דף לא - ב
ומשמע, הא אם חישב לאכול כחצי זית ולאכול כחצי זית באופן שהוא דומיא דלאכול ולהקטיר, והיכי דמי, כגון שחישב שיאכל בשני בני אדם, מצטרף שתי האכילות, הגם שבכל אחת מהן יש פחות מכזית, והרי זה פיגול. ומוכח, שהולכים אחר המחשבה שיש בה כזית, ולא אחר האוכלים.
ומסיקה הגמרא: אכן, שמע מינה.
בעי רבא: חישב לאכול כזית באופן שישהה באכילתו מתחילתה ועד סופה יתר מכדי אכילת פרס, שזה יותר משיעור אכילה, כי בכל התורה כולה שיעור אכילה הוא בכדי אכילת פרס, מהו?
וצדדי הספק הם:
האם לאכילת גבוה דהיינו הקטרה מדמינן ליה למחשבת אכילת אדם, כיון שהוקשו שתי אכילות אלו לענין מחשבת פיגול. וכשם שאכילת גבוה היא יותר מכדי אכילת פרס, שלפעמים אין האש ממהרת לשרוף האימורים, הוא הדין מחשבת אכילת אדם, אינה צריכה להיות בשיעור אכילת פרס, ואף בפחות מכך הרי זה פיגול.
או לאכילת הדיוט שהיא בכדי אכילת פרס מדמינן ליה, ואין זה פיגול. [14]
אמר אביי: תא שמע ממה ששנינו במשנתנו: חישב לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית, כשר. שאין אכילה והקטרה מצטרפין לפיגול.
ומשמע כי טעמא שלא מצטרפים הוא משום שחישב לאכול ולהקטיר. הא אם יחשב לאכול כחצי זית ולאכול כחצי זית באופן שהוא דומיא דלהקטיר, מצטרף לפיגול.
והא הקטרה - ביותר מכדי אכילת פרס הוא. ואם כן, הוא הדין אכילה הדומה להקטרה, מדובר בה באופן שחישב לאכול כחצי זית ולשהות יותר מכדי אכילת פרס ולאכול עוד חצי זית. וכיצד זה פיגול? אלא בהכרח, שאף מחשבת אכילה ביותר מכדי אכילת פרס מפגלת.
ודוחה הגמרא: דלמא מה שנאמר במשנה "להקטיר". הכוונה היא להקטרה בהיסק גדול, השורף בפחות מכדי אכילת פרס. [15] ובאופן זה, כשחישב לאכול ולאכול מצטרף, אבל אם יחשב את שתי האכילות ביותר מכדי אכילת פרס, אין זה פיגול. [16] שנינו במשנה: חשב לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית, הרי זה כשר.
ומדייקת הגמרא: טעמא שחישב לאכול ולהקטיר, רק באופן זה הוא כשר, משום שאין אכילה והקטרה מצטרפים. הא אם חישב לאכול ולאכול אפילו דבר שאין דרכו לאכול, כגון אימורים, שהרי עליהם דיברה המשנה בדין של להקטיר, מצטרף.
ואם כן, קשה, הא קתני רישא שאם חישב לאכול דבר שדרכו לאכול הרי זה פיגול. ומשמע כי רק את שדרכו לאכול, אין, דווקא באופן זה הוא פיגול, אבל אם חישב לאכול דבר שאין דרכו לאכול, לא. והיינו משום שאין מחשבים מאכילת מזבח לאכילת אדם!?
ומתרצינן: אמר רבי ירמיה: הא, סיפא זו, מני? - רבי אליעזר היא, דאמר מחשבין מדבר הראוי לאכילת אדם לעשותו לאכילת מזבח. דהיינו להקטירו חוץ לזמנו או חוץ למקומו, והרי זה נפסל בכך, וכן מחשבין מדבר הראוי לאכילת מזבח, שהוא דבר הראוי להקטרה, לאכילת אדם, שיאכלנו חוץ לזמנו או חוץ למקומו, והרי זה פסול.
דתנן, השוחט את הזבח במחשבה לאכול חוץ לזמנו או חוץ למקומו דבר שאין דרכו לאכול, או שחישב ולהקטיר חוץ לזמנו או חוץ למקומו דבר שאין דרכו להקטיר - כשר! כיון שחשב לאכול או להקטיר דבר שאינו עומד לאכילה או להקטרה אין זו מחשבה הפוסלת. ורבי אליעזר פוסל, ואף באופן זה נחשב מחשבה הפוסלת.
אביי אמר: אין הכרח להעמיד את הסיפא כרבי אליעזר, אלא אפילו תימא רבנן היא, ולא תימא לדייק מהסיפא הא לאכול ולאכול דבר שאין דרכו לאכול שמצטרף כרבי אליעזר, אלא אימא לדייק כך: דווקא אכילה והקטרה אינן מצטרפות, הא לאכול ולאכול דבר שדרכו לאכול, מצטרף, אף על גב שחישב לחצאים.
ושמא תאמר, אם הסיפא סוברת כרבנן מאי קא משמע לן דבר שלא שמענו קודם? והרי אי דבר שדרכו לאכול קא משמע לן שמחשבות לחצאין מצטרפות, כבר מרישא שמעת מינה דבר זה, שהרי נאמר בה כחצי זית בחוץ כחצי זית למחר פסול. ואי באה הסיפא להשמיענו שחישב לאכול ולהקטיר אין מחשבת אכילה והקטרה מצטרפות, הרי מדיוקא דרישא שמעת מינה דבר זה, שהרי יש לדייק מהרישא שדווקא לאכול דבר שדרכו לאכול, אין, הרי זו מחשבה, אבל אם חשב על דבר שאין דרכו לאכול, לא, אין זו מחשבה. ונמצא, שאם חישב לאכול חצי זית בשר וחצי זית אימורים אין מצטרפות שתי המחשבות. ואם כן, השתא, ומה לאכול ולאכול דבר שאין דרכו לאכול שנינו ברישא שלא מצטרף, לאכול ולהקטיר מיבעי שלא מצטרף, וממילא אי אפשר לומר שאת זה באה הסיפא ללמדנו, ובהכרח באה להשמיענו דיוק זה שאם חישב לאכול ולאכול דבר שאין דרכו לאכול מצטרף, וכרבי אליעזר.
תשובתך, לאכול ולהקטיר איצטריך הסיפא להשמיענו, ולא היינו מדייקים זאת מהרישא, כי סלקא דעתך אמינא, התם, ברישא, שחשב לאכול דבר שאין דרכו לאכול, הוא דלאו כי אורחיה קא מחשב, לכן אין זו מחשבה. אבל הכא בסיפא, שחשב לאכול ולהקטיר, דבהאי במחשבת אכילה כי אורחיה שחישב בה על דבר שדרכו לאכול ובהאי במחשבת הקטרה כי אורחיה, שחישב בה על דבר שדרכו להקטיר, אימא ליצטרף ויהיה זה פיגול, קא משמע לן הסיפא שאף בזה אין מצטרף.
הדרן עלך פרק כל הזבחים שקבלו דמן
הערות
[14] הקשו האחרונים [שפת אמת, כתבי הגרי"ז, קהלות יעקב], לכאורה ספק זה של אכילה ביותר מכדי אכילת פרס תלוי בספק הקודם של אכילה בשני בני אדם, שאם צריך מחשבה שיאכל כזית מהקרבן אין צריך שיהיה דווקא בכדי אכילת פרס ואם צריך מחשבת אכילה של האדם האוכל הרי שדווקא בכדי אכילת פרס שהוא מעשה אכילה מועילה המחשבה, וכיון שפשטה הגמרא שבשני בני אדם הרי זה פיגול הוא הדין בזה, ומדוע הסתפקה הגמרא בזה ולא עוד אלא שלא פשטה ספק זה!? ובאמת הרמב"ם [הלכות פסולי המוקדשין, פרק י"ד הלכה י'] שפסק שגם מחשבת אכילה ביותר מכדי אכילת פרס מפגלת, אולם בתוס' כאן [ד"ה הא לאכול] נראה שאלו שתי ספקות אשר אינן שייכות זו לזו. ובכתבי הגרי"ז העיר עוד, שבלשון הגמרא צדדי הספק של יותר מכדי אכילת פרס שונים מצדדי הספק של אכילה בשני בני אדם, שבאכילת שני בני אדם הנידון הוא אם בתר מחשבה אזלינן או בתר אוכלין, ואילו באכילה ביותר מכדי אכילת פרס הנדון הוא אם לאכילת גבוה מדמינן ליה או לאכילת הדיוט, ומבואר בזה שהוא נדון אחר, והדבר צריך ביאור. ותירץ בכתבי הגרי"ז בדוחק, על פי מה שיש לחקור בדין כדי אכילת פרס, האם עיקר דין אכילה הוא בבת אחת אלא התחדשה הלכה שכל אכילה בכדי אכילת פרס מצטרפת, והיינו, שגם זה נחשב כבבת אחת, או שעיקר דין אכילה הוא אף ביותר מכדי אכילת פרס, אלא שהתחדש בדין שיעור אכילת פרס שאם יש הפסק יותר משיעור זה נחלקת האכילה ונמצא שיש כאן שתי אכילות של חצאי זיתים ולא אכילה אחת של כזית. והוכיח מהגמרא לקמן [ע א] שהביאה פסוק לחדש ששיעור אכילת כזית בנבלת עוף טהור הוא בכדי אכילת פרס, לפי שהיה מקום לומר, הואיל וטומאת נבלת עוף טהור בבית הבליעה חידוש הוא, אף ביותר משיעור זה היה מטמא. ומבואר שלולא שהתחדש שם דין של כדי אכילת פרס, היה השיעור אף ביותר מזה. והיינו שבדין כדי אכילת פרס התחדש שהוא מחלק את האכילה, וביותר מזה אין כאן אכילת כזית. ולפי זה יש ליישב הסוגיא, שאמנם פשטה הגמרא בספק של אכילה בשני בני אדם שאין צריך מחשבת מעשה אכילה אלא די במה שיאכל כזית מהקרבן, אבל עדיין מסתפקת הגמרא, היות וביותר מכדי אכילת פרס אין כאן אכילת כזית אלא אכילת שני חצאי זיתים כיון ששיעור זה מחלק את האכילות, נמצא שלא חישב על כזית אלא על חצי זית. ומה שאין כן בחישב על שני בני אדם, היות ואין דין לחשב על האדם האוכל אלא רק שיהיה נאכל כזית מן הקרבן, ממילא לא חלה מחשבה זו של שני בני אדם, כיון שאין לאדם האוכל שום שייכות לענין פיגול. והקהילות יעקב תירץ, שאמנם אכילה ביותר מכדי אכילת פרס באופן שאוכל חצי זית בשיעור זמן של אכילת חצי זית ושוהה שיעור כדי אכילת פרס ואוכל עוד חצי זית אין בה חסרון והרי היא כאכילת זית בשני בני אדם שהיא דרך אכילה ורק חסר בה צירוף של כזית, אבל סוגייתנו עוסקת באופן שמושך אכילת הכזית בשיעור של יותר מכדי אכילת פרס באופן שאוכל כל משהו ומשהו בפני עצמו, ובזה יש חסרון שאין דרך אכילה בכך וגרע מאכילת כזית בשני בני אדם שהיא דרך אכילה, ולכך הסתפקה הגמרא בזה האם אכילה ממושכת כזו מועילה כי לאכילת גבוה מדמינן ליה או שצריך להיות כדרך אכילת הדיוט. אולם השפת אמת כתב, שבאמת אין חילוק בין יותר מכדי אכילת פרס לאכילת שני בני אדם, ורבא שהסתפק ביותר מכדי אכילת פרס, לא ידע שכבר הסתפק רב אשי באכילת שני בני אדם, ולכך הסתפק ביותר מכדי אכילת פרס והוא הדין לאכילת שני בני אדם.
[15] בכתבי הגרי"ז הוכיח מדברי הגמרא שאמרה "דילמא בהיסק גדול" שמחשבת פיגול בהקטרה צריכה להיות על הקטרה גמורה חוץ לזמנו עד שישרף ולא די במה שיחשב שימשול האור במקצתו או שיוצת האור ברובו, והגם שדין הקטרה עצמו מתקיים בזה מכל מקום לענין מחשבת פיגול יש לו לחשב שישרף לגמרי, כי אם היה די במחשבה על שימשול האור במקצתו או שיוצת ברובו הרי מצינו הקטרה בתוך כדי אכילת פרס אף בהיסק קטן שהרי ודאי שאין צריך יותר משיעור זה למשילת האור ברובו ולמה לגמרא להעמיד דווקא בהיסק גדול, אלא בהכרח שצריך מחשבה על שריפת כולו, והביאור בזה, כי מה שמועיל משילת האור במקצתו אין זה משום שיש כאן הקטרה בפועל אלא שלדין הקטרה די בזה, ואם כן זה שייך רק בהקטרה כשירה שנאמר בה דין זה אבל הקטרה פסולה שלא נאמר בה דין זה הרי אין היא הקטרה אלא אם כן בפועל יהיה בה הקטרה והקטרה בפועל אינה אלא בשריפת כולו, ולכן מחשבת פיגול שהיא מחשבה על הקטרה פסולה צריכה להיות על שריפת כולו, והגם שהדין בהקטרה חוץ לזמנה הוא שאם עלו לא רדו ואם כן נחשבת הקטרה כשירה, מכל מקום דין מחשבה הפוסלת אינו שיחשוב שתהיה הקטרה כשירה חוץ לזמנו אלא מה שמחשב על הקטרה חוץ לזמנה בפסול שלא יהיה לה דין הקטרה זו היא מחשבה הפוסלת, ולכן אמנם בפועל תהיה זו הקטרה כשירה אבל במחשבתו חישב על הקטרה פסולה. עוד ביאר, שכל מה שמועיל הוצת האור ברובו היינו רק כלפי הכשר הקרבן, אבל כלפי עצם הדבר המוקטר אין נחשבת הקטרה עד שישרף, ולכן פיגול שהוא על הדבר המוקטר צריך להיות על שריפת כולו כדין הקטרה.
[16] בגמרא לא נפשט ספק זה של מחשבת אכילה ביותר מכדי אכילת פרס, אולם הרמב"ם [הלכות פסולי המוקדשין יד י] פסק שאף אכילה זו מצטרפת ופסול הקרבן. וכתב שם הכסף משנה שהוציא הרמב"ם דבר זה ממה שהוכיח אביי בדיוק המשנה ומה שדחתה הגמרא "דלמא בהיסק גדול" דחיה בעלמא היא ופשטות המשנה היא כפי שהוכיח אביי [ובחזו"א כתב כי נראה שלא היה בגירסת הרמב"ם דיחוי הגמרא "דלמא בהסק גדול"]. ותמה השפת אמת, שהרי ודאי דחיה גמורה היא כיון שסתם אש המערכה בודאי אוכלת כזית בפחות מכדי אכילת פרס וזהו שמדוייק מהמשנה שכזית וכזית כעין הקטרה מצטרף משום שסתם הקטרה היא בפחות מכדי אכילת פרס!? ולכך כתב, שהרמב"ם לא גרס כלל בדברי הגמרא "והא הקטרה יותר מכדי אכילת פרס", ולמד בדברי אביי שהוכיח ממה שמבואר במשנה ששתי אכילות מצטרפות והינו בשני בני אדם [וכפי שפשטה הגמרא לעיל על חישב לאכול כזית בשני בני אדם], ואם כן כל שכן שאכילת אדם אחד ביותר מכדי אכילת פרס מצטרפת, ורבא שהסתפק בדבר זה היינו משום שלא ידע מספיקו של רב אשי בשני בני אדם, ולכך הסתפק ביותר מכדי אכילת פרס, והוא הדין בשני בני אדם.
פרק שלישי - כל הפסולין
במשנה הראשונה של הפרק מתבאר שבכל ארבעת עבודות הדם [שחיטה, קבלה, הולכה, וזריקה] שנעשו בפסלות או שנעשו על ידי אנשים הפסולים לעבודה, יש לפעמים צד של כשרות, ולפעמים יש אפשרות של תיקון. החלק הראשון של המשנה עוסק בעבודת השחיטה, שיש בה צד של כשרות באנשים הפסולים לעבודה:
מתניתין:
כל האנשים
הפסולין לעבודות הקרבן,
ששחטו את הזבח,
שחיטתן כשירה, לפי
שהשחיטה כשירה אפילו
בזרים, [1] ובנשים, [2] ובעבדים, ובטמאים. [3]
ולא רק בקדשים קלים כשירה שחיטתם של הפסולים לעבודה, אלא אפילו בקדשי קדשים. ובלבד שלא יהיו טמאים נוגעים בבשר הזבח בעת השחיטה, כדי שלא יטמאוהו ויפסלוהו. ומשום כך צריך הטמא לשחוט בסכין ארוכה, כדי למנוע את נגיעתו בקרבן. [4]
וכיון שכל הפסולין כשרים לשחיטה, לפיכך, הרי הן פוסלין את הקרבן במחשבה של פיגול [אם חישבו בה לאכול את הקרבן חוץ לזמנו או חוץ למקומו], וחל על הקרבן דין פיגול. [5] כי מאחר וראויים הם לעבודה, הרי מחשבתם היא "מחשבת עבודה". אך בשאר העבודות, שאין הפסולים כשרים לעבוד בהן, אם עבדו בהן וחישבו מחשבת פסול בעת העבודה, לא נתפגל הקרבן בכך, כי רק עבודה בהכשר מפגלת.
הערות
[1] כתב רש"י לקמן [קג א], שלפי השיטה הסוברת שעולה הבאה ממותר אשם דינה כנדבת יחיד, הרי הבעלים עצמו מביאה, והוא סומך עליה, ושוחטה. וכתב שם השפת אמת, שמשמע מלשון רש"י, שבעל הקרבן זוכה לשחוט קרבנו. וכן מסתבר, כי מאחר ושחיטה כשירה בזר, הרי שמצווה בו יותר מבשלוחו. ובשער המלך [הלכות ביאת מקדש, ו י] דייק מדברי רש"י ביבמות [לג ב], על דברי הגמרא האומרת, זר ששימש בעבודה במקדש בשבת חייב הן משום זרות, והן משום שבת. ושואלת הגמרא, אם מדובר בזר ששחט בשבת, מדוע חייב, הרי שחיטה כשירה בזר? וביאר רש"י, כיון ששחיטה כשירה בזר אין כאן משום זרות. ומשמע מדבריו, שכל הקושיה היא רק על חיובו מדין זרות, אבל משום שבת יש לחייבו, אף על פי שזר כשר לשחוט קרבן. וביאר בית הלוי [חלק ב סימן ט], כיון שאין הזר מצווה על העבודה במקדש, הרי לגביו לא ניתנה שבת להידחות אפילו בשחיטה של קרבן שהוא כשר בה, אלא רק הכהן המצווה בעבודת המקדש דוחה שחיטתו את השבת.
[2] כתבו התוס' בחולין [ב ב], שהחידוש בכך שנשים כשרות לשחיטה, הוא משום שבשאר עבודות הן פסולות, אפילו אם הן כהנות. וכתב המנחת אברהם, שמבואר בדברי התוס', שפסול נשים כהנות לעבודה אינו מטעם פסול זר, כי אם כל פסולן הוא מצד זרות, הרי אין חידוש בנשים שכשרות לשחיטה יותר מזרים, אלא בהכרח, הוא פסול מיוחד בנשים, והוא נלמד ממיעוט, שאמרה תורה "בני אהרן" ולא בנות אהרן, וכמבואר בקידושין [לו]. ולזה חידשה המשנה, שבכל זאת, לעבודת השחיטה הן כשרות. אולם הרמב"ם [הלכות ביאת מקדש, ט ה] כתב: זר שעבד במקדש חייב מיתה. ואי זהו זר? כל שאינו מזרע אהרן הזכרים, שנאמר "בני אהרן", ולא בנות אהרן. ומבואר בדבריו, שכל מי שאינו מזרע אהרן הזכרים, הרי הוא כזר, ולפיו פסול נשים לעבודה [חוץ משחיטה] הוא מדין זר.
[3] לגבי השחיטה ששוחט אדם טמא, מדובר בה באופן שאינו מטמא את הקרבן ופוסלו בכך. והיינו, שהמשנה מדברת בשוחט שנטמא בשרץ, שאדם זה אינו מטמא כלים, ולכן אין הסכין ששוחט בה נטמאת בנגיעתו בה. או שמדובר באופן שהיה השוחט טמא מת [המטמא כלים], אך הוא שחט בסכין שהיא כלי אבן, העשויה מ"קרומית של קנה", שאין הסכין הזאת מקבלת טומאה.
[4] הקשו התוס' [בד"ה ובטמאים], הרי טמא מת אינו רשאי, מדרבנן, להיכנס אפילו למקום ה"חיל", שהוא לפנים מחומת הר הבית, ואורכו עשר אמות, והוא קודם לעזרת הנשים שאורכה עוד מאה ושלושים וחמש אמה. וכמו כן, טמא שרץ אינו רשאי להיכנס לעזרת נשים. וכיצד יתכן שתהיה סכין ארוכה כל כך שישחטו בה? ותירצו, באופן שנטמא בעזרת הנשים, לא החמירו רבנן עליו, ואינו צריך לצאת, ומשנתנו עוסקת באופן זה. אמנם, בקדשי קדשים הנשחטים בצפון, צריך שתהיה סכין ארוכה עשרים ושתים אמה, כיון שאין פתח בצפון העזרה. ומה שאמרה הגמרא שאין לטמא לשחוט לכתחילה שמא יגע בבשר, היינו בקדשים קלים, אבל בקדשי קדשים אין לחוש לזה, כיון שצריך לשחוט בסכין מאד ארוכה, ובודאי לא יגע בבשר. עוד תירצו, שיכול לשחוט דרך גגין ועליות שלא נתקדשו.
[5] בגירסת רש"י שלפנינו לא פירש באיזו מחשבה מדובר. אולם הב"ח גרס "שחטוהו במחשבה חוץ לזמנו וחוץ למקומו". ולכאורה נראה [ממה שלא חילק בין מחשבת אכילה חוץ לזמנו או מקומו לבין מחשבת זריקת הדם חוץ לזמנו או מקומו], שאף באופן שחישב הזר על זריקה חוץ לזמנה, הרי זה פיגול. כי אף על פי שאין הזר שייך בעבודת הזריקה, מכל מקום, מועילה מחשבתו בשעת שחיטה על הזריקה לפגל בה. וכן כתב המקדש דוד [סימן לג א ד"ה ובאופן], שזר המחשב בעת השחיטה שיזרק הדם חוץ לזמנו, פיגל. והשיטה מקובצת במנחות [ה ב], הביא את דברי הרגמ"ה, המבאר את דברי הגמרא שם, שאין מחשבה מועילה אלא במי שראוי לעבודה, שאם שחט ישראל או אחד מן הפסולין וחשב עליו לפגל, לא פסלוה במחשבה. ובאחיעזר [סימן כט ה] תמה על כך, שהרי מפורש במשנתנו שכל הכשרים לשחיטה פוסלים במחשבה! ? ולכך כתב, שנראה וודאי, שאם חישב הזר לאוכלו חוץ לזמנו, נפסל הקרבן בכך. אבל אם חישב בעת השחיטה, על מנת שהוא עצמו יזרוק את הדם חוץ לזמנו, לא פסלו, כי מאחר וזריקת הזר אינה מתירה את הבשר באכילה, שהרי זריקתו פסולה, הרי שאין מחשבתו על זריקה כזו פוסלת, כי זריקה שאינה מתרת את הבשר באכילה, אינה מביאה את הקרבן לידי פיגול. ובאופן שחישב הזר בשעת שחיטה שהכהן יזרוק את הדם חוץ לזמנו, כתב טהרת הקדש [לעיל כו ב], שלפי המבואר בגמרא לקמן [לו א], לגבי חישב שיאכלוהו ערלים, שאין מחשבתו מועילה לפסול, כי אין מחשבה מועילה בדבר התלוי באחרים, הוא הדין בזה, שלא תועיל מחשבת הזר על זריקת הכהן, כיון שהכהן הזורק לא ישמע לו לזרוק חוץ לזמנו. ומכל מקום כתב, שיתכן להעמיד המשנה דווקא במחשבת שלא לשמו, שבזה אף הזר פוסל במחשבה.
גמרא חישב לאכל כזית ביתר מכדי א״פ מהו כו׳. ולא דמי לבעיא דלעיל דאם חישב לאכל בשני בני אדם דפשטיה דהוי פיגול דאזלינן בתר מחשבתו בשלמא התם הוי אכילה באדם אחד מ״ה אזלינן בתר מחשבתו ומפגל אבל הכא אפילו באדם אחד לא הויא אכילה ומבעיא ליה אי מדמינן לאכילת גבוה או לאו:
שם לאכל כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כו׳ כצ״ל:
שם הא כחצי זית למחר וכחצי זית למחר פיגול כו׳ כצ״ל. ובד״ח עירבב הגירסא:
רש״י ד״ה ביותר מכדי א״פ כו׳ שבתורה קיימא לן כו׳ כצ״ל:
ד״ה ה״ג לאכול ולאכול דומיא דלהקטיר מצטרף כו׳. והא דלא ניחא לרש״י כגירס׳ שלפנינו ודייק טעמא שאין אכילה והקטרה מצטרפים משום דהאי אכילה והאי הקטרה הא אי חשיבא הקטרה לאכילה מצטרפים אע״ג דהוי ביתר מכדי א״פ וכ״כ תוס׳. וגם לעיל יש לדקדק למה לא ניחא למיפשט כגירסא זו ואפשר לומר דמ״ה לא ניחא לרש״י גירסא זו כיון דמסקינן לקמן אליבא דאביי דהיא גופא אתי לאשמעינן ולאו אדיוקא דאע״ג דהאי כי אורחיה מחשיב והאי כי אורחיה מחשיב אפ"ה אינו מצטרף לפ״ז ליכא למידק הא אי חשיבא הקטרה כאכילה מצטרף דהא כ״ש הוא דעל הקטרה לאו אורחיה לחשוב בלשון אכילה וכי מחשיב לאו כי אורחיה מחשיב פשיטא דאינו מצטרף מ״ה גורס רש״י הא ולאכול ולאכול דומיא דלאכול ולהקטיר דהיינו לב׳ ב״א או ביותר מכדי א״פ מצטרף דמחשב על אכילת ב״א דאורחיה לאכול כנ״ל ברור ונכון כונת רש״י:
בא״ד ודכוותא דיקא לאכול כו׳ כצ״ל:
ד״ה הא מני כו׳ מצטרפין ר׳ אליעזר היא הד"א והס"ד:
ד"ה לאכול דבר שאין דרכו לאכול דהיינו אימורין וחושב כו' כצ״ל:
ד״ה אלא אימא כו׳ אין מצטרפין לפסול הא לאכול ולאכול דבר שדרכו לאכול מצטרפין לפגל ואע״ג כו' כצ״ל:
ד״ה ומאי קמ״ל כו׳ דומיא דלהקטיר מאי קמשמע לן מצטרפת מרישא שמע מינה הס״ד והד״א וכצ״ל:
ד״ה ואי לאכול כו' לאו אדיוקא כו׳ כצ״ל:
ד״ה מדיוקא דרישא כו׳ הוא דהוי מחשבה כו' כצ״ל:
תוס׳ ד״ה ביתר מכדי א״פ כו׳ וי״ל דדילמא בלהקטיר כו׳ והא דפריך לקמן מרישא ש״מ כחצי זית בחוץ כחצי זית למחר פסול כו׳. ואף על גב דמרישא ליכא למשמע דדלמא בהקטרה מ״מ לענין צירוף פריך שפיר דמ״ש הקטרה מאכילה וק״ל:
ד״ה הא לאכול ולאכול כו׳ וא״ת דילמא לעולם כו׳. פי׳ דמיבעי ליה תרתי שני ב״א ואדם אחד ביתר מכדי א״פ ובעי למיפשט תרווייהו מדיוקא חדא דילמא זיל הכא קמדחי ליה וזיל הכי קמדחי ליה ומנ״ל למיפשט תרווייהו:
בא״ד הוה מצטרף אע״ג דהוה כו׳ כצ״ל. פי׳ ולאו מדיוקא בעי למישפט הנך תרתי איבעיא אלא מגופא דמתני׳:
ד״ה ומאי קמ״ל כו׳ תימא טובא קמ״ל כו'. זה התימא אזל לפי שיטתן דכתבו לעיל בד"ה ביתר מכדי כו' דמרישא ליכא למשמע מיניה דדילמא בלהקטיר מיירי אבל לענ״ד לאו תמיה היא דאפשר לפרש דהמקשן סבר דמרישא איכא למישמע מיניה שני ב״א ויתר מכדי א״פ דהוי דומיא דכחצי זית בחוץ וכחצי זית למחר ובלהקטיר ליכא לאוקמא כיון דקתני רישא לאכל כזית בחוץ כמו שכתבו תוס׳ לעיל ומשום הכא פריך שפיר מאי קמשמע לן דמרישא שמעינן נ״ל וברור הוא:
הדרן עלך כל הזבחים שקבלו דמן
פרק שלישי
תוס׳ ד"ה שהשחיטה כשירה כו׳ אפילו לכתחלה מדשני דתנן כו׳ כצ״ל. אבל תמיה לי לפ״ז דלא נקט דיעבד רק משום טמא ובאידך אפילו לכתחלה כשרים ה״ל למיתני הכל פסולין שוחטין ושחיטתן כשרה בזרים בנשים ובעבדים ובטמאים כו׳ והוה משמע הכל פסולין שוחטין היינו אפילו לכתחלה ושחיטתן כשירה דיעבד קאי אטמא דלכתחלה לא ישחוט כדקתני במס׳ חולין דף ב׳ ודייק הכי בשלמא להלכות א״י דנשים ועבדים נמי לכתחלה לא ישחטו ונקט דיעבד משום הנך תלתא שפיר למיתני הכי כל הפסולים ששחטו כו' כיון דעיקר פסולים דנקט במתניתין לכתחלה לא ישחטו חוץ מזרים אבל השתא דעיקר פסולים דנקט במתני׳ שוחטים אפילו לכתחלה חוץ מטמא הל״ל למיתני כדתני׳ במתני׳ דחולין ואתי למעוטי התם נמי טמא דוקא דיעבד וצ"ע:
ד״ה ובטמאים מפרש כו׳ ואפילו אי לוקי להאי סוגיא בטמא כו׳ כצ״ל:
בא״ד דסמיך למחנה שכינה ואמרינן כו׳ כצ״ל:
בא״ד וחצי׳ בחול ועוד בסוטה פרק היה נוטל קתני והם אומרים כו׳ כצ״ל:
בא״ד ואי מדרבנן אסור מאי קושיא כו׳. פי׳ דלמא הא דקאמר הוציא היינו מדרבנן אלא ע״כ דמותר אפי׳ מדרבנן:
בא״ד אע״פ שסמוכים ממש למחנה שכינה כו׳ כצ״ל. פי׳ שאר מקומות סמוכים יותר למחנה שכינה מעזרת נשים אפ״ה החמירו בעזרת נשים יותר:
בא״ד שער האיתן המשמש כו׳. פי׳ אבל בשאר לשכות כגון בית המוקד לא גזרו ומ״ה לא היה צריך סכין ארוכה כ״כ בשאר לשכות:
בא״ד אף חוץ לחיל ולהר הבית כו׳ כצ״ל: פי׳ ומשום דנדה אסורה אף בהר הבית:
בא״ד בצידי העזרה דשחיטתן בצפון כו׳ כצ״ל:
בא״ד מ״מ למ״ד מרחק צפון היאך שחיט בסכין ארוכה עשרים ושתים אמה אין לחוש בכך דשחיטה כשירה בדיעבד קאמר ושמא יגעו בבשר כו׳ כצ״ל. פי׳ וקאי אדלעיל דבקדשי קדשים לא אפשר ליה אפילו לפי׳ ר״ת מ״ה כתבו דאין לחוש כיון דשחיטה כשירה בדיעבד קאמר ושמא יגעו נקט משום ק״ק דבקדשי קדשים לא שייך שמא יגעו כיון שהיה רחוק ממנו ך״ב אמה נ״ל. וגירסא שלפנינו הוא גירסת מ״ו הב״ז ואינו מן הצורך כאשר כתבתי:
בא״ד וה״ר אפריס מפרש כו׳. פי׳ ומיירי שנטמא כשהיה בגגות ועליות. ובזה שקטה קושי׳ מ״ו הב״ז:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
פרק שלישי.
ע"ב במשנה. כל הפסולים וכו' ובטמאים, - כתבו התוס' דטמאים לכתחילה אין שוחטין שמא יגעו בבשר, ואע"ג דדם קדשים אינו מכשיר חיבת הקודש מכשרת, או כשהעבירה בנהר, - ובעינן לשני הטעמים לפי מה שכתב הקצה"ח סי' ת"ו דלשיטת הרמב"ם פר"ג מטו"א דהכשר מים בעי רצון בעלים דוקא וא"כ זה ניחא בקדשים קלים שהוא ממון הדיוט שע"כ הוא ממון גבוה, וא"כ הרי חסר לזה בעלים להכשיר. וא"כ ע"כ לא מכשרת בזה ההכשר דמים, וע"כ דמכשרת בחיבת הקודש. - אמנם מדברי התוס' משמע דהאי העברה בנהר מהני להיות הכשר אף בקדשי קדשים וע"כ דסברי התוס' דהאי טעמא איתא גם בקדשי קדשים, ובפסחים דנקט פרה של זבחי שלמים שהוא ממון קדשים קלים, לאו דוקא, אלא הוא הדין דגם בקדשי קדשים מהני הכשר מים וזהו דע"כ שיטת התוס' כשיטת הרשב"א בחולין ל"א דפליג על הרמב"ם וסובר דלא בעינן הכשר ברצון הבעלים. כתב הרמב"ם בפר"א מפסוה"מ ה"א וז"ל כל הפסולין לעבודה מותרין לשחוט קדשים לכתחילה ואפי' קדשי קדשים, חוץ מן הטמא שאינו שוחט לכתחילה, ואעפ"י שהוא חוץ לעזרה ופשט את ידו ושחט בעזרה, גזירה שמא יגע בבשר, - ומה שכתב הרמב"ם ופשט ידיו, ולא כתב דעביד סכין ארוכה, כדאיתא בש"ס, כתב הלח"מ משום דהרמב"ם סבר ביאה במקצת לא שמה ביאה. ולדידי' מותר להכניס ידיו לעזרה יעו"ש -אבל דבריו תמוהין הרבה, הא פסק הרמב"ם בפר"ג מביאת מקדש הי"ח דמכין אותו מכת מרדות, על ביאה במקצת, וא"כ למה כתב הרמב"ם בזה שאסור לשחוט לכתחילה מטעם גזירה שמא יגע בבשר, הא בלא"ה אסור באופן זה מטעם הכנסת ידיו בפנים, דאסור מדרבנן מטעם ביאה, וא"כ לפי מה שכתב הרמב"ם ופשט ידיו לפנים שוב לא צריך לומר דאסור משום הגזירה דנגיעה בבשר, ומצאתי בהגהות עמק המלך להגאון האמתי ר' אברהם אבוש שעמד בזה בצע"ג, - אמנם לדעתינו נראה בזה שהדבר נכון מאד מה שמדייק הרמב"ם להורות דאיכא בזה חששא דלכתחילה מטעם איסור דאורייתא. והיינו כיון שאיכא דין בקדשים דבעי שימור דכתיב ושמרתם את תרומתי, ודין זה איתא בכל הקדשים, כמבואר בחידושי הרמב"ן לחולין ב'. וא"כ באופן שיש לחשוש שמא יטמא קדשים אסור מדאורייתא, ואעפ"י שלא נגע, אמנם אם רק יש בזה מציאות חששא דנגיעה, הרי זה עבר על דין התורה שהזהירה לנו לעשות משמרת. - וזה לא עשה שימור, בזה שהקריב את עצמו סמוך להטומאה, - וזהו שבא רבינו להורות לנו שאם פשט ידיו לפנים, והרי הוא סמוך וקרוב לקדשים אסור לכתחילה מדאורייתא, ודין התורה קמ"ל רבינו והתנא, דנקט ובלבד שלא יהא טמאים נוגעים. היינו גם כן באופן הזה. והאי גזירה שמא יגע יש בזה דין התורה דשימור, וכמש"נ. שם ברמב"ם בהלכה ב' סתם ואם עבר ושחט הזבח כשר. - והנה תמוה במה שלא הביא רבינו האוקימתא דחולין שם דבעינן שיאמר ברי לי שלא נגעתי בבשר. - וכבר עמד בזה בנו"ב מה"ק חיו"ד סי' ד' יעוי"ש. אמנם הדברים מבוארים לרבינו לפי קושיות התוס' דיש לטהר מספיקו מפני שעזרה רה"ר היא אמנם ע"כ שם בסוגיא הפסול הוא מפני הספק הנולד שם בשמירת הקודש, כמו שכתבו התוס' והובא ברמב"ן שם, ופסול מספק, מפני היסח הדעת. - אבל כל זה אם היסח הדעת הוי פסול הגוף. -משא"כ אם היסח הדעת הוי פסול טומאה, וממילא ברה"ר טהור מספק, ולא עבר רק על איסור ושמרתם גרידא, וכבר פליגי בזה ר' יוחנן ור"ל בפסחים ל"ד ומסתמא פוסק רמב"ם כר' יוחנן, - ועי' בל"מ פרי"ט מפסוה"מ ה"ד. - וא"כ לפ"ז גם בשלא אמר ברי לי שפיר דמי מטעם דעזרה הוי ספק טומאה ברה"ר, ולזה כתב רבינו סתם הזבח כשר. [ומיהו נראה דהה"ד פסול מדרבנן בתרומה וקדשים אפי' ברה"ר דלא מצינו בגמ' חילוק בהה"ד תדע שהרי אמרו בירו' פ"ק דפסחים דתלוי' שאין דעתו למשאל עלה נפסלה בהה"ד וכן תניא בתוספ' הובא בר"ש פ"ז מ"ח ואי הי' נידון בדין ס"ט הי' טהור מדין אבד"ל ועוד דהרי בחולין טהור דלא חשיב כלל ספק כיון שאין ריעותא קמן אלא מעלה עשו בתו"ק והלכך אין חילוק בין רה"י לרה"ר. והא דס"ט ברה"ר טהור אף בתו"ק כמו שהוכיח הגרח"ע שליט"א בס' אחיעזר חיו"ד סי' א' ספק שאירע בלא פשיעת הבעלים לא חשיב : הה"ד. ולפ"ז עדיין דברי הר"מ צ"ע]: במשנה לפיכך הן פוסלין במחשבה. - מבואר מזה דכיון דכשרין הן הפסולין לשחיטה לפיכך יכולין לפסול במחשבה. -ונפלאתי מזה תמי' רבתי על רגמה"ג, הובא בשיט"מ במס' מנחות ה' ע"ב שכתב שם בהא דאמר רבא שאין מחשבה פוסלת אלא במי שראוי לעבודה, פירש וז"ל אם שחט ישראל או אחד מן הפסולין וחשב עליו לפגל לא פסלוה במחשבה עכ"ל, - וזה נגד משנה ערוכה, - ואין לומר דהמשנה הכא מיירי לענין לפסול במחשבה גרידא דהיינו במחשבה דשלא לשמו ופוסל בזה שאינו עולה לחובה או בפסח וחטאת שנפסלים בזה גרידא, אבל לענין לפגל בעינן דוקא בר עבודה, וסברא יש בזה לחלק, והיינו דשאני בין פסול מחשבה שלא לשמו דהפסול אינו אלא בתנאי דכהרצאת כשר, בשארי עבודות, משא"כ בהא דלפגל שהפיגול נגמר דוקא בהכשר העבודות, אבל זה ליתא דמצינו בהדיא בתוספתא פר"ג דזבחים אות א' וז"ל כל הזבחים ששחטן אחד מן הפסולין הרי אלו כשרים, לפיכך אם חשב עליו חוץ למקומו פסול ואין בו כרת. חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת - וכן כתב הרמב"ם בפיה"מ, וז"ל לפיכך פוסלים במחשבה, ריש לקיש אם שחטו שלא לשמן או חוץ למקומו או חוץ לזמנו. - וכן כתב בפרי"ד מפסולי המקדש ה"ב דהפוסלין פוסלין במחשבתן בשעת שחיטה. - וע"כ כוונתו אף לפגל. - וזהו פשט דברי המשנה. - ודברי רגמה"ג צע"ג. הנה יש לעיין בחושב בזביחה ע"מ לפגל דע"כ עדיין לא הוי מפוגל כל זמן שלא נעשה הרצאת כשר, אם יכול לבטל ההרצאה בכדי שתהי' מפוגל וביותר אם שחט זר בע"מ לזרוק חוץ לזמנו אם מחויב הכהן לזרוק כיון שיהי' הקרבן מפוגל, - ונראה דכיון דע"כ לא הוי הקרבן מפוגל עדיין -א"כ מחויב הכהן לעשות כדת וכדין. ומיהו נראה כיון דלענין פסול א"צ תנאי דקרב המתיר. חשיב תיכף פסול ואסור לזרוק פסול ע"ג המזבח. וכ"ה בהדיא ברש"י במכלתין ע"ח א' ד"ה בדם. וכן תנן צ"ב א' ואיזה היא שלא היתה לה שעת הכושר שנשחטה חוץ לזמנה כו' כו' ואי היה בה חוב זריקה היה טעון כבוס. אלא כיון שפיגל בשחיטה ישפך הדם לאמה והבשר יצא לבית השריפה ואסור לזרוק. וכ"ה במכלתין מ"ג א' דקומץ פיגול אסור להעלותו. ואם העלהו וירד לא יעלה אלא א"כ משלה בו האור וכדין כל קדשים פסולים. וכן מבואר בתו' ב"ק ע"ו א' ד"ה שחיטה דפיגול אף בשחיטה ומפרכסת דינו בשריפה ולכך אין לו פדיון. ובגמ' זבחים מ"ב ב' פריך לר"מ דאמר מפגלין בחצי מתיר ואם פיגל בפר יוה"כ בעבודת ק"ק הוי פיגול וחייבין עליו כרת. מכדי כרת לא מחייב עד שיקרבו כל מתיריו דאמר מר כהרצאת כשר כך הרצאת פסול כו' והא כיון דחשיב בו בפנים פסולה כו' כי הדר מדי בהיכל מיא בעלמא קא מדי ואם איתא דקדם שהוקבע פיגול מצוה לזרוק את הדם אדרבה זריקה מעליא היא, ואין לומר דשא"ה דהזאות שבפנים מעכבין את הזאות היכל, והכא נהי דלא חייל עדיין פסול. מ"מ מצות הזאת פנים לא קיים כדאמר בגמ' שם כמאן דלא אדי דמי. וממילא א"א להזות בהיכל, דא"כ גם בכל פיגול בשחיטה נימא כן דמצות שחיטת קדשים וקידוש דם בצואר בהמה ע"י עבודת השחיטה חסר. וממילא אי אפשר לעשות שאר עבודות וכן בפיגול בקבלה והולכה, ועיקר הדין אי מפסל קדם הרצאה. ואשר הוחלט לעיל בחי' לדף ל"א. דגם בחוץ למקומו אין פסול עד אחר הרצאה מל' הגמ' ל"ד ב' אין עושה שיריים אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו הואיל ומרצה לפיגולו, כבר נסתפק בזה המל"מ פי"ח מה' פסה"מ ה"ז. איברא נראה דאיכא פסול תכף כמבואר בהדיא מנחות ע"ט א' דבמחשבת חוץ לזמנו לכו"ע קדש הלחם משום דמרצה לפיגולו. ובחוץ למקומו פליגי תנאי אי ילפינן חוץ למקומו מחוץ לזמנו. ואע"ג דבעלמא לכו"ע ילפינן הכא כיון דלאו גופי' דזבחא הוא הלחם סבר חד תנא דלא ילפינן כ"כ התוס' שם] הרי מבואר בהדיא דבחוץ למקומו ליכא הרצאה, והא דאמר ל"ד ב' ומרצה וכ"ה ל' הגמ' מעילה ה', כתבו תוס' שם דלאו דוקא הוא אלא משום דאתקש חוץ לזמנו לחוץ למקומו. וכמו דאיתא בהדיא זבחים פ"ד ואף בחוץ לזמנו נראה דדוקא לענין כרת בעינן הרצאה אבל פסול הוי. דכיון דאסור לזרוק וטעון שרפה תכף וכמש"כ הר"מ פי"ט מפסה"מ ה"ב. ע"כ פסול הוא ולא גרע מדחוי דאמר ע"ג ב' השתא דאמרו רבנן לא נקריב אי נקריב לא מרצי וכש"כ בפיגול דאסור לזרוק מדאורייתא הו"ל דחוי ופסול ומיהו אפשר דגם דחוי הוי כלא נזרק אבל אין בהם לאו דל"ת כל תועבה, עד שיזרוק בפסול. אבל הדבר מסתבר דחוץ לזמנו קדם הרצאה נמי פסול הוא כיון דהוא דחוי באמת והדחי' נעשית במעשה תועבה המפסדת ודאי הוא פסול ודין ההרצאה אינו אלא במה שיצא פיגול לידון בדבר החדש בכרת ובזה בעינן הרצאה. וסוגיא דמעילה ג' ב' אינו אלא אם גם חומר הפסול חייל מיד. או עד שירצה ולמסקנא יש לבאר דחייל מיד. וביאור הסוגיא שם צריך אריכות]: איתא בירושלמי גיטין פר' האומר ה"ו שחטה לזרוק דמה לע"ז ר"ל אמר אין המחשבה פוסלת וכו' ופיגול ונותר המחשבה פוסלת אמר לי' פיגול ונותר אין המחשבה פוסלת, אבל אם שחטה לזרוק דמה לע"ז ולהקטיר חלבה לע"ז אין המחשבה פוסלת. - ביאור הדברים ע"כ כמו שכתבנו, דכל זמן שלא נעשה הרצאת כשר לא עשה עדיין במחשבתו מאומה, נמצא דעיקר הפיגול עושה השני היינו הזורק והמקטיר. - וזהו הביאור בדברי ר"ל שאמר דפיגול אינה פוסלת המחשבה היינו דלא נפסל במחשבה גרידא, רק נעשה הפסול ע"י העושה מעשי ההרצאה, וזהו שאמר ר"ל שאין ללמוד מפיגול האי דינא דהשוחט לזרוק דמו לעבודה זרה, ואין הבהמה נפסלת במחשבת השוחט כמו שמצינו בפיגול דגם כן אין הקרבן נפסל רק במעשה השני, וכמש"נ.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0