of the one who says that if the remainder of a meal offering became lacking between the removal of the handful and the burning of the handful on the altar the priest nevertheless burns the handful on account of such a meal offering, and as we maintain that despite the fact that the handful is burned on account of it that remainder is prohibited for consumption, what is the halakha with regard to piggul? Should the burning of the handful be effective in establishing such a remainder as piggul when the handful was burned with the intent to partake of the remainder the next day?

And similarly, is the burning of the handful effective in removing such a remainder from being subject to misuse of consecrated property, just as a complete remainder is removed being subject to this prohibition after the burning of the handful, when it becomes permitted to the priests for consumption?

Rav Huna said: Even according to the opinion of Rabbi Akiva, who says that the sprinkling of the blood of an offering, which renders its meat permitted for consumption and removes it from being subject to misuse of consecrated property, is effective in removing the meat of an offering that left the Temple courtyard from being subject to misuse of consecrated property despite the fact that such meat is prohibited for consumption, that statement applies only when the meat was disqualified by means of leaving.

Rav Huna explains: The reason is that the meat remains as is, and the disqualification of the meat by means of leaving is on account of something else, i.e., a factor external to the meat itself. But in the case of a lack in the measure of the remainder of a meal offering, which is a disqualification on account of itself, the burning of the handful is not effective in removing the remainder from being subject to misuse of consecrated property, nor to establish it as piggul.

Rava said to Rav Huna: On the contrary; even according to the opinion of Rabbi Eliezer, who says that sprinkling is not effective in removing the meat that left the Temple courtyard from being subject to misuse of consecrated property, that statement applies only when the meat was disqualified by means of leaving, as the meat is not inside the Temple courtyard where the sprinkling could be effective for it. But with regard to a lack in the measure of the remainder of a meal offering that is inside the Temple courtyard, the burning of the handful is effective in removing the remainder from being subject to misuse of consecrated property as well as in establishing it as piggul.

Rava said: From where do I say that even remainders that lack a full measure can be rendered piggul? This can be inferred from that which we learned in the mishna: With regard to one who removes a handful from the meal offering with the intent to partake of its remainder outside the Temple courtyard or to partake of an olive-bulk of its remainder outside the Temple courtyard, the meal offering is unfit but there is no liability for karet, and if he removes a handful from the meal offering with the intent to partake of its remainder beyond the designated time or to partake of an olive-bulk of its remainder beyond the designated time the offering is piggul and one is liable to receive karet for partaking of the remainder of that meal offering. And Rabbi Ḥiyya teaches in his version of the mishna: One who removes a handful from the meal offering with the intent to partake of its remainder, and he does not teach: Or an olive-bulk of its remainder.

Rava continues: What is the reason that Rabbi Ḥiyya diverged from the standard text of the mishna and did not teach: Or an olive-bulk? Is it not because his mishna is discussing a case where the remainder later became lacking and its measure stood at an olive-bulk? And therefore Rabbi Ḥiyya did not include the clause: Or an olive-bulk, since later in the mishna, with regard to the placement of the handful in a vessel, and with regard to the conveyance of the vessel to the altar, and with regard to the burning of the handful, he could not teach the phrase:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מנא אמינא לה. דמהניא לה הקטרה לפגול וליציאת מדי מעילה, ל"ה. ותני רבי חייא, ולא קתני או כזית, לא בקומץ ולא בשיריי' לא בפגול ולא בפסול. ומאי טעמא לא תני או כזית משיריה למחר לאו משום דמאן דתני ליה או כזית משמע ליה דכי הדר תני הנותן בכלי והמוליך והמקטיר לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר קאי אכל מה דתנא מקמי הכי שמחשב לאכול שיריה ולהקטיר קומצה או כזית מקומצה. כגון שחסרו שיריים ועמדו על כזית ואמר הריני נותן בכלי ומוליך ומקטיר על מנת לאכול כזית של שיריים למחר, ואע"ג דבמחשבת קמיצה ליכא למימר שכבר חסרו דא"כ הוה לה מנחה שחסרה קודם קמיצה ופסולה ותו לא מקבע בפגול, אפ"ה מחשבת מתן כלי והלוך והקטרה הואיל ואפי' חסרו מותר להקטיר הקומץ מוקילה בשכבר חסרו לאחר קמיצה ואפ"ה הוי פגול, והאי דלא תני ליה ר' חייא לא משום דלא ס"ל הכי דהא לא פליג עליה דרבי דסתמ' דמתני' רבי הוה אלא משום דלא מצי לאוקמי לכולה מתני' בכי האי גוונא דבמתן כלי ובהלוך ובהקטרה לא מתני ליה או כזית דכיון דמחשבת שלוש עבודות הללו מוקמינן בשחסרו כבר השיריים ועמדו על כזית הילכך לא מצי למתני או כזית מקומצה למחר דומיא דשיריים דאם חסר קומץ בשעת מחשבה כבר פסול הוא ולא מפגלא מנחה בההיא מחשבה הילכך כיון דלא מצי מתני לה או כזית מקומצה לא תנא כזית בשיריים ורישא כי חשיב בקמיצה דמתני לה או כזית אף בקומץ דההיא ודאי בלא חסרה עדיין מתוקמא אפ"ה כיון דסיפא לא מתני ליה אקומץ לא תני ליה ברישא אפי' אשיריים כך לשון רש"י:
תוכן משמעות לשון רש"י שכתבתי כך הוא דתנא דמתני' דתנא כזית בין דשיריים בין דקומץ בקמיצה ברישא דמתני' דהקומץ את המנחה דבין בפסול ובין בפגול קתני לאכול כזית משיריה או להקטיר כזית מקומצה סברי דכמו כן מצי למהוי לאכול כזית משיריה ולהקטיר כזית מקומצה במתן כלי ובהלוך ובהקטרה דתני בסיפא דזה הכלל כל הקומץ ודמתן כלי והמוליך והמקטיר לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר משום דמאחר דעריב מתן והילוך והקטרה עם קמיצה כדקאמר הקומץ והנותן בכלי והמוליך והמקטיר ובהקמצו כבר ביאר ברישא דמתני' דתנא דהקומץ דזה דבר שדרכו לאכול כזית משיריה ודרכו להקטיר כזית מקומצה א"כ בהנך עבודות שהן מתן כלי והילוך והקטרה דעריב להו בסיפא בהדי קמיצה הוו נמי כמו קמיצה וכי היכי דקמיצה הוי דבר שדרכו לאכול כזית משיריה ודרכו להקטי' כזית מקומץ הוי נמי כי הנך שדרכו לאכול כזית משיריה ודרכו להקטי' כזית מקומץ א"כ תנא דמתני' דתני ברישא כזית ובסיפא ערב בג' עבודות עם קמיצה לומר שאם חשב בהם לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר דפסל במחשבה פסול ודפגל במחשבה פגול הוי דעתו לומר דהיינו גם כשחשב בכזית בשיריים דאכילה ובכזית דקומץ דהקטרה והוי כאלו תנא בזו לאכול כזית משיריה ולהקטיר כזית מקומצה וכיון דאי תנא בהו לאכול כזית משיריה הוי במשמעותו גם כשחסרו לאחר קמיצה מאחר דקיימא לן דכשחסרו מקטיר עליהם הקומץ א"כ כשחסרו לאחר קמיצה וחשב עלייהו במתן כלי והילוך והקטרה בקומץ שהרי צריך להקטירו וא"כ הני ג' עבודות דקיימי בלאכול כזית משיריה מיירי בשיריים שחסרו ומדקאמ' דאם חשב במתן כלי או בהילוך והקטרה לאכול אותם חוץ לזמנו דפגל מצינן למפשט דמהניא להו הקטרה וה"ה הנך עבודות למקבעינהו בפגול:
וא"ת א"כ למה הוצרך להביא ותני ר' חייא כדי למפשט בעיין דמהניא להו הקטרה לאקבעינהו בפגול, בלא מילתא דר' חייא ליפשוט ליה ממתני' כדפרישית:
וי"ל דאי לאו ר' חייא לא הוינן מצינן למפשט ממתני' דנימא דמתני' איירי בשיריים שחסרו דנוכל לומר דמתני' מיירי בכזית בשיריים דלא חסרו אבל בחסרו לא מהנייא להו הקטרה אבל מדר' חייא דמוכחינן מיניה דבשיריים שחסרו דמהניא להו הקטרה מדסבר דמיירינן בשיריים שחסרו דהכי מוכחינן מדר' חייא דר' חייא לא תנא בברייתא דידיה ברישא דהקומץ לא בפסול ולא בפגול לא בקומץ ולא בשיריים או כזית ומפרשי' טעמיה משום דכיון דלא הוה מצי תני או בכזית בסיפא במתן כלי והילוך והקטרה לא תני להו נמי ברישא ומפרשינן טעמא דמאי דלא הוה תני או כזית בסיפא לא הוה משום דלא הוה מצי תני או כזית בשיריים שחסרו משום דכיון דחסרו לא קבעי להו בפגול שהרי סבר דמקבעי בפגול אלא משום דלא הוה מצי למתני להך כשהקטיר כזית מקומצה כמו בלאכול שיריה שבק למתנינהו:
וקשיא דמנ"ל דנימא דטעמא דר' חייא דלא תני או כזית הוי משום דסבר דלא מצי תני להו בסיפא משום קומצה שיהא משמע דמיירי דחסר דומיא דשיריים דמיירי דחסרו אימא דטעמא דסברי דלא מצי תני להו בסיפא הוי משום שיריים עצמן דאי תני בהו או כזית להוי משמע דמיירי דחסרו ודהקטרה קבעה להו בפגול ור' חייא סבר דלא קבעא להו ומשום הכי לא מצי תני בהו כזית, ואין לומר דאין לנו לומר הכי דלהוי משמע דר' חייא משום דלא מצי תני לי' בשירים משום דלית ליה דמקבעי בפגול דחסרו דאין לנו לומר לאפלוגי ר' חייא על מאי דמתני' כדפירש"י דר' סתמה למתני' ולית ליה למפלג על רבינו הקדוש שהיה רבו, דהא ליתא דאדרב' פירשנו דממתני' לא הוה שמעינן דמיירי דחסרו אי לאו משום דר' חייא וכיון דנוכל לומר דטעמא דלא תני להו ר' חייא לא הוי משום קומץ אלא משום שיריים עצמן דאי תני בהו או כזית הוה משמע דמיירי בחסרו ואיהו סבר דחסרו לא:
וי"ל דאי משום האי טעמא שביק למתני או כזית לא היה לו להניח למתני או כזית משום דיש לנו לומר קודם דלא מיירי בחסרו מדלהוי מיירי בחסרו שהרי יש לנו לומר הכי דמתן כלי והלוך והקטרה הוי דומיא דקמיצה דרישא כדפירשי' לעיל משום דעריב להו בסיפא ומסתמא הוו מיירי בחדא סגנון זה כמו זה והרי בקמיצה דרישא לא מיירי דחסרו שהרי בקמיצה אם חסרו הוה מפסלא המנחה דמנחה שחסרה קודם קמיצה פסולה ואינה יכולה לבוא לידי פגול א"כ כזית בשיריים דרישא מייר בלא חסרו ודומיא דרישא מיירי הך דסיפא ואם כן אי משום דאי תני כזית להוי משמע דמיירי בחסרו ובחסרו ליכא פגול שביק ר' חייא למתנייה, לא הוה ליה למשבקיה מלמתנייה שהרי לעולם יש לנו לומר דמיירי דלא חסרו וא"כ צריך לומר דטעמא דשביק ר' חייא למתנייה הוי משום דסבר דאי הוה תני ליה להוי מיירי גם בחסרו דלפי האמת כן הוא וכיון דלא הוי כזית הקומץ דומיא דשיריים בחסר הקומץ משום דאית למיתנינהו בחד סגנון ולא דלהוי קומץ בלא חסרו ושיריים בחסרו שביק ליה למתנינהו:
ויש להקשות אמאי שבקיה למתנייה משום טעמא דפרישית משום דכיון דלפי האמת מיירי שיריים אף בחסרו ולא מצי למתני בכזית מקומצה דומיא דשיריים דלפי האמת מיירי בחסרו כיון דאי תנייה הוה מוקמינן לה בלא חסרו כדפרישית הוה למתנייה משום דנוקי ליה בלא חסרו ואי הוה דומיא דשיריים לא אתא למטעי לומר דמיירי כזית מקומצה בחסר הקומץ דומיא דשיריים כיון דשיריים נמי הוה מוקמינן דוקא בלא חסרו דומיא דריש' כדפרישי' דאדרבא משום האי טעמא שבקיה למתנייה כדי לגלות לנו הדין משום דאי תנייה הוה מוקמינן להו בלא חסרו דומיא דרישא והוה לי' דוקא בלא חסרו מפגלי אבל בחסרו לא ולא מקבעי בפגול דלא מהניא מחשבה לאקבועינהו בפגול כיון דחסירה לכך שבקיה למתנייה כדי לגלות לנו הדין דאף בחסרו מקבעי בפגול מפני ברייתא דר' חייא שיקשה להו אמאי שבק ר' חייא למתני בברייתא דידיה או כזית כמו שנשנה במשנתנו ויביא הטעם דלהכי שבקיה משום דאי לא שבקיה היה נראה דעתו דלהוי משמע דמיירי בלא חסרו אבל בחסרו לא מפגלי ולהכי שבקיה משום דאית ליה דאף בחסרו מפגלי ואי הוה תני ליה לא מצי למתני קומצא דכותיה דשירים א"כ גלי לן דמאי דשבקיה למתני דבחסרו מקבעי בפגול:
וקשה אדפשיט רבא מדר' חייא מדלא תני או כזית דאית ליה דאף בחסרו מקבעי בפגול ליפשוט איפכא ממתני' דתניא או כזית דמשמע דמיירי בלא חסרו דומיא דרישא אבל בחסרו לא מקבעי בפגול:
וי"ל דממתני' ליכא למיפשט איפכא משום דאית לן למימר דאע"ג דמפשטא דמתני' משמע דמיירי בלא חסרו אפ"ה לא הוה דייקינן בחסרו לא דאפשר דסברי דגם בחסרו נמי מקבעי בפגול אלא דנקטה בלא חסרו דומיא דרישא אבל אית ליה דה"ה בחסרו ועוד דאית לן למימר דסברי דה"ה בחסרו משוס דלית לן למימר דפליגי תנא דמתני' ור' חייא כדפירש"י דר' חייא לא פליג על רביה וא"כ מדמשמע דרבי חייא אית ליה דבחסרו מקבעי שמע מינה דסבר דתנא דמתני' נמי סבר הכי דאם לא כן פליג עליה:
וא"ת אכתי נימא דע"כ צ"ל דתנא דמתני' סבר דבחסרו לא מקבעי בפגול דאי סבר דה"ה חסרו א"כ הוה ליה למשבקיה כמו ר' חייא דמדשבקיה חזינן דאית ליהדבחסרו נמי מפגלי ומדלא שבקיה לגלות לנו דבחסרו נמי מפגלי שמע מינה דאית ליה דבחסרו לא:
וי"ל דהא ליתא משום דאע"ג דתניה איכא למימ' דגם בחסרו מיירי ונהי דרישא מיירי בלא חסרו סיפא מיירי בחסרו ובלא חסרו דכיון דיכול להיות דין זה בין בלא חסרו בין בחסרו אית לן למימ' דכי תנא סתמא תנא ומיירי בכל גווני שיכול להיו' דהיינו בין בחסרו בין בלא חסרו ואי משום סברא דדומיא דרישא לא קשה כלל דנימא דבין רישא בין סיפא בכל מאי דיכולים להיות תנינהו ורישא דקמיצה דלא אפשר להיות לה כי אם בלא חסרו להוי מיירי דוקא בלא חסרו וסיפא דיכולה להיות בין בחסרו בין בלא חסרו להוי מיירי בין בחסרו בין בלא חסרו ולאכול שיריה דמתני' ר"ל בין שירים שלא חסרו בין שחסרו ואי משום דאי בחסרו מיירי לא להוי קומץ דומיא דשירים כדקאמר ר' חייא האי סברא לא קשיא ליה כדפרישי' דתני להו משום מה דיכולים להיות רישא דקמיצה דלא מצי הוי כי אם בלא חסרו בין בקומץ בין בשירים דלא חסרו מתניא במה שיכולה להיות וסיפא דשירים דידה יכולה להיות בין בחסרו בין בלא חסרו בכל גווני שיכולין להיות מתן וקומץ שאין יכול להיות כי אם בלא חסרו במה שיכול להיות דהיינו בלא חסר מיירי דכולהו בכל מה שיכולים מוקמינן להו ולא קשיא לן מידי אי מוקמי' שירים דסיפא דמתני' בחסרו, אבל מ"מ אין לנו הוכחה דלהוי מיירי גם בחסרו דכמו כן נוכל לומר דוקא בלא חסרו דומיא דרישא אי לא מכח דההיא דרבי חייא חזינן דאית ליה דבשיריים מפגלי גם בחסרו אמרי' נמי דמתני' אית ליה נמי הכי משום דלית לן לאפלוגינהו כדפרישי' לעיל:
עוד יש להקשות דשפיר מוכיח רבא מהך דר' חייא דהקטרה קבעה להו בפגול אבל מנא ליה דהיינו אף כר' אלעזר דאמר דאין זריקה מועלת ליוצא דלחסרון מהניא כדקאמר רבא אפי' לר' אלעזר דאמר דאין זריקה מועלת דלחסרון מהניא דילמא מאי דקאמר רבי חייא הוי דוקא לר' עקיבא דאמר דמועלת ליוצא אבל לר' אלעזר דאמר דאינה מועלת ליוצא אימא דאינה מועלת לחסרון:
וי"ל דאה"נ דרבא לא מייתי מברייתא דר' חייא אלא דאשכחן דהקטרה מהניא לאקבועא בחסרון בפגול וקאמר מסברא דנפשיה דאית ליה למימר דתיתי אף כר' אלעזר דכיון דלא אשכחן דפליגי ר' אלעזר ור' עקיבא בחסרון אית לן למימר דדוקא ביוצא פליגי ולא בחסרון:
ומשני מתני' דחשיב הקטרה בקומץ לחודיה במנחת חוטא קא מיירי דאין בה לבונה וע"מ להקטיר לבונתה דתני במתני' דהוי פגול מוקי לה בלחם הפנים דאין בה אלא הקטרת לבונה, ל"ה:
וקשיא לשון רש"י שהרי מתני' לאו ר' אלעזר היא אלא רבנן כמו שפי' רש"י לעיל דהא קתני בכולהו או כזית כרבנן:
ויש לישב לשון רש"י שפי' דתני במתניתין דאינו ר"ל ממה ששנינו במשנתנו אלא ר"ל בברייתא דר' חייא דאוקימנא כר' אלעזר דבעי שיחשב בקומץ ובלבונ' בשתיהן ולא באחד מהן כמו גבי מקטיר בחוץ דבעי שיקריב שניהן ומאי דקרי ליה מתני' הוי משום דר' חייא כל הלשון השנוי במשנתנו שנה בברייתא שלו ולא חסר ממנה אלא לשון כזית שלא רצה לשנות בה אבל להקטיר לבונתה תני בברייתא דידיה כמו במתני' וזה בא ליישב כיון דברייתא דידיה אתא כר' אלעזר ותני לבונתה כמו במתני' איך יחייב עליה ר' אלעזר דבעי תרווייהו ומתרץ דמיירי בלבונה דבזיכין דאין שם קומץ ולהא קרי ליה דמתני' מפני ששנה בברייתא דיליה לישנא דמתני':

ור' אליעזר היא. דאמר לעיל [אין] זריקה מועלת ליוצא ובדין הוא דאיבעי ליה למתני נמי שאם יצאת אחת מהן כלן פסולות. ל"ה. ופי' בתוס' דה"ה דמצי דלימא יצאת ונטמאת נמי לא ומאי דנקט נפרסה לרבותא נקטיה כדקאמר הא קמ"ל דאפי' נפרסה דאיתיה בפנים לא מהניא ליה הקטרה אלא משום דסבירא ליה דנטמאת עדיף מנפרס, ל' תוס'. ר"ל דעדיף דתהני לה הקטרה משום דהציץ מרצה על הטומאה, ונ"ל דלא מצי למימר ה"ה נטמא נמי לא ומאי דנקט נפרסה לאשמועינן רבותא כדקאמר דאפילו נפרסה בפנים לא מהניא ליה הקטרה, משום דדוקא לגבי יוצא דליתיה בפנים שייך לומר הך סברא אבל נטמאת נמי איתי' בפנים כמו נפרס, וגם על מה שהקשו התוס' לעיל הא יצאת או נטמאת הנך כשרות דילמא ה"ה יצאת ונטמאת, ותירץ הר"ם דדייקא הכי משום דאית ליה דהך ברייתא אתיא כר' עקיבא דאמר דזריקה מועלת ליוצא משום דלא פליג אפסול דנפרסה דלא פליג אדרשא דהוא:
ולא נהירא דא"כ דהוה הכי משום דאית ליה דאתיא כר' עקיבא מאי פריך ליה אביי דילמא יצאת לא ואתיא כר' אלעזר (הא) לר' עקיבא מהניא ליה הקטרה והלא מאי דהוה אמר רבא דאתי' כר' עקיבא לא הוי אלא מטעמא דלית לן למימר דפליג אדרשא דהוא והוא יאמר דפליג אדרשא דהוא א"כ זה אינו אלא כמי שזה אומר כן וזה יאמר לאו ויכחיש דבריו בלא טעם, אלא צריך לפרש דמאי דהוה רבא מוקי ליה כר' עקיבא לאו מכח סברא דאית לן למימר דלא פליג אדרשא דהוא אלא מכח משמעות הברייתא הוה דייק הכי מדקאמר נפרסה דמשמע אבל יצאת ונטמאת לא כר' עקיבא דאי ס"ד דאפי' יצאת או נטמאת נמי פסולות לא הוה ליה למנקט נפרסה אלא הוה ליה למימר נטמאת או יצאת או נפרס אחת מהן כולן פסולות ומדנקט נפרסה לבד משמע דוקא נפרסה פסולות אבל נטמאת או יצאת כשרות ואתיא כר' עקיבא ולכך פריך ליה אביי דלית לן למידק הכי מדנקט נפרסה לבד ולא נטמאת ויצאת דקסבר דביצאת כשרה כר' עקיבא דאיכא למימר דה"ה דאית ליה דביצאת נמי פסולות אלא דנקט נפרסה לרבותא דאע"ג דאיתא בפנים פסולות:
ומ"מ צ"ל דבא למעט נטמאת דהא כיון דאיתא בפנים כמו נפרסה צריך לומר דבנפרסה ממעט לה דאם לא כן לינקוט ליה כמו נפרסה ולימא נפרסה או נטמאת ולישתוק מיצאת ונימא דבדין הוא דליתני יצאת אלא נקט נפרס ונטמא אע"ג דאיתא בפני' אלא מדלא נקט נטמאת דאיתא נמי בפנים שמע מינה דממעט ליה לומר דכשרות וטעמא דממעט לה פסול בנפרסה לאכשורי לה הוי כדקאמר טעמא משום דמרצה ציץ:
אבל לר' עקיבא דאמר זריקה מועלת ליוצא אפי' חסרון נמי מהניא ליה הקטרה, ר"ל דמהניא ליה לגבי דאם יצאת אחת מהן דהנך דגואי דלא יצאו כשרות, ואפי' חסרון נמי מהניא ר"ל לגבי דאם נפרסה אחת מהן הנך כשרות דעל כשרות דהנך דלא נפרסו אם הקטרה מהניא לאכשורי בהו מיירי וה"ה נמי דלגבי לאקבועינהו בפיגול מיירינן השתא דאותה שנפסלה מחמת שיצאת או נפרסה דנימא דמהניא לה הקטרה לאקבועה בפגול ולאפוקי מדי מעילה:

הא לאכול ולאכול דבר שאין דרכו לאכול, פי' כגון לאכול חצי זית שירים וחצי זית קומץ דהיינו דבר שאין דרכו לאכול מצטרפין לפסול. ל"ה. ולכך פי' ולא לפגל משום דמסיק בתר הכי דר' אלעזר היא דאמר מחשבין באכילת אדם לאכילת מזבח ור' אלעזר לפסול דוקא ולא לפגל כדפרש"י בתר הכי על ר' אלעזר פוסל:

דבר שדרכו לאכול אין דבר שאין דרכו לאכול לא, פי' לא הויא מחשבה אם חשב לאוכלו למחר וכיון דלא הוה מחשבה לא מצטרפא. ל"ה. ולכך פי' רש"י לשון זה דלא ליקשי לן מאי פריך אימא דמאי דאמר דבר שאין דרכו לאכול לא שאני התם דמיירי דכל השיעור הוי דבר שאין דרכו לאכול אבל הכא דאיכא חצי זית שדרכו לאכול דאימא דמצטרף, ולהכי פירש דהא משום דאין המחשבה מועלת כשמחשב לאכול בדבר שאין דרכו לאכול א"כ אין המחשבה מועלת באותו חצי שיעור שאין דרכו לאכול א"כ גם מאותו חצי שיעור שדרכו לאכול שראויה המחשבה לתפוס בו אינו מתפגל מפני שחצי שיעור כלא כלום הוא עד שיחשב בשיעור שלם וא"כ כך בחצי שיעור דאין דרכו לאכול כמו כל השיעור ולא דמי לחצי זית בחוץ וחצי למחר דאמרי' דפסול אלמא אמרי' מהניא מחשבה בחצי שיעור דאם לא כן זיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא, משום דשאני התם דהמחשבות מצטרפוח לפסול משום דנהי דמחשבת חוץ למקומו אינה יכולה להצטרף לפגל מפני שאין לה כח לפגל מ"מ מחשבת דפגול מצטרף לפסול כשאין בו שיעור או כשאינו נגמר בפגול כגון שחשב אחריו מחשבה אחרת דמוציאתו מדי פגול שאינו יכול לפגל הרי הוא פסול, וכמו כן כשפגל בחצי שיעור ופסל בחצי שיעור הואיל ואין פגול ראוי לתפוס בו שהרי אפי' היה שיעור שלם אינו יכול להתפגל מפני מחשבת פסול הבאה אחריו דכל שכן כשהוא חצי זית דאינו יכול לפגל מ"מ הוא פוסל דכיון דיש בשני חצאי זיתים שתי מחשבות של פסול ואין מחשבת של פסול ראויה להצטרף לפגול הוי כאלו חשב כזית אחד פגול ופסול:

אלא אימא הא לאכול לאכול דבר שדרכו אכול. פי' לאכול כחצי זית בחוץ וכחצי זית למחר מצטרף לפסול, ל"ה. וקשיא היכי דייקינן הא לאכול ולאכול בשני מחשבות מלאכול ולהקעיר דהוה מיירי במחשבה אחת דהא דומיא דלאכול ולהקטיר דמיירי בחדא מחשבה אית לן למידק הא לאכול ולאכול דמיירי בחדא מחשבה:
לכ"נ יותר מה שפי' רש"י בזבחים בסוף פ' קבלה שפי' הא לאכול ולאכול דבר שדרכו לאכול מצטרף והכי דוק מינה אכילה והקטרה אבל אכילה ואכילה מצטרפין לפגל אע"ג דחשב לחצאין, ל"ה. ר"ל דלא נימא דלא ליקבע בפגול אם לא שיחשב בשיעור כזית בפעם אחת שיחשב מחשבה בשיעור ראוי לאכילה אבל כשיחשוב בחצי זית ואחר כך בחצי זית הוה אמינא דלאו מחשבה היא כיון דבכל פעם לא חשב בשיעור קמ"ל דמחשבה היא משום דמצטרפין. מ"מ גם כן יש ליישב מה שפירש כאן וליישב מה שהקשינו איך דייק לאכול ולאכול בשני מחשבות מלאכול ולהקטיר דמיירי במחשבה אחת משום דדייק הכי דוקא שני אכילות במחשבה אחת אין מצטרפין דהיינו לאכול ולהקטיר דהוו שתי אכילות של אדם ושל מזבח אבל שתי מחשבות באכילה אחת מצטרפין:

גמ' אבל חסרון דאיתא בפנים. עיין לקמן דף מו ע"א תוספות ד"ה נפרס:

תוס' ד"ה וחכמים אומרים וכו' וא"ת היינו ת"ק וי"ל דאתא למסתם כוותיה דכה"ג משני פרק המפלת. עכ"ל. הרב תי"ט הקשה קושית התוס' הלזו ואסיק בצ"ע וכבר הושג מהרב בית דוד שם דנעלמו ממנו דברי התוס' דהקשו קושיתו ופריקו לה ע"ש. ועוד יש להרגיש על הרב תי"ט דלא זכר דרבינו עובדיה סוף פרק המפלת פירש בפירושו כמ"ש שם בש"ס וחכמים היינו ת"ק ומשום דמסתבר טעמיה דר"י אתא למסתם כת"ק. והרב תי"ט שם זכר סוגיא דהתם והו"ל לתרץ קושיתו בההיא דהמפלת וכמו שתירצו התוס' הכא ע"פ סוגית המפלת:

(יב א) אמר ליה רבא אדרבה וכו'.—כפי הנודע לא ראה רבא את רב הונא מעולם, שהרי רב הונא נח נפשיה לפני רב יהודה (עי' תוס' לקמן לז א ד"ה ה"ג), וכשמת רב יהודה נולד רבא, ולכך יש להגיה כאן: "אמר רבא אדרבה", או שצ"ל: א"ל רבה*[וכ"ה בכ"י רומי ב' בפעם הראשונה. ועי' ד"ס הע' ג, שכבר עמד על הקושי הזה.] (ועי' מ"ש בזבחים קו ב).

רש"י ד"ה כל הקומץ כו' מנחה לחטאת ומהאי היקישא גמרינן כו' כצ״ל:

בא"ד ~קמוצה~{צאן קדשים: קמיצה} כנגד שחיטה מתן כלי כנגד קבלה והולכה כו' כצ״ל:

ד"ה ובלבד שיהא קרב קומץ המתיר כמצותו כו' כצ״ל:

ד"ה בשתיקה שלא חישב או שקומץ ונותן בכלי כו' הד"א:

ד"ה או נקמץ כו' חוץ לזמנו לא קרב הקומץ כמצותו הס״ד ואח"כ ד"ה מנחת חוטא כו' אם קמצו שלא לשמן הס״ד וכצ״ל ואח״כ ד"ה שלא קרב המתיר כמצותו ואין בשירים כרת הס"ד וכצ״ל:

ד"ה כזית בחוץ כו׳ שחישב שתיהן כו' כצ״ל:

בא"ד אבל בחד עבודה מודי כו' כצ״ל:

בא"ד והכי מפרש בזבחים בפ׳ שני דר׳ יהודא פליג את״ק בין בעבודה אחת בין בשתי עבודות הס"ד וכצ״ל ואח״כ ד״ה כזית למחר כו' הוציאתו שניה מידי כרת הס״ד וכצ"ל ושאר שייך לדיבור שלפניו:

ד"ה אפי' ר"ע כו' מידי אשם מעילות דתנן בשר קדשי קדשים שיצא לפני זריקת דמים ר״ע אומר כו' כצ״ל:

ד"ה לא מהניא כו' ממעילה הס"ד ואח"כ ד״ה אמר ליה רבא דרבא ס"ל דפסול כו' כצ״ל:

ד״ה מנא אמינא כו' וליציאת ממעילה הס"ד וכצ״ל:

ד״ה ותני ר״ח למתני׳ הס"ד:

ד"ה לאו משום דמאן דקתני או כזית משמע ליה כגון שחסרו שיריים ועמדו על כזית וכי הדר ותני הנותן בכלי המוליך המקטיר לאכל דבר שדרכו לאכל היינו דאמר הריני נותן בכלי ומוליך ומקטיר ע"מ לאכל כזית של שירים למחר כו' כצ"ל:

בא"ד דלא פליג עליה דרבי כו'. פי' משום דרבי ל"ש ר"ח מנ"ל:

בא״ד בכה"ג הס"ד:

תוס׳ ד"ה הני מילי כו' דתניא בפ׳ כיצד צולין נטמא כו' כצ״ל:

בא"ד ביצא כולו כדאמרינן התם אבל לעולם כו' כצ״ל:

בא״ד אבל לעולם לא מיקבע בפיגול כו'. צ"ע הא בלאו הכי מוכח דיש לחלק לענין הרצאה ולענין למקבע בפיגול דאל״כ תיקשי דר"א אדר"א דבמס׳ מעילה קאמר ר"א אין זריקה מועלת ליוצא ובמסכת פסחים שם קאמר ר״א דיזרוק הדם אלא ע"כ לענין הרצאה שאני ואפשר לומר דלאו האי ר"א חבירו של ר"ע דהאי ר״א בן הורקנוס והאי ר״א ברבי שמעון:

ד"ה ותני ר' חייא כו' אבל כזית מקומצה לא כו' כצ"ל:

בא"ד דמיתוקם כזית משירים שחסרו מיירי כו׳ כצ״ל:

בא״ד ע״ב ושייך לכאן לא גרסינן נמי כו׳. פירוש דלא גרסינן תיבת נמי בשירים דהא רבותא היא בשירים דאפילו בשירים לא תני כזית וה״ה נמי בקמיצה:

בא״ד אע״ג דבסיפא לא תני בשירים הס״ד וכצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חדושים

תוספות ד״ה ותני ר׳ חייא כו׳ דזה הכלל דסיפא כו׳ אבל מקטיר כזית מקומצ' לא כו׳ דמאי דמיתוקם כזית משירי׳ מיירי בחסר כו׳ אע״ג דבסיפא לא הוי דומי' דשירי׳ עכ״ל. כן הי׳ נראה לכאורה להגיה ויותר נ״ל שלא להגיה וה״פ דר״ח סבר כיון דבסיפא בזה הכלל לא יכול למתני׳ כזית משירי׳ משום דלא יכול למתני כזית מקומצה ה"ה ברישא לא תני אפי׳ בשירי׳ כזית משירי׳ וכ״ש בקומצ׳ אף שהי׳ יכול ולכך לא גרסי׳ תיבת נמי כי הרבות׳ הי׳ אפילו בשיריה וה״ה נמי בקמיצה ותנא דידן אף דבסיפא לא נקט כזית משירי׳ משום קומץ נקט ברישא בשירי דגם בקומץ נקט ובשלא חסר אבל בסיפא לא נקט בשירי׳ כיון דבקומץ לא מתני דלא דמי לי׳ כנ״ל ודו״ק:

הגהות

גמרא זה הכלל כל כו׳ (מיימוני פי״ג מהל׳ פסוה"מ):

כיצד קרב המתי׳ כו׳ (שם פ"א):

זהו שלא קרב המתיר כמצוותו כו׳ כצ״ל:

שלא לשמן זו קרב המתי׳ שלא כמצוותו כו׳ כצ״ל:

איבעי׳ להו כו׳ שירים שחסרו כו׳ (גז״ש במיימוני פי"ו ופ״ב מהל׳ מעילה):

רש"י ד"ה כל הקומץ כו׳ מנח׳ לחטאת ומה הי׳ היקשא כו׳ כנגד זריקה כצ״ל והס״ד:

ד"ה ובלבד שיהא קרב כו׳ תו לא פגול ואין בו כו׳ כצ"ל והד"א:

ד״ה או שקמץ כו׳ חוץ לזמנו לא קרב הקומץ כמצוותו הד"א והס״ד:

ד״ה מנח׳ חוטא כו׳ קומצו לא קרב כו׳ בשירים כרת כצ״ל והס"ד:

ד״ה כזית כו׳ וכזית למחר כו' מחשבת חוץ לזמנו כו׳ ולר׳ יודא היא דאצטריך כו׳ בפ׳ שני כצ"ל והס״ד והד״א:

ד״ה כזית כו׳ מידי כרת הס״ד:

ד״ה אי נמי כו׳ במס׳ מעילה בפ' חטאת העוף המנחות כו׳ כצ״ל נ״ל:

ד״ה אפילו רע״ק כו׳ מועלת ליוצא כו' מועלים כו׳ דזריקתו הוציאתו מידי מעילה אע״פ כו׳ כצ״ל והד"א:

ד״ה לאו משום כו׳ לאכול דבר או להקטיר כו' מקומצה למחר כצ״ל והס״ד:

ד״ה כגון כו׳ קמיצה ופסול׳ כו׳ ואפי׳ חסרו מותר כו' דמתני׳ ר׳ היא כו' לא מתני ליה או כזית כו׳ כזית בשירי׳ ורישא כו׳ תנא לי׳ ברישא אפילו כו׳ כצ״ל והד״א:

תוספות ד״ה וחכמים אומרים כו׳ דכי האי גוונא משני בפ' המפלת כצ״ל:

ד״ה הני מילי כו' כדאמרינן פ"ק דמעילה כו' (דף ז') זרק הורצה ש״מ דזריקה כו׳ ושמא דר״י עדיפח מדר״ע אי נמי כו׳ כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

סימן י"ט

סוגיא שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה

דף י"ב איבעיא להו לדברי האומר שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר הקומץ עליהן וקי"ל דאותם שירים אסורים באכילה מהו דתהני להו הקטרה למקבעינהו בפיגול וליפקעינהו מידי מעילה, כתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות מעילה, הלכה ט' ז"ל יצאו השירים או נטמאו ואחר כך הקטיר הקומץ אעפ"י שהן אסורין באכילה אין מועלין בהן שהרי קרב הקומץ כמצותו, וכתב ע"ז הכ"מ ז"ל כתב הר"י קורקוס ז"ל יש לדקדק במ"ש רבינו יצאו השירים או נטמאו ואח"כ הקטיר הקומץ אעפ"י שהן אסורין באכילה אין מועלין בהן וכו' מ"ש מיצא הבשר שנתבאר בסמוך שמועלין בו והרי בשר ושירים דין אחד להם שאם נטמאו או יצא לא יזרק ואם זרק הורצה וכמש"כ פ"א מפסולי המוקדשין וכן דין השירים בפי"א וכיון דגבי שירים חשוב כמצותו כיון שבדיעבד הורצה ה"ה גם לבשר עכ"ד הכ"מ עוד כתב שם הכ"מ על הא דאמר הרמב"ם יצאו השירים כו' ז"ל בתוספתא פ"ד דמנחות, נטמאו השירים והקטיר את הקומץ בשתיקה הכל מודים שאין מועלין בהן ואיכא למידק שזה סותר מ"ש בפ"ב אם נפסלו השירים או חסרו ואח"כ הקטיר הקומץ הואיל והקטרה זו אינה מתרת השירים באכילה הרי הדבר ספק אם יצאו מידי מעילה ע"כ.

והנראה לי דהנה הלח"מ בפ"א מהלכות פסוה"מ הלכה ל"ד הקשה כיון דהרמב"ם בפ"א מהלכות פסוה"מ הלכה ל"א פסק דאם נשאר הבשר פחות מכזית לא יזרוק ואם זרק לא הורצה הרי דפסק כר' יהושע דאם אין בשר אין דם ודוקא היכא דאיתנהו כגון שיצאו (בשר ואימורי קדשי קדשים) או נטמאו אם זרק הורצה בדיעבד אבל היכא דליתניהו לא הורצה אף בדיעבד דלא כר' יוסי, וא"כ איך כתב הרמב"ם בפי"ג מהלכות פסוה"מ קמץ את המנחה ואח"כ נטמאו שירי' כולן או נשרפו או יצאו חוץ לעזרה או אבדו לא יקטיר הקומץ ואם הקטיר הורצה, הרי דפסק כר' יוסי, דאמר בדיעבד הורצה, אף בליתניהו, וא"כ הי' לו לפסוק כר' יוסי דבדיעבד הורצה אף בבשר היכא דליתניהו והא ר' יוסי בין בבשר בין בשירי מנחה אמר דבדיעבד הורצה אף בבשר היכא דליתניהו.

ונראה לי דהנה היכא דאיתניהו הא סובר ר' יהושע דאף דלכתחילה לא יזרוק אם זרק הורצה ויש לעיין מאי טעמא דר' יהושע דמכשיר בדיעבד היכא דאיתניהו או דסבירא דבעינן רק שיהי' הבשר ואף שאין הועיל עליהם כלל הזריקה והקטרת הקומץ ג"כ הורצה דעיקר בעינן רק שיהי' הבשר, וכיון דהבשר איתניהו, אף שלא הועיל עליהם כלל הזריקה כשר בדיעבד או דסבירא לר' יהושע דבעינן דוקא שיועיל הזריקה על הבשר, רק דסבירא לר' יהושע דאף דפסולין המה הבשר אעפי"כ קצת הועילה הזריקה משו"ה בדיעבד הורצה, ונראה מוכח דטעמא דר' יהושע דבדיעבד הורצה הוא משום דאף על פסולין מועיל קצת הזריקה, דהרי בפסחים דף ל"ד איתא איתיבי' נטמא או שנפסל הבשר או שיצא חוץ לקלעים ר' אליעזר אומר יזרוק, ר' יהושע אומר לא יזרוק ומודה ר' יהושע שאם זרק הורצה מאי נפסל לאו בהיסח הדעת. אי אמרת בשלמא פסול טומאה הוי היינו דמשכחת לה דמרצי ציץ אלא אי אמרת פסול הגוף הוי אמאי הורצה מאי נפסל נפסל בטבול יום כו' ע"כ, ואם נימא דטעמא דר' יהושע דבדיעבד הורצה דבעינן רק שיהי' הבשר ואף שאין הזריקה פועלת על הבשר הורצה, מאי פריך נהי דהוי היסח הדעת פסול הגוף, עכ"פ הא איתניהו וגם בנטמא אמאי בעי הטעם דמרצי הציץ ע"כ דסבירא לר' יהושע כיון דכתיב בקרא ועשית הבשר והדם בעינן שזריקה תהי' עשוי' גם על הבשר ואם אין הזריקה פועלת על הבשר כלל לא הורצה אלא דס"ל לר' יהושע כיון דזריקה הא מועלת אף על פסולים שהרי בנשפך הדם אם עלו ירד ירדו ואילו הי' זריקה אף ביצאו או נטמאו אם עלה לא ירדו, הרי חזינן דזריקה מועלת אף על פסולין גמורים, ובנטמא אילו לא הי' טעם דבצבור מרצי הוי נטמא פסול הגוף ולא היתה הזריקה מועלת כלל אבל כיון דבציבור מרצי משו"ה אף ביחיד אם עלו לא ירדו, כמו דאיתא לקמן בדף פ"ד דמשו"ה אם נטמא אם עלו לא ירדו משום דמרצי ציץ וביצאו הנה רש"י כתב הטעם משום דהוי פסול מחמת דבר אחר משו"ה מועיל הזריקה ובתוס' כתבו דסבירא לר' יהושע זריקה מועלת ליוצא כר' עקיבא, אכן זה קשה עדנה, דהא ביצא כולו. אף ר' עקיבא מודה דאין זריקה מועלת ליוצא, אכן אפשר דביוצא הטעם משום דיוצא כשר בבמה, אבל בהיסח הדעת פריך או פסול הגוף הוי הרי אין זריקה מועלת עליהם כלל, א"כ אמאי בדיעבד הורצה הרי חזינן דבעינן דוקא שתועיל הזריקה על הבשר, ואם לא הועילה כלל ואין כאן ועשית הבשר פסול בדיעבד.

אכן ר' יוסי סבר דהנה קי"ל בקרבנות דוקא שנה עליו הכתוב לעכב. וא"כ יקשה אמאי אם אין בשר אין דם, אף בדיעבד והא לא שנה עליו הכתוב, ועכצ"ל כיון דדרשינן קרא דועשית הבשר והדם. דאם אין בשר לא עשית את הדם הרי בפירוש כתב קרא לעכב שהרי אמר דאם לא עשית את הבשר גם הדם לא עשית. ולפי זה סובר ר' יוסי כיון דאף אם נימא, שהבשר מעכב את הדם בדיעבד, אעפי"כ הא הוי פסולו בקודש, וקי"ל דכל פסולו בקודש אם עלה לא ירד והנה מה דעלה לא ירד. לכאורה אפשר לומר דאין זה הקרבה, רק דגלתה התורה, שלא ירד מעל המזבח, אבל עשי' והקרבה לא הוי דבר שהוא פסול מלהעלות לכתחילה, אכן אי אפשר לומר כן, שהרי בענין המעלה בחוץ אמרינן לקמן דף ק"ט אין לי אלא קדשים כשרים מנין לרבות פסולין כגון, הלן והיוצא והטמא כו', ת"ל לא יביאנו לעשות כל המתקבל בפתח אוהל מועד חייבין עליו בחוץ הרי דמה דאמרה התורה, דפסולין אם עלו לא ירדו, הוא דהתורה אמרה, שאם העלן אז הוי קרבן, ונקרא בא אל אוהל מועד לעשות קרבן. ומשו"ה סובר ר' יוסי, דאי אפשר לפרש קרא דועשית הבשר והדם, דאמרה התורה דאם אין בשר אף הדם אם עשית לא הוי עשי' דזה אין סברא לומר, דודאי מה שאין בשר, אין עושה פסול יותר מפסולו בקודש וא"כ איך אפשר לפרש, דאמרה תורה, דאם לא עשית בשר מפני אין בשר לא עשית הדם דהרי כיון דאם עלו לא ירדו הא בע"כ הוי עשי', דלא גרע מכל פסולי בקודש דאף דפסולין המה, אעפי"כ הוי עשי' וע"כ צריך לפרש, קרא דועשית, היינו דלכתחילה תעשה הדם דוקא על ידי זה יהי' עשי' על הבשר אבל אם עי"ז לא תעשה הבשר, כגון שאין הבשר, לא תעשה הדם. אבל אם עשה הדם, בדיעבד. הוי עשי' ממילא אין לנו כלל קרא דפסול בדיעבד ומשו"ה לא דמי לכל הפסולין דאף אם עלו לא ירדו:

אעפי"כ לא הורצה דהתם הא גלי קרא דפסולין אף בדיעבד:

אבל באם אין בשר, דאי אפשר לדרוש דאם אין בשר לא הוי עשי' ממילא אין לנו כלל קרא דמה דאין בשר עושה פסול דלכתחילה אסור לעשות הדם, אם לא יהי' עשי' על הבשר. אבל בדיעבד לא הוי פסול משו"ה אית לי' לר' יוסי דאף אם ליתניהו לבשר כלל אעפי"כ אם זרק הורצה,

ומשו"ה סובר הרמב"ם כיון דבתוספתא פ"ד דמנחות, הובא דברי ר' יוסי, דרואה את דברי ר"א ודברי ר' יהושע רק על מנחה (ושם צריך לגרוס ודברי ר' יהושע דלא כהגירסא לפנינו מדברי ר' יהושע דהא בגמ' דידן איתא ודברי ר' יהושע) והרי בגמ' הובא דברי ר' יוסי גם בזבחים והתוספתא הביאה דברי ר' יוסי דרואה דברי ר"א בדיעבד רק לענין מנחות ולא לענין זבחים דתליא בזה, דהנה בדף פ"ד בזבחים הא איתא פלוגתא אי אמרינן גם בדם אם עלו לא ירדו. דר"ג סובר דגם בדם אמרינן לא ירדו אכן ר' יהושע ור"ע ור' יוסי הגלילי ור"ש סברי, דבדם ונסכים אם עלו ירדו א"כ ר' יוסי דאמר דאף בדם בדיעבד כשר משום דאי אפשר לפרש דאם אין בשר לא הוי ועשית על הדם דהרי אם עלו לא ירדו, ע"כ דר' יוסי סבר כר"ג דאף בדם אם עלו לא ירדו:

דדרשינן כל הראוי למזבח. אכן התוספת' סבירא לה ככל הנך תנאי דבדם אם עלו ירדו א"כ אפשר לפרש דאם אין בשר אף אם עשית את הדם לא הוי כלל עשי', אף דהוי פסולו בקודש אכן בדם הא אם עלו ירדו:

ובדם אם יזרוק בחוץ דם הפסולין לא יעבור משום זורק כיון דאין מתקבל בפנים:

אכן במנחה דראוי לאישים. בזה סברא התוספתא דלא נוכל למילף מדם, דשם כיון דהפסול עושה, שלא תהי' עשי' משו"ה אם זרק לא הורצה, אבל במנחה כיון דקומץ אף אם הי' פסול הוי עשי' שהרי בקומץ. הוי עשי' אף בפסולי לא ילפינן כלל מדם, שיהי' פסול ובמנחה הוי הדין רק לכתחילה שצריך לעשות הקומץ דוקא אם יש שירים:

אבל בדיעבד לא הוי פסול משו"ה הביאה התוספתא דעת ר' יוסי במנחות דאף אם אין שירים אם הקטיר הקומץ הורצה, ומשו"ה הרמב"ם דפסק כתנא דידן, דסברי במנחה דהקומץ אם עלה לא ירד ובדם ירד כר' יהושע פסק כהתוספתא דבמנחה. אף אם אין שירים בדיעבד הורצה ובדם פסק דאם אין בשר כלל אף בדיעבד לא הורצה.

והנה הלקוטי הלכות על מנחות על דף כ"ז כתב ז"ל ומסיק הגמ' בסוף דה"ה לאבוד ושרוף ומ"מ נראה דיש נ"מ ביניהם דאבוד ושרוף אם נשתייר כזית אף דמותר להקריב הקומץ מ"מ השיריים אסורים באכילה משום זה אבל בנטמא מקצת מותר הנשאר וכדלעיל ט"ו. דאם נטמא אחת מן החלות לרבנן הטמא בטומאתו והטהור יאכל בין לפני הזריקה או לאחר זריקה וה"ה לענין הקטרה בין לפני הקטרה ובין אח"כ בכל גווני הטהור אינו נאסר בשביל הטמא והטעם דאף דהטמא אינו ראוי לאכילה מ"מ כיון דאיתא בעין לא חשוב כחסר וע"כ מותר לאכול השאר עכ"פ, ולפלא על הרמב"ם בפי"א בפסוה"מ הלכה ב' שז"ל שם קמץ את המנחה ואח"כ נטמאו שירי' כולן או נשרפו או יצאו חוץ לעזרה או אבדו לא יקטיר הקומץ ואם הקטיר הורצה נשאר מעט מן השירים בכשרותן יקטיר הקומץ ואותן שירים שנשארו אסורין באכילה. עכ"ל דמלשון בכשרותן משמע דקאי גם אנטמאו שירי' ואפ"ה קאמר דהשיריים שנשארו אסורים באכילה והוא בעצמו בפ"ה מהלכות תמידין ומוספין הלכה ט"ז פסק דהטמא בטומאתו והטהור בטהרתו, וצ"ע עכ"ד הלקוטי הלכות.

אמנם קושיתו מדברי הרמב"ם אלו לא קשה כלל, דהרי אפשר לפרש, דקמ"ל רק דמקטירין את הבזיכין בטהרה אם נטמא אחד מן הסדרין. או אחד מן הבזיכין ולא אמרינן כר' יהודה דס"ל אין קרבן צבור חלוק והוי כנטמאו שניהם ולאחר הקטרה בודאי דאשמעינן דמותר לאכול הסדר השני דלר' יהודה, אסור לאכול אף השני משום דאין קרבן צבור חלוק, ובאמת תמיהא לי מאד מה דלקוטי הלכות הביא בדף ט"ו שם, דברי ר"א דאמר שאמר מחלוקת לפני זריקה אבל לאחר זריקה דברי הכל טמא בטומאתו וטהור יאכל דלדעתי כיון דבגמ' סתר דברי רב פפא דאמר דלפני זריקה פליגי בטעמא או הציץ מרצה על אכילות, ומוכיח בגמ' דהטעם מפני שאין קרבן צבור חלוק, דלא כרב פפא, לכאורה גם בלאחר זריקה והקטרה פליגי, דלר' יהודה, לא יאכלו שניהם משום דאין קרבן צבור חלוק וכן משמע מדברי הרמב"ם דלענין מאי נקט דאם נטמא אחד מן הסדרין לאחר הקטרה, הטהור בטהרתו, פשיטא הא אף אם חסרו השיריים לאחר הקטרה, הנשאר יאכל ע"כ דסובר הרמב"ם דלר' יהודה אף אם נטמא אחד מן הסדרים לאחר הקטרה, לא יאכלו שניהם, וקמ"ל הרמב"ם דהלכה כרבנן. דהטהור יאכל אבל קודם הקטרה אם נטמא אחד מן הסדרין הדין הוא רק במקטיר הבזיכין אבל השיריים אסורין כדין שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה ואף דמפירוש המשנה להרמב"ם, משמע קצת דס"ל דאף למסקנא מחלוקתם דוקא בלאחר זריקה, שהרי הביא דברי ר"א. דאמר דמחלוקתם דוקא בלפני זריקה והביא המסקנא דלימדו ערוך. בפי ר' יהודה שאין קרבן צבור חלוק, משמע דס"ל דהא דאמר ר' יהודה אין קרבן צבור חלוק, הוא דוקא לענין הקטרה ולא לענין אכילה אבל מדבריו בהלכה משמע דאף לאחר הקטרה אם נטמא אחד מן הבזיכין הוא חידוש, דהטהור בטהרתו דלר' יהודה שניהם יצאו לבית השריפה, עכ"פ מדברי הרמב"ם אלו, שכתב הטהור בטהרתו, אפשר דקודם הקטרה הדין הוא רק לענין הקטרה, שמקטיר הבזיכין:

אבל לענין אכילה הוי כשירים שחסרו קודם קמיצה דמקטיר הקומץ ושיריים אסורין אף בנטמא אחד מן הסדרין,

אכן מוכח דסובר הרמב"ם דאם נטמא אחד מן הסדרין אף קודם הקטרה מותר הנשאר באכילה:

שהרי כתב הרמב"ם בפי"ז מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י"ג ז"ל, אבל אם נטמאת אחת משתי החלות או אחד משני הסדרים או אחת מחלות התודה בין לפני זריקה בין לאחר זריקה, אותה החלה ואותה הסדר אסור והטהור בטהרתו יאכל, עכ"ד הרמב"ם, הרי דסובר הרמב"ם דאף אם נטמא אף לפני זריקה, ומשמע דהוא הדין הסדר לפני הקטרה הטהור יאכל הרי דנטמא לא הוו כחסרין ואיך כתב הרמב"ם בפי"א מהלכות פסולי המוקדשין. דאם נשארו מעט מן השירים בכשרותן. יקטיר הקומץ ואותן שירים שנשארו אסורין באכילה. הרי דפסול הטומאה אסור השירים שנשארו מלאכול וכקושית הליקוטי הלכות.

אמנם לכאורה מוכח כדברי הרמב"ם דאף משום פסול טומאה וכיוצא בו בשירים לפני הקטרה:

אסור שאר השירים באכילה, דהוי כשירים שחסרו קודם הקטרה דקרינן על זה ולא הנותרת מן הנותרת דהרי איתא שם בהקומץ דף י"ד על מתניתין דנטמאת אחת מן החלות או אחד מן הסדרים דאמר ר' יהודה שניהם יצאו לבית השריפה וחכמים אומרים הטמא בטומאתו והטהור יאכל, א"ר אלעזר מחלוקת לפני זריקה. אבל לאחר זריקה דברי הכל הטמא בטומאתו וטהור יאכל ולפני הזריקה במאי פליגי, אמר רב פפא בציץ מרצה על אכילות קאמפלגי רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות ור' יהודה סבר אין הציץ מרצה על אכילות ע"כ הרי מוכח מכאן דאף בקי"ל שאם נשאר שיריים בכשרותן זורק ומקטיר עליהן אעפי"כ השירים הנותרים בכשרותן אסורין באכילה ורק לרבנן משום הכי הטהור יאכל דהציץ מרצה על אכילות, ולא הוי כחסר וא"כ לדידן דפסקינן אין הציץ מרצה על האכילות. אם נטמא מקצת קודם הקטרת הקומץ או הבזיכין הנותרים אסורין ובהאי סברא אם בשביל פסול הטומאה וכדומה אי הוי חסרון. דחזינן דרב פפא ס"ל דאם אין הציץ מרצה הוי כחסרון. בזה לא מצינו דלמסקנה יסתור זה ולפי זה ניחא דברי הרמב"ם בפי"א שכתב שם נאסרו מקצת שיריים מטעם פסול טומאה או יציאה אף שמקטיר קומץ עליהם:

אותם שיריים אסורין באכילה אבל יקשה דבריו בפי"ז שכתב בחלות ולחם הפנים ובלחמי תודה דהטהור יאכל אף אם נטמאו קודם זריקה והקטרה.

לכן נראה לי דסבירא להרמב"ם דבצבור ולחמי תודה אף שהם ביחיד שאני דהנה בפסחים ע"ז פריך על מתניתין דחמשה דברים באים בטומאה ואין נאכלין בטומאה לימא דלא כר' יהושע דאמר אם אין בשר אין דם ואיהו סבר אין הציץ מרצה:

שהרי אמר אם נטמאו הבשר והחלב אין זורק את הדם א"כ האיך אתי בטומאה כיון דאין נאכלין ומשני אלא לא קשיא כאן ביחיד כאן בצבור, ופרש"י דטומאה הותרה בצבור כדמסיק לעיל דהי' סבור דר' יהושע אית לי' הציץ מרצה על אכילות, והקשה בתוס' דהו"ל אלא קסבר ר' יהושע הציץ מרצה ודחו זאת, עכ"פ הו"ל למימר אלא קסבר ר' יהושע טומאה הותרה בצבור לכן פירשו בתוס' דר' יהושע סובר הציץ מרצה על אכילות, והא דאמר ר' יהושע נטמאו שניהם לא יזרוק ביחיד ומדרבנן לא יזרוק. והנה להרמב"ם אי אפשר לתרץ כדברי רש"י דטומאה הותרה בצבור. שהרי כתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות ביאת מקדש הלכה ט"ו דטומאה דחוי' בצבור. ולא כדברי תוס' דהא פסק שם הלכה ז' אין הציץ מרצה על אכילות.

והנה ראיתי שהר"ח מפרש כאן ביחיד בעי ר' יהושע שני דברים, אבל בצבור לא בעי ר' יהושע אלא חדא והדברים שגבו ממני. דהא לקמן קאמר לא ר' יוסי כר"א סבירא לי' דאמר דם אעפ"י שאין בשר כו' מתקיף לה רב מרי נהי נמי דר' יוסי סבר כר"א בשלמא זבחים איכא דם עומר נמי איכא קומץ לחם הפנים נמי איכא בזיכין אלא בשתי הלחם מאי איכא למימר וכ"ת לקרב עמהן היינו שלמי צבור א"כ הוי להו ארבעה ואנן חמשה תנן כו' ולדברי הר"ח דמפרש דבצבור לא בעי אלא חדא. עכ"פ יקשה לר' יהושע משתי הלחם דלא הוי אלא חדא. והיא אכילות. ואין הציץ מרצה על אכילות כדפריך לר' יוסי. ועוד קשה אם נימא דהתירוץ כאן בצבור דבצבור אף ר' יהושע מודה דלא בעי אלא חדא א"כ למה להגמ' למימר דסבר ר' יוסי כר"א דאמר דם אעפ"י שאין בשר. הא מתניתין דחמשה דברים באין בטומאה הא בצבור היא ובצבור הא גם ר' יהושע מודה דלא בעינן אלא חדא,

לכן נראה לי דהפירוש בגמ' כאן ביחיד סבירא לר' יהושע דאין הציץ מרצה על אכילות. כאן בצבור הציץ מרצה על האכילות כיון דבפסחים הותר גם אכילה ולפי זה צריך לפרש בדברי הרמב"ם שם בפ"ד מהלכות ביאת מקדש הלכה ז' דז"ל וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין שנאמר והי' על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים. אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין ולא על טומאת אדם שנטמא בטומאה ידועה. אלא אם כן היתה הטומאה הדחוי' בצבור שהציץ מרצה עלי'. עכ"ל צריך לפרש דהאי דמסיק הרמב"ם. אלא אם כן היתה הטומאה הדחוי בצבור שהציץ מרצה עלי' וקאי אלפניו ואלפני פניו. היינו בין על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה בין על טומאת הנאכלין דבתרויהו אינו מרצה ביחיד. אבל בצבור מרצה בתרויהו. משו"ה בצבור דמלבד ריצוי הציץ. הרי בצבור דחי טומאה, משו"ה חמשה דברים באין בטומאה, אף לכתחילה. כיון דאיכא תרתי ריצוי ציץ ודיחוי הטומאה. אבל ביחיד על אכילות אין הציץ מרצה, ואף על העולין כיון דלא דחי ביחיד טומאה, משו"ה אף אם נטמא הבשר והחלב אף דלכתחילה לא יזרוק. אף דחלב עולין המה וציץ מרצה, אכן שם לא הודחה טומאה משו"ה לא יזרוק. ביחידי אבל בצבור הציץ מרצה על האכילות וטומאה בהעלאה דוחה משו"ה באין טומאה לכתחילה וכל זה לר' יהושע אפשר לחלק ולומר דבצבור הציץ מרצה על האכילות. אבל ר' יוסי הא אמר סתמא אין הציץ מרצה על האכילות ולא מחלק בין יחיד לצבור, הרי דר' יוסי סבר דאף בצבור אין הציץ מרצה על האכילות, משו"ה קאמר דמתניתין דקתני באין לכתחילה דלא כר' יוסי:

וא"כ הרמב"ם שפיר פסק להא דבציבור באין בטומאה אף שטומאה דחוי' ולא הותרה משום דסבר דבצבור הציץ מרצה על האכילות, ואולי אפשר לפרש בדברי הר"ח דאמר דבצבור בחדא סגי הכא דבצבור די אם חדא טהור מקריבין לכתחילה. מטעם שהציץ מרצה על אכילות בצבור. אף שדחוי' הוא. אבל אם שנים טמאים הדם והבשר לכתחילה לא יקריב ויהדר על טהורין שהרי טומאה דחוי' אך זה דוחק דאין דבריו משמעין כן.

והנה בגמ' מנחות. דף י"ב איתא איבעי להו לדברי האומר שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר קומץ עליהן וקימא לן דאותן שירים אסורין באכילה, מהו דתהני להו הקטרה למקבעינהו בפגול ולפקעינהו מידי מעילה אמר רב הונא אפילו לר"ע דאמר זריקה מועלת ליוצא ה"מ יוצא דאיתא בעיני' ופסול מחמת דבר אחר הוא. אבל חסרון דפסולא דגופא הוא לא מהני לי' הקטרה כו' הדר אמר רבא לאו מילתא היא דאמרי דתניא קודש קדשים הוא שאם נפרסה אחת מהן כולן פסולות, הא יצאת הנך דאיכא גוואי כשרות מאן שמעת לי' דאמר זריקה מועלת ליוצא ר"ע הוא וקאמר נפרסה לא (ופרש"י אלמא אפילו לר' עקיבא דאמר מהניא הקטרה ליוצא מודה דבחסרון לא מהניא הקטרה) א"ל אביי מה קתני הא יצאת דלמא הא נטמאת הנך כשרות מ"ט דמרצה ציץ אבל יצאת לא. ור"א היא דאמר אין זריקה מועלת ליוצא בדין הוא דאיבעי למתני נמי יצאת והאי דקתני נפרסה. הא קמ"ל דאפילו נפרסה דאיתא בפנים לא מהניא הקטרה. אבל לר"ע דאמר זריקה מועלת ליוצא אפילו חסרון נמי מהניא לי' הקטרה ע"כ.

והנה הרמב"ם כתב בפרק י"ב מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י"ד תודה שנפרסה חלה מחלותי' כולן פסולות יצאת החלה או נטמאה שאר החלות כשרות כו'. וכתב ע"ז הכ"מ ז"ל ברייתא פ"ק דמנחות (דף י"ב) ודייק רבא הא יצאת הני דאיכא גוואי כשרות ומוקי לה כר"ע ואע"ג דאביי דחי התם ואמר דילמא ר"א היא דחוי בעלמא היא ועוד דכרבא נקטינן וכיון דמכשר ביצאה כ"ש בנטמאת ומפרש לה רבינו בתודה דאע"ג דקרא דמייתי בגמ' בלחם הפנים ילפינן מינה לתודה עכ"ד הכ"מ, והדברים תמוהים דלפי זה נפשט האיבעיא דאף דסבר ר"ע זריקה מועלת ליוצא, אבל לחסרון אין מועיל הקטרה, שהרי אם נפרסה אחת מחלותי' כולן פסולות וכדהדר בי' רבא ונקטינן כותי', וגם דברי אביי דחוי' בעלמא הוא, וא"כ איך כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות מעילה, הלכה ז', דאם נפסלו השירים או שחסרו ואחר כך הקטיר הקומץ הואיל והקטרה זו אינה מתרת השירים באכילה, הרי הדבר ספק אם יצאו מידי מעילה או לא יצאו, ולכאורה כיון דרב הונא פשיט דלא מהני הקטרה וגם רבא חזר בו ואמר, לאו מילתא היא דאמרי, והודה דאף לר"ע אין הקטרה מועלת לחסרון, מדנפרסה אחת מחלותי' כולן פסולות, אף דביוצאות כשרות שאר החלות, א"כ הי' להרמב"ם לפסוק דבודאי מועלין, דאין הקטרה מועלת.

והנראה לי דהנה התוס' שם בד"ה הוא. הרבו להקשות הא ע"כ, הא דנפרסה אחת מחלותי' מיירי לאחר שראוי' לפרק, דהוי כנקמץ כבר דאי קודם הא הוי מנחה שחסרה קודם קמיצה, וע"כ לאחר שפירקה או שראוי לפרוק דהוי כנקמץ כבר, וא"כ היכי דייק מהכא דלא מהני הקטרה למקבעי' בפגול ולאפוקי מידי מעילה, ועוד א"כ לידוק מה היא דלעיל דקתני הלחם פסול ומקטיר עליו הבזיכין, ועיין שם בדברי התוס'.

לכן נראה לי דאין הכונה בגמ' דסבירא לי', דאם נימא דמועיל הקטרה על חסרון, והי' כשר אם נפרסה אחת מחלותי', דבודאי כיון דכתיב קרא קודש קדשים הוא, משמע דוקא אם יש כהויתן חלות שנים עשר, הרי גלי קרא דפסולות, אם אין שנים עשר חלות ופרוסה לאו חלה היא, אלא דרבא הכי מדייק, דהנה רב הונא אמר, דאף דר"ע סובר זריקה מועלת ליוצא, אבל חסרון דפסול הגוף הוי ולא מחמת דבר אחר לא מהני הקטרה וא"כ סבירא לרב הונא דחסרון הוא פסול יותר מיוצא. אכן רבא אמר, אדרבה יוצא הוא יותר פסול מחסרון דחסרון איתא בפנים ויוצא ליתא בפנים הדר אמר רבא לאו מילתא היא דאמרי דיוצא הוא יותר פסול מחסרון דאין הדבר כן. דהנה אמרינן קודש קדשים היא דאם נפרסה אחת מחלותי' כולן פסולות דגלי קרא בלחם הפנים. קודש קדשים הוא דוקא אם הוא בהויתו ומדקתני נפרסה. משמע דאם יצאת אחת מחלותי' הנשארות כשרות ואם נימא דיוצא הוא יותר פסול מחסרון א"כ מה שיצאת אחת מן החלות ואיננה בפנים, הרי זה חסרון פסולה בגופא, מה שנפסלה משום יוצא, וא"כ נהי דאין לפוסלו מקרא דקודש קדשים דקאי רק לענין זה שאם אין שנים עשר חלות שלמות פסולות כולן. אבל ביציאת החלות שלימות אבל הפסול שיצאת יהי' חסרון בגופא וא"כ כמו ששירים שחסרו עושה פסול על הנשאר. מפני החסרון, א"כ אם יצאת יהי' הפסול הזה כמו חסרון בגוף ועוד יותר פסול מחסרון כמו שרצה רבא לאמר דיציאה יותר פסול מחסרון מטעם דליתניהו וא"כ אמאי בלחם הפנים שיש להם דין מנחה שהרי הבזיכין המה הקומץ והקטרת הבזיכין כמו הקטרת הקומץ דאף דמקטיר קומץ השירים שחסרו אף הנשארים אסורים באכילה וא"כ, כשיצאה החלה, יפסלו השאר מטעם חסרון, וכמו דחזינן בגמ' דאם אין הציץ מרצה על אכילות, הנשארים אסורין מטעם חסרון, וא"כ מה דאמר רבא לאו מילתא הוא דאמרי' היינו מה שאמרתי שפסול יוצא הוא יותר פסול מחסרון, א"כ אמאי אם יצאה אחת מן החלות שבלחם הפנים. הנשארות כשרות לאכילה. יהי' פסול יוצא כאילו נחסרו. ע"כ דחסרון הוא פסול בגופו. אבל יוצא לא הוי פסול הגוף. ומשו"ה אם יצאת אחת מן החלות הנשארות כשרות, דפסול חסרון הוא פסול בגוף. אבל יוצא דהוי פסולו מחמת דבר אחר. לא הוי כחסרון ואין פוסל הנשארות והא דמסיק בגמ' וקאמר נפרסה לא, אין הכונה דקשה, אמאי נפרסה פסולות הנשארות פסולות. דזה לא קשה כלל. דהרי כתיב קרא. דאם נפרסה אחת מן החלות פסולות כולן מקרא דקודש קדשים הוא, רק הכונה וקאמר דוקא נפרסה פסולות. אבל לא יצאת, דאם יצאת אין פוסל הנשארות, דלא הוי פסול כחסרון, ודחי אביי דברי רבא. דאפשר דאתיא כר"א, דאמר אין זריקה מועלת ליוצא ולדידי. פסול יוצא עושה חסרון ואם יצאת אחת מן החלות אף דהחלות שלמות ואין לפסול הנשארות מקרא דקודש קדשים. אעפי"כ פסולות מטעם חסרון בשירים. דדין הוא דאף דמקטיר קומץ השירים אסורים באכילה דפסול יוצא פסול כחסרון לר"א. אלא דקתני נפרסה. אבל נטמאת אין פסול טומאה לפסול הנשארות דמרצי הציץ אבל יוצא פסול לר"א. אבל לר"ע סבירא לי' דהפסולים עושים חסרון. אף דיצאת, ואעפי"כ הקטרה בין ליוצא בין לחסרון. ומפקא מידי מעילה ולפי זה כיון דדחי אביי דברי רבא דאין ראי' נשארה האיבעיא אי הקטרה בפסולין כמו חסרון בגוף. מועיל להפקיע מידי מעילה או לא.

אמנם כל זה דחשבינן הפסול לחסרון היינו דוקא במנחה הנקמצת, דגלי קרא דפסול חסרון. פוסל מאכילה את כל השירים דאין מועיל הקטרת הקומץ להתיר באכילה, אבל בלחמי תודה לא מצינו כלל שיהי' הדין, שחסרון יפסל השאר, ורק שיהיו חלות שלמות, זהו הדין בלחמי תודה, אבל פסול דחסרון דאין בהם הקטרת הקומץ רק זריקה. הנה בזריקה אף אם נשאר מקצת השירים מותרים באכילה ורק שיהיו החלות שלמות בעינן דהא לא הוי הנותרת מן הנותרת כיון שאין קמיצה ואף אם נפסלה אחת מן החלות. הנשארות כשרות. ומשו"ה הרמב"ם בדיני דלחמי תודה. בפי"ב מהלכות פסולי המוקדשין כתב רק דאם נפרסה אחת מן החלות פסולות:

אבל יצאת או נטמאת, הנשארות כשרות, דאין פסול דחסרון פוסל בלחמי תודה שהרי אין בהם קמיצה והאי דינא דחסרון פוסל הנשאר, הוא דין בקמיצה, והנה בשתי הלחם דג"כ אין בהן קמיצה, לא שייך בהם פסול דחסרון ורק בעינן שיהיו שלמות אכן אם יצאת אחת מן החלות, בין שחיטה לזריקה. כיון דהוזקקו זה לזה אם אבדו או נפסלו החלות נפסלו הכבשים וא"כ יפסלו הלחם והכבשים. מטעם דהוזקקו הכבשים להלחם. והא דאמר הרמב"ם בלחמי תודה שאם נטמאו או נפסלו הלחם פסול הוא בנטמאו כולן דאין לזריקה מה להתיר, וא"כ הזריקה על הלחם הוא פסול.

מעתה מיושב קושית הלקוטי הלכות על הרמב"ם שכתב במנחה אם נשארו מקצת בכשרותן מקטיר הקומץ והשירים אסורים באכילה. והקשה מהא דאם נטמאת אחת מן החלות או מן הסדרים דהטהור בטהרתו וכמו שאלמנו הקושיא הא דכתב הרמב"ם בפי"ז מהלכות פסולי המוקדשין, דאם נטמאת אחת מחלות לחם הפנים או משתי הלחם או מלחמי תודה דהטהור יאכל, אכן לפי שבארנו, דבצבור הציץ מרצה על אכילות, ובלחמי תודה אין פסול חסרון, א"כ דברי הרמב"ם מאירים, שאם נטמאת אחת מחלות לחם הפנים דקרבן הוא לא הוי חסרון לגבי אינך, שהרי בצבור הציץ מרצה על אכילות, וכן באחת משתי הלחם, אף דאין בהן פסול חסרון אבל הא הוזקקו להם הכבשים, ע"י השחיטה, אבל כיון דשתי הלחם הוי קרבן צבור, הציץ מרצה על אכילות, ולא הוי חסרון וכמו דאיתא להדיא בגמ' מנחות, וכן אם נטמאת אחת מלחמי תודה, אף דקרבן יחיד הוא. אבל הא בלחמי תודה. אין בהם פסול דחסרון, וכיון דהחלה שלימה, הנשארות כשרות, דבלחמי תודה פוסל האחרות רק פסול דשלימות, אבל במנחה דקרבן יחיד היא ובה יש פסול דחסרון שפוסל הנשאר ופסולי דאיסור הא חסרון, דדין הוא הנותרת יאכלו וכיון דאין ראוין לאכילה הוי פסול משו"ה אם נטמאו או יצאו מקצתן אף דמקטיר קומץ, הנשאר אסור באכילה, דאין הציץ מרצה על אכילות ופסול יוצא אסור משום ספק דרבא ואביי, דאולי פסול יוצא הוי כמו חסרון בגוף, ומשו"ה כתב הרמב"ם, בפי"ב מהלכות פסולי המוקדשין דאם נפרס אחת מחלות התודה כולן פסולות שהרי בתודה בעינן חלות ואם נפרס אחת מן החלות אין כאן שלימות, אבל פסול דחסרון אין בלחמי תודה, משו"ה אם יצאו או נטמאו מקצת, הנשארות כשרות. והא דאמר אחר כן הרמב"ם דאם נטמאו או יצאו הלחם פסול, מיירי דנטמאו או יצאו כולן, דהרי בפי"ז אמר הרמב"ם בפירוש דאם נטמאת אחת הנשארות כשרות,

והנה לפי זה נוכל לאמר, דמשו"ה אמר הרמב"ם דאם יצאו השיריים והקטיר הקומץ עליהם אין מועלין בהן טעמא דהרמב"ם, כיון דלרבא ואביי מספקא להו אם פסול יוצא גדול מחסרון או לא ואם נימא דפסול חסרון כיון דהוי חסרון בגוף הוי יותר פסול מיציאה ואעפי"כ אין מועלין בהן, א"כ עכ"צל דאמרה התורה במנחה דמועיל הקטרה להוציא מידי מעילה, אף לפסול בגופו, א"כ מכש"כ דמועיל לפסול יוצא וא"כ אף דבבשר אם יצאו כולן אין מועיל הזריקה להוציא מידי מעילה, במנחה הא חזינן בחסרון דאמרה התורה שמקטיר לכתחילה הרי דבמנחה גלתה התורה, שמועיל הקטרת הקומץ אף לפסולין, וא"כ אף ביוצא כולן יועיל הקטרה להוציא מידי מעילה, שהרי יוצא פסול קטן מחסרון בגופו, אכן אם נימא דגלתה התורה רק דצריך להקטיר אבל מידי מעילה אין מוציא בחסרון א"כ גם ביוצא יהי' מעילה, ונצטרך לומר דחידוש התורה דבמנחה בעינן רק שיהיו שיריים. אבל לא בעינן שיפעלו על השיריים. והא דפסק דאם נטמאו או יצאו אין מקטיר עליהן הקומץ הוא משום ספק, דילמא חסרון כיון דאיתא בפנים, אינינו פסול כמו יוצא ונטמא, בודאי דאפשר לומר, דהוי יותר פסול מיוצא וחסרון וכדמוכח מגמ' פסחים שהבאנו דס"ל דביוצא לא בעי ריצוי ציץ, ובנטמא בעי ריצוי ציץ וציץ כיון דאין מרצה ביחיד על אכילות. הטומאה דמגרע הקדושא הוי כמו חסרון בגופו ויותר מחסרון. וא"כ דילמא אמרה התורה דבחסרון מועיל הקטרה להוציא מידי מעילה וא"כ במנחה נמי בעינן שההקטרה תפעול על השיריים, ומשו"ה לענין אם להקטיר דאם אסור להקטיר הוי איסור דאורייתא פסק הרמב"ם, דאין מקטירין מספק, משום דילמא חסרון לא הוי פסול כמו נטמא ויוצא ופסול נטמא בודאי גדול מחסרון, ומשו"ה קתני במתניתין דאם אבדו ונטמאו אין מקטיר קומץ דדוקא בחסרון אמרה התורה, שמקטיר קומץ אבל בפסול דנטמאו ואבדו לא אמרה התורה, וביוצא אם נימא דכיון דליתניהו הוי יותר פסול, ג"כ אין מקטיר, אף דאפשר דלא הוי כחסרון, וא"כ ביצאו כולן הי' הדין דמקטיר לכתחילה כיון דאין חסרון בגוף, אבל כיון דהוי ספק אסור להקטיר, אבל במעילה, דכיון דנפסלו, המעילה רק מדרבנן. וכיון דהוי ספק, דילמא בחסרון אין מועלין, דאמרה התורה דהקטרה מועלת אף לפסולין, ופסול יוצא לא הוי כחסרון בגופו, משום ספק אין מועלין, והא דכתב הרמב"ם הטעם דספק, רק בחסרו מקצת או נפסלו, והא נפסלו הכונה שאם נפרס אחת מחלות לחם הפנים. דהא בטומאה כתב. והוא פסק דהיסח הדעת הוי רק פסול טומאה, ע"כ דנפסל הפירוש, נפרס אחת מחלות, ובזה כתב הרמב"ם, הדין דספק אם מועלין, היינו משום דספיקא בגמ' איירי בחסרון, אבל באמת גם ביוצא הטעם משום ספק.

אכן באשר דברי הרמב"ם דביצאו או נטמאו שאין מועלין, אף ביצאו או נטמאו כל השיריים, המה תוספתא מפורשת בפ"ד דמנחות. דאיתא שם קמץ בשתיקה ויצאו שיריים חוץ לקלעים והקטיר את הקומץ בשתיקה. ר"א אומר ה"ז כמות שהי' מועלין בשיריים ואין חייבין עליהן משום נותר וטמא, ר' עקיבא אומר הורצה (מה דאיתא בתוספתא הורצה הציץ הוא ט"ס וצריך למחוק דאין ציץ מרצה על היוצא, רק הכונה הורצה ההקטרה) על היוצא ואין בשיריים (מעילה) אבל חייבים עליהן משום נותר וטמא נטמאו השיריים והקטיר הקומץ הכל מודין שאין מועלין בהן עכ"ד התוספתא. הרי דדין הרמב"ם מפורש בתוספתא, ובודאי דהא דאמר יצאו השיריים הכונה יצא כולן, דהרי מקודם אמר:

נטמאו השיריים או נפסלו או שיצאו חוץ לקלעים ר"א יקטיר הקומץ ור' יהושע אמר לא יקטיר, וג"כ לא אמר נטמאו כולן, וע"כ דנטמאו כולו דקאמר ר' יהושע לא יקטיר ובנטמאו או יצאו מקצתן הא קי"ל דיקטיר, ע"כ דהפירוש נטמאו או יצאו כולו. א"כ לבתר הכי דקאמר קמץ בשתיקה ויצאו שיריים הכונה שיצאו כולו, ולא דמי למתניתין דמעילה דף ו' בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לקלעים, שפירשו בגמ' ביצאו מקצתן, דהתם קאמר בשר קדשי קדשים שיצא אפשר לפרש דהשאלה על בשר שיצא, היינו מקצת בשר:

אבל הכא בהתוספתא דקאמר מקודם נטמאו שיריים או שנפסלו או שיצאו חוץ לקלעים. דהכונה כל השיריים. אם הי' אח"כ הפירוש מקצת שיריים הי' מפרש, וכיון דאמר בסתמא ויצאו שיריים. קאי אלמעלה דאע"פי שאסור להקטיר:

אם הקטיר הורצה, ולר"ע אין בו מעילה, א"כ דין הרמב"ם מפורש בתוספתא ומשמע דבודאי ביצאו כל השיריים או נטמאו כל השיריים, אם הקטיר הקומץ אין מועלין בתורת ודאי אין מועלין לר"ע דהלכה כמותו וצריך טעמא מ"ש בשר דאם יצאו כולן אף לר"ע מועלין

לכן נראה לי טעמא, דהנה בגמ' מנחות דף י"ב הנ"ל שהבאנו:

דקאמר איבעי להו לדברי האומר, שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה, מקטיר קומץ עליהן וקיימא לן דאותן שירים אסורים באכילה מהו דתהני להו הקטרה למקבעינהו בפגול ולפקעינהו מידי מעילה אמר רב הונא, אפילו לר"ע דאמר זריקה מועלת ליוצא ה"מ יוצא דאיתא בעיני' ופסול מחמת דבר אחר הוא. אבל חסרון דפסולא דגופא הוא לא מהני הקטרה, והקשה בתוס', הא יוצא כולו גם ר"ע מודה דאין זריקה מועלת ליוצא וכתבו בתוס' דהוו מצי למימר ה"מ יוצא מקצתו. אבל כולו לא. ולדידי נראה דהכונה בגמ' כן, דהנה החילוק בין יצא כולו ליצא מקצתו:

דלכאורה הא מקצת יצא ואם ביצא כולו גם ר"ע מודה דכיון דיצא אין מועיל הזריקה על מה שיצא. א"כ גם ביצא מקצת לא יועיל על המקצת, ומהו הפירוש בגמ' מגו דמועיל לאותן שבפנים מועיל ליוצא, ועכצ"ל דהיכא דיוצא כולו דאז לכתחילה אין לזרוק, משום דתהי' הזריקה על יוצא ותהי' הזריקה פסולה. א"כ אף אם זרק, אף דהורצה, אבל הזריקה פסולה, דמשום מה הוכשרה הזריקה, ע"י שפעל הזריקה על היוצא, א"כ זה פסול בהזריקה וזריקה פסולה כי האי אין מוציא מידי מעילה את היוצא, אבל, בנשאר מקצת דהזריקה כשרה וזריקה כשרה מועלת ליוצא, אבל זריקה פסולה אין מועלת ליוצא אכן בשיריים אף אם נימא דכל השיריים אסורים, עכ"פ ההקטרה כשרה, דהרי אמרה התורה שמקטירין הקומץ אע"פי שחסרו השיריים קודם קמיצה, וא"כ הכשירה התורה את ההקטרה, אע"פי שחסרו או הטעם דמקטירין הקומץ אע"פי שחסרו השיריים הוא כדאיתא בתוס' מנחות דף ט' ד"ה אותן, דכיון דהא דבמנחה בעינן שיהיו שירים ילפינן מזבח ובזבח הא אם חסרו מקצתן זורק הדם:

א"כ גם במנחה. אף אם חסרו מקצתן מקטיר הקומץ שהרי אין לימוד לפסול או אפשר לומר כיון דפסול בשחסרו השירים בין קמיצה להקטרה ילפינן מן הנותרת ולא הנותרת מן הנותרת. א"כ הרי גלתה התורה דרק לענין אכילה אסור לאכול הנותרת מן הנותרת אבל לענין הקטרת הקומץ אין מעכב עכ"פ בודאי דיש ילפותא דמקטירין הקומץ אעפ"י שחסרו לכתחילה א"כ גלתה התורה דהקטרה כשירה וכיון דס"ל לר"ע דזריקה כשירה מועלת ליוצא הרי דחסרון הדבר שיצא אין מגרע שלא יועיל הזריקה הכשרה לפי זה בהקטרה דהוי הקטרה כשרה אף בחסרו השירים כיון דאמרה התורה להקטיר בודאי דבמנחה תועיל הקטרה לחסרו השיריים אם נימא דחסרון לא הוי פסול כיוצא א"כ כיון דאמר ר' עקיבא דפסול יוצא אין מונע שלא תועיל הזריקה הכשרה על היוצא גם פסול חסרון אם נימא שהפסלות אינינו כיוצא בודאי דתועיל ההקטרה הכשרה שהכשירה התורה ואמרה להקטיר לכתחילה.

ולפי זה מוכח מהתוספתא עוד דרגא. דאף דאם יצאו הבשר והאימורים אין הזריקה מועלת ליוצא, משום דאף שהורצה, אבל כיון דמה שהורצה הא הועיל מה שהיו הבשר והאימורים, דאם אין בשר ואימורין, הא לא הורצה, א"כ מה הועיל שיורצה הזריקה הבשר והאימורין הפסולין. זה עושה פסלות על הזריקה, וזריקה פסולה אין מועלת ליוצא, אבל בהקטרה, הא אף אם אין שיירים כלל, אם הקטיר הורצה, וכדביארנו. דכיון דהוי ועשית, שהרי בקומץ היכא דפסולו בקודש אם עלו לא ירדו, ואי אפשר לפרש לענין מנחה שלא יהי' "ועשית" אם אין שיריים ממילא אין לנו לימוד לפסול והוי הקטרה כשרה, בלא השיריים:

א"כ אין השיריים שיצאו מועילים להכשיר ההקטרה והוי ההקטרה אם הקטיר כשרה, משו"ה לר"ע דזריקה מועלת ליוצא, אם הזריקה כשרה ס"ל דבהקטרה אף אם יצאו כולן כיון דההקטרה כשרה בלא השיריים שיצאו מועלת ליוצא וכן בנטמאו, דפסלות הטומאה אף אם הי' מועילה על ההקטרה הציץ מרצה על העולין משו"ה אין מועלין בשיריים. שהרי ההקטרה כשרה. משא"כ בזבח בלא הבשר היוצא לא הי' מרצה, א"כ הזריקה פסולה, אף שהורצה אין מועלת ליוצא. אבל בחסרו מיבעי לגמ' דילמא מה דס"ל לר"ע דזריקה כשרה מועלת ליוצא היינו דיוצא אין זה פסול בגופו:

וכן בנטמאו:

הטעם משום דעל פסלות שעושה הטומאה על הזריקה מרצה הציץ. אבל בחסרון דהפסול בגוף אף זריקה כשרה אין מועלת, א"כ במנחה אף דהקטרה כשרה אין מועיל לחסרו השירים, או דפסול חסרון לא הוי פסול כיוצא, וא"כ ק"ו אם מועלת זריקה כשרה ליוצא. מכ"ש שתועיל הקטרה כשרה לשיריים שחסרו, ומשו"ה בפ"ג מהלכות מעילה כתב הרמב"ם, דאם יצאו השיריים או נטמאו אין מועלין שהרי לפסולין האלו בודאי דמועיל זריקה והקטרה כשרה אבל בחסרו או נפסלו היינו שנפרס חלה מלחם הפנים (או פסול נעבד שהשתחוה לשיריים, והא דלא משני. בפסחים ל"ד. דנפסל הבשר מיירי בנעבד. היינו שהשתחוו לבשר. התם סבר. דנעבד לאינו שלו אין אוסר, או דשם סבר דפסול הגוף לא הורצה, והרמב"ם הא פוסק, דנעבד אסור לגבוה אף באינו שלו. וגם פסק כגמ' דמנחות דפסול הגוף ספק, אם מרצה, דלסוגיא דמנחות. אף פסול הגוף. אפשר דמרצה דהא חסרון בודאי פסול הגוף הוי ואעפי"כ בעי לומר, דמוציא מידי מעילה ודוק) שם נשארה האיבעיא. אם הוי פסול יותר מיציאה:

ואין מועילה אף הקטרה כשרה או דאדרבה הוי פסול יותר קל ומועילה הקטרה כשרה, דבמנחה ההקטרה כשרה אם עלתה בלא השיריים.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

פיגול וחייבים עליו כרת. האוכל משירי מנחה דכתיב בחוץ לזמנו (ויקרא ז) עונה תשא וכתיב בנותר ואוכליו עונו ישא (שם יט) מה להלן כתיב ונכרתה אף כאן האוכלו בכרת והך ג''ש בפ''ק דכריתות (דף ה.): כל הקומץ או נותן. קומץ או מוליך או מקטיר ע''מ לאכול דבר שדרכו לאכול כגון שיריים או להקטיר דבר שדרכו להקטיר כגון קומץ חוץ לזמנו כו' אבל אם חישב להקטיר שירים למחר או לאכול קומץ למחר כשר דבטלה דעתו אצל כל אדם בד' עבודות הללו מפגלין במנחה דגמרינן מזבחים בהקישא כדאמר בריש פירקין (דף ב:) דאיתקש מנחה לחטאת ומה היא היקישא גמרי' מחשבה דפוסלת במנחה ומינה מה זבח נפגל בד' עבודות שחיטה וקבלה הולכה וזריקה כדאמרינן בת''כ אף מנחה בד' עבודות קמיצה כנגד שחיטה קבלה כנגד מתן כלי והולכה כנגד הולכה והקטרה כנגד זריקה: ובלבד שיהא קרב המתיר כמצותו. כאילו היה כשר שלא יהא שום פסול אלא הפיגול אבל אם יש שם פסול אחר תו לא פגיל ואין בו כרת כדאמר בפ''ב (לקמן טז:) ירצה כתיב בפיגול וכתיב בכשר ירצה כהרצאת כשר כך הרצאת פיגול שלא יהא בו שום פסול אחר: בשתיקה. שלא חישב: או שקומץ ונתן בכלי והוליך והקטיר. כל אלה חוץ לזמנו זהו שקרב המתיר כמצותו דלא היה בו שום פסול אחר: או שקמץ ונתן בכלי והוליך והקטיר כל אלה חוץ למקומו. כלומר או קתני אם עשה אחת מאלה על מנת לאכול שיריים חוץ למקומו וכל הג' חוץ לזמנו לא קרב הקומץ כמצותו: מנחת חוטא וקנאות. יש בהן עוד פסול אחר המוציאן מידי פיגול כגון שלא לשמן דאמרינן בריש פירקין (דף ב.) דפסולה אם קומצו שלא לשמן לא קרב המתיר כמצותו ואין בשירים כרת: כזית בחוץ וכזית למחר. חישב באחת העבודות ב' מחשבות חוץ לזמנו וחוץ למקומו ועד השתא איירי בשתי עבודות שחישב באחת חוץ לזמנו ובאחת חוץ למקומו והשתא מיירי שחישב בשתיהן בעבודה אחת ולרבי יהודה הוא דאיצטריך דלא תימא שחישב שתיהן בשתי עבודות הוא דפליג ר' יהודה דבתר קמייתא אזלינן אבל (בההיא) [בחדא] עבודה מודה קמ''ל והכי מפרש בזבחים בפ' שני (דף ל.): כזית למחר כזית בחוץ. אע''פ שחישב תחילה חוץ לזמנו הוציאתו שניה מידי כרת רבי יהודה פליג את''ק בין בעבודה אחת בין בשתי עבודות: גמ' מהו דתהני להו הקטרה למיקבעינהו בפיגול. כגון אם הקטיר הקומץ ע''מ לאכול הני שירים חוץ לזמנו מקבעי בפיגול בהך הקטרה כבהקטרה מעליא הואיל וברשות מקטיר או דלמא כיון דאין שיריים נאכלים ה''ל כמחשב לאכול למחר דבר שאין דרכו לאכול כדאמר לקמן (דף יז.) דלא מהניא מחשבתו: אי נמי לאפוקינהו ממעילה. אם הקטירו כדרכו בשתיקה מי אמרינן כיון דניתן רשות להקטירו הויא הקטרה מעליא ומפקא לשירים מידי מעילה כהקטרה מעליית' דאמר במס' מעילה בפ' חטאת העוף (דף ט.) המנחות מועלין בהן משהוקדשו קרב הקומץ חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא ואין מעילה בשיריים כו' דה''ל שעת היתר לכהנים וכל שיש לו שעת היתר לכהנים אין בו מעילה בפ''ק דמעילה או דלמא כיון דסוף סוף אין שיריים נאכלין הוו להו דבר שאין לו היתר לכהנים ולא נפקי ממעילה: אפילו ר''ע. דאמר בפ''ק דמעילה (דף ז.) זריקה מועלת ליוצא חוץ לקלעים למיהוי כדבר שיש לו היתר לכהנים ולמיפק מידי אשם מעילות (ר''ע אומר אין מועלין בו) דזריקתו הוציאתו מידי מעילה אע''פ שאינה מתרת באכילה אעפ''כ מועלת לו להוציאו מידי מעילה: מחמת דבר אחר. אויר ירושלים פוסלו שיצא מן הקלעים: לא מהניא ליה הקטרה. ולא נפקא ממעילה: ר''א ס''ל דפסול יוצא חמור מחסרון: מנא אמינא לה. דמהניא להו הקטרה לפיגול וליציאת מעילה: ותני רבי חייא. למתני' ולא תני או כזית לא בקומץ ולא בשירים לא בפגול ולא בפסול: מ''ט לא תני או כזית. משירים למחר: לאו. משום דמאן דקתני או כזית משמע ליה דכי הדר תני הנותן בכלי והמוליך והמקטיר לאכול דבר כו' או להקטיר קומצה או כזית מקומצה למחר: כגון שחסרו שירים. ועמדו על כזית ואמר הריני נותן בכלי ומוליך ומקטיר ע''מ לאכול כזית של שירים למחר ואע''ג דמחשבת קמיצה ליכא למימר שכבר חסרו דא''כ ה''ל מנחה שחסרה קודם קמיצה ופסולה ותו לא מקבעה בפיגול אפילו הכי מחשבת מתן כלי והילוך והקטרה הואיל ואפילו חסרו מותר להקטיר הקומץ מוקי לה בשכבר חסרו לאחר קמיצה אפילו הכי הן פיגול והאי דלא תני ליה רבי חייא לאו [משום] דלא סבירא ליה [הכי] דלא פליג עליה דרבי דסתמא דמתניתין רבי היא אלא משום דלא מצי לאוקומי לכולה מתניתין בכה''ג דבמתן כלי ובהילוך ובהקטרה לא מתני ליה

יתירה ופסולה והשתא כיון דבלא אבד פסולה אמאי נקט אבד על כן נראה דבלא אבד כשרה דתרוייהו חזו לה ואבד לאחר קמיצה: וחכ''א אחד זה ואחד זה פסול ואין בו כרת. וא''ת היינו ת''ק וי''ל דאתא למסתם כוותיה דכי האי גוונא משני בפ' המפלת (נדה ל:): ה''מ יוצא דאיתיה בעיניה כו'. הוה מצי למימר ה''מ יוצא מקצתו אבל יוצא כולו לא כדאמרינן בפ''ק דמעילה (דף ו:) והכא כיצא כולו דמי כיון דאסורין באכילה ומיהו פלוגתא היא התם וא''ת למ''ד יצא כולו לא הא דתניא פרק כל שעה (פסחים לד:) נטמא בשר או נפסל או שיצא חוץ לקלעי' ר''א אומר יזרוק פי' דיש דם אע''פ שאין בשר ר' יהושע אומר לא יזרוק פי' דאם אין בשר אין דם ומודה ר' יהושע דאם זרק הורצה על כרחך ביצא כולו דאי נשתייר כזית זורק לכתחילה ומדקאמר אם זרק הורצה ש''מ דזריקה מועלת ליצא כולו ושמא דרבי יהושע עדיפא מדר''ע א''נ לענין הרצאה שאני לרבי יהושע בין לכתחילה בין לדיעבד אפי' ביצא כולו כדאמר בפ' כיצד צולין (שם עז:) אבל לעולם לא מיקבע בפיגול ולא נפיק מידי מעילה היכא דיצא כולו מידי דהוה אחסרון לרב הונא: ותני רבי חייא כו'. ולא תני או כזית רבי חייא תני בברייתא דידיה בשיטת משנתינו אלא דלא תני או כזית והכי תני הקומץ את המנחה לאכול שיריה כו' זה הכלל כל הקומץ ונותן בכלי והמוליך והמקטיר כו' ועל כרחין הא דמשמע ליה לרבי חייא או כזית מיירי בשחסרו שיריים ועמדו על כך לאו היינו או כזית משירים דרישא כדפי' בקונטרס דא''כ הוה ליה מנחה שחסרה קודם קמיצה ופסולה בקומץ ותו לא מיקבע בפיגול אלא משום דזה הכלל דסיפא קאי אכל מה דתנא ברישא וברישא תנא או כזית א''כ נותן בכלי ומוליך ומקטיר עליה נמי קאי ובכזית משירים מיתוקם שפיר בשחסרו שיריים דהא מקטיר קומץ עליהן אבל כזית מקטיר קומצה לא מיתוקם כשחסר קומץ ועמד על כזית דאי חסר קומץ בשעת מחשבה כבר נפסלה המנחה ותו לא מיפגלא ומשמע ליה לרבי חייא דמאי דמיתוקם כזית משיריה מיירי בחסר ועמד על כזית

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד