דף ק - א
לא קשיא:
כאן, הברייתא ששנינו בה: אונן אינו משלח את פסחו, שמת לו מת בארבעה עשר, וקברו בארבעה עשר.
כאן, המשנה ששנינו בה: אונן טובל ואוכל את פסחו לערב, שמת לו מת בשלושה עשר, וקברו בארבעה עשר; והחילוק הוא:
מת לו מת בארבעה עשר וקברו בארבעה עשר אינו משלח את פסחו, כי יום מיתה שהוא מדאורייתא תפיס אף את לילו מדאורייתא.
מת לו מת בשלושה עשר וקברו בארבעה עשר, הרי זה טובל ואוכל את פסחו לערב, כי יום קבורה שהוא מדרבנן, אינו תפיס לילו אלא מדרבנן, והקילו חכמים במקום כרת. [1]
אמר תמה ליה רב אשי לרב מרי שביאר את דברי רבי שמעון בליל יום קבורה:
ואלא תיקשי לדבריך, הא דתניא בברייתא המובאת לעיל:
אמר לו רבי שמעון לרבי יהודה שאמר: אנינות לילה שלאחר יום המיתה מדאורייתא היא:
תדע שאנינות לילה דרבנן, שהרי אמרו: אונן טובל ואוכל את פסחו לערב, אבל לא בקדשים,
והרי אם כדבריך, שאף רבי שמעון לא אמר שהאונן משלח את פסחו אלא ביום הקבורה, נימא ליה רבי יהודה לרבי שמעון: אנא קאמינא לך יום מיתה דאורייתא, ואמרת לי את יום קבורה דרבנן, כלומר, אף אני לא אמרתי אלא בליל יום המיתה שהוא מדאורייתא, ואתה משיבני מליל יום הקבורה, שאף אני מודה בו שאינו אלא מדרבנן!?
ומסקינן: אכן קשיא תירוצו של רב מרי.
התירוץ הרביעי: אביי אמר: לא קשיא סתירת המשנה בפסחים לברייתא, כי:
כאן, הברייתא האוסרת לאונן לשלוח את פסחו, בכגון שמת לו המת קודם חצות ערב הפסח.
כאן, המשנה המתרת לאונן לשלוח את פסחו, בכגון שמת לו המת לאחר חצות ערב הפסח; והחילוק הוא:
אם מת לו המת קודם חצות דעדיין לא איחזי לפסח [לא היה ראוי עדיין לקרבן פסח], חיילה עליה אנינות, כלומר, אנינותו אוסרת עליו מלהביא את הפסח.
אבל אם מת לו המת לאחר חצות, דכבר איחזי לפסח, לא חיילא עליה אנינות לאוסרו בהבאת הפסח. [2]
שואלת הגמרא: ומנא תימרא דשני לן [מנין לנו מקור לחילוק] בין קודם חצות, בין לאחר חצות?
דתניא: כתיב [ויקרא כא]: "אמור אל הכהנים בני אהרן, לנפש לא יטמא בעמיו. כי אם לשארו [זו אשתו] הקרוב אליו, לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו. ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש, לה יטמא".
ומפרשת הברייתא: "לה [לאחותו הבתולה] יטמא", מצוה. ואם לא רצה, ליטמאות לאחותו או לאחד משאר הקרובים, מטמאין אותו על כרחו.
ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח, ולא רצה ליטמא לה, ונמנו אחיו הכהנים וטימאוהו בעל כרחו.
ורמינהי, והרי הקשינו סתירה לכאורה, על המבואר בברייתא זו שמשום מצות טומאת קרובים מבטלים את מצות הפסח, מברייתא אחרת השנויה בענין נזיר שמבואר שם לא כן [ומישוב הסתירה מוכרח החילוק בין קודם חצות לאחריה]: כתיב בפרשת נזיר [במדבר ו]: "כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא. לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם, כי נזר אלהיו על ראשו":
"נפש" אלו הקרובים.
"מת" אלו הרחוקים.
"לאביו" [בא ללמד] לאביו אינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה [מת, שאין מי שיטפל בקבורתו].
"לאמו" [בא ללמד] שאם היה כהן והוא נזיר, לאמו הוא דאינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה, [כלומר, אף שיש בו שתי קדושות, מכל מקום מיטמא הוא למת מצוה]. [3]
"לאחיו" [בא ללמד] שאם היה כהן גדול והוא נזיר, לאחיו הוא דאינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה [כלומר, אף שיש בו שתי קדושות, ולא עוד אלא שיש בו קדושה יתירה של כהן גדול, מכל מקום מיטמא הוא למת מצוה].
"ולאחותו" מה תלמוד לומר: [4]
אם אינו ענין לנזיר, תנהו ענין לענין אחר:
הרי שהלך לשחוט את פסחו שביטולו הוא בכרת, ולמול את בנו [או שהיה הולך למול את בנו כדי שיוכל לקיים את מצות הפסח, שהרי מילת בניו מעכבתו מן הפסח], [5] ושמע שמת לו מת מקרוביו, יכול יטמא לו? אמרת, לא יטמא! ואף שחייב הוא ליטמא לקרוביו, כיון שהוא בכרת על מצות הפסח. [6]
יכול כשם שאינו מטמא לאחותו, כך אינו מטמא למת מצוה? תלמוד לומר "ולאחותו", לאחותו הוא דאינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה, ואף שתתבטל מצות הפסח.
ועל כל פנים מבואר מברייתא זו שחובת הפסח אוסרת עליו מליטמא; ואם כן תיקשי מברייתא זו על הברייתא הקודמת שנתבאר בה שאין מצות הפסח דוחה את החיוב ליטמא לקרובים!?
אלא לאו, שמע מינה שחובת הפסח אוסרת עליו מליטמא, וטעם הברייתא הראשונה משום אנינות הוא, שהרי כשמת לו הקרוב אונן הוא, ואונן אינו משלח את פסחו, ולכן מיטמא הוא לקרובים אפילו בערב פסח, כי אנינותו הפקעתו מפסח. ולפי זה מתיישבת סתירת הברייתות:
כאן, הברייתא הראשונה המחייבתו ליטמא לקרובים אפילו בערב הפסח, בשמת לו הקרוב קודם חצות, שאנינותו מפקעתו מלעשות את הפסח, ולכן מיטמא הוא לקרובים אפילו בערב פסח, כי בלאו הכי אינו יכול לעשות את הפסח.
כאן, הברייתא השניה, שאוסרתו ליטמא אפילו לקרובים כדי שלא תתבטל מצות הפסח, בכגון שמת לו הקרוב לאחר חצות, שאין אנינותו מונעתו מלעשות את הפסח, כיון שנתחייב בפסח קודם לאנינותו, ולכן אינו מיטמא לקרובו שלא תתבטל מצות הפסח,
הרי מבואר מכח סתירת הברייתות החילוק שנתבאר לעיל לענין אנינות בין קודם חצות לבין אחר חצות. [7]
ומקשינן עלה: ממאי שכך הוא ישוב סתירת הברייתות, בענין טומאת קרובים בפסח, כאשר אמרת, ותלמד מכאן שהאנינות מפקעת מן הפסח כשחלה עליו קודם חצות, ואינה מפקעת מן הפסח לאחר חצות,
דילמא לעולם אימא לך אידי ואידי [שתי הברייתות] בכגון שמת לו המת לאחר חצות, וסתירת הברייתות תתיישב כך: והא, הברייתא השניה שאוסרתו מליטמא לקרובים, שלא תתבטל מצות הפסח, רבי ישמעאל היא, החולק על המבואר בברייתא הראשונה שיש חיוב ליטמא לקרובים, ולכן אינו מיטמא להם כשתתבטל על ידי זה מצות הפסח.
והא, הברייתא הראשונה המחייבתו ליטמא לקרובים ואף שתתבטל מצות הפסח, הלוא רבי עקיבא היא הסובר "לה יטמא" מצוה, וכיון שמצוה היא לכן מיטמא הוא לקרובים ואף שתתבטל מצות הפסח,
ושוב לא תלמד מסתירת הברייתות שיש חילוק לענין אנינות בפסח בין שנעשה אונן קודם חצות לבין אם נעשה אונן לאחר חצות!? וכדתניא: "לה יטמא" רשות, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: חובה. [8] ומשנינן: לא סלקא דעתין לפרש את הברייתא השניה כרבי ישמעאל, דהא רישא דההיא ברייתא רבי עקיבא קתני לה [הרי את הרישא של הברייתא רבי עקיבא הוא שאמרה]. [9]
דתניא: רבי עקיבא אומר:
"נפש" - אלו הקרובים.
"מת" - אלו הרחוקים.
"לאביו" - לאביו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה.
"לאמו" - שאם היה כהן והוא נזיר, לאמו הוא דאינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה.
"לאחיו" - שאם היה כהן גדול והוא נזיר, לאחיו הוא דאינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה.
"ולאחותו" מה תלמוד לומר? הרי שהלך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, ושמע שמת לו מת, יכול יטמא? אמרת, לא יטמא.
יכול, כשם שאינו מטמא לאחותו, כך אינו מטמא למת מצוה? תלמוד לומר "ולאחותו", לאחותו הוא דאינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה.
הערות
[1] א. לכאורה תמוה: והרי הנידון אינו משום איסור האכילה לאונן לערב, עד שנאמר: היות ואנינות ליל קבורה אינה אלא מדרבנן, התירו חכמים, אלא הנידון הוא משום שהאונן ביום אנינותו אינו משלח קרבנותיו משום שנתמעט מ"שלמים", ונמצא, שעיקר התירוץ תלוי במה שיום קבורה הוא מדרבנן, ולמה לנו להוסיף: "אינו תפיס לילו אלא מדרבנן", [ודומה לקושיית ה"שפת אמת" בעמוד הקודם, שהובאה בהערה שם]! ? ולשיטת התוספות, הובאה בהערה בעמוד הקודם, שבפסח לעולם אין אנו דנים אלא על שעת אכילה, ניחא, כי הנידון הוא על הלילה; אבל לשיטת רש"י שאינו סובר כן, תיקשי, וצריך תלמוד. ב. כתב רש"י: ורומיא דתרתי מתניתין קמייתא משני לה רב מרי: אידי ואידי ביום קבורה, וכאן בפסח וכאן בשאר ימות השנה, כדשנינן לה מעיקרא, ומאי "אבל לא בקדשים" אבל לא בקדשים של כל השנה כולה. ביאור דבריו: הרי לעיל מקשה הגמרא סתירה מן המשנה בפסחים "אונן טובל ואוכל את פסחו לערב, אבל לא בקדשים", על משנתנו המתרת לאונן לאכול בקדשים לערב; ונאמרו בזה לעיל שני תירוצים: האחד: משנתנו בליל פסח, שהותר אף בקדשים כיון שהותר בפסח ; ואילו המשנה בפסחים עוסקת בקדשים של כל ימות השנה. השני: משנתנו בליל יום קבורה, ואילו המשנה בפסחים עוסקת ביום המיתה. ואם כן, לפי המבואר כאן שלא התיר רבי שמעון לאונן לשלוח את פסחו אלא דוקא ביום קבורה, אם כן בהכרח שהמשנה בפסחים, שהיא כדעת רבי שמעון, עוסקת ביום קבורה ולא ביום המיתה ; ואי אפשר ליישב כתירוץ השני, אלא כתירוץ הראשון.
[2] א. מבואר בלשון רש"י, שלפי סברת הגמרא עכשיו איסור אונן מלשלוח קרבנותיו דאורייתא הוא, וכפי שכבר נזכר בהערה לעיל. ב. כתב רש"י: ומיהו אף על גב ש"אונן טובל ואוכל את פסחו לערב" מיירי בכגון שמת לו המת לאחר חצות שכבר נתחייב בפסח, על כרחך [מכל מקום] שמע מינה מדין זה כפי שהוכיח מזה רבי שמעון שאנינות לילה דרבנן ולכן מותר האונן באכילת הפסח, ואין לומר, כיון שלא חלה עליו אנינות אלא לאחר חצות משום כך מותר הוא באכילת הפסח בלילה, ואף שאנינותו מדאורייתא, [וכשם שמותר הוא לשלח את פסחו, אף שאנינותו ביום דאורייתא היא] ; ומשום דאי אנינות לילה מדאורייתא היא לא הוה אכיל, כי נהי דקדמה חובת שחיטה לאנינות ולכן אין אנינותו של יום מעכבתו מלשלוח את פסחו, אבל חובת אכילה שהיא רק בלילה הרי לא קדמה ליה; ואכילת פסחים לא מעכבא, לאביי שאמר תירוץ זה, אלא משום דאנינות לילה דרבנן לכן מותר הוא לאכול את פסחו לערב, ומשום שהם לא העמידו את דבריהם במקום כרת; ואף דאכילת פסחים לא מעכבא, ואף אם לא יהא מותר לאכול לא תתבטל מצות הפסח, מכל מקום התירו חכמים, דדילמא מימנע ולא שחיט אם ידע שאינו ראוי לאכול, ותתבטל מצות הפסח, אי נמי, כלומר, עוד טעם יש לפרש, למה ביטלו חכמים את איסור האכילה מפני חיוב הבאת הקרבן, אף שאכילת פסח אינה מעכבת, כיון דעל כרחיה שחיט שהרי אין מה שימנענו מזה כיון שחלה עליו חובת הפסח קודם האנינות, לאו אורח ארעא דנימרו חכמים ישחטנו על מנת ליפסל, שהרי אין הפסח נאכל אלא למנוייו, ואם לא יאכלנו הוא, הרי ייעשה נותר, [ומיהו יכול לימנות עם אחרים, וצריך תלמוד] הילכך אוכל פסחו, אבל לא שאר קדשים [וכמבואר במשנה בפסחים "טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים"] ואפילו בליל פסח דהעמידו דבריהן במקום עשה דאכילת קדשים. ומתניתין [משנתנו] דדייקינן "אי מזמני ליה אכיל" ואשר היא סתירה למשנה בפסחים, וכמו שהקשתה הגמרא בתחילת הסוגיא, מיירי ביום קבורה, כדאמר [כמו שתירץ] רב אסי לעיל, דמת בי"ג וקברו בי"ד אפילו מדרבנן לא תפיס לילו. ג. יש להוסיף על דברי רש"י בתחילת דבריו: אפילו לפי שיטת התוספות, שאף לענין דין "אונן אינו משלח קרבנותיו", מכל מקום גבי פסח לא נאמר דין זה אלא על האכילה, ולכאורה תיקשי קושיית רש"י: מאי שנא שלענין איסור אכילת אונן בקדשים, אין מועיל מה שכבר חלה עליו אנינות, ואילו לענין הדין שאונן אינו משלח קרבנותיו מועיל מה שכבר חל עליו אנינות, אף על גב שגם איסור זה הוא באכילה! ? אינו כן, כי אף שבפסח הדין תלוי באכילה, אין הכוונה לומר שנתחדש בפסח דין איסור אכילת אונן מחודש מקרא ד"שלמים", אלא כל כוונתם היא, שאם בשעת אכילה יהא אונן, כי אז דינו שאינו משלח את קרבנותיו כמו לענין שאר קדשים כשבשעת שחיטה וזריקה הוא אונן, ומכל מקום עיקר הדין הוא לענין הבאת קרבן פסח, ולא אכילת קרבן פסח; ולכן לענין דין זה מועיל מה שכבר נתחייב בפסח תחילה, ואינו מועיל לענין איסור האכילה עצמה. ד. מה שכתב רש"י בסוף דבריו: ואכילת פסחים לא מעכבא לאביי; ביאר ב"פנים מאירות": מדלא משני דאידי ואידי לאחר חצות, ולא קשיא כאן קודם ששחטו וזרקו, וכדמשני רבא במסקנא, על כרחך דסבירא ליה לאביי דאכילת פסחים מעכבא [וכעין זה כתבו התוספות צט ב ד"ה אמר]. אבל ה"שיטה מקובצת" אות יז ביאר [והכניס כל זה בלשון רש"י, וראה גם ב"חק נתן"]: אבל אי סבירא ליה אכילת פסחים מעכבא, אז מצי רבי שמעון למיסבר אנינות לילה דאורייתא, ואפילו הכי כיון דחל עליו חובת פסח קודם אנינות אוכל פסחו לערב, דאי לא אכיל לא מצי להקריב. ה. ב"חידושי רבי ארי' לייב [מאלין] " סימן לא ד"ה וכן נראה, נתקשה, לפי מה שהובא בהערה לעיל משמו שאונן המשלח קרבנותיו הוא פסול בהקרבה, אם כן מה שייך לחלק בין קודם חצות לאחר חצות! ? ובשלמא אם היה זה גדר איסור, שייך לומר שחיוב הפסח החל תחילה דוחה איסור זה, אבל כיון שהוא פסלות מה לי חל חיוב פסח מה לי לא חל חיוב! ? וראה מה שכתב שם לבאר, שכוונת הגמרא היא כפשטות הלשון ד"לא חיילא עליה אנינות".
[3] כתבו התוספות בסנהדרין לה א: אף על גב דנזיר חמור שאינו מיטמא לקרובים, ואילו כהן הדיוט מיטמא לקרובים, מכל מקום סלקא דעתין דמיתסר טפי משום כהן הדיוט, כיון דאיכא תרתי, [וכפירוש הזה משמע ברש"י כאן ובסנהדרין לה א, וכן נתבאר בפנים]. ועוד, כהן הדיוט עדיף, שזה [כהן] קדושתו לעולם, וזה [נזיר] אין קדושתו לעולם, כדאמרינן בנזיר מז ב.
[4] הדרשה מ"ולאחותו" מתבארת כאן על פי פירוש רש"י בברכות יט ב, ולזה נוטה דעת התוספות בסנהדרין לה א; ואולם שיטת רש"י כאן ובסנהדרין לה א ובתוספות ברכות יט ב היא, שהנידון הוא במי שהוא נזיר וכהן גדול וגם הולך לשחוט את פסחו, ותובא שיטה זו בהמשך הסוגיא בהערות. ומה שכתב עוד רש"י כאן, שהדרשה מ"ולאחותו" היא, משום שנאמר כבר אביו ואמו וכל שכן אחותו, צריך ביאור, שהרי את כל הקרובים אנו דורשים, כיון שלא הצרך הכתוב לפורטם אחר שאמר "על נפש מת לא יבא", ואם כן הוא הדין אחותו, וכן פירש רש"י בברכות יט ב.
[5] כן פירש רש"י כאן, ובברכות יט ב בפירוש שני; ובפירוש ראשון פירש רש"י שם, ששני ענינים הם: אמרת לא יטמא, הואיל ועונת שחיטת הפסח היא, וחלה עליו חובת הפסח שהוא בכרת אם ייטמא ביטל מלעשות פסח, ולמול את בנו נמי מצוה שיש בה כרת היא [כהגהת הב"ח שם] ; ואית דאמרי:. ובפשוטו נראה, שהמכריח את רש"י כאן לסטות מהפירוש הפשוט, הוא משום שגם אם יטמא הרי לא תתבטל מצות המילה לגמרי ולא יתחייב כרת, ובאופן זה יש לומר שמצות טומאת קרובים דוחה את מצות המילה בזמנה; אלא שבעולת שלמה העיר, שגם פסח יש לו תשלומין בשני וכמו שכתב רש"י בד"ה דילמא, ראה שם, וראה "שפת אמת" כאן.
[6] כן מבואר ברש"י בברכות יט ב, וכפי שהובא לשונו לעיל; וכן מבואר גם בתוספות בסנהדרין לה א ההולכים בשיטת רש"י בברכות. ומיהו ב"ספרים אחרים" המובאים ב"שיטה מקובצת" כאן אות כ [שדבריהם תואמים עם שיטת רש"י בברכות יט ב, שהנידון הוא במי שהולך לשחוט את פסחו ולא בנזיר כלל, שלא כדברי רש"י כאן] מבואר, שהמקור לומר שאינו מבטל את פסחו משום מצות טומאת קרובים הוא משום ש"כי היכי דנזיר אין לו לדחות נזירות מפני טומאת קרוביו, כך שוחט את פסחו אין לו לדחות פסחו מפני טומאת קרוביו"; וזה הוא שלא כדברי רש"י ותוספות, שהטעם הוא משום כרת; [ויש לעיין לגירסת אותם ספרים: עד שאנו באים ללמוד פסח מנזיר שאינו מיטמא לקרוביו, נלמד מכהן הדיוט שהוא מיטמא לקרוביו; ועוד: למה נקטה הברייתא מצוות אלו בדוקא]. ומכל מקום לכל הפירושים, אין הפסוק בא ללמד שלא ייטמא, אלא בא ללמד שאם היה זה מת מצוה הרי הוא מיטמא, וכן הן גם שאר הדרשות שעיקרן ללמד על מת מצוה.
[7] יש לעיין: הרי בפשוטו משמע כוונת הברייתא הראשונה, שיוסף הכהן לא רצה ליטמא משום שלא רצה לבטל את מצות הפסח, ואם כפי שהגמרא מבארת את סתירת הברייתות שמשום אנינות אינו יכול לעשות את הפסח, אם כן למה לא רצה יוסף הכהן ליטמא, והרי בין כך ובין כך לא יעשה פסח. וביאר ה"קרן אורה", שלא רצה ליטמאות מחמת הרגל, ולא משום קרבן פסח. ובחידושי רבי ארי' לייב [מאלין] חלק ב סימן לא ד"ה והנה בעיקר, חקר בדין אונן שאינו משלח קרבנותיו, אם הוא איסור או פסול, והובא לעיל; ולכאורה נראה, שפירושו של ה"שפת אמת" יתכן רק אם הוא איסור ולא פסול, כי אז יש לדמות איסור זה למצות טומאת קרובים, וכשם שמצות טומאת קרובים נדחית לאחר שחל חובת הפסח, כך נדחה האיסור לשלח קרבנות, אבל אם הוא פסלות בקרבן, לכאורה אין להוכיח מהחילוק שבין חצות לאחריה לענין טומאת קרובים, שיש לחלק בזה גם לענין אנינות. רש"י כאן מפרש, שלא כדבריו בברכות יט ב, שדרשת "ולאחותו" עוסקת במי שהוא גם כהן גדול וגם נזיר וגם הולך לשחוט את פסחו. ובתוספות בסנהדרין לה א דקדקו לא כן מלשון הברייתא שלא הזכירה אותם כשם שהזכירה בדרשות אחרות. ויש לעיין עוד: אם כן האיך מוכיחה הגמרא מכאן שההולך לשחוט את פסחו אינו מיטמא לקרובו שלא כברייתא הראשונה, והרי יש לומר שאינו מיטמא לקרובו משום שהוא נזיר או כהן גדול שאינם מיטמאים לקרוביהם, ודומה לדרשת הברייתא מ"לאמו" העוסקת במי שהוא כהן הדיוט ונזיר, ומה שאינו מיטמא לאמו הוא משום שהוא נזיר ולא משום שהוא כהן הדיוט! ? וכבר מבוארת קושיא זו ב"שיטה מקובצת" אות כ בשם ספרים אחרים, ראה שם. והתוספות בסנהדרין לה א, הקשו על פירוש זה באופן אחר: שמא מה שאינו מיטמא לקרובו הוא משום שיש בו את כל שלשת הדברים האלו; וראה מה שכתבו ליישב, ומה שכתב המהר"ם בביאור תירוצם.
[8] תוספת ביאור: א. לכאורה דברי הגמרא, הדוחה לפי ישוב זה את הראיה שיש חילוק בין קודם חצות לאחר חצות, תמוהים, כי אף אם לא נפרש את סתירת הברייתות כפי שחשבנו בתחילה אלא כפי שהגמרא דוחה, מכל מקום מוכח שלאחר חצות אין האנינות מפקעת, שאם לא כן תיקשי הברייתא השניה, למה צריך הוא לימנע מליטמא לקרובו משום פסח, והרי אונן הוא ואינו משלח את פסחו, ובהכרח צריך אתה לומר שהברייתא עוסקת בכגון שמת לו מת אחר חצות ואין האנינות מפקעתו, הרי מוכרח החילוק בין קודם חצות לאחר חצות. ואולם הביאור הוא, שלפי דחיית הגמרא סוברות שתי הברייתות שאונן משלח את קרבנותיו, ודלא כרבי שמעון שחידש דין זה; אבל לרבי שמעון לא תשמע שיש חילוק בין קודם חצות לאחר חצות; וכן נראה מדברי רש"י. ואולם עדיין צריך ביאור: למה הזכירה הגמרא "אידי ואידי לאחר חצות", וכי למה יש לנו לפרש את הברייתות אחר חצות, והרי כיון שאונן משלח קרבנותיו, מה לי נעשה אונן קודם חצות מה לי נעשה אונן לאחר חצות! ? והניחא לפירוש ה"שפת אמת", שהחילוק בין קודם חצות לאחריה הוא בדין דחיית טומאת קרובים לפסח, יש לפרש דהכי קאמר: אידי ואידי אפילו לאחר חצות, והיינו, שלפי התירוץ הקודם אין טומאת קרובים דוחה את הפסח אלא כשנתחייב בה קודם חיוב הפסח, והשתא אמרינן דטומאת קרובים דוחה את הפסח אפילו כשנתחייב בה לאחר חלות חיוב הפסח; אך בפשוטו, כל זה ניחא לפירוש ה"שפת אמת", שלפירושו נזכר כאן בסוגיא חילוק לענין זה בין קודם חצות לאחר חצות, אבל לפירוש רש"י שלא נזכר כאן חילוק זה, לא מסתבר לומר שכוונת הגמרא לחילוק זה; אך מלשון רש"י שכתב בד"ה דילמא [בביאור הברייתא הראשונה לפי דחיית הגמרא]: "ואפילו מת לאחר חצות נמי קאמר רבי עקיבא יטמא", משמע שגם לפי שיטתו שהוא מפרש את החילוק לענין אנינות, מכל מקום מה שנזכר כאן "אידי ואידי לאחר חצות" היינו שאפילו אם נתחייב בטומאת הקרובים לאחר שחל חובת הפסח, מכל מקום דוחה טומאת הקרובים את הפסח. ב. רש"י ביאר את הטעם שטומאת קרובים דוחה את הפסח ואף שיש בו כרת, כי: "לא יטמא" מצוה ואין לה תשלומין, הילכך מטמאינן ליה וממילא אזל ליה כרת דהוה ליה טמא, ופסח יש לו תשלומין בשני. ג. כתב "עולת שלמה", שאם היה כהן ונזיר שאינו מיטמא לקרובים, יהיה נפקא מינה בין רבי עקיבא לרבי ישמעאל לענין מלקות משום כהן, כי לפי רבי עקיבא שטומאת קרובים היא מצוה, הגדר הוא שמצות טומאת קרובים דוחה את איסור טומאת כהנים, ואם כן, כשהוא גם נזיר ואינו מחוייב ליטמא להם, שוב חזר עליו איסור טומאת כהנים ולוקה; אך לרבי ישמעאל שהוא רשות, הגדר הוא שאין הקרובים בכלל האיסור, ואם כן אף כשהוא נזיר לא ילקה משום טומאת כהנים, אלא משום טומאת נזיר בלבד.
[9] נתבאר על פי הלשון; ומיהו לאו דוקא הוא, כי בהדיא קתני "רבי עקיבא אומר", וזה עולה גם על דרשת "ולאחותו".
א דף ק' אביי אמר כאן קודם חצות וכו' מסוגיא זו נראה לפשוט ספק אחת שהסתפקתי אם אונן מותר לאכול ברגל קדשים, והיינו אונן כזה שנעשה ברגל אפשר לומר דלא חלה עליו אנינות כלל, - וישנו גם בשמחה, - ומותר באכילת קדשים, והוא מטעם דלא אתי אנינות וחיילא, - ומסוגיא זו משמע דלא אתי אנינות וחיילא, -והיינו לפי מה שמוכח הכא בסוגיא דהעיקר תלוי בההקדמה, - ובשמחת הרגל דעיקרא עדיפא, ושוב לא אתי אנינות וחיילא לאסרו בקדשים, - וזה מבואר ברש"י ד"ה אביי אמר דפירש דבאופן שמת לו מת אחר שחיטת הפסח לא מצי אכיל הפסח מטעם דנהי דקדמה חובת שחיטה לאנינות, אבל חובת אכילה לא קדמה, - הרי מבואר דתליא בקדימה. - ומובן דבקדמה שמחת הרגל לאנינות דאוכל בקדשים מטעם דלא אתי אנינות וחיילא. - והא דפירש"י לקמן ע"ב בד"ה רבה בר ר"ה וכו' ואע"ג דחלה עליו שמחת הרגל וכו' ה"מ אבלות דמדרבנן היא וכו' אבל אנינות ליאסר בקדשים חלה עליו, ע"כ כוונת רש"י באופן שנעשה אונן מקודם הרגל, ובאופן שפירש"י דקברו אותו לאחר שקיעה די"ד, - משא"כ אנינות שבא בתוך הרגל עצמו פשיטא דמשום שמחת הרגל מותר בקדשים, וזהו ג"כ שיטת התוס' רי"ד. וע"כ דיש כאן משום למשחה לגדולה, והיינו כיון שמחויב הוא בשמחה אין כאן טרדא. - ותמוה דברי המל"מ בפר"ג מה' אבל שהסתפק אם מותר לאכול קדשים ברגל באנינות, והיינו משום טרדא, ומביא רש"י יומא י"ד דמיירי שם ביוהכ"פ יעוי"ש, - ותמוה דמה ענין יוהכ"פ לרגל, דשאני יוהכ"פ שאין בו מצות שמחה. משא"כ ברגלים שיש בו מצוה דשמחה, ומה"ט אין להסתפק על שבת שדינו כיוהכ"פ, משא"כ ברגלים שנתחייב בשמחה שוב לא אתי אנינות וחיילא ואפשר שכוונת המל"מ בחוה"מ, ומה"ט כתב במועד, וכונתו חוה"מ. והוא תמוה מדברי התוס' ברכות י"ח דיש אנינות בחוה"מ] ומותר באכילת קדשים, ומטעם זה שפיר משלחין קרבנותיהן ג"כ, משא"כ כהן גדול, תמוה היאך משלח קרבנותיו.
ב ולכאורה יש לדון להיפוך, והוא לפי הסוגיא דמוע"ק י"ד דקאמר הש"ס דכהן גדול כל השנה כרגל דמי, יעוי"ש - והנה הכהן גדול אסור באכילת קדשים באנינותו. - וא"כ משמע דכמו דכהן גדול אסור באכילת קדשים באנינותו, כן כל ישראל אסורים באכילת קדשים באנינותם, אף באופן שהיתה האנינות בא באמצע הרגל, - אבל אין זה הכרע, דהרי שפיר מתפרשא הכוונה שם באופן זה. דכל השנה אצל כהן גדול כרגל, אבל לא רגל ממש. - והיינו דרק במה שישנו דינו כרגל, אבל לא במה שאינו, דהיינו באכילת קדשים, דבזה לא הותר וממילא לענין זה לא הוי דינו כרגל, דע"כ נפרדים הם בדיניהם, הכה"ג, ורגל, דהכה"ג אסור מטעם דהתורה אסרתו, כמו שאמר אהרן ואכלתי חטאת היום, וכמבואר ברמב"ם פר"ב מביא"מ. - וברגל אמרה תורה ושמחת בחגך, ומצוה זו בכחה להדחות אנינות באופן שבא באחרונה, ובטח שזהו כוונתו של התוס' רי"ד, ואינו תח"י לעיין בו. - ובספר אור שמח תמה על התוס' רי"ד, וגם מדחה פירש"י בזבחים בחנם והוא מטעם דכה"ג דכל השנה כרגל, - אמנם אין זה כוונת הש"ס, רק הכוונה שדינו כרגל במה שישנו, כמ"ש.
ג עוד נראה ראי' מוכרחת לזה בפירושא דהסוגיא והוא לפי מה שפסק הרמב"ם בפר"ז מה' אבל דכהן גדול נוהג כל דיני אבלות, ואינו אסור אלא בפריעה ופרימה. יעוי"ש. - והנה לפ"ז תיקשה מאי קאמרה הסוגיא דכהן גדול דינו כרגל, והא ברגל אבלות אסור. וכה"ג נוהג אבלות. - וע"כ דהפירוש בהסוגיא, כמו שכתבנו.
ד והנה יש לעיין לפ"ז הא דאיתא שם מצורע מהו שינהוג צרעת ברגל, אמר אביי ת"ש והצרוע לרבות כהן גדול, והא כה"ג דכל השנה כרגל לכו"ע דמי. - וקשה הא שאני כה"ג דנוהג אבלות, משא"כ רגל שאינו נוהג אבלות, וגם איכא מצות שמחה, וא"כ שפיר אפשר לומר שאינו נוהג דין מצורע ברגל, -אמנם נראה דכוונת הסוגיא דכהן גדול לענין פריעה ופרימה כל השנה כרגל, מפני שמצווה על זה. והרי הוא לדין זה בדמיונו רגל לדידן מטעם המצוה של שמחה שישנו ברגל. ופשיט אביי דכמו שרבתה תורה לענין מצורע שכה"ג מצורע מחויב בתגלחת אעפ"י שזה היפוך מה שמוזהר בפריעה ופרימה. - כן יש ללמוד גם לדידן ברגל דאעפ"י דיש מצוה של שמחה. מ"מ עשה דמצורע עדיפא ומדחה שמחת הרגל כמו שמדחה לכה"ג פו"פ.
ה ובזה יש ליישב קושיית התוס' שם ד"ה והא כה"ג שכתבו וז''ל משמע דאם אין מנודה נוהג נידוי ברגל פ"פ כה"ג אינו נוהג נידוי כלל. וקשה הא כה"ג דן ודנין אותו ואי לא ציית לא משמתינן לי' וכו' יעוי"ש,-ולפי מה שכתבנו אפשר לומר דאעפ"י שנפשט לענין מצורע שכמו שכה"ג נוהג צרעתו בכל השנה, דכמו כן כל אדם נוהג צרעתו ברגל, זהו דוקא שאנו לומדים כל אדם מכה"ג, והיינו דכמו שחזינן שכה"ג נוהג בתגלחת ומבטל מצות פריעה ופרימה שזה אצלו כרגל, - אמנם אין לומר להיפוך דכמו שאין אדם נוהג נידוי ברגל, כן גם הכה"ג לא ינהוג נידוי כל השנה כולה, -זהו אינו מוכרח דאיכא למימר דשאני רגל דמצות שמחה מעכבת, וזה ליתא בכה"ג - עכ"פ מבואר דאין מכאן הכרע לומר דאין אוכלים קדשים באנינות ברגל. באופן שבא באחרונה, בתוך הרגל. אבל עצם הדין דכה"ג משלח קרבנותיו באנינות, תמוה הלא כיון שחסר אצלו פרט דהשמחה, ואנן בעינן שילוח הקרבן שתהי' בזמן שהוא שלם וצריך עיון,
בדין אונן לענין פסח.
א כתב הרמב"ם בפר"ו מק"פ ה"ט וז"ל האונן ראוי לאכול הפסח לערב, מפני שאנינות לילה מדבריהם לא העמידו דבריהם במקום כרת בדבר זה אלא שוחטין עליו וטובל ואח"כ אוכלו וכו' בד"א שמת לו המת אחר חצות שכבר נתחייב בק"פ, אבל אם מת לו המת קודם חצות אין שוחטין עליו אלא ידחה לשני, ואם שחטו עליו וזרקו הדם טובל ואוכל לערב עכ"ל ומקור הדינים מבואר בסוגיא זו דזבחים ק' ועי' בכס"מ.-והנה יש לעיין טובא בהאי פסקא. א. בהא דפסק דאם עבר ושחט לאחר שחל עליו האנינות דהיינו באופן שמת לו מת קודם חצות, דבדיעבד הקרבן כשר ומרצה, ותמוה דהלא כיון שפסק הרמב"ם דאונן ואבל אין משלחין קרבנותיהם, ומבואר בפר"ב מביא"מ הי"א דגם בדיעבד אינו מרצה, דכתב שם וז"ל האבל אינו משלח קרבנותיו וכו' אבל המנודה יש בו ספק אם אינו משלח לפיכך אם הקריבו עליו נרצה יעוי"ש. - מבואר מזה דדוקא במנודה דרך מספק אינו מביא להכי הורצה בדיעבד, אבל אבל ואונן דהדין ברור אצלם דאינם בהבאת קרבנם, לכן גם בדיעבד לא הורצה, וא"כ מדוע הכא הק"פ כשר בדיעבד כששחטו עליו. ב. גם באופן שמת לו מת אחר חצות דאף שחל עליו חיוב ק"פ, מ"מ קשה היאך מביא ק"פ באנינות כיון שעכ"פ אונן הוא, וכבר הקשו בזה התוס' לעיל צ"ט יעוי"ש. ג. קשה טובא הלא קיי"ל דאונן פטור מן המצות, וא"כ היאך מחויב הוא בפסח, כיון דפטור הוא מכל מצות שבתורה. - וביותר לשיטת התוס' ברכות פר"ג בשם הירושלמי דאינו רשאי לעשות שום מצוה, ומבואר בהרא"ש שם בשם הר"י וגם דעתו דע"כ הוי אונן גברא דלא חזי למצוה ושייך בו גם דחוי, והוא בדמיון להא דחגר ביום הראשון וכו' כמבואר שם, נמצא דכל עיקר האי דינא תמוה.
ב ונראה דהנה במצות פסח מצינו שתי מצות, א. מצוה דשחיטת הפסח בי"ד, והיא מצות עשה. ב. מצוה דאכילת הפסח בליל חמשה עשר. - והנה באמת שתי המצות כרוכים זה בזה, דליתא מצוה דשחיטה בלא מצוה דאכילה, דהיינו דמי שאינו באכילה, אינו בשחיטה, וכן מי שאינו בשחיטה אינו באכילה, והנה אף שתלוי זב"ז, מ"מ מצינו דאמרה תורה דהם שתי מצות, כמו שמבואר בספר המצות, ובפר"א מק"פ ה"א, והיינו דשחיטת הפסח אינו דומה לשחיטת שארי קרבנות כמו חטאת ואשם וכדומה, דהתם כל ענין הקרבן ועבודתו אחד הוא, אמנם שונה מצות פסח דחלקן התורה לשתי מצות מיוחדות, - והיינו דשתי המצות מיוחדות, גם בזמנים חלוקים, דהשחיטה הוא ביום, והאכילה הוא בלילה, ובזה יובדל מצות ק"פ משארי קרבנות, דבכל הקרבנות העשיי' והאכילה ביום זבחו, והלילה הוא רק להשלמה ליום, משא"כ מצות פסח דהאכילה בלילה דוקא, ואסור לאכול הפסח ביום, וגם אם אוכל אינו מקיים שום מצוה
ג ויש לעיין דהנה זה ודאי דשתי המצות המה בתור סיבה ומסובב. וא"כ יש להסתפק איזו היא הסיבה, ואיזו המסובב, דהיינו דיש לפרש בשני אופנים, א. יש לומר דדוקא דעיקר המצוה היא השחיטה שבי"ד. והמסובב היא מצות האכילה דליל ט"ו, ב יש לומר דהעיקר היא מצות האכילה דבלילה - ורק תנאי יש בזה דהאכילה תהי' עפ"י האופנים האלה באופן שעשה מצות שחיטה ככתוב. - ונפק"מ לדינא באופן שהי' בר פטור בזמן השחיטה ולערב יהי' בר חיובא כגון שהי' קטן ביום י"ד ולערב יושלם חיוב וכמובן אם אנו סומכים על חזקה דרבא בלא בדיקה] היאך הדין בזה לענין עשיית הפסח, דזה תליא אם אמרינן דהעיקר הוא המצוה דבערב. דאז אפשר דשוחטין עליו ביום, והיינו דכיון דהשחיטה הוא רק למלא את תנאי האכילה שהיא העיקרית. שפיר קרינן לזה בר חיובא, אמנם אם השחיטה היא העיקר של המצוה. אם כן יש לנו להשגיח על זמן השחיטה.
ד והנה נראה להחליט דעיקר המצוה הוא דהאכילה דלילה, והעשיי' דביום הוא בגדר מכשיר להאכילה דלילה. - ויש ליישב בזה הא דאמרה תורה בשחיטה למעט קטן, והקשו התוס' בפסחים צ"א ד"ה איש, תימא אמאי איצטרך דהיכן מצינו שקטן חייב במצות וי"ל דאיצטרך לקטן שהגדיל בין הפסחים דסד"א דחייב לעשות פס"ש קמ"ל דשני תשלומין דראשון הוא, יעוי"ש ודבריהם תמוהים טובא, דהכא מיירי למאן דסבר שני רגל בפני עצמו הוא, - ועוד הלא תיקשה למ"ד דקטן שהגדיל בין הפסחים חייב, ועי' במהרש"א, - ובדברינו נראה דהקרא מלמדנו על אופן שהגדיל שנעשה גדול בערב מטעם השנים שלו, או מטעם חזקה דרבא, או בסריס אדם דאזלינן בתר שנים, כמבואר ברמב"ם פר"ב מאישות, - והוי סד"א דיתחייב מטעם דכיון שישנו בחיוב דבלילה, ובזה אמרה תורה למעט קטן מטעם דאיש בעינן בשעת שחיטה, ומדחזינן דאיצטרך קרא לזה, מוכח דע"כ העיקר המצוה בזה הוא האכילה דלעכב.
ה והנה לפ"ז יש במצות שחיטת הפסח שני ענינים, א. עצם המצוה. ב. חלק המכשיר על מצות האכילה דלילה. - והנה באנינות דעכ"פ לפ"ז יש מקום לומר דכיון דעיקר המצוה הוא בערב, וכיון שאנינות לילה אינו אלא מדרבנן, א"כ ע"כ יש עליו חיוב פסח דלילה כמו שיש חיוב זה על כל ישראל אשר מחויבים הם ביום בחיוב העתיד דלילה. - ומה יגרע חלקו דאונן עבור חיובו דבשעה שאינו אונן ומובן בסברא כי אין אנינות מגרע חיוב שיהי' מחויב בשעה שהלכה ממנו אנינותו, - נמצא דחיוב דלילה עליו בשלמות. - וכל עיקרן של אנינות הכא בער"פ הוא מפני המצוה דיום, מפני שחסרה לו המצוה דעשיי' שהרי הוא אונן בשעת עשיי'.
ו והנה זה ודאי דהא דאמרה תורה דאונן אינו בשילוח קרבן, היינו באופן שההקרבה הוא באנינות, - והנה אם שילוח קרבן עבור ההקרבה בעתיד דלמחר וליומא אוחרא, פשיטא שישנו בשילוח, ומדוע לא, -ולפ"ז באונן דער"פ שפיר ישנו לשילוח קרבן עבור המצוה דלילה, באופן שכלתה אנינותו, והיינו אם אנינות לילה דרבנן, וחיוב קרבן עליו, כמו שהחיוב אצל כל ישראל, - ורק מפני חלק העשיי' דיום הוי עיכובא, דהוא חלק המכשיר.
ז אמנם ע"כ ישנו גם בחלק המכשיר עבור המצוה דהלילה. דהיינו דכיון דהמכשיר כל עשייתו עבור זמן החיוב. נמצא דכל עשייתו בהכשרו עבור המחויב שאינו באנינות. - אולם זה ודאי דהחלק של עצם המצוה דיום זה אסור עבור האונן של ער"פ, מטעם דזה נעשה באנינות ואסור. - אבל כל זה בלכתחילה שאין לנו להקריב מפני החלק המצוה דהעשיי'. אבל בדיעבד אין לנו לאסור בזה, כיון דעכ"פ נעשה בחלק המכשיר עבור בר חיובא עבור השעה שאינה באנינות.
ח ובזה יבואר לנכון דברי הרמב"ם עפ"י מסקנת הסוגיא, - דבאופן שמת לו מת אחר חצות, ונתחייב במצות פסח שוב לא אתי אנינות וחיילא. מפני המצות פסח דקדמה, ונדחה דין אנינות לגמרי. ומסתפקנא דאפשר דמותר גם באכילת קדשים, - ואף אם אסור באכילת קדשים, מ"מ י"ל דדין אנינות לדין זה דשילוח קרבן, ודאי ליתא. - ביאור הדברים דאינן ליתא בשילוח קרבן משני טעמים. א. מטעם דבעינן שלם, כמבואר בסוגיא, ב. כי פטור הוא גם ממצות, - והנה הכא במצוה דהפסח שני הטעמים ליתנהו, דמטעם שלם, הנה הכא עיקר הקרבן עבור הזמן דלילה. שאז הרי הוא שלם, נמצא שעיקר ההקרבה עבור שלם בא. וכל החלק המכשיר נעשה על איש שלם, ואם בשביל חלק העשיי' דהמצוה דביום, בזה כיון דנתחייב זה טרם בא אנינותו, לכן אמרינן דאתי עשה דעשיית הפסח ומדחי עשה דאנינות. - ואם מת לו מת קודם חצות, וחלה עליו אנינות. הנה אעפ"י שחיוב דלילה לא נפקע בשביל זה, אמנם העשה דעשיי' נדחת מפני האנינות, להכי לא ישחוט, ואם שחטו עליו טובל ואוכל פסחו לערב, והיינו כיון דכל עיקר הקרבן במטרת ההכשר אין בה משום אנינות, ורק חלק העשיי' נגרע, מפני שנעשה בזמן פטור, אבל אין לפסול הקרבן בשביל זה.
ט ולפ"ז אין זה שייכות לאנינות דעלמא, דגם הקרבן פסול בדיעבד כשקרב באנינות. - והיינו דהכא אין הקרבן בא באנינות, כמו שכתבנו לעיל, - ומיושב היטב קושיית התוס' שהקשו היאך בא באנינות, - ושפיר מדייק הסוגיא דאנינות לילה דרבנן, משום דאל"כ, דאם אנינות לילה דאורייתא, דאז פשיטא שאינו בר קרבן כלל, וגם פסול בדיעבד כבאנינות דעלמא, ולא שייך כאן לומר גברא דלא חזי מטעם פטור מן המצות, דשאני הכא דמוטל עליו החיוב מצוה דשלא בשעת אנינות. - ובזה לא נפטר מטעם אנינות, כי במה יופקע ממנו החיוב דשלא בזמן אנינות. כיון דע"כ חיוב זה מוטל עליו. ואין לומר דכיון דאינו בחיוב עשיי' להכי אינו גם בחיוב עיקר הפסח, דזה ליתא לפי מה שביארנו דעיקר המצוה הוא דבלילה. - וכיון שישנו בחיוב דאח"כ, ממילא ישנו גם בחיוב עשיי', וכמו שכתבנו.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0