דף סט - א
ופרכינן: ולטעמיך, שמשנתנו ניחא לרבי יוחנן, הא דקתני סיפא "כל" שלא היה פסולו בקודש מטמא בבית הבליעה, לאתויי מאי?
ומשנינן: אלא, רישא דקתני כל שפסולו בקודש אינו מטמא - לאתויי שחיטת קדשים בפנים שעופות קדשים שנשחטו במקדש נפסלו משום שאין להם הכשר אלא במליקה, אך אינם מטמאים בבית הבליעה, ודין זה לא נשנה במפורש במשנה אלא נלמד מהרישא ד"כל" שפסולו בקודש. ואילו סיפא דקתני כל שלא היה פסולו בקודש מטמא בבית הבליעה - לאיתויי מליקת חולין בחוץ, שאין להם הכשר אלא בשחיטה, ולא חשיבה מליקה לטהרם מידי נבילה. [12] תניא כוותיה דרבי יוחנן: מלקה זר או מלקה כהן פסול, וכן הפיגול והנותר והטמא בעופות קדשים, אף על פי שאסורים באכילה ובהקרבה - אין מטמאין אבית הבליעה. [13]
אמר רבי יצחק: שמעתי שתים שתי שמועות: אחת אודות קמיצת מנחה על ידי זר, ואחת אודות מליקת עוף על ידי זר. ובשתי שמועות אלו נאמרו שתי הלכות. בשמועה אחת נאמר שאפילו אם עלתה על המזבח תרד ממנו, ובשמועה אחת נאמר אם עלתה לא תרד!
ולא ידענא באיזה מהם תרד ובאיזה לא תרד.
אמר חזקיה: מסתברא לומר, כי קמיצה שקמץ זר תרד, ואילו מליקה שמלק זר לא תרד.
והוינן בה: מאי שנא מליקת זר מקמיצת זר?
וכי תימא מליקה עדיפא משום דמליקת זר ישנה בבמה, דכשרה בה מליקת הזר ולפיכך חשיבא נמי במקדש שאם עלתה לא תרד, והרי קמיצה נמי ישנה בבמה בזר, ואמאי אם עלתה תרד?
וכי תימא, אין קרבן מנחה בבמה וממילא אין בה גם קמיצה, אם כן, הרי אין עופות נמי בבמה וליכא בה מליקה. דאמר רב ששת: לדברי האומר יש מנחה בבמה - יש עופות בבמה. ואילו לדברי האומר אין מנחה בבמה - אין עופות בבמה!
ומבארינן: מאי טעמא דמאן דאמר אין מנחה ועופות בבמה?
משום דנאמר בקרבנות שזבחו בבמה בהר סיני "ויזבחו זבחים שלמים", ודרשינן זבחים - ולא מנחות! זבחים - ולא עופות! ונתמעטו מנחות ועופות מבמה.
והדרינן לקושיין: מאי שנא מליקת זר שאם עלתה לא תרד מקמיצת זר שאם עלתה תרד?
ומשנינן: אלא אימא משום הכי עדיפה מליקת זר שאם עלתה לא תרד ואילו קמיצת זר תרד, כי אין קידוש כלי שרת במנחה בבמה, הילכך לא ילפינן קמיצת זר במקדש מקמיצת זר בבמה, כי שאני קמיצת במה מקמיצת מקדש בכך שאפשר לקמוץ בבמה אפילו ממנחה שלא התקדשה בכלי שרת ולכן זר כשר בה, מה שאין כן במקדש, המנחה מתקדשת בכלי שרת ופסולה בזר. אבל במליקה, שאין בה חילוק בין המקדש לבמה, דבתרווייהו היא אותה המליקה, כיון דאשכחן שזר כשר למלוק בבמה, ילפינן מינה לענין זר שמלק במקדש, שאם עלתה על המזבח לא תרד. [14]
שנינו במשנה: מלק בשמאל או בלילה וכו'
מועילה המליקה לטהר מטומאת נבלת עוף טהור.
תנו רבנן: יכול תהא מליקה בעופות קדשים, שהיא נעשית לפנים העזרה, מטמאה בגדים בבית הבליעה? תלמוד לומר בטומאת עוף טהור "נבלה", שרק נבלה של עוף טהור מטמאת ולא עוף קדשים שנמלק. [15] והוינן בה: ומנלן למעוטי עוף קדשים שנמלק מהאי קרא? דלמא הא נמי נבילה היא אלא שהותרה מליקת חטאת העוף באכילה לכהנים מגזירת הכתוב, אבל עולת העוף שנמלקה, שלא הותרה אכילתה, שהרי היא מוקטרת כליל, דילמא תטמא נמי כדין נבלת עוף טהור?
ומשנינן: אלא מהכא ילפינן לה: תלמוד לומר באותה פרשה של אכילת נבלת עוף טהור "וכל נפש אשר תאכל נבלה וטריפה - וכבס בגדיו, ורחץ במים, וטמא עד הערב, וטהר".
האי "טריפה" קרא יתירה הוא, דממה נפשך: אי טריפה נחשבת כחיה, אין היא מטמאת. ואי חשיבה כמתה, הרי היא בכלל נבילה. אלא בא הכתוב לדמות נבילה של עוף טהור לטריפה ללמדך שאין נבלת עוף טהור מטמאת בבית הבליעה אלא אם נתנבלה כמו ש"טריפה" נטרפה - מה טריפה, שאין מעשה הטרפותה מתרת את האיסור, אף כל נבלת עוף טהור איירי שאין מתרת בהתנבלותה את האיסור, יצא התנבלות על ידי מליקה בעוף קדשים שהיא נעשית לפנים בעזרה, הואיל והיא [המליקה המנבלת אותה] מתרת את האיסור, שהרי אפילו מליקת עולת העוף שאינה מתרת אכילה לכהנים הרי היא מתרת אותה להקרב על גבי המזבח שבחייה אין היא ראויה להקרב, והילכך אין עולת העוף שנמלקה בפנים מטמא בגדים בבית הבליעה.
ומסיימת הברייתא: אביא מלק קדשים בחוץ שאין המליקה בחוץ מתרת איסור, וכן המולק חולין בין מבפנים ובין מבחוץ, הואיל ואין מתירין במליקתן את האיסור הרי הם מטמאין בגדים אבית הבליעה.
תניא אידך: יכול תהא שחיטת עופות חולין לפנים, וכן שחיטת עופות קדשים, בין בפנים בין בחוץ, מטמאה אבית הבליעה? - תלמוד לומר "נבילה". נבילה מטמאה ולא שחיטת חולין בפנים ולא שחיטת קדשים בין בפנים בין בחוץ! והוינן בה: מי יימר דלאו נבילה היא? ואמאי לא נימא איפכא - הא נמי נבילה היא! שהרי אין שחיטה בעופות חולין בפנים, ואין שחיטה בעופות קדשים בין בפנים ובין בחוץ, ותהוי נבילה?
ומשנינן: אלא, הכי דריש תנא דברייתא: תלמוד לומר "טריפה" - מה טריפה איסורה שווה בפנים כבחוץ, אף כל טומאות של נבלות עוף טהור אין נוהגות אלא במקום שהן שוות בפנים כבחוץ, יצא שחיטת חולין בפנים שנוהג איסורה בפנים ולא בחוץ, ויצאה שחיטת קדשים בין מבפנים בין בחוץ - הואיל ולא שוו בפנים כבחוץ, הילכך אין מטמאין בגדים אבית הבליעה.
ותמהינן: בשלמא בשחיטת חולין לא שוו שחיטת חולין בפנים האסורה כשחיטת חולין כבחוץ המותרת. אלא שחיטת קדשים, אמאי לא שוו פנים וחוץ, והרי אידי ואידי פסולין נינהו, שרק מליקה מתירה את העופות הקדושים בקרבן ולא שחיטה?
ומתרצינן: אמר רבא: אין למדים מהדרשה הזאת אלא שחיטת חולין בפנים אבל שחיטת קדשים לא איצטריך לן האי דרשה ללמדנו שאין היא מטמאה, כי אם הועילה לו שחיטת חוץ של העוף לחייבו כרת משום שחוטי חוץ, כמו שמרבה הגמרא לקמן מקרא ד"או אשר ישחט" שבא לרבות שחיטת עוף לכרת ואם כן חזינן דאף שחיטת עוף נקראת שחיטה, וכי לא תועיל לו שחיטה זו לטהרה מידי נבילה? [והיינו: שכל שמועילה השחיטה בתורת שחיטה לא יתכן לקרותה "נבילה"].
ומקשינן: אשכחן שחיטת חוץ בקדשים שמטהרת [משום דהועיל לו שחיטת חוץ לחייבו כרת], אבל שחיטת קדשים בפנים מנלן שמטהרת מידי טומאת נבילה?
ומשנינן: מדרשא דדרשינן לעיל מ"טריפה": דאף על פי ששניהם אסורים באכילה לגבי טומאה הואיל ולא שוו שחיטה בפנים שאין חייבים עליה כרת כשחיטה בחוץ שחייבים עליה כרת, ועל כן אין בה טומאת נבילה.
ופרכינן: אי הכי, מלק קדשים בחוץ דקתני בברייתא לעיל דמטמאין, אמאי מטמאו, הא התם נמי לא שוו מליקתם בפנים שנעשית בהכשר כמליקתם בחוץ שלא בהכשר!?
ומתרצינן: אמר רב שימי בר אשי: דנין שחיטת עופות קדשים שהיא דבר שלא בהכשרו משחיטת קדשים בחוץ שגם היא דבר שלא בהכשרו, ומה התם מטהרת השחיטה מטומאת נבילה משום שהועילה השחיטה בחוץ לחייבו כרת אף בפנים מטהרת השחיטה של העוף מידי טומאת נבילה.
אבל ואין דנין מליקת קדשים בחוץ שהיא דבר שלא בהכשרו ממליקת קדשים בפנים שהיא דבר שבהכשרו.
ופרכינן: וכי לא ילפינן דבר שלא בהכשרו מדבר שבהכשרו?
והתניא: מנין לאימורין או לבשר עולה שיצא מחוץ לעזרה ונפסל ביוצא שאם עלה על המזבח לא ירד - שהרי "יוצא" כשר בבמה. ומוכח דילפינן לפסול יוצא, שהוא דבר שלא בהכשרו, שלא ירד מהמזבח מ"יוצא" בבמה שהוא דבר שבהכשרו, דהא בבמה אין קלעים!?
ומשנינן: תנא דאמר שפסול יוצא אם עלה לא ירד עיקר לימודו אינו מהא דיוצא כשר בבמה אלא א"זאת תורת העולה", שמקרא זה ריבה את הפסולים שאם עלו לא ירדו, סמיך ליה.
מתניתין:
משנתנו דנה בעוף של קדשים שעשה בו מליקה כראוי אך נמצא פסול טריפה בעוף עצמו:
מלק עוף של קדשים ונמצאת טריפה -
רבי מאיר אומר: אינו מטמא בבית הבליעה, שהמליקה הוציאה אותו מטומאת נבלת עוף, וכדמפרש ואזיל להלן דיליף לה בקל וחומר.
הערות
[12] וברש"י כת"י כתב דהוי מצי נמי למימר דאתי לאתויי נרבע, מוקצה, נעבד, אתנן, ומחיר דאף הם לא היה פסולם בקודש, והא דנקט רק למליקת חולין בחוץ הוא משום דהתנא נקט חולין בפנים וקדשים בחוץ, ולא נקט חולין בחוץ. וכבר הקשו התוס' לעיל בד"ה אמר על דבריו דיתכן להיות נרבע שפסולו בקודש כגון שנרבע בעזרה. ויעויין בשטמ"ק דף כז ב אות א' שהקשה כן. ובאמת קושיתם היא על שיטת רש"י בביאור ענין פסולו בקודש, דפירש דהיינו שכבר באה לעזרה בהכשר ונפסלה. ואכן זו שיטת רש"י בכמה מקומות לקמן פד א ולעיל כז ב, אך יעויין רש"י כת"י בד"ה הפיגול שכתב "בשעת מליקתו ראויין היו ולאחר מכאן נפסלו", ומשמע כפי' התוס' דפסולו בקודש הוא פסול של לאחר השחיטה.
[13] הר"מ בפסוה"מ [פ"ג הט"ו] כתב דהטעם שאין מטמאין בבית הבליעה הוא משום דהוי פסולם בקודש, ודייק מדבריו הגרי"ז בכתביו דאילולי היה פסולם בקודש היה בכוחו של פסולם לבטל את המליקה אע"פ שעשאה מתחילה כדין.
[14] רש"י פירש שאי אפשר ללמוד קמיצת זר במקדש מקמיצת זר בבמה דבמקדש הרי המנחה כבר נתקדשה בכלי שרת מה שאין כן בבמה אין כלי שרת, ואם כן פסול הזר במקדש הוא פסול אחר והוא גדול מפסול במה, וע"כ אין להכשירו. וכן משמע בדברי התוס'. אך הגרי"ז בכתביו הוכיח מדברי הרמב"ם [בפסוה"מ פ"ג הט"ו] דכתב לחלק בין קמיצת זר במנחה דאם עלה ירד, לבין מליקת זר בעוף דאם עלה לא ירד דאע"פ ששניהם יש בהם פסול, קומץ ירד מהמזבח כיון דלא נתקדש כלל, כלומר דאינו ראוי למזבח, אבל לא פירש שיש בו פסול נוסף ודו"ק.
[15] הבית הלוי [ח"א ס"ב אות ח'] חידש שהמכניס שרץ למקדש דלוקה, היינו דווקא בשרץ כיון דמטמא במגע וע"כ לוקה על שהכניס טומאה בעזרה, מה שאין כן מכניס נבלת עוף טהור, דאין בו טומאה מלבד בבית הבליעה, אינו חייב על הכנסתו למקדש. והביא הבית הלוי ראיה לדבריו מסוגיין יכול תהא מליקה שהיא לפנים מטמאה בגדים אבית הבליעה, וכתב רש"י בד"ה הא, דנהי דהותרה חטאת העוף לכהנים מדין נבילה עולה שלא הותרה להם תטמא בבית הבליעה. ומוכרח דהמכניס נבלת עוף טהור אינו לוקה דאל"כ מזה שהתירה לנו התורה מליקת עולה בעזרה מוכח שאין בה טומאת נבלה כלל [וכמו שמוכח בחטאת], אלא ודאי דמצד איסור נבלה בעוף טהור בעזרה ליכא, והנידון הוא רק שיטמא בבית הבליעה. והגר"ח בהל' אבות הטומאות כתב בדעת הר"מ, דטומאת עוף טהור נאמרה דווקא בבית הבליעה ולא מצינו באכילות בשאר דברים מקום מסוים לאכילה אלא רק שהדבר יהיה נאכל, מה שאין כן טומאת עוף טהור אינה טומאת אכילה אלא טומאת מקום דהתורה נתנה למקום בית הבליעה שהוא מקום האכילה דין טומאה בנבלת עוף טהור. [וע"כ השמיט הר"מ דין בכדי אכילת פרס.] ובכתבי הגרי"ז לקמן ע א העלה לדון לדברי הגר"ח האם אחרי שהגיע כזית נבילה לבית הבליעה החזיר אותה, אם כיון שזה לא תלוי באכילה גם כן יטמא. והניח בצ"ע. וגם החזו"א בגליונות השיג טובא על דברי הגר"ח דמעשה הבליעה מטמא ולא המקום, דהטומאה חלה במקום שלא יכול עוד להחזיר את המאכל. ובמנ"ח מצוה קס"א נקט דנבלת עוף טהור הוא טומאת אכילה ודלא כהגר"ח. וכן כתב האתוון דאורייתא בסימן א'. ובמנחת אברהם הביא דברי שו"ת ברית אברהם דכתב דאין כלל טומאה בעוף טהור, אלא שיש דין שהאוכל נבלת עוף טהור בבית הבליעה נטמא.
רש"י ד"ה זבחים. ויזבחו כו'. ע"כ ט"ס הוא עי' לקמן (קיז ב) בפי' ד"ה אין מנחה:
רש"י ד"ה הא נמי. נהי כו' עולה שלא הותרה כו'. קשה הא בעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל. והל"ל דבעולה נמי גזה"כ כמו בחטאת. או כמו חלב שמקטירין ע"ג המזבח. ואולי זה מיקרי ה"ל שעת הכושר בשחיטה קודם שהוקדשה. ובכה"ג לא מיפסל מטעם משקה ישראל עי' חולין (קמ) תד"ה למעוטי:
רש"י ד"ה בשלמא חולין לא שוותה שחיטתן כו'. כצ"ל:
רש"י ד"ה מדבר שבהכשירו. מליקת קדשים בפנים. קשה דנילף מקדשים טרפה בפנים. ורש"י כתב לעיל בד"ה בשלמא דהא מתניתא כר"מ והוא מטהר מליקת טרפה:
גמ' אין מטמאין בבית וכו' כצ"ל וכן בכל העמוד:
גמרא בבית הבליעה המול״ק ק״ץ כו' כצ״ל:
שם קדשים בחוץ וחולין בין מבפנים כו' כצ״ל:
רש״י ד״ה אין קידוש כו' קמיצה מזר כו' הד״א:
ד״ה הא נמי כו' כדאמרינן בפ' ב״ש כו' כצ״ל. לעיל דף מ״ד ע״ב:
ד״ה אלא תלמוד כו' כמשמעו שתהא טריפה כו׳ כצ״ל. פי׳ אם טרפה חיה למה יטמא מחיים ואי אינה חיה הרי בכלל נבלה ופשיטא דמטמא כמו נבלה:
תוס׳ ד״ה לאתויי כו' ועוד י״ל דלא דמי שוחט כו׳ כצ״ל:
בא״ד חייב כרת ללא ירד לומר דשוחט בהמה או עוף בחוץ דמשום שחייב כרת אם עלה לא ירד ולעולם כו' כצ״ל:
ד״ה אין קידוש כו׳. תימא כיון דנתקדש בכ״ש כו׳ דנתקדש במקדש קודם קמיצה אף על גב דאחר כך קמץ זר הוי פסולו בקודש ואמאי תרד ומשני כיון דבקמיצה שהיה תחלת עבודה לא נתקדש לא הוי פסולו בקודש:
ד״ה ואין דנין כו׳ ושחיטת חולין בפנים משחיטת חולין טרפה בחוץ ילפינן וא״ת א״כ כו׳ כצ״ל. ובד״ח נדפס בצדו נ״א ואיני מבין:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
גמרא יכול תהא מליקה וכו׳ מ״כ בגליון של גש״ק משם רש"י פי׳ וז״ל ה״ג בת״כ יכול תהא מליקה שהיא בפנים מטמאה בבית הבליעה ובמליקת פסולים איצטריכא ליה דאילו במליקה כשירה בהדיא איתרבי בפ׳ ב״ש לכל חטאת לרבות חטאת העוף הא נמי נבילה היא שהרי לא הותרה אלא המליקה בהכשר וכהלכתא להוציאו מכלל נבילות יצאה מליקה שהיא לפנים ואפי' פסולה הואיל ומתרת את האיסור שאם עלתה לא תרד אינה מטמאה עכ״מ וכן נראה מהתוס׳ לעיל ד״ה מלק בשמאל שמפרשי הכי:
רש״י בד״ה ר״מ אומר אינה מטמאה בק״ו יש מקשים מאי אתא לאשמעינן הא סמוך לו תוך כדי דיבור תני אמר ר״מ ק״ו וכו׳ ונראה {לוח הטעיות חק נתן: לי}דרש״י ז״ל אתא לאשמעינן דהאי ק״ו קאי לאפוקי ~מדעתא~ {לוח הטעיות חק נתן: מדעת התוס'} דס״ל דהאי ק"ו ~פרוך~ {לוח הטעיות חק נתן: פריכא} הוא כמו שעתיד לבאר לקמן בע״ה:
תוס׳ ד״ה וליטעמיך וכו׳ תימא דילמא לאיתויי בעל מום וכו׳ הא דל״ק להו נמי דילמא לאיתויי רובע ונרבע וכו׳ דתנן לקמן בפ׳ המזבח מקדש משום דאינהו פשיטא ואין צריך לאיתויי מכללא ודוק:
ד״ה לאיתויי שחיטת קדשים וכו׳ דילפינן לקמן מטריפה וי״ל לא דמי וכו׳ ר״ל דק״ל כיון דלא מטמאה בבית הבליעה כדילפינן מטריפה א״כ אמאי תרד כיון דכתבו לעיל דהא בהא תליא לכך כתבו וי״ל לא דמי וכו׳ ודוק:
ד״ה אין קידוש וכו׳ תימא כיון דנתקדש בכלי שרת וכו׳ ר״ל דנתקדש במקדש בכלי שרת קודם קמיצה וא״כ הוי פיסולו בקדש ותירצו כיון דתחילת עבודה דהיינו קמיצה שהיא עבודה ראשונה במנחה היתה ביד ולא היתה בכלי שרת לא חשיב פיסולו בקדש אע״פ שכל המנחה כבר נתקדשה בכלי שרת דאותו קידוש לא הוי עבודה משא״כ בשחיטה שהיא תחילת העבודה דסכין מקדשה ליה ודוק:
ד״ה ואין ~דמן~ {לוח הטעיות חק נתן: דנין} וכו׳ פי׳ בקו׳ ושחיטת חולין בפנים לאו משחיטת חולין בחוץ ילפינן אלא משחיטת קדשים בפנים ילפינן בפרש״י שלפנינו אינו כן אלא ילפינן משחיטת חולין טריפה וכר"מ דמטהר טריפת עוף שחוט ונראה דלהאי פרש״י בעי לאוקמי מתניתין אפילו אליבא דר׳ יהודה דמטמא טריפת עוף שחוט ולכך פי׳ דשחיטת חולין בפנים ילפינן משחיטת קדשים בפנים אבל ק״ל איך ילפינן פנים מפנים הא גמ׳ לא קאמר אלא משום דלא שוו בפנים כבחוץ לכך נראה להגיה הכי ושחיטת חולין בפנים וכו׳ אלא משחיטת קדשים בחוץ ילפינן ודוק:
בא"ד וא״ת א״כ מליקת חולין בפנים וקדשים בחוץ נילף נמי וכו׳ ק״ל איך ילפינן מליקת חולין בפנים ממליקת שמאל ולילה דהוו בפנים הא לא ילפינן אלא פנים מחוץ או חוץ מפנים ואדרבא לא ילפינן אלא ממליקת חולין בחוץ דהוי פנים מחוץ לכן נ״ל למחוק מדבריהם מליקת חולין בפנים ולא מקשו אלא דוקא ממליקת קדשים בחוץ ודוק:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חידושים
גמרא מלקה פסול הפגול כו׳ (מיימוני פ״ג מהלכות מעילה). ופסק כר׳ יצחק דמליקת זר לא תרד ומסיים בלשונו ואחד זר ואחד שאר הפסולים. וכתב עליו הכ״מ הכי משמע דמהי תיתי לחלק בינייהו עכ״ל: אכן לפי מ״ש התוספות לעיל בהג״ה דמליקת בעל מום תרד כיון דבעל מום פסול בבמה ולא מכשרינן אלא בטמא ואינך וכיוצא דמתכשרי בשאר מקומות ובד"ה וליטעמיך כו׳ נראה כמסתפקים בזה די״ל דס״ל לר׳ יוחנן דילפינן משחיטת זר וה״ה בעל מום נמי כשר בשחיטה וצ״ע בדעת התוס׳:
תוס׳ ד״ה וליטעמיך כו׳ ואי הוה מפרשי׳ בטעמא דר"י כו׳ עכ״ל. ור"ל דלפי טעם זה גם בעל מום שמלק אינו מטמא דכשר בשחיטה כמו זר ק״ל:
ד״ה לאתויי כו' וי״ל לא דמי כו׳ ודבריהם ברורים ולפי דבריהם אין צורך למ״ש התוספות לעיל בהג״ה ארוכה דגזירת הכתוב היא וכמ״ש שם:
ד״ה יכול כו׳ ולענין איסורי הכא כו׳ (ר״ל כגון שור הנסקל וכיוצא בו):
ד״ה ואין דנין כו׳ פירש״י כו׳ ג״ז ליתא ברש״י שלפנינו ואדרבא בהדיא פירש״י כאן ולעיל ד"ה בשלמא חולין כו׳ דשחיטת חולין בפנים משחיטת חולין טריפה בחוץ ילפינן דהוי שלא בהכשירו וק״ל:
הגהות
גמרא ת״ר יכול תהא מליקה כו׳ (מיימוני פ״ז מהל׳ פסוה״מ):
קדשים בחוץ ומולק חולין בין מבפנים ובין מבחוץ כו׳ כצ״ל:
תניא אידך כו׳ שחיטת חולין לפנים וקדשים בין מבפנים בין מבחוץ מטמאה כו׳ כצ״ל:
אי הכי כו׳ נמי לא דלא שוו בפנים כבחוץ כו׳ כצ״ל:
(מתניתין) מלק ונמצאת טריפה (מיימוני פרק ז׳ מה׳ פסוה״מ) ופסק כר״י:
רש״י ד״ה דלא תנן לה במתני׳ הס״ד: ואח״כ ד״ה הנותר כו׳ למפרע הס״ד: ואח״כ ד״ה דישנה כו׳ בזר הס״ד: ואח״כ ד״ה לדברי האומר בפ׳ אחרון ר׳ יהודא כו׳ בבמה הד״א והס״ד: ואח״כ ד״ה זבחים כו׳ בסיני הס״ד:
ד"ה הא נמי כו׳ בפ׳ ב״ש עולה כו׳ כצ״ל:
ד״ה אלא ת״ל כו׳ ובנבלת עוף כו׳ כדלקמן כו׳ כמשמעו שיהיה טריפה מטמא כו׳ הד״א וכצ"ל:
ד״ה אף נבילה כו׳ לא היתה ראויה ליקרב לגבוה כו׳ כצ״ל:
ד״ה בשלמא כו׳ בפנים כבחוץ כו׳ בהכשירו כגון עוף כו׳ והד״א:
ד״ה אמר רבא כו׳ כצ"ל:
ד"ה ומשני כו׳ מיהא לא שוו הס״ד:
ד״ה ואין דנים כו׳ כגון מליקה כו׳ כצ״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
תוס׳ ד"ה לאתויי כו׳ וי״ל דלא דמי וכתב הב"ז ודבריהם ברורים ולפי דבריהם אין צורך למ"ש התוספות לעיל בהגה ארוכה דגזירת הכתוב היא עכ"ל הנה לא זכיתי להבין דבריו דמ"מ צריך קרא הכא ללמוד ממנו דשחיטת קדשים בפנים לא הוי נבילה דילפינן מטריפה דשוה פנים כבחוץ יצא שחיטת קדשים בפנים דאין שוה דהא בחוץ ילפינן מגזירת הכתוב דהוי שחיטה א"כ בפנים נמי הוי שחיטה והתוספות הוקשה להם כיון דילפינן מטריפה וע"כ עיקר לימוד כיון דבחוץ הוי שחיטה לחייבו כרת כו׳ א"כ נימא כיון דהוי שחיטה לחייבו כרת א״כ אם עלו בפנים לא ירדו וא״כ לא ילפינן פנים מחוץ דכיון דאם עלו לא ירדו הוי הכשירה בכך לזה תירצו וי"ל לא דמי שוחט עוף בפנים כו׳ אלא פשיטא דירד וא"כ שפיר ילפינן פנים מחוץ מלימוד נבילה וטריפה וע"כ עיקר לימוד דאין מטמא בבית הבליעה מגזירת הכתוב הוא וק"ל:
ד״ה ואין דנין דבר שלא בהכשירו כו׳ פי׳ רש"י כתב הב"ז ליתא ברש״י שלפנינו כו׳ ע"ש נראה דמ"מ דאף לפי גירסא שלפנינו שפיר מקשים התוספות ונראה לי להגי׳ בדברי התוספות פי׳ הקונטרס ושחיטת קדשים בפנים לאו משחיטת חולין בחוץ ילפינן אלא משחיטת קדשים בחוץ ילפינן כצ"ל ועל זה מקשים התוספות דניליף נמי מליקת חולין וקדשים שלא בהכשירו משלא בהכשירו וק"ל:
גמרא אמר ר׳ מאיר קל וחומר יש לדקדק דמ"ש מליקה דיליף ר׳ מאיר במה מצינו שחיטה נמי לילף במה מצינו ויש לישב דע"כ ר׳ מאיר אהקישא סמיך ואי לא יליף ק"ו הייתי אומר דאיצטרך הקישא על שחיטה דכל זמן דלא קמה לן מליקה שמטהרת לא יוכל למילף שחיטה במה מצינו מבהמה די"ל דנילף עוף מעוף דמליקה מתרת באכילה ואפ"ה מטמא ולכך איצטרך ליה קל וחומר ובחידוד לתלמידים הארכתי:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
דף ס"ט ת"ר יכול תהא מליקה שהיא לפנים וכו' - והנה מכבר עמדנו על הספק, לפי מה דקי"ל דהמכניס אב הטומאה בעזרה חייב כרת, וכמבואר במס' עירובין ק"ד, וברמב"ם ה' ביאת מקדש פ"ג הט"ז היאך הדין בנבלת עוף טהור, שגם כן תורת אב הטומאה עלי' לטמא בגדים. אם יש חיוב כרת להמכניס נבלת עוף טהור במקדש. - ומקום הספק בזה דאפשר דכיון דאין לזה טומאה רק ע"י אכילה, אין עליו תורת טומאה עדיין, ואין זה כשרץ דעלמא, שהוא אב הטומאה גם קודם הנגיעה, משא"כ בנבלת עוף טהור שאפשר שלא נעשה אב הטומאה רק אחרי אכילה, א"ד דבאמת יש תורת אב הטומאה על נבלת עוף טהור גם קודם אכילה, רק שתנאי הוא בזה, דאין בזה תורת טומאה רק על אופן זה דאכילה, ואכילה הכא כנגיעה דעלמא, - ומכבר הימים הצעתי חקירה זו לפני חכמים, והערני בזה כמה הערות מסוגיות, ונרשם אצלינו במקו"א באריכות, - ואח"כ ראינו שנשמע זה בין החכמים בקובץ יגד"ת סימן נ"ז. - אמנם עתה נראה שע"כ דין זה מבואר להדיא בסוגיא זו בברייתא - כאשר יבואר.
א ת"ר יכול תהא מליקה שהיא לפנים מטמאה בגדים וכו' ופירש"י שע"כ אין כוונת התנא על חטאת העוף הנאכל לכהנים, דבזה פשיטא שאין בזה שום טומאה כיון שמצות אכילה יש בזה, וע"כ דטהרה גמורה יש בזה רק על עולת העוף בעי התנא דאפשר כיון שאין לזה היתר אכילה אפשר שגם תטמא בבית הבליעה יעוי"ש - ואם אמרינן דיש איסור הכנסה לנבלת עוף הטהור, וא"כ ע"כ אית לן לומר שאין טומאת נבלות לעולת העוף, דאל"כ תיקשה היאך אפשר לומר שאמרה תורה להקריב עולת העוף, הא עובר אאיסור הכנסה טומאה למקדש, ובפרט להקריב, וא"כ כמו שע"כ אנו אומרים שאין טומאת נבלות לחטאה"ע, מטעם זה שאמרה תורה לאכלו, א"כ פשיטא גם כן שאין טומאת נבלה לעולת העוף מטעם שאמרה תורה להקריבו - וע"כ צריך לומר שאין בנבלת עוף הטהור תורת אב הטומאה, ומותר להכניסה לעזרה, ושפיר שואל התנא דאפשר שיש תורת טומאת נבלה לעולת העוף, היינו אם יעבור אדם ויאכלנו. ומזה ראי' ברורה להחקירה שכתבנו. אמנם נראה דאין מכאן ראי' לד"ז. דהנה יש לחקור למאי דסלקא דעתין שמטמאה בגדים אבית הבליעה. איך יהי' הדין לענין איסורים אי חייב עלה משום איסור נבלה - למ"ד איסור חל על איסור. א"ג לענין לקברו בין רשעים גמורים - ונראה דודאי לא קיל איסור מטומאה וכי היכי דהויא נבלה לענין טומאה. הויא נבלה לענין איסור. ולכאורה מוכרח כן דהא אמרינן דנבלת עוף טמא אינה מטמאה בגדים אבית הבליעה משום דכתיב נבלה וגו' לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה כו' ואם כן אם איתא דהאוכל עולת העוף אין בו איסור של בל תאכל נבלה. א"כ אין בו גם משום טומאת נבלה. אלא ודאי יש בו גם משום איסור נבלה. אבל זו אינה ראי' למה שכתבו תוס' לקמן ד"ה ר' יהודה דאין צריך רק שיהא במינו איסור נבלה. ומ"מ הדבר מבואר דכי היכי דחשיבא נבלה לענין טומאה חשיבא נבלה לענין איסור. ויש לחקור עוד אם האוכלו חייב ג"כ משום טריפה. דהא כל מליקה קדמה לה טריפות בפסיקת שדרה ומפרקת. וגם בפסיקת רוב קנה ונקובת הושט. דכל זמן שהיא חיה, אינה נבילה אלא טרפה. ולאחר שמתה לא פקע איסור טריפה כמש"כ תוס' חולין ל"ב א' ד"ה ורמינהו, תבנא לדינא דלמאי דהוי אמינא דעולת העוף מטמאה בגדים אבית הבליעה. ה"נ חייבין עלה משום איסור נבלה וטריפה. וא"כ יש לתמוה איך יתכן דיש בה איסור נבלה וטריפה וכשר לקרבן והלא טריפה פסולה לקרבן, ואע"ג דמיעוט דטריפה כתיב בבהמה. ועוף מבהמה ליכא למילף כדאמר חולין כ"ג א' משום דאין תמות וזכרות בעוף לא אמרו שם אלא לענין נרבע ונעבד דהוקש לבעל מום. אבל שאר פסולים ילפינן. ועוד למסקנא פסול משום ממשקה ישראל כמש"כ תוס' מנחות ו' א' ד"ה כתב. ואיך יוכשר בקרבן דבר האסור משום נבלה וטריפה, אלא ע"כ צ"ל אע"ג דכל נבלה וטריפה פסולה לקרבן זו כשרה וכדאמר מנחות ו' א' דטריפה הותרה מכללה אצל גבוה. שנבלה וטריפה זו שנעשית כמצותה ע"י מליקה הותרה. וכיון שהותרה אין כאן נבלה בעולם. דאין חילוק בעצם בין שחיטה למליקה כמו שאמרו מאי אכפת לי' להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף אלא לא נתנו המצות אלא לצרף את הבריות. וכיון דלענין גבוה אינה טריפה ולא נבלה אין תימא במה שהוא ריח ניחוח בהקטרתה אלא שהסתפקו חכמים אם יש לחלק עיקר מליקתה דבמה שנוגע למצותה, היינו הקטרתה ומיצוי דמה. מליקתה זהו טהרתה ואין כאן לא טריפה ולא נבלה, אבל אם פשעו בה ואכלוה שלא כמצותה לענין זה אין מליקה טהרה ונידון כשאר עוף שהומלק שהיא נבלה וטריפה גמורה בין לענין איסור אכילתה ובין לענין שתטמא בגדים אבית הבליעה, או דלמא כיון שהותרה מכללה לגבוה. הנה מליקה זו מעשה טהרה בהחלט ואף אם פשעו בה ואכלוה אין כאן לא נבלה ולא טריפה ולא טומאה. והנה כשלמדו מקרא דאינה מטמאה דדרשינן מה טריפה שאינה מתרת את האיסור עדיין אין הכרע רק לענין שאינה מטמאה אבל לא לענין איסור. ואפשר שאסורה משום נבלה. והרי נחלקו תנאי בזר שאכל מליקה אי חייב משום מליקה. וכש"כ בעולת העוף. ולפ"ז לא נחלקו אלא לענין מלקות אבל טומאה לית בה דלא גרע חטאת העוף לזר מעולת העוף לכו"ע. ומיהו ר"מ דאמר דנמצאת טריפה מליקתה מטהרתה מסתברא דאפי' מלקות דנבלה לית בה. וכש"כ בחטאת העוף לזר דלית בי' איסור מליקה ופלוגתא דיבמות ל"ג ב' דלא כר"מ וצ"ע בזה. והנה יש להסתפק באוכלין שנגעו במת לדעת רש"י פסחים י"ז א' כפי מה שפירשם תוס' שם דנעשו אה"ט לענין אוכלין ולא לענין כלים. מה דינן לענין איסור הכנסתם למקדש. ואם נימא דדינן כאה"ט. א"כ גם בנבלת עוף טהור אסור להכניסו אם נימא דהוא אה"ט לענין אוכלין וכדבעי מני' ר"ה מר''ז זבחים ק"ה ב' יעו"ש בס' חק נתן. ואם ברייתא דסוגין מכרחת דאין בה איסור הכנסה א"כ תפשוט מכאן דאין מונין בו ראשון ושני, ומיהו יש לומר דברייתא דלא כר' מאיר והתם לא מבעיא לי' רק לר' מאיר. והשתא אין ראי' מכאן לדין מכניס נבלת עוף למקדש. דס"ד דלמי שמתרת מטהרת ולמי שאינה מתרת אינה מטהרת והלכך בחטאת העוף שהמליקה מתרת איסור נבלה בין למזבח ובין לאכילת אדם ה"נ מטהרת נמי לשניהם, אבל עולת העוף דאין המליקה מתרת אלא למזבח דהא אין לכהנים בה היתר אכילה כלל, אינו מטהרת נמי להם, ואם אכל כהן, עולת העוף מטמא טומאת ביה"ב, ומיהו למזבח שפיר מטהרת ולית בי' כניסה של טומאה כלל. ואין זה כמתיר חצי הבשר דבודאי אין המליקה יכולה לטהר חצי' ולטמאה חצי'. דזה ליתא, דהא למה שהוא מתיר לכולו מתיר ולמה שאינו מתיר כלום אינו מתיר. אבל להמסקנא כל שהמליקה מטהרת מידי נבלה לכולם מטהרת בין למזבח ובין לכהנים, ומיהו לגבי זרים עדיין תלוי במחלוקת תנאים]:
ב והנה מבואר דע"כ כיון שאין לנבלת עוף טהור עצמיות טומאה, ורק דין הוא שמטמאה את האוכלה לטמא בגדים, אין בזה ענין הכנסת טומאה למקדש. - ומטעם זה יש לעיין גם בהא דמי חטאת אם יש בזה איסור הכנסה לעזרה. והיינו גם כן מטעם הזה שכתבנו דכיון דע"כ המים בעצמותן אין להם טומאה, ואדרבה המה באים לטהר, והא דמטמא להנוגע ולהנושא דין הוא בהמים, ובהנוגע בהן, והנושאן, וא"כ מסתבר ג"כ שאין איסור הכנסה לעזרה בהמים האלו שהן המי חטאת. - ובזה יצדק הגאון שאג"א בספרו גבורות ארי ליומא ח' דהקשה בהא דאין מזין בשבת מטעם שבות, מדוע אין מכניסין המים בעזרה, ואין שבות במקדש. - ולכאורה הא יש כאן איסור הכנסה לעזרה, כדין הכנסת אב הטומאה. - ומצאתי בהגהות חשק שלמה שהעיר בזה - אמנם נראה דשאני מי חטאת שע"כ המה בעצמותן טהורים נינהו. כיון שמטהרים את הטמא, ורק דין הוא שמטמאין את הנוגע בהן, ואין בזה איסור הכנסה בעזרה. וצ"ע. ועוד יש מקום לחלק דכשמכניס להזות כיון דאין מטמאין את הנוגע והנושאין ע"מ להזות לא חשיב עכשיו טומאה. לרבנן דר"ע יומא י"ד א'. וקושית הגב"א הוא דנימא ר"מ כרבנן כמבואר בדבריו ז"ל. ומיהו בלא"ה יתכן קושית הגבו"א שיעמוד המזה בעזרה אצל שער הנקנור והמים אצל הפתח בחוץ ויושיט ידו ויטבול ויזה. ואע"ג דמעשה הזאה אתעבד בחוץ מ"מ כיון דראשו ורובו במקדש חשיב מקדש דהא איכא מאן דבעי למימר עירובין ק"ג א' דשבות מקדש הותר אף במדינה. והלכך אפי' לד"י שם דשבות מקדש במדינה לא הותר מ"מ בראשו ורובו במקדש וגם הוא שבות מקדש שפיר י"ל דלא גזרו אף דהשבות אתעביד בחוץ. ועוד נראה דלא גזרו שבות במקדש אפי' בעזרת נשים והר הבית ולא אמעט אלא מדינה דהיינו ירושלים. וראי' לזה מהא דהקשו תוס' סוכה נ' א' ד"ה שאינו מ"ט לא דחי חליל בית השואבה את השבת הלא לא גזרו שבות במקדש ובתו' שם כ' ב' ד"ה ורבנן תירצו משום שהיו הרבה כלי שיר והקלקול מצוי גזרו, ואם איתא דלא נאמר אין שבות במקדש אלא בעזרה לק"מ קושיתם שהרי החליל של בית השואבה היה בע"נ כדתנן במתנ' נ"א א'. ועוד דשבות מקדש במקדש פרש"י עירובין ק"ג א' ד"ה אלא, דהיינו בלשכת הטלאים. ולתנא דתמיד דלשכת הטלאים בצפון הוי בחול כמבואר יומא ט"ו ב', אלא ע"כ גם מחנה לוי' בכלל מקדש לענין שבות. וא"כ אפשר להכניס מי חטאת לעזרת נשים ולהזות, ועוד אפשר להזות בלשכות הבנויות בחול שפתוחות לקדש דאין חייבין עליהן משום טומאה כדאמר זבחים נ"ו א' ומ"מ לענין שבות הן מקדש כיון שהן קדש מה"ת לענין אכילת ק"ק כדאמר זבחים שם. ומיהו עיקר קושית הטו"א י"ל דכיון דעיקר הזאה אין מקומו במקדש חשיב שבות מקדש במדינה כיון דעיקר מקומו במדינה וכן משמע עירובין ק"ג א' דאמר דחתיכת יבלת בק"צ מותר ובפסח אסור ולמה אסרו בפסח ובטלו אותו ממצות פסח יחתוך יבלתו כשיביאנו לעזרה אלא ע"כ כיון דמקומו במדינה לא התירו חכמים להביא בעזרה בשביל לאשרויי לי' השבות]:
ג והנה בעיקר הקושיא של הגאון בגבו"א, יש להעיר הא כיון שיהי' טמא הנושא. וא"כ איכא על הנושא איסור כניסה לעזרה. - וע"כ צריך לומר דסבר הגאון כשיטת הצל"ח בפסחים ס"ט דכל שהוא לצורך אינו נטמא.
ד הואיל והיא מתרת את האיסור אין מטמא בגדים אבית הבליעה. - מזה גם כן יש להוכיח דע"כ חטאת העוף הבא על הספק אין לו טומאת בית הבליעה אף מספק, והיינו מפני שגם הוא מתיר את האיסור. ומכשירו בקדשים וא"כ ע"כ מסתבר שאין בזה טומאת נבלות אף מספק וזה הוי היפוך דברי התוספתא שכתבנו לעיל.
ה אלא קדשים אידי ואידי פסולין נינהו, אמר רבא אם הועילה לו שחיטת חוץ לחייבו כרת לא תועיל לו לטהרה מידי נבלה. - מבואר מזה דשחיטת עוף קדשים בחוץ מטהרת מידי נבלה, וכן מבואר ברמב''ם פר"ג מאבוה"ט הי"ב.- וקשה לכאורה נימא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד לא מהני ומצאתי שהעיר בזה בקובץ יגד"ת ולכאורה אפשר לומר דזה נכלל במה שאמר רבא אם הועילה לו השחיטה לחייב כרת וכו' - וכבר העיר בזה כן בנו"ב סי' ט' לענין שחו"ה ולענין או"ב יעוי"ש. - אבל באמת אין מזה הוכחה כלל, דהרי סברת רבא הכא בזה הוא רק לענין זה, שמתחילה עלה על הדעת לומר דעוף קדשים הנשחט בחוץ יהי' מטמא בבית הבליעה, מטעם דכיון דדינו הוא במליקה, והרי היא כמתה. - ועל זה קאמר רבא דע"כ גם השחיטה הועילה בזה מדחזינן שחייב כרת עבורה, וא"כ הרי אינה כמתה אמנם עדיין תיקשה מדוע אינה מטמאת טומאת נבלות, מטעם כמדא"ר לא תעבוד אי עביד לא מהני, וכמובן.
ו אמנם הדבר כפשוטו דלא אמר רבא האי כללא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד לא מהני, אלא דוקא בדבר כזה שהוא ענין חלות. דהיינו שהחלות הוא העיקר בזה וע"י החלות יולד ענין חדש, וזה שייך בקנינים, ובהפרשת תרומה, והקדש, וכדומה- אמנם בדבר שאין בהם ענין חלות כלל. אלא מעשה הכשר גרידא, בזה אזלינן בתר מעשה, ואין זה ענין כל מלתא וכו' וזהו הביאור בדברי המרי"ט בהא דהשוחט בשבת. - והדברים מבוארים למבין.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
דלא תנן לה במתני': הנותר והטמא. ולא אמרינן נפקי להו מהיתר אכילת קדשים וחל עלייהו איסור נבילה למפרע: דישנה בבמה. בזר: לדברי האומר. בפ' אחרון (לקמן דף קיג.) ר' יהודה אומר אין מנחה בבמה: זבחים. ויזבחו זבחים שלמים בסיני (שמות כד): אין קידוש כלי שרת במנחה בבמה. הילכך לא ילפינן זר במקדש לענין קמיצה מזר בבמה דלא דמי הך קמיצה להך קמיצה דבמקדש הואיל וקידשה בכלי שרת איפסלא בזר: ה''ג בתורת כהנים להך מתני' יכול תהא מליקה שהיא לפנים מטמאה כו': הא נמי נבילה היא. מאן לימא לך דלאו נבילה היא נהי דהותרה מליקת חטאת העוף לכהנים מגזירת הכתוב מלכל חטאתם כדאמרן בפרק [בית שמאי] (לעיל דף מד:) עולה שלא הותרה להם תטמא בבית הבליעה: אלא תלמוד לומר טריפה. ונפש אשר תאכל נבילה וטריפה (ויקרא יז) ובנבלת עוף טהור מיתוקמא קרא בת''כ והאי טריפה קרא יתירא הוא לדרשא כדלקמן שאי אפשר לשומעו כמשמעו שיהא טריפה מטמא בבית הבליעה מחיים אם טריפה חיה ואם אינה חיה הרי בכלל נבילה והא מתני' לקמיה מיתוקם כר''מ דאית ליה שחיטת עוף טהור מטהרת טריפתו מטומאתו ולא דריש ליה להאי קרא להביא טריפה ששחטה שתטמא הילכך דריש ליה למעוטי מליקה שהיא בפנים ושחיטה שהיא לפנים ומשמע ליה קרא הכי נבילה שהיא כטריפה היא דמטמאה: מה טריפה. אין טריפות המאורע בה מתיר שום איסור שהיה בה מתחילה: אף נבילה. שאין נבילות המאורעת בה מתיר את האיסור יצא נבילות הבא לה ע''י מליקת פנים בהכשר הואיל ומתיר את האיסור שבחייה לא היתה ראויה לקרב לגבוה והותרה במליקה זו: יכול תהא שחיטה שהיא לפנים. ובת''כ גרסי' לה הכי יכול השוחט חולין בפנים וקדשים בין מבפנים בין מבחוץ כו': הא נמי נבילה היא. מי יימר דלאו נבילה היא הואיל ושחיטה בפנים בעוף לא שייכא וכן בקדשים בין בפנים בין בחוץ כו': ת''ל טריפה. כלומר נבילה שהיא כטריפה מטמאה: ששוות בפנים כבחוץ. דכאן וכאן היא אסורה: ה''ג יצא השוחט חולין בפנים וקדשים בין בפנים בין בחוץ הואיל ולא שוו בפנים כבחוץ אין מטמאין ולקמן מפרש ואזיל: בשלמא חולין שוותה שחיטתן בפנים כבחוץ. שהרי חולין שחוטין בחוץ אין מטמאין ואפי' שלא בהיכשרו כגון עוף טריפה ששחטה דהא מתניתין לקמן כר''מ דמטהר טריפת העוף שחוטה ומוקי טריפה דכתיב בקרא להך דרשא למעוטי פנים: אידי ואידי. בין בפנים בין בחוץ נבילה זו שווה בהם שאין כאן תורת שחיטה: אמר רבא. שחיטת פנים דחולין היא דנפקא לן מהך דרשא אבל קדשים לא צריך למילף מינה דממילא נפקא לן דלא מיטמאו עופות קדשים שחוטין בחוץ דאם הועילה שחיטת חוץ לחייבו עליו כרת משום שחוטי חוץ כדמרבינן ליה בפרק השוחט והמעלה (לקמן דף קז.) מאו אשר ישחט לרבות שחיטת עוף אלמא שחיטה היא שמה: לא תועיל. בתמיה: ה''ג. אשכחן חוץ פנים מנלן: ומשני הואיל ולא שוות בפנים כבחוץ. דהא אוקימנא דבחוץ לא מטמא ואע''ג דבאכילה אסור בטומאה מיהא לא שוו: אי הכי מלק קדשים. דקתני לעיל מיטמאין: הא לא שוו בחוץ כבפנים. דהא בפנים הכשירו במליקה: דנין דבר שלא בהכשירו. שחיטת קדשים בפנים: מדבר שלא בהכשירו. שחיטת קדשים בחוץ וכן שחיטת חולין בפנים משחיטת חולין טריפה בחוץ: ואין דנין דבר שלא בהכשירו. כגון מליקת קדשים בחוץ: מדבר שבהכשירו. מליקת קדשים בפנים: מתני' ר''מ אומר אינה מטמאה. בקל וחומר:
וליטעמיך שלא היה פסולו בקודש לאתויי מאי. תימה דילמא לאתויי בעל מום דהא משמע דטעמא דזר לר' יוחנן משום דיליף מבמה ובעל מום לא הותר בבמה כדמוכח לעיל בריש פ''ב (דף טז.) דפריך מה להצד השוה שבהן שכן לא הותר בבמה ואי הוה מפרשינן בטעמא דרבי יוחנן משום דיליף משחיטה אע''ג דלאו עבודה היא הוה ניחא: לאתויי שחיטת קדשים בפנים. ואע''ג דתרד מדתנן פ' השוחט והמעלה (לקמן דף קיא.) שוחט עוף בפנים ומעלהו בחוץ פטור מ''מ אין מטמאה בבית הבליעה דילפינן לקמן מטריפה ויש לומר לא דמי שוחט עוף בפנים דאינו מטמא היינו טעמא דגם בחוץ אינו מטמא ומטעמא דהועילה השחיטה לחיוב כרת בשביל כך אין לומר דאם עלה בהמה או עוף ששחט חוץ דיקרב אלא פשיטא דירד דמה ענין זה לזה חיוב כרת לומר לא ירד פשיטא דשוחט בהמה או עוף בחוץ דמשום שחייב כרת לא נאמר דאם עלה לא ירד ולעולם לא נאמר לא ירד אלא היכא שמצינו דוגמתו כשר בפנים ובריש מעילה (דף ב:) דמשוה להו דכל היכא דאין מטמאין אבית הבליעה הכי נמי לא ירדו היינו דוקא בדבר שיש בפנים כשר כוותייהו. ברו''ך: מליקת זר לא תרד. לרבי שמעון אבל לר' יהודה תרד כמו לילה ויוצא ודרום דעבודת דם לא יליף ר' יהודה מבמה: אין קידוש כלי שרת במנחה בבמה. תימה כיון דנתקדש בכלי שרת הוא פסולו בקודש קרינא ביה ושמא כיון דתחילת עבודתה ביד ולא נתקדש בכלי שרת בתחילת עבודה לא חשיב פסולו בקודש ולא דמי לשחיטה דסכין מקדשא ליה: יכול תהא שחיטה שהיא לפנים מטמאה בגדים אבית הבליעה כו'. הא דמצרכינן הכא קרא לשחיטת עוף קדשים שמטהרת מידי נבילה ולענין איסורי הנאה לא מצרכינן קרא לשחיטתה שמטהרת מידי נבילה לא דמי דקדשים אין הכשר אכילתן בשחיטתן אבל איסורי הנאה הכשר אכילתן בשחיטתן אע''ג דהשתא מיהא אין שחיטתם מכשרתן באכילה מ''מ מטהרתן מידי נבילה: ואין דנין דבר שלא בהכשרו מדבר שהוא בהכשרו. פי' בקונטרס ושחיטת חולין בפנים לאו משחיטת חולין בחוץ ילפינן אלא משחיטת קדשים בפנים ילפינן ואם תאמר אם כן מליקת חולין בפנים וקדשים בחוץ נילף נמי ממליקת שמאל ולילה דהוי שלא בהכשרו משלא בהכשרו ויש לומר כיון דאם עלה לא ירד הכשרו קרינא ביה: