דף קה - א
וכאן יש להסתפק, האם האי מיעוטא של אותו האבר שנמצא בפנים, בתר רוב האבר שדינן ליה, והא נפק ליה, והרי רוב האבר הזה כבר יצא. וממילא נחשב כל האבר כאילו יצא, ונמצא שרוב הבהמה יצאה כבר לחוץ.
או דלמא, בתר הבהמה שהאבר מחובר אליה שדינן ליה לאבר. ומיעוט האבר נשאר כמות שהוא בפנים.
[ואף על פי שלא שייך כאן לומר מושכים את האבר אחרי רוב הבהמה, שהרי חציה בפנים וחציה בחוץ, מכל מקום, כיון שהאבר מחובר לכל הבהמה, לא הולכים אחר בתר רוב האבר, אלא מיעוט האבר נשאר כמות שהוא במקומו בפנים].
וכיון שלא מחשיבים את הבהמה כאלו יצאה רובה, הרי אם נטמא הפר, שורפים אותו בפנים, כדין פרים הנשרפים שנטמאו בפנים. וכן אין מטמאין את המתעסקים בה.
ומסקינן: תיקו.
רבה בר רב הונא מתני לה להא בעיא, אי אזלינן בתר רובא, בגברי, באנשים המתעסקים בהוצאת הפרים. והספק הוא במתעסקין בו, בהוצאת הפר, שהיו חמשה בני אדם, ונפקו יצאו מתוכם החוצה תלתא, ופשו להו, ונשארו בפנים תרי גברי.
מאי, האם בתר רוב מתעסקין אזלינן, ולכן, אם היה כבר הפר בחוץ אז אפילו אותם שנים שנשארו בפנים נטמאו, כיון ששלשה מהנושאין, שהם רוב הנושאים, כבר יצאו החוצה.
או דלמא, בתר בהמה דוקא אזלינן לגבי רוב, שרק אם יצא רוב הבשר נחשב הדבר כאלו יצא כל הבשר. אבל לענין גברי לא אזלינן בתר רובא, ואותם שנים שנשארו בפנים לא נטמאו, כיון שהם אינם נחשבים כמי שיצאו.
ומסקינן: תיקו.
ביאור הסוגיא דלהלן הוא לפי דברי התוס'
בד"ה פרים הנשרפים. [13]
בעי רבי אלעזר, פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שיצאו, וחזרו, מהו?
דהיינו, זה דבר פשוט, שאם גם האנשים וגם הפרים יצאו, וחזרו אחר כך, שגם האנשים וגם הבגדים טמאים, ולא נטהרו בחזרתם של הפרים לעזרה.
וכל השאלה היא [לאחר שחזרו הפרים], לגבי האנשים האחרים המתעסקין עתה בפנים בהוצאת הפרים בפעם השניה [או אפילו באותם שהוציאו תחילה, אלא שלבשו עתה בגדים אחרים, ומתעסקים פעם נוספת בהוצאת הפרים לעזרה], האם הם מטמאים עתה כדין העוסקים בפרים, אפילו קודם שיצאו הפרים מהעזרה בפעם השניה, או שמא דינם הוא כמתעסקים בפעם הראשונה, שכל זמן שלא יצאו מהעזרה, הם אינם מטמאים. [14]
וצדדי הספק הם:
מי אמרינן, כיון דנפקי, היות ויצאו כבר הפרים בפעם הראשונה מחוץ לעזרה, איטמו להו, נטמאים המתעסקים אפילו קודם שיצאו מהעזרה, כי היות וכבר יצאו הפרים קודם לכן, נחשב הדבר כאלו הם מתעסקים בפרים שיצאו חוץ לעזרה, אפילו כשהם עתה בעזרה.
או דלמא, כיון דהדור, שחזרו הפרים חזרה לפנים, הדור. ומעתה הם נחשבים כאילו לא יצאו מעיקרא. ולכן, עד שהם לא ייצאו מחוץ לעזרה, הם לא ייטמאו את המתעסקים בהם.
אמר רב אבא בר ממל, תא שמע. ממה ששנינו במשנה: היו סובלין אותן נושאים את הפרים הנשרפים במוטות.
יצאו הראשונים חוץ לחומת העזרה, והאחרונים לא יצאו. הרי הראשונים שיצאו חוץ לחומת העזרה, מטמאין בגדים. והאחרונים, אינן מטמאין בגדים, עד שיצאו.
ומדייק רב אבא בר ממל: ואי סלקא דעתך כיון דנפקו להו הפרים קודם לכן, אם החזירום, איטמו המתעסקים בהוצאתם עתה בפעם השניה, אף על פי שהמתעסקים השניים עדיין לא יצאו, ומשום שהוצאת הפרים היא הקובעת ולא יציאת האנשים המתעסקים, אם כן, גם בשעת ההוצאה הראשונה של הפר, כיון שיצאו הפרים, הרי מעתה צריכים להטמא כל המתעסקים בהם, ואפילו הנך דאיכא בגואי, העוסקים בהוצאה הנמצאים עדיין בפנים, נמי ליטמאו?! אמר רבינא: ותסברא, וכי סבור אתה לומר שהכל תלוי ביציאת הפר, ולכן יכולים להטמא ביציאתו גם אותם שעדיין לא יצאו?
והא בעינא "וכבס בגדיו, ואחר יבא אל המחנה", וליכא! שהרי משמע מלשון הפסוק שהוא מדבר באופן שכבר יצא האיש מחוץ לעזרה. כי אם לא יצא האיש החוצה, לא קרינא ביה "ואחר יבא אל המחנה", וכיון שלא קרינא ביה "ואחר יבא אל המחנה", לא קרינא ביה גם "וכבס בגדיו". ומשמע שכל היכא שלא יצאו האנשים החוצה, לא נטמאו האנשים, ואינם צריכים לכבס בגדיהם לטהרם.
ולכן אותם אחרונים שלא יצאו, לא נטמאו. ורק הראשונים שיצאו נטמאו. ואם כן, גם בבעיא של רבי אלעזר, הרי אותם אנשים שלא יצאו מעולם עם הפרים, או אם לבשו האנשים הקודמים בגדים אחרים, ודאי שלא נטמאו.
ומבארינן: אלא רבי אלעזר, היכי בעי לה, באיזה אופן הוא הסתפק?
כגון דנקיטי לה בבקולסי, במקלות. כגון שיצאו הפרים וחזרו לפנים, ובאו אנשים אחרים ועמדו חוץ לעזרה, והתחילו לעסוק בהוצאת הפרים שבתוך העזרה החוצה באמצעות מקלות.
והספק הוא, כיון שהפרים יצאו כבר, והאנשים הללו עומדים בחוץ, חשיב הדבר כאלו מוציאין את הפרים מפתח העזרה ולחוץ, ויטמאו אף על פי שעוד לא יצאו הפרים החוצה. או שמא נחשב הדבר כאילו לא יצאו הפרים מעולם לחוץ, וטהורים הם, כיון שעוד לא יצאו הפרים עכשיו החוצה.
תנו רבנן: השורף פרה אדומה, והשורף פרים הנשרפין, והמשלח את השעיר המשתלח, והמוציאן את הפרים הנשרפים אל מחוץ לעזרה, מטמא בגדים. [15]
והן עצמן, פרים, פרה אדומה ושעיר המשתלח עצמן, הנוגע בהן בלי להתעסק בהן, אינן מטמאין בגדים. [16]
אבל מטמאין בשר הפרים הנשרפים ופרה אדומה, וכן השעיר המשתלח [על אף שהוא חי!] אוכלין ומשקין הנוגעין בהן, דברי רבי מאיר, וכפי שיבואר טעמו להלן.
וחכמים אומרים: רק פרה ופרים שנשרפו, מטמאין אוכלין ומשקין. אבל שעיר המשתלח אינו מטמא אוכלים ומשקים מפני שהוא חי, וכל דבר שהוא חי אינו מטמא כלל. [17]
והוינן בה: בשלמא לרבי מאיר, הסובר ששעיר המשתלח מטמא אפילו כשהוא חי, היינו טעמא, דסבירא ליה כדתנא דבי רבי ישמעאל.
דתנא דבי רבי ישמעאל, נאמר בפרשת טומאת אוכלים, שאין האוכל נעשה ראוי לקבלת טומאה ללא "הכשר מים", שנאמר "וכי יפול מנבלתם [של השרצים] על כל זרע זרוע אשר יזרע, טהור הוא".
ודרשינן, מה כמו זרעים, שאין סופן ליטמא טומאה חמורה, דהיינו, שהזרעים הנטמאים משרץ [או אפילו ממת] אינם יכולים לטמא אדם וכלים אלא רק אוכלים או משקים אחרים, [18] צריכין הזרעים "הכשר" לקבלת טומאה, דהיינו, נתינת מים ומגע שרץ, ומבלעדיה הם אינם נטמאים.
אף כל שאר אוכלין, שאין סופן ליטמא טומאה חמורה, שהרי אוכלים ומשקים לעולם אינם נעשים אב הטומאה, ואינם יכולים לטמא אדם וכלים, צריכין הכשר לקבלת טומאה. [19]
יצתה מכלל זה, של הצורך בהכשר לקבלת טומאה, נבלת עוף טהור, כיון שסופה ליטמא טומאה חמורה, שהרי נבלת עוף טהור, בהיותה בבית הבליעה, מטמאה היא את האדם האוכל אותה בטומאה חמורה של אב הטומאה, עד שמטמא האדם האוכל אותה את בגדיו שהוא לבוש בהם, לכן אין היא צריכה הכשר, לא הכשר מים ולא הכשר מגע בשרץ, אלא היא מטמאה אוכלים ומשקים הנוגעים בה אפילו בלי שקיבלה נבלת העוף הטהור הכשר מים ומבלי שנגעה בשרץ. [20]
והוא הדין לפרה אדומה ופרים הנשרפין ושעיר המשתלח, כיון שסופן לטמא טומאה חמורה את האדם והבגדים של המתעסקין בהם, הם אינן צריכין הכשר.
ושעיר המשתלח מטמא אפילו מחיים, אף על פי שסתם בעל חי בעלמא אינו מטמא. כי מי שסופו לטמא טומאה חמורה, מטמא אוכלים ומשקים אפילו מחיים, ואפילו כשלא הוכשר לקבל טומאה, שלא באו עליו מים, ואפילו שלא נטמא מדבר אחר, אלא דינו שיטמא טומאה עצמית קלה, לטמא אוכלין ומשקין, כיון שסופו לטמא טומאה חמורה, את העוסקין בו.
אלא לרבנן, הסוברים ששעיר המשתלח אינו מטמא, תיקשי, הרי ממה נפשך: אי אית להו הך דתנא דבי רבי ישמעאל, דכל שסופו לטמא טומאה חמורה לא צריך הכשר, אפילו שעיר המשתלח נמי לטמא מחיים.
ואי לית להו דתנא דבי רבי ישמעאל, אפילו פרה ופרים מנלן שמטמאים? שהרי הם עצמם טהורים, ולא נאמרה טומאה אלא רק למתעסקים בהן.
ומשנינן: כי אתא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: אמרי במערבא, אמרו בארץ ישראל, שגם רבנן סוברים כמו תנא דבי רבי ישמעאל, אלא שהם סבורים שכך הוא ביאור דבריו של תנא דבי רבי ישמעאל:
א. כל דבר שאין סופו לטמא טומאה חמורה, צריכין הכשר טומאה ממקום אחר, שיגע בשרץ או בנבילה, ולא שיטמא מאליו.
ב. אבל, מי שסופו לטמא טומאה חמורה, אין צריך ליגע בטומאה, אלא טמא הוא מאליו. [21]
אך יחד עם זאת, הוא צריך להיות דבר הראוי לטומאה. ולכן, רק פרה אדומה לאחר שנשחטה, ופרים הנשרפים שהם לאחר שחיטה, שהם ראויים לקבלת טומאה וסופן לטמא טומאה חמורה, לכן הם מטמאים כבר עתה, מאליהם, טומאת אוכלין, שהיא טומאה קלה. אבל בעלי חיים, שאינם ראויים בעלמא לטומאה, שהרי לא מצינו בבהמות בעלי חיים שיהיו מטמאין, לא מועיל זה שסופן לטמא טומאה חמורה, כיון שהם בכלל לא ראויים לקבלת טומאה. ולכן, שעיר המשתלח, שהוא חי עדיין, אינו מטמא טומאת אוכלין כשהוא חי.
בעי רבי אלעזר, פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, מהו שיטמאו אוכלין ומשקין בהיותם עוד בפנים בעזרה, כבחוץ, כמו שמטמאים הם טומאת אוכלים לאחר שהוצאו אל מחוץ לעזרה, מדין סופם לטמא טומאה חמורה את המתעסקים בהוצאתם לחוץ.
וצדדי הספק הם:
האם מחוסר יציאה לחוץ לעזרה, חשיב כמחוסר מעשה. והואיל ועדיין לא נעשה בהם המעשה של הוצאתם לחוץ, לא הגיעו עדיין הפרים למצב של "סופם לטמא טומאה חמורה" את המתעסקים בהם עד שיצאו לחוץ, ולכן הם לא מטמאין גם טומאה קלה בהיותם בפנים.
או עובדת היותם של הפרים בפנים לא חשיב כ"מחוסר מעשה", והואיל וסופן לטמא טומאה חמורה את העוסקים בהוצאתם, לכשיצאו, הרי הם מטמאין כבר עכשיו טומאה קלה, את האוכלים והמשקים, על אף בהיותם בפנים.
בתר דבעיא, אחר שהסתפק רבי אלעזר, הדר, חזר רבי אלעזר ופשט את ספיקו.
מחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי, ולכן אין הפרים הנשרפים מטמאין טומאת אוכלין עד שיצאו.
בעא מיניה רבי אבא בר ממל מרבי חייא בר אבא, נבלת עוף טהור, שאינה מטמאה טומאה חמורה אלא כשהיא נמצאת בבית הבליעה, לרבי מאיר, הסובר שכל דבר שסופו לטמא טומאה חמורה מטמא מאליו טומאה קלה אפילו אם הוא דבר שאינו ראוי לקבלת טומאה עתה [כמו שעיר המשתלח בעודנו חי], מהו שתטמא נבלת עוף טהור בשיעור כזית [שהוא השיעור שבו מטמאה נבלת עוף טהור את האדם האוכלה בהיותה בבית הבליעה] אוכלים ומשקים הנוגעים בה לפני שאכלה האדם? [22]
ומבארת הגמרא: במקום דמחתא שמונחת נבלת עוף טהור על ארעא, דהיינו, כאשר מונח כזית מנבלת עוף טהור על הארץ, לא תיבעי לך שלא מטמאת טומאת אוכלין, לפי שאין כאן עדיין את המצב של "סופה לטמא טומאה חמורה", שהרי יתכן כי אותו כזית לא יכנס לעולם לבית הבליעה של אדם.
וכמו כן, במקום דנקיט, שמחזיק האדם את הכזית נבלת עוף טהור בפומיה, בתוך פיו, לא תיבעי לך, שאז ודאי מטמא אותו כזית את האוכלים האחרים שנמצאים בתוך פיו בטומאת אוכלים הקלה. שהרי כיון שנמצא הכזית נבלה בתוך פיו של אדם, הוא במצב של "סופו לטמא טומאה חמורה", ובודאי הוא מטמא טומאת אוכלין, שהיא טומאה קלה.
כי תיבעי לך, היכא דנקיט ליה להאי כזית בידיה. והספק הוא: האם מחוסר קריבה לפיו כמחוסר מעשה דמי. ואם כן, לא נחשב עתה הכזית כ"סופו לטמא טומאה חמורה", ולכן אינו מטמא טומאת אוכלין.
או לא כמחוסר מעשה דמי, ומטמא הוא עתה טומאת אוכלין.
הערות
[13] ועיין בליקוטי הלכות שגם הוא ביאר את הסוגיא לפי ביאור התוס'.
[14] החפץ חיים ב"ליקוטי הלכות" דן מה דינם של העוסקים לאחר ההוצאה, האם גם הם מטמאים בגדים, או שרק העוסקים בהוצאה עצמה מטמאים. והוכיח החזון איש [זבחים קמא לט ח] מלשון הגמרא כאן שגם הם מטמאים, שהרי כל השאלה ביצאו וחזרו מהו, היא לגבי דין העוסקים בפנים אחרי שהוחזרו, והרי מה שהם בפנים לא יכול להיות עדיף מאם היו בחוץ אחר ההוצאה, ומוכח שהעוסקים בחוץ מטמאים, ועיין בדבריו שדייק עוד מהלשון "יצאו אלו ואלו טמאים".
[15] פרה אדומה - נאמר בה "והשורף אותה, יכבס בגדיו". פרים הנשרפין [פר כהן משיח ופר העדה], למדנו לעיל בדף פג א מדברי הכתוב שהם נשרפים. פר יום הכפורים - בהדיא נאמר "והשורף אותם, יכבס בגדיו". שעיר המשתלח - בהדיא נאמר "והמשלח את השעיר, יכבס בגדיו".
[16] הם עצמם אין בהם כל טומאה, ולכן אינם מטמאים את האדם והכלים הנוגעים בהם, ומה שהם מטמאים את המתעסקים בהם, גזירת הכתוב היא. כתבי הגרי"ז
[17] האחרונים דנו בשאלה מדוע בעל חי אינו נטמא, האם בגלל שהוא אינו נחשב לאוכל או שעצם היותו חי שוללת ממנו את האפשרות להטמא, שהרי מצינו שבן פקועה, שאינו צריך כלל שחיטה, וכן דגים שאינם צריכים שחיטה, אינם מקבלים טומאה. עיין בקהלות יעקב לסדר טהרות סימן נב שהביא ראיות לכאן ולכאן מדברי הראשונים, וכן בקהלות יעקב לזבחים, שהביא את דבריהם ודן בהם, וכן בספר אשר לשלמה [תנינא סימן סט].
[18] רש"י במסכת חולין קכא ב, כתב: זרעים [דהיינו, מיני אוכלים] אינם נעשים אב הטומאה עולמית, ואפילו נגעו במת שהוא אבי אבות הטומאה, ואינם נעשים אב הטומאה לטמא אדם וכלים [שיכולים להטמא אך ורק מאב הטומאה]. ולגבי לטמא אוכלים, יתכן ויש להם דרגה של אב הטומאה לגבי לטמא אוכלים אחרים בדרגה של ראשון לטומאה [עיין רש"י ותוס' בסוגיית רבי חנינא סגן הכהנים בסוף פרק ראשון של מסכת פסחים].
[19] אבל המתעסקים בפרה אדומה ובהוצאת פרים הנשרפים ובשילוח השעיר ביום הכיפורים, כיון שסופם לטמא טומאה חמורה את האדם המתעסק בהם ואת הבגדים שלו, הרי כבר מעתה הם מטמאים טומאה קלה. והם מטמאים אוכלים ומשקים אפילו אם לא הוכשרו לקבל טומאה. ואילו השעיר המשתלח, מטמא טומאת אוכלים לפי רבי מאיר אפילו בעודו חי, על אף שבעלי חיים בכל מקום אינם מטמאים אלא לאחר מותם.
[20] רש"י כאן [בד"ה צריכין הכשר] מגדיר "הכשר טומאה" שהוא "דבר המכשירן לקבל טומאה, כגון נתינת מים ומגע שרץ". ובמסכת נדה נ ב ביאר רש"י את דברי הגמרא שנבלת עוף טהור לא צריכה הכשר: לא שום הכשר ירידת טומאה, לא הכשר מים, ולא הכשר שרץ.
[21] כך מבאר רש"י. אך הרמב"ם [אבות הטומאות ג ב] מחלק, שרק נבלת עוף טהור נחשבת כמי שסופה לטמא טמאה חמורה עד שאינה צריכה הכשר כלל, אך פרה אדומה ופרים הנשרפים צריכים [לרבנן, שהלכה כמותם] מגע טומאה כדי שיוכלו לטמא. וכדבריו גם סובר רבינו תם [הובאו דבריו בשיטה מקובצת בבא קמא עז א, ובעוד ראשונים], שפרה אדומה צריכה לקבל טומאה ממקום אחר, ואינה נחשבת כמי שסופה לטמא טומאה חמורה כיון שהיא אינה מטמאה אלא את העוסקים בה. ומבאר הקהילות יעקב, שהחילוק הוא, לפי שנבלת עוף טהור מעתיקה את הטומאה שבה לאדם האוכל אותה, ולכן היא נחשבת טמאה אפילו כשהיא לא בבית הבליעה כדי לטמא אוכלים. אך פרה אדומה ופרים הנשרפים אין בהם כל טומאה עצמית, ורק גזירת הכתוב היא שהעוסקים בהם נטמאים, ולכן לא מחשיבים אותם רבנן כמי ש"סופם לטמא טומאה חמורה". ועיין בלשון החזון איש כאן, שבתוך דבריו כתב שנבלת עוף טהור מטמאה את עצמה לגבי שתטמא אוכלים אחרים בטומאת אוכלים. ועיין גם בכתבי הגרי"ז, שנבלת עוף טהור יש בה טומאת אוכלים מצד שסופה לטמא את האוכל אותה, ומה שהיא מטמאה מעתה את האוכלים אין בו כל חידוש, שהרי היא עצמה טמאה בטומאת אוכלים, מה שאין כן פרה ופרים הנשרפים, שאין בהם כלל טומאת אוכלים, ומה שהם מטמאים אחרים בטומאת אוכלים חידוש הוא, שאף על פי שאין בהם עצמם טומאת אוכלים מטמאים הם אחרים טומאת אוכלים. ועיין ברש"ש כאן שביאר ששיטת רש"י והרמב"ם היא שגם בסופו לטמא טומאה חמורה יש צורך בהכשר מים, רק אין צורך במגע שרץ. ובספר אשר לשלמה [תנינא סימן ע] ביאר זאת לפי הסברו של החינוך שהכשר מים הוא בגדר גמר מלאכת האוכל, לפי שדרך בני אדם בקצת פירות וירקות להדיחם מעפר טרם שאוכלים אותם, לכן קבעה התורה שכל דבר מאכל לא ייחשב שנגמרה מלאכתו, ואינו נחשב אוכל בלי הכשר מים.
[22] אך לרבנן אין ספק, שודאי אין כזית יכול לטמא, כיון ששיעור כזית אינו ראוי לקבל טומאת אוכלין אלא רק כביצה, ולפיהם לא מהני מה שסופו של הכזית נבלת עוף טהור לטמא טומאה חמורה את האדם האוכלו ואת בגדיו בהיותו בבית הבליעה. כי בדבר שאינו ראוי לקבלת טומאה, לא אמרינן את הכלל של רבי ישמעאל שדבר אשר סופו לטמא טומאה חמורה מטמא טומאה קלה בלי הכשר. ועיין בספר אשר לשלמה [תנינא סימן סט] שדן מדוע לא הסתפקה הגמרא גם לפי רבנן בשיעור כביצה. והביא את דברי הגרי"ז, שלפי רבנן, בכביצה אין שום ספק לגמרא שאין חסרון של מחוסר מעשה, ופשיטא שהיא תטמא, וכן פשיטא שימנו בה ראשון ושני, כיון שלנבלת עוף טהור בשיעור כביצה יש טומאה עצמית של טומאת אוכלים לכל דיניה. וכל ספק הגמרא הוא רק בכזית, ולרבי מאיר, כיון שבכזית אין טומאת אוכלים עצמית, הרי יש לדון לפי רבי מאיר, הסובר שהשעיר המשתלח מטמא על אף שהוא חי ואין בו טומאה עצמית, האם גם כזית נבלת עוף טהור [שאין בה טומאה עצמית] תטמא כאשר יש בה חסרון קריבה, כשהשאלה היא באיזה מצב של "סופו לטמא טומאה חמורה" נחשב מצב של מחוסר מעשה של קריבה.
גמרא מי אמרינן כיון דנפקי להו איטמו להו. עי' בהראב"ד בפ"ה מהל' פרה ה"ה שכ' דלפי' הרמב"ם שהוא כפי' התוס' צ"ל מיטמו להו:
שם צריכין הכשר טומאה ממקום אחר. עפרש"י דר"ל דחזי לטומאה מיהא בעי. ודעת הראב"ד פ"ג מהל' אה"ט ה"ג דגם הכשר מים בעי לרבנן. ועי' חולין (קיח) פירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו דמי (ובכ"מ שם בדעת הראב"ד ט"ס) וכ"נ דעת רש"י מדלא הזכיר כאן הכשר מים כדלעיל בתנא דבר"י. רק דחלוקין בפי' הכשר טומאה דלרש"י היינו נגיעת שרץ וקאי על זרעים דקרא (והתוס' בב"ק (עז) גרסי אין צריכין כו' וע"ש) ולהראב"ד היינו הכשר מים וקאי על אותן שמטמאין טומאה חמורה. ולפ"ז מתפרש יפה הא דאמר לקמן (ע"ב) והא קתני רישא צריכה מחשבה וא"צ הכשר ומאן שמעת ליה האי סברא ר"מ (ובגליון ציין ע"ז וצ"ע רב) דלרבנן הא בעי הכשר מים. וסתם הכשר בכ"מ הוא הכשר מים עי' עוקצין פ"ג מ"ג בתוי"ט ד"ה והחלב בשם הר"ש. וכפרש"י בבכורות (י) ובכריתות (כא). ובנדה (נא) דקאמר על משנה זו (דהא דאיתא התם והתנן ג' דברים כו' ושלא כסדרן במשנה נ"ל דט"ס הוא וצ"ל י"ג וכסדרן במשנה) נהי דהכשר שרץ ל"ב הכשר מים בעיא ה"מ לאקשויי הא סתם הכשר הוא הכשר מים כדפריך הכא וכדפי' אלא דעדיפא מקשה. אולם קשה מדוע לא משני שם דרבנן דאמרו לו ס"ל כחכמים דהכא דבעי' הכשר מים. ונ"ל דזהו כוונת הראב"ד שם בסופו מש"כ וסוגיין נמי בכולי גמרא כרי"ש דל"ב לא הכשר מים ולא הכשר שרץ. וכן בחולין (קכא) אזלא הסוגיא כתנא דבר"י. ועי' תוס' ב"ק שם דמשמע דה"ל גי' אחרת כאן:
רש"י ד"ה השורף פ"א. פר כה"מ ופהע"ד גמרי מקרא יתירא כו'. כצ"ל ולמחוק תיבות ופר יוה"כ:
תד"ה מחוסר (בע"ב
. ובירושלמי כו' מהו שיטמא בגדים כו'. נ"ל דט"ס הוא וצ"ל בפנים ודלא כק"ע שם:
גמ' צריכין הכשר טומאה. עיין בב"ק דף טז ע"א תוס' ד"ה פרה:
(קה סע"א) אמרי במערבא צריכין הכשר טומאה במקום אחר.—פירש"י דחוק, והראב"ד בהל' שאר אבות הטומאה פ"ג ה"ג פירש, דרבנן חולקים על ר' ישמעאל וסוברים שאע"פ שסופן לטמא טומאה חמורה מ"מ צריכין הכשר שרץ אלא שאין צריכין הכשר מים. עוד כתב הראב"ד שם: "והאי פירושא ניחא טפי לההיא סוגיא דזבחים". הנה נתכוין למה דאיתא למטה: "בעי ר' אבא בר שמואל נבלת עוף טהור לר"מ מהו שתטמא בכזית". וענין זה דלרבנן מאחר שצריכים הכשר טומאה ממקום אחר הרי אין אוכל טמא מטמא בפחות מכביצה (ופי' רש"י ע"ז דחוק). ועוד איתא התם (ע"ב) "נבלת העוף הטהור לר"מ מונים לה ראשון ושני או אין מונין ראשון ושני" פירוש דלרבנן מאחר דצריכה הכשר שרץ ודאי מונין בה ראשון ושני.
גמרא ושעיר המשתלח השורפן כו׳ כצ״ל:
שם שסופה ליטמא טומאה חמורה אין צריכה כו׳ כצ״ל:
רש״י ד״ה מי אמרינן שדי מיעוטא דאבר שיצא לחוץ בתר רוב האבר והוה ליה כו׳ למחנה בעי הס״ד וכצ״ל והשאר יש למחוק. ואח״כ ד״ה אלא שיצא חציו כו׳ בחצי הפר שבחוץ יצא רוב אחד כו׳ כצ״ל. וכ״ה בס״י:
ד״ה או דלמא כו' כדאמרינן לעיל דלא שבקינן כו׳ כצ״ל:
ד״ה אף כל כו׳ ואע״ג דלא מטמא שאר ב״ח כו׳ כצ״ל:
ד״ה אמרי במערבא כו׳ אבל חזי לטומאה מיהת בעלמא בעינן כו׳. פי׳ נהי דמשום דסופו לטמא טומאה חמורה אין צריכה הכשר טומאה אבל הכשר אוכל בעי דטומאת אוכלים ילפינן מכל האוכל אשר יאכל ובעינן שאתה יכול להאכילו לאחרים דוקא מ״ה שעיר המשתלח דלא חזי לאכילה שהוא חי לא מטמא וק״ל:
ד״ה מהו שתטמא כו׳ ובכזית אין לו טומאה כו' כצ״ל:
בא״ד אין צריך ראויה לטומאה כו׳ כצ״ל:
תוס׳ ד״ה או דילמא כיון דהדור כו׳ דמבעיא ליה כיון דנקטו כו׳ כצ״ל:
בא״ד לאחר שחזרו כו׳ כצ״ל:
ד״ה פרים הנשרפין כו׳ כאלו הוציאום אותם כו׳ כצ״ל:
בא״ד וקאמר אי תלי כו׳ כצ״ל:
בא״ד אלא פשיטא דבעיגן גם כו׳ כצ״ל:
בא״ד יצאו וחזרו ובאו אנשים אחרים כו׳ כצ״ל:
בא״ד כאלו הוציאים אותן מפתח כו׳ כצ״ל:
בא״ד הפריס ומה שפרשתי דמבעיא ליה לענין הנוגע בפנים אינו מבואר וזה עיקר הס״ד וכצ״ל. פי׳ מה שפרשתי לעיל בד״ה א״ד כו׳ אינו עיקר והג״ה זו עיקר:
ד״ה מחוסר יציאה כו׳ בניתזין בכל כחו ובירושלמי כו׳ כצ״ל. ועיין בתוספות חולין דף ע״ב ד״ה בשעת פרישתן כו׳ ובמס׳ כריתות דף מ״ו ע״ב:
בא״ד מעתה יטמאו אימורים אלא כשפירשו כו׳ כצ״ל. פי׳ דהשיב לו על שאלתו אי אמרינן דיטמאו בגדים בלא הכשר וטומאה אם כן יטמאו ג״כ אימורים שלהם וקאמר דאפשר דשאל לו אם פירשו האימורים מתוכה ואח״כ קאמר דשאל אפילו דלא פירשו דיטמאו בגדים בלא הכשר וטומאה ואי אמרת דיטמאו נמי אימורים שלהן כהדא מי חטאת דאמרינן דהנושא צלוחית של מי חטאת נטמא ויחזור ויטמא את הצלוחית ומטמא את המים וא״כ לא מצינו מי חטאת אלא ע״כ דאין מטמאין דבר לחזור וליטמא ממנו ה״ה בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים אף ע״ג דמטמאין בגדיהם הם טהורים ואינן מטמאין האימורין שלהן נ״ל. ועיין בתוי״ט מסכת כלים פ״א {צאן קדשים:משנה} ב׳ ובר״ש מסכת פרה פ״ח משנה ב׳:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
גמרא ת״ר השורף פרה ופרים והמשלח את השעיר מטמאים בגדים והן עצמן וכו׳ כצ״ל וכ"ה בתוספתא וכן הביאו התוספות פ׳ מרובה דף ע״ז ע״א וכן נראה מפרש״י ז"ל:
שם דתנא דבי ר׳ ישמעאל וכי יותן מים על זרע מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר אף כל שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר אלא לרבנן וכו׳ כצ״ל ונמחק יצתה נבלת עוף טהור וכו׳ כ״ה הגי׳ בפ׳ העור והרוטב דף קכ״א ע״א אבל הא דנבלת עוף טהור שם תניא אמר ר׳ יוסי מפני מה אמרו נבלת עוף טהור וכו' ע"ש:
שם כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא צריכין הכשר טומאה ממקום אחר זאת הגי׳ מתיישבת לפי מה שמחקתי מדברי ר׳ ישמעאל יצתה נבלת עוף טהור וכו׳ דאי לאותה גי׳ כך הול״ל אמרי במערבא אין צריכין הכשר טומאה ממקום אחר ור״ל הא דקתני יצתה נבלת עוף טהור וכו׳ ואין צריכה הכשר היינו שאין צריכה הכשר טומאה ממקום אחר אבל צריכה הכשר אוכלים ולכך שעיר המשתלח אינו מטמא מפני שהוא חי דלא חזי לטומאה אבל לפי מה שמחקתי יצתה נבילת עוף טהור וכו׳ ניחא האי גי' ור״ל הא דתנא דבי ר׳ ישמעאל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר היינו הכשר טומאה ממקום אחר שיגע בשרץ או בנבילה ומינה דייקינן אבל מי שסופו לטמא טומאה חמורה א"צ הכשר טומאה ליגע בשרץ או בנבילה כגון פרה ופרים אבל בעינן דחזי לטומאה בעלמא ולא בעלי חיים דלא אשכחן ב״ח מטמאין בעלמא וכפרש״י ז״ל וראיתי לתוס׳ שם במרובה דגרסי אמרי במערבא אין צריכין הכשר טומאה וכו׳ ור״ל דקאי אדיוקא הא דתני כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר לא דייקינן מינה אלא הא מי שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריכין הכשר טומאה וכו׳ אבל לעולם שצריכין הכשר אוכלים והנה הרמב"ם ז״ל סוף פ״ה מהל׳ פרה כתב הנוגע בפרים ובשעירין הנשרפין עצמן אפי׳ אחר שיצאו בין אדם בין כלים בין אוכלים בין משקים הכל טהור וכן אם נגעו בשעיר המשתלח עצמו בזמן הולכתו טהורים וכו׳ הנה רבינו ז״ל פסק דלא כמאן לא כר״מ ולא כחכמים וכתב מרן הכ״מ ז"ל שם שפסק כר״ש דאמר פרה מטמאה טומאת אוכלים שהיה לה שעת הכושר ופרים ושעירים הנשרפים אין מטמאים טומאת אוכלים שלא היה להם שעת הכושר ע"ש ובפ״ו מהל׳ אבות הטומאות דין ט"ו כתב השורף פרה אדומה ושעירים הנשרפים והמשלח את השעיר אף ע״פ שבשעת מעשיהן מטמאים בגדים וכו׳ אם נגעו באוכלים אפי׳ בשעת מעשיהן הרי הן שני לטומאה לפי מה שפי׳ מרן ז"ל שם הא דכתב אם נגעו באוכלים קאי אפרה ופרים ושעיר עצמם א״כ רבינו ז״ל פסק כר״מ וע"ש בדברי מרן ז״ל והנה בפרק ג׳ מהל׳ אבות הטומאות דין ב׳ וג׳ כתב אין נבלת עוף הטהור צריכה מחשבה לטמא טומאה זו החמורה אלא כיון וכו׳ וחשב עליה לאכילה ה״ז מטמאה טומאת אוכלים והרי היא כאוכל ראשון לטומאה אף ע״פ שלא נגע בה טומאה אחרת ואינה צריכה הכשר פרה אדומה ושעירים הנשרפים אינן כן אע״פ שהן מטמאין את המתעסק בהן אם חשב עליהן לאכילה צריכין שתגע בהן טומאה ואח״כ יטמאו טומאת אוכלין עכ"ל וכתב עליו הראב״ד ז״ל בחיי ראשי כאשר עיינתי וכו' ודכ״ע אית להו דתנא דבי ר׳ ישמעאל וכו׳ עד בין ותדע והוא כפרש״י אלא שיש קצת הפרש ביניהן עוד כתב עוד יש לפרש להאי מימרא הכי לעולם רבנן לית להו דבי ר׳ ישמעאל דסבירא להו דבעי שיקבלו טומאה ממקום אחר ופרה ופרים נמי ע״י קבלת טומאה וכו׳ ולדעת הנך רבנן נבלת עוף טהור נמי לא מטמאה עד דמקבלה טומאה ממקום אחר והאי פי׳ נוח טפי לההיא סוגיא דזבחים מיהו בהאי סוגיא ובהאי פי׳ ליכא פלוגתא בין פרה ופרים לנבלת עוף טהור וסוגיין נמי בכולא גמרא כר׳ ישמעאל וכו׳ ר״ל שמפרש הא דאמרי במערבא צריכין הכשר טומאה ממ״א ר״ל דרבנן לית להו דרי״ש דאמר הואיל וסופן לטמא טומאה חמורה אין צריכין הכשר אלא סברי בעי שיקבלו טומאה ממ״א ולכך פרה ופרים דבני קבולי טומאה נינהו מקבלי טומאה ויהבי לה אבל שעיר שהוא חי לא מקבל טומאה ולא יהיב לה וקא מקשה לרבינו ז״ל אי מפרש כן א״כ ליכא פלוגתא בין פרה ופרים לנבלת עוף טהור דכולהו בעו קבולי טומאה ממ״א ורבינו ז״ל חילק עוד מקשה עליו דסוגיין נמי בכולה גמרא כרי״ש דלא בעינן לא הכשר מים ולא הכשר שרץ ואם כן איך שבק רי״ש ופסק כרבנן כן נ״ל פי׳ הראב״ד ז״ל ומדברי מרן ז״ל נראה דנזדמנה לו נוסחא מוטעת שכתוב בה לעולם רבנן אית להו דרי״ש דס״ל דבעי׳ וכו׳ ולכך נדחק בפירושא ע"ש וכתב מרן ז״ל שם ליישב לרבינו ז״ל י"ל שרבינו ז״ל מפרש דרי״ש אין צריכין הכשר טומאה ולא הכשר שרץ קאמר מיהו היינו דוקא בנבלת עוף דנקט וכל כיוצא בה שהם מטמאים אדם במגע לאפוקי פרה ופרים שאינם מטמאים אלא המתעסקים בהם ולא את הנוגעים בהם בלא מתעסקים דכגון אלו צריכין הכשר שרץ וכו׳ ע״ש והנה מ״ש הא דאמר רי״ש אין צריכין הכשר טומאה דוקא בנבלת עוף שמטמא אדם במגע לגבי נבלת עוף טהור אינו ר״ל מגע יד דהא אינה מטמאה במגע אלא ר״ל במגע בית הבליעה והנה לפי פי׳ מרן ז"ל בסוגיא לדעת רבינו ז״ל וכן לפירושינו בדברי הראב״ד ז״ל צ״ל הא דבעי ר״א הכא בגמרא פרים ושעירים הנשרפים מהו שיטמאו אוכלין ומשקין בפנים וכו׳ אינו אלא לדעת ר״מ אבל לדעת חכמים ליכא למיבעי מידי אבל לפי׳ מרן ז״ל בדברי הראב״ד ז״ל מתיישבת הבעי׳ ג״כ לרבנן והבן והנה לפי פסק זה שכתב רבינו ז״ל כאן דאין פרה אדומה ושעירים הנשרפים מטמאים אוכלים אלא עד שתגע בהם טומאה וכמו שיישב מרן ז״ל הסוגיא לדעתו ולעולם פסק כרבנן ניחא מ״ש רבינו ז״ל בסוף פ״ה מהל׳ פרה הנוגע בפרים וכו׳ בין אוכלים בין משקים הכל טהור וכו׳ דשם מיירי בדלא קיבלו טומאה ממקום אחר וכן כתב בס׳ הברה״ז ע״ש ודלא כמ״ש מרן ז״ל שם דפסק כר״ש ומ״ש בפ״ו מהל׳ אבות הטומאות דין ט״ו השורף פרה אדומה וכו׳ אף ע״פ שבשעת מעשיהן מטמא בגדים וכו׳ אם נגעו באוכלים אפי׳ בשעת מעשיהן הרי הן שני לטומאה מ״ש אם נגעו באוכלים וכו׳ אשורף והמשלח קאי כפשט לשון רבינו ז"ל ואף ע״ג שמטמאין בגדים אפ״ה לא יטמאו אוכלים אלא להיות שני ודלא כס׳ הברה״ז ע״ש ומה שהקשה מרן ז"ל שזה דבר תימא הוא שהיאך אפשר שיטמאו בגדים ולא יטמאו אוכלים אלא להיות שני מ״מ הדין דין אמת הוא שאף ע״פ שמטמאין בגדים כיון שאין מטמאין אותן במגע גרידא אלא ע"י עסק לכך אינם מטמאין אוכלין אלא להיות שני דדוקא כל המטמא בגדים במגע מטמא שנים ופוסל אחד אבל מי שאינו מטמא בגדים במגע אף ע״פ שמטמא אותם ע״י עסק אינו מטמא אלא אחד ופוסל אחד ולכך אינו מטמא אוכלים אלא להיות שני ודבר זה מבואר בדברי רבינו ז״ל בפי׳ המשנה בסוף מסכת זבים אמתני׳ הנוגע בשרץ ע״ש וע״ש גם כן בס׳ התוי״ט ז״ל והנה מה שהקשה מרן ז"ל שם בפ״ו מהל׳ אבות הטומאות כשרצה לפרש הא דכתב רבינו ז״ל אם נגעו באוכלים וכו׳ דאפרה ופרים ושעיר עצמם קאי וכתב לזה ומ״מ צריך לי לימוד מניין לו שאינן מטמאים אוכלים אלא להיות שני נ״ל דזה ק״ו הוא ומה השורף והמשלח שמטמאים בגדים אפ״ה כיון שאין מטמאים אותם אלא ע״י עסק ולא במגע גרידא לכך אינם מטמאים אוכלים אלא להיות שני פרה ופרים ושעיר שאינם מטמאים בגדים כלל לא כ״ש שאינם מטמאים אוכלים אלא להיות שני ועוד שדבר זה מבואר שם בפ״ג בדברי רבינו ז״ל שכתב גבי נבלת עוף טהור חשב עליה לאכילה ה״ז מטמאה טומאת אוכלים והרי היא כאוכל ראשון לטומאה וכו׳ והשתא הדבר ק״ו הוא ומה נבלת עוף טהור שמטמאה מעצמה ואינה צריכה קבלת טומאה משרץ אפ״ה לא הויא אלא כאוכל ראשון לטומאה פרה ופרים ושעירים הנשרפים שצריכין קבלת טומאה ממקום אחר לא כ"ש דלא הויין אלא כאוכל ראשון לטומאה ודוק נ"ל:
רש״י ד״ה או דילמא בתר בהמה וכו׳ אם נטמא הפר שורפו בפנים עכ״ל נראה דמ״ש ואם נטמא הפר וכו׳ הג"ה היא ואינו מפי' רש״י ז״ל שהרי רש"י ז"ל מפרש לה לענין טומאת בגדים ודוק:
ד״ה השורף פרה וכו׳ פרים פר כהן משיח ופר העדה גמרי מקרא יתירה וכו׳ כצ״ל ונמחק ופר יום הכפורים:
ד״ה מהו שמטמא לר״מ וכו׳ אבל לענין מגע ליכא שיעורא בכזית אלא בכביצה לענין טומאת אוכלים דעלמא אלא לר״מ וכו' כצ"ל מס״י:
תוס׳ ד״ה או דילמא בתר בהמה אזלינן תימא אם הבהמה בפנים פשיטא דגברי טהורים וכו׳ לפרש״י קא מקשו ודוק:
ד״ה או דילמא כיון דהדור הדור וכו׳ נראה לפרש דמיבעי ליה לענין הנוגע בפנים וכו׳ לאו דוקא נוגע דנוגע אינו מטמא אלא ר"ל מתעסק ודוק:
ד״ה הג״ה פרים הנשרפים שיצאו וכו׳ מה שבפנים אינו מבואר וזה עיקר ברו״ך עכ״ל ר״ל מ״ש בתוספות אינו מבואר כל הצורך אבל כוונתם כך וק״ל:
ד״ה מחוסר יציאה וכו׳ וי״ל וכו׳ ולא מטמאו בשעת פרישתן דמיירי בניתזין בכל כחו ובירושלמי וכו׳ כצ״ל:
בא״ד ובירושלמי וכו׳ מהו שיטמאו בגדים בלא הכשר וכו׳ תימא הא אמרינן והן עצמן אין מטמאין בגדים וא״כ מאי בעי מהו שיטמאו בגדים ונ״ל דיש למחוק תיבת בגדים ולהגיה במקומה תיבת בפנים והבעיא היא מהו שיטמאו אוכלים ומשקים בפנים כדבעי הכא בש"ס דילן והשיב לו דאי אמרת שיטמאו אוכלים בפנים אם כן מעתה יטמאו האימורין אלא פשיטא דאין מטמאין בפנים וליכא למיבעי מידי והשיב לו דאכתי הבעיא קיימא ואי משום אימורים כשפירשו ר״ל כמ״ש התוס׳ דמיירי בניתזין בכל כחו וקודם פרישתן לא מטמאו כמ״ש התוס׳ דמחוסרי חתיכה ועוד השיב לו ואפי׳ תימא בדלא פירשו אע״ג דמטמאין אוכלים אחרים אין מטמאין את עצמן לטמא את אימוריהן כמו מי חטאת דמטמאין את הנושאן ואינן חוזרין לטמאות ממנו משום דעיקר הטומאה באה מעצמן ואין מטמאות את עצמן אף ה״נ אע״ג דמטמאין אוכלי׳ אחרים אין מטמאין את עצמן ודוק וע׳ להר״ש ז״ל בפ״ח דפרה משנה ב׳:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חידושים
גמרא ת״ר פרים ופרה כו׳ המשתלח המשלח השורפן כו׳ כצ״ל (מיימוני פ״ה מהלכות פרה אדומה ובפ״ג מהלכות אבות הטומאה ובפ״ו):
אפילו פרה ופרים מנ״ל כי אתא כו׳ כצ״ל. והנה ראיתי להעתיק בכאן דברי הרמב״ם הנ״ל ומה שהאריך הכ״מ עליו והניח דבריו בצ״ע בשני מקומות ולפי שיש שגגה בדבריו לענ״ד ע״כ אבארם כיד ה׳ הטובה עלי לפע״ד. וז״ל בפ״ה מהלכות פרה אדומה דין ז׳ הנונע בפרים הנשרפים ובשעירים אפילו אחר שיצאו בין אדם כו׳ בין אוכלין כו׳ הכל טהור וכן בשעיר המשתלח כו׳ וכתב הכ״מ ויש לתמוה אדברי רבינו שהוא דלא כר׳ מאיר ודלא כחכמים ובתוספות׳ דפרה ר״ש אומר פרה מטמאה טומאת אוכלין ופסק רבינו כמותו כו׳ אבל קשה למה הניח רבינו דברי חכמים ופסק כר״ש וכתב הר״י קורקוס מפני שהוזכרו דבריו בכמה מקומות כו׳ וצ״ע עכ״ל. ובפ״ג מהל׳ אבות הטומאה דין ג׳ כתב הרב פרה אדומה ושעירים הנשרפים אע״פ שהן מטמאים המתעסק בהם אם חישב עליהם לאכילה צריכה שתיגע בהם טומאה ואח״כ יטמאו טומאת אוכלים עכ״ל. והשיג שם הר״א ז״ל וכתב הכ״מ וליישב דעת רבינו כו׳ ע״ש שדבריו מכוונים ויפה כיון בישוב דעת הרמב"ם ובישוב הסוגיא לדעתו. והנך רואה שגגת הכ״מ והר״י קורקוס הנ״ל שודאי זה מבואר דפרה ופרים ושעירים אין להם טומאת עצמן בעולם לטמא אדם ואוכלים ומשקים כ״א למתעסקים בהם שטמאים ומטמאים בגדים שעליהם או שיגע בהם בשעת עסק ויעשו לכלים ראשון והאוכלים הנוגעים בכלים אפי׳ בשעת עסק נעשו שני. וכשחישב על פרה ופרים ושעירים לאכילה וקבלו טומאה ממקום אחר חשיבי אוכל ומטמאים אוכלים ומשקים וכמ״ש רבינו בפ״ג הנ״ל וא״כ מבואר מדבריו בפ״ג דפסק כחכמים לפי פי׳ הרמב״ם בסוגיא וכפי מה שכתב הכ״מ שם ובהלכות פרה איירי בדלא חישב ולא קבלו טומאה ממקום אחר ואז ~כולין אינה~ {כולן אינן} מטמאים טומאת אוכלין ומשקין אפילו פרה וזה מבואר. ובזה עלו דברי רבינו מ״ש בפרק ו׳ מהלכות אבות הטומאה דין ט״ו ג״כ כהוגן וז״ל השורף פרה אדומה ושעירים כו׳ והמשלח השעיר אע״פ שבשעת מעשיהם מטמא בגדים כמו שבארנו אם נגעו באוכלים אפילו בשעת מעשיהן הרי הן שני לטומאה עכ״ל. ופיר׳ דבריו אם נגעו הכלים שעליו שהיה ראשון אפילו בשעת העסק באוכלים ומשקים נעשים שני וכמ״ש שם בדין י״ב ובפרק ה׳ מהלכות פרה דין ב׳ ע״ש דאלו המתעסק עצמו כבר ביאר שעושה בגדים ואוכלים ראשונה ופרה ופרים ושעיר המשתלח עצמם כבר ביאר הרב דצריכים לקבל טומאה ממקום אחר וזולת זה אין מטמאים כלל אפילו לאוכלים ובע״כ אכלים קאי הרב בכאן בלי ספק והכסף משנה הבין שם דאפרה ופרים ושעיר עצמו כו׳ קאי וכתב שם ומ״מ קשה לי מנין לו שאין מטמאין אוכלין אלא להיות שני ועוד קשה שנראה מדבריו ששעיר המשתלח ג״כ מטמא טומאת אוכלים והיינו כר׳ מאיר ולמה פסק כמותו במקום חכמים וצ״ע עכ״ל. ויש לתמוה עליו שדבריו מסותרים בג׳ מקומות בפ״ב מהלכות פרה הכריע שפסק הרב כר׳ שמעון ובפ״ג מהלכות אבות הטומאות הכריע שפסק כחכמים וכאן בפ״ו כתב שפסק כר״מ וחס ליה למרן הרמב״ם ז״ל שיסתור דבריו בשלשה מקומות. אכן לפי מה שפירשתי דברי הרמב״ם הם ברורים וישרים ודוק היטב:
רש״י ד״ה פרים פר כו' שנתערבו הס״ד. ולכאורה משמע כאן דחטאת חטאת יתורא ולאו גז״ש הוא וכמו שהגהתי שם ע״ש:
ד״ה מהו שתטמא כו׳ דאמרי מידי כו׳ אבל לענין מגע ליכא שיעורא כו׳ (ר״ל דלא בעיא כביצה) א״צ ראוי׳ לטומאה כו׳ כצ״ל:
תוס׳ ד״ה מחוסר יציאה כו׳ את האימורים כו׳ דמיירי בנתזין בכל כחו כו׳ כצ״ל ועיין בכריתות דף ט״ו ע״ב:
בא״ד. ואפילו תימא דלא פי׳ כו׳ צ״ע בירושלמי כי אינו בידי לעיין בו. ואפשר דה״פ אלא כשפירשו ר״ל האיבעיא שלו קאי כשפירשו האימורים ואינם בתוכה אי מטמא הבשר דסופו לצאת דמחוסר חתיכה כו׳ כדלעיל ואפי״ת דלא פירשו יש לפרש האיבעיא והאימורים אינן מקבלים טומאה מהבשר דאין יכול לטמא אחרים אף שהן טמאים כמו מי חטאת וצ״ע ודוק שוב ראיתי בירושלמי שם ואיתא שם ממש כמו שהעתיקו התוס׳:
הגהות
גמרא פרים ושעירים הנשרפים שיצאו כו׳ (מיימוני פ״ה מהל׳ פרה אדומה):
ליטמאו אמר רבינא ותסברא הא כו' אלא ר״א היכי בעי כו׳:
מהו שיטמא בכזית כו׳ כצ"ל:
רש״י ד״ה ה״ג יצא רוב כו׳ בפנים בתר רובא כו׳ כצ״ל והכל דבור אחד:
ד״ה או דלמא כו׳ ואף ע״ג דלאו רובא כו׳ לא שבקינן כו׳ שורפו בפנים כצ״ל והד״א והס״ד נ״ל:
ד״ה כיון דהדור כו׳ שלא יצאו הס״ד: ואח״כ ד״ה הנך דאיכא כו׳ כתיבא יוציא כו׳ שיצא הפר חוץ כו׳ לא יצאו הס״ד:
ד״ה דנקטי ליה כו׳ וקמיבעי ליה מי אמרינן כו׳ בגדים או דילמא כו׳ דנפקי לא מטמאי הד״א והס״ד:
ד״ה השורף כו׳ מטמאים בגדים הס״ד:
ד״ה והן כו׳ בגדים פרה כו׳ (הד״א) צריכים הכשר דבר כו׳ הד״א:
ד״ה אף כל כו׳ הכשר טמאה כו׳ דלא איטמויי כו׳ חיים דעלמא הס״ד: ואח״כ ד״ה אלא כו׳ אי דאית להו כו׳ כצ״ל:
ד״ה אימר כו׳ טומאה ממקום כו׳ בטומאה ומטמאה כו׳ הד״א:
ד״ה או דילמא כו׳ מטמאו הס״ד:
ד״ה דמחתה כו׳ הבליעה לעולם הס״ד:
ד״ה נקיט בפומ׳ כו׳ בהאי שיעורא הס״ד: ואח״כ ד״ה כי כו׳:
תוס׳ ד״ה (הג״ה) או דילמא כו׳ אבל בגברי לא הס״ד:
ד״ה פרים הנשרפים כו' וקאמר מי תלי מילתא כו׳ אבל אם נכנסו בפנים כו׳ דמה שבפנים אינו מבואר וזה עיקר. (אבל כוונת התוס׳ להג״ה זו):
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
בתר רוב אבר שדינן כו׳ כעין אבעיא זו מבעיא לן בפרק בהמה המקשה דף ע׳ אם יצא העובר חציו ברוב אבר ולא איפשטא כמו הכא:
רש״י הג"ה נראה לי דהאי הג"ה מדברי התוס׳ שמפרשי האיבעיא לענין אם לשורפו בפנים וק"ל:
שם ת"ר פרים ופרה ושעיר המשתלח כו' הנה ראיתי שהעתיק הב"ז דברי הרמב"ם והאריך שם לישב דברי הרמב"ם ולא היה לפני ספרי הרמב"ם לעיין בו אך מ"מ אפרש הסוגיא אליבא דרבנן ור"מ ואליבא דר"ש ונוכל להבין חילוקי דינים מאי דאיכא בין רבנן ור"מ לר"ש דהכא מבעיא לן פרים ושעירים הנשרפים מהו שיטמאו אוכלין ומשקים בפנים כבחוץ ופשטינן דמחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי ולפ"ז הא דאמרינן לעיל דפרה ופרים ושעיר דהם עצמן אינם מטמאים בגדים אבל מטמאים אוכלים ומשקים הואיל וסופן לטמא טומאה חמורה היינו לאחר שיצאו מעזרה אף שמטמאים המתעסקים בהם מ"מ אינם מטמאים בגדים אבל מטמאים אוכלים ומשקים וכל זה לרבנן ולר"מ אבל לר"ש דס"ל דאין מטמאין חוץ לחומת עזרה עד שיוצת האור ברובן ומקודם לכן אין מטמאין ולפ"ז קודם שנתנו לשריפה פשיטא דהוי מחוסר מעשה ואינם מטמאים אוכלים ומשקים אלא בשעת שריפה הוי לר"ש כמו לרבנן לאחר שהוציאו חוץ לעזרה דמטמאו אוכלים ומשקים ה״ה לר״ש בשעת שריפה אבל מקודם לכן לא ובזה נתישב לי מה שנתחבטו רש״י ותוס׳ בדברי ר"ש ~בתוס׳~ {פנים מאירות: בתוספת'} והביאו הר״ש בפ׳ ח׳ דפרה משנה ג׳ תניא בתוס׳ השורף הפרה ופרים והמשלח את השעיר מטמא בגדים פרה ופרים ושעיר המשתלח עצמן אינן מטמאין בגדים אבל מטמאין אוכלין ומשקים דברי ר"מ וחכמים אומרים פרה ופרים הנשרפין מטמאין אוכלין ומשקין ושעיר המשתלח אינו מטמא אוכלים ומשקין רבי שמעון אומר פרה מטמאה אוכלין ומשקין שהיתה לה שעת הכושר פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין אין מטמאין אוכלין ומשקין שלא היתה להן שעת הכושר כו׳ ותוספתא זו הביאו הש״ס בכמה מקומות בשבועות דף י"א ע״ב ופי׳ רש"י אע״ג דאית ליה לר״ש איסורי הנאה אין מטמאין טומאת אוכלין אבל פרה הואיל ויש לה שעת הכושר ומה שעת הכושר שנפדית על גבי מערכתה לכך מטמאה טומאת אוכלין אם נגע שרץ בבשרה וחזר ונגע בשרה באוכלין טימאתן עכ"ל והובא מימרא זו בב״ק דף ע״ו ובחולין דף פ״א ובמנחות דף ק"א ע"ב והקשה רש"י בחולין למה לי קבלת טומאה והלא היא עצמה מטמאה אדם ובגדים ורצו התוס׳ לפרש דבריו דעיקר קושייתו כיון דסופו לטמא טומאה חמורה מטמא טומאת אוכלין ולי נראה דאף לפי טעם זה אין כאן קושיא דהא אליבא דר"ש אין מטמאין טומאה חמורה אלא לאחר שיוצת האור ברובן וא"כ מקודם הוי מחוסר מעשה ואינו מטמא טומאת אוכלין מעצמו אלא אם נגע בשרץ ולר"ש כל איסורי הנאה אינן מטמאים דלא הוי אוכל שאתה יכול להאכיל לאחרים אבל פרה מטמאה משום דהיה לה שעת הכושר ולכך אם קיבלה טומאה משרץ מטמאת טומאת אוכלים אף דאין אוכל מטמא אוכל ר״ל מדרבנן או משקין מדאוריי׳ כדאיתא בפסחים ואף אם נאמר דלר"ש לא הוי מחוסר מעשה משום דאית ליה כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לשרוף כשרוף דמי מ"מ הא פריך ליה הש"ס במנחות דף ק"ב ע"ב מדאמר ר"ש כל העומד לזרוק כו׳ וכל העומד לשרוף כו׳ נותר ופרה אמאי מטמאין טומאת אוכלין עפרא בעלמא נינהו א"ל חיבת הקודש מכשרתן ומסיק דמדרבנן דאין מונין ראשון ושני לשרוף קדשים עליו וכתבו התוס׳ בב"ק דאיצטרך לטעם הואיל והיה לה שעת הכושר דאי לאו האי טעמא לא היה מהני חיבת הקודש לעשות לאוכל שאינו ראוי כראוי וא"כ אף דסופו לטמא טומאה חמורה מ"מ לא היה מטמא לר"ש דהוי כעפרא ולא היה מהני חיבת הקודש אי לאו דהואיל והיתה לה שעת הכושר אז מהני חיבת הקודש אף שקיבלה טומאה משרץ אינו אלא מדרבנן דאין עושה שני. ולפ״ז יש לומר אם נפסוק כר"ש דאין פרים מטמאים עד שיוצת האור ברובן א"כ פרים הנשרפין אין מטמאין טומאת אוכלים בעוד שלא נתנו על האש דהוי מחוסר מעשה אלא אם חישב עליהם לאכילה מקבלי טומאה משרץ דלא קי"ל כר"ש בזה אלא כרבנן דסבירי להו דכל איסורי הנאה מקבלי טומאה וגם לא קימ"ל בזה כר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ולפ"ז הא דכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות פרה דין ז׳ הנוגע בפרים הנשרפים ובשעירים אפילו אחר שיצאו בין אדם כו׳ בין אוכלים כו׳ הכל טהור וכן בשעיר המשתלח כו׳ ניחא אליבא דר״ש דאית ליה דאין מטמאין עד שיוצת האור ברובן א"כ אפילו לאחר יציאתן הוי מחוסר מעשה ולא מטמאין אוכלין ומשקין ואדם וכלים ובפ״י מהלכות אבות הטומאה דין ג׳ כתב הרב פרה אדומה ושעירים הנשרפים אע"פ שהן מטמאין אם חישב עליהם לאכילה צריכה שתגע בהם טומאה ואח"כ יטמאו טומאת אוכלים והיינו כחכמים דפליגי על ר"ש וסבירי להו במנחות דכל איסורי הנאה מטמאי טומאת אוכלים אם חישב עליהם ומה שכתב בפ"ו מהל׳ אבות הטומאה דין ט"ו וז"ל השורף פרה אדומה ושעירים והמשלח השעיר אף ע"פ שבשעת מעשיהם מטמא בגדים כמו שבארנו אם נגעו באוכלים אפילו בשעת מעשיהן הרי הן שני לטומאה עכ״ל נראה לי דבשעת מעשיהם לר"ש הוי כמו לרבנן לאחר יציאתן מעזרה דמטמאו אוכלין ומשקין ה"נ מטמאו אוכלין ומשקין בשעת מעשיהן דסופן לטמא טומאה חמורה וס"ל להרמב״ם כי היכי דנבילת עוף טהור לר"מ דמטמא אוכלין ומשקין אינו מונה ראשון ושני משום דאינו מטמא אדם וכלים בנגעים הכא נמי אף דבשעת מעשיהם מטמאים אוכלים ומשקים מ"מ כיון דמחמת עצמן הם טהורים ואינם מטמאים כלים בנגיעה אלא אדם מצד המתעסקים ולא מצד נגיעה א״כ אין מונים ראשון ושני ואם נגעו באוכלים הרי הן שני לטומאה כיון דאין מטמאים עוד שום טומאה לא נחשבו כראשונים אלא כשנים כל זה נראה לי לישב דברי הרמב״ם מה שראיתי העתקתו בב"ז ובזה מיושב מה שהקשה הכ"מ מנין לו שאין מטמאין אוכלים אלא להיות שני ולפי מה שכתבתי ניחא בס"ד והב״ז רצה לפרש שקאי אם נגעו הכלים שעליו שהם ראשון אפילו בשעת העסק באוכלים ומשקים נעשים שני יעוין שם והלשון לא משמע כן דא״כ לשמועינן בשאר טומאות בענין זה ולמה שכתבתי ניחא:
רש״י ד״ה הנך דאיכא גואי כו׳ וכ״ש אלו שמוחזרים ועומדים שהרי לא יצא ק״ק הא עכ"פ הפרים יצאו וצ"ל דבידם להחזיר הפרים וכיון דאם הדר הדר והם לא יצאו לכך לא מטמאין וק״ל:
תוס׳ ד"ה פרים הנשרפים בסוף דבריהם מה שבפנים אינו מבואר וזהו עיקר ר״ל מה שכתבו התוספות לעיל דמבעיא ליה לענין הנוגע בפנים אינו מבואר יפה איך דחה רבינא ותסברא ובהגה מבואר יפה וק״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
סימן ט"ז
סוגיא דנבלת עוף טהור מהו שיטמא בכזית
דף ק"ה בעא מיני' ר' אבא בר ממל מר' חייא בר אבא נבלת עוף טהור לר' מאיר מהו שיטמא בכזית דמחתא על ארעא לא תיבעאי לך דנקיט בפומי' לא תיבעי לך כי תיבעי לך דנקט לי' בידי' מחוסר קריבה כמחוסר מעשה דמי או לא. בתר דבעיא הדר פשטה מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי איתבי' שלש עשר דברים נאמרו בנבלת עוף טהור וזה אחד מהן צריכה מחשבה ואין צריכה הכשר ומטמא טומאת אוכלין כביצה מאי לאו ר"מ היא לא רבנן היא והא קתני רישא צריכה מחשבה אין צריכה הכשר ומאן שמעת לי' האי סברא ר"מ ומדרישא ר"מ סיפא נמי ר"מ מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא. והנה הרמב"ם לא הביא כלל האי דינא ומשמע דס"ל דאין מטמא טומאת אוכלין אלא כביצה כדמשמע פשטות דבריו בפרק ג' מאבות הטומאה הלכה ט"ז שמסיק ז"ל ואינו מטמא טומאת אוכלין אחרים עד שיהי' בו כביצה כשיעור כל האוכלין לטמא כמו שיתבאר עכ"ל. פשטות דבריו משמע דקאי בין על נבלת עוף טהור שחישב עליו, בין על נבלת עוף טמא שהי' לה הכשר וכן משמע מדבריו שם בהלכה ב' שכתב חישב עלי' לאכילה הרי זו מטמאה טומאת אוכלין והרי היא כאוכל ראשון לטומאה עכ"ד, ובאוכל ראשון הא אין מטמא אלא כביצה, ולכאורה דבריו תמוהין כיון דבגמ' אמר דנקיט בפומא לא תיבעי לך דמטמא בכזית ואף בנקיט בידי' פשיט דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי, וכיון דהרמב"ם פסק בזה כר"מ דנבלת עוף הטהור אם חישב אין צריך הכשר אמאי לא ביאר הרמב"ם דאם נקט בידי' וכש"כ בפומא אף בכזית מטמא.
והנראה לי דהנה הרמב"ם כתב בפ"ג מאבות הטומאה הלכה ג' ז"ל פרה אדומה ושעירים הנשרפין אינו כן אפע"י שהן מטמאין המתעסק בהן אם חישב עליהן לאכילה צריכין שתגע בהן טומאה ואחר כך יטמאו טומאת אוכלין עכ"ל הרמב"ם. וכבר תמה הראב"ד שזה נגד הסוגיא בזבחים שם דאיתא ת"ר פרה ופרים ושעיר המשתלח המשלח השורפן והמוציאן מטמא בגדים והן עצמן אין מטמאין בגדים אבל מטמאין אוכלין ומשקין דברי ר"מ וחכ"א פרה ופרים מטמאין אוכלין ומשקין שעיר המשתלח אינו מטמא שהוא חי והחי אינו מטמא אוכלין ומשקין בשלמא לר"מ כדתני רבי ישמעאל דתני דבי ר' ישמעאל על כל זרע זרוע אשר יזרע מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר אף כל שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר אלא לרבנן אי אית להו דתנא דבי ר' ישמעאל אפילו שעיר המשתלח נמי אי לית להו אפילו פרה ופרים מנלן כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא צריכין הכשר טומאה ממקום אחר ע"כ ופירש רש"י דבעינן שיהא ראוין לקבל טומאה ואם ראוין לכך מטמאים הם עצמם וכמו שמבאר שם הראב"ד וא"כ לרבנן פרה ופרים אין צריכין הכשר ואמאי כתב הרמב"ם שצריכין הכשר, אכן הראב"ד פירש עוד פירוש ז"ל עוד יש לפרש להאי מימרא הכי לעולם רבנן לית להו דר' ישמעאל דסבירא להו דבעינן שיקבלו טומאה ופרה ופרים נמי ע"י קבלת טומאה הילכך פרה ופרים דבני קבול טומאה מקבלי טומאה ויהבי לה אבל שעיר המשתלח שהוא לא מקבל טומאה ולדעת רבנן נבלת עוף טהור נמי לא מטמאה עד דמקבל טומאה ממקום אחר והאי פירושא ניחא טפי לההוא דזבחים, מיהו בהאי סוגיא והאי פירושא ליכא פלוגתא בין פרה ופרים לקבלת עוף טהור וסוגין נמי בכולה גמ' כר' ישמעאל דלא בעינן לא הכשר מים ולא הכשר שרץ עכ"ל הראב"ד.
והנה לכאורה מוכח כהראב"ד דמפרש דדוקא לר"מ נבלת עוף הטהור אין צריכה הכשר אבל לרבנן פרה ופרים ונבלת עוף צריכה הכשר שהרי זה לשון הגמ' שם אותבי' שלשה עשר דברים נאמרו בנבלת עוף טהור וזה אחד צריכה מחשבה ואין צריכה הכשר ומטמאה טומאת אוכלין כביצה מאי לאו ר"מ היא לא רבנן היא והא קתני רישא צריכה מחשבה ואין צריכה הכשר ומאן שמעת לי' האי סברא ר"מ ומדרישא ר"מ סיפא נמי ר"מ מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא, והנה הגהה מן הצד ציין הגרי"פ ז"ל צריך עיון רב, וכונתו להקשות הא מעיקרא אמר (לפי פירוש רש"י) דגם רבנן סבירא להו בפרה ופרים דאין צריכה הכשר, וא"כ גם נבלת עוף טהור אין צריכה הכשר, וכן הקשה הגליון הש"ס אכן לפי פירוש השני של הראב"ד דרבנן אפילו בפרה ופרים ס"ל דצריכין הכשר א"כ ס"ל גם בנבלת עוף טהור דצריכה הכשר, וא"כ שפיר אמר מאן תנא דאין צריך הכשר ר"מ, אבל להרמב"ם דסבירא לי' פרה ופרים צריכין הכשר א"כ איך פסק בנבלת עוף טהור דאין צריכה הכשר וכמו שכתב בפ"ג מאבות הטומאה וממ"נ אי פסק כרבנן אף נבלת עוף טהור אין צריכה הכשר, ואם פסק כר"מ אף פרה ופרים ושעיר המשתלח אין צריכה הכשר.
והנראה לי דהנה שם בדף הנ"ל בזבחים איתא בעי ר' אלעזר פרים ושעירים הנשרפין שיצאו וחזרו מהו מי אמרינן כיון דנפק איטמו להו או דילמא כיון דהדור הדור אמר ר' אבא בר ממל ת"ש היו סובלין אותן במוטות הראשונים יצאו חוץ לחומת העזרה והאחרונים לא יצאו הראשונים שיצאו חוץ לחומת העזרה מטמאין בגדים והאחרונים אין מטמאין בגדים עד שיצאו ואי ס"ד כיון דנפקי להו איטמו להו הנך דאיכא גואי ליטמא, אמר רבינא ותסברא והא בעינן ואחרי כן יבא אל המחנה וליכא, (נ"ל שצריך לגרוס ואחרי כן יבא אל המחנה והוא בויקרא ט"ז, לא כמו הגרסא שלפנינו ואחר יבא אל המחנה וציין בתורה אור ויקרא י"ד שמיירי במצורע המטהר מטומאתו שאינו ענין כלל לפרים הנשרפים) אלא ר' אלעזר היכי בעי לה כגון דנקיט לה בבקולסי ע"כ והנה רש"י פירוש בתחלה דקס"ד דבעי לענין טומאת בגדים של אלו שהוציאום והקשה בתוס' ז"ל וקשה אטו מחיצות עזרה מקום טהרה דכיון שנטמאו מי יטהרם עכ"ל התוס'
ונראה לי דהנה יש להסתפק האי דינא דאמרה התורה בפרים הנשרפים ופרה מטמאין המתעסק בהן אם הדין הוא בהפרים שהם מטמאים את המתעסק ומוציאן או שורפן או דהתורה אמרה דהמוציא ומתעסק ושורף דין הוא עליו שהוא טמא והנה בפסחים דף פ"ה איתא אמר ר' אמי המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיניח הוצאה כתיב בי' כשבת מה שבת עד דעביד עקירה והנחה אף ה"נ עד דעביד עקירה והנחה מתיב ר' אבא בד ממל היו סובלים אותן במוטות הראשונים יצאו לחומת העזרה והאחרונים לא יצאו הראשונים מטמאים בגדים והאחרונים אין מטמאים בגדים והא לא נח הוא מותיב לה והוא מפרק לה בנגררין ע"כ והנה ר' אבא בר ממל הא סבר דהטומאה במוציא הוא שהפרים מטמאין בזה שיצאו חוץ לחומת העזרה עי"ז הם מטמאים את האדם המוציאן וא"כ כיון שהדין הוא בהפר שהוא מטמא א"כ כמו בשבת האיסור אם החפץ נח, כן הכא הטומאה אם הפר נח, ואם לא נח אין עדנה טומאה משו"ה קס"ד דר' אבא בר ממל דאיבעית ר' אלעזר בפרים הנשרפין שהוציאו אותם לחוץ וקודם שעשו הנחה חזרו והכניסו לעזרה ולא היתה ההנחה מחוץ אלא בעזרה וא"כ מיבעאי לר' אלעזר כיון דההנחה היתה בעזרה ולא בחוץ לא נטמאו המוציאום או דילמא כיון דהפרים כבר יצאו והנחה היתה אף שהיא בעזרה נטמאו ע"י ההנחה שהרי היתה עקירה והנחה ופשיט ר אבא בר ממל האיבעיא כיון דאיתא במתניתן דהאחרונים לא נטמאו אף שהפר כבר יצא חוץ לחומת העזרה והיתה הנחה שהרי נגררת על גבי הקרקע וא"כ כבר הפרה מטמאה ואמאי לא טימאה את האחרונים שהמה בעזרה, ע"כ דאין הפר מטמא את מי שהוא בפנים א"כ כיון דההנחה שאז הטומאה באה היו הנשארים בעזרה לא טימאו הפרים את אלה שנשאו ויצאו וחזרו לעזרה קודם ההנחה כיון שבעת ההנחה היו בעזרה ואין הפרים מטמאים לאלה שבפנים אף שיצאו וע"ז הקשה רבינא ותסברא דזו ראי' לדין זה הלא התורה אמרה ואחר יבא אל המחנה, א"כ און הטומאה שהפרים מטמאין, אלא דין על האדם שכל זמן שהוא מתעסק בפנים לא נעשה טמא ואם יצא בעת שנשא אז הוא טמא ואין הדין הזה כלל שהפרים מטמאין אנא על האדם, וא"כ הא דאחרונים לא נטמאו מפני שהדין הוא שהאדם הנושא אין טמא אלא אם הוא בחוץ אבל לא כשהוא בפנים, ופריך אלא ר"א היכי בעי לה פירוש בשלמא אם נימא כר' אבא בר ממל דהדין הוא בהפרים א"כ קודם ההנחה לא נטמא הנושאן שלא היתה ההנחה על הפרה וכיון שהדין הוא בהחפץ שייך לילף משבת, אבל לרבינא דס"ל דהדין הוא בהאדם ואם יצא האדם בשעת הוצאה נטמא אף שלא היתה הנחה, דכיון דדין הוא על האדם אם יצא האדם כבר יצא, ולא שייך עליו לומר שלא נח אף אם הוא מהלך. וכמו בתחומין דאסור לילך חוץ לתחום אף אם לא ינוח דהא דאמרינן לחכמים מהלך לאו כעומד דמי הוא דין על החפץ דהחפץ לא נח אבל על האדם מקרי יוצא ממקומו אף אם לא נח, וכיון שיצא האדם הנושאן טמא אף אם הוציא רק מקצת ולא בעינן הנחה א"כ בעיא דר' אלעזר היכי משכחת לה הא כיון שיצאו נטמאו וא"כ אטו אם יכנסו לעזרה יטהרו, וכמו שהקשה בתוס' אטו מחיצות עזרה מקום טהרה כיון דלרבינא דין הטומאה לא על הפרים שהם מטמאין אלא שהאדם הנושא אם יצא חוץ לעזרה נטמא, וע"ז משני דנקיטי בקולסא וכמו שפירש רש"י וכן הרמב"ם דהכניסו חזרה הפרה לעזרה ועמדו אנשים בחוץ ומשכוה במוטות והם לא היו בעזרה, ע"ז מספקא לר"א כיון דכבר היתה הפרה בחוץ א"כ הרי אלה שבחוץ מתעסקים להוציאה מן העזרה ויש לזה הדין ככל ההולכה שנטמאו כל המתעסקים בה להוציאה חוץ לשלש מחנות, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות פרה אדומה הלכה ד' ז"ל כך למדו מפי השמועה שהנושא פרים ושעירים הנשרפין להוציאן לבית הדשן ושורפן טמא ומטמא בגדים דין תורה כל זמן שהוא עוסק בהולכתן, וא"כ מוכח מהרמב"ם דעד שיוציאוה לשורפן מטמאין המוציאן בגדים וכיון שכבר יצאו הפרים וגם המושכין עומדין בחוץ אם משכו אותה טמאים או כיון שהיא עתה בעזרה חזר הדין דבעינן דוקא שהמוציא אותה יהי' בעזרה ויוצא בעת שנשאה אז יטמא.
ולפי זה מיושב קושית המשנה למלך שם בפ"ה מפרה אדומה הלכה ה' שהקשה כיון דבפרק כיצד צולין מוקי למתניתן בנגררין אמאי הביא הרמב"ם למשנה זו בסתם דהראשונים שיצאו טמאים, הא פסק כר' אמי בפ"ט מהלכות קרבן פסח דאינו חייב אלא אם הי' הנחה, אכן לדברינו הא רבינא פליג עלי' דר' אבא בר ממל וסבירא לי' דלא בעו הנחה דמשום הכי פריך אלא ר"א היכי בעי היינו דאין מקום לאבעיא דר"א לדברי רבינא והיינו דלרבינא דהדין הוא בהאדם שהוא טמא מפני התעסקותו לא שהפרים מטמאין לדידי' לא בעינן הנחה והלכה כרבינא דבתרא הוא (שוב ראיתי גם שחתני הגאון שליט"א בספרו חלקו של יוסף כתב לתרץ כעין זה קושיות המשנה למלך).
אכן מה שביארנו דלרבינא פרה ופרים ושעיר המשתלח טומאתן לא מטעם הפרים שהם המטמאין את המתעסק בהן אלא הדין הוא בהאדם המוציא המשלח והשורף שהם נטמאו זהו דוקא בפרה ופרים ובשעיר, אבל בנבלת העוף הטהור כיון דאמר רחמנא נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה א"כ אמרה התורה שהטומאה שטמא האוכל הוא משום דהנבלה טמאתו, אלא דאמרה התורה דטומאת נבלת עוף טהור הוא בעת שהיא בבית הבליעה, וכן כתב הרמב"ם בפרק שלישי מאבות הטומאה ז"ל נבלת העוף הטהור מטמא מן התורה וכיצד היא טומאתה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא אלא כשהיא בתוך הפה אלא בתוך בית הבליעה שנאמר וכל נפש אשר תאכל אינה מטמאה אלא כשהיא בבית הנפשי וזה שנאמר תאכל לתת שיעור לטומאתה כשיעור אכילה בכזית והרי נאמר בה וכבס בגדיו מלמד שהמתטמא בה מטמא בגדיו עד שיפרוש ממטמאיו הרי דנבלת עוף הטהור טומאת אדם האוכלה הוא מפני שהנבלה בבית הנפש שלו היא מטמאה את האדם אף שאינה מטמאה במגע ובמשא מפני שטומאתה כשהיא בבית הבליעה, לפי זה בפשטות מיושב מה שפסק הרמב"ם דנבלת עוף הטהור אין צריך הכשר ופרים ופרה ושעיר המשתלח צריכין הכשר טומאה ממקום אחר דמקרא דכל זרע זרוע אשר יזרע ילפינן דאמרה התורה דדבר שאינה כזרעים שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר א"כ נבלת עוף הטהור סופה לטמא טומאה חמורה שהרי כשהיא בבית הבליעה היא מטמאה טומאה חמורה מטמאה את האדם, אבל פרים ופרה ושעיר המשתלח אין סופה כלל לטמא טומאה חמורה אליבא דרבינא דהלכתא כותי' דמה דהאדם השורף המוציא והמשלח טמאין אין טומאתן מטעם שהפרה ופרים והשעיר מטמאין אלא טומאתן מחמת עצמן א"כ אין סופן כלל לבא לידי טומאה חמורה, משו"ה צריכין הכשר טומאה ממקום אחר וא"כ פרה ופרים אם נגעה בהן טומאה מטמאין אבל שעיר המשתלח שהוא חי אין מקבל טומאה, אכן רבי מאיר סבירא לי' דפרה ופרים ושעיר המשתלח טומאתן מפני שספרה ופרים והשעיר מטמאין את השורף והמוציא והמשלח משו"ה כיון דאמרה התורה דדוקא כל זרע זרוע צריך הכשר אבל פרה ופרים ושעיר המשתלח מטמאין הן עצמן אוכלין ומשקין שהרי סופן לטמא טומאה חמורה.
ועפי"ז מיושב מה שהרמב"ם מפרש לבעי' דר"א שם דבעי פרים הנשרפים שיצא חציו ברוב אבר, האי מיעוטא דאבר בתר רוב אבר שדינן לי' והא נפק או דילמא בתר בהמה שדינן לי', והנה רש"י פירש דהאי איבעיא לענין טומאת היוצאין אי מטמאין בגדים, אכן הרמב"ם בפי"ט מהלכות פסולי המוקדשין מפרש לה לענין אם נפסלו כבר משום יציאה, והשיג הראב"ד דאין האיבעיא לענין פסלות אלא לענין טומאת היוצאין, אכן לדברינו כיון דהרמב"ם פסק שאין הפרים מטמאין את הנושאן א"כ לא בעינן כלל שיוציאו רוב הפרה אלא כיון שיצא הנושא לחוץ אף שעדנה הוציא רק מקצת או אפשר אפילו לא הוציא אלא נושאה לחוץ נטמאו מפני שדין הוא שנושא את הפר תיכף כשיצא חוץ לעזרה בעת שנושא נטמא, וכן כתב הרמב"ם שאם יצאו מקצת הנושאים לחוץ נטמאו, ולא זכר דבעינן רוב בהמה, משו"ה אליבא דדינא אי אפשר לפרש דהאיבעיא לענין טומאת בגדים של הנושאין שהרי טומאתן אין תלוי' ביציאת הפרים, וכן הא דרבה בר הונא מתני לה (להאיבעיא) בגברי במתעסקין בו חמשה בני אדם ונפקו תלתא ס"ל להרמב"ם דאי אפשר לפרש דבעי על טומאת הנושאין דהרי משנה מפורשת דיצאו הראשונים, והאחרונים לא יצאו האחרונים טהורים ולא חילק בין רב למעט משו"ה מפרש דהכל קאי לענין פסלות הפרים דאם יצאו קודם זמנן ויצא חצי הבהמה או רוב גברי מכריח שנעשה כמי שיצא רוב הבהמה ונפסלה כולה או לא, אכן הראב"ד סבירא דהפרים מטמאים את האדם משו"ה מפרש דהאיבעיא לענין טומאת הנושאין, אכן דברי הראב"ד שמפרש דהאיבעיא ברוב גברי אי אמרינן דהשנים שנשארו טמאים אף שהם בעזרה קשה דהא פשטות דברי הגמ' משמע דר' אבא בר ממל פשיט דאף אם יצאו הפרים כולן לא טימאו את זה שבפנים, עכ"פ הרמב"ם דס"ל דאין הדין תלוי בהפרים משו"ה לא פורש דהאיבעי לענין טומאת הנושאין וכן לדידי' חילוק בין נבלת עוף טהור שהיא המטמאה משו"ה אין צריכה הכשר אבל פרה ופרים ושעיר המשתלח דהם אינם המטמאים צריכין הכשר טומאה ממקום אחר, והראב"ד דס"ל דגם פרה ופרים הם המטמאין ס"ל דאין חילוק בין נבלת עוף הטהור ופרה ופרים דמאן דס"ל דנבלת עוף טהור אין צריך הכשר איהו סבור דגם פרה ופרים אין צריכין הכשר.
אמנם כל זה שביארנו דלהרמב"ם הא דהשורף פרה ופרים והמשלח את השעיר אין הטומאה מטעם הפרה ופרים ושעיר המשתלח הוא רק אליבא דרבינא, אבל לר' אבא בר ממל דס"ל דטומאת הנושא והשורף והמשלח הוא משום דהפרה והפרים והשעיר מטמאין, א"כ ע"כ דרבנן פליגי על כל הכלל דיליף ר' ישמעאל מקרא דעל כל זרע זרוע אשר יזרע דמה שסופו לטמא טומאה חמורה מטמא שלא בהכשר, וכיון דרבנן אמרי דאין שעיר המשתלח מטמא אוכלין ומשקין ע"כ הא דאמרו פרה ופרים מטמאין היינו בבא להן טומאה ממקום אחר, וכפירוש השני שבהראב"ד דהא דאמרי במערבא צריכין הכשר ממקום אחר הפירוש דפרה ופרים דאמרי רבנן דמטמאין אוכלין ומשקין הכונה בנגע בהן טומאה וא"כ ע"כ רבנן ס"ל דגם בנבלת עוף צריך הכשר דלא ס"ל ילפותא דר' ישמעאל מכל זרע זרוע א"כ ניחא דאמר בגמ' מאן שמעת לי' דאמר צריכה מחשבה ואין צריכה הכשר ר"מ דתמה ע"ז הגאון ר' ישעי' פיק והגרקע"א אכן לדברינו הא התם ר' אבא בר ממל הוא דאמר זה, דהא בעי מר' חייא בר אבא וכגרסת הגמ' שלנו הכא גם פשיט לה (וכפי גרסת השיטה מקובצת דבעי ר' אבא בר ממל מר' חייא בר אבא) ור' אבא בר ממל הוא ס"ל דטומאת הנושא הוא מחמת שהפרים מטמאין ואעפי"כ סברי רבנן דצריכין הכשר טומאה ממקום אחר א"כ גם בנבלת עוף טהור לרבנן צריכין הכשר ממקום אחר לדידי', משו"ה פריך מאן תנא דאין צריכין הכשר הוא ר"מ, ומה שתמהו בתוס' ורש"י מאי פריך על הא דתני מטמאה טומאת אוכלין כביצה דילמא מיירי במחתא על ארעא לענ"ד פריך אם יש אופן שנבלת עוף טהור מטמא בכזית אמאי לא קתני לה במתניתן ע"כ דאין אופן שיטמא בכזית.
ובזה יתורץ קושיתנו אמאי לא הביא כלל הרמב"ם להאי דינא דהיכא דנקט בפומא מטמאה בכזית, והיכא דנקט בידי' ג"כ דהא פשיט דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי, אכן לדברינו אליבא דרבינא דס"ל דפרים אינם סופן לבא לידי טומאה חמורה א"כ לא מצינו כלל רבנן דפליגי עלי' דדינא דסופן לטמא טומאה חמורה, דהא משום זה פסק הרמב"ם דנבלת עוף טהור אין צריך הכשר אף דפרה ופרים צריכין הכשר, וא"כ לדידן אי אפשר לומר כלל כמו שמפרש ר' אבא בר ממל רישא דאין צריך הכשר ר"מ וסיפא דבעינן כביצה רבנן הא גם רבנן ס"ל דאין נבלת עוף הטהור צריך הכשר, ע"כ אף דאין צריך הכשר אעפי"כ אין מטמא בפחות מכביצה.
וטעמא דהא מילתא נראה דהנה הא דאמרה התורה על כל זרע זרוע אשר יזרע דמזה ילפינן דדבר שסופו לטמא טומאה חמורה מטמא אוכלין ומשקין אפילו אם לא בא עליו מים ולא נגע בו טומאה, פשטות הכתוב הוא שהכתוב מלמדנו שאין צריך הכשר מים וטומאה אבל זה צריך שיהי' לו דין מטמא דמעטה התורה רק דאין צריך הכשר מים וטומאה ועוד יש לומר שדין הוא כל דבר שסופו לטמא טומאה חמורה מטמא הוא אוכלין ומשקין ואין צריך כלל שיהא הוא ראוי לטמא, שטומאה זו שיש בו מה שסופו לזה זה עושה שהוא מטמא, והנה לר"מ דס"ל דהא הפרה והפרים ושעיר המשתלח טמא האדם הנושאן השורפן והמשלחן דין הוא בהפרה ופרים והשעיר שהן מטמאין א"כ אף שעיר המשתלח הוא המטמא את משלחו א"כ כשמיעטה התורה מקרא דכל זרע זרוע אשר יזרע מיעטה גם שעיר המשתלח שהרי הוא ג"כ סופו לטמא טומאה חמורה וא"כ אי אפשר לומר אליבא דר"מ דחידוש התורה רק שאין צריך הכשר אבל בעינן שיהא דבר הראוי לטומאות הא שעיר המשתלח הוא חי והחי אינו מטמא ולר"מ כיון דקרא דכל זרע זרוע בא ללמוד דכל דבר שאין דומה לזרעים וסופו לטמא טומאה חמורה מטמא בלי נגיעה הכל בכלל אף שעיר המשתלח א"כ בע"כ דאמרה התורה דדבר שסופו לטמא טומאה חמורה מטמא אוכלין ומשקין ולא בעינן שיהא הוא ראוי לטמא, א"כ לדידי' נבלת עוף טהור מטמא בכזית אף דכזית אין לו דין מטמא טומאת אוכלין אעפי"כ הוא מטמא בכזית שהרי סופו לטמא טומאה חמורה ולא גרע משעיר המשתלח שמטמא אליבא דר"מ וא"כ ע"כ הא דאיתא במתניתן ומטמא טומאת אוכלין כביצה הוא דלא כר"מ, אבל לרבנן דפרה ופרים ושעיר המשתלח אינם תחת סוג סופן לטמא טומאה חמורה, שהרי טומאת השורף הנושא והמשלח הוא מחמת עצמן אליבא דידן דס"ל כרבינא א"כ מפרשינן הקרא כפשוטו דגלתה התורה רק דדבר שסופו לטמא אין צריך הכשר אבל בעינן שיהא ראוי לטמא טומאת אוכלין משו"ה נבלת עוף הטהור אין מטמא אוכלין אלא בכביצה, משו"ה השמיט הרמב"ם לכל האי סוגיא ופסק כפשטא דמתניתן דאין מטמא אלא בכביצה דלדידן הלימוד מקרא לכל זרע זרוע אשר יזרע הוא רק דאין צריך הכשר אבל בעינן שיהא דבר הראוי לטמא.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
בגדרי הכשר בדין נבלת עוף טהור.
א דף ק"ה ת"ר פרים ופרה וכו' כדתנא דבי ר' ישמעאל דתנא דבי ר' ישמעאל על כל זרע זרוע מה זרעים שאין סופן ליטמא טומאה חמורה צריכין הכשר אף כל שאין סופן ליטמא טומאה חמורה צריכין הכשר יצאת נבלת עוף טהור שסופה ליטמא טומאה חמורה אין צריכה הכשר וכו' - הביאור בזה דכיון שסופה ליטמא טומאה חמורה, שזהו טומאת בית הבליעה שהוא אב הטומאה בפני עצמה להכי אינה צריכה שום הכשר, לא הכשר מים ולא הכשר שרץ. וכן קיי"ל להלכה ומזה יש לתמוה על פירש"י חולין קכ"א בהא דתנן החרטום וכו' מיטמאין וכו', ופירש"י אם קבל העוף טומאה מן השרץ יעוי"ש. - ותמוה טובא מהא דפירש"י, דנבלת עוף טהור צריכה הכשר שרץ, וזה היפוך הכלל דכל שסופה ליטמא טומאה חמורה אינה צריכה שום הכשר.
ב הנה בעיקר קושיא זו תמה בזה רבינו הגאון בתויו"ט פר"א מ"ב דטהרות, - ובתוס' חדשים מתרץ דמיירי בפחות מכשיעור שאין סופו לטמא טו"ה. - והדוחק מבואר. ועוד דזה לא יספיק לדברי רש"י חולין שם בד"ה נבלת עוף טהור צריכה מחשבה ופירש"י שם ג"כ לקבל טומאת אוכלין מן השרץ, - ושם ע"כ מיירי בכשיעור, מדאין צריך הכשר מטעם שסופו לטמא טו"ה, כמו שם בברייתא בדברי ר' יוסי.-וא"כ ע"כ מיירי בכשיעור, - וא"כ מוכח להדיא דלא כהתוס' חדשים, - ודברי רש"י תמוה טובא.
ג ומה שנראה בזה, דהנה מבואר בברייתא בדברי ר' יוסי דלענין טו"א בעי מחשבה, והנה מבואר בנדה נ' ע"ב דמחשבת נכרים הוי מחשבה, בהא דמשני שם בתרנגולת שביבנה, והיינו לנכרים, וכמבואר ברש"י שם, - והנה לגבי נכרים ע"כ ע"י מחשבת אכילה מופקע מהא דסופו לטמא טו"ח, דאין טומאת ביה"ב לנכרים.
ד ונראה לחדש עוד דע"כ לא הוי סופו לטמא טו"ח, רק במחשבה דלאכילה והיינו בכפרים דסתם נבלת עוף טהור אינו עומד לאכילה, כמבואר במשנה עוקצין פר"ג מ"ג דנבלת עוף טהור בכפרים בעי מחשבה, וא"כ לפ"ז בכפרים לא הוי סתמא בגדר סופו לטמא טו"ח, רק אחרי המחשבה דלאכילה, כיון דלא הוי אוכל קודם המחשבה, והנה גם בכרכים דסתמא עומדת לאכילה, - מ"מ אם המחשבה דלאכילה היתה לנכרים, א"כ אין כאן סופו לטמא טו"ח.
ה והנה המשנה דתנן החרטום וכו' דמיירי לענין טו"א דבעי מחשבה לאכילה כמבואר בברייתא. - ולא מסתבר לאוקמי' המשנה במחשבה דישראל לאכילה, דאטו ברשיעי עסקינן, לאוקמי' סתם משנה ברשיעי, - ומסתבר יותר דמיירי במחשבה דנכרים, וא"כ במחשבה דנכרים לא הוי סופו לטמא טו"ח. אף שהגאון ח"צ בסי' ק"ז כתב דלא נגרע ע"י מחשבת נכרי מטעם כי ענין אכילה מביאה לידי טו"ח בישראל יעוי"ש. - אבל דוחק הוא, - ועוד דע"כ הראב"ד לא ס"ל כן.- והנה דעת רש"י ג"כ דמחשבת נכרים מופקע מסופו לטמא טו"ח] וגם משמע מדברי ר' יוסי שם בברייתא דאף בכרכים בעי מחשבה לדין טומאת אוכלין. ויש לזה עיון. ולענין אכילת נכרים ומחשבתו לאכילה ע"כ לא הוי בזה דין סופו לטמא טו"ח - ולזה הוכרח רש"י לפרש דמיירי בנגיעה דשרץ, וכמש"נ, וזה נראה ברור בכוונת רש"י בס"ד.
ו כתב הא"ז הגדול סי' תמ"ג וז"ל השוחט את הבהמה ומצא בה שליא נפש היפה תאכלנה וכו' ואינה מטמאה טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות מכאן הי' דן רבינו יואל הלוי זצ"ל על שליא של נבלה או של טרפה שנתבשלה עם בשר כשרה שאינה אוסרת, דהואיל דלא מטמא טו"א משום דלא חשיב אוכל ש"מ פירשא בעלמא היא, אע"ג דע"י מחשבה אית לה טו"א מיהו הואיל ומעיקרא פירשה היא שרי דלא חזיא לאדם ואשכחן בפ"ק דבכורות דף ז' ע"ב דיליף ענין אכילה מענין טומאה דאר"ה עור הבא כנגד פניו של אדם בין חי בין מת מותר פי' מותר באכילה, א"ל ר"ח לר"ה תניא דמסייע לך עור הבא כנגד פניו של אדם בין חי בין מת טהור פי' וה"ה לאכילה, הלכך כי היכא דיליף התם היתר אכילה מטהרת טומאה, ה"נ אית למילף הכא לענין שליא דכיון דאינה מטמאה מותר נמי באכילה, וכ"ת הא אמרינן נבלה עד לכלב היינו היכא דמעיקרא חזיא לאדם כדאמרינן ריש פרק דם שחיטה דף כ"א ע"א אבל היכא דמעיקרא לא חזיא לאדם לא חשיבי אכילת כלב אכילה כדמפרש התם, ואין לדמות הא לנבלת עוף טהור והחלב בכפרים שצריך מחשבה ואפ"ה איכא עלה איסור אכילה] דהתם טעמא משום דבכרכים אכלי לי' בלא מחשבה וכו' עכ"ל. - ודברי רבינו יואל לכאורה תמוה טובא דלדבריו דכל דבר שצריך מחשבה לאכילה אין לוקין על אכילתו. - וכל עיקר הא דלוקה על אכילת נבלת עוף טהור הוא מפני שחשוב אוכל בכרכים. - וא"כ תיקשה הא דתנן שם בעוקצים נבלת בהמה טמאה צריכה מחשבה בכ"מ, וא"כ לפ"ז היאך לוקין על אכילת נבלת בהמה טמאה כיון דלא הוי אוכל בשום מקום בלא מחשבה.
ז והנה אפשר לומר דשאני נבלת בהמה טמאה שבהכי חייבה רחמנא. - ובדמיון לגיה"נ למ"ד אין בגידין בנו"ט שעץ הוא ורחמנא חייבי'.- וכן הדין בכל השרצים הפגומים והמאוסים כמבואר בע"ז ס"ח ע"ב. - אבל לפ"ז תיקשה דמאי מקשה הרבינו יואל מהא דנבלת עוף טהור. דגם בזה איכא למימר דבהכי חייבי' רחמנא.
ח ונראה דשני ענינים של נבלת עוף טהור איכא. א. ע"י מיתה, ב. נבלה שלא נעשה בה הכשר שחיטה, - והנה ע"כ המשנה דעוקצין דמצריך מחשבה לנבלת עוף טהור, היינו בנבלה הבא ע"י מיתה, ובזה גם הנכרים בדלי, וצריכה מחשבה בכפרים, היינו מחשבת נכרים, משא"כ נבלה הנעשית מפני חסרון הכשר שחיטה, - והיינו כמו שהנכרים עושים כשחפצים לאכול, - כמובן שזה לא צריך מחשבה, כיון שזהו כפי הכשרם, ולא יצאת מכלל אוכל, ובזה שפיר הקשה הרבינו יואל היאך לוקין על נבלת עוף טהור באופן שנתנבלה במיתה. - ואין לומר שע"כ חייבה רחמנא בזה, - דליתא דאפשר דכוונת התורה באופן שנתנבלה בהכשר הגוים, ואין לומר דבאמת אין לוקין על נבלת עוף טהור כשנתנבלה במיתה, דהלא לא אישתמיט שום תנא לומר כן, - ועוד דאם לא הוי אכילה, - אין כאן טומאת נבלות ג"כ, - וזה ליתא לשום תנא שיאמר כן, - זהו מה שהקשה מהא דנבלת עוף טהור, - ומתרץ כיון שהוי אכילה בכרכים, - וביאור הדברים דכיון דבכרכים הוי אכילה לא נפקע תורת אוכל גם בכפרים, - משא"כ בנבלת בהמה טמאה שע"כ לא יצוייר באופן אחר. שהרי גם ע"י שחיטה נבלה היא, וא"כ בהכי חייבי' רחמנא,- זהו לדעתי כוונת הרבינו יואל.
ט והנה אעפ"י שנבלת עוף טהור צריכה מחשבה לטו"א, - אמנם לענין טומאת ביה"ב אינה צריכה מחשבה, כמבואר בנדה נ' ע"ב א"ר יוב"נ ק"ו אם מטמאה טו"ח שלא במחשבה וכו' יעוי"ש, - ואעפ"י שע"כ אכילה בעצמותה היא המחשבה, כמ"ש התוס' מנחות ס"ט, - אמנם נפק"מ באופן שתחב לו חברו בביה"ב בע"כ שאין בזה מחשבה לאכילה, ג"כ מטמא טומאת נבלות, - וסוגיא ערוכה נדה מ"ב ע"ב בבעי' דבעי שם מקום נבלות עו"ט וכו' נפק"מ בתוחב לו חברו וכו' ומביא הסוגיא ברייתא יכול תהא נבלת בהמה וכו' יעוי"ש ומסתמא גם באופן שא"א לאהדורי גם ע"י הדחק מיירי, ומ"מ ממועט נבלת בהמה מטומאת ביה"ב מטעם דנלמד מקרא, אבל אינו ממועט מטעם דלא נקרא אכילה, - וע"כ דגם ע"י תחיבה מאחר הוי שפיר אכילה מעליא, וגם באופן זה יש טומאת ביה"ב בנבלת עו"ט.- וביסוד זה שפיר נלמד דע"כ נבלת עו"ט לא בעי מחשבה, והיינו משום דבתחיבה שע"י אחר לא הוי מחשבת אכילה כלל, ובזה שאני איסור חלב דע"כ אינו חייב אלא באופן שאכל בעצמו, או ע"י בשתחב לו חברו והי' אפשר לאהדורי, וכהא דכתובות ל' ע"א - ובאופן זה שהי' יכול לאהדורי, ולא מיהדר, הרי זה אכילה במחשבת אכילה, וזהו ההבדל שבין איסור לטומאה. דבאיסור אינו חייב רק אם עשה ברצונו הטוב, ובבחירה חפשית, - משא"כ בטומאה דאין טענת אונס, - וגם בשנטמא באונס הרי זה טמא, - והנה גם בנבלת עו"ט שהטומאה באה בביה"ב, דע"כ גם בשבא לביה"ב מכח מכריח גם תורת טמא עליו, וכמש"נ.
י ונראה להביא ראי' מהא דאיתא בספרא פ' אחרי דאיתא שם יכול אם הקיאה תהא מטמא בגדים דרך יציאתה ת"ל אשר תאכל בדרך אכילתה היא מטמאה, ואינה מטמאה דרך יציאתה - ע"כ. - והנה בהקאת המאכל דרך יציאה, בודאי שאין זה דרך אכילה, ואין כאן מחשבת אכילה, ומ"מ בעינן לימוד למעט, - ואם אמרינן דתחיבה ע"י האחר בביה"ב אינו מטמא, א"כ ליתני רבותא טפי שגם ע"י תחיבה לביה"ב ע"י אחר אינה מטמאה, דזהו רבותא טפי.- וע"כ מוכח דהתחיבה בביה"ב ע"י אחר מטמא בגדים, וכמש"נ.
בדין אבמה"ח.
יא כתב הרמב"ם בפר"ג מטומ"א ה"ה וז"ל החותך בשר מאבר מן החי ואח"כ חישב עליו צריך הכשר, חישב עליו ואח"כ חתכו אינו צריך הכשר, מפני שמטמא טומאה חמורה כנבלה, וכל המטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר עכ"ל, וכתב הראב"ד וז"ל א"א טעה בכל זה דאין סופו לטמא טומאה חמורה, ומה שאמרו חישב עליו ואח"כ חתכו טמא, מוקים לה בשהוכשרו בחיבורו אם האבר וכו' יעוי"ש. - וביאור דברי הראב"ד דהנה מבואר בחולין ק"כ ת"ר החותך כזית בשר מאבמה"ח חתכו ואח"כ חישב עליו טהור, חישב עליו ואח"כ חתכו טמא. - רבי אסי לא על לבי מדרשא אשכחי' לרבי זעירא אמר אמר לי' מאי אמור רבנן בי מדרשא. - א"ל מאי קשיא לך דקתני חישב ואח"כ חתכו טמא. - טומאת ביהס"ת - וטומאת ביהס"ת אינו מטמא. - ומשני הא רבי מאיר היא דאמר טומאת ביהס"ת מטמא, - אמר לי' והא זימנין סגיאין אמרה קמאי ואמרי לי' שני לי' לר"מ בין טומאה דבעי הכשר לטומאה דלא בעי' הכשר, - אמר רבא ומאי קושיא דלמא בשהוכשר,- אמר לי' רבה בר רב חנן לרבא למה לי הכשר, הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו, אמר לי' כששימש מעשה עץ שימש, פירש''י האי בשר לא שימש בתורת אוכל וכו' והשתא הוא דאיתעביד אוכל ופנים חדשות באו לכאן, - וא"כ מבואר דלא בתורת הא דסופו לטמא טומאה חמורה, מפני שמעשה עץ שימש בהיותו במחובר, - והרמב"ם שכתב דלא בעי הכשר מטעם הטומאה החמורה, הרי זה היפך הסוגיא שכתבנו, - וזהו כוונת הראב"ד בהשגה.
יב ויש לעיין בעיקר הדין דקיי"ל דאבר נקרא שיש בו בשר גם כן, דהיינו בשר וגידין ועצמות, זהו תורת אבר - ותמונתו, כמבואר ברמב"ם פר"ב מאבוה"ט ה"ג וז"ל והאברים אין להם שיעור אפילו הי' כשעורה או פחות מטמא, והוא שיהי' האבר כברייתו בשר וגידין ועצמות יעוי"ש. - איזה בשר בעינן, אם בעינן דוקא בשר בריא ראוי למאכל אדם, - א"ד אפי' בשנפסל הבשר מאכילת אדם גם כן משלים התנאי דאבר, - ואם נחליט דבעינן דוקא בשר בריא להשלים האבר,- באופן שהוא ג"כ מאכל אדם, ומקבל טומאה גם כן, - ויש לעיין ג"כ לפ"ז דבשר הצריך מחשבה לאכילה לקבל טומאה, ובלא מחשבה אינו מקבל טומאה אינו חשוב בשר לפ"ז להשלים תנאי דאבר, - מטעם דבשר מעליא בעינן, ובהחלטה הלזו יש לעיין מדוע אמרו בש"ס כששימש מעשה עץ שימש על הבשר דהאבר הוא - ע"כ כמו שבעינן עצמות וגידין להאבר, - כן בעינן ג"כ בשר, ובצירופם ביחד משלימים תואר אבר בכל פרטי אבר והדינים אשר לו - וכיון שבעינן גם כן בתנאי האבר שיהי' הבשר ראוי לאכילה למאכל אדם, - וא"כ ע"כ גם מעיקרא בתורת אוכל שימש, כיון שבלא זה אין עליו תורת אבר.- וא''כ היאך אמרו בש"ס על הבשר מעשה עץ שימש. - שלא שימש בתורת אוכל. - וקשה הא שפיר שימש בתורת אוכל גם כן.
יג והנה אפשר לומר דהסוגיא אזלא לשיטת ר' עקיבא דסבר דלא בעינן כלל בשר להשלמת האבר, כמבואר בתוס' שם בחולין ד"ה בין רבי לר"ע וכו' דלר"ע לאו דוקא ארכובה הוי אבר, אלא אפילו גם שארי אברים שהי' עליהם בשר והוסר מהם הבשר גם כן תורת בשר עליהם יעוי"ש. - וכיון שגם כשהוסר הבשר תורת אבר על האבר, להכי אית לן לומר דגם בעודו במחובר הוי בשר ג"כ אינו מטמא האי בשר בתורת אבר. - ולהכי לא שייך לומר בבשר של האבר סופו לטמא טומאה חמורה, כיון שבאמת אינו מטמא טומאה חמורה, - ואין תורת אבר עליו לענין טומאה דהאבר, - וה"פ בש"ס כשמשני כששימש מעשה עץ שימש, - היינו שאינו משמש בתורת אבר אלא בתורת עץ בעלמא, -ולא בתורת אבר, -ולהכי בעי האי בשר הכשר כשארי בשר דעלמא, - כיון שאין לו שייכות להא דסופו לטמא טומאה חמורה, - אבל הרמב"ם דסבר דבעינן בשר בהדי גידין ועצמות להשלמת תורת אבר, ובעינן גם כן בשר בריא כחקי בשר, - וא"כ הרי לא שייך לומר מעשה עץ שימש, כפירש"י, שלא שימש בתורת אוכל, דליתא דהרי שפיר שימש בתורת אוכל בכדי להשלים תנאי זה דהאבר, וגם אין לפרש כמו שפירשנו להרמב"ם מעשה עץ שימש, - שאין אנו צריכין אותו להאבר. להשלמת תנאי דאבר, - והוי שפיר האי בשר דהאבר סופו לטמא טומאה חמורה, ולא בעי האי בשר הכשר, - ויבואר לנכון דברי הרמב"ם.
יד אמנם יש להעיר הא מבואר דגם אבמה"ח בעצמו הבשר שבו צריך מחשבה לאכילה והנה גם בבשר אדם קיי"ל דצריך מחשבה, - כמבואר בעוקצין פר"ג מ"ב, ומבואר שגם באדם איכא תורת אבמה"ח בין לענין טומאת אהל לענין פרטי אבר שתהי' גם בשר עמו, אעפ"י שהבשר צריך מחשבה לאכילה, - ובין לענין איסור שיש באברי אדם תורת אבמה"ח כמבואר בריטב"א כתובות ס', ובמל"מ פרי"ד מה' אבל, - ואפשר שמטעם זה גם בשר הנפסל מאכילת אדם הוי בשר מעליא. - להשלים תנאי זה דאבר, - אבל יש לומר דלא דמי דשאני התם הא דצריך מחשבה, זהו מפני שבני אדם בדלין מהם בלא"ה לא מפני פחיתות עצמותם, - משא"כ בשנפסל מאכילת אדם מפני הפחיתות שנעשה השתנות בהם ונפחתו בפחיתות כזה אשר אינם ראוים לאכילת אדם, - בשר כזה לא מהני להשלים פרטי ודינו אבר- והביאור בזה כפשוטו,- דהתם בשהבשר לא נשתנה מכמות שהי' בראשית היצירה, - אז אין זה גרעון להשלים תנאי זה דאבר, - מפני זה שבני אדם בדילין מאכילתן, - משא"כ בשנפסל מאכילת אדם, שזה בא מפאת ההשתנות, שהרי אין זה הבשר שמראשית היצירה. - והכא לענין מעשה עץ שימש, אפילו אם בעי מחשבה לאכילה בתורת בשר דאבר,- אמנם מפני שבעינן שלא יופסל הבשר דהאבר מאכילת אדם, - להכי נקרא שהוא משמש בתורת אוכל גם כן, - כיון דבעינן קיומו בתורת אוכל, - להשלים חקי אבר ופרטיו.
טו ויש להוכיח כן מהא דקיי"ל דבעינן בבשר שעל האבר שיהי' בכדי שיכול להעלות ארוכה כמבואר בחולין קכ"ח, וברמב"ם פר"ב מאבוה"ט ה"ג, ובכס"מ, שדין אדם ובהמה שוין לדין זה יעוי"ש. - נמצא מבואר דאם אין בהבשר שיעור שיכול להעלות ארוכה אין עליו תורת בשר להשלים תנאי זה דאבר, - ולפ"ז גם בשנפסל מאכילת אדם ע"כ הרי אין בו כדי להעלות ארוכה בחי, - וא"כ הרי חסר שיעור בשר הראוי להשלמת האבר. - דמה לי אם חסר שיעור בשר בכמותו, באופן שאין בו כדי להעלות ארוכה בחי. ומה לי אם חסר באיכותו באופן שאין בו כדי להעלות ארוכה בחי. - כן נראה לבאר כוונת הרמב"ם ושיטתו בזה.
טז ויש לעיין בעיקר האי דצריך הבשר הכשר, ומדוע לא הוי הבשר יד לטומאה, וכבר נטמא בתורת ידות, וטמא אפילו לר"ע. - ופשיטא שיש יד לאבמה"ח, - ואפשר שאין סברא לומר דהאוכל יהי' יד לעצמות וגידין, - ואפשר לומר גם כן דבטל תורת יד לאחר שנחתך, ובעינן לדון בתורת מגע טומאה. - וצ"ע.
בדין אם מהני הכשר קודם מחשבה דלאכילה.
יז הנה מבואר בחולין קכ"ח בברייתא אמר ר' יהודה כך הי' ר"ע שונה חלב שחוטה בכפרים צריך מחשבה ואין צריך הכשר שכבר הוכשר בשחיטה, אמרתי לפניו למדתנו רבינו עולשין שלקטן והדיחן לבהמה ונמלך עליהן לאדם צריכות הכשר שני חזר ר"ע להיות שונה כרבי יהודה יעוי"ש, הרי מבואר דאוכל הנעשה עפ"י המחשבה צריך הכשר ולא סגי בהכשר שהוכשר מעיקרא טרם נעשה אוכל, וכן פסק הרמב"ם בפר"ג מטו"א ה"ג שכתב עולשין שלקטן לבהמתו ונמלך עליהם לאדם אינן מקבלין טומאה עד שיוכשרו הכשר שני יעוי"ש, ולפ"ז יש לתמוה בדברי הירושלמי פר"ק דסוכה ה"ו וז"ל חיננא ב"ר שלמי' בשם רב קצר לסכך אין להם ידות קצר לסכך וחישב עליהן למאכל בא במחשבה וכו' מה אנן קיימין קצר לסכך והוכשרו ואמר לכשיעשו מצוותן אחזירן לגורן צריכין הכשר פעם שניי' או כבר הכשירן בידים וכו' יעוי"ש, ותמוה דמאי בעי הא מבואר בהדיא בדברי התנאים דבכה"ג צריכין הכשר פעם שניי', וכמו דלא מהני ההכשר להעולשין בהיותן עומדין למאכל בהמה, כן לא תועיל ההכשר להני ידות בהיותן סכך להיות מועיל לאחר זמן בהיותן ידות לאוכלין.
יח ויש לחלק ולומר דלא דמי לעולשין דהתם הני עולשין בעיקרן המה מאכל בהמה, ולולא המחשבה שחשב לאוכלן לא היו נכנסים בתור מאכל דמאכל בהמה לאו מאכל הוא, וההדחה שהיתה בשעה שהיו עומדים למאכל בהמה לא מהני למאכל אדם, וכמו כן בחלב בכפרים לא הוי בתורת אוכלין בסתמא ולהכי כשנעשה אוכל צריך הכשר חדש, משא"כ בהא דהקוצר לסכך דמצד עיקרן המה ידות להאוכלין כיון שבאמת יש בשיבלין אוכלין גמורים, פירות תבואה. ורק הקצירה לסכך מבטלן מתורת ידות האוכל, נמצא דעיקרן עומדין המה להיות ידות, ורק בשביל המחשבה נתבטלו מתורת ידות דאוכלין, דהיינו במה שמבטל גם את האוכלין, להכי בזה מצא הירושלמי לחקור דאולי באופן הזה שעיקרן המה ידות לאוכלין, אולי מועיל בזה ההכשר דמעיקרא בהיותן סכך, ולא איפשטא בעי' זו, והביאור בזה דבהא דעולשין הרי המה כפנים חדשות דמעיקרא בשעת הדחה לא היו בתורת מאכל ועכשיו נעשו מאכל, להכי צריכין הכשר שני, משא"כ בידות דסכך דבהם ליתא פנים חדשות, דהרי בעיקרן המה ידות לאוכלין להכי לא צריכין להכשר שני, וזהו הביאור בהאי בעי' דהירושלמי שם, ומטעם זה לא דמי ג"כ להא דאיתא בש"ס דילן בבשר הפורש מאבמה"ח דצריך הכשר ולא סגי לן בההכשר דמעיקרא במה שהי' סופו לטמא טומאה חמורה, דגם זה הוי כהכשר ומבואר בגמ' הטעם משום דמעשה עץ שימש, ופירשו רש"י והתוס' והראב"ד משום דהבשר לא שימש בתורת אוכל אלא בתורת עץ ולא הוי עליו תורת אוכל, הרי חזינן דלא מהני ההכשר שהוכשר בשעה שהי' עץ להיות מוכשר אח"כ כשנעשה אוכל, וא"כ תקשה לכאורה מאי בעי הירושלמי אם מועיל ההכשר קודם שנעשו ידות לאוכלין לאחר שנעשו אוכלין, והיינו ג"כ כמו שכתבנו דשאני התם בהני ידות דעיקרן המה ידות של אוכלין, ואין להקשות מדוע תועיל הכשר מים להבשר של האבמה"ח בעודו במחובר, בהא דמוקים הסוגיא דמיירי בשהוכשר קודם שנחתך. דליתא דע"כ מיירי שהוכשר אחר מחשבתו שחשב לאוכלן, ובזה שפיר מועיל ההכשר.
יט ולפ"ז יש לחקור אוכל שבא מכח משקה שדין אוכל עליו אם בעי הכשר מים, אם אמרינן שדינו כמו מים, ומה מים לא בעי הכשר כן לא בעי האי אוכל הכשר, או דלא אמרינן דפנים חדשות באו לכאן, ולכאורה אית לן לומר דפנים חדשות באו לכאן כמו הא דבשר הפורש מאבמה"ח דבעי הכשר, ובאמת יש להוכיח דלא בעי האוכל הכשר, והוא מהא דתנן בפר"ג דטהרות מ"א הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהן משקה טופח הרי אלו תחלה. קרשו הרי אלו שניים וכו' ופירשו דלהכי הרי הן שניים יען דהוו כאילו נגעו האוכלים בהמשקין יעוי"ש. ולפ"ז כמו דאמרינן דהוי כאילו נגעו האוכלין בהמשקין לענין עצם קבלת טומאה מהמשקין, כן אמרינן דנעשה האוכל מוכשר מנגיעה זו, דאל"כ תיקשה היאך נעשה האוכל שני וטמא הא עדיין לא הוכשר דהרי עתה הוא נעשה אוכל, וברגע זו לא הוכשר עדיין, וע"כ צריך לומר דהטומאה וההכשר באין כאחת ברגע של נגיעה זו, וכן איתא ברמב"ם פר"ב מטו"א ה"ב יעוי"ש ולא שייך בזה להקשות מדוע לא ליבעי הכשר דהרי הוו פנים חדשות כיון דבאמת הי' הכשר ג"כ כיון דהוי נגיעה אוכל במשקה. וזה עצמו הוי הכשר גמור, וההכשר והטומאה באין כאחת, וממילא אין לחקור גם במשקין טהורים שנעשו אוכל אם צריך האוכל הכשר. מטעם דאית לן לומר ג"כ דנעשו מוכשרין ברגע האחרונה שנקרשו המשקין ונעשו אוכל, וכמו דאמרינן דהוי נגיעה במשקין טמאים שנעשים אוכל, כן אית לן לומר ג"כ במשקין טהורים שנעשו אוכל דהאוכל הרי הוא מוכשר בנגיעה דאוכלין במשקין, דהרי מבואר במשנה להדיא דהאוכל לא צריך הכשר כמו שביארנו.
כ אמנם לפ"ז תיקשה הא דכתב הרמב"ם שם בפר"ב דטו"א דהרוטב והגריסין שקרשו צריכין מחשבה לאוכלין יעוי"ש ולפי דברינו תיקשה דכיון דכל עיקר ההכשר בא בנגיעה מהמים, וזה הי' ברגע הפרדו ונעשו ממשקה אוכלין, וזה הי' קודם המחשבה שחשבו הבעלים עליהם לאוכלין, וא"כ לא הי' עליהם תורת אוכלין. ולפ"ז תיקשה מה מועיל ההכשר שהיתה קודם שנעשה אוכל, וע"כ צריך לומר דשאני התם במשקין כיון דמעיקרא היו בסוג מקבלי טומאה, להכי שפיר מועיל ההכשר דמעיקרא, כיון שמעולם המה בני מקבלי טומאה, משא"כ בהא דעולשין וחלב בכפרים דמעיקרא לאו בני מקבלי טומאה והכשר נינהו, להכי לא מועיל ההכשר דמעיקרא על לאחר זמן שנעשו אוכלין.
כא ולפ"ז שלשה חילוקים יש בזה, אם מעיקרא לא הי' בסוג אוכלי אדם אז לכו"ע לא מהני ההכשר דמעיקרא על לאחר זמן, ואם גם מעיקרא הי' בסוג מקבלי טומאה, ורק נעשה פנים חדשות אז לא בעינן הכשר שני, ואם בעיקרן המה בני קבלת טומאה ורק בשביל מה שהבעלים ביטלו אותן לשעה מתורת אוכלין בזה הוי בעי' בירושלמי פר"ק דסוכה ולא איפשטא, ולפלא על הרמב"ם שלא כתב האי בעי' דהירושלמי בהלכותיו, וגם מצינו שהתוס' בנדה נ' ד"ה שזרען מסופק להם הדין אם מועיל הכשר באוכל אדם כשהוכשר לבהמה, - ולפי דברינו מבואר הדין בירושלמי דסוכה, ואולי יש לחלק דגרע טפי בשהיתה ההכשר לבהמה, וצ"ע, - אבל בעיקר הדברים נראה כמו שביארנו.
כב גמ' כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא צריכין הכשר טומאה ממקום אחר, - עי' פירש"י, - מבואר מזה דכל מי שסופו לטמא טומאה חמורה א"צ הכשר ממקום אחר, וממילא אין הבדל בין פרים הנשרפים לנבלת עוף טהור, ובשניהם א"צ הכשר טומאה ממקום אחר, ומזה יש לתמוה בדברי הרמב"ם בפר"ג מאבוה"ט שכתב דנבלת עוף טהור דלא בעי הכשר, מטעם דסופו לטמא טו"ח, ובפרים הנשרפים אעפ"י שג"כ סופו לטמא טו"ח כתב דבעינן הכשר, - וכבר עמדו בזה הגו"כ. - וראיתי שהחכם צבי בסי' ק"ז כתב דלהכי בעינן בפרים הנשרפים הכשר מפני כי במחשבתו שחושב לאכילה הרי ממילא לא הוי סופו לטמא טומאה חמורה, דבשלמא בנבלת עו"ט הנה באכילה גופא תבוא הטומאה החמורה, דדוקא ע"י אכילה מטמא בבית הבליעה, ולהכי לא בעי הכשר, משא"כ בפרים הנשרפים דדוקא ע"י שריפתן יבואו לידי טו"ח, אבל אם יאכלם לא יבואו לטומאה חמורה, להכי המחשבה לאכילה מפקיע מדי טו"ח, ובעינן הכשר, היינו שיגע הבשר בדבר טמא, והא דלא בעינן הכשר מים ג"כ הוא מפני שחיבת הקודש מכשרתם, ולהכי בעינן הכשר שרץ גרידא, עכת"ד. - והנה יש להבין דהלא נחזה אנן באבר מן החי דג"כ טומאתו לא תליא באכילה דוקא, ואדרבה עיקר טומאתו בנגיעה, ואילו אם אחד יתחוב לחברו בבית בליעתו בלעדי נגיעה אבר מן החי דודאי טהור האי גברא מטעם דעיקר טומאה של אבר מה"ח הוא בנגיעה ודומה ממש לפרים הנשרפים דג"כ טומאתן לא ע"י ידי אכילה באה, וחזינן דכתב הרמב"ם בבשר של האבר מן החי דלא צריך שום הכשר מפני שסופו לטמא טו"ח, היינו שיטמא בנגיעתו כנבלה אעפ"י שג"כ אינו דומה לנבלת עוף הטהור, דהרי הכא באבמה"ח לפעמים ע"י אכילתו לא יתטמא כגון אם יאכל ע"י תחיבה לביה"ב, - ויש לפרש בביאורו דכוונתו דבפרים הנשרפים לפי מחשבתו שחשב לאכלם בהכרח לא תבוא לטומאה חמורה אם יתקיים מחשבתו אם יאכלם, כיון דעיקר טומאתם ע"י שרפה באה, משא"כ אבמה"ח גם במחשבה לאכילה אינו בהכרח שלא תבוא לטומאה חמורה, דהרי שפיר מתאכיל על ידי נגיעה ג"כ להכי לא נתבטלה הא דסופו לטמא טו"ח בשביל מחשבתו שחשב לאכילה.
כג ובעיקר דברי הרמב"ם נראה לפי מה שמבואר בירושלמי פר"ו דיומא דמחלק שם בין נבלת עוף טהור לפרים הנשרפים, דנבלת עוף הטהור הוי סופו לטמא טומאה חמורה כיון דאין הטומאה בשום דבר, משא"כ פרים הנשרפים דטומאתן תליא במחיצות דוקא יעוי"ש,- הרי מבואר להדיא בירושלמי דמחלק בין נבלת עוה"ט לפריהנ"ש, וזהו כשיטת הרמב"ם, ואם בשביל מה שמבואר בש"ס דילן דאין חילוק והבדל ביניהם, ע"כ צריך לומר דסברת ש"ס דילן דסברי דהמחיצות לא נחשב לדבר המפסיק, אשר בשביל זה לא יהי' נחשב לסופו לטמא טומאה חמורה, מטעם כיון דסופו לצאת חובה, - כמבואר סברא זו לעיל פ"ט בהא דסופו לצאת. - והירושלמי ע"כ לא סבר סברא זו דסופו לצאת, להכי חשיבה הפסק המחיצה אשר בעבור זה לא הוי עדיין סופו לטמא טומאה חמורה, והרמב"ם בפרי"ט מה' פסוה"מ ה"ג פוסק להדיא דספק הוי אם אמרינן הא דסופו לצאת, יעוי"ש, ולפ"ז לא הוי בבירור סופו לטמא טומאה חמורה, וא"כ הוי ספק הכשר, ושפיר כתב דבעינן הכשר טומאה.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
בתר רוב האבר והוה ליה כמאן דלא נפק ואין כאן רוב הבהמה לחוץ ולענין טומאת בגדים מחוץ למחנה בעי (האי מיעוטא דאבר שיצא לחוץ): אלא שיצא חציו. של פר ברוב אבר בחצי הפר (הג''ה) יצא רוב אחד מן האברים ומיעוטו בחצי הפר שבפנים האי מיעוטא דאבר שנשאר בפנים בתר רובא דאבר שיצא שדינן ליה והוה ליה כמאן דנפק ואשתכח רוב בהמה מבחוץ: או דלמא בתר בהמה. דמיחבר בה והיכא דאיתא שדינן לה ואע''ג דלאו רובא דבהמה היא אלא פלגא וליכא למימר כדאמרן לעיל שבקינן רובא דבהמה אפילו הכי כיון דאין האבר נתוק לא אזלינן ביה בתר רובא ולא הויא יציאה ואם נטמא הפר שורפו בפנים: מתני לה. להך בעיא ברובא דמניינא דגברי: שיצאו וחזרו מהו. קס''ד לענין טומאת בגדים של אלו שהוציאום קמיבעיא ליה: איטמו להו. בגדיהם: כיון דהדור הדור. והוו להו כמי שלא יצאו: הנך דאיכא גוואי נמי נטמאו. דהא יציאה לענין טומאת בגדים בפרים כתיבא יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו וגו' ומיניה ילפינן לקמן בפירקין (דף קה:) לומר לך כיון שיצא הפר חוץ למחנה אחת מטמא בגדים אע''פ דלא נפוק גברי נטמאו אלא לאו משום דאמר דאי הדר הדור וכל שכן אלו שמוחזרים ועומדין שהרי לא יצאו: אמר רבא ותסברא. דהך דקמייתי ראיה מילתא היא: הא בעינן ואחר יבא אל המחנה. אלמא קרא בדנפיק לבראי קאי דכל כמה דלא נפק לא קרינא ביה ואחר יבא וכיון דלא קרינא ביה ואחר יבא לא קרינא ביה יכבס בגדיו: ופרכינן אלא ר' אלעזר היכי בעי לה. דכיון דבהכי תליא מילתא מכי נפק קרינא ביה יכבס בגדיו ואי אהדרינהו ואתו אחריני לאפוקינהו אפי' חשבת להו מוציאין לא מטמאו הנך בתראי עד דנפקי דהא לא קרינא בהו ואחר יבא: דנקיטי לה בבקולסי. שאחזום במקלות ועומדין מבחוץ להוציאם לאחר שחזרו וקמיבעיא ליה מי אמרינן כיון שיצאו חוץ לעזרה כל העסוקים בהן מכאן ואילך חוץ לעזרה מטמאין בגדים או דלמא כיון דהדור הדור ועד דנפקי לא מטמאו: בקולסי בלשון הש''ס ירושלמי מקל וראיתי דוגמתו בצילמי תרח נטל בקולסא ותברינון: השורף פרה אדומה ופרים הנשרפים מטמאין בגדים. פרה בהדיא כתיב בה (במדבר יט) פרים פר כהן משיח ופר העדה ופר יום הכיפורים גמרי מקרא יתירא דחטאת חטאת בשילהי כל הזבחים שנתערבו (לעיל פג.) ופר יוה''כ בהדיא כתיב (ויקרא טז): והן אינן מטמאין בגדים. פרה ופרים עצמן אין מטמאין בגדים הנוגעין בהן בלא מתעסקין אבל מטמאין אוכלין ומשקין הנוגעין בהן ולקמן מפרש טעמא: כדתנא דבי ר' ישמעאל מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה. כגון אדם ובגדים: וצריכין הכשר. דבר המכשירן לקבל טומאה כגון נתינת מים ומגע שרץ: אף כל שאין סופו לטמא כו'. כגון שאר אוכלין אבל הני פרה ופרים ושעיר הואיל וסופן לטמא אדם ובגדים כגון המתעסקין בהן אין צריכין הכשר טומאה הלכך מטמאו מחיים ואע''ג דלא איטמויי שאר בעלי חיים דעלמא: אלא לרבנן אי דאית להו דתנא דבי רבי ישמעאל אפי' שעיר המשתלח ואי לית להו דתנא דבי רבי ישמעאל פרה ופרים מנא להו. הרי טהורין הן ולא נאמרה בהן טומאה אלא למתעסקים בהן: אמרי במערבא צריכין הכשר טומאה ממקום אחר. הא דתנא דבי רבי ישמעאל ה''ק כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר טומאה ממקום אחר שיגע בשרץ או בנבילה ולא שיטמאו מאיליו אבל מי שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך ליגע בטומאה ומטמא טומאת אוכלין מאיליו כגון פרה ופרים אבל חזי לטומאה מיהת בעלמא בעינן ולא בעלי חיים דלא אשכחן בבהמות בעלי חיים מטמאין: מהו שיטמאו בפנים אוכלין ומשקין. הואיל ועדיין לא הגיעו להיות מטמאין טומאה חמורה לא מטמאו טומאה קלה או דלמא הואיל וסופן לטמא לכשיצאו מטמאו: נבלת עוף טהור. מטמאה טומאה חמורה בבית הבליעה בכזית: מהו שיטמא. לרבי מאיר אוכלין ומשקין בכזית לרבנן לא תיבעי לך דאמרי מידי דחזי לטומאה בעינן ובכזית אין לזו טומאה אלא בבית הבליעה אבל לענין מגע ליכא שיעורא בכזית אלא לרבי מאיר דאמר כל שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך ראויה לטומאה מהו שתטמא בכזית מאליה: דמחתא על ארעא לא תיבעי לך. דלא מיטמאה דהא אכתי לא הוגעה לסוף טומאה חמורה שמא לא תיכנס לבית הבליעה לעולם: דנקט בפומיה לא תיבעי לך. דאם היו אוכלים אחרים לתוך פיו מטמאתן דהא הגיעה לטומאה חמורה בהאי שיעורא כי תיבעי לך כו':
או דלמא בתר בהמה אזלינן. תימה אם הבהמה בפנים פשיטא דגברי טהורים כדמוכח כולה שמעתין ויש לומר דה''ק בתר בהמה דוקא אזלינן בתר רובא אבל בגברי לא: או דלמא כיון דהדור הדור. פי' בקונטרס דמבעיא ליה לענין טומאת בגדים של אלו שהוציאו וקשה אטו מחיצות עזרה מקום טהרה דכיון שנטמאו מי יטהרם ונראה לפרש דמבעיא ליה לענין הנוגע בפנים דדלמא כיון דיצאו בחוץ אע''ג דחזרו הנוגע בפנים טמא ומסיק דמיבעיא ליה כיון דנקטי בבקולסי ומיירי בעומד בחוץ ואוחז במקלות להוציאם לאחר שיחזרו כדפירש בקונטרס. הג''ה: פרים הנשרפים. שיצאו הפרים והאנשים וחזרו הפרים וגברי מהו פשיטא האנשים וגם בגדים שהיו עליהם טמאים ובחזרתן לא נטהרו אלא אם אנשים אחרים נכנסו בעזרה ויתעסקו בהוצאתן או הראשונים לבשו בגדים אחרים מי הוו טמאים בעסק זה קודם שיצאו חוץ לעזרה כיון שיצאו הפרים כבר חשוב כאילו מוציאים אותם מפתח עזרה ולחוץ וקאמר מי תלי מילתא בהוצאת הפר לבדו אע''פ שלא יצאו האנשים א''כ גבי סובלין אותן במוטות כיון שיצא הפר ולכך נטמאו הראשונים אם כן גם דגואי נטמאו ותסברא שיהא תלוי ביציאת הפר לבדו והא בעינן ואחר יבא אל המחנה אלא פשיטא דבעיא גם שיצאו האנשים עם הפרים ולכך דגואי לא מטמאי וגם בבעיא דילך אנשים אחרים שמעולם לא יצאו פשיטא דטהורין או גברי קדמאי אם לבשו בגדים אחרים אלא רבי אלעזר הכי בעי דנקטי בבקולסי שהפרים יצאו וחזרו אנשים אחרים ועמדו חוץ לעזרה ומוציאין הפרים שבתוך העזרה במקלות מי אמרינן כיון שהפרים כבר יצאו והאנשים עומדים בחוץ חשוב כאילו מוציאין אותן מפתח עזרה ולחוץ וטמאין או חשוב כאילו לא יצאו הפרים מעולם לחוץ וטהורים אבל אם נכנסו בפנים גברי חדשים או הראשונים בבגדים חדשים כיון שמעולם אלו לא יצאו פשיטא דטהורים אע''פ שיצאו כבר הפרים: מה שבפנים אינו מבואר וזה עיקר. ברוך ד''ך: מחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי או לא. וא''ת אי מטמאו בפנים אם כן יטמאו את האימורים ויש לומר דמחוסר חתיכה פשיטא דהוי כמחוסר מעשה ולא תטמאו בשעת פרישתן דמיירי בניתזין בעל כרחו