דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לו - ב

ומקשינן על דברי הברייתא, האומרת שסובר רבי יהודה, נאמרה אזהרה לשוחט חטאת בדרום: וכי סבר רבי יהודה, חטאת ששחטה בדרום  יהא חייב על שחיטתה מלקות? והתניא: רבי יהודה אומר: יכול, חטאת ששחטה בדרום יהא חייב על שחיטתה מלקות? תלמוד לומר "לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע" [דברים טז]. ולמדנו בזה כי רק על שחיטת דבר רע, דהיינו בעל מום גלוי, שהוא מגונה, אתה מחייבו מלקות. ואי אתה מחייבו על חטאת ששחטה בדרום. הרי מפורש שלרבי יהודה אינו חייב מלקות על שחיטת חטאת בדרום!?

ומתרצינן: תרי תנאי שנו את ברייתא הזו ואת המשנה שלעיל, ונחלקו בזה אליבא דרבי יהודה.

אמר רבי אבא: ואף על פי שסובר רבי יהודה שמחשבת הינוח פוסלת, מכל מקום מודה רבי יהודה שאם חישב מחשבת הינוח בעבודה אחת, ובעבודה שלאחריה חישב מחשבת פיגול של אכילת הבשר חוץ לזמנו, אין אומרים, מאחר וכבר נפסל במחשבת הינוח, שוב לא יחול בו פיגול, וכדין כל המחשבות שהן מוציאות מידי פיגול, אלא חוזר וקובעו לזבח בפיגול.

אמר רבא: תדע שמחשבת הינוח אינה כמחשבת חוץ למקומו או מחשבת שלא לשמה המוציאות מידי פיגול, דהרי פיגול לפני זריקה, כגון שחישב בעת השחיטה לזרוק דמו למחר, לא כלום הוא, שאין מחשבתו מועילה לפגל עד שיזרק הדם באותו יום, כי פיגול חל רק לאחר שקרבו כל מתיריו של הזבח, דהיינו זריקת דמו, והגם שבמחשבתו שחישב בעת השחיטה לזרוק את הדם למחר, כלולה מחשבת הינוח, שמחשב להניחו למחר ולזורקו, [13] אף על פי כן, אין אומרים כיון שמלכתחילה לא חל הפיגול הרי הוא נפסל משום מחשבת הינוח, ושוב לא יחול בו פיגול כשיזרוק את דמו, אלא אתיא זריקה, וקבעה ליה לזבח בפיגול. הרי שמחשבת הינוח שונה מיתר מחשבות הפוסלות, שאינה מוציאה מידי פיגול. ואם כן, הוא הדין אם מחשב בתחילה מחשבת הינוח בלבד, ולאחריה יחשב מחשבת פיגול, אין הפסול מחמת מחשבת הינוח מעכב את הפיגול מלחול.

ודוחה הגמרא את הוכחת רבא: ולא היא! אין זה דומה לזה, כי התם, כשחישב בעת השחיטה לזרוק דמו למחר, הוא שאין הזבח יוצא מידי פיגול, כי חדא מחשבה היא, שחישבה לשם פיגול, ולא שינה את מחשבתו זו על ידי מחשבת פסול אחרת שתוציא למחשבתו הראשונה מידי פיגול. אך הכא, כשחישב בתחילה מחשבת הינוח, ולאחר מכן חישב מחשבת פיגול, הרי תרי מחשבות הן, אשר האחת יש לה שם פסול ולא שם פיגול, והיא מוציאה מידי פיגול.

איתיביה רב הונא לרבא ממה ששנינו בברייתא: חישב ליתן את הדמים הניתנין למעלה למטה, או את הניתנין למטה למעלה, אם חישב לעשות זאת לאלתר הרי הזבח כשר, ואם לאחר מכן חזר וחישב ליתן את הדם חוץ למקומו הרי הזבח פסול, ואין בו כרת על אכילתו וכדין זבח הנפסל במחשבת חוץ למקומו. אבל אם חישב מחשבת חוץ לזמנו הרי הוא פיגול וחייבין עליו כרת באכילתו.

אולם, אם חישב על הדמים העליונים ליתנם למחר למטה, או שחישב ליתן מחר את הדמים הניתנים למטה למעלה, פסול הזבח בכך, ולא מטעם שנחשבת זו זריקה חוץ לזמנה, שאם כן היה נעשה פיגול, אלא משום שבמחשבתו לזרוק מחר שלא במקומו, כלולה מחשבת הינוח. וברייתא זו סוברת כרבי יהודה הפוסל בזה [והטעם שלא נעשה פיגול בכך, היינו משום שחישב לזרוק זריקה שלא במקומה, שהיא זריקה שאינה מתירה את הבשר באכילה, ומשום כך אינה מביאה לידי פיגול].

ואם חזר אחר כך וחישב בין מחשבת חוץ לזמנו בין מחשבת חוץ למקומו הרי הוא פסול, ואין בו כרת על אכילתו. כי מאחר וכבר נפסל על ידי מחשבת זריקה למחר, שהיא מחשבת הינוח, שוב לא חל פיגול בזבח זה, ולכך אין חייב כרת אף לא באופן שחישב מחשבת חוץ לזמנו.

הרי מפורש, שזבח הנפסל על ידי מחמת מחשבת הינוח, שוב לא חל בו פיגול. תיובתא דרבא, שאמר שחוזר וקובעו בפיגול!

ומסיקה הגמרא: אכן, תיובתא.

אמר רב חסדא אמר רבינא בר סילא: חישב בעת עבודת הקרבן שיאכלוהו טמאים את בשר הזבח למחר, דהיינו חוץ לזמנו, אין אומרים, מאחר ואכילת טמאים אינה אכילה ראויה, אין זו מחשבה, אלא הרי זה פיגול וחייב עליו.

אמר רבא: תדע שאין מחשבת אכילה בפסול מוציאה מידי פיגול, דהרי בשר לפני זריקה של הדם לא חזי לאכילה, ואכילתו כעת אכילה פסולה היא, ואף על פי כן, כי מחשב ביה בעת השחיטה מחשבת פיגול לאוכלו למחר, אין אומרים הרי זה כמחשב מחשבת אכילה בפסול, אלא מיפסיל הזבח. והוא הדין למחשב שיאכלוהו טמאים. [14]

ודוחה הגמרא: ולא היא! השוואה זו אינה נכונה. כי התם, במחשב מחשבת אכילה בעת השחיטה זריק לדם ומיחזי הבשר לאכילה אלמלא חל בו פסול פיגול. אבל הכא, כשחישב שיאכלוהו טמאים, לא מיחזי באכילה כלל, אף אם לא היה נפסל משום פיגול.

אמר רב חסדא: מרגלא בפומיה דרב דימי בר חיננא: בשר פסח שלא הוצלה ועדיין אינו מותר באכילה, ולחמי קרבן תודה שלא הורמו מהם עדיין ארבע חלות הנתרמות לכהן מארבעת המינים שבהם, ואסורים עדיין באכילה, חייבין עליהן כרת משום טומאה, אם אכלם בהיותו טמא. ואף על פי שהכלל הוא שכל זמן שלא ניתר הדבר באכילה לטהורים, אין חייבין עליו משום טומאה, אלו הותרו לטהורים, מאחר וכבר נזרק דם הזבח, אף על פי שעדיין אינם מותרים באכילה. [15]

אמר רבא: תדע שכן הוא, דתניא: נאמר בפסוק "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטמאתו עליו, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" [ויקרא ז]. ומן הייתור של תיבות "אשר לה"' דרשנו לרבות דבר העולה לגבוה, דהיינו אימורי קדשים קלים, לטומאה. שהאוכלם בטומאת הגוף חייב כרת.

ומוכיח רבא: אלמא, אף על גב דאימורים אלו לאו בני אכילה נינהו, [16] שהרי דינם להיקרב על המזבח, בכל זאת חייבין עליהן משום טומאה. אם כן, הכא נמי, בשר פסח שלא נצלה ולחמי תודה שלא הורמו, אף על גב דלאו בני אכילה נינהו, חייבין עליהן משום טומאה!

ודוחה הגמרא: ולא היא! דמיון זה אינו נכון, כי התם, אימורי קדשים קלים אף על פי שאינם ראויים לאכילת אדם, מכל מקום חזו לגבוה להיקרב על המזבח. מה שאין כן הכא, בשר פסח שלא הוצלה, ולחמי תודה שלא הורמו, דלא חזו לא לגבוה ולא להדיוט.

הדרן עלך פרק כל הפסולין


הערות

[13] כן פירש רש"י. וכן מבואר בחזון איש, שטעמו של רבי אבא בזה שאין מחשבת הינוח מוציאה מידי פיגול הוא, משום שלכל מחשבת זריקה חוץ לזמנו קדמה מחשבת הינוח, שהרי לא יזרוק חוץ לזמנו אלא אם כן יניחנו למחר, ואף על פי כן אין זה מוציא מידי פיגול. וכתב, לפי זה, שדין זה הוא רק באופן שחישב להניח הדם למחר, ואחר כן חישב לזרוק הדם למחר, אבל אם לאחר שחישב להניח הדם, חישב להקטיר כזית מבשרו למחר, או אם מחשבתו הראשונה היתה להוציא את הדם חוץ למקומו, ואחר כן חישב לזורקו חוץ לזמנו, הרי מחשבתו הראשונה מוציאה מידי פיגול, ולא שייך בזה טעמו של רבי אבא, שהרי במחשבת הפיגול שבאלו לא כלולה מחשבת הינוח. וכן דייק הקרן אורה בדברי רש"י, שלא אמר רבי אבא דין זה אלא על מחשבת הינוח הדם למחר, שהיא כמחשבה אחת עם מחשבת זריקה למחר שחישב לאחריה, אבל על מחשבת הוצאת הדם חוץ למקומו, לא אמר רבי אבא דין זה.

[14] הקשה הקהלות יעקב [סימן כב], היאך עלה בדעתו של רבא לדמות דבר זה לדינו של רב חסדא, הרי רב חסדא מדבר על מחשבת אכילה פסולה, ואילו כל פיגול הרי הוא מחשב על אכילה כשרה, שיכלאהו לאחר הזריקה, ומה שהוסיף רש"י, שכשחישב בעת השחיטה לאכול מחר, הרי הוא מחשב על בשר שאכילתו כעת פסולה, מה בכך, מכל מקום מחשבתו היא על אכילה כשרה! ? ואמנם החזון איש כתב בביאור דברי רבא, כיון שהמחשבה בשעת שחיטה לאכול את הבשר למחר, פוסלת את הזבח והרי הוא טעון שריפה, נמצא שאין הדם עומד לזריקה כלל, ואם כן הרי הוא כמחשב לאכול קודם זריקה [שזו אכילה פסולה], ואף על פי כן מועילה מחשבתו לפגל, והוא הדין למחשב שיאכלוהו טמאים, שאף על פי שזו אכילה פסולה, הרי זה פיגול. ודוחה הגמרא, שבכל פיגול, קודם שנתפסה המחשבה לפסול את הזבח, הרי הדם עומד לזריקה, והרי הוא כמחשב לאכול לאחר זריקה, ומה שאין כן באכילת טמאים שמחשבתו היא על אכילה פסולה. ובקהלות יעקב תירץ על פי מה שיסד בדין פיגול, שענינו משום מחשבה כמעשה, והיינו כאילו הוא עושה כעת את האכילה שלא בזמנה שמחשב עליה, ולפי זה, היטב סבר רבא, היאך כל מחשבת פיגול בשעת שחיטה מפגלת מחמת שהיא נידונית כאילו נעשית אכילתו כעת, הרי קודם זריקה עדיין הבשר פסול לאכילה, אלא בהכרח, שאין חסרון במה שיש באכילה זו פסול נוסף מעבר לפסול של חוץ לזמנו, ואם כן, הוא הדין למחשב שיכלוהו טמאים. ולזה דוחה הגמרא, שאין נחשב כאילו עושה עכשיו, אלא מה שחושב לעשות, והיינו שהרי הוא כאילו אוכל עכשיו בשר לאחר זריקה חוץ לזמנו, ואין הוא נדון כאילו אוכל עכשיו בשר של קודם זריקה, ומה שאין כן בדינו של רב חסדא, שאף לאחר הזריקה אכילה פסולה היא.

[15] הקשה באבי עזרי [פסולי המוקדשין, יח יט], איזה חידוש יש בדין זה, ומה הוצרכה הגמרא להביא לזה ראיה, הלא גמרא ערוכה היא במנחות [כה ב], בשר שנטמא קודם זריקת הדם, ואכלו לאחר זריקה, חייב משום טומאה, משום שהציץ מרצה על הטומאה לענין שתהיה זו זריקה מעולה, ואף על פי שלא הועילה הזריקה להתיר את הבשר באכילה, והוא אסור משום טומאה, מכל מקום, מאחר שהועילה לעצם הזבח, נחשב זה "ניתר לטהורים", ואם כן הוא הדין לפסח שלא נצלה, מאחר והועילה הזריקה, ורק שצריך לאכול הפסח צלי, וודאי שיש כאן "ניתר לטהורים"! ? וביותר יש לתמוה, הרי בשר שלא נצלה ולחמי תודה שלא הורמו, הרי הם כבשר שנפסל בלינה או ביוצא אחר הזריקה, אשר נחשב ניתר לטהורים משום שהועילה להם הזריקה, וכפי המפורש שם בגמרא! ? ובקהלות יעקב [סימן כח] כתב ליישב, שאין סוגיא זו דומה לנדון דנן, כי היה מקום לומר, שלא יהיה ניתר לטהורים אלא לאחר שנעשה בקרבן כל מה שמוטל לעשות בהכשרו בקום ועשה, וכגון עבודות המתיר, ולכך, הוא הדין לצליית הפסח ולהרמת לחמי התודה, שהן מצוות בקרבן שהטילה תורה בקום ועשה, וכל זמן שלא נגמרה מצוותן אין זה ניתר לטהורים, ולזה אין להוכיח מבשר שנטמא, שהרי בזה כבר נעשה כל מה שהוטל על הקרבן, ופסול טומאה הינו פסול צדדי, ופשוט שיחשב ניתר לטהורים.

[16] הקשה האבי עזרי [שם], מה ראיה היא זו מאימורי קדשים קלים, הרי וודאי שלא הותרו האימורים לטהורים, וסיבת החיוב על אכילתם בטומאה, אינה משום כך אלא משום שריבתה תורה לחיוב טומאה "אשר יקרב" בהוכשר ליקרב, ומה שאין כן נדון דנן שהוא מצד "ניתר לטהורים"! ? ובקהלות יעקב הקשה [על פי דרכו שהובאה לעיל בביאור חידושו של רב חסדא], הרי אימורי קדשים קלים כבר נגמרה עבודת הכשרתן, ואין עליהם אלא איסור צדדי של "כליל תהיה", ומה שאין כן בנדון דנן שעדיין לא נעשו כל המצוות שהוטלו על הקרבן! ? ותירץ, שאף אימורים, כל כמה שלא הוקטרו אסורים מחמת שלא נגמרה מצוות הקטרתם, ורק אזהרת הלא תעשה שלהם היא משום כליל תהיה, אבל בלאו הכי גם היה אסור לאוכלם, שהרי הוא מבטלם ממצוות הקטרה, וזהו שהוכיחה הגמרא, שאם תאמר שהפסח שלא נצלה ולחמי תודה שלא הורמו נחשבים שלא הותרו לטהורים, אם כן מטעם זה אף האימורים יחשבו לא הותר לטהורים, מחמת מצוות הקטרה המוטלת עליהם, ובהכרח שרק חסרון מתיר של זריקה, נחשב לא הותר לטהורים.


פרק רביעי - בית שמאי

מתניתין:

א. בית שמאי אומרים: כל הדמים הניתנין על מזבח החיצון, שרובם טעונים שתי מתנות שהן ארבע, אף על פי כן, משעה שנתן מתנה אחת בלבד, כיפר!

ובחטאת לא כיפר עד שיתן שתי מתנות אצבע.

ובית הלל אומרים: אף חטאת שנתנה מתנה אחת בלבד, כיפר! [1]

לפיכך, אם נתן את המתנה הראשונה [של שאר זבחים לבית שמאי, ולבית הלל אף את של החטאת], כתיקנה, בשתיקה ללא מחשבת פסול, ואת המתנה השניה נתן במחשבת אכילת בשר חוץ לזמנה, הרי זה כיפר וכשר הזבח. ולא נפסל על ידי המחשבה שבמתנה השניה, [2] כי מאחר וכבר ניתר הזבח ליקרב על ידי מתנה ראשונה, ואין המתנה השניה מתירה את הבשר באכילה, לפיכך אין המחשבה בה מפגלת.

ואם נתן את הראשונה במחשבת אכילה חוץ לזמנה, ואת השניה נתן במחשבת אכילה חוץ למקומה, אין מחשבת חוץ למקומו שחישב במתנה השניה מוציאה מידי פיגול כדין מחשבת פסול. אלא הוא פיגול וחייבין עליו כרת באכילתו, כיון שהוקבע בפיגול במתנה ראשונה, מאחר וכבר קרבו כל מתיריו. [3]

ב. כל הדמים הניתנין על המזבח הפנימי, אם אירע שחיסר אחת מכל המתנות, הרי זה כאילו לא כיפר, שכפרת קרבנות אלו תלויה במתן כל המתנות.

לפיכך, נתן את כולן כתיקנן ואחת מהן שלא כתיקנה, כגון שחישב בה מחשבת חוץ לזמנו, הרי זו פסולה, ולא ניתר הזבח על ידי המתנות הראשונות שנעשו בשתיקה, ואין בו כרת באכילתו, כי מאחר והמתנות כולן הן המתירות את הזבח, ואין זו מתירתו בלא זו, הרי שכל אחת מהן הינה חצי מתיר, ואין נעשה פיגול אלא אם חישב בכל המתיר.

גמרא:

תנו רבנן: מנין לניתנין על מזבח החיצון, שנתנן במתנה אחת, שכיפר? תלמוד לומר "ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך, והבשר תאכל". כיון שלא נכתב "ישפך סביב מזבח", משמע ששפיכה אחת בלבד, מכפרת. [4]

ומקשינן: וכי האי פסוק זה להכי הוא דאתא, ללמדנו שבנתינה אחת כיפר? הרי האי מיבעי ליה לכדתניא:


הערות

[1] המקדש דוד [ז ד] חוקר, באופן שקיבל את הדם בכוס אחד, ולאחר זריקה ראשונה נשפך הדם, האם יועיל לחזור ולקבל את הדם הנותר בבהמה, ולתת את יתר המתנות, או מאחר וכבר נתכפר בזריקה ראשונה, אין יכול לקבל עוד, כי אין קבלה לאחר זריקה.

[2] בשפת אמת מסתפק, אם צריך לחזור וליתן את המתנה השניה כתיקנה במחשבה כשרה או לא, ודעתו נוטה שצריך לחזור וליתן. עוד הסתפק, אם נאמר שאין צריך לחזור וליתן מתנה שניה, האם יש לו להמשיך בנתינת יתר מתנות הדם.

[3] כן פירש רש"י טעם הדבר משום שכבר קרבו כל מתיריו במתנה ראשונה. והקשה הגרי"ז [הובא במנחת אברהם], מדוע הוצרך לטעם זה, הרי מאחר ואי אפשר לפסול במחשבה בעת המתנה השניה, ממילא אין היא יכולה להוציא מידי מחשבתו שחישב בעבודה ראשונה! ? ותירץ, שאם היה הדין שרק בארבע מתנות נחשב קרבו כל מתיריו, ולא הוקבע הפיגול עד לאחר כל המתנות, הרי שהיה אפשר שיחול פסול מחשבה להוציא מידי פיגול, ולא יחשב שקרב המתיר כמצוותו, כי עד כמה שכל המתנות נחשבות עבודה לענין לקבוע בפיגול, אף מחשבת פסול מועילה בהן. והביא דוגמא לזה, משיטת הרמב"ם [פסולי המוקדשין, יד] הסובר שזריקת טמא עושה דין שיריים לדם הנותר, אולם אם זרק במחשבת פסול אין זריקתו עושה שיריים, ואף על פי שמחשבת פיגול של טמא אינה נתפסת לפסול את הזבח, כיון שאין הוא ראוי לעבודה, מכל מקום, מאחר ויש בה שם עבודה לענין לעשות שיריים, נתפס הפסול מחשבה, והוא הדין בנדון דנן, אם כל המתנות היה להן שם עבודה לענין שרק שהושלמו נחשב קרב המתיר כמצוותו, הרי שהיתה נתפסת מחשבת הפסול למנוע את הפיגול, מחמת שלא נחשב קרב המתיר כמצוותו, ולכך כתב רש"י, שבמתנה ראשונה כבר קרב כל המתיר.

[4] כתב בחדושי רבי אריה לייב [חלק ב, כג א ד"ה והנראה], לימוד זה שהניתנין בארבע מתנות שנתנן במתנה אחת כיפר, אינו גילוי מילתא בעלמא שרק אחת המתנות מעכבת, והיתר הן למצווה בעלמא, אלא יסוד דין זה הוא, שנתרבה דין כפרה מחודשת, שהוא בהגעת הדם למזבח ובמתנה אחת בלבד, והיינו מה שלמדנו משפיכה, שכל קיומה של מתנה זו היא בשפיכת הדם על המזבח, ואין בזה דין חילוק מתנות כלל, והוכיח כן, מדין מתנות הניתנות בשתים שהן ארבע, שכל מתנה מהן היא אחת שהיא שתים, ומכל מקום הדין בזה הוא שאף אם נתן מתנה אחת בלבד שאינה כשתים כיפר, ואף על פי שאין זו אפילו מתנה אחת, אלא בהכרח שהמתנה שנאמרה אן אינה מאותן מתנות האמורות במצוות הקרבן, אלא מתנה מחודשת היא, שקיומה הוא בנתינת דם על המזבח.

יהא חייב?

והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: יכול חטאת ששחטה בדרום יהא חייב עליה? תלמוד לומר: "לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע" (דברים יז, א), ללמדנו: על שחיטת דבר רע, כגון מום, אתה מחייבו מלקות, ואי [ואין] אתה מחייבו על חטאת ששחטה בדרום! ומשיבים: אף כאן תרי תנאי אליבא [שני תנאים חלוקים לפי שיטתו] של ר' יהודה.

א אמר ר' אבא: אף שאמר ר' יהודה שהזבח נפסל כששחטו על מנת להניח את הדם למחר, ומודה ר' יהודה, שאם לאחר מכן קיבל את הדם, או הוליך או זרק, במחשבת חוץ לזמנו, שחוזר וקובעו לפיגול, ואין מחשבת ההנחה למחר מפקיעה את הקרבן מדין פיגול, כמחשבת חוץ למקומו או מחשבת שלא לשמו בפסח וחטאת (ראה לעיל זבחים כט,ב).

אמר רבא: תדע שכן הוא, שהרי גם מחשבת פיגול עצמה, שיש בה מחשבה להניח את הדם למחר כדי לזורקו, לפני זריקה לא כלום הוא, שאם שחט על מנת לזרוק את הדם למחר עדיין אין הפיגול חל, ורק כשזורק אתיא [באה] זריקה וקבעה לה [וקובעת אותו] בפיגול. נמצא איפוא שמחשבת ההנחה למחר כשלעצמה אינה מפקיעה את הקרבן ממחשבת פיגול.

את ההוכחה של רבא דוחים: ולא היא (ואינו כן), אין זו הוכחה, התם הוא חדא מחשבה היא [שם, במחשבת פיגול, מחשבה אחת היא] שנקבעת בזריקה, הכא [כאן] כשמחשב מתחילה להניח את הדם למחר, ואחר כך לזורקו חוץ לזמנו — תרי [שתי] מחשבות נבדלות הן, ונמצא שיש מחשבת פסול בקרבן זה, ושוב אינו יכול להיקבע בפיגול.

איתיביה [הקשה לו] רב הונא לר' אבא ממה ששנינו בברייתא: אם שחט על מנת ליתן את הניתנין למעלה למטה, ואת הניתנים למטה למעלה, וחשב לעשות זאת לאלתר (מיד, באותו יום) — הרי זה כשר, שאין מחשבה זו פוסלת. ולפיכך, אם חזר וחישב על אותו קרבן שיעשה אותו חוץ למקומו — פסול ואין בו כרת, ואם חשב עליו שיקריבנו חוץ לזמנו — פיגול וחייבין עליו כרת.

אבל אם חישב ליתן את הניתנים למעלה למטה וכו' למחר — פסול משום מחשבת הינוח, וכדברי ר' יהודה, ובמקרה זה, אם חזר וחישב בקרבן זה בין חוץ לזמנו בין חוץ למקומו — פסול ואין בו כרת. משמע, איפוא, שמחשבת הינוח מפקיעה מידי מחשבת פיגול. ונמצא שזו תיובתא [קושיה חמורה] על דברי ר' אבא! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דבריו.

ב אמר רב חסדא אמר רבינא בר סילא: אם כששחט חישב שיאכלוהו טמאים את בשר הקרבן למחר — חייב משום פיגול, ואין אומרים שכיוון שאין הבשר ראוי לאכילה על ידם — לא תהא זו מחשבה לאוכלו חוץ לזמנו. אמר רבא: תדע שכן הוא, שהרי בשר לפני זריקה לא חזי [אינו ראוי] לאכילה, וכי [וכאשר] הוא מחשב ביה [בו] מחשבה פסולה הריהו מיפסיל [נפסל], הרי שמחשבת חוץ לזמנו על אכילת דבר שאסור באכילה עושה אותו פיגול.

ודוחים: ולא היא (ואינו כן) אין זו הוכחה, כי התם זריק ומיחזי [שם זורק את הדם והבשר נעשה ראוי לאכילה] למחר, הכא לא מיחזי [כאן אינו ראוי לאכילה על ידי טמאים] כלל, ולכן אין זו מחשבת אכילה.

ואמר רב חסדא, מרגלא בפומיה [מורגלת היתה בפיו] של רב דימי בר חיננא הלכה זו: בשר פסח שלא הוצלה (נצלה), ולחמי תודה שלא הורמו שלא הפריש מהם חלק לכהנים, למרות שאינם מותרים באכילה, מכל מקום חייבין עליהן משום אכילה בטומאה.

אמר רבא: תדע שכן הוא, דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה" וכו' (ויקרא ז, כ), והתוספת "אשר לה'" באה לרבות אימורי קדשים קלים (המוקטרים לה') לדין טומאה, שהאוכלם בטומאה חייב כרת.

אלמא אף על גב דלאו בני אכילה נינהו [הרי שאף על פי שאינם ראויים לאכילה] — חייבין עליהן משום אכילה בטומאה, הכא נמי [כאן גם כן], בבשר הפסח שלא נצלה ולחמי תודה שלא הורמו, אף על גב דלאו [אף על פי שלא] בני אכילה נינהו [הם] — חייבין עליהן משום טומאה.

ודוחים: ולא היא (ואינו כן) אין זו השוואה, התם [שם] אימורי קדשים קלים חזו [ראויים] על כל פנים לגבוה לאכילת מזבח, ולכן חייבים על אכילתם בטומאה, לאפוקי [להוציא] בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמו, דלא חזו [שאינם ראויים] לא לגבוה ולא להדיוט.

ומביאים לישנא אחרינא [לשון אחרת] בה נאמרו הדברים, שכך הוכיחו: הא [הרי] אימורין לא חזו [אינם ראויים] וחייבים עליהם! ודוחים: ולא היא (ואינו כן), הנך חזו למילתייהו [אלה, האימורים, ראויים לעניינם], והני לא חזו [ואלה, בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמו, אינם ראויים] כלל.

א משנה בית שמאי אומרים: כל הדמים הניתנין על מזבח החיצון, ואף קרבנות שצריך לתת את דמם בשתי זריקות (שתיים שהן ארבע), אם נתן במתנה אחת בלבד — כיפר, ובחטאת, שצריך ליתן את דמה על ארבע קרנות המזבח, רק אם נתן לפחות שתי מתנות. ובית הלל אומרים: אף חטאת שנתנה מתנה אחת בלבד — כיפר בדיעבד.

לפיכך, מכיון שיוצא ידי חובה במתנה אחת (לבית הלל בכל הקרבנות, ולבית שמאי, בכולם חוץ מחטאת), אם נתן את הראשונה כתיקנה ואת השניה במחשבה חוץ לזמנה — כיפר, שכיוון שהמתנה השניה אינה מעכבת את העבודה אין מחשבה שחשב בה פוסלת.

ומאותה סיבה עצמה אם נתן את הראשונה במחשבה חוץ לזמנה ואת השניה במחשבה חוץ למקומה — הרי זה פיגול וחייבין עליו כרת, כי מה שחשב מחשבת חוץ למקומו שוב אינו מפקיע את הפיגול. וכל זה במזבח החיצון.

אבל כל הניתנין על המזבח הפנימי דינם שאם חיסר אחת מן המתנות — כאילו לא כיפר. לפיכך, אם נתן את המתנות כולן כתיקנן ואחת נתן שלא כתיקנה (במחשבת חוץ לזמנו) — הרי אותה חטאת פסולה, שהרי היא חסרה מתנה אחת. ואולם מצד אחר, הואיל וחשב מחשבת פיגול רק בחלק מן הדם המתיר את הקרבת הקרבן — אין בו בקרבן זה כרת, שאין פיגול אלא אם פיגל בכל המתיר.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין לניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת שכיפר בדיעבד? תלמוד לומר: "ודם זבחיך ישפך" (דברים יב, כז), לומר שדי להם בשפיכה אחת. ושואלים: והאי להכי [וזה האם לכך] הוא דאתא [שבא] האי מיבעי ליה לכדתניא [זה הרי נצרך לו לכמו ששנויה בברייתא] לענין אחר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the slaughterer would be liable to receive lashes?

But isn’t it taught in a baraita: Rabbi Yehuda says: One might have thought that with regard to a sin offering that one slaughtered in the south, he would be liable for it. Therefore, the verse states: “You shall not sacrifice to the Lord your God an ox, or a sheep, that has a blemish, even any evil thing” (Deuteronomy 17:1), to teach that for slaughtering an evil thing, such as a blemished offering, you deem him liable to receive lashes, but you do not deem him liable for a sin offering that he slaughtered in the south. The Gemara answers: Here too, there are two tanna’im, and they disagree with regard to the opinion of Rabbi Yehuda.

§ Rabbi Abba says: Although Rabbi Yehuda says that an offering is rendered not valid if it was slaughtered with the intent that its blood would be left over until the next day, Rabbi Yehuda concedes that if the priest subsequently collected, conveyed, or presented the blood with the intent to sacrifice or partake of the offering beyond its designated time, he then establishes the offering as piggul. The intent to leave it overnight does not prevent it from being rendered piggul, in contrast to intent to sacrifice or partake of it outside its designated area, or performing a sacrificial rite of the Paschal offering or a sin offering not for its own sake, which do prevent the offering from subsequently being rendered piggul (see 29b).

Rava says: Know that this is so, as intent to sprinkle the blood the next day, which renders an offering piggul and which inherently includes the intent to leave the blood over until the next day so that he can then sprinkle it, is nothing before the sprinkling of the blood. And his intent during the slaughter to sprinkle the blood the next day does not render the offering piggul until the blood is sprinkled, and then the sprinkling of the blood comes and establishes the offering as piggul. Clearly, the intent to leave the blood over until the next day does not prevent the offering from subsequently being rendered piggul.

The Gemara rejects Rava’s proof: But it is not so that this is a valid proof, as there, with regard to standard piggul intent, it is one intent that is established with the sprinkling of the blood. By contrast, here, where he initially had intent to leave the blood until the next day and subsequently had intent to sprinkle it beyond its designated time, there are two separate intents. Therefore, since an improper intent already exists, the offering cannot thereafter be rendered piggul.

Rav Huna raised an objection to Rabbi Abba from a baraita: If one slaughtered an offering with the intent to place the blood that is to be placed above the red line below the red line, or to place the blood that is to be placed below the red line above the red line, and he had intent to do so immediately, i.e., on the same day, then it is valid, as such intent does not disqualify the offering. If he then had intent to sacrifice the offering outside its designated area, it is disqualified, but there is no liability to receive karet for it. If he had intent to sacrifice it beyond its designated time, then it is rendered piggul, and one is liable to receive karet for it.

The baraita continues: If one had intent to place the blood that is to be placed above the red line below the red line or vice versa the next day, then it is disqualified, due to his intent to leave it overnight, in accordance with the statement of Rabbi Yehuda. In this case, if he then had intent to sacrifice the same offering either beyond its designated time or outside its designated area, it is disqualified, and there is no liability to receive karet for it. Evidently, intent to leave it overnight prevents the offering from subsequently being rendered piggul. The Gemara concludes: The refutation of the opinion of Rabbi Abba is indeed a conclusive refutation.

§ Rav Ḥisda says that Ravina bar Sila says: If one slaughtered an offering with intent that impure individuals would eat the meat of the offering the next day, one is liable to receive karet due the prohibition of piggul. Although impure individuals are not fit to partake of the meat, this is nevertheless considered intent to partake of it beyond its designated time. Rava says: Know that this is so, as meat prior to the sprinkling of the blood is not fit to be eaten, and when one has improper intent with regard to it, it is disqualified. Clearly, intent to partake of a forbidden item beyond its designated time renders the offering piggul.

The Gemara rejects Rava’s proof: But it is not so, as there, with regard to standard piggul intent, he sprinkles the blood, and the meat is rendered fit to be eaten the next day. By contrast, here, it is not rendered fit to be eaten by impure individuals at all. Therefore, such intent is not considered significant intent to consume the meat after its designated time.

Rav Ḥisda says that Rav Dimi bar Ḥinnana was wont to say the following halakha: With regard to the meat of a Paschal offering that was not roasted, and the loaves of a thanks offering from which the priests’ portion was not separated, although it is prohibited for them to be eaten, nevertheless one is liable to receive karet due to violating the prohibition against eating them in a state of impurity.

Rava said: Know that this is so, as it is taught in a baraita: The verse states: “But the soul that eats of the flesh of the sacrifice of peace offerings that pertain to the Lord, having his impurity upon him, that soul shall be cut off from his people” (Leviticus 7:20). The added words “that pertain to the Lord” serve to include the sacrificial portions of offerings of lesser sanctity with regard to impurity, teaching that one who partakes of them while impure is liable to receive karet.

Apparently, even though they are not fit for consumption, one is liable to receive karet due to violating the prohibition against eating them in ritual impurity. Here too, with regard to the meat of a Paschal offering that was not roasted, and the loaves of a thanks offering from which the priests’ portion was not separated, even though they are not fit to be eaten, one is liable to receive karet due to violating the prohibition against eating them in impurity.

The Gemara rejects Rava’s proof: But it is not so, as there, the sacrificial portions of offerings of lesser sanctity that are burned on the altar are at least fit for the Most High, i.e., for the consumption of the altar, and therefore one is liable to receive karet for eating them while ritually impure. This is to the exclusion of the meat of a Paschal offering that was not roasted and the loaves of a thanks offering from which the priests’ portion was not separated, which are not fit at all, not for the Most High, and not for an ordinary person.

The Gemara presents another version of the proof and its rejection: But the sacrificial portions are not fit, and yet one is liable if he consumes them while impure. The Gemara responds: But it is not so, since these sacrificial portions are fit for their matters, and these, i.e., the meat of a Paschal offering that was not roasted and the loaves of a thanks offering from which the priests’ portion was not separated, are not fit at all.

MISHNA: Beit Shammai say: With regard to all the offerings whose blood is to be placed on the external altar, even those that require that the blood be sprinkled on two opposite corners of the altar so that it will run down each of its four sides, in a case where the priest placed the blood on the altar with only one placement, he facilitated atonement. And in the case of a sin offering, which requires four placements, one on each of the four corners of the altar, at least two placements are necessary to facilitate atonement. And Beit Hillel say: Even with regard to a sin offering, in a case where the priest placed the blood with one placement, he facilitated atonement after the fact.

Therefore, since the priest facilitates atonement with one placement in all cases other than a sin offering according to Beit Shammai, and even in the case of a sin offering according to Beit Hillel, if he placed the first placement in its proper manner, and the second with the intent to eat the offering beyond its designated time, he facilitated atonement. Since the second placement is not indispensable with regard to achieving atonement, improper intent while performing that rite does not invalidate the offering.

And based on the same reasoning, if he placed the first placement with the intent to eat the offering beyond its designated time and he placed the second placement with the intent to eat the offering outside its designated area, the second of which does not render an offering piggul, the offering is piggul, an offering disqualified by improper intention, and one is liable to receive excision from the World-to-Come [karet] for its consumption. This is because the intent that accompanied the second placement does not supersede the piggul status of the offering.

All this applies to those offerings whose blood is to be placed on the external altar. But with regard to all the offerings whose blood is to be placed on the inner altar, if the priest omitted even one of the placements, it is as though he did not facilitate atonement. Therefore, if he placed all the placements in their proper manner, and one placement in an improper manner, i.e., with the intent to eat the offering beyond its designated time, the offering is disqualified, as it is lacking one placement; but there is no liability for karet for one who partakes of the offering, as the improper intention related to only part of the blood that renders the offering permitted for consumption, and an offering becomes piggul only when the improper intention relates to the entire portion of the offering that renders it permitted for consumption.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: From where is it derived with regard to those offerings whose blood is placed on the external altar, that if the priest placed the blood with one placement, he facilitated atonement? The verse states: “And the blood of your offerings shall be poured upon the altar of the Lord your God” (Deuteronomy 12:27), indicating that a single pouring of blood suffices. The Gemara asks: But does this verse come to teach this halakha? That verse is necessary for that which is taught in another baraita discussing a different matter:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמ' ולא היא התם חדא מחשבה היא כצ"ל:

שם אמר רבינא בר שילא כצ"ל בשי"ן:

שם במשנה כל הניתנין על המזבח הפנימי שאם חיסר. נ"ב לפרש"י צ"ל שחסר ונכון:

רש״י ד״ה אמר רבא כו׳ מחשבת הינוח הוי כו׳. פי׳ אע״ג דאין המחשבה קמייתא מועלת לענין פיגול מ״מ כמחשבת הינוח דמי:

בא"ד למעיקרא איפסיל ליה כו׳ כצ״ל:

בא״ד או בפיגול או בשתיקה כו׳ כצ״ל:

ד"ה התם כו׳ פיגול הס״ד:

ד״ה למחר פסול כו׳ דזריקה דלא שרי׳ בשר באכילה כו׳ כצ״ל:

תוס׳ ד"ה שיאכלוהו טמאים לא דמי לאכילת כלבים כו׳. פירש אליבא דמסקנא כאן דלא הוה פיגול:

ד"ה בשר פסח כו׳ וצריך לדקדק כו׳. ובהקומץ הקשה ג״כ קושיא זו ומשני דשקולים הם וכאן הניחו בצ״ע אפשר ליישב כיון דמסיק הכא טעמא דמרבינן אימורי ק״ק משום דחזו לגבוה קודם שנטמאו וטעם זה לא שייך ~כלל~ {צאן קדשים: בלן} ויוצא ע״כ לאו שקולים הם:

הדרן עלך כל הפסולין

פרק רביעי

רש״י ד״ה לפיכך הואיל כו׳ שלא ניתר בראשונות כו׳ כצ"ל:

ד״ה ישפך כו׳ משמע מדלא כתיב סביב דילפינן מיניה כו׳ כצ״ל:

תוס׳ ד״ה מניין כו׳ כיון דמכשרי אף בחטאת ויליף לקמן מוכפר אע״פ כו׳ כצ״ל:

בא"ד והוה אמינא שעשאן הכתוב כמתנה אחת ולא כיפר כו׳ כצ״ל:

בא״ד אלמא דב״ה נמי דרשי ליה ~כל~ {צאן קדשים: כו'}. פי׳ השתא {לוח תיקונים מהדורה משנית: קשה} להנך תנאי דמפקע ליה להאי לדם זבחיך ישפך לדרשא אחרינא א״כ לב״ה שאר קרבנות וחטאת מנ״ל דאם נתנן במתנה אחת כיפר:

בא״ד ומיהו יש לדחות דשאר זבחים ידע מדלא שנה כו' כצ״ל. פי׳ הנך תנאי ס״ל דהא דפשיט לן בדמים האמורים למטה שבמתנה א׳ כיפר משום דלא שנה בהן לעכב ולאו מדם זבחיך ישפך דאיצטרך לדרשא אחרינא:

בא״ד אלא פשיטא לי דנגמור חטאת כו׳ כצ״ל:

בא״ד ומהאי טעמא כו׳. פי׳ כיון דלא שנה לעכב א״כ היה להקשות בשאר קרבנות והיה כשרה בולא כלום:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

תוס׳ ד״ה שיאכלוהו טמאים לא דמי לאכילת כלבים וכו׳ פי׳ דק"ל לפי המסקנא דדחי ולא היא וכו׳ אלמא דאינו פגול וקשיא להו מ״ש מאכילת כלבים דאמרי שילהי פרקין דלעיל דהוי פגול ותירצו דלא דמי וכו׳ אבל הרמב״ם ז״ל בפ' י״ד מהל׳ פסולי המוקדשין דין ט׳ פסק דהוי פגול סבר דדחיה בעלמא היא וכן גבי בשר פסח שלא הוצלה וכו׳ פסק בפי״ח דין י״ט דחייב ועיין להכ״מ:

הדרן עלך כל הפסולין

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

הגהות

גמרא א״ר אבא ומודה ר״י כו׳ כצ״ל וכ״ה בגש״ק.

אמר רבא תדע דפיגול כו׳ כצ״ל:

חישב שיאכלוהו טמאים כו׳ (מיימוני פי״ד מהלכות פסוה״מ):

בשר פסח שלא הוצלה כו׳ (מיימוני פי״א מהל׳ פסוה״מ)

ל״א הא אימורין לא חזו כו׳ הני חזי למילתייהו והני לא חזי כלל כצ״ל ובס״א ליתא להאי לישנא אחרינא:

רש״י ד״ה יהא חייב מלקות הס״ד:

ד״ה מודה ר״י כו׳ ע״מ להניח שחוזר כו׳ כצ״ל:

ד״ה אמר רבא תדע כו׳ לא כמחשבת חוץ כו׳ מועלת עד שיזרק כו׳ כצ״ל:

ד״ה התם חדא כו' לשם פיגול הס״ד:

ד״ה בשר כו׳ לד״ה הס״ד:

ד״ה למחר פסול חישב ליתן כו׳ אלמא לא הוי כו׳ פגול וקתני כו׳ תו פיגול הס״ד כצ״ל:

ד״ה תדע כו׳ למקומו ולזמנו הס״ד:

ד״ה דהא בשר כו׳ לאכילה וכי מיחשיב כו׳ שום פיגול הס״ד:

ד״ה התם זריק כו׳ חזי׳ לאכילה הס״ד:

ד״ה שלא הורמה כו׳ תרומה וגו׳ הס״ד:

תוס׳ ד״ה שיאכילוהו טמאים לא דמי לאכילה כו׳ ד״א גורם כו׳ לפוסלו בנגיעה הס״ד וכצ״ל.

ד״ה בשר פסח הא דתניא בהקומץ כו׳ ק״ק לטומאה והתם כו׳ כצ״ל:

פרק רביעי

גמרא כל הניתנין כו׳ (מיימוני פ״ב ופי״ז מהלכות פסולי המוקדשים):

רש״י ד״ה נתן את הראשונה כו׳ את הבשר לפיכך אינו מפגלת הס״ד וכצ״ל: ואח״כ ד״ה פיגול וחייבין עליו כו׳ כצ״ל): ומה ששייך פירש״י מתניתן דכל הניתנין כו׳ עיין בפיסקא בגמרא דף ל״ט ע"א ברש״י ושייך לכאן עיי״ש מ״ש):

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא אמר רב חסדא מרגלא בפומי׳ כו׳ אמר רבא תדע י״ל היה לרבא להביא ראיה מעצים ולבונה דקאמר רבא בסוף פירקין כמחלוקת בזו מחלוקת בזו וסברי רבנן דחייב אטומאת הגוף א"כ ה"נ לא גרע מזה ויש לישב דרבא מביא ראיה אפילו אליבא דר"ש דפליג התם בעצים ולבונה ובזה מיושב קושית התוספות בד״ה בשר פסח שכתבו וצריך לדקדק דהכא דרשינן אשר לה׳ כו׳ והתם מוקמינן ליה לרבות לן ויוצא ולא כתבו תירוץ על זה ובהקומץ רבה כתבו תירוץ דשקולים הם וצריך לדקדק למה לא כתבו הכא תירוץ זה והיה נראה לי לומר דהכא דחינן אימורי קדשים קלים חזו לגבוה א״כ אי אפשר לומר דשקולים הם דלן ויוצא אינו חזי לגבוה והתם מקשים התוספות מפרק דם שחיטה ותירצו שפיר די"ל דשקולים הם אבל לדברינו נראה לישב כך דהתם מרבה לרבנן דאית להו דחייב אטומאת הגוף בעצים ולבונה וכ"ש אימורים דחייב אטומאת הגוף אלא דצריך קרא אלן ויוצא דלא חזי לגבוה אבל הכא הוא אליבא דר"ש וע״כ מרבינן רק אימורי קדשים קלים וק״ל:

תוס׳ ד"ה שיאכלוהו עיין מה שכתבתי סוף פרק שני:

ד"ה בשר פסח נראה לי דהוקשה להם לפירוש רש"י הא כיון דאיזרוק דם שפיר ניתר לטהורין קרינן ביה ואע״ג דאין פסח נאכל אלא צלי כו' ולפי זה אין צריך לשום ראיה דמבשר שנטמא גופיה מוכח אם אכל לאחר זריקה חייב כרת אע״ג שאין ניתר לטהורים ולא חזי לגבוה מ"מ כיון שנזרק הדם שפיר קרינן נאכל לטהורים אם לא היה איסור דטומאת בשר וחייב בטומאת הגוף א"כ ה״נ כיון דבלא איסור צלי היה נאכל לטהורים א״כ חייב בטומאת הגוף ולכך פי׳ התוספות דמיירי אף קודם שנזרק דהא דאמרינן בהקומץ דשאין ניתר לטהורים אין חייבים עליו משום טומאה היינו בדבר שצריך היתר מזבח כגון בשר שנטמא לפני זריקה דזה צריך רק היתר מזבח אבל בשר פסח ולחמי תודה לא תלוי התירן במזבח רק בצלי ובהורמת לחמי תודה ולכך אפילו לפני זריקה חייב אלא דצריך להביא ראיה דילמא לא חייב דלאו בני אכיל׳ נינהו ומייתי ראיה מאימורי׳ דאע״ג דלאו בני אכילה נינהו חייב ודוק וצריך לדקדק עיין מה שכתבתי בפנים:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

סימן ט

סוגיא דהניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כיפר.

בזבחים דף ל"ו תנו רבנן מנין לניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת שכיפר תלמוד לומר ודם זבחיך ישפך, והאי להכי הוא דאתא וכו' ואכתי להכי הוא דאתא מיבעאי לכדתניא מנין לניתנין בזריקה שנתנו בשפיכה יצא ת"ל ודם זבחיך ישפך סבר לה כר' עקיבא דאמר לא זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה דתנן ברך ברכת הפסח פטר של זבח של זבח לא פטר את הפסח ר' עקיבא אמר לא זו פוטרת את זו ולא זו פוטרת את זו, אכתי מיבעאי לכדתני ר' ישמעאל אומר מתוך שנאמר אך בכור כשב וכו' למדנו לבכור שטעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח מעשר ופסח מנין תלמוד לומר ודם זבחיך ישפך סבר לה כר' יוסי הגלילי דאמר דמו לא נאמר אלא דמם חלבו לא נאמר אלא חלבם לימד על בכור ומעשר ופסח שטעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח, ור' ישמעאל האי קרא מפיק לי' להכי ולהכי (פירש רש"י דריש לניתנין בזריקה שנתן בשפיכה יצא ודריש לפסח דבשפיכה) תרי תנאי אליבא דר' ישמעאל ע"כ.

והנה הרמב"ם בפ"ה מהלכות מעשה הקרבנות הלכה י"ז כתב ז"ל הבכור והמעשר והפסח דם כל אחד מהן טעון מתנה אחת בשפיכה כנגד היסוד וכו' ומנין שאין טעונין אלא מתנה אחת שהרי נאמר בבכור ואת דמם תזרוק על המזבח מפי השמועה למדו שהוא הדין במעשר ובפסח שנותן דמן מתנה אחת כבכור עכ"ל הרמב"ם, וכבר תמה הלחם משנה ז"ל דברי רבינו ז"ל תמוהין דנראה דפסק כר' יוסי הגלילי (היינו דילפינן למעשר ופסח שטעון מתן דם למזבח מקרא דואת דמם תזרוק) ור' יוסי הגלילי אית לי' דכולהו בזריקה וכן הא איתא מפורש בפסחים ס"ד ז"ל הגמ' מאן תנא פסח בזריקה אמר רב חסדא ר' יוסי הגלילי דתניא ר' יוסי הגלילי אומר את דמם תזרוק על המזבח דמו לא נאמר אלא דמם, הרי דגמ' סברי דאם נילף מקרא דתזרוק דמם טעון זריקה לא שפיכה, עוד הקשה כיון שהרמב"ם פסק בפ"ח מהלכות חמץ ומצה ה"ז כר' עקיבא דלא זו פוטרת את זו ולא זו פוטרת את זו וא"כ ס"ל דאין זריקה בכלל שפיכה ואיך פסק הרמב"ם בפ"ב מהלכות פסוה"מ דהניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא. עוד הקשה הכ"מ כיון דבגמ' אמר דמאן דיליף מקרא דדם זבחיך ישפך דין דאם נתן במתנה אחת שכיפר, לא יליף מהאי קרא לניתנין בזריקה שנתן בשפיכה יצא ואיך הרמב"ם בפי"ב מהלכות פסולי המוקדשין כתב ללמוד דאם נתנן כמתנה אחת כיפר, וגם דין דניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא תרויהו מקרא דדם זבחיך ישפך הא בגמ' אמר ור' ישמעאל מפיק להכי ולהכי תרי תנאי אליבא דר' ישמעאל, וגם הא פריך והא מיבעא וכו' ומשני סבר לה כר' עקיבא הרי דאין ללמוד שני הלמודים מקרא אחד.

ונראה לי דהנה התוס' בזבחים דף ל"ז הקשו דסוגיא דזבחים סתרה לסוגיא דפסחים דף ק"כ דסוגיא דזבחים סברא דתנא דאית לי' אליבא דר' ישמעאל דפסח בשפיכה לית לי' דניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא ותרי תנאי אליבא דר' ישמעאל ואילו בפסחים מוכח דר' ישמעאל אית לי' פסח בשפיכה וניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא, לכן נראה דהנה הגמ' תלי דמשו"ה ס"ל לר' ישמעאל דבירך ברכת הפסח פטר של זבח משום דזריקה בכלל שפיכה, ולכאורה מאי ענין זה לזה אטו ברכה שמברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול את הפסח הוא על מצות השפיכה הא השפיכה עושה הכהן והאכילה אוכלין הבעלים ומאי ענין זה לזה, לכן נראה לי דכונת הגמ' כן דר' ישמעאל סבירא לי' דקרא דדם זבחיך ישפך קאי על פסח א"כ פסח קרוי זבח אלא פסח יש לו בערב הפסח דין יתר שבערב הפסח הוא מקודש יותר מדין פסח וא"כ בזה שהפסח מצותו בשפיכה בזה פוטר גם מצות הזבח שבו ומשום מצות הזבח הא צריך זריקה, ע"כ דזריקה בכלל שפיכה, ובזה ששופך דמו קיים גם מצות זריקה וא"כ כשיברך על הפסח הא בירך גם על מצות הזבח שיש בפסח גופא ומשו"ה בירך על הפסח פטר גם את הזבח שהרי פסח יש בו ג"כ מצות זבח אבל אם בירך על הזבח הרי עוד לא בירך על מצות הפסח שעל הפסח הא יש מצוה יתרה מצות פסח משו"ה בירך על הזבח לא פטר את הפסח. אכן ר"ע לא סבירא לי' דלימוד פסח בשפיכה מקרא דודם זבחיך ישפך א"כ לר"ע לא פסח בכלל זבח ולא זבח בכלל פסח דפסח מין אחר הוא וא"כ לא זו פוטרת את זו ולא זו פוטרת את זו דאין ברכת הפסח פוטרת את של זבח ולא של זבח פוטר את הפסח דשני מינים נינהו וממילא אין לנו לימוד דזריקה בכלל שפיכה שפסח יש עליו מצות שפיכה ולא זריקה שאיננו בכלל זבח.

ואפשר לפרש גם הירושלמי שהביא התוס' שם בפסחים דף קכ"א ג"כ כהבבלי וזה לשון הירושלמי א"ר זעירא דלא ברך ברכת הפסח לא פטר של זבח ושל זבח פטר של פסח שהפסח בכלל הזבח א"ר מנא הפסח עיקר והזבח טפילה עכ"ל הירושלמי, ועיין במפרשים שכתבו דפירוש דר' זעירא אמר דלא פירוש שלא כמתניתן, והוא תמוה שיאמר בלשון דלא היינו דלא כמתניתן, אכן לדברינו הפירוש כן אמר ר' זעירא דלא ברך ברכת הפסח (פירוש אם לא ברך ברכת הפסח) לא פטר של זבח ופירוש לא פטר הברכה שבירך על של זבח) ושל זבח פטר של פסח (פירוש הברכה שצריך לברך על של זבח פטר הברכה שבירך על של פסח) שהפסח בכלל זבח וא"כ כשמברך על של פסח הרי בירך גם על מצות הזבח שהרי הפסח הוא ג"כ זבח ור' מנא הוסיף דכיון הפסח עיקר והזבח טפל א"כ העיקר פוטר את הטפל, אבל דוקא משום שהם מין אחד וכמו שיש מרבותא דסוברים דהסעודה אין פוטר רק מיני מאכל אבל לא מיני משקה אכן לפי דברינו יקשה כיון דר' עקיבא אין דורש קרא דודם זבחיך ישפך א"כ לדידיה מנא לן דפסח בשפיכה, ואפשר דבאמת לר"ע פסח בזריקה ולא בשפיכה.

אכן הרמב"ם הא פסק כר' עקיבא דלא זו פוטרת את זו ואעפי"כ הא כתב בפ"ה מהלכות מעשה הקרבנות דפסח בשפיכה כמו שהבאתי למעלה, אכן דברי הרמב"ם סותרים לכאורה זה את זה כמו שהקשה הלח"מ דהרי הכא הא כתב הרמב"ם דבכור ומעשר ופסח דמן טעון שפיכה, ואילו בפ"ו מהלכות בכורות כתב הרמב"ם ז"ל וזורקין את דמו זריקה אחת כנגד היסוד הרי דבכור טעון זריקה ותירוץ הלח"מ דהרמב"ם סבירא לי' דפסח בזריקה, ומה שכתב בשפיכה כונתו דלכל הפחות בשפיכה יצא, דחוק מאד דהרי כבר כתב הרמב"ם דכל הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא ולמה לו לכתוב בפסח מעשר ובכור דיצא בשפיכה וגם איך כתב טעון מתנה אחת בשפיכה דטעון משמע דלכתחילה טעון שפיכה.

לכן נראה לי דהרמב"ם מפרש דשפיכה הכונה ששופך ומערה את כל הדם דזהו פירוש בכל מקום שפיכה ששופך הכל והנה בגמ' זבחים דף ל"ד איתא מנין לחטאת שקבל דמה בארבעה כוסות ונתן מתנה אחת מזה ומתנה אחת מזה שכולן נשפכין ליסוד תלמוד לומר ואת כל דמה ישפוך וכו' ראב"ש אמר מנין לחטאת שקיבל דמה בארבע כוסות ונתן ד' מתנות מכוס אחד שכולן נשפכין ליסוד תלמוד לומר ואת כל דמה ישפך ע"כ, ולכאורה קשה כיון דאילו הוי כתוב רק קרא דאת דמו ישפוך הו"א כמו הא דכתיב וזרקו את הדם הלא אין הדין שצריך לזרוק את כל הדם רק דין הוא שצריך זריקה מן הדם כן אילו הי' כתוב רק קרא דואת דמו ישפוך הו"א דאין צריך לעשות שפיכה על כל הדם רק דמהדם צריך לעשות שפיכה ליסוד, א"כ איצטריך קרא דואת כל הדם ישפוך שצריך לשפוך כל הדם ליסוד וא"כ זה דוקא הכוס שממנו נתן הארבע מתנות, ועכצ"ל דלא דמי דקרא כתיב וזרקו בני אהרן הצווי על הזריקה שצריך לעשות זריקה מדם וא"כ בודאי דאין צריך רק לעשות זריקה מקצת הדם אבל כיון דכתיב ואת דמו ישפך א"כ דין התורה הוא על הדם שהדם צריך שפיכה א"כ כל הדם צריך שפיכה ליסוד אף אם הי' כתיב רק ואת דמו ישפך, ומדכתיב ואת כל הדם לרבות בא אפילו אם נתן הארבע מתנות מכוס אחד צריך לשפוך כל הכוסות ביסוד לראב"ש, ולרבנן בא לרבות אף אם נתן משלושה כוסות המתנות שאינן מעכבות כפרה ג"כ נשפכין ליסוד לפי זה בבכור ומעשר ופסח אף אם ילפינן מקרא דואת דמם תזרוק צריך לשפוך את כל הדם למזבח היינו לערות את כל הדם למזבח ולא להניח שיריים אלא לזרוק בפעם אחת הכל, נמצא דבין אם ילפינן מתן דם במעשר ופסח מקרא דודם זבחיך ישפך בין אם ילפינן מקרא דואת דמם תזרוק, הדין הוא בהדם שצריך לערות הכל בפעם אחת ולא להניח שיריים אלא אם ילפינן מקרא דואת דמם תזרוק צריך לעשות השפיכה. היינו לערות הכל ע"י זריקה ברחוק מקום, ואם ילפינן מקרא דדם זבחיך ישפך צריך לשפוך הכל בקירוב מקום דרך שפיכה לא בדרך זריקה, וכן מוכח בקרא שהרי קי"ל פסח בשפיכה וקרא בד"ה ל"ה איתא וישחטו הפסח ויזרקו הכהנים את הדם מידם, הרי דנאמר בפסח לשון זריקה ובזה מיושב דברי הרמב"ם דלא סתרי אהדדי מה שכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות מעה"ק הבכור המעשר והפסח דם כל אחד מהן טעון מתנה אחת בשפיכה כנגד היסוד כתב הרמב"ם דהדם טעון מתנה ומתנה הוא בכח דהרי כששופך הוא מערה הכלי והדם הולך מאליו ולשון מתנה הוא ע"י זריקה אלא ששופך הכל ע"י הזריקה וזהו דקאמר שהדם ניתן ע"י מתנה אחת ששופך הכל כנגד היסוד אבל השפיכה הזאת ניתנת ע"י זריקה, ובזה מיושב לשון הרמב"ם שהרי בפ"א מהלכות פסח כתב הרמב"ם הלכה ו' ז"ל דם הפסח טעון שפיכה כנגד היסוד ואחר ששופכין את דמו וכו' ואילו שם בהלכה י"ח כתב ז"ל שחיטת הפסח וזריקת דמו הרי דנקט לשון זריקה, וכן כתב כמה פעמים שוחטין וזורקין עיין בפ"ב ולא כתב לשון שפיכה אלא אף דטעון שפיכה כל דמו בבת אחת השפיכה הזאת צריך לעשות ע"י זריקה, דהרמב"ם פסק כר' יוסי הגלילי דיליף דין מתן דם של פסח מקרא דאת דמם תזרוק, וכן הוא לשון המשנה בפסחים ס"ד כהן הקרוב אצל המזבח זורקו זריקה אחת כנגד היסוד היינו שזורק את הבזך זריקה אחת כנגד היסוד, וע"ז אמר מקבל את המלא ומחזיר הריקן וקאמר דמתניתין כר' יוסי הגלילי דפסח בזריקה היינו שזורק כל הדם בבת אחת ע"י זריקה, ואף דפסח הא הוא ג"כ זבח וזבח הא צריך שיריים, אכן הא שייריים אין מעכב דעוקר מעכב הכפרה אבל השיריים אין מעכב משו"ה אף דפסח הוא זבח אעפי"כ די בשפיכה שהוא מצות הפסח אף שאין לו שיריים, וכן הא דאמר הרמב"ם בפ"ו מהלכות בכורות שהמעשר זורקין את דמו זריקה אחת הוא ג"כ היינו הך שאמר בפ"ה מהלכות מעשה הקרבנות שהבכור המעשר והפסח דם כל אחד טעון מתנה אחת בשפיכה כנגד היסוד, היינו דע"י הזריקה שופך הכל ואין מניח שיריים.

והנה בפסחים דף פ"ט איתא אלא (משום הכי אין יכול להביא שלמים ולהתנות אם הוא מחויב פסח יהי' פסח) משום דאילו פסח בשפיכה ואילו שלמים בזריקה ופריך מאי נפקא מינה והא תניא כל הניתנין לזריקה שנתנן בשפיכה יצא אימר דאמרינן דאי עביד לכתחלה נמי ולכאורה קשה כיון דלהס"ד הי' סבר כיון דבדיעבד כשר אף שהוא דוקא בדיעבד אעפי"כ הקשה דניתי ויתני א"כ אמאי לא הקשה מעיקרא דמשני דמשום הכי אי אפשר להביא שלמים ולהתנות משום סמיכה הי' להקשות הא סמיכה אין מעכב בדיעבד, ועכצ"ל דגם בס"ד ידע דאם מבטל מצות סמיכה בקום עשה אי אפשר להביא ולהתנות שאם אין מחייב פסח יהי' שלמים שהרי מבטל מצות סמיכה דכתיב וסמך ושחט א"כ אסור לשחוט בלא סמיכה ועובר על מצות סמיכה בקום ועשה אלא דהמקשה הי' סבור כיון דילפינן מקרא דודם זבחיך ישפך דכל הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא אשמעינן קרא דאם נתן בשפיכה יצא גם מצות זריקה דזריקה בכלל שפיכה, אכן למסקנא מסיק דאין זריקה בכלל שפיכה רק בדיעבד יצא אף אם שפך בבת אחת אף שהחסיר שלא יהי' שיריים הוי אמינא כיון שאי אפשר להיות שיריים אחר השפיכה על המזבח א"כ אף שאין השיריים מעכבי זה דוקא אם בשעת הנתינה על המזבח הי' ראוי לשיריים. אבל אם שפך בבת אחת שאין ראוי לשיריים וכמו דאם אין ראוי לבילה בילה מעכבת ה"נ באין ראוי לשיריים מעכבי קמ"ל קרא דאין מעכב, שוב מצאתי מפורש כדברי. בר"ח פסחים קכ"א. ד"ה ברך ז"ל קי"ל הפסח דמו בשפיכה כדתנן כהן הקרוב אצל המזבח זורקו זריקה אחת כנגד היסוד עכ"ל, ולכאורה דבריו תמוהים דהרי בגמ' אמר מאן תנא פסח בזריקה, הרי דמתניתין סברא פסח בזריקה, אכן מוכח דסובר הר"ח כדברינו דמתניתין סברא ג"כ פסח בשפיכה היינו ששופך הכל בבת אחת ואין משייר אלא דמתניתין סברא דשפיכה מה ששופך הכל, צריך להיות ע"י זריקה, ב"ה שהנחני בדרך אמת.

ועפ"י דברינו יש ליישב דברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י"ב שכתב שאם נתערבו הנתנין למעלה בנתנין למטה ונתן למעלה ושאל יתן למטה והקשה הלח"מ הא בגמ' זבחים דף פ"א הקשו למ"ד דסוף חטאת ועולה ישפכו לאמה דמקום עולה לאו מקום שיריים מברייתא דאמרה נתן למעלה אלו ואלו מודים שיחזור ויתן למטה ואלו ואלו עולין לו מאי לאו דאיערוב חטאת ועולה וכיון דיהיב למעלה הוי להו שיריים וקתני אלו ואלו עולין לו וכו' והוצרך לתרץ דאיערוב חטאת החיצונה בשיריים וא"כ רבינו ז"ל דפסק דמקום עולה לאו מקום שיריים שכ"כ לעיל אפילו נתערב שירי חטאת וכו' ואיך כתב כאן דיתן למטה דהיינו קושיא דפריך בגמ' דהם דברים סותרים דלפ"ז משמע דמקום עולה מקום שיריים וצ"ע, עכ"ד הלח"מ.

ונראה לי דהנה שם בגמ' זבחים בדף פ"א איתא אמר אביי לא שנו אלא תחלת חטאת אבל סוף חטאת ועולה דברי הכל מקום עולה מקום שיריים א"ל רב יוסף הכי אמר רב יהודה שיריים צריכין אצטבא וכן אמר ריש לקיש לא שנו אלא תחלת חטאת ועולה אבל סוף חטאת ועולה דברי הכל מקום עולה מקום שיירים א"ר יוחנן ואיתימא ר"א עדיין היא מחלוקת ע"כ, והנה התוס' בדף ע"ו ד"ה ואי קודם מתן שבע הקשו איך אמר ר"א אם נתערבו מתן אחת במתן ארבע ונתנו במתן ארבע הא הוו להו שיריים ועבר משום בל תקטירו ותירצו חד תירוצא דר"א לטעמי' דאית לי' רואין כאילו מים ועוד כיון דשירי הדם ליסוד משו"ה כי יהיב למעלה לא עבר על בל תקטירו, אכן קשה לפי זה איך סבר ר' יוחנן דאם נתערב סוף חטאת ועולה ישפך לאמה נהי דמקום עולה לאו מקום שירים אבל איזה איסור יש בדבר אם יתן במקום עולה גם את השיריים ואח"כ יתן למטה, גם תירוץ הראשון של התוס' קשה כיון דדין הוא שצריך שפיכת כל השיריים ליסוד מה מועיל שרואין כאילו מים עכ"פ הא עובר בידים שנוטל השיריים ושופכן לשם מים והתורה אמרה שאת השיריים צריכין לשפוך ליסוד,

לכן נראה דע"כ מוכח מר"א דהא דאמרה התורה שיש חיוב לשפוך הדם ליסוד הוא דוקא אם בעת שנתן הזריקה היו השיריים ראוין לשפוך אבל אם בעת הזריקה היו השיריים בתערובות לא חל עליהם המצוה לשפכן ליסוד וא"כ האיסור רק משום לא תוסיף בזה סבירא לר"א דרואין כאלו הם מים עכ"פ מוכח מר"א דאם היו השירים בתערובות לא חל עליהם דין דואת דמו ישפוך ולענין דינא אם יש על השיריים איסור לזרקן על המזבח משום דכל שממנו לאישים הרי הוא בל תקטירו אם נימא דמקום עולה מקום שיריים א"כ גם השיריים דינן לבא על המזבח וא"כ על השיריים אין דין דכל שממנו לאישים הרי הוא בל תקטירו דהרי גם השיריים עוד דין לבא על המזבח אבל אם נימא שיריים צריכין אצטבא א"כ השיריים אין דינן לבא על המזבח שהרי האצטבא לאו מזבח הוא ובודאי הא דאמר שמואל הניתנין למעלה שנתנן למטה דנתכפרו בעלים אם נתן ליסוד לא יצא דיסוד המזבח לאו מזבח הוא וא"כ אם נתן השיריים למעלה או למטה במקום עולה עבר קרא דכל שממנו לאישים הוא בל תקטירו, והאיסור הזה הוא אף אם היו בתערובות, והנה אביי דאית לי' סוף חטאת ועולה דברי הכל מקום עולה מקום שיריים ומותר לתן, לכאורה קשה הא עולה בתחלתה צריכה זריקה, וסוף חטאת צריך שפיכה ואיך יתן הא משני מדין, וצריך לומר דאביי סבירא לי' כס"ד דגמ' בפסחים שהבאנו דכיון דהניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא הוא אף לכתחילה וכמו דאית לר' ישמעאל דזריקה בכלל שפיכה א"כ אפשר ליתן בשפיכה ויצא בין ידי עולה בין סוף חטאת היינו השיריים לפי זה הא דאמר ר' יוחנן עדיין היא מחלוקת אין צריך לומר דר' יוחנן סבירא לי' כרב יהודה דשיריים צריכין אצטבא אלא דר' יוחנן סבירא לי' כמסקנת הגמ' בפסחים דהא דהניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא הוא רק בדיעבד ולא כר' ישמעאל דאמר דזריקה בכלל שפיכה ומותר אף לכתחילה אלא רק דאמרה התורה דבדיעבד אם נתנן בשפיכה והגיע הדם על המזבח יצא אף אם הגיע ע"י השפיכה אבל לכתחלה אסור לעשות כן א"כ אף אם מקום עולה מקום שיריים אסור לעשות משום דעולה בזריקה ושיריים בשפיכה וכדאמר בפסחים דמשו"ה אי אפשר להביא פסח ולהתנות דאם אין מחויב פסח הוא שלמים משום דשלמים בזריקה ופסח בשפיכה, ולפי זה מה שהקשה שם מהא דנתן למעלה ולא נמלך אלו ואלו מודים שיחזור ויתן למטה לא הקשה כלל על ר' יוחנן דאפשר דגם ר' יוחנן מודה דמקום עולה מקום שירים וא"כ אין כאן איסור משום בל תקטירו ומשום דנותן השירים בזריקה אין כאן איסור שהרי כיון שהשירים היו בתערובות בעת זריקת החטאת לא חל עליהם דין ומצות דואת דמו ישפוך, וכדמוכח מר' אליעזר ומשום איסור דכל שממנו לאישים הרי הוא בל תקטירו אין כאן כיון דמקום עולה מקום שירים א"כ שירים למזבח אזלי ור' יוחנן שאמר עדיין הוא מחלוקת הוא רק בנתערב סוף חטאת בעולה שכבר חל על השירים דין דואת דמו ישפוך וא"כ אסור לתן בזריקה אבל לר' יהודה דאמר שירים צריכין אצטבא א"כ שירים יש עליהן איסור דכל שממנו לאישים הוא בל תקטירו ואיסור חל אף לתערובות לדידי' מקשה מנתן למעלה ולא נמלך לפי זה הרמב"ם פסק כר' יוחנן דהאיסור רק משום דין דשירים בשפיכה וזה הדין חל רק אם לא היו בתערובות משו"ה אם נתן למעלה ולא נמלך מותר לתן למטה אבל אם נתערב סוף חטאת שכבר חל הדין דואת דמו ישפוך משו"ה ישפוך לאמה שאי אפשר לתן על המזבח לא בזריקה משום השירים ולא בשפיכה משום העולה,

לפי זה לא קשה על הרמב"ם שכתב הלימודים דהנתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא וגם אם נתנן במתנה אחת יצא מקרא דדם זבחיך ישפך ובגמ' הא פריך והאי קרא להכי הוא דאתא ופירוש להאי דינא שאם נתן מתנה אחת שכיפר) הא איצטריך להאי דהניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא, אכן לדברינו הסוגיא בזבחים סברי דזריקה בכלל שפיכה א"כ שפיכה עדיף מזריקה, א"כ אף דאמר קרא דאם נתנן בשפיכה ששפך הכל בפעם אחד יצא הוא דוקא אם עשה שפיכה שהיא יותר חשובה מזריקה שהרי זריקה בכלל שפיכה א"כ אם שפך אף בפעם אחד יצא אבל זריקה דאיננה חשובה כל כך בעי דוקא כדין כל אחד ומשני סבירא כר' עקיבא דאמר לא זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה וניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה לא יצא, אכן כל זה רק אם נימא דאם הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא הוא משום דזריקה בכלל שפיכה ופריך ור' ישמעאל מפיק להכי ולהכי פירוש כיון דלר' ישמעאל ילפינן דפסח בשפיכה מקרא דדם זבחיך ישפך נהי דילפינן דזריקה בכלל שפיכה ופסח הוא זבח ובזה ששופכין את דמו יצא מצות זריקה שזה עיקר הכפרה אעפי"כ מנא לן דנתנין בזריקה שנתנן בשפיכה היינו ששפך כל הדם יצא דילמא כיון דהחסיר מצות שירים לא יצא כיון שבשעת השפיכה לא הי' ראוי לשירים אף שאין שירים מעכבים אם אין ראוי לבילה מעכב ואף דפסח הוא זבח ואעפי"כ אמרה תורה יצא מצות זריקה מפני שעשה עיקר הכפרה כדין אפשר דרק בפסח גלתה התורה משום שעשה השפיכה הצריכה שהיא עיקר הכפרה. אבל בשארי הקרבנות מנא לן שאם החסיר מצות השירים בשעת הכפרה דיצא ואף דבעיקר הכפרה כיון דחזינן דאמרה התורה שפסח הוא זבח ואעפי"כ במצות השפיכה יצא גם מצות הזריקה סברא ללמוד דזריקה בכלל שפיכה אף בשארי קרבנות ואם שפך מקצת הדם יצא ידי זריקה. אבל אם שפך כל הדם מנא לן ומשני תרי תנאי אליבא דר' ישמעאל והאי תנא דאמר דכל הניתנין בזריקה אף אם שפך הכל יצא יסבור דפסח בשפיכה לא ילפינן מקרא דדם זבחיך ישפך,

אכן כל זה דמקרא דדם זבחיך ישפך לא נוכל למילף שני לימודים שניתנין בזריקה שנתנו בשפיכה יצא וגם לימוד דנתן מתנה אחת כופר הוא אם נימא דשפיכה עדיף מזריקה שזריקה בכלל שפיכה אבל למסקנת הגמ' בפסחים דמקרא דהניתנין בזריקה שנתן בשפיכה יצא דוקא בדיעבד אבל לכתחילה עבר בעשה א"כ הניתנין בזריקה שנתן בשפיכה ששפך הכל הוא שינה בשני דברים א) שלא נתן בזריקה ב) שנתן רק פעם אחד אעפי"כ יצא א"כ היכא שנתן זריקה רק פעם אחד שלא שינה אלא בדבר אחד מכש"כ דיצא, א"כ הרמב"ם שפסק כמסקנת הגמ' דפסחים דניתנין בזריקה שנתן בשפיכה הוא דוקא בדיעבד א"כ אם שפך בפעם אחד יצא מכש"כ בזרק בפעם אחת דכיפר.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

ע"ב אמר ר' אבא ומודה ר' יהודה שחוזר וקובעו לפיגול וכו' איתיבי' חישב ליתן וכו' למחר פסול חזר וחישב וכו' - ויש לעיין לשיטת הרמב"ם פרט"ז מפסוה"מ ה"ו שסבר דבדין זה פסול גם לרבנן, וכמו שכתבנו לעיל בדף כ"ז ע"ב, ע"כ שאני זה מהא דמחשבת הינוח, והיינו שזה עדיפא ממחשבת הינוח לגרום פסול, וא"כ מאי מקשה מזה לר' אבא, הלא אפשר לומר דשאני הכא כיון שעדיפא ממחשבת הינוח, - ומזה ראי' לפירש"י שפירש לעיל דאתיא כר' יהודה, - ושיטת הרמב"ם תמוה מסוגיא זו- וצע"ג, תוס' ד"ה שיאכלוהו טמאים לא דמי לאכילת כלבים וכו' מ"מ בהך מחשבת אכילה דבר אחר גורם לו שבלא אכילה יכול לפוסלו בנגיעה. - ותמוה דמה זה ענין הא דיכול לפוסלו קודם אכילה, אם באמת לא פסל מקודם, וא"כ הדרא הקושיא למה שאני הא דאכילת טמאים מאכילת כלבים, וצ"ע, - ולולא דבריהם נראה לומר דכיון דטמא אסור באכילת קדשים אפילו בשלא טימא את הבשר, דהיינו שתחב לו איש טהור בבית בליעתו. וכיון שיש איסור באכילתן, אפשר לומר שלא נחשב לאכילה, מטעם דאכילת איסור לא שמה אכילה, - עי' בכורות ל"ז -ומכש"כ אם חישב שיאכילם לטמאים בשוגג בלעדי ידיעתם, דלא נחשב אצלם אכילה. והיינו באופן דלא נחשב לאדם אכילת איסור להנאת אכילה. - וזהו שמספקא להש"ס הכא בפיגול אם אופן אכילה זו נחשב אכילה למחשבה דפיגול. וזה גרע מאכילת כלבים, וכמש"נ.

בדין הכשר לדעת בעלים.

א אמר רב חסדא מרגלא בפומי' דרב דימי בר חיננא בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמו חייבין עליהם משום טומאה, אמר רבא תדע דתניא אשר לד' לרבות אימורי קדשים קלים לטומאה וכו' ולא היא וכו' לאפוקי בשר פסח וכו'- ויש לעיין מאי ראי' מייתי מהא דאימורין, הלא שם אין חסרון כלל באימורין בעצמותן, וכיון שקדשים נינהו שפיר דמי שהאוכלן בטומאת הגוף חייב כרת.- משא"כ בשר פסח שלא הוצלה, דהחסרון בעצם הקרבן דפסח, - ואף שיש לומר דזה הוא פירכת הש"ס דקאמר ולא היא וכו' - אבל דקארי לה מאי קארי לה, - וע"כ צריך לומר דהפירוש בהסוגיא כך הוא, דהנה האימורין האלו כשיאכלן הטמא תיכף גם הם נטמאו בנגיעה - וטמאין טומאת עצמן. - נמצא דיש חסרון גם בהאימורין גם כן - ומכל זה חידשה תורה דחייב כרת על אכילת האימורין בטומאת הגוף אעפ"י שגם הם חסרון להם שטמאין טומאת עצמן, - והש"ס מסיק דלא דמי דשאני התם דעכ"פ אימורין נינהו כדין מצד עצמן, ורק סיבה אחרת דטומאה יש להן, אבל מצד עצמן אין בהן חסרון ,- משא"כ בשר פסח שלא הוצלה עדיין לא בא לידי השתלמות,

ב אמנם עכ"פ מבואר לנו מסוגיא זו מדברי רבא שמביא ראי' לרב חסדא מהא דרבתה תורה אימורי קדשים קלים לטומאה"ג, היינו דמדמה זה לבשר פסח שלא הוצלה, מפני שיש חסרון באימורין גם קודם אכילה מטעם טומאת עצמן, - וכבר רבתה תורה לטומאת עצמן, כמבואר בפסחים כ"ד ע"ב, - והנה לפ"ז ע"כ יש תורת הכשר להאימורין האלה להיות בני מקבלי טומאה. - והנה מבואר דעת הרמב"ם בפר"א מסומ"א ה"ב וז"ל ואין מכשירין עד שיפלו על האוכלין ברצון הבעלים, - והרשב"א בחידושיו לחולין ל"א בד"ה פירות שנשרו. כתב דלא בעינן מחשבת בעלים דוקא, וגם במחשבתו של אדם אחר ולרצון של איזה איש, גם כן הוי מוכשרין, - והנה לדעת הרמב"ם קשה טובא באיזה אופן הוכשרו האימורין, הא ליתא להו בעלים דליתכשרו על ידו, ואין להם הכשר מים לרצון בעלים, ואין לומר דהוכשרו ע"י חיבת הקודש, דהרי הרמב"ם סבר דחיבה"ק דרבנן, כדאיתא בפרי"ח מה' פסוה"מ, וא"כ היאך יצוייר הכשר מדאורייתא לאימורין אשר מרבה אותם התורה לטומאה. ומוכח לפ"ז דלא בעינן דוקא רצון בעלים בהכשר, וזהו כשיטת הרשב"א, וקשה מזה על הרמב"ם דמצריך דוקא רצון בעלים. - אבל יש לומר דשאני אימורין דכיון דע"כ נתנה התורה רשות להכהן להדיחן במים אם אינם נקיים, והוי זה רצון גבוה, להכי הוי הכהן שליח גבוה, והוי ההדחה לפי רצון גבוה שהוא הבעלים של האימורין, ושפיר הוכשרו אימורין לטומאה, והוי הכהן באימורין כגזבר שהוא נחשב בעלים להקדש, והוי במקום גבוה, כמבואר בירושלמי פר"א דמעשרות, ומיושב בזה ג"כ הא דאיתא בסוכה ל"ה לענין אתרוג של מעש"ש דלא יטול מפני שמכשרתו, אעפ"י שקיי"ל דמעש"ש ממון גבוה, וא"כ אין בעלים להם להיות מוכשר. אמנם גם התם לא גרעי הבעלים שהמעש"ש שלהם מגזבר דהקדש, דהרי ודאי דדין גזבר יש להבעלים, וסגי בבעלים כזה לענין הכשר.

ג והביאור בזה כך הוא דתרי עניני בעלים איכא. א. מצד התקשרות של הבעלים להחפץ. ב. התייחסות החפץ להבעלים, והנה ההתקשרות הבעלים להחפץ תלוי בתור קניני, דהיינו מה שהוי שלו מצד קנין. ובזה בעינן דוקא שיהי' הדבר ראוי לכל התשמישין שלו, ואם אינו ראוי לכל תשמישיו הרי המה לא הוי כנכסיו ובטל הקנין שלו, אמנם בעבור ההתייחסות של החפץ להבעלים זה לא הוי בתור קנין אלא עיקר הבעלות הוא בשלילה, היינו שאינו דבר של הפקר בלתי שום התייחסות לבעלים פרטי, ורק אם יש להחפץ איזה התייחסות לבעלים מיוחדים ולא הוי הדבר ברעות הפקר, שפיר קרינן בזה בעלים - והנה לענין הקדש לא בעינן בעלים מצד קנין, כגון לענין בעלים שמוסיפים חומש על הפדיון, דלא בא הדבר מצד קנין, דהרי אין להבעלים קנין בהדבר המוקדש, וחילוק יש בין הבעלים לאיש אחד, רק בשביל ההתייחסות שיש להחפץ עם הבעלים הזה. היינו שיש להחפץ בעלים, והתייחסות הזה איתא ג"כ לאחר ההקדש, היינו בחומש, להכי יש דין בעלים בדבר הפדיון, - וזהו הענין גם בדבר הגזבר של הקדש. - והנה כמו כן לענין הכשר סגי בבעלים, אשר מצד ההתייחסות של החפץ להבעלים, היינו שיש להחפץ בעלים ואינו דבר ההפקר, - וממילא ההדחה נעשית לתכליתו של הדבר, וקרינן בזה "כי יתן", - וזהו ג"כ טעמו של הרמב"ם, דסבר דבעינן בעלים, יען כי הבעלים עושים עבור תכלית של הדבר ותיקונו. ולהכי גם בבעלים אשר מצד ההתייחסות סגי.

ד והנה לענין מחשבה בגמר מלאכה מבואר להדיא דדוקא מחשבת בעלים הוי מחשבה ולא מחשבה של איש אחר, כדתנן עורות של בעה"ב מחשבה מטמאתן של גנב מחשבה מטמאתן, ומבואר בב"ק ס"ו משום דקונה הגנב ביאוש, והוי שלו ומחשבתו מחשבה, אבל גזלן אין מחשבתו מחשבה. כמבואר בתוס' ד"ה דגזל יעוי"ש, וכיון שחזינן בזה דדוקא מחשבת בעלים בעינן, א"כ גם לענין הכשר בעינן דוקא ברצון הבעלים, דההכשר הוי ג"כ כעין גמר מלאכה באוכלין, כדאיתא בחולין קי"ח יעו"ש,- ולכאורה יש לדחות דהמשנה מיירי בגנב וגזלן של נכרי דליתא במחשבה, אבל בישראל דאיתא במחשבה שפיר דמי אפי' מחשבה של ישראל אחר שאינו בעלים, ליתא, דע"כ בנכרי אפילו בדבר שהוא שלו ממש לא הוי מחשבתו מחשבה, כיון דליתא בטומאה, להכי אין מחשבתו מחשבה. - וכן כתב הש"ך בחו"מ סי' שס"ח סק"ב יעוי"ש. - איברא ראיתי בשו"ת ספר הרא"ם ח"ג סי' נ"ב השיג על הש"ך, וכתב דלענין מחשבה אין הבדל בין ישראל לנכרים יעו"ש, אבל הנכון עם הש"ך, דמבואר להדיא בירושלמי פר"א דתרומות דנכרי ליתא במחשבה הנוגע לטומאה ולהכשר, היינו בדברים דליתא בדינייהו, דאיתא שם כאן לתרומה כאן להכשיר יעוי"ש, היינו דבתרומה כיון דאיתא בדנפשי' איתא גם במחשבה, אבל בהכשר דליתא בזה ליתא גם במחשבה. וצדקו דברי הש"ך, דע"כ מיירי בישראל, ומבואר דדוקא בעלים בעינן, וכשיטת הרמב"ם, - ואם נחליט דבכל דבר מחשבה ג"כ בעינן מחשבתן של הבעלים דוקא, יש לבאר לפ"ז ירושלמי תמוה לכאורה. כאשר יבואר בעזה"י.

ה גרסינן בירושלמי שביעית פר"ד ה"ו וז"ל תמן תנינן הפגין והבוסר ר' עקיבא אומר מטמאין טומאת אוכלין, ר' יוחנן בן נורי אומר משבאו לעונת המעשרות, תני כאן מיד, ופריך שם והא לית כאן מיד וכו' ר' פדת בשם ר' יוחנן הכל מודים בשביעית הכל מודים חברייא אמרין שאינן מטמאין טומאת אוכלין יעוי"ש, - ופירשו המפרשים מפני שאיכא איסור שביעית, דאסור באכילה קודם השיעור בישול, להכי לא הוי אוכל לענין טומאת אוכלין, - ותמוה הרבה דאם בשביל עצם שיעור בישול הפרי הרי זה מתטמא אוכלין, וא"כ הוי אוכל לענין קבלת טומאה, וא"כ מה מועיל הא דאסור באכילה, ומה יכול איסור אכילה לבטל את תורת אוכלין הלא מצינו שגם איסורי הנאה סברי רבנן דר"ש במנחות ק"א דמתטמאין טומאת אוכלין, וא"כ מדוע אמרו דהכל מודים בשביעית דלא מתטמאין טו"א בשביל האיסור אכילה שעליהם וכבר העירו בזה,

ו והנה לדעתינו קשה טובא דהיאך שייך לומר הכל מודים בשביעית אשר מטעם האיסור באכילה לא הוי בר קבולי טומאה, דנחזה נא הלא עיקר האיסור בזה בשביל הפסד אוכלין, דכיון דעדיין לא נתבשלו הפירות הוי אכילתם בתור הפסד גרידא, ולא נחשבת אכילה, והתורה אמרה לאכלה ולא להפסד. ואיכא איסור בשביעית להפסיד הפירות. - אמנם נחקור להבין דלפ"ז אימתי עובד על האיסור דהפסד פירות, אם באכילתו את הפירות, או בשעת הקציצה מהמחובר, והלא הסברא מחייבת דעיקר האיסור הוי דוקא בשעת התלישה שתלוש מהמחובר דבזה גורם שלא יבושל הפרי כראוי, אמנם לאחר שכבר נתלשו מהמחובר. יש לחקור ולהבין מדוע יאסרו באכילה, דהלא איזה הפסד הוא עושה בזה שאוכל את הפירות, דכיון דלא יבואו לעולם לידי בישול, א"כ לא מפסיד מאומה באכילתן, כיון דבלא"ה יופסדו, וא"כ אין לאוסרם באכילה, ולפ"ז מדוע לא יהיו הפירות בני מקבלי טומאת אוכלין, -ואין לומר דכוונת הירושלמי על הפירות דמחובר, - דבמחובר, לא שייכא טומאה.

ז והנה בהא דפגין ובוסר לר' עקיבא דסבר דמקבלי טו"א, יש לחקור ולספוקי באיזה אופן המה מקבלי טומאה, אם בעינן מקודם מחשבה לאוכלין, או דלמא שגם בלעדי מחשבה לאוכלין המה בגדר אוכלין, מטעם שסבר דדין אוכלין ופרי על פגין ובוסר. -והספק הזה יש להכריע דפגין ובוסר צריכין מחשבה לאוכלין, כיון דרוב בני אדם אינם אוכלים פגין ובוסר.-אמנם תמוה מדוע סתם התנא ולא אמר דצריכין מחשבה. משמע מזה דלא צריכין מחשבה,- וזה תמוה לאידך גיסא, דהלא מסתברא דצריכין מחשבה, יען דסתם בני אדם אינם אוכלים פגין ובוסר, - לכן נראה לומר בזה כך, דבאמת פגין ובוסר צריכין מחשבה לאוכלין, אמנם אם תלשם אדם בן דעת, א"כ הרי החליט בדעתו בשעת תלישה לאכלם, דאם לא כן למה לו לתלשם ולהפסידם, וא"כ הוי התלישה בעצמותה כמחשבה לאכילה, ובמקום מחשבה עומדת, - כדמצינו כה"ג בכריתות כ"א, לענין בשר אדם, דמבואר דבעינן מחשבה לאכילה, ואיתא שם דאם חתך אדם בן דעת אמרינן דהחתיכה הוי ג"כ כמחשבה, יעוי"ש הוי התלישה במקום מחשבה, ולהכי שפיר סתם התנא ולא הזכיר מאומה על דבר המחשבה לאכילה. יען כי ברוב פעמים נעשה התלישה על ידי אדם בן דעת, ותמיד איכא ממילא בזה מחשבה לאכילה.

ח ובזה יש לבאר דברי הירושלמי, דאיתא שם הפגין והבוסר ר"ע אומר מטמאין טו"א תני כאן מיד, - היינו דלא בעינן מחשבה מיוחדת לאכילה, אלא תיכף ומיד לאחר התלישה איכא טו"א, -והיינו כדברינו דהתלישה עומדת במקום מחשבה- והנה לדברי הרמב"ם דבמקום דבעינן מחשבה בעינן דוקא בעלים, ולפ"ז בתלישה שהיא במקום מחשבה,- ג"כ בעינן דוקא בעלים, שיהיו הבעלים התולש, והוי התלישה במקום מחשבה ולפ"ז הא תינח בשאר שנים דאיכא בעלים להפירות, בזה שפיר יש לומר דהתלישה הוי ג"כ במקום מחשבה, משא"כ בשביעית שהכל הפקר, ואין בעלים להפירות, ובשעת תלישה הרי הוא כאיש אחר, ורק לאחר התלישה הרי הוא זוכה מן ההפקר. וכיון שבשעת תלישה דמי כאיש אחר, וא"כ הרי חסרה מחשבה לאוכלין, ואין לומר דהזכיי' והמחשבה באין כאחת, - דליתא, דכיון דבעינן שתהי' עשיי' חשובה, שתועיל להיות גם במקום מחשבה, בזה לא מהני בבת אחת. - כדמצינו כה"ג בתוס' סוכה י"ג ד"ה אם פסולת וכו' דאם מסכך סוכה בדברים שאוכל מרובה על הפסולת הסוכה פסולה, ולא אמרינן דבזה עצמו שעושה אותם סכך על הסוכה בטלים מתורת אוכל, ונעשו סכך, משום דבעינן שיהי' מקודם, משום תעשה ולא מן העשוי יעוי"ש, - וביאור דבריהם דבמקום דבעינן עשיי' חשובה לא מהני על שתים בבת אחת משום דלא מינכר עשיי', והוי תעשה ולא מן העשוי, - והכא נמי הכא דבעינן תלישה חשובה שתהי' עומדת גם במקום מחשבה לא מהני במקום שהיתה העשיי' עבור תכלית אחר, דהיינו תכלית הזכיי' בהפירות, ולא מהני העשיי' הזאת, דהיינו התלישה עבור המחשבה דלאכילה. כי היכי דלא מהני התם בהסוכה הא דמסכך באוכלין על תרתי, לבטלן מתורת אוכל, ושתהי' העשיי' עבור סכך לסוכה. - ולא דמי להא דכתבו התוס' והרשב"א בב"ק ס"ז לענין גנב וגזלן שהקדישו, דההקדש והקנין באין בב"א יעוי"ש, - דשאני התם דהכל הוא בדבר הקנין כמובן, - ולפ"ז בשביעית לא מהני התלישה שתהי' עומדת גם במקום מחשבה לאוכלין, ולהכי בודאי אינם מטמאין טו"א מיד, אלא בעינן מחשבה לאחר התלישה, וזהו שאמר ר' יוחנן הכל מודים בשביעית שאינן מטמאין טו"א תיכף ומיד לאחר התלישה, - והיינו מהטעם שכתבנו, דהרי הכא חסרה מחשבה שבה לאוכלין.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

יהא חייב. מלקות: דבר רע. מום בגלוי שהוא מגונה קרי דבר רע בבכורות בפרק על אלו מומין (דף לז.): ומודה רבי יהודה. בחישב על מנת להניח שחוזר וקובעו לפיגול אם חזר וחישב בעבודה שניה על מנת לאכול חוץ לזמנו ולא אמרי' כבר נפסל במחשבת הינוח: אמר רבא תדע. דמחשבת הינוח לרבי יהודה לאו כמחשבת חוץ למקומו ושלא לשמו היא לאפוקי מידי פיגול דהא פיגול דשוחט על מנת לזרוק את דמו למחר לפני זריקה לאו כלום היא ואין המחשבה מועלת עד שיזרק הדם היום דבעינן קרב כל מתיריו ומיהו מחשבה קמייתא מחשבת הינוח הוי וכי זריק ליה אתיא זריקה וקבעי ליה ולא אמרי' הואיל ומעיקרא פיגול לא חיילא איפסיל ליה במחשבת הינוח וכי זריק ליה או בפיגול או בשתיקה לא ליחול פיגול: התם חד מחשבה. דלא שינה מחשבתו הראשונה והיא היתה לשם פיגול: תרי מחשבות. והאחד שם פסול לה ולא שם פיגול: כשר. כדאמרינן במתני' לדברי הכל: למחר פסול. חישב ליתן למחר את הניתנין למטה למעלן ואוקי בפרק שני משום מחשבת הינוח כרבי יהודה ולא משום מחשבת נתינת מחר דא''כ פיגול מיבעיא ליה אלמא לא הוי פיגול דזריקה דלא כשר באכילה לא אתיא לידי פיגול וקתני חזר וחישב בו אלמא לא מיקבע תו פיגול: חישב שיאכלוהו טמאים למחר. פיגול ולא אמרינן לאו מחשבה היא דאכילת טמאים לא חזיא והוי כמחשב מחשבת פסול: תדע. דמחשבת אכילת פסול לא מפקא מידי פגול בר מחשבת חוץ למקומו (ולזמנו) דהא בשר לפני זריקה לא חזי לאכילה וכי מחשב ביה בשחיטה ע''מ לאוכלה למחר מפגיל דהשתא אכילה פסולה היא בלא שום פיגול: התם זריק ומיחזי. ואשתכח דלמחר אי לאו משום פיגול הוה חזיא לאכילה: שלא הורמה. ד' חלות הנתרמות לכהן מארבעה מינין שבה דכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה וגו' (ויקרא ז): משום טומאה. אם אכלן בטומאת הגוף ואע''ג דקי''ל שאין ניתר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה האי כיון דאיזרק דם ניתר לטהורין קרינן ביה ואע''ג דאין פסח נאכל אלא צלי וחלות התודה עד שיורמו: ה''ג אשר לה' לרבות אימורי קדשים קלים לטומאה. והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה': לטומאה. להתחייב כרת האוכלן בטומאת הגוף דאשר לה' יתירא הוא למידרש ביה דבר שהוא עולה לגבוה: מתני' בית שמאי אומרים. מתנה אחת. זריקה אחת כיפר אע''פ שרובן טעונים שתי מתנות שהן ארבע: ובחטאת שתי מתנות. מתנות אצבע ממש ובגמרא יליף טעמא: לפיכך. חטאת וכל הזבחים לבית הלל ולבית שמאי שאר זבחים חוץ מחטאת: נתן את הראשונה כתקנה. בשתיקה ואת השניה במחשבת אכילת בשר חוץ לזמנו כיפר וכשר הקרבן שכבר ניתר הקרבן ליקרב על ידי מתנה ראשונה ואין השניה מתרת את הבשר לפיכך אינה מפגלת: פיגול וחייבין עליו כרת. שאין מחשבת חוץ למקומו דשניה מוציאתו מידי פיגול שכבר הוקבע בראשונה שכבר קרבו כל מתיריו: שחיסר אחת מכל המתנות לא כיפר. כדיליף בברייתא בגמרא: לפיכך. הואיל וכולן מתירות אין זו מתרת בלא זו ואין זו מפגלת בלא זו ואם נתן כולן כתקנן בשתיקה ואחת שלא כתקנה כגון שנתנה במחשבת חוץ למקומו או חוץ לזמנו פסול שלא ניתר בראשונות ואין בו כרת שאין האחרונה מפגלתו דקסבר אין מפגלין בחצי מתיר: גמ' ישפך. שפיכה אחת משמע דלא כתיב סביב דילפינן מיניה שתי מתנות שהן ארבע בפרק איזהו מקומן:

שיאכלוהו טמאים. לא דמי לאכילת כלבים דבטמאים מיפסיל קודם אכילה משעת נגיעה ואפי' תחב לו חבירו מ''מ בהך (מחשבה אכילת) דבר אחר גורם לו שבלא אכילה יכול לפוסלו בנגיעה: בשר פסח שלא הוצלה. הא דתניא בהקומץ רבה (מנחות דף כה:) דשאין ניתר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה היינו בדבר שצריך היתר מזבח כגון בשר שנטמא לפני זריקה ולא דמי לבשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמו וצריך לדקדק דהכא דרשינן אשר לה' לרבות אימורי קדשים קלים לטומאה והתם מוקמינן ליה לרבות לן ויוצא: מנין לניתנין על מזבח החיצון שנתנן מתנה אחת כיפר כו'. לכאורה אתיא כבית שמאי דבית הלל כיון דמכשרי בחטאת לקמן וכפר אע''פ שלא נתן אלא אחד לא צריך קרא לשאר קרבנות וכן משמע בסוף שמעתין דקאמר וכל הנך תנאי דמפקי ליה להאי ודם זבחיך ישפך לדרשא אחרינא כל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת שכיפר מנא להו סברי לה כבית הלל דאמרי אף חטאת שנתנה במתנה אחת כיפר וילפי כולהו מחטאת ונראה דאתיא אפי' כב''ה וקסבר האי תנא דלא ילפינן מחטאת משום דשתי מתנות שהן ארבע דשאר קרבנות ילפי' בפ' איזהו מקומן (לקמן דף נג:) מדכתיב סביב והוה אמינא שתים עשאן הכתוב כמתנה אחת ולא כיפר אי נמי משום דטובא סביב כתיבי ושנה לעכב ולקמן נמי אמרי' וכפר וכפר וכפר מפני הדין כו' מה דמים האמורים למטה שנתנן מתנה אחת כיפר אף דמים שלמעלה

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד