דף ס - ב
אמר אביי: אתיא קדשים קלים מדרשא דרבי יוסי, דתניא: רבי יוסי אומר ג' דברים משום ג' זקנים, וזה אחד מהן: רבי ישמעאל אומר: יכול יעלה אדם מעשר שני לירושלים ויאכלנו שם בלא פדיון בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, דבאכילת מעשר נאמר "לפני ה' אלוקיך" ומיבעי ליה אי כשבית המקדש חרב נמי חשיב "לפני ה' אלקיך" וקסבר קדושת הארץ לא בטלה וחיוב הפרשת מעשר מן התורה. ועל זה אומר רבי ישמעאל ודין הוא שאי אפשר לאכול מעשר שני בלא פדיון כשאין בית המקדש, דדמי לבכור, בכור טעון הבאת מקום, ומעשר נמי טעון הבאת מקום וילפינן דיני מעשר מדיני בכור מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית אף מעשר אינו נאכל אלא בפני הבית.
ואיכא למיפרך דאי אפשר למילף מעשר מבכור, דמה לבכור שכן טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח משום הכי אינו אלא בפני הבית וכשמזבח שלם.
איכא למימר ביכורים יוכיחו שאין בהם מתן דמים ומתן אימורים לגבי מזבח, ואפילו הכי צריכין בית שנאמר "והניחו לפני מזבח", אף מעשר כן.
איכא למיפרך, דאי אפשר למילף מעשר מביכורים דמה לביכורים שכן טעונין הנחה על יד המזבח, ומשום הכי אינן אלא בפני הבית, מה שאין כן מעשר.
תלמוד לומר למילף שאכילת מעשר שני בלא פדיון בירושלים נוהגת רק בפני הבית שנאמר: "והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם וגו'", מקיש מעשר לבכור, מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית אף מעשר שני אינו נאכל אלא בפני הבית.
ומקשינן: אמאי בעי למילף מקרא להקיש בכור למעשר, וניהדר דינא וניתי במה הצד מבכור וביכורים דכשרצינו ללמוד מבכור פרכנו מה לבכור שכן טעון מתן דמים ואימורים, ועל זה נשיב ביכורים יוכיחו, וכשנפרוך מה לביכורים שכן טעונים הנחה אימא בכור יוכיח, וחזר הדין ללמד על מעשר!?
ומשנינן: לא ילפינן במה הצד משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן בבכור ובביכורים שכן יש בהן צד מזבח זה למתן דמים וזה להנחה, ומשום הכי בעינן למילף מקרא.
ופרכינן: מאי קסבר רבי ישמעאל? אי קסבר קדושה ראשונה של בית המקדש קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא ולא בטלה הקדושה כשנחרב הבית, ומקריבין על גבי המזבח גם כשאין בית, אם כן אפילו בכור נמי יקריב ויאכל כשאין בית, ואמאי פשיט ליה בכור שאינו קרב בזמן הזה טפי ממעשר, ואי קסבר קדושה ראשונה של בית המקדש קדשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא ומשום הכי מיבעי ליה אי מקרי "לפני ה'" כשהבית חרב, שאפילו שאין קדושת הבית קיימת, מכל מקום קדושת ירושלים יתכן שעדיין עומדת, אפילו בכור נמי תיבעי כשנזרק דמו והוקטרו אימוריו קודם החורבן ובשרו קיים, מהו שיאכל בשרו אחר החורבן בירושלים.
אמר רבינא: לעולם קסבר האי תנא קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא [41], והכא במאי עסקינן בבכור שנזרק דמו והוקטרו אימוריו קודם חורבן הבית וחרב הבית ועדיין בשרו קיים. וטעמא דלא מיבעי לן בבכור כהאי גוונא, אלא פשיט ליה לתנא דהבכור אינו נאכל, משום דהאי תנא סבירא ליה ואיתקש בשרו לדמו [42] ויליף דבשעה שאתה ראוי לזרוק את הדם אתה אוכל בשר, שנאמר: "ואת דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר ובשרם יהיה לך" מה דמו במזבח אף בשרו במזבח, דאף בשרו אינו נאכל אלא כשיש מזבח, ואתי אכילת מעשר ויליף מאכילת בכור דגם מעשר אינו נאכל אלא כשהמזבח קיים ושלם [43].
ומקשינן: וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש והיכי ילפינן אכילת מעשר מאכילת בכור בהיקש, הא אכילת בכור עצמה ילפינן לה בהיקש מזריקת דמו.
ומשנינן: מעשר דגן חולין הוא והך כללא דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש הוא רק בקדשים, ולא בחולין.
ופרכינן: הניחא למאן דאמר בתר למד אזלינן וכיון דהלמד הוא חולין שפיר מצינן למילף מהיקישא, אלא למאן דאמר בתר מלמד אזלינן וכשהמלמד הוא קדשים, אם נלמד הוא מהיקש אינו חוזר ומלמד אפילו לחולין מאי איכא למימר, היכי ילפינן מעשר מבכור?
ומשנינן: הך מאן דאמר סבירא ליה דדם ובשר חדא מילתא היא ולא שייך כאן הך כללא דכל דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש דאין הלימוד של דם מבשר בגדר של היקש, דחדא מילתא נינהו.
כי סליק רבין אמרה לשמעתא דאביי דקדשים קלים אינם נאכלים כשהמזבח פגום, ואתיא לה מדרשא דרבי יוסי, קמיה דרבי ירמיה.
אמר רבי ירמיה: בבלאי היושבים בארץ בבל טפשאי, אמטול [משום] דיתבי בארעא חשוכא בבל עמוקה היא וחשוכה אמרי שמעתא דמחשכא כשאין יודעין טעמו של דבר בודין מלבם טעם שאינו, לא שמיע להו לבני בבל הא דתניא, ומהך ברייתא יכלו ללמוד דבכל קדשים קלים לא פסלינן כשנפגם המזבח. דתניא בשעת סילוק מסעות כשמסלקין את המזבחות בזמן המסעות במדבר קדשים נפסלין [44] משום דנסתלק המזבח, וזבים שאסור להם להיכנס למחנה לויה ומצורעים שאסור להם להיכנס למחנה ישראל משתלחים חוץ למחיצה [45]. זב משתלח חוץ למחנה לוים נושאי הארון דקדושת המחנות לא בטלה בזמן המסעות, ומצורע משתלח חוץ לדגלי השבטים שהם מחנה ישראל. ומהא דזב משתלח חוץ למחנה לויה מוכח דקדושת מחנות לא נתבטלה בזמן מסעות, ובעל כרחך דקדשים נפסלים לא מטעם דנפסלו ביוצא, דהא עדיין הם בתוך המחיצות, ודין המחיצות בקדושתו עומד, אלא משום דנסתלק המזבח.
ותניא אידך, בשני מקומות קדשים נאכלים גם כשהמשכן חנה וגם כשהמשכן נסע נאכלים הקדשים במקומן, ודברי הברייתא סותרים להא דתניא בברייתא דלעיל שהקדשים נפסלים.
מאי לאו דיש ליישב סתירת הדינים בברייתא הא דתניא דקדשים נפסלים בקדשי קדשים, הא דתניא דקדשים נאכלים בקדשים קלים, ומוכח דלא כדאמר אביי דגם קדשים קלים נפסלים, ואע"ג דהוכיח אביי דקדשים קלים פסולים מהא דתניא דרבי ישמעאל קאמר דאכילת בכור שהוא קדשים קלים פסולה בזמן פגימת המזבח, סבירא ליה לרבי ירמיה דדווקא בכור דגלי ביה הכתוב לפסול אכילתו בזמן פגימת המזבח, ולא ילפינן מבכור לשאר קדשים קלים.
אמר רבינא: אידי ואידי גם הברייתא דקדשים נפסלים וגם הא דתניא בברייתא דקדשים נאכלים איירי בקדשים קלים, וכאביי דכל הקדשים קלים נפסלים בזמן שהמזבח פגום או נסתלק, ולא קשיא סתירת הברייתות אהדדי.
הערות
[41] כן היא גירסת רש"י, והתוס' הקשו עליו שאם לא קידשה לעתיד לבוא איך שייך שיהיה המעשר שני נאכל בירושלים, והרי קדושת ירושלים גם כן בטלה, שאפילו נאמר שקדושת ארץ ישראל אינה תלויה בקדושת הבית וכמו שפירש רש"י כאן, אבל קדושת ירושלים ודאי תלויה היא בקדושת הבית, עיי' בדבריהם, ולכן גרסו התוס' "לעולם קסבר קידשה", שאף על פי שקידשה לעתיד לבא ומקריבין אף על פי שאין בית, מכל מקום צריך שיהיה מזבח בנוי כדי להקריב עליו [עכ"פ לזריקה], והוקש מעשר שני לבכור שאינו נאכל גם כן אלא כשיש מזבח, והברכת הזבח מוכיח שכך היתה גם כן גירסת הרמב"ם, שהרי פסק [בית הבחירה ו טו] מקריבין אף על פי שאין בית, והקשה עליו הראב"ד שם ממה שאמרו במשניות לענין מע"ש "אם אין מקדש ירקב", הרי שלא קידשה לעת"ל, ועל כרחך שהרמב"ם גרס כהתוס' ואם כן צריך מזבח לאכילת מע"ש.
[42] הליקוטי הלכות והשפ"א מקשים מכאן על שיטת התוס' [סא] שאף על פי שאין מזבח אפשר להקטיר אימורין במקומו, שהרי קודם שהוזכר בפסוק "ובשרם" נאמר "ואת חלבם תקטיר", ואם כן ודאי שהוקש גם כן אימורין לדם שצריך מזבח בדוקא, ועיי' חזו"א [יז ב] מה שכ' בזה.
[43] לפי גירסת התוס' והרמב"ם הלימוד הוא שכאשר אין מזבח אין אוכלין מע"ש, אבל כשיש מזבח הגם שאין הבית בנוי אוכלין, שקידשה לעתיד לבא, והאבן האזל [בית הבחירה ו יד] מחדש שאמנם אפשר לאכול מע"ש בירושלים בלא מקדש כשהמזבח בנוי, מכל מקום אין מצות הבאה ואכילה כשאין ירושלים והמקדש בבנינם, ורק שהאיסור של "לא תוכל לאכול בשעריך" האוסר לאכול מע"ש בכל מקום, אינו חל על ירושלים הואיל וקידשה לעתיד, אבל כשנהרס המזבח אין אוכלין שם כלל, משום שלומדים מבכור שאינו שייך כלל כשאין מזבח, ויישב בזה השגת הראב"ד על הרמב"ם עיין שם.
[44] רש"י מפרש משום פגימת המזבח, ולכאורה הלשון "קדשים נפסלין" משמע שיהיו פסולים לעולם ולא רק בשעת סילוק המסעות, ולפי שיטת התוס' בסוגיין שיש דיחוי גם לענין אכילת קדשים מיושב הלשון, אולם התוס' כאן הקשו על רש"י ממה שמבואר במנחות [צה א] שקדשי קדשים נפסלין ביוצא בשעת המסעות, כי אמנם דורשים לקמן "אף על פי שנסע אהל מועד הוא", מכל מקום זהו רק לענין מחנה לויה ומחנה ישראל, מאחר שמחנותם קיימים גם בשעה שנוסעים, וכמו שכתוב בברייתא שזבים ומצורעים משתלחים חוץ למחיצה, אבל מחנה שכינה שאינו קיים כלל שהרי פרקוהו, קדושתו בטלה אז, ורק כשעדיין הקלעים עומדים וכבר נתפרק המשכן לומדים לקמן מפסוק זה שעדיין קיים קדושת מחנה שכינה גם כן, ובאמת שבגמרא מנחות הגירסא בברייתא דידן "קדשים נפסלין ביוצא", אבל בתוספתא [קרבנות יג] לא גרסינן "ביוצא", וכן מוכח בסוגיין, שהרי רצינו להעמיד בקדשים קלים שודאי אינם נפסלים אז ביוצא, שמחיצתן מחנה ישראל, ועיי' חידושי רי"ז הלוי [פרשת במדבר] שהביא מבריתא דמלאכת המשכן שמשמע כרש"י.
[45] מבואר כאן שהיה קדושת מחנה לויה בשעת המסעות, והגרי"ז [פרשת במדבר] מדקדק מלשון רש"י כאן שכתב "ולא זב למחנה לוים נושאי הארון", שקדושת מחנה לויה היתה רק במקום שנסעו בני קהת שהיו נושאים הארון, ולא במקום שנסעו בני גרשון ובני מררי, ומבאר שם הפסוקים לפי"ז.
רש"י ד"ה קדשים נפסלים וקס"ד מפני סלוק וכו'. לשון קס"ד מוקשה הא זה קיימא גם לפי האמת. ואין דבר זה נוגע לס"ד ולמסקנא:
תוס' ד"ה מאי וכו' ותימה הוא לומר שקדושת הבית קיימת. עי' לקמן דף סב ע"א תוס' ד"ה ואחד:
רש״י ד״ה תלמוד כו׳ ממה הצד הס״ד:
ד״ה ה״ג ואי כו׳ בטלה לה ומיבעי ליה כו׳ כצ״ל:
ד״ה אפילו בכור כה״ג כו׳ כיון שזרק דמיו וקרבו אימוריו כו' כצ״ל:
ד״ה אמר רבינא כו׳ דלא מיתאכל דאיתקש בשרו כו׳ הד״א:
ד״ה ותניא אידך כו' במקומן במנחות האמורות כו׳ כצ״ל:
תוס׳ ד״ה מאי קסבר כו׳ דבטלה קדושת הבית ומבעי׳ כו׳ כצ״ל:
בא״ד כמו שפי׳ בקונטרס גבי בכור כו׳ כצ״ל:
בא״ד דאי בשרו נאכל בפגימת המזבח כו׳. פי׳ וילפינן מעשר שגדל לפני הבית מהיקישא דבכור נמי אינו נאכל אלא בפני הבית אע״ג דאינו צריך למזבח:
בא״ד דאיתקש לדמו והאי בפני הבית כו׳ כצ״ל:
בא״ד ולא מבעיא מעשר כו׳ כצ״ל:
בא״ד פשיטא דלא קרינן כו׳ כצ״ל:
בא״ד דלא קדשה ומה צריך כו׳ כצ"ל:
בא״ד אבל חומות ירושלים כו׳ כצ״ל:
בא״ד אפילו מעשר יהא פשיטא כו׳ כצ״ל. פי׳ בלא פדיון דלא הוי לפני ה' אלהיך:
בא״ד ואי גרסינן ליה כו׳. פי׳ ואי גרסינן לקמן במתניתין דמעשר שני נאכל בכל ערי ישראל א״כ מאי פריך הכא אפילו מעשר שני יהא פשיטא דאין לו היתר הא משמע ממתניתין דנאכלין בכל גבול ישראל מ״ה כתבו דפריך הכא לענין היתר:
בא״ד במעשר בזמן הזה אם הוזקק להבאת מקום מאי קבעית אי דגדל לאחר החורבן ההוא שמא לא נתחייב כלל במעשר כיון דלא קדשה כו׳ כצ״ל:
בא״ד ויש אחריה היתר כדאמרינן בפרק קמא כו׳ כצ״ל:
בא״ד ע״כ קסבר לא קידשה מדלא קרי ליה נחלה ועוד דכיון דמוקי כו׳ כצ״ל:
בא״ד והדר ביה ממתניתין כו׳. פי׳ מכח מתניתין הדר ביה:
בא״ד משום דאיידי דנקיט קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לע״ל נקיט כתנאי כו׳ כצ״ל:
בא״ד אהדדי בפ״ב כו׳ כצ״ל:
בא״ד אבל לעיל דאמר איפכא כו׳. פי׳ לעיל דאמרינן דאפילו בטלה קדושת הבית קדושת הארץ לא בטלה שפיר אבל למימר דאפילו לא בטלה קדושת הבית קדושת הארץ בטלה זהו דבר תימה:
בא״ד דאינו מקדש אלא ששה דברים כו׳. פי׳ אף ע״ג דהוי תרומה בזמן הזה דאורייתא נמי עולה אבל תמיה לי דנקטו בפשיטות דמ״ה עולה אף ע״ג דאורייתא משום דס״ל כרבנן דאינו מקדש אלא ששה דברים ובתוספות דיבמות דפ״א ד״ה שאני שונה כו׳ דחו סברא זו עי״ש נ״ל:
בא״ד וליתא במסכת ידים הס״ד. פי׳ ולדידיה נמי מספקא ליה כיון דדברי ר״א קאמר עמון ומואב מתעשרים כו׳ הם במסכת ידים ולא מסיים התם ומה טעם דהרבה כרכים ע״כ לאו מדברי ר״א הוא אלא איזה תלמיד מפרש כן אלא לר״א ספוקי מספקא ליה ועיין בתוס׳ דיבמות דף ט״ז ע״א מבואר היטב:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
גמרא אמר רבינא לעולם קסבר לא קידשה וכו׳ עיין בחידושי למסכת תמורה דף כ״א מה שהארכתי שם ליישב דברי הרמב"ם ז״ל:
רש״י ד״ה קדשים נפסלים וקס״ד מפני סילוק המזבח וכו׳ כצ"ל ומ״ש בשר קדשי קדשים נמחק נ״ל כדמוכח בפ׳ ב׳ הלחם דבשעת מסעות אין קרוי מחנה שכינה קיים כמ״ש התוס׳ וכן כשכתבו התוס׳ פרש״י לא הזכירו הא דכתב בשר קדשי קדשים ולא דחו הא דכתב וקס״ד מפני סילוק המזבח אלא משום דמוקי לה השתא ר׳ ירמיה בקדשי קדשים ודוק ונראה דרש״י לא כתב האי וקס״ד אלא לפי האי דאוקים אידי ואידי בקדשים קלים ודוק:
תוס׳ ד״ה מאי קסבר וכו׳ א"נ אפילו קסבר לא קדשה ה״מ קדושת הבית וכו׳ כן הוא מבואר בפרש"י שלפנינו אבל פרש״י שכתבו תוס׳ אינן כן ודוק:
בא"ד ור״מ בפ"ק דחולין קסבר לא קדשה גבי בית שאן ור׳ ישמעאל דהכא ור' יוסי דסדר עולם בפ' הערל סברי קדשה וא"ת וכו' כצ"ל נ"ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חידושים
תוס׳ ד״ה מאי קסבר כו׳ אמר רבינא לעולם כו׳ דמה אכילת בכור כו׳ אף אכילת מעשר בעי מזבח ואין שום מעשר נאכל בזמן הזה כו׳ עכ"ל. מבואר מדבריהם דאף מאן דס״ל קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא אפ״ה אין מקריבים קרבן ואין אוכלים מעשר עד שיהא המזבח בנוי כדאמרינן מודה ר״י בדמים ומעשר ילפינן מבכור מדם דבעי מזבח אף דלא בעינן בית ומחיצות ירושלים מ״מ מזבח בנוי בעינן דוק בדבריהם תמצא כן. ונ״ל דגם הרמב״ם ז"ל ס״ל כן בפ״ו מהלכות בית הבחירה דין ט״ו שכתב שמקריבים אע״פ שאין בית בנוי כו׳ ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות דקדושה ראשונה כו׳ ע״ש ובפ״ג מה׳ פסולי המוקדשים בסופו פסק כרב דס״ל דמזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו פסולים וס"ל כרב דמודה ר״י בדמים דבעי מזבח דוקא וא״כ בע״כ הא דכתב דמקריבין אף שאין בית וחומה כשהמזבח בנוי במקומו איירי ולא נפגם וכמ״ש התוס׳ לעיל דף נ״ט ע״ב וא״כ הא דאיתא בתלמוד בכמה דוכתי אם אין שם מקדש ירקב או דנפל מחיצות איירי כשאין מזבח ג״כ כמו האידנא בזמן הזה שאומת העולם מקפידין בעו״ה שלא מניחים לנו לבנות המזבח ואז אין מקריבין קרבן ואין אוכלים מעשר שני וכמ"ש בשם התוס׳ וזה ברור ובזה נתיישבה השגת הראב״ד ז״ל שכתב על הרמב״ם ולא ידעתי מאין לו ובכמה מקומות במשניות אם אין מקדש ירקב ובגמ׳ אמרו דנפול מחיצות וכו' וגם בעל הכ"מ לא הצילו והניח דבריו בצ״ע ולפמ״ש מוצל הרב ז"ל מהשגתו וא״ש הכל על נכון גם מה שהניח הכ״מ בצ״ע במ״ש הרמב״ם לשם בכיבוש דעזרא אינו קושיא כלל להמעיין ואין כאן מקום להאריך והארכתי בגליון הכ״מ בזה. אמנם לפי דברי התוס׳ שבסוף הדיבור נראה דנוטה סברתם לסברת הראב״ד ז״ל דקדושת בית בטלה אף למאן דס״ל דקדושת הארץ לא בטלה וכמש״ל והדבר שקול עד שיבא מורה צדק:
בא״ד וא"ת והא כתיב ואת דמם כו׳ תקטיר אלמא איתקיש כו׳ (כצ״ל) או אלמא איתקיש כו׳ וכן עיקר. וי״ל כו׳ בשרו לדמו והשתא מהך דרשא כו׳ (הד״א) דכיון דמוקי קרא דנחלה בשילה כו׳ (ר"ל ואפ״ה יש אחרי׳ היתר כדמוכחי התוס׳ לקמן ובפ׳ בתרא ק״ל) מקרא אחרינא והרב ר׳ חיים כו׳ (הד״א) ואין להקשות לפי׳ הקונט׳ דגרס הכא לא קידשה כו׳ (ר"ל לר׳ יוסי בשם ר״י אליבא דרבינא) וא"ת למאי דגר׳ קדשה כו׳ דר״י תרומה בזמן הזה דרבנן וי״ל כדפרישית לעיל כו׳ (כצ"ל):
(בסוף הדבור). ושמעינן לה בפ״ק דחגיגה כו' דקסבר לא קדשה כו׳. ור"ל דקשה להו כיון דבקדושת הארץ פשיטא ליה דלא קידשה א״כ ס״ל דפשיטא דבית לא קידש וא״כ למאי מספקא ליה בשבועות ובמגילה ותי׳ דהרבה כרכים לאו מדברי ר״א הוא ולדידיה נמי מספקא ליה בקדושת הארץ ודוק:
הגהות
גמרא אינו אלא בפני כו׳ מה להצד השוה כו׳ שכן יש בהן כו׳ כצ״ל:
קדושה ראשונה כו׳ (מיימוני פ״ו מה׳ בית הבחירה)
כי סליק רבין כו׳ כצ״ל:
רש״י ד״ה ת״ל כו׳ ולקמי׳ פריך וניהדר דינא כו׳ הד"א:
ד״ה אפילו בכור כו׳ תיבעי ליה כגון כו׳ הד״א:
ד״ה לשמעת׳ כו' ומייתי לה מדרשא כו׳ כצ״ל:
ד״ה בשעת סילוק כו׳ המזבחות בעת כו׳ במדבר הד״א והס״ד: ואח״כ ד״ה קדשים נפסלים כו׳ הוא מדקתני וזבין כו׳ כדאמרינן לקמן אע״פ שנסע כו׳ הד״א:
תוס׳ ד״ה מאי קסבר כו׳ הקונטרס ופירושו ואם תאמר כו׳ וי"ל דלפי אותה גי׳ כו׳ להבאת מקום ואינו נאכל בכל ערי כו' (כצ״ל) ואי קסבר לא קדשה כו׳ אפי׳ מעשר יהא פסול כו׳ בירושלים ולא גרסי׳ לקמן פ״ב מעשר שני כו׳ כצ"ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
גמרא ואי קסבר לא קידשה אפילו בכור נמי תיבעי ופי׳ רש"י אפילו בכור נמי כי האי גוונא תבעי כו׳ לכאורה יש לדקדק דילמא ניחא ליה למיבעיא מילתא דנפקא לן לדינא ולא מאי דכבר הוי וי״ל דהא ע״כ ילפינן מעשר מבכור דאסור לאכול בלא פדיון ופריך בכור נמי כה"ג תיבעי וי"ל דמותר לאכול הבשר דלפני ה׳ קרינן ביה כיון דכבר נזרק דמו וה"ה למעשר דאינו צריך מזבח דמותר לאכול בירושלים בלא פדיון ומשני דאיתקש בשרו לדמו וילפינן שפיר מ"ש מיניה דאסור לאכול בלא פדיון ובזה ניחא דפריך וכי דבר הלמד בהיקש כו׳ ולכאורה דילמא ילפינן מ״ש מבכור שצריך לבית שאינו נוהג אלא בפני הבית ה"ה למעשר שני אלא דמסתברא למילף היקשא מ״ש מבשר בכור שאינו צריך למזבח דאינו נאכל אלא בפני הבית ולפי׳ התוספות שפירשו שע״כ אליבא דרש״י מיירי הכא במעשר שני שגדל בפני כו׳ פריך בלאו הכי שפיר וק״ל:
תוס׳ ד"ה מאי קסבר כו׳ לספרים דגרסי מעשר שני נאכל בכל ערי ישראל ר״ל בלא פדיון וק״ל:
בא"ד וקשה לפי׳ הקונטרס מאי דוחקיה כו׳ לא זכיתי להבין קושיא זו דאי קדשי א״כ לא בעי מחיצות ובכור גופיה אלו היה המזבח היה נאכל ואינו נאכל אלא משום פגימת המזבח אבל אם היה נבנה מזבח אף בזמן הזה ראוי לעלות שם בכור א״כ מ״ש נמי נאכל בירושלים בלא פדיון ונימא דהיקשא אתי מה בכור נאכל שם כשיש מזבח בקדושת מחיצות ה״ה מ״ש דאין צריך למזבח אלא למחיצות דנאכל שם בלא פדיון ומנ״ל ללמוד מבכור שנפסל מכח מזבח ועוד א״כ אפילו בזמן הבית לא נאכל מעשר בפגימת המזבח אבל לפי׳ רש״י דסבר לא קדשה ניחא דאי בעית לאקושי לבכור בזמן הזה הלא אין מקריבין שם ואם תאמר לבכור שנזרק דמו ונחרב מזבח דמותר לאכול שם דלפני ה׳ קרינן ביה זה אינו דכבר איתקש בשר לדם ולכך ילפינן שפיר בהיקשא מבשר בכור שאינו צריך למזבח ואינו נאכל ה״ה מ"ש כן דאינו נאכל בלא פדיון בירושלים. עיין ברש״י בתמורה דניחא ליה גירסת התוספות דמעשר נמי לא:
בא״ד ולא איירי כלל בחובת העלאה כו׳ ולפי האי טעמא ילפינן מעשר מבכור שנפסל בפגימת המזבח וא״כ אפילו בפני הבית נמי אין אוכלין מ״ש בפגימת המזבח וזה דוחק דלא לישתמיט חד תנא לאשמועינן חידוש זה והרמב״ם פסק דמ״ש נוהג בזמן הזה אבל אינו נאכל אלא בפני הבית דמפי השמועה למדו מעשר מבכור כו׳ ואף דהרמב״ם פסק דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא ע״כ צריך לומר דגריס הכא כגירסת התוספות והא דנקט בפני הבית צ״ל היינו מזבח דאם היה מזבח בנוי היה מותר לאכול מ״ש אף שאין הבית בנוי עיין בב"ז ועיין בפ' אלו הן הלוקין דף י״ח:
בא״ד דאפילו מאן דאית ליה לא קדשה מצי סבר דאין אחריה היתר ופליגי בזה דלמ״ד קידשה מותר להקריב במקומו ולמ"ד לא קדשה אסור בכל מקום להקריב:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
בדין מעשר שני בזמן הזה.
א דף ס' ר' ישמעאל אומר יכול יעלה אדם מעשר שני בזה"ז וכו' מאי קסבר אי קדושה ראשונה וכו' לעולם קסבר לא קידשה והב"ע בבכור שנזרק דמו קודם חרבן הבית וחרב הבית וכו' ואיתקש בשרו לדמו מה דמו במזבח אף בשרו במזבח, ואתי מעשר ויליף מבכור, מבואר מזה דאין מעש"ש נוהג בזה"ז שאין בית. - והנה אעפ"י שמסקנת הגמ' אם אמרינן לא קידשה לע"ל, - אבל באמת אוקימתא זו מצי אתי גם אם אמרינן (ק"ר) קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, כמבואר בתמורה כ"א שם בתו' דגרסי דמוקים קידשה לעתיד יעוי"ש. - והנה לפ"ז יש לעיין על הרמב"ם דפסק בפר"ו מביהב"ח הט"ו דאוכלין מעש"ש אעפ"י שאין חומה. - ותמוה מסוגיא דהכא ודתמורה.
ב ונראה דמפרש הרמב"ם דר"ע פליג על ר' ישמעאל, - והיינו בזה דקאמר ר' ישמעאל יכול יעלה אדם מעש"ש בזה"ז, - וכדמסיק במסקנא מטעם דהא דבכור מיירי שחרב הבית אחר זריקה. - ומעש"ש איתקש לבשר. - הנה זה לא מסתבר לר"ע למידרש, - והיינו דיש לחלק ולומר דדוקא באופן כשראה המעש"ש פני הבית והיו לפנים מן החומה יש ללמוד בהאי היקשא, וזהו מטעם דקלטוהו מחיצות, ובזה הוי דומיא דבכור. - והנה אין ללמוד מזה רק באופן כשראה המעשר פני החומה, ונהרס החומה, דאז הוי כנכנס לירושלים ויצא דאיכא משום קליטת מחיצות, - משא"כ בזה"ז שאין קליטת מחיצות מפני שאין חומה. - אין כאן איסור. - ולהכי כשאמרינן קידשה לעתיד לבוא יכול אדם לעלות מעש"ש לירושלים בזה"ז ולאכלם שם.
ג כתב הסמ"ג במצוה קל"ו בשם ספר התרומה שאם הפירות מע"ש לא הוכשרו מותר בזה"ז לאוכלן בירושלים, ומצוה יש בזה, - והקשה עליו מברייתא דמבואר להדיא דאין מצוה דמעש"ש בירושלים בזה"ז עכת"ד יעוי"ש - והנה לפי מה שביארנו יש מקום לומר דלדידן -לא נתמעט מעש"ש מהבאה דלירושלים בזה"ז. - כיון דר"ע סבר כן, - וידוע דהלכה כר"ע מחברו, - ואפשר שזהו טעמו של ספר התרומה דכתב דפירות שלא הוכשרו, וממילא לא נטמאו דיש בזה המצוה דהבאה לירושלים לאכלן.
ד והנה בהא דתנן בפר"ח דשקלים, השקלים והביכורים אינם נוהגין אלא בפני הבית אבל מעשר דגן ומעשר בהמה והבכורות נוהגין בין בפני הבית בין שלא בפני הבית יעוי"ש,-והנה בהא דמעשר דגן ע"כ יש גם מעשר שני, וע"כ דנוהג מעש"ש גם שלא בפני הבית, והיינו דע"כ ליכא מיעוט למעש"ש. וממילא כיון דסבר האי תנא דלא בטלה קדושת הארץ, ממילא נוהג מעש"ש, - וע"כ מתניתין דלא כר' ישמעאל, - ומזה ראי' נכונה לדברי התרומה. - ומזה יש להוכיח גם כן דמותר באכילת מעשר שני, אחרי הטבילה טרם הוזה מי חטאת, וכמו שכתבנו לשיטת הרמב"ם, - ומצאתי במשניות החדשים בריבב"ן שם מפרש גם כן דהאי תנא סבר דנוהג מעש"ש שלא בפני הבית, - עוד הביא ראי' לזה מפר"ק דביצה בהא דר' אליעזר שהי' לו כרם רבעי והפקירו לעניים מפני שלא הי' יכול לעלות, - הרי מבואר דחיוב איכא לעלות עם מעש"ש, מפני שרבעי ומעש"ש דינן שוה בגז"ש דקודש קודש יעוי"ש, - הרי מבואר דיש לזה סמך הגון לספר התרומה.
ה והנה בדבר הזאה יש לעיין שמעכבת הטהרה, וכוונת התרומה ע"כ גם כן באופן שהוזה עליו מי פרה. ומיירי שהי' להם מי חטאת אף לאחר חרבן, - וכבר הסתפק המל"מ אם הי' להם אפ"פ.
ו אבל יש לעיין היאך אפשר לנו לאכול מעשר כיון שכולנו טמאי מתים ואין לנו אפר פרה להתטהר, - ואיך אוכלין מעשר בטומאה"ג. - ומדוע לא נחית לזה הבעל התרומה. - ולא מסתבר לומר דכיון שלא הוכשרה מעשר מותר לאכול בטוה"ג, דליתא דמה ענין זה לזה. הלא פשיטא שאסור לאכול קדשים בטומאת הגוף אף באופן שלא יקבלו הקדשים טומאה, עיין לקמן ק"ו ע"א ובתוס' שם ד"ה כיון שנגע, ומבואר דכ"ש דחייב בכה"ג שלא נטמא הקדש ע"ש, הגה"הן, וראי' לזה למ"ד חיבת הקדש דרבנן. ומדאורייתא קדשים אינם בני מקבלי טומאה נינהו, ומ"מ האוכלן בטומה"ג בכרת.
ז והנה אפשר לומר דכיון דקיי"ל טבל ועלה אוכל במעשר.-וא"כ אפשר לומר דלאחר שעברו ז' ימים וטבל, מותר לאכול במעשר אף טרם שהוזה באפר פרה אבל דא מלתא חדתא.
ח ונראה לדעתי דפליגי בזה הרמב"ם והראב"ד.- והוא, דכתב הרמב"ם בפרי"א מפרה ה"ב וז"ל מי שהוזה עליו בשלישי ולא הוזה עליו בשביעי ושהה כמה ימים טובל בכל עת שירצה אחרי השביעי בין ביום ובין בלילה ומזין עליו ביום בין קודם טבילה ובין לאחר טבילה וכו' וכתב הראב"ד וז"ל א"א אינו כן בגמ' דקדושין לעולם מונה שלישי ושביעי וטובל אחר הזאה יעוי"ש, וע"כ דבזה פליגי, דהראב"ד סבר דלא מהני טבילה קודם הזאה כלל, וזה יתאים לדברי הראב"ד פר"א דמקואות ה"ו יעו"ש. - והרמב"ם ע"כ סבר שאין ההזאה מעכבת הטבילה, ולאחר שבעה ימים טובל ועלתה לו הטבילה, אעפ"י שלא הוזה עדיין. ומסתברא דכמו שסבר הרמב"ם דמהני טבילה קודם ההזאה השניי' כן ע"כ מהני הטבילה גם קודם ההזאה הראשונה, דמ"ש. - ולפי שיטת הרמב"ם שפיר יצוייר דטמא מת אוכל במעשר אחר ז' ימים וטבילה, וע"כ דכן הוא שיטת ספר התרומה ג"כ. - וזהו שכתב דבזה"ז אם המעשר לא הוכשר יש בזה תורת הבאה ואכילה בירושלים. - והנה אח"כ מצאתי בספר התרומה, שהשגתי עתה, ובהלכות ארץ ישראל דף ע"ו ע"ב כתב גם בדבר הזאה שלא בזמן הבית יעו"ש -והנה מצאתי גם בדבר המעש"ש וז"ל אבל מעש"ש ובזמה"ז שהוא טמא מחמת שאין לנו הזאה, וכל אחד טמא אם הפירות לא הוכשרו, א"כ הוא טהור. א"כ הוא מותר לאכלו בירושלים וכו' יעו"ש, מבואר מזה דסבר להדיא דטמא מת מותר באכילה דמעש"ש. - וע"כ הכוונה כמו שכתבנו לעיל דמיירי בטבל, וסבר דלאחר הטבילה אין ההזאה מעכבת. - זהו כמו שביארנו לעיל בשיטת הרמב"ם.
ט אך יש לעיין דלפ"ז הלא גם בתרומה יש מצוה בזה"ז, דהלא עיקר ההבדל בין תרומה, דמעש"ש סגי בטבילה, ותרומה בעי הערב שמש, ואם הזאה אינה מעכבת במעשר וסגי בטבילה. א"כ בתרומה סגי בהערב שמש, - והנה לענין תרומה מבואר שם בהתרומה דאסורה באכילה בזה"ז. - ויש לעיין בזה. - ואולי שם כוונתו איסור דרבנן, וביותר לפי דעתו שם דבזה"ז לא הוי אלא תרומה דרבנן, וא"כ יש איסד"ר לאכילה, משא"כ במעש"ש שיש מצוה דאורייתא לדעתו, - דבזה מעמידין אדין תורה.
י ויש לעיין במשנה במעש"ש פר"א מ"ה הלוקח פירות וכו' ואם אין מקדש ירקבו. - ומדוע סתים התנא ולא פירש דבאופן שלא הוכשר יש גם תקנה לאכלן בירושלים, וכדברי ספר התרומה, - ודוחק לומר דסתם משנה זו כרבי ישמעאל דתמורה, - דהלא ידוע דכולהו סתמי אליבא דר"ע. - וצ"ע.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
ג' זקנים. דבר אחד מפי כל זקן וזקן: ר' ישמעאל אומר כו'. זו היא אחת מהן: יכול יעלה אדם מעשר שני. דקסבר קדושת הארץ לא בטלה וצריכה הפרשת מעשרות מן התורה וקאמר יכול יאכלנו עכשיו בירושלים בלא פדיון: ת''ל וכו'. ולקמיה פריך מאי שנא בכור דפשיטא ליה ומאי שנא מעשר דמיבעיא ליה: שכן טעון מתן דמים. הלכך צריך בית ומזבח: בכורים יוכיחו. שאין טעונין מתן דמים וצריכין בית כדכתיב לפני מזבח (דברים כו): שכן טעון הנחה. הלכך בעו בית דהוזקקו למזבח לכך: ת''ל כו'. ולקמיה פריך וליהדר דינא וליתי במה הצד: צד מזבח. זה למתן דמים ואלו להנחה: מאי קסבר. האי תנא דפשיט ליה בכור ממעשר: אי קסבר קדושה ראשונה של בית קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. כי היכי דס''ל בקדושת הארץ וקמיבעי ליה מי קרינא ביה לפני אלהיך או לא וקפשיט מעשר מבכור: אפילו בכור נמי. אפילו בכור יקריב ויאכל דהא מאן דאית ליה קדשה לעתיד לבא אית ליה שמקריבין אע''פ שאין בית כדאמרינן במגילה (דף י.): ה''ג ואי קסבר לא קדשה אפי' בכור נמי תיבעי. ואי קסבר קדושת בית בטלה לה ומיבעי לה במעשר הואיל ואינו צריך לבית מי מיתאכיל בירושלים ולפני ה' קרינא ביה או לא: אפילו בכור כה''ג נמי תיבעי ליה. כגון שקרבו דמיו ואימוריו וחרב הבית ובשרו קיים מהו שיאכלוהו: אמר רבינא לעולם קסבר לא קדשה. והכא דקפשיט ליה מעשר מבכור בבכור שאינו צריך לבית דומיא דמעשר קפשיט ליה דפשיטא ליה גביה דלא מיתכיל: דאיתקש בשרו לדמו. ואת דמם תזרק ואת חלבם תקטיר ובשרם יהיה לך (במדבר יח) ויליף מיניה בשעה שאתה ראוי לזרוק את הדם אתה אוכל את הבשר ולא אחר שנהרס המזבח: וכי. בשר הלמד בהיקש מן הדם חוזר ומלמד בהיקש על המעשר: לשמעתא. הא דאביי דאמר קדשים קלים נפסלין בפגימת המזבח ומייתי לה מדרשא דרבי יוסי: בשעת סילוק המסעות. כשמורידין את המשכן ומסלקין את המזבחות בעת המסעות במדבר: קדשים נפסלים. בשר קדשי קדשים וקא סלקא דעתך מפני סילוק המזבח הוא מדקתני וזבין ומצורעין משתלחין שאין מצורע נכנס לדגלי השבטים ולא זב למחנה לוים נושאי הארון כדאמרינן לקמן (דף סא:) אע''פ שנסע אהל מועד הוא אלמא נפסלין דקאמר לאו משום דמיפסלי ביוצא הוא דהא אהל מועד חשיב ליה: ותניא אידך גריס: בשני מקומות נאכלין. חד במקומן במחנות האמורות בהן כשהמשכן במקומו וחד בכל מקום שיהא שם דרך הליכתן משנסעו וקשיין אהדדי: מאי לאו. קמייתא בקדשי קדשים והא בקדשים קלים: הכי גרסינן מאי לאו הא בקדשי קדשים הא בקדשים קלים: אידי ואידי קדשים קלים ולא קשיא. קמייתא
מאי קסבר האי תנא. דפשיטא ליה בכור טפי ממעשר אי קסבר קדשה לעתיד לבא בקדושת הארץ וקמבעיא ליה אי קרינא ביה לפני ה' אי לא אפי' בכור נמי יקרב ויאכל דמאן דאית ליה קדשה קסבר דמקריבין אע''פ שאין בית כדאיתא פ''ק דמגילה (דף י.) ואי קסבר לא קדשה דבטלה קדושת הארץ ומבעיא ליה במעשר משום דאינו צריך לבית ומיתאכיל בירושלים אי קרינא ביה לפני ה' אי לא אפי' בכור נמי תיבעי היכא דהוי כעין מעשר כגון בכי ה''ג שאינו צריך לבית שקרבו דמיו ואימוריו וחרב הבית ובשרו קיים מהו שיאכלוהו ומסיק דקסבר לא קידשה והא דפשיטא ליה בבכור משום דאיתקש בשרו לדמו ולא אכיל בשר אלא בשעה הראויה לזריקת דם ולא משנהרס זו היא גירסת הקונטרס ופירושו ואם תאמר אי קסבר לא קדשה היכי משכחת מעשר שני דאורייתא כיון דבטלה קדושת הארץ וי''ל דאי קסבר לא קידשה מוקמינן ליה למעשר שגדל בפני הבית כמו שפירש בקונטרס [גבי] בכור שקרבו דמו ואימוריו וחרב הבית ובשרו קיים א''נ אפי' קסבר לא קדשה הני מילי קדושת הבית אבל קדושת הארץ לא בטלה ונתחייבו בתרומות ומעשרות כדאשכחנא (לקמן דף קיב:) כשחרב שילה שבטלה קדושת הבית ולא בטלה קדושת הארץ וא''ת כיון דלא קידשה והותרו הבמות יהא נאכל בכל ערי ישראל לספרים דגרסי' לקמן בפ' בתרא (דף קיב:) באו לנוב וגבעון הותרו הבמות מעשר נאכל בכל ערי ישראל וי''ל דלפי אותה גירסא לא מתוקם הכא אלא במעשר שגדל לפני הבית והוזקק להבאת מקום ואינו נאכל בכל ערי ישראל וקשה לפירוש הקונטרס מאי דוחקיה דרבינא לומר לא קדשה ופליג אכוליה הש''ס דקים לן ירושלים אין אחריה היתר כדתנן בפרק בתרא (גם זה שם) לימא דלעולם קסבר קדשה ובכור שנזרק דמו ונפגם המזבח דאין בשרו נאכל בפגימת המזבח ומיהו מצי למימר דלישנא דברייתא קשיתיה דקתני מה בכור אינו אלא בפני הבית דמשמע בית ממש צריך ואי קדשה למה לי בית הלא מקריבין אע''פ שאין בית ואין צריך רק מזבח משום דאיתקש בשרו לדמו אבל ה''ה דלעולם מצי סבר קדשה דכיון דנזרק דמו ואח''כ חרב אין אוכלין בשרו משום דאיתקש לדמו מיהו האי בפני הבית היינו בפני מזבח ולאו בית ממש קאמר אבל קשה מאי קאמר אפילו בכור נמי תיבעי ולא תבעי מעשר אדרבה כיון דלא קדשה פשיטא לא קרינא ביה לפני ה' דמחינה לאכול דאורייתא ועוד דבכור פשיטא דמפסיל ביוצא כשחרב הבית ונפלו מחיצות כיון דלא קדשה ומה צריך כלל היקישא דבשר ודם וכי תימא כשחרב הבית ונהרס המזבח אבל חומות ירושלים קיימת ולא בטלה קדושתה לענין קדשים קלים ומעשר שני זהו תימה לומר דהא ירושלים לא נתקדשה אלא בשביל הבית ואיך יתכן שקדושת הבית תבטל וקדושת ירושלים קיימא לכך נראה כמו גירסת הספרים אי קסבר קדשה אפילו בכור נמי ואי קסבר לא קדשה אפילו מעשר נמי אמר רבינא לעולם קסבר קדשה וכו' והכי פריך אפילו בכור נמי משכחת לה בלא חומות ירושלים ובלא חומת עזרה כמו שפירש בקונטרס דמקריבים אע''פ שאין בית כלומר יבנה המזבח ויזרוק הדם ויאכל הבשר אבל בלא מזבח פשיטא ליה דאינו יכול להקריב כדאמרי' לעיל (דף נט.) מודה רב בדמים אע''פ שהבית קיים וכל שכן בזמן הזה ואי קסבר לא קדשה קדושת הבית לבנות המזבח וכל שכן קדושת ירושלים אבל קדושת הארץ קיימת להתחייב בתרומה ומעשר כמו בנוב וגבעון אפילו מעשר יהא פסול פשיטא דאין לו היתר בירושלים ולא גרסינן לקמן פ' בתרא (דף קיב:) מעשר שני נאכל בכל ערי ישראל ואי גרסינן ליה צריך לומר דהכי פריך אפילו מעשר שני יהא פשיטא דאין חייב להעלותו ואמאי קאמרת יכול יעלה אדם