דף עה - ב
א. הזאה כל שהוא של מי חטאת מטהרת. כי "הזאה" אינה צריכה שיעור. והיינו, כיון ש"יש בילה", הרי בכל כמות שהיא מהמים המעורבים יש מי חטאת כשרים, והזאתם מטהרת. אך אם היה שיעור להזאה, לא היתה אפשרות להזות מן המים הללו, כי שמא אין במי החטאת שבתוך התערובת כשיעור הזאה.
ב. אותה הזאה של מים כל שהוא, מטהרת אפילו כאשר מחצה מהמים "כל - שהוא" כשר להזאה, ומחצה ממנו פסול להזאה. שהרי באותה הזאת "כל שהוא" היו מעורבים גם מים פסולים
ומדקאמר רבי שהזאה אינה צריכה שיעור, הניחה הגמרא שהוא הדין במתן דמים של קרבן על המזבח קסבר רבי שאין שיעור לדם הניתן, ואם כן תיקשי, מדוע אמר רבי שאם נתן מתנה מכוס הבלול מדמן של כמה קרבנות "רואין את המתנה, אם יש בה כדי לזה וכדי לזה, כשרה, ואם לאו פסולה"? והרי אין שיעור לנתינת הדם!?
ומתרצינן: רבי, שאמר הזאה כל שהוא מטהרת, לדבריו דברי אליעזר קאמר זאת. והוא עצמו חולק, וסובר שהזאה צריכה שיעור, דומיא דנתינת דמים.
ואיבעית אימא, יש לחלק ולומר, הזאה לחוד, שאין להזאת מי החטאת שיעור, ונתינה של דם לחוד, שיש לה שיעור, משום שצריך הדם להראות על שני צידי הקרן של המזבח, שבנתינה כל שהוא על חוד הקרן הרי נראה כמתנה אחת על חודה של קרן ולא כשתי מתנות משני צידיה של הקרן. [16]
שנינו במשנה: נתערבו זבחים כגון עולה בבכור או במעשר בהמה - ירעו עד שיסתאבו, ויאכלו כבכור וכמעשר.
ומביאה עתה הגמרא כמה ספיקות שהסתפק רמי בר חמא בדיני בכור.
אמר רמי בר חמא:
א. בכור, אין מזלזלין בקדושתו, משום שמצינו שהחמירה התורה לנהוג כבוד בקדושת הבכור, שאינו נפדה גם בהיותו בעל מום, ואינו נמכר באטליז. ומצינו לבית שמאי חומרא נוספת בבכור יותר משאר הקדשים, שאפילו בהיותו בעל מום ובזמן הזה, אין מאכילין את בשרו לנידות. ואף שבכור בעל מום מותר באכילה לטמאים, החמירה תורה ביחס לאכילת נידה, משום שהיא "טומאה היוצאת מגופה".
ויש לדון: תמורתו של בכור [שאינה קריבה על המזבח, אלא היא רועה עד שנופל בה מום, ואז היא נאכלת], אם נפל בה מום, מהו להאכיל את בשרה לנידות?
ב. בכור אינו נפדה גם כשנופל בו מום, לפי שהחמירה תורה בקדושתו, שאין לה פדיון.
ויש לדון: תמורתו של בכור, מהו שתיפדה?
ג. בכור שנפל בו מום שמותר באכילה, החמירה התורה בכבוד קדושתו, שאם בא הכהן למכור את בשרו הוא אינו נשקל בליטרא מפני כבוד קדושתו אלא נמכר באומד.
ויש לדון: תמורתו של בכור, מהו שתמכר במשקל בליטרא? אמר רבא: תניא: בכור ומעשר, אף משהוממו - עושין תמורה, ותמורתן כיוצא בהן לכל דבריהם. [17]
ובכך נפשטו כל הבעיות.
ועוד בעי רמי בר חמא: אם התפיס [הקדיש] הכהן שהוא בעליו של בכור, משהומם, לבדק הבית, וחלה עליו קדושת בדק הבית, ובא הגזבר של הקדש למכור את בשרו, מהו שישקול הגזבר של הקדש את בשר הבכור בליטרא [מידת משקל] בשעה שמוכרו הגזבר לזרים [ובעצם המכירה יורדת קדושת בדק הבית מבשר הבכור ומתחללת על המעות שמשלמים הקונים להקדש]?
וצידי הספק הם:
האם נאמר שיש לו לגזבר של הקדש למוכרו במשקל ולא באומד, כי רווחא דהקדש, הרווח שירוויח ההקדש במכירה על ידי משקל, עדיף על שמירת כבוד קדושת הבכור [האומרת שלא לבזותו, ולא למוכרו במשקל כדרך שמוכרים בשר חולין רגיל], כי מכירה במשקל מוסיפה רווח להקדש יותר מאשר מכירה באומד.
או דילמא זילותא דבכור עדיף, דשאני התם במכירת בשר פסולי המוקדשין, שרווח מכירתם מיועד להקרבת קרבן שיהיה קדוש באותה הקדושה של הקרבן שנפדה, מה שאין כן במכירת בשר בכור בעל מום שהוקדש לבדק הבית שרווח המכירה מיועד לבדק הבית ולא להבאת קרבן שקדוש בקדושת בכור, הילכך לא מזלזלינן בקדושת הבכור לצורך רווח של הקדש בדק הבית.
אמר רבי יוסי בר זבידא: תא שמע ממשנתנו: נתערבו זבחים כגון עולה בבכור ובמעשר - ירעו עד שיסתאבו, ויאכלו כבכור וכמעשר.
ויש לדייק: מאי לאו, למימרא דאינו נשקל בליטרא על אף שיהיה להקדש פסידא בשאר הזבחים המעורבים [שמותר לשקלם בליטרא] כדי לא לזלזל בקדושת הבכור המעורבת בהם. ומוכח שעדיפה השמירה על כבוד קדושת הבכור מרווחא דהקדש.
ודחינן: רב הונא ורבי חזקיה, תלמידי דרבי ירמיה אמרי: מי דמי מתפיס בכור לבדק הבית לעולה שנתערבה בבכור!?
הרי התם, עולה שנתערבה בבכור, הן שתי קדושות נפרדות, ושני גופין נפרדין, הילכך אין לזלזל בבכור לצורך רווח ההקדש במכירת העולה. אבל הכא, שתי קדושות וגוף אחד, שקדושת הבכור וקדושת בדק הבית הן באותו הגוף, ושפיר מזלזלינן בקדושה אחת שבאותו הגוף לצורך רווח של קדושה אחרת שבגוף זה עצמו.
מתקיף לה רבי יוסי בר אבין: מאי קא מיבעיא ליה לרמי בר חמא האם יש לזלזל בקדושת הבכור משום שהתפיסו לבדק הבית? והרי מה אילו אמר, מי שרוצה לפדות בכור, באומרו הפדו לי בכור זה, והוציאו אותו מקדושתו לחולין [ואף יהיה מותר לגוזזו ולעבוד בו, ויהיו דמיו שוים הרבה], שהתפיסו [דהיינו: שאני אתפיס [18]] את דמיו לבדק הבית, וירויח ההקדש מהוצאתו של הבכור לחולין, כלום שומעין לו?! והרי אין עוברין על דברי תורה לפדות בכור לצורך רווח של בדק הבית, ואם כן מאי קא סלקא דעתך דרמי בר חמא שמשום רווחא דהקדש יהיה מותר לשקול את הבכור בליטרא? ותמהינן על שאלתו של רבי יוסי בר אבין: כיצד יש לדמות את דין שקילת בכור בליטרא, שאינו אלא חומרא מדרבנן, למי שאמר "הפדו לי בכור והוציאו אותו לחולין", שהיא עבירה על דברי תורה, שהרי רחמנא אמר [במדבר יח יז] "לא תפדה" את הבכור!?
אלא, אמר רבי אמי: אם רצונך לפשוט את הבעיא של רמי בר חמא, כך תפשוט: הרי אין הכהן שמקדיש את הבכור בעל מום לבדק הבית יכול כלל להקדיש את ההפרש בשיווי הדמים שבין בכור שנמכר בליטרא ובין בכור שלא נמכר בליטרא. שהרי כלום הקנה זה, הכהן המקדיש את הבכור לבדק הבית, אלא את מה שקנוי [19] לו בגוף הבכור. והיות ולכהן עצמו אין אפשרות למוכרו בליטרא, אין אותו הרווח שיכול למוכרו בליטרא קנוי לו, וממילא אין בכוחו להקדישו לבדק הבית.
שנינו במשנה: הכל יכולין להתערב חוץ מן החטאת והאשם, שחטאת היא נקבה ואשם הוא זכר.
ודנה הגמרא: מאי שנא חטאת ואשם, ששנה התנא שהם אינם יכולים להתערב משום שניכר השוני ביניהם, דהאי אשם זכר, והאי חטאת נקבה. והרי חטאת ועולה נמי ניכר השוני ביניהם, שעולה באה רק מן הזכרים, וחטאת באה רק מהנקיבות!?
ומשנינן: איכא בחטאת שעיר נשיא, הבא מהזכרים.
ופרכינן: אם כדבריך, שהתנא לא שנה חטאת ועולה דמינכרי משום חטאת נשיא שהיא באה מן הזכרים, אם כן תיקשי על מה ששנינו שחטאת ואשם אינן מתערבין משום דמינכרי, והא איכא נמי חטאת נשיא, הדומה לאשם, משום שהיא באה מן הזכרים!?
ומשנינן: בין שעיר הנשיא ובין איל האשם יש הבדל ניכר -
האי, שעיר הנשיא, אין לו צמר אלא שיער. והאי, איל האשם, יש לו צמר על גופו. אבל קרבן עולה, שבאה מכל סוגי הבקר והצאן, יכולה להתערב כשהיא באה מהשעירים בשעיר הנשיא מבלי יכולת להכירם, הילכך לא תני עולה וחטאת אינן מתערבין.
ותו הוינן בה: הרי קרבן פסח וקרבן אשם, נמי לא מיערב. כי האי, קרבן פסח, הוא בן שנה, והאי, אשם, הוא בן שתי שנים, שרק אז הוא נקרא "איל" וראוי להיות קרבן אשם. ומדוע לא שנה אותם התנא יחד עם אשם וחטאת שאינן מתערבין?
ומשנינן: הא איכא אשם נזיר ואשם מצורע, שנאמר בהם "כבש", וסתם כבש הוא בן שנה, כמו קרבן פסח, ולכן הם לא ניכרים.
ואיבעית אימא, תריץ הכי: גם אם פסח הוא בן שנה ואשם הוא בן שנתיים, הם יכולים להתערב ולא יהיו נכרים. כי איכא בן שנה דמיחזי כבן שתי שנים, ואיכא בן שתים דמיחזי כבן שנה.
מתניתין:
א. אשם שנתערב בשלמים, שמתן דמם של אשם ושלמים שוה, אך חלוקים הם במקום שחיטתן, שאשם נשחט בצפון, ואילו שלמים נשחטים בכל מקום בעזרה. וכן חלוקים הם בזמן אכילתם, שאשם נאכל ליום ולילה, ושלמים לשני ימים ולילה, וכן חלוקים הם במקום אכילתם, שהאשם נאכל רק לפנים מהקלעים של העזרה, ואילו שלמים נאכלין בכל העיר, וכן חלוקין הם במי שאוכל אותם, שהאשם נאכל רק לזכרי כהונה, והשלמים לכל אדם.
הילכך, כיון שנתערבו -
רבי שמעון אומר: שניהם ישחטו בצפון, ויאכלו כחמור שבהן, לזכרי כהונה, בתוך הקלעים, וליום ולילה, בלבד.
ובעל קרבן השלמים יוצא ידי חובתו, שהרי הוקרבו השלמים לשם מי שהוא בעליהן, על אף שלא היה ידוע מי הוא הקרבן שהוא שלמים. אבל בעל קרבן האשם לא יצא ידי חובתו.
אמרו לו חכמים לרבי שמעון: אין מביאין קדשים לבית הפסול. ואם קרבים שניהם, נמצא קרבן השלמים מתמעט בזמן אכילתו, ובמקום אכילתו, ובאוכליו, ועלול הוא להיות נותר כתוצאה מכך, ולבוא לבית הפסול.
אלא, ירעו שניהם עד שיסתאבו, וימכרו, ויביאו בדמי שניהם אשם ושלמים, ויאכלום כל אחד כדינו.
ב. נתערבו חתיכות בשר קדשים בחתיכות בשר קדשים אחרות, כגון שהתערבו חתיכות בשר של קדשי קדשים בחתיכות בשר קדשים קלים, או שנתערבו חתיכות בשר של קרבנות הנאכלין ליום אחד, כגון תודה, בחתיכות בשר של קרבנות הנאכלין לשני ימים ולילה - יאכלו כל החתיכות המעורבות כדין החמור שבהן, אליבא דכולי עלמא, שהרי אין להן תקנה אחרת.
גמרא:
תני תנא קמיה דרב: שביעית - אין לוקחין בדמיה תרומה, מי שהיו בידו מעות שהתקדשו בקדושת שביעית [שנתפסה הקדושה על המעות כאשר שילמו בהן עבור פירות שביעית], אין ליקח בדמים אלו תרומה, כי אם יקנה תרומה בדמי שביעית, תתקדש בכך התרומה בקדושת שביעית, ואין לעשות כן מפני שממעט באכילתה של התרומה, שהרי אינו רשאי לאוכלה אחרי זמן הביעור.
אמרוה רבנן להאי ברייתא קמיה דרבה, והוסיפו לומר: הא, ברייתא זו, היא דלא כרבי שמעון במשנתנו.
דאי כרבי שמעון, האמר, מביאין קדשים לבית הפסול. שהרי אמר רבי שמעון במשנתנו שאשם ושלמים אשר התערבו זה בזה, אפשר לשחוט את שניהם, ויאכלו כחמור שבהן, אף על פי שממעט את זמן אכילתם של השלמים, ומביאן לידי נותר, ולבית הפסול.
אמר להו רבה: אפילו תימרו שהברייתא היא כדברי רבי שמעון במשנתנו, גם אתיא שפיר מה ששנינו בברייתא שאין לוקחין תרומה בדמי שביעית. כי הני מילי שהתיר רבי שמעון במשנתנו להקריב את האשם והשלמים יחד ולאוכלם כחמור שבהן, דאיעבד [בדיעבד], כדי שלא ירעו עד שיסתאבו אלא יקרבו הם בעצמם. אבל האיסור לקנות בדמי שביעית תרומה, שהוא דין לכתחילה, לא התיר רבי שמעון להביא את התרומה לבית הפסול בצמצום זמן אכילתה.
ופרכינן: וכי לכתחילה לא מתיר רבי שמעון להביא קדשים לבית הפסול?
הערות
[16] רש"י.
[17] נחלקו התוספות והרמב"ם אם תמורת בכור ניתנת לכהן כדין בכור, או שהיא נשארת ברשות הבעלים. התוס' סוברים שאין בו דין נתינה לכהן, אלא הוא נאכל במומו לבעליו. ומבאר הגרי"ז שטעמם הוא, שגם אם נאמר שבתמורת בכור יש קדושת בכור, אבל דין מתנות מתנות כהונה לא נאמר בו אלא רק בבכור עצמו. אך הרמב"ם [תמורה ג ב] כתב שתמורת הבכור ניתנת לכהנים, וכן פסק שוולדות תמורת הבכור גם הם שייכים לכהנים, וטעמו הוא, שכל דבר שיש בו קדושת בכור חל בו גם דין נתינה לכהנים.
[18] כך היא המשמעות מלשון רש"י כת"י והמפרש. אך התוס' מעמידים בבכור בעל מום שהקדישו [התפיסו] אותו לבדק הבית, ומשום היותו בכור אין הוא מותר בגיזה ובעבודה, ולא מועיל לזה פדיון. ואדם זה רוצה לפדותו מבדק הבית, ואף להוריד ממנו את קדושת הבכור המונעת גיזה ועבודה, כדי להוסיף על דמיו, ודבר זה הוא נגד דין התורה.
[19] גירסת רש"י כתב יד. ומבאר רש"י: כלום הקנה הכהן הזה לבעל הבית אלא מה שקנוי לו בבכור זה, וכיון שאצלו לא הותר לו לישקל בליטרא, כך אין הכהן יכול להקנות לבדק הבית את עודף צמצום משקל הליטרא. וכתב הגרי"ז בספרו על הרמב"ם [הלכות תמורה עמוד 118], שלכאורה הדברים צריכים ביאור, איזה חסרון קנין יש כאן לכהן אצל הבהמה בכך שאינו נשקל בליטרא? שהרי בכור בעל מום הוא מנכסי הכהן, והוא ממונו לכל דבר, למוכרו ולהקנותו, ומה שאינו נשקל בליטרא הוא רק איסורא בעלמא, משום בזיון קדשים, ואם כן, איזה חסרון זכות יש לו בבכור הזה עד שלא יוכל להקנותו לבדק הבית! ? וביאר הגרי"ז שכל האפשרות של הכהן להקדישו היא רק ב"הקדש עילוי", דהיינו, שאינו יכול להקדיש בכור בעל מום עצמו לבדק הבית כי אמרה תורה שאפילו בכור בעל מום יש בו קדושה, ואת הקדושה הזאת אי אפשר לשנות לקדושה אחרת, ולכן אי אפשר להחיל עליו את קדושת בדק הבית כלל, אלא כל מה שיכול הכהן להקדיש לבדק הבית זה רק את שוויות הממון שיש לו בבכור הזה, והוא הנקרא "הקדש עילוי", שאינו מקדיש את הבכור עצמו אלא את שוויותו כלפיו. ולכן, גם השיווי שיש לכהן בבכור בעל מום בכך שיכול למוכרו למי שירצה אפשר להקדישו "הקדש עילוי" בלבד, והשיווי של הכהן נאמד גם באפשרות למוכרו בליטרא, כי אם אי אפשר למוכרו בליטרא, הרי יש לו שיווי ממון פחות, והוא אינו יכול להקדישו הקדש עילוי אלא לפי שיווי הממון לכהן.
ע"ב התפיס בכור לבדה"ב וכו' פירש"י משום דלישקול בליטרא אין כאן עברה על דברי תורה, והקשו בתוס' דהרי בהדיא מוכח בסנהדרין קי"ב דהוי דאורייתא דדרשינן שם יצא בכור ומעשר שאינו נאכל בתורת בהמתו שאינם נשקלים בליטרא. והנה בשיט"מ מיישב לנכון, וביאור דבריו דהעיקר בזה משום דאסור לבזות קדשים, והדבר נמסר לחכמים גדרי הבזיון. וא"כ אפשר דבמקום דאיכא רווחא להקדש ליתא לבזיון להיות נשקל בליטרא. - ומסקנא בש"ס אמר רבי אמי כלום הקנה זה אלא שקנו לו. - והיינו שכיון שאין לו לעצמו זכות ממון זה. א"כ ליתא להאי זכותא בכח מקדיש, - ולא חל בזה הקדש. וממילא אסור בבזיון שכיון שאין בזה התפסה להקדש ואעפ"י שסו"ס יהי' הרווחא להקדש, - אמנם זהו לאו מכח מקדיש הראשון, אלא מתנה הוא להקדש מדעת עצמו, או שצריך גם להקדיש האי רווחא, כתחילת הקדש, והרי זה בדמיון ששוקל בליטרא בכדי שיהי' רווחא ויקדיש זה הריוח להקדש דכיון דעדיין האי ממון הוא של הדיוט, דפשיטא דאיכא בזה בזיון, וזה אסור. דיש ללמוד מזה למכירת ס"ת, אפילו כשרוצה למכור לישא אשה, וכדומה, דפשיטא גם כן שאסור למכור דרך בזיון, בשוק, וכדומה, בכדי שיהי' רווחא יותר, - דאף אם רוצה ליתן הרווחא לעניים אסור, - ומצאתי בגליון מהרש"א שהביא שם בשם שו"ת זרע אברהם יעוי"ש. - אבל נראה להעיר שאינו דומה, דשאני התם בבכור שלא נתנה לו התורה הריווח שבא ע"י בזיון המכירה, וממילא שאין לו זכות כלל בהאי רווחא, כיון שלא נתנה לו התורה זכות ממון זה בזכות מתנות כהונה. - משא"כ בס"ת שע"כ כל הזכותים דממון שיש להם להבעלים בהס"ת להמציא גם ע"י אופן האסור, ע"כ שממון הבעלים הוא, כיון שבעיקרו ממון בעלים הוא, ואין זה ענין לבכור שמקבל מתנה שזכות זה לא נתנה לו תורה, וכמובן, - וצ"ע. תוס' ד"ה הפרו, פירש בקונטרס שיצא לחולין ליגזז וליעבד, וקשה דאפילו בהך פדיון לא נפיק, מידי דהוה אשאר פסוה"מ, וי"ל דמיירי בבכור בע"מ מעיקרא יעוי"ש - וקשה הא משנה ערוכה בכורות י"ד כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן דיוצאין לחולין ליגזז וליעבד אחר פדיונן, ותני עלה חוץ מן הבכור והמעשר, ופירש"י משום דקדושה חלה עליהם יעוי"ש, - ומצאתי ברי"ט אלגזי בסוגיא דבכורות ל"א בד"ה וראיתי עמד בתמי' בדברי התוס' יעוי"ש. - אמנם נראה בכוונת התוס' דכתבו כן לפום מה דס"ד אילו לא נאמר לא תפדה, והברייתא דשם מיירי לפי האמת שאמרה תורה לא תפדה, ושללה התורה זכות הפדיון בבע"מ גם כן. עוד תירצו התוס' דשאני בבכור ומעשר שאין בהם צורך גבוה. - ביאור הדברים בזה, דהחילול שהוא לצורך גבוה אין בכחו לעשות להקרבן חולין גמורים, משא"כ פדיון שהוא צורך חולין שפיר יכול לעשות להקרבן חולין גמורים גם להיות מותר בגיזה ועבודה. וע"כ דזה ג"כ אילו לא נאמרה תורה לא תפדה. אבל עכשיו ששללה תורה לגמרי זכות הפדיון בודאי שאין לנו שום הבדל ביניהם, ובין שארי קדשים, - דע"כ אמרה תורה שגם פדיון שהוא צורך הדיוט וחולין, אין בכחו להוציא הקרבן לעשותו חולין גמורים. - ומיושב בזה גם כן הא דהקשה בריטב"א שם מהא דהספרי, כמבואר שם, והוא גם כן מהטעם שכתבנו, - והיינו דהספרי מיירי לפי האמת, שהתורה שללה לגמרי זכות פדיון להוציא לחולין גמורים, וכמוש"נ. תוס' ד"ה איכא וכו' הא דאמרינן גבי בהמה שנמצאת וכו' יעוי"ש.-והנה לפי מה שכתבו אחרונים, כמבואר באד"א סי' ט"ו, דהא דלא מינכר עפ"י סימני גדלות. - זהו חששא גרידא דרק מיעוט איכא בן שנה דמיחזי כבן שתי שנים - א"כ אין מקום לקושית התוס', דשם בקדושין יש לנו למיזל בתר הרוב, - והכא בתערובות כיון שלא מינכר לפנינו, זהו מטעם שלפעמים מתרמי הכי דבן שנה מחזי כבן שתים. שם במשנה נתערבו חתיכות בחתיכות יאכלו כחמור שבהן. ומשמע אפילו אם החמור מיעוט, הוי הדין להחמיר בכולן.- ויש לעיין מדוע לא דנין בזה תורת ביטול ברובא, ואפשר לומר דלא שייך ביטול בזה, כיון דעדיין היתר הוא, וכמו שכתבו הפוסקים דלא שייך ביטול להיתר. - ולאחר שנעשה המיעוט נותר, לכאורה אית לנו לומר דיתבטל הנותר המיעוט ברובא, ויאכלו כולן בזמן של הקל. וממילא אין בזה הבאת קדשים לפסול. כיון דסו"ס מתאכלין כולן בתורת קדשים.- אמנם לא כן משמע מדשנה לנו התנא סתם יאכלו כחמור שבהן, משמע דלאחר שנעשה המיעוט נותר, דאז גם הרובא נאסר.וכן מורה לשון הרמב"ם בפר''ו מפסוה"מ הכ"ב, וכן יש להוכיח מהא דאיתא לקמן בגמ' מי דמי חתיכה שבחתיכות לית להו תקנתא כלל. משמע מזה דדין חמור עליהם לגמרי גם בבואם לפסול. - וקשה מדוע לא תתבטל החתיכה האסורה ברובא. - ואפשר לומר דכיון דנתערב בעודו היתר. והאיסור בא בתערובות, הרי זה כנולד האיסור בתערובות שכתבו הפוסקים דלא שייך ביטול. דוגמא לזה כתב הגרע"א ז"ל לענין תערובות חמץ קודם הזמן איסור. וזמן הפסח אוסרו דהוי נולד האיסור בתערובות. וליתא בזה תורת ביטול, - וכמו כן בנידו"ד -וצ"ע.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0