דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ע - א

האי נמי תיפוק לי נלמד גם כן דחלב טמאה מטמאה מ"וחלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו", דמנין לך לטהרה מהפסוק הזה, הרי הפסוק אינו מדבר בטומאה אלא באכילה דכתיב אכול לא תאכלוהו, ויש לדרוש: מי שאיסורו משום בל תאכל חלב נבלה וכו' בשרה מותר, אותה טיהרתי לך, יצאתה זו, שאין איסורה משום בל תאכל חלב נבלה אלא משום טמא שכולה אסורה משום בל תאכל טמא, ובה לא מטהר הכתוב את חלבה, אלא חלבה טמא כבשרה. ואם כן עדיין יש לשאול על הפסוק האי טרפה למה נאמרה?

ומישבינן: אלא האי טריפה מיבעי ליה לאתויי חיה, צריך היתור של טריפה לאשמועינן דחלב של חיה טהורה שמתה חלבה טהור. כי סלקא דעתך אמינא כיון דכתיב ואכול לא תאכלוהו, מי שחלבה אסור ובשרה מותר דהיינו בהמה שחלבה אסור ובשרה מותר אותו לבד טיהרתי לך חלבה משום נבלה יצאת חיה שחלבה ובשרה מותר דכיון שחלבה מותר כבשרה הוה אמינא לענין טומאת נבלה של חיה מתה גם כן יטמא חלבה כדין בשרה, קא משמע לן "טריפה", ודרשינן כל שיש במינו טריפה חלבה טהורה ואפילו חיה.

ופרכינן: איך אפשר לומר דחלב חיה נבלה טהור? מאי שנא חלב טמאה דלא ילפינן לטהרה כיון דאין חלבה חלוק מבשרה ושניהם אסורים באכילה, מצינו למיקרי ביה "ואכל לא תאכלוהו" על חלב לחוד, חיה נמי, אין חלבה חלוק מבשרה בדין, כיון דשניהם מותרים באכילה ולא קרינא ביה "אכול לא תאכלוהו, אם כן לענין טומאה נמי יטמא חלבה כבשרה ולא נלמד לטהרה?

ופרכינן עוד: ועוד יש להקשות ממשמעות הפסוק דהכתיב ואכל לא תאכלוהו ומשמע שלא מדובר בחלב חיה, דלא טיהר מידי נבלה אלא חלב האסור באכילה [דעלה קאי ואכל לא תאכלוהו] אבל חלב חיה לא טהר אותו הכתוב אם נתנבלה החיה, אלא החלב מטמא כמו הבשר?

ומתרצינן: אלא אמר אביי, טריפה לגופיה איצטריך. האי טריפה בעינן ללמד על עצמה שבהמה טהורה שהיתה טריפה ואחר כך מתה - חלבה טהור. ולעולם טריפה חיה, ומה שהקשת הרי נבלה כבר אמורה בפסוק, וכיון דטריפה נחשבת כחיה הרי בשעת מיתה היא מתנבלת, אף על פי כן איצטריך, שלא תאמר הואיל וטמאה אסורה מחיים וטרפה אסורה מחיים, סלקא דעתך אמינא שיש לדמות דין טריפה לטמאה, דכיון ששניהם אסורים בחייהם, הייתי אומר מה טמאה חלבה טמא, אף טרפה חלבה טמא, קא משמע לן האי טרפה שדין בהמה טהורה שהיא טרפה ומתה כדין בהמה טהורה בעלמא שמתה, דחלבה טהור.

ומקשינן: אי הכי, אם כן האי טריפה דכתיב גבי עוף והנפש אשר תאכל נבלה וטרפה שממעטינן לעיל עוף טמא דאינו מטמא, האי נמי מיבעי ליה גם כן לגופיה דאיצטריך, שלא תאמר, הואיל ועוף טמא אסור באכילה וטריפה אסורה באכילה, סלקא דעתך אמינא שיש לדמות דין עוף טריפה שמתה לטמאה, דכיון ששניהם אסורים באכילה הייתי אומר, מה עוף טמא אינו מטמא בבית הבליעה אף טריפה אינה מטמאה, קא משמע לן דדין עוף טהור שהיא טרפה ומתה כדין עוף טהור בעלמא שמתה, דנבלתה מטמא בגדים בבית הבליעה, ואם כן תיקשי מנין לך למעט שנבלת עוף טמא אינה מטמאת!?

ומקשינן עוד: ועוד, גבי בהמה מי איכא למילף טרפה מטמאה איך סבר אביי לומר שהפסוק לגופיה איצטריך לטהר טריפה שלא תלמד מטמאה? הרי אינם דומים זה לזה: טמאה לא היתה לה שעת הכושר, בהמה טמאה מעולם לא היתה כשרה, טריפה היתה לה שעת הכושר. ואילו טריפה היתה כשרה וראויה ככל בהמה טהורה עד לזמן שנטרפה.

ואמרינן: וכי תימא, טריפה מבטן מאי איכא למימר, שמא תאמר דמצינו נמי לטריפה שאין לה שעת הכושר, כגון טריפה מלידה, ואם כן יש לדמותה לטמאה?

ודחינן: במינה מיהא איכא. הרי שאר סוגים של טרפה ראוים הם ויש להם שעת הכושר. אם כן, עדיין קשה למה סבר אביי למימר שהיינו לומדים טרפה מטמאה. וחזרה הקושיא למקומה האי טרפה למה נאמרה?

ומתרצינן: אלא אמר רבא, להכי אתי טריפה גבי חלב משום סיפא דקרא דכתיב "לא תאכלוהו". ושמא תאמר שלא יחול איסור חדש על איסור חלב שקדם להם, לכן באה התורה ואמרה, יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב. וכן אם אכל טריפה שנתנבלה יבא איסור טריפה ויחול על איסור חלב לחייב את האוכלו משום חלב ומשום נבלה ומשום טריפה, שאיסור נבלה וטרפה חלין אף על איסור חלב שקדם להם.

ומפרשינן: וצריכי למיכתב נבלה וגם טריפה לאשמועינן דאיסורם חל על איסור חלב: דאי אשמעינן נבילה לבד, הוה אמינא דחמירא טפי משום דמטמיא דמטמא משום נבלה, ולכן היא חלה על איסור חלב. אבל טריפה שאינה מטמאה אימא לא חל איסור טריפה על איסור חלב.

ואי אשמעינן טריפה לבד, הוה אמינא דחמירא טפי משום דאיסורה מחיים דאף בחייה היא אסורה משום טרפה ולכן חל על איסור חלב. אבל נבלה שאינה אסורה מחיים אימא לא חל איסור נבלה על איסור חלב. לכן צריכא למיכתב גם נבלה וגם טרפה.

ומקשינן: ורבי מאיר דאמר עוף שחיטתו מטהרת טריפתו [קל וחומר מבהמה טריפה שנשחטה] האי טרפה דכתיב גבי עוף, נבלה וטריפה לא יאכל לטמאה בה [ויקרא כב] מאי עביד ליה למה אתי?

ומתרצינן: מיבעי ליה למעוטי שחיטה שהיא לפנים רבי מאיר ממעט עוף חולין שנשחט בפנים דפסול ואינו מטמא בבית הבליעה.

ומקשינן: ורבי יהודה, שצריך האי טרפה דגבי עוף לדרוש שאין שחיטתו מטהרת טרפתו, מנין לו למעט עוף חולין שנשחטה בפנים?

ומתרצינן: טריפה אחרינא כתיב. רבי יהודה ממעט עוף חולין מפסוק אחר, דכתיב גבי עוף, דכתיב: וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר וכבס בגדיו [ויקרא יז].

ומקשינן: ורבי מאיר, מה הוא לומד מהפסוק האחר של טריפה דכתיב גבי עוף?

ומתרצינן: חד למעוטי שחיטה שהיא לפנים, מהפסוק של נבלה וטרפה לא יאכל ממעט רבי מאיר עוף חולין שנשחטה בפנים. וחד למעוטי עוף טמא. מהפסוק של "וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה" דרשינן מי שיש במינו טריפה דהיינו עוף טהור, מטמא בבית הבליעה. למעוטי עוף טמא שאינו מטמא בבית הבליעה.

ומקשינן: ורבי יהודה, שצריך את שני הפסוקים של טריפה גבי עוף, מנין הוא ממעט עוף טמא לטומאת בית הבליעה?

ומתרצינן: מנבלה נפקא ליה מהפסוק של נבלה לא יאכל דורש מי שאזהרתו משום בל תאכל נבלה ולא מי שאזהרתו היא משום בל תאכל טמא.

ומקשינן: ורבי מאיר, שממעט עוף טמא מהפסוק של טרפה האי נבלה מאי עביד ליה מה הוא לומד מקרא יתירא של נבלה לא יאכל?

ומתרצינן: לשיעור אכילה בכזית, רבי מאיר לומד ממנו שיעור טומאת נבלה שאינו מטמא אלא כשיעור איסור אכילתו, דהיינו כזית.

ומקשינן: ותיפוק לי מקרא קמא, למה רבי מאיר אינו לומד כן מהפסוק הראשון של כל נפש אשר תאכל נבלה מדאפקיה רחמנא בלשון אכילה, כיון שהתורה הקפידה להדריש את האיסור אצל נבלה בלשון אכילה, תדרוש ממנו שיעור אכילה בכזית?

ומתרצינן: רבי מאיר דורש את שני הפסוקים לשיעור אכילה, חד לשעור אכילה בכזית. מפסוק אחד הוא לומד שאינו מטמא אלא בשיעור איסור אכילתו דהיינו בכזית. וחד לשיעור אכילה בכדי אכילת פרס. ומפסוק שני לומד שאם שהה באכילת הכזית יותר מכדי אכילת פרס הרי הוא כשאר אכילות שאין מצטרפין לעונשין ואף זו אין מצטרפת ליטמא בבית הבליעה.

כי סלקא דעתך אמינא הואיל וחידוש טומאת בית הבליעה הוא, שלא מצאנו בתורה טומאה כזו שאין לו טומאה מבחוץ אלא בבית הבליעה, לכן הייתי חושב שאפילו אם שהה באכילה יותר מכדי אכילת פרס נמי ליטמא קמ"ל דאינו מטמא אא"כ אכל שיעור כזית נבלת עוף טהור בכדי אכילת פרס. [21]

וכיון שעסקינן בדרשות הפסוקים בענין נבלה וטריפה, מביאה הגמרא ברייתא הדורשת את הכתוב, וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו:

תנו רבנן: "וחלב נבלה וחלב טרפה". בחלב בהמה טהורה הכתוב מדבר! אתה אומר בחלב בהמה טהורה הכתוב מדבר או אינו אלא בחלב בהמה טמאה?

אמרת, טיהר מכלל שחוטה ששחיטה מטהרת מלטמא, וטיהר מכלל חלב, שנאמר בפסוק שחלב נבילה טהור, ואם כן הוציא לך הכתוב שחוטה וחלב מכלל טומאת נבלות. מה כשטיהר מכלל שחוטה, בטהורה ולא בטמאה, כמו שטיהר הכתוב בשר שחוטה מלטמא לא טיהר אלא בטהורה, אף כשטיהר מכלל חלב בטהורה ולא בטמאה, כך לא טיהר הכתוב מטומאת נבילה אלא חלב טהורה ולא טמאה.

או כלך לדרך זו, דאיכא למילף בבמה מצינו איפכא: טיהר מכלל נבלה, וטיהר מכלל חלב. טיהר הכתוב חלב מכלל טומאת נבלה וכן מצאנו שטיהר הכתוב בעלמא נבלה אחת גבי עופות [כמו שיתבאר בסמוך] והוציאה מכלל טומאת נבלות. מה כשטיהר מכלל נבלה, טיהר הכתוב בטמאה ולא בטהורה שלא טיהר מלטמא בבית הבליעה אלא נבלת עוף טמא, אף כשטיהר מכלל חלב בטמאה ולא בטהורה, כך לא טיהר מלטמא אלא חלב של בהמה טמאה ולא טהורה.


הערות

[21] בכתבי הגרי"ז הביא ראיה מסוגיין לפשוט ספק בדין אכילת פרס, האם אלולי שנאמרה ההלכה של שיעור זמן אכילת פרס היה צריך כדי להתחייב, לאכול כזית בבת אחת ממש ולא היתה מצטרפת אכילה אפילו בזמן של אכילת פרס, ובאה ההלכה להאריך את זמן הצירוף לכדי אכילת פרס, או דילמא דבלא ההלכה היה צירוף אפילו בזמן ארוך יותר מאכילת פרס, וקמ"ל ההלכה לקצר את הצירוף רק לכדי אכילת פרס. ובסוגיין דבאכילת עוף טהור דחידוש הוא ס"ד לומר דיטמא אפילו ביותר מכדי אכילת פרס חזינא כהצד השני שביארנו, שההלכה מקצרת את זמן הצירוף. ויעויין לעיל סט א שהבאנו את דברי הגר"ח בגדר טומאת בית הבליעה. ובעצם הדין שנתבאר דמצטרפת אכילת נבלת עוף טהור לטמא בתוך אכילת פרס, כתב המנ"ח [מצוה קס"א] דהיינו אפי' כשאוכל חצי כזית ובולעו ואח"כ אוכל עוד כחצי כזית בתוך זמן אכילת פרס דמצטרפי לטמא, כיון דדין טומאת בית הבליעה הוא באכילה, וכל דהוי אכילה להצטרף לאיסור מצטרף גם לטומאה. אולם הרש"ש [בנדה מב ב] חולק עליו וכתב דחיוב בכדי אכילת פרס הוא דווקא בזמן שאכל חצי זית ונשאר עומד בבית הבליעה, ובתוך כדי אכילת פרס הוסיף לאכול עוד חצי זית דאז מצטרפים לטמא, אבל באופן שאכל ובלע חצי זית גם אם יאכל אח"כ עוד לא יצטרף לראשון. וכן כתב החת"ס באו"ח סימן ק"מ. ובמנ"ח הביא אופן מחודש נוסף לדבריו, שאם אכל חצי זית והקיאו וחזר מיד ואכלו, טמא, כיון דאף באופן כזה נחשב שאכל כזית, וטומאת בית הבליעה היא טומאת אכילה. ודו"ק.

ושואלים: אם בדרך זו הוא למד, האי נמי [זו גם כן] טומאת חלב נבילה של בהמה טמאה, תיפוק [תצא, תילמד] לי ממה שנאמר: "וחלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה" (ויקרא ז, כד), והמלים "ואכול לא תאכלוהו" מלמדות כי דווקא

מי שאיסורו משום בל תאכל חלב נבלה הוא זה שאין חלבו מטמא טומאת נבילות (כנלמד מהכתוב "יעשה לכל מלאכה"). יצאתה זו (בהמה טמאה) שאין איסורה משום בל תאכל [חלב נבלה], אלא משום שהיא בעל חיים טמא, ולכן אין חלב נבלתה מטמא. ואין צורך איפוא ללמוד הלכה זו מ"טריפה" האמורה בענין זה!

ומשיבים: אלא לשיטת ר' יהודה, האי [אותה] "טרפה" האמורה שם מיבעי לאיתויי [הוצרכה כדי להביא, לרבות] חלב חיה טהורה שמתה, ללמד שאינו טמא. שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: דווקא מי שחלבה אסור באכילה ובשרה מותר באכילה (בהמה טהורה), חלבה אינו בכלל טומאת נבילות. יצאת זו (חיה טהורה) שהן חלבה והן בשרה מותר באכילה כשנשחטה כראוי, ולכן אם נתנבלה — גם חלבה טמא. לכן קא משמע לן [משמיע לנו] הכתוב בלשון "טריפה", שכל שיש במינו טריפה — אין חלב נבלתו טמא, ואף חלב חיה טהורה בכלל זה.

אמר ליה [לו] בדחייה: אין אתה יכול לדרוש כך, שכן מאי שנא [במה שונה] חלב בהמה טמאה שאינו בכלל האמור בפסוק זה — משום שאין חלבה חלוק מבשרה, שהרי שניהם אסורים באכילה. חיה נמי [גם כן] אין חלבה חלוק מדינו של בשרה, שהרי שניהם מותרים באכילה! ועוד, הכתיב [הרי נאמר] באותו כתוב: "ואכל לא תאכלוהו", ומשם למדו כי מדובר בפסוק זה בחלב שאסור באכילה. ואילו חלב חיה טהורה מותר באכילה!

אלא אמר אביי: לשיטת ר' יהודה, הכתוב "וחלב טריפה" לגופיה איצטריך [לגופו, לדין חלב טריפה של בהמה טהורה עצמה, הוצרך], להשמיענו שאף הוא אינו בכלל טומאת נבילות. שלא תאמר: הואיל ובהמה טמאה אסורה מחיים, וכן טריפה אסורה מחיים, אם כן יש מקום להשוותם: מה בהמה טמאה חלבה טמא, אף טריפה חלבה טמא.

ושואלים: אי הכי [אם כך], שבדרך זו הוא דורש, האי נמי [זו גם כן] לשון "טריפה" האמורה בענין טומאת נבלת עוף (ויקרא יז, טו), שממנה למד ר' יהודה ששחיטת עוף טריפה אינה מטהרתו, מיבעי [הוצרכה] לגופה, ללמד שנבלת עוף טריפה מטמאה. שלא תאמר: הואיל ועוף טמא אסור באכילה, וטריפה אסורה באכילה, יש מקום להשוותם: מה עוף טמא אינו מטמא בטומאת בית הבליעה, אף טריפה אינה מטמאה!

ועוד, מי איכא למילף [האם בכלל יש מקום ללמוד] לגבי בהמה טרפה מבהמה טמאה, שלשם כך הוצרך הכתוב לשלול לימוד שכזה? והרי טמאה חמורה יותר, שלא היתה לה מעולם שעת הכושר, שמשעת לידתה אסורה היא, ואילו טריפה היתה לה שעת הכושר, קודם שנטרפה! וכי תימא [ואם תאמר]: בהמה שהיתה טריפה עוד מזמן היותה בבטן אמה, שלא היתה לה מעולם שעת הכושר, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי יש צורך בכתוב המלמד שחלבה טהור — גם לכך אין צורך, שכן במינה מיהא איכא [על כל פנים יש] שעת כושר!

אלא אמר רבא: לשיטת ר' יהודה, "טריפה" שהובאה בענין זה לא באה ללמדנו לגבי טומאת חלב הטריפה, אלא לגבי איסור אכילתו, שבפסוק זה "וחלב נבילה וחלב טריפה... אכול לא תאכלוהו" התורה אמרה: יבא איסור נבילה ויחול על איסור חלב, לחייב את האוכלו גם משום איסור חלב וגם משום איסור נבילה. וכן יבא איסור טריפה ויחול על איסור חלב, לחייב את האוכלו משום חלב ומשום טריפה.

ומוסיפים: וצריכי [ונצרכו] שני המקראות להיאמר, בנבילה ובטריפה, שכן לא היינו למדים מן האחד את דינו של השני, משום דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] כן רק באיסור נבילה שהוא חל על איסור חלב, היה מקום לומר כי טעם הדבר הוא — משום דמטמיא [שנבילה מטמאת], אבל טריפה שאינה מטמאה אין איסורה חמור כמותה, ולכן אימא [אמור] שלא יחול על איסור חלב. ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] כן רק באיסור טריפה, שהוא חל על איסור חלב, היה מקום לומר בטעם הדבר — משום שאיסורה מחיים, אבל נבילה שאינה נאסרת אלא לאחר מיתה אימא [אמור] שלא יחול על איסור חלב. ולכן צריכא [נצרכו] שני המקראות.

א עד כאן דנה הגמרא בשיטת ר' יהודה, הלמד מן המלה "טריפה" האמורה בטומאת נבלת העוף (ויקרא יז, טו), כי טריפת העוף, למרות שנשחטה — מטמאת בבית הבליעה, כנבילה. ושואלים: ור' מאיר, הסבור ששחיטת עוף טריפה מוציאתו מכלל טומאת בית הבליעה, האי [אותה] "טרפה" מאי עביד ליה [מה עושה לו, כיצד הוא דורשו]? ומשיבים: מיבעי ליה למעוטי [נצרך לו למעט] שחיטה של עוף חולין שהיא נעשית לפנים (במקדש) שאינה מטמאת, למרות שהעוף נאסר באכילה.

ושואלים: ור' יהודה, מנין הוא למד הלכה זו? ומשיבים: לשון "טרפה" אחרינא כתיב [אחרת נאמרה] בעניינה של טומאת בית הבליעה בנבלת עוף ("נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה", ויקרא כב, ח) וממנה למדים הלכה זו.

ושואלים: ור' מאיר, לשם מה נצרך לו גם כתוב זה? ומשיבים: חד [אחד] למעוטי [למעט] שחיטה שהיא לפנים, וחד [ואחד] למעוטי [למעט] עוף טמא ללמד שנבלתו אינה מטמאת.

ושואלים: ור' יהודה, מנין הוא למד שאינה מטמאת? ומשיבים: מהכתוב "נבלה... לא יאכל לטמאה בה" (ויקרא כב, ח) נפקא ליה [יוצא, נלמד לו], משם הוא למד שרק מה שנאסר באכילה משום נבילה מטמא, ולא מה שאסור משום שהוא עוף טמא.

ושואלים: ור' מאיר האי [מקרא זה] "נבלה... לא יאכל" מאי עביד לה [מה עושה לו, כיצד הוא דורשו]? ומשיבים: מקרא זה בא להשמיענו כי נבלת העוף מטמאת בבית הבליעה כשיש בה שיעור אכילה, שהוא בכזית.

ושואלים על כך: ותיפוק [ותצא, ותילמד] לי הלכה זו מקרא קמא [מהמקרא הראשון, הקודם]: "וכל נפש אשר תאכל נבלה" (ויקרא יז, טו), מדאפקיה רחמנא [ממה שהוציאתו התורה] בלשון אכילה!

ומשיבים: שני המקראות הללו נצרכו לענין שיעור אכילה המטמא, חד [אחד] לשיעור אכילה שהוא בכזית, וחד [ואחד] לשיעור אכילה שאינו נטמא אלא אם אוכל שיעור כזית בכדי משך זמן של אכילת פרס (חצי ככר לחם) ולא במשך זמן ארוך יותר.

ונצרך אף לימוד זה של כדי אכילת פרס, משום שסלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר]: הואיל וחידוש הוא שנבלת עוף טהור אינה מטמאת במגעה ובמשאה כשאר נבילה, אלא דווקא בעת היותה בבית הבליעה, אם אכל כזית מנבלת עוף גם ביותר מכדי אכילת פרס נמי ליטמא [גם כן שיטמא], לכן קא משמע לן [משמיע לנו הכתוב] שדווקא בכדי אכילת פרס הריהי מטמאה.

ב ושבים לדון בענין טומאת חלב נבילה. תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה" (ויקרא ז, כד), ולמדים ממנו שאין החלב מטמא טומאת נבילה — בחלב בהמה טהורה הכתוב מדבר.

ודנים בדבר, אתה אומר: בחלב בהמה טהורה הכתוב מדבר, או אינו אלא בחלב בהמה טמאה?

אמרת (אומר אתה) בתשובה לכך: הכתוב טיהר את הבהמה מלטמא בטומאת נבילות מכלל (מטעם) היותה שחוטה כלומר, כאשר שוחטים אותה, וכן טיהר הכתוב מלטמא בטומאת נבילות מכלל (מטעם) חלב, שחלב נבילה אינו מטמא. ויש איפוא להשוותם: מה כשטיהר מכלל שחוטה — בטהורה טיהר ולא בטמאה, שגם אם נשחטה הריהי מטמאת כנבילה, אף כשטיהר מכלל חלב — בטהורה ולא בטמאה.

ויש לדון: או שמא כלך (לך) לדרך זו: טיהר הכתוב מכלל (מטעם) נבילה, שנבלת בעל חיים טמא אינה מטמאת, וכן טיהר הכתוב נבילה מלטמא מכלל (מטעם) חלב, שחלב נבילה אינו מטמא, ויש איפוא להשוותם: מה כשטיהר מכלל נבילה — בטמאה ולא בטהורה, אף כשטיהר מכלל חלב — בטמאה ולא בטהורה!

אמרת (אומר אתה) בתשובה לכך:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara challenges: According to this logic, one can also derive the halakha that the forbidden fat of the carcass of a non-kosher animal is impure from the verse: “And the fat of a carcass, and the fat of a tereifa, may be used for any other service” (Leviticus 7:24), which teaches that such forbidden fat is ritually pure.

The continuation of the verse: “But you shall in no way eat of it,” indicates that the verse renders pure only fat that is forbidden specifically due to the prohibition: You shall not eat the forbidden fat of a carcass, i.e., the forbidden fat of kosher animals. This serves to exclude this forbidden fat of a non-kosher animal, which is not forbidden due to the prohibition: You shall not eat the forbidden fat of a carcass, but rather due to the prohibition against eating a non-kosher animal. Since the verse that states that fats are ritually pure is referring only to kosher animals, the forbidden fat of a carcass of a non-kosher animal must be impure. Rav Sheizevi’s derivation of this halakha from the word tereifa is therefore superfluous.

Rather, this word “tereifa” is necessary to include the forbidden fat of a carcass of a kosher undomesticated animal, to teach that it is ritually pure; as it might enter your mind to say that only the forbidden fat of carcasses of those animals whose fat is forbidden and whose meat is permitted if slaughtered, i.e., kosher domesticated animals, is ritually pure, and this serves to exclude this forbidden fat of carcasses of those animals whose fat and meat are both permitted if slaughtered, i.e., kosher undomesticated animals, whose fat is impure. To counter this possibility, the word “tereifa” teaches us that the fat of a carcass of any animal that can become a tereifa is ritually pure, including the fat of kosher undomesticated animals.

He said to him: If it is derived from the verse that the forbidden fat of a carcass of a kosher undomesticated animal is pure, what is different about a non-kosher animal that would cause its forbidden fat to be impure? If the difference is that its fat is not distinct from its meat, as both are forbidden for consumption, the fat of a kosher undomesticated animal is also not distinct from its meat, as both are permitted. And furthermore, isn’t it written later in the verse: “But you shall in no way eat of it” (Leviticus 7:24)? This phrase is interpreted (70b) as excluding the fat of undomesticated animals, teaching that it is impure.

Rather, Abaye said: The word “tereifa” in this verse was necessary for its own sake, to teach that the forbidden fat of a carcass of a tereifa of a kosher domesticated animal is pure. The inclusion of the word teaches that you should not say that since a non-kosher animal is forbidden while still alive, and a tereifa is forbidden while still alive, therefore just as the forbidden fat of a non-kosher animal is impure, so too the forbidden fat of a tereifa is impure. The word “tereifa” therefore teaches that it is pure.

The Gemara asks: But if so, i.e., if one could have learned the halakha of the forbidden fat of a tereifa from the halakha of the forbidden fat of a non-kosher animal, then this word “tereifa” in the verse concerning the impurity of a kosher bird carcass (Leviticus 17:15) is also necessary for its own sake, to teach that the carcass of a kosher bird that is a tereifa is impure. It is necessary for this to be written with regard to the carcass of a kosher bird so that you should not say as follows: Since a non-kosher bird is forbidden for consumption, and a tereifa is forbidden for consumption, therefore just as a non-kosher bird does not impart impurity, so too a tereifa does not impart impurity. According the Rabbi Yehuda, the word is necessary to include the slaughtered kosher bird that is a tereifa, not a carcass.

And furthermore, is it possible to derive the halakha concerning a tereifa from that concerning a non-kosher animal, as suggested? The two cases are incomparable, as a non-kosher animal never had a kosher period before being forbidden, whereas a tereifa had a kosher period before becoming a tereifa. And if you would say: What can be said with regard to an animal that is a tereifa from the womb, which never had a kosher period? In any event, there are kosher animals among its species, i.e., the tereifa is a member of a kosher species, which cannot be said of a non-kosher animal.

Rather, Rava said: The word tereifa in the verse concerning forbidden fat (Leviticus 7:24) teaches a different halakha. By stating: “But you shall in no way eat of it,” referring to the forbidden fat of a carcass, the Torah states: Let the prohibition of eating a carcass come and take effect where the prohibition of eating forbidden fat already exists. One who eats the forbidden fat of a carcass is liable both for eating forbidden fat and for eating from a carcass. Likewise, the word “tereifa” in the verse teaches: Let the prohibition of eating a tereifa come and take effect where the prohibition of eating forbidden fat already exists, so that one who eats the forbidden fat of a tereifa is liable for transgressing two prohibitions.

And both the word “carcass” and the word “tereifa” are necessary, even though they teach similar halakhot. As, had the verse taught us about additional liability only with regard to the forbidden fat of a carcass, one might have thought that it applies to only a carcass, as it imparts ritual impurity, but with regard to a tereifa, which does not, one might say that the additional liability does not apply. And had the verse taught us this halakha only with regard to a tereifa, one might have thought that it applies only to a tereifa, as its prohibition takes effect while it is still alive, but with regard to a carcass, which becomes forbidden only when it dies, one might say that it does not apply. Both words are therefore necessary.

§ The Gemara has established that according to Rabbi Yehuda, the word “tereifa” in the verse concerning the impurity of a kosher bird carcass (Leviticus 17:15) teaches that a slaughtered bird that is a tereifa imparts ritual impurity. The Gemara asks: And what does Rabbi Meir, who holds that a slaughtered bird that is a tereifa does not impart ritual impurity, do with this word “tereifa”? The Gemara answers: It is necessary to exclude the slaughter of non-sacred birds that occurs inside the Temple courtyard, teaching that it does not cause them to impart ritual impurity as would a carcass, even though they are forbidden for consumption.

And how does Rabbi Yehuda derive this halakha? The Gemara answers: Another instance of the word tereifa is written concerning the ritual impurity of birds: “A carcass, or a tereifa, he shall not eat to become impure with it” (Leviticus 22:8). Rabbi Yehuda derives the halakha from this verse.

And how does Rabbi Meir interpret the appearance of the word tereifa in both verses? The Gemara answers: One is necessary to ex-clude the slaughter that occurs inside the Temple courtyard as mentioned above, and one is necessary to exclude a non-kosher bird, to teach that the carcass of a non-kosher bird does not impart ritual impurity.

And how does Rabbi Yehuda derive that the carcass of a non-kosher bird does not impart ritual impurity? The Gemara answers: He derives it from the word “carcass” in the verse: “A carcass, or a tereifa, he shall not eat to become impure with it” (Leviticus 22:8), which indicates that only carcasses of birds that are forbidden for consumption due to their status as a carcass are impure. Non-kosher birds are forbidden due to their non-kosher status, not due to their status as a carcass.

The Gemara asks: And what does Rabbi Meir do with this word “carcass”? The Gemara answers: Since the verse mentions eating, Rabbi Meir holds that the word “carcass” is written to teach that the minimum measure of consumption of the meat of a bird carcass that renders one impure is an olive-bulk, which is the standard legal measure of consumption for Torah laws in general.

The Gemara challenges: But let him derive this measure from the first verse: “And every soul that eats a carcass…shall be impure” (Leviticus 17:15), from the fact that the Merciful One expresses this halakha using the language of consumption.

The Gemara responds: Both verses are necessary, one to indicate that the measure of consumption that renders one impure is an olive-bulk, and one to indicate that the maximum measure of time for consumption of the olive-bulk is the time it takes to eat a half-loaf of bread. One who takes longer than this standard measure of time will not contract impurity.

It is necessary for the Torah to indicate this latter halakha as well, as otherwise it might enter your mind to say: Since the impurity of carcasses of birds is a novelty, as one contracts it by eating rather than by touching or carrying, perhaps its halakhot are unusually stringent and even one who eats an olive-bulk in more than the time it takes to eat a half-loaf of bread should also contract impurity. Therefore, the verse teaches us otherwise.

§ The Gemara cites a baraita concerning the impurity of the forbidden fat of a carcass. The Sages taught: When the verse: “And the fat of a carcass, and the fat of a tereifa, may be used for any other service” (Leviticus 7:24) teaches that such fat is pure, the verse speaks of the forbidden fat of a kosher animal.

The baraita challenges: Do you say that the verse speaks of the forbidden fat of a kosher animal, or perhaps does it only speak of the forbidden fat of a non-kosher animal?

You may say in response: The Torah renders a slaughtered animal pure of the impurity of a carcass due to the fact that it was ritually slaughtered. And likewise the Torah renders the forbidden fat of a carcass pure, due to the fact that it is forbidden fat. Therefore, the two cases are comparable: Just as when the Torah renders a slaughtered animal pure due to the fact that it was slaughtered, it is referring only to a kosher animal and not to a non-kosher animal, which is impure even when ritually slaughtered, so too, when the Torah renders forbidden fat pure due to the fact that it is forbidden fat, it is referring only to a kosher animal and not to a non-kosher animal.

The baraita challenges: Or perhaps go this way and maintain that since the Torah renders the carcass of a non-kosher animal ritually pure, removing it from the category of a carcass, and likewise the Torah renders the forbidden fat of a carcass pure, due to the fact that it is forbidden fat; therefore, the two cases are comparable: Just as when the Torah renders the carcass of a non-kosher animal pure, removing it from the category of a carcass, it is referring only to a non-kosher animal and not to a kosher animal, the carcass of which imparts impurity, so too, when the Torah renders forbidden fat pure due to the fact that it is forbidden fat, it is referring only to a non-kosher animal and not to a kosher animal.

You may say in response:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תוס' ד"ה יבא וכו' למאן דאית ליה איסור מוסיף. תמוה לי מה מוסיף יש בנבילה על חלב דהוא רק כולל. ואי דנאסר לגבוה הא בבהמה בע"מ דלא חזי לגבוה הוי רק כולל:

ד"ה וחד כו' דר"מ לטעמיה. תמוה לי הא מצינו רק לר"מ בכריתות דס"ל איסור כולל ומוסיף ואיסור ב"א משא"כ בנבילה על עוף טמא:

גמרא אינו מטמא אף טרפה אינה מטמאה ועוד כו׳ כצ״ל:

שם אמרת טיהר מכלל כו׳ כצ״ל:

רש״י ד"ה האי נמי כו׳ דהא כתיב ואכל לא תאכלוהו כו׳ כצ״ל:

ד״ה אלא האי כו׳ אסור כו׳ קמ״ל כו׳ כצ״ל:

ד"ה ועוד כו׳ כתיב ואכל כו׳ הד״א:

ד"ה אי הכי כו' עוף טרפה שמתה כו׳ כצ״ל:

ד"ה ועוד גבי בהמה מי איכא כו' הד״א:

ד"ה חד לא יאכל נבלה וטרפה לטמאה בה הס״ד וכצ״ל:

ד"ה הכתוב מדבר כו׳ נבלות הס״ד:

ד״ה ה״ג בת״כ או כלך כו׳ כצ״ל:

בא״ד כדאמרן הס״ד:

תוס׳ ד״ה מה טמאה כו׳ חיה תוכיח. לפ"ז יש להקשות מאי פריך בסמוך מי איכא למילף טרפה מטמאה טמאה לא היתה לה שעת הכושר כו׳ נימא חיה תוכיח שהיתה לה שעת הכושר וצ״ע ויש ליישב בדוחק:

ד״ה יבא איסור נבלה כו׳. תימא למאן דאית ליה כו׳. ועיין בתוספות דמכות די״ו ע״ב ד"ה ריסק כו' דכתבו דאיסור נבלה חל אאיסור חלב אפילו למאן דלית ליה איסור חל אאיסור כלל לפ״ז לא קשיא מידי עי״ש:

ד״ה ואי אשמעינן כו'. ושם פרשתי הס״ד וכצ״ל. פי׳ שם פירשו הק״ו בע״א ומתרצו קושיא זו ומ״ו הב״ז כתב דכוונת התוספות מה שפרש״י שם דלפי האמת טרפה משום חסרון וליכא ק״ו ול״נ דתוספות דחו שם פרש״י:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

תוס׳ בד״ה אלא לאיתויי וכו׳ אדרבא משום דדמיא לטמאה איצטריך קרא לאיתויי ומאי פריך נמי וכו׳ מ"כ בגליון גש״ק וז״ל ולריצב״א נראה לקיים גי׳ ~הקושיא~ {לוח הטעיות חק נתן: הקונטריס} וה"פ מ״ש טמאה כלומר כיון דמסברא דמפקינן טמאה מינה שייכא גם בחיה א״כ נמעטי׳ לחיה מהיכא דממעטינן טמאה והאי טריפה נוקמיה לדרשא אחריתי ועוד הא כתיב ואכל לא תאכלהו כלומר אם תשיבני דהיא הנותנת דלכך איצטריך לאיתויי חיה משום דס״ד למעוטי דומיא דטמאה אכתי קשה דהא כתיב ואכל לא תאכלהו בסיפיה דהאי קרא ואם כל עיקר טריפה נכתבה משום חיה א״כ לא מצי קאי עלה ואכל לא תאכלהו דהא חלב חיה מותר אבל אין לפרש דמכח ברייתא דלקמן דדרשינן ליה למעוטי חלב חיה דא״כ היה לו להביא הברייתא גופה אלא ודאי אכתי לא ידע לה ופריך ממשמעותיה דקרא כדפי׳ הר"ף עכ״מ:

ד״ה מה טמאה וכו׳ חיה תוכיח ק״ל לפ״ז א״כ מאי פריך בסמוך מאי איכא למילף טריפה מטמאה טמאה לא היתה לה שעת הכושר וכו׳ נימא חיה תוכיח שהיתה לה שעת הכושר וע״ק איך נימא חיה תוכיח הא איכא למפרך מה לחיה שכן חלבה טמא אפי׳ כשאינה טריפה תאמר בבהמה טהורה שחלבה טהור כשאינה טריפה ונ״ל דטעות וחסרון נפל בדבריהם וכצ״ל מה טמאה חלבה טמא תימא מה לטמאה שכן אין שחיטה מטהרתה תאמר לטריפה וכי תימא חיה תוכיח איכא למפרך מה לחיה שכן חלבה טמא אפילו כשאינה טריפה תאמר בבהמה טהורה שחלבה טהור כשאינה טריפה ודוק נ״ל ואם שגיתי אתי תלין משוגתי:

ד״ה לשיעור אכילה בכזית אפשר כר״י נמי אית לית וכו׳ ר״ל דק״ל אמאי לא פריך ור׳ יהודה שיעור אכילה בכזית מנ״ל לכך כתבו אפשר דר״י וכו׳ וק״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חידושים

תוס׳ ד״ה ואי אשמעינן כו׳ ושם פירש״י עכ״ל. ר"ל דשם פירש״י דל״ק מידי דאי איסור טריפה משום מסוכנת אז שפיר הוי קל וחומר אבל לפי האמת טריפה היא משום חסרון ליכא ק״ו ובתוספות לשם האריכו בזה ע״ש:

הגהות

גמרא ועוד הא כתיב ואכל כו׳ כצ״ל:

ואי אשמעינן טריפה משום דאיסורא מחיים אבל כו׳ כצ״ל:

אמרת טיהר מכלל כו׳ כצ״ל:

רש״י ד״ה האי נמי כו׳ קרא דיעשה כו' טמא ואכתי כו׳ נאמרה כו׳ הד״א והס״ד: ואח״כ ד״ה אלא כו׳ קמ"ל ה״ג כו׳ מותר טיהרתי לך חלבה מכלל כו׳ הד״א:

ד"ה ופרכינן מ״ש טמאה דלא כו׳ מהאי קרא דאין כו׳ קרינא ואכל לא תאכלוה כו' הכל איסור הד״א והס״ד וכצ״ל: ואח״כ ד״ה חיה כו׳ לאיסרו ולא כו׳ כצ"ל:

ד״ה ועוד כו' דהא כתיב ואכל כו׳ בשמעתין דחלב חיה כו׳ הד״א וכצ״ל:

ד״ה ה״ג אלא כו׳ אכל לא תאכלוהו כו׳ שקדם לכולם הס"ד וכצ״ל:

ד"ה ור׳ מאיר כו׳ איסור אכילתו דהיינו כזית כצ״ל והס״ד: ואח״כ ד״ה מקרא כו׳ תאכל הס״ד:

ד״ה דחידוש הוא כו׳ באהלי טומאה הס"ד:

ד"ה מה כשטיהר כו׳ שהן שחוטים ומה אני כו׳ הד״א:

ד״ה ה״ג בת״כ כו׳ בטהורה אף כשטיהר הס״ד: ואח״כ ד״ה טיהר כו' עוף טמא הס״ד: ואח״כ ד״ה וטיהר כו׳ כדאמרן הס״ד:

תוס׳ ד״ה אלא כו׳ קרא לאתויי ומאי כו׳ כצ"ל:

ד״ה יצתה כו׳ לא הוי דרשינן הכי כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא אלא האי טריפה מיבעיא לאתוי חיה כו׳ יש להקשות כיון דס״ד לטמאות חלב חיה מדכתיב ואכל לא תאכלהו וכן איצטרך לקמן בשמעתין קרא כל חלב לטהר חלב בהמה של איסורי הנאה וא״כ אי טריפה אתי לרבות חיה א"כ לישתוק מאכל לא תאכלהו וגם מכל חלב ואנא ידענא דחלב חיה ושל איסורי הנאה טהור דמהיכא תיתי למעט וחלב טמאה טמא מדכתיב חלב טריפה במי שיש במינו טריפה לאפוקי בבהמה טמאה ויש לישב דאכול לא תאכלהו איצטרך לגופיה לחייבו משום חלב ומשום נבילה אלא דס"ד דה"ה דחייב משום חלב וטריפה ולכך הוקשה לו למה לי טריפה דממשמעות הקרא לא איירי בטמאה דהתם לא שייך לחייבו משום נבילה וחלב כיון דר"י לית ליה איסור חל על איסור א"כ אינו חייב אלא משום בל תאכל טמא וק״ל:

שם אלא אמר אביי טריפה לגופיה איצטרך יש להקשות לפי זה לא לכתוב רק טריפה ולא נבילה וע"כ בטריפה ששחטה אי אפשר לומר דהא אפילו בשרה מותר אלא ע"כ בטריפה שמתה והא דלא כתיב נבילה וכתיב בלשון טריפה ללמוד דאף טריפה שמתה חלבה טהור וכן קשה לעיל דטריפה אתי למעוטי טמאה לישתוק מנבלה ויש לישב דאי לא כתיב נבילה הייתי מוקי קרא דחלב טריפה בטריפה ששחטה ולשתרי בהנאה אתי קרא דר' אבהו סבר כל מקום שנאמר לא יאכל כו׳ אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע וכ״ת לישתוק מטריפה ולכתוב חלב נבלה יעשה לכל מלאכה י״ל דטריפה כתיב משום סיפא דקרא ואכל לא תאכלהו לחייבו משום חלב ומשום טריפה ולכך איצטרך נבילה דנבילה כבר הותרה בהנאה וע"כ לטהר חלבה אתי קראי וק״ל:

שם אלא אמר רבא התורה אמרה כו׳ יבא איסור טריפה ויחול על איסור חלב פי׳ טריפה ששחטה אם אכל חלב׳ חייב משום חלב ומשום טריפה וק"ל:

שם ור' מאיר האי טריפה מאי עביד ליה מבעיא ליה למעוטי שחיטה שהיא לפנים ור״י טריפה אחרינא כתיב יש להקשות לר״י דשחיטת עוף שלא בהכשר בחוץ כגון טריפה הוא נבילה וא״כ י"ל בפנים חולין הוי נבילה דשוה פנים כבחוץ וע״כ קרא על שחיטת קדשים אתי דלא שוה פנים כבחוץ א"כ ש"מ בחוץ הוי שחיטה א״כ לישתוק קרא מאשר ישחט לרבות שחיטת עוף בחוץ דחייב כרת תיפוק ליה מדאיצטרך טריפה לר״י ויש לישב:

תוס׳ ד"ה אלא לאתויי אדרבה משום דדמיא לטמאה כצ״ל כו׳ ור"ת גרס אלא למעוטי חיה ומיהו קשה דטריפה לא משמע למעוטי אלא לרבויה ונ"ל דלא קשה מידי כשתדקדק בדברי ר"ת דנקט אלא למעוטי חיה ולא נקט טריפה י"ל אי לאו טריפה לא הייתי ממעט מאכל לא תאכלהו אלא טמאה אבל השתא דכתיב טריפה למעוטי טמאה וע"כ ילפינן מאכל לא תאכלהו למעוטי חיה ופריך שפיר מ"ש טמאה דהייתי ממעט אף אם לא נכתב טריפה משום דאין חלבה כו׳ חיה נמי א״כ לישתוק מטריפה וק"ל:

ד"ה יבא איסור נבילה ויחול על איסור חלב תימא למאן דאית ליה איסור מוסיף למה לי קרא נראה לי לישב תמיהתם דלמאן דאית ליה איסור מוסיף אית ליה איסור חל על איסור וא"כ לא ממעט טמאה אלא מטריפה ומאכל לא תאכלהו ממעט חיה ולא צריך קרא כלל לחייבו משום חלב וטריפה ונבילה ור״י לית ליה איסור מוסיף ואיצטרך הכא לנבילה וטריפה חלים על איסור חלב משום דקל הוא דהותר מכללו אבל בעלמא לית ליה איסור מוסיף וק״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

ט דף ע' וחד לשיעור אכילה בכדי אכילת פרס סד"א הואיל וחידוש הוא וכו' - ביאור הדברים דכיון דטומאת ביה"ב העיקר הוא מטעם הקיבוץ חלקי נבלות עוף טהור בבית הבליעה, נמצא דדין זה לא הוי באכילה, רק דין הוא בבית הבליעה, וא"כ גם ביותר מכדי אכילת פרס תצטרף החלקים לכזית, ובזה משמע לנו שדין הוא גם באוכל. ותנאי הוא לזה דבעינן שתבוא לבית הבליעה בתנאי דאכילה. - ואין זה ענין להא דחולין ק"ג דאיתא שם סברא דמטעם חידוש הוי סד"א דלא מהני אכילה, בכדי אכילת פרס, רק בעינן אכילה בבת אחת, כמבואר שם, - וכבר עמד בסתירת הסוגיות הגאון במנח"ח מצוה קס"א יעוי"ש, - והיינו דשם כיון דחיוב התורה אף על גידין ועצמות שאינן בני אכילה ואין ביה"ב נהנה מהם כלל, ועיקר החיוב מטעם הבליעת הגרון, וא"כ שפיר הוי אמרינן דבעינן הבליעה בבת אחת. - ומיושב שתי הסוגיות, כמש"נ.

י תוס' ד"ה יבוא תימא למאן דאית לי' איסור מוסיף וכו' - ונראה דשאני הכא בחלב, דהנה בכל מקום דאמרינן איסור מוסיף, ואיסור כולל, זהו באופן אשר בלעדי האיסור המונח עליהם הי' האיסור חל. - על זה אמרינן איסור מוסיף ואיסור כולל - משא"כ הכא בחלב, דאי לאו דגילתא תורה דחל נבלה וטרפה על חלב דאז גם אם לא הי' איסור חלב בתורה, שפיר הוי אמרינן דליתא איסור נבלה וטרפה בחלב. כיון שזהו מין אחר. - והיינו שאין זה מין בשר. [וידוע מה שכתבו הראשונים, הובא בר"ן פרגיה"ג, וברש"ל פסחים ל', דחלב ובשר שני מינין נינהו]. - ואין קיומו של חלב תלוי בקיומו של הבע"ח וחיותו, ולכן אף כשנעשה הבהמה נבלה, מכל זה החלב אינו בכלל הזה. - וזה חזינן גם כן מהא דטיהרה התורה חלב מטומאה, ואיסור נבלה וטרפה, שזהו מטעם שליטת החיים מהבע"ח אין החלב בכלל. מטעם שזה דוקא על האברים מונח. ומצינו כזה גם לענין דם נבלות דבעינן קרא לזה. ובלא"ה הוי אמרינן שדם לא הוי בכלל נבלות, כמבואר בתוס' פסחים כ"ב ד"ה והרי דם. - ולכן שפיר הוי אמרינן כן גם לענין חלב וזהו שריבתה תורה עכשיו שיש תורת נבלה וטרפה בחלב, והיינו שאמרה תורה שגם לחלב יש התקשרות עם חיותו של הבע"ח. - נמצא דלמד"א איסור חל על איסור במוסיף ובכולל משמיע לנו התורה שישנו להחלב בכולל של הבע"ח ולמ"ד אאחע"א שתים שמענו. א. דחלב יש לו התקשרות עם הבע"ח כמו בשר. ב. שחל איסור נבלה וטרפה עליו.

יא והנה בחולין ק"ג ואיבע"א במיתי איסור טרפה מיחל אאיסור אבר קמיפלגי. מר סבר אתי חייל, מידי דהוי אחלב דאמר מר התורה אמרה יבא איסור נבלה וכו' יעוי"ש וקשה מה ראי' מהא דחלי' נבלה וטרפה אחלב. הא איכא למימר דשאני התם דאיכא ע"כ או מוסיף, דהיינו שנאסרה לגבוה, או כולל, היינו אף בבע"מ איכא עכ"פ כולל, משא"כ באיסור טרפה אאבר דליכא לא מוסיף ולא כולל. - ואין לומר דסבר אין איסור חל על איסור לא בכולל, ולא במוסיף, דליתא, דהרי זה אזלא לר' יוחנן, והוא סבר כולל, ומוסיף, כמבואר שם בתוס' ד"ה מר סבר רבי יוחנן, - והיא תמי' רבתי. - אמנם נראה לומר דהכי פירושו בש"ס דקאמר מידי דהוי אחלב, דעכשיו שריבתה תורה דחל נבלה וטרפה אחלב, ע"כ הוי עכשיו כולל מצד חלב, והיינו דכיון דחל איסור טרפה אחלב הוי עכשיו החלות דטרפה בכולל שכולל חלב עם האברים. - אמנם מזה ע"כ מוכח דחלב הוא מין בפני עצמו, - ויונח בזה ענין כולל, דאל"כ אלא הוא מין בשר, א"כ לא שייך בזה ענין כולל.- מוכח בסוגיא זו דע"כ בעינן קרא לחלב - שישנו בכלל נבלה וטרפה, ומיושב קושיות התוס',

יב תוס' ד''ה וחד וכו' הא דלא נפקא לי' לר"מ מהיכא דנפקא לי' לר' יהודה משום דר"מ לטעמי' דאית לי' אחע"א יעוי"ש. - והנה לפי מה שכתב הר"ש בפר"א דטהרות מ"ג בדרשא זו דר' יהודה כתב דמאן דסבר אחע"א ידרוש מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה לחודיא, יצא זה שאיסורו משום בל תאכל נבלה וטמא יעו"ש, ביאור הדברים שמצינו דרשה כזו בפסחים ל"י.- והנה לכאורה יש להקשות הא שם בפסחים פריך הש"ס מידי בלבד כתיב, וה"נ יש לדייק כן. - אמנם ע"כ כוונת הר"ש דמפרש דר"י יליף מדכתיב לטמאה בה. שזה מורה דבעינן דוקא איסור נבלה לחודיא, והרי זה כמו דכתיב בלבד, - וא"כ תיקשה לפ"ז קושיות התוס' דהלא אעפ"י שסבר ר"מ אחע"א שאני הכא דבעינן איסור נבלה לחודיא, וכמו שפירש הר"ש.

יג והנה גם דברי הר"ש בלא"ה תמוה הרבה מסוגיא ערוכה חולין ק' ע"ב דפריך הש"ס לר' יהודה דע"כ סבר דאין איסור חל על איסור מדרשא זו יעוי"ש - ולדברי הר"ש אין ראי' מזה כלל, דהרי אפשר דבאמת סבר ר' יהודה אחע"א, והכא שאני דדריש מדכתיב לטמאה בה, דהכונה דבעינן שתהי' איסור נבלה לחודיא, וממועט עוף טמא שיש בזה גם איסור טמא, וצע"ג.

יד והנה אפשר לומר דהר"ש מפרש הסוגיא שם דהש"ס פריך ומדייק מדברי ר' יהודה שאמר בלשון כזה שמשמעו דסבר אאחע"א בכ"מ, וכמו שפירש"י שם דהש"ס דייק מדקאמר שאין איסורו וכו' - נמצא דהפירכא דהש"ס לא הוי מעיקר הדין, אלא מלישנא דר' יהודה, והיינו דעל עצם הדין שפיר יש לומר דממעטין עוף טמא מטומאת נבלות דביה"ב. לכו"ע, והיינו מטעמו של הר"ש. - אבל דוחק לומר כן, וגם תמוה בעצם דברי הר"ש, מניין יצא לחדש כן, אשר לכאורה פשטות הסוגיא לא משמע כן

טו ונראה בביאור דברי הר"ש בדרשא זו דר' יהודה דסבר דשמענו מדבריו שתים. א. שאין איסור חל על איסור. ב. שדין טומאת נבלות תלוי באיסור נבלות. - דלכאורה אפשר לומר דאף שאין בזה איסור נבלה, מ"מ יש כאן טומאת נבלות, כיון שעכ"פ נבלה היא, ויש עלי' טומאה, - דמה ענין טומאה לאיסור, דהרי אעפ"י שאאחע"א זהו מטעם שהאיסור הקודמו אינו מניח לחול. - משא"כ טומאה דליכא טומאה הקודמת שפיר אמרינן דחלה עלי' טומאה ולזה בא ר' יהודה ומשמיע לנו מקרא "דלטמאה בה", - שזה בזה תליא, והיינו דבעינן שתהי' באיסור נבלה. והיינו שהטומאה תליא באיסור, וזה נלמד מקרא. וממילא כיון שסבר ר' יהודה אאחע"א, וליכא הכא איסור נבלות. ממילא שוב ליתא הכא גם טומאת נבלות, נמצא דעיקר הקרא מלמדנו דטומאת נבלות תלוי באיסור נבלות. [ומיושב בזה שלא תיקשה גם כן מניין להש"ס דסבר ר' יהודה אאחע"א, דילמא שאני הכא דגלי קרא, כמו שהקשו התוס' באופן זה שם בחולין ק"א ע"ב, ד"ה תלמוד לומר], וממילא כיון שסבר ר' יהודה שאאחע"א ממעט עוף טמא מטומאת נבלות, נמצא דעיקר הא דממעטין עוף טמא, זהו מטעם דאאחע"א ומטעם זה הוקשה להר"ש דלמ"ד אחע"א למאי איצטריך קרא דלטמאה בה, וקאמר הר"ש דע"כ ממעט מטעם זה דבעינן איסור נבלה לחודיא. - אמנם התוס' ע"כ לא סברי בזה כפירושו של הר"ש, וסברי התוס' דע"כ הקרא דלטמאה בה. אתיא לדרשא אחריתי, כמו שדרשו רבותינו מזה, שאין לנבלת עוף טהור אלא טומאה זו ע"י אכילה, ולהכי סברי התוס' דלמ"ד אחע"א אין לנו למעט מזה עוף טמא, ובעינן קרא מיוחד למעט עוף טמא מטומאת נבלות

טז הגרע"א בגיוה"ש הקשה דלא מצינו לר' מאיר דסבר אחע"א רק במוסיף ובכולל, משא"כ בנבלה על עוף טמא שאין בזה לא מוסיף ולא כולל יעוי"ש. - ונראה לפי מה שכתבו התוס' ביבמות ל"ג ובחולין קי"ג דטומאה הוי כעין מוסיף יעו"ש, ובהוספת טומאה הוי כמוסיף שיחול עי"ז גם איסור והנה הכא בנבלת עוף טמא לכאורה כיון שיש בזה הוספת טומאה שפיר יש לומר לר"מ דסבר איסור מוסיף בכל מקום, שגם הכא הוי זה איסור מוסיף בהוספת חולין. - אמנם הכא הוספת הטומאה תליא באיסור חל על איסור. היינו דדוקא אם אמרינן דאיסור הע"א ממילא יש בזה גם טומאה, משא"כ אם אאחע"א, ממילא אין בזה גם טומאה כיון שזה בזה תליא, כמו שכתבנו לעיל. - וא"כ יש לחקור אם גם באופן זה שההוספה תליא בהחלות האיסור, אם נחשב לאיסור מוסיף. - ובסברא זו כבר פליגי הראשונים, הרמב"ם והרשב"א, דהרמב"ם סבר דבאופן זה לא הוי מוסיף דסבר דלא הוי מוסיף רק אם גם אמרינן דאאחע"א ושאר איסור הנוסף, - ודברי הרמב"ם מבוארין להדיא בפיהמ"ש פר"ג דכריתות בהנקודה נפלאה שם לענין אם איסוה"ג בבשר בחלב נחשב למוסיף, ומפרש כיון דבלא האיסור הנאה אינו חל איסור בשר בחלב בזה לא אמרינן איסור מוסיף - והרשב"א בחולין קי"ג, ובת"ה שעד ד' כתב דגם זה נחשב למוסיף יעוי"ש, - וא"כ יש ליישב קושיות הגרע"א ז"ל דהתוס' סברי כשיטת הרשב"א דזה נחשב למוסיף. - ובזה שפיר סבר ר"מ אחע"א.

יז והנה לדברי הר"ש שסבר דלכו"ע ממועט עוף טמא מטומאת ביה"ב מקרא דדריש ר' יהודה, והיינו דאפילו למ"ד איסור חל איסור, ומ"מ ממעטין עוף טמא מטעם דבעינן שתהי' דוקא איסור נבלה לחודיא, וא"כ לפ"ז מאי קאמר הש"ס דלר"מ ממועט עוף טמא מקרא אחריני. וצע"ג.

דף ע' ע"א גמ' יבא איסור נבלה וכו' - הנה בכדי להבין סוגי' זו על בורי' נקדים לברר היאך הדין בהמה שנטרפה, ואח"כ נתנבלה אם חל איסור נבלה על איסור טרפה הקודם

א איתא בירושלמי פר"ו דנזיר טרפה שעשאה נבלה איתפלגון ר' יוחנן ור"ל, דר"י אמר חייב שתים. משום טרפה, ומשום נבלה, וריש לקיש סבר דאינו חייב אלא אחת יעוי"ש וקיי"ל בכ"מ כר"י לגבי דר"ל, וא"כ מבואר מזה דטרפה שנתנבלה חל איסור נבלה על איסור טרפה - אמנם תמוה שלא הביא הרמב"ם דין זה בהלכותיו.

ב והנה לכאורה יש להוכיח מסוגיא זו דזבחים אלא אמר רבא התורה אמרה יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב, יבא איסור טרפה ויחול על איסור חלב. וצריכי דאי אשמעינן נבלה משום דמטמא, אבל טרפה אימא לו, ואי אשמעינן טרפה משום דמחיים, אבל נבלה אימא לא וכו' יעוי"ש - וקשה לכתוב קרא טרפה שחלה על חלב, וממילא ידעינן גם בנבלה, דאין לומר מה לטרפה שאסורה מחיים, ולהכי חמיר טרפה יותר וחלה על חלב, ונבלה אכתי לא ידעינן דתחול על חלב, דליתא דהרי אם אתי נבלה וחלה על טרפה, הרי חזינן דיש יתרון כח לנבלה על טרפה מדאתי נבלה וחלה על טרפה, ועכשיו אם אנו יודעין דנבלה חלה על טרפה, א"כ פשיטא שבודאי גם נבלה חלה על חלב, מדחזינן שחלה נבלה על טרפה, א"כ פשיטא שנבלה חלה על חלב, וא"כ למה כתבה תורה הא דנבלה שחלה על חלב, ומוכח לפ"ז דע"כ ש"ס דילן לא סברה הא דאמר ר"י בירושלמי. - ואפשר שזהו טעם וסברת הרמב"ם שהשמיט דברי ר' יוחנן שבירושלמי מהלכה מכח ש"ס זו דזבחים.

ג אמנם תיקשה לפ"ז על ר' יוחנן דבירושלמי היאך יתרץ קושיות הגמ' למה לי דכתבה רחמנא הא דיבא נבלה ויחול על איסור חלב, הלא ידעינן שפיר מהא דטרפה. כמ"ש לעיל.

ד ונראה דהנה לכאורה קשה עוד בזה דהיאך קאמר הגמ' וצריכא דמשמע דלכאורה סגי בחד קרא, היינו או בנבלה או בטרפה, והוי ילפינן חדא מאידך, וקשה הא קיי"ל בכ"מ דאין מזהירין מן הדין, דהרי מצינו בירושלמי פר"ה מס' ע"ז הי"ב דאף בלימוד מה מצינו אין מזהירין מה"ד, יעוי"ש. - וא"כ אין ללמוד נבלה מטרפה, או להיפוך טרפה מנבלה, כיון שאין מזהירין מה"ד, ובדוחק יש לתרץ דהוי זה כמו גילוי מילתא, דמצד הסברא נבלה וטרפה שווים המה. ובגי"מ מבואר בסנהדרין ע"ו דפליגי שם אביי ורבא, אם מזהירין מה"ד. ואביי סבר דמזהירין מה"ד יעוי"ש, אמנם דוחק הוא, כיון דהכא מיירי רבא, ורבא עצמו סובר אין מזהירין מה"ד בגי"מ.

ה כתב הכס"מ בפר"ז מממרים בשם הסמ"ג דבכל מקום דכתיב עונש מפורש שפיר מזהירין גם מה"ד יעוי"ש והנה קשה לי מסוגיא דלקמן ק"ו דאיתא שם כך ומה במקום שלא ענש הזהיר מקום שענש וכו' ופריך שם אח"כ והא אין מזהירין מה"ד יעוי"ש, -הרי חזינן דגם במקום שבא העונש מפורש ג"כ אין מזהירין מה"ד, וא"כ תמוה דברי הסמ"ג מכח סוגיא זו.

ו ונראה דעיקר דברי הסמ"ג שכתב דבמקום דכתיב עונש מזהירין מה"ד, תליא ג"כ בפלוגתא זו עצמה אם מזהירין מה"ד בגי"מ, דע"כ הא דכתיב עונש בפירוש לא עדיף מגי"מ, וע"כ דעת הסמ"ג דמזהירין בגי"מ, והיינו שפוסק כאביי, -ובזה יובן סוגיא דזבחים שם, דעיקר הלימוד אמר שם אביי, ואיהו אזיל לשיטתו דסבר מזהירין בגי"מ, להכי שפיר לא חש שם להא פירכא דפריך הגמ' והא אין מזהירין מה"ד, יען דסבר כיון דכתיב עונש מפורש, והוי גי"מ, ושפיר מזהירין גם מה"ד, והגמ' דפריך שם והא אין מזהירין מה"ד, ע"כ סבר בזה כרבא, דאמר דאף בגי"מ אין מזהירין מה"ד, ומבואר שם דר' יוחנן חש ג"כ לפירכא זו מדמשני שם בגמ' יעוי"ש - והספר המצות פוסק שפיר כאביי, וזהו גם כן פסקו בספריו, כמבואר בבי"ש אה"ע סי' ו' סקט"ז יעוי"ש - והא דבאמת פסקו בזה כאביי לגבי רבא, היפך הכלל דקיי"ל הלכתא כרבא לגבי דאביי בר מיע"ל קג"ם, ובאמת גם הבי"ש עמד בזה יעו"ש, וביותר דיש להוכיח, כי ע"כ מוכח דרבא עצמו סובר שם בזבחים דאין מזהירין בגי"מ, והוא מדחזינן דשם משני רבא על קושיות הגמ' משום דהיקשא הוא יעוי"ש וע"כ דסבר דאין מזהירין בגי"מ.

ז והנה גם מסוגיא דהכא מדאמרה וצריכה, היינו דסבר הש"ס דיש למילף נבלה מטרפה דכמו שאיסור טרפה חלה על חלב כן גם תחול איסור נבלה על איסור חלב. וקשה הא אין מזהירין מה"ד, דהיינו מה מצינו, וע"כ צריך לומר דהוי בגדר גי"מ בעלמא, דהרי נבלה וטרפה מסוג אחד הם, ובאופן זה מזהירין שפיר גם מה"ד, ועל זה אמרה הסוגיא וצריכא וכו' דהיינו דלא דמי טרפה לנבלה משום שיש בזה מה שאין בזה, כמבואר בגמ', וכיון שכן לא הוי עכשיו גילוי מילתא למילף נבלה מטרפה, או להיפוך טרפה מנבלה, אבל עכ"פ מבואר בסוגיא זו דבגי"מ מזהירין מה"ד וכיון דסתמא דש"ס אזלא אליבא דאביי, להכי שפיר פוסק הרמב"ם והסמ"ג דמזהירין בגי"מ, -ובזה הוי שפיר ר' יוחנן לשיטתו, דר' יוחנן דסבר לקמן ק"ו דאין מזהירין במה מצינו אף במקום גי"מ, א"כ לא קשה מה שהקשינו לעיל דלדידי' למה כתבה תורה דנבלה חלה על חלב, דלדידי' שפיר מצינו למילף נבלה מטרפה, כיון דסבר דנבלה חלה על טרפה כמ"ש לעיל, דליתא, דהרי לר' יוחנן בעינן קרא דנבלה חלה על חלב משום דלא מצינו למילף מטרפה במה מצינו, כיון שאין מזהירין מה"ד אף במקום גי"מ.

ח ומעתה יש להוכיח דלדידן דקיי"ל דדנין ומזהירין במה מצינו במקום גי"מ, א"כ שפיר יש לנו ללמוד נבלה מטרפה, דכמו דחזינן שטרפה חלה על חלב, כן מסתמא גם נבלה חלה על חלב, ואין לך גי"מ גדול מזה ממה שחזינן דנבלה אתי' וחלה על טרפה, דמכש"כ דנבלה חלה על חלב, וא"כ למאי כתבה התורה קרא דגם נבלה חלה על חלב, ואי משום צריכותא דגמ' דקאמרה דיש בטרפה חומרא דאסורה מחיים, אכתי אין זה מספיק לדחות הגי"מ, דעכ"פ לא גרע נבלה מטרפה, מדחזינן דנבלה חל על טרפה, דמזה חזינן דאין חומר בטרפה יותר מנבלה, וא"כ יותר נכון לפרש הסוגיא דאין נבלה חלה על טרפה. ואתי שפיר הסוגיא בפשטות - וזהו דלא כשיטת ר"י שבירושלמי נזיר, - והיינו לדידן דקיי"ל דמזהירין במקום גי"מ, וכמש"נ.

ט והנה יש לומר דעיקר הדין אם נבלה חל על טרפה תליא בפלוגתא דאיסור חל על איסור. דלמ"ד אאחע"א אין נבלה חל על טרפה, ומעתה אין ראי' מהא דזבחים, דע"כ מיירי שם למ"ד אאחע"א כמ"ש התוס' שם יעוי"ש, וכמו כן איתא גם כן בתוס' לעיל זבחים ס"ט ד"ה ר"י דהקשו לר' יהודה דסבר אאחע"א היאך חל איסור נבלה על איסור טרפה יעוי"ש, הרי מבואר דדעת התוס' דזה תליא בדין אם איסור חל על איסור, וכמ"כ הקשו התם היאך חל נבלה על מוקדשין, - ולכאורה קשה מאי הקשו התוס' דלא ליתי איסור נבלה ולחול על איסור מוקדשין, והא הוי איסור מוסיף דקודם שנעשה נבלה אסור להדיוט ומותר לגבוה, ועכשיו שנעשה נבלה אסור גם לגבוה, - ומצאתי בשעה"מ ה' א"ב שעמד בזה. - אמנם נראה דלא שייך בזה איסור מוסיף, כיון דעל ידי זה נפחת איסור מעילה כדין קדשים שמתו יצא מדי מעילה, ואיסור זה שמוסיף במקום אחד ופוחת איסור אחר לא הוי בשם מוסיף, וה"נ בתחילה הי' מותר לגבוה ואסור להדיוט, וכשנעשה נבלה, נאסר לגבוה. אבל פקע איסור מעילה להדיוט - אמנם לפ"ז תיקשה כמו כן על העיקר הקושיא שהקשו התוס' היאך חל נבלה על מוקדשין, ולדברינו אין כאן איסור קדשים מטעם קדשים שמתו. - וע"כ צריך לומר בדעת התוס' דסברי דעדיין יש איסור הנאה מדאורייתא גם לאחר המיתה. ודוקא מתורת מעילה נתמעטו, אבל איסור הנאה יש בזה מדאורייתא, וכן מוכח בבכורות נ"ג, ועי' תוס' לקמן פ"ד ד"ה ומוציא. - וכן מוכח בתו"כ פ' צו דאיתא שם יכול אף שמתו ושהפילה וכו' ישרפו ת"ל הוא יעוי"ש, ומדחזינן שרק מדין שרפה ממעט שם קדשים שמתו, משמע דאיסור הנאה עדיין יש בזה מדאורייתא, דהרי באופן זה הוכיחו התוס' בפסחים כ"ב ד"ה חולין, להוכיח דחולין בעזרה אסור מדאורייתא, - מדחזינן דממעט בתו"כ מתורת שרפה. - וא"כ גם אנן נדייק כן, לדין קדשים שמתו, דעדיין אסורין בהנאה מדאורייתא, ולהכי הקשו התוס' היאך חל נבלה על איסור מוקדשין, - אבל תיקשה לפ"ז הא הוי איסור מוסיף, וכמו שהקשה השעה"מ :

י והנה בעיקר הקושיא נראה ליישב לפי מה שכתב הגרע"א ז"ל בסי' ק"צ דבכל איסוה"ג שיעורן בשוה פרוטה יעוי"ש, -ולפ"ז שפיר חל איסור נבלה על מוקדשין, כגון שבכזית בשר נבלה ליכא שוה פרוטה, דליכא איסור לא בשביל איסור מוקדשין, והיינו מפני שהוא חצי שיעור באיסור מוקדשין, וחייב משום נבלה, כיון דיש בו כזית. - וחל איסור לאו על חצי שיעור כמ"ש התוס' : בשבועות כ"ג.

יא אמנם בעיקר שיטת התוס' דכתבו דעצם הדין אם חל נבלה על טרפה תליא בדין אם אחע"א, תמוה מהא דסבר ר"י בירושלמי דנבלה חל על טרפה, וחייב שתים, והוא סבר דאין איסור חע"א, כמו שמבואר להדיא חולין ק"נ, ובתוס' שם ד"ה מר סבר, כתבו דגם איסור כולל לא סבר ר' יוחנן -וגם בהא דהקשו התוס' היאך אתי איסור נבלה וחייל על טרפה, יש לומר לפי דברי הנו"ב מה"ת האו"ח סי' קכ"א שכתב דע"כ חל איסור נבלה על איסור אחר, כיון דחזינן דגילתה תורה שחל איסור נבלה אאיסור אינה זבוחה יעוי"ש, וה"נ י"ל סברא זו דלהכי אתי איסור נבלה וחייל על טרפה, נמצא שאין הכרח לומר דזה תליא בדין אחע"א. .

יב אבל כל זה שייך בבשר של הנבלה דאסור באיסור אינה זבוחה, דאמרינן דכמו שחל איסור נבלה על איסור אינה זבוחה, כן חל איסור נבלה גם על איסור אחר, כמו טרפה וכדומה, אמנם בחלב של הנבלה, דע"כ אין בחלב איסור אינה זבוחה, בזה שפיר מצינן לומר דבאמת אינו חל איסור נבלה על איסור חלב, ושפיר איצטרך קרא דאתי נבלה וחל על חלב, - ועכשיו אין לומר מדחזינן שחל נבלה על טרפה, להכי חלה נבלה על חלב, כיון דגם טרפה חלה על חלב, כמו"ש לעיל, דליתא דע"כ איכא למימר דטרפה חלה על חלב משום דאסורה מחיים, כמו שאמרה הסוגיא שם בהצריכותא, ונבלה אינה חלה על חלב. ואי משום דנבלה חלה על איסור טרפה, זהו מטעם אחר משום דבטרפה איכא איסור אינה זבוחה, ולהכי כמו שחל איסור נבלה על איסור אינה זבוחה, כן חל גם כן איסור נבלה על טרפה, מכח מנו דחל על אינה זבוחה שיש בזה. - משא"כ בחלב דליתא איסור אינה זבוחה, לא אתי איסור נבלה וחייל. מטעם אאחע"א. - ושפיר איצטרך קרא לזה להורות דנבלה חלה על חלב שפיר מצי סבר הסוגיא זו כשיטת ר' יוחנן בירושלמי דנזיר דנבלה חלה על טרפה - וא"כ לפ"ז הדרא הקושיא מדוע השמיט הרמב"ם שיטת ר' יוחנן דכיון דאין סתירה . מש"ס שלנו.

יג והנה להבין שיטת הרמב"ם בזה, נחוץ להקדים לשונו שכתב בפר"ד ממ"א הי"ז וז"ל זה הכלל כל שאיסורן בלאו אחד מצטרפין בשני לאוין אינן מצטרפין, חוץ מנבלה וטרפה הואיל והטרפה תחילת נבלה היא עכ"ל, ויש להבין דבריו הנחמדים וכוונתו בזה. - ונראה ביאורו בזה דהרמב"ם אזיל בזה לשיטתו לפי מה שפוסק דטרפה אינה חיה, והביאור דעיקר איסור טרפה שאסרה תורה הכוונה על העדר החיות שבה דכיון שנולד בבע"ח הטרפות שעתיד למות על ידי זה, להכי אסור, וכיון שכן כל טרפה יש בכח האיסור ג"כ הגדר של נבלות, דבנבלה בודאי עיקר האיסור בשביל העדר חיות, וכל טרפה עתידה למיתה בשביל הטרפות שבה. ואז תהי' נבלה נמצא דכל טרפה נבלה היא, אלא שעדיין מחוסר זמן שתצא לפועל להיות נבלה, ועד הזמן הזה הוי נבלה בכח, ולפ"ז הוי נבלה וטרפה איסור אחד ממש, וזהו שכתב הרמב"ם הואיל והטרפה תחילת נבלה היא. ומה"ט אין סברא לחייב שתים אחת משום נבלה, ואחת משום טרפה, בטרפה שנעשית נבלה, דכיון דאיסור אחד הוא ושם אחד הוא, דהרי עיקר האיסור בשביל העדר החיות, ורק בזמנים מתחלפים נשתנה שמם דבראשית המחלה קורין אותה טרפה, ואח"כ בסופה קורין אותה נבלה. והכל אחד הוא.

יד ובזה יובן היטב הא דפליגי בירושלמי שם ר"י ור"ל, דכל אחד הולך לשיטתו, דר"ל סבר בחולין מ"ב דטריפה אינה חי' יעוי"ש, נמצא דאיסור טרפות ונבלות הכל אחד הוא, מסוג אחד נינהו. להכי אינו חייב אלא אחת, כיון דשם אחד להאיסור, אמנם ר"י סבר דטרפה חי' כמבואר בנדה כ"ד וברש"י ד"ה בין וכו' יעוי"ש. נמצא דאיסור טרפות לא הוי בשביל העדר החיות, וטרפה לאו התחלתא דמיתה היא. ועיקר האיסור טרפה הוי בשביל חסרון דהאבר הנלקה במחלה זו. וא"כ אין זה ענין להא דנבלה והוי טרפה ונבלה שני שמות מחולקות. להכי יש לחייבו שתים, משום נבלה ומשום טרפה, ואי משום דאאחע"א. הלא כתבנו לעיל דבזה לא שייך לומר אאחע"א כדלעיל, וכיון שהרמב"ם פוסק דטרפה אינה חי' להכי שפיר השמיט דינא דר"י דהירושלמי. וממילא מובן דדעתו דליתא בנבלה שהיתה מעיקרא טרפה חיוב שתים, - זהו לדעתינו שיטת הרמב"ם בזה.

טו אמנם דעת התוס' בחולין ל"ב דהקשו שם בד"ה ורמינהו דמה פריך שם הגמ' דבזה קורא התנא להא דנקובת הוושט בשם נבלה, ובזה קורא בשם טרפה, דלמא להכי קורא אותה טרפה, כיון שגם טרפה היא, דבודאי חייב אף משום טרפות יעו"ש.- הרי חזינן דעת התוס' דאף למ"ד טרפה אינה חי' מ"מ הוי טרפה ונבלה שני שמות ושני סוגים. ויש להבין סברת התוס' בזה. - וע"כ צריך לומר דסברת התוס' דשני ענינים המה, הא דטרפה, והא דנבלה, והוא דאיסור טרפה הוי מפני המחלה המשתררת בה. דהוי חסרון בעצם הגוף של הבע"ח, ואיסור נבלה בא מפאת חסרון שחיטה, ומאיסור אינה זבוחה נהפך להיות נבלה - וכיון שזה בא מפאת חסרון, וזה בא מפאת זביחה הוי שתי שמות נפרדות, ושפיר יש לחייבו שתים, משום טרפה, ומשום נבלה, זה הוי סברת התוס', נמצא דעיקר הספק אם חל איסור נבלה על איסור טרפה לחייבו שתים, תליא בפלוגתא דרבוותא, והם הרמב"ם והתוס'. והוא ספקא דדינא,

טז והנה גם בהא דפסק הרמב"ם דנקובת הוושט הוי נבלה מחיים, ודבריו סותרין ממה שכתב באבוה"ט דלא הוי נבלה כל זמן שמפרכסת, - וכבר עמדו בסתירה זו בתבוא"ש ובדגול מרבבה ליו"ד. - והגאון בעל תבוא"ש כתב לחלק בין איסור לטומאה, דהיינו דאף בטומאת נבלה לא הוי מחיים, אבל איסור נבלה ישנו גם מחיים. - ותמוה מסוגיא זו דאיתא ואי אשמעינן טרפה משום דאסורה מחיים, אבל נבלה כו' יעוי"ש. - הרי מבואר דליתא לאיסור נבלה מחיים.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

האי נמי תיפוק ליה כו'. חלב טמאה תיפוק ליה נמי דמטמא דמהיכא תיתי לטהרה מהאי קרא דיעשה לכל מלאכה האי לאו בטמאה כתיב דהא כתיב [ואכל] לא תאכלוהו לחלב: מי שאיסורו משום אכילת חלב. ובשרה מותר טיהרתי לך יצאת זו שכולה אסורה משום בל תאכל טמא ואכתי אימא טריפה למה נאמרה כו': אלא האי טריפה מיבעי לאיתויי חיה דס''ד מי שחלבה אסור כו' קמ''ל. ה''ג ושינויא הוא לאיתויי חיה טהורה שמתה שחלבה טהור דס''ד ואכל לא תאכלוהו כתיב בהאי קרא מי שחלבו אסור ובשרו מותר טיהרתי לך חלבה מכלל נבילה אבל חיה שחלבה מותר כבשרה לענין נבילה נמי יטמא כבשרה קמ''ל טריפה כל שיש במינו טריפה ואפילו חיה: ופרכינן מ''ש טמאה. דלא נפקא לן לטהר חלבה מהאי קרא דאין חלבה חלוק מבשרה ולא קרינא ואכל לא תאכלוהו לחלב לחודיה שהרי הכל איסור: חיה נמי אין חלבה חלוק מבשרה. לאיסורו ולא קרינא ביה ואכל לא תאכלוהו: ועוד. ממשמעותא דקרא נמי תיקשה לן דלא בחלב חיה קאי דהא כתיב ואכל לא תאכלוהו ולקמן ילפינן מינה בברייתא בשמעתין בחלב חיה נבילה לא טיהר מכלל טומאה: טריפה לגופיה איצטריך. לטהר חלב טריפה שמתה ולעולם טריפה חיה ודקאמרת הרי נבילה אמורה איצטריך סד''א הואיל וטמאה אסורה מחיים וטריפה מחיים אסורה כו': אי הכי. טריפה דכתיב גבי עוף נמי איצטריך לגופיה ולומר עוף שמתה מטמא בבית הבליעה שלא תאמר כו': ועוד. גבי בהמה: מי איכא למילף טריפה מטמאה. דניבעי קרא לטהר: ה''ג אלא אמר רבא כו' התורה אמרה. בא הכתוב לומר לך יבא איסור כו' ומשום אכל לא תאכלוהו דסיפיה דקרא פירש בו נבילה וטריפה לחייב את האוכלו משום חלב ומשום נבילה ומשום טריפה שלא תאמר אין איסור נבילה וטריפה חלין על איסור חלב שקדם לכולם: משום דמטמיא. הילכך חמירא לחול על איסור חלב: ורבי מאיר. דאמר עוף שחיטתו מטהרת טריפתו: האי טריפה. דגבי עוף מאי עביד ליה: למעוטי שחיטה שהיא לפנים. וכדאמרן לעיל (דף סט.) מה טריפה שווה בפנים כבחוץ יצא השוחט עוף חולין בפנים כו': טריפה אחרינא כתיב. גבי נבילת עוף טהור וכל נפש אשר תאכל נבילה וטריפה באזרח ובגר וכבס בגדיו (ויקרא יז) וחד לא יאכל נבילה וטריפה לטמאה בה (שם כב): וחד למעוטי עוף טמא. דדרשינן מי שיש במינו טריפה: ורבי יהודה. עוף טמא מקרא יתירא דנבילה לא יאכל נפקא ליה דלא איצטריך אלא לדרוש ולומר מי שאזהרתו משום בל תאכל נבילה יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבילה אלא משום בל תאכל טמא: ורבי מאיר האי. קרא יתירא דנבילה לא יאכל מיבעיא ליה ללמד טומאתו שאינו מטמא אלא כשיעור איסור אכילתו דהיינו כזית: מקרא קמא. והנפש אשר תאכל: בכדי אכילת פרס. שאם שהה באכילת כזית יותר מכדי אכילת פרס הרי היא כשאר אכילות שאין מצטרפין לעונשין ואף זו אין מצטרפת ליטמא בבית הבליעה: דחידוש הוא. שלא מצינו בתורה טומאה כזו שאין לו טומאה מבחוץ ובבית הבליעה באה לו טומאה: הכתוב מדבר. לטהרו מלטמא משום נבילות: טיהר מכלל שחוטה. טיהר מלטמא מטעם שחיטה שהשחיטה מטהרתה: וטיהר מכלל חלב. מטעם חלב טיהר את הנבילה מלטמא שכתב כאן שחלב נבילה טהור: מה כשטיהר. בשר שחוטה מלטמא טהורה טיהר ולא טמאה דטמאה אין שחיטתה מטהרתה דילפינן לה בת''כ מקרא יתירא ולאלה תטמאו כל הנוגע בהם במותם והאי בהם יתירא הוא לומר אע''פ שהן שחוטין ומה אני מקיים במותם במותם ולא בחייהם ובבהמה טמאה כתיב דסמוך ליה כל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה וגו': אף כשטיהר משום חלב. מלטמא בטהורה טיהר ולא בטמאה: ה''ג בתורת כהנים אמרת כלך לדרך זו טיהר מכלל נבילה וטיהר מכלל חלב מה כשטיהר מכלל נבילה בטמאה ולא בטהורה אף כשטיהר כו' טיהר בשר נבילה מלטמא ולקמן מפרש לה בנבלת עוף טמא וטיהר מכלל חלב כדאמרן: בטמאה ולא בטהורה. עוף טמא טיהר מלטמא בבית הבליעה ולא עוף טהור:
אלא לאתויי חיה. כך גרס הקונטרס וקשה דמאי קפריך מ''ש טמאה כו' אדרבה משום דדמי לטמאה איצטריך קרא לאתויי ומאי פריך נמי ואכל לא תאכלוהו אדרבה משום הכי איצטריך קרא טריפה דמשמע כל שיש במינו טריפה חלבה טהור ואפי' חיה ור''ת גרס אלא למעוטי חיה מאי טעמא מי שחלבה אסור וכו' ול''ג סד''א ופריך אמאי איצטריך קרא לומר דחלב חיה טמא מאי שנא טמאה כו' ומיהו קשה דטריפה לא משמע למעוטי אלא לרבויי כל שיש במינה טריפה: מה טמאה חלבה טמא. וכי תימא מה לטמאה שכן אין שחיטתה מטהרתה תאמר לטריפה חיה תוכיח: יבא איסור נבילה ויחול על איסור חלב. תימה למאן דאית ליה איסור מוסיף למה ליה קראי וכי תימא מהכא יליף בעלמא שאני הכא דאיסור חלב קל הוא דהותר מכללו ולכך אתי איסור נבילה וחייל עליה: ואי אשמעינן טריפה משום דאיסורא מחיים כו'. תימה דבפ''ב דחולין (דף לז:) עביד ק''ו איפכא ומה מחיים אתי איסור טריפה וחייל אאיסור חלב נבילה דלאחר מיתה מבעיא ושם פירשתי: וחד למעוטי עוף טמא. הא דלא נפקא ליה לרבי מאיר מהיכא דנפקא ליה לרבי יהודה משום דר' מאיר לטעמיה דאית ליה איסור חל על איסור: ורבי מאיר האי נבילה מאי עביד ליה. וא''ת על כרחיך צריך לכתוב נבילה דאי הוה כתיב טריפה לא יאכל לטמאה בה ולא כתב נבילה אם כן הוה אמינא דטריפה בלא נבילה מטמאה וי''ל כיון דכתיב (ויקרא יז) (והנפש) [וכל נפש] אשר תאכל נבילה וטריפה מה התם נבילה עמה אף כאן נבילה עמה: לשיעור אכילה בכזית. איפשר דרבי יהודה נמי אית ליה ואע''ג דלא מיותר: יצתה חיה שחלבה ובשרה מותר. הא דדחיק בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע:) לאשכוחי דנבלת חיה טהורה מטמאה ולא מצי למידרש מהכא דהא חלבה טמא דאי לאו דאשכחן במקום אחר דנבלת חיה מטמאה לא הוה דרשי' הכי:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד