פרק שמיני.
בדין איסוה"נ דשור הנסקל
א דף ע"א תוס' שם הובא שיטת הר"ת דשור הנסקל אינו נאסר מחיים, והביאו התוס' ראי' לזה מהא דאיתא בב"ק ע"א גנב שוה"נ וטבחו משלם תשלומי ד' וה', ואמאי והא ליתא במכירה, ושמעינן לי' לר"ל דכל שישנו בטביחה ישנו במכירה. וכל שאינו בטביחה אינו במכירה, וה"ה לכל שאינו במכירה אינו בטביחה. ולשיטת ר"ת ניחא שיכול למוכרו לרכוב עליו עד בית הסקילה, או ליהנות בו מעט עד אותו שעה, או אם היו בי"ד מתעצלין בסקילתו יעוי"ש - ותמהני טובא הלא ע"כ הנאה זו אינה אלא בגדר השתמשות גרידא, דהיינו שיש להבעלים פירות, וזהו הנאה דהשתמשות, אבל עצם גוף השור ע"כ אינו של הבעלים, וא"כ ליתא בגניבה דהאי שור עצם גניבת גוף השור, אלא הוי בזה שגנב השתמשות דהשור מהבעלים של ההשתמשות,- וא"כ הרי זה כגנבת כלים גרידא, ואין בזה חיוב דו"ה, דאינו נוהג אלא בשור ושה בלבד, וצ"ע,
ב ואפשר לומר דכיון שיש להבעלים השתמשות ע"י הגוף, הרי זה כאילו הגוף עצמו של הבעלים, והרי זה בדמיון מי שיש לו שור חלש באופן שאינו שוה מאומה, בעד בשרו ועורו, דהיינו שאינו חזי לאכילה, ומכל זה נחשב בעלים עבור מעט ההשתמשות שיש לו להבעלים בו, ומטעם זה גם בשור שנגמר דינו ליסקל, גם כן בשרו ועורו אינו שוה מאומה, והרי זה כאילו נתקלקלה בשרו ועורו, מאיזו סיבה שתהי'. - אמנם בחיים חיותו שעדיין לא נאסר בהנאה, וחזי עדיין להשתמשות של חי, שפיר נקרא בעלים על השור-וזהו סברת התוס' דהאי שור איתא במכירה, היינו כל השור כולו, ובדמיון שכתבנו. - והקשה לי בני הר"ח שליט"א דלפ"ז מאי פריך הש"ס ב"ק ע"א והא לאו דמרי' קטבח, - וקשה הא לשיטת התוס' הוי שפיר בעלים מעליא דהרי איתא במכירה, - ונראה דשאני בין טביחה למכירה. דאעפ"י שישנו במכירה להאי שור, וקרינן לי' בעלים מעליא, - אמנם כל זה דוקא במכירה, שהמכירה נתפסת על השור כולו, מטעם שכתבנו, דכל השור משועבד עבור ההשתמשות הזה. - אמנם בהא דטביחה דהחיוב התורה עבור הטביחה דהשור, דע"כ בעינן לזה גם השווי' של עצם השור ממש. שהרי זה ענין טביחה, המורה על עצמיות השור ושיווי העצמי, ופריך הש"ס דכיון דהאי שור לא שוה מידי. לענין עצמיותו, דהיינו לטביחה, וא"כ לא הוי וטבחו כולו באיסורו. ואין זה ענין להא דמכירה, כמו שכתבנו. ועל זה משני הש"ס דהוי כל השור בשיווי ממון מטעם כל הגורל"מ. ועוד י"ל דכיון דאין לו לבעלים זכות לעכב מיתתו והכל מצוון עליו לבערו, לא מקרי בעלים לתבוע מיד ההורגו אף שטבחו ולא סקלו ובטל מצות סקילה מ"מ לענין עיקר המיתה אין לו לבעלים זכות בעלות. אבל שומר מדין גל"מ יכול לעכב מיתתו בב"ד עד שיחזרנו לבעלים. וצ"ע. עוד י"ל דלמאי דס"ד דגנבו מיד בעלים פריך דלאו דמרי' משום דכיון דאין יכול ליהנות ממנו סתמא מתיאש כדאמר כריתות כ"ד א' דסתמא אין דעתו על רכיבה לביה"ס ולאו דמרי' הוא לגמרי. ומשני דגנבו מבית שומר ושומר דעתי' עלוי' כדי להחזירו. א"ג דפריך דמשמע דמשלם דו"ה כשיווי שור גמור. ופריך דלאו דמרי' טבח ומשני בגנב מבי"ש דמפסידו כל השור]:
ג וע"כ הא דהקשו התוס' בהא דמכירה ולא הוקשה להם מהא דטביחה. - והיינו דהתוס' הקשו למסקנא דהש"ס שם שמשני לענין טביחה דמיירי בגורלמ"מ, ועל זה הוקשה להתוס' דזה תינח בטביחה דשייך גורל"מ. - אמנם במכירה דלא שייך גורל"מ מטעם דכיון דאיתא בעינא ויש לבטל המכירה, והדרא להשומר, וא"כ אין כאן שום גורלמ"מ. - וכעין מה שכתב הקצה"ח בסי' שפ"ו דבדבר דאיתא בעינא לא שייך גורלמ"מ,-ולזה הקשו התוס' והא ליתא במכירה, ועל זה כתבו דאיתא במכירה במעט ההשתמשות של הנאה שיש להבעלים בזה, דהיינו שנשאר עדיין להבעלים הנאה זו בגוף השור. וכמו שנתבאר לעיל, - והאופן דמכירה לא מיירי דוקא בשומר כי לא מעלה ולא מוריד בזה שומר, אלא מיירי שגנב מהבעלים עצמו, ומכר, ועל זה חייב דו"ה - ואעפ"י שהבעלים בעצמן ליתא בטביחה, אמנם מפני שיצוייר גם בטביחה דשור הנסקל באופן שיהי' מופקד אצל שומר שפיר קרינן לזה איתא בטביחה, ואיכא במכירה כיוון שאין חסרון מצד עצמיותו, ובזה מודה ר"ל דקרינן בזה תנאי דישנו בטביחה וכמובן. ועוד יש לפרש דקושית תוס' דליתא במכירה אם שוה"נ אסור מחיים הוא אף למסקנא דאע"ג דאצל שומר ואצל גנב חשיב ממון מדין דבר הגל"מ כמ"ד. מ"מ ליתא במכירה מצד הלוקח שהרי הלוקח אינו זוכה כלום שאי אפשר לי' ליהנות מאומה ממנו, שהרי אצל הלוקח אינו גורם לממון. ולזה תירצו דלדעת ר"ת ניחא דהלוקח מותר ליהנות ממנו. ופי' זה נראה, דאי משום דהשור בעין לא חשיב גל"מ. א"כ גם על הגנבה לא יתחייב כפל וא"כ אינו חייב גם על הטביחה בתשלומי דו"ה אמרה רחמנא ולא תשלומי גו"ד, אלא ודאי מה שמוציאו מיד השומר ע"מ שלא להחזיר הוי כמזיקו, וכן מכירה לאחרים חשיב כמוסיף הוצאתו מיד בעלים והפסדו. ושפיר יש לדון בזה משום דבר הגל"מ כממון דמי. ונראה ראי' לזה מהא דאמר ב"ק ע"ז ב' דקדשים שחייב באחריותן בעלי מומין איתנהו במכירה ור"ל בחיוב דו"ה על מכירה וכיון דלר"ש אינו חייב על קדשים שחייב באחריותן רק משום גורם לממון, ואם איתא דמכירה חשיבא כאיתא בעינא וליכא בזה דין גול"מ א"כ מודה ר"ש דמכר הגנב קדשים שחייב באחריותן אינו משלם דו"ה וא"כ מאי הרויח ר"ל שם בסוגיא דמוקי לה בשוחט בע"מ בחוץ אכתי ליתא במכירה דהא אין חייב דו"ה על מכירת קדשים שחייב באחריותן. אלא ודאי מכירה לא חשיבא כאיתא בעינא.ומיהו י"ל דלאו ראי' היא כלל דהתם כשמכר באמת קנה לוקח מדין פדי' והדמים שביד הגנב קדושין והלכך שפיר חייב דו"ה משום גול"מ שהפקיע השור מיד הבעלים לגמרי ומיהו למאי דמבואר בתוס' תמורה ל"ב א' ד"ה מקדישין, דקדשי מזבח שהוממו אין לפדותן אם הבעלים מוחה שהרי דמי פדיונן שלו להביא קרבן אחר. י"ל דבאמת אם רצה הבעלים מוציא מיד הלקוחות ומבטל הפדיון. ואין להקשות א"כ למה חשיבא מכירה לחייב דו"ה לאו קושיא היא, דהא ר"ל סבר דחיוב דו"ה לפני יאוש אע"ג דלא מהני מעשיו וה"נ אע"ג דמכירת גנב לאו מכירה היא מחמת דהבעלים יכול למחות הפדיון. מ"מ כיון דזה לא הוי רק חסרון מחמת שאינו של הגנב בזה גלתה תורה דחשיבא מכירה לענין דו"ה, אבל בתמימים דלא הוי מכירה משום שהן הקדש ואין להן פדיון בזה לא חשיבא מכירה אלא לענין דו"ה. ולפ"ז מבואר דמכר הגנב קדשים שחייב באחריותן חייב דו"ה אף שהבעלים נוטלים הבהמה מן הלוקח וחשיב גול"מ. ומיהו י"ל דאה"נ אם הבעלים מוחה ליכא דו"ה כיון דהשתא נשארה הבהמה בקדושתה ולא חשיבא מכירה כלל והא דקרי לי' איתא במכירה היינו אם הסכים על הפדיון:
ד ויש לעיין לר"ת דלא נאסר שוה"נ מחיים היאך הדין בפרה אם מותר החלב, - וכמו כן יש להסתפק על אבר שנפרש משוה"נ. והנה מבואר סנהדרין פ' א' ב', דעיברה ואח"כ נגחה ולדה אסור נגחה ואח"כ עיברה וילדה קדם גמ"ד למ"ד זוז"ג מותר ולדה ולדה מותר. נגחה ועיברה ונגמר דינה וילדה ולדה אסור. והנה לדעת ר"ת דלא נאסר מחיים. ע"כ הא דגמר דין אוסר את הולד. אינו ר"ל שהולד אסור מחיים אלא ר"ל שמצוה לסקול הולד, וכן מבואר בהדיא דנחלקו שם בנתערב באחרים אי דינו בכיפה או בסקילה אלמא אע"ג דלא הוי הולד בשעת נגיחה כיון דהוא בשעת גמ"ד, נמתח קו הדין על הולד. וכן מעוברת שנגחה וילדה צריך לגמור דין על הולד, וכן בעיברה אחר נגיחה וילדה קדם גמ"ד. למ"ד זוז"ג אסור צריך לדונו בסקילה. ולפ"ז תרנגולת שהמיתה, ועיברה וילדה קדם גמ"ד ביצתה מותרת אפי' למ"ד זוז"ג אסור, דהא לא שייך גמ"ד לסקילה בביצה. וכן מעוברת שנגחה וילדה קדם גמ"ד ביצתה מותרת. ילדה אחר שנגמר דינה, לדעת האומר דשוה"נ נאסר מחיים, ביצתה אסורה ולדעת ר"ת ביצתה מותרת באכילה, מיהו י"ל אע"ג דולד הנולד אחר גמ"ד מצותו בסקילה ואינו נאסר מכח אמו, מ"מ ביצתה כיון דאין לה חיות חשיב כמת אחר גמ"ד ולא מסתבר שהרי שער שוה"נ אסור כדתנן ערכין ז' א' ואילו מחיים גיזתו מותרת כמש"כ תוס' בהדיא לדעת ר"ת. וכ"ז בשלא בשעת גמ"ד אבל אם נגמרה לאו גופה היא. והוי כילדה קדם גמ"ד כמש"כ תוס' חולין נ"ח א' ולכו"ע מותרת. ודין חלב שבדדיה כדין ביצה שנגמרה וחלב שנחלב כדין ביצה שנולדה. מיהו החלב שנעשה אחר גמ"ד למ"ד שוה"נ נאסר מחיים אסור דחד גורם הוא, אבל לדעת ר"ת דאינו נאסר מחיים חלבה מותר אף אחר גמ"ד בין שנחלב ובין שנסקלה חלב שבדדיה מותר כדין פרש שוה"נ וחלב שבקבתה. וחלב שבדדיה בשעת גמ"ד אינו נאסר לכו"ע. וכן לענין קדשים תנן מעילה י"ב ב' דאין מועלין בהן. מיהו תוס' כתבו שם משום דלאו קדשי ד' קרינן בהו ובמכלתין ל"ה א' תנן דאין חייבין עליהן משום פיגול והיינו משום דלאו גופה דהא אוכלא הוא:
ה עוד יש לעיין בדבר דם של שוה"נ מה דינו של הדם בזה, אם הוא בכלל בשר לאיסוה"נ, והנה ידי"נ הרב הגאון ר' עזרא שליט"א הגאב"ד וויינוטא העיר בהא דפריך הגמ' בפסחים כ"ב והשור נמי למ"ל מדוע לא קאמר הש"ס דאתי לאסור את הדם דאינו בכלל בשר, ומתרץ דהדם בעודו במחובר הרי הוא כבשר. וכשפירש אז הרי הוא דם, - והוא עפ"י דברי תוס' מעילה י"ז ד"ה אמר רב חנין יעו"ש, והיינו תוכן דבריהם שם דהדם בעודו בבשר הרי הוא בשר, ורק כשפירש אז נעשה בתורת דם. - ובזה יש ליישב קושיית התוס' בפסחים שם דפריך והרי דם,- מדוע לא משני כשהותרה נבלה דמה הותרה,-משום דבעודו בבשר אעפ"י שהוא בכלל בשר, אבל לא הוי על הדם תורת דם, ורק כשפירש נעשה תורת דם ולהכי אפי' אם הותרה בעודו בבשר, אבל אחר שפירש יאסר משום דם, כדין דם דעלמא, דהוי עליו תורת דם כשנפרש מן הבשר- משא"כ בשוה"נ דכיון דדמו בעודו בבשר תורת בשר עליו, שוב לא נעשה היתר גם אחר הפרישה, מטעם כיון שנאסר עכת"ד. - ואם כי לכאורה יש מקום לומר כן, מטעם דלא הוי על הדם תורת דם בעודו בבשר, - אמנם צדקו התוס' בסברא, דעכ"פ כיון שישנו למציאות דם בבשר, ואם הוא בכלל נבלה, לוא יהא שדינו כבשר אבל עכ"פ הרי הוא בכלל היתר הנאה, ולא מסתבר שיהי' איסור הנאה חוזר וניעור לאחר שפירש, כיון דמעולם לא הי' בכלל איסור, - והביאור בזה פשוט דאם דם נבלה בכלל נבלה, - וכשהותרה נבלה בהנאה גם דם בכלל היתר הנאה, וע"כ כשלוקח דמים עבור הנבלה לוקח גם עבור הדם שבתוך הבשר, - דע"כ לוא יצוייר שהי' מבדיל הדם מן הבשר הי' הקונה קונה בפחות מדמים שנותן עכשיו נמצא דהתורה התירה ליקח דמים עבור הדם, וגם בזה שמתרצים התוס' בתירוצם דדם לאו בכלל בשר בנבלה. ע"כ הכוונה, דלולא שרבתה תורה היתר הנאה לדם, דאז היתר הנאה לנבלה למכור הבשר, ולנכות עבור הדם שבתוך הבשר. - ועוד דאם אמרינן כן דבעודו בבשר הרי הוא כבשר, א"כ למ"ל קרא בשרצים לרבות שדינו כבשרו בעודו בבשר, לרב חנין, דהלא ע"כ מבואר דגם בלא ייתור קראי, ג"כ דינו כבשר בעודו בבשר, כמו שחזינן הכא בנבלה־ וא''כ הדרא קושיא לדוכתי' מדוע לא קאמר הש"ס דאתיא בעל השור נקי לרבות איסור הנאה לדמו, - וביותר תיקשה לדברי התוס' בפסחים שם ד"ה והרי דם שפירשו דתמיד אין הדם כבשר, רק היכא דריבתא תורה בהדיא מריבוי הכתובים, והיינו אף במקום ובאופן שעודו בבשר, כמו הא דשרץ, וא"כ בשוה"נ דליכא שום ריבוי לדם שיהי' כבשר. א"כ הדם אינו בכלל בשר אפי' בעודו בבשרו. וא"כ תיקשה לימא דבעל השור נקי אתי' לרבות הדם ולאסרו בהנאה מטעם שוה"נ.
ו ונראה דאם אמרינן דבעל השור נקי אתא לאסור דם שוה"נ, למימר דדם גם כן בכלל איסור הנאה דשוה"נ, א"כ מוכח מזה דאין איסוה"נ לדם דעלמא, דאל"כ הא בלא"ה אסור בהנאה, מטעם איסור דם א"כ תיקשה לפ"ז למה אמרה תורה על הארץ תשפכנו כמים, להתיר דם בהנאה. הא יש לנו ללמוד היתר הנאה, מדחזינן דאמרה תורה ובעל השור נקי לאסור דם בשוה"נ. מכלל דדם בעלמא שרי - וא"כ למ"ל קרא להתיר דם בהנאה, וע"כ מוכח מזה דבעל השור נקי להנאת עורו הוא דאתא, וממילא יש מקום לומר דדם מותר מטעם שוה"נ, כיון שאין לזה לימוד לאיסור. וממילא לא ידענו בעצם איסור דם אם הוא מותר בהנאה מצד עצמו, וזה נלמד מהא דכתיב על הארץ תשפכנו כמים דלהתיר בהנאה אתא. - ולקושטא דמלתא דם שוה"נ מותר בהנאה, כיון דלא הוי בכלל בשרו וכמו שמותר פרשו מטעם שאין זה בשרו, כמבואר ע"ז ל"ד ע"ב כן יש לומר דגם דם מותר, - ויש להעיר לפ"ז אמאי המקדש בשוה"נ אינה מקודשת כמבואר בקדושין נ"ו - הא יש בזה הנאת דם, - ודוחק לומר דלא שוה פרוטה - אמנם י"ל כיון שקידשה בשור כולו ולא סמכה דעתה על הדם. - כמו שכתבו התוס' והרשב"א שם לענין אחר.
ז אמנם נראה בזה דשני ענינים נינהו הא דדם לאו בכלל בשר, והא דדם ישנו בכלל שור. והוא, דאף אם אמרינן דדם ליתנהו בכלל בשר, מ"מ י"ל דבכלל שור ישנו גם דם, דהענין שור כולל כל הנוגע ושייך לחיותו דשור, ולכהפ"ח דבר שעושה טרפה, - והנה עיקר האיסור הנאה בשוה"נ, נלמד מהא שנאמר השור יסקל, היינו דהחיוב סקילה אוסרתו. - וביותר אם אמרינן דגם מחיים נאסר,- ופליגי בזה רבותינו הר"ת והרבינו אפרים - וכיון שעיקר האיסור הוא מהשור יסקל, ובכלל שור גם דם בכלל, כיון דהדם הוא הנפש, והר"ז חיותא דשור, ועצם שור הוא, - והא דאמרה תורה ולא יאכל את בשרו. לדרשא אתא לאסור אף באופן דעבדי' כעין בשר, כגון דשחטי', אבל אין זה עיקר האיסור, והיינו דעיקר האיסור משור נלמד, מהא דכתיב השור יסקל, ודם בכלל שור הוא, והעור אינו בכלל שור, והיינו ע"כ העור שלא נעשית טרפה עי"ז, וזהו בפחות משיעור גלודה, משום דמה שנצרך לחיותא דשור בכלל שור הוא, וממילא ע"כ דם בכלל איסור הוא.- ואתי שפיר טפי הא דהמקדש בשוה"נ שאינה מקודשת. -ובדברינו יבואר לנכון הא דאיתא במכילתא משפטים פרשה ו' ולא יאכל את בשרו למה נאמר להביא דמו וחלבו ועורו יעוי"ש - ולכאורה תמוה טובא הלא מבואר דדם לא הוי בכלל בשר, וא"כ היאך דרשו לאיסור דם אבל בדברינו אתי שפיר, והיינו דכוונת התנא דדם בכלל שור הוא, ודם נכלל בהנאת עור, והיינו דכמו שרבתה תורה להנאת עורו מאת, על זה אמר התנא שע"כ גם דם ישנו בכלל איסור, והיינו משום דנכלל בענין שור, וכמש"נ.
ח והנה לאחר שרבתה תורה להנאת עורו מבעל השור נקי, פשיטא שגם שער בכלל זה,- דענין נקי מנכסיו כולל כל ההנאות, - והנה לולא שרבתה תורה, אז הוי אמרינן דכשם שעורו מותר מפני שאינו בכלל שור, כן ע"כ גם השער, דפשיטא שלא עדיף וחמור שער מהעור. - ולפ"ז תמוה מאי פריך הסוגיא בערכין ז' ע"ב בהא דתניא האשה שמתה נהנין בשערה, ובהמה שנהרגה אסורה בהנאה, ומה הפרש בין זה לזה. הא שאני בהמה דרבתה תורה לאיסור מבעל השור נקי, שזה לימוד לכל הבהמות הנהרגות מטעם בי"ד. כמו שכתבו הראשונים. וזה לא שייך באדם. ואנו דנין להשער אינו גופו. - ועוד לשיטת התוס' נדה נ"ה ע"ב ד"ה שמא, דעור אינו בכלל מת, ודוקא בבהמה רבתה תורה. מבה"ש נקי.- א"כ פשיטא שכיון שהעור מותר, א"כ כש"כ השער,- וא"כ מאי פריך הגמ' מ"ש זה מזה, - ודוחק לומר דכוונת הש"ס דיש לנו ללמוד לכל בע"ח הנאסרין במיתה, וגם אדם בכלל. - וצע"ג
ט והנה בהיותי בזה עלתה לי להסתפק אם השער נקרא מגופו בתם לגבות מן השער את הנזק. - והספק בזה כיון דמצינו דבאדם הוי השער זה חוץ לגופו. - ובשוה"נ לולא דרבתה תורה ג"כ לא הי' נאסר. וא"כ גם לענין נזקין אין זה מגופו-- א"ד כיון דעכ"פ מחובר הוא יש עליו תורת גביי' מטעם זה. [והנה אם רבתה שער זנבה אחד שהזיקה גובין הנזק מהם כשם שגובין מנוצתה אם רבתה כו', והיינו משום דכיון דמגופה קא ינקי כמ"ש השיטמ"ק ב"ק מ"ז ע"א ד"ה וכתב הר"ם ע"ש. וכיון שאין יכולין לעקור את השער עם השרש אלא לגזותן. פשיטא דגובין מכל השער. הגה"ה] תוס' ד"ה עפ"י ע"א, פירש הקונטרס משום מודה בקנס וכו' - ונראה דאפילו אמרי שנגמר דינם בבי"ד פלוני אין נהרגין על פיהם וכו' -ביאור הדברים משום דאין ממיתין עפ"י עצמו, וכמו שכתב הרמב"ם פרי"ח מה' סנהדרין ה"ו וז"ל גזירת הכתוב הוא שאין ממיתין בי"ד ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא עפ"י שנים עדים יעוי"ש. - והנה מרן בכס"מ לא ציין מקור הדין. - והמגדל עוז כתב שם מקור הדין במכות פר' אלו הן הלוקין יעוי"ש. - ובאמת ליתא שם מקור לדין זה. - אמנם הדין הזה מבואר להדיא בתוספתא דשבועות פר"ה ובספרי שופטים פסקא פ"ח, ומיתת השור דהוקשה למיתת הבעלים, גם כן אין ממיתין עפ"י עצמו, וכמש"נ. תוס' ד"ה ברובע וכו' - הכא מסקי דרובע ונרבע אסורין בהנאה - והנה התוס' כריתות כ"ד מביא שיטת הר' אפרים דסובר דדוקא בשור נוגח אסרה תורה בהנאה, ולא בשארי נסקלים. - והנה מפשטות הסוגיא ב"ק מ' ע"ב, יש בנוגח שאין ברובע, ולא חשיב שם שיש בנוגח איסוה"נ. - משמע בהדיא כשיטת התוס' דכל הנסקלין אסורין בהנאה.
בדין רובע ונרבע ע"י בן נח.
א ברובע ונרבע. - פירשו רש"י ותוס' דמיירי עפ"י ע"א או עפ"י הבעלים, דאם עפ"י עדים להדיוט נמי אסור, - ומסקי התוס' דהעיקר תלוי בגמ"ד. ויש לעיין היאך הדין בבן נח שנהרג בעד אחד ובדיין אחד, אם נחשב זה לגמר דין גם כן, - ונפק"מ לדינא בבהמה הנרבעת לנכרי שנהרג עלי' בע"א ובדיין אחד. אם נאסרת הבהמה כדין אחר גמ"ד, - והנה החכ"צ בסי' פ"ד החליט בדין זה דאין בזה תורת גמ"ד. - דענין גמ"ד בבי"ד של ישראל נאמר, וזה ליתא בזה"ז יעוי"ש, -ובמנח"ח מצוה ג"ב השיג עליו יעוי"ש.-והנה לדעתי נראה ראי' מפורשת לזה שאין גמ"ד אלא בבי"ד של ישראל,
ב איתא בסנהדרין ע"א אמר ר' חנינא ב"נ שברך את השם ואח"כ נתגייר פטור הואיל ונשתנה בדינו נשתנה מיתתו וכו' -ת"ש אם משנגמר דינו ברח ואח"כ הקיף זקן התחתון חייב. (אלמא אע"ג דאשתני לא איפטר] ומשני נגמר דינו קאמרת נגמר דינא גברא קטילא הוא. ת"ש ב"נ שהכה את חברו ובא על אשת חברו ונתגייר פטור, עשה כן בישראל חייב, ואע"ג דאישתני דינו יעוי"ש - ואם אמרינן דב"נ כיון דלא בעי בי"ד הוי גמ"ד שלו גם בלא בי"ד. א"כ הלא תמיד תורת גמ"ד על ב"נ תיכף כשעשה המעשה שנתחייב בה מיתה עפ"י העד והדיין.- והוי דינו כבן סו"מ לאחר שנגמר דינו דלא מהני אח"כ ההשתנות הדין, ותיקשה גם מרישא אמאי פטור כשעשה עם ב"נ חברו, - וגם כל עיקר דינו של ר"ח לא יצוייר, כיון שכבר בר קטלא, - וע"כ דאין בדין ב"נ כל עיקר האי דינא דגמ"ד
ג ויש לעיין בסוגיא דסנהדרין נ"ז ע"ב בא על עריות ישראל נידון בדייני ישראל, למאי הילכתא, אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה לנ"צ אלא לעדה ועדים והתראה, ופריך מיגרע גרע יעוי"ש בפירש"י - וקשה הא איכא חומר עכשיו שיהי' עליו תורת גמ"ד. - ואפשר לומר דהסוגיא סמיך על הא דמבואר שם דף ע"א דגירות לא מהני. - וא"כ אין נפק"מ ואין חומר בגמ"ד כלל, כיון שבלא"ה לא נפטר מחיובו.
ד והנה במנח"ח הוכיח דיש ב"נ לגמ"ד מהא דאיתא בסנהדרין ט"ו כיון שהמיתו שוינהו רבנן כמאן דגמר דינייהו ואיסורי הנאה נינהו, -הרי מבואר דכיון דלא צריך למידן בבי"ד נחשב זה לגמ"ד יעוי"ש - והיא לכאורה ראי' נכונה. - אבל תיקשה מסוגיא ערוכה שכתבנו. - לכן נראה דשאני התם, - והוא דהנה מצינו שני עניני מצות בהא דחיובי מיתות, א. שהוא מטעם קיום הפס"ד. ב. שהוא מטעם ובערת הרע מקרבך. וזה מבואר בסנהדרין ע"ח טרפה שהרג בפני בי"ד חייב מטעם ובערת הרע וגו' - והנה כמו כן יש לומר בהמזיקים, הנודעים כשהמיתו, - יש בזה הדין ובערת הרע מקרבך, - ודין זה הוי ממש כגמר דין גם כן, והיינו דכן גזרה תורה שתהי' דין זה במקום גמ"ד, - וזה ישנו באופן שאין הפס"ד מהבי"ד, - וזהו הביאור בגמ' כיון שהמיתו שוינהו רבנן כמאן דגמר דינייהו. - וע"כ זהו מפני שדין בי"ד הוא, גם בזה. - ולהכי נחשב לגמ"ד, והיינו כמו גמ"ד ממש, שיצא מבי"ד, כיון שגם זה דין בי"ד הוא. - משא"כ בהא דב"נ כיון דנידון בלא בי"ד ובלא עדים כלל - א"כ לא נכנס זה לגדר ולסוג בי"ד, ולא נחשב מיתתו בגדר גמ"ד של בי"ד,
ה והנה הקשה שם במנח"ח בעדים שהעידו על השור היאך משלמין דמי השור כשהוזמו, להפוסקים דסברי דגם בממון דרשינן כאש"ז ולא כאשר עשה. והכא תיכף בגמ"ד נאסר בהנאה, וא"כ הוי כאשר עשה יעו"ש. - ונראה דלא קשה כלל, דהרי הכא ע"י הזמה נתברר למפרע, ואין כאן כאשר עשה כלל, - ואין זה ענין לשארי ענינים בממון, דעכ"פ יוצא הדבר מרשותו לרשות השני, וזה ליתא הכא בשוה"נ שכל המחזיק זכה בו מטעם יאוש בעלים, כמבואר בגמ', ופשיטא שלפ"ז גם הוא צריך לזכיי' מחדש, - מ"מ אין זה בכלל אשר עשה, כיון שהיאוש עשה זה מדעת עצמו, ואעפ"י שהם סבבו לזה אבל הם לא עשו הפקעה, ואין זה כאשר עשה.
ו והנה תצא עוד נפק"מ לדינא בזה, - דהנה זה ודאי דבר ברור דהעדים הבאים לחייב את הגר שנתחייב מיתה בהיותו נכרי, - דאין זה בתורת עדות, - לענין כל חיובי עדות, כמו לענין הזמה וכדומה -והיינו כיון דחיובו שמכבר בא עפ"י ע"א, ולא בעי עדים בדיני עדות, אמנם כל זה אם אמרינן דאין בזה תורת גמ"ד. - אמנם אם אמרינן דיש בזה תורת גמ"ד א"כ כשמעידים על הגר, ויש בעדות זו חיוב מיתה דב"נ, ואם נחשב זה לגמ"ד, א"כ הרי זה כאילו העידו שנתחייב מיתה בבי"ד פלוני, וא"כ יש כאן דין הזמה ככל עדות.
ז התוס' במכות ב' ד''ה זוממי ב"כ ובועלה, הקשו וא"ת למ"ל דרשא דלאחיו ולא לאחותו תיפ"ל מהא דנפקא לן את אבי' היא מחללת, היא ולא בועלה, היא ולא זוממי' יעו"ש - ואם אמרינן דאין ב"נ נחשב לגמר דין, א"כ משכחת לה ציור זה דמיתות שונות גם באופן שאינו בבת כהן ובועלה, והיינו באופן שהעידו על גר שזינתה באשת ישראל בהיותו ב"נ שדינו בסייף גם עתה, כמבואר בסנהדרין נ"ד, והאשה הרי היא בחיוב חנק, והעדים נידונים בזה מטעם דהרי זה כאילו העידו נגמר דינו בבי"ד פלוני, וכאשר זמם יקויים אצלם בסייף כנידון הבועל, וזה נלמד מהא דכתיב לאחיו. - וזה לא ידענו מדרשא דהיא הנאמר בבת כהן ושפיר איצטרך לאחיו למידרש ולא לאחותו. - אמנם ע"כ מוכח דאין בזה תורת עדות מטעם דאין חיוב ב"נ בתורת גמ"ד, - והר"ז כאילו באו עכשיו לחייבו חיוב ב"נ, - וזה ליתא בחיוב עדים, - וממילא אין כאן תורת הזמה, - ועכ"פ מוכח דליתא תורת גמ"ד בחיובן של ב"נ, - והנה שיטת הרז"ה דאשה הנבעלת לנכרי אין עלי' חיוב מיתת ב"ד, עי' בשיט"ה כתובות ג'. - אמנם דעת התוס' שם וביומא פ"ב דלא כדבריהם. - וכן הוא דעת הנמוק"י, ושפיר הערנו לעיל לשיטת התוס'.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
שהמית את האדם על פי עד אחד או על פי הבעלים דשור שהמית על פי הבעלים איפטר ליה מסקילה דמודה בקנס פטור וכן רובע ונרבע ע''פ עד אחד או ע''פ הבעלים דהשתא לאו שור הנסקל הוא וליכא למימר ימותו שהרי מותרין להדיוט אם לא מפני הזבח המעורב בהן ואי איפשר למכור את כולן לצורכי מין אותה זבח להקריבם שהרי פסולים להקרבה כדאמרינן בתמורה (דף כח.) מן הבהמה להוציא הרובע והנרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח מוקצה שהקצהו לצורך (תקרובת) עבודת כוכבים ולא הקריבו ונעבד שעשאו עבודת כוכבים והשתחוה לו ואמרינן בפרק כל האסורין במסכת תמורה (דף כט.) דמותרין להדיוט:
דאדם כולי עלמא לא פליגי דפטירי תדע דלרבי יהודה אמאי כונסין לכיפה ועביד צער בעלי חיים ומקלקל חצירו וכיפתו אדרבה ליערפינהו בקופיץ ולקברינהו אלא ודאי אתי לאחלופי באדם ועבדי היכירא ולרבנן נמי עבדי היכירא דפטרינן להו ולא חיישי' לתקלה אבל במתני' דהכא חיישינן לתקלה דאיכא כמה ספק איסורין לפי שהם מוקדשים כגון רכב על גבי שור ובא חבירו ורכב וסמיכה על גבי ראש גדי וטלה וחלב מוקדשין ע''ג מכתו דשרי בשור הנסקל לפי שאינם דרך הנאתן ועוד דאיכא איסור מעילה דהזיד במעילה במיתה הילכך כולן ימותו ואל תתמה התם כיון דאיסור הנאה נינהו אמאי לא תקינו בהו רבנן מיתה ויזקיקו להורגן היכי יזקיקו ב''ד להרוג כל איסורי הנאה הרי הזאב והארי דמוקי לה ר''ל והוא שהמיתו ואסורין בהנאה (סנהדרין דף טו:) ולא תקינו להו מיתה אלא אמרו כל הקודם להורגן זכה ומקשה רבא היינו דקתני עלה ואפי' אבא חלפתא ביניהם אלא אמר רבא שנים שהיו עומדין ויצא חץ מביניהם פטורין ואפילו אבא חלפתא דלא תלינן ביה שהרג אבל בשוורים אותן שיש לתלות בהן חייבין משום ובערת הרע מקרבך ועוד אומר ר''ת דשור הנסקל אינו נאסר מחיים ופירש דכולה ההיא שמעתא (ב''ק דף מא.) דממשמע שנאמר סקל יסקל השור איני יודע שהיא נבילה ונבילה אסורה באכילה מוכחת כן וסוגיא דפרק שני דקדושין (דף נז.) הכי פריך כל צפור טהורה תאכלו לרבות המשולחת וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות את השחוטה ופריך איפוך אנא ומשני לא מצינו בעלי חיים שאסורין שלא יהו מותרין כששוחטן בר מאלו שעומדין ומוקצין למצוותן ולכך אין לאסור משולחת לומר דחל עליה איסור לאחר שילוח לאוסרה באכילה כדין שאר עופות טמאין דכתיבי בקרא ופריך (והרי רובע ונרבע) דאסורין פירוש דמחיים אסורין לשוחטן ולהקריבן לגבוה ומשני הני מילי לגבוה אבל להדיוט שרי והרי רובע ונרבע בעדים דמחיים אסורין פי' דמחיים אסורין לישחט ואם שחטן אסורין אף אני אביא משולחת ומשני רוב בעלי חיים קאמרינן אם כן דאין שור הנסקל נאסר כל זמן שהוא חי שור שלא נגמר דינו שנתערב באחרים שנגמר דינן כולן פטורין דמותרין בגיזה ועבודה ואין כאן עינוי הדין כיון דפטורין מסקילה מיהו לכשישחטו או ימותו יהו אסורין בהנאה והא דאמר בסוף פרק שור שנגח ד' וה' (דף מה. ושם ד''ה מכור) דשור שנגמר דינו מכרו אינו מכור אפילו לרידיא היינו משום דאסור לענות דינו ומצוה לסוקלו ועוד דאין לו מכר דאין לו בעלים והלוקח אינו יכול לזכות בו יותר משאר אדם אבל כי לא נגמר דינו מכרו מכור לשחיטה אי נמי לרידיא דמצי לאערוקיה לאגמא וכי שחיט ליה [לאחר שנגמר דינו] אסור באכילה כך נראה לר''ת כמו שפירשנו וקשה דבסוף פרק קמא דערכין (דף ז:) משמע דשור הנסקל נאסר מחיים גבי האשה שמתה נהנין בשערה דמפרש התם זו מיתתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרתה ויש לומר גמר דינה דמחיים גורם לה להיות חל עליה איסור שאסורה אפילו שחטה דעבדה כעין בשר וזו מיתתה אוסרתה אין עליה שום איסור מחיים ויש להביא ראיה דלא נאסר מחיים מהא דתניא בפרק מרובה מדת (ב''ק דף עא.) ובפרק אלו נערות (כתובות דף לג:) (גבי) גנב שור הנסקל וטבחו משלם תשלומי ד' וה' דברי רבי מאיר ואמאי הא ליתא במכירה ושמעינן ליה לריש לקיש בפרק מרובה מדת (ב''ק דף עא.) דכל שישנו בטביחה ישנו במכירה וכל שאינו בטביחה אינו במכירה וה''ה דכל שאינו במכירה אינו בטביחה אבל אי שרי בהנאה ניחא שיכול למוכרו לרכוב עליו עד בית הסקילה או ליהנות בו מעט עד אותה שעה או אם היו בית דין מתעצלין בסקילתו ומיהו מה שאומר ר''ת דאין לו מכר דאין לו בעלים זה לא נוכל לקיים ומה שפסק ר''ת בעדר שיש בו שה אחד ספק דרוסה דשרי מטעמא דכל דפריש מרובא פריש לא יתכן דיש לאסור גזירה שמא יקח מן הקבוע אפילו היכא דפריש מאליו רק בדבר שלא נאסר בתערובת כגון ט' חנויות (אחת) מוכרות בשר שחוטה ואחת נבילה (פסחים דף ט:) התם שרינן אי פריש אחת ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע שהרי האיסור ניכר וידוע היכן הוא ולכך שרינן היכא דפריש או כגון דנמצא ביד עובד כוכבים אבל אם נאסר בתערובת ופריש לא אמרינן דפריש מרובא פריש ואם יש בעדר ספק דרוסה אפילו אחד בריבוא כולן ימותו תדע דטבעת של עבודת כוכבים שנתערבה בריבוא כולן אסורות ובפירש אחת מהן פליגי רב ושמואל בגמרא (לקמן דף עד.) אי אוסרת השאר אי לא אבל בההיא גופה אותה שפירשה לא פליגי וכולי עלמא דאסירא וכל איסורי הנאה שפירשו מתערובתן אסורין ולא אמרינן מרובא פריש וטעמא משום גזירה שמא יקח מן הקבוע ולא שנא חולין ולא שנא קדשים ויש להתיר הבהמה שנושא הזאב והרועה מצילה ונתערבה בעדר משום דאין דרוסה אלא ביד ושמא טרפה בשינים והוה ליה ספק ספיקא וכן הנץ שנושא אווז שמא נושאה בחרטום או בין רגליו ולא הכה ביד מיהו יש ליישב דברי ר''ת דלא דמי לטבעת של עבודת כוכבים דשאני בעלי חיים כיון דאפשר ע''י דנכבשינהו דניניידין ואם תאמר אמאי תנן ימותו נימא ירעו עד שיסתאבו ויפדו ואחרי כן נימא כל דפריש מרובא פריש דהשתא להדיוט חזו שהרי כמה קדשים אמרינן בהו ירעו ולא חיישינן לתקלה ובסיפא אמרינן ברובע ונרבע ירעו ולכשיסתאבו יפדם וישחטם ויאכלם מטעם דפריש מרובא פריש ויש לומר דלא עבדינן תקנה ברעייה כיון דלאחר רעייה לא מישתרי נמי אלא מטעם כל דפריש ועוד שאל הרב רבי יצחק מר''ת דקאמר רבי שמעון (סנהדרין דף עט:) הנסקלים בנשרפים ידונו בסקילה שהשריפה חמורה ניזיל בתר רובא להחמיר בדיני נפשות כדאיתא פרק קמא דחולין (דף יא:) דלא חיישינן שמא במקום סייף נקב הוה ותירץ דלא אזלינן בתר רובא להחמיר כיון שנהרג בלאו הכי במיתה אחרת אי נמי לא אזלינן בתר רובא לחייב אותו שהוא ודאי בסקילה ומהאי טעמא לא תקשי לן הא דאמר פרק אלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עט:) דאדם רוצח שלא נגמר דינו שנתערב עם אחרים שנגמר דינן כולן פטורים דמשום רובא לא נעביד דבר שהוא שקר ודאי דודאי יש אחד שאינו בר מיתה כלל לפי שלא נגמר דינו ולא דמי לאותו שהרג ודאי אלא דלא ידעינן אי טריפה הוה אי שלם הוה ועוד יש לומר דהוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ופטור מדאורייתא דספק נפשות להקל וכי תימא ניכבשינהו ונימא כל דפריש אי אתה רשאי למושכן להחמיר עליו ועוד גזירה שמא יקח מן הקבוע והא דפריך מעיקרא כי תני הנשרפים בנסקלים תיפוק לי דרובא נסקלים נינהו הכי פירושא לכל הפחות לא גרע משום דרובא נסקלים: על פי עד אחד או על פי הבעלים. פירש בקונטרס דפטר ליה מסקילה משום דמודה בקנס פטור וכן פירש במכות (דף ו.) דאין אדם נהרג על פי עצמו מטעם קנס ונראה דאפי' אמרי שנגמר דינם בבית דין פלוני אין נהרגים על פיהם ואע''ג דכי האי גוונא מחייב בקנס כדמוכח בפרק קמא דמכות (דף ד.) וגבי פלוני רבע שורי בפרק קמא דסנהדרין (דף י.) מפרש משום דאדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן ונהרג שורו ולא פלגינן דיבורא אלא הרובע והשור נהרגין ואי קנס מיקרי כי נמי אמת הוא שרבע שורו אמאי נהרג שור על פיו והא מודה בקנס פטור כמו אם אמר גנבתי וטבחתי דפטור מכפל וד' וה' ונראה לי טעמא דאינו נהרג על פי הבעלים אם אין עד אחד עמו כדאיתא פרק כל האסורין (תמורה דף כט.) זה וזה מותרות באכילה מנלן אי ס''ד להדיוט אסירי למה לי למעוטינהו. לרובע ונרבע לגבוה ואע''ג דהתם לא מזכיר ברובע ונרבע על פי הבעלים מכל מקום על כל ענין שפסול גבוה ומותר להדיוט קאי מנהני מילי. ברוך: ברובע ונרבע. פירש בקונטרס על פי עד אחד או על פי הבעלים שנאסר לגבוה ולא להדיוט דבשני עדים היה נאסר אפילו להדיוט וכן משמע בריש פ' בתרא דכריתות (ד' כד.) דאמר רבי יוחנן שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה אמר רבא מסתברא טעמיה דרבי יוחנן כגון דאמרו ליה נרבע שורו ואי לא ליתסר בהנאה אמאי מייאש הלא העור מותר בהנאה והבשר לכלבים וכן נמי משמע בפרק האיש מקדש (קדושין דף נז:) דפריך והרי רובע ונרבע בעדים דאסירי מחיים להדיוט ואם תאמר ומנלן הא כי כתיב קרא בנוגח כתיב ולא ילפי מהדדי כדאמרינן פרק שור שנגח ד' וה' (ב''ק דף מ:) שיש בנוגח שאין ברובע ויש ברובע שאין בנוגח ושמא איכא שום דרש: