דף כט - א
"לא יחשב" - לא יערב בו מחשבות אחרות, שאין הקרבן מתפגל אלא אם חישב בו מחשבת "חוץ לזמנו" בלבד, שרק בזו יש חיוב כרת על אכילתו, אבל אם חישב מעבר למחשבת "חוץ לזמנו" עוד מחשבת פסול אחרת כגון מחשבת "חוץ למקומו" שאינה מפגלת אלא פוסלת בלבד, יצא הקרבן מידי פיגול ואין חייב על אכילתו כרת [1].
"פיגול" - זה מחשבת חוץ למקומו, שאף בזו נפסל הקרבן.
"יהיה" - עשה הכתוב למחשבת "חוץ לזמנו" ומחשבת "חוץ למקומו" הויה אחת [2], מלמד, שעל אף שאין מחשבת פסול פוסלת אם חישב על אכילת שיעור של פחות מכזית, מכל מקום אם חישב לאכול שיעור של כחצי זית "חוץ למקומו" וחצי זית "חוץ לזמנו" שמצטרפין שתי המחשבות זה עם זה לפסול את הקרבן.
"והנפש האוכלת ממנו עונה תשא" - הרי זה בא למעט, שרק אחד מבין שני אלו הפסולין של "חוץ למקומו" ו"חוץ לזמנו" יש חיוב כרת על אכילתו, ולא שנים אלו. ואיזה שחייב עליו כרת? - זה "חוץ לזמנו", כיון דגמר גזירה שוה של "עון - עון" מ"נותר", דדמי ליה ל"חוץ לזמנו" בז"ב. כשם שבנותר חייב כרת על אכילתו, הוא הדין ב"חוץ לזמנו". ומאחר ש"חוץ לזמנו" דומה ל"נותר", ואילו "חוץ למקומו" אינו דומה לו, או דורשים את הגזירה שוה לגבי "חוץ לזמנו" ולא לגבי "חוץ למקומו".
[לעיל, בתחילת הסוגיא שלמד רבא את "חוץ לזמנו" ו"חוץ למקומו" מפסוק זה, ושאלה הגמרא מדוע העדיף לדרוש את החיוב כרת לגבי "חוץ לזמנו" הרי עדיף לדורשו לגבי "חוץ למקומו" [כיון שתיבת "ממנו" הממעטת את אחד מהם מכרת סמוכה לתיבת "פיגול" אשר ממנה למדנו "חוץ למקומו"], לא תירצה הגמרא תירוץ זה שעדיף לדרוש כרת לגבי "חוץ לזמנו" מפני שדומה לנותר בז"ב, כי עדיין לא ידעה הגמרא שהמקור לחיוב כרת הוא מ"נותר"].
אמר ליה רב פפא לרבא: לדידך שבין "חוץ לזמנו" ובין "חוץ למקומו" נלמדים מהפסוק שבפרשת צו, הפסוק של "ואם האכל יאכל ביום השלישי" דפרשת קדושים תהיו - מאי דרשת ביה, הרי אין הוא נצרך ל"חוץ למקומו"!?
אמר ליה רבא: הפסוק ההוא מיבעי ליה ללמדך שמחשבת "חוץ למקומו" פוסלת רק אם חישב לאכול במקום שיהא "משולש", בזריקת דם, ובאכילת בשר, ובהקטרת אימורין. [3] והיינו מקום הראוי לשלושת הדברים האלו בזמן היתר הבמות, שהוא חוץ לעזרה בקדשי קדשים הנאכלים בעזרה, או חוץ לעיר בקדשים קלים הנאכלים בכל העיר, כיון שבזמן היתר הבמות היה זה מקום הראוי לכל שלשת אלו הדברים. אבל אם חישב לאכול בתוך ההיכל, שאין הוא מקום הראוי לאכילת בשר והקטרת אימורים כלל, לא נפסל הקרבן במחשבה זו [4].
ומקשינן: תיפוק לי דין זה של מקום המשולש מקרא קמא שבפרשת צו, שנאמר בו "אם האכל יאכל" וממנו למדנו גם פסול של "חוץ למקומו", ומדאפקיה רחמנא שם את "חוץ לזמנו" בלשון "שלישי" יש לנו ללמוד מזה על "חוץ למקומו" שיהא במקום המשולש!?
ומתרצינן: אמר רב אשי: אמריתה לשמעתה זו קמיה דרב מתנה ושאלתיו שאלה זו, ואמר לי: אי נבוא לדרוש מהתם מפרשת שמיני, הוה אמינא לדרוש כך: "שלישי" שענינו מקום המשולש, הרי הוא פרט, שדווקא מקום המשולש ולא מקום אחר. ואילו "פיגול" הרי הוא כלל, שמועילה מחשבה על כל מקום, ונמצא שנעשה כלל מוסף על הפרט, ואיתרבו בזה שאר מקומות, שאף בהם מועלת מחשבת המקום. לכן קא משמע לן תיבת "שלישי" שבפרשת צו, שלא מועילה מחשבה אלא על מקום המשולש.
תנו רבנן: נאמר בתורה "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו פיגול יהיה":
אמר רבי אליעזר כוף אזנך לשמוע - במחשב באחת מארבעת עבודות הקרבן על מנת לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר, שנעשה הקרבן פיגול על ידי כך.
או אינו פירוש הפסוק אלא כפשוטו, באוכל מזבחו ליום שלישי, שנעשה פיגול מחמת כן [5]!?
אמרת, אי אפשר לומר כן, כי האם יתכן לומר: אחר שהוא כשר, שנעשו כל עבודותיו כתיקונן, יחזור ויפסל על ידי אכילה ביום השלישי!? [6]
אמר לו רבי עקיבא לרבי אליעזר: הן, מצינו בזב וזבה, שדינם לספור שבעה ימים נקיים מזיבה ולטבול ביום השביעי, ולהיטהר. וכן מצינו באשה שראתה דם ביום אחד מתוך אחד עשר יום הראויים לימי זיבתה, שדינה להיות שומרת יום אחד נקי מדם כנגד יום שראתה בו דם, ויכולה לטבול כבר בבוקר של היום ש"שומרת" בו, כיון שמקצת היום ככולו, ונחשב לה תחילת היום ככולו לענין טהרתה, והרי היא טהורה מיד לאחר טבילתה [אלא שאסור לשמש עמה במשך כל היום, שמא תראה דם בהמשך היום, ואז היא תסתור את טהרתה למפרע], ששני אלו הן בחזקת טהרה [זב וזבה - אף קודם שמלאו שבעת ימים. [7] שומרת יום - מיד כשטבלה], ואף על פי כן, כיון שראו, סתרו טהרתם למפרע, ויש לזב וזבה להתחיל למנות ז' ימים מתחילה, וכמו כן בטלה טהרתה של השומרת יום למפרע, ואדם או כלים שנגעו בה באותו יום לאחר שטבלה אף קודם שראתה, הרי אלו טמאים מחמתה למפרע.
אף אתה אל תתמה על קרבן זה, שאף על פי שהוכשר, שכל עבודותיו נעשו בהכשר, שיחזור ויפסל מחמת אכילה חוץ לזמנה. [8] ואם כן, אפשר לפרש הפסוק כפשוטו, שאם אכל מבשר הזבח ביום השלישי, הרי זה נעשה פיגול!?
אמר ליה רבי אליעזר לרבי עקיבא: יש לך ללמוד שהכתוב מדבר במחשב לאכול ביום השלישי, שהרי הוא אומר בהמשך "לא ירצה המקריב", ודורשים בזה שבשעת הקרבה הוא נפסל, והיינו שאין הקרבתו מרצה, ואינו נפסל באכילתו ביום השלישי.
או אינו כוונת הכתוב האומר "המקריב" אלא זה כהן המקריב במחשבת פיגול, שאינו כשר עוד לכהונה, והיינו, שמלבד מה שלמדנו פסול מחשבה, נלמד גם דבר זה [9] -
כשהוא אומר "המקריב אותו לא יחשב", ולא כתב "המקריב לא יחשב", למדנו מתיבת "אותו" למעט, ולומר, בזבח הוא מדבר שנפסל, ואינו מדבר בכהן.
בן עזאי אומר: תיבת "אותו" כך נדרשת: "אותו", מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "כי תדור נדר, לא תאחר לשלמו", יכול אף מאחר להביא את נדרו יהיה קרבנו ב"לא ירצה"? תלמוד לומר "אותו". ודורשים בזה "אותו", היינו פיגול, בלא ירצה, ואין המאחר נדרו בלא ירצה [10].
אחרים אומרים: מכאן אנו למדים שמדבר הכתוב במחשב לאכול ביום השלישי, שנאמר "לא יחשב" והוא מיותר, שהרי כבר נאמר "לא ירצה, אלא ללמדך: במחשבה הוא נפסל שהיא מלשון "לא יחשב" ואינו נפסל בשלישי. ואמר הכתוב, המקריב אותו לא יחשב במחשבה זאת.
ומקשינן: ובן עזאי, שדרש מתיבת "אותו" למעט מאחר נדרו, דין זה דבזבח הכתוב מדבר ואינו מדבר בכהן, מנא ליה?
ומתרצינן: אי בעית אימא, נפקא ליה מדאחרים, ממה שהוצרכנו למעט שאין הזבח נפסל מחמת אכילת ביום השלישי, יש להכריח שהפסוק מדבר על פסול הזבח, ולא על פסולו של הכהן, כי מדוע יפסל הכהן שלא חטא מחמת חטאו של האוכל ביום השלישי.
ואי בעית אימא, מדכתיב "לא ירצה" ולשון "לא ירצה", זיבחא הוא. ואין נופל לשון זה על פסולו של כהן.
ומקשינן: ובן עזאי, וכי דרשה זו של "אותו בלא ירצה, ואין מאחר נדרו בלא ירצה" מהכא מהייתור של תיבת "אותו" נפקא? הרי מדאחרים נפקא דין זה!
דתניא, אחרים אומרים: יכול יהא בכור בהמה טהורה שמצותו ליקרב בתוך שנתו, שעיברה שנתו ונחשב איחור משום שנאמר בו "לפני ה' תאכלנו שנה בשנה",
הערות
[1] הקשה הגרי"ז, מאחר וחישב מחשבת פסול נוספת מלבד מחשבת הפיגול, נמצא, שלא נעשו כל עבודות הדם בהכשר, ולעיל אמרה הגמרא ש"כהרצאת כשר כך הרצאת פסול", שאין הקרבן נעשה פיגול אלא אם קרבו כל מתיריו בהכשר, ואם כן מדוע צריך לימוד מיוחד לזה שמחשבות מוציאות זו מזו? ותירץ, כיון שאין מחשבה פוסלת אלא בדבר הראוי לעבודה, ולאחר שחישב מחשבת פיגול כבר אין הקרבן ראוי לעבודה, לכן אין מחשבת הפסול שמחשב לאחר מכן נתפסת לפסול את הקרבן, ואין כאן חסרון של "קרבו כל מתיריו", ולכך צריך פסוק מיוחד ללמד שיש פסול חדש, משום "מחשבות מוציאות זו מזו". ולפי זה נמצא, שבאופן שהקדים את מחשבת הפסול ורק לאחריה חשב מחשבת פיגול, שבזה כבר נפסל הקרבן על ידי מחשבת פסול הראשונה, הרי שאין צריך בזה לדין של "מחשבות מוציאות זו מזו", ובלאו הכי לא יהיה פיגול משום שלא קרבו כל מתיריו בהכשר. עוד תירץ, שמחשבת "חוץ למקומו", היות ולמדנו שמצטרפת עם מחשבת "חוץ לזמנו" לשיעור אחד, הרי שאף היא נחשבת מחשבת פיגול, ואין היא מהוה חסרון של "קרבו כל מתיריו", ורק אם היה פסול אחר יש חסרון זה. ובעיקר קושיית הגרי"ז, עיין בספר שלום רב שהביא בשם ה"תוספת קדושה", שדין זה של "כהרצאת כשר הרצאת פסול" אין ענינו שלא יהיה בקרבן פסול נוסף מעבר לפיגול, אלא ענינו הוא רק שצריך שיגמרו כל הד' עבודות ושיזרק הדם בשביל שיחול הפיגול, וגם אם נעשו הד' עבודות בפסול יחול הפיגול. ולכן, לולי הלימוד של "מחשבות מוציאות זו מזו", היה חל הפיגול אף באופן שחישב מחשבת פסול נוספת. ועל זה בא הפסוק "לא יחשב" שמחשבות מוציאות זו מזו. ולפי זה כתב המנחת אברהם, יש לומר שדין זה של "מחשבות מוציאות זו מזו" אינו דין חדש, אלא שלמדנו בזה שלדין "כהרצאת כשר הרצאת פסול" לא די במה שנעשו כל עבודות הדם כבקרבן כשר, אלא צריך שיקרב המתיר "כמצוותו", והיינו ללא שום פסול אחר מעבר למחשבת הפיגול.
[2] הרמב"ן בספר המצוות [שכחת הלאוין, ל"ת ה'] האריך לבאר שמחשבת חוץ למקומו ומחשבת חוץ לזמנו ענין אחד הן, ורק שמיעטה תורה את מחשבת חוץ למקומו מעונש כרת באכילתו. והוכיח כן מדרשה זו של "יהיה", "שמצטרפין זה עם זה, בין לפסול מחשבה בין למלקות באכילתן. שלא מיעט הכתוב ממנו אחד ולא שנים אלא מן הכרת בלבד".
[3] בביאור ענין "מקום המשולש", מלבד מה שפירש בזה רש"י, כתבו התוספות כמה פירושים: א. אין מחשבת פוסלת אלא בדם הניתן על המזבח החיצון, שהוא מקום הראוי לכל שלשת הדברים, לנתינת דם, להקרבת אימורים, ולהקטרת בשר. אבל אם חישב בדמים הניתנים על מזבח הפנימי שאינו ראוי אלא למתן דם, אין המחשבה פוסלת בזה. ב. אין המחשבה פוסלת אלא אם עמד הכהן בעת שחשבה במקום המשולש, היינו בתוך העזרה, שהיא המקום הראוי לשלושת אלו, אבל אם עמד חוץ לעזרה ושחט את הקרבן בסכין ארוכה הנכנסת לתוך העזרה, וחישב מחשבת פסול בעת השחיטה, אין מחשבה זו פוסלת. וכתב המקדש דוד [סימן ל"ג אות א'], שלכאורה לפי השיטה הסוברת שביד הבעלים לפגל בשחיטתם, הרי רק באופן שיעמוד בתוך העזרה וישחט במחשבת פיגול יפגל את הזבח, אבל אם יעמוד חוץ לעזרה וישחט בסכין ארוכה במחשבת פיגול לא יתפגל הזבח, כיון שיש לו לעמוד במקום המשולש. ולפי זה כתב לתרץ את קושיית העולם בסוטה, שלכאורה תמיד יש בידה למנוע את בדיקתה במים על ידי שתפגל את מנחתה!? אלא, מאחר ומעמידים את הסוטה בשער נקנור, שלא נתקדש בקדושת העזרה, אין בידה לפגל במחשבתה, כיון שאינה עומדת במקום המשולש. ג. אין מחשבת זריקת דם חוץ למקומה פוסלת אלא אם כן חישב לזרוק את הדם במקום שדם ובשר ואימורים נפסלים בו, וכגון מחשב לזרוק דם קדשים קלים חוץ לירושלים, או דם קדשי קדשים חוץ לעזרה. ד. אין מחשבת זריקת הדם חוץ לזמנו פוסלת אלא אם חישב לזרוק הדם בזמן ששלשתם פסולים בו, והיינו יום השלישי בקדשים קלים, שהוא זמן שאף הבשר נפסל בו מאכילה. אבל אם חישב לזרוק דם קדשים קלים למחר, אין זה פוסל כיון שזמן זה עדיין ראוי לאכילת הבשר.
[4] כן פירש רש"י, שעיקר הלימוד הוא שתוך ההיכל לא נחשב "חוץ למקומו". והקשה הגרי"ז, שלכאורה הפסול של "חוץ למקומו" הוא במה שמחשב לאוכלו במקום שאם היה יוצא לשם הבשר היה נפסל משום "יוצא", והיינו חוץ לעזרה בקדשי קדשים וחוץ לירושלים בקדשים קלים, ואם כן, אף אם נאמר שההיכל אינו מקום לאכילת קדשים, אבל מכל מקום, אם נכנס לשם הבשר, הוא אינו נפסל משום "יוצא", ואם כן מדוע צריך פסוק למעט את ההיכל לענין מחשבת חוץ למקומו, והרי בלאו הכי אין לו להיפסל בזה משום שאין ההיכל מקום הפוסל ב"יוצא"!? ועיקר דבר זה, שמחשבת חוץ למקומו תלויה במקום הפוסל משום "יוצא", מוכרח ממה שמבואר בגמרא לקמן [נו ב], לגבי מחשבת חוץ לזמנו, שאם חישב לאכול אור ליום השלישי פטור, כי הגם שאין זה זמן אכילת קדשים קלים, מכל מקום, כיון שאין הבשר נפסל משום "נותר" עד לבוקר יום שלישי, אין מחשבת פיגול אלא במחשב לאכול בזמן שבו נפסל הבשר משום נותר. ואם כן, הוא הדין לגבי מחשבת חוץ למקומו, שיש לה להיות תלויה במקום הפוסל משום "יוצא". והראב"ד בתורת כוהנים [פרשת צו, פרק י"ג הלכה ה'], כתב לפרש את דברי תורת כוהנים שם, שהמקור לפסול מחשבת חוץ למקומו הוא מחמת שזמן פוסל את הבשר באכילה לענין "נותר", ומחיצה פוסלת את הבשר לענין "יוצא", הרי כשם שהזמן, מחשבה פוסלת בו, אף מחיצה, מחשבה פוסלת בה. ומבואר בדבריו, שהפסול בחוץ לזמנו תלוי בזמן הפוסל משום "נותר", והפסול של חוץ למקומו תלוי במקום הפוסל משום "יוצא".
[5] עיין בקרן אורה [בד"ה וכי], שמבואר בדבריו שכוונת הגמרא שיפסל מחמת החטא שאכל נותר ולא מחמת שנעשה הבשר נותר.
[6] הקשה השפת אמת, אמנם אין הסברא נותנת שיחזור ויפסל לאחר שהוכשר, אבל מכל מקום, יש לנו להעמיד הפסוק כפשוטו, ולומר שפסול מחשבת אכילת חוץ לזמנו יחול רק אם לבסוף קיים מחשבתו ואכל ממנו ביום השלישי, וכשם שלענין דין שיקרב המתיר כמצוותו אמרנו שהוא תנאי בפיגול, שאינו חל אלא אם כן נעשו לבסוף כל עבודותיו בהכשר, וכאשר נעשו בהכשר חל הפיגול למפרע, הוא הדין לגבי אכילת יום שלישי, יחול הפיגול למפרע אם אכל ביום השלישי!?
[7] כן משמע מפירוש רש"י, שהעמיד את זב וזבה באופן שהתחילו למנות ד' או ה' ימים ואחר כך ראו, שסותרים את הימים שמנו עד עתה. והתוס' [בד"ה וכיון] הקשו, הרי כל זמן שלא מלאו ז' ימים של ספירה אין הם בחזקת טהרה עדיין!? ולכך פירשו התוס' שבזב וזבה מדובר באופן שהגיע יום שביעי שלהם, וטבלו בתחילת היום, ואם ראו קודם שקיעת החמה סתרו טהרתם למפרע, וכמו בשומרת יום לאחר טבילתה.
[8] בעיקר הוכחת הגמרא מטומאה הקשה הגרי"ז, שהרי דין הזבה לספור ז' ימים נקיים, ואמנם יכולה לטבול בתחילת היום משום שמקצת היום ככולו, אבל אם ראתה קודם שקיעת החמה הרי התברר שלא היה יום זה נקי, ולא היתה טהורה מתחילה, ואם כן, מה הדמיון בין זה לעניננו, שנאמר שיפסל הקרבן למפרע!? וביאר, כי הטעם שסותרת על ידי ראיה שלאחר הטבילה אינו משום שהתברר שלא היה כאן טהרה, אלא שיש דין סתירה, שענינו הוא, שאף על פי שהיתה טהורה כשטבלה, כיון שראתה דם לאחריה, סותרת את טהרתה למפרע. וזהו שדימתה הגמרא טומאה לקרבן, שאף בקרבן יש לנו לומר שיפסל למפרע. אולם, השפת אמת העיר על הוכחת הגמרא מטומאה, שיש לחלק בין טומאה לאכילת יום שלישי, כי בטומאה מדובר שכבר היו טמאים וטהרתם כעת תלויה ועומדת, ולכך אם נטמאו סותרים טהרתם, ומה שאין כן לגבי אכילת יום שלישי, שהקרבן הוכשר לגמרי, ואין הכשרו תלוי עוד בכלום, וכיצד יפסל על ידי אכילת יום שלישי!? וכתב, שאפשר לומר, שכוונת רבי עקיבא היא לשאול שנעמיד הפסוק באופן שאין המחשבה פוסלת אלא אם כן אכל לבסוף ביום השלישי, ולזה הוכיח מטומאה, כשם שבה שייך שתיסתר טהרתם למפרע כיון שהיא תלויה ועומדת, אף כאן יפסל הקרבן למפרע, כיון שהכשרו תלוי ועומד באי אכילה ביום השלישי.
[9] מבאר השיטה מקובצת, מאחר ולמדנו כאן פסול כהן, בהכרח שחל הפסול משעת הקרבה, ואי אפשר לומר שכוונת הגמרא לשאול שיפסל הכהן על ידי אכילת הבעלים חוץ לזמנו, כי אין סברא שיפסל הכהן מחמת כן, אלא בהכרח פסול הכהן בא מחמת מחשבת פסול שחישב, וכיון שנאמר בהמשך הפסוק "ואוכליו עונו ישא", הרי שמלבד מה שנפסל הכהן למדנו שאף הזבח נפסל.
[10] תמהו התוס' [בד"ה ואין], למה לנו פסוק לדבר זה, וכי מדוע נסבור שהמאחר נדרו יהיה ב"לא ירצה"? והשיטה מקובצת [אות כ"ו] כתב ליישב, שהיה מקום לסבור, כשם שכבש, שדינו להקריבו "בן שנתו", פסול אם הביאו לאחר שנתו, הוא הדין קרבן שדינו להביאו בזמן מסויים, שיפסל בהבאתו לאחר זמנו. ובמנחת אברהם העיר, הרי מה שכבש נפסל לאחר שנתו הוא משום שכבר אינו כבש אלא הוא איל, ולא משום שיש כאן איזה איחור בהבאתו!?
רש"י ד"ה דדמי ליה בז"ב. כי פרכינן אדרבה חוץ למקומו כו'. כצ"ל:
בא"ד דנימא דנשיאת עון דגבי מחשבות כו'. כצ"ל:
תד"ה למקום. ולעיל בפ"ק (דף יד) גבי הולכת חטאות הפנימיות. כצ"ל:
בא"ד דשילהי כה"פ קאמר מחשב לניתנין בחוץ ליתנן בפנים. כצ"ל:
(כט א) א"ר אשי אמריתה לשמעתא קמיה דרב מתנה.—בסה"ד ערך רב מתנה כתב שהוא רב אשי הקדמון. אבל א"א לומר כן, שהרי שמעתא זו היא מרבא ורב פפא, ואיך אפשר שרב אשי הקדמון, שהיה בימי רב ושמואל, יאמר שמועה של רבא ורב פפא. ולפיכך כתב בס' דורות הראשונים (ח"ב עמ' 548), ש"לבד רב מתנה תלמיד רב היה עוד רב מתנה אחרון בזמן אביי ורבא, כדמוכח בשבת ב ב וכתוב' לה ב". ואילו השתמש בס' דקדוקי סופרים, שבלעדיו לא יחבר אדם ספר בתולדות תנאים ואמוראים לא היה אומר כן, שבשני המקומות הנ"ל נוסח כתב־יד: רב אדא בר מתנה. ולכן ברור אצלי, שגם כאן ט"ס וצ"ל "אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא" (וס' דקדוק סופרים על זבחים לא ראיתי) [בעל ד"ס לא העיר כאן דבר, וגם בכ"י מינכן הנוסח "רב מתנא"], ועי' מ"ש בע"ז ס ע"ב.
גמרא א״ל ר״פ לרבא לדידך שלישי כו׳. פי׳ בשלמא לאביי דאריכות דפ׳ צו בחוץ לזמנו וזוטי דפ׳ קדושים לחוץ למקומו איצטריך שלישי דקדושים למקום שיהא משולש אבל לדידך דכולהו מקרא אריכא אייתי א״כ שלישי דקדושים תהיה מאי דרשת ביה אי למקום שיהא משולש תיפוק ליה מקרא אריכא דמיירי נמי בחוץ למקומו:
שם כשהוא אומר אותו כו׳ כצ"ל. יש מקשים השתא המקריב ל״ל ת״ל מדאיצטריך אותו דבזבח הכתוב מדבר ולא בכהן ע״כ אינו נפסל דאי נפסל בשלישי אותו ל״ל פשיטא דאין הכהן פסיל דהא הכהן לא חטא. אבל שיבוש הוא דאי לאו המקריב ה״א דאותו אתי לאשמעינן דבאוכל מזבחו ליום שלישי הכתוב מדבר דיחזור ויפסול את הזבח אבל במחשב לאכל מזבחו ביום השלישי אף הכהן פסיל מ״ה איצטריך המקריב דבשעת הקרבה נפסל ואינו נפסל בשלישי ואותו אתי דאפ״ה הכהן אינו פסיל:
שם אותו מה ת״ל כצ״ל:
רש״י ד״ה דדמי ליה בזב כו' אדרבא חוץ למקומה עדיף כו׳ כצ״ל:
בא״ד דאכתי לא קמה ליה ג"ש כו'. פי' והוה מוקמינן ג״ש דעון עון לחוץ לזמנו מטומאה ללאו ואוכליו עונו וגו' אחוץ למקומו דבכרת:
ד״ה אותו א״כ ליכתוב כו' כצ״ל:
ד״ה במחשבה כו' לא משמע להו שעת הקרבה כו' כצ״ל:
תוס' ד״ה למקום שיהא משולש כו' הא האי שלישי לאו בחוץ למקומו כתיב כו'. אע״ג דלרבא האי קרא בחוץ למקומו נמי איירי עכ״פ תיב״ת שלישי דייק תוספות דזהו חוץ לזמנו כדאמר רבה לעיל שלישי זהו חוץ לזמנו:
בא״ד ועוד דקמשני ה״א שלישי פרט למקום משולש הא האי שלישי בחוץ לזמנו כתיב כו' כצ״ל וכ״ה בס״י והוא כמו קושיא ראשונה דבחוץ לזמנו לא שייך מקום משולש. והגירסא שלפנינו של מ״ו הב״ז אינם מובנים לי. ובד״ח נדפס נ״א ושיבוש הוא:
בא״ד אלא בעבודות מזבח החיצון כו' כצ״ל. ולפ״ז שייך נמי מקום משולש בחוץ לזמנו:
בא"ד גבי ארבעים ושלש של יום הכפורים כו' כצ״ל:
בא"ד שיעמוד המחשב במקום משולש פרט לעומד חוץ לעזרה כו' כצ״ל. גם לפ״ז שייך נמי בחוץ לזמנו:
בא״ד ואימורין אם הכניסם לשם כו'. פי׳ ואכילת בשר נמי שייך בהיכל שאם הקיפו נכרים שכתבו תוספת לעיל והוי מקום משולש:
בא״ד דאין שום פסול בבשר כו׳. פי׳ בבשר קדשים קלים כיון דנאכלין בכל העיר:
בא״ד וקדשי קדשים אפילו בירושלים כיון דבזה הקרבן שלשתן פסולים כו׳ כצ״ל וכ״ה בס״י. פי׳ קדשי קדשים אפילו חשב לזרוק בירושלים הוה מקום משולש כיון דבזה הקרבן שהוא קדשי קדשים שלשתן פסולים אע״ג דלגבי קדשים קלים לא הוי שלשתן פסולים דנאכלין בכל העיר וגירסת מ״ו הב״ז דבזה המקום לא ניחא ליה ואינו מן הצורך:
בא״ד וכי תימא מידי דהוי אמחשבת הינוח כו׳. פי׳ אע״ג דבחוץ למקומו בעינן שיהא המקום משולש הא חישב מיהא להניח למחר והוי חוץ לזמנו לא שייך מקום משולש לפי׳ ה״ר י״ט מ״ה פסול נ״ל. ובזה שקטה קושיא מה שיש מקשים:
בא״ד מחשבים בדמן משתשקע החמה כו׳. פי׳ אע״ג דבשרן אינם פסולים אלא אחר ע״ה ולא הוה מקום משולש:
בא״ד ופי׳ זה לא יתכן כו׳. גם לקמן בפ״ב לא יתיישב פי׳ זה:
ד״ה וכיון שראו סתרו כו׳ וקשה דאין זה קרוי חזקת טהרה כו׳. פי׳ אע״פ שמנו ד׳ או ה׳ ימים בטהרה עדיין היו אסורים במגע ובתשמיש עד שטבלו מ"ה כתבו תוספות דמיירי בשביעי שלהן ולאחר שטבלו דהיה מותרים בכולן אפ״ה אם ראו אח״כ מטמאים למפרע:
ד״ה ואין מאחר כו׳ דאיצטרך קרא דלא ירצה כו' כצ״ל. ורש״י ע״ב כתב הטעם דס״ל כיון שהביאן בעבירה דלאו לירצו עיי״ש ד״ה בלאו כו׳:
ד״ה נפקא לן כו׳ איכא למימר שהוא לשון חשיבות כו׳. פי׳ אי לאו אותו הוה מוקמינן האי לא יחשב ללשון חשיבות שלא יחשב עוד לכהונה ויפסל מ״ה איצטרך אותו:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
גמרא א״ל רב פפא לאביי לדידך שלישי דפ׳ קדושים מאי דרשת ביה וכו׳ כ״ה בדפוס ישן ולכאורה נראה דה״פ בשלמא לרבא דיליף נמי לחוץ למקומו מקרא אריכא דפ׳ צו דחוץ למקומו יליף ליה מפגול א״כ קרא דפ׳ קדושים איירי בחוץ לזמנו ושפיר כתיב ביה שלישי דהיינו דמחשב לאכול ביום השלישי אלא לדידך דאוקמת לקרא אריכא כוליה לחוץ לזמנו וקרא זוטי דפ׳ קדושים לחוץ למקומו באא״ע וכו׳ אמאי אפקיה רחמנא לחוץ למקומו בלשון שלישי אבל גירסא זו אינה מתיישבת דא"כ כי משני שיהא משולש וכו׳ אמאי הדר פריך ליה תיפוק ליה מקרא קמא וכו׳ דמדאפקיה רחמנא בלשון שלישי הא לאביי קרא קמא לא איירי בחוץ למקומו לכך נראה דהגירסא היא כמו שהיא בדפוס חדש א״ל רב פפא לרבא לדידך וכו׳ וה״פ בשלמא לאביי דקרא אריכא דפ׳ צו לא איירי אלא בחוץ לזמנו וקרא זוטי דפ׳ קדושים לחוץ למקומו איצטריך שלישי דפ׳ קדושים למקום שיהא משולש אלא לדידך דכולה מקרא דפ׳ צו אתיין א״כ שלישי דפ׳ קדושים מה דרשת ביה אי למקום שיהא משולש תיפוק ליה מקרא דפ׳ צו מדאפקיה רחמנא בלשון שלישי דכתיב בההוא קרא נמי חוץ למקומו ומפני שרב פפא קיצר בדבריו השיבו רבא למקום שיהא משולש עד שחזר ר״פ וביאר דבריו ודוק:
שם א"ל אי מהתם ה״א שלישי פרט פגול כלל וכו׳ קמ״ל תימא דקרא דפ׳ קדושים נמי כתיב ביה ביום השלישי פגול וגו׳ א״כ אף בזה נמי נימא שלישי פרט פגול כלל וכו׳ וי״ל דאי קרא להכא הוא דאתי א"כ אמאי איצטריך הא כבר כתיב בפ׳ צו פרט וכלל אלא הא דמהדר קרא לאשמועינן דהאי פגול לאו כללא הוא ודוק:
תוס׳ ד"ה למקום שיהא משולש וכו׳ וע״ק לפ״ה מאי קא פריך תיפוק ליה מקרא קמא מדאפקיה רחמנא בלשון שלישי הא האי שלישי לאו בחוץ למקומו כתיב וכו׳ כבר רש״י הרגיש בזה שכתב מדאפקיה רחמנא בלשון שלישי לחוץ לזמנו וכתיב בההוא קרא חוץ למקומו ור״ל כיון דכתיב בההוא קרא חוץ למקומו ולשון שלישי לא צריך לחוץ לזמנו תנהו לחוץ למקומו וק״ל:
בא״ד ועוד קמשני הא שלישי פרט הא האי שלישי בחוץ לזמנו למקום משולש כתיב כצ״ל וכ״ה בס״י ור"ל הא האי שלישי בחוץ לזמנו לגופיה לא צריך לכתוב בלשון שלישי אלא דכתב לשון שלישי למקום משולש לחוץ למקומו דמרבי בהאי קרא בתיבת פגול וילפי׳ באא"ע לחוץ לזמנו תנהו לחוץ למקומו וא״כ כיון דלא ידעינן פי׳ האי פרט אלא מהכלל הו״ל כמו כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שפרט ודוק ושוב ראיתי בס׳ פנים מאירות שפי׳ כן ע״ש:
בא״ד וי״מ דמקום משולש היינו דלא פסלא מחשבה אלא במזבח החיצון וכו׳ ולפי פי׳ זה מקום משולש קאי בין אחוץ לזמנו בין אחוץ למקומו והשתא ל״ק מה שהקשו לפרש״י והא דפריך לקמן בשילהי כל הפסולים דף ל"ו וליפלוג בניתנין בפנים שנתנן בחוץ והניתנין בחוץ שנתנן בפנים ומשני קסבר ר״י בעינן מקום שיהא משולש וכו׳ ולפ״ז מאי קמשני בשלמא בניתנין בפנים שנתנן בחוץ משני שפיר בעינן מקום משולש דלא פסלה מחשבה בעבודות מזבח הפנימי אבל אניתנין בחוץ שנתנן בפנים מאי קמשני מקום משולש הא מתנות של מזבח החיצון מקום משולש הוא וי״ל כמ"ש התוס׳ לעיל דף כ״ו ע״ב ד״ה אמר שמואל דבעינן נמי שיהא המחשבה במקום משולש ועיין מ״ש שם ובזה נמי ניחא הא דפריך לקמן שילהי פ׳ כל הזבחים שנתערבו דף פ״ב ותהא מחשבה בפנים פוסלת מק״ו וכו׳ ומשני מקום משולש ודוק:
בא״ד וי״מ מקום משולש היינו דבעינן שיעמוד המחשב במקום משולש וכו׳ גם לפי׳ זה קאי אחוץ לזמנו ואחוץ למקומו וק״ל מיהו אין נראה דשילהי כל הפסולים קאמר וכו׳ וכן קשה נמי משילהי פ׳ התערובות שכתבנו לעיל ודוק:
בא״ד והרב ר׳ י״ט מפרש דמקום משולש היינו שיחשוב לזרוק במקום שדם ובשר ואימורים פסולים וכו׳ לפי פי׳ זה מקום משולש לא קאי אלא אחוץ למקומו וק׳ נמי להאי פירושא מה שהקשו לפרש״י לעיל אלא דבלאו הכי מקשו שפיר וק״ל:
בא״ד וי"מ דשלישי בחוץ לזמנו איירי וכו׳ דאם חישב לזרוק דם שלמים ליום השלישי פגול וכו׳ כצ״ל ותיבת בחוץ נמחק נ"ל:
בא״ד ופי׳ זה לא יתכן כלל דכולה שמעתא מיירי במקום שיהא משולש עכ״ל ר״ל בין שמעתא דפ׳ כל הפסולים דף ל״ו דפריך ולפלוג בנתנין בפנים וכו׳ ומשני קסבר בעינן מקום שיהא משולש ובין שמעתא דפ׳ התערובות דף פ"ב דפריך ותהא מחשבה בפנים פוסלת וכו׳ ומשני מקום משולש כל הני שמעתא לא משמע מקום משולש אלא אחוץ למקומו ולא אחוץ לזמנו דאי חוץ לזמנו דהיינו שחישב לזרוק ליום שנפסל באכילה א״כ גם במחשבת פנים נפסל ואי חישב לזרוק קודם זמן שנפסל באכילה א״כ גם שחישב ליתנן חוץ לעזרה לא פסלה מחשבה דאינו משולש ודוק נ״ל:
שם גמרא כשהוא אומר אותו בזבח וכו׳ יש מקשים השתא המקריב ל״ל ת״ל מדאיצטריך אותו דבזבח הכתוב מדבר ולא בכהן ע״כ אינו נפסל בשלישי דאי נפסל בשלישי אותו ל"ל פשיטא דאין הכהן פסול דהא הכהן לא חטא י״ל דל״ק דלא אמרינן דאותו אתי למעוטי כהן אלא השתא דכתיב המקריב דבכהן איירי אבל אי לא כתיב המקריב ה״א דקרא איירי בנותר ממש ואותו אתי למעוטי מאחר נדרו כדדריש בן עזאי א״נ דאתי למעוטי מחשב בקדשים דוקא נותר בלא ירצה ואין מחשב בקדשים בלא ירצה ודוק:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חידושים
רש״י ד״ה דדמי ליה בז״ב כו׳ משום דאכתי לא קמא ליה ג״ש דתני לוי כו׳ (וג״ש דעון עון הוי מוקמינן דיליף חוץ לזמנו בטומאת בשר דאינו בכרת ואוכליו עונו ישא הוי ס״ד דאחוץ למקומו קאי שהוא בכרת וק״ל):
תוס׳ ד״ה למקום משולש כו׳ ועוד דקמשני כו׳ בחוץ לזמנו כתיב ופיגול במקום משולש כתיב כו' הפנימיות דאמרינן דפסול כו׳ מקום משולש הוא והוי פגול (תוספות) וי״ל כו׳ מיהו אין נראה דשלהי כל הפסולים קאמר מחשב כו׳ (גם פי׳ זה לא יתיישב כלל בדף פ״ב ע״א ע״ש) מקום משולש והר' יו״ט כו׳ (הד״א) דאין שום פסול בבשר כו׳ כיון דבזה המקום שלשתן פסולים כו׳ (כצ"ל נ״ל ור״ל דבקדשי קדשים דם ובשר ואימורים פסולים בירושלים חוץ לעזרה ק״ל) וי״מ דשלישי בחוץ לזמנו איירי ובעינן שיחשוב לזרוק ליום כו׳ (ולא ידעתי האיך יתיישב לפי׳ זה הא דלקמן בפ׳ כל הפסולים דממ״נ אי חישב לניתני׳ בחוץ בפנים לזורקן קודם זמן אכילת בשר א״כ גם לניתני׳ בחוץ שחישב בחוץ גם כן לאו פסול מחשבה הוא כו׳ דאינו משולש ואי בחישב ליום שנפסל לאכילה א"כ מקום משולש הוא וגם במחשבת פנים ליפסול גם לקמן דף פ״ב לא יתיישב פי׳ זה כלל ודוק נ״ל): דכולה שמעת׳ מיירי במקום שיהא משולש כצ״ל והס״ד ודוק:
הגהות
גמרא א״ל רב פפא לרבא לדידך כו׳ כצ״ל ונמחק לאביי וכך הוא בילקוט פ׳ צו ובגמרא של קלף.
או אינו אומר המקריב כו׳ כצ״ל:
רש״י ד״ה מה הרצאה כו׳ כל מתיריו הס״ד:
ד״ה ואינו נפסל כו׳ מנת כן ואכל ממנו כו׳ כן הקריבו הד״א והס״ד:
ד״ה אותו בזבח כו' דאתא אלא לומר כו׳ הד״א:
ד״ה יהיה עשאן כו׳ למחר פסול הס״ד:
ד״ה שלישי פרט כו׳ ולא פנים הס״ד:
ד״ה מאחר כו׳ כתיקונו הס״ד:
ד״ה ואם ראו סתרו כו' מפסקת כהן הס״ד:
ד״ה ושומרת יום כו׳ ובעילתו תלויין וזו היא תלייתן אם תראה כו׳ כצ״ל וחייבי׳ בקרבן הס״ד. וכן הוא בס״א:
ד"ה הרי הוא כו׳ מרצה הס״ד:
ד״ה אלא זה כהן המקריב ואמר לך כו׳ שעת הקרבה ופסול כהן הד״א והס"ד וכצ״ל:
ד"ה אותו וא״כ כו׳ בלא יחשב אין כו׳ יחשב הס״ד והד״א:
ד״ה במחשבה הוא כו׳ לא ירצה הס״ד:
ד״ה נפקא ליה כו׳ למה יפסל בשלישי כו׳ הד״א:
תוס׳ ד״ה וכיון שראו סתרו פי׳ הקונ' כו׳ לאחר שטבלו (תוספות) דזב כו׳ (הד״א) או שמשו וראו לאחר כך כו׳ מכאן ולהבא (הג"ה ע״ב) ומיהו ר״י כו׳ (הד״א) לא יתנן הס״ד וכצ״ל:
ד״ה נפקא לן מדאחרים כו׳ שייך לע״ב:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
גמרא תיפוק ליה מקרא קמא כו׳ מדאפקי׳ רחמנא בלשון שלישי יש להקשות אמאי אמר רב פפא לרבא לדידך שלישי דפ' קדושים מאי דרשת ביה תיפוק ליה אף לדידיה דיליף מקרא דקדושים אחוץ למקומו קשה נמי שלישי מאי דרשת ביה דהכא פשיטא קשה למה לי דאפקי׳ בלשון שלישי ויש לישב דבאמת ידע רב פפא דאיצטרך למקום משולש ועיקר קושייתו סמך על תיפוק ליה מקרא קמא והכי פריך בשלמא לדידי דאוקי קרא אריכא בחוץ לזמנו וקרא דקדושים בחוץ למקומו וילפינן מקום משולש מדאפקי׳ רחמנא בלשון שלישי בחוץ למקומו אבל לדידך דילפת תרווייהו מקרא אריכא א״כ יוכל למילף מקום משולש מקרא אריכא מדאפקי׳ בלשון שלישי א"כ שלישי דפ״ק מאי דרשת ביה ואח״כ מפרש דבריו וק״ל:
שם כשהוא אומר אותו בזבח הכתוב מדבר יש להקשות למה לי קרא המקריב ללמוד דבשעת הקרבה הוא נפסל תיפוק ליה מדאיצטרך אותו דבזבח הכתוב מדבר ולא בכהן ע״כ אינו נפסל בשלישי דאי נפסל בשלישי פשיטא דאין הכהן נפסל דהוא לא חטא אלא ע״כ דבשעת הקרבה הוא נפסל ויש לישב וק״ל:
תוס׳ ד"ה למקום שהיה משולש כו׳ ועוד דקמשני הוי אמינא שלישי פרט הא האי שלישי בחוץ לזמנו למקום משולש כתיב ומ"ו הב״ז כתב וז"ל הא האי שלישי בחוץ לזמנו כתיב ופיגול במקום משולש כתיב וזה הוא כמו קושיא ראשונה עכ"ל ולי נראה דהכי פירושו הא האי שלישי בחוץ לזמנו מקום משולש כתיב ר״ל דלגופיה לא איצטרך לכתוב בלשון שלישי אלא למקום משולש על חוץ למקומו וזה ע"כ ילפינן כיון דכתיב בהאי קרא פיגול וילפינן באין ענין על חוץ למקומו א״כ לא ידעינן הפרט אלא מכלל ואיך אפשר דשלישי פרט ונעשה כלל מוסיף על הפרט דא״כ למה לי לכתוב בלשון שלישי וע״כ הוי זה כמו כלל ופרט ואין בכלל אלא במה שבפרט כו׳ ויש מפרשים וצ״ל לכל הני י"מ מקום משולש קאי אף בחוץ לזמנו וק"ל:
בא"ד ומיהו קשה כו׳ וכ״ת מידי דהוי אמחשבת הינוח ואליבא דר"י יש לדקדק בזה דאיך אפשר לומר דמכח מחשבת הינוח יפסול מחשבה בלא מקום משולש דהא בסוף כל הפסולין פריך לר"י דליפלוג בניתנים בחוץ שחישב ליתן בפנים דיפסול מידי דהוי אמחשבת הינוח ותירץ שם קסבר ר"י בעינן מקום משולש א"כ ש"מ אף דהיכא די"ל מידי דהוי אמחשבת הינוח לא פסיל אלא במקום משולש ואיך כתבו התוספות הכא דמכח מידי דהוי אמחשבת הינוח יפסול אף בלא מקום משולש ועוד דעדיפא היה להם להקשות דאמאי פריך המקשה ואי שלא במקומו כבמקומו האי פסול פיגול הוא אמאי יהיה פיגול הלא לא חישב במקום משולש ואינם מובנים לי דבריהם דכתבו ויתישב לפי׳ זה משום דלאו מקום משולש הוא אף דהיה מקום משולש לאלתר כשר דאין המחשבה פוסלת אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו ודוק:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
דף כ"ט אחר שהוא כשר יחזור ויופסל וכו' והנה לכאורה לשיטת רש"י בהא דשהיי' במיעוט בתרא כן הוא, דלאחר שהוכשר חוזר ונפסל.- ואפשר לומר דסבר רש"י דנפסל להבא ולא למפרע. וא"כ אין זה ענין לנידון דחולין ק"כ דאיתא שם דקאמר הש"ס מה לנבלה שכן לא היתה לה שעת הכושר, ולשיטת רש"י משכחת לנבילה שעת הכושר, כיון שנעשית נבלה להבא. מצינו בזב וזבה וכו' שהן בחזקת טהרה וכיון שראו סתרו וכו' - ופירש"י דזב וזבה שפסקו והתחילו למנות ימי סיפורן וכו' והקשו בתוד"ה וכיון דאין זה קרוי חזקת טהרה וכו' - ובאמת דברי רש"י תמוה טובא, - איך פירש שבימי סיפורים הרי המה בחזקת טהרה כיון שבאמת טמאה היא. - וגם אם טבלה לאו כלום הוא כיון שטמאה היא בעצמותה. - והנה הגאון בנו"ב מה"ק חיו"ד סי' נ"ז מבאר כוונת רש"י. - דנפק"מ לאשה שיש לה מכה ומצאה דם ואין ידוע אם הוא דם מכה או מן הצדדין דלרש"י נקרא לענין זה חזקת טהרה, ולהתוס' הרי היא בחזקת טומאה, עכת"ד. - ביאור דברי הנו"ב, היינו דאעפ"י שכבר איפסקא הלכתא כר' אליעזר דאשה בחזקת טהרה היא כמבואר בנדה ס"ח וא"כ מה שייך לומר דפליגי ביה רש"י ותוס' - אבל הביאור בזה דחזקת טהרה דהתם היינו שעומדת היא בחזקת שאינה רואה. ולא בעינן סיפורין לפנינו, אבל שאני נידון זה, דדם לפנינו, ויש ספק עליו אם הוא דם מקור. בזה פליגי רש"י ותוס' ועי' בנוב"ת סי' קכ"ז. - אבל גם בזה יש להעיר דכיון דאמרינן דעומדת היא בחזקת שאינה רואה דם, והיינו דם מקור, והיינו דאמרינן דמקורה סתום, וא"כ ע"כ יש לנו לומר דהאי דם לאו דם מקור הוא, אלא דם מכה או מן הצדדין.- עוד תמוה טובא מדוע לא תכריע החזקת טומאה לומר שדם טמא הוא. היינו לומר דמחזקין מטומאה לטומאה. והי' נראה לומר בזה דהנה ע"כ הא דחזקה היינו אם היא גם משמשת בפועל לפעמים. ולכאורה לרש"י מה שייך הכא חזקת טהרה כיון שהיא עכ"פ טמאה, ולענין הכרעה לספק גם כן תמוה לפי מה שכתבנו, דע"כ דכיון שטמאה היא ויש להחזיק הטומאה גם לענין הכרעה דלהבא בהוספת טומאה.- כך נראה דזה תליא בהחקירה אם בעינן הרגשה לסתור הנקיים, דהיינו דכמו שאין אשה מתטמאת בלא הרגשה, כן אינה בסתירת הנקיים בלא הרגשה. - ודינו כדם טהור לענין סתירה דבעינן סופו כתחילתו, - נמצא דההפסק טהרה מועיל לענין זה דהדם שתבוא בלא הרגשה הרי הוא כדם טהור ממש, ונחשב גם להנקיים, אשר לולא ההפסק טהרה היתה טמאה מטעם חסרון נקיים, דהרי היא שופעת, - מבואר דההפסק טהרה מועיל דהיא בחזקת טהרה, והדמים האלה הם כדמים הבאים בתחילה דאינם מטמאים מטעם דבאו שלא בהרגשה, - ומכל זה כשראתה לבסוף בהרגשה הרי היא סותרת למפרע ומבטלת ההפסק טהרה, והרי הוא כאילו לא הי' כלל הפסק טהרה. זהו סברת רש"י. - והתוס' ע"כ סברי דההפסק טהרה לא הועיל מאומה לענין זה, והוא מטעם דנקיים ממש בעינן, - וחסרון הרגשה אינו מועיל להיות נקיים-ואנו רואים את הדם הזה כאילו נמשך בשופעת, וההפסק טהרה כדליתא כל זמן שאינה שופעת דם וזהו שהקשו התוס' שאין זה חזקת טהרה. ובעיקר הענין אם בימי הסיפורין לנקיים דם שלא בהרגשה אם ישנם בסתירת הנקיים, אשר ביארנו דזה תליא בפלוגתא דרש"י ותוס' דדעת רש"י דדם שלא בהרגשה אינו מבטל את הנקיים, ויען שזה עיקר גדול למה שנוגע לדינא באיסור חמור כזה, ראינו לבאר את הענין על בורי' לפי סוגיות הש"ס, וכאשר יבואר, והנה לכאורה נראה להוכיח דלדעת הרמב"ם דם שלא בהרגשה אינו מבטל את הנקיים, והיינו שאינם סותרים את הנקיים וגם עולים הימים למנין הנקיים, - והוא לפי מה שפסק הרמב"ם בפר"ז מאי"ב ה"י דדם הקושי אינו סותר וגם עולה למנין הנקיים יעוי"ש, ולפ"ז גם הדם הבא שלא בהרגשה דומה לדם הקושי שמלבד שאינו סותר הנה עולה גם למניין הנקיים, ולזה נחית גם הגאון בספר סדרי טהרה, וזהו כמו שיטת רש"י לפי מה שביארנו. אמנם נראה שאין מזה הוכחה, ואין זה ענין להא דדם קושי, וכאשר יבואר.
א הנה מקודם יש לבאר עיקר הענין מה שיש להסתפק בזה.- והוא, דהנה זה תליא בביאור כוונת התורה בהא דז' נקיים משום דיש לפרש בשתי אופנים. א. שהוא, דטהרת הזיבה תליא בבירור דריפוי המקור. ב. שדין הוא בטומאת הזב והזבה. ג. או דאפשר לפרש דהתורה לשתיהן התכוונה. - ונפק"מ לדינא דאם אמרינן דרק דין הוא בטומאת זיבה פשיטא דכל דם שאינו בתורת טומאה כמו דם שלא בהרגשה דאינו בסתירה, ואפשר שגם עולה. -אמנם אם אמרינן דמטרת הנקיים בתורת בירור על ריפוי המקור, דאז ע"כ גם דם שלא בהרגשה תעיד על חולשת המקור, ואינו עולה. ואפשר שישנו גם בסתירה, - והיינו מטעם דיש לפרש דכל עיקר הא דאמרה תורה תורת סתירה, היינו מפני שלא נחשב ההפסק טהרה לבירור כל זמן שלא נתברר טהרת המקור במשך ז' נקיים.
ב ונראה דזה תליא בפלוגתא דחכמים ור' יוסי בפסחים פ"א דרבנן סברי דמציאת הדם בז' נקיים סותרים למפרע, ור' יוסי סבר דמכאן ולהבא סותר, ומטמא, ולא למפרע. - ולכאורה במאי פליגי - אמנם חכמים סברי דטהרת הזיבה תלוי בריפוי המקור.-והז' נקיים המה כמבררים על הריפוי המקור, ובמציאת הדם בתוך הנקיים הרי נתברר חולשת המקור למפרע, אמנם ר"י סבר דהז' נקיים אינם בתורת מברר רק דין הוא בטומאת הזיבה, ולהכי אין זה ענין בלמפרע, רק בלהבא, היינו שעדיין לא הלכה טומאת זיבה, ולפ"ז לדידן דקיי"ל כחכמים לענין למפרע כמבואר ברמב"ם פר"ה מ"ה משו"מ ה"ט, א"כ אית לן לומר דמציאת דם טמא בלא הרגשה, אעפ"י שאין בכחו לגרום טומאה, אמנם כיון שעכ"פ מעיד על חולשת המקור, וטהרת הזיבה תלוי' בזה, וא"כ יש כאן טומאת זיבה עדיין.
ג והנה לכאורה יש להעיר דלפ"ז ע"כ דלר' יוסי דם בלא הרגשה אינו מטמא בז' הנקיים, דלפ"ז מאי פריך הש"ס שם דע"כ יש ריצוי ציץ בטומאת התהום דזיבה, מהא דאמר ר' יוסי שומרת יום וכו' פטורה מלעשות פ"ש. - וקשה דלמא מיירי שראתה בלא הרגשה. - דטמאה מדרבנן, ולהכי אינה אוכלת, ופטורה מפ"ש מטעם דמדאורייתא טהורה היא אבל זה ליתא דאכתי לא סבר הש"ס דלר"י לא הוי הטומאה אלא מכאן ולהבא, וס"ד דלר"י ג"כ מטמאה למפרע, וא"כ גם דם בלא הרגשה מטמא מדאורייתא.
ד והנה לכאורה יש להוכיח דגם לר"י מטמא שלא בהרגשה בתוך הנקיים, והוא מהא דפריך הש"ס מהא דתניא דאמר ר"י מטמא מו"מ למפרע, מדוע לא משני הש"ס דמיירי בלא הרגשה, דלענין טומאה מחמרינן, ולענין קרבן מוקמינן אדין תורה, וע"כ דגם לר"י דם בלא הרגשה סותרין מה"ת. - אבל זה ליתא דע"כ א"א לאוקמי' באופן זה, דא"כ תיקשה מהא דזב, דבזב ליתא כל עיקר האי דינא דהרגשה, דכל עיקר זיבה בלא הרגשה. - וכן יש להוכיח משבת י"א ע"ב דזב לא בעי הרגשה, דאיתא שם לא יצא הזב בכיסו וכו' דמיבעי' לי' לבדיקה יעוי"ש-הרי מבואר דמטמא בלא הרגשה -ואין לומר דשם מיירי לענין דרבנן, שע"כ מדרבנן מטמא בלא הרגשה.- דליתא דהרי מבואר שם דע"י בדיקת הכיס יצורף להיות בעל שלש ראיות ומביא קרבן. - וע"כ דמדאורייתא מטמא בלא הרגשה, וא"כ לא מצי הש"ס לאוקמי' דמיירי בלא הרגשה, כיון דבזב לא בעי הרגשה, ודין זב וזבה באופן המטמאין מיירי, - והוכרח הש"ס לאוקמי' דמטמאין למפרע מדרבנן.
ה גרסינן בנדה ל"ז בעי רבא קושי מהו שתסתור בזיבה דבר המטמא סותר והא נמי מטמא כי מי נדה הוא א"ד דבר הגורם סותר וכו' ומסיק הש"ס דדבר הגורם סותר. וקושי שאינו גורם אינו סותר, וכן פסקו הפוסקים, - ודעת הרמב"ם בפר"ז מאי"ב ה"ז שגם עולה למנין הנקיים. - ובזה פליג הראב"ד בהשגה, אבל עכ"פ לכו"ע שאינו סותר. - ולפ"ז דם הבא שלא בהרגשה שג"כ אינו גורם טומאה להכי ליתא גם בסתירה. - ועי' בס"ט שנחית לזה.
ו אמנם נראה דשאני נידון דידן מהא דדם קושי, - והיינו דאם בהחלטה הלזו שכתבנו דטהרת הזיבה תלוי' בבירור הריפוי חולשת המקור,- ולפ"ז ע"כ שני דינים ישנם בהא דזיבה, בהא דז' נקיים, א. שבעה ימי טומאה עבור טומאת זיבה שזמן משך הטומאה הוא שבעה ימים, ב. דע"י הז' נקיים יבורר שנתרפא המקור והבריא. והנה בדבר הטומאה דהז' ימים, בזה בעינן שיעברו הימים בלא טומאה, היינו שלא יהי' בה טומאת דם מחדש, ובזה אף אם מצאה דם בלא הרגשה שפיר דמי, אמנם בדבר בירור ריפוי דהמקור בזה גם במציאת דם בלא הרגשה עדיין חסר הבירור ובחזקת זיבה היא עומדת.
ז ולפ"ז בהא דקושי דע"כ אמרה תורה דמעתה לא בעינן בירור בדבר הריפוי דהמקור, כיון דהמקור בלא"ה מוציא דם, וזהו דם הקושי. והתורה טיהרה אותו, נמצא דהמקור נתטהר מטומאת זיבה ע"י הדם הקושי. - וע"כ הא דחידשה תורה ליולדת בזוב שתשב ז' נקיים, זהו רק מצד הדין הראשון דמשך זמן טומאת זיבה ז' ימים נקיים מדם, וזהו סברת חז"ל דקושי אינו סותר, - ומטעם זה גם דם הלידה אינו בסתירה לשיטת הרמב"ם - ורק אינו עולה למספר הימים, והיינו דסבר הרמב"ם שאין בזה תורת סתירה כלל. - והוסיף עוד לומר אשר דם הקושי אינו נחשב לדם טמא כלל, - ועולה גם לענין הנקיים. - משא"כ בזבה דעלמא ע"כ בעינן שיהיו הנקיים נקי לגמרי מדם זיבה בכדי שיבורר לנו ריפוי המקור, וא"כ גם דם שלא בהרגשה תעיד על חולשת המקור, וא"כ ישנו בסתירה ג"כ
ח והנה בהא דבעי הש"ס קושי מהו שתסתור הקשו בתוס' יולדת בזוב תוכיח שאינו גורם וסותר יעוי"ש, והיינו דסברי התוס' דדם הלידה דבזיבה סותרת, - וזהו דלא כשיטת הרמב"ם. - ולכאורה תמוה טובא מניין לרבותינו ז"ל דישנו בזה דין סתירה, הלא אינו מבואר רק דישנו תורת טומאה ז' ימים. - אבל סתירה לא שמענו, - ועי' בס"ט בחידושיו, - וביותר כאשר כתבנו דהסברא ג"כ מחייבת דאין בזה תורת סתירה, וע"כ י"ל דזה דפליגי הרמב"ם והתוס' דשיטת הרמב"ם דעל ידי הלידה יופסק הזיבה וממילא אין בזה רק תורת נקיים גרידא, היינו תורת טומאה, ולא טומאת זיבה. והיינו דסבר הרמב"ם דהלידה מבטלת תורת זיבה אעפ"י שעדיין לא ספרה הנקיים, וזהו לשיטתו שכתב בפר"ו מאי"ב ה"ו דהלידה מפסקת גם בלא נקיים, - והתוס' ע"כ סברי כשיטת הרמב"ן דכל זמן שלא ספרה הנקיים הרי היא בחזקת זיבה, ותורת זיבה עלי' לגמרי, גם לענין סתירה.
ט והנה התוס' מחלקים דשאני דם טוהר דחשוב גורם טפי כיון שאם לא ילדה הויא זבה וכו', וכן מבואר בתוספי הרא"ש יעוי"ש ביאור הדברים דשאני דם טוהר כיון דישנו בכח הדם לגרום זיבה, ורק מפני הזמן טהור, דהיינו שהלידה גרמה לזה. - אבל דם הקושי שהסיבה בעצמותו של הדם. - ולפ"ז נחזה אנן בדם הבא שלא בהרגשה אם הוא בדמיון לדם טוהר, או בדמיון לדם קושי, - וע"כ הסברא נוטה שדומה לדם טוהר ולא לדם קושי, - והיינו שע"כ גם בדם הבא שלא בהרגשה לא הוי החסרון בעצמותו, רק חסרון הטומאה מצד אחד מפני שחסר לזה תנאי דהרגשה, ומסתבר דלשיטת התוס' והרא"ש דם הבא שלא בהרגשה איתא בסתירה מטעם דלא גרע מדם טוהר, והיינו מפני שאין חסרון ביצירתו של הדם, ובהווייתו, ונחשב שפיר לגורם ג"כ, כיון שבעצמותו הוא דם טמא ובכחו לגרום טומאת זיבה.
י נמצא לפ"ז דדם הבא שלא בהרגשה בימי נקיים ישנו בסתירה לשיטת התוס' והרא"ש. מטעם דלא עדיף מדם טוהר, ולהכי אעפ"י שמסיק הש"ס דדם קושי אינו סותר. אכתי אין ראי' לדם הבא שלא בהרגשה, והיינו משום דדם קושי אינו גורם לטומאה, ודם הבא שלא בהרגשה נחשב לגורם.
יא והנה לכאורה יש להוכיח דהדם שאינו גורם טומאה בפועל אינו בסתירה, וגם עולה למנין הנקיים. - והוא דאיתא בנדה ל"ו דפריך הש"ס ללוי דאמר שני מעיינות הן למ"ל שבעה במשהו סגי, -והנה לשיטת התוס' שם ד"ה הלכתא פירשו דאע"ג דשני מעיינות, מ"מ יש לטמא דמן המקור קאתי וכו' ומה"ט גיורת שנתגיירה אחרי הלידה אין נותנין לה ימי טהרה יעו"ש ומכ"ז חזינן דהדם טוהר אינו בסתירה, וגם עולה בנקיים, אעפ"י שהדם בעצמותו ממקור ומעיין טמא בא, - ורק מפני שהתורה טיהרה אותו בזמן זה, - אעפ"י שישנו בכח לגרום טומאה בזמן אחר, ולכאורה גם לענין דם שלא בהרגשה כן הדין.
יב אמנם לשיטת התוס' בלא"ה תמוה הסוגיא טובא דכיון דחזינן דלשיטת התוס' ע"כ גם למ"ד שני מעיינות הן לא הוי הדם טוהר ממקור טהור, אלא גם הדם טוהר ממקור טמא בא, ורק תורת שני מעיינות נתנה תורה בזה. אבל עצם הדם הוא דם הנדה והזיבה. - ורק התורה טיהרה ביולדת,- וא"כ מניין אנו יודעין שיצאה מכלל הזיבה הקודמת, וצריך להיות בזה הדין ללוי כמו לרב, - והיא קושיא עצומה לשיטת התוס', אמנם ע"כ צ"ל כמו שנתבאר לעיל דסברי התוס' בזה כשיטת הרמב"ם דבכח הלידה נפסק הזיבה, ורק תורת ז' נקיים אמרה תורה בזה, היינו דאמרה תורה דגם היולדת בזוב צריכה נקיים, והיינו דהז' הימים המה ימי טומאת זיבה, אבל סגי בזה בימים טהורים גרידא, אבל אין בזה ענין סתירה. -ולהכי פריך הש"ס דבשלמא לרב דסבר מעין אחד הוא אתי שפיר דבעי ז' נקיים מדם, דכיון דמעין אחד הוא, ע"כ כוונת התורה שתהי' נקיים גם מהדם מהמעיין הטמא. - אבל ללוי שאמר שני מעיינות הן, א"כ כשתתחיל המעיין טהור שפיר קרינן לזה ז' נקיים, אבל אין זה ענין להא דנידו"ד דבעינן נקיים ממש וגם בעינן בירור בדבר ריפוי המקור וכמש"נ.
יג והנה הגאון בס"ט בסי' קצ"ד הוכיח דדם הבא שלא בהרגשה אינו בסתירה, מהא דאיתא בנדה ס"ח פליגי ר"א ור"י בזב וזבה שבדקו עצמן ביום הראשון ומצאו טהור, וביום השביעי ומצאו טהור, ושאר הימים שבינתיים לא בדקו וכו' ואיתא שם בברייתא בשלמא התם לטמאה בה אמר רחמנא שאינה סותרת אלא יומה ואי משום איחלופי וכו' והקשה המהר"ל מה צריך הכא לטעמא דאחלופי, הא בלא"ה יש לחוש דלמא חזאי, וא"כ הוי ספק אם עלו למנין משום דאם חזאי הוי סתירה לימים בלמפרע יעוי"ש - ובזה מחדש הס"ט דכיון דלא ארגשה לא חיישינן לזה, כיון דדם שלא בהרגשה אינו בסתירה יעוי"ש, - אבל דבריו תמוהים בשתים, א. מה יענה לזב דמטמא, וגם סותר בלא הרגשה, וכמו שכתבנו לעיל, וא"כ יש כאן חששא דאורייתא דזב. ור"א גם בזב מטהר. ב. ועוד דהלא כל עיקר הא די"ל דדם שלא בהרגשה אינו סותר, הוא מפני שאינו בגורם, אמנם אמנם כל זה ע"כ לדידן דקיי"ל דכל שאינו גורם אינו סותר. משא"כ לר"א דמסיק הש"ס דסבר דגם באופן שאינו גורם ישנו בסתירה, וגם סבר ר"א דדם הקושי ישנו בסתירה, - וא"כ לר"א ע"כ גם דם הבא שלא בהרגשה סותר למפרע, וא"כ הקשה המהר"ל לנכון.
יד וע"כ מוכרחין אנחנו לתירוצו של המהר"ל שם דמתרץ דגם ר"א מודה דאין לנו לחוש מדאורייתא מטעם דמוקמינן אחזקת טהרה. - והא דסבר ר"י דאין לה אלא יום א' ויום ז' אינו אלא מדרבנן יעוי"ש. - ומה שהקשה הס"ט דא"כ יהי' גזירת חכמים כמלתא בלא טעמא דאם גזרו שלא יעלו אותן המים, ולא אזלינן בתר חזקת טהרה, א"כ ניחוש מדרבנן גם לענין סתירה ג"כ.-גם בזה דבריו תמוהין דהרי כמו כן מצינו בהדיא בהא דנזיר שהולך ע"ג סככות ופרעות, דאם אמרינן, דהוי אוהל ישנו בסתירה ג"כ כמו שאמרה תורה והימים הראשונים יפלו, וזה אינו סותר אלא יומו. - והוי ג"כ מלתא בלא טעמא. - וע"כ כיון דאין זה אלא משום מעלה גרידא. - וגם בסברת ר"י הוא מפני שתתן האשה על לבה לבדוק, ואמרו בזה שסגי בזה שמבטלין הימים שלא היתה בהן הבדיקה.
טו ונראה להוכיח דדם הבא שלא בהרגשה ישנו בסתירה, והוא דאיתא בתוספתא דזבים פר"ג דחשיב שם חומר בזב מבזבה גם בענין סתירה. -ומדוע לא חשיב החומר שהזב סותר שלא בהרגשה, וזבה אינה סותרת רק בהרגשה - וע"כ דזבה סותרת גם בלא הרגשה, - ואפשר לדחוק ולומר דלא נחשב זה לחומר כיון דזהו כל עיקר ענין זבות שזב ממנו מאבר מת -וזהו שלא בהרגשה, וזה נכלל בהא דנקט התנא שם בתוספתא דזבים פר"ב דזוב בא מבשר המת, - אמנם אם אמרינן דהרגשה זהו זיבת דבר לח ועי' בנוב"ק סי' ג"ה] א"כ שפיר ישנו להרגשה זו גם בזב ומדחזינן דמטמא הזב אף שלא בהרגשה כלל כמו שמבואר בסוגיא דשבת י"א וכמשנ"ל, וא"כ הי' יכול התנא לשנות החומר דזב מזבה לענין הרגשה, וע"כ דבזבה לענין סתירה לא בעינן הרגשה כלל. מז ואין להקשות מדוע לא חשיב התנא החומר לענין התחלת הטומאה דזב טמא נעשה בלא הרגשה, ובזב בעינן הרגשה. - משום דשפיר מתפרשא הבדל זה בהא דנקט התנא שם דזבה פעמים שהיא רואה שלשה ראיות לשלשה ימים ואינה מטמאה בהן, - ופירשו המפרשים באופן שלא היתה אחרי הגדה וזה דחוק, - והנכון בזה כמו שפירש הגר"א ז"ל דכוונת התוספתא בימי הקושי, או בתוך ימי טוהר, -ולדעתינו נראה לפרש באופן שלא היתה בהרגשה, וזה נכון, וא"כ מדחזינן דלענין סתירה לא חשיב התנא ההבדל שבין זב לזבה, ע"כ מוכח דלענין סתירה גם שלא בהרגשה ישנו בסתירה.
יז עוד נראה מהא דכתב הר"ן ליישב הא דהקשו התוס' בנדה ל"ז ד"ה רבא אמר אינה סותרת הלא רבא סבר א"א לפתיה"מ בלא דם, וכתב הר"ן דהקושי של הלידה מבטלת להזיבה. וזהו כשיטת הרמב"ם, - והובא דברי הר"ן בס"ט, - ולכאורה הא לשיטת הר"ן בלא"ה א"ש כיון דחסר בזה הרגשה דהרי הוי הרגשת הולד ולא הרגשת הדם, - וע"כ דסבר דלא בעינן הרגשה לענין סתירה.
יח אמנם דברי הר"ן תמוה טובא מהא דתניא בנדה כ"א קשתה שנים ולשלישי הפילה, ואינה יודעת מה הפילה וכו' ר' יהושע אומר מביאה קרבן ונאכל לפי שא"א לפתיה"ק בלא דם, וקשה הא לשיטת הר"ן חסר בזה הרגשת הדם, וצע"ג.
יט ונראה לומר דסבר הר"ן דכל עיקר הא דבעינן הרגשה זהו בהתחלת פתיחת המקור. משא"כ באופן שכבר נפתח המקור אז לא בעינן הרגשה. - וכן מצינו בזה בנדה ס"ח בנדה שלא הפרשה בטהרה ואחר ימים בדקה ומצאה טמאה דסבר רב דהוי זבה ודאי יעוי"ש וקשה הא לא ארגשה. - וע"כ דבאופן שהמעיין פתוח כמו התם שלא הפרישה בטהרה להכי לא בעינן הרגשה, - וסבר הר"ן דכמו כן בהא דקשתה שתים שהוחזקה למעין פתוח לא בעינן הרגשה. -ולהכי הוכרח הר"ן שם לפרש לטהר מטעם הקושי - נמצא שאין מדברי הר"ן ראי' לנידון ספירת הנקיים שהוא אחר ההפסק טהרה.
כ והנה בהא דאיתא בנדה כ"א ע"ב המפלת חתיכה וכו' וחכ"א אין זה דם נדה וכו' ת"ק נמי טהורי מטהר וכו' וקשה מדוע לא אמרינן דבזה פליגי דר"א סבר דדוקא בהתחלת ראי' ממועט מטומאה, אבל יש בזה תורת דם לענין סתירה. ור"א לשיטתו דסבר דדבר שאינו גורם גם כן ישנו בסתירה. - וחכ"א אין זה דם נדה. היינו שלגמרי לא הוי דם נדה, אף לסתירה, וע"כ מוכח דלענין סתירה לכו"ע הוי סתירה מעליא.
כא וגם מהא דחזינן דרבתה תורה לענין סתירה הנקיים בזב שראה קרי כמבואר בנדה כ"ב והיינו דישנו בסתירה מפני הצחצוחי זיבה יעוי"ש.- והנה עיקרו של זיבה הוא בלא הרגשה, ומכל זה רבתה תורה לענין סתירה דסותר אף באופן דלאו אורחי' דהיינו ע"י קרי דבעינן דוקא בהרגשה כדאמר שמואל בנדה מ"ג ובתוספי הרא"ש מבואר דאם לאו קרא הו"א דסותר כל שבעה יעוי"ש. - ולהכי כמ"כ אית לן לומר להיפוך באשה דישנו בסתירה גם בלא הרגשה - והיינו כיון דלית לן קרא למעוטי, ממילא יש לן לומר דגם בלא הרגשה ישנו בסתירה.
כב והנה לכאורה יש להעיר מהא דאיתא בירושלמי בפר"ג דנדה ה"ב המפלת דם יבש רבי לעזר לעזר אומר טמאה ריבר"ח אומר טהורה וכו' מתניתא פליגא על ריבר"ח מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כו' וקראו לרופאים ואמרו מכה יש לה וכו' הא אין בה שומא ואין בה מכה לא בדא וכו' יעוי"ש וקשה דלמא ריבר"ח מטהר לענין התחלת הנדה ודהזיבות.- הא לענין נקיים מודה ריבר"ח דיש בכח דם יבש לסתור, דומיא דדם הבא שלא בהרגשה דטהור בתחילה, ומכל זה לענין סתירה סותרת, וכמ"כ לענין דם יבש, אעפ"י שאין זה דם האמור בתורה, מטעם דזוב דמה כתיב, ובעינן דמידב דייב, וכמבואר שם בגמ'. - אמנם לענין סתירה גם זה סותר. וסברת חכמים לטהר בשביל מכה הוא מפני הנקיים שלא יהי' בסתירה גם כן, - אמנם זה ליתא דע"כ אין זה ענין לדם שלא בהרגשה, דהתם בדם יבש אין בכח לפעול ולגרום טומאה לעולם, והרי זה כדם קושי, - משא"כ דם שלא בהרגשה, דהדם בעצמותו דם הוא וכח גורם יש לו, והרי הוא כדם טוהר, וכמו שכתבנו לעיל. וגם לפי מה שכתבנו דענין הנקיים הוא לברר על ריפוי המקור. - ועדות הריפוי זהו טהרתו, והנה באופן הזה שמוליד המקור דם יבש שאין בו סימן טומאה. הרי זה בעצמותו תעיד על טהרתו, - והנה מכל מה שכתבנו מבואר דאשה בימי נקיים דם הבא שלא בהרגשה ישנם בסתירה וכמש"נ. אלא כהן המקריב וכו' ויש לעיין אם הכהן המקריב פסול, א"כ הרי חסר בזה כהרצאת כשר, וע"כ דכיון דנפסל בעבודה זו עצמה שפיר קרינן בזה כהרצאת כשר, דוגמא לזה כמו שכתב הר"ש בפרה פר"ט מ"ח דהנטמא ממי חטאת טהור לחטאת, וכזה איתא בירושלמי יומא פר"ז.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
לא יערב בו מחשבות אחרות. מכאן למחשבות שמוציאות זו מזו שמחשבת פסול מוציאה מידי פיגול כדתנא מתני' כיצד לא קרב המתיר כמצותו כו': יהיה. עשאן הכתוב לחוץ למקומו ולחוץ לזמנו הויה אחת מלמד שמצטרפין חצאי שיעוריהן לפסול את הקרבן כדתנן במתני' לאכול כחצי זית בחוץ כחצי זית למחר פסול: דדמי ליה בז''ב. ולא שבקיה חוץ לזמנו דדמי לנותר דאתיא ג''ש מיניה ונגמר חוץ למקומו דלא דמי לנותר במידי והא דלא שנייה רבה בריש שמעתא הכי כי פרכינן אדרבה חוץ למקומו עדיף דסמיך ליה משום דאכתי לא קמה ליה ג''ש דתני לוי בר זבדי דכרת בנותר כתיב דנימא דנשיאות עון דגבי מחשבה בדדמי לנותר משתעי הואיל ומינה גמר: שיהא משולש כו'. ולימד על מחשבת חוץ למקומו שאינה מועלת אלא או בקדשי קדשים שחישב עליהם לאוכלם חוץ לעזרה או בקדשים קלים לאוכלם חוץ לעיר פרט למחשב לאכול בהיכל דלא פסיל דבעינן שחישב על מקום המשולש: בדם בבשר ואימורין. היינו חוץ לעזרה בשעת היתר הבמות לאפוקי היכל שאין בו הקטרת אימורין ולא אכילת בשר: תיפוק לי מקרא קמא. מדאפקיה רחמנא בלשון שלישי לחוץ לזמנו וכתיב בההוא קרא חוץ למקומו: שלישי פרט. מקום משולש ולא פנים: מאחר שהוכשר. בעבודת דמו כתקונו: בזב וזבה. שפסקו והתחילו למנות ימי סיפורן ומנו ד' או ה' ימים ואם ראו סתרו כל מניינם כדאמרינן במס' נדה (דף סז:) ואחר תטהר אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה מפסקת בהן: ושומרת יום כנגד יום. הרואה תוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה וטבלה למחר שחרית הרי היא טהורה דמקצת היום ככולו וטבילתה ביום ואם תראה היום סתרה טהרתה ואדם וכלים שנגעו בהן היום טמאין למפרע כדתנן בפ''ב דנדה (דף עב.) ושוין ברואה תוך אחד עשר יום כו' וטבלה ביום של אחריו ושמשה הרי זו תרבות רעה ומגעה ובעילתה תלויין וזו היא תלייתן אם תראה היום יהיו טמאין למפרע וחייבין בקרבן: הרי הוא אומר המקריב. בהקרבה נפסל והכי מידרש לא ירצה המקריב אין הקרבתו מרצה: אלא זה כהן המקריב. ואמר לך הכתוב שלא יהא כשר לכהונה ושמע מינה תרתי שעת הקרבה ופסול כהן: אותו. דא''כ ליכתוב המקריב לא יחשב השתא דכתיב אותו הזבח בלא יחשב ואין המקריב בלא יחשב: במחשבה הוא נפסל. זה מפורש מן הראשון דהמקריב לא משמע להו שעת הקרבה עד דגמר קרא למילתיה ואמר המקריב אותו לא יחשב במחשבה זאת דהאי לא יחשב לדרשא הוא דהא כתיב לא ירצה: נפקא ליה מדאחרים. מדאיצטריך קרא למימר ואינו נפסל בשלישי שמע מינה בזבח הכתוב מדבר דאי בזובח למה יפסל בשלישי הלא הוא לא חטא כי אם האוכל: מדכתיב לישנא דלא ירצה ולא ירצה זיבחא הוא. דאין לשון לא ירצה נופל בפסול כהן: שעיברה שנתו. וזהו איחור דכתיב לפני ה' תאכלנו שנה בשנה:
למקום שיהא משולש בדם ובבשר ואימורים. פירש בקונטרס פרט למחשב לאכול בהיכל דלא פסול דבעינן שחישב על מקום המשולש בדם ובשר ואימורים דהיינו חוץ לעזרה בשעת היתר הבמות לאפוקי היכל שאין בו הקטרת אימורים ולא אכילת בשר ובזה לא דק בקונטרס דאכילת בשר מצי משכחת בהיכל כדאמר לקמן (דף סג.) שאם הקיפו עובדי כוכבים את כל העזרה שכהנים נכנסים בהיכל ואוכלין שם ק''ק ועוד קשה לפירוש הקונטרס מאי קפריך תיפוק לי מקרא קמא מדאפקיה רחמנא בלשון שלישי הא האי שלישי לאו בחוץ למקומו כתיב אלא בחוץ לזמנו ומקום משולש לא שייך בחוץ לזמנו אלא בחוץ למקומו ועוד דקמשני הוה אמינא שלישי פרט הא האי שלישי בחוץ לזמנו [כתיב ופיגול] במקום משולש כתיב ויש מפרשים דמקום משולש היינו דלא פסלה מחשבה אלא במזבח החיצון ששלשתן כשירין בו לאפוקי מזבח הפנימי שאין נותנין בו רק דם וזה אי אפשר דמתנות הפנימיות פלוגתא דר' שמעון ורבנן דרבנן מחייבין בפיגולן כרת וכן ר''מ ורבנן סברי בפ' בית שמאי (לקמן דף מב:) גבי ארבעים ושלש של יום הכיפורים ולעיל בפ''ק (דף יג:) גבי טבילת אצבע בחטאות הפנימיות דאמרינן דפסול מק''ו ואמר נמי בגיטין (דף נד:) כהן גדול ביום הכפורי' יוכיח דכי אומר פגול מהימן ובמקום שאינו משולש אפילו פסול ליכא כדמוכח לקמן בפ' כל הפסולים (דף לו.) וי''מ דמקום משולש היינו דבעינן שיעמוד המחשבה במקום משולש פרט לעומד חוץ בעזרה ושוחט בסכין ארוכה ולפירוש זה קשה ממתנות הפנימיות דלאו מקום משולש הוא והוי פיגול (תוספות) ויש לומר חוץ לעזרה אין שלשתן כשרין שהרי דם ואימורין נפסלין שם אבל היכל יש דם שלא נפסל שם כגון דם פנימי ואימורין אם הכניסן שם לא נפסלו בכך מיהו אין נראה דשילהי כל הפסולין (לקמן דף לו.) קאמר מחשב לניתנין בחוץ שנתנו בפנים דאינו פסול משום דאינו מקום משולש הג''ה ע''כ והרב ר' יום טוב מפרש דמקום משולש היינו שיחשוב לזרוק במקום שדם ובשר ואימורין פסולין כגון מחשב לזרוק קדשים קלים חוץ לירושלים אבל מחשב לזרוק בירושלים לא דאין שום פסול בבשר וקדשי קדשים אפילו בירושלים כיון דבזה המקום שלשתן פסולין שם ולהאי פירושא ניחא הא דקשיא לן לעיל אברייתא דחישב ליתן את הניתנין למטה למעלה למעלה למטה לאלתר כשר דמשמע דאי שלא במקומו לאו כמקומו דמי ניחא ויתיישב לפי' זה משום דלאו מקום משולש הוא ומיהו קשה אם כן למחר פסול אמאי לאו מקום משולש הוא וכי תימא מידי דהוי אמחשבת הינוח ואליבא דר' יהודה הא משמע לעיל דלא צריך להאי טעמא אלא למאי דמסקינן שלא במקומו כמקומו דמי וי''מ דשלישי בחוץ לזמנו איירי ובעינן שיחשוב לזרוק ליום ששלשתן פסולין אפילו לאכול הבשר היינו ליום שלישי דאם חישב לזרוק דם שלמים למחר לא פיגל עד שיהא משולש באכילה דהיינו לשלשה ימים והוא הדין בקדשי קדשים לזרוק דמן למחר פיגול דזמן אכילתו נמי למחר אלא דקרא בשלמים כתיב דזמנו ליום שלישי והכי קאמר ההוא מיבעי ליה למקום משולש דאם חישב לזרוק דם שלמים בחוץ ליום הג' פיגל אבל קודם השלישי לא פיגל והא דאמר בפ' איזהו מקומן (לקמן דף נו:) דקדשים הנאכלין ליום ולילה מחשבים בדמן משתשקע החמה ההוא כמאן דלית ליה מקום משולש דפלוגתא דתנאי היא בפ' כל הפסולין (לקמן דף לו:) ופי' זה לא יתכן כלל דכולה שמעתא מיירי במקום שיהא משולש: וכיון שראו סתרו. פי' הקונטרס דזב וזבה שפסקו והתחילו למנות ימי ספורן ומנו ארבעה או חמשה ימים וקשה דאין זה קרוי חזקת טהרה אלא נראה דמיירי בשביעי שלהן לאחר שטבלו (תוספות) דזב וזבה טבילתן ביום ואם טבלו בשביעי ואחר כך נגעו בטהרות או שמשו וראו לאח''כ (או) קודם הערב שמש טמאים למפרע ואם המתינה לשמש עד הלילה ואח''כ ראתה אינה טמאה אלא מכאן ולהבא (הג''ה ע''כ) ומיהו רבי יוסי דאמר פ' כיצד צולין (פסחים דף פא.) דלא מטמא למפרע לא יתכן: ואין מאחר נדרו בלא ירצה. יש תימה דלמה לן קרא דמהיכא תיתי לן דהוי בלא ירצה דאיצטריך קרא דלא ירצה למעוטיה: נפקא לן מדאחרים. תימה הא רבי אליעזר נמי דריש שאינו נפסל בשלישי ואפילו הכי צריך פסוק שאין כהן נפסל וי''ל דרבי אליעזר כיון דלא דריש לא יחשב לומר במחשבה הוא