דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נט - א

וכתיב בפסוק אחר "את  מזבח העולה שם פתח משכן אהל מועד" ומפורש בו שמזבח בפתח אהל מועד ולא כיור בפתח אהל מועד! כדי שלא יהיה הפסק בין מזבח לפתח אהל מועד [10], ואם כן היכן היה נותנו את הכיור כדי שיתקיים בו "בין אהל מועד ובין המזבח"? נותנו בין האולם ולמזבח משוך קימעא כלפי הדרום, והוי כבין אהל מועד ולמזבח.

ומהכא מוכח דסבירא ליה דכוליה מזבח בצפון קאי: דמאי קסבר רבי יוסי הגלילי, אי קסבר כוליה מזבח בדרום קאי שהרבה מן המזבח נמצא בצד דרום, נוקמיה לכיור מכותל היכל ולדרום כנגד המזבח בחלקו שאינו כנגד פתח ההיכל ויתקיים הדין שיהיה הכיור ממש בין אולם למזבח, ואי נמי קסבר קדושת היכל ואולם חדא היא ואם כן מאחר ולמדנו שאין נותנין את הכיור כנגד פתח ההיכל, אף כנגד פתחו של אולם אין נותנין אותו, שגם הוא בכלל המיעוט שלא יהיה הכיור מול "פתח אהל מועד", נוקמיה לכיור מכותל אולם ולדרום, בחלק שאינו כנגד פתח ההיכל והאולם, ויתקיים בזה דהוי כבין אולם ולמזבח. [11] אי נמי קסבר חציו של מזבח בצפון וחציו בדרום נוקמיה לכיור מכותל היכל ולדרום שעדיין יש י"א אמה מתוך ט"ז אמה של המזבח בצד דרום העזרה שאינם כנגד הפתח. ואכתי מקרי "בין אולם למזבח", ואי נמי קסבר קדושת היכל ואולם חדא היא ואם כן אי אפשר להעמיד את הכיור בי' אמה מתוך ט"ז אמה שבצד דרום, נוקמיה מכותל אולם ולדרום בו' אמה הנותרות, והוי כבין אולם ולמזבח וא"כ קשה אמאי קאמר רבי יוסי הגלילי דהכיור עמד משוך קימעא מכל רוחב המזבח כלפי הדרום, והא משכחת לה שנעמיד את הכיור בין המזבח ממש לאהל מועד ולא יעמוד מול פתח אהל מועד, אלא לאו, בעל כרחך משום דקסבר רבי יוסי הגלילי כוליה מזבח בצפון קאי וצד דרום של מזבח הוא מול הפתח, ולכך לא העמידו את הכיור כנגד המזבח ממש.

ומקשינן: ונוקמיה לכיור מכותל היכל ולצפון שלא כנגד פתח ההיכל, אלא כנגד החלק הסתום שבכותל צפון.

ומשנינן: קסבר קדושת היכל ואולם חדא היא והאיסור להעמיד את הכיור בין המזבח לפתח ההיכל הוא אף כנגד פתח האולם, וכי נמי מוקמת לה מכותל היכל ולצפון כנגד פתח האולם הוי ליה בין האולם ולמזבח שאין מעמידין שם דבר שיפסיק בין המזבח לפתח.

ומקשינן: ונוקמה לכיור מכותל אולם ולצפון בצד צפוני של מזבח שלא כנגד פתח האולם, אלא כנגד החלק הסתום שבכותל האולם, ובזה יתקיים הדין דהוי כבין אולם ולמזבח, ומנלן דהכיור עמד בדרום? ומשנינן: אמר קרא "צפונה" - שיהא צפון פנוי מכלים וכיור בכלל כלי הוא [12].

מאן תנא דפליג עליה דרבי יוסי הגלילי וסבירא ליה דמזבח כוליה בדרום הוה קאי רבי אליעזר בן יעקב היא. דתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר, "צפונה" - שיהא צפון פנוי מכלום ואפילו מן המזבח [13]. שלושה אופנים נידונו במזבח שנפגם:

א. קדשים שנשחטו בזמן שהיה המזבח פגום.

ב. קדשים שהוקדשו בזמן שהיה המזבח פגום, ושחטן לאחר שכבר נתקן המזבח.

ג. קדשים שהוקדשו בזמן שהיה המזבח שלם, ונפגם המזבח, ותקנוהו, ואח"כ שחטן בזמן שהמזבח שלם.

אמר רב: מזבח שנפגם [14] - [15] כל הקדשים שנשחטו שם [16] בעזרה בזמן שהוא פגום פסולין! [17] מקרא היה בידינו שלמדנו ממנו דין זה ושכחנוהו.

כי סליק רב כהנא אשכחיה לרבי שמעון ברבי דקאמר משום רבי ישמעאל ברבי יוסי: מנין למזבח שנפגם שכל הקדשים שנשחטו שם פסולין, שנאמר "וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך" ואין לפרש "עליו" על המזבח ממש, וכי עליו אתה זובח שהרי אין מצווה לשחוט דווקא על גבי המזבח, אלא הא דכתב קרא "עליו" ללמדינו דשוחטין הקדשים בעזרה בזמן כשהוא המזבח שלם ולא כשהוא חסר.

אמר רב כהנא: היינו קרא זה המקרא דאישתמיט ליה לרב!

ורבי יוחנן אמר: [לחלוק ולהוסיף על דברי רב דלא רק קדשים שנשחטו בזמן שהיה המזבח פגום אלא] אחד זה שנשחטו בזמן פגימת המזבח ואחד זה שנשחטו אחר תיקון הפגימה, אך היו קדושים בזמן שהיה המזבח פגום פסולין.

במאי פליגי רב ורבי יוחנן? רב סבר בעלי חיים אינן נדחים, ומשום הכי לא פסל אלא בשנשחטו בזמן שהמזבח פגום, ורבי יוחנן סבר בעלי חיים נדחין וכיון שהיה זמן שלא היה כשר לשחיטת הקדשים, נדחו הקדשים ואינן ראוין עוד להקרבה.

מיתיבי להקשות לרב: תניא: כל הקדשים שהיו קדושים עד שלא נבנה המזבח שלא בנאוהו עדיין בני הגולה, ואחר כך נבנה המזבח, פסולין משום שנדחו מהקרבה.

ומקודם באנו לבאר את הברייתא, שלכאורה קשה מהכא למאן דסבר דדחויין מעיקרא לא הוי דיחוי אמאי תני שהקדשים דחויים בנבנה אחר שהקדישו, והא דחויין מעיקרא נינהו? [18] ומשנינן: אלא לא תקשי מהכא למאן דסבר דיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי, דנוקמי לברייתא דאיירי שהקדישו עד שלא נהרס המזבח בימי נבוכדנצר, ואחר כך נהרס המזבח קודם השחיטה דלא הוי דיחוי מעיקרא, הואיל ובשעת הקדשן היו ראויים ליקרב למזבח, ולכן פסולים.

ומקשינן: היכי מצינן למימר דאיירי בנהרס, הא פשיטא דפסולין ולא מטעמא דדיחוי אלא משום דהא איזקון להו, שהזקן פסול כמו בעל מום, ובהמה שהוקדשה בימי בית ראשון והמתינה לשחיטתה שבעים שנה עד בניית בית שני זקנה היא [19], אלא יש לפרש הברייתא דאיירי שהקדישן עד שלא נפגם המזבח ונפגם ואחר כך נתקן המזבח, ונשחטו הקדשים כשהיה המזבח שלם, ותניא דפסולין, ומשום שנדחה מהקרבה פעם אחד, וקשה לרב דמכשיר בכהאי גוונא!?

ומשנינן: ולא תרוצי קא מתרצת, והלא אין אנו מפרשים הברייתא כפשוטה, אלא מוסיפים בדבריה, ואם כן תני נמי בברייתא שנשחטו בזמן שהיה המזבח פגום, וליכא תיובתא לרב מהכא.

ומותבינן: לרב דפוסל קדשים שנשחטו בעזרה בזמן שהמזבח פגום והאמר רב גידל אמר רב [20] מזבח הפנימי שנעקר [21] מקטירין קטרת על רצפת המקדש במקומו [22], דהרצפה נתקדשה גם כן במקום זה, ודינה כמזבח, וסלקא דעתך דהוא הדין למזבח החיצון שמקום המזבח ברצפה כמזבח, וקשיא דרב אדרב, דאמאי פסל לקדשים שנשחטו כשמזבח החיצון נפגם, הא מקום המזבח ברצפת העזרה קיימת, ודינה כמזבח!? [על פי ביאור ספר טהרת הקודש].

ומשנינן כדאמר רבא לענין חידושו של רבי יהודה דסבירא ליה דכל רצפת העזרה נתקדשה כמזבח לענין הקטר חלבים, וסבר רבא דאפילו הכי מודי רבי יהודה בדמים שטעונין זריקה על המזבח דאי אפשר לקיים זריקה על גבי רצפה, משום שאין הרצפה כמזבח ממש, ורק להקטרה נתקדשה הכא נמי [23] מודי רב בדמים [24], ומשום הכי הקדשים שנשחטו כשנפגם המזבח פסולין, דגם כשיש רצפה עדיין נחשב דאין כאן מזבח.

מאי רבי יהודה דסבירא ליה דרצפה נתקדשה להקטרה:

דתניא כתיב בקרא "ביום ההוא קידש המלך את תוך החצר וגו' כי מזבח הנחושת אשר לפני ה' קטן מהכיל" וסבירא ליה לרבי יהודה לפרש הכתוב דברים ככתבן [25] שקדש שלמה את הרצפה כולה בקדושת מזבח להקטיר עליה [26] מפני שרבו עולות ושלמים שהקריבו לחנוכת המזבח, והיה המזבח קטן מהכיל את קרבנות אותו היום, זו דברי רבי יהודה. [27]


הערות

[10] ולא כיור בפתח אהל מועד. הקשה השפת אמת הלא פתח ההיכל היה גבוה כמה אמות מקרקע העזרה, שהרי היו ביניהם י"ב מעלות שכל אחת מהן היתה גבוהה חצי אמה כמבואר במס' מדות, ואם כן הכיור לא היה מפסיק כלל בין המזבח לפתח, [שהיה נמוך מן המזבח], וכתב שנראה מכאן שהכיור עמד על המעלה העליונה ולא על רצפת העזרה.

[11] התוס' הקשו הרי נחלקו תנאים בתוספתא דריש כלים האם מותר לשאינו רחוץ ידים ורגלים ליכנס בין האולם ולמזבח, ואם כן היאך יתכן שנעמיד את הכיור בין האולם ולמזבח ממש, [וכונתם להקשות ממה שמבואר בתוספתא בפנים שהיו הכהנים פוצעים את מוחו של הנכנס לשם כן, ואם כן נראה שהוא איסור תורה, וכמו שכתבו התוס' בסנהדרין [פ"ג] להוכיח משם שיש בזה חיוב מיתה מן התורה, ולכן גם לא הביאו את המשנה בריש כלים שנחלקו שם תנאים בזה, כי שם במשנה אין מפורש שהאיסור הוא מן התורה, ואם הוא רק מדרבנן היה ודאי אפשר ליישב שמאחר והוא נכנס כדי לרחוץ לא אסרו, ועיין קרן אורה]. וכתבו התוס' שאפשר להעמיד את הסוגיא כאן כדעת המתיר ליכנס בין האולם ולמזבח, וסובר שלא נאסר ליכנס כן אלא להיכל עצמו. אולם בדברי התוס' מבואר חידוש גדול שכל דין של בין האולם ולמזבח הוא דוקא כנגד המזבח ממש ולכותל האולם, ולא מן הצדדין לצפון ולדרום, וכמו שהעיר הקרן אורה, וזה שלא כדעת הרמב"ם והרמב"ן שכל מה שכנגד האויר הזה הוא עד כותל העזרה הצפוני והדרומי גם כן קרוי בין האולם ולמזבח, והרמב"ם מוסיף גם כל האויר שכנגד המזבח עצמו לשני צידיו, וכמו שהובא במשנה למלך [פ"ו מביאת מקדש ה"א].

[12] הקשה בשיטה מקובצת אם כן אין צריך כלל לטעם שלא יהא כיור מפסיק בין המזבח לפתח ההיכל, שהרי המזבח כולו בצפון לרבי יוסי הגלילי, והכיור צריך שיהיה בדרום כדי שהצפון יהיה פנוי מכלים, ותירץ שם שמצד טעם זה היה אפשר להעמיד את הכיור בין המזבח וההיכל בחלל פתח האולם, שאינו קרוי צפון [משום שאינו ירך המזבח], אבל כדי שלא יפסיק ביניהם הוצרכנו להעמידו בדרום, והשפת אמת תירץ שמדין "פנוי מכלים" היה די אם רוב הכיור יהיה בדרום, שאז נחשב הצפון שהוא פנוי מכלים, ולא איכפת לן אם יהיה מיעוטו בצפון, אבל כדי שלא יהא מפסיק הוצרכנו שיהיה כולו בדרום.

[13] שיטת הרמב"ם [פ"ה מבית הבחירה הט"ו] כפי שהבינו כמה אחרונים שהמזבח היה חלקו בצפון וחלקו בדרום, אבל לא כרבי יהודה דלעיל שהיה עומד באמצע ההיכל ממש, אלא רובו בדרום ומיעוטו כלומר שבע אמות ממנו היה בצפון, וכתב התוס' יו"ט [יומא פ"ג מ"ט] שמקורו הוא מכח המשנה במס' תמיד שמשמע שם כך.

[14] הקרן אורה מסתפק בגדר הפסול בשחט כשהמזבח פגום, האם הוא דין הנאמר בעצם השחיטה שצריך שיהיה המזבח שלם בשעת השחיטה, או שהשחיטה אינה צריכה מזבח שלם, ורק שאם המזבח פגום אזי אין הקרבן ראוי לזריקה מיד אחר השחיטה, [שלזריקה ודאי צריך שיהיה שלם], ואם כן חל דין דיחוי בקרבן ושוב אינו חוזר ונראה. וכתב שיש בזה נפקא מינה לענין דינא, א', אם שחט סימן ראשון כשהמזבח פגום ונתקן ושחט סימן שני, שאם הוא דין בהשחיטה ודאי שיהיה בזה גם כן פסול, אבל אם הוא מצד דיחוי, מאחר שהוא בעלי חיים עדיין, אם כן אין בו דיחוי לפי רב, ב', אם הקדיש הקרבן בשעת פגימת המזבח ושחטו ואחר כך נתקן וזרק הדם, שגם בזה אין לפסול משום דיחוי, וכמו שכתבו התוס' [ד"ה עד] שמאחר והוא דחוי מעיקרו ויש בידו לתקן המזבח, לכולי עלמא אינו דחוי, והמקדש דוד [לג ב ד"ה הקשה] הוסיף שנפקא מינה גם כן לענין חטאות הפנימיות שבהם אין לפסול מצד דיחוי מזריקה, שהרי דמם ניתן בפנים ולא במזבח החיצון, ומכל מקום יהיה פסול בנשחטו כשהמזבח פגום, משום שהוא פסול בעצם השחיטה, [ושוב פקפק בזה, שיש לומר מאחר ששיירי דמיהם נשפכים ליסוד החיצון, הגם שאינו מעכב, יתכן שצריך להיות ראוי לשפיכה, ואם כן יפסל מצד דיחוי גם כן]. ורצה הקרן אורה להוכיח ממה שמבואר בסוגיין ש"כל הקדשים שנשחטו שם פסולין", הכונה גם לקדשים שנשחטו מקודם שנפגם, ופסולן משום דיחוי, ואם כן גם מה שנשחט בשעת הפגימה אין לנו לחדש בו פסול נוסף מלבד הדיחוי, ושוב כתב לדקדק מדברי הרמב"ם שיש גם פסול בעצם השחיטה מלבד הדיחוי, ועיין עוד מזה בהערות לקמן.

[15] הגר"ח [בספר הליקוטים] חוקר האם דין זה הוא במקום, שאינו ראוי לשחיטה [ולאכילה, כמבואר בהמשך הסוגיא] כשאין מזבח, או שהוא דין במעשה השחיטה והאכילה שצריכה להעשות כשיש מזבח כשר, והכריע הגר"ח שהוא דין הנאמר במקום, וכן מבואר גם כן בתוך דברי הגרי"ז בפרשת ראה, עיי"ש, ויעויין מנחות [ה ב] שפגימת המזבח נחשב "מקום שאינו ראוי לעבודה".

[16] שיטת התוס' כאן שהשוחט קדשים בזמן הזה בחוץ פטור מכרת אפילו למאן דאמר קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא, משום שאינו ראוי לפתח אהל מועד, שהרי אין כיום מזבח ואם כן אי אפשר לשחוט בפנים, ואע"ג שיש בידנו לבנות המזבח, מכל מקום עתה אינו ראוי הוא, וכמו שמבואר ביומא [סב ב] לענין שוחט שלמים בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל שפטור משום שאינו ראוי אז לפתח אהל מועד. אולם הרמב"ם [מעשה הקרבנות יט טו] פסק שהשוחט בחוץ בזמן הזה חייב כרת, והקשו האחרונים כנ"ל שהרי אין מזבח להקריב עליו. וכתב הקרן אורה שאם נאמר שאין פסול בעצם השחיטה, והוא רק מצד הדיחוי וכמו שנתבאר למעלה בהערות, אם כן ניחא שהשחיטה עצמה ראויה לפתח אהל מועד, ובתשובות בית יצחק [יו"ד קכג] כתב ליישב שפתיחת דלתות ההיכל אין בידו לעשות, שהרי עבודת הלויים היא והעובד עבודה זו מחוייב מיתה, אבל בידו הוא לבנות המזבח ולכן הוא נחשב ראוי לפתח אהל מועד. והמקדש דוד [כז ב] תירץ עפ"י מה שמבואר בדברי רש"י ביומא [שם] שכל עיכוב בהקרבן שהוא דין כללי בכל הקרבנות, אינו מחשיבו למחוסר מעשה והוא נחשב ראוי לפתח אהל מועד [כשבידו לתקן בו ביום], ויעויין שם בתוס' ישנים שפירשו באופן אחר, ועל כן יש חילוק בין קודם פתיחת דלתות שהוא דין בשלמים דוקא, כמו שנראה מדברי הרמב"ם [מעשה הקרבנות ה ה], ולכן הוא נחשב אינו ראוי, [שכאשר הוא פסול רק בקרבן זה, הרי העיכוב הוא מצד עצמותו של הקרבן], אבל פגימת המזבח הוא דין כללי בכל הקרבנות, [ואם כן העיכוב הוא אינו מצד עצמותו של הקרבן, אלא מצד העבודות], ומאחר שיש בידנו לתקנו מיד הרי הוא ראוי לפתח אהל מועד, ומשום קודם פתיחת דלתות ההיכל אין לפוטרו, שמכיון וקדושת הבית עדיין קיימת, השוחט בפנים קרינן ביה "פתח אהל מועד" אף על פי שהבית אינו עומד, כ"כ העולת שלמה.

[17] הקשה החזו"א [מנחות ל ד] הרי נתבאר במנחות [נ א] שאין מחנכין את המזבח אלא בתמיד של שחר, ואם כן אחר שנפגם יהיו צריכים לכאורה גם כן לחנכו ולהקריב שם תמיד השחר בראשונה, [יעויין מנחת חינוך מצוה תא], ואם כן על כרחך שכאשר באנו כאן לפסול שחיטת כל הקרבנות מצד שהמזבח עדיין פגום מדובר ששחטו את הקדשים בבקר כשעדיין לא הקריבו התמיד, [שאם לא כן יצטרכו להמתין למחר ויפסלו בלינה], והרי אסור להקריב קרבן אחר קודם תמיד השחר, וכתב שלהראשונים הסוברים שבשחיטה אין איסור להקדים לקרבן התמיד ניחא, והאבי עזרי [תמידין א יב] כתב שאפשר להעמיד כאן בשחיטת התמיד של שחר עצמו.

[18] התוס' ביארו שהגם שרבי יוחנן סובר בקידושין [ז] שדיחוי מעיקרו דיחוי הוא, מכל מקום כאן שהוא בידו לתקן המזבח לכולי עלמא אינו דיחוי כשנדחה מעיקרו, והטעם לזה משום שכשבידו לתקן אנו אומרים שמלכתחילה כשהקדיש הקרבן הקדישו לזמן שיהיה ראוי, ואם כן לא נדחה מעולם, והתוס' [סוכה לג א] הקשו ממה שמבואר לקמן [לד ב] קיבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר, ואמר רב אשי שם בגמרא שאין בזה פסול משום דיחוי הואיל ובידו להחזירו לו, הרי שאע"ג שהוא נראה ונדחה ואינו דחוי מעיקרו, מכל מקום חוזר ונראה, וסיימו "וצריך לחלק בדברים". וביאר המקדש דוד [לג ב ד"ה הקשו] שיש בזה ג' דרגות, כשבידו לתקן והוא גם כן מצוה לתקן כמו בנתן לפסול וכמו בנשפך מהכלי לרצפה ואספו, בזה אינו דיחוי כלל אפילו כשנראה ונדחה, משום שהוא עומד להיות מתוקן, וכשיש מצוה לתקן אבל אין זה כ"כ בידו, כמו פגימת המזבח שהוא מסור לגזברים ואין ביד הכהן העובד לתקן, בזה דוקא אם הוא היה דחוי מעיקרו אינו דחוי, וכשאין בידו וגם אין מצוה לעשות התיקון, כמו בבהמה של שני שותפין [קידושין ז], בזה הוא נחשב דיחוי לרבי יוחנן גם כשנדחה מעיקרו. אולם התוס' בכריתות [ז א ד"ה הואיל] הקשו גם כן קושיא זו, ותירצו שכשיש דין פסול לא מועיל מה שבידו לתקן כדי להוריד לגמרי את הדיחוי [כלומר אפילו כשנראה ונדחה], ורק כשהחסרון הוא במציאות, מה שהדם נשפך או כשהוא ביד הפסול, בזה מועיל בידו.

[19] המשנה למלך [איסורי מזבח ב ו] כתב לבאר בדעת הרמב"ם שמן התורה פסול זקן אינו תלוי בשנים אלא בזקנה, כלומר שהוא מרתת ותש כחו, ורק מדרבנן אסרו בכל ענין כשהזקין בשנים, עכ"ד. וכתב במצפה איתן שלפי"ז מיושב קושית התוס' כאן, שהקשו על מה שכתוב במדרש שהפרים שהקריבו הנשיאים לנשיאת המשכן חיו עד זמן שלמה והקריבן לגבוה, והקשו התוס' הלא זקנים היו, ולפי דברי המשל"מ הנ"ל בדעת הרמב"ם מיושב, שעדיין לא תש כחם אז, ומן התורה כשרים הם.

[20] לפי קושית הגמרא היה אפשר לזרוק הדם במקום המזבח, והקשה החזו"א [יז ב] הרי למדנו לקמן [סב א] שקרן וכבש יסוד וריבוע מעכבין, ואיך יתכן שמקום המזבח יהיה כשר לכל העבודות, [וכעין זה הקשו התוס' לרבי יהודה לפי הס"ד שרצפה כשירה לזריקה], ותירץ עפ"י מה שמבואר לעיל [כו ב] לשמואל שזריקה שלא במקומה [כלומר הניתנין למטה שנתנן למעלה וכדומה] אף על פי שהבשר לא הותר באכילה, מכל מקום הבעלים נתכפרו, וכן פסק הרמב"ם, וגם כאן היתה הזריקה במקום המזבח מועילה כמו שלא במקומו, ומשום כך הקשינו על רב שמאחר ואפשר לזרוק במקום המזבח כדין שלא במקומו, ממילא אין לנו לפסול השחיטה במזבח פגום, שהרי יש מקום הכשר לזריקה לענין כפרת הבעלים, אבל לפי המסקנא לא נתקדשה הרצפה במקום המזבח לענין דמים כלל. אולם האבי עזרי [פסולי המוקדשין ב י] הקשה על זה, שדין זריקה שלא במקומה שייך דוקא כשיש מזבח ורק שזרק הדם שלא במקומו, אבל כשאין המזבח קיים מה שייך אז זריקה כלל, ולכן כתב שהעיכוב של אותם הדברים הוא רק כדי שיחול עליו דין ושם מזבח, ומאחר שכבר היה כאן מזבח, נמצא שהקרקע שתחתיו חל בו שם מקום המזבח, שהוא גם כן קדוש בקדושת המזבח, ולכן אפילו שאח"כ נהרס המזבח לא נפקע ממקומו השם שחל בו כבר, ומשום כך אפשר לקיים בו גם עתה דין זריקה, עכ"ד, אולם עדיין צריך להגיע לדין זריקה שלא במקומה, וכמו שכתבו התוס' [לרבי יהודה], שהרי צריך לזרוק כנגד היסוד ובקרנות, אך באמת עדיין יש לדון, שאם נפרש גדר הדין שלא במקומו שהוא כאילו שניתן במקומו, ממילא ודאי שכאן לא שייך זאת, שהרי המקום הראוי לזריקה אינו קיים עתה, ורק אם נאמר שהגדר הוא שזריקה בכל מקום במזבח שם זריקה עליה, הוא הדין כאן מאחר שיש בו קדושת מזבח, מחמת שהיה פעם מקום המזבח וכנ"ל.

[21] בחידושי רי"ז הלוי [פא א] נוקט בפשיטות שדוקא במקום שעמד המזבח מקטירין ולא בשאר מקומות שבהיכל, וביאר שמקום מזבח הזהב גם כן נתקדש בקדושת המזבח ולכן כשר להקטיר שם, והוסיף עוד שאף על פי שמקום המזבח הפנימי היה בדקדוק, מכל מקום אינו כמו מזבח החיצון, שמקום מזבח החיצון נאמר בפסוק שהקב"ה בחר בו לעולם יחד עם בחירת המקום לבית המקדש, וכמו שהביא הרמב"ם [בית הבחירה ב א], אבל במזבח הפנימי הגם שנאמר היכן מקומו, ויש בזה הדין של "הכל בכתב", מכל מקום אין זה בחירה לעולם כמו בחיצון, עכ"ד, ויעויין גם בחידושי הגרי"ז [לעיל יד א] שכתב להוכיח מהגמרא שם שמקום מזבח הפנימי היה בדוקא היכן שעמד ואינו כשר בשאר מקומות בהיכל. אולם המקדש דוד [ה ו] הוכיח ממה שנאמר לעיל שם שאפשר להעמיד את השולחן בפתח ההיכל, והרי מזבח הפנימי צריך להיות משוך מן השולחן לצד העזרה, ואם כן בהכרח שגם אותו אפשר להעמיד בכל ההיכל, ולא נאמר שיעמידוהו בדוקא במקום מסויים, [ועיין במגיה שם שכתב שמכל מקום דינו לעמוד כנגד הארון כמבואר בפסוקים], וכתב המקדש דוד שלפי"ז יתכן שיהיה אפשר גם כן להקטיר בכל רצפת ההיכל, שהרי כולו ראוי הוא להעמיד שם המזבח, אך יש לומר שדוקא במקום שעמד שם, שנתקדשה שם הרצפה בקדושת המזבח.

[22] המשך חכמה [סוף פקודי] מחדש שדוקא בבית המקדש היה נוהג דין זה, מפני שהקרקע עצמה נתקדשה, אבל במשכן שגוף הקרקע לא נתקדשה, לא היה כשר להקטיר אלא על גבי המזבח.

[23] שיטת התוס' לקמן [נט ב ד"ה עד] שגם מזבח החיצון שנעקר היה אפשר להקטיר במקומו, ואמנם התוס' שם הזכירו בדבריהם רק קומץ המנחה, אבל לקמן [סא א] כתבו בפירוש אפילו אימורין, ויעויין שם בהערות מה שתמהו האחרונים בזה, אולם כבר הביאו שבדברי רש"י [מנחות ה ב] מבואר שאין מקטירין במקום המזבח החיצון אפילו קומץ מנחה, [אבל החזו"א [יז ב] דחה דקומץ הוא במקום דם הקרבן ולכן דינו כמותו], וכן דקדק בליקוטי הלכות מדברי רש"י כאן יעויי"ש, והקרן אורה כתב שלכאורה מוכרח כהתוס', שהרי הגמרא כאן השוותה שכמו שרבי יהודה מודה בדמים כך רב מודה בדמים שאין זורקין אלא על המזבח, והרי לרבי יהודה ודאי ממעטים רק זריקה שאין זורקים על הרצפה, אבל מקטירין שם, ואם כן הוא הדין לרב שממעטים רק זריקה.

[24] המשך חכמה [סוף תצוה] כתב שהכונה היא אפילו על דמים שניתנים על מזבח הפנימי, כחטאות הפנימיות, שאין ניתנין במקום המזבח שנעקר.

[25] בדברי התוס' [לעיל יד א] מבואר שרק את רצפת העזרה קידש להקטרה, אבל לא את רצפת האולם [אפילו למאן דאמר שקדושת אולם כקדושת העזרה], ולא את הלשכות [ולכאורה כונתם אפילו אותם הבנויות בקדש]. וההאחרונים הביאו מדברי התוס' [נט ב] שרק כשהמזבח קיים אפשר להקטיר בכל העזרה, אבל כשנהרס המזבח, הגם שבמקומו אפשר להקטיר, אבל לא בכל העזרה, [אולם יתכן לבאר בדברי התוס' שכתבו כן רק אם נאמר שבמקום המזבח החיצון אי אפשר להקטיר כשנעקר, וכן נראה שהבין הקרן אורה], ועוד מבואר בתוס' שם שלרבי יהודה קדושת הרצפה להקטרה נתקדשה גם לעתיד לבוא [למאן דאמר קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא].

[26] הנה אף על פי שנתקדשה הרצפה כמזבח מכל מקום לכמה דברים חלוקה היא מהמזבח עצמו. א', נחלקו בתוס' בכמה מקומות האם הרצפה נתקדשה גם לענין אימורין פסולין שאם עלו לא ירדו, דלעיל [יד א] כתבו שהוא מקדש פסולין, ובמנחות [נז ב] כתבו שאינו מקדש פסולין, וכן לא נאמר בו האיסור של הקטרת שאור ודבש, ועיין בתוס' לקמן [פז א] ובחזו"א [יט כג], והגרי"ז [לקמן פז] והמקדש דוד [ד ד] מבארים בזה שבאמת יתכן שלא שייך ליתן שם ודין מזבח רק למקצת דברים, אלא הביאור הוא שהרצפה אינה נחשבת למזבח בעצמה, ורק שנתקדשה לענין הקטרה אע"ג שאינה מזבח, ולכן לענין הקטרת פסולין שאם עלו לא ירדו, בזה צריך דוקא שם מזבח, ולא מועיל מה שהמקום נתקדש להקטרה, ומשום כך כתב המקדש דוד שאפילו להתוס' שסוברים לקמן שמקום המזבח ראוי להקטרה כשנהרס המזבח, מכל מקום זהו דוקא להקטרת כשרין, שלזה א"צ מזבח, ודי במה שנתקדש המקום להקטיר שם, ולכולי עלמא נתקדש מקום המזבח להקטרה, אבל לפסולין צריך מזבח עם כל תנאיו, שיהיה שלם וכו', וכדבריהם יש לומר גם כן לענין הקטרת שאור ודבש, שצריך מזבח דוקא, וכמו שנאמר בהם "ואל המזבח לא יעלו". ב', אין הרצפה כראשו של מזבח שדינו כצפון לשחיטת קדשי קדשים, כן כתב החזו"א [שם], שהרי לא מצינו בשום מקום שלרבי יהודה אפשר לשחוט קדשי קדשים בכל העזרה. ג', לענין האיסור של זר לעלות על המזבח [לקמן סה א] אינה כמזבח, שהרי הותר לזר ליכנס לי"א אמות של עזרת ישראל, כן הוכיח המקדש דוד [ה ו]. ד', לענין האיסור לעשות מעלות במזבח, כמו שנאמר בסוף פרשת יתרו והובא ברמב"ם [בית הבחירה א יז], שהרי בעזרה היו מעלות לעלות לאולם, כ"כ בחידושי הגר"ח.

[27] החזו"א [זבחים יט כח] דן האם לרבי יוסי גם היה אפשר לקדש את כל הרצפה בקדושת מזבח ורק שלא הוצרכו לכך, ונחלקו רק מעשה שהיה היאך היה, או שרבי יוסי חולק בדין וסובר שאין אפשרות לקדש הרצפה.

מזבח העלה שם פתח משכן אהל מועד" וגו' (שמות מ, כט), ומשם יש לדייק: מזבח נמצא בפתח אהל מועד, ולא כיור בפתח אהל מועד, אם כן היכן היה נותנו את הכיור במקדש — בין האולם ולמזבח, אבל לא בדיוק מול המזבח, אלא משוך קימעא כלפי הדרום.

ונברר: מאי קסבר [מה סבור] ר' יוסי הגלילי? אי קסבר [אם סבור הוא]: כוליה [כל] המזבח בדרום קאי [הוא עומד], כלומר, מאמצע העזרה לדרום — מדוע משוך הכיור מדרום למזבח? נוקמיה [שיעמיד אותו] מכותל ההיכל ולדרום, כלומר, מדרום לפתח, בין אולם למזבח!

ואי נמי קסבר [ואם גם כן סבור הוא]: קדושת היכל ואולם חדא [אחת] היא, וגם מול פתחו של האולם, שהוא רחב חמש אמות נוספות לדרום, אינו יכול לתת את הכיור — נוקמיה [שיעמיד אותו] מכותל אולם ולדרום כלומר, מדרום לפתח האולם בבין אולם למזבח!

אי נמי קסבר [אם גם כן סבור]: המזבח נמצא חציו בצפון וחציו בדרום, שש עשרה אמה לכל צד, נוקמיה [שיעמיד אותו את הכיור] מכותל היכל ולדרום כלומר, מדרום לפתח ההיכל, בין אולם ולמזבח, שהרי נותרו לשם כך אחת עשרה אמות באורך המזבח!

ואי נמי קסבר [ואם גם כן סבור הוא]: קדושת האולם והיכל חדא [אחת] היא, והשטח העומד לרשותו קטן בחמש אמות נוספות של פתח האולם — נוקמיה [שיעמיד אותו] מכותל אולם ולדרום בין אולם ולמזבח, שהרי עומדות לרשותו שש אמות לצורך זה. ומדוע צריך למשוך את הכיור מדרום למזבח? אלא לאו [האם לא] משום דקסבר [שסבור הוא] ר' יוסי הגלילי כוליה [כל] המזבח עומד בצפון מול אמצע פתח ההיכל וצפונה. ולכן, כדי שלא יעמוד הכיור מול הפתח צריך למושכו דרומה למזבח.

ושואלים: כי נמי מוקמת לה [גם כאשר אתה מעמיד אותה] מכותל היכל ולצפון כלומר, מצפון לפתח ההיכל, הוה ליה [הרי הוא] בין אולם ולמזבח, ואם כן, מפני מה מושכו לדרום?

ונוקמה [ויעמיד אותו] מכותל אולם ולצפון בבין אולם ולמזבח!

ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה" (ויקרא א, יא), לומר שיהא צפון פנוי מכלים לצורך השחיטה. הוזכרה בדיון זה הדעה שהמזבח כולו בדרום.

ושואלים: מאן [מי] הוא התנא דפליג עליה [שחולק עליו] על ר' יוסי הגלילי וסבור כן? ר' אליעזר בן יעקב היא. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' אליעזר בן יעקב אומר: נאמר "צפונה לפני ה'" (ויקרא א, יא) לומר — שיהא צפון פנוי מכלום, ואפילו מן המזבח, שגם המזבח לא היה בצפון. ומכאן שהוא סבור שהמזבח כולו בדרום.

א אמר רב: מזבח שנפגם — כל הקדשים שנשחטו שם פסולין. והוסיף רב: מקרא הוא בידינו ושכחנוהו כלומר, יודע אני ראיה לדבר מן המקרא, אלא ששכחתי מהו המקרא הזה. מסופר, כי סליק [כאשר עלה] רב כהנא תלמידו של רב לארץ ישראל, אשכחיה [מצא אותו] את ר' שמעון ברבי דקאמר [שהוא אומר] משום (בשם) ר' ישמעאל בר' יוסי: מנין למזבח שנפגם שכל הקדשים שנשחטו שם פסולין?

שנאמר: "וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך" (שמות כ, כא), וכי עליו על המזבח אתה זובח (שוחט)? הלא אתה זובח בצידו! אלא "עליו" במובן בגללו, כאשר יש מזבח, כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. אמר רב כהנא: היינו קרא דאישתמיט ליה [זהו הפסוק שנשמט לו] לרב.

ור' יוחנן אמר: אחד זה ואחד זה פסולין כלומר, לא רק קרבנות שנשחטו בזמן פגימת המזבח, אלא גם קרבנות חיים שעמדו להקרבה באותה שעה — פסולים. ומסבירים: במאי פליגי [במה, באיזה עקרון הם חלוקים]? רב סבר [סבור]: בעלי חיים אינן נדחים שכל זמן שהם חיים אין הם נחשבים כדחויים, ואף שנפגם המזבח לא נדחו מהקרבה למזבח. ור' יוחנן סבר [סבור]: בעלי חיים נידחין, וכיוון שהיו אלו קרבנות העומדים להקרבה ונדחו — שוב אין להם תקנה.

מיתיבי [מקשים] על דברי רב, ממה ששנו בברייתא: כל הקדשים שהיו עד שלא נבנה המזבח, ואחר כך נבנה המזבח — פסולין הם. ואנו סבורים שהכוונה היא לקרבנות שהקדישו לפני בנין המזבח של הבית השני. ויש לתמוה: אם נבנה כלומר, שקודם לא היה מזבח כלל, הרי דחויין מעיקרא נינהו [מתחילה הם], והכל מודים שבכגון זה אינם נחשבים דחויים!

אלא יש לתקן כך, אם עד שלא נהרס המזבח בחורבן הבית הראשון, הוקדשו הקרבנות והיו אז ראויים להקרבה, ואחר כך נהרס המזבח ונדחו, הרי משנבנה המזבח בבית השני — פסולים הם. אלא שגם על פירוש זה יש לתמוה: אם הוקדשו קודם שנהרס, הא איזקון להו [הרי הזדקנו הקרבנות] עד שנבנה הבית השני, וממילא אינם ראויים להקרבה, גם אם לא נהרס המזבח!

אלא יש לתקן: הקדישם (בזמן הבית השני) עד שלא נפגם המזבח, ואחר כך נפגם המזבח — פסולין. משמע שאף בעלי חיים נדחים בכגון זה, ולא רק אלו שנשחטו! ודוחים: ולא תרוצי קא מתרצת [והאם אינך מיישב את הברייתא הזו ומתקן את לשונה]? אם כן, תקן עוד קצת, אימא [אמור]: כל הקדשים שנשחטו עד שלא נפגם המזבח, ונפגם המזבח — פסולים. ואם כן, אין מכאן ראיה לגבי בעלי חיים שהם נידחים.

ומקשים: וכי לדעת רב מזבח שנפגם פוסל את ההקרבה? והאמר [והרי אמר] רב גידל אמר רב: מזבח הזהב שנעקר ממקומו — מקטירין קטרת במקומו. הרי שהמזבח אינו מעכב!

ומשיבים, כמו שאמר רבא: למרות שכל העזרה כשרה להקטרת אימורים, כמו המזבח, מודה היה ר' יהודה בזריקת דמים שצריך לזרוק דווקא על המזבח, הכא נמי [כאן גם כן] מודה רב בדמים, הואיל ולגבי זריקת הדם חייבים שיהא מזבח, הרי כששוחטים כשהמזבח פגום נדחה הדם מזריקה, והקרבן פסול.

ב כיון שהוזכרה שיטת ר' יהודה, שואלים: מאי [מהם] דברי ר' יהודה? דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר בחנוכת המקדש שבימי שלמה "ביום ההוא קידש המלך תוך החצר וגו' כי מזבח (שעשה משה) קטן מהכיל" (ראה מלכים א ח, סד), ובפירוש הפסוק הזה נחלקו חכמים, שיש מי שאומר: דברים אלו יש להבין ככתבן, שהמזבח שנבנה במקדש היה קטן מכדי להכיל את כל הקרבנות שהביא שלמה, ושלמה קידש לשם כך את החצר כולה. אלו דברי ר' יהודה.

אמר לו ר' יוסי:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the altar of the burnt offering he set at the entrance to the Tabernacle of the Tent of Meeting.” (Exodus 40:29), indicating that no object was allowed to be located between the altar and the Tent of Meeting, whose parallel, in the Temple, was the Sanctuary. Rabbi Yosei HaGelili derives from these verses that only the altar stood at the entrance to the Tent of Meeting, but the Basin did not stand at the entrance to the Tent of Meeting. Where would they place the Basin? It was placed between the Entrance Hall and the altar, extended slightly toward the south. Therefore, although the Basin was closer to the Sanctuary than the altar was, it did not actually stand between the altar and the Sanctuary.

The Gemara seeks to clarify: What does Rabbi Yosei HaGelili hold? If he holds that the entire altar stands in the south section of the Temple courtyard, let him stand the Basin anywhere from where the wall of the Sanctuary begins and southward, so that it is not opposite the entrance to the Sanctuary but it is between the Entrance Hall and the altar. This would allow for the optimal fulfillment of both verses (Exodus 40:29; Leviticus 4:7), as the Basin would be located between the altar and the Sanctuary without interposing between the altar and the entrance to the Sanctuary.

The Gemara continues: And even if he holds that the level of sanctity of the Sanctuary and the Entrance Hall is the same, in which case the Basin could not be located opposite the entrance to the Entrance Hall as this too would be considered a violation of the second verse, let him stand the Basin anywhere from where the wall of the Entrance Hall begins and southward, so that it is not opposite the entrance to the Entrance Hall but is in between the Entrance Hall and the altar. From the fact that Rabbi Yosei HaGelili did not say that, it is clear he held that the altar was not located in the southern section of the Temple courtyard.

Alternatively, if Rabbi Yosei HaGelili holds that half of the altar was located in the north section of the Temple courtyard and half of it was located in the south, let him stand the Basin anywhere from where the wall of the Sanctuary begins and southward, so that it is not opposite the entrance to the Sanctuary but between the Entrance Hall and the altar. Since the entrance to the Sanctuary was five cubits wide and stood in the middle of the courtyard, and the altar was thirty-two cubits long, there would have been eleven cubits to both the north and the south of the entrance to the Sanctuary where the Basin could be placed in order to be located between the altar and the Sanctuary without interposing between the altar and the entrance to the Sanctuary.

And even if Rabbi Yosei HaGelili holds that the level of sanctity of the Entrance Hall and that of the Sanctuary is the same, in which case the Basin could not be located opposite the entrance to the Entrance Hall because this too would be considered a violation of the second verse, let him stand the Basin anywhere from where the wall of the Entrance Hall begins and southward, so that it is not opposite the entrance to the Entrance Hall but in between the Entrance Hall and the altar. Why does Rabbi Yosei HaGelili require that the Basin be placed south of the altar? The Gemara concludes: Rather, is it not due to the fact that Rabbi Yosei HaGelili holds that the entire altar stood in the north section of the Temple courtyard?

The Gemara asks: Even if this is the case, why does Rabbi Yosei HaGelili require that the Basin be located to the south of the altar so that it is not actually in between the altar and the Sanctuary? Even if you stand it anywhere from where the wall of the Sanctuary begins and northward, it would not interpose between the altar and the entrance to the Sanctuary but it would actually be located in between the Entrance Hall and the altar.

And even if Rabbi Yosei HaGelili holds that the sanctity of the Entrance Hall is equal to that of the Sanctuary, and that the Basin cannot interpose between the altar and the entrance to the Entrance Hall, stand the Basin anywhere from where the wall of the Entrance Hall begins and northward, so that it is not opposite the entrance to the Entrance Hall but it is located in between the Entrance Hall and the altar.

The Gemara answers: That suggestion is technically not feasible, as the verse states: “And he shall slaughter it on the side of the altar northward [tzafona]” (Leviticus 1:11). This verse indicates that the north section of the Temple courtyard must be vacant of all vessels, including the Basin. This concludes the Gemara’s explanation of Rav Sherevya’s assertion that the mishna in Tamid, which holds that the altar was located in the northern part of the Temple courtyard, is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili.

The Gemara asks: Who is the tanna who disagrees with Rabbi Yosei HaGelili? The Gemara answers: It is Rabbi Eliezer ben Yaakov, as it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer ben Yaakov says: The verse states: “Northward before the Lord” (Leviticus 1:11). This indicates that the north section of the Temple courtyard must be vacant of everything, and even of the altar. Therefore, he maintains that the entire altar stood in the southern section of the Temple courtyard.

§ Rav says: In a case of an altar that was damaged, all sacrificial animals that were slaughtered there are disqualified. Rav continues: We have a verse as the source for this halakha but we have forgotten which one it is. When Rav Kahana, Rav’s disciple, ascended from Babylonia to Eretz Yisrael, he found Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, saying in the name of Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei: From where is it derived that in the case of an altar that was damaged, that all sacrificial animals that were slaughtered there are disqualified?

It is derived from a verse, as it is stated in the verse with regard to the altar: “An altar of earth you shall make for Me, and you shall slaughter upon it your burnt offerings and your peace offerings [shelamekha]” (Exodus 20:21). Is it true that you slaughter sacrificial animals on the altar itself? They are slaughtered on the ground near the altar. No, rather, the verse indicates that one is able to slaughter the sacrificial animals on account of the altar, i.e., when the altar is complete [shalem], but not when it is lacking, i.e., damaged. Rav Kahana said: This is the verse that eluded Rav.

And Rabbi Yoḥanan says: Both this one and that one are disqualified, i.e., all animals that were designated as offerings when the altar was in a damaged state are disqualified, even if they were not yet slaughtered. The Gemara asks: With regard to what issue do Rav and Rabbi Yoḥanan disagree? The Gemara answers: Rav holds that living animals are not permanently deferred, and Rabbi Yoḥanan holds that living animals are permanently deferred. If the altar is damaged and it is therefore impossible to sacrifice offerings, Rav holds that only offerings that were already slaughtered become permanently deferred, whereas Rabbi Yoḥanan holds that even those that were not yet slaughtered become permanently deferred.

The Gemara raises an objection to Rav’s opinion, based on a baraita: In the case of all sacrificial animals that were consecrated before the altar was built, and then the altar was subsequently built, the animals are disqualified. The Gemara assumes that this baraita is referring to animals that were consecrated before the building of the altar in the Second Temple. The Gemara responds: In a case where the animals were consecrated before the altar was built, the animals are considered initially deferred, i.e., deferred from the time they were initially consecrated. In this case all agree they are not permanently deferred and they can be sacrificed when the altar is built.

Rather, explain the baraita as follows: If the animals were consecrated before the altar was destroyed in the First Temple, and then the altar was destroyed and rebuilt, the animals are still disqualified. The Gemara questions this reading: Can the baraita be referring to a case where the altar was destroyed in the First Temple? Didn’t the animals become too old for sacrifice by the time the altar was constructed in the Second Temple?

The Gemara emends the baraita yet again: Rather, the baraita is referring to a case where one consecrated the animals before the altar was damaged, and subsequently the altar was damaged. The halakha is that the animals are disqualified. It seems from this baraita that even sacrificial animals that were not yet slaughtered when the altar became damaged are nevertheless permanently disqualified, in contrast to the opinion of Rav. The Gemara rejects this proof: But did you not already have to emend the text of the baraita? Emend it differently and say that the case is where the animals were slaughtered before the altar became damaged. Accordingly, there is no proof from this baraita with regard to the deferral of living animals.

Rav said that sacrificial animals that were slaughtered in the Temple courtyard when the altar was in a damaged state are disqualified. The Gemara asks: But doesn’t Rav Giddel say that Rav says: In a case where the golden altar became uprooted from its location in the Sanctuary, one may burn the incense in its place? Apparently, it is not essential to have the altar in order to sacrifice offerings.

The Gemara answers: It is like that which Rava says (60a): Although Rabbi Yehuda maintains that the entire Temple courtyard is fit for burning the sacrificial portions of offerings, Rabbi Yehuda would concede with regard to the presenting of the blood that it must be performed specifically on the altar. Here too, the Gemara says, Rav concedes with regard to the blood that an altar is required. Consequently, if consecrated offerings were slaughtered when the altar was in a damaged state, since the blood may not be presented, the offering is disqualified.

Having briefly mentioned Rabbi Yehuda’s opinion, the Gemara asks: What is the context of the statement of Rabbi Yehuda? The Gemara answers: As it is taught in a baraita: The verse states with regard to the inauguration of the Temple in the time of King Solomon: “On that day the king sanctified the middle of the court that was before the House of the Lord; as there he offered the burnt offering, and the meal offering, and the fat of the peace offerings; because the copper altar that was before the Lord was too small to receive the burnt offering, and the meal offering, and the fat of the peace offerings” (I Kings 8:64). The matters in the verse are to be understood as they are written, i.e., that the altar in the Temple was too small to receive all of the offerings that Solomon sacrificed, and Solomon therefore sanctified the Temple courtyard so that it, too, could function as an altar; this is the statement of Rabbi Yehuda.

Rabbi Yosei said to him:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמרא א"ק צפונה שיהא צפון פנוי מכלים. ק"ל א"כ דס"ל כוליה מזבח בצפון קאי וס"ל ג"כ דרשה דצפונה. ע"כ א"א שיהא הכיור נגד המזבח ול"ל טעמא מקרא דואת המזבח שם פתח כו' מזבח בפתח א"מ כו' וצ"ע:

רש"י (ברה"ע). מזבח העולה שם פתח משכן א"מ כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ונוקמיה בין המזבח ולהיכל בצפון. בסתימת כותל ההיכל ממזוזת כו'. כצ"ל:

אֶלָּא כְּשֶׁהוּא שָׁלֵם, וְלֹא כְּשֶׁהוּא חָסֵר. נראה לי מפיק לה מתיבת עָלָיו (שמות כ, כ) כלומר 'על יו' והיינו 'על' רצונו לומר סמוך כמו (במדבר ב, כ) וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה, וסמוך לאותיות 'יו' יש אותיות 'כז' והמזבח בימי שלמה המלך ע"ה היה כ"ח על כ"ח עם האמה של היסוד נמצא מלבד האמה הוא כ"ז ולזה אמר 'עָלָיו' כשהוא שלם רצונו לומר שלם בכ"ז אמות שלמים ולא חסרים.

גמ' רב כהנא אשכחיה. עיין גיטין דף פד ע"ב תוס' ד"ה ר' יוחנן אומר:

רש״י ד״ה נוקמיה מסתימת כו׳ דכותל אולם ככותל כו' כצ״ל:

ד״ה אלא לאו כו׳ של מזבח כלה לפני כו׳ כצ״ל:

ד״ה ונוקמה בין כו׳ מסתימת כותל כו׳ כצ״ל:

ד״ה שנשחטו כו׳ בעזרה הס״ד. פי׳ לאפוקי על המזבח דרב ע״כ ס״ל דאפי׳ כשהמזבח שלם אין שוחטין עליו כדאמר לקמן וכי עליו אתה זובח מכ״ש לאחר שנפגם מ״ה כתב רש״י בעזרה אפי׳ קודם שנפגם כדמתרץ רב לקמן אימא שנשחטו נ״ל:

ד״ה דברים ככתבן כו׳ לר׳ יהודא הכי משמע כו׳ כצ״ל:

תוס׳ ד״ה פנוי מכלים אע״פ שהמזבח שעשה משה אינו פנוי היה ונקרא כלי כדאמרינן דנין כו׳ כצ״ל:

בא״ד משאר כלים קאמר דצפונה ולא ממזבח קאמר כו׳ כצ״ל:

בא״ד שהיה בצפון ננסין קלונוסת כו׳ כצ״ל:

ד״ה וכי עליו כו׳ דוזבחת עליו משמע שמצוה לזבוח עליו כו׳. פי׳ ולעיל דרשי׳ שהתורה התירה אפילו עליו ולא למצוה ואי תימא מנ״ל דלמא באמת מצוה דוקא לזבוח עליו והא דכתיב על ירך התורה התירה אפי׳ על ירך המזבח אבל עיקר מצוה על המזבח לזבוח משום דכתיב הבשר והדם על מזבח ה' אלהיך משמע בשר ודם על המזבח ואין שחיטה בראש המזבח וכ״פ רש״י בחומש פרשת יתרו. ובזה שקטה מה שיש מקשים על רש"י נ"ל:

ד״ה עד שלא כו׳ תיקשי ליה ממתני׳ כו׳ כצ״ל:

בא״ד אבל הכא בידו לתקן המזבח ויהא נראה כשהמזבח יהא בנוי ולכך משמע כו' כצ"ל. ווכ״ה בכל הספרים ומ״ו הב״ז מ״ז דהוי כיתור לשון. ולענ"ד כונות התוספת בזה לתרץ דבריהם מה שכתבו מידי דהוה אמחוסר זמן הא לא דמי למחוסר זמן דמחוסר זמן חוזר ממילא בלא תיקון כדמפרשי לעיל דף י״ב ע״ב והכא צריך לתקן המזבח מ״ה כתבו מ״מ הקרבנות אינם צריכים תיקון כמו מחוסר זמן כשהמזבח יהא בנוי נראי׳ הקרבנות מיד בלא שום תיקון כנ"ל ברור ונכון וקשה לשבש הגירסא:

בא״ד הכא נמי מפריש כו'. פי׳ דלא תימא עדיין לא דמי למחוסר זמן דזמן קבוע להיות ראוי ליום שמיני כמו שכתבו תוספת בפסחים דף צ"א ע״א מ״ה כתבו הכא נמי מפריש לכשיבנה ב״ה יהיה להם זמן קבוע כמו מחוסר זמן נ"ל:

בא״ד אי דאפרישיה האידנא דחזי כו׳ כצ"ל:

בא״ד כמו מקריב אותו לאחר שחיטת בנו כו׳. פי׳ באותו ואת בנו שמחוסר זמן האידנא וראוי לאחר שחיטת בנו:

בא״ד הא אינו ראוי לפתח כו׳. פי׳ כיון דנהרס המזבח:

בא״ד דשלמים ששחטו בחוץ כו׳ כצ"ל:

בא״ד לפתח אהל מועד וכ״ש זה דמחוסר מעשה גדול כו׳ כצ"ל:

בא״ד או משום מחוסר זמן כו׳ כצ"ל. פי׳ וקשיא לר״י אמאי מחייב אשחוטי חוץ בזמן הזה:

בא״ד מנחה שקמצה בכ״ש בפנים כו׳. פי׳ קודם שנחרב הבית ואח״כ נחרב והעלה דאי לאו הכי פשיטא דפטור דאינו קדוש בקדושת מנחה דכ״ע מודים דקומץ טעון קידוש בכ״ש כדאמרינן במנחות דף כ״ו ע״א נ"ל:

בא״ד כרבי יהודא ס״ל כו׳ כצ״ל:

בא״ד וההיא דפ״ק דעכו״ם יש ליישב כפרש״י דפריך אקדשי ב״ה ונשחטיה משחט ולישווייה גיסטרא ומשני נראה כמטיל מום דאסור גזירה אטו קדשי מזבח וכן פירש רבינו הקדוש דמדרבנן אסור להטיל בהם מום גזירה אטו קדשי מזבח כדאמרינן בראשית הגז דקדשי ב״ה אסורים בגיזה ועבודה גזירה אטו קדשי מזבח וא״ת מ״מ כו׳ כצ"ל. פי׳ דהשתא דכתבו לר״י דאשכחן דמחייב אשחוטי חוץ בזמן הזה בקדשי מזבח כשבנוי המזבח במקומו לפ״ז אי האי דפ״ק דעכו״ם נמי מיירי בקדשי מזבח כמו שכתבו תוספת לעיל א״כ מאי פריך ונשחטיה כו׳ דילמא משום הכי לא ישחוט גזירה שיבנה המזבח במקומו וישחט בחוץ ויהיה חייב משום שחוטי חוץ מ״ה מיישבי אליבא דר״י דמיירי התם בקדשי ב״ה כפרש׳י כנ"ל ברור:

בא״ד ראויה לפנים לכתחלה כו׳ כצ"ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא מנין למזבח שנפגם שכל הקדשים שנשחטו שם פסולים שנא׳ וזבחת עליו וכו׳ יש להקשות אמאי איצטריך קרא דוזבחת עליו תיפוק ליה דפסולים משום דאין יכול לזרוק דמם על המזבח משום דכתיב אבנים שלימות דהכא איירי שעדיין לא נזרק דמם וכמ״ש הרמב"ם ז״ל בסוף פ״ג מהל׳ פסולי המוקדשין דין כ״ב וי״ל דאיצטריך קרא דוזבחת עליו לאשמעינן אע״ג דנתקן אח״כ אפ״ה אין להם תקנה כיון דנדחו נדחו ודוק:

שם ביום ההוא קידש וכו׳ כי מזבח הנחשת אשר לפני ה׳ קטן מהכיל וכו׳ כצ״ל:

רש״י ד״ה שנשחטו שם בעזרה הס״ד ר״ל דבא לאפוקי שלא נפרש שנשחטו במזבח דאי במזבח אמאי איצטריך וזבחת עליו תיפוק ליה דאינו קרוי מזבח מדכתיב אבנים שלימות כדאיתא פ׳ איזהו מקומן דף נ"ד ע״ב וליכא למימר דאיצטריך כגון שנשחטו במזבח עד שלא נפגם ואח״כ נפגם כדמוכח מהך ברייתא דמייתי לקמן דהא דקאמר רב מזבח שנפגם כל הקדשים וכו׳ משמע בין שנשחטו קודם פגימת המזבח בין אחר פגימת המזבח וכן פי׳ רש״י בהדיא ד״ה אחר זה לכך פרש"י בעזרה ודוק:

שם מה משכן צריך קלעים לחצר סביביו מוקף וכו׳ אף מזבח צריך היקף וכו׳ לא זכיתי להבין דבריו דלא ידעתי מהו ההיקף שצריך למזבח דלא מצינו בשום מקום שהיה לו היקף בפני עצמו ואם נאמר דההיקף שעשו למשכן דהיינו קלעי החצר הוא ג״כ היה מקיף למזבח כיון שהיה בתוך החצר א״כ אמאי איצטריך היקשא מה משכן היה לו קלעים מקיפין סביביו גובה עשר אמות אף מזבח צריך היקף ~לבדו~ {לוח הטעיות חק נתן: לכדי} עשר אמות כיון דהיו קלעים מקיפין לחצר ממילא המזבח יהיה מוקף בהן כיון שהמזבח בתוך החצר וא״כ ל״ל היקשא ועוד ערבך ערבא צריך דמנ״ל שהמשכן היה לו קלעים מקיפין סביביו גובה עשר אמות ואי משום דהבית הוה גובהו עשר מנ״ל שצריך להקיפו לפי גובהו דהא השתא לר׳ יוסי דס״ל שהמזבח היה גבוה י׳ אמות אפ״ה צריך למילף בהיקשא ממשכן שצריך להקיפו לכדי עשר אמות ואי לא מסתפינא אמינא דט״ס נפל וצ״ל מה משכן צריך סביביו מוקף וכו׳ וב׳ תיבות קלעים לחצר צריך למוחקן ור״ל מה משכן צריך סביביו מוקף גובה י׳ אמות דהיינו ביריעות של תכלת וביריעות של עזים שהיו לאהל על המשכן והיו מכסין אותו מכל ג׳ צדדיו מערב וצפון ודרום אף מזבח צריך היקף לכדי עשר אמות והיינו קלעי החצר דהשתא מוכח מהאי היקשא דהקלעים מוכרח שהיו גבוהים עשר ומהשתא איכא למימר דהא דכתיב קלעים ט״ו אמה איירי בגובה והא דכתיב חמש אמות משפת מזבח ולמעלה אבל אי לא הוה היקשא לא הוה מוקמינן קלעים ט״ו אמה בגובה אלא ברוחב כיון דכתיב ה׳ אמות ודוק נ״ל:

תוס׳ ד״ה שיהא צפון פנוי מכלום וכו׳ צריך לדקדק וכו׳ עיין בפרש״י ז״ל בפ"ק דיומא דף ט״ז:

ד״ה עד שלא נבנה וכו׳ וק״ל דפ״ק פריך וכו׳ למה לא יהיה כשר וכו׳ ע״ש בפ״ק דף י״ב ד״ה הג״ה:

ד״ה ואומר קלעים ט״ו אמה וכו׳ דקחשיב מעיקרא החצר לפאת קדמה חמשים אמה וכו׳ כצ״ל:

בא״ד ועוד לר׳ יהודה אמאי הוצרך להקשות מפתח החצר מפתח אולם דקאי ביה הו״ל לאקשויי נ״ל דהא ל״ק דאיכא למימר משום דבעי למיפרך בין לר׳ יהודה בין לרבנן לכך פריך מפתח החצר ובתר דמשני ליה הדר פריך לר׳ יהודה מפתח אולם כדאיתא התם ודוק:

בא״ד דה״נ לא מיתוקם ההוא שינוייא כר׳ יוסי דהכא ר״ל דלההוא שינוייא אכתי קיימי בשיטה דמסך שער החצר גובה חמש ברוחב עשרים וזה לא אתי לר׳ יוסי דהכא ודוק:

בא״ד ור״ת מפרש וכו׳ דלשמואל עצמו פריך וכו׳ לא ידענא איך מיישב שם הסוגיא דקאמר בין לרבנן בין לר״י לילפי מפתח שער החצר וכו׳ מה להלן חמש ברוחב עשרים אף כאן חמש ברוחב עשרים ועוד איך מיישב הא דמשני ואב״א כי כתב קלעים ט״ו אמה לכתף בגובהה הוא דכתיב וכו׳ כיון דהפירכא היא לשמואל דאמר שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולים שנאמר ושחטו פתח אהל מועד וקמקשה ליה לפי׳ ר״ת מנ״ל דפתח אהל מועד הוא פתח ההיכל דילמא פתח שער החצר מאי קמשני כי כתיב קלעים ט״ו אמה לכתף בגובהה כתיב והנה ס׳ הישר של ר״ת אינו בנמצא לראות שם דבריו באורך והנלע״ד להגיה כן ור״ת מפרש בס׳ הישר דלשמואל נמי פריך וכו׳ ור״ל דר״ת מפרש נמי כפי׳ רבינו אבל מוסיף בפירושו דלשמואל נמי פריך וכי משני פתח שער החצר איקרי פתח סתמא לא איקרי אתי נמי לשמואל אבל שינוייא דאב״א כי כתב קלעים וכו׳ לא אתי אלא לרבנן אבל לשמואל ליתיה כמו דליתיה לר׳ יהודה ובזה ניחא הא דמקשו אח"כ וק״ק לפי׳ ר״ת דפריך מגובה חמש וכו׳ ועוד נילף מפתח עזרה וכו׳ מאי מקשו לפר״ת אדרבא אלו הקושיות לא יפלו אלא לפי׳ רבינו ולפי מ״ש דגם ר"ת מפרש כפי׳ רבינו אלא שמוסיף לומר דגם לשמואל נמי קפריך גמ׳ ניחא ודוק נ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חידושים

תוס׳ ד״ה פנוי מכלים כו' שעשה משה אינו פנוי כו' מבנין משאר כלים כו׳ הד״א. ור״ל כיון דמזבח דמשה נקרא כלי ועומדת בצפון א״כ לא הוי צפון פנוי מכלים וע״ז תירצו דפנוי משאר כלים ולא ממזבח עצמו. ויותר נ"ל להגיה וכצ"ל אע״פ כו' דמשה כלי היה כדאמר כו׳ ופירושו כמ״ש וק״ל:

ד״ה עד שלא נבנה כו׳ כמו מקדיש אותו לאחר שחיטת בנו כו׳ (ר״ל כאיסור אותו ואת בנו שהוא מחוסר זמן האידנא וראוי למחר):

הגהות

גמרא צפונה שיהא צפון פנוי מכלים מאן תנא דפליג כו׳ כצ״ל:

מזבח שנפגם כו׳ (מיימוני פ״ג מה׳ פסוה״מ):

רב סבר בעלי החיים אינן נדחין (מיימוני שם ופט״ו מה׳ מע״ק):

מזבח שנעקר מקטירים כו' (מיימוני פ״ג מה׳ תמידין ומוספין):

רש״י ד"ה וא״נ קסבר חציו בצפון כו' מכותל מזוזת היכל דרום כצ״ל והס״ד:

ד"ה ונוקמי׳ כו׳ צפונית ולצפון הס״ד: ואח״כ ד״ה קסבר כו׳ אולם ולמזבח הס״ד: ואח״כ ד״ה שיהא פנוי מכלים גר׳ כו׳ כלי הוא הד״א והס״ד:

ד״ה מאן תנא בדרום קאי הס"ד: ואח"כ ד"ה בדר״א גרס פנוי מכלים הס״ד והד״א: ואח״כ ד״ה שנשחטו כו׳ ובשביל קאמר הס״ד: ואח״כ ד״ה אחר זה כו׳ פסולים כל הקדשים כו׳ הד"א:

ד"ה אזקין להו כו׳ והמזוהם הס״ד:

ד״ה מודה ר"י כו׳ לר״י הכי משמע כו' קטן היא הד״א והס״ד:

ואח״כ ד"ה א"ל ר"י כו':

תוס׳ ד״ה פנוי מכלים כו׳ שעשה משה אינו פנוי כו׳ מבנין משאר כלים כו'. ואע״פ שהי׳ בצפון נכנסים כו׳ הא דאמרה תורה כו׳ כצ״ל:

ד"ה עד שלא נבנה כו׳ אבל הכא בידו לתקן המזבח ולכך משמע ליה כו׳ (והשאר יש למחוק) בגופו ובבעלים כגון יולדות כו׳ (והשאר יש למחוק) וכן מוכח בפרק בתרא דחובות כו׳ בתירא הואיל ומקצתו הוא ראוי כו' (כצ״ל)

בא״ד בשילה ברוך. וא״ת כו׳ (הד״א) אמאי אמר ר״י בפ׳ השוחט כו׳ דקדושה ראשונה קידשה לע״ל הא אינה כו׳ (כצ״ל) דאי בקדשי ב״ה מאי קפריך כו׳ וההיא דפ״ק דע״ז כו׳ בפניה לרבא כו' (כצ״ל ונ״ל שהוא הג״ה דהא כבר הוכיחו דאיירי בקדשי מזבח ובתוס׳ דע״ז הוא תי׳ שני וע״ש וצריך הג״ה כאן בלשונם) ק״ל:

בא״ד קדשי מזבח וא״ת כו׳ הד״א:

ד״ה הא אזקינן כו׳ שייך לע"א:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

רש״י ד"ה שנשחטה שם בעזרה הוא ס"ד ואח״כ ד"ה כשהוא שלם כו' וראיתי שמ"ו הב"ז כתב שהם דיבור אחד ונפשו בטוב תלין ולפע"ד נראה שאין צריך לזה וצריך אנו לבאר סוגיות הש"ס דבאמת דמזבח שנפגם פסול לזרוק דם עליו דאינו קרוי מזבח כלל דילפינן דף נ"ד ע"ב מדכתיב אבנים שלימות ובע"ז דף נ"ב ע"א נמי ילפינן מדכתיב שלימות וא"כ היכא דנשחט קודם פגימת המזבח ואח״כ נפגם נפסל הזבח ואין צריך ללמוד מהאי קרא דוזבחת עליו ואף שנתקן אח״כ המזבח פסול משום דהיה נראה ונדחה ולא איצטרך לן קרא אלא אם שחטו לאחר שנפגם ואפילו נתקן המזבח אח"כ דמצד זריקת הדם ס״ד להכשיר דהא דיחוי מעיקרא הוי וכו"ע מודים בדיחוי מעיקרא כי האי דבידיה לתקן לא הוי דיחוי קמ"ל קרא דוזבחת עליו בשבילו דנפסל הזבח בשחיטתו כשהי' מזבח פגום ולא מבעיא בנשחטו על המזבח אלא אפילו שחטו בעזרה דאף דכל עזרה כשירה לשחיטה מ״מ אם נפגם המזבח פסולה ולכך נקט רש"י שנשחטו שם בעזרה ר"ל לאחר שנפגם וניחא השתא לבתר דמסיק אלא אימא כל הקדשים שנשחטו עד שלא נפגם ואחר כך נפגם המזבח פסולים והיינו משום דאי אפשר למיזרק הדם והוי נראה ונדחה ולכך פסול ופריך השתא שפיר והאמר רב גידל אמר רב מזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו וס״ד כי היכי דקטורת מקטירין במזבח ואם נעקר כשר להקטיר במקומו ה"נ בדמים וא"כ אמאי יפסלו כיון דנשחטו ולכך נטר בקושיא זו עד לבסוף על ברייתא ולא על דברי רב גופיה די"ל דשאני הכא דגלי לן קרא וזבחת עליו אבל השתא דאוקי רב לברייתא דנשחט קודם שנפגם ופסולין משום דם דאי אפשר למיזרק פריך שפיר והאמר רב גידל א"ר וקשיא לרב דאוקי לברייתא שנשחט קודם פגימת המזבח ופסול משום דם ודלא כפי' רש״י דמפרש קשיא דרב אדרב לעיל אלא כמו שכתבנו ודוק ומשני מודה רב בדמי׳ דבעינן מזבח וכיון דנראה ונדחה פסול: דפסולין הס"ד וכל הקדשים הוא ד״ה ויש לי תרי תמיה על רש"י מאור עינינו ראשון דבחולין דף י"ז ע״ב דחשיב פגימת המזבח פי׳ רש״י מזבח שנפגם פסול כדילפינן בשחיטת קדשים וזבחת עליו כו׳ וקשה דמהאי קרא לא ילפינן אלא שחיטה אבל זריקת דמים דבעינן מזבח ילפינן מדכתיב אבנים שלימות ולא פגומות ואם הם פגומות אין כאן מזבח כלל וזה פשוט ואפשר דרש"י נקט לרבותא שפסול אף לשחיטה ועוד קשיא לי דרש"י בחומש סוף פ׳ יתרו פי׳ וזבחת עליו אצלו כמו ועליו מטה מנשה או אינו אלא עליו ממש ת"ל הבשר והדם על מזבח ה׳ אלהיך ואין שחיטה בראש המזבח הלא מהאי קרא ילפינן דמותר לשחוט אפילו לכתחילה בראש המזבח ועליו הוא פירושו בשבילו ובגינו ועיין בסוכה דף מ״ט ע"א תוספות ד״ה שכל מזבח כו׳ תמצא כדברי:

תוס׳ ד"ה עד שלא נבנה כו׳ משמע דפירכא קמייתא פריך אפילו לר"י ר"ל דאל"כ מאי קאמר לאו תרוצי מתרצי הלא אליבא דר״י לא צריך לתרץ ולשבש הברייתא וק"ל:

בא"ד כיון דבידו להשהותו עד חצות כו' אף שאביי משני שם כן מ"מ הקשו איך ס"ד דר' אבהו דמגדף בה ולעיקר קושייתם יש לתרץ כמו שכתבו התוספות לעיל דף י"ב ד"ה הגה יעויין~:~ שם{:}

בא"ד פריך מיניה לר' יצחק כצ"ל:

בא"ד דלא מסתברא דלישרי ר' יהוד׳ בשעה שמזבח פגום לא זכיתי להבין דברים אלו דהא אף אם נימא דר' יהוד׳ שרי אף שמזבח פגום היינו היכא דשחט וזרק הדם כשהיה מזבח שלם מותר להקטיר אימורים אח"כ אבל היכא דשחט בשעת פגימת המזבח דילפינן מקרא דפסול והוי כמו ששוחט מחוסר זמן דאז אינו חייב אפילו על הקטרה בחוץ דאינו מתקבל בפנים והדרה קושיא לדוכתא על ר׳ יוחנן וק"ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

סימן י"ב

סוגיא דמזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו פסולים.

דף נ"ט. מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולין וכו' שנאמר וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וכי עליו אתה זובח אלא בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר, והקשה בתוס' ד"ה עד ז"ל וא"ת כיון דהוי מחוסר זמן וכו' אמאי אמר ר' יוחנן בפ' השוחט והמעלה לקמן דף ק"ז דהמעלה בחוץ בזמן הזה חייב דקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבא הא אינה ראוי' לפתח אוהל ותנן נמי בפרק בתרא לקמן אותו ואת בנו ומחוסר זמן אינו אפילו בל"ת לרבנן וא"כ לר' יוחנן אמאי מחייב משום שחוטי חוץ, ותו הא עדיפא מינה אמרינן ביומא פרק שני שעירי דף ס"ג דשלמים ששחטן בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל פטור דאינה ראוי' לבוא אל פתח אוהל מועד דמחוסר מעשה וכ"ש זה וכו' ונראה לתרץ דר' יוחנן דמחייב לקמן מעלה בחוץ מיירי בהעלאת קטורת דלא מחוסר מעשה כדאמר בשמעתין מזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו א"נ בהעלאת מנחה שקמצה בכלי שרת בפנים אע"פ שאין בית דזבחים דוקא בעי מזבח דכתיב וזבחת עליו וניחא השתא הא דנקיט ר' יוחנן מעלה בזמן הזה ולא נקיט שוחט בזמן הזה וכו' עכ"ד התוס'.

אכן הרמב"ם כתב בפי"ט מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ט"ו ז"ל מי ששחט קדשים בזמן הזה והעלן חוץ לעזרה חייב מפני שהוא ראוי' לקרב בפנים שהרי מותר להקריב קרבן ואע"פ שאין בית מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא עכ"ד, ועליו קשה קושית התוס' והרי הרמב"ם פסק להאי דינא דמזבח שנפגם נפסלו כל הקדשים בפ"ג מהלכות פסולי המוקדשין בהלכה כ"ג וכן פסק בפי"ח מהלכות מעשה הקרבנות (בהלכה י"ב) הא דהשוחט שלמים בחוץ קודם שנפתחו דלתות ההיכל פטור שהרי הן מחוסרין מעשה וא"כ איך כתב להא דהשוחט והמעלה בזמן הזה בחוץ חייב הא כיון דנפגם ונעקר בעוה"ר המזבח וא"כ מחוסרין מעשה,

ונראה לי דהנה הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות בית הבחירה הלכה ט"ו וז"ל לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין בית בנוי ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצות ואוכלין קדשים קלים בכל ירושלם אע"פ שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. והשיג ע"ז הראב"ד ז"ל א"א סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקבו ובגמ' אמר דנפול מחיצות אלמא למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש לירושלים עכ"ל, וכתב ע"ז הכ"מ ז"ל ומ"ש הראב"ד ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקבו ובגמ' אמרו דנפול מחיצות אלמא למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש וירושלם לשאר א"י י"ל אין משם ראי' דכיון דחזינן דר' יהושע דהלכתא כותי' סבר דקדשה לעתיד לבא ולא הזכיר אלא ירושלם ומקדש ממילא אית לן למשמע דבהני דוקא קאמרי לא בשאר א"י ונתן רבינו טעם לדבר. אך הנך מקומות דקתני אם אין שם מקדש ירקבו קשה ואין לומר דאתי דלא כהלכתא שהרי רבינו פסק כן בפ"ז מהלכות מעשר שני וצע"ג עכ"ד הכ"מ, וגם מהא דכתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות מעשר שני הלכה ט"ז וז"ל מעשר שני בטל ברוב באיזה מעשר אמרו במעשר שנכנס לירושלם ויצא ונפלו מחיצות שהרי אין שם מחיצות להחזירו לשם. הרי דסובר הרמב"ם דאם אין מחיצות בטלה הקדושה, וגם קשה הא כתב הרמב"ם בהלכה הנ"ל בהלכות בית הבחירה דמותר לאכול אף בלי מחיצות ואיך קאמר דלהחזירו אי אפשר מפני שאין שם מחיצות. והמשנה למלך כתב ז"ל כתב מרן אך הני מקומות דקתני אם אין מקדש ירקבו קשו וכו' ועיין במ"ש רבינו לעיל רפ"ב מהלכות מעשר שני שכתב דמעשר שני אינו נאכל היום בירושלם משום דבעינן שיהי' הבית בנוי דומיא דבכור וכ"כ הטור יורה דעה סימן של"א דהי' ראוי' לאוכלו בירושלם אע"פ שאין חומה דקדושת העיר והבית לא בטלה אלא שאי אפשר לאוכלו כיון שאין מזבח דאתקש לבכור וא"כ לא קשיא כלל לרבינו ממה ששנינו במשנה אין שם מקדש ירקבו וההיא דהזהב דנפול מחיצות המעיין היטב בדברי רבינו ספ"ו מהלכות מעשר שני שהביא דין זה יתישב לו קושיא זו עכ"ד,

והנה מה שתירץ דהטעם משום הכי אם אין מקדש ירקבו משום דאין מזבח ואי אפשר להקריב בכור, עודנה לא עלתה ארוכה להקושיא, דא"כ הי' לו להרמב"ם לומר אם אין מזבח ירקבו והוא אמר אם אין מקדש וא"כ קשה הא מקריבין אע"פ שאין בית וא"כ אין תלוי במקדש אלא במזבח והרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות מעשר שני ז"ל אבל אין נאכל בירושלם אלא בפני הבית ואם תלוי במזבח הי' לו לומר אין נאכל אלא בפני המזבח, גם מ"ש דעל הקושיא מההיא דהזהב דנפול מחיצות דהמעיין היטב בדברי רבינו ספ"ו מהלכות מעשר שני שהביא דין זה יתיישב לו קושיא זו בעניי אחרי שהמ"ל לא ביאר לנו אין אנו יודעים תירוצו.

לכן נראה לי דהנה התוס' בזבחים דף ס"א ד"ה קודם שיעמידו המשכן כתבו ז"ל פרש"י לאו דוקא קודם אלא לאחר שהעמידו הכל המשכן והמזבח דאין לפרש קודם שהעמידו המזבח במקומו אוכלין קדשי קדשים הלא תחילה נוסעין בני גרשון ומעמידין המשכן ואח"כ בני קהת מעמידין המזבח ואם שינו הסדר והעמידו המזבח תחלה האיך שחטו קדשים קודם העמדת המשכן הא אמרן שלמים ששחטן קודם פתיחת ההיכל פסולין. וי"ל שלמים דוקא כתיב בהו ושחטו פתח אוהל מועד כל זה פרש"י וק"ל הא תנן גבי תמיד (דף ל"ב תמיד) לא הי' שוחט עד ששמע שער הגדול שנפתח אלמא ילפינן שאר קרבנות שאין שוחטין משלמים ואין נראה לומר דהיינו מדרבנן דהא בהקישא דזאת התורה נילף לפסולא משלמים וגם אין לומר דבשלמים גופיהו אינו פוסל אלא מדרבנן דלא שנה עליו הכתוב לעכב דהא אמרינן פ' שני שעירי (יומא דף ס"ב) דשלמים ששחטו בחוץ קודם שנפתחו דלתות ההיכל פטור אלמא מן התורה אין ראוי לפתח אוהל מועד דפסול דרבנן חייב בחוץ ואפי' בפסול דאורייתא חייב בחוץ היכא דאם עלו לא ירדו כדמוכח פרק השוחט והמעלה (לקמן ק"ט) וזה הוכחה דשאר קדשים נמי פסולים בפנים קודם פתיחת דלתות דאי כשרין א"כ בשלמים אם עלו לא ירדו דקרו פסולי בקדש היכא דאית ליה הכשירא בעלמא א"כ הא דבשלמים אם עלו לא ירדו אמאי פטור בחוץ אלא ודאי דבשאר קדשים נמי פסולין וכו',

והנראה לתרץ דעת רש"י דס"ל דדוקא בשלמים הדין דאם שחטן קודם שנפתחו דלתות ההיכל פסולין ולא קשה כל הנך קושיות, וקושיא הא' שהקשה בתוס' ממתניתן דתמיד דלא הי' שוחט עד ששמע קול שער הגדול שנפתח, לא קשיא ואדרבה מדברי הרמב"ם מוכח דס"ל דשארי קרבנות כשרים לשחוט אף אם לא נפתחו הדלתות, שהרי הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות תמידין ומוספין הלכה א' כתב ז"ל ובשעת פתיחת השער שוחטין התמיד עכ"ל, ואם הי' סובר הרמב"ם דדוקא אחר שנפתחו דלתות ההיכל כשר לשחוט את העולה א"כ הי' לו לומר ואחר פתיחת השער שוחטין התמיד דהרי אם שחטו בשעת פתיחת השער הא אפשר שתקדם השחיטה להפתיחה, ונראה לי דהרמב"ם למד זאת דהשחיטה הי' בעת פתיחת השער דהרי שנינו במשנה שהי' שוחט בשעה ששמע קול השער שנפתח והנה דלתות ההיכל היו שני שערים הפנימים והחיצונים ומוכח במתניתן פרק רביעי דמדות שהיו שניהם שוים ממש ומשמע ממתניתן דלרבנן הי' פותח מקודם את הפנימיות ולר' יהודה הי' פותח מקודם את החצוניות ואחר כך הפנימיות דלרבנן הי' נכנס להיכל לפתוח וע"כ דהי' פותח את הפנימי ונכנס לחצון לפתוח אכן לר' יהודה הי' עומד בין שני השערים והי' פותח את החצונות מבפנים ואת הפנימיות מבחוץ. משמע מלשון זה דהחצונות מקודם וא"כ קשה הא שני הפתחים היו שערים גדולים וא"כ איך שחט בשעה שהי' שומע שער הגדול שנפתח דמשמע הראשון הא עוד סגור השער הגדול השני והרי לא קתני במתניתן עד שהי' שומע קול שער הגדול השני שנפתח הרי מפורש במשנה דהי' שוחט בשעת פתיחת השערים היינו כשנפתח שער גדול אחד אף ששער גדול אחד סגור, א"כ מזה מוכח דשחיטת התמיד כשר אף שאין ההיכל פתוח עודנה וטעמא דאין שוחט עד ששמע קול שער הגדול שנפתח. שהרי דישון מזבח הפנימי קודם לזריקת הדם, א"כ אם הי' שוחט קודם שנפתח השער. א"כ ויצטרך לחכות מן השחיטה עד הזריקה, שיצטרכו לפתוח השער, ואח"כ לדשן המזבח ויוכל למשוך זמן רב, ולפעמים לא יפתחו תיכף ויקדש הדם ויהי' פסול, משו"ה אך בשעה ששמע קול שער אחד שנפתח והוא שוחט והמדשן שנכנס תיכף מדשן בשעה שהוא עסוק בשחיטה היינו השחיטה הקבלה וההולכה ותיכף אחר הדישון זורק את הדם, נמצא דטעמא דשוחט בשעת פתיחת השערים כדי שלא יומשך זמן הרבה בין שחיטה לזריקה, אבל השחיטה בעצמה של העולה כשרה אף קודם פתיחת דלתות ההיכל כדברי רש"י דדוקא שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין, ולאו כל הקרבנות.

ומה שהקשה עוד בתוס' דאם נימא דבשארי קרבנות כשר אם נשחטו קודם שנפתחו דלתות ההיכל א"כ אף בשלמים אם עלו לא ירדו דקרו פסולי בקדש היכא דאית לי' הכשירא בעלמא, א"כ אמאי בשלמים ששחטן בחוץ קודם שנפתחו דלתות ההיכל פטור משום דשלמים ששחטן קודם שנפתחו דלתות ההיכל פסולין הא היכא דאם עלו לא ירדו חיוב עליהן בחוץ, אכן הא התוס' לעיל בדף נ"ט כתבו דזה דוקא בהעלאה היכא דהשחיטה נעשית כהלכתה מחייב בהעלאה, אבל היכא דאין השחיטה כהלכתה, אין מתקבל בפנים, אכן לדידי נראה דאף היכא דהשחיטה לא נעשית כהלכתה היינו דשחטן קודם שנפתחו דלתות ההיכל על השחיטה פטור ועל העלאה חייב, דהאי דינא דאמרה תורה לא יביאנו לעשות דמזה ילפינן בדף ק"ט דאף על קדשים פסולין אלה שאם עלו לא ירדו אם עשאן בחוץ חייב נאמר בקרא דמיירי בהעלאה דבויקרא י"ז פסוק ח' ואליהם תאמר וכו' אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אותו, אבל בקרא דמחייב בשוחט היינו בפסוק ג' וד' דמיירי בשחיטת קדשים בחוץ כתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן, שם לא כתיב לעשות והיינו דהנה בהעלאה, הא דקי"ל אם עלו לא ירדו יש להסתפק מה אמרה תורה, אם הדין הוא דלא ירדו, אבל אין זה הקטרה או דאם עלו לא ירדו משום דבדיעבד הוי הקטרה, אכן מדאמרינן בזבחים מ"ג דאם משלה בהן האור אז אף אם מחצה מהקומץ מונח אארעא כיון דמחצה העלה לגבי מזבח ומשלה בהן האור מסיקנא לכולה, ע"כ דאמרה התורה דאם הקטיר הוי הקטרה מעליא א"כ בהקטרה אם יעשה תהי' הקטרה כשרה, חייב עלי' בחוץ, אבל בשחיטה וכן בזריקה השחיטה והזריקה היא פסולה ולא נתכשרה, א"כ אף למ"ד בדם אם עלו לא ירדו אבל הוא השחיטה והזריקה היא פסולה והתורה אמרה רק אם יהי' יכול לעשות הקטרה כשרה, אז מחויב בפסולין אם העלן בחוץ שהרי מתקבל בפנים, היינו שבפנים אפשר לעשות הקטרה כשרה. דהרי אם יקטיר תהי' הקטרה כשרה, אבל בשחיטה הלא השחיטה תהי' פסולה, משו"ה בשחיטה אין כלל הדין דאם שחט בחוץ שחיטה שאם עלו לא ירדו מחויב וחיוב בשחיטה הוא דוקא היכא דהוי שחיטה כשרה משו"ה שלמים ששחטן בחוץ קודם שנפתחו דלתות ההיכל יהי' הדין דאם הקטיר החלב אם עלו לא ירדו ואעפי"כ פטור על השחיטה בחוץ, שהרי השחיטה נשארת בפסול וגם הא בהשחיטה אין קרא דאם שחט פסולין שאם עלו לא ירדו יתחייב, משו"ה פטור על שחיטת שלמים בחוץ קודם שנפתחו דלתות ההיכל, אבל אם יקטיר אח"כ בחוץ מאותן השלמים עצמן ששחטן קודם שנפתחו דלתות ההיכל יהי' מחויב שהרי ההקטרה אם יקטיר אותם בפנים יתקבלו מפני שבשארי קרבנות כשר קודם שנפתחו דלתות ההיכל, וכאשר תמשול בהם האור תהי' הקטרה כשרה, א"כ אפשר להביאם בפנים לעשות אותם קרבן וגם בהקטרה הא כתוב קרא דלעשות.

ומה שהקשה עוד בתוס' דנילף מזאת התורה לפסול בכל הקרבנות ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל, אכן האי דינא דשלמים ששחטו קודם פתיחת ההיכל פסולין הפסול משום דבעינן לכשרותן ולהקדשן קדושת ההיכל לקדושת העזרה א"כ אין להקיש קדשי קדשים דדוקא קדשים קלים דקלישא קדושתן איצטרכו לקדשן ע"י קדושת ההיכל אבל קדשי קדשים קדושתן מעצמן חמירא ולא בעי לקדשן ע"י קדושת ההיכל ועוד הא קדשי קדשים תלוין בקדושת ירך המזבח, אבל קדשים קלים אין ירך המזבח מקדשן בשעת שחיטה משו"ה בעי קדושת ההיכל וראי' לדבר דהטעם דבעי פתיחת דלתות ההיכל לקדשן דמועיל להשחיטה קדושת ההיכל שזה דוקא בפתיחה, דהרי אמרינן בזבחים ס"ג דשלמים ששחטן בהיכל כשרין משום דכתוב פתח אהל מועד ולא יהי' טפל חמור מן העיקר ובמנחה אמר במנחות משו"ה כשר בקמצה בהיכל שכן מצינו בסילוק בזיכין, וכתבו בתוס' שם ד"ה מנחה ז"ל וא"ת אמאי לא קאמר כדי שלא יהי' טפול חמור מן העיקר כדאמרינן בסמוך גבי שלמים ששחטן בהיכל וגבי כהנים נכנסים בהיכל ואוכלים קדשי קדשים ושירי מנחות י"ל דהתם כתיב פתח אהל מועד בחצר אהל מועד שייך למימר שלא יהי' טפל חמור מן העיקר לפי שתלה הכתוב באהל מועד ע"כ, הרי מפורש יוצא משם דגבי שלמים היינו קדשים קלים תלה הכתוב בקדושת אהל מועד אבל קדשי קדשים לא תלה הכתוב באהל מועד ואם נימא דמהאי קרא דפתח אהל מועד ילפינן לכל הקרבנות דבעינן דוקא פתיחת דלתות ההיכל א"כ הרי כל הקרבנות תלוים באהל מועד ואף מנחה בכלל שהרי בהקישא דזאת התורה איתקש גם מנחה א"כ גם מנחה תלוי' באהל מועד ע"כ כדברינו דאין ללמוד זאת בהיקש הזה דדוקא קדשים קלים תלוים בקדושת אהל מועד אבל לא קדשי קדשים.

והנה האי דינא דבעינן בקדשים קלים דוקא פתיחת ההיכל נאמר רק בשחיטה אבל בהקטרה בודאי דלא ילפינן משחיטה שהרי שחיטה עבודה דמעכבת כפרה ומפגלת אבל הקטרה אינה מעכבת כפרה ואינה מפגלת. אכן זריקה אפשר דילפינן משחיטה כמו דשחיטה בעי דוקא קדושת אהל מועד ע"י הפתיחה כן הזריקה, ואף דמצינו דקאמר בגמ' בתחלת זבחים לענין שלא לשמה דפוסל בשחיטה ורוצה ללמוד בזריקה משחיטה, וקאמר מה לשחיטה שכן פוסלת שלא לשם אוכלין וכן לענין מקטיר בחוץ בדף ק"ז איתא דאין ללמוד לחיוב על הזריקה בחוץ משחיטה דמה לשחיטה שכן נפסלה שלא לשם אוכלין בפסח. התם לענין חומר העבודה דמצינו דשחיטה היא בדבר זה חמורה מזריקה שפוסלת שלא לשם אוכלין בפסח א"כ אף דידענו שפוסל שחיטה שלא לשמה הי' אפשר לומר דזריקה אין פוסל, וכן אם חייבה התורה בשוחט בחוץ אין ללמוד לחייב על זריקה דאפשר כיון דלא חמירא העבודה של הזריקה כמו השחיטה שהרי אין פוסלת שלא לאוכלין בפסח אפשר דעלי' לא חייב רחמנא זריקה בחוץ משו"ה בעי קרא, אבל לדין דאיזה עבודה תכשיר הקרבן כיון דשחיטה דלא בעי כונה ואעפי"כ בעי דוקא קדושת אהל מועד א"כ זריקה דבעי יותר הכשר בודאי דיש ללמוד דגם הזריקה בעי דוקא קדושת אהל מועד ע"י פתיחת דלתות ההיכל.

עוד נראה דזריקה בעינן דוקא בשעה שההיכל פתוח שהרי כתוב בויקרא י"ז פסוק ו' וזרק הדם פתח אהל מועד הרי דבעינן זריקה בפתח אהל מועד ומיירי שם בשלמים.

והנה מוכח דהא דבעינן פתיחת דלתות ההיכל אין הטעם דבעינן שלא יהי' ההיכל מוגף אלא אף אם אין היכל כלל ג"כ פסול משום האי דינא דבעינן פתיחת דלתות ההיכל דהרי בדף נ"ה איתא דקודם שהעמידו המשכן ג"כ פסול משום דבעינן פתיחת דלתות ההיכל הרי דאם אין היכל ג"כ פסול בשלמים מטעם זה דבעינן פתיחת דלתות ההיכל, היינו דחסר בנין קדושת ההיכל לפי זה לא קשה מהא דאמר הרמב"ם בפ"ו מהלכות בית הבחירה מקריבין הקרבנות כולן אעפ"י שאין בית, ואעפי"כ פסק במעשר דאין אוכלין אלא בפני הבית מטעם דאיתקש לבכור, אכן לדברינו לא קשה דהא בכור קדשים קלים וא"כ לשחוט בכור ולזרוק דמו בעי דוקא פתיחת דלתות ההיכל, והא דאמר הרמב"ם מקריבין כל הקרבנות אע"פ שאין בית היינו שאם נשחט הבכור ונזרק דמו בעת שהי' הבית ופתיחת דלתותיו ואח"כ נחרב הבית מקריבין אימורין דעל הקטרה לא בעינן פתיחת דלתות ההיכל אבל שחיטת וזריקת דם הבכור בעי דוקא פתיחת דלתות ההיכל וקדשים קלים אם אין בית בנוי אף שהמזבח כהלכתו אין שוחטין אותו ואין זורקין את דמו, והנה אכילת בכור אתקש לדמו שהרי כתיב את דמם תזרוק ובשרם יהי' לך א"כ בעת שאי אפשר לזרוק את הדם היינו בעת שנחרב הבית. אף שהמזבח קיים אין אוכלין את בשרו דאתקש בשרו לדמו ואף בכור שנזרק דמו קודם שנחרב הבית אין אוכלין בשרו כיון דעתה אי אפשר לזרוק כדאמר בגמ' זבחים דף ס' ואף דהגרסא בגמ' זבחים מה דמו במזבח, הגרסא בתמורה דף כ"א כגון שנזרק דמו של בכור בפני הבית וחרב הבית ועדיין בשרו קיים כיון דאילו איתא לדם לאו בר זריקה הוא, ולא גריס התם מה דמו במזבח דהבית גופא מעכב דתלוי בקדושת פתח אהל מועד, ותרויהו בעינן מזבח, דאם אין מזבח אין זריקה, ובית בעינן דאם אין קדושת אהל מועד אין זורקין ואתקש בשרו:

דבשעה שאי אפשר לזרוק אין אוכלין את בשרו:

אכן הקטרה מקטירין אם יש מזבח אף שאין בית אף בקדשים קלים.

ואף שראיתי שהלקוטי הלכות תמה על זה בזבח תודה, שכתב דלכאורה משמע דהקטרת אברים דינו כמו קטרת דאין פגימת המזבח פוסל בו וכן דעת התוס' בד"ה עד שלא נבנה בסוה"ד (בתוס' שם אין מוכח כלל) וגם בדף ס"ב ד"ה מאי קסבר בסוה"ד אכן הדבר קשה מאד, דעל אכילת בשר הקפידה התורה שיהי' דוקא מזבח שלם וכדלקמן בסוגיא ועל הקטרת אברים שהיא אכילת מזבח גופא יהי' מותר אפי' כשנפגם ונחסר המזבח לגמרי ועוד דהא בקרא כתוב ואת דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר ובשרם והי' לך ואמרינן לקמן דאתקש בשרו לדמו דבעינן שיהי' מזבח והיינו משום דכתוב בחד קרא וא"כ כ"ש דהקטרה דכתיב מקודם בקרא בודאי דאתקש לדמו דבעינן שיהי' מזבח. ולכאורה קושיתו היא קושיה חזקה גם על דברינו. דאיך אמרינן דאם אין בית אין אכילת בשר בכור דאתקש בשרו לדמו והקטרה יקריבו אע"פ שאין בית הא בקרא אתקש דהא כתוב ואת חלבם תקטיר, אך באמת נראה לי דהא דקאמר בגמ' דאתקש בשרו לדמו אין הטעם משום דכתוב בחד קרא. אלא כונת הגמ' דהתם במדבר י"ח בפסוק ט"ו אמרה התורה כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהי' לך. א"כ כבר אמרה תורה שבשר הבכור הוא לכהן א"כ הפסוק י"ח דכתיב ובשרם והי' לך מיותר, ע"כ דסמכא התורה קרא דבשרם יהי' לך למעלה לפסוק את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר, לאקושי דאימתי יהי' בשרם לך דוקא בעת שיוכל להיות זריקה והקטרה ואם אין בית דאז אין זריקה אף בשרם לא תאכל אבל קרא דואת חלבם תקטיר איננו מיותר דהא בעי להשמיעך דבכור צריך מתן אימוריו למזבח א"כ לא אייתר ולא אתקוש, משו"ה אף דזריקה בעי דוקא פתיחת ההיכל אבל חלב להקטיר כיון דזריקה דוקא ביום והקטרה בלילה חזינן דלא אתקוש להדדי, א"כ מעצמינו לא נקיש אותם להדדי, אבל קרא דבשרם יהי' לך. דאייתר, בע"כ דהקישו הכתוב אף דלאכילה בלילה לא אתקוש לענין קיום הבית והמזבח אקיש רחמנא מדמיותר ואף דמריבוי דבשרם ילפינן עוד לבכור בע"מ, אבל עיקר קרא הא קאי לבכור תם, שהרי כתוב כחזה התנופה ולזה הוי מיותר דכבר כתיב בפסוק ט"ו כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהי' לך:

ואמרינן דלהכי כתבי' לאקושי' דאם אי אפשר להיות זריקה אף באכילה אסור, לפי זה לא קשה כלל על הרמב"ם איך כתב דמקריבין אע"פ שאין בית. וכתב דאין אוכלין מעשר שני אלא בפני הבית אכן לדברינו לא קשיא כלל דאתקש מעשר שני לאכילת בכור, ואכילת בכור לזריקת דם הבכור בעינן דוקא בפני הבית, היינו אף שיש מזבח כיון דאין פתיחת דלתות ההיכל אין זורקין את דמו. דבכור דקדשים קלים הוא בעי דוקא קדושת פתח ההיכל לשחיטתו ולזריקתו.

והא דכתב הרמב"ם דאוכלין מעשר שני בירושלם אעפ"י שאין חומה והוא בעצמו כתב בפ"ו מהלכות מעשר שני דמעשר שני שנכנס לירושלם ויצא ונפל מחיצות שאין להם מתירין שאי אפשר להכניסם לירושלם שאין מחיצות, נראה לי דדברי הרמב"ם היא גמ' מפורשת כדבריו דהנה בב"מ דף נ"ג איתא מעשר שני בטל ברוב ובאיזה מעשר שני אמרו במעשר שאין בו שוה פרוטה שנכנס לירושלם ויצא וכו' ופריך ואמאי להדר ולעיילי', בשנטמא, ולפרקי', אלא בלקוח בכסף מעשר וכו' אלא לעולם בטהור ומאי יצא דנפול מחיצות והאמר רבא מחיצה לאכול דאורייתא מחיצות לקלוט דרבנן וכי גזרו רבנן כי איתנהו למחיצות, כי ליתניהו למחיצות לא גזרו רבנן, לא פלוג רבנן בין אתנהו למחיצות בין ליתנהו למחיצות והקשה בתוס' ד"ה לא פלוג ז"ל תימא דבסוף פרק חלק סנהדרין דף קי"ג משני כי גזרו רבנן כי איתנהו למחיצות ולא קאמר דלא פלוג רבנן כדאמר הכא ולא קשה מידי דהתם קאי אמאי דאמר אלא דעיר הנדחת ואסקוה לירושלם והי' שם בשעת גמר הדין לתאכיל דהא קלטוה מחיצות והי' שלל ירושלם בשעת גמר דין וכו' ומסיק לעולם בטהור ואסקוהו לירושלם ונגמר הדין דעיר הנדחת ודקא קשיא לך לתאכיל כגון דנפול מחיצות אחר גמר הדין וכדרבא דאמר מחיצה לקלוט דרבנן שלא לפדות אפילו נפול מחיצה דלא פלוג רבנן כדאמר בשמעתין דכיון דלקלוט לא הוי אלא מדרבנן מן התורה חל עליו גמר דין אפילו לא נפול מחיצה כלל כיון שיכול לאוכלו אם ירצה ולא מקרי שלל ירושלם כיון שיכול להוציא ולפדותו אלא דרבנן אמור מחיצה לקלוט אפילו לקרותו שלל ירושלם ולאכול דהעמידו דבריהם על דין תורה אהא מסיים כי גזרו רבנן היכא דאיתנהו למחיצות פירוש לא העמידו דבריהם על דין תורה למקרי שלל ירושלם ולאכול אלא כי איתנהו למחיצות ולא נפול כלל, אבל נפול מחיצות אחר גמר דין לא גזרו רבנן להעמיד דבריהם על דין תורה לקרות שלל ירושלם ולאכול, עכ"ד התוס'.

ודברי התוס' תמוהים מאי שייך העמידו חכמים דבריהם על דין תורה לקרות שלל ירושלם ולאכול אף שמן התורה אסור לאכול. דכיון דמן התורה המחיצות אין קולטות הרי לא נעשו שלל ירושלם ועודנה המה שלל עיר הנדחת ואסורים לאכול, וא"כ איך יתירו רבנן לאכול:

הא אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה ואיך התירו לאכול דבר שהוא אסור מן התורה:

מטעם שלל עיר הנדחת אכן אמרתי אפשר כיון דרבנן אסרו להוציא מירושלם א"כ אי אפשר לקיים מצות הקבוץ לתוך רחובה דאיסור דרבנן שאסרו להוציא עושה שלא אפשר לקבוץ והיכא דאי אפשר לקבוץ אז אין איסור כדאיתא בגמ' חולין דף פ"ט אמר רבה בר ירמי' מכסין בעפר עיר הנדחת ואמאי איסורי הנאה נינהו, אמר ר' זעירי לא נצרכה אלא לעפר עפרה דכתיב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושרפה יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושרפה ע"כ, הרי דהיכא דאי אפשר לקבוץ מותר וא"כ אפשר לומר כיון דמדרבנן אסור להוציא הוי אינו ראוי' מדאורייתא לקבוץ וזה מותר בהנאה, שוב מצאתי בשיטה מקובצת בשם תו' שאנץ סברא זו דכיון דמדרבנן אסרו להוציא הוי אין ראוי' לקבוץ, ואף דהראי' שהביא בתוס' שאנץ מהא דמקדש אשה בחמץ בשעה דרבנן אין חוששין לקדושין, הרי דאיסור דרבנן עושה לאין ראוי' לא דמי כלל לזה, דהתם בקדושין בעינן שוה כסף וכיון דמדרבנן אסור לאו שוה כסף הוא אבל הכא דאין זה ענין לשוה כסף, לכאורה האיסור דרבנן אין יכול לעשות לאין ראוי שיותר על ידי זה, אכן אף שאין ראי' אעפי"כ נוכל לומר כיון שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ממילא בטלה מצות עשה דתקבוץ א"כ לפי זה יקשה א"כ אף בנפול לאחר גמר דין כיון דגם עתה לדברי התוס' אסור לפדות דהא התוס' לא ס"ל כתירוץ תוס' שאנץ דאם נפול מחיצות מותר להוציא דא"כ לא היו צריכים לומר העמידוהו על דין תורה, משמע דתוס' ס"ל דגם עתה אסור להוציא וא"כ מאי שייך לא העמידו דבריהם על דין תורה, דהרי כיון שאסור להוציא ממילא הוא דין תורה, שמותר לאכול דאי אפשר לקבוץ לתוך העיר.

גם תירוץ התוס' שאנץ קשה מאד דכיון דלפדותה אסור א"כ איזה תועלת יהי' שיביאה לעיר הנדחת, הא שם יהיו המע"ש בגבולין ויהיו אסורים לאכול ולפדות, וכי בשביל שהיתה בירושלם הותרה, אכן הרמב"ם מפרש דגמ' בסנהדרין הוי שני תירוצים, חד תירוץ דנפול מחיצות הוא אף אם נימא מחיצה לקלוט דאורייתא, ועוד תירוץ כדרבא, ולא איצטריכו לתרץ דנפול מחיצות דהרמב"ם סבירא לי' דמעיקרא כי פריך לר' חסדא דס"ל דעיסה של מעשר שני לד"ה בגבולין פטורין מן החלה, א"כ בגבולין מעשר שני בודאי לאו לכם הוא א"כ איך קתני במתניתן דמע"ש שבעיר הנדחת וגנזו הא מעשר שני בגבולין לאו שללה הוי כיון דבגבולין לאו לכם הוא וירושלם הא אין נעשות עיר הנדחת ואם אסקוה לירושלם הא קלטוה מחיצות ועתה לאו שלל העיר היא והי' סבור דקליטת מחיצות דאורייתא היינו שיש שני דינים דין לאכול בירושלם זה מותר אף שאין מחיצות, אבל יש עוד דין קליטת מחיצות ואם קלטוה מחיצות דירושלם אסור להוציאה חוץ לירושלם מן התורה וחל עליו מעשר הזה דוקא במחיצות אף דמותר לאכול מעשר שני בלי מחיצות אבל אם קלטו מחיצות את מעשר שני נעשה עליהם דין שאין לאוכלם בלי מחיצות, וכמו עולת במת יחיד שהכניסוה לפנים שאסור נשחטה חוץ למחיצות והי' סבור שדין זה דאורייתא וא"כ פריך אם הכניסוה לירושלם. הלא קלטוה מחיצות ועכשיו הוא שלל ירושלם, וע"ז משני דנפול מחיצות וא"כ מותר לאכול המעשר שני דהרי אוכלין אעפ"י שאין חומה ועתה לא עיסת גבולין היא אלא עיסת ירושלים ודין קליטה אין להמעשר שהעלו המע"ש לירושלם בעת שלא היו להם מחיצות, זה התירוץ היא אף אם נסבור קליטת מחיצות דאורייתא, ועוד תירוץ כדרבא דאמר מחיצות לאכול פירוש מה שהמחיצות מקדשין את המקום שמותר לאכול זה דאורייתא, ובודאי דבשעה שקדשו את ירושלם הי' צריך להיות לה מחיצה, ועוד יש לפרש הא דאמר רבא מחיצה לאכול דאורייתא הכונה מה שאסור לאכול חוץ מהמחיצה זהו דאורייתא שהרי חוץ למחיצה אותו המקום לא נתקדש, וחוץ לירושלם אסור לאכול מעשר שני וקדשים קלים, אבל מה שאסור להוציא חוץ למקום המחיצות זהו מדרבנן, אבל כי נפול מחיצות לא גזרו רבנן להוציא חוץ למקום המחיצות וע"כ צריך לומר דהאי מחיצות דאמר רבא אין כונתו דוקא המחיצות אלא מקום המחיצות, דאם נימא דהמחיצות דוקא ולא מקום המחיצות, א"כ למה לו לומר כי נפול מחיצות לא גזרו הא ממילא אין כאן מחיצות ע"כ דכונתי' לאו דוקא המחיצות אלא מקום המחיצות וא"כ אמר רבא דמה שאסור לאכול חוץ להמחיצות היינו בהמקום שחוץ להמחיצות זהו דאורייתא דהא המקום שחוץ להמחיצות לא נתקדש, אבל מה שאסור להוציא חוץ למקום המחיצות ולפדות הוא דרבנן ואם נפול המחיצות (ולא קלטום המחיצות להמע"ש) לא גזרו ומותר להוציא חוץ למקום המחיצות ולפדות שם אבל מה שאסור לאכול חוץ להמחיצות כיון שהוא דאורייתא אף אם נפול המחיצה אסור לאכול חוץ להמחיצה שהרי לא נתקדש שם וכן מצינו בגמ' בסוף זבחים לשון מחיצה בדמים דשם אין הפירוש מחיצות אלא מקום הבדל במזבח, אבל מה שהמחיצה קולטת זהו מדרבנן, דמן התורה אין שום דין קליטה וממילא עיסה של מע"ש בירושלים (אף אם יש מחיצות) מן התורה לא שייך קליטה ומשו"ה נאסרו המע"ש מדין עיר הנדחת, דלא נעשו שלל ירושלם אחר שדין הקליטה הוא רק מדרבנן והא דמסיק וכי גזור רבנן הוא סוף דברי רבא דסובר מחיצה לקלוט דרבנן דכי גזור רבנן כי אתניהו למחיצות גזרו רבנן דמחיצה קולטת שאין להוציאה ולא לאכול בלי מחיצות אבל כי ליתניהו למחיצות לא גזור רבנן ומותר לאכול בלי מחיצות ואף להוציא מותר דכיון דאין מחיצות לא שייך קליטה ולאכול הא מותר אף שאין מחיצות והי' סבור בב"מ שם דאף לדין זה אמר רבא דאף פירות שהיו בירושלם ויצאו ונפול מחיצות אז מותר לאכול אף בלי מחיצות וא"כ אפשר להחזירם למקומם ולאכלם בירושלם וע"ז משני לא פלוג רבנן כיון שאלו פירות מעשר שני היו בירושלם ויצאו והיו עליהם איסור לאכול ולפדות עד שיכנסו לירושלם לתוך המחיצות לא פלוג רבנן ואלו נשארו באיסורם דאין לאוכלם אלא כשיבנו חומות ירושלם.

ואפשר דאם לא יצאו מירושלם קודם שנפול אף שקלטוהו מחיצות כיון דלא חל על הפירות דין איסור ועתה נפול המחיצות לא גזור רבנן ומותר לאוכלם בירושלם, אבל אם יצאו קודם שנפול שחל עליהם שם איסור לאכול בלי מחיצות אז אף שנפלו פטורים משו"ה קאמר יצא, ובזה פליגי לישנא קמא קאמר מה יצא דנפול מחיצות, ואף דרבא אמר כי ליתניהו למחיצות לא גזור רבנן היינו אותם פירות של מעשר שני שבשעה שנכנסו כבר נפלו מחיצות ולא היה עליהם קליטה, אבל אותם פירות שהיה עליהם דין קליטה שנכנסו לירושלם בעת שהיו מחיצות לא פלוג רבנן וקלטום המחיצות ואסורין לאכול בלי מחיצות אף שלא יצאו מקודם, אכן רב הונא ב"ר יהודה אמר רב ששת חדא קתני מע"ש שאין בו שוה פרוטה שנכנס לירושלם ויצא איהו סבור דאף הפירות שהיו בירושלם בעת שהיו מחיצות ונפלו המחיצות מותרים שלא הי' עליהם עוד דין איסור אבל אם יצאו שחל עליהם דין איסור מלאכול בלי מחיצות אף שנפול המחיצות אסורים לאוכלם שאין להחזירם לירושלם אחרי שאין שם מחיצות (דלא פלוג רבנן) ומעתה לא קשה כלל על הרמב"ם איך אמר שאוכלין מע"ש אף אם אין שם מחיצות והוא בעצמו אמר שמעשר שנכנס לירושלם ויצאו ונפול המחיצות אין להחזירם לירושלם מפני שאין שם מחיצות, לא קשה כלל דזהו דברי רבא דאמר דמחיצה לקלוט היינו לאכול דוקא במחיצות זהו דין דרבנן וכי גזור רבנן היכא דאיתניהו למחיצות אבל ליתניהו למחיצות אין כאן קליטה אף מדרבנן ומותר לאכול אף בלי מחיצה. אכן אם היו בירושלם בעת שהיו מחיצות וקלטו אותן המחיצות ונפלו שחל עליהם הדין והאיסור לאכול בלי מחיצות לא פלוג רבנן והמה אסורים לאכול אף בירושלם שהרי אין מחיצות ואסורים לפדות, ואף שמן התורה מותר לאוכלם אף בלי מחיצות אבל כיון דדין דבר שיש לו מתירין הוא רק מדרבנן ומדרבנן אסורים דלא פלוג, משו"ה בטלין ברוב דלא הוי דבר שיש לו מתירין אחרי דמדרבנן קלטום המחיצות שאסור לאוכלם בלי מחיצות, ואולי אפשר דזה גם כן כונת המשנה למלך.

והנה הרמב"ם כתב בפי"ח מהלכות מעשה הקרבנות הלכה י"א ז"ל שני שעירי ויום הכפורים ששחטם בחוץ אם עד שלא התודה עליהם חייב כרת על שניהם הואיל וראוין לבא לפני השם לוידוי ואם אחר שהתודה פטור על המשתלח שהרי אינו ראוי' לבא לפני השם עכ"ל והשיג הראב"ד א"א אני שונה בברייתא עד שלא הגריל על שניהם חייב על שניהם ופירוש רב חסדא הואיל וראוים לשעיר הנעשה בחוץ משהגריל עליהם חיוב על של שם ופטור על של עזאזל אלמא אפילו קודם שהתודה כיון שהגריל וענה עליו הגורל לעזאזל פטור עליו בחוץ אעפ"י שעתיד להתודות עליו שאין ראוי לבא לפתח אהל מועד ויהא מיוחד לשם אלא שיהא ראוי לזריקה ולהקטרה שנאמר לה', וחיי ראשי שמעתא דזבחים הטעתו שלא ירד לפרושה ומצאה משובשת עכ"ד.

וכתב ע"ז הלח"מ ז"ל בפרק בתרא דזבחים דף קי"ב אמר במתניתין דשעיר המשתלח ששחטו בחוץ מקרא דפתח אהל מועד לא הביאו לא חייב הכתוב אלא הראוי לבא אל פתח אהל מועד מה שאין כן בשעיר המשתלח שאינו ראוי להביא והקשו בגמ' דף קי"ג ורמינהו אי קרבן וכו' יצאו קדשי בדק הבית שאין ראוין וכו' אוציא את אלו ולא אוציא שעיר המשתלח ת"ל לה' להוציא שעיר המשתלח כלומר א"כ קשה מתניתין וברייתא אהדדי דמתניתן אמרה דשעיר המשתלח מפיק מקרא דואל פתח אוהל מועד משום דאינו ראוי להבאה דשעיר המשתלח דמההוא קרא לא נפיק אלא קדשי בדק הבית משום דאין ראוי להבאה אבל שעיר המשתלח ראוי להבאה הוא ולא נתמעט אלא מקרא דלה' ותירצו בגמ' לא קשיא כאן קודם הגרלה כאן אחר הגרלה כלומר מתניתן דמיעט קרא דואל פתח אהל מועד הוא אחר הגרלה ולכך מיעוטו מהתם דאינו ראוי להבאה אבל ברייתא איירי קודם הגרלה דראוי להבאה ולהגרלה ולכך הוצרך למעט מקרא דלה' ומקשו אחר הגרלה נמי הא איכא וידוי כלומר והיכי מיעטו קרא דואל פתח אהל מועד הא ראוי להבאה לענין וידוי ותרצו אלא אמר ר' מני לא קשיא כאן קודם וידוי כאן לאחר וידוי, כלומר דמתניתן דמיעטו מקרא דואל פתח אהל מועד לא הביאו הוי אחר וידוי וברייתא מיירי קודם וידוי וראוי להבאה לענין וידוי ולכך הוצרך למעטו מקרא דלה', וכו' ונמצא פסקן של דברים דהדבר תלוי בהגרלה ולא בוידוי דבוידוי פטור בין קודם בין אחר וידוי, קודם וידוי מקרא דלה' דמביא הברייתא ואחר וידוי דאין ראוי להבאה כדמעטו מתניתן וזה דרכו של הר"א ז"ל בהשגות ומפני כן השיג על רבינו ז"ל וכתב דשמעתא דזבחים הטעהו וכו' והרב כ"מ נראה דהליץ בעד רבינו ז"ל דגרסתו בגמ' הוא היפך מגירסת רש"י והתוס' והר"א דגורס יכול שאני מוצא שעיר המשתלח כלומר משום דאינו ראוי להבאה לה' להביא שעיר המשתלח דחייב שעיר המשתלח והשתא הוי הקושיא שהקשו בגמ' ממתניתן להברייתא דהם חולקים בענין הדין ולא הוי הקושיא שחולקים בענין הדרשה אלא בדינא דמתניתן פטרה שעיר המשתלח וברייתא חייבה שעיר המשתלח ותירצו דמסקנא דמתניתן דפטרה הוי אחר וידוי וברייתא דחייבה הוי קודם וידוי, וכן ראיתי למהר"מ מטראני ז"ל שהזכיר בספר קרית ספר גירסא זו ותמיה אני עליהם דאין לה מקום לגירסא זו כלל דפרק שני שעירים ובפ"ק דתמורה הקשו על מה שאמרה דלה' לרבות מהך ברייתא דלה' להוציא שעיר המשתלח דמשמע דלה' למעט ותרצו מענינא דקרא דואל פתח אהל מועד לרבות ולכן אתא לה' למעט, אבל התם דאשה להוציא ע"כ אתא לה' לרבות א"כ משמע בהדיא דלה' להוציא שעיר המשתלח אתי וכו' ותו קשיא אי לפי דברי רבינו ז"ל מ"ש הברייתא בפרק שני שעירים קודם שהגריל עליהם חייב על שניהם הוי קודם וידוי וקרי לוידוי הגרלה כדכתב הרב בעל כ"מ א"כ מאי האי דקאמר רב חסדא למאי חזי לשעיר הנעשה בחוץ והא אחר הגרלה חזי למילתי' דהיינו לשעיר המשתלח ומ"מ חייב משום דראוי להבאה לענין וידוי, ולזה לא ידעתי טעמו של רבינו עכ"ד הלח"מ.

ונראה לי דהנה להרמב"ם הי' קשה לפרש כמו שפירש רש"י דקושית הגמ' ממתניתן על ברייתא דמתניתן אמרה דשעיר המשתלח מפיק מקרא דואל פתח אהל מועד לא הביאו וברייתא אמרה דמפיק מקרא דלה', דא"כ מאי תרצו דקודם וידוי מפיק מקרא דלה' ולאחר וידוי מפיק מקרא דואל פתח אהל מועד, ומתניתן מיירי בשעיר המשתלח לאחר וידוי שפטרו מקרא דואל פתח אהל מועד לא הביאו דא"כ יקשה למה נקיט במתניתן דשעיר המשתלח פטור לאחר וידוי ומקרא דואל פתח אהל מועד, תיפוק לי' דאף דקודם וידוי הוא פטור מקרא דלה' וא"כ מכש"כ לאחר וידוי דפטור ולמה נקיט מתניתן דפטור לאחר וידוי דוקא הלא אף קודם וידוי פטור והתמיה על רש"י ותוס' שפירשו כן, ולכן נראה לי דהרמב"ם מפרש דזאת היא קושית הגמ' דמתניתן אמרה דפטור דשעיר המשתלח הוא משום דאין ראוי' לבא אל פתח אהל מועד, משמע דכל זמן שהוא ראוי' לבא אל פתח אהל מועד אף על השעיר המשתלח מחויבים אם העלו בחוץ, וברייתא קתני דאף שראוי לבא אל פתח אהל מועד אעפי"כ פטור אם העלו בחוץ משום דאין מיוחד לבא לשם, ומשני כאן קודם הגרלה פירוש הא דאיתא במתניתן דאם ראוי לבא אל פתח אהל מועד אז מחויב על שעיר המשתלח הוא קודם הגרלה דיכול לבא אל פתח אהל מועד מיוחד לה היינו שיהי' שעיר לה' אבל לאחר הגרלה דאז אין מיוחד לבא לה' היינו אף דעודנה ראוי לבא אל פתח אהל מועד אעפי"כ כיון דאין מיוחד לה' פטורין עליו, ופריך לאחר הגרלה אמאי פטור הא ראוי לבא אל פתח אהל מועד מיוחד לה' שהרי וידוי של שעיר המשתלח מכפר א"כ הרי זה קרבנו מה שהוא עומד להתודות עליו שזה הקרבתו היינו שבזה מתכפר כל הקהל ישראל כדקי"ל וידויו של שעיר המשתלח מכפר, ומשני אלא אמר ר' מני כאן קודם וידוי פירוש מה דאיתא במתניתן דאם עומד לפתח אהל מועד גם בשעיר המשתלח חייב הוא קודם וידוי דאז עמידתו לפתח אהל מועד הוא לה' שהרי יתודו עליו מחויב, ומשו"ה קתני במתניתן דאימתי פטורין עליו על שעיר המשתלח אם העלו בחוץ, אם אינו עומד לפתח אהל מועד, אבל אם עומד לפתח היינו כל זמן שלא התודו עליו מחויב, וברייתא דקתני דאף אם עומד לפתח אהל מועד פטורין עליו הוא לאחר וידוי דהרי אף לאחר וידוי הוא עודנה צריך להיות באהל מועד שהרי שילוחו צריך להיות דוקא שיקחהו משלחו מפתח אהל מועד שהרי אם נטמא משלחו נכנס טמא לעזרה ומשלחו כדאיתא ביומא ס"ו ואם נימא דלא בעינן שיקחהו משלחו מהעזרה למה מותר להמשלח לבא אל המקדש טמא יכול אחר להוציא את השעיר חוץ לעזרה ומשם יקחהו המשלח, ע"כ דצריך המשלח לקחהו מעזרה ונדחה טומאה מפני זה כדכתיב בקרא יעמד חי לפני ה' לכפר עליו (מזה ילפינן דצריך להיות בשעת מתן דמים של חבירו) לשלח אותו לעזאזל וקמ"ל ברייתא דאף שהוא עוד ראוי לבוא אל פתח אוהל מועד כדי שהמשלח יקחהו משם. אבל כיון דמה שהוא בא עתה לפתח אהל מועד איננו מיוחד לה' אלא לשלחהו לעזאזל, על עמידת פתח אהל מועד זה שאיננו אלא כדי לשלחו לעזאזל פטור, אבל עמידתו קודם הוידוי הוא לשם שהרי בזה הוא מכפר, וכן הא דבפרק שני שעירים איתא עד שלא הגריל חיוב על שניהם משהגריל עליהם חיוב על של שם פטור על של עזאזל, אפשר ג"כ לפרש דחייב דוקא אם עמידתו הוא לעזאזל. והיינו דבכל מקום קרי לי' שעיר המשתלח, והכא קרי לי' לעזאזל, וע"כ לפי המסקנא דבגמ' דזבחים דקודם וידוי חייב לפירוש הרמב"ם צריך לומר דעיקר הברייתא דבמס' יומא דף ס"ב הוא לאשמעינן שקודם הגרלה חייב על שניהם, אבל לאחר הגרלה על העמידה להשם הוא מחויב ופטור על זה שעומד לעזאזל והיינו לאחר וידוי.

אכן לכאורה קשה לי בין לפירוש רש"י בין לפירוש הרמב"ם דקודם הגרלה לפי מאי דשני מעיקרא קודם הגרלה לפירוש רש"י דקודם הגרלה ראוי לבא אל פתח הגרלה ואשמעינן דפטור, משום דאין מיוחד לה' קודם הגרלה, הא עודנה לאו שעיר המשתלח הוא ואיך שייך לומר דקודם הגרלה פטורין על שעיר המשתלח הא קודם הגרלה לאו שעיר המשתלח הוא ועכצ"ל לפירוש רש"י דטעם דפטור אשמועינן דקודם הגרלה פטור על שניהם משום דאין מיוחדין לה' ומשום זה אין מיוחדין שהרי אחר יכול להיות שעיר המשתלח, ואשמועינן קרא דאם שחט שניהם בחוץ פטור משום דאחד יהי' שעיר המשתלח וא"כ אין מיוחדין לה', והאי סוגיא הוי סבר דלא אמרינן הואיל וראוין לשעיר הנעשה בחוץ מטעם דאין עומדין להיות שעיר הנעשה בחוץ, וכמו שפירשו בתוס' זבחים דף קי"ג ד"ה כאן קודם הגרלה דסוגיא דיומא דאמר רב חסדא דקודם הגרלה מחויב מטעם דראוין לשעיר הנעשה בחוץ הוא לפי המסקנא דהכא דאיירי קודם וידוי, אבל בתחלה דמתרץ כאן קודם הגרלה סבר דלא אמרינן הואיל וראוין לשעיר הנעשה בחוץ, וא"כ קשה מאד מאי איריא דפטרה הברייתא מטעם שאפשר שיהי' שעיר המשתלח, אף אם יהי' בודאי שעיר הפנים ואעפי"כ אין מחויב שהרי עודנה מחוסר הגרלה כדפריך ביומא דף ס"ב עד שלא הגריל חייב על שניהם, למאי חזי הרי דאף אם יהי' שעיר הנעשה בפנים פטור שהרי מחוסר עודנה הגרלה, וכן לפירוש הרמב"ם דמפרש דקודם הגרלה מחויב וקשה מאי שייך לומר קודם הגרלה מחויב על שעיר המשתלח, הא קודם הגרלה עודנה לאו שעיר המשתלח הוא, וע"כ צריך לומר דקמ"ל דאף שאחד מהן שעיר המשתלח הוא אעפי"כ מחויב משום דראוי לבא אל פתח אהל מועד, וזה אי אפשר דמה הוא ראוי לבא לפתח אהל מועד שיגרלו עליהם, דהרי בגמ' יומא פריך עד שלא הגריל למאי חזי והא חזי לבא לפתח אהל מועד להגרלה, וע"כ דבשביל הגרלה לא מקרי ראוי לפתח אהל מועד דהגרלה לאו קרבן הוא, ורק וידוי שהוא מכפר ע"י וידוי מקרי ראוי לפתח אהל מועד לה' דזה הוא קרבנו אחרי שזאת היא הכפרה, אבל הגרלה לאו כפרה היא ובשביל זה אין נקרא ראוי לבא לפתח אהל מועד לשם, וע"כ משום דראוי לבא לפתח אהל מועד שאפשר להיות שעיר הנעשה בפנים. או משום דראוי לשעיר הנעשה בחוץ, וא"כ קשה מאי קאמר דטעמא דשעיר המשתלח בעי משום דראוי לשעיר הנעשה בחוץ הא גם שעיר הנעשה בפנים צריך לטעמא, שהרי בגמ' יומא אמר קודם הגרלה למאי חזי וקאמר משום דראוי לשעיר הנעשה בחוץ הרי דגם זה דהוא שעיר הנעשה בפנים בעי טעמא אמאי מחויבין עליו כיון דמחוסר הגרלה והוי מחוסר מעשה בגופו.

ועכצ"ל מזאת הסוגיא חידוש, דהא דאמר רב חסדא ביומא דף ס"ב דעד שלא הגריל מחויבין על שניהם לא טעמא דראוין להיות שעיר הנעשה בפנים דלזה מחוסר מעשה וכיון דמחוסר מעשה פטורין עליו ובעינן דוקא הטעם משום דראוין לשעיר הנעשה בחוץ, זהו דוקא בשחיטה דבשחיטה לא כתיב לעשות רק לא יביאנו אל פתח אהל מועד להקריב קרבן בעינן דוקא שיהי' ראוין להקריב קרבן ולא יהי' מחוסר מעשה בגופו, אבל אם אין ראוי להקריבו ובעינן עוד מעשה בגופו משום דכתיב בגופי' דהוי כמעשה בגופו אין מחויבין עליו בחוץ. אבל בהעלאה דשם מחויבין אף בפסולין דרבתה התורה מקרא דלעשות וכפי שביארנו עודנה פסול הוא, ועל פסול פטורין אם הקריבן בחוץ ואעפי"כ חייבו רחמנא על העלאה פסולין מטעם דאם העלהו והקטירו נכשר והוי הקטרה כשרה דפקע האיסור ואף מה שלא עלה מעלין ואין לך מחוסר מעשה גדול מזה דבעי עוד הקטרה להכשירו והוי בודאי מחוסר מעשה בגופו ואעפי"כ חייבה התורה על העלאה בחוץ מקרא דלעשות הרי בהעלאה חייבה התורה, כיון שאפשר לעשות שיהי' הקטרה אף דמחוסר מעשה. א"כ הא דאמר רב חסדא דמחוסר מעשה פטור על השחיטה ומזה יליף רבינו לשלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פטור משום דמחוסר מעשה, זהו דוקא בשחיטה דלא כתיב בה לעשות ובחיוב בחוץ הוא דוקא אם ראוי להקריבו קרבן, אבל בהעלאה אם אפשר לעשות שיהי' הקטרה אף דמחוסר מעשה חייבין אם העלן בחוץ. משום הכי ביומא דאיתא שני שעירים ששחטן בחוץ דמיירי בשחיטה, פריך שפיר למאי חזי דהרי עודנה חסר הגרלה משו"ה אף דראוין לשעיר הנעשה בפנים פטור על השחיטה בחוץ והחיוב משום דראוין לשעיר הנעשה, אכן הסוגיא בזבחים דאיתא במתניתן שהקריב אחד מהן בחוץ דקאי לענין הקרבה שם שעיר הנעשה בפנים מחויבין עליו בוידוי אף דמחוסר הגרלה והוי כמחוסר מעשה בגופו, הרי רבתה התורה לעשות דאם אפשר רק לעשות שיוכשר מחויבין על הקרבה בחוץ ומחויב על הקרבת שני השעירים קודם הגרלה אף שאחד מהן שעיר המשתלח כיון דראוי להיות עליו גורל לה' וראוי לעשות לה' מחויבין עליו אם הקריבו בחוץ.

באנו לדון דהא דאמרינן שלמים ששחטן בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל פטורין עליהן הוא דוקא בשחיטה אבל בהקרבה אין מועיל מחוסר מעשה בגופו, ואף שמחוסר מעשה בגופו אם אפשר להכשירו ע"י מעשה מחויבין עליו. מעתה מיושב הקושיא על הא דאמר ר' יוחנן המעלה בחוץ בזמן הזה חייב, והא מחוסר מעשה שהרי מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו פסולין, אכן לדברינו לא קשה כלל דבהקטרה דכתיב לעשות ורבתה תורה דמחויבים אף אם מחוסר מעשה א"כ אם העלה בזמן הזה הלא הא יכולין לעשות היינו לבנות המזבח משו"ה אם העלו בחוץ מחויב והא הקרבן אין פסולו בגופו שהרי אף לר' יוחנן קדשים שהקדישן בעת שלא נבנה המזבח לא נדחו ומה שמחוסר מעשה לענין הקטרה אין מועיל לפטור, ודוקא לענין שחיטה הדין לפטור מה דמחוסר מעשה, אבל לא בהקטרה ומשו"ה פסק הרמב"ם להא דר' יוחנן אף שפסק דמזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו פסולין, ולשון הרמב"ם מדויק מאד שכתב מי ששחט קדשים בזמן הזה והעלן חוץ לעזרה חייב, וכתב ע"ז המשנה למלך ז"ל ויש לדקדק דלמה נקיט דין זה בשוחט ומעלה באחד מהם לבד חייב ואפשר לומר דהאי והעלה הכונה היא או העלה אלא שראיתי שבדין ט"ז כתב השוחט וכו' וכן המעלה הרי שהזכיר השתי חלוקות בפירוש וא"כ הוא מי ששחט וכן מי שהעלה חייב אשר ע"כ נראה לי דכולה חדא מילתא הוא ודוק עכ"ל המ"ל.

ולכאורה לא ביאר המ"ל טעמא דהאי מילתא ולמה אין מחויב אלא חדא, ואם אין מחויב אלא חדא למה איצטריך למימר מי ששחט קדשים בזמן הזה הוי לי' לכתוב מי שהעלה חוץ לעזרה בזמן הזה אכן לדברינו יתבארו הדברים, דהנה הרמב"ם כתב בפי"ח מהלכות מעשה הקרבנות הלכה י"ז ז"ל השוחט בחוץ בלילה חייב הואיל והשחיטה בלילה כשרה בחוץ וכן אם העלה בלילה מזה ששחט בחוץ בלילה חייב על העלאה, אבל אם שחט בפנים בלילה והעלה בחוץ פטור שלא העלה אלא דבר פסול שאין לך שחיטה כשירה בלילה במקדש. וכתב על זה הראב"ד ז"ל א"א בחיי ראשי אין צורת ההלכה כפירושו ולא כטעמו שהשוחט בלילה בחוץ והעלה בחוץ חייב שהרי כששוחט בחוץ ביום והעלה בחוץ הלא כבר נפסל בשחיטה ואעפ"י שכבר נפסל בזבח בשחיטתו ואעפי"כ חייב על העלאתו מה לי חד פסולא בחוץ מה לי תרי פסולא בחוץ אבל אם שחט בפנים בלילה והעלה בחוץ ביום פטור אף בהעלאה שכבר נפסל משום לילה שהוא פסול אחר שלא מפסולי חוץ אבל שחט בחוץ בלילה והעלה בחוץ בלילה לד"ה פטור עכ"ל הראב"ד. וכתב ע"ז הכ"מ ז"ל ואינו יודע מה עול מצא בדברי רבינו כי רחק מעליו דפשטא דמילתא משמע דטפי עדיף למימר דסיפא אלילה דרישא קאי מלמימר דסיפא לא הוי בגווני דרישא עכ"ל.

אכן לדידי נראה דהראב"ד הקשה לשיטתו שני קושיות חזקות דכיון דאמרינן שלמים ששחטן בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל פטור עליהן הרי חזינן דכיון דאין פתוח ההיכל הוי השלמים אין ראוין לבא אל פתח אהל מועד א"כ הא בלילה הא אין הקרבן ראוי לבא אל פתח אהל מועד, דמה דבלילה פסול שחיטה הרי בשביל זה אין הקדשים ראוין לבא אל פתח אהל מועד, ואף דאמרינן דלילה אין מחוסר זמן היינו דאין על זה דין דמחוסר זמן, אבל עכ"פ אין ראוי עתה לבא והוי חסרון בלילה בכל הקדשים ואף דאמרינן גבי שני שעירי יום הכפורים דמשו"ה מחויבין עד שלא הגריל אם שחטן בחוץ משום דראוין לשעיר הנעשה בחוץ אף דמחוסר עבודת היום ואמרינן שם ביומא אין מחוסר זמן לבו ביום, התם השעירים אין בהם חסרון דהלא המה ראוין לבא לשעיר הנעשה בחוץ ומה דמחסרי עבודת היום אין זה חסרון בגופן, ומשום מחוסר זמן לא שייך דהוי ראוי בו ביום אבל לילה הא עתה קרבן פסול לבא, וא"כ עתה אין ראוי להתקבל בפנים. וא"כ שחיטה בלילה בחוץ אין מחויב עליהן. ואף הרמב"ם סבירא לי' האי סברא אלא שכתב הטעם דשחיטה בחוץ היא שחיטה כשרה והתורה אמרה דדבר שהוא ראוי לבא לפנים (אף למחר בו ביום) לא תעשה שחיטה בחוץ וכדסבר הרמב"ם גבי שחט העוף בחוץ והעלהו בחוץ חיוב שתים, כתב הרמב"ם דהטעם שחייבה התורה בשחט עוף אף דהכשרו בפנים במליקה כיון דשחיטה בחוץ כשרה חייבה התורה על שחיטה בחוץ על קדשים שראוין להתקבל בפנים משו"ה אף דעתה אין הקרבן מתקבל בפנים משום דהוא לילה כיון דשחיטה כשירה בחוץ בלילה חייב, אכן הראב"ד גם שם מיאן האי טעמא שהרי כתב על זה ז"ל א"א זה הטעם אין בו טעם אלא שלא חייב הכתוב בעוף אלא מה שחייב בבהמה וא"כ להראב"ד אין לנו ראי' לומר כיון ששחיטה כשירה בחוץ אף שעתה אין קרבן מתקבל בפנים יהי' חייב משו"ה ס"ל להראב"ד דאם שחט קרבן בלילה בחוץ פטור, עוד הקשה על ההקרבה בחוץ בלילה כיון דבלילה אין מתקבל הקרבה לא יחויב בחוץ אם העלה בלילה, אכן זה לכאורה קשה הא העלאת אימורין ועולה כשר בלילה בפנים ומאי הקשה הראב"ד וצריך לומר דהראב"ד סבירא לי' דהקטרה בלילה פסולה דהרי כתוב ביום צותו, והא דבשר עולה ואימורין כשרין בלילה דכיון דהזריקה והשחיטה כבר נעשו על הקרבן כבר התחילה ההקרבה ולגמור ההקרבה כשר אף בלילה, אבל הקרבה בעצמה פסולה בלילה דהרי קומץ ומנחת כהנים פסולין בלילה, וראי' לדבר דהקטרת בשר עולה ואימורין הוי גמר מתחלת הקרבת הקרבן היינו השחיטה והזריקה, שהרי אמרינן במנחות דף ע"ב נקצר ביום כשר וכו' ואי סלקא דעתך נקצר שלא כמצותה כשר אמאי דחי שבת נקצר מערב שבת וכו' סבר לה כאידך דר' שמעון בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים כשרים כל הלילה ולא הי' ממתין להן עד שתחשך ור' אלעזר ב"ר שמעון לא שמיע לי' הא אלא שאני התם שהרי דחתה שחיטה את השבת ע"כ והנה מאי תירוץ הוא זה אטו בשביל שנדחה שבת מפני שחיטת הקרבן הוזל השבת לענין הקטרה. אטו בשבת שמלו בו התינוק יהי' לגבי' קולות לגבי שאר מלאכות, ע"כ דהקטר הוא גמר העבודה מתחלתה שהוא השחיטה, וקאמר הא דאמרינן שמותר להקריב אברים ופדרים בשבת אף שכשרין כל הלילה, משום דכבר התחיל עבודת הקרבן לדחות השבת הותר אף לגמור היינו להקטיר האברים משום חביבה מצוה בשעתה. אבל להתחיל דבר שאסור לעשות בשבת משום חביבה מצוה בשעתה לא דחינן אם נקצר ביום כשר לפי זה הא דכשר הקטרת אברים ופדרים בלילה הוא משום שזה גמר השחיטה, א"כ הקטרה שאיננה גמר השחיטה פסולה בלילה, משו"ה הקשה הראב"ד הכא דשחט בחוץ דלא הוי התחלת עבודה הקטרה בלילה לא יחייב עלי' דהקטרה בעצמה איננה בלילה, אכן הרמב"ם כיון דחזינן דגם הוא סבירא לי' דהא דאינה ראוי' להתקבל בפנים היא סברא לפטור אלא טעמא בשחיטה דבחוץ כשרה שחיטה בלילה לפי זה בהקטרה דבחוץ אין הקטרה יקשה הא אין הקטרה בפנים בלילה ובחוץ הא לא שייך לומר הקטרה בחוץ בלילה כשרה ואפשר דהרמב"ם לא סבירא לי' סברת הראב"ד וס"ל כיון דאברים ופדרים כשרים בלילה משום הכי מחויב בחוץ. אף דבפנים הוי גמר עבודה, או דס"ל כיון דהקטרה חייב רחמנא אף בפסולין היכא דאסור להקריבם משום דאפשר להכשירם אם עבר והקטיר א"כ בהקטרה מחויב בכל גווני, כיון שאפשר להקטיר ביום ואין הפסול בגוף הקרבן עכ"פ חזינן מדברי הרמב"ם דאם הי' הפסול בפנים אם שחטן בלילה אז אם הקטיר בחוץ אין מחויב שלא העלה אלא דבר פסול אבל אם הפסול הי' בחוץ אם שחט בלילה מחויב ואף לדברי הראב"ד אף שעל השחיטה אין מחויב. אם הקטיר מהבהמה הזאת בחוץ ביום אף לדברי הראב"ד מחויב דאין הפסלות שבחוץ מועיל לפטור, לפי זה אם שחט בהמה אף עתה בפנים ואח"כ העלה בחוץ כיון דנפגם המזבח פסול בכל הקרבנות ודין הוא בהם אם עלו ירדו. יפטר אף על העלאה שהרי העלה דבר פסול וכיון דקדושה של העזרה לא בטלה א"כ לזה הוי בפנים שאם נפסל בה קרבן אין מחויבים על העלאה, וכן אם ישחט עתה במקום המקדש בלילה ואח"כ יעלה בחוץ ביום יפטר, אבל אם שחט קדשים בזמן הזה והעלה אותן בחוץ (והאי בחוץ קאי גם על השחיטה היינו ששניהם היו בחוץ) אז אף שעל השחיטה פטור דהרי מחוסר מעשה של בנין המזבח, על העלאה יתחייב שהרי העלאה בעצמה מחויב אף אם מחוסר מעשה והא שנפסלה ע"י השחיטה אין מועיל לפטור שהרי הפסול של חוץ אין פוטר. משו"ה אם היתה השחיטה בחוץ והעלאה בחוץ מחויב בזמן הזה חדא, רק על העלאה, דעל העלאה מחויבין אף שמחוסר מעשה דבנין המזבח, ובשלמים חסר שני הבנינים בנין הבית ובנין המזבח, ואעפי"כ מחויב על העלאה כיון שאם היו בונים את הבית והמזבח הי' הקרבן כשר, א"כ ראוי להתקבל בפנים ובהקטרה מחויב אף שמחוסר מעשה, אבל על השחיטה פטור בכל הקדשים כיון דנפגם המזבח בעוה"ר אין מתקבל בפנים בלי מעשה עד שיבנה המקדש במהרה בימינו.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

פרק ששי

דף נ"ט תוס' ד"ה עד וקשה לי דבפ"ק פריך לבן בתירא פסח היכי משכחת לה אי דאפרשי' בצפרא דחוי מעיקרא הוא וכו' מה בכך כיון דבידו להשהותו עד חצות יעו"ש - ונראה דשאני הכא בפסח כיון דדינא דפסח בשאר ימות השנה דשלמים הוא א"כ כשמקדיש בשאר ימות השנה לפסח ע"כ הוי בהקדשו עכשיו לשלמים, ולבן בתירא כשמקדיש בצפרא שאינו ראוי לשלמים מפני מקצת פסח שיש בזה. א"כ הרי יש בזה דחוי מקרבן, ואעפ"י שבידו לעכב עד חצות, אמנם אז יהי' פסח ואנן בעינן שפסח קודם הזמן שלמים יהי' וכשנדחה משלמים בשעת ההקדש באופן שלא חזי גם אחר כן לשלמים כמו הכא דלאחר חצות בהכרח פסח הוא כדין פסח בזמנו, וא"כ נדחה ע"כ לגמרי מתורת שלמים, ואנן בעינן שתהי' חלה עליו תורת שלמים קודם זמן הפסח, שם בתוס' כדאמר המתפיס תמימים לבדה"ב אינן יוצאין מידי מזבח לעולם דהיינו מדרבנן יעו"ש, המל"מ בפר"ה מעירובין ה"ה הסתפק בדין זה דמתפיס תמימים שאינו יוצא מידי מזבח, אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, והביא לדברי התוס' דהכא שכתבו שהוא מדרבנן, אמנם הקשה בזה שכתבו התוס' לקמן קי"ג ד"ה יצאו שהקשו התוס' לרש"י שפירש בזה דממעטין קדשי בדה"ב מחיוב שחו"ח דמיירי אפילו בתמימים מדממעטין פרת חטאת, דע"כ בתמימה מיירי, והתוס' דחו דשאני תמימים דאינן יוצאין מידי מזבח לעולם, ואם סברי התוס' שדין זה הא דאינו יוצא מידי מזבח הוא מדרבנן א"כ שפיר פירש"י דקרא ממעט אף התמימים יעוי"ש ונראה ליישב דברי התוס' דשפיר הקשו התם, דהרי אפילו אם אמרינן דמן התורה יכול לפדות התמימים שלא לצורך מזבח, אמנם כיון שבידו גם כן לפדות באופן של מזבח, א"כ שפיר קרינן לזה ראוי לפתח אהל מועד, ולא דמי לפרת חטאת שאינה ראוי' בשום אופן לפתח אה"מ, - ודברי התוס' מתאימים, והיינו דלפי מה שכתבו התוס' דהכא מדרבנן שיהי' תמימים נתפסים להקדיש לצורך מזבח אעפ"י שעבר אמימרא דרחמנא בזה שהתפיס תמימים לבדה"ב, ומ"מ מותר מן התורה להקדישן למזבח, וזה חזינן מדאמרו רבנן שאינן יוצאין מידי מזבח, וא"כ שפיר קרינן בהו ראוי לפתח אהל מועד, - מטעם זה שיכול לפדותו לצורך מזבח. שם וי"ל דהתם מיירי בהעלאה וכו' לכאורה ביאור הדברים דלא אמרינן סברא זו דאם עלה לא ירד להיות גורם החיוב שחוטי חוץ אלא גבי העלאה, משום דפעולה זו בעצמותה אם הי' עושה אותה בפנים היתה עלי' תורת הקרבה ואם עלה לא ירד, משא"כ בשחיטה שאין בפעולה זו בעצמותה ענין רק יש בה סיבה להיות גורם להעלאה, אמנם פעולת השחיטה אם היתה בפנים, עדיין אין בה קדושת קרבן, -אבל יש לדחות דהרי גם בשחיטה יכול לשחוט על המזבח, ואעפ"י שאין פעולת השחיטה מענין העלאה דעל המזבח, אמנם עכ"פ אם נשחט על המזבח לא ירד דדוקא בחיים ממעטין כמבואר לקמן פ"ה. - וא"כ אין הבדל בין שחיטה להעלאה, וע"כ הביאור בזה כפשוטו, דדוקא בשנתקבל בפנים בשחיטה. אז אמרינן אח"כ להתחייב בחוץ מטעם אם עלו לא ירדו, -משא"כ בשאנו דנין בדבר השחיטה בראשונה שלא אמרינן לחייב בזה מטעם אם עלו לא ירדו, - אמנם תמוה הרבה מהא דתנן בחולין ק"ל דבקדם הקדשן למומן דהשוחטן בחוץ חייב במומין בדוקין שבעין לר"ע דסבר, אם עלו לא ירדו, - וכמבואר שם ברש"י, - ומצאתי לגדולי זמנינו עמדו בזה בקושיא. ונראה בכוונת התוס' דדעתם בזה דשאני הכא בדין שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל דיש כאן חסרון קדושה. יען שהחסרון הוא במקום, והרי זה כנשחטו בחוץ ואין ללמוד משארי קדשים שנשחטין באופן זה לכתחילה, משום דלשארי קדשים מקומן בזה, ואין בזה חסרון קדושה. בשלמים שיש בזה חסרון קדושה, - וממילא לא דמי לכל הני דאמרינן דלא ירדו, מפני שנמצאים קדשים הכשרים לכתחילה בזה האופן, דשאני התם דלא הוי חסרון קדושה. - ומטעם זה בקדם הקדשן את מומן דחייב השוחטן בחוץ מטעם דנתקבל בפנים באופן שאם עלו לא ירדו, דשאני התם דלכהפ"ח השחיטה בעזרה, וליתא חסרון קדושה.- וכסברא זו כתבו התו' לקמן ס"ח ד"ה אמר לך דשאני לר' יהודה שחיטת דרום מפני שהחסרון במקום. והר"ז כנשחט בחוץ ולהכי ירדו. - ולפ"ז ע"כ הא דנקטו התוס' העלאה הוא לדוגמא לומר דדוקא באופן שלא חסר לזה קדושת עזרה. ועיקר כוונת דבריהם דאין ללמוד מה שקרב לכתחילה רק באופן שאין בזה חסרון קדושת המקום וקדושת העזרה.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

מזבח העולה שם פתח אוהל מועד ואין כיור מפסיק בינתיים למדת משני המקראות הללו שצריך ליתנו כל מה שיכול לקרבו באויר שבין מזבח לאהל מועד ובלבד שלא יהא מפסיק בין מזבח ולפתח: היכן היה נתון משוך קימעא. מזוית המזבח ולדרום נמצא שאינו כנגד המזבח כלל אלא כבין אהל מועד ולמזבח: ה''ג בת''כ ובמס' מדות ומדמצריך ליה רבי יוסי הגלילי למשכו מכנגד המזבח ולדרום והוא אינו צריך להרחיקו אלא מבין המזבח ולפתח פשוט מיניה דכוליה מזבח בצפון קאי ולפיכך על כרחו הוא מושכו מכנגד המזבח כולו שאם נתנו כלל כנגד המזבח א''א שלא יפסיק בינו ולפתח כדמפרש ואזיל: דמאי קסבר. שלא קיים את המקרא שכתב בין אהל מועד ובין המזבח והוא מושכו קימעא: אי כוליה בדרום. הרבה מן המזבח יש בדרום כנגד היכל שלא כנגד הפתח והיה לו לתתו שם: לוקמיה מכותל היכל ולדרום. כלומר משמתחיל כותל פתח ההיכל ליסתם לדרום דהיינו בין פתח האולם ולמזבח וכנגד ההיכל שפתח האולם עודף על של היכל ה' אמות לדרום: וא''נ סבר קדושת אולם והיכל חדא היא. ופתח אולם כפתח היכל והוצרך למושכו אף מכנגד פתחו של אולם: נוקמיה מסתימת כותל אולם ולדרום. דה''ל אכתי כבין האולם ולמזבח דכיון דכותל אולם ככותל היכל קרי ביה בין אהל מועד ולמזבח ומיקיימי קראי שפיר: ואי נמי קסבר חציו בצפון כו'. יש לו ט''ז אמה בדרום צא מהן ה' אמות של פתח עדיין יש לו מקום י''א אמה לתתו שם מכותל מזוזת היכל דרום: וא''נ קסבר קדושת אולם והיכל חדא היא. והוצרך למושכו אף מכנגד פתח אולם נוקמיה ממקום סתימת פתח אולם ולדרום בבין האולם ולמזבח דעדיין יש שם מקום ו' אמות: אלא לאו משום דקסבר כוליה מזבח בצפון. קאי ודרומו של מזבח כולה לפני הפתח ואם היה נותנו כנגד המזבח כלל נמצא מפסיק בין מזבח לפתח: ונוקמיה בין המזבח ולהיכל בצפון. בסתימת כותל ההיכל במזוזת צפונית ולצפון: קסבר קדושת היכל כו'. ואינו רשאי להפסיק בין פתח אולם ולמזבח וכי מוקמת ליה מכותל היכל ולצפון ה''ל מפסיק בין אולם ולמזבח: שיהא פנוי מכלים. גרס הכא וכיור כלי הוא: צפונה. מדהוה ליה למיכתב על ירך המזבח צפון וכתיב צפונה לדרשא אתא: מאן תנא דפליג כו'. ואומר כוליה בדרום קאי: בדר''א. גרסינן פנוי מכלום: שנשחטו שם. בעזרה: כשהוא שלם. והאי עליו בגינו ובשבילו קאמר: אחד זה ואחד זה. בין שנשחטו בשעת פגימתן בין שנשחטו אחר תיקונו פסולין כל הקדשים שהיו קדושין באותה שעה לפי שנראו ונדחו וקסבר בעלי חיים נדחין כשחוטין: עד שלא נבנה. משמע קודם שלא בנאוהו בני הגולה: דחויין מעיקרא הן. שכשהוקדשו לא נראו שמע מיניה דחוי מעיקרו הוי דחוי ותקשה למאן דאמר לא הוי דחוי: נהרס. משמע בימי נבוכד נצר היו: אזקין להו. עד שלא נבנה בית שני ופשיטא דפסולין דגבי מומין קתני להו בבכורות (דף מא.) הזקן והחולה והמזוהם: מזבח שנעקר. במזבח פנימי קמיירי וקא סלקא דעתך הוא הדין לחיצון קשיא דרב אדרב דאמר לעיל כל הקדשים שנשחטו שם פסולין: מודה רבי יהודה בדמים. דבעינן מזבח: דברים ככתבן. שקדש את הרצפה כולה לשם מזבח להקטיר עליה לפי שהיה המזבח קטן מהכיל עולות ושלמים שהקריבו לחנוכת המזבח ואמרינן לקמן לרבי יהודה הכי משמע קרא כי מזבח אבנים אשר תחת מזבח הנחושת קטן היה: אמר לו רבי יוסי והלא כבר נאמר. במזבח שעשה משה במדבר שהיה בנוב וגבעון:

פנוי מכלים. אע''פ שמזבח שעשה משה (אינו פנוי) [כלי] היה כדאמר דנין כלי מכלי ואין דנין כלי מבנין משאר כלים קאמר דצפונה אמזבח קאי ואע''פ שהיה בצפון ננסין וקלונסות ושולחנות מסתמא הא דאמרה תורה פנוי מכלום משום שחיטה הוא והני צורך שחיטה נינהו: שיהא צפון פנוי מכלים. אפילו מן המזבח צריך לדקדק במתני' דמדות (דף לג) שלא תקשה דרבי אליעזר בן יעקב ס''ל הכא כוליה מזבח בדרום קאי ובפ''ק דיומא (דף טז.) מוקמינן מתני' דמדות כר''א בן יעקב: וכי עליו אתה זובח. אע''ג דלעיל דרשינן עליו ממש הכא דייק משום דוזבחת עליו משמע שמצוה לזבוח עליו וכן לקמן (דף ס.) גבי ואכלוה מצות אצל המזבח משמע שמצוה אלא כשהוא שלם ולא כשהוא חסר: עד שלא נבנה המזבח. דחויין מעיקרא הן אלא עד שלא נפגם ונפגם ומשני לא תרוצי מתרצת לה. ותימה דא''כ משמע דפירכא קמייתא דחויין מעיקרא הוו ואפילו לר' יוחנן ואמאי והא ר' יוחנן סבר גבי בהמה של ב' שותפין (קדושין דף ז.) דחוי מעיקרא הוי דחוי ועוד תקשי ליה ממתני' דמי שהיה טמא (פסחים דף צז:) המפריש נקבה לפסחו דקאמר דחוי מעיקרו הוי דחוי ויש לומר דהתם אין בידו לתקן מיקרי דחוי כדפרישית פ''ק (לעיל דף יב:) אבל הכא בידו לתקן המזבח ולכך משמע ליה הכא דכ''ע לא הוי דחוי מידי דהוה אמחוסר זמן בגופו ובבעלים כגון יולדת זב ומצורע שהפרישו קרבנם קודם זמנם ה''נ מפריש קרבנו להקריב לכשיבנה בהמ''ק והוי כמחוסר זמן ולא חשיב נדחה וכן מוכח לקמן פ''ב (דף קיד.) דחובות שהקדישן בגלגל לגבי שילה היו מחוסר זמן וקרבי בשילה דלא אמרינן דחויין הן וקשה לי דבפ''ק (לעיל דף יב.) פריך לבן בתירא פסח היכי משכחת לה אי אפרשי' בצפרא דחוי מעיקרא הוא שאינו ראוי לשלמים לבן בתירא הואיל ומקצתו הוא ראוי לפסח בחצות מה בכך כיון דבידו להשהותו עד חצות למה לא יהא כשר כמו מקדיש אותו לאחר שחיטת בנו שראוי למחר ומקדיש בגלגל חובות שכשרין בשילה. ברו''ך. וא''ת אכתי כיון דהוי כמחוסר זמן כי ליכא מזבח דפריך דחויין מעיקרא הן אמאי אמר ר' יוחנן בפ' השוחט והמעלה (לקמן דף קז:) דהמעלה בזמן הזה בחוץ חייב דקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבא הא אינו ראוי לפתח אהל ותנן נמי פרק בתרא (לקמן דף קיב:) אותו ואת בנו ומחוסר זמן בחוץ אינו אפילו בלא תעשה לרבנן ואם כן לרבי יוחנן אמאי מחייב משום שחוטי חוץ ותו הא עדיפא מינה אמרינן ביומא פרק שני שעירי (דף סג.) דשלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד