דף לד - ב
ומסיקה הגמרא: תיובתא דריש לקיש, תיובתא.
שנינו במשנה: וכולן, כל הפסולין שקיבלו את הדם במחשבת פסול של חוץ לזמנו וחוץ למקומו, לא נפסל הזבח מחמת כן, כיון שאין זו עבודה כלל. ולכך אם יש דם הנפש, יחזור כהן הכשר לעבודה ויקבל דם אחר מהבהמה, וזורקו.
בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן: מי שהוא פסול לעבודה, וקיבל [11] וזרק את הדם, מהו שיעשה את הדם הנותר בצואר הבהמה [12] שירים? האם נאמר, כיון שזרק הפסול לעבודה את הדם, חל בדם הנותר דין שיירי דם שנעשתה בו זריקה, ושוב אינו ראוי לזריקה, כי נחשב שכבר נעשתה עבודה בדם זה, וממילא לא יועיל שיחזור הכשר ויקבל ויזרוק, או שנאמר, שזריקת פסול לעבודה, אינה נחשבת זריקה כלל, וממילא אינה עושה דין שיריים לדם הנותר, ויחזור הכשר ויקבל.
אמר ליה רבי יוחנן: אין לך זריקה פסולה שעושה דין שירים לדם הנותר, אלא זריקה הנעשית במחשבת פיגול [13] או פסול, שחישב לאכול את בשר הזבח חוץ לזמנו או וחוץ למקומו שלמרות שהיא זריקה פסולה, נחשבת למעשה זריקה, והטעם הואיל ומרצה זריקה זו לפיגולו דהיינו, שלגבי קביעת פיגול ופסול בקרבן, מצינו ששמה זריקה, שאף המחשב מחשבת פיגול בעבודות הקודמות לזריקה, אין הפיגול חל בקרבן אלא בשעת זריקת הדם, והיא הקובעת שם פיגול בקרבן, וכיון שיש לה שם זריקה [14] לענין פיגול, נחשב הדם הנותר שיירי זריקה, ושוב אין לקבלו ולזורקו.
אבל זריקה שפסולה הוא מחמת שנעשתה על ידי מי שפסול לעבודה, אינה נחשבת זריקה כלל, ויכול לחזור כהן כשר ולקבל ולזרוק את הדם, ולהכשיר את הזבח.
רב זביד מתני את ספיקו של ריש לקיש הכי: בעא מינה ריש לקיש מרבי יוחנן: כוס דם פסול, כגון שיצא חוץ לעזרה, ונפסל משום יוצא, וזרקו כהן כשר, מהו שיעשה את הדם הנותר בצואר הבהמה שירים של זריקה זו ושוב לא תהיה תקנה לקרבן על ידי שיחזור ויקבל, או שנאמר, שזריקת דם פסול, לא נחשבת זריקה, ואין לדם הנותר דין שיריים, ויכול לתקן הזבח על ידי שיחזור כהן כשר ויקבל ויזרוק?
אמר ליה רבי יוחנן: פסול גופיה שזרק את הדם מאי סבירא לך בזה לענין דין שיריים? אי סובר הינך שזריקת פסול לעבודה משוי דין שירים לדם הנותר, הוא הדין כוס פסול נמי משוי שירים, ואי סובר אתה שזריקת פסול לא משוי שירים, הוא הדין כוס פסול נמי לא משוי שירים, ודין אחד לשניהם.
רב ירמיה מדיפתי מתני, שנה את הספק הכי: בעי מיניה אביי מרבה: קיבל את הדם בשני כוסות, ונתן את כל מתנות הדם רק מאחד מהם, כוס זה מהו שיעשה את חבירו, את הכוס השני דחוי או שירים? האם נאמר כיון שלא נתן ממנו על קרנות המזבח נחשב הדבר כמי שדחהו בידים, ואין לשפוך אותו אל יסוד המזבח כדין שיירי דם הניתן על המזבח, אלא דינו כדם שלא ניתן ממנו מתנות המזבח, שאינו נשפך ליסוד אלא שופכו לאמה שבעזרה, ומשם הולך לנחל קדרון, או שמא נאמר, שהכוס הראשון שנתן ממנו עושה דין שירים אף לדם הנמצא בכוס השני, ונמצא שדם הכוס השני דינו הוא כדין שיירי נתינה, הנשפכים ליסוד. [15]
אמר ליה רבה: דבר זה, הוא פלוגתא דרבי אלעזר ברבי שמעון ורבנן. דתניא: הפסוק למעלה, בתחילת פרשת חטאות, העוסק בשעיר נשיא, הוא אומר לגבי שיירי הדם מהנתינות, "את דמו ישפך אל יסוד מזבח העולה" [ויקרא ד], ולא אמר לשפוך את "כל" דמו. ואילו הפסוק למטה, בהמשך פרשת חטאות, העוסק בחטאת יחיד, הוא אומר "ואת כל דמה ישפך אל יסוד המזבח". והרי זו לכאורה סתירה בדברי הפסוקים אם יש לשפוך את כל הדם או רק חלק ממנו. ובהכרח ששני פסוקים אלו עוסקים בשני אופנים שונים, כשהאחד בא ללמד מנין לחטאת שקיבל דמה בארבעה כוסות, ונתן מתנה אחת מכוס זה ומתנה אחת מזה וכן מכולם, שדינן שכולן נשפכין ליסוד? תלמוד לומר "ואת כל דמה ישפך". מלמד הכתוב שבאופן זה, שנתן מתנה מכל ארבעת הכוסות, הדם הנותר בכולן יש לו דין שיריים, ולכך הוא נשפך ליסוד.
יכול נאמר שאף אם נתן את כל ארבע מתנות רק מכוס אחד, יהו כולן נשפכין ליסוד? תלמוד לומר "ואת דמו ישפוך", ששופך רק חלק מהדם. הא כיצד? הוא, דם הכוס שממנו נתן, נשפך ליסוד. לפי שהוא שיירי הדם של המתנות. והן, הדמים שביתר הכוסות, [16] נשפכין לאמה. לפי שהם נדחו מלהינתן על המזבח. [17] הרי שכוס עושה את חבירו דחוי, ובכך נתיישבה הסתירה בין הפסוקים. כי הפסוק המורה על שפיכת כל הדם, עוסק באופן שנתן מכל הכוסות, ואילו הפסוק המורה על שפיכת חלק מהדם, עוסק באופן שהנתינה על המזבח נעשתה מכוס אחד בלבד.
רבי אלעזר ברבי שמעון חולק ואומר: מנין לחטאת שקיבל דמה בארבעה כוסות, ונתן ארבע מתנות מכוס אחד, שדינן שכולן נשפכין ליסוד ואינם דחויים? תלמוד לומר "ואת כל דמה ישפך". הרי שסובר רבי אלעזר כי כוס עושה את חבירו שיריים. ונמצא דבר זה שנוי במחלוקת רבי אלעזר ברבי שמעון ורבנן.
ומקשינן על רבי אלעזר ברבי שמעון: והכתיב "ואת דמו ישפך", ומשמע שיש אופנים שרק חלק מהדם נשפך ליסוד, וזה מורה לכאורה כדברי רבנן, שיש לחלק בין נתן מכולן לנתן מאחד מהן!?
ומתרצינן: אמר רב אשי: ההוא פסוק של "ואת דמה ישפוך", בא ללמד למעוטי שירים שבצואר בהמה, [18] שנעשו שירים של הדם שנתקבל בכלי, ואינם נשפכים ליסוד אלא שופכן לאמה.
שנינו במשנה: קיבל הכשר ונתן לפסול, יחזיר לכשר, ועוד שנינו שם, קיבל בימינו ונתן לשמאלו, יחזיר לימינו. קיבל בכלי קדש ונתן לכלי חול, יחזיר לכלי קודש. נשפך מן הכלי על הרצפה, ואספו, כשר.
וצריכא למשנה לפרט בכל אלו הדינים, שיש להם תקנה בחזרה למצב הקודם, הגם שהכלל בהם הוא אחד: דם שנתקבל בכשרות, אפילו אם שהה אחר כך במצב שאינו ראוי להיות כך, אינו נפסל.
דאי אשמעינן רק את דין קיבל הכשר ונתן לפסול שהוא כשר על ידי חזרה, הוה אמינא מאי פסול שעליו דיברה המשנה כהן טמא, ולכך אין הנתינה לידיו פוסלת, מאחר דחזי כהן טמא לעבודת ציבור לכתחילה, ומשום כך דינו שבקרבן יחיד יש לו תקנה בחזרה. אבל נתינה ליד שמאל שאינה כשרה לעבודה אף בקרבן יחיד, היה מקום לומר שלא תועיל לה חזרה, ולכך הוצרכה המשנה לשנות דין נתן לשמאלו שכשר.
ואי אשמעינן המשנה את דין נתינה ליד שמאל, ולא היתה שונה את דין נתינה לכלי חול, היה מקום לומר שמה שאין נתינה לשמאל פוסלת, הוא משום דאית ליה ליד שמאל הכשירא ביום הכיפורים שבו נוטל הכהן את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו. אבל כלי חול, שאין לו הכשר בשום אופן, לא יהיה לו הכשר בחזרה, ולכך שנתה המשנה שאף בזה כשר.
ואי אשמעינן המשנה את דין נתינה לכלי חול, הייתי סבור שהטעם שאינם פוסלים, הוא משום דחזו כלי חול לקדושינהו על ידי שיקדישם ויהיו ראויים מחמת כן לקידוש הדם. אבל הנך, שנשפך הדם על הרצפה שאין היא ראויה לקדוש הדם, אימא לא יהיה לו תקנה, לכך צריכא, הוצרך התנא לומר כל אלו הדינים במשנתנו.
ומקשינן על עיקר דין זה שלא נפסל הדם מחמת היותו מונח במקום שאינו ראוי: וליהוי ליה דם זה דחוי, כדין כל דבר שעמד ליקרב, ונדחה מחמת פסול או עיכוב אחר, [19] שאף לאחר שנסתלק הפסול, אינו חוזר לעמוד ליקרב, והוא הדין לדם זה שהיה ראוי לעבודה, ונדחה ממנה בהיותו מונח במקום הפוסלו לעבודה, ששוב לא יחזור להיות ראוי אחר שנדחה, ומדוע אמרה המשנה שיש לדם זה תקנה בחזרה.
ומתרצינן: אמר ליה רבינא לרב אשי, הכי אמר רב ירמיה מדיפתי משמיה דרבא: הא מני, התנא של המשנה, חנן המצרי הוא, דלית ליה דין זה של דחויין.
דתניא לענין שני שעירי יום הכיפורים המעכבים זה את זה, שאם מת השעיר המשתלח, אין להקריב את שעיר החטאת אלא אם יביאו שעיר אחר תחת זה שמת. ונחלקו התנאים בדבר זה, יש שסובר שאף אם קודם שחיטת שעיר החטאת מת השעיר המשתלח, נדחה שעיר החטאת מלהיקרב, ויש להביא שני שעירים אחרים, ויש שסובר, שבאופן זה לא נדחה שעיר החטאת, כי בעלי חיים אינם נדחין, ורק אם לאחר השחיטה מת השעיר המשתלח, כאשר דם השעיר הנשחט התקבל בכוס, נדחה דם זה מעבודותיו, ויש להביא שני שעירים אחרים. אולם חנן המצרי אומר: אפילו דם השעיר שנשחט נמצא כבר בכוס, כי כבר נתקבל דמו, מביא את חבירו של השעיר הנשחט ומזווג לו, ועושה את שניהם לזוג אחד, וכשרים. הרי שסובר חנן המצרי שאין דין דיחוי כלל, ואף אם לאחר שהיה ראוי להקרבה, בא לידי מצב הפוסלו, יש לו תקנה בחזרה למצב הראוי בו.
רב אשי אמר לתרץ מדוע אין במשנתנו דין דיחוי: כל שבידו לתקן ולהחזיר הדבר לכשרותו לא הוי דחוי מחמת אותה שעה שלא היה ראוי בה, ולכך, לא נדחה הדם כיון שבידו לתקן ולהחזירו לקדמותו, ומה שאין כן בשעיר המשתלח שמת, אין זה בידו להביא אחר, כי מי אמר שינתן לו שעיר אחר. [20] אמר רב שייא: כוותיה דרב אשי מסתברא שדבר שבידו לתקנו, אינו נדחה. שהרי מאן שמעת ליה דאית ליה דין זה של דחויין שאינם חוזרים ונראים? רבי יהודה הוא. דתנן: ועוד אמר רבי יהודה: נשפך הדם של השעיר הנשחט, ימות השעיר המשתלח, ויביא במקומם שני שעירים אחרים, כי מאחר ונשפך הדם של השעיר הנשחט, נדחה השעיר המשתלח, כי אין בן זוגו יכול להקרב עתה. וכן אם מת המשתלח, ישפך הדם של השעיר הנשחט, כיון שנדחה מהקרבה, הרי שסובר רבי יהודה דין "דחויין".
ומאידך, שמעינן ליה לרבי יהודה דאמר, כל שבידו - לא הוי דחוי.
דתניא, לענין דם של קרבנות פסח שהיה על הריצפה [לאחר קבלתו בכוס], לפי שהיו שוחטים הרבה מאד קרבנות פסח, והיו ממהרים לעשותו, והיה נשפך הדם של כמה מהקרבנות על ריצפת העזרה, והיו הדמים מתערבים יחד: רבי יהודה אומר, כוס אחד היה ממלא אחד הכהנים מדם התערובת של כל הקרבנות אחר שנתערבו כל הדמים שברצפת העזרה זה בזה, וזורקו זריקה אחת כנגד היסוד. כי, כאמור, מאחר והיו קרבנות רבים, ונבהלים לעשותם, הרי שאם נשפך דם אחד הקרבנות על הרצפה קודם זריקה, נמצא כוס זה שמעורב בו מכל הדמים שהיו שם, מכשיר את הקרבן בזריקתו, והגם שסובר רבי יהודה דין דחויין, אף על פי כן לא נדחה דם זה שנשפך, והיינו משום שבידו לאוספו, ואם כן שמע מינה שסובר רבי יהודה כל שבידו לא הוי דחוי.
ומסיקה הגמרא: שמע מינה!
גופא, תניא: רבי יהודה אומר: כוס אחד היה ממלא מדם התערובת, שאם ישפך אחד מהם נמצא שהוא מכשירו. אמרו לו לרבי יהודה: כיצד יהיה כשר על ידי שיאספו ויזרקהו, והלא דם זה שנשפך לא נתקבל בכלי, ושנינו במשנה לעיל [כה א] שאם נשפך הדם מצואר הבהמה לרצפה, ולא התקבל לכלי, פסול!?
ומקשינן על חכמים: מנא ידעי חכמים שלא נתקבל הדם בכלי, והלא לא דיבר רבי יהודה על מעשה שהיה, אלא אמר סברא לחשוש שמא נשפך דמו של אחד מהן!? ומתרצינן: אלא קושיית חכמים היא, שמא דם זה לא נתקבל בכלי ונמצא זורק דם פסול!? [21]
אמר להן רבי יהודה:
הערות
[11] כתבו התוס' [ד"ה פסול] שבקבלה בלבד לא הסתפקה הגמרא, כי וודאי אין קבלת פסול עושה שיריים, וכפי המבואר במשנה שאם קיבלו הפסולין במחשת פסול, יחזור הכשר ויקבל. וברש"י העמיד את ספק הגמרא באופן שקיבל הפסול את הדם וזרקו. והקשה בכתבי הגרי"ז, הלה עיקר דין שירים נעשה על ידי הזריקה, וא"כ הוא הדין בנעשתה קבלה על ידי כשר, והזריקה על ידי פסול, יש להסתפק אם זריקתו עושה שיריים, ומדוע נקט רש"י את הספק באופן שגם הקבלה נעשתה על ידי פסול! ?
[12] כן פירש רש"י. והתוס' [ד"ה פסול] הביא בשם הר"ר אפרים שהעמיד הספק על שיירי הדם בכלי שזרק ממנו הפסול, האם מאחר וכל הפסולין שעלו על גבי המזבח לא ירדו, הרי שיש לדם זה דין שיירי נתינה שדינם להישפך אל יסוד המזבח, או אין נחשבים שיריים ואסור לשופכם ליסוד, אלא ישפכו לאמה שבעזרה. וכתב בכתבי הגרי"ז, שמשמע מדברי התוס', שוודאי חל על דם זה דין שיירי נתינה, וכל הספק הוא אם יש עליו פסול וישפך לאמה או לא. והקשה הגרי"ז, כיון שדין שפיכת שיריים ליסוד, הנו מדיני הקרבן, ואינו תלוי רק בדין הנתינה אם ריצתה או לא, הרי שהיות ונפסל הקרבן מחמת זריקת הפסול, כיצד יותר לשפוך את דמו ליסוד! ? ולכך העמיד דברי התוס' באופן שהיתה זריקת כשר מכוס אחד, ואחרי כן זרק הפסול מכוס אחר שבזה לא נפסל הזבח אחר שהיתה בו כבר זריקת כשר, וכיון שדם הכוס השני אינו נחשב שיירי נתינת דם הכוס הראשון [כפי שנפסק להלכה], הרי שהסתפקה הגמרא האם נתינת הפסול נותנת דין שיריים לדם הנותר בכוס, כיון ששמה זריקה, וישפך ליסוד, או שנדחה הדם מחמת זריקת הפסול ואסור לשופכו ליס וד. אולם הקשה, מדברי הגמרא בהמשך האומרת שזריקה במחשבת פיגול עושה דין שיריים, וכיון שנפסל הדם משום פיגול, היאך ישפך ליסוד?
[13] משמע בדברי הגמרא, שזריקת פיגול נותנת דין שיריים לדם הנותר בצואר הבהמה, והקשה בכתבי הגרי"ז, כיון שכבר נפסל כל הקרבן משום פיגול, הרי שאף ללא דין שיריים אין לקבל שוב את הדם, ואף קבלה שאינה עושה דין שיריים, אם נעשתה במחשבת פיגול פסלה את כל הקרבן, ומה נתחדש בדין זה שזריקת פיגול עושה שיריים? ובאבי עזרי הוכיח מכח קושיא זו, כפירושו [שהובא לעיל] בדברי הרמב"ם הסובר, שאין הנדון כאן על דין שיריים, אלא על עבודת הפסול, אם שמה עבודה ופוסלת את הזבח, וזהו שענה רבי יוחנן, שאין לך עבודה פסולה ששמה עבודה, אלא בזריקה המרצה לפיגול, שעל אף שנעשתה בקרבן שכבר נפסל במחשבה שחישב בעת העבודות שקדמו לזריקה, מכל מקום שמה עבודה. ותירץ הגרי"ז, שאלמלא דין שיריים, היה הדין שאם קיבל פעם נוספת את הדם וזרקו, שוב לא ירד, כדין כל הפסולין שאם עלו לא ירדו. אבל כיון שזריקת פיגול עושה דין שיריים לדם הנותר, דהיינו שנעשה כבר זריקה בקרבן זה, הרי שהזריקה הנוספת אין שמה זריקה, ודין הדם לירד. עוד כתב, שאלמלא דין שיריים, יהיה הדין שאם זרק במחשבת פיגול על חצי זית, ואחר כך קיבל פעם נוספת וזרק אף אותו במחשבת פיגול על חצי זית, תצטרפנה שתי הזריקות, לפסול את הקרבן משום פיגול, כדין שתי עבודות הנעשות במחשבת חצי זית, שמצטרפות זו עם זו. אבל כיון שכבר נעשה דין שיריים על ידי זריקה ראשונה, שוב אין זריקה שניה נחשבת זריקה, ואינה פוסלת במחשבה כלל. והחזון איש כתב, שאף לדעת רש"י שביאר הספק על שיריים שבצואר הבהמה, מודה הוא לדברי התוס' בשם הר"ר אפרים, שהספק הוא גם על השיריים שבכלי, ושני ספקות אלו תלויים זה בזה, והינו, שאם זריקת פסול אינה נחשבת זריקה, הרי שלא נחשב שנעשה זריקה בקרבן זה, ויחזור הכשר ויקבל ויזרוק, ומטעם זה אין לדם הנותר בכלי דין שיירי נתינה, כי על אף שקלט המזבח את הדם הנזרק, אין זה עושה שיריים, ולכן אף על פי שדין הדם שעלה לא ירד, וכשזרק הדם מעל אויר המזבח, נחשב כל הדם כנקלט על גבי המזבח, אף על פי כן לא ישפך הדם הנותר לאמה, כי מאחר ואין לו דין שיריים, הרי הוא כדבר שאינו ראוי למזבח שדינו לירד, אולם אם זריקת פסול נחשבת זריקה, נמצא שכבר נעשית זריקה בקרבן זה, ולא יועיל שיחזור הכשר ויקבל, ומטעם זה גם כן ישפך הדם הנותר ליסוד כדין שיירי הדם, כי מאחר ושיריים אלו כבר נקלטו על המזבח בעת הזריקה, דינם כעלה ששוב לא ירד. ולפי זה, מה שאמרה הגמרא שזריקת פיגול עושה שיריים, היינו לגבי שיירי הדם הנותר בכלי שדינו להישפך ליסוד, מחמת שקלטו מזבח, ואף על פי שהוא פסול, ישפך ליסוד מדין אם עלה לא ירד.
[14] כתב השפת אמת, על אף שספק הגמרא היה על זריקה אם עושה שיריים, מכל מקום למסקנא, שבמחשבת פיגול עושה שיריים, הרי שהוא הדין אם קיבל הפסול במחשבת פיגול, עושה קבלתו שיריים. כי עיקר הטעם שמחשבת פיגול עושה שיריים, הוא משום שעל ידי מחשבתו נעשה פיגול ולא שייך לדון את המעשה כלא עשאו, שהרי מביא הוא לחיוב כרת, ומה שאין כן בסתם עבודת פסול שהיא כלא עשה כלום, וכיון שכן, הרי שטעם זה שייך גם בקבלה. אולם בטהרת הקודש מבואר, כיון שאין הפיגול חל בעת המחשבה שחישב בקבלה, אלא בעת הזריקה, הרי שקבלת פסול במחשבת פיגול אינה עושה שיריים, והרי היא כקבלת פסול שקיבל בלא מחשבה. וכן דייק מדברי רש"י [ד"ה אין לך] שהוסיף על דברי הגמרא וכתב "אין לך זריקה פסולה וכו"'.
[15] בכתבי הגרי"ז חקר, האם ספק הגמרא הוא בדין שיריים, והיינו, שהסתפקה הגמרא האם חלות דין שיריים בא מחמת הזריקה שנעשית באותה כוס, ואילו הדם שבכוס השני שלא נעשה בו מעשה זריקה, לא חל בו דין שיריים על ידי נתינה זו, או שזריקה מכוס אחד נחשבת מעשה זריקה על כל הדם, ואף זה שבכוס השני. או שהספק הוא, בדין דיחוי, והיינו, שאמנם מצד מעשה הזריקה, נחשב כל הדם שיריים. אבל מכל מקום כיון שזרק רק מכוס אחד, נעשה חבירו דחוי, ומחמת כן לא חל בו דין שיריים הנשפכים ליסוד. ובחדושי רבנו חיים הלוי [מעשה הקרבנות יט א ד"ה והנה], נקט בפשיטות שדם הנתקבל בכוס אחד, ונתן ממנו לכוס אחר, חל דין שיריים מכוס אחד על חבירו. אלא שהעיר המנחת אברהם, מדברי רש"י בסוגייתנו, שביאר את ספק הגמרא במה שעל ידי שלא נתן מהכוס השני על הקרנות, נחשב שדחהו בידים, ולכך דחוי הוא, הרי שסובר שבעיקר דין שיריים נחשב זריקה על כל הדם, ורק משום דחיה סברה הגמרא לומר שהוא דחוי.
[16] המקדש דוד [לג ב, ד"ה ובחטאת] דן באופן שקיבל את דם החטאת בחמשה כוסות ונתן מארבעה, האם אף בזה נדחה כוס החמישי, והיינו, שיתכן לומר כי רק באופן שקיבל בארבעה כוסות, שהיה לו ליתן מכולם ונתן רק מחלקן, נדחו אותן כוסות שלא נתן מהם, ומה שאין כן בזה שאי אפשר לו לתת מכולם, שהרי נותנים רק ארבע מתנות, לא נדחה הכוס החמישי. והביא ראיה מהגמרא בתמורה [כג א] האומרת לגבי מפריש חטאת ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ואחר כך נמצאה הראשונה, ונטל אחת מהן והקריבה, השניה מתה, כיון שדחאה בידים, ומבואר בזה, שאף במקום שאי אפשר לו להקריב אלא אחת, נחשב דיחוי, והוא הדין בנדון דנן, והטעם, כי מאחר ונטל את זו ולא את האחרת, נחשב דחייה בידים.
[17] הרמב"ם [מעשה הקרבנות, יט יג] כתב לגבי חיוב על זריקת דם בחוץ, שאם קיבל את הדם בכוס אחד, והקדים ונתן ממנו בפנים, ואחר כך נתן ממנו בחוץ פטור, מפני שהדם שנתן בחוץ שיריים הוא. אבל אם קיבל בשני כוסות, בין שנתן שניהם בחוץ, או אחד בחוץ ואחד בפנים, או אחד בפנים ואחד בחוץ, חייב. והשיג עליו הראב"ד, וכתב, שבנתן אחד בפנים ואחד בחוץ, אין לו להתחייב, משום שבין לסובר כוס עושה חבירי שיריים ובין לסובר שעושהו דחוי, אין דם הכוס השני ראוי לפנים, ואין להתחייב עליו משום זריקת חוץ. ובחדושי רבנו חיים הלוי הוסיף להקשות, מדברי הגמרא לקמן [קיא ב] האומרת, שלשיטת תנא קמא הסובר כוס עושה חבירו דחוי, וודאי שאין להתחייב על זריקת כוס השני בחוץ. וכתב לייסד, שיש לחלק בין דין דחוי לדין שיריים, והיינו, שדין שיריים ענינו הוא בשם שיירים שחל עליהם מחמת היותם שיירי דם הנזרק על המזבח, ואשר משום כך דינם הוא להישפך ליסוד המזבח, שלא היו ראויים לו קודם זריקה, והיא זו שהכשירתם לכך. מה שאין כן בדין דחויים, שלא חל עליהם שום דין, ורק כיון שנעשו בקרבן כל דיני הדם בלעדי דמים אלו, ממילא נעשו דחויים מלהינתן על המזבח. ולפי זה יש לומר, כי באופן שעדיין לא ניתנו כל מתנות הדם, הרי שהדם הנותר בכוס, מלבד מה שיש בו דין זריקה, חל בו גם דין שיריים, כי היות שכבר נעשתה בו הזריקה המעכבת, הרי הוא שיירי אותה זריקה, וחל בו גם דין שפיכה ליסוד מחמת כן. וכיון שחל בו דין שיריים, יש לומר שעל אף שעדיין יש לו דין זריקה, מכל מקום שם שיריים שבו מפקיעו מלהתחייב עליו משום זריקת חוץ. ומעתה יש לבאר שיטת הרמב"ם, כיון שהוא עוסק באופן שעדיין לא נתן את כל מתנות הדם [כפי שמתבאר בתחילת דבריו, שכתב "הזורק מקצת מתנות בחוץ חייב", ומשמע שנתינת חוץ היתה מאותן מתנות האמורות להינתן בפנים], הרי שעל הדם הנותר באותו כוס, שחל בו דין שיריים, פטור משום זריקת חוץ. ומה שאין כן הדם שבכוס השני, שאינו נחשב שיריים, ואף דחוי לא, שהרי לא הסתיימו עבודות הדם בקרבן זה, והוא ראוי לזריקת פנים, הרי שיש לחייבו משום זריקת חוץ. ואמנם הגמרא לקמן עוסקת באופן שכבר נתקיימו כל מתנות הדם, ואף הדם שבכוס השני נדחה, ולכך פטור עליו משום זריקת חוץ.
[18] המקדש דוד [לג ב, ד"ה אמרינן בזבחים] העלה כמה צדדים בביאור דין זה ששיריים שבצואר בהמה אינם שיריים ונשפכים לאמה, א. משום דין דיחוי, ועל אף שרבי אלעזר הסובר שכוס עושה את חברו שיריים, היינו רק כשנתקבל דם זה בכלי. אבל דם שלא נתקבל כלל נחשב דחוי לגמרי. ב. דין שיריים הוא רק בדם שהיה ראוי לזריקה בשעת זריקת הדם. אבל דם שבצואר שעדיין לא נתקבל בכלי באותה שעה, ולא היה ראוי לזריקה, אין לו דין שיריים. ג. אין קבלה לאחר זריקה, וכיון שבשעת זריקה היה הדם בצואר הבהמה, הרי שלא יועיל מה שיקבלו לאחר מכן, והרי הוא מחוסר קבלה, ואינו ראוי למזבח. והביא את דברי התוס' בפסחים [סה א ד"ה שמא] שכתבו כיון שאסור ולזרוק דם פסול על המזבח, הרי שאין לזרוק עליו דם שלא נתקבל בכלי, ומבואר בזה שדם שלא נתקבל הרי הוא פסול, והיינו כהצד הראשון שמשום דיחוי הוא נפסל.
[19] משמע שקושיית הגמרא מוסבת על כל האופנים שהוזכרו לעיל, והקשו התוס' [ד"ה ולהוי דחוי], בנתן הכשר לפסול, מדוע יחשב דחוי, הרי אין הפסול משמש אלא כאיצטבא ולא גרע זה גרע מנתן את הכלי על האבן שמבואר במשנה ביומא [נג ב] שכך היה עושה הכהן בעבודת יום הכפורים, ולא הקשתה שם הגמרא שיחשב בדחוי מחמת כן! ? ולכך כתבו, כי אין קושיית הגמרא מוסבת אלא על נתנו לכלי חול, ועל נשפך מן הכלי על הרצפה. והקשה הקרן אורה, אם כן, מדוע לא אמרה הגמרא לעיל בצריכותא של כל פרטי הדינים במשנה, שהחידוש בכלי חול הוא בזה שאין אומרים שנחשב דחוי, שדבר זה אין ללמדו ממדין נתן לפסול או לשמאל! ? ולכך כתב, שקושיית הגמרא מוסבת רק על דין נשפך הדם על הרצפה, שבזה היה מקום לומר שנחשב דחוי מחמת שפסק מלהיות ביד כח אדם. אבל יתר הדינים שבמשנה שבהם נמצא הדם ביד האדם, פשוט שלא נדחה, ואין זה אלא מעשה איצטבא בעלמא.
[20] כן פירש רש"י, והקשה הקרן אורה, וכי באופן שמוכנים לפניו שני שעירים נוספים, לא ידחה השעיר הנשחט, ויחשב דבר זה כבידו לתקן, אין הדבר כן! ? ולכך כתב הקרן אורה לבאר, שדווקא דם הנשפך שלא חל עליו שום פסול מחמת כן, ואין הרצפה משמשת אלא כאיצטבא שאינה פוסלת, נחשב בידו לתקן, משום שבידו לקבלו לכלי שרת, והרי זה עומד לחזור למה שהיה בתחילה. אבל דיחוי דם שעיר, לא יועיל לו מה שבידו לזווג לו שעיר אחר, כי מכל מקום בשעה זו יש שם פסול על הדם, ולא כדם הנשפך שלא חל עליו שם פסול כלל. ולפי זה יישב את דברי התוס' [ד"ה כל שבידו] שטרחו לבאר מדוע הדס שענביו מרובים מעליו, ביום טוב של סוכות נחשב דחוי, כי על אף שבידו למעטן, אין זה נחשב בידו, כיון שאסור לעשות זה ביום טוב. ולדברי הקרן אורה מבואר, שהיות ויש עליו שם פסול הרי לא מועיל מה שבידו לתקנו. וכן מה שביארו התוס' לגבי מי שהפריש קרבן, והמיר דתו, נדחה הקרבן משום כך, ואין זה נחשב בידו לתקנו, כיון שבעת שהמיר דת לא היה בדעתו לתקנו, ואין בזה מעלת בידו לתקנו, ולדברי הקרן אורה מתבאר, שהיות ונפסל הקרבן בעת שהמיר דתו, אין זה בידו לתקנו. אמנם במקדש דוד [לג ב ד"ה הקשו התוס'] כתב, שבדין בידו לתקן, צריך שיהיה זה ביד הכהן המקריב את הקרבן, ולכך אף אם יש שעירים אחרים במקדש, מכל מקום אין זה ביד הכהן, אלא תלוי בגזבר של הקדש שהרי שעירי קרבן ציבור הם. עוד כתב בגדר דין זה, שלא די במה שהדבר בידו, אלא צריך שיהיה עומד לכך, והוכיח כן מדברי התוס', שכתבו שבנשפך הדם, נחשב בידו לתקנו משום שמצווה לאוספו, והיינו שמשום כן נחשב עומד להיתקן, וכן בהמיר דת, שאינו עומד לחזור, לא נחשב בידו לתקנו.
[21] כן פירש רש"י כאן, ובפסחים [סה א] ביאר רש"י את הקושיא, כיון שיש לחוש שמא לא נתקבל בכלי, שוב אין מועילה לו זריקה. והקשו עליו התוס' שם, מה בכך, מכל מקום יזרוק, ותועיל זריקתו לאותם קרבנות שנתקבל דמם בכלי ונשפך? ולכך פירשו, שקושיית הגמרא היא כיון שלא נתקבל בכלי, הרי הוא פסול, ואסור לזורקו, וכפי שמשמע בדברי רש"י בסוגייתנו. ובעיקר איסור זה של הקרבת וזריקת פסולים, הוכיח המקדש דוד [טז א], שאין זה איסור הנובע רק מחמת העדר המצווה, אלא שיש איסור מיוחד על הקרבת פסולין ואפילו באלו שאינם ברי הקרבה כלל כגון בשר לזריקה.
סימן ח
סוגיא דפסול מהו שיעשה שירים
דף ל"ד בעי מיני' ריש לקיש מר' יוחנן פסול מהו שיעשה שירים אמר לי' אין עושה שירים אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו, הואיל ומרצה לפגולו ע"כ. במס' מעילה אמר בדף ה. דדוקא שארי הפסולים אין עושין שירים אבל טמא הואיל ומרצה בצבור עושה שירים. והנה התוס' הכא בד"ה פסול כתבו ז"ל בפסול שקבל לא מיבעיא דהתנן יחזור הכשר ויקבל אלא בפסול שזרק כדפירש בקונטרס וממתניתין ליכא למידק קבלו אין זרקו לא דאיכא לדחוי' כדאמרינן בפרקין דלעיל לא תימא זרקו לא אלא אימא שחטו לא ומיהו למאן דאמר שלא במקומו כמקומו דמי מוכח לעיל דהוא הדין בזרק הפסול שיחזור הכשר ויקבל ע"כ.
והנה הרמב"ם בפ"א מהלכות פסולי המוקדשין הלכה כ"ח. כתב ז"ל קיבל הפסול אם נשאר דם הנפש חוזר הכשר ומקבל ומוליך וזורק שאין הפסולין לעבודה עושין הדם הנשאר שירים חוץ מן הטמא הואיל והוא ראוי לעבודה בקרבן הבא בטומאה כמו שביארנו עושה שיריים כיצד קיבל הטמא אעפ"י שקיבל אחריו הכשר דם הנפש וזרקו נפסל הזבח שזה שקיבל הכשר באחרונה שיריים ואינו כלום עכ"ל. וכתב על זה הראב"ד ז"ל אמר אברהם סבור אני שטעה בזה שהוא סבור כשאמרו כוס עושה חבירו דיחוי או שיריים בקבלה בלבד אמרו אפילו בלא זריקה ואינו כן שאין השאר לא דיחוי ולא שיריים עד שיזרק מן האחר ואפילו קיבל הכשר תחלה וכ"ש פסול עכ"ל. וכתב על זה הכ"מ ז"ל ואני אומר שגם רבינו סובר כן וכשכתב כאן כיצד קיבל הטמא קובל וזרק קאמר וסמך על מה שכתב בפ"ג מה' מעילה קיבלו הפסולים את הדם וזרקוהו וחזרו הכשרים לעבודה וקיבלו שאר דם הנפש וזרקוהו אין מועלין בבשרן שאין הפסולין עושים שאר דם הנפש שיריים חוץ מן הטמא כיצד קיבל הטמא וזרק אעפ"י שחזר הכשר וקיבל שאר דם הנפש וזרקו הרי אלו לא היתה להם שעת הותר עכ"ד הכ"מ.
אכן כמובן הדבר קשה מאד דהרמב"ם יכתוב קיבל וכונתו יהי' קבל וזרק ועוד יקשה כיון דעיקר שעושה שיריים ופוסל היא הזריקה א"כ למה נקט כלל הרמב"ם קובל הו"ל לאמר זרק הפסול אם יש דם הנפש כו' הטמא שזרק. ועוד צריך עדנה ביאור דהא בהלכה כ"ז. קאמר הרמב"ם בפירוש דאחד מן הפסולין לעבודה שקיבל או שהוליך או שזרקו כהלכתו נפסל הזבח הרי דגם בחדא בקבלה לבדה פוסל, ואין לומר דמיירי בשאין יותר דם הנפש, שהרי כתב הרמב"ם וזרק כהלכתו וכתב הכ"מ דדוקא אם זרקו כהלכתו פוסל אבל זרק שלא כהלכתו אין פוסל ואם מיירי שאין יותר דם הנפש א"כ אף אם זרק שלא כהלכתו יופסל. ועוד קשה הא הרמב"ם בפ' י"ד פסוה"מ בהלכה ב' כתב בכל הפסולין שאם עשאן הפסול לעבודה שלא לשמן בין קיבל בין הוליך בין זרק פסל הזבח. ואעפ"י שחזר הכשר וקבל דם הנפש וזרק כבר נפסל הזבח, הרי דאף בכל הפסולין פוסל אף בעשה חדא מהעבודות, ודברי הכ"מ דפירש דהטעם משום מחשבה שלא לשמה תמוה, שהרי כתב ואין הטעם מפני המחשבה. וכן יקשה דהכא קאמר הרמב"ם בקיבל הפסול דלכתחלה מקבל הכשר וזורק ואילו בהלכות מעילה קאמר הרמב"ם שאם קיבל הפסול וזרק אם חזר הכשר וקיבל וזרק אין מועלין. הרי דהזבח פסול שאילו הי' כשר לא איצטריך לומר דאין מועלין. וכמו שמדייק בגמ' מעילה, ואם הכא ג"כ הפירוש בדברי הרמב"ם דקיבל וזרק. איך קאמר דלכתחלה חוזר הכשר ומקבל ומוכח דכשר לגמרי ושם קאמר רק בדיעבד, ומשמע דפסול רק שאין מועלין. משמע דמיירי הכא בקיבל לבד וקשה קושית הראב"ד בכוס דוקא הזריקה עושה שיריים. והרי בפסול מיירי דומיא דכוס. וגם קשה קושית התוס' דהכא במתניתין איתא בפירוש בכל הפסולין שקבלו שאם יש דם הנפש יחזור ויקבל ואפילו בטמא, ועוד קשה דבגמ' מעילה דף ה' איתא אמר רבי אסי אם כן למה למיתני תרתי אלא לעולם דמעילה דוקא והא קמ"ל (דקתני קבלוהו פסולין וזרקוהו) דפסול עושה שיריים אע"ג דקיבל פסול וזרק וקיבל כשר וזרק לאו כלום הוא, מ"ט דשיריים נינהו (ומיירי בטמא). הרי דדוקא משום דקיבל הטמא וזרק משו"ה אין מועיל מאי שיקבל הכשר אחריו ויזרוק. אבל אילו הי' מקבל ולא זורק. אז הי' הדין אף אם הי' מקבל הטמא, אם אחריו יקבל הכשר ויזרוק יהי' כשר. וכמו שפירשו שם בתוס'.
ולתרץ כל זה נראה לי דהנה התוס' בדף כ"ו. בד"ה ואי שלא במקומו כמקומו דמי, הקשו כיון דגם שלא במקומו הוי זריקה א"כ איך איתא לקמן בפ' התערובת דהניתנין למטה שנתערבו בניתנין למעלה ר"א אומר יתן למעלה ורואה אני את הניתנין למטה כאילו הן מים, ואם שלא במקומו הוי זריקה אמאי יחזור ויתן למטה הרי כבר נתכפר ותירצו ז"ל וי"ל כיון דאית לי' רואין כאילו הן מים לא הוי כמכופר ולא יהיב לי' לשם כפרת התחתון ומיהו קשה לרבנן דלית להו רואין משמע התם דלרבנן יחזור ויתן למטה דקתני נתן למעלה ולא נמלך אלו ואלו מודים שיחזור ויתן למטה ע"כ. ונראה לתרץ דברי התוס' דהא זריקה יש בה שני ענינים (א) שמכפרת (ב) שמתרת הקרבן לאכילה, ואת האימורין להקטרה, והנה בנתן שלא במקומו איתא שם בגמ' דמועיל רק לכפרה, ולא להתיר בשר לאכילה, ונראה לי דאף להקטיר אימורין אין מועיל, שהרי בדף פ"ד. חשיב בין הנך שאם עלו לא ירדו הניתנין למטה שנתנן למעלה ולמעלה שנתנן למטה:
וע"כ דקאי על אימורין שדוקא בדיעבד אם עלו לא ירדו אבל לכתחלה לא יעלו דהא על הדם לא קאי האי דין דאם עלו לא ירדו. דרק הראוי לאישים אם עלו לא ירדו ובדם מה שכשר בניתנין למעלה שנתנן למטה הוא משום דשלא במקומו כמקומו דמי ומועיל לכפר, אבל לא להתיר לא את הבשר באכילה ולא את האימורין להקטיר. ורק אם עלו האימורין לא ירדו. והנה בזרק שלא לשמה איתא לעיל דף ו' איבעי להו כיפרו על מה שבאו או לא כיפרו אמר רב שישא ברי' דרב אידי מסתברא דלא כיפרו דאי ס"ד כיפרו שני למה הוא בא כו', נמצא דאם זרק שלא לשמה, הזריקה לא באה לכפרה רק להתיר הקרבן לאכילה והאימורין להקטירו והא דאיתא הכא בדף כ"ו מי איכא זריקה דלא מכפרת ושריא בשר באכילה פירש רש"י כגון הך בתרייתא דלאו לכפרה אתיא דהא איכפר בקמייתא וכונת רש"י כמו דאיתא שם בדף ו' רב אשי אמר רב שישא ברי' דרב אידי הכי קא קשיא לי' אי אמרת בשלמא לא כיפרו שלא לשמו מכח לשמו קאתי ושני למה הוא לכפר אלא אי אמרת כיפרו שני למה הוא בא, היינו דבשלמא בתחלה אם נימא שלא כיפר לא קשיא למה הוא בא כיון שהקרבן עמד לכפר אבל אם כבר כיפר אי אפשר לעשות קרבן שני, ה"נ אם שלא במקומו מכפר, אי אפשר לעשות זריקה שאינה מכפרת, עכ"פ אם זרק שלא לשמה אינה מכפרת נמצא הא דאמרינן נתן שלא במקומו מכפר דוקא אם נתן לשמה. אבל אם נתן שלא לשמה דאין מכפרת אין מועיל הזריקה, דהרי להתיר בשר אינה באה דהא היא שלא במקומו ולכפר לא באה דהא זרקה שלא לשמה בכה"ג לא הוי זריקה א"כ אם נתן למעלה לשם דם הניתנין למעלה הרי זרק את דם העולה שהיא למטה זרקה למעלה לשם חטאת בכה"ג לא הוי כלל זריקה. שהרי לא כיפרה משום שלא לשמה ולא התירה משום שאין זה מקומה בכה"ג יחזור ויתן למטה:
אף אם נתן למטה מקודם דהיינו דמי החטאת נתן למטה.
ועוד התוס' הא כתבו דלר"א דאית לי' רואין ניחא מה שיחזור ויתן למטה משום דאית לי' רואין כאילו הן מים:
ולכאורה לא דמי דר"א מתיר לתן ולחשוב לשם מים אבל בסתמא הא לא נתן לשם מים וע"כ צריך לומר דכיון דנתן לשם דם של מקום האחר הרי כאילו חשב בפירוש שלא יעלה לשם אלו וכאילו חשב בפירוש שהדם שאין זה מקומם יהיו כאילו הן מים וא"כ אף בדמי החטאת הוי כאילו חשב לשם חולין והוי כאילו הי' בלבו שלא יעלה, דאינו מרצה וא"כ דוקא במקומו כשר אבל שלא במקומו דאין מתיר הבשר, ואינו מכפר, לא הוי זריקה כלל ואפשר דלגבי הדם שאין מכוין לזורקם הוי כמתעסק ואף דרבנן סברי דאסור לזרקם ולחשוב לשם מים וכדומה אעפי"כ אם עשה כן גם רבנן מודו דלא הוי זריקה דהוי רק כמתעסק בעלמא.
והנה לקמן פריך מיתבי חישב ליתן את הניתנין למעלה למטה למטה למעלה לאלתר כשר חזר וחישב חוץ למקומו פסול ואין בו כרת חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת למחר פסול חזר וחישב בין חוץ לזמנו בין חוץ למקומו פסול ואין בו כרת ואי שלא במקומו כמקומו דמי האי פסול פיגול הוא אמר מר זוטרא זריקה דשריא בשר באכילה מייתי לידי פיגול דלא שריא בשר באכילה לא מתיא לידי פיגול א"ל רב אשי למר זוטרא מנא לך הא דכתיב ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו פיגול יהי' מי שפיגולו גרם לו יצא זה שאין פיגולו גרם לו אלא איסור דבר אחר גרם לו אי הכי איפסול נמי לא ליפסול אמר רב נחמן בר יצחק מידי דהוי אמחשבת הינוח ואליבא דר' יהודה ע"כ. והנה הרמב"ם בפט"ז מהלכות פסולי המוקדשין כתב לדינים אילו שאם חישב אלו המחשבות פסול ואינו פיגול, והשיג ע"ז הראב"ד דזה שיבוש והיינו דכיון דבגמ' פריך אי הכי איפסולי נמי לא ליפסול ומשני דאליבא דר' יהודה הוא דס"ל דמחשבת הינוח פוסל א"כ לדידן דמחשבת הינוח אינו פוסל, הי' להרמב"ם לפסוק דאם חישב מחשבות אלו על הדמים הניתנין למטה חישב ליתנם למעלה, למחר כו' דכשר, ואיך פסק הרמב"ם דפסול, ומה שכתב הכסף משנה דכונת הגמ' דכי היכי דאשכחן לר' יהודה דמחשבת הינוח דאע"ג דלא הוי פיגול מיהא מיפסיל ה"נ לרבנן דחשב על הדם הניתנין למטה ליתן למחר למעלה אעפ"י שאינו פיגול מיפסיל, הדברים תמוהים דהא דלר' יהודה במחשבת הינוח דאינו מפגל. משום דאף אם הי' מניח למחר לא הי' הקרבן פיגול היום אלא פסול, ואם אכל מהקרבן בלילה אף דכבר נפסל הדם אין הקרבן פיגול ומה שלמחר הי' נותר הקרבן אינו מטעם שהניח הדם אלא משום דהקרבן בעצמו נעשה נותר אבל מחמת מחשבתו היינו מחמת הנחת הדם למחר לא נעשה הקרבן איסור כרת. משו"ה לר' יהודה בחישב להניח למחר רק פסול ואינו פיגול דלר' יהודה המחשבה כאילו היתה המעשה בפועל ואילו היתה המעשה בפועל היינו שהניח הדם ואכל מן הקרבן טרם עלות השחר לא הי' מחוייב כרת רק פסול אבל לרבנן במחשב לזרוק הדם למחר שלא במקומו דהטעם דילפינן מן והאכל יאכל דמחשבה על זריקה שאינה מתרת לאו מחשבה לפגל נימא דאף לפסול אין מועיל, דהא לרבנן לא סבירא להו דמחשבה כמעשה חוץ ממחשבת הזמן ומחשבת חוץ למקומו, וא"כ קשה אמאי פסק הרמב"ם דאם חישב ליתן את הניתנין למטה למעלה למחר פסול.
והנראה לי דהנה יש לעיין הא דאמרינן דילפינן מקרא דואם האכל יאכל דזריקה שלא במקומו אין מפגל במחשבת הזמן איך יהיה הדין במחשבת חוץ למקומו אם יפסול או לא, היינו כיון דהמיעוט קאי על מחשבת הזמן אפשר דעל מחשבת חוץ למקומו לא נאמרה, ויהיה הדין דאף אם חשב חוץ למקומו כשר, או דהמיעוט הוא על מחשבת הזמן ומיני' ילפינן למחשבת חוץ למקומו, ועוד את"ל דעל מחשבת חוץ למקומו לא נאמרה וחוץ למקומו פוסל אף בזריקה שאינה מתרת בשר באכילה, אם לילף מינה מחשבת הזמן לפסול ממה מצינו ממחשבת חוץ למקומו, וכהא דאמרינן בדף י"א. דאף דאמר ר' שמעון כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין משום פיגול מודה הוא שמחשבת הזמן פוסל.
ויש להוכיח זה מסוגיא דמנחות דף נ"ט. דאיתא התם תנו רבנן לא ישים עלי' שמן ואם שם פסל, יכול לא יתן עליה לבונה ואם נתן פסול ת"ל כי חטאת יכול אף בשמן תלמוד לומר היא ומה ראית לפסול בשמן ולהכשיר בלבונה, פוסל אנו בשמן שאי אפשר ללקטן מכשיר אני בלבונה שאפשר ללוקטה בעי רבה בר רב הונא מר' יוחנן נתן עלי' לבונה שחוקה מהו משום דאפשר ללוקטה והא לא אפשר או דילמא משום דלא מבלעא והא נמי לא מבלעא כו' מאי הוי עלה אמר רב נחמן בר יצחק תניא מנחת חוטא ומנחת קנאות שנתן עליה לבונה מלקט את הלבונה וכשרה ואם עד שלא ליקט הלבונה חישב עלי' בין חוץ למקומו בין חוץ לזמנו פסול ואין בו כרת כו' ופירש"י בד"ה משליקט ז"ל אלמא מדקאמר כל זמן שהלבונה בתוכה פסולה היא ש"מ בלקיטה תליא מילתא לפי זה מסקנת הגמ' דבלקיטה תליא מילתא וא"כ לבונה שחוקה פסולה המנחה אכן הרמב"ם בפי"א מהלכות פסולי המוקדשין הלכה יוד כתב שאם היתה שחוקה הרי זו פסולה מספק וכבר הקשה זאת הכסף משנה ותירץ דהרמב"ם לא גריס בגמ' מאי הוי עלה וברייתא דמייתי ר"נ בר יצחק מילתא באפי נפשה היא דמייתי לה לאקשוי' עלה ואמאי פסלה במחשבה דחוי הוא ואינה ענין לבעיא דילן עכ"ד הכ"מ, אכן אין התירוץ מובן דעכ"פ מדלא מפגלה המחשבה ע"כ דבעת שעלי' הלבונה פסולה.
לכן נראה לי דהנה בגמ' איתא ותהוי פך ואמאי פסלה במחשבה דחוי הוא אמר אביי חטאת קרייה רחמנא רבא אמר הא מני חנן המצרי הוא דלית לי' דחוי כו' רב אשי אמר כל שבידו לא הוי דיחוי, ואיתא בתוס' אמאי פסלה מחשבה לא גרסינן כו' דאפסול מחשבה לא פריך מידי דאי משליקט לבונה אמאי לא תפסול כו' אם עד שלא ליקט לבונתה דקתני פסול ואין בו כרת ההוא לא משום מחשבה הוא אלא מפני שהקמיצה פסולה היא בעוד הלבונה עלי' כדקתני אם שם שמן פסולה כו' ודבר תימא הוא מאי פריך ותהוי דיחוי הא בהדיא דריש לה מברייתא מדכתיב חטאת ורבא נמי למה דחק לתרץ חנן המצרי הוא עכ"ד התוס'. אכן רש"י הא פירש דהקושיא אמאי פסלה מחשבה. ולפי פירוש התוס' דאם עד שלא ליקט הלבונה אין הפסול מטעם מחשבה, א"כ למה נקט כלל חישב כיון שאין המחשבה פוסלת ואם בא לאשמעינן דאין בה כרת במחשבת חוץ לזמן, עכ"פ מחשבת חוץ למקומו למה נקט ע"כ דהקמיצה כשרה ורק המחשבה פוסלת, ולפי זה נראה לי לפרש דאדרבה רב נחמן בר יצחק בא להוכיח דכשרה אף בעוד הלבונה עלי', והא דאיתא ותהוי פך ואמאי פסלה במחשבה כל זה מדברי רב נחמן בר יצחק. דהנה בברייתא איתא דמקרא דחטאת ילפינן שאם שם לבונה לא פסלה, אבל זה נוכל לפרש דדוקא אם ליקט אז הוכשרה, וקרא דחטאת בא למילף שלא נימא שנפסלה לגמרי אבל כל זמן שהלבונה בתוכה זה לא נדע מקרא דחטאת ובא רב נחמן בר יצחק להוכיח דע"כ אף בעת שהלבונה עליה כשרה ואם קמץ והקטיר המנחה כשרה אלא דעבר על איסור דלא ישום עלי' לבונה דכיון דאיתא בברייתא דאם חישב פסולה מזה הא מוכח דהקמיצה כשרה דאם נימא דהקמיצה פסולה לא שייך לומר דפסולה מטעם המחשבה ע"כ דהקמיצה בלא מחשבה כשרה אף בעת שהלבונה עלי'. והא דאין מפגל מחשבת הזמן לחייב כרת הוא מקרא דלא ירצה דאימתי מועיל מחשבת פיגול לחייב כרת דוקא אם ההרצאה לרצון. היינו שבלא איסור פיגול לא הי' איסור לרצות. אבל אם אף בלא מחשבת הזמן הי' אסור לרצות אף אם המנחה כשרה אין מועיל מחשבת הזמן לחיוב כרת וכמו דאיתא ברש"י ד"ה ואין בו כרת דילפינן דאין בו כרת מקרא דלא ירצה וסובר הרמב"ם דמזה ילפינן היכא דאסור לרצות אף בלא מחשבת הזמן אז אין בו כרת אף שאם עבר והקטיר המנחה כשרה. אבל אם נימא דאם הקטיר בעת שהיתה הלבונה המנחה פסולה א"כ בעת שהמנחה עלי' הקמיצה לא תהוי קמיצה והמחשבה לא תפסול וא"כ ותהוי פך ואמאי פסלה מחשבה דחוי הוא כל זה מדברי רב נחמן ב"ר יצחק ותהוי פך פירוש אם נימא דפסולה א"כ בעת שהלבונה עלי' תהוי כפך ולא תהי' הקמיצה קמיצה ואמאי פסלה מחשבה, קושי' שני' אמאי פסלה המחשבה בעת שהלבונה עלי', ע"כ דהמנחה כשרה רק הוא עובר על לא ישים בעת העבודות וכיון דאין פסול בגוף המנחה רק איסור גברא ולא הוי בתורת ירצה אף בלא מחשבת הזמן, הקמיצה וההקטרה כשרים רק דבאופן כזה אין מועיל מחשבת הזמן לחייב כרת, ואין להקשות כיון דהיה בהמנחה לבונה הא חסר הקומץ דהא אם קמץ ועלה בידו צרור או קורט לבונה פסולה, אפשר דזה הדין הוא דוקא אם הוא דבר שיש בו ממש כמו קורט או צרור, אבל אם הוא כמו קמח אין פוסל מטעם חסר דהוי דבר שאין בו חשיבות ואם ימצא איזה אבק משהו בהמנחה לא יפסל הקומץ, וא"כ הפסול רק משום לבונה, ועוד אפשר שאם נתן לבונה שחוקה על המנחה ונשאר כדי קמיצה שלא עירב לבונה ובהקומץ אין לבונה ואעפי"כ לא דמי לאם נתן שמן על שירי' דאף קודם הקטרה כשר דהתם בעת הקמיצה לא היה מעורב בהמנחה לבונה. אבל הכא כיון דבהמנחה היתה הלבונה בעת הקמיצה א"כ קמץ על המנחה הלבונה אם לא ילקוט יהיה הקטרה על שיריים עם הלבונה ועובר בלא ישים אף על ההקטרה אבל אם קמץ בעת שלא היה בהשיריים שמן או לבונה אז כיון דאין הקמיצה על הלבונה גם הקטרת הקומץ לא הוי על הלבונה, עכ"פ הכא ע"כ מוכח דבלא איסור הלבונה אין חסרון בהקומץ ומביא רב נחמן בר יצחק ראי' דהמנחה איננה פסולה, דאם היא פסולה אין הקמיצה קמיצה ואין המחשבה מחשבה כלל אף לפסול ומברייתא מוכח דהוי קמיצה והמחשבה פוסלת ע"כ דכשרה היא אף בעת שהלבונה עלי', ודחי אביי דמקרא דמחטאת ילפינן שאף שעתה פסולה היא, ואם יקטיר בפסול תהי' המנחה פסולה אעפי"כ הקמיצה כשרה והמחשבה פוסלת דגלי קרא דחטאת דאף בעוד שהלבונה מועילה הקמיצה ופוסלת המחשבה, ורבא אמר חנן המצרי היא וכיון דאין דחוי ועיקר פסלות שייכא בעת הקטרה. אם בעת ההקטרה הסיר הפסול כשרה המנחה, והקמיצה מועלת והמחשבה פוסלת אף בעת הפסול אם אפשר שתהי' ההקטרה בכשרות ורב אשי שני דכל שבידו אין דיחוי ומשום זה מועלת הקמיצה ופוסלת המחשבה משום שבידו להכשיר ההקטרה היינו ללקוט. אבל אם בעת שהיתה הלבונה עלי' פסולה, וא"כ דחו פשטות רב נחמן בר יצחק ונשארה האיבעיא בלי פשיטות משו"ה כתב הרמב"ם דהדבר ספק אם פסולה, אם הלבונה שחוקה דאז אין בידו ללקוט, או דהטעם משום דבלועה.
עכ"פ חזינן לפי סברת רנב"י. דאף אם אין מחשבת הזמן מפגל לחייב כרת, כדילפינן מקרא דלא ירצה, אעפי"כ מחשבת שלא למקומו פוסל ומחשבת הזמן ג"כ פוסל אף שאינו מחויב כרת מטעם דמיעוט דלא ירצה הוא רק למעט מכרת. א"כ גם הלימוד מקרא דואם האכל יאכל ביום השלישי דמזה ילפינן דזריקה שלא במקומה אינה מפגלת דתליא בהכשר הבשר לא בענין הכפרה ואעפי"כ מחשבת שלא במקומו פוסל וכן מחשבת הזמן פוסל דאין המיעוט אלא לפטור מן הכרת, ולא לאמר שאין המחשבה פוסלת כלל, וא"כ קשה מאי קאמר אי הכי איפסולי נמי לא לפסול הא אפשר לומר כמו לימוד דלא ירצה הוא רק למעט היכא שאסור לרצות ממעט רק מכרת אבל פוסל כן לימוד דואם האכל יאכל ביום השלישי דבעי דוקא זריקה שמתרת הבשר הוא ג"כ רק למעט מכרת ולא לומר שאין המחשבה פוסלת, ואם נאמר דהסוגיות פליגי סובר הרמב"ם שיש לפסוק כסוגיא דמנחות שהרבה אמוראים נשנו שם, אכן אפשר דהאי סוגיא קאי אליבא דשמואל דאיהו אמר לקמן בדף כ"ח. תרי קראי כתיבי ופריש אביי אליבא דידי' דקרא דפרשת קדושים דואם האכל יאכל ביום השלישי אם אינו ענין לחוץ לזמנו תנהו ענין לחוץ למקומו א"כ מקרא דואם האכל יאכל ילפינן גם לחוץ למקומו א"כ גם מחשבת חוץ למקומו אמרה התורה דאינה פוסלת דוקא אם חישב על זריקה שמתרת בשר באכילה משו"ה פריך איפסולי נמי לא ליפסול ומשו"ה הוצרך לתרץ דהטעם משום מחשבת הינוח ואליבא דר' יהודה אכן לרבא דתריץ דכולהו מקרא אריכא אתיין א"כ קרא דוהאכל קאי רק על מחשבת חוץ לזמנו ומחשבת חוץ למקומו ילפינן מקרא דפיגול זה חוץ למקומו א"כ מיעוטא דוהאכל יאכל הוא דוקא על מחשבת חוץ לזמנו אבל חוץ למקומו פוסלת המחשבה אף בזריקה שאין מתרת בשר באכילה דעל מחשבת חוץ למקומו אין לנו מיעוטא וכיון דמחשבת חוץ למקומו פוסלת מכש"כ מחשבת חוץ לזמנו דפוסל ומיעוטא דוהאכל יאכל הוי רק לפוטרו מכרת ולא למעט הפסול משו"ה כתב הרמב"ם דאם חישב ליתן הניתנין למעלה למטה למחר פסול ואין בו כרת.
ורבא אמר דשלשי דפרשת קדושים מיבעאי לי' למקום שהוא משולש בדם ובשר ואימורין ופירש רש"י דפרט למחשב לאכול בהיכל דלא הוי מחשבת שלא במקומו, ולפי זה לכאורה קשה דנמצא דגם רבא דריש דואם האכל יאכל קאי על חוץ למקומו, אכן כבר הקשו בתוס' הרבה קושיות על זה וכתבו בתוס' דבא למעט שאם עמד בחוץ לעזרה וחישב והקשו על זה ג"כ. ונראה לי דהרמב"ם יפרש על זה דהנה הרמב"ם כתב בפי"ז מהלכות פסוה"מ הלכה ד. ז"ל היה עומד בעזרה וחישב מחשבת הזמן בחטאת הפנימית בדבר הנעשה בפנים אינו פיגול חשב בדבר הנעשה בחוץ הרי זה פיגול כו' הי' עומד בהיכל ואמר הרני מזה לשפוך שיריים למחר אינו פיגול שהרי חישב בפנים בדבר הנעשה בחוץ וכתב על זה הכ"מ ז"ל בפ"ב דמנחות ואיתא נמי בפרק ב"ש ע"כ, והנה שם איתא ר' אליעזר אומר משום ר' יוסי הגלילי פיגל בדבר הנעשה בחוץ פיגול, פיגל בדבר הנעשה בפנים לא פיגל כו' אמר ר' יהושע בן לוי מאי קרא כאשר יורם משור זבח השלמים וכי מה למדנו משור זבח השלמים מעתה אלא מקיש פר כהן משיח לשור זבח השלמים מה שור זבח השלמים עד שיהא כל מעשיו ומחשבותיו על מזבח החיצון ע"כ, והנה אליבא דר' יוסי הגלילי אף אם יחשוב בפנים על דבר הנעשה בפנים ג"כ לא יפסול שהרי אמר ר' יוסי הגלילי דדוקא אם פיגל בדבר הנעשה בחוץ פיגל אבל בדבר הנעשה בפנים לא פיגל ולא פירש שזה דוקא אם עמד בחוץ וכן אמר ר' יהושע בן לוי עד שיהו מעשיו ומחשבותיו על מזבח החיצון א"כ אין פיגול בדבר הנעשה בפנים וא"כ הרמב"ם דפסק דגם במתנות הנעשות בפנים הוי פיגול שהרי כתב בהלכה ב' ז"ל חשב בראשונה מחשבת הזמן ושתק בשאר או שנתן כולן כתקנן חוץ מאחרונה שנתן במחשבת הזמן הרי זה פסול ואינו פיגול עד שיזה במחשבת הזמן שהרי כולם במתנה אחת הן עכ"ד הרמב"ם הרי דאם הזה כל המתנות שבפנים במחשבת הזמן הוי פיגול, וכן כתב בהלכה ג. שטבילת אצבע מפגלת בחטאת הפנימיות, וע"כ הרמב"ם סובר דדוקא אם לא היו במקום אחד המחשבה והעבודה היינו אם עמד בחוץ וחישב על מעשה פנים או אם עמד בפנים וחישב על מעשה חוץ אינה מפגלת אבל אם עמד בפנים וחישב על מעשה פנים הוי פיגול וזה דלא כר' יוסי הגלילי דלדידי' לא הוי פיגול אלא בדבר הנעשה בחוץ דהרי ר' יוסי הגלילי נקט סתמא דבדבר הנעשה בפנים לא פיגל ולא פירש דדוקא אם עמד בחוץ, ומשכחת פיגול בפנים שעמד בפנים וחישב על מעשה פנים, למאן דאית לי' מתיר מפגל את המתיר משכחת לה שהיזה אחת להזות השני' חוץ לזמנה. ולדידן דס"ל כרב חסדא בדף י"ד במנחות דאין מתיר מפגל את המתיר הא סבירא לן דטבילת אצבע מפגלת ומשכחת שבכל טבילת אצבע חישב להזות אחר זמן ועוד אפשר שאם שחט בהיכל כמו דאיתא בזבחים ס"ג דשלמים ששחטן בהיכל כשרין, וחישב בעת שחטה להזות למחר. דעמד בפנים וחישב על מעשה פנים. אך לכאורה דוקא שלמים כשר בהיכל דלא בעי ירך המזבח צפונה אבל בחטאת אפשר דפסיל בהיכל דלא הוי ירך המזבח אך אפשר כמו דכשר בראש המזבח כן כשר בהיכל בצד צפון. וצריך עיון בזה, עוד יש לעיין אם עמד בהיכל ושחט בסכין ארוכה בצד המזבח אפשר כיון דהי' עומד אז בפנים אם חשב על מעשה פנים הוי פיגול שהרי עמד בפנים ועבד עבודה אז וחישב על מעשה פנים אכן אפשר דהדין הוא בהעבודה שתהי' עבודת פנים והשחיטה עבודת חוץ היא, ויש לעיין בזה.
עכ"פ הרמב"ם סובר דדוקא אם הי' עומד בחוץ וחישב על עבודת פנים או עמד בפנים וחישב על עבודת חוץ אז אינו פיגול אבל אם עבד בפנים וחישב על מעשה פנים כגון בטבילת אצבע חישב על הזי' הוי פיגול וזה דלא כר"י הגלילי. לכן נראה לי דהרמב"ם מפרש דהאי קרא דעד שיהא משולש. אשמעינן דאם עבד בחוץ וחישב על עבודת פנים, כיון דפנים אין משולש בבשר ובדם ואימורין לא הוי מחשבה לפגל וכן אם בשלמים חשב להזות בפנים למחר לא הוי מחשבת הזמן, ואף דמחשבה הזאת אינה פוסלת שהרי הדם שניתנין בחוץ אם חישב נתן בפנים אינו פוסל אכן הוי ילפינן מק"ו כדאיתא לקמן בדף פ"ב. ותהא מחשבה בפנים פוסלת מק"ו ומה במקום שלא פסל דם שבחוץ את שבפנים מחשבה פוסלת בחוץ מקום שפסל דם שבפנים את דם שבחוץ איני דין שתהא מחשבה פוסלת בפנים, ועיין בתוס' ד"ה מחשבה שהקשו ז"ל תימא מה לחוץ שכן פוסל בו שאר קדשים תאמר בפנים שלא פסל בו אלא חטאת ועוד מה לחוץ שכן פסל בו בשר תאמר בפנים שלא פסל בו אלא דם ועוד מה לחוץ שכן נפסל בכל ענין דם היוצא תאמר בפנים דאין נפסל עכ"ל התוס'. ונראה לי דהאי ק"ו לא קאי על אם חישב להכניס אלא הק"ו קאי אם חישב להכניס לכפר. ועביד הק"ו, ומה חוץ שאף אם הוציא דם החטאת וכופר היינו שהיזה ע"מ לכפר לא פסול, דאין מעשה ההזאה בחוץ לכפר, נחשבת כלום שתהא כהזאה לפסול, אפילו בחטאת, אעפי"כ אם הכניס דם החטאת, וכיפר בפנים אחשבי' התורה להזאת הפנים שתהא פוסל בחטאת, אעפי"כ אם חישב לאכל בחוץ, אחשבי' רחמנא להאכילה, שהמחשבה פוסלת אם חישב לאכל בחוץ, פוסל ע"י מחשבתו, דאכילה בחוץ הוי אכילה וממילא פוסל ע"י מחשבה, א"כ אם חישב להזות למחר בפנים כיון דחשבי' רחמנא לכפרת הפנים לפסול ע"י מעשה אם הכניס מדמים החצונים מכש"כ אם חושב להזות למחר בפנים כיון דהוי כפרה מכש"כ שתפסול שתהא כמחשבת זריקה חוץ לזמנו. ע"ז אמר דילפינן שלשי שיהא מקום משולש דגלתה התורה בשלמים דאם חישב לכפר בפנים כשר אף שבמעשה חישבה התורה הכפרה בפנים משו"ה בחטאת אם כפר בפנים פסול, אעפי"כ במחשבה חישב לכפר בהיכל למחר לא הוי מחשבה משום דאם עומד בחוץ אין מועיל מחשבת הכפרה בפנים. וכיון דחזינן דאמרה התורה דבדמים החצונים אין המחשבה על כפרת פנים מחשבה, אמרינן הטעם דבעינן שיהו מעשה העבודה והמחשבה על למחר במקום אחד, וא"כ מחשבה בפנים על עבודת חוץ ג"כ אין מועיל. והיינו דקאמר ג"כ בדף ל"ו. ולפלוג בנתנים בפנים שנתנן בחוץ (פירוש שחישב ליתן בחוץ) והנתנין בחוץ שנתנן בפנים (ג"כ במחשבה) קסבר ר' יהודה בעינן מקום משולש בדם ובשר ואימורין היינו כיון דגלתה התורה בשלמים דאין מחשבה מועלת לכפר למחר בפנים, אף דחשוב כפרה אף לגבי דמים החצונים, שהרי בחטאת פסול אם כיפר בפנים, גלתה התורה דבעינן דוקא, שתהא העבודה והמחשבה במקום אחד, לפי זה גם קרא דפ' קדושים, דואם האכל יאכל ביום השלישי ג"כ לענין מחשבת הזמן, וקרא דשם דמסיק פיגול, דאמרינן פיגול זה חוץ למקומו ג"כ קאי לזה, שאם חישב בשלמים לכפר בפנים. לא נפסל מפני מחשבת חוץ למקומו וא"כ גם במחשבת חוץ למקומו אם יחשוב על עבודות ההיכל, בחטאות הפנימיות בעמדו בעזרה בשעת שחיטה לזרוק הדם חוץ למקומו לא תפסול המחשבה.
מצינו שיש דברים שתלוי העיקר בכפרה כמו בזריקה שלא במקומה, תלוי אם היא זריקה דמכפרת, ואם זרק שלא לשמה, לא הוי זריקה כיון דאינה מתרת בשר באכילה, ורק לכפרה אתיא אם אינה מכפרת לא הוי זריקה, אכן במחשבת חוץ למקומה וחוץ לזמנה, ילפינן מואם האכל יאכל, דעיקר תלוי במתרת בשר לאכילה ומשו"ה אף אם חישב שלא לשמה, אף דאינה מכפרת אעפי"כ אם חישב מחשבת הזמן הוי פיגול וחייבין כרת, כיון דהויא זריקה דמתרת בשר באכילה. והנה בעבודות הפסולין דמחללין כתיב ולא יחללו קדשי בני ישראל, א"כ תליא הפסול שהם פוסלין הקרבן, א"כ תלוי העיקר אם עשו עבודה שכהן הי' מכשיר הקרבן לאכילה, אז הם פוסלים אבל אם עשו עבודה כזו, שכהן אין מכשיר הקרבן. אז הם אין פוסלים.
בזה מיושב קושית התוס' בד"ה הכא במאי עסקינן דיהבי' פסול, והקשו תימא א"כ אפילו נתן במקומו נמי אכן לפי דברינו לא קשה דאם יהבי' במקומו, שעשה הפסול עבודה כזו שאילו הי' עושה אותה כהן כשר, הי' מכשיר הקרבן לאכילה אז אמרה תורה שהפסול עושה פסול, ואז נפסל הקרבן בין בקבלה, בין בהולכה, בין בזריקה. פירוש אם קבל הדם, אף דקבלת הדם אין מכשיר את הקרבן אבל מכשיר בכהן כשר את הדם לזריקה, וא"כ פסל את הדם, ואם אח"כ זרק אותה כהן כשר פוסל הקרבן שהרי זרקו על המזבח דם שפסלוה, ואילו הי' הדם כשר היתה הזריקה מועלת להכשיר הקרבן, ממילא דם שקבל הפסול פוסל הקרבן אף אם זרק כהן כשר, כן אם הוליך דם שקבל כשר, אף אם אח"כ זרק כהן כשר, שהרי כהן כשר בהולכה מכשיר הדם וא"כ הפסול פוסל. אבל אם הפסול יהי' שלא במקומו, כגון שנתן את הניתנין למטה, נתן למעלה, אין פוסל כלל, כיון דהזריקה הזאת אילו הי' עושה אותה כהן כשר לא הי' מכשיר הבשר, דרק לכפרה מועילה, אם נתן זר שלא במקומו לא פסל כלל. וכן אם חשב בעבודתו מחשבה שאילו הי' כהן כשר עושה עבודה במחשבה כזאת. לא הי' מכשיר הקרבן לאכילה, אם עשה זאת הפסול אין פוסל.
ומה מדויק לפי זה לשון הרמב"ם שכתב בפי"ד מהלכות פסולי המוקדשין, הלכה ב. ז"ל ואין המחשבה מועלת אלא ממי שהוא ראוי לעבודה כו' כיצד אחד מן הפסולין לעבודה שקיבל הדם, או הוליך או זרק. וחשב בעת העבודה מחשבת מקום או מחשבת הזמן לא פסל במחשבתו לפי שאינו ראוי לעבודה. ואותו הדם שקבל או זרק מקצתו ישפך לאמה, ואם נשאר דם הנפש יחזור הראוי לעבודה ויקבל במחשבה נכונה אבל אם חישב הפסול בשעת שחיטה פסול במחשבתו שהשחיטה כשרה בפסולין כמו שביארנו יש קרבנות שאם נעשו שלא לשמן כשרין כמו שיתבאר, לפיכך אם קבל הדם כהן זה שאינו ראוי לעבודה או הוליכו או זרקו פסל הזבח כאילו עשהו לשמו שהוא פסול, ואעפ"י שיש דם הנפש וחזר הכשר וקיבל וזרק כבר נפסל הזבח ולא מפני מחשבת שינוי השם פסל אותו אלא מפני שהוא פסול לעבודה כמו שביארנו עכ"ד הרמב"ם, ועיין בכ"מ שכתב שמשום הכי פסול משום דמחשבת שלא לשמו פסל בעלמא. והדברים תמוהים שהרי שפתי הרמב"ם ברור מללו שלא מפני מחשבת שינוי השם פסל. אכן לדברינו מבוארים ומדויקים דברי הרמב"ם, דהיכי דנעשה עבודת הפסול באופן שאם עשה כהן כשר היה מכשיר הקרבן אז עבודת הפסול פוסלת העבודה, ומחלל הקרבן ואז אף אם יקח הכשר ויקבל דם הנפש ויחזור ויזרוק יהי' הקרבן פסול, שהרי פסלתו עבודת הפסול, ובזה אין חילוק בין שארי הפסולין דטמא. אכן אם הפסול עשה עבודה שכהן כשר לא הי' מכשיר הקרבן אז אין עבודת הפסול נחשבת לכלום ונשאר הקרבן בלא פסול וממילא אם קבל הכשר וזרק הקרבן כשר ובזה ג"כ אין חילוק בין שארי הפסולין לטמא:
משו"ה קאמר הרמב"ם שאם קבל הפסול או הוליך או זרק במחשבת המקום או הזמן, והדם נזרק למזבח, לא נפסל הקרבן. אחרי דכהן כשר לא הי' מכשיר את הקרבן אבל אם הפסול קבל או הוליך במחשבת שלא לשמה, שאז אם הי' עושה זאת כהן הכשר לעבודה הי' מכשיר הקרבן לאכול ממילא הפסול פוסל ע"י הקבלה או ההולכה את הדם ואם נזרק הדם הזה הזריקה פוסלת הקרבן וכן אם זרק פסול במחשבת שלא לשמה שהיא זריקה שכהן כשר הי' מכשיר הקרבן ע"י הזריקה דהרי הקרבנות (חוץ מחטאת ופסח) כשרין בשלא לשמה. משו"ה אם זרק הפסול חילל את הקרבן. ואף אם יקבל כשר דם הנפש ויזרוק כבר הקרבן יש עליו פסול מפני שעשה עבודה כזו שהכשר הי' מכשיר בהנך קרבנות דשלא לשמה מכשיר.
לפי זה לא קשה קושית התוס' בדף ל"ד. אם נימא דבקבלה בלבד עושה הפסול שיריים, דהתנן יחזור הכשר ויקבל וכן מהא דהביא בתוס' ראי' דלמ"ד שלא במקומו כמקומו דמי, מוכח דאף אם זרק הפסול יחזור הכשר ויקבל ויזרוק ויכשיר הקרבן דלדברינו אין ראי' כלל דהא במתניתין מיירי שקבלו במחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו. וכן אם זרק בפסול שלא במקומו. בכל זה אם הכשר הי' עושה לא הי' מכשיר הקרבן. משו"ה אין הפסול לא פוסל ולא עושה שיריים.
לפי זה שפיר אמר הרמב"ם דאף אם קיבל הפסול או הטמא בלא מחשבה פוסל, אכן יש חילוקים בפסולו, בקבלה אין הכשר מכשיר את הקרבן, ורק מכשיר הדם שקבל לזרוק, שם הפסול אין פוסל הקרבן, ורק הדם הוא פוסל, אכן בזרק הפסול, אז הכשר הוא זריקתו מכשיר הקרבן, א"כ הפסול שזרק פוסל את הקרבן, אבל על השיריים שבצואר הבהמה אין הזריקה מועלת, שהרי אין השיריים שבצואר הבהמה נחשבים לשיריים שהרי הם הולכים לאמה ולא ליסוד, אלא שאם זרק הכשר דם כשר, נשאר הדם שבצואר הבהמה, ואי אפשר לעשות ע"י זריקה אחרת כיון שכבר היתה זריקה, אין זריקה אחר זריקה אבל על הדם שנשאר בצואר הבהמה אין הזריקה מועלת ממילא אין זריקת הפסול פוסלת.
אכן לענין עשית שיריים הדם שבצואר הבהמה, דוקא יש לחשוב שהקבלה עושה שיריים, לדם שנשאר בצואר הבהמה שבזה שהוא מקבל הדם ולא יותר הרי הוא בזה מדחה הדם הנשאר ונעשו שיריים והא דכשר אין עושה שיריים, כמו שהקשה הראב"ד דכשר לפסול שאין עושה שיריים ע"י הקבלה בלבד, אדרבה הכשר אין עושה שיריים שהרי הדין הוא שצריך לקבל את כל הדם, א"כ אף שעתה קבל רק את הדם שבכוס ולא הנשאר בצואר, אין הדם נעשו דחוין כיון שמחוייב הוא עדנה לקבל יותר, אכן אם הוא מקבל במחשבת חוץ למקומו וכדומה שאז אין החיוב בקבלה הזו לקבל יותר אז נעשו הדם שיריים, ואף אם יחזור ויקבל בלא מחשבה לא יוכשרו ונעשה הדם שיריים כי בעת שקבל הדם ולא הי' אז עליו חיוב לקבל יותר הדם נעשו הדם שיריים.
ובזה יובן מה דאמר בגמ' אין עושה שיריים אלא במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו הואיל ומרצה לפיגולו ולכאורה למה לן הטעם הואיל ומרצה לפיגולו אם נימא דקאי בזרק, אף אם אין הדם שיריים. עכ"פ הוי זריקה ונפסל כבר הקרבן לפיגול, איך יוכשר אח"כ איסור הפיגול אכן אליבא דהרמב"ם דמיירי בקבלה ולא זרק אילו היתה קבלה במחשבת חוץ לזמנו, אין עושה שיריים, הי' שופך הדם שקבל במחשבה וחוזר ומקבל דם הנפש. אבל כיון דקבלה במחשבה בכהן כשר מרצה לפיגולו, א"כ הוי קבלה חשובה וקבלה כזו שאין עליו חיוב לקבלו יותר נעשו הדם שבצואר ע"י הקבלה שיריים ואין יכול לקבל יותר דדם שהוא שיריים. לא הוי מינייהו לא קבלה ולא זריקה. אבל אם קבל כשר ואח"כ הוליך במחשבת פסול ולא זרק, אז ישפך הדם ויקבל דם הנפש. שקבלת כשר אין עושה שיריים אחרי שיש חיוב לקבל עוד היינו לקבל את כל הדם.
ומה שהקשה הראב"ד דהרי בשני כוסות הזריקה עושה לשיריים. שם הדין דאם זרק נעשה הדם שבכוס שיריים ובשני כוסות כיון דזרק מזה, ואין עליו מצוה לזרוק מכוס שני נעשה הכוס השני דחוי:
אבל דם שבצואר בהמה, בכשר לא הקבלה עושה שיריים שיש עליו עוד חיוב לקבל דם הנשאר ולא הזריקה עושה שיריים שהזריקה איננה שייכא לדם שבצואר בהמה שאיננה עושה לשיריים. אלא אילו היתה זריקה, אי אפשר לעשות עוד זריקה וממילא נשפכים לאמה.
והנה אם קבל פסול שאין עושה שיריים בקבלתו היינו שארי פסולין שאין קבלתם נחשבת לעשות שיריים הדם שנשאר בצואר הבהמה נשאר כשר. אבל הדם שבכוס חילל ופסול, ואם אח"כ זרקו מהדם הזה, כיון דהזריקה היא להכשיר הקרבן ע"י דם כזה פוסלת הזריקה את הקרבן. אבל את הדם שבצואר הבהמה לא פסל. והנה אף דאמר ר' יהושע אם אין בשר אין דם, אעפי"כ היכא שיש הבשר בעולם בדיעבד אם זרק אף באופן שהבשר פסול כגון שיצא לחוץ הויא זריקה. אכן להוציא מידי מעילה יש אופנים שמוציא מידי מעילה, היכא דהוי פסול מחמת דבר אחר, ויש אופנים שהפסול בגוף ואין מוציא מידי מעילה ואם יצא בשר לחוץ קודם זריקה, אם יצא מקצת סובר ר' עקיבא דאף הבשר שיצא יצאו מידי מעילה. ויש שסוברים שר' עקיבא אף ביצא כולו מוציא מידי מעילה. ורב גידל אמר דאין זריקת פיגול מוציא מידי מעילה, והרבה שקלו וטרו בזה. ולכאורה, הא אין להבשר היתר, ומה חידוש הוא זה, ע"כ הא דאמר כל שלא היה לו שעת היתר לאו בכל גווני אתמר, אלא היכא דהזריקה לא עשתה היתר כלל אבל היכא דעשתה הזריקה היתר אכילה ורק האיסור משום דבר אחר, בזה היתה הזריקה מוציאה מידי מעילה, אף שהבשר אסור, ובנחסרה המנחה קודם הקטרה מיבעי לגמ' אי מוציאה מידי מעילה. והנך דפליגי על רב גידל, אינהו סברי דזריקת פיגול אף שאין להבשר, היתר אכילה לכהנים, אעפי"כ הזריקה הוציאה מידי פיגול דאיסור הפיגול הוי כמו איסור דבר אחר גרם לו, אלא דרב גידל סובר כיון דזריקה היא פסולה, איננה פועלת להוציא מידי מעילה. מעתה מבוארים דברי הרמב"ם בפ"א מהלכות פסוה"מ הלכה כ"ח כתב דאם קובל שאיננו טמא, אז אם נשאר דם הנפש חוזר לכתחילה הכשר ומקבל וזורק והקרבן כשר, דפסול אין עושה שיריים, ומה שחילל הוא רק הדם שקיבל, אבל אם קבל הטמא ע"י קבלתו נשאר הדם שבצואר הבהמה שיריים. ואף אם יקבל הכשר יתר הדם ויזרוק לאו כלום הוא, שאין הזריקה משיריים זריקה, ומה שאמר בהלכה כ"ז. דאם קבל או הוליך או זרק פוסל, היינו היכא דאח"כ היתה זריקה מן הדם שקבל הפסול נפסל הזבח, כתב הרמב"ם דוקא אם זרק כהלכתו אז פוסל הפסול בזריקתו, אבל אם זרק שלא כהלכתו, היינו שלא במקומו. או במחשבת פסול אין הפסול פוסל, כיון דאין הכשר מכשיר הקרבן לאכילה, בזריקה כזאת אין הפסול פוסל.
ופי"ד כתב הרמב"ם דאם קבל או הוליך או זרק במחשבה הפוסלת את הקרבן אין הפסול פוסל, ולא עושה שיריים (אף הטמא), אבל במחשבה שלא לשמה דהכשר מכשיר את הקרבן, אזי הפסול פוסל, כמו שביארנו למעלה, ובפ"ג ממעילה כתב, דאם קבל הפסול וזרקו. אף שאין הפסול עושה שיריים, אבל כיון שזרקו, הרי פסל בזריקתו את הקרבן אבל רק הקרבן פסל אבל הדם הנשאר בצואר הבהמה לא פסל לא ע"י הזריקה, שהרי בכשר אין הזריקה מכשרת הדם שבצואר ממילא אין הפסול פוסל ע"י זריקתו, ולא הקבלה של הפסול חשובה לעשות את הדם שיריים. משו"ה אם חזר הכשר וקיבל הדם הנשאר בצואר הבהמה וזרקו אף שהקרבן פסול מפני זריקת הפסול אעפי"כ הועילה הזריקה של הדם שקבל וזרק הכשר להוציא מידי מעילה, כיון שפסול הזר הוי פסול מחמת דבר אחר, אבל אם קבל הטמא וזרק וחזר הכשר וקבל וזרק אין מועיל להוציא מידי מעילה, דכיון דעשה הטמא הדם שבצואר הבהמה שיריים, אין זריקת שיריים כלום.
והא דנקט הרמב"ם קבל הטמא וזרק דלדברי הרמב"ם אף בקבל בלבד עושה שיריים, הנה מלבד דאפשר לומר. דכיון דבשאר פסולין נקט דוקא וזרק, דבלא זריקה הי' לכתחילה מקבל הכשר וזורק, והי' הקרבן כשר נקט נמי בטמא וזרק. מלבד זאת הנה הרמב"ם נקט לישנא דמתניתין במעילה לה דאיתא קבל ורק דמוקי בגמ' דף ה. בטמא והא דבמתניתין נקט תרויהו. נראה לי דהרמב"ם מפרש בגמ', דפריך שם למה למתני תרתי, ומשני שם בגמ' הא קמ"ל דפסול עושה שיריים, אע"ג דקבל פסול וזרק וקבל כשר וזרק לאו כלום הוא, מ"ט דשיריים נינהו (בטמא), נראה לי דאדרבה שם הפירוש להיפוך דהנה שם בעמוד א. איתא ואיזו היא שלא הי' לה שעת הכושר לכהנים שנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה ושקבלו פסולין וזרקו את דמה ה"ד אילימא דזרקוהו פסולין וקבלוהו פסולין למה עד דאיכא תרתי אלא לאו דקבלוהו פסולין וזרקוהו כשרין וקתני מועלין בו וש"מ היתר זריקה שנינו, ופירש בתוס' דהראי' היא כן דוקא שקיבלו פסולין. וזרקו פסולין. אבל אם קיבל כשר אף שזרק פסול אין מועלין שהותר זריקה מפקא מידי מעילה, לפי זה מאי דשני לקמן בגמ' הוא ג"כ דוקא קיבלו פסולין וזרקו פסולין הוא דמועלין, דמיירי בטמא כמו שפירשו רש"י ותוס'. ואף אם יקבל אח"כ הכשר דם הנפש. ויזרוק לא יהי' כלום דכבר בקבלת הטמא נעשה הדם שבצואר שיריים וזריקת שיריים לאו כלום היא. אבל אם קבל כשר וזרק פסול היינו הטמא, כיון שביארנו דכשר אין עושה שיריים. א"כ מה שזרק הטמא פסל את הקרבן אבל הדם שבצואר לא פסל. וא"כ אף שלכתחילה לא יחזור הכשר ויקבל את הדם ויזרוק משום דהזבח כבר נפסל בזריקת הטמא. אם עבר הכשר וקיבל דם הנפש וזרק הויא זריקה מעליא ומוציא את הבשר מידי מעילה כיון דפסלות שהפסול פוסל בזריקתו. הוא פסולו מחמת דבר אחר, הויא זריקה להוציא מידי מעילה.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0