דף צג - א
בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא: ניתז הדם על בגד טמא, [10] ונטמא הדם בנגיעתו בבגד, מהו? האם דינו כדם שהיה טמא קודם לכן, וכיון שהוא פסול אינו טעון כיבוס.
או דלמא, כיון שבשעת נפילתו על הבגד היה הדם כשר, הרי הוא טעון כיבוס, שפסולו וטעינת כיבוסו באין כאחד.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: מדקמיבעיא ליה לרמי בר חמא הכי, שמע מיניה דפשיטא ליה שאילו נטמא הדם קודם שניתז על הבגד, שודאי לא בעי כיבוס, אף שהיתה לו שעת הכושר, דקסבר חטאת אשר היתה לה שעת הכושר, ונפסלה, אין דמה טעון כיבוס.
אך בנטמא הדם ממש בשעת נפילתו על הבגד, בזה הסתפק: מי אמרינן הני מילי דדם פסול אין טעון כיבוס, דוקא בזה אחר זה, שנפסל, ואחר כך ניתז.
אבל כשניתז על בגד טמא ונפסל בבת אחת, לא [11] הוי כדם פסול שנפל על הבגד, אלא טעון כיבוס.
או דלמא לא שנא, ואפילו נטמא בבת אחת כשנפל על הבגד, אינו טעון כיבוס?
אמר ליה רב חסדא לרמי בר חמא: שאלה זו תלויה בפלוגתא דרבי אלעזר ורבנן, ואליבא דרבה שמפרש כן לפלוגתייהו, וכדקא מתרץ אביי לפני רבה, והודה לו.
דתניא: רבי אלעזר אומר: מי חטאת של אפר פרה אדומה, שמזים אותם על טמא מת לטהרו מטומאתו, הרי אף על פי שנטמאו המים לפני שהיזו אותם על טמא מת, [12] בכל זאת הם מטהרין את האדם שנטמא בטומאת מת, כאילו לא נטמאו המים.
וראיה לדבר שמי חטאת שנטמאו כשרים הם להזאה, שהרי נדה [13] אשר היתה טמאה בטומאת מת מלבד טומאת נדתה, מזין עליה מי חטאת לטהרה מטומאת מת, אף קודם שתטבול לנדתה, שכן לא מצינו בתורה שזקוקה נדה לטבול להטהר מנדתה לפני ההזאה עליה.
והרי מי חטאת אלו נטמאין בנגיעתן בנדה, ומכל מקום הם מטהרים אותה מטומאת מת. ויש מכאן ראיה למי חטאת שנטמאו, שבכל זאת הם מטהרין אותו, כאילו לא נטמאו.
ואמר רבה: רבי אלעזר, שמביא ראיה מנדה, אף שאין זה דומה, שהרי בנדה, הזאת המים עליה וטומאתן באין כאחד, ואין להביא מהם ראיה למי חטאת שנטמאו קודם הזאה, בהכרח שבשיטת רבי עקיבא רבו אמרה, דאמר, העברת כלי שיש בו מי חטאת, באויר, על גבי מקום טמא, נחשב הכלי הזה כמונח על הטומאה דמי, ונטמא הכלי, ונטמאו מי החטאת שבו.
וחומרא מיוחדת היא במי חטאת, מדרבנן, שייטמאו בהעברתם באויר על גבי דבר טמא, דבר שאין לו מקור מהתורה.
ולפי זה, יפה הוכיח רבי אלעזר מנדה. שהרי המים המוזים עליה נטמאים קודם שהם מגיעים אל הנדה, משעה שעברו על האויר מעל גוף הנדה. ואם בכל זאת הם כשרים להזות עליה, יש ראיה מכאן כי מי חטאת שנטמאו קודם הזאה, כשרים להזות ולטהר.
דתנן: היה עומד חוץ לתנור שנמצא סמוך לכותל, והוא עומד אחרי התנור, דהיינו, שהתנור מפסיק בינו לכותל, ושרץ בתוך התנור.
והושיט אדם זה את ידו לחלון שבכותל, ונטל ממנו את הלגין, כלי במידה מסוימת, שבתוכו מי חטאת, והעבירו על פי התנור למעלה על אוירו, רבי עקיבא מטמא, וחכמים מטהרין. ובהא פליגי: דרבי עקיבא סבר: מי חטאת הנמצאים באויר מעל דבר טמא, כמונח על הטמא דמי, ונטמאו המים.
ורבנן סברי: לאו כמונח דמי.
ורבי אלעזר שהביא ראיה מנדה, סבירא ליה כרבי עקיבא רבו.
ואיתיביה אביי לרבה, מהא דתניא, מודה רבי עקיבא בהזאה שהעבירה על גבי כלי חרס טמא, או על גבי משכב ומושב טמא, שהיה מזה על אדם טמא, ועברו מי ההזאה באויר מעל דבר טמא שהיא טהורה, המים של ההזאה. שאין לך דבר שמטמא למעלה באויר כלמטה, בנגיעה, אלא כזית מן המת [המטמא באהל], ושאר כל המאהילין שמטמאין באהל, לאיתויי אבן המנוגעת, שאף היא מטמאה באהל.
ולא נחלק רבי עקיבא אלא בלגין, ועל אף שהעביר את הלגין עם המי חטאת על דבר שאינו מטמא באהל, כדמפרש לקמן הטעם.
אלא, אמר אביי: דכולי עלמא אויר שעל טומאה לאו כמונח דמי.
והכא, בהא קמיפלגי רבי עקיבא וחכמים:
דרבי עקיבא סבר, גזרינן שמא בדרך העברתו על פי התנור יניח את הלגין בתוך התנור שבו השרץ, ומשום הכי גזרו טומאה על הלגין שהעבירו על פי התנור.
ורבנן סברי לא גזרינן.
ומודה רבי עקיבא בהזאה, שאינו מעביר אלא זורק, שאם עברה על גבי טומאה, טהורה היא, דכיון דנפק מידו, נפק, ואין בידו להכניסה לתנור, ואין כאן מקום לגזור כמו בלגין שמא יניחנו.
וקשיא לרבה, שאמר "רבי אלעזר בשיטת רבי עקיבא אמרה". שהרי בהזאה שעל אויר הנדה, מודה רבי עקיבא שאינה טמאה עד שתגע בנדה עצמה. ואיך הוכיח ממנה למי חטאת שנטמאו קודם הזאה שהם מטהרים.
והשתא הוינן בה: ורבי אלעזר, שהביא ראיה מנדה למי חטאת שנטמאו, ורבנן דאמרי אינה ראיה [בני פלוגתא דרבי אלעזר, שלא הובאו דבריהם בברייתא המובאת לעיל], במאי קמיפלגי?
ומפרשינן: אמר אביי: בדנין, האם ניתן לדמות טומאה קדומה, כגון מי חטאת שנטמאו לפני הזאתן, מטומאה שבאותה שעה, כגון הזאת נדה שטומאת המים והזאה באין כאחד, קמיפלגי:
מר, רבי אלעזר, סבר - דנין טומאה קדומה מטומאה באותה שעה. ולכן הביא ראיה למי חטאת שנטמאו קודם הזאה מנדה. ולשיטתו, דם חטאת שניתז על בגד טמא אין טעון כיבוס, כי טומאה בשעת נפילה, כטומאה שלפני נפילה דמי.
ומר, רבנן, סברי - אין דנים טומאה קדומה מטומאה באותה שעה, לכן אין ללמוד מהזאת נידה [שטומאת המים באה בשעת הזאה], למי חטאת שנטמאו לפני הזאתן.
ולשיטתם, דם חטאת שניתז על בגד טמא טעון כיבוס, לפי שאינה דומה טומאה באותה שעה לטומאה שלפני נפילה.
ומוכח, ששאלתו של רמי בר חמא, אם דם חטאת שניתז על בגד טמא טעון כיבוס, תלויה במחלוקת רבי אלעזר [שלפיו אין טעון כיבוס], ורבנן [שלשיטתם טעון כבוס] לדעת רבה, וכמו שפירש לפניו אביי, שנחלקו רבי אלעזר ורבנן באם דנין טומאה קדומה מטומאה באותה שעה.
רבא אמר: דכולי עלמא אין דנים [14] טומאה קדומה מטומאה באותה שעה אפילו לרבי אלעזר. והכא, בהא קמפלגי:
דרבי אלעזר סבר, א. הזאה של מי חטאת צריכה שיעור לטהר. ב. ומצרפין להזאות. אם לא היזה כשיעור בהזאה אחת, מזה פעם נוספת כדי להשלים את השיעור.
וכשנפלה הזאה ראשונה של מי חטאת שלא היה בה שיעור על הנדה, היא אינה הזאה עדיין לטהרה מטומאת מת. ואף על גב שנטמאו מי ההזאה הראשונה כשנגעה בהם הנדה, בכל זאת חוזרת ההזאה הראשונה ומצטרפת עם ההזאה השניה להשלים את שיעור ההזאה.
ומוכח, כי מי חטאת שנטמאו לפני הזאה, מטהרין.
ורבנן סברי, הזאה אין צריכה שיעור, ובהזאה הראשונה נסתיימה כל הזאתה, ואין ללמוד ממנה לגבי טומאה קדומה, משום שבנדה, טומאה שבאותה שעה היא, ואין דנים טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה.
שנינו במשנה: חטאת פסולה אין דמה טעון כיבוס ומביאה הגמרא מקור לדברי המשנה, בברייתא הבאה: תנו רבנן: נאמר לגבי כבוס בגדים מדם חטאת, "ואשר יזה מדמה על הבגד". ודרשינן, "מדמה" מיעוטא הוא, ובא למעט ולומר, מדם כשרה, ולא מדם פסולה!
רבי יעקב אומר: אם היתה לה שעת הכושר לזריקת הדם, שנעשתה החטאת בהכשר ולא נפסלה אלא לאחר שנתקבל ממנה הדם לזריקה, ונפסלה, כגון שלנה או שנטמאה או שיצאה, דמה טעון כבוס.
לא היתה לה שעת הכושר לזריקה, משום שנפסלה קודם קבלת הדם, ונפסלה, כגון שנשחטה חוץ לזמנה או חוץ למקומה או שקבלו פסולים דמה, אין דמה טעון כיבוס.
ורבי שמעון אומר: אחד זה שהיתה לה שעת הכושר, ואחר זה שלא היתה לה שעת הכושר, אין דמה טעון כיבוס.
מאי טעמא דרבי שמעון? כתיב "כל זכר בכהנים יאכל אותה", ו"אותה" הוא מיעוט, אחרי הפסוק של כיבוס ומריקה ושטיפה. וכתיב "מדמה", שגם הוא מיעוט, ובאו שני המיעוטים הללו ללמד, חד להיכא דהיתה לה שעת הכושר, וחד להיכא דלא היתה לה שעת הכושר.
ורבי יעקב דרש, "אותה" - פרט לתרומה, שאין בליעתה של תרומה בכלי טעונה מריקה ושטיפה, דכתיב לעיל מיניה.
ורבי שמעון לטעמיה, דאמר כלים שנתבשלו בהם קדשים קלים אין טעונים מריקה ושטיפה, וכל שכן כלי שנתבשל בו תרומה שאין טעון מריקה ושטיפה, לפי שקדושת תרומה פחותה מקדשים קלים. ולכן לרבי שמעון אין צורך בפסוק מיוחד למעט תרומה, ולפיכך מיותר לו "אותה" למעט דם פסול שהיתה לו שעת הכושר שאין טעון כיבוס.
מתניתין:
ניתז דם חטאת מן הצואר של הבהמה על הבגד, אינו טעון כיבוס, [15] הואיל והדם עדיין אינו ראוי להזאה.
וכן אם נתז דם חטאת מן הקרן של המזבח, שכבר הוזה ושוב אינו ראוי להזאה, ומן היסוד, [16] או ניתז משיירי הדם העומדים להישפך על היסוד [אף על פי שלא נשפכו עדיין, הואיל וניתנו ד' מתנות, ושיריים אין צריכים כיבוס], אינו טעון כיבוס, כיון שכבר הוזה הדם על המזבח.
נשפך הדם מצואר הבהמה על הרצפה של העזרה, ואספו מן הרצפה, אינו טעון כיבוס הדם הניתז על הבגד, משום שנפסל להזאה, שכן כלל הוא:
אין טעון כיבוס אלא דם שנתקבל מצואר הבהמה בכלי שרת, וראוי להזאה.
גמרא:
הטעם לדברי המשנה מבואר בשתי הברייתות הבאות: תנו רבנן: יכול ניתז הדם מן הצואר של הבהמה על הבגד יהא טעון כיבוס? תלמוד לומר "אשר יזה מדמה על הבגד, ודרשינן, לא אמרתי לך אלא בראוי להזאה והיינו, דם שנתקבל בכלי!
תניא אידך: יכול ניתז מן הקרן ומן היסוד יהא טעון כיבוס, תלמוד לומר "אשר יזה" שעומד להזאה, ודרשינן: פרט לזה שכבר הוזה.
שנינו במשנה: נשפך על הרצפה וכו'.
הערות
[10] תמה בקרן אורה, הרי להלכה אין דם קדשים מקבל טומאה וכן פסק הרמב"ם] פ"א מפסוה"מ הל"ו [ואם כן, הלא לא נטמא הדם כלל בנגיעתו בבגד טמא. ובמשנה בראש הפרק שנאמר שחטאת שנטמאה אין דמה טעון כיבוס. יש לומר שהכוונה שנטמאו בשרה ואימוריה, וממילא נפסל הדם כי אם אין בשר [להקטרה ואכילה] אין דם [נזרק]. אך כאן הלא מדובר רק על דם שניתז על בגד טמא ונטמא בכך. ובזה הקושיא במקומה, שהרי דם קדשים אינו מקבל טומאה. ותירץ האור שמח, שהרי לעיל] צב ב [ מסתפקת הגמרא בדם שניתז על הבגד ונתחייב כיבוס, כשאוסף את הדם מהבגד אם כשר לזריקה, או מכיון שנתחייב בכיבוס נפסל הדם לזריקה. וכפי צד זה שחובת כיבוס פוסלת את הדם לזריקה, מיושבת הקושיא איך נטמא הדם כשניתז על בגד טמא. [והלא דם קדשים אינו נטמא] שמכיון שניתז על בגד וחלה חובת כיבוס ונפסל בזה הדם לזריקה, הרי דם פסול אין לו דין של דם קדשים, והוא מקבל טומאה. ומזה מצאנו מקור לפסקו של הרמב"ם שאחר שחלה חובת כיבוס נפסל הדם לזריקה. ואין טעון כיבוס כשניתז מבגד לבגד, והלא בגמרא לא נפשט הספק, ומהיכן פשט הרמב"ם דין זה? וכפי זה מובן, שמקורו של הרמב"ם הוא מדברי הגמרא כאן שדם שניתז על בגד נטמא בכך. וזה שייך רק אם חובת כיבוס פוסלת הדם מזריקה. ושוב שייך שיקבל טומאה.
[11] הקשה בקרן אורה, הלא לצד בגמרא לעיל שדם שניתז על הבגד ונתחייב כיבוס, נפסל בזה מזריקה. אם כן נמצא שכל דם נפסל בבת אחת עם נגיעתו בבגד ומכל מקום, טעון כיבוס, והוא הדין לנטמא בבת אחת עם נגיעתו בבגד שיהא טעון כיבוס. ותירץ האור שמח שכל דם הפסול הוא תוצאה מהחיוב כיבוס שחל בו, ופסול זה אינו מפקיע חיוב כיבוס. דאדרבא כל הפסול הוא מחמת החיוב כיבוס. וכל ספק הגמרא הוא בנטמא שזהו פסול שאינו משום חובת הכיבוס.
[12] בהגהות מהרש"ם הביא קושיה שהקשה ספר "בית אל", הלא רבי אלעזר סובר שאין כלל טומאה למשקין ואם כן, מי חטאת אינם מקבלים טומאה. ותירץ, שמדרבנן מודה רבי אלעזר שמשקין מקבלים טומאה. אך המקדש דוד תמה, אם כן מה הראיה מנדה שמזין עליה ולא הצריכה תורה שתטהר מנידתה? והלא מדאורייתא אין המים מקבלים טומאה כלל. עוד הקשה המקדש דוד, הלא מי חטאת אינם עומדים לשתיה. ומים שאינם לשתיה אינם מקבלים טומאה. ותירץ, היות והם קדשים, שייך בהם הכלל שחיבת הקודש מכשירתן. שאף דבר שאינו "אוכל", כמו עצים ולבונה, כיון שהוא קדוש הרי הוא מקבל טומאת אוכלים.
[13] ומנין המקור לזה שאפשר להזות מי חטאת על נדה ואין חוששין לזה שנטמאו מי ההזאה מטומאת נידתה. ובהערות הגרא"מ הורוביץ כתב שלמדין זה מכל טמא מת שמזין עליו, ומי ההזאה נטמאים בטומאת מת ומכל מקום מטהרים, והוא הדין שאפשר להזות על נידה אף על פי שנטמאים המים גם בטומאת נידה. אכן מרש"י משמע לא כן. אלא המקור הוא מזה שלא מצאנו שהצריכה תורה לנידה להטהר מטומאת נידתה קודם שיזו עליה מי חטאת.
[14] ואם כן, דם שניתז על בגד טמא טעון כיבוס, שאין ללמוד פסול שחל בבת אחת מדם שנפסל קודם שניתז על הבגד, ותמהו על הרמב"ם שפסק שדם שניתז על בגד טמא פטור מכיבוס, וזה שלא כפי העולה מסוגיית הגמרא. ובמרכבת המשנה ומצפה איתן כתבו ליישב על פי הגמרא בסוף הפרק] צח ב [ המסתפקת בבגד שניתז עליו מתחילה דם עולה [הפטור מכיבוס] ואחר כך דם חטאת, אם חייב בכיבוס או לא, וצדדי הספק הם, האם חובת כיבוס בנוגע הדם בבגד. ואם כן, אף בקדם דם עולה גם כן חייב בכיבוס. או שחובת כיבוס בבלוע דווקא. דהיינו כשנבלע הדם בבגד. ואם היה קודם דם עולה שוב אין דם החטאת נבלע בבגד ואין חובת כיבוס, ופסק הרמב"ם] פ"ח ממעה"ק ה"ט [שחובת כיבוס בבלוע דווקא, ואם קדם דם עולה לדם חטאת אינו חייב בכיבוס. ואם כן, יש לומר שדם שניתז על בגד טמא אין זה נחשב בבת אחת חובת הכיבוס והפסול. שהפסול מיד כשנגע הדם בבגד ונטמא, ואילו חובת הכיבוס רק לאחר מכן כשנבלע, והגמרא כאן שנקטה שזה בת אחת, הוא כפי הצד שחובת כיבוס בנוגע, אך להלכה שפסק הר"מ שחובת כיבוס בבלוע דווקא שוב אין זה בבת אחת. אך האור שמח דוחה זאת, שהרי לעיל מתרצת הגמרא, שאף אם דם חטאת העוף שנשפך פסול, מכל מקום, צריך מיעוט לדם חטאת העוף מכיבוס במדביק כלי בצווארה, שאין הדם נעשה "נשפך" קודם שנגע בבגד. ואם נאמר שחובת כיבוס רק אחר שנבלע בבגד, הרי עדיין קשה, שפסול נשפך הוא מיד כשנגע הדם בבגד, ואילו חובת הכיבוס באה רק אחר כך כשנבלע ואז הוא כבר דם פסול. ועל כן ביאר האור שמח, שאף לצד זה בגמרא שחובת כיבוס בבלוע דווקא, מכל מקום, חלה חובת כיבוס מיד בנגיעת הדם בבגד, ולא נתמעט אלא כשקדם דם עולה, שאז אין דם החטאת ראוי לבליעה, אך כאשר ראוי לבליעה, חלה חובת כיבוס מיד בנגיעת הדם בבגד. והחזון איש כתב שכל נגיעת דם בבגד נקי היא בליעה, וכל ספק הגמרא להלן הוא מכיון שהבגד כבר בלוע בדם עולה. אך כשהבגד נקי, הרי הנגיעה מלכלכת, ונראת בליעה. עוד טוען עליהם האור שמח, שלפי המבואר לעיל הלא כל מה ששייך טומאה בדם, הוא רק לאחר שחלה חובת כיבוס ונפסל לזריקה, ושוב אינו דם קדשים ומקבל טומאה, ואם חובת הכיבוס רק אחר שנבלע הרי גם טומאת הדם רק לאחר הבליע, ה ונמצא שתמיד הטומאה והכיבוס בבת אחת אף להבנתם שחובת כיבוס רק לאחר הבליעה. וליישוב דעת הרמב"ם כתב המהר"י קורקוס כמה דרכים. וסיים שיותר נראה להגיה את הרמב"ם שניתז על בגד טמא חייב כיבוס וכעולה מסוגיית הגמרא.
[15] הקשו התוספות, הלא אפשר ללמוד דין זה מהרישא שחטאת פסולה אין דמה טעון כיבוס. ויש לעיין בדבריהם. שהרי הרישא מדובר כשיש חלות פסול כמו פיגול וטמא. אך נשפך הלא איננו פסול רק חסרון קבלה [ולדברי הגר"ח בנשפך יש גם פסול. יעויין צג ב בהערות]. אך דברי התוס' מוכרחים. שהרי במשנה הראשונה נכלל גם דין קיבלו פסולים. שזהו גם רק חסרון קבלה. וזהו שהקשו תוס' שדין נשפך אפשר ללמוד מהרישא. ותירצו התוס' שאי אפשר ללמוד נשפך מן הצוואר על הבגד מהרישא, כיון שכאן ניתז ונפסל בבת אחת. [וברישא מדובר שנפסל קודם שניתז על הבגד]. ובאמת בגמרא זהו ספק בדם שניתז על בגד טמא אם טעון כיבוס. והספק הוא מכיון שהפסול בבת אחת בשעת נגיעת הדם בבגד. ואם כן אפשר לפשוט הספק מהמשנה הזו שמבואר בה שניתז מהצוואר על הבגד אין טעון כיבוס שכתבו התוס' שזה בבת אחת. אך הביאור פשוט. שכל הספק בגמרא הוא בדם פסול, והפסול חל בבת אחת עם נגיעתו בבגד. אך ניתז מן הצוואר על הבגד שפטור מכיבוס אין זה משום פסול, אלא כיון שעדיין לא הוכשר הדם כלל לזריקה, ובזה אין מעלה לזה שהם בבת אחת. והחזו"א הקשה על דברי התוס'. שהרי הגמרא מסתפקת [צב ב] אם בחטאת העוף יש פסול נשפך הדם, ומביאה הגמרא ראיה מזה שצריך מיעוט שאין דם חטאת העוף טעון כיבוס. ואם יש בה פסול נשפך למה צריך מיעוט הלא דם פסול אינו טעון כיבוס, ודוחה הגמרא שצריך מיעוט במדביק כלי [בגד] בצווארה שנמצא שלא נהיה הדם נשפך עד שהגיע לבגד. וקשה מזה על דברי התוס' שכתבו כאן שנשפך פטור מכיבוס אפילו כשנשפך בבת אחת עם נגיעתו בבגד. ותירץ החזו"א שכל דברי התוס' אמורים רק בבהמה שצריך קבלת דם כדי להכשירו לזריקה ואם נשפך אין כאן כלל הכשר דם ובזה אפילו כשנשפך בבת אחת עם נגיעתו בבגד פטור מכיבוס, אך הגמרא למעלה במדביק כלי בצווארה הלא מדובר בחטאת העוף, שאין צריך בה כלל קבלת דם בכלי להכשירה. וכל הנידון הוא רק שעל ידי נשפך יהיה פסול ועל זה מועיל מדביק כלי בצווארה שהפסול חל בבת אחת עם נגיעתו בבגד וחייב כיבוס.
[16] כתב הגר"ח [פי"ט ממעה"ק הי"ג] שדין שירים חל בדם לאחר הזריקה הראשונה. ואף שצריך עדיין לגמור את שאר הזריקות, בכל זאת, כיון שנשלמה הזריקה המעכבת את הקרבן [בכל הקרבנות הנעשים בחוץ רק זריקה אחת מעכבת והשאר רק למצווה], הרי כבר חל בדם שם שירים וכשר לשפיכה לייסוד. ובגמרא לעיל [לט א] מבואר כי מה שכתוב כאן במשנה "מן היסוד" אינו טעון כיבוס, הכוונה מן "הראוי" לייסוד, שדם שירים שראויים לייסוד אינו טעון כיבוס. ומעתה, לדברי הגר"ח הלא שם "שיריים" חל מיד אחר הזריקה הראשונה, ואם כן, צריך להיות שאם אחר הזריקה הראשונה ניתז מן הדם, שאין טעון כיבוס, כיון שכבר חל על השאר שם שירים וראוי לייסוד. ובגמרא לעיל מפורש לא כך. אלא כל זמן שלא השלים הארבע מתנות של החטאת וניתז מן הדם טעון כיבוס. וצריך לומר, שראוי לייסוד שפטור מכיבוס, אין הכוונה שדם שהוא כשר לשפיכה לייסוד פטור מכיבוס, אלא הביאור הוא שדם הכשר רק לשפיכה לייסוד אינו מחייב כיבוס. ולכך חטאת שזרק זריקה אחת, אף על פי שחל על השאר דין שירים, אבל הם עדיין ראויים לשאר הזריקות. וחייב בכיבוס.
א דף צ"ג דתניא רבי אלעזר אומר מי חטאת שנטמאו מטהרין. - שהרי נדה מזין עלי' וטהורה וכו', - והיינו כי אשה נדה שנטמאת במת גם כן מזין עלי' לטהרה מטומאת מת. והנה בבוא המים על הנדה, הרי נטמאו המי חטאת האלו כדין משקין המקבלים טומאה, ומזה מוכיח התנא רבי אליעזר דלפ"ז ה"ה גם כן כשנטמאו המי חטאת מעיקרא, גם כן מטהרין את הטמאין מטומאת מת שעליו, - והנה המי חטאת הלא אין בהם רביעית, ומכ"ז מקבלי טומאה בבואם על האשה הנדה, ומבואר שמשקין מקבלין טומאה במשהו, וע"כ שמדאורייתא הוא, מרבא ר' אליעזר ללמדנו מזה דמזין לכתחילה במים שנטמאו גם קודם הזאה, וקבלו המים טומאה בעודם בכלי, והיו הרבה. ואז בודאי קבלו טומאה מדאורייתא, וע"כ מוכח דמשקין מקב"ט בכל שהוא מדאורייתא, - ומזה ראי' לדברי הרמב"ם שכתב בפר"ד מטו"א ה"ב המשקין מתטמאין כל שהן, ומטמאין בכל שהן, אפילו טיפת משקין כו' מבואר דסבר דמשקין מקבלין טומאה גם בפחות מכשיעור, כדמפרש בכס"מ יעוי"ש. וכן מבואר ברש"י ותוס' פסחים ל"ג ע"ב יעוי"ש - ומזה יש לתמוה בדברי התוס' ע"ז ל' ע"ב מביא שיטת הקונטרס דבעינן במשקין לקב"ט רביעית דוקא, והתוס' שם חתרו להביא ראיות דמשקין מקבלין טומאה בכל שהוא, ואח"כ דחו התוס' שם דאפשר לפרש שם דמדרבנן הוא יעוי"ש. - אבל תמוה הרבה מדוע לא הביאו התוספות סוגיא דהכא דמוכח להדיא דמשקין מתטמאין בכל שהוא, - וגם על דברי הקונט' יש לתמוה הרבה מסוגיא דהכא, וכמו שמבואר לעיל וצע"ג.
ב והנה יש להעיר בזה לפי דברי המשנה דפרה פר"י מ"ג קלל של חטאת וכו' נתנו על גביו חכמים מטמאין, יעוי"ש -ביאור הדברים דבעינן שיהיו המי חטאת במקום טהור אף באופן שאין בזה תורת קבלת טומאה, -ומזה דן ר' אליעזר דאם מי חטאת שנטמאו אין מטהרין, ממילא בעינן הנחתן גם כן במקום שהוא טהור. - ולפ"ז כשמזין על הנדה אף שהוא פחות מכשיעור, וליתא בזה קבלת טומאה, אמנם ע"כ ההנחה במקום טמא, ותורת טומאה עלי', וע"כ דמזין גם במי חטאת שנטמאו.
ג אמנם תמוה דלפ"ז מניין לר' אלעזר להוכיח דמזין במי חטאת שנטמאו. מדמזין על נדה טמאה בטו"מ. - דהרי אין לנו מזה אלא הוכחה זו דאין משגיחין על דין הנחתן במקום טהור, וזהו כדברי שיטת ר' אליעזר שם במשנה. שלא סבר להאי דינא, כמבואר שם. - אבל עדיין אין לנו להוכיח על עצם דין דמי חטאת שנטמאו דראוין להזאה. - וע"כ דמוכח מזה דמשקין מקב"ט בכל שהוא גם מדאורייתא, וכמו שכתבנו.
בדין כיבוס דם חטאת.
בעי רמי בר חמא ניתז דם על הבגד טמא מהו וכו' ש"מ היתה לו שעת הכושר ונפסלה אין דמה טעון כיבוס, ה"מ בזה אחר זה, אבל בבת אחת לא, א"ד לא שנא, אמר לו פלוגתא דר' אליעזר ורבנן, וכדמתרץ אביי וכו' יעוי"ש, - ביאור בסוגיא זו כבר כתבנו בקצרה בספרנו "דברי סופרים" אך מפני שראינו שהקיצור לא יספיק, לכן הנכון לכתוב בהרחבת הדברים כפי ההכרח.
א כתב הרמב"ם וז"ל ניתז על בגד טמא אינו טעון כיבוס, - והקשה הכס"מ הא לרבנן ע"כ טומאה שבשעת נפילה לא הוי כטומאה דמקודם נפילה, ותירץ בשם הרי"ק דגם לרבנן איכא למיבעי הכא, והיינו דאע"ג דבעלמא אין דנין טומאה קדומה לטומאה שבאותה שעה, מ"מ הכא כיון דמקרא ממעטין אפילו בשהיתה שעת הכושר, והיינו מדכתיב ''מדמה", להכי יש למעט גם כן פיסול הבא כאחת, כן מבאר הלח"מ את דבריו יעוי"ש, ולפי דבריהם אכתי לא איפשטא בעי' זו. דרמב"ח. משום דלרבנן אכתי יש להסתפק דאולי גם פיסול דבת אחת ממעטין "מדמה", וא"כ יש לעיין היאך ניחא להו בפסק זה דהרמב"ם לומר דלא טעון כיבוס, דקשה הלא כיון דספיקא הוא אית לן להחמיר בספד"א ולהטעין כיבוס ככל ספד"א דעלמא דאזלינן לחומרא.
ב והנה לעיל צ"ב ע"ב, בעי ר' אבין נשפך דם על הרצפה ואספה מהו בחטאה"ע אצרוכי הוא דלא אצרכו רחמנא כלי, והלכך אוספו כשר. א"ד מיפסל פסל בי' רחמנא כלי והלכך אוספו פסול. אמר רבא ת"ש יכול יהא דם חטאה"ע טעון כיבוס, ת"ל זאת, ואי ס"ד מיפסל פסל בי' רחמנא תיפוק לי דבהא איפסל באויר כלי, אמר רב הונא ברי' דרב יהושע במדביק כלי בצוארה, והיינו שניתז על הבגד באופן שלא הי' באויר כלי, נמצא לפי"ז דאפילו אם פסל בי' רחמנא כלי אמנם כיון שבא הפסול בבת אחת שפיר הוי אמרינן דבת כיבוס היא, אם לא מיעטה התורה "מזאת" למעט, הרי מבואר להדיא דאין ממעטין מכיבוס באופן שבא החיוב והפסול בב"א, ולפ"ז בהא דדם שניתז על הבגד טמא אית לן לומר גם כן דכיון שבא הפסול והחיוב בב"א, דבת כיבוס היא, ולא ממעטין מכיבוס באופן זה.
ג ורמב"ח דבעי בניתז על בגד טמא אם טעון כיבוס אעפ"י שבא הפסול והחיוב בב"א, - ע"כ סבר דבעי' שלו תלוי גם בבעי' דר' אבין, וחד דינא אית להו לתרווייהו, ואם הדין בניתז על בגד טמא דאין טעון כיבוס מטעם דממעטין מדמה לרבנן דר' אליעזר, וכמו"ש הכס"מ והלח"מ, דלפ"ז ע"כ גם כן מוכח להדיא דבחטאה"ע לא פסל בה רחמנא כלי, דאל"כ למאי איצטרך קרא למעט דם חטאה"ע מדין כיבוס, הא בלא"ה ליתא בכיבוס, מטעם דנפסל הדם בבואם להכלי מטעם פיסול הכלי, ולא מהני מדביק כלי בצוארה, כמו שמשני שם, מטעם דעכשיו אנו סוברים דאף בשבאו בב"א נפסלין הדם, ואם סבר רמב"ח בניתז דם על הבגד טמא טעון כיבוס, מטעם דכיון שבא הפסול והחיוב בב"א, חייב בכיבוס, דאז שפיר מצי סבר כשינויא דהתם שמשני ר"ה במדביק כלי בצוארה, ושפיר איצטרך קרא למעט דם חטאה"ע מכיבוס. אפילו באופן שמיפסל פסל בי' רחמנא כלי בדם חטאה"ע, והספק בדם חטאה"ע במקומו עומד, אם פסל בי' רחמנא כלי בחטאה"ע, או דלא אצרכי' רחמנא כלי בחטאה"ע, ואיכא למימר גם כן דרמב"ח מספקא לי' בשני הבעיות, וזיל הכא קדמחי לי, וזיל הכא קדמחי לי', והיינו אם באנו לפשוט דלא פסל בי' רחמנא כלי בחטאה"ע, והוא מדמצריך קרא למעט מכיבוס, אמרינן דהקרא אתי למעט באופן שבא הפסול והחיוב בב"א, והיינו במדביק כלי בצוארה. ונשמע ג"כ דבניתז דם על בגד טמא דטעון כיבוס, והיינו מפני הב"א, ואם באנו לפשוט דבניתז דם על בגד טמא דטעון כיבוס, אמרינן לאידך גיסא, דבאמת גם בשבא הפסול והחיוב בב"א, אינו טעון כיבוס, והא דמצריך קרא, למעט דם חטאה"ע מכיבוס, מפני שלא פסל בי' רחמנא כלי בדם חטאה"ע, ובתרווייהו מספקא לן.
ד והרמב"ם דפסק בדם הניתז על הבגד טמא אינו טעון כיבוס, א"כ פשיטא לי' להרמב"ם דבשבא הפסול והחיוב בב"א דינו כדם פסול, ולפ"ז ע"כ מוכרח להיות סובר בדין חטאה"ע דלא פסל בי' רחמנא כלי, מדאיצטרך קרא למעט דם חטאה"ע מדין כיבוס. והשתא אין לאוקמי דהקרא מיירי במדביק כלי בצוארה, דהרי גם באופן זה סבר הרמב"ם דדין דם פסול עליהם, ועכ"פ יפשוט את השאלה דר' אבין בדין כלי חטאה"ע, דע"כ לא אצרכי' רחמנא כלי בחטאה"ע, אבל לא פסל בי' כלי, ולפ"ז תמוה הא דכתב הרמב"ם בדין זה דחטאה"ע דספק הוי אם כלי פסל להדם שבחטאה"ע, כמבואר בפר"ב מפסוה"מ ה"כ, וא"כ ממנפ"ש דינו של הרמב"ם תמוה, אם לא שנגרוס בהרמב"ם את הגירסא שהביא הכס"מ, שדעת הרמב"ם בניתז דם על הבגד טמא דטעון כיבוס, ובזה אתי שפיר הא דפסק לבעי' דר' אבין דספיקא הוי אם כלי פוסל בדם חטאה"ע, - אמנם נראה דבמדביק בגד בצוארה אין כאן שום פסול על הדם כל זמן שלא פירש הבגד מהצואר, דלא חשיב דם שעל הבגד כמופרש מהצואר, כיון שהדם שבתוך הבגד מחובר לשאר הדם שבצואר, וכמו כן בבהמה אי נפל בגד תוך הצואר קודם שקבל בכלי, מותר להזב את הבגד מדמו, בעוד שלא נפרש מהצואר, ולקבל את הדם שנסחט מהבגד, ולא חשיב כנשפך מן הצואר על הרצפה, ואספן, דפסול, וה"נ בחטאת העוף אף שאיפסל נשפך על הרצפה, מ"מ בבגד תוך הצואר לא מיפסל, ושפיר חל דין כיבוס בעוד שהדם כשר, וכש"כ למש"כ לקמן דהעיקר דא"צ בלוע בדין כיבוס אלא נגיעה לחוד.
ה והנה לקמן צ"ח ע"ב בעי רבא דם עולה למטה ודם חטאת למעלה מהו. משום נוגע הוא, והא נוגע, או דלמא משום בלוע הוא, והא לא בלע, הדר פשטה דאין טעונין כיבוס יעוי"ש- מבואר מזה דסבר רבא דחיוב כביסה בא דוקא על הבלוע, נמצא דבשעת נגיעה עדיין ליתא חיוב כיבוס. ולפ''ז יש לעיין מה בעי רמב"ח בניתז דם על הבגד הטמא אם טעון כיבוס, והיינו מפני שהפסול והחיוב בא בב"א, ואם הדין דחיוב כביסה בא על הבלוע והטומאה ע"כ באה בראשית הנגיעה, נמצא דהטומאה באה מקודם, וא"כ בשעה שנעשה בלוע כבר הוא טמא מראשית הנגיעה, נמצא דדם טמא בלוע בבגד, וא"כ ליתא בכיבוס, כדין דם שנטמא ואח"כ נפל על הבגד, דליתא בכיבוס, ורמב"ח דבעי בניתז דם על הבגד טמא, ע"כ סבר דחיוב כיבוס באה משעת נגיעה, - ומצאנו בהגהות מצפה איתן שנחית לזה יעוי"ש.
ו אמנם לפ"ז תמוה לרבא דסבר דעיקר חיוב כביסה באה לאחר שנעשה בלוע בהבגד, דלפ"ז יש לפשוט בעי' דר' אבין אם פסלה כלי בחטאה"ע, ויש להוכיח דלא פסלה תורה כלי בדם חטאה"ע, והוא מדאיצטרך קרא בחטה"ע למעט דמה מתורת כיבוס, ואין כלי פוסל להדם, א"כ נעשה דם פסול בבוא הדם לאויר כלי, ואין לומר כמו שמשני הש"ס דמיירי במדביק כלי בצוארה, דהחיוב והפסול בא בבת אחת, דליתא דע"כ לרבא נפסל הדם מעיקרא קודם שבא חיוב כביסה והוא דהלא החיוב כביסה לרבא בא לאחר שנעשה בלוע בהכלי, ולענין פסול אם כלי פוסל לדם חטאה"ע, ע"כ נעשה פסול מהנגיעה דהכלי, וגם מהאויר הכלי. והוי דם פסול, ולא צריך קרא למעט, וע"כ מוכח דלא פסל בי' רחמנא כלי בחטאה"ע, והרמב"ם הפוסק כרבא דחיוב כביסה בא בבליעה דוקא, א"כ מוכח דלא פסל רחמנא לדם חטאה"ע אם הי' בכלי וא"כ תמוה הא דכתב הרמב"ם בבעי' דר' אבין דספיקא הוי, וא"כ שיטת הרמב"ם צ"ע.
ז והנה אפשר לומר דסברת רבא דסבר דעל בלוע הקפיד רחמנא, היינו דזה הוי רק תנאי בחיוב, אבל חיוב כביסה בא תיכף משעת נגיעה, ולאחר שנעשה בלוע הרי זה כנתברר החיוב למפרע משעת נגיעה, ולפ"ז שפיר יש מקום לבעי' דרמב"ח, וצ"ע.
ח אמנם נראה דהא דאמר רבא דדם עולה למטה, ודם חטאת למעלה, אין טעון כיבוס, משום דליכא בלוע, אין ללמוד מזה דבכל התזה על הבגד איכא זמן מועט שהוא רק במציאות נגיעה בלא בלוע, אלא עיקר הדברים שאין דין הזאה על הבגד, אלא כשהבגד נכתם ע"י הדם שיהי' ראוי למצות כיבוס. שענין הכיבוס הוא הוצאת הדם, ונקיון הבגד, וכדאמר דמעבירין ז' סממנים, והלכך בנגיעת דם לבגד לעולם האי נגיעה ראוי לכיבוס, איברא כשדם אחר מפסיק בין דם חטאת לבגד ליכא נגיעה הראוי לכיבוס, שהכיבוס הוא רק בדם הראשון של הבגד, ומיהו נגיעה מקרי דמיירי שהדם התחתון הוה לח עדיין כשנתז דם החטאת שאינו חוצץ, א"נ דאפי' יבש אינו חוצץ לענין זה, שלא נאמר דין חציצה בזה והלכך מקרי נגיעה, ומ"מ אין זה עיקר התזה הראוי' לכיבוס, ונגיעה הראשונה שעל בגד נקי קרי לי' בלוע - הגע עצמך אם היתה התזה בדם חטאת על הבגד המכוסה בזפת באופן שהוא מיעוט שאינו מקפיד, אשר אין בו דין חציצה, אם יש בזה תורת כיבוס, ובהכרח אתה אומר שליתא הכא תורת כיבוס. מפני שאין הדם בלוע בבגד, אעפ"י שתורת מגע ע"כ איתא גם בזה, דע"כ מדין מגע לא יצא, כיון שהזפת בטל להבגד, ותורת בגד עליו, ושפיר קרינן לזה מגע שהדם נגע בהבגד, אבל לא שייך הכא תורת כיבוס, כמובן, וזהו דין דרבא גם כן שמשמיענו בדם עולה למטה ודם חטאת למעלה, וכמש"נ. - וזהו הכלל בכלל דינו של רבא, וכן משמע מדסמכו ענין לו לדין חציצה, כדאמר דם על בגדו חוצץ. - והכל כמו שכתבנו בזה בספרא "דברי סופרים" ולפ"ז אין דברי רבא בדין דם עולה למטה, ענין להא דנתז על בגד טמא, ודלא כאחרונים, וכמש"נ. תוד"ה ושקבלו וכו' ולא תימא יחזור הכשר ויזרוק יעוי"ש- והיינו דמיירי שכבר קבל הפסול כל הדם, ואין זה ענין לדלעיל ל"ד בתוס' שם ד"ה פסול ועי' בגיוה"ש שעמד בסתירת דבריהם,- והיינו דהתם מיירי בדם שבצואר, דלא נעשה שיריים, משא"כ בדם שבמזרק, שנתקבל בפסול, דנעשה שיריים לכו"ע, - ומצאתי לסברא זו במנח"ח מצוה קל"ח.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0