דף ט - א
תלמוד לומר "בקדש הקדשים תאכלנו" [ומדבר הפסוק באכילת קדשי קדשים, שכתוב בתחלתו "לכל חטאתם ולכל אשמם"] ומשמע דהכוונה להיכל, דאם הכונה לעזרה הרי כתוב במפורש, "בחצר אהל מועד יאכלוה" [25]. ואם איתא לסברא זו דלא יהא טפל חמור מעיקר, הא למה לי קרא ללמוד אכילה בהיכל, לימא "בחצר אהל מועד יאכלוה" כתוב, ולא יהא טפל חמור מן העיקר?
ומתרצינן: בעבודה, דאדם עובד עבודת רבו במקום רבו וכך הוא דרך ארץ, אמרינן בה שלא יהא טפל חמור מן העיקר, ואם יכול לעבוד בעזרה, ודאי שיכול לעבוד בהיכל, אבל אכילה, שאין אדם אוכל במקום רבו, שאין זה דרך ארץ, לא שייך הקל וחומר, ולכן טעמא דכתב קרא" בקדש הקדשים יאכלנו", הא לא כתב קרא, לא יהא טפל חמור מן העיקר לא אמרינן.
איתמר, בללה למנחה בשמן חוץ לחומת עזרה, רבי יוחנן אמר פסולה, ריש לקיש אמר כשרה [26].
ריש לקיש אמר כשרה, מה טעמו, דכתיב "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה" והדר כתוב "והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ"
- מקמיצה ואילך מצות כהונה, לימד על יציקה דשמן ובלילה שכשרין בזר, ומדכהונה לא בעיא ביציקה ובלילה, עשיה בפנים העזרה נמי לא בעיא [27].
ורבי יוחנן אמר פסולה, מה טעמו, כיון דקדושת כלי היא, שהרי עושה הבלילה בכלי שרת [28], נהי דכהונה לא בעיא, עשיה בפנים מיהת בעיא.
תניא כותיה דרבי יוחנן: בללה זר כשרה, חוץ לחומת העזרה - פסולה.
איתמר, מנחה שחסרה אחר שנתנה בכלי קודם קמיצה, רבי יוחנן אמר, יביא מתוך ביתו כמה שנחסרה וימלאנה, ריש לקיש אמר לא יביא מתוך ביתו וימלאנה.
רבי יוחנן אמר מביא מתוך ביתו וימלאנה, מה טעמו, קמיצה קבעה לה לכל המנחה יחד שאין יכול לשנות קצת ממנה ולהביא אחר תחתיה, אבל קודם קמיצה לא נקראת מנחה ולא סובר לדרוש הפסוק "מן המנחה - פרט לשחסרה" כדלקמן.
ריש לקיש אמר לא יביא מתוך ביתו וימלאנה, מה טעמו, קדושת כלי קבעה לה לכל המנחה יחד לשם מנחה, ומעתה נפסלת מדרשת הפסוק "מן המנחה" - פרט לשחסרה.
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: חסר הלוג של שמן של מצורע, אם עד שלא יצק הכהן מן השמן על כפו השמאלית - ימלאנו! רואים מזה שלא אומרים דקדושת כלי, דהיינו הלוג שהוא כלי שרת קובעת אותה, תיובתא! [29]
איתמר, שיריים של מנחה שנשארו בכלי אחר שקמץ, שחסרו בין קמיצה להקטרה, רבי יוחנן אמר מקטיר קומץ עליהן - על שיריים אלו, דאין פוסל החסרון את הקומץ להקטרה, וריש לקיש אמר אין מקטיר קומץ עליהן.
ואמרינן: אליבא דרבי אליעזר כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי אליבא דרבי יהושע, דתנן, נטמאו כל שיריה של המנחה קודם הקטרת הקומץ, או נשרפו שיריה או אבדו שיריה, כמדת רבי אליעזר דאמר בזבח אף על פי שאבד הבשר זורק את הדם, אף המנחה כשרה, כמדת רבי יהושע דאמר אם אין בשר אין דם - פסולה [30], אם כן לרבי אליעזר שסובר בחסרו כל שיריה כשרה, כל שכן כאן שחסרה מקצתה שכשרה, אלא מחלוקתם לדברי רבי יהושע, מאן דפסל - כרבי יהושע, ומאן דמכשר סבר, עד כאן לא אמר רבי יהושע התם, אלא דלא אשתיירו כלל, אבל היכא דאשתייר, אפילו רבי יהושע מודה.
דתניא, רבי יהושע אומר, כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהם כזית בשר או כזית חלב, זורק את הדם, שהרי הזריקה באה להתיר אכילת אדם ואכילת מזבח, וכאן יש אכילה, אבל אם נשאר כחצי זית בשר וכחצי זית חלב, אינו זורק את הדם, כיון שאין שיעור אכילה, דאכילת אדם ואכילת מזבח לא מצטרפים, ובקרבן עולה אפילו נשאר כחצי זית בשר וכחצי זית חלב - זורק את הדם, מפני שבעולה כולה כליל וגם הבשר וגם החלב אכילת מזבח הם ולכך מצטרפים להשלים השיעור, ובמנחה, אף על פי שכולה קיימת - לא יזרוק.
הערות
[25] הרמב"ם הביא דין זה שיכול לאכול בהיכל וכתב "ואין חטאת ואשם ושיירי מנחות נאכלים אלא לזכרי כהונה בעזרה אם נאכלו בהיכל נאכלו" והקשו האחרונים שהרי בסוגייתנו מבואר שדין זה הוא אף לכתחלה שכנכנסו גויים לעזרה, וברמב"ם משמע דהוא אף בלא נכנסו לעזרה, ובקרן אורה הקשה עוד שלגבי זה שבדיעבד מועיל לאכול לא צריך לזה פסוק, שהרי זה פשוט שהוא אכילה, וכל החידוש הוא רק בדיעבד. והרדב"ז כתב בדעת הרמב"ם שכל הדין הזה שאם נאכלו נאכלו הוא רק בקדשי קדשים אבל בקדשים קלים לא מועיל לאכול בהיכל כשנכנסו גויים, ובזה באר הרדב"ז דברי הרמב"ם שכתב שבשר קדשים קלים שנכנס לעזרה שהוא כשר, ולמה כתב זאת הרמב"ם רק בקדשים קלים, ומבואר מזה דקדשי קדשים ודאי שמועיל אף בהיכל, שהרי זה הדין המבואר בסוגייתנו, וכל החידוש הוא שאף בקדשים קלים שאינם נאכלים בהיכל הרי הם כשרים. והרמב"ן בפרשת קורח כתב, שאף שבדברי הגמרא מוזכר רק היכל אולם אף לקודש הקדשים הרי הוא יכול ליכנס ולאכול והיכל כולל קודש הקודשים.
[26] התוספות הקשו איך שייך לומר שבלל בחוץ פסול, הרי הדין הוא שאף אם לא בלל כלל כשר, ואם כן ודאי שאף כשבלל בחוץ הרי הוא כשר דלא מגרע במה שבלל, ותרצו התוספות, שאף שלא בלל כשר אולם בכל אופן בזה שהוא בלל בלילה פסולה הרי הוא פסול. והגרי"ז הביא בשם אחיו הגר"מ לבאר דברי התוספות, שדין זה שלא בלל כשר, מבואר בכמה מקומות שהוא מטעם שכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, כגון אם שם מנחה בכלי של שישים עשרון אף דלא בלל כשר, אולם אם שם מנחה של שישים ואחד בכלי של שישים ואחד שאינה יכול ליבלל דקשה לבלול שישים ואחד אין מועיל, מטעם שזה אינו ראוי לבילה, ואם כן אף בזה לאחר שבלל אינו ראוי עתה לבילה ולכך בבלל בלילה פסולה המנחה נפסלת. אולם הגרי"ז הקשה על זה דדין זה שיהא ראוי לבילה הוא רק אם חסר בעצם השיעור של הבלילה כגון בשישים ואחד, שבזה אין הוא שעור הראוי לבילה, אולם במקום שהוא רק חסרון באפשרות בזה אין זה נקרא אינו ראוי לבילה, ואם כן אף בבלל בחוץ כיון שאין זה חסרון בשיעור אין זה נקרא אינו ראוי לבילה, והקשה בזה הגרי"ז על דברי התוספות לקמן [פט ב] שמשמע מדבריהם שאף בזה נחשב שאינו ראוי לבילה. עוד הקשו התוספות איך לריש לקיש הוא כשר בבלל בחוץ, הרי בזה שהוא מוציא לחוץ הרי הוא נפסל ביוצא ואם כן איך כשרה המנחה, והוכיחו מזה התוספות שמנחה אינה נפסלת ביוצא קודם קמיצה, ולכך כאן שהוא קודם קמיצה אין בזה פסול יוצא, והקשו מזה על שיטת רש"י בכמה מקומות שאף קודם קמיצה שייך פסול יוצא, ולדבריו תשאר הקושיה איך כשרה המנחה הרי בזה שהוא מוציאה לחוץ היא נפסלת ביוצא. ובאור שמח כתב ליישב דברי רש"י, שמה שכתוב בסוגייתנו מנחה שבללה בחוץ הכונה היא שבללה בלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש, ושם פסולה הבלילה לרבי יוחנן, שכיון שדין הלשכות הוא שהם חול כמבואר בזבחים [נו ב] אם כן פסולה הבלילה לרבי יוחנן, אולם לגבי פסול יוצא אין נפסלת המנחה בלשכות אלו, אף שהם חול, כיון שמבואר שם שלגבי אכילה הם קודש, שמותר לאכול בהם קדשי קדשים, ואם כן פסול יוצא אין בזה וכמו שמוכח מזה שהיו נאפים המנחות שם אף לאחר שנתקדשו בעישרון, ולכך מבואר מה שלריש לקיש אינם נפסלים ביוצא, שהרי בזה אין פסול יוצא אף שלגבי בלילה הוא פסול.
[27] התוספות הקשו על דברי ריש לקיש כיון דכהונה לא בעיא פנים נמי לא בעיא, דאם כן אף שחיטה תהיה כשרה בחוץ שהרי שחיטה בזר כשרה והרי לא יהיה צריך כלל לעשות בפנים לדברי ריש לקיש. ותרצו התוספות, שכיון שהקבלה הרי צריכה כהונה ואם כן דינה להיות בפנים, לכך צריך לשחוט בפנים, שהרי הקבלה היא מיד בגמר השחיטה, ולכך אף לריש לקיש שחיטה בפנים היא. ובשיטה מקובצת הקשה על דברי התוספות מדברי הגמרא בזבחים שמבואר שהשוחט בהמה בחוץ וצוארה בפנים חייב משום שחוטי חוץ, ואם נאמר שכל מה שצריך שחיטה בפנים זה רק בשביל הקבלה, אם כן באופן זה שצוארה בפנים הרי שייך בזה קבלה אף שהיא בחוץ ולמה הוא מתחייב משום שחוטי חוץ. ובקרן אורה כתב ליישב קושית התוספות שמה ששחיטה צריכה להיות בפנים משום שהיא נפסלת ביוצא ולכך לא שייך לעשות השחיטה בחוץ, אולם מנחה קודם קמיצה שאינה נפסלת ביוצא וכמו שנתבאר לעיל בזה שייך דברי ריש לקיש שכיון שכהונה לא צריך אף דין פנים לא צריך.
[28] הגירסא בגמרא היא כיון דעשייתה בכלי, ובכסף משנה [מעשה הקרבנות פרק י"ג הלכה ה'] הקשה מזה על דברי הרמב"ם שנראה מדבריו שהבלילה היתה נעשית בכלי חול, שהרי בסוגייתנו מבואר שהבלילה היתה נעשית בכלי קודש. והגר"מ תירץ דדעת הרמב"ם היא כמו הגירסא של השיטה מקובצת בסוגייתנו כיון דקדושתה בכלי שרת, דהיינו שכיון שהמנחה מתקדשת בכלי שרת לכך הבלילה פסולה בחוץ דהיא בלילה בדבר קדוש, ואם כן לא כתוב בסוגיא שהבלילה היתה בכלי שרת, לכך כתב הרמב"ם שהבלילה בכלי חול.
[29] החזון איש נסתפק האם רבי יוחנן וריש לקיש חולקים גם במנחות שאינם נקמצות כגון מנחת חביתין ומנחת נסכים שאין בהם קמיצה, האם אף בזה סובר ר"י דעד ההקטרה אין בהם קביעות, או שנאמר שבזה אין מחלוקת ובזה אף לדעת רבי יוחנן הכלי קובע, ויסוד הספק הוא על פי מה שמבואר בתוספות לעיל, שדין זה שמנחה לא נפסלת ביוצא עד הקמיצה הוא רק במנחות הנקמצות, אולם במנחות שאינם נקמצות פסולה המנחה אף קודם קמיצה, והטעם לכאורה דזה כבר נחשב קדוש ליקרב כמו דם לאחר קבלה, ואם כן אף לגבי קביעות המנחה נקבעת המנחה אף קודם קמיצה, או שצריך בפועל מעשה הקובע. והגרי"ז דן בזה, והוכיח הגרי"ז מדברי הרמב"ם [פי"ב מפסולי המוקדשין הלכה ה'] שכתב שמנחת נסכים שחסרה הרי הוא יכול למלאות בין קודם שקרב הזבח בין לאחר שקרב הזבח, ומשמע מזה דשייך למלאות מנחת נסכים שחסרה, אף דמנחת נסכים אין בה קמיצה, ופסק הרמב"ם כרבי יוחנן שקמיצה קבעה, ומוכח שמה שקמיצה קבעה הוא אף במנחות שאינם נקמצות. והתוספות הקשו איך סבר ריש לקיש שקידוש כלי קובע, וכי לא ידע ריש לקיש המשנה דחסר הלוג הוא פסול רק לאחר יציקה, וכי נעלמה ממנו משנה מפורשת. ובשפת אמת כתב ליישב קושית התוספות, שסבר ריש לקיש שכיון שדין חסר הוא דין שנלמד מפסוקים, וכמו שמבואר לקמן, אם כן בלוג שאין פסוק לפסול חסר אין בו כלל פסול חסר, ולכך הדין הוא שחסר עד שלא יצק הרי הוא ממלא אותו משום שאין בו פסול חסר, ומה שמבואר שמשיצק אין ממלא אותו הוא סברא דלאחר שנעשה היציקה לא שייך למלאות, אבל קודם כיון דאין בזה פסוק הרי הוא כשר, ולכך סבר ריש לקיש שמהדין של לוג שמן אין זה סתירה מוכחת לדינו, רק דהגמרא הקשתה דמשמע מזה דאין פסול חסר קודם קמיצה, והוסיף השפת אמת שמבואר בתורת כהנים מקור שאף בלוג יש פסול חסר, ומוכח מזה דזה כמו מנחה, ובזה אפשר לומר דלא ידע ריש לקיש שזה פסוק, ולכך סבר שהוא מסברא רק לאחר יציקה, ואין זה סתירה לעיקר דינו למנחה שחסרה קודם קמיצה, אולם הקשתה הגמרא דהוא פסול אף בלוג מדין ולא מסברא, ואם כן רואים שקמיצה קבעה לה.
[30] מבואר בסוגייתנו דנחלקו רבי אליעזר ורבי יהושוע בזבח שנאבדו הבשר והאימורין אם שייך בזה זריקה או לא, שלדעת רבי יהושוע כיון שכתוב ועשית עולותיך הבשר והדם משמע מזה שרק כשיש בשר שייך לזרוק הדם, וכל שאין בשר אין דם. ובעיקר דין זה שכל שאין בשר אין דם, כתב בזה רש"י בסוגייתנו שהטעם בזה הוא שכיון שאין בשר זריקה זו למה, ונראה מדבריו שנאמר בזה סברא שכל זריקה היא צריכה להיות מתיר וכל שאין בה היתר לא שייך בזה זריקה שזריקה היא רק כלפי הקרבן, ולכך סבר רבי יהושוע שאין בשר אין דם. והגרי"ד הקשה על זה מדברי הגמרא לקמן שמבואר שם שצריך פסוק לכל דבר שנחשב ליש בשר, וצריך ללמוד שאימורים הרי הם בכלל יש בשר, ואף באימורים עצמם צריך פסוק לחלב ויותרת הכבד, ומשמע מזה, שהדין שאין בשר אין דם הוא לא מן הטעם שזריקה זו למה, שבזה אין צריך פסוק לכל דבר, אלא שהוא דין שרק כשיש בשר יש דם וכל שאין בשר אין זריקה ולא מטעם דזריקה זו למה, אלא שהוא גזרת הכתוב, ולכך צריך פסוק מיוחד על כל דבר ודבר.
סימן י"ח
סוגיא דבללה חוץ לחומת העזרה
במנחות דף ט' אתמר בללה חוץ לחומת עזרה ר' יוחנן אמר פסולה ר"ל אמר כשרה דכתיב ויצק עלי' שמן ונתן עלי' לבונה והביאה אל בני אהרן הכהנים מקמיצה ואילך מצות כהונה לימד על יציקה ובלילה שכשרין בזר ומדכהונה לא בעיא פנים נמי לא בעיא ור' יוחנן אמר פסולה כיון דעשייתה בכלי הוא נהי דכהונה לא בעיא פנים מיהא בעיא, תניא כותי' דר' יוחנן בללה זר כשרה חוץ לחומת עזרה פסולה, והנה התוס' בד"ה ר' יוחנן כתבו ז"ל אע"ג דלא בלל כשרה חוץ לחומת עזרה גרע ולא דמי לההיא דזבחים בפרק קדשי קדשים דתלינן טעמא מיצה דמה בכל מקום בעזרה כשרה שאם היזה ולא מיצה כשרה דהתם בפנים והכא בחוץ עכ"ד התוס' ולכאורה משמע דאם יוציא וימצה בחוץ תפסול ובודאי דזה אי אפשר לומר כיון דכבר כשרה ואף אם לא מיצה כשר בודאי אף אם ימצה אח"כ בחוץ לא תפסל ההזאה וכדאיתא בזבחים דף כ"ט אחר שהוא כשר יחזור ויפסל, ואפשר דהתוס' מפרשי דאף אם מיצה בכל מקום קודם ההזאה כשר, אכן מרש"י ד"ה ובלבד מוכח דאם מיצה למעלה מחוט הסקרא קודם הזאה יפסל מטעם דנתן מדמה למעלה כמעשה עולה, וא"כ צריך הסבר הכא כיון דלא בלל כשר אמאי יפסל בבללה בחוץ.
והנה התוס' בד"ה ריש לקיש הוכיחו דאע"ג דקדיש אעפי"כ לא מיפסל ביוצא דאפילו ר' יוחנן לא פליג אלא משום דעשה הבלילה בחוץ אבל משום יוצא לא, וכן משמע בפרק התכלת דאמרינן דאי סבירא לן שחיטה מקדשת איפסלא ביוצא ובסוף שמעתא אמר ג"כ אי כרבי דאמר שחיטה מקדשת איפסלא ביוצא הא אי לאו שחיטה מקדשת לא איפסל ביוצא אף דרבי סבר במנחות ע"ב דתנור מקדש, אבל הקשה בתוס' מהא דאמר בפסחים דף ל"ו דלישה איתא במקום זריזין, ועוד הקשה על רש"י דפריש בפרק שני דזבחים דיציאה מועיל בקדוש ידים ורגלים כתב רש"י כדרך כל הקדשים שקדשו בכלי שנפסלו ביציאה וכן הקשה מפרק שתי הלחם דף צ"ה דאמרינן לישתן ועריכתן בחוץ אלמא מדת יבש לא נתקדשה הרי דאם אמרינן מדת יבש נתקדשה אז מיפסל ביוצא.
והנראה לי דהנה בגמ' דף ח' איתא אמר רב מנחה קדושה בלא שמן שכן מצינו בלחם הפנים בלא לבונה שכן מצינו במנחת נסכים בלא שמן ולבונה שכן מצינו במנחת חוטא וכו' ור' חנינא אמר לא זו קדושה בלא זו והנה הרמב"ם השמיט ולא הביא האי דינא בהלכותיו וכבר תמהו על זה, ונראה לי דהנה טעמא דאמר ר' חנינא דאין זה קדוש בלא זה דכיון דאמרה התורה מנחה בלולה בשמן א"כ המנחה היא כשהיא בלולה או ראוי לבלל וכל זמן שלא הביא הצריך למנחה היא עדנה לאו מנחה, והנה הא דאית לי' לר' יוחנן דאם הפריש חצי עשרון ודעתו להוסיף דקדוש ראשון לאו דוקא אם דעתו להוסיף בכלי זה אלא אף אם דעתו להוסיף אח"כ בכלי שני ג"כ מקרי דעתו להוסיף דכיון דדעתו להביא כדין מתקדש ראשון ראשון א"כ אף אם נימא דסלת בלא שמן עדנה לאו מנחה היא אבל כיון דדעתו להניח בביסא וללוש הוי דעתו להוסיף וקדש ראשון ראשון וא"כ לר' יוחנן אין צריך כלל לומר דמשו"ה מנחה קדושה בלא שמן שכן מצינו בלחם הפנים דהרי בלא זה קדוש מנחה בלא שמן שהרי דעתו לתן בה שמן דאם לא הי' דעתו לתן בה שמן לא יאמר רב דמנחה קדושה בלא שמן שהרי הפריש מנחה שאין מקדשין כיוצא בה שהרי הסלת והשמן מעכבין זה את זה ע"כ דמיירי רב בהפריש מנחה ודעתו להוסיף שמן וא"כ לר' יוחנן אין צריך כלל לומר דמנחה קדושה בלא שמן שהרי כיון דדעתו להוסיף הרי מתקדש ראשון ראשון, אכן רב דס"ל דאם הפריש חצי עשרון אף אם דעתו להוסיף לא קדוש דאין מתקדש ראשון משו"ה הוצרך לומר דבמנחה בלא שמן מודה שקדש משום שכן מצינו בלחם הפנים, אבל הרמב"ם דפסק כר' יוחנן דבדעתו להוסיף מתקדש ראשון ראשון אין צריך כלל להביא להא דרב דמה חצי עשרון מתקדש מכש"כ עשרון שלם.
והא דאמר דאף שמואל סבר להא דרב כלי הלח מקדשין את הלח ומדות יבש מקדשין את היבש ואין כלי הלח מקדשין את היבש ולא מדת היבש מקדשין את הלח ואמר שמואל ל"ש אלא מדות אבל מזרקות מקדשין שנאמר שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא מנחה לחה היא א"ל לא נצרכא אלא ליבש שבה, ואי בעית אימא מנחה לגבי דם כיבש דמיא ועיין תוס' שהקשו מאי ראי' משמואל דמנחה קדושה בלא שמן הא התם כתוב בלולה בשמן א"כ הא הי' גם שמן וביחד הא בודאי קדשו (פירוש הא קי"ל לא בלל כשר) ונראה לי דאפשר לומר דגמ' מדייק דאם יסבור שמואל דלא זו קדושה בלא זו כמו ר' חנינא א"כ אין ראי' דמזרקות מקדשות את היבש דדילמא דוקא במנחה שיש בה שמן וסלת ואם הסלת לא יקדשו הרי גם השמן לא יקדש וכיון דהמזרקות מקדשים לח א"כ כל הצריך לקדושת הלח שבה מקדש ומשו"ה מקדשת את הסלת כדי שיקדש הלח שבמנחה היינו הסלת ע"כ דסבר שמואל דאף אם לא הי' מתקדש הסלת הי' השמן מתקדש דשמן בלא סלת מתקדש מטעם דשכן מצינו בלוג שמן של מצורע וא"כ כיון שמתקדש הסלת חזינן דמזרקות מקדשין יבש אף בלא קדושת השמן שהרי קדושת השמן אין צריך לקדושת הסלת.
והנה לקמן מנחות דף ע"ט איתא הנסכים שקדשו בכלי ונמצא זבח פסול אם יש זבח אחר יקריבו עמו ואם לאו יפסלו בלינה אמר זעירי אין הנסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח מאי טעמא אמר קרא זבח ונסכים תנן הנסכים שקדשו בכלי אם יש זבח אחר יקריבו עמו ואם לאו יפסלו בלינה מאי לאו דאפסל בשחיטה לא דאפסל בזריקה כמאן כרבי דאמר שני דברי המתרים מעלין זה בלא זה אפילו תימא ר' אלעזר ב"ר שמעון הכא במאי עסקינן שקיבל דמן בכוס ור' אלעזר ב"ר שמעון סבר לה כותי' דאבוה דאמר כל העומד לזרוק כזרוק דמי ע"כ, והנה רש"י כתב (בפירוש רש"י כתב יד הנדפס) אין הנסכים מתקדשים לפסל בלינה ויוצא וכתבו על זה בתוס' ז"ל ולא יתכן אלא לענין לשנותן לזבח אחר קאמר כדפרישית בסוף הקומץ זוטא עכ"ד התוס' והנה התוס' בסוף הקומץ כתבו דאי אפשר לומר דלענין לינה דהא לענין לינה ודאי מפסלו משקדשו בכלי דאמר בסוף שתי הלחם דאי תנור מקדש מפסלי בלינה וע"כ לענין לשנותן לזבח אחר קאמר דאין בנסכים מתקדשים ואתיא ההיא סוגיא כר' מאיר דאמר דאם נתקדשו ע"י השחיטה אי אפשר לשנותן לזבח אחר ומה שרצה בתוס' לבאר דגם אליבא דרבנן אם היתה השחיטה בכשרות הוקבעו שאין לשנותן לזבח אחר ופלוגתיהו דר"מ ורבנן רק היכא שהיתה שחיטת פיגול דחו זאת בתוס' דא"כ לרבנן משכחת דנסכי בהמה חייבים עליהם משום פגול ולפי זה קשה איך הביא הרמב"ם להאי דינא דזעירי דאין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח בפי"ב מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ו' הא הרמב"ם פסק דלא כר"מ, וא"כ ע"כ דהוא מפרש כפירש"י דהא דאמר זעירי אין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח הוא לענין לינה ויקשה קושית התוס'.
והנה מה שהקשה שם עוד התוס' האיך אמרו רבנן דאפשר לשנותן לזבח אחר הא בפרק התודה אמר רב חסדא שמן שהפרישו לשם מנחה זו פסול לשם מנחה אחרת ואין לומר דהא דאמרו רבנן (שם בהקומץ זוטא) נמי הכא אפשר לשנותן לזבח אחר היינו משום תנאי בי"ד חדא מי לא עסקינן בקרבן יחיד דלא שייך בזה לב בי"ד ועוד לוג שמן דמצורע לא משכחת אלא ביחיד ועוד דאין לב בי"ד מתנה אלא היכא דלא הוצרכו אבל אם הוצרכו אי אפשר לשנותו, נראה לי דהנה הא דאמרו רבנן דאפשר לשנותן לזבח אחר הוא להקשות על ר"מ דאמר דנסכי בהמה חייבין עליו משום פגול ואמר ר"מ דינו בבאין עם הזבח ע"ז אמרו לו רבנן הא אפשר לשנותן לזבח אחר ויהי' הפירוש בדבריהם הא נסכים אף אם באין עם הזבח לא נעשו אחד עם הזבח שהרי מדין קרבן אפשר לשנותן לזבח אחר כמו בקרבן צבור היכא דיש לב בי"ד ואף שהועיל הזביחה שיקריבו הנסכים עם זבח אחר והוקדשו הנסכים אעפי"כ אפשר לשנותן לזבח אחר דלא נעשו כמו מגוף הקרבן ולא הוקבעו ואף דבקרבן יחיד אין לשנותן אין הטעם משום שנעשו מגוף הזבח אלא מפני נדרו מהטעם שהוא נדר להביא הנסכים האלו עם הזבח הזה, והאי דינא דאם פיגל בזבח נתפגל הלחם הוא דוקא בלחם דשחיטה קובעת שיהי' הלחם קבוע עם הזבח מדין שחיטת התורה על הלחם אבל מה שהוא נודר להביא זה עם זה לא יתפגל בשביל זה מפגולו של אחד מהן, וכיון דנסכים דינייהו שיהיו נסכים ואפשר להם לבא בפני עצמם אף אם באו עם הזבח מדין קרבן אינם קבועים עם הקרבן אליבא דרבנן ויכול לשנותם לזבח אחר וא"כ אף שמטעם נדרו אין יכול לשנותם מפני זה לא יתפגלו מפני פגול הזבח.
וראי' לדברינו שהרי כתב הרמב"ם בפי"ב מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ו' ז"ל נסכים שקדשו בכלי שרת ונפסל הזבח אם נפסל בשחיטה לא קדשו הנסכים ליקרב, נפסל מקבלה ואילך קדשו הנסכים ליקרב שאין הנסכים מתקדשים ליקרב אלא בשחיטת הזבח ומה יעשה בהן אם הי' שם זבח אחר זבוח באותה שעה יקרבו עמו ואם לא הי' שם זבח אחר זבוח באותה שעה נעשו כמו שנפסלו בלינה וישרפו במה דברים אמורים בקרבן צבור מפני שלב בי"ד מתנה עליהן אבל בקרבן יחיד הרי אלו לא יקרבו עם זבח אחר, ואף על פי שהוא זבוח באותה שעה אלא מניחן עד שיפסלו בלינה וישרפו עכ"ד הרמב"ם, והנה כיון שכתב הרמב"ם שאם אין זבח זבוח באותה שעה ואי אפשר לנסכן ישרפו מיד א"כ מ"ש דבקרבן יחיד כיון דבקרבן יחיד אפילו אם זבח זבוח באותה שעה אמאי מניחן עד שיפסלו בלינה עכצ"ל דבקרבן צבור היכא דאין זבח זבוח באותה שעה א"כ הפסול מחמת דין עצמן שצריך שיהיו הנסכים אחר שחיטת הזבח וכיון דאין עתה זבח וקדמו הנסכים לזבח משו"ה ישרפו מיד אבל בקרבן יחיד היכא שיש זבח זבוח הרי אפשר לשנותן לזבח כשיש זבוח דנסכים לא הוקבעו להיות אחד הקרבן ורק משו"ה אי אפשר לשנותן לזבח ההוא מפני שהי' בדעתו לזבח זה והוי כנדר לנסכן עם זבח זה א"כ אין הפסול מדין עצמן אלא מטעם קביעות נדרו הוי כפסול מחמת דבר אחר וטעון עבור צורה, וצריך לומר דהרמב"ם מפרש הא דקאמר בגמ' התני מתתי' בן יהודה כגון שהי' זבח זבוח באותה שעה אין הכונה כדמשמע מפירוש רש"י דהטעם דאם אין זבח זבוח חששא שמא יאמרו נסכים שהפרישן לשם זבח זה כשר לשם זבח אחר אלא אם אין זבח זבוח הפסול מדאורייתא דבעי שהנסכים יבאו אחר הזבח שנעשה בכשרות ואם קדושת הנסכים לקרב הי' קודם שחיטת הזבח הפסול מדאורייתא דבעי זבח ואחר כן נסכים, ומוכיח זה הרמב"ם מדקאמר שם בגמ' הכי קאמר במה דברים שהיתה זבח זבוח באותה שעה אבל אין זבח זבוח באותה שעה נעשו כמו שמפסלו בלינה וכיון שיש לזה דין פסול לינה א"כ כמו בלילה ישרף לאלתר ה"נ בהאי פסול דאין זבח זבוח באותה שעה והא דקאמר בגמ' על מה שהקשה השתא נמי גזירה שמא יאמרו נסכים שהפרישן לשם זבח זה כשרין לשם זבח אחר ע"ז משני התני מתתי' בן יהודה דדין זה דיקרבו עם זבח אחר הוא בהי' זבוח באותה שעה א"כ אין לגזור שמא יאמרו שהפרישן לזבח אחר שהרי יאמרו שהפרישן לזבח זה אבל הפסול היכא שלא הי' זבח באותה שעה משום זבח ונסכים מקודם זבח ואחר כך נסכים.
והנה הראב"ד הקשה על דברי הרמב"ם ז"ל א"א זה כתב לראב"ש דבעי שני דברים המתרים ואם נתקבל הדם ונשפך כמי שנזרק דמו אבל לרבי אפילו בשחיטה לחוד קדשו לקרב עם זבח אחר עכ"ל, וכבר תמה הכ"מ מה הקשה הראב"ד על הרמב"ם הא פשוט שאפשר לפרש בדברי הרמב"ם מה שכתב "מקבלה ואילך" הכונה שאם הקבלה היתה בפסול אעפי"כ קדשו הנסכים לקרב ואין לומר דס"ל להראב"ד דמדכתב הרמב"ם ואם נפסל מקבלה ואילך ולא כתב ואם לא נפסל בשחיטה קדשו הנסכים ואם נפסל אח"כ והי' זבח זבוח ע"כ דפסק הרמב"ם כראב"ש דהא הרמב"ם כתב לשון זעירי דאין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח הרי דפסק כרבי דהא דאמר בגמ' אפילו תימא ראב"ש קאי אאוקימתא דמתניתין אבל זעירי הא סבר כרבי ותירץ הכ"מ דהראב"ד מפרש דהא דאמר אפילו תימא ראב"ש קאי אף על זעירי ואף דאמר זעירי לשון אין הנסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח לא אדכר זעירי אלא שחיטה דעיקר מילתא אבל לראב"ש צריך גם כן זריקא וא"כ הרמב"ם אף דכתב לשון אין הנסכין מתקדשים לקרב אלא בשחיטה ג"כ כונתו לשחיטה ולזריקה, אכן דברי מרן הכ"מ צריך עיון דהא הרמב"ם בפי"ז מהלכות פסולי המוקדשין (הלכה י"ח) כתב בפירוש כרבי דאם שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש.
לכן נראה לי דכונת הראב"ד להקשות על הרמב"ם דהנה בגמ' להקשות על זעירי דאמר אין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח פריך תנן הנסכים שקדשו בכלי אם יש זבח אחר יקרבו עמו ואם לאו יפסלו בלינה מאי לאו דאפסל בשחיטה לא דאפסל בזריקה, הראב"ד מפרש דקושית הגמ' כן הא חזינן גבי שתי הלחם דאף אם נפסל בשחיטה ששחט במחשבת חוץ למקומו ומחשבת הזמן קדש הלחם וכיון דקדש נפסל מפני שהשחיטה פסולה א"כ אם נפסל הזבח בשחיטה גם בנסכים יהי' הדין שהוקדשו הנסכים ונפסלו וכן פירש רש"י שלפנינו בגמ' דהקושי' כן וא"כ משני דאפסל בזריקה אבל השחיטה הי' בכשרות ולא נפסלו הנסכים ופריך לראב"ש הא השחיטה לבדה לא הקדישה את הנסכים והזריקה מקדשה להו אם נימא כזעירא דתלו קדושת הנסכים בהזבח א"כ אף אם נפסל הזבח בזריקה יפסלו הנסכים ומשו"ה משני דנתקבל בכוס וכל העומד לזרוק כזרוק דמי, ולפי פירוש זה מקשה הראב"ד איך קאמר הרמב"ם דאם נפסל בשחיטה לא קדשו הנסכים והם כשרים ולא יפסלו בלינה דלר' דאמר דשחיטה אף בלי זריקה מקדש א"כ לדידי' קדשו הנסכים ע"י שחיטת הזבח אף שהיו בפסול א"כ יפסלו הנסכים והא דאמר בגמ' דאם נפסל הזבח בשחיטה הנסכים אינם קדושים הוא דוקא לראב"ש ומקשה הראב"ד על הרמב"ם דאיך סותר דברי עצמו דע"כ הא דאמר מקבלה הכונה לאחר קבלה דאם בקבלה הא לראב"ש לא קדוש ואם הכונה בקבלה עצמה וקשה אמאי אמר הרמב"ם דאם נפסל בזביחה לא קדשו דלר' קדשו אף בשחיטה פסולה,
אכן הרמב"ם סבירא לי' דקושית הגמ' הוא להיפך דכיון דנפסל הזבח בשחיטה א"כ לא קדשו כלל הנסכים כיון דהשחיטה פסולה לא קדשו הנסכים ולא דמי לשתי הלחם וכן בלחמי תודה דע"י שחיטה פסולה קדשו דהתם הלחם הוא חלק מהקרבן ואין הקרבן כשר אלא אם יש לחם והלחם הוקבע להזבח לא מטעם נדר אלא דהשחיטה קובעת הלחם בתודה ובשתי הלחם א"כ אף בשחיטה פסולה קדש הלחם כמו הקרבן בעצמו אבל בנסכים טעמא דאין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח אלא משום דכתוב זבח ונסכים וכל זמן שאין דין עליהם להיות נסכים לא חל עליהם קדושת נסכים שזה דינם, שדינם הוא זבח ונסכים שיהיו נסכים לזבח ואם אין זבח אין נסכים א"כ בשחיטה פסולה שאז אין דין לנסכים לא נתקדשו הנסכים כיון דאין כאן זבח שצריך לנסכים דזבח פסול אין לו דין נסכים, ומה שאמרה התורה זבח ונסכים הכונה זבח כשר שהשחיטה בכשרות אז חל כבר על הנסכים דין נסכים ומשני דאפסל בזריקה אבל הזביחה היתה בכשרות וא"כ כבר אפשר להנסכים להיות עליהם דין נסכים וקדשו קדושת הקרבה, ופריך דלראב"ש כמו דאית לי' בלחמי תודה ושתי הלחם דלא קדשו אלא אם גם היתה זריקא א"כ גם בנסכים כיון דקדושת הקרבן תבא ע"י השחיטה והזריקה לדידי' לא יחול קדושת הנסכים אלא אם כבר היתה זריקה כשרה ומשני דנתקבל בכוס אבל לרבי אם אך היתה השחיטה כבר אפשר לחול על הנסכים דין נסכים אבל אם היתה שחיטה פסולה לא חל על הנסכים דין נסכים אבל אם היתה שחיטה כשרה כבר חל על הנסכים דין נסכים אף אם נפסל מקבלה ואילך היינו אף שהקבלה היתה בפסול.
מוכח עכ"פ מזה שיש שתי קדושות קדושת הכלי שלא יצאו שם לחולין שהרי איתא בגמ' הנסכים שנתקדשו בכלי הרי דגם בלאו שחיטת הזבח היו הנסכים מקודשים שנתקדשו בכלי וא"כ למאי קאמר דאין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח ועכצ"ל דכיון דהוקדשו בכלי כבר יש עליהם דין קדושת כלי וקדשו קדושת הגוף ולא יצאו לחולין אף אם יטמאו אבל לא קדשו עדנה קדושת הקרבה כיון שדינם להיות נסכים ונסכים באים דוקא לאחר זבח כמו דכתיב זבח ונסכים משו"ה כל זמן שאין זבח לא הוקדשו לפסול בלינה וביוצא שפסול לינה ויוצא הוא דוקא היכא דכבר קדשו לקרב וא"כ אם נפסל הזבח בשחיטה לא יפסלו הנסכים בלינה ולא ביוצא וכשיהי' זבח כשר יקרבו עמו בעת שיהי' אף למחר וליומא אחרא.
בזה אפשר לישב דהנה בגמ' מנחות דף צ"ה איתא אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ואינן דוחין את השבת וכו' הא גופא קשיא אמרת לישתן ועריכתן בחוץ אלמא מדת יבש לא נתקדשה ואפייתן בפנים אלמא מדת יבש נתקדשה אמר רבא הקשה אדם קשה כברזל ומני רב ששת מאי קושיא דילמא עשרון לא מקדש תנור מקדש, והקשה בתוס' אכתי קשיא מסיפא דקתני חביתי כה"ג לישתן ועריכתן בפנים אלמא מידת יבש נתקדשה ועיין עוד בלח"מ פרק ה' מהלכות תמידין ומוספין הלכה ז' שהקשה על הרמב"ם שפסק ג"כ דשתי הלחם ולחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ והא הרמב"ם בפ"א מהלכות כלי המקדש כתב שמדת יבש נתקדשה וא"כ איך פסק להא דלישתן ועריכתן בחוץ הא מוכח בגמ' דאם סבירא לן דמדת יבש נתקדשה בע"כ דלישתן בפנים, עוד קשה על הרמב"ם איך סבר הרמב"ם דלישתן ועריכתן בחוץ בע"כ דלא נתקדשו והא בגמ' לעיל במנחות דף נ"ז איתא דאם מדת יבש לא נתקדשה אין בלחם הפנים דין איסור חימוץ משום דקודם היותן בתנור הא לא נתקדשו ובהיותם בתנור הא אין באין לידי חימוץ וא"כ איך פסק הרמב"ם דלחם הפנים יש בהן איסור חימוץ. שהרי כתב בפי"ב מהלכות מעשה הקרבנות הלכה י"ט ז"ל המחמץ לחם הפנים לוקה שנאמר כל המנחה הרי דסובר הרמב"ם דמדת יבש נתקדשה, אכן לדברינו הדברים מבוארים דכמו בנסכים אף שיש בהן קדושת כלי כיון דדינן נסכים כל זמן שאין זבח לא נתקדשו קדושת הקרבה הכי נמי בשתי הלחם ולחם הפנים אף דעשרון נתקדש ויש עליהן דין קדושת כלי אבל כיון דדינן להיות לחם כל זמן שאינן לחם יש עליהם רק דין קדושת כלי אבל לא קדושת קרבן ואינן נפסלין בלינה ויציאה, וא"כ יהי' הפירוש בגמ' מאי קושי' דילמא עשרון לא מקדש שתי לחם ולחם הפנים קדושת קרבן מטעם דלא לחם המה עדנה ודינן להיות לחם, אבל תנור כיון דבתנור המה לחם נתקדשו קדושת הקרבה ובעי דוקא בפנים ומדויק מאד לשון הגמ' דאם כפירוש התוס' דמקשה דילמא העשרון לא נתקדש והתנור נתקדש א"כ אמאי שינה הלשון דבתחלה פריך אלמא מדת יבש לא נתקדשה הרי דאמר בלשון נתקדשה ואח"כ אמר ומאי קושי' דילמא עשרון לא מקדש הי' למימר ג"כ דילמא עשרון לא נתקדש ותנור נתקדש, ע"כ דזה אין סברא לחלק דממ"נ אם מדת יבש נתקדש נתקדשו שניהם ואם לא נתקדש שניהם לא נתקדשו אלא דפריך דילמא אף אם מדת יבש נתקדשה, אעפי"כ גבי שתי הלחם ולחם הפנים לא מקדש העשרון קדושת הקרבה דדינן להיות לחם אבל בתנור דנעשו לחם נתקדשו ולפי זה שפיר פסק הרמב"ם דלחם הפנים המחמץ אותה לוקה דאף שאין עליהם עדנה קדושת הקרבה אעפי"כ רבי קרא דכל המנחה דאף אם נתקדש רק קדושת כלי ללחם הפנים עובר משום חימוץ כיון דכבר קדשו קדושת הגוף ואין יוצאין לחולין אבל אם נסבור מדת יבש לא נתקדשה ואפשר להם לצאת לחולין אין שייך לחייב המחמץ כיון דאפשר לפדותם ולהוציאם לחולין דהרי ע"י החימוץ אין ראוין עוד ללחם הפנים והוי כנטמאו דאם אין עליהם קדושת כלי יצאו לחולין ע"י פדי' אבל אם מדת יבש נתקדשה כבר קדשו קדושת הגוף ללחם הפנים, ומה שהקשה הכ"מ דהרמב"ם כתב לימוד דלחם הפנים לחימוץ מכל המנחה ובגמ' דיליף מאשר תקריבו נראה לי כיון דבספרא הגרסא כל המנחה אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים, א"כ גם בגמ' גריס הרמב"ם כל המנחה אשר תקריבו למה לי וס"ל דהלימוד מכל המנחה דלחם הפנים לאו מנחה הוא רק מכל המנחה יליף.
ובמקום אחר תרצנו הקושי' שהקשה הלח"מ על הרמב"ם איך כתב למתניתין דאפייתן בפנים ואינן דוחות את השבת ובגמ' הקשו הא גופא קשיא אפייתן בפנים אלמא תנור מקדש ואין דוחין את השבת איפסלו בלינה ואמר רבא הקשה אדם קשה כברזל וכתבו התוס' ותברא מי ששנה זו לא שנה זו וא"כ איך פסק לתרויהו דסתרן אהדדי ותרצנו דזה תלוי בפלוגתא דרבה ורב חסדא בשבועות דף י"א דרב חסדא ס"ל דאם קטרת קדוש קדושת הגוף אפסול בלינה ורבה ס"ל הואיל וצורתה כל השנה לא קדוש קדושת הגוף ופירשו התוס' משום דכן דינם א"כ לרבה בודאי שתי הלחם אם אפו אותם ערב שבועות דאז אין דינם לקרב היום דערב שבועות אין זמן הקרבת שתי הלחם מכל שכן דלא נפסל בלינה דהרי אין דין לקדם שתי הלחם בערב שבועות, וכן לחם הפנים בע"ש אין דינם לסדר וקדשו קדושת הקרבה אבל לא הקרבה של היום, וא"כ דינן לפסול ביציאה שהרי קדשו קדושת הקרבה משו"ה אפייתן בפנים ואין דוחות את השבת שאין זמן הקרבתן לא בערב שבועות ולא בערב שבת ולא מפסלי בלינה, והא דאיתא גבי שתי הלחם דאם זרקו שלא לשמן לראב"ש או שחטו שלא לשמן אליבא דרבי מיירי הכא שלא אפו בתנור בפנים. אכן עתה נראה לי דלענין יציאה פסק הרמב"ם דשתי הלחם כיון שחסר עליהם קדושת הזבח והם אינם מתקדשים אלא בשחיטת הזבח א"כ הוי כחסר מעשה בגופן וא"כ אף דדין שתי הלחם כיון שקרמו בתנור הוכשרו לפסול בטבול יום ובמחוסר כפורים אבל קדושת הקרבה אין עליהן כיון דחסר שחיטת הזבח אבל לחם הפנים דאין עליהם עוד זבח קדשו בתנור לפסל ביציאה ולא בלינה, ובאמת זה קשה אמאי אצטריך בשתי הלחם לאפות בפנים כיון דע"כ תנור בשתי הלחם אין מקדש קדושת הקרבה וחסר מעשה בגופן וא"כ אף ביציאה לא נפסלו וא"כ למה אצטריך דוקא בפנים, וזה נשאר באמת בקושי' וכמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות דלא נתברר הטעם למה הצריכו שתהי' בפנים. אלא אף דאין נתברר הטעם ברור הי' לחכמים שצריכין לאפות אף שתי הלחם בפנים אף שבדיעבד אם אפו בחוץ אין טעם לפוסלו. שהרי שתי הלחם מחוסר מעשה היינו שחיטת הזבח וקדושת הקרבה אין עליהם אף אם אפו בפנים בכלי שרת כיון דדינן לקדוש בשחיטת או זריקת הזבח.
ועפ"י דרכינו מיושב ג"כ קושית התוס' במנחות דף נ"ז ד"ה ושמעינן שכתבו ז"ל וצ"ע דמשמע הכא דאי מדת יבש נתקדשה קדשי לחם הפנים משנמדד סולת בעשרון ולא משתמיט בשום דוכתא דלקדוש אלא או בתנור או על השולחן לקמן בפרק שתי הלחם דקאמר שניהם מקרא אחד דרשו והוא דרך חול ובפרק ב' דמעילה דף ט' תנן גבי לחם הפנים קרמו בתנור הוכשרו לפסל וגבי מנחות קתני קדשו בכלי עכ"ד התוס', אכן לדברינו הדברים פשוטים דלענין קדושת כלי מקדש העשרון וחייבים משום חימוץ, אבל לענין לפסל בטבול יום במחוסר כפורים כיון דדין הקרבה של שתי הלחם ולחם הפנים הוא לחם כל זמן שלא קרמו בתנור אינם קדושים להקרבה ואינם פסולים בטבול יום ובמחוסר כפורים דהא לא לחם נינהו, אכן מנחות היכא דאין חסרון בגופן כגון שכבר המה עם השמן או בלוג של מצורע או במנחות חוטא כיון שאין חסרון בגופן קדושים כבר קדושת הקרבה, וכן מיושב קושית התוס' על רש"י גבי מי כיור דס"ל לרש"י דכיון דקדשו בכלי אפסול בלינה שהרי אין בהם חסרון וכן נסכים או באו בכלי אחר שחיטת הזבח דכבר דין נסכים עליהם מפסלו בלינה וביוצא ובמחוסר כפורים אבל קודם שחיטת הזבח דעדנה לאו נסכים המה משום דכתיב זבח ונסכים אף שקדשו קדושת כלי שהרי איתא בגמ' דנסכים שנתקדשו בכלי אעפי"כ אין בהן הנך פסולים דכל זמן שלא נשחט הזבח לא קדשו קדושת הקרבה, אכן מה שהקשה בתוס' בריש שתי מדות דף פ"ה דכתב רש"י אבל מקדשין לפסל ביוצא היינו ביבש דמנחת חוטא שאין חסרון בגוף המנחה אז אף מדות הלח מקדשין לפסל ביוצא ומה שהקשה בתוס' על הא דאמר הא דלא כרבי כיון דאמר שחיטה מקדשה דפריק להו היכא אי אבראי אפסלו ביוצא משמע משום דשחיטה מקדשה הוא דאפסל ביוצא הא לאו הכי לא אע"ג דאית לי' תנור מקדש בפרק ר' ישמעאל (לקמן דף ע"ב) ולכאורה עדנה קשה דכיון דמוכיח שם דר' אית לי' דתנור מקדש אף אם יאפה קודם הזמן ומשום זה יפסל בלינה א"כ מכש"כ אם אפאם בזמנים שקדשו קדושת הקרבה ויפסלו ביוצא אף קודם שחיטת הזבח לדברי רש"י דהיכא דקדשו קדושת הקרבה מפסל ביוצא.
ונראה לי דהנה לקמן דף ע"ב איתא נקצר ביום כשר והתנן כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואברים זה הכלל כל דבר שמצותו כל היום כשר כל היום דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה קתני לילה דומיא דיום מה דיום בלילה לא אף דלילה ביום נמי לא אמר רבה לא קשיא הא רבי והא ראב"ש דתניא הי' עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת אם יש אחרת אומר לו הבא אחרת תחתי' ואם לא אומר לו הוי פקח ושתוק דברי רבי ראב"ש אומר בין כך ובין כך אומר לו הוי פקח ושתוק שכל העומר שנקצר שלא כמצותו פסול אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ר' אלעזר בשיטת ר' עקיבא רבו אמרה דתנן כלל אמר ר' עקיבא כל מלאכה שאפשר לו לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת וסבר לה כר' ישמעאל דאמר קצירת העומר מצוה דתנן ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהיא מצוה ואי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצרי' מערב שבת אלא מדדחי שבת שמע מינה נקצר שלא כמצותו פסול וכו' אלא קסבר רבי קצירת העומר לא דחי שבת (דלדידי' נקצר שלא כמצותו כשר משו"ה לא דחי שבת) והא תנן וחכמים אומרים אחד חול ואחד שבת דלא כרבי וכו' נקצר ביום כשר ודוחה את השבת מאן שמעת לי' דאמר נקצר ביום כשר רבי וקתני ודוחה את השבת מאי לאו קצירה לא להקרבה ע"כ, אכן הרמב"ם כתב בפ"ז מהלכות תמידין ומוספין דמצות העומר להקצר בליל ששה עשר בין בחול בין בשבת ואעפי"כ כתב דאם קצרוהו ביום כשר וכבר תמה הלחם משנה איך פסק דברים כסותרים זה את זה.
ונראה לי דהרמב"ם פסק דלא כהאי סוגיא דמנחות דהנה שם בגמ' אמר עוד והתניא רבי אומר וידבר משה את מועדי ה' וכו' מנין לרבות עומר והקרב עמו שתי הלחם והקרב עמהן ת"נ וידבר משה את מועדי ה' הכתוב קבע מועד לכולן למאי אילימא להקרבה שתי לחם בני הקרבה נינהו אלא פשיטא לטחינה והקרבה ודכותי' עומר לקצירה וקא דחי את השבת אלא עומר להקרבה ושתי הלחם לאפיה וסבר רבי תנור מקדש אי אפיה הא מאתמול אפסל בלינה וסבר רבי תנור מקדש והתניא כבשי עצרת אין מקדשין הלחם אלא בשחיטה וכו' שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש דברי רבי ראב"ש אומר אינו קדוש עד שישחט לשמן ויזרק דמן לשמן אמר רב נחמן בר יצחק הוקבעו ולא הוקבעו קא אמר ופירש"י הוקבעו שחטן לשמן וזרק דמן לשמן הוקבעו החלות לאותן כבשים ואין יכול לשנות לזבח אחר, אכן התוס' פירשו בדף מ"ו ד"ה ואיזו ז"ל ופירש בקונטרס לשנותן לזבח אחר הא ניחא דאפילו בתנופה הוזקקו זה לזה אם תנופה עושה זיקה ועוד קשה דמשמע דלר"א יכול לשנותן לזבח אחר והא ליתא דלכולי עלמא אינו יכול לשנותן לזבח אחר לפירוש דפירשנו אלא התם מיירי לענין לאפסלי ביוצא עכ"ל התוס'.
אכן הרמב"ם סבירא לי' דבודאי הפירוש בגמ' הוקבעו כפירוש רש"י דהוקבעו החלות לאותן הכבשים ע"י השחיטה דלשון הוקבעו מצינו בגמ' לענין קביעות שיהיו שייכים זה לזה וכמו בגמ' בסוף הקומץ דאמרו רבנן אפשר לשנותן לזבח אחר ואמרינן קסבר ר"מ הוקבעו בשחיטה כלחמי תודה הרי דבגמ' קרי לשון הוקבעו דנעשו הנסכים של זבח זה. ומה שהקשה בתוס' דהא לענין קביעות אף ע"י תנופה הוזקקו זה לזה מפרש הרמב"ם דהכא קאי לענין זה דאם נתפגלו הכבשים נתפגל הלחם דלזה בעינן קביעות כמו דאמרינן התם דע"י שהנסכים הוקבעו לזבח זה אליבא דר"מ משו"ה אם פיגל בזבח נתפגלו הנסכים ה"נ מועיל השחיטה של הכבשים לקבוע הלחם, אכן הסוגיא בדף מ"ז איתא דנ"מ בין ר' לראב"ש הוא לאפסול ביוצא הרי דהדין הוא בהקדושה עצמה פליגא אהאי סוגיא וע"כ לדידהו אליבא דרבי אפשר שלא יהי' הלחם קדוש אף לאחר שנאפה אף דרבי ס"ל תנור אין מקדש היינו כיון דדין שתי הלחם דבעי עוד שחיטת כבשים הוי כמו חסרון מעשה בגופן דלא קדשו קדושת הקרבה עד ששחט הכבשים, או דרבי ס"ל אף דאם אפאן בתנור בפנים נתקדשו כבר קדושת הקרבה ואין זה חסרון בגופן כיון דדינן הוא שתי הלחם וכבר נעשו שתי הלחם וגם הא אפשר לשתי הלחם להיות בלא כבשים. אבל אם אפאן בתנור בחוץ לא נתקדשו ואז דוקא שחיטת הכבשים מקדשן קדושת הקרבה דלא כהסוגיא בדף ע"ב דסברא דרבי סבר דצריך דוקא לאפות בתנור בפנים ותנור מקדשן קדושת הקרבה לפסל בלינה וכיון דנפסל בלינה בודאי דנפסל ביוצא, אכן הסוגיא בדף מ"ז ובכמה דוכתי סוברים דבלאו שחיטת הכבשים לא נתקדשו קדושת הקרבה, או דדין הוא כן אף אם אפאן בתנור בפנים, או דמיירי באפאן בתנור בחוץ והא דאמר רבי דשתי הלחם והקרב עמו דוחין שבת, דלפי הפירוש שפירשנו אליבא דהנך סוגיות יקשה אמאי אמר רבי דשתי הלחם והקרב עמו דוחה שבת.
נראה לי דהרמב"ם סובר דהנה ר' יוחנן הא אמר דאם הדין דנקצר שלא כמצותו כשר אין הקצירה דוחה שבת והנה הא דאמרינן דאם נקצר ביום כשר למאן דס"ל כן אין הכונה שאם נקצר ביום אז הקצירה כשורה, דאם נימא דאם קצרו ביום הוי קצירה כשרה מאי פריך על מתניתין נקצר ביום כשר מאן שמעת לי' רבי וקתני דוחה שבת מאי קושי' הא דאמר נקצר ביום כשר הוי ג"כ אם נקצר ביום ששה עשר שאז זמן הבאת העומר אבל עכ"פ בעי דוקא קצירה ביום ששה עשר ואם הוא שבת בע"כ דדוחה השבת דהרי אם לא נקצרו בלילה ויקצרו למחר ביום ג"כ יחללו שבת ע"כ דאם נקצר ביום לא הוי קצירת העומר כדין דדין קצירת העומר בליל ששה עשר למצות עומר כדילפינן קצירה וספירה בלילה, ורק משו"ה אם נקצר ביום כשר דבדיעבד אף אם הקריבו עומר שלא קצרוהו לשם עומר כשר דאם לא מצא קמה יביא מן העומרים היינו אף שלא הי' עליו מצות קצירה ג"כ כשר אליבא דרב, והנה ר' יוחנן ס"ל דאם נימא דעומר כשר בדיעבד אף אם לא הי' עליו מצות קצירה לא ידחה שבת ולכאורה מאי ראי' היא זו נהי דהעומר כשר בדיעבד אף בלא מצות קצירה אבל מצות קצירה תדחה שבת שהרי אם יקצרו מערב יו"ט לא קיימו מצות וקצרתם את קצירה, וע"כ סובר ר' יוחנן דמצות קצירה אי אפשר שתדחה שבת דלא מצינו מצוה דוחה שבת, עשה אין דוחה ל"ת שיש בה כרת ורק קרבנות דוחים שבת אם הם במועדם אבל מצוה אף שהיא תדירה ומצות צבור והיא קביעה לה מועד אין דוחה שבת וא"כ אם נימא דהקרבן של העומר כשר בדיעבד בלי קצירה אין מצות קצירת העומר דוחה שבת, ומדדחי ע"כ דבלא קצירה אין כשר קרבן העומר, והנה לכאורה קשה כיון דסבירא לן דאין כשר העומר שלא נקצר כמצותו א"כ למה לן קרא דבחריש ובקציר תשבות לילף דקצירת העומר דוחה שבת, פשיטא הא אם לא יקצרו בליל ששה עשר בשבת לא יוכלו להקריב העומר וא"כ בודאי דדחי שבת דהא הוי מכשירים שאי אפשר לעשותם מערב שבת וכמו דחזינן למאן דס"ל דתנור מקדש ואפסול בלינה האפי' דוחה שבת וכן חביתי כה"ג דוחה האפי' שבת משום דכתיב על מחבת מלמד שהצריך הכתוב כלי ואי אפי' מאתמול אפסיל בלינה ועכצ"ל אליבא דר' יוחנן דהאי דינא שאם נקצר שלא כמצותו פסול ילפינן לה מקרא דבחריש וקציר דכיון דאין לנו שנה הכתוב לעכב גלי קרא דדוקא קציר שהוא דומיא דחריש שאין הדין בכשרות הקרבן אסור אבל קציר שאין דומה לחריש שדינו בכשרות הקרבן דבלא קצירה פסול הקרבן דוחה שבת וזה גופא אשמעינן קרא שיש קציר שדינו נוגע לכשרות הקרבן והוא דוחה שבת, כל זה הוא דעת ר' יוחנן. אכן הסוגיא במכות דאיתא שם בדף ח' ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה א"ל ההוא מרבנן לרבא ממאי דחרישה דרשות דילמא חרישת עומר דמצוה ואפ"ה אמר רחמנא תשבות א"ל כיון דאם מצא חרוש אינו חורש לאו מצוה איתבי' רבינא לרבא יצא אב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בי"ד נימא כיון דאלו גמיר לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה התם אע"ג דגמיר מצוה קעביד הדר אמר רבא לאו מילתא היא דאמרי קצירה דומיא דחרישה מה חרישה מצא חרוש אינו חורש אף קצירה נמי ואי ס"ד מצא קציר אינו קוצר מצוה לקצור ולהביא ע"כ, והנה אם הסוגיא דמכות מפרשי כר' יוחנן דקרא אשמיענן דקצירה שתליא בהכשר הקרבן דוחה שבת א"כ מאי קאמר דילמא חרישת עומר דמצוה, אטו עומר דוקא כשר היכא דחרשו לשם עומר הא כתוב רק וקצרתם את קצירה אבל לא וחרשתם א"כ אף אם נימא דחרישה לעומר מצוה, אבל הכשר קרבן העומר בודאי אין תלוי בחרישה, וגם למה לרבא לומר דאם מצא קצור מצוה לקצר תיפוק לי' דאין הקרבן כשר אלא אם קצר, ע"כ דסוגיא דמכות פליגא על ר' יוחנן וסבר דמצוה שזמנה קבוע היא גופא יש לה דין דמועדי ודוחה את השבת וקאמר רבא דחרישה אין לה מצוה בפני עצמה שהרי אם מצא חרוש אין צריך לחרוש אבל קצירה כיון שהוא מצוה היא דוחה שבת כיון דאית לה מועד, וא"כ לא קשה כלל אמאי פסק הרמב"ם דאם נקצר ביום כשר ואם לא מצא מן הקמה מביא מן העומרים ואעפי"כ דוחה שבת, דהא דכשר אף אם לא הי' קצירה זהו הדין במצות העומר אבל אם נקצר ביום ובטלו מצות הקצירה, וא"כ הקצירה בעצמה של העומר דוחה שבת כיון דכן דין העומר ומצותו שיקצרוהו בששה עשר, ופסק הרמב"ם כסוגיא דמכות דרבא פליג על ר' יוחנן וס"ל דמצות הקצירה דוחה שבת,
והנה הטעם דאמרה התורה דעומר ושתי הלחם דוחין שבת אף דכל מצות עשה אין דוחה ל"ת שיש בה כרת אף היכא דיתבטל המצות עשה דאז הרי זה דומה לדין דמועדו אעפי"כ אין דוחה איתא בגמ' פסחים דף ע"ז דהטעם משום דבאין להתיר, בזה אפשר לישב הא דאיתא שם בפסחים כל הני למה לי צריכא דאו כתב רחמנא תמיד הוי אמינא תמיד שכן תדיר וכליל אבל פסח לא קמ"ל ואי כתב רחמנא פסח שכן ענוש כרת אבל תמיד שאין ענוש כרת לא ואי כתב רחמנא הני הוי אמינא הני הוא יש בהן צד חמור, והנה התוס' בד"ה שכן כתבו דהכונה שכן ישנן לפני הדבור אכן יקשה למ"ד עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראי' היא, ועיין בתוס' יבמות דף ה' ד"ה ומכולהו שכתבו דכיון שישנן בכל שנה הוי תדיר, אכן לפי זה יקשה להאי לישנא דאית לי' בזבחים דף צ"א דמילה לגבי פסח מקרו תדיר אמאי איצטריך קרא במילה דדחי שבת הא תדיר הוא ואף דאפשר למחר הא מצות ביום השמיני אי אפשר לעשות למחר דהרי אם עבר זמן דשמיני כבר איננה מילה בזמנה, והנה האי לישנא שכן יש בהן צד חמור אשכחן בש"ס בכתובות דף ל"ב ובסוטה דף כ"ט ובמכות דף ד' וכבר הקשה התוס' בכתובות דף ל"ב ד"ה שכן דא"כ לא נלמד עוד מהצד שוה בשום מקום.
ונראה לי דהנה בכל מקום דאמרינן צד השוה הכונה דאמרינן איזה דבר גורם שיהי' זה הדין אם נימא זה הדבר הא אין בזה, ואם נימא זה הדבר גורם הדין הא אין בזה, וע"כ אתה צריך למצוא דבר שיש בשניהם וזה גורם הדין, אכן במקום שיש סברא לומר שלא כן אז אפשר שאותו הדבר שיש בשניהם שגורם הדין צריך להיות לו עוד חומר, והנה בכתובות אמר דנילף מחובל ועדים זוממין שכל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מלקי לא לקי, ואין אתה יכול לומר איזה דבר גורם שיהי' ממון ולא מלקות, ואם ממונא לחומרא הרי הטעם דאמרינן ממון ולא מלקות, הוא משום שהחמירה תורה לדון בחמורה וא"כ הרי דחינן היכא אמרה התורה לדון בחמור היכא שיש חומר במקום אחר דחזינן דהחמירה התורה בחובל לחייבו בחמשה דברים ובעדים זוממין לחיוב בלי התראה על זה החמירה התורה לדון בחמורה, אבל במקום אחר דלא מצינו דהחמירה התורה לא החמירה התורה ג"כ לדון בחמורה,
והנה בשיטה מקובצת כתובות דף ל"ב על דברי התוס' אי ממונא לקולא כתבו התוס' ז"ל וא"ת אתגורי איתגר שנדון בקלה דהכי פריך בפרק הנשרפין סנהדרין דף פ"א גבי מי שנתחייב שתי מיתות וי"ל דשאני הכא דחם רחמנא אממונא דנחבל, והקשה בש"מ ז"ל ומעתה לשיטת התוס' ז"ל איכא לאקשוי דכי אמרינן ממונא לחומרא היכי מצי למימר שנדון בקלה דהיינו מלקות וכמו שהקשו המפרשים ז"ל וכתב על זה הש"מ ז"ל ודע שהריטב"א פי' יפה קושית התוס' וז"ל ואי ממונא לקולא הוא שכן הותר וכו' איכא למידק האיך דממונא לקולא אם כן אתגורי אתגר דהא אלו הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה הי' לוקה ועכשיו שהוסיף על חטאתו פשע להכותו הכאה גדולה משלם ואינו לוקה שהתם הוא באיסור שאין בו אלא מלקות וממון לעולם אימא לך דהכי עדיף שישלם ולא ילקה כדי שלא יפסיד הניזק והיינו דאמרינן דאי ממונא לקולא הוא לפי שהוא איסור קל שהותר מכללו בבי"ד מה שאין כן בממזרת שלא הותר מכללו בבי"ד, ע"כ הא קמן דדוקא אי אמרינן ממונא לקולא הוא דקשיא לן אתגורי אתגר משום דבתחלה מחויב בחמורה דהיינו כשהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה וכיון שכן היכי נימא שכשהוסיף על חטאתו פשע יקלו עליו אבל או ממונא לחומרא הרי המלקות קדים וכו' ואפילו שיחולו שניהם כאחד יש למימר דעונשא דמלקות עדיף לי' אעפ"י שהוא קל לא קשיא לן אמאי נדון בקלה, והא דאקשינן התם בפרק הנשרפין אתגורי אתגר היינו משום דעבר שתי עבירות וכמו שפרש"י ז"ל התם אבל הכא אין כאן אלא עבירה אחת שבא על הממזרת, עכ"ל השיטה מקובצת, והנה לכאורה משמע מדבריו דהא דאמר דאמרינן בפרק הנשרפין אתגורי אתגר היינו דעשה שתי מעשה עבירות, אכן הא הדין הוא דאף אם עבר עבירות ע"י מעשה אחת שיש בה שתי מיתות ג"כ נידון בחמורה וא"כ היכא שבא על הממזרת שיש בה ג"כ שני חיובים בעד ממזרת ובעד בא על הבתולה אמאי נדון בקלה אם ממונא לחומרא וצריך לומר דכונת השיטה דמלקות הוא בעד העבירה, וממון הוא לאדם אף אם ממון לחומרא יותר סברא לומר להלקות בעד העבירה ולא לשלם לאדם ושאני מי שעבר מעשה אחת שיש בה שתי עבירות דתרויהו עבירות נינהו וקושית התוס' רק אם ממונא לקולא אמאי משלם ממון ולא מלקות החמור, אך לפי זה הא אין צריך כלל לפרש דהקושיא של התוס' הוא משום שבא מקודם החיוב מלקות ואח"כ חיוב הממון היינו משום שבא מקודם ההכאה שאין בה שוה פרוטה לכן נראה לי דבעיקר הקושי' אם ממונא לחומרא אמאי נימא מילקא לקי גם הריטב"א סבירא לי' כתירוץ הרשב"א דכיון דאמרה התורה שנדון רק באחת א"כ הקילה התורה עליו א"כ סברא דהקילה שדי בעונש הקל כמו במלקות דאם נקלה לבד נפטר. והא דאמר בגמ' אתגורי אתגר גבי שתי מיתות דלא הקילה התורה לומר שדי באחת ואילו הינו יכולים לפסוק שתי מיתות היינו פוסקים שתי המיתות שם קאמר אתגורי איתגר, אלא דלפי זה יקשה מאי פריך בתוס' אתגורי אתגר הא הקילה התורה. לזה מפרש הריטב"א דקשה רק כיון שמקודם נתחייב מלקות בעד ההכאה שאין בה שוה פרוטה מאי סברא היא זו שנקל עליו בשביל שהוסיף חטא על פשעו עכ"פ אפשר לומר שיהי' נדון בקל משו"ה אמר מה להנך שיש בהן צד חמור שהרי בזה תלוי השאלה אם להחמיר לדון בחמורה או בקלה אכן אם נימא ממונא לקולא רצינן למילף שאמרה התורה לדון בקלה מפני ממונא דנחבל או דניזק ואמרינן אימת אמרה התורה לדון בקלה היכא שלא עשו מעשה.
וכן במכות דף ד' דבעי למילף דאף לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ממוציא שם רע ומעדים זוממין והכא אין למצוא דבר בשניהם שגורם להלקות אף בלאו שאין בו מעשה אלא ללמוד שאף לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, וזה נגד הלימוד דאמרה תורה דאין לוקין אלא על לאו שהוא דומיא דלאו דחסימה שהרי בשביל זה סמכה התורה לאו דלא תחסום, וא"כ אמרינן אימתי הוציאה התורה ללקות על לאו אף שאין בו מעשה היכא דהחמירה התורה בכלל בלאווין אלו היינו במוציא שם רע דהחמירה בו התורה לדון בשנים וכן בעדים. זוממין החמירה התורה ללקות אף בלי התראה, בלאוין אלו שהחמירה התורה בהם החמירה גם בזה ללקות אף בלי מעשה, אבל בלאווין שלא החמירה התורה לא החמירה גם בזה ללקות בלי מעשה ובעינן דוקא דומיא דלאו דלא תחסום,
וכן בסוטה דף כ"ט דרוצה ללמוד דככר שני עושה שלישי בתרומה ויליף מטבול יום ומכלי חרש ופריך מה להצד השוה שבהן שיש בהן צד חמור היינו משום דאי אפשר להביא איזה דבר גורם שיפסול את התרומה דהנה הגרסא בגמ' הצד השוה שבהן שמותר בחולין ופוסל את התרומה כל שכן ככר שני שפסלו בחולין דפוסל בתרומה, ופשוט דהרי אי אפשר לומר דזהו גורם שפוסל בתרומה משום שפסול בחולין שהרי טבול יום מותר בחולין, אכן רש"י מחק הגירסא וכתב הצד השוה שבהן שמטמאין וכתב שטבול יום אקרי טמא דכתיב ובא השמש וטהר מכלל שהוא טמא, אכן כפי שביארנו לעיל בסוגיא דטבול יום לתרץ קושית התוס' אמאי איצטריך קרא לטבול יום דמחלל עבודה תיפוק לי' מקרא דוינזרו דילפינן שטמא מחלל עבודה וטבול יום הא אקרי טמא מדכתיב ובא השמש וטהר, כמו דילפינן דמחוסר כפורים מחלל עבודה מקרא דוכפר עליו הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה מזה יליף בגמ' דמחוסר כפורים מחלל עבודה וביארנו דקרא דוינזרו מיירי היכא דהוא טמא גמור דכל טומאתו עליו, כמו שכתב הרמב"ם, אבל מקרא דובא השמש וטהר ילפינן דטבול יום אינינו טהור לגמרי אבל אינינו טמא לגמרי רק שאינינו טהור, וא"כ לא נוכל למילף שיחלל רק מקרא דקדושים יהיו ולא יחללו ילפינן דכל מי שאינו קדוש מחלל, ואם חסר לו טהרה הא אינינו קדוש, וממילא מקרא דוכפר דילפינן דגם מחוסר כפורים אינינו טהור ממילא ילפינן מקרא דקדושים יהיו בין לטבול בין למחוסר כפורים דתרויהו עדנה לאו טהורים המה ולאו קדושים נינהו מחללי עבודה. אכן מאן דסבירא לי' מחוסר כפורים דזב כזב דמי הוא ס"ל דמחוסר כפורים ילפינן מקרא היינו דס"ל דהפירוש בקרא בכל קודש לא תגע עד שימלא ימי' ותביא הכפרה במלאת ימי' אבל קודם שהביאה הכפרה יש עלי' דין דבכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא וא"כ פסלה התורה למחוסר כפורים לבא אל המקדש וממילא הוי כזר ופוסל עבודה כמו דילפינן דערל מחלל מקרא דערל בשר לא יבא אל המקדש, ומאן דס"ל מחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי איהו ס"ל דקרא דבכל קודש לא תגע קאי רק עד מלאת ימי טהרה וכיון שנמלא ימי' אין עלי' איסור דבכל קודש לא תגע, ועוד אמר קרא וכפר וטהרה וא"כ הדין דמחוסר כפורים ג"כ ילפינן מקרא דקדושין יהיו,
לפי זה טבול יום לא אקרי טמא אלא שאינינו טהור וא"כ לא נוכל לפרש כפירוש רש"י דהצד השוה שבהן שנקראו טמאים שהרי טבול יום כבר אינינו טמא לגמרי וא"כ נצטרך לומר הצד השוה שבהן שאינן טהורים וזה אי אפשר לומר שא"כ כל פסול כמו שלישי בתרומה ועשה רביעי שהרי כיון שנפסל אינינו טהור, ומשו"ה כיון דאין לעשות בזה צד השוה שיגרום זה שיפסול בתרומה, משו"ה פריך מה להצד השוה שיש בהן צד חמור היינו דזה גורם שיפסול התרומה החומר שיש בזה כיון דאין למצא צד שוה שיגרום, לפי זה אפשר לומר דהא דאמר בפסחים דאי כתב רחמנא הני תרתי (תמיד ופסח) הוה אמינא הני הוא יש בהן צד חמור תמיד תדיר וכליל פסח שהוא ענוש כרת אבל שאר קרבנות צבור לא דמשו"ה פריך צד חמור אף דבכל צד השוה לא פרכינן צד חמור הוא דהרי חזינן דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת שהרי יבמה ערוה אין מתיבמת, וסברא היא לומר דלא ידחה שהרי על העשה אין כרת ועל הל"ת יש כרת, ואף דהוי בעי לומר ביבמות שם דל"ת חמור מן העשה וא"כ מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא הא זה הוי רק להס"ד דזהו הפירוש בברייתא שם דאו אינו דקאמר, אבל למסקנא הא לא אמר הכי וא"כ שפיר אמרינן הא דכתב רחמנא במועדו ללמוד דדחי שבת זה רק בעשה שיש בה חומר, אבל יבמה הוי עשה שאין בה חומר לא דחי ל"ת שיש בה כרת דלפי דקי"ל דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת, דסברא היא א"כ עתה אף שיש לנו מקומות שאמרה התורה במועדו דעשה אף שאין בה כרת דוחה ל"ת שיש בה כרת דוקא באלו עשה שיש בהן חומר, והיינו כמו שמפרש תמיד תדיר, פסח שיש בה כרת, קרבנות צבור כליל ומכפר, עומר ושתי הלחם משום דבאין להתיר.
והנה העומר מתיר חדש ושתי הלחם מתיר חדש במקדש ובכל דוכתי איתא במתניתין דשתי הלחם הם המתירין לא הכבשים הבאים עם הלחם דהכבשים באים רק להתיר הלחם אבל במקדש מתיר השתי הלחם, והנה להלכה קי"ל דלחם מעכב הכבשים, וכבשים אין מעכבים הלחם, א"כ הלחם יוכל להתיר חדש במקדש אף בלא הכבשים.
עפי"ז יש לישב מאי דקשה מאי פריך על הא דאמר רבי מנין לרבות עומר והקרב עמו. שתי הלחם והקרב עמו ופריך למאי אילימא להקרבה שתי הלחם בני הקרבה נינהו לכאורה מאי קושי' הא טעמא דדחי עומר הוא משום דמתיר הוא, וא"כ שתי הלחם והכבשים הבאים עם הלחם, משו"ה דוחים שבת משום שהשתי לחם מתיר, וכיון דמצות ששתי הלחם מקדשו ע"י הכבשים משו"ה מותר לשחוט הכבשים ולהקריבם כדי שיוקדשו על ידם הלחם, ויתיר הלחם את החדש במקדש, וא"כ הרי שפיר אמר רבי דשתי הלחם והקרב עמו דוחה שבת היינו דדחית השבת שהיא ל"ת שיש בה כרת דוחה מצות שתי הלחם להתיר משו"ה מותר לשחוט עליהם את הכבשים, אכן לפי זה מיישב דכיון דר"ע סבר דאין הכבשים מעכבים הלחם וא"כ יוכל הלחם בעצמו להתיר והכא הא בעי למימר דר' דתלמיד דר"ש הוא יסבור כר"ע א"כ אין לומר דאף הלחם הבא עם הכבשים הלחם הוא להתיר והכבשים רק לקדש הלחם, כיון דבדיעבד כשר לא הי' להכבשים לדחות כמו בעומר דאף שמצותו לכתחילה לקצור ולהביא אעפי"כ סבירא לי' לר' יוחנן אם נימא דבדיעבד כשר בלא קצירה לא ידחה השבת ה"נ אם נימא דאף אם בא הלחם עם הכבשים הלחם דוחה שבת דהלחם בא להתיר א"כ לא ידחו הכבשים את השבת שהרי הלחם כשר אף בלא הכבשים, ע"כ לר' יוחנן היכא דלחם בא עם הכבשים אז הכבשים המתירים, והא דאיתא במתניתין דשתי הלחם מתיר חדש במקדש דוקא בבא הלחם בלא כבשים אבל היכא שיש כבשים אז הכבשים המתירים א"כ אי אפשר לפרש דשתי הלחם והקרב עמו היינו דבשביל שתי הלחם מתיר הקרב דהרי הקרב בעצמו הוא המתיר, וע"כ דשתי הלחם בעצמו והא לאו בר הקרבה הוא ע"כ דרבי סבר דתנור מקדש וצריכים דוקא לאפות בפנים ואם יאפו מאתמול יופסל בלינה דאף קרבן שלא בזמנו פוסלתו לינה, ולפי זה הא דאמר קדוש הלחם בשחיטה הוא לענין הקביעות והוקבע ולא הוקבע אמר, אבל הרמב"ם דפסק כרבא וכאביי דלדידהו הפירוש דר' סבירא לי' דאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח ופסק דאף שבדיעבד כשר העומר בלא קצירה כיון דלכתחילה מצות העומר לקצור אותו דוחה מצות קצירה את השבת, כדאיתא בגמ' מכות, א"כ היכא דמצות המתיר לעשות כן דוחה את השבת מה שהמצוה לעשות כן, א"כ רבא לטעמי' מפרש הברייתא דר' כפשוטה דשתי הלחם והקרב עמו דוחה שבת הכונה דבשביל מצות שתי הלחם שמתיר חדש, משו"ה דוחה הקרב עמו כיון דכן הוא המצוה שיהי' באופן זה שיקרבו עמו כבשים, א"כ לא סבר כלל רבי דתנור מקדש היינו אי דאפשר לאפות בחוץ או אף אם יאפה בפנים כיון דלכתחילה מצוה בכבשים הוי כמו חסרון בגופו ואינו מקודש בלא שחיטת הזבח, ואימתי נתקדש בשחיטת הזבח ונפסל ביוצא, אלא בשחיטת הזבח דמקודם הוי רק קדושת כלי ולא קדושת הקרבה, אבל היכא דאין חסרון ונתקדש קדושת הקרבה שלה נפסל ביוצא, וכן מנחת חוטא שנתקדש בעשרון כבר נפסל ביוצא.
והנה הרמב"ם פסק בפ"א מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ל"ג ז"ל וכן אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים ונזרק הדם והם בחוץ לא נפסל ואם החזירם מקטירים אותם עכ"ל, וכתב ע"ז הלח"מ ז"ל בפרק כל התדיר אמר רב פפא גבי פלוגתא דר"א ור"ע דלא פליגי בהדר ואעיילינהו אלא באיתנהו אבראי והלכה כר"ע וכתב הרב בעל כ"מ ז"ל דאע"ג דמשמע לכאורה דרב פפא בדרך דחי' אמר כן מ"מ מדאקשינן והא רב פפא הוא דאמר וכו' משמע דקושטא דמילתא היא ובס"פ י"ז מהלכות אלו פסק רבינו ז"ל דשתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה מועלת ליוצא אעפ"י שהן בחוץ. וכתב שם הרב בעל כ"מ ז"ל דאע"ג דבפ' התכלת דף מ"ז אמר רב פפא דבאיתנהו אבראי כ"ע לא פליגי סובר רבינו ז"ל דבדרך דחי' אמר כן וקשה על מ"ש שם עם מ"ש כאן דאי רב פפא אמר כן גבי שתי הלחם בדרך דחי' איך מקשה בפרק התדיר מהא דרב פפא להא דאמר רב פפא גבי אימורין הא התם דרך דחי' אמר כן וכו' לכן נראה טעמו של רבינו ז"ל שם משום דבפרק התכלת הקשו על רב פפא דא"א לומר כדברי רב פפא מכח הא דאמר רב גידל דזריקת פגול אינו מביא לידי מעילה ואין מוציא מידי מעילה ורבינו ז"ל פסק כרב גידל וכו' א"כ ע"כ ודאי גבי שתי הלחם בדאיתנהו אבראי פליגי דאי בדהדר עיילינהו ור"ע כר' אלעזר דאמר בזביחה לא מקדשה א"כ לא מקדשה זריקת פיגול לרב גידל כדאמר בהתכלת וא"כ כיון דבההיא דשתי הלחם פליגי בדאיתנהו אבראי ואפ"ה אמר ר"ע הזריקה מועלת כ"ש הכא דגבי דבגופא דזיבחא הכא כדאמרו בפרק על התדיר, וא"כ משו"ה פסק רבינו ז"ל דאפילו איתנהו אבראי זריקה מועלת עכ"ל הלח"מ,
ולדידי הדברים תמוהים דהנה במעילה דף ג' איתא איתבי' רב פפא לאביי השוחט את התודה לפנים ולחמה חוץ לחומה לא קדש הלחם וכו' שחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה קדש הלחם אלמא פיגול מייתו לידי מעילה אישתיק כי אתא לקמי' דר' אבא אמר בזריקה (פירוש בתוס' וכן ברש"י דבשחיטה עדיין לא נעשה פיגול דדין פגול הוא בזריקה) וכו' אמר לי' רבינא לרב אשי והאמר אילפא מחלוקת בשתי עבודות אבל בעבודה אחת דכולי עלמא עירוב מחשבות ה"נ לכי זריק תגלי מילתא אי בעבודה אחת או בשתי עבודות אי הכי גבי תודה נמי ומאי קדיש ליפסל דבעי שריפה, ע"כ הרי דמשני דאף אם נימא דאין זריקת פגול מועלת להביא לידי מעילה אעפי"כ שחיטת הזבח חוץ לזמנו מקדש הלחם לדין דבעי שריפה וכדומה, ואין הכונה לחלק בין שחיטה לזריקה דא"כ מאי הקשה רבינא לרב אשי הרי דאין חילוק בין שחיטה לזריקה אלא דמחלק דאף דאין זריקת פיגול מביא לידי מעילה אעפ"כ מקדש הוא, ומשו"ה שחיטה חוץ לזמנה מקדש הלחם דהא דאין מביא לידי מעילה דבעינן שיבורר שהוא קדשי ה' להקריב ולזה אין מועל זריקת פגול אבל לקדש מועל, וא"כ הרמב"ם דפסק שחט חוץ לזמנה קדש הלחם, ע"כ דסובר כתירוץ הגמ' דחילוק בין להביא לידי מעילה לענין דין לקדש הלחם, והנה שם במנחות דף מ"ז איתא שתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה וזרק דמן של כבשים חוץ לזמנן ר' אליעזר אומר אין בלחם משום פגול ר' עקיבא אמר יש בלחם משום פגול אמר רב ששת הני תנאי כרבי סבירא להו דאמר שחיטה מקדשו מיהו ר' אליעזר לטעמי' דאמר אין זריקה מועלת ליוצא ור"ע לטעמי' דאמר זריקה מועלת ליוצא דתנן אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים ר' אליעזר אומר אין מועלין בהן ואין חיובין עליו משום פגול ונותר וטמא ר' עקיבא אומר מועלין בהן וחייבין עליהן משום פגול ונותר וטמא וכו' מתקיף לה רב פפא ממאי דכי איתנהו אבראי פליגי דילמא בדאיתנהו אבראי כו"ע לא פליגי דאין זריקה מועלת ליוצא ובדהדר עיילינהו פליגי דר' אליעזר סבר כרבי דאמר שחיטה מקדשה ואיפסלו ביוצא ור"ע כראב"ש דאמר שחיטה לא מקדשה ולא מיפסלו ביוצא האי מאי אי אמרת בשלמא ר"ע כרבי סבירא לי' דאמר שחיטה מקדשה להו היינו דאמר ר"ע דקדשי להו בשחיטה ואתיא זריקה קבעה בפגול אלא אי אמרת כראב"ש ס"ל דאמר זביחה לא מקדשה והאמר רב גידל אמר רב זריקה אינה מביאה לידי מעילה ואינה מוציאה מידי מעילה וכו' ולאו אתותב רב גידל עכ"ל הגמ' והנה הא דאמר ר' עקיבא מועלין בהן (באימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים) וחייבין עליהן משום פגול, אין הכונה דמועלין ומחוייבין משום פגול ביחד דהא אמר רב גידל דזריקת פגול אין מביא לידי מעילה דלא הקשו על רב גידל ממשנה זו וע"כ דמילי מילי קתני מועלין בהן היכא דהיתה זריקה כתקנה וחייבין משום פגול היכא דזרקו במחשבת חוץ לזמנן, והנה הא דפריך על רב פפא אי אמרת בשלמא ר"ע כרבי ס"ל וכו' אלא אי אמרת כראב"ש ס"ל דאמר זביחה לא מקדשה זריקת פגול מי מקדשא פריך על הא דאמר גבי שתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה ר' אומר יש בלחם משום פגול ע"ז פריך אם נימא דאין מקדש אלא זריקה אין קובע בפגול הא זריקת פגול אין מביא לידי מעילה, והנה לפי מסקנת הגמ' במעילה אף דמעשה פגול אין מביא למעילה אעפי"כ מביא לידי פגול שהרי שחיטת התודה חוץ לזמנה מקדש הלחם ומפגל, וע"כ הא דמשני ולא אתותב רב גידל הוא רק לתרץ אליבא דרב פפא דאיהו ס"ל אין מביא לידי מעילה אין מפגל ג"כ לדידי משני ולאו אתותב שהוא סובר דזריקת פגול מביא לידי מעילה ולידי פגול אבל הרמב"ם שהוא פסק דשוחט תודה חוץ לזמנה קדוש הלחם והלחם מפגול כדאיתא בכל דוכתי בשוחט תודה דכבשים לאכול מן התודה או מן הלחם וכן בכבשים ולחם נתפגל הלחם ע"כ דס"ל כתירוץ הגמ' דאף דזריקת פגול אין מביא לידי מעילה אעפי"כ מביא לידי פגול, וא"כ אף שפסק הרמב"ם כרב גידל יוכל לסבור כרב פפא דכי איתנהו אבראי כו"ע לא פליגי, וכיון דמוכח דרב פפא לא אמר בדרך דחי' מדפסק כותי' באימורים, אמאי לא פסק כותי' גבי שתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה כיון דקושית הגמ' אליבא דרב פפא מרב גידל לא קשה לדידן,
אכן נראה לי דטעמא דהרמב"ם דס"ל דאליבא דידן לא פליג רב פפא על רב ששת דאפילו בדאיתנהו אבראי זריקה מועלת ליוצא דהנה הא בזבחים פריך על הא דאמר רב פפא דאימורי קדשים קלים שיצאו בין שחיטה לזריקה דבהדר עיילינהו כו"ע לא פליגי דזריקה מועלת ליוצא והאימורים כשרים שלא נפסלו ביוצא כיון דעדנה לא נעשו קדשי קדשים דהאימורים נעשו קדשי קדשים ע"י הזריקה, דלא כרבינא בר שילא דס"ל אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקה נפסלו, כי פליגי בדאיתנהו אבראי ר"א ס"ל אין זריקה מועלת ליוצא ור"ע ס"ל זריקה מועלת ליוצא והא רב פפא הוא דאמר בדאיתניהו אבראי כו"ע לא פליגי בדעיילינהו לגואי פליגי, ה"מ גבי שתי הלחם דלאו גופא דזבחא אבל אימורין דגופא דזבחא הוא בדאיתניהו אבראי פליגי ע"כ, ולפי זה ס"ל להרמב"ם דהא דאמר רב פפא גבי שתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה דבדאיתנהו אבראי כו"ע לא פליגי היינו דרב פפא מוקים דר"ע ס"ל כראב"ש דשחיטה לא מקדשה א"כ בדאיתניהו אבראי לר"א לא מועלת זריקה ליוצא אף בגופה דזבחא כמו דס"ל באימורין משו"ה לדידי' אף דהשחיטה קדשה הלחם וקבעה הלחם להזבח הא גם בגופא דזבחא אין זריקה מועלת ליוצא ור"ע אף דס"ל בגופא דזבחא זריקה מועלת ליוצא איהו ס"ל דאין שחיטה מקדשה ללחם וממילא לא קבעה ולא נעשו שתי הלחם גופא דזיבחא אבל לרבי דס"ל שחיטה מקדשה, א"כ קובעת השחיטה את הלחם שיהיו כגופא דזבחא וא"כ הזריקה מועלת אף באיתנהו אבראי וטעמא דר"ע דבדאיתנהו אבראי אין מועיל דאיהו ס"ל כראב"ש נמצא דהרמב"ם פסק בזה כרבי דשחיטה מקדשה הלחם וקבעה לה כגופא דזבחא משו"ה פסק דאף אם עדיין בחוץ זריקה מועלת ליוצא דלרבי מודה רב פפא דכגופא דזבחא נינהו.
על כל פנים באימורי קדשים קלים כיון דיצאו קודם הזריקה שלא נעשו עדנה קדשי קדשים אף דקדושים המה ואף דהועילה הזריקה עליהם אף שהם בחוץ אבל לא נתקדשו קדושת קדשי קדשים לפסול ביוצא דבחוץ לא נתקדשו דהלכה כרב פפא דפליג על רבינא בר שילא וס"ל דלא נפסלו, וכיון דלא נפסלו אם החזירן מקטיר אותן לכתחילה דהרי אף אם עדנה לא קדשי קדשים נינהו ג"כ יכולין להקריבן שהרי אימורי קדשים קלים. שעלו למזבח קודם זריקה נעשו לחמו של מזבח, ואעפי"כ אין מועלין בהן כדאיתא בזבחים פ"ה אלא דאם יש עוד לעשות זריקה צריך לזרוק ואח"כ להקטיר האימורין. אבל אם כבר היתה הזריקה אף שלא נעשו האימורים קדשי קדשים דהרי כשהם בחוץ לא נתקדשו דמשום הכי אם החזירן מקטירין אותן דאם היו נעשים קדשי קדשים הרי היו נפסלים עתה ביוצא אעפי"כ מקטירין אותן נמצא מנחה דדינה להיות מנחה בלולה בשמן ואף דילפינן דאם לא בלל כשר עכ"פ דינה להיות ראוי' לבלילה היינו שיהי' לה שמן שתהי' ראוי' לבלל מעיקרא כשמדד הקמח בעשרון והשמן בלוג ונתקדשו קדושת הכלי אבל קדושת הקרבה אין עליהם עדנה דהרי מחוסר מעשה בגוף המנחה כיון שהעשרון קמח הוא בפני עצמו והשמן בפני עצמו ואף דנתקדש קדושת הכלי למנחה דמשו"ה בלחם הפנים כשנתקדש בעשרון אם החמיץ חייב אבל לפסל ביוצא עדנה לא נפסל כיון דקדושת הקרבה בעי דוקא מנחת בלולה נמצא אם בלל אח"כ חוץ לעזרה לא נתקדשה שם המנחה קדושת הקרבה דבחוץ לא נתקדשה משו"ה ס"ל לריש לקיש דלא נפסל ביוצא כמו אימורי קדשי קלים לדידן ואף לר' יוחנן אין הפסול משום יוצא אלא דס"ל דהבלילה צריכה שתהי' דוקא בפנים.
והנה הכ"מ בפי"ג מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ה' כתב ז"ל ומה שכתב רבינו ובולל הסלת בו ואח"כ נותנו לכלי שרת נראה שהכלי שהי' בולל בו לא הי' כלי שרת אבל מדאמרינן בפ"ק דמנחות דף ט' גבי בללה חוץ לחומת עזרה ר' יוחנן אמר פסולה דאע"ג דבלילה כשרה בזר נהי דכהונה לא בעיא פנים מיהא בעיא משמע דבלילה בכלי שרת היא דאל"כ מה עשיתו בכלי היא דאמר וצ"ע עכ"ל הכ"מ ולדידי נראה אדרבה דהרמב"ם מוכיח משם דאם נימא דבעי דוקא כלי שרת הא טעמא דבעי כלי שרת הוא כדי שיתקדש ע"י כלי שרת וא"כ איך אמר ריש לקיש דכשרה אם בללה חוץ לחומת עזרה הא בחוץ כלי שרת אין מקדש אלא בפנים כדאיתא זבחים פ"ח אין מקדשין אלא שלמים ומלאים ומתוכן ובפנים וכן כתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות פסולי המוקדשין דכלי שרת אין מקדשין אלא במקדש, וא"כ איך יאמר ריש לקיש דאם בללה בחוץ כשר, ואין לומר דבזה פליגי ר' יוחנן וריש לקיש דר' יוחנן אמר דבעינן דוקא כלי שרת וריש לקיש ס"ל דלא בעינן כלי שרת א"כ איך אמר ר' יוחנן כיון דעשייתה בכלי נהי דכהונה לא בעי פנים מיהא בעי הא ריש לקיש ס"ל דלא בעי כלי והי' לומר ר' יוחנן סבירא לי' דבעי כלי ומשו"ה בעי פנים ע"כ מוכח דכלי שרת לא בעינן רק כלי בעינן והיינו כדאמרינן במנחות דף צ"ו במתניתין כל המנחות יש בהן מעשה כלי בפנים ואיתא בגמ' שם שאלו את רבי זו מנין אמר להם הרי הוא אומר ויאמר אלי זה המקום אשר יבשלו שם הכהנים את האשם ואת החטאת אשר יאפו את המנחה לבלתי הוציא אל החצר החצונה מנחה דומיא דאשם וחטאת מה אשם וחטאת טעונין כלי אף מנחה נמי טעונה כלי ע"כ, והנה הכלי שמבשלין את האשם והחטאת לאו כלי שרת היא שהרי כשמבשלין את הבשר נתקדשו ולמה למשוח את כלי הבישול וגם הלא היו נותנין לתוכן תבלי חולין א"כ לימוד הכתוב רק דטעונה כלי וטעון שיהי' בפנים הכלי דומיא דבישול ולא על גבי קטבלא ולמדה התורה דלישה ועריכה בעינן הכל בפנים הכלי ובעינן רק כלי ולא כלי שרת.
ומפרש הרמב"ם דהנה מנחה דינה להיות מנחה בלולה ויש להסתפק מהו הפירוש דצריך להיות המנחה בלולה אבל אין דין שצריכים לבלול אותה וא"כ אף אם יבלול בחוץ ג"כ תהי' כשרה שהרי בלולה היא, או שדין הוא במנחה לבלול אותה ודין הוא שיהי' בלולה או עכ"פ ראוי לבלילה וזה קאמר ר' יוחנן כיון דאמרה התורה דמעשה המנחה צריכה שתהי' הבלילה בכלי א"כ דין הוא שתהי' בלילה וכיון שדין הוא שתהי' בלילה א"כ אף דכהונה לא בעי אבל פנים מיהא בעי, אכן ריש לקיש ס"ל דאף דדין הוא שתהי' בלילה מדבעי כלי, אעפי"כ אם היתה הבלילה חוץ לעזרה כשר, דכיון דכהונה לא בעי פנים נמי לא בעי ואם בלל חוץ לחומת עזרה קיים מצות הבלילה.
לפי זה לא קשה קושית התוס' כיון דאם לא בלל כשר א"כ אף אם בלל חוץ לחומת עזרה תכשר, אכן לדברינו לא קשה דאם לא בלל כשר אבל הא בעינן שתהי' ראוי' לעשות בה בלילה וזהו הדין בעת הקדושה להקרבה שיהי' אז הבלילה או ראוי' לעשות בה בלילה, וא"כ אם מדד בעשרון את הקמח וכן הלוג שמן ונתקדשו קדושת הכלי אבל לא קדושת הקרבה והוציאם לחוץ ובלל שם הרי עתה אינה ראוי' לבלל עוד כיון שכבר נבללה והבלילה בחוץ לא הוי בלילה א"כ לר' יוחנן דס"ל בלילה בחוץ לאו בלולה היא בשעה שתכנס לפנים ותתקדש קדושת הקרבה אז אינה ראוי' לעשות בה בלילה אחרי שכבר בלולה היא וא"כ אינה ראוי' לעשות בה בלילה משו"ה פסולה לר' יוחנן ולא דמי לאם לא בלל דהתם הא היא ראוי לעשות בה בלילה.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0