דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מו - א

משמע שבשני חילולין הכתוב מדבר.

אחד - פסול נותר, שמצאנו בו לשון חילול, דכתיב בפרשת נותר "כי את קדש ה' חלל".

ואחד - פסול טומאה.

ועל שניהם נאמר הריבוי "אשר הם מקדישים", שממנו מרבים את כל המוקדשים, אפילו אלו שאין להן מתירין.

שנינו במשנה: חוץ מן הדם.

ודנה הגמרא: מנא הני מילי שעל דם אין חייבין משום נותר וטומאה?

ותחילה מבארת הגמרא את המקור למעט דם ממעילה, ובהמשך היא מבארת את המקור למעט דם מנותר ומטומאה.

אמר עולא [1] על מה ששנינו לגבי מעילה, שאין מועלין בדמים: אמר קרא לגבי הדם [ויקרא יז יא] "כי נפש הבשר בדם היא. ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם". ודרשינן "לכם", שלכם יהא. ולכן אין מועלין בדם.

דבי רבי ישמעאל תנא, למד מכאן שאין מעילה בדם: אמר קרא "לכפר" לכפרה נתתיו [2] לדם, שלגבי זה בלבד יהיה דין הדם כדין קדשים, ולא למעילה. שלגבי דיני מעילה אין הדם כקדשים.

רבי יוחנן אמר: אמר קרא [בסוף הפסוק הנזכר] "כי הדם הוא בנפש יכפר", ודרשינן, "הוא", הדם לפני כפרה דינו כלאחר כפרה. מה אחר כפרה אין בו מעילה לפי שכבר נעשית מצותו ואין בו עוד צורך גבוה, ולא קרינן בו "קדשי ה'", אף לפני כפרה אין בו מעילה

והוינן בה: אימא יהיה דינו של הדם לאחר כפרה כלפני כפרה, מה לפני כפרה יש בו מעילה, שהרי לא נעשית מצותו, אף לאחר כפרה יש בו מעילה.

ומשנינן: אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, וכיון שדם אחר כפרה בודאי אין בו מעילה, הוא הדין לדם לפני כפרה שאין בו מעילה. [3] ופרכינן: ולא? וכי לא מצאנו דבר שנעשית מצותו ומועלין בו?

והרי תרומת הדשן, שבכל יום היה הכהן חותה מעל גבי המזבח מלא המחתה דשן, ונותנו במזרחו של הכבש, וכתיב בה "ושמו שם". ומוכח שאסור דשן הקרבנות בהנאה אפילו לאחר שנעשית מצותם להקריבם על המזבח.

ומשנינן: משום דהוי תרומת הדשן ובגדי כהונה של כהן גדול [אחר שהשתמש בהם ביום הכפורים, שנאסרו בהנאה, כדכתיב "והניחם שם" ודרשינן שהם טעונין גניזה], שני כתובין הבאין כאחד. שלא היתה התורה צריכה לכתוב את שניהם, כי יכלנו ללמוד דין אחד מהשני שאף על פי שנעשית מצותם מכל מקום אסורים הם בהנאה, ומזה שכתבה התורה גם בתרומת הדשן וגם בבגדי כהונה, יש לנו את הכלל שכל שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין. והיינו, שחידשה לנו התורה שרק בבגדי כהונה ובתרומת הדשן אף על פי שנעשית מצותן אסורין בהנאה, אבל בכל התורה, כל דבר אחר שנעשית מצותו הותר בהנאה.

ופרכינן: הניחא לרבנן, דאמרי גבי בגדי כהונה דכתיב "והניחם שם", מלמד דטעונין גניזה, ואם כן הוו שני כתובין הבאין כאחד.

אלא לרבי דוסא, דאמר "מותרות הן אותם בגדי כהונה של הכהן גדול לעבוד בהן כהן הדיוט כל השנה, ובלבד שלא ישתמש בהן הכהן גדול ליום כפור אחר", מאי איכא למימר? שהרי אין לנו שני כתובים הבאים כאחד.

ומתרצינן: מכל מקום, יש לנו שני כתובים, משום דהוי תרומת הדשן ועגלה ערופה [דכתיב בה "וערפו שם", ודרשינן "שם תהא קבורתה", שאסורה היא בהנאה אפילו לאחר שנעשתה בה מצות עריפה] שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין.

ופרכינן: הניחא למאן דאמר שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין.

אלא למאן דאמר שני כתובין הבאין כאחד מלמדין, מאי איכא למימר? מנין לו לרבי יוחנן ללמוד שדם אין מועלין בו, הא אפשר לומר שדם אפילו אחר כפרה מועלין בו.

ומתרצינן: תרי מעוטי כתיבי גבי עגלה ערופה ותרומת הדשן, לומר שאין למדין מהם.

הכא כתיב "הערופה", לומר הערופה ולא אחרת. והתם גבי תרומת הדשן כתיב "ושמו", שהיה אפשר לומר "ושם" וכתב "ושמו", לומר דוקא לזה ולא לדבר אחר, כי דבר אחר שנעשית מצותו מותר בהנאה. וממילא יש לנו שני מעוטים ללמוד מהם שדבר אשר נעשה מצותו מותר בהנאה. ואם כן, דם אחר כפרה, בודאי שמותר בהנאה. ואנו למדים, כשם שדם לאחר כפרה מותר בהנאה, כך דם לפני כפרה מותר בהנאה, ואין בו מעילה.

ודנה הגמרא: והני תלתא קראי שלמדנו לעיל ["לכם", "לכפר", "הוא"], שבדם אין מעילה, למה לי? הרי די בחד קרא ללמוד ממנו שאין מעילה בדם?

ומתרצינן: הוצרך הכתוב לומר את שלשת המקראות בדם כדי ללמדנו:

חד ["לכם" כשאר חולין], למעוטי דם מאיסור נותר.

חד ["לכפר", לכפרה נתתיו לכם כקדשים ולא לדבר אחר כקדשים, אלא הדם הרי הוא כחולין] למעוטי דם מטומאה.

וחד ["הוא"], למעוטי דם ממעילה.

אבל למעוטי דם שאין בו דין פיגול, לא צריך קרא למעוטי, משום דתנן לעיל שדוקא כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פיגול, ודם, הוא גופיה מתיר, ואינו ניתר על ידי מתיר אחר, ובזה הוא נתמעט מפיגול.

אמר רבי יוחנן: שלשה כריתות שכתבה התורה באכילת שלמים בטומאת הגוף [כרת אחד נאמר באופן כללי על כל הקרבנות, והשנים הנוספים נכתבו בשלמים בלבד].

א. "אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים, וטומאתו עליו, ונכרתה" [ויקרא כב].

ב. "והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה' וטמאתו עליו, ונכרתה הנפש" [ויקרא ז].

ג. "ונפש כי תגע בכל טמא ואכל מבשר זבח השלמים, ונכרתה הנפש ההיא" [ויקרא ז].

למה נכתבו?


הערות

[1] המקדש דוד [י ז] כותב שיש נפקא מינה מהיכן נלמד הדין שאין מעילה בדם. שלפי עולא שהלימוד הוא מ"לכם", וכן לפי תנא דבי רבי ישמעאל שהלימוד הוא מ"לכפר", אם כן אין לנו מקור רק שאין בו חיוב מעילה, אבל עדיין יתכן שיש בו איסור הנאה מן התורה, אבל לפי רבי יוחנן שלומדים שלפני כפרה הרי הוא כמו לאחר כפרה, אם כן כמו שלאחר כפרה אין בו איסור הנאה כלל מן התורה, הוא הדין גם קודם כפרה.

[2] האחיעזר [ב, ט ו] מצדד לומר שמאחר והלימוד הוא "לכפרה נתתיו", אם כן דוקא דם הנפש הראוי לזריקה נתמעט, אבל דם האברים שאינו ראוי לזריקה לא נתמעט. ובחידושי הגרי"ז כאן הביא בשם הגר"ח שדם שבישלו כמו שאין עוברין עליו משום דם, ועל כרחך הטעם משום שאין שם דם עליו, הוא הדין שיש בו משום איסור טמא, שהרי יצא כבר מתורת דם [ויישבו בזה את קושית הגרעק"א בגליון הש"ס לעיל מה עב].

[3] רש"י מפרש שזה אנו יודעים מסברא, כיון שאין לגבוה עוד צורך בו לא שייך שיהיה בו דין מעילה. והתוס' ישנים יומא [נט ב] כתבו שלומדים דין זה ממה שבחטאות המתות נלמד מפסוק שאין בהן מעילה, ובהכרח הטעם משום שאין בהם עוד צורך לגבוה, ואם כן הוא הדין בקדשים שנעשית מצותן. וביאר בקובץ שיעורים [ב כא] שלפי שיטת רש"י ותוס' ישנים כל האיסור והחיוב של מעילה הוא, שמאחר והוא עומד לעשות בו צורך גבוה הרי יש בו דיני מעילה, אבל בשעה שכבר לא יהיה בו עוד כל צורך גבוה, יהיה נפקע ממילא האיסור והחיוב של מעילה, ומשום כך לפי שיטתם גם בקדשים שמתו יהיה הדין שמן התורה אין בהם אפילו איסור מעילה. והביא שם בשם הגר"ח ששיטת התוס' [לקמן סט ב] שבקדשים שמתו, למרות שאין בהם חיוב מעילה, מכל מקום יש בהם איסור הנאה מן התורה. וביאר שם שלפי שיטת התוס' כשחל מלכתחילה איסור הנאה הרי הוא חל לעולם, ואינו מוגבל לזמן שיש בקדשים צורך גבוה, ורק חיוב מעילה מותנה בזה שיהיה בו עוד צורך גבוה, ולפי שיטת התוס' צריך לומר שהדין של נעשית מצותן שאין בזה אפילו איסור הנאה, הוא שחל היתר מיוחד על ההקדש בזה שנעשית מצותו, ולומדים זאת ממה שנאמרו שני כתובים הבאים כאחד, ללמד שבשאר המקומות אין מעילה אחר שנעשית מצותו, וכשיטת התוס' בקידושין [לה א ד"ה אלא] בענין שני כתובים.

בשני חילולין הכתוב מדבר, אחד פסול נותר, ואחד פסול טומאה.

א שנינו במשנה: חוץ מן הדם שאין חייבים עליו משום טומאה ומשום נותר. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? ולצורך זה מביאים תחילה דיון אחר, ששאלו: מה טעם אין דין מעילה בדם? אמר עולא, אמר קרא [הכתוב] בענין דם: "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר" (ויקרא יז, יא), ו"לכם" בא לומר: שלכם יהא, ואין בו דין מעילה.

דבי [החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה], אמר קרא [הכתוב]: "לכפר" (ויקרא יז, יא), להדגיש: לכפרה נתתיו ולא למעילה.

ר' יוחנן אמר, אמר קרא [הכתוב]: "כי הדם הוא בנפש יכפר" (ויקרא יז, יא), והמלה "הוא" יש בה הדגשה, לומר: הריהו נשאר כפי שהוא — הוא דינו לפני כפרה (זריקת הדם על המזבח) כלאחר כפרה: מה אחר כפרה אין בו מעילה, שכבר ניתן ממנו לגבוה, ונעשתה מצוותו, אף לפני כפרה אין בו מעילה.

ומקשים: אימא [אמור] להיפך, לאחר כפרה יהיה דינו כלפני כפרה, מה לפני כפרה יש בו מעילה, אף לאחר כפרה יש בו מעילה! ומשיבים: דבר זה אי אפשר לומר, כי אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו.

ותוהים: ולא? וכי אין דבר כזה? והרי תרומת הדשן תרומה מדשן הקרבנות שנשרפו, שמצוה להניחה במקום מסויים אצל המזבח, והיא אסורה בהנאה ומועלים בה!

ומשיבים: אין מקום ללמוד משם לכל דין אחר, משום דהוי [שהריהם] תרומת הדשן ובגדי כהונה של כהן גדול ביום הכיפורים, שצריך לגונזם, ואסור להשתמש בהם לאחר שעבד בהם, שני כתובין הבאין כאחד, שבשניהם נאמר בתורה דין זה, וכל שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין לשאר דברים.

ושואלים: הניחא לרבנן דאמרי [זה נוח לשיטת חכמים שאומרים] שהכתוב "ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש והניחם שם" (ויקרא טז, כג) — מלמד שטעונין בגדי הכהונה גניזה, ולכן מועלים בהם.

אלא לר' דוסא שאמר: מותרות הן לכהן הדיוט (שהרי הם בגדי לבן, כבגדי כהן הדיוט), ומה שנאמר "והניחם שם" בא לומר ובלבד שלא ישתמש בהן כהן גדול ליום הכפורים אחר, ולשיטתו לא נאמרה בהם מעילה, ואם כן, אין כאן שני כתובים הבאים כאחד — מאי איכא למימר [מה יש לומר]? מדוע, לדעת ר' יוחנן, לא נלמד מתרומת הדשן שיש מעילה בדם לאחר שנעשית מצוותו?

ומשיבים: משום דהוי [שהריהם] תרומת הדשן ועגלה ערופה שמועלים בה לאחר עריפתה, שני כתובין הבאין כאחד בענין זה, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין.

ומקשים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] מלמדין, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

ומשיבים: תרי מיעוטי כתיבי [שני מיעוטים כתובים] בענין זה, הכא כתיב [כאן, בעגלה, נאמר]: "העגלה הערופה" (דברים כא, ו), להדגיש שדין זה הוא רק במקרה זה, והתם כתיב [ושם, בתרומת הדשן, נאמר]: "ושמו" (ויקרא ו, ג) רק אותו בלבד, ולא אחר כיוצא בו.

עד כאן הדיון בדברי ר' יוחנן, ומעתה יש לשאול: ותלתא קראי [ושלושה מקראות] בדם, שדייקו מהם שאין בו מעילה, למה לי?

אחד למעוטי [למעט] ממעילה, אחד למעט מדין נותר, ואחד למעט מדין טומאה, ללמד שכולם אינם שייכים בדם.

ומעירים: אבל פיגול שאינו שייך בדם לא צריך קרא [מקרא מיותר], דתנן [ששנינו במשנה] לעיל: כל שיש לו מתירין, בין לאדם בין למזבח — חייבין עליו משום פיגול, ודם גופיה [עצמו] מתיר הוא, ואין לו מתיר, ולכן אין בו פיגול.

ב במשנה הובאה מחלוקת בענין דין טומאה בקדשים שאינם נאכלים. ומביאים בענין זה מה שאמר ר' יוחנן: שלשה כריתות שנאמרו בשלמים למי שאוכלם בטומאה (ויקרא ז, כ. ז, כא. כב, ג), למה?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The verse is speaking here of two profanations; one is the disqualification of notar and one is the disqualification of ritual impurity. This teaches that like impurity, notar applies even to an item that does not have a permitting factor.

§ The mishna teaches: Even with regard to the items for which one is not liable for eating them due to violation of the prohibition of piggul, one is, nevertheless, liable for eating them due to violation of the prohibition of notar, and due to violation of the prohibition against eating consecrated food while ritually impure, except for the blood. The Gemara asks: From where are these matters derived? Before answering this question, the Gemara cites another discussion as to why the halakha of misuse of consecrated property does not apply to blood. Ulla says: The verse states with regard to blood: “For the life of the flesh is in the blood, and I have given it to you upon the altar to make atonement for your souls” (Leviticus 17:11). “To you” indicates that it shall be yours; it is not the property of the Temple, so it is not subject to the prohibition of misuse of consecrated property.

The school of Rabbi Yishmael similarly taught: The verse states: “To make atonement,” teaching that God is saying: I gave it for atonement, and not for the prohibition of misuse of consecrated property.

Rabbi Yoḥanan says that this halakha is derived from the latter part of the verse, which states: “For it is the blood that makes atonement for the soul” (Leviticus 17:11). The term “it is” teaches that the status of the blood remains as it is, i.e., it is before atonement as it is after atonement. As the Gemara will state, there is a principle that once the mitzva involving a consecrated item has been performed, the item is no longer subject to the prohibition of misuse of consecrated property. Accordingly, the term “it is” teaches that just as after atonement, i.e., after the blood has been presented on the altar, it is not subject to the prohibition of misuse of consecrated property, as the mitzva has already been performed, so too, before atonement, i.e., before the blood has been presented on the altar, it is not subject to the prohibition of misuse of consecrated property.

The Gemara asks: But if the term “it is” teaches that the status of the blood remains the same before and after atonement, one can say just the opposite: It is after atonement as it is before atonement. Just as before atonement the blood is subject to the prohibition of misuse of consecrated property, so too after atonement it is subject to the prohibition of misuse of consecrated property. The Gemara rejects this: This cannot be the case, as there is a principle: There is no item whose mitzva has been performed that is still subject to the prohibition of misusing consecrated property.

The Gemara asks: And is there no such case? But there is the mitzva of the removal of the ashes of offerings burned on the altar. Any benefit derived from them between their removal and their required burial constitutes misuse of consecrated property, despite the fact that their mitzva has already been performed.

The Gemara answers: The principle does not apply in that case, because the matter of the removal of the ashes and the matter of the priestly vestments, the four white garments worn by the High Priest on Yom Kippur, are both subject to the halakha that misuse of consecrated property applies to them even after their mitzva has been performed. Consequently, they are two verses that come as one, i.e., they share a unique halakha not found elsewhere. And there is a principle: Any two verses that come as one do not teach their common element to apply to other cases. Instead, they are considered exceptional instances that cannot serve as models for other cases.

The Gemara raises a further difficulty: This works out well according to the opinion of the Rabbis, who say that the verse: “And he shall take off the linen garments, which he wore when he went into the Sanctuary, and shall leave them there” (Leviticus 16:23), teaches that the four white garments worn by the High Priest on Yom Kippur are not fit for further use, and they require interment.

But according to the opinion of Rabbi Dosa, who says that these priestly vestments are fit for an ordinary priest and do not require interment, provided that a High Priest does not use them on Yom Kippur in a different year, one does not misuse consecrated property by using them after their mitzva has been performed, and therefore what is there to say? In his opinion, the halakha of misuse of consecrated property after the performance of a mitzva applies only to the removal of ashes from the altar, not to the priestly vestments, which means it is stated in only a single case. Why, then, does this case not serve as a paradigm for other instances in the Torah?

The Gemara responds: It is because the cases of the removal of the ashes and the halakha of the heifer whose neck is broken are two verses that come as one, as it is prohibited to derive benefit from either of them even after their mitzva is completed, and any two verses that come as one do not teach their common element to apply to other cases.

The Gemara challenges this from a different angle: This works out well according to the one who says that two verses that come as one do not teach their common element to apply to other cases, but according to the one who says that two verses that come as one do teach their common element to apply to other cases, what is there to say?

The Gemara answers: Two exclusions are written in these two cases, which indicate that this halakha applies to them alone. Here, with regard to the heifer whose neck is broken, it is written: “Whose neck was broken” (Deuteronomy 21:6), and this superfluous description teaches that this halakha, that the prohibition of misuse of consecrated property is in effect even after the performance of a mitzva, applies solely to this case and should not be extended to others. And there, with regard to the removal of ashes, it is written: “And he shall put it” (Leviticus 6:3), indicating that this halakha applies to “it,” and nothing else.

The Gemara asks: And why do I need these three verses stated with regard to blood, from which it is derived that the prohibition of misuse of consecrated property does not apply to blood? The reference is to the three terms specified earlier, in the expositions of Ulla, the school of Rabbi Yishmael, and Rabbi Yoḥanan, from the verse: “I have given it to you upon the altar to make atonement for your souls, for it is the blood that makes atonement for the soul” (Leviticus 17:11).

The Gemara answers: One of those terms serves to exclude the blood from the prohibition of misuse of consecrated property. Another phrase serves to exclude blood from the prohibition of notar. If one consumed leftover blood, he is not liable for consuming notar. Rather, he is liable for violating only the prohibition against consuming blood. And the last phrase serves to exclude it from the prohibition of ritual impurity. If one consumed this blood in a state of ritual impurity, he is liable only for consuming blood, but not on account of consuming consecrated food while ritually impure.

But no verse is required to exclude this blood from the halakha of piggul, because this is already derived from another source, as we learned in the mishna (43a): With regard to any item that has permitting factors, either for consumption by a person or for burning on the altar, one is liable for eating it due to violation of the prohibition of piggul. The permitting factor itself is not subject to piggul. And consequently, piggul does not apply to blood itself, as it renders the offering permitted for human consumption or for the altar.

§ Rabbi Yoḥanan says: Why do I need three mentions of karet with regard to one who eats peace offerings in a state of ritual impurity? The three verses are: “But the soul that eats of the flesh of the sacrifice of peace offerings, that pertain to the Lord, having his impurity upon him, that soul shall be cut off [venikhreta] from his people” (Leviticus 7:20); “And when anyone shall touch any impure item, whether it is the impurity of man, or an impure animal, or any unclean detestable thing, and eat of the flesh of the sacrifice of peace offerings, that pertain to the Lord, that soul shall be cut off from his people” (Leviticus 7:21); and: “Whoever he is of all your seed among your generations that approaches the sacred items, which the children of Israel consecrate to the Lord, having his impurity upon him, that soul shall be cut off from before Me; I am the Lord” (Leviticus 22:3).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רש"י ד"ה בשני חלולים. מדלא כתיב כו' ולא יחלו. כצ"ל (רש"ק). וכן היה הגירסא לפני המהרש"א בסנהדרין (נא) וכ"כ המהרש"ל שם (פג) בתד"ה חילול דרבים:

רש"י ד"ה והרי תה"ד. ותורם אה"ד מלא המחתה. עמש"כ בפסחים (כו) ע"ד:

תד"ה ה"ג. והכא מ"ל מדתני לוי ולעיל כו'. כצ"ל:

תד"ה חד. וי"ל דמוקמינן מיעוטא בנותר כו' אע"ג דאין בהם פיגול יש בהן איסור טומאה דמרבינן כו'. כצ"ל. וכוונתם נ"פ דיותר מסתברא למימר דמיעוטא קאי אנותר דלא כתיב בהדיא בקרא דאשר הם מקדישים רק מרבויי דלא יחלל:

תוס' ד"ה חד וכו' ואף לקולא וכו'. עי' קדושין ג ע"א תוס' ד"ה ואשה וצ"ע:

רש״י ד״ה אמר עולא כו׳ גבי מעילה אמר קרא כו׳ ומסקנא תלתא מיעוטא חד למעוטי כו׳ ממעילה וחד למעוטי מטומאה הס״ד והד״א וכצ״ל:

ד״ה לר׳ דוסא כו׳ לכהן הדיוט לעבוד כהן כו׳ כצ״ל:

ד״ה למעוטי מנותר כו׳ כקדשים לכפר לכפרה נתתיו כקדשים כו׳ טומאה הוא למעוטי כו׳ הד״א וכצ״ל:

ד״ה שלשה כו׳ לדורותיכם וגו׳ והנפש כו׳ כצ״ל:

תוס׳ ד״ה הוא לפני כפרה כו׳ משום עולה בדיל מיניה כו׳. פי׳ ואין לחכמים לתקן שם מעילה. ועיין בתוספות דחולין דף קי״ז ע״א וביומא דף נ״ט ע״ב:

בא״ד אית ביה מעילה ופריך ולא הרי דם כו׳ כצ״ל:

ד״ה אין לך כו׳ דאין לך דבר שלא כו׳ כצ״ל:

בא״ד עד שעת מצותו תרומת הדשן משום דבמעילה פ״ב משמע דבאפר תפוח קודם ת״ה כ״ע מודה דמועלין בו עי״ש:

ד״ה ולא והרי ת״ה כו׳ ולכך מצוה לדשן ומ״מ אף לאחר כו׳ כצ״ל:

בא״ד וא״ת מוראה ונוצה ימעלו עד כו׳ כצ״ל:

בא״ד וי״ל שאני כו׳. ועיין בתוס׳ דיומא שם דמתרצי בע״א:

ד״ה עגלה ערופה כו׳ י״ל דשם צריך כו׳. פירוש ובפרה איצטרך לאסור אף מחיים כקדשים. ועיין בתוספות ע״ז דף כ״ט ע״ב:

ד״ה תרי מיעוטא כו׳ קשיא דבחד סגי. והנה תוס׳ במס׳ יומא דף ס׳ ע״א מתרצי תמיה זו ובמסכת פסחים דף כ״ז ע״א מתרצי בע״א עיי״ש והכל בדוחק ול״נ ליישב תמיה זו בע״א דרך פשוטה דמ״ד דס״ל דבכל מקום דאיכא שני כתובים הבאים כא׳ מלמדין יליף מהנך שני כתובים ת״ה ועגלה ערופה כיון דכתיבי בכל חד מיעוטא לאשמעינן דבעלמא דאיכא שני כתובים הבאים כא׳ ולא כתיבי בהו מיעוטא דמלמדין מהם ואי לא הוה כתיב אלא חד מיעוטא ה״א איפכא דתורה אתי לאשמעינן דמ״ה כתיב הכא שני כתובים כא׳ ולא ילפינן חד מאידך משום דבחד כתיב מיעוטא אבל בעלמא דאיכא שתי כתובים הבאים כאחד ולא כתיב בחד מינייהו מיעוטא והוה מצי למילף חד מאידך א״כ לכתוב חד אלא ע״כ דמ״ה כתיב שני כתובים לאשמעינן דאין מלמדין מהם מ״ה איצטרך תרי מיעוטא כנ״ל ברור ונכון:

ד״ה חד למעוטי כו' דמרבינן מאשר הם מקדישים כו׳. אע״ג דאשר הם מקדישים בנותר נמי איירי כדמוקמינן לעיל בשני חילולים הכתוב מדבר ס״ד דמ״ה כתיב לשון רבים לאגמורי מיתה בטמא ששימש וכן הקשו תוספת לעיל דף ט״ו ע״ב ד״ה אלא כו׳ וכן בסנהדרין דף פ״ג ע״א עי״ש ולפי דברי תוספות דהכא מתורץ קושית התוס׳ ביומא דף ס׳ ע"א ד״ה חד למעוטי כו׳ עי״ש ועי״ש בחידושי מהרש״א:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא ולא והא תרומת הדשן אינו ר״ל דנילף דם מתרומת הדשן דמועלין בו אף לאחר כפרה דא״כ דנילף דם במה מצינו מתרומת הדשן א״כ אמאי איצטריך הוא למילף לאחר כפרה כלפני כפרה אלא עיקר ילפותא הויא מדכתיב הוא וקאמר דדרשינן לפני כפרה כלאחר כפרה אבל לא דרשינן איפכא לאחר כפרה כלפני הכפרה משום דאין לך דבר וכו׳ ועל האי הכריח פריך והרי תרומת הדשן וא״כ אין זה הכריח וא״כ אימא איפכא ודוק:

שם ותלתא קראי בדם ל״ל למעוטי וכו׳ ומטומאה יש מקשים לפ״ז ל״ל קרא אשר הם מקדישים ללמוד דחייבים משום טומאה אף דבר שאין לו מתירין תיפוק ליה מדאיצטריך למעט דם מטומאה שאין לו מתירין ש״מ דבכל מקום חייבים משום טומאה אף שאין לו מתירין דאל״כ ל״ל קרא בדם ונ״ל דל״ק דבשלמא אי האי מיעוטא כתיב גבי טומאה שפיר קמקשו אבל כל הני מיעוטי לא משמע אלא לאפקינהו ממעילה והא דדרשינן מינייהו נותר וטומאה היינו באם אינו ענין למעילה כמ״ש התוספות בפ׳ הוציאו לו דף ס׳ ד״ה חד למעוטי ע״ש וא״כ אי לא הוה כתיב אשר הם מקדישים לא הוה אמרינן דהאי מיעוטא אתי לטומאה באם אינו ענין אלא כולהו למעילה אתו ומר משמע ליה מהאי מיעוטא ומר משמע ליה מהאי מיעוטא ודוק:

רש״י ד״ה הוא כי הדם הוא בנפש יכפר הוא בהוייתו יהא כצ״ל וכ״ה בפירושו בפ׳ הוציאו לו ומ״ש בספרים כאן דמו בנפשו הוא ליתא דהאי קרא לא איירי בקדשים אלא גבי חיה ועוף ודוק:

תוס׳ ד״ה הוא לפני כפרה וכו׳ עיין לדבריהם ביומא פ׳ הוציאו לו דף נ"ט ע״ב ועיין במנחות שילהי פ׳ התכלת ובחולין פ׳ כל הבשר דף קי״ז:

ד״ה אין לך דבר וכו׳ וי״ל וכו׳ תרומת הדשן וכו׳ עיין לדבריהם שם ביומא שהוכיחו שבדשן איכא מעילה אפילו קודם תרומת הדשן:

ד"ה ולא והרי תרומת הדשן והא דתנן במעילה פרק ולד חטאת וכו׳ ע״ש בדבריהם ובפרק הוציאו לו מה שהאריכו שם:

ד״ה תרי מיעוטי כתיבי קשיא דבחד סגי עיין לדבריהם שם פרק הוציאו לו ופרק כל שעה דף כ״ו ופרק ולד חטאת מה שכתבו ליישב בזה:

ד״ה חד למעוטי מנותר וכו׳ תימא לנותר וכו׳ וי"ל דמוקמינא וכו׳ דמרבינן מאשר הם מקדישים הכי הוא מרבינן נמי לגבי דם לא ידענא מאי קא מתרצי דהא גבי נותר נמי חייב אפי׳ כי אין לו מתירין כדאוקימנא לעיל ולא יחללו בשני חילולין הכתוב מדבר ואפ״ה ממעטי דם וא״כ מאי שנא טומאה מנותר וליכא למימר דאי לא כתיב אלא חד מיעוטא לא הוה מוקמינן ליה אלא בנותר דוקא ולא הוה דרשינן ולא יחללו אחד פיסול נותר אלא הוה דרשינן א׳ חילול טומאה וא׳ חילול זרות או לדרשא אחרינא ועיין לדבריהם לעיל ריש פ״ב ד״ה אלא למעוטי דא״כ לא איצטריך מיעוטא למעט דם מנותר דהא כיון דולא יחללו לא קאי אנותר א״כ יליף עון עון מפגול למעט כל דבר שאין לו מתירין כדאיתא לעיל וא"כ אמאי איצטריך למעט דם דהא דם נמי אין לו מתירין דהוא עצמו מתיר אלא ע״כ דמיעוטא אתי לטומאה משום דמרבינן מאשר מקדישים לי כל דבר ולכך איצטריך למעט דם והנה שם בחולין ויומא לא הוזכר תירוץ זה אלא הניחו בתימא ושם ביומא הקשו עוד קושיא אחרת ע״ש ולא ידענא מאי מקשו וע״ש בס׳ חידושי הלכות ולעיקר קושייתינו הכא י"ל דה״פ דאי לא כתיב אלא חד מיעוטא לא הוה מוקימנן ליה אלא בנותר דוקא וה״א דאתא האי מיעוטא לגלויי לן דלא דרשינן ולא יחללו א׳ פיסול נותר לריבויי כל דבר אפילו אין לו מתירין דאל״כ אמאי אמעיט דם דה"א מ״ש דם משאר דברים שאין להם מתירין ובטומאה דמרבינן מאשר מקדישים לי כל דבר אפי׳ אין לו מתירין ה״ה דדם נמי חייב עליו משום טומאה דמ״ש אבל השתא דכתיבי תרי מיעוטי וע״כ דחד מנייהו לטומאה אע״ג דמרבי מאשר מקדישים כל דבר אפ"ה אימעיט דם הה״נ דדרשי׳ א׳ פיסול נותר אע״ג דאימעיט דם ודוק ולמה שהקשה מהרש"א שם ביומא י"ל בדוחק דהכי קמקשו לפי מאי דס״ד הכא בברייתא למילף טומאה מפגול בק"ו שלא לחייב אלא על דבר שיש לו מתירין אי לאו דמרבי מאשר מקדישים ועל זה קמקשו דא״כ אמאי צריך תרי מיעוטי לטומאה ולנותר למעט דם הא אימעיט נמי מהאי ק״ו דפגול אלא מדאיצטריך הני תרי מיעוטי למעט דם ש״מ דחייב אשאר דברים אפילו שאין להם מתירין וא"כ אמאי איצטריך אשר מקדישים והוא מה שהקשינו לעיל בגמרא ועל זה תירצו שם וצ״ל דאע״ג דעביד גמ׳ ק"ו זה לפטור בדבר שאין לו מתירין משום טומאה ק"ו פריכא הוא דאיכא למיפרך וכו׳ והאי דעביד האי ק״ו עיקרו אג״ש סמיך וכו׳ ע״ש ור״ל כיון דעיקר סמיך אג"ש הוי ג״ש עדיפא מהני מיעוטי דהני מיעוטי לא משמע אלא לאפקינהו ממעילה והא דדרשינן ליה לנותר וטומאה אינו אלא באם אינו ענין וא״כ אי לאו ריבוייא דאשר מקדישים לא הוה דרשינן הני מיעוטי לנותר וטומאה באם אינו ענין דג"ש עדיפא ולכך איצטריך אשר מקדישים והשתא דכתיב ריבוייא דאשר מקדישים גלי לן דלא עבדינן האי ג״ש להכי למעט דבר אשר אין לו מתירין ולכך איצטריך הני תרי מיעוטי דם מנותר וטומאה ודוק ובזה נסתלק כל מה שהקשה מהרש״א שם:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חידושים

גמרא חוץ מן הדם כו׳. כתב הרמב״ם בפ״א מה' פסוה״מ דין ל״ו וז״ל וכל דם הקדשים אינו מקבל טומאה כלל שנאמר בדם על הארץ כו׳ וכתב הכ״מ כן איתא בסוגיא בסוף ב״ש עלה מ״ו. (ואם אינו טעות מהדפיסים לא ידעתי אם יצאו דברים הללו מפה קדוש הקאר״ו ז״ל דהא הכא סובבת כל הסוגיא דממעטינן דלא חייבים כרת כשאוכל לדם בטומאת הגוף אבל שלא יקבל דם קדשים טומא׳ לא אידכיר לא רמז ורמיזה לא מינה ולא מקצת׳ וטעמו של הרמב״ם נ״ל שהוא מבואר בפ״א מה׳ טומאת אוכלין ופ״י דין י״ו דכל המשקים שאינם מכשירי׳ אינם מקבלים טומאה ודם קדשים שאינו מכשיר אינו מקבל טומאה ע״ש בהשגת הר״א ז"ל ודוק. ואגב אודיע למעיין שאיני מבין מ״ש בכ״מ עוד שם וז״ל וק״ל מדתנן בפ׳ כו׳ ומשמע דמדאורייתא טמא הדם מדקתני הציץ מרצה וצ״ע עכ״ל. ותימא מאי אולמי׳ האי מתני׳ מברייתא דפ״ק דפסחים על מה הציץ מרצה על הדם כו׳ ואפ״ה משני התם מדרבנן קבלו טומאה א״כ גם מתניתין הנ״ל מתפרשת כן והוא ברור.

עוד שם בגמרא אר״י ג׳ כריתות כו׳ וא׳ לדברים שאינן נאכלים. מכאן קשה לי על הכ״מ סוף פי"ח מה׳ פסוה״מ שכתב וז״ל ואפשר לומר דלא איפליגי ת״ק ור״ש אלא לענין מלקות אבל לכ״ע אין חייבים כרת כו׳ ע״ש. ובפי׳ איתמר כאן ובמס׳ שבועות ג׳ כריתות למה כו׳ א׳ לדברים שאינם נאכלים לר"ש כו׳ מבואר דלרבנן חייב כרת גמור וצ"ע ועיין בתוספות ד"ה אבל בטומאת הגוף כו׳:

הגהות

רש״י ד״ה בשני חילולים כו׳ ולא יחלו הס״ד וכצ"ל ועיין בתוס׳ רפ״ב דזבחים מ״ש בזה:

ד״ה אמר קרא כו׳ לכפר כו׳ ור״י כו׳ ממעילה הס״ד:

ד״ה לכם כו׳ בהן מעילה הס״ד:

ד״ה לכפר כו׳ לכפר לכפרה נתתיו כו׳ דין קדשים הס"ד:

ד״ה והרי כו׳ וניתן במזרחו של כבש כדכתיב ושמו כו׳ במקומן אלמא אסור בהנאה הד״א והס״ד וכצ״ל:

ד״ה ובגדי כהונה כו' ביוה״כ שאסור כו' הד״א:

ד״ה תלתא קראי כו׳ הוא הס״ד:

ד״ה למעוטי מנותר לכם כו׳ כקדשים הס״ד:

ד״ה לכפר כו׳ לדבר אחר כקדשים אלא כחולין כו׳ כצ"ל:

ד"ה הוא כדאמרן הס״ד:

תוס' ד״ה ה״ג בשני חילולין כו׳ בנותר חילול דרבים והכא כו׳ בריש פ״ב פירשתי כצ״ל:

ד״ה הוא לפני כו׳ וע״ק כו׳ מקדיש עולה לב"ה כו׳ אי מדרבנן אמאי ב׳ מעילות מאי קשה הא איכא כו׳ וי״ל דהתם משום עולה בדילי מיניה ובדם דליכא מעילה כו' תקינו רבנן כו' יצאו מידי מעילה ד״ת כו׳ איתביה מעילה ולא והרי דם כו' מאי קושיא הס״ד וכצ״ל:

ד"ה ולא הרי כו׳ ונותן במזרחו כו׳ ובפ״ב דיומא בירושלמי כו׳ (כצ״ל ע״ש הלכה ב׳) בסוף תמורה כו׳ דלא נפיק לחולין הס״ד:

ד"ה משום דהוי כו׳ ובגדי כהונה כו׳ ומסקנא כדהכא הס״ד:

ד"ה עגלה ערופה פרש"י מוערפו שם נפקא ליה לאחר עריפה שלא לומר כו׳ ומועלין בו הס״ד וכצ״ל:

ד״ה תרי מיעוטי כו׳ ועיין בזה בתוספות דיומא וחולין:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו ולא והרי תרומת הדשן יש להקשות אי ס״ל דיליף מתרומת הדשן דמועלין א"כ למה ליה הוא דלאחר כפרה כלפני כפרה תיפוק ליה דילפינן מתרומת הדשן דמועלין ובחידוד לתלמידים אמרתי דכוונת המקשה הא דפריך והרי תרומת הדשן ויש לומר דהוא בא לרבות לאחר כפרה מועלין ובאמת דלהוי שני כתובים דלא ללמוד ממקום אחר ותירץ דהוי תרומת הדשן ובגדי כהונה שני כתובים וא"כ ע"כ לא תדרוש הכי אלא איפכא דמוקמינן אכללא דבכ"מ אין מועלין ואין לומר דאתי ללמוד דמועלין דלהוי שלשה כתובים (דשלשה) [דשני] כתובים נמי אין מלמדין ופריך למ"ד ב׳ כתובים מלמדים מא"ל דילמא אתי הוא דלאחר כפרה מועלין ולהוי שלשה כתובים ואין מלמדין ותי׳ תרי מיעוטי כתיבי וע"כ מוקמינן אכללא דאין מועלין וק"ל ובזה מיושב קושית התוספות דהקשו למה לי תרי מיעוטי והניחו הדבר בקושי׳ ובפסחים תרצו ע"ש אבל מתוך דברינו איצטרך תרי מיעוטי דאי מיעוט חדא ה"א דלא אתי למעט אלא דם דאין מועלין אחר כפרה ולגלויי אתי לרבות לפני כפרה כלאחר כפרה דאין מועלין ואי לאו מיעוטי הייתי אומר ב׳ כתובים מלמדים ואתי הוא לרבות אחר כפרה כלפני כפרה דלהוי ג׳ כתובים ולכך איצטרך מיעוטי לגלות דהוא אתי לרבות לפני כפרה כלאחר כפרה דאין מועלין ולעולם בכל מקום אף שנעשה מצוותו י"ל דילפינן דמועלין ולכך איצטרך מיעוט שני דבכל מקום שנעשה מצוותו אין מועלין ודוק:

שם ותלתא קראי בדם ל"ל למעטינא מטומאה יש להקשות לפ״ז ל"ל קרא אשר הם מקדישים ללמוד דחייבים משום טומאה אף דבר שאין לו מתירין תיפוק ליה מדאיצטרך למעט דם מטומאה שאין לו מתירין כי הוא עצמו מתיר ש"מ דבכל מקום חייבים משום טומאה אף שאין לו מתירין דאל"כ למה לי קרא בדם הלא נילף מק"ו מפיגול ויש לישב וק"ל:

תוס׳ ד"ה ה״ג הלא חילול טומאה נמי בנותר איירי ולפ"ז לא יכול למיפשט דבר הלמד בג"ש דכתבו התוספות לעיל דיש לומר דסמך דחילול דטומאה

נמי בנותר כתיב והוי כמאן דכתיבי בגופי׳ אלא דהתם די בג"ש זו וק"ל:

ד"ה הוא לפני כפרה כו׳ ועוד קשה בסוף תמורה גבי מקדיש עולה כצ"ל ופריך אי מדרבנן אמאי ב׳ מעילות וי"ל דהתם שיש מעילה דאורייתא משום עולה אין לחכמים לתקן שם מעילה כיון דבלאו הכי בדילי מיניה ומשני ראוי למעול בו ב׳ מעילות בבשר מעילה דאורייתא משום עולה ובעור דליכא מעילה דאורייתא ולא בדלי אינשי מיניה ותיקנו רבנן מעילה כצ"ל ועיין בתוס׳ דחולין דף קי״ז ע״א ובריש מעילה וכו׳ ועל כי האי גוונא דחיק לאתויי ראיה דתיקון רבנן מעילה אע"ג דבדילי מיניה כמו קדשים שמתו ור״ל אינו ראיה מדם דהתם לא בדילי מיניה ואין להקשות הא דפריך בתמורה דאין לתקן מעילה כיון דבלאו הכי בדלי מיניה הלא הכא בקדשים שמתו אע"ג דבדלי מיניה אפ"ה תיקנו רבנן מעילה ויש לומר דהתם בדלי מיניה מחמת מעילה שיש מעילה דאורייתא בעולה שקדשי מזבח וא״כ אין לרבנן לתקן מעילה ומשני בעור דליכא מעילה כלל ותיקנו רבנן מעילה וק״ל:

ד״ה חד למעוטי מנותר תימא כו׳ וי״ל כו׳ דמרבינן מאשר הם מקדישים הכי הוה מרבינן נמי לגבי דם לא זכיתי להבין דבריהם דאשר הם מקדישים בנותר נמי איירי ומרבינן נמי קומץ ומנחת כהנים דאע״ג דאין בהם פיגול יש בהם נותר א״כ מהי תיתי לחייבו בטומאה יותר מבנותר אדרבה טומאה קלה שהיא בעולה ויורד ובשתי ידיעות כו' {פנים מאירות: וצ"ע}:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

סימן י

סוגיא אין לך דבר שנעשית מצותה ומועלין בה

בזבחים דף מ"ו אין לך דבר שנעשית מצותה ומועלין בה ולא והרי תרומת הדשן משום דהוי תרומת הדשן ובגדי כהונה שני כתובים הבאים כאחד וכל שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין וכו' הניחא למ"ד אין מלמדין אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר תרי מיעוטא כתיבי הכא כתיב הערופה והתם כתוב ושמי ע"כ, ועיין תוס' שהקשו דבמעילה דף י"א איתא דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין ואיתא שם בגמ' בשלמא מזבח החיצון דכתיב ושמו אלא מזבח הפנימי מנא לן משמע דושמו דריש דאין מועלין ובשמעתתא אדרב' מוכח מושמו דמועלין ותירצו בתוס' ז"ל דהתם משמע דלא מועלין בדישון הפנימי שהדישון מוציאו מידי מעילה אבל קודם דישון מועלין א"כ איכא מצוה לדשן ועל זה קאמר בשלמא חיצון דכתיב ושמו ולכך מצוה לדשן ומ"מ אף לאחר הרמה איכא מעילה כדדרשינן בסוף תמורה דף ל"ד ושמו בנחת ושמו כולו ושמו שלא יפזר אלא פנימי מנא לן דמצוה לדשן שאתה אומר שהדשן מוציאו מידי מעילה וכו' אכן התוס' מעילה דף י"א ד"ה בשלמא הקשו דהא קטרת משתעלה תמורתו אין מועלין בו. הרי דאף קודם הדישון אין מועלין עוד הקשו דלהביא ראי' דמזבח החיצון צריך דישון הו"ל להביא קרא דוהרים את הדשן.

והנה הרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות תמידין ומוספין הלכה ט"ו ז"ל ואעפ"י שאין הוצאתו לחוץ עבודה אין בעלי מומין מוציאין וכשמוציאין אותו מחוץ לעיר מניחין אותו במקום שאין הרוחות מנשבות בו בחזקה ולא חזירים גורפין אותו ולא יפזרנו שם שנאמר ושמו שיניחנו בנחת ואסור להנות בו, והקשה הראב"ד ז"ל זה לא נאמר אלא על תרומת הדשן ואין מעילה אלא בתרומת הדשן וכתב ע"ז הכ"מ טעמו של הראב"ד משום דכי כתיב ושמו בתרומת הדשן כתיב שהכהן תורם בכל יום שחרית ונותנו אצל המזבח כמו שכתב רבינו לעיל בפרק זה הרמת הדשן מעל המזבח מצות עשה ועל דשן זה הוא שאמרו שהוא אסור בהנאה ומועלין בו לא על שאר הדשן שנשאר שם שמורידין למטה ומוציאין אותו חוץ לעיר וכתב הר"י קרקוס ז"ל נראה לדין הנאה למד רבינו מההיא דפרק ב' דמעילה שנחלקו רב ור' יוחנן בנהנה מאפר שעל תפוח לאחר שהרימו הדשן דר' יוחנן סבר דמועלין ורב סבר שאין מועלין והלכה כר' יוחנן וכן פסק רבינו בהלכות מעילה עכ"ד הכ"מ, והדברים תמוהים מאד דמשמע מהכ"מ דכיון דאמר ר' יוחנן דנהנה מאפר שעל גבי תפוח מועלין בו א"כ אף לאחר שהוציא את הדשן והניחו מועלין בו וסבירא לפי זה להרמב"ם דמקרא דושמו דילפינן לתרומת הדשן דמועלין ילפינן ג"כ להדשן שמוציאין מחוץ לעיר שמועלין, והוא תמוה מאד שהרי כמה משנות נשנו דמועלין עד שתצא לבית הדשן אבל לאחר שיצא לבית הדשן אין מועלין בו, וכן כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות מעילה הלכה ב' ז"ל כל קדשי קדשים מועלין בהם משהוקדשו עד שיזרק הדם נזרק הדם מועלין בדבר שכולו לאישים עד שישרף ויצא לבית הדשן הרי מפרש שבכל הדשן שמוציאין מחוץ לעיר אין מועלין. וע"כ מקרא דושמו דילפינן דתרומת הדשן מועלין אף לאחר שהניחו הוא דוקא בתרומת הדשן וא"כ איך יליף מקרא זה לאסור כל הדשן. ואם ילפינן זה מקרא דושמו לאיסור הנאה ליליף מיני' גם לאיסור מעילה.

והנראה לי דהנה קי"ל דכל הנקברין לא ישרפו והקשו כיון דקי"ל חמץ בפסח השבתתו בכל דבר וא"כ אמאי אמרינן דלכתחילה חמץ בפסח שורפן הא קי"ל כל הנקברין לא ישרפו עיין במ"א או"ח סימן תמ"ה שתירץ דהא דהנקברין לא ישרפו היינו לא ישרוף לנהוג בו דין נשרפין להנות באפרן אבל אם רצה לשרפו שלא להנות באפר שרי, והדברים תמוהים דא"כ למה אמר הנקברין לא ישרפו הא אמר דנקברים אפרן אסור וא"כ עוקר האיסור שאסור להנות מהאפר ולמה אמר הנקברין לא ישרפו, ובודאי דהכונה דאסור לשרוף פן יבא להנות מהאפר, וא"כ קשה איך קאמר הרמב"ם דלכתחילה חמץ בפסח ישרף.

והנראה לי דהנה איתא בתמורה דף ל"ד כל הנשרפין אפרן מותר ואפר אשרה לעולם אסור ופירשו בתוס' שם בדף ל"ג ד"ה הנשרפין ז"ל דנשרפין כיון שצוה הכתוב לשרפו אחר שעשה כאילו נעשה מצותו וכו' ה"נ כיון שנעשה מצותו הלך איסורי' והא דאמר אפר אשירה אסורה לעולם אעפ"י שהזקיק הכתוב לשורפה היינו משום דכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם אבל הנקברין דלא הטעון הכתוב לשורפן משו"ה איסורייהו לעולם עכ"ד התוס', וקשה לי לפי זה מאי קאמר למ"ד שני כתובים הבאים כאחד מלמדין מאי איכא למימר האיכא כתוב שלישי דנעשית מצותה ואעפי"כ באיסורא קיימא ואין לומר דבעו למילף לענין מעילה שיהיו שני כתובים הבאים כאחד ומועלין, דהא עגלה הערופה לאחר עריפה אין מועלין רק אסורה בהנאה, ועיין בתוס' זבחים דף ע"ב ד"ה אלא דבמתניתן דע"ז דחשיב אלו שאוסרין בכל שהוא חשיב רק אלו שאינן קדשים והתם קא חשיב עגלה ערופה הרי דאיסורא דעגלה ערופה לא הוי מטעם קדשים וא"כ כי קא חשיב אלו שנעשית מצותה ואסורין וחשיב עגלה ערופה הכונה דאסורה ואין מועלין, וכן הקשה שם בתוס' דאמאי לא חשיב אברי שעיר המשתלח (פירוש דאינן קדשים) למאן דס"ל דאברי שעיר המשתלח אסור להנות בהן משום גזירה הרי דאפילו למ"ד אברי שעיר המשתלח אסורין בהנאה אעפי"כ אין מועלין דעתם כבר אינן קדשים ואיסורן רק מקרא דגזירה וא"כ במעילה דף י"א דחשיב אברי שעיר המשתלח הרי דחשיב אף מה שאין מועלין, מאי פריך למ"ד שני כתובים הבאים כאחד מלמדין מאי איכא למימר לחשוב נמי אשירה דנעשית מצותה ואעפי"כ אסורה,

וע"כ נראה לי דהא דדין הוא דדבר שנעשה מצותו הותר אין הכונה דהמצוה מתרת אלא דאמרינן כיון דנעשית מצותה אמרינן דהאיסור שאסרה התורה מקודם הוא עד שתעשה המצוה אבל כיון דנעשית המצוה בטלה איסור דאמרינן דהאיסור שמקודם לא אסרה התורה אלא עד שתהי' המצוה נמצא אם יש על זה עוד איסור שהאיסור אי אפשר לומר שאותו אסרתו התורה רק עד שתהי' המצוה שאותו איסור הוא כזה שלא נתנה התורה בו מצוה בודאי דלא יועיל אף אם תעשה המצוה, ומאיסור זה שנתנה התורה מצוה אפשר לומר שנסתלק האיסור אבל האיסור השני שעליו לא נתנה התורה מצוה האיסור ההוא נשאר:

והנה עבודה זרה הא איננה מהנשרפין א"כ איסור הנאה דעבודה זרה אי אפשר לומר שאיננו רק עד שתעשה מצוה שהרי ע"ז איננה מהנשרפין, וא"כ איסור על זה נשאר תמיד, והנה באשירה הוסיפה התורה עוד מצוה בביעורה לשרוף אותה וא"כ אף אם נימא דאיסור של אשירה הוא רק עד שתשרף ותעשה מצותה, אבל איסור עבודה זרה במה פקע וא"כ אפר אשירה משום הכי לעולם אסור, משום שנשאר על האפר איסור דעבודה זרה שעליו לא נתנה התורה מצוה.

שוב מצאתי ראי' לדברי מדברי הרשב"א בריש קידושין שהקשה אמאי המקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת תתקדש בזה שהאפר מותר, ואין לומר דמיירי שאין האפר שוה פרוטה הא המקדש בעיר הנדחת אינה מקודשת והא עיר הנדחת בודאי דשוה האפר פרוטה. והקשו על הרשב"א הא בעיר הנדחת כתוב לא ידבק בידך מאומה מן החרם, אכן לדברינו הדברים ברורים דהא דאמר רחמנא בעיר הנדחת לא ידבק בידך מאומה מן החרם היינו כל זמן שהוא חרם אבל כיון דשרפוה ונעשית מצותה הותר חרמה ועתה איננה חרם והא דאפר אשירה לעולם אסור משום דע"ז איננה מהנשרפין ואף לאחר ששרפוה היא עדנה חרם אבל עיר הנדחת אין איסורה אלא עד שתשרף וכיון ששרפוה הותרה דעתה איננה חרם, והא דקאמר בגמ' חולין דף פ"ט אמר ר' זעירא ואיתימא רבה בר ירמי' מכסין בעפר עיר הנדחת ופריך אמאי איסורי הנאה נינהו הרשב"א לא יפרש כמו פרש"י קס"ד בעפר שריפתה דלהרשב"א עפר שריפתה מותר אלא ס"ד דמיירי בעפר שהי' בעיר הנדחת שמילא אחד קופתו עפר וע"ז פריך הא איסורי הנאה נינהו והא דלא משני דמיירי דאפר שריפתה פשוט דלא קשה דא"כ הי' לו לומר מכסין באפר עיר הנדחת ואף דסבירא לב"ה מצינו אפר שקרוי עפר אבל בלשון חכמים ובפרט בדברי האמוראים אפר לא מקרו עפר ועוד אפר פשיטא שמותר משו"ה הוצרך לשנות בעפר עפרה וכיון דבעי עוד תלישה ואינו בכלל קביצה מותר וזה דבר חדש שהוצרך להשמיענו אבל אפר שריפת עיר הנדחת פשיטא דמותר וזה בכלל כל הנשרפין אפרן מותר.

והנה בחמץ בפסח אי אפשר לומר אפילו לר' יהודה דס"ל חמץ בפסח בשריפה דמשו"ה אסרה התורה בהנאה משום דבעי שריפה שהרי חמצו של עכו"ם ושל הפקר אסור בהנאה אף דאין עליו מצות שריפה שהרי אמרה התורה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל הפקר ואף שבידו לשורפו מותר להשהות ע"כ דמה דאסרה התורה חמץ בפסח אין הפירוש דאסרה את החמץ עד שישרף דהרי חמץ של הפקר אסרה התורה אף כשישרף יהי' האפר אסור שהרי בחמץ של הפקר לא נתנה התורה מצות שריפה וא"כ האפר של חמץ של הפקר בודאי דאסור וא"כ לא עדיף חמץ של ישראל מחמץ של עכו"ם והפקר כיון דחזינן דאיסור שאסרה התורה את החמץ בפסח בשל הפקר איננו כדי שתעשה מצות השריפה א"כ בודאי דאף חמץ של ישראל איסורו לאו מטעם מצות השריפה כמו ערלה וכלאי הכרם אלא איסור הנאה מעצמה א"כ בחמץ בפסח אף לר' יהודה אף דסבירא לי' שחמץ מהנשרפין אעפי"כ האפר אסור ולר' יהודה כי קתני בברייתא כל הנשרפין אפרן מותר הוי חוץ מחמץ בפסח כמו דלרבנן אפר אשירה אסור וברייתא דקתני רק אפר אשירה לעולם אסור ולא קתני חמץ בפסח אפרן אסור דברייתא רבנן היא דס"ל חמץ בפסח הוי מהנקברים דהשבתתו בכל דבר, אכן במתניתין דתמורה שם לא גרסינן הנשרפין אפרן מותר כמו דאיתא בתוס' שם דאפשר דלא גרסינן וכן במשנה שלנו אין שם הגירסא דנשרפין אפרן מותר.

והנה בגמ' שם בתמורה פריך ונשרפין דהקדש אפרן מותר והתניא כל הנשרפין אפרם מותר חוץ מאפר אשירה ואפר הקדש לעולם אסור, ופירש הגר"א פירוש וכיון דאיכא נשרפין דאפרן אסור היכא אתי למשרי' ויהא רשאי לשרוף הנקברין ויאמרו דאפרן דהללו אסור, כן הוצרך לפרש קושית הגמ' דאל"כ היכן קתני דנשרפין דהקדש אפרן מותר, ואפשר לומר ג"כ משום דקתני כל הנקברין לא ישרפו משמע כל הני דחשיב במתניתין אף קדשים שהפילו וכו' ואם איתא דנשרפין דהקדש אפרן אסור לא אתי למשרי', עכ"ד קדשו של הגר"א, וכיון דחזינן דאם הי' הדין בהקדש דאף שנשרפו אפרן אסור ממילא הי' מותר לשרוף אף את הנקברין דהקדש, מעתה לא קשה על הרמב"ם כיון שפסק דחמץ השבתתו בכל דבר הו"ל חמץ מהנקברין והרי כל הנקברין לא ישרפו אבל לדברינו לא קשה שטעמא דנקברין לא ישרפו משום דיסברו שהמה מהנשרפין והנשרפין אפרן מותר ויבא להנות מאפרן אבל אם הי' הדין דאף אם הן בשריפה אעפי"כ אפרן אסור לא יבואו לטעות דאף אם המה מנקברין מותר לשורפם, כמו בהקדש דאילו הי' הדין דאפר הקדש אסור הי' מותר לשרוף אף הנקברין מעתה בחמץ בפסח דאף אם הי' הדין דחמץ בפסח בשריפה הי' אפרן אסור כמו חמץ של עכו"ם ושל הפקר א"כ מותר לשרוף חמץ בפסח מה תאמר פן יטעו ויסברו דחמץ בפסח מן הנשרפין אף אם יטעו לא יבואו להתיר האפר דלא גרע מחמץ של עכו"ם משו"ה חמץ בפסח מותר לשרוף אף לרבנן ועוד ראי' לדברינו דאף לר' יהודה דס"ל חמץ בפסח מהנשרפין אעפי"כ אפרן אסור דאם לר' יהודה אפרן מותר למה לרבנן לומר לר' יהודה כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל משום דאם לא מצא עצים הו"ל למימר בכל דין שאתה דן הוא להקל שהרי לפי דברים שאתה אומר שריפה יהי' האפר מותר ולפי דברינו דחמץ השבתתו בכל דבר האפר אסור ע"כ דאף לר' יהודה חמץ בפסח האפר אסור מן התורה וצריך לומר לפי דברינו דערלה וכלאי הכרם של הפקר שביד ישראל המצוה לשרפם דאם נימא דעל ערלה של הפקר אין מצוה לשרפם א"כ ערלה של הפקר שנשרפו אפרן אסור הרי דאין האיסור בשביל השריפה דהרי על כלאי הכרם וערלה של עכו"ם והפקר לא נתנה התורה מצוה ואעפי"כ אסורין בהנאה ועכצ"ל דאם יהיו בידי ישראל ערלה של עכו"ם יצטרך לשורפן אם העכו"ם מסר לידו לעשות כחפצו.

והנה הרמב"ם הא כתב שאין הוצאת הדשן עבודה והקשה ע"ז המ"ל שם בהלכה י' איך כתב הרמב"ם דהוצאת הדשן לאו עבודה היא דמנא לי' הא ועוד דהא משמע בגמ' דלר"י אליבא דת"ק הוצאה הוי עבודה, עוד תמה ז"ל דבירושלמי רפ"ב דיומא נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש בזר שתרם דר' יוחנן מחייב מיתה ור"ל פוטר משום דכתיב עבודת מתנה יצא זה שהוא בהרמה ואחר זה אמר הוציא שאר הדשן בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל ואמרו דמחלוקת זו אתא כת"ק דאמר אחרים פחותים מהם ברם כמ"ד אחרים לרבות בעלי מומין הוא זר הוא בעל מום, ע"כ, הרי דכו"ע הוצאת הדשן עבודה. וכתב המשנה למלך דהכריח זה הדין להרמב"ם משום דבתלמוד דידן אמרינן כל עבודה שיש אחרי' עבודה אין הזר חיוב עלי' ועל זה הוקשה דהיכי אמרינן דהרמת הדשן חייב עלי' ואפילו מאן דפטר הוא משום דעבודת סילוק תיפוק לי' משום דיש אחרי' עבודה דהיינו הוצאת הדשן ובדין זה דכל עבודה שיש אחרי' עבודה דאין הזר מחויב עלי' לא מצינו מי שיחלוק, ומכח קושיא זו הוכרח רבינו לומר דהוצאה לאו עבודה היא וכו' ומיהו אחר כל אלה הדברים עדיין אין דעתי מתישבת בכל זה משום דא"כ דברי הירושלמי אין להם מובן כלל דאיך חייבו בתרומת הדשן וחזרו וחייבו בהוצאת הדשן ולפי סברת רבינו הם תרתי דסתרי אהדדי ולומר דהירושלמי לית לי' דין זה דבעינן עבודה תמה ומשו"ה חייבו בתרויהו אך תלמודא דידן דאית לי' דין זה דעבודה תמה ע"כ אית לי' דהוצאה לאו עבודה היא מדחייבו בהרמת הדשן זה לא ניתן להאמר משום דדין זה דבעינן עבודה תמה ולא עבודה שיש אחרי' עבודה הוא משנה ערוכה בפרק אחרון דזבחים, סוף דבר סברת רבינו לא יכלתי להולמה עד יערה ה' את רוחו עלינו ויפתח עינינו במאור תורתו עכ"ל של המשנה למלך.

אכן מה שכתב המשנה למלך דמשו"ה סובר הרמב"ם דע"כ הוצאה לאו עבודה היא מדחייב לוי בהרמת הדשן ואם נימא דהוצאת הדשן עבודה היא א"כ ההרמה איננה עבודה תמה ובדין זה דבעינן עבודה תמה הא לא נחלק לוי ורק בדין דבעינן עבודת מתנה ולא עבודת סילוק בזה סבירא ללוי דדוקא במבית לפרוכת הוא הדין דבעינן דוקא עבודת מתנה ולא עבודת סילוק אבל בכל עבודת דבר המזבח אף עבודת סילוק ע"כ דהוצאת הדשן לאו עבודה היא אכן בזה עוד אין זה תירוץ להקושיא איך מחייבין על הרמת הדשן הא יש אחרי' הוצאת הדשן דאף אם נימא דהוצאת הדשן לאו עבודה היא עכ"פ מצוה היא והרי בגמ' יומא דף כ"ד איתא זר שסידר המנורה לחיוב איכא נתינת פתילה נתן פתילה לחיוב איכא הדלקה הדליק לחייב הדלקה לאו עבודה היא הרי דאף שהדלקה לאו עבודה היא, והרמב"ם ס"ל דאף אם הדליק זר כשר ואף לכתחילה כשר זר להדליקן כמו שכתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות ביאת המקדש ואעפי"כ אף שזר כשר בהדלקה אעפי"כ במה שנתן שמן שזה מהעבודות אין זר מחויב מפני שיש אחרי' מצות ההדלקה הרי דלא מקרי עבודה תמה אף שאין אחרי' עבודה רק מצוה אף שכשרה המצוה בזר לא מקרי העבודה שלפני' עבודה תמה מכש"כ דקשה בהרמת הדשן שלכאורה איננה עבודה תמה אחרי שיש אחרי' הוצאת הדשן אף שאיננה עבודה עכ"פ מצוה היא ואסור לבע"מ להוציא בודאי דעבודת הרמה שלפני' לאו עבודה תמה היא.

אכן הא דסבר הרמב"ם דהוצאת הדשן לאו עבודה הוא אפשר דהרמב"ם סובר דזה מוכח מגמ' דילן דהרי איתא ביומא דף כ"ג ת"ר ופשט ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן שומעני כדרך יום הכיפורים שפושט בגדי קדש ולובש בגדי חול ת"ל ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים מקיש בגדים שלובש לבגדים שפשט מה להלן בגדי קדש אף כאן בגדי קדש א"כ מה תלמוד לומר אחרים פחותים מהן ר' אליעזר אומר אחרים והוציא לימד על הכהנים בעלי מומין שכשרין להוציא הדשן וכו' אמר ריש לקיש כמחלוקת בהוצאה כך מחלוקת בהרמה ור' יוחנן אמר מחלוקת בהוצאה אבל בהרמה דברי הכל עבודה היא מאי טעמא דריש לקיש אמר לך אי ס"ד עבודה היא יש לך עבודה שכשרה בשני כלים ור' יוחנן אמר גלי רחמנא בכתונת ומכנסים והוא הדין למצנפת ואבט, ע"כ, והנה חזינן דריש לקיש ס"ל דבין הוצאה ובין הרמה לאו עבודה היא ואעפי"כ לת"ק בעלי מומין פסולין לזה, ור"י חזינן דפליג בהרמה אבל בהוצאה לא חזינן דפליג על ריש לקיש וא"כ כיון דריש לקיש בודאי סבירא לי' דלאו עבודה היא ור' יוחנן לא מצינו דפליג בזה על ריש לקיש, א"כ סבר הרמב"ם דעל הוצאה דלא מצינו דפליג ר' יוחנן בזה הלכה כריש לקיש דהוצאה לאו עבודה היא אף דאמר בגמ' אבל בהרמה ד"ה עבודה הוא דמשמע דהא דפליגי ת"ק ור' אליעזר פליגי בהוצאה אי עבודה הוא הרמב"ם מפרש דהפירוש הכי אבל בהרמה ד"ה שבעל מום פסול דהא הרמה עבודה היא, ואין לומר מדלר' יוחנן צריכה ארבעה כלים א"כ ראי' דעבודה היא אין זה ראי' דהרי לר' יוחנן אף לר' אליעזר צריכה ארבעה כלים דהרי על דרשא דמקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט לא פליג אעפי"כ אית לי' לר' אליעזר דלאו עבודה היא מדכשרה בבעלי מומין א"כ גם לת"ק לאו עבודה ורק דס"ל דאין לנו לימוד להכשיר בבע"מ ועוד סובר הרמב"ם ראי' דהוצאה לתלמוד דידן לאו עבודה היא מהא גופא דאמר בדף כ"ד אמר רב ארבע עבודות זר חייב עליהן מיתה זריקה והקטרה וניסוך המים וניסוך היין ולוי אמר אף תרומת הדשן ואם נימא דאף לגמ' דילן הוצאת הדשן עבודה היא א"כ אמאי אמר לוי אף תרומת הדשן הי' לו לומר תרומת הדשן והוצאת הדשן, ע"כ דגמ' דילן סבר דהוצאת הדשן לאו עבודה היא וטעמא דהא מילתא דעבודה מקריא רק קודם המזבח שמביא לידי מזבח ועל המזבח אבל המצוה שחוץ למזבח לאו עבודה היא דרבי רחמנא רק לכל דבר המזבח וצורך המזבח כעבודת המזבח דמי אבל מה שאיננו לא דבר המזבח ולא מבית לפרוכת לאו עבודה היא.

אכן יש לעיין מהו דין התורה בהוצאת הדשן אם הדין הוא בהדשן שאמרה התורה שצריך הדשן להוציא חוץ לעיר או דהדין הוא בהמזבח שצריך לדשנו ולהרחיק הדשן שנקלט מהמזבח עד חוץ לעיר אם נימא דהאי דין הוא בדישון המזבח שצריך לדשנו ולהוציא חוץ למחנה א"כ יוכל לומר דזה ג"כ דבר המזבח שכן אמרה התורה דכשמדשנין אותו צריכין להוציא דשנו הרחק ממנו חוץ למחנה אבל אם הדין הוא בהדשן אין זה שייך למזבח, ואם נימא דהוצאת הדשן הוא דין בדישון המזבח לא קשה כלל אמאי הרמת הדשן הוי עבודה תמה הא יש אחרי' הוצאת הדשן דהוצאת הדשן לא שייך כלל לעבודת הרמת הדשן דעבודת הרמת הדשן הוא מצוה עבודה על המזבח בהדשן ובזה תמה העבודה שבהדשן והוצאה הוא עבודה בדישון המזבח, אבל אם נימא דהוצאת הדשן דין הוא בהדשן א"כ יש לומר דהרמת הדשן הוא דין על כל הדשן כמו שמרימין תרומה מכרי שהתרומה על כל הכרי כן תרומת הדשן הוא על כל הדשן וזה מכשירו להוצאתו או דתרומת הדשן איננו על כל הדשן אלא דאמרה התורה מדשן שמונח על המזבח מזה תקח קומץ ותשים אצל המזבח ויתר הדשן תוציא מחוץ למחנה אם נימא דהרמת הדשן הוא על כל הדשן א"כ הרמה לאו עבודה תמה שיש אחרי' עבודה הוצאת הדשן אבל אם נימא דאין הרמת הדשן על כל הדשן אלא מצוה בפני עצמה היא שאמרה התורה מזה הדשן שמונח על המזבח תקח קומץ דשן ותשים אצל המזבח ובקומץ הזה תמה העבודה, ויתר הדשן דין אחר בו שאותו צריך להוציא מחוץ למחנה א"כ בודאי הרמת הדשן עבודה תמה היא ומה שיש עוד הוצאת הדשן זאת המצוה איננה בתרומת הדשן אלא ביתר הדשן.

והנה במעילה דף ט' איתא הנהנה מאפר תפוח שעל גבי המזבח רב אמר אין מועלין בו ור' יוחנן אמר מועלי' בו לפני תרומת הדשן כולי עלמא לא פליגי דמועלין בו כי פליגי לאחר תרומת הדשן רב אמר אין מועלין בו הרי נעשית מצותו ור' יוחנן אמר כיון דכתוב ולבש הכהן מדו בד כיון שצריך לבגדי כהונה בקדושתי' קאי והנה ר' יוחנן מדסבר דכיון דצריך בגדי כהונה ע"כ דהדשן בקדושתי' קאי ע"כ דסובר ר' יוחנן דדין דהוצאת הדשן שאמרה התורה דין הוא בהדשן שצריך להוציאו בבגדי כהונה, דאם נימא דהאי דינא דהוצאת הדשן הוא דין בדישון המזבח א"כ אין מזה ראי' דהדשן קאי בקדושתי' ומועלין בו הא המצוה להוציא מחוץ למחנה בבגדי כהונה איננה משום הדשן אלא משום דישון המזבח ע"כ דלר' יוחנן הוצאת הדשן הוא דין בהדשן שצריך להוציאו מחוץ למחנה אכן רב סבר דדין דהוצאת הדשן הוא דין בדישון המזבח ומצות הדשן נגמרה בהרמת הדשן ואין במצות הדשן שוב מצוה והא דצריך להוציא מחוץ למחנה הוא דין בדישון המזבח, והנה רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן דדין הוצאת הדשן הוא בהדשן לא בהמזבח ומדחזינן סתמא דגמ' ביומא דקאמר לוי אף תרומת הדשן ולא קאמר רק משום דלוי סבירא לי' דבמזבח רבי אף עבודת סילוק אבל בדין זה דעבודה תמה לא פליג לוי דאף במזבח בעינן דוקא עבודה תמה שהרי קאמר אליבא דלוי אמר קרא ולמבית לפרוכת ועבדתם אל מבית לפרוכת הוא דעבודת מתנה ולא עבודת סילוק הא בחוץ אפילו עבודת סילוק אי הכי ועבדתם נמי אל מבית לפרוכת הוא דעבודה תמה הא בחוץ אפילו עבודה שיש אחרי' עבודה ועבדתם הדר ערבי' קרא ע"כ, הרי דבזה גם לוי מודה דאף במזבח בעינן עבודה תמה וא"כ כיון דבזה קי"ל כר' יוחנן דמצות הוצאת הדשן הוא בהדשן א"כ אם נימא דהרמת הדשן הוא על כל הדשן א"כ הרמת הדשן היא איננה עבודה תמה שהרי יש אחרי' מצות הוצאת הדשן, ע"כ דגמ' דילן סברה דהרמת הדשן איננה על כל הדשן רק דאמרה התורה מהדשן המונח על התפוח תרים דשן ותנוח אצל המזבח ויתר הדשן המצוה שתוציא מחוץ למחנה לפי זה אין הרמת הדשן שייכה כלל למצות הוצאת הדשן דתרומה דשן אחר וביתר הדשן מצוה אחרת, אכן רב הא סבר דמצות הרמת הדשן הוא על כל הדשן שבזה נעשית מצותה של הדשן והוצאת הדשן הוא מצות דישון המזבח שאמרה התורה שכן תדשן המזבח שתרחיק את דשנו למחוץ למחנה דאם הי' דין בהדשן הרי לא נעשית עדנה מצותה.

מעתה לפי גמ' דילן לוי סבר דוקא הרמת הדשן שהיא עבודה על המזבח רבינן מלכל דבר המזבח שזר חייב אבל הוצאת הדשן שאיננו דבר המזבח ולא מבית לפרוכת אין זר חייב עלי' שדבר שאיננו מבית לפרוכת ולא דבר המזבח לאו עבודה היא ורב אף דסבירא לי' דהוצאת הדשן הוא דבר המזבח שהדין הוא בדישון המזבח ואעפי"כ פטר בין על ההרמה בין על ההוצאה דעבודת סילוק הוא, אכן הירושלמי סובר כרב דהוצאת הדשן ממזבח החיצון דין הוא בדישון המזבח דאופן הדישון של המזבח הוא להוציא את הדשן הרחק ממנו חוץ למחנה א"כ למאן דס"ל שמחויבין במזבח אף בעבודת סילוק א"כ על ההרמה מחויבין שהיא עבודה תמה שנגמר עי"ז מצות הדשן ועל ההוצאה מחויבין דעבודה היא לרב שהרי היא דבר המזבח מצות דישון המזבח, משו"ה קאמר בירושלמי דאם הוציא הדשן תלוי בפלוגתא דמאן דס"ל דמחויבין במזבח אף על מצות סילוק מחויבין בהוצאת הדשן, אבל לגמ' דילן דהמצוה בהדשן ולא דבר המזבח היא לאו עבודה היא, משו"ה אמר לוי דרק תרומת הדשן מחויבין ולא הוצאת הדשן. ועיין בתוס' שם ד"ה וכולן, דמפרש קושית הגמ' דפריך על הא דקתני גחלת שפקעה מעל המזבח לא יחזיר (משום דאין מעלין על המזבח דבר שאין בו הקטרה מעליא) הא על גבי המזבח יחזיר בשלמא לר' יוחנן ניחא אלא לרב קשיא, ופירש השר מקוצי דמשו"ה צריך להחזיר לר' יוחנן משום דרחמנא אמר והוציא את כל הדשן, ולכאורה לפי זה יחזיר אף לרב דאטו פליג רב על קרא דוהוציא את כל הדשן אכן לדברינו הדברים מבוארים, דהנה על גבי המזבח טעמא דצריך להחזיר גחלת ולמסקנא אפר כדי שיהא מוכן להוציא אבל אם יהי' רחוק ישליכנו הרוח ויפול מעל המזבח ובשלמא לר' יוחנן דהדין הוא בהדשן שצריך להוציא מחוץ למחנה היינו לקחו מעל המזבח ולהוציאו אבל אם נפל לארץ נדחה ממצוה הלזו שפיר צריך להחזיר דהרי המצוה הוא להוציא כל הדשן מהמזבח מחוץ למחנה משום קרא דוהוציא את כל הדשן, אבל לרב דהאי קרא דוהוציא את כל הדשן הוא דין במזבח שצריך לדשנו באופן הזה א"כ נהי דאמרה התורה דכשאתה מדשן המזבח שידשנו באופן זה להוציא כל הדשן מחוץ למחנה, אבל אם מעצמו פיזר הרוח את האפר מעל המזבח מה איכפת לן המצוה להוציא את כל הדשן הוא בדישון המזבח ולא בהאפר ואם הגחלת שפקעה ועומדת ליפול אין צריך כלל להחזיר משא"כ לר' יוחנן צריך לראות שלא תפול כדי לעשות בה כדינא להוציאה מהמזבח אל מחוץ למחנה.

והנה הרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות תמידין ומוספין הלכה י' ז"ל הרמת הדשן מעל המזבח בכל יום מצות עשה שנאמר והרים את הדשן והיא עבודה מעבודת כהונה ובגדי כהונה שתורם את הדשן יהיו פחותין מן הבגדים שמשמש בהם בשאר עבודות שנאמר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן (מה דאיתא ברמב"ם והרים טעות סופר הוא וצריך לומר והוציא את הדשן כי בקרא לא נאמר והרים רק והוציא) אינו אומר אחרים שיהיו בגדי חול אלא שיהיו פחותין מן הראשונים לפי שאינו דרך ארץ שימזוג כוס לרבו בבגדים שבישל בהם קדירה לרבו. וכבר תמה בכ"מ דהא האי קרא דולבש בגדים אחרים כתיב בהוצאת הדשן ואיך הביא הרמב"ם לדין דהרמת הדשן, ומה שכתב בכ"מ דדין הרמב"ם הוא מדכתוב ילבש לרבות השחקים, והרמב"ם מפרש כאותו פירוש שברש"י דכתוב ילבש דדוקא שחקים, משום דבגדים שבשל בהם קדרה לרבו אל ימזוג כוס לרבו הוא תמוה דהרי הרמב"ם מפרש בפירוש לימודו מקרא דופשט ולבש בגדים אחרים.

ונראה לי, דהנה מה שהקשו על הרמב"ם יש להקשות בגמ' דקאמר ריש לקיש כמחלוקת בהוצאה (דר' אליעזר סבירא לי' מדכתיב אחרים והוציא לימד על בע"מ שכשר להוצאה) כך מחלוקת בהרמה פירוש דלר"א בע"מ כשר להרמה, ולפי זה ג"כ קשה כיון דלר' אליעזר בעי קרא דבעל מום כשר להוצאה מנא לן דכשר גם בהרמה, וע"כ צריך לומר דסבירא לריש לקיש דדרשינן סמוכים ואקיש רחמנא הרמה להוצאה מה הוצאה כשר בבעל מום מקרא דאחרים אף הרמה נמי כשר בבעל מום, אכן ר' יוחנן דחי דאין סברא לומר דאקשינהו רחמנא לזה דכיון דהרמה עבודה על המזבח אי אפשר לומר שבעל מום יגש אל המזבח לעבוד עבודת המזבח ורק בהוצאה גלי קרא דלאו עבודת מזבח היא אלא עבודת הדשן, נמצא דבדבר שאפשר ללמוד זה מזה גם ר' יוחנן מודי דאקיש רחמנא הוצאת הדשן להרמה, א"כ לרבנן דסבירא להו דאחרים הפירוש פחותים מהם גם ר' יוחנן מודה דאקיש רחמנא הרמה להוצאה מה הוצאה בבגדים פחותים והטעם כדתני ר' ישמעאל משום דהוי מעשה הוצאה בישול קדרה לרבו, אף הרמה שג"כ צריך להוציא את הרמת הדשן אצל המזבח צריך בגדים פחותין דאקיש רחמנא ובזה הסברא נותנת דאפשר להקיש מטעם סברא זו, משא"כ לענין בע"מ לר"א אין סברא להקיש דאין בע"מ קרב לעבוד עבודה על המזבח.

ולפי זה מפרש הרמב"ם גמ' דאמר על מתניתין דדשון מזבח הפנימי לא נהנין ולא מועלין, בשלמא מזבח החיצון דכתיב ושמו, דלכאורה אין לזה ביאור כמו שהקשו בתוס', אכן הרמב"ם מפרש לה כפשוטו דזה ילפינן מדאקיש רחמנא הוצאה להרמה א"כ על תרויהו נאמר הדין דושמו על הרמת הדשן אצל המזבח ועל הוצאת הדשן נאמר ושמו במקום הדשן מחוץ למחנה דאקשינהו רחמנא זה לזה, אכן הפירוש דושמו שיהי' שם כמו שהי' מקודם והנה הדשן כל זמן שלא יצא חוץ למחנה אכתי בקדושתי' קאי ומועלין בו וא"כ מה שמרים הדשן אף דהתורה חידשה על דשן זה עוד מצוה לשמו אצל המזבח אבל לא נפק על ידי זה משאר הדשן כמו שאר הדשן כל זמן שלא יצא למחוץ למחנה מועלין בו ה"נ האי דשן אף שנתחדשה עליו מצוה אחרת לשמו אצל המזבח לא יצא עי"ז מכלל כל הדשן שכל זמן שלא יצא אל מחוץ למחנה בקדושתי' הקודמת קאי, וכמו אשירה דאף שחידש בה רחמנא מצות שריפה לא יצא עי"ז מדין עבודה זרה שהי' עליו ואסורה אף לאחר שריפה ה"נ בתרומת הדשן אף שנתחדש עליו מצוה לשומה אצל המזבח לא יצאה מכלל שאר הדשן ואף שממנה פקע מצות הוצאה לחוץ אבל האי דין דנעשית מצותה הוא דוקא בזה שנעשית המצוה לא אם תפקע ולומר דמקודם הי' איסורא משום מצות ההרמה אי אפשר לומר שהרי אין זה דשן אחר ועל כל הדשן אי אפשר לומר דאיסורא עד ההרמה שהרי אין ההרמה על כל הדשן לר' יוחנן אלא דאילו לא הי' כתוב ושמו הוי אמרינן דהאיסור שעל הדשן מקודם הוא עד שתושם במקומם א"כ הדשן שמחוץ למחנה מתיר מצות הנחתה ותרומת הדשן הנחה שלה אצל המזבח אבל כיון דכתיב ושמו שטעונה גניזה במקומה א"כ אין ההנחה עושה היתר א"כ תרומת הדשן כשאומר קרא ושמו היא נשארת כמקודם ומקודם הרי יש בה מעילה שהרי חסר עליו הוצאת הדשן וכל הדשן הוא איסורא עד שתצא לבית הדשן א"כ האי דשן שהרים לא בטל מעליו האיסור הקודם שהי' לה שקדושתה עד שתצא לבית הדשן ואף שממנה פקע המצוה אבל לא נעשית ואינה יוצאת מקדושתה ומועלין בה אבל כשמקשינן הוצאת הדשן לדין דושמו הרי הדשן הזה כבר יצאה מקדושתה ואין מועלין בה משיצאה לבית הדשן וא"כ כשילפינן מהאי קרא דושמו דמקשינן אותה לתרומת הדשן דדין הוא דצריכה שימה במקום ההוא והוא גניזה ילפינן לאיסור הנאה ולא למעילה שכבר קודם השימה יצאתה מקדושתה ומעילתה, וסובר הרמב"ם דע"כ האי דינא הוא ג"כ בהדשן דהרי הגירסא בפסחים על הא דאיתא שם אפר הקדש לעולם אסור דאמר רב שמעי' באותן שטעונין גניזה דאם קאי רק על תרומת הדשן הי' לר' שמעי' למימר בתרומת הדשן וברייתא לא הי' צריך לומר אפר הקדש אם מיירי דוקא בתרומת הדשן ובזה מיושב קושית תוס' בפסחים דף כ"ז ד"ה ורמינהו דאמאי לא משני בעצי שלמים מזה מוכח כיון דקתני בברייתא ואפר הקדש לעולם אסור אי אפשר לאוקמי בעצי שלמים דא"כ איך אמר ואפר הקדש לעולם אסור הי' לו לומר ואפר עצי שלמים ומדקתני סתם אפר הקדש ע"כ דקאי לא על דבר אחד בלבד ואף דמתרץ רמי בר חמא כגון שנפלה דליקה מאלי' הפירוש כל הקדש שלא מעלו בשריפתה כגון שנפלה דליקה מאלי' אסור האפר אבל איך נוקי בעצי שלמים דא"כ הדין הזה דוקא בשלמים ולא בכל הקדש וא"כ כשמשני רב שמעי' באותן שטעונין גניזה אי אפשר לפרש דמיירי בתרומת הדשן דא"כ לא הי' לומר בברייתא בסתמא אפר הקדש אבל אם נימא דקאי על כל הדשן המוציא מהמזבח קאי הברייתא על המתניתין דמעילה דחשיב כל הקרבנות דמועלין עד שתצא לבית הדשן ומפרש בברייתא דאעפי"כ האפר לעולם אסור משום דחייבה התורה גניזה מקרא דושמו ע"כ דאף דקרא דושמו נאמר בתרומת הדשן אקשי' רחמנא הדשן של הוצאה להדשן של ההרמה דגם על זה יש דין דושמו, ואף דבסוף תמורה איתא בגמ' בגירסא רב שמעי' אמר כי תניא האי מתניתין בתרומת הדשן הביא רבינו גרשום ל"א דגרסינן באותן שטעונין גניזה, וכמו שהוכחנו דע"כ צריך לגרוס כן דאל"כ יקשה אמאי לא משני בעצי שלמים דמוקי רב פפא מקודם בעיא דרמי בר חמא בעצי שלמים ועל זה פריך וכל היכא דמעל המסיק נפקי לחולין והא תניא כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשירה ואפר הקדש לעולם אסור וכיון דקאי על איבעית רמי בר חמא ואוקמתא דרב פפא, מה הקשה מהא דקתני ואפר הקדש לעולם אסור הרי בפשוט כמו שתירץ רב פפא מקודם ולמה לרמי בר חמא לתרץ תירוץ אחר ובודאי דבזה לא שייך לומר הוי מצי למימר ומתרץ תירוץ יותר עדיף דהרי מיירי בעצי שלמים מקודם ובזה מפרש איבעית דרמי בר חמא ע"כ כיון דקתני סתמא אי אפשר לפרשה רק בעצי שלמים וא"כ גם בתרומת הדשן אי אפשר לאוקמי.

ובזה יש לפרש דברי הגמ' בתמורה דאיתא שם ונשרפין הקדש אפרן מותר והא תניא כל הנשרפים אפרן מותר חוץ מאפר אשירה ואפר הקדש לעולם אסור ומיעריב הוא דלא מעריב להו משום דאשירה יש לה בטילה בעכו"ם והקדש אין לו בטילה עולמית קתני מיהא אפר הקדש לעולם אסור, ולכאורה האי דאמר ומעריב הוא דלא מעריב אין זה שייכות כלל להקושיא ורק לפרש הברייתא ואמאי עריב זה בתוך הקושיא, אכן לדברינו עיקר הקושיא מזה דודאי הוי אפשר לאוקי בעצי שלמים אבל כיון דבאשירה לא קתני לעולם משום שיש אשירה שמותרת ע"י השריפה היינו אם עכו"ם שרפה ובטלה, א"כ איך נימא דכל אפר הקדש מותר ורק עצי שלמים שנשרפו אסורין א"כ אפר הקדש יותר דרכים שמותרין אפרן מאשירה ואמאי קתני דאפר הקדש לעולם אסור ע"כ דרוב אפר הקדש אסור ומשו"ה משני רב שמעי' באותן שטעונין גניזה דזה עיקר האפר שבהקדש היינו בכל הקרבנות ותמיד בכל יום יש דשן (וכפי שביארנו דקאי על מתניתין דמיירי בקרבנות) וקאמר דאותן לעולם אסורין ואין בהן היתר.

אכן כל זה במזבח החיצון דבו נאמר והוציא וא"כ יש מצוה בדשנו להוציא אל בית הדשן אבל דישון מזבח הפנימי אינו אלא בשביל המזבח משו"ה תיכף שנעשה מצותו שעלה תימרתו של הקטרת נעשה מצותה ואין מועלין בה, ודישון מזבח הפנימי לא הוקש לדישון של מזבח החיצון, ולפי זה פריך בגמ' בשלמא מזבח החיצון ידעינן דהדשן אף לאחר דנעשית מצותה היינו שיצאתה לבית הדשן אעפי"כ אסורה בהנאה משום דכתוב ושמו, וכמו שפירשנו דהוקש הדשן של ההוצאה להדשן של ההרמה דצריך גניזה כל אחד במקומה, אבל דישון מזבח הפנימי מנא לן דאסור בהנאה, נימא כיון דנעשית מצותה הותרה אף בהנאה וע"ז משני דיליף מן והסיר באם אינו ענין כדאיתא בגמ'

וא"כ דברי הרמב"ם שכתב שהדשן כולו אסור בהנאה דטעון גניזה מוכח מדברי הגמ' ומהאי קרא דושמו ילפינן שנשארים בקדושתן שקודם השימה תרומת הדשן נשארים בקדושתן שיש בהן מעילה והדשן כולו דנעשית כבר מצותה ע"י הוצאתה ילפינן מושמו דאסור בהנאה דלדין דושמו איתקש הדשן של ההוצאה להדשן של הרמה

ויש עוד להמתיק הדברים דהנה אף דילפינן מהקישא דין הוצאת הדשן לתרומת הדשן אבל עכ"פ לענין בגדים הא כתיב בגופיהו דהוצאת הדשן דבעינן דוקא בגדי כהונה מקרא דבגדים, ולפי זה דין דבעי בגדי כהונה הוא דוקא בהוצאת הדשן אבל כשהוציא להניח ולשום במקום טהור לזה לא בעינן בגדי כהונה ואף דבתרומת הדשן הא כתיב קרא והרים ושמו דבודאי אף על דין דושמו בעינן בגדי כהונה התם משום שהוא בפנים היינו בעזרה ואצל המזבח הוי עבודה ובעינן בגדי כהונה אף על האי דין דושמו אצל המזבח, אבל הנחת ושימת הדשן במקום טהור לא בעינן בגדי כהונה דרק על הוצאת הדשן אמר קרא ולבש בגדים דילפינן שזה בגדי כהונה ולא נוכל למילף לזה דיהי' טעון בגדי כהונה דחוץ מפנים לא ילפינן. נמצא דתרומת הדשן בקדושתי' קאי עד השימה והשימה אינה מתרת שהרי היא אוסרת ממילא מועלין בתרומת הדשן אבל הדשן דילפינן רק מקרא דולבש בגדים והוציא על שימת הדשן מחוץ למחנה במקום טהור לא בעינן בגדים וא"כ הדשן אסתלק קדושה בשעת הוצאה כדאיתא בכולהו משניות דמועלין עד שתצא לבית הדשן ולא קאמר עד שיושם בבית הדשן וילפינן רק הקישא מתרומת הדשן כמו דהתם אמר קרא ושמו הכא נמי בהוצאת הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור בעינן ושמו במקום הטהור וא"כ הדשן ילפינן מקרא דושמו דטעון גניזה ואסור בהנאה, אבל בתרומת הדשן דבקדושתי' קאי עד שיושם אצל המזבח השימה כיון שהיא אוסרת בהנאה איננה מתרת ומפקעת מקדושתה הראשונה שהי' בה מעילה עד שתצא לבית הדשן וכיון דלא הופקעה מקדושתה ע"י זה גם מצות השימה איננה מתרת שהרי היא אוסרת וממילא איננה מתרת רק נשארת בקדושתה הראשונה.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

דף מ"ו מנה"מ אמר עולא דאמר קרא ואני נתתיו לכם שלכם יהא. ולכאורה מוכח מזה דדם מותר בהנאה, ומדוע לא דייק מזה הש"ס בפסחים כ"ב ללמוד היתר הנאה לדם. - ואין לומר דשאני דם קדשים דלאחר שנעשה מצותן הותרה גם האיסור הנאה, דא"כ מאי פריך שם מהא דנמכרין לגננין וכו' הא התם מיירי גם כן בדם קדשים לאחר שנעשה מצותו. - ואפשר לומר דמזה ראי' לשיטת הראשונים דסברי דאיסוה"ג נקרא שלו ושלכם הוא, וא"כ אעפ"י שאמרה תורה לכם אכתי יש לומר דרק לענין דמים של הקדש מיירי קרא. - והיינו, דעתה לאחר כפרה יצא הדם מרשות הקדש. - אבל אכתי יש לומר דאסור בהנאה הוא, ונקרא לכם, כיון שאיסוה"נ גם כן נקרא שלו ושלכם. ויש לעיין בזה אם אמרינן דדם אסור בהנאה היאך יהי' הדין בדם שבישלו אם אסור בהנאה, דהלא אפשר לומר דכיון דאין איסור אכילה בדם לאחרי הבישול, וממילא אין כאן איסור הנאה, דע"כ אין לומר איסוה"נ בלא איסור אכילה. - ולפ"ז אפשר ליישב דאעפ"י שאמרה תורה לכם לומר שאין בזה איסור מעילה, אכתי יש לומר דאכתי אסור בהנאה,- ונפק"מ בהא דלכם לענין היתר הנאה לאחר שבשלו, - ולפ"ז אין ללמוד מזה היתר לדם בעודו חי, - להכי מחפש הש"ס לימוד לענין היתר הנאה דדם. הוא לפני כפרה כלאחר כפרה, וכתבו התוס' בשם ר"ת דדוקא בלאחר שחיטה דרשינן כן, משא"כ במחיים דלא שייכא כפרה מועלין בו, ולהכי במקיז דם בהמת קדשים יש בזה מעילה. ויש לעיין בנשפך הדם מן הצואר על הרצפה שאינו חזי עוד לכפרה, אם יש בזה מעילה. משום דהוי תה"ד ובגדי כהן גדול שני כתבים וכו' והניחם שם מלמד שטעונין גניזה, - וקשה לפי מה שכתבו התוס' קדושין נ"ד דבג"ר תורת כלי שרת עליהן לאחר עבודה, והריטב"א שם סובר דגם לאחר עבודה בהם לא הוי עליהם תורת כלי שרת,- והנה מדברי הרמב"ם משמע דסבר כשיטת התוס' והוא מדכתב בפר"ו מאיסו"מ ה"ד, דאין פדיון לבגד"כ שבלו יעוי"ש, משמע מזה דיש להם קדושה"ג כקדושת הכלי שרת, ולהכי לא מהני פדיון ויש לעיין לשיטת התוס' והרמב"ם אין להוכיח מהא דבגדי כהן גדול שטעון גניזה דזהו מטעם שאמרה תורה דלאחר שנעשה מצותו איסור יש עליהם, הלא יש לומר דבלא"ה לא פקע מזה איסורן, מטעם קדושה"ג שלהן, ולכאורה משמע מזה כשיטת הריטב"א שלא הוי בגדי כהונה יותר מקדושת דמים גרידא, - ונראה לפי מה שמבואר בירושלמי סוכה פר' החליל מבלאי מכנסי כה"ג, אין מדליקין את הנרות שבפנים, ומבלאי מכנסי כה"ד היו מדליקין הנרות שמבחוץ יעוי"ש. - ולפ"ז מבואר שמותר לעשות פסילות למנורה מבגדי כה"ג. - אבל ע"כ זה דוקא מהבגדים השמנה שלובש בהן כל ימות השנה. אבל הבגדי לבן שעובד בהן הכה"ג ביוהכ"פ בפנים אסורים הם גם לפתילות של מנורה מקרא דוהניחם שם המלמדנו שטעונים גניזה, ואיסור זה לא מצד קדושת הגוף שלהם, דהרי מפאת קדושתן הוי מותרין לפתילות של מנורה לכהפ"ח לאחר שבלו, וע"כ יש בהן איסור בעצמותן, והיינו שאמרה תורה דלאחר שעשו מצותן שישארו עדיין באיסורם לעולם,- עוד יש לומר דהכתוב בא לאסור אף לכה"ג בלבישה שלא בשעת עבודה לשיטת הפוסקים, דבגדי כהונה מותרין אף שלא בשעת עבודה. עי' תוס' מנחות מ"א, - וזהו נלמד מקרא דוהניחם שם, דאילו מטעם כלי שרת הרי מותר ליהנות מהם, ושמעינן מזה דלאחר שנעשה מצותו הרי הם באיסור הנאה, וזהו שאמרו דתה"ד ובגרכה"ג שני כתובין הבאין וכו'. תוס' ד"ה הוא ואין לומר דמעיקרא נמי היתה מעילה וכו' א"כ היאך היו מזין, אפשר לומר דיש כח ביד בי"ד להקדיש באופן שלא יעשה בו רק הזיי', ואין זה נהנה מן ההקדש, דמצוה היא ולאו ליהנות ניתנו,

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

בשני חילולים. מדלא כתיב וינזרו ולא יחללו: אחד פסול נותר. דאשכחן ביה חילול דכתיב (ויקרא יט) כי את קדש ה' חילל ואתרוייהו קאי אשר הם מקדישים דמרבינן מיניה כל המוקדשים: מנא הני מילי. דדם אין חייבין עליו משום נותר אם שגג בו בדם ונותר אינו חייב שתים אלא אחת וכן אם אכלן בטומאת הגוף אינו חייב שתים: אמר עולא אמר קרא כו'. הא דעולא לאו הכא איתמר אלא גבי מעילה איתמר במס' מעילה (דף יא.) דקתני אין מועלין בדמים והכא ה''ק מנא הני מילי דמתניתין אמר עולא גבי מעילה אמר קרא לכם ותנא דבי רבי ישמעאל לכפר כו' ור' יוחנן אמר הוא ומסקנא תלתא קראי חד למעוטי מנותר וחד למעוטי ממעילה וחד למעוטי מטומאה: ואני נתתיו לכם שלכם יהא. כחולין שלכם שאין בהן מעילה: לכפר. ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר (ויקרא יז) לכפרה נתתיו בתורת קדשים ולא למעול בו לענין מעילה אין בו דין קדשים: הוא. דמו בנפשו הוא בהווייתו יהא: הוא לפני כפרה כו' מה לאחר כפרה אין בו מעילה. דפשיטא לן כיון דנעשית מצותו אין מועלין בו דכיון דלית ביה תו צורך גבוה לא קרינן ביה קדשי ה': אין לך דבר כו'. הלכך ע''כ לא תדרשיה הכי אלא איפכא: והרי תרומת הדשן. בכל יום חותה במחתה ותורם את הדשן מלא המחתה ממנה ונותן במזרחו של כבש כדכתיב ושמו משמע שם גניזתן ושם נבלע במקומן אלמא אסור בהנאה: ובגדי כהונה. ארבעה בגדים שכהן גדול נכנס בהן לפני ולפנים ביוה''כ שאסור להשתמש בו עוד דכתיב ופשט את בגדי הבד וגו' והניחם שם ודרשינן מלמד שטעונין גניזה: פלוגתא דרבנן ורבי דוסא במס' יומא מייתי לה: לרבי דוסא דאמר כשרין הן לכהן [הדיוט]. לעבוד בהן במקדש כל ימות השנה: ועגלה ערופה. דכתיב וערפו שם (דברים כא) והאי שם קרא יתירא הוא לומר שתהא שם קבורתה: אין מלמדין. וכיון דלא ילפינן ולא מייתי ראיה מינייהו האי קרא נמי הואיל ואיכא למדרשיה איפכא לא תדרשיה הכי: מיעוטי כתיבי. לומר שאין למדין מהן: הערופה. זו ולא אחרת כזו: ושמו. מדהוה ליה למכתב ושם וכתיב ושמו לזה ולא לאחר: תלתא קראי. לכם לכפר הוא: למעוטי מנותר. לכם כשאר חולין ולא כקדשים לכפר לכפרה נתתיו כקדשים ולא לדבר אחר כקדשים אלא כחולין ולא יתחייבו עליו משום טומאה והוא למעוטי ממעילה כדאמרן: שלשה כריתות. אמור אליהם לדורותיכם וגו' (ויקרא כב) והנפש אשר תאכל בשר וגו' (שם ז) נפש כי תגע בכל טומאת אדם וגו' (שם):
הכי גרסינן בשני חילולין הכתוב מדבר אחד פסול נותר. תימה לי לעיל גבי קדשי עובדי כוכבים אתי נותר חילול חילול מטומאה הלא חילול טומאה נמי בנותר איירי ועוד תימה דבפ' הנשרפין (סנהדרין דף פג.) משמע דלא כתיב בנותר חילול דרבים והכא משכחת לה מדתני ולעיל בריש פרק שני (דף טו:) פירשתי: הוא לפני כפרה כלאחר כפרה. הקשה ר''ת דבמעילה פרק [ולד] חטאת (דף יב:) אמרינן המקיז דם לבהמת קדשים מועלין בו אלמא יש מעילה בדם ותירץ דהתם מחיים דלא שייכא כפרה אבל לאחר שחיטה אף לפני כפרה אין מועלין וא''ת דהתם תני (דף יב.) ומייתי בפרק כל שעה דם בתחילה אין מועלין בו יצא לנחל קדרון מועלין וי''ל דמעילה דהתם דרבנן וא''ת א''כ בריש מעילה (דף ב:) דדחיק לאשכוחי מי איכא מעילה דרבנן לייתי מהך משנה ועוד קשה בסוף תמורה (דף לב:) גבי מקדיש עולה לבדק הבית דקאמר שמועלין בה שתי מעילות ופריך אי מדרבנן אמאי ב' מעילות מאי קשה הא איכא מעילה דדם שהיא דרבנן וכן בקדשים שמתו בריש מעילה (דף ב.) וי''ל דהתם שיש מעילה דאורייתא משום עולה בדילי מיניה ובדם דליכא מעילה דאורייתא לא בדילי מיניה תקינו רבנן מעילה ובריש מעילה אקדשים ששחטן בדרום קאי דכמאן דחנקינון דמי ועל כה''ג דחיק לאתויי ראיה דתקון רבנן מעילה אע''ג דבדילי מינייהו (כמו) במתו ומייתי מרבי יוחנן דקדשים שמתו וה''ר חיים היה מפרש דיוצא לנחל קדרון מועלין דאורייתא שב''ד מקדשין אותו שלא יהנו ממנו בלא פדיון ודוחק הוא ועוד אכתי אמאי לא מייתי בריש מעילה מההיא דסוף התכלת (מנחות דף נב.) גבי אפר פרה דאמר שתי תקנות הוו מעיקרא תקינו בה מעילה ואין לומר דמעיקרא נמי היתה מעילה דאורייתא דתקון שיהיו ב''ד מקדשין אותו א''כ היאך היו מזין ועוד דבמעילה בריש ולד חטאת (דף יב.) דאמר רבי יוחנן קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה אבל מדרבנן איכא מעילה ופריך מי איכא מידי דמעיקרא לית ביה מעילה ולבסוף אית ביה מעילה ולא והרי דם דתנן בתחילתו כו' ואי מעילה דנחל קדרון שבית דין מקדשין אותו מאי קושיא: אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו. וא''ת אדרבה לא נמעט לפני כפרה דאין לך [דבר] שלא נעשית מצותו שלא ימעלו ואע''ג דאיכא קדשים קלים היינו משום דלא איקרו קדשי ה' וי''ל דאשכחנן טובא דכותה דאין מועלין עד שעת מצותן תרומת הדשן ועגלה ערופה עד אחר ירידתה: ולא והרי תרומת הדשן. והא דתנן במעילה פ' ולד חטאת (דף יא:) דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין היינו מזבח הזהב מן הקטרת שנשרף עליו והכא מזבח החיצון שהיה חותה מלא המחתה מן המאוכלות הפנימיות ונותן במזרחו של כבש ומיהו בגמ' משמע התם דאף בחיצון אין מועלין דקאמר בשלמא מזבח החיצון דכתיב ביה ושמו אלא פנימי מנא לן משמע דמושמו דריש דאין מועלין ובשמעתא אדרבה מושמו משמע ליה דמועלין וי''ל דמתני' דהתם משמע דלא מועלין בדישון הפנימי שהדישון מוציאו מידי מעילה אבל קודם דישון מועלין א''כ איכא מצוה לדשן ועל זה קאמר בשלמא חיצון דכתיב ושמו ולכך מצוה לדשן מ''מ אף לאחר הרמה איכא מעילה כדדרשינן בסוף תמורה (דף לד.) ושמו בנחת ושמו כולו ושמו שלא יפזר אלא פנימי מנא לן דמצוה לדשן שאתה אומר שהדשן מוציאו מידי מעילה ומשני דאמר קרא והסיר את מוראתו והשליך אל מקום הדשן ובפ' שני דיומא בירושלמי משמע כן קצת דבעי ברישא מנלן דעבדינן דישון כלל בפנימי והדר בעי מנלן שהדישון אסור בהנאה ואם תאמר מוראה ונוצה ימעלו עד שיעשו מצותן שיושלכו אצל מזבח כדישון מזבח הפנימי ובתמורה (גז''ש) אמרינן עולת העוף שנתמצה דמה מוראה ונוצה יצאו מידי מעילה וי''ל שאני דישון מזבח הפנימי דהיינו מצותו אבל עולת העוף עבודת דם מתיר מוראה ונוצה וא''ת בקדושין (דף נה.) דאמר אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת הא איכא תרומת הדשן דלא נפיק לחולין ע''י מעילה כדמוכח בסוף תמורה וי''ל דהוי בכלל בהמה דהיינו כמו אימורים דלא נפיק לחולין: משום דהוי תרומת הדשן ובגדי כהונה שני כתובין הבאין כאחד. במעילה פ' ולד חטאת (דף יא:) מאריך יותר ומסקנא כדהכא: עגלה ערופה. פי' רש''י מוערפו שם נ''ל בפ''ק דכריתות (דף ו.) והאי דנ'ל בפ' אין מעמידין (ע''ז דף כט:) מדכתיב בה כפרה כקדשים י''ל דשם צריך לאסור לאחר עריפה שלא לומר אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו: תרי מיעוטי כתיבי. קשיא דבחד סגי וכן גבי העזים בפרק כל הבשר (חולין דף קיג:): חד למעוטי מנותר וחד למעוטי מטומאה. תימה לנותר וטומאה סגי בחד מיעוט דילפינן מהדדי חילול חילול ואף לקולא כדלעיל גבי קדשי עובדי כוכבים וי''ל דמוקמינא מיעוטא בנותר דוקא אבל משום טומאה הוה חייב כי היכי דאין לו מתירין כגון קומץ ומנחת כהנים אע''ג דאין בהן פיגול יש בהן איסור טומאה דמרבינן מאשר הם מקדישים הכי הוה מרבינן נמי לגבי דם:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד