דף כח - א
גמרא:
סברוה כי עור האליה כאליה דמי. וכשם שלענין אכילה נחשב עור [1] האליה בשר, [2] הוא הדין לענין הקטרה דינו כבשר. [3] ולכן, שלמי כבש, שדין אלייתו להיקרב על המזבח, אף עור האליה קריבה עמו. ואם כן יקשה, מה שאומרת המשנה כי השוחט שלמי כבש במחשבה לאכול את עור האליה חוץ למקומו או לזמנו, שמחשבתו פוסלת או מפגלת, ומדוע פוסלת מחשבתו? והא קא מחשב מאכילת מזבח, שדין העור להיות נאכל על ידי המזבח, לאכילת אדם, שהרי חישב על האדם שיאכל את עור האליה. וכי מחשבין מאכילת מזבח לאכילת אדם לפסול הקרבן על ידי זה?
ומתרצינן: אמר שמואל: הא מני, רבי אליעזר היא, דאמר מחשבין מאכילת מזבח לאכילת אדם, ומאכילת אדם לאכילת מזבח!
דתנן: השוחט את הזבח במחשבה לאכול דבר שאין דרכן לאכול כגון אימורים שדינם להקטרה, חוץ לזמן אכילתם או חוץ למקום אכילתם, וכן אם חישב להקטיר חוץ לזמנו או חוץ למקומו דבר שאין דרכו להקטיר כגון בשר שדינו להיאכל, הרי הזבח כשר משום שאין מחשבה מאכילת מזבח לאכילת אדם או מאכילת אדם לאכילת מזבח פוסלת. ורבי אליעזר פוסל, כי הוא סובר שאף מחשבה מאכילת מזבח לאכילת אדם ומאכילת אדם לאכילת מזבח מועילה לפסול [4].
ומקשינן: במאי אוקימתא למשנתנו? - כרבי אליעזר. אם כך, אימא סיפא של המשנה: זה הכלל - כל השוחט והמקבל והמוליך והזורק וחישב בשעת אחת מאלו העבודות לאכול דבר שדרכו לאכול [והיינו בשר שלמים או שאר בשר זבח הנאכל] או שחישב בשעת אחת מאלו העבודות ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר והיינו אימורים, אם חישב בכל זה שתהיה האכילה או ההקטרה חוץ לזמנו, הרי הקרבן פיגול וחייב כרת באכילתו, ואם חישב בזה שתהיה האכילה או ההקטרה חוץ למקומו, הרי הוא פסול ואין חייב כרת.
ומוכח מסיפא זו שדווקא אם חישב לאכול דבר שדרכו לאכול, אין. אבל אם חישב לאכול דבר שאין דרכו לאכול, לא נפסל הקרבן. ונמצא, שסיפא זו אתאן לרבנן, הסוברים שאין מחשבין מאכילה זו לאכילה אחרת. ואם כן יקשה, וכי יתכן להעמיד את הרישא לפי רבי אליעזר, וסיפא לפי רבנן?
אמר ליה שמואל: אין, רישא רבי אליעזר, וסיפא רבנן.
רב הונא אמר: עור אליה לאו כאליה דמי לענין מצוות הקטרה. [5] משום שמיעטו הכתוב, כפי שיתבאר -
אמר רבה: מאי טעמא דרב הונא שסובר עור האליה לאו כאליה דמי לענין הקטרה? - משום שלגבי הקטרת האליה מיעטה התורה את עור האליה בפירוש, באומרה "והקריב מזבח השלמים לה' חלבו האליה", ודרשינן, ולא עור האליה. [6] ולרב הונא, משנתנו היא אף לרבנן שאין מחשבין מאכילה זו לאכילה אחרת.
רב חסדא אמר: לעולם עור האליה כאליה דמי. ועור כבש, כיון שאלייתו קריבה, אף עור האליה קרב עמה. ומשנתנו יכולה לסבור כרבנן שאין מחשבין מאכילת מזבח לאכילת אדם, והכא, משנתנו הפוסלת במחשב על אכילת עור האליה, במאי עסקינן, באליה של גדי, שאין דינה להקטיר אלא לאכול, וכשמחשב על אכילתה הרי הוא מחשב מאכילת אדם לאכילת אדם, ולכך פוסל.
ומבארת הגמרא שזה פשוט מדוע כולהו, רב הונא ורב חסדא, כשמואל שהעמיד המשנה לפי רבי אליעזר, לא אמרי, כי להעמיד את המשנה באופן שרישא רבי אליעזר וסיפא רבנן - לא מוקמי!
וכן פשוט לנו הטעם מדוע שמואל ורב חסדא כרב הונא הסובר שעור האליה לאו כאליה לא אמרי, כי עור אליה כאליה דמי קא משמע להו. ולא משמע להם לדרוש כרב הונא, ולמעט את עור האליה מ"חלבו - האליה".
אלא מה שקשה הוא, שמואל ורב הונא, כרב חסדא שהעמיד המשנה בעור הגדי, מאי טעמא לא אמרי? שהרי אף הם מודים שאליית הגדי אינה קריבה אלא נאכלת!?
ומתרצינן: טעמם של שמואל ורב הונא שלא העמידו המשנה באופן זה הוא, כי אם עוסקת המשנה בעור של גדי שדינו להיאכל, מאי קא משמע לן בזה, וכי את דין זה עצמו שעור אליה לענין אכילת אדם כאליה דמי באה המשנה לחדש, ולומר שהיות והוא רך כבשר דינו כבשר לענין לפוסלו במחשבת אכילה שאינה ראויה? והרי כבר תנינא, שנינו זאת במשנה: ואלו שעורותיהן כבשרן לטמא טומאת נבילות - עור שתחת האליה. [7] אלא בהכרח, לא זה באה המשנה לחדש, אלא דבר אחר, והיינו, שעוסקת המשנה בעור של כבש, ולשמואל החידוש הוא שמחשבין מאכילת מזבח לאכילת אדם כרבי אליעזר, ולרב הונא החידוש הוא שעור האליה לאו כאליה דמי לענין הקטרה.
ורב חסדא סבר, כי אף על פי שכבר שנינו כי עור האליה הוא בכלל אלו שעורותיהן כבשרן, בכל זאת איצטריך להשמיענו גם כאן שעור האליה כאליה דמי.
כי סלקא דעתך אמינא, הני מילי שנחשב העור כאליה, לענין טומאה, להצטרף לכזית בטומאת נבילה או לכביצה בטומאת אוכלים, כי היות דרכיך, שהוא עור רך, מצטרף להיחשב כבשר. אבל הכא, לענין שיאכל כדין הקדשים, אימא כיון שאמר הכתוב [במדבר יח] לגבי מתנות כהונה "לכל קדשי בני ישראל לך נתתיו, למשחה", והיינו לגדולה, ללמד שיהיו אוכלים אותם כדרך שהמלכים אוכלין, והואיל ולא עבדי מלכים דאכלי הכי, אימא לא תהיה מחשבת השוחט על מנת לאכול עור האליה שלא כדינו [8] מחשבת אכילה, ולא יפסל בכך, [9] קא משמע לן שאף בזה דין העור כבשר, ואכילתו נחשבת אכילת בשר.
מיתיבי מהא דתניא בתוספתא: השוחט את העולה במחשבה להקטיר כזית מעור שתחת האליה חוץ למקומו - פסול, ואין בו כרת. חוץ לזמנו - פיגול, וחייבין עליו כרת! [10]
אלעזר בן יהודה איש אבלים אומר משום רבי יעקב, וכן היה רבי שמעון בן יהודה איש כפר עיכוס אומר משום רבי שמעון: אחד עור הרך של בית הפרסות בבהמה דקה, ואחד עור הראש של עגל הרך כל שנתו הראשונה, ואחד עור שתחת האליה, וכן כל שמנו חכמים גבי טומאה של נבילה או אוכלים "ואלו שעורותיהן כבשרן", להביא, בנוסף לכל האמורים לעיל, עור של בית הבושת, בכל אלו, אם שחט את העולה על מנת להקטיר כזית מהם חוץ למקומו, פסול, ואין בו כרת. חוץ לזמנו - פיגול וחייבין עליו כרת!
ומשמע שבשוחט עולה דווקא, אין, פוסלת מחשבה על הקטרת עורות אלו שלא כדינם, שהרי לא נקט התנא אלא עולה, אבל השוחט זבח אחר, לא פסלה מחשבתו בזה,
ואם כן מקשינן: בשלמא לרב הונא, הסובר שבפירוש מיעטה תורה בשלמים את עור האליה מהקטרה, היינו דקתני "השוחט עולה במחשבה להקטיר כזית מעור שתחת האליה", שדווקא בזה פסול כיון שהעולה לא התמעטה מהקטרת עור האליה אלא שלמים בלבד.
אלא לרב חסדא, שלא סובר כלל את המיעוט, ואף בשלמים עור האליה כאליה, מאי איריא דתני "עולה"? ליתני זבח סתם! שהרי כל זבח, בין שלמים בין עולה, אלייתו מוקטרת!?
ומתרצינן: אמר לך רב חסדא שני תירוצים:
איבעית אימא, התנא של הברייתא עוסק באליה של גדי, שאינה עומדת להקטרה כלל אלא לאכילה, ולכך לא שנה זבח סתם במחשבת הקטרה, כי בשלמים אין עור האליה ראוי להקטרה. ונקט עולה דווקא, שבה אף עור הגדי מוקטר, שהרי כולה כליל לה', ובזה תפסול מחשבת הקטרה שלא כדינו.
ואיבעית אימא, תני באותה ברייתא: השוחט את הזבח במחשבה להקטיר עור האליה שלא כדינו. ופסול אף בכבש, כיון שעור האליה כאליה לרב חסדא. ונמצא מחשב מאכילת מזבח לאכילת מזבח.
שנינו במשנה: השוחט את הזבח לזרוק דמו בחוץ או להקטיר אימוריו בחוץ פסול ואין בו כרת. ואם חישב לזרוק דמו למחר או להקטיר אימוריו מחר, הרי הוא פיגול, וחייבין עליו כרת.
ודנה הגמרא: מנא הני מילי לחלק בין מחשבת חוץ למקומו, שעל אף שפוסלת אין באכילתו כרת, לבין פסול מחמת מחשבת חוץ לזמנו, שיש באכילתו כרת?
ומתרצינן: אמר שמואל: תרי קראי כתיבי. האחד על חוץ לזמנו ובו נאמר כרת, והאחר על חוץ למקומו ולא נאמר בו כרת.
ודנה הגמרא: מאי היא?
אמר רבה: כתיב בפרשת צו "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי, לא ירצה! המקריב אותו לא יחשב לו - פיגול יהיה! והנפש האוכלת ממנו, עונה תשא".
ודורשים את הפסוק כך:
"השלישי" - זהו החושב בשעת עבודת הקרבן על אכילת אדם או אכילת מזבח שתהיה חוץ לזמנו. שהרי היום השלישי הוא חוץ לזמן אכילת השלמים, שדינם להיאכל לשני ימים.
"פיגול יהיה" שנכתב בסוף הפסוק, מיותר הוא. שהרי כבר נאמר על "חוץ לזמנו" "לא ירצה", אלא זהו שאם חישב בשעת העבודה לאוכלו אכילת אדם או אכילת מזבח חוץ למקומו, פסול. ומסתבר לרבות דווקא מחשבת "חוץ למקומו" ולא מחשבה אחרת, כגון מחשב לשפוך דמו על הרצפה, [11] או לערב דמו בדם הפסולים, משום שמחשבת "חוץ למקומו" דומה יותר למחשבת "חוץ לזמנו" ממחשבות אחרות.
וממה שנאמר בהמשך הפסוק לענין חיוב כרת "והנפש האוכלת ממנו עונה תשא", ולא כתוב "והנפש האוכלת עונה תשא" ללא תיבת "ממנו", הרי זה בא למעט, שרק באחד מבין שני אלו אם אכל ענוש כרת, ולא בשנים אלו. ואיזה זה? - זהו "חוץ לזמנו". ולמעוטי חוץ למקומו, שאינו ענוש כרת.
ומקשינן: ואימא להיפך - "והנפש האוכלת ממנו עונה תשא" זהו חוץ למקומו, ולמעוטי מתיבת "ממנו" את חוץ לזמנו שאין חייבין על אכילתו כרת!?
ומתרצינן: מסתברא ש"חוץ לזמנו" עדיף להעמיד בו את הכרת, משום דפתח הפסוק ביה בתחילה "ואם האכל יאכל ביום השלישי"!
ומקשינן: אדרבה, ב"חוץ למקומו" עדיף להעמיד בו את הכרת, כיון דסמיך ליה תיבת "ממנו", הממעטת אחד משניהם מעונש כרת, לתיבת "פיגול", שממנה נלמד פסול של "חוץ למקומו"!?
ומתרצינן: אלא, אמר אביי: כי אתא רב יצחק בר אבדימי, אמר רבה: סמיך אדתני תנא: כשהוא אומר "ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה, ואכליו עונו ישא, כי את קדש ה' חלל, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה!" בפרשת קדושים תהיו [שהוא "קרא זוטא", שקצר הוא ביחס לפסוק שבפרשת צו], הרי פסוק זה מיותר. שאין תלמוד לומר אותו, שהרי כבר נאמר בפרשת צו "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה".
הערות
[1] מבאר הצאן קדשים, שמהמשנה האומרת שמחשבת אכילת העור מפגלת, מוכרח שהעור הינו דבר שדרכו לאכול, שהרי אין מחשבת אכילה מפגלת אלא אם חישב על דבר שדרכו לאכול, ומכיון שלענין אכילה נדון העור כבשר, לכך יש לו להיות כשר להקטרה.
[2] מפירוש רש"י שכתב שעור האליה הוא כבשר לענין אכילה, משמע שדין אכילת קדשים נאמר בבשר דווקא, ולא בכל מה שיש לו שם אוכל. ואמר הגר"ח, שהרמב"ם חולק על כך, שכתב בהלכות קרבן פסח [פרק י' הלכה י'], שגידין רכים אשר סופם להיות קשים, הרי אף על פי שהם ראויים לאכילה, אין נמנים עליהם בקרבן פסח. ומשמע שמותר לאוכלם, ורק אי אפשר להימנות עליהם, כי דבר שסופו להקשות אינו בכלל "בשר", ואילו לקיום מצוות אכילת פסח יש צורך באכילת "בשר" דוקא, אבל וודאי שראוי הוא לאכילה, ולכך ניתן לאוכלו מדין אכילת שאר קדשים. הרי שלפי הרמב"ם כל דבר הראוי לאכילה יש עליו מצוות אכילת קדשים.
[3] כתב בחידושי מרן רי"ז הלוי [תחילת הלכות פסולי המוקדשין], שמשיטת רש"י כאן משמע שדין הקטרה בכל הקרבנות הוא דווקא בבשר, ולכן הוצרך לפרש שיעור האליה, שנחשב בשר ויש להקטירו. אולם דייק בשיטת הרמב"ם שחולק על רש"י, כי בהלכות מעשה הקרבנות [פרק א' הלכה י"ח] כתב לגבי הקטרת עצמות קרבן עולה, שדווקא אם הם מחוברים לבשר יש להקטירם, אבל אם פירשו מן הבשר, אין להקטירם. ואילו לגבי דין הקטרת אימורין בשאר קרבנות כתב הרמב"ם, שהעצמות בכלל אימורים הן. ומבואר בדבריו שדווקא בעולה, שנאמר בה "ועשית עולותיך הבשר והדם", מצוות ההקטרה היא בבשר דווקא, ולכך חילק הרמב"ם בין עצמות מחוברות שנחשבות בשר, לעצמות שפירשו שאינן חלק מן הבשר. אבל לענין דין הקטרת אימורים, עיקר הקובע אינו הבשר אלא כל מה שהוא בכלל אימורים יש להקטירו. ובזה כתב הרמב"ם שעצמות בכלל אימורים הן, ואף בהן חלה חובת הקטרה. הרי ששיטת הרמב"ם היא שדין הקטרת אימורים אינו בבשר דווקא, דלא כרש"י.
[4] המקדש דוד [סימן ל"ג צב א] חוקר בדין זה שמחשבים מאכילת מזבח לאכילת אדם, באופן שייחשב לשתות את דם הזבח לאחר שקיעת החמה, שביחס לדין הזריקה הוא לאחר הזמן, ואילו ביחס לדין אכילת האדם שאותה חישב עדיין הוא בתוך הזמן, האם דנים על פי האכילה שאותה חישב ולא יתפגל כיון שלא חישב לאכול חוץ לזמן, או שדנים על פי מה שהדבר שעליו חישב מיועד וכיון שהדם מיועד לזריקה הרי שיש כאן מחשבת אכילה חוץ לזמנו ויתפגל. והוסיף, שאם דנים על פי מה שהדבר שעליו חישב מיועד, הרי שבקדשים קלים כאשר מחשב להקטיר למחר את הבשר שעומד לאכילה לא יהיה פיגול, כי אמנם חישב על חוץ לזמן הקטרה אבל היות ומחשבתו היתה בבשר שמיועד לאכילה, וזמן אכילתו היא לשני ימים, נמצא שלא חישב מחוץ לזמן אכילת הבשר.
[5] כתב הרש"ש, שדווקא לענין הקטרה סובר רב הונא שאין עור האליה כאליה וכפי שמבואר בדברי רש"י, אבל לענין אכילה, חשוב עור האליה כבשר, כיון שראוי לאכילת אדם. ולכן אמרה המשנה שאם חשב לאכול ממנו חוץ לזמנו הרי זה פיגול. וברמב"ם [הלכות מעשה הקרבנות, פרק י"ד הלכה ז'] כתב לענין מחשבת פסול בדברים שאינן ראויים לאכילה, שאינה פוסלת. וזה לשונו: ואלו דברים שאינן ראויים לא לאכילה ולא להקטרה וכו', חוץ מעור האליה, שהיא ראויה לאכילה". וכתב בחידושי מרן רי"ז הלוי, שמבואר מדברי הרמב"ם כי רק מחשבת אכילה פוסלת בעור האליה, כיון שהוא ראוי לאכילה, אבל מחשבת הקטרה אינה פוסלת בו, והיינו משום שפוסק הרמב"ם כרב הונא, שעור האליה לאו כאליה דמי לענין הקטרה, והוא אינו בר הקטרה. ובקרן אורה כתב, שאמנם בפרוש המשניות פירש הרמב"ם כרב הונא שעור האליה לאו כאליה, אולם לא מצא בחיבורו מה דין עור האליה לענין הקטרה, שהרי לא כתב אלא שהוא ראוי לאכילה, ובזה אף רב הונא מודה. וכתב האבן האזל, שודאי יש להוכיח מדברי הרמב"ם שעור האליה לאו כאליה דמי לענין הקטרה, כי מאחר שכתב הרמב"ם שהוא ראוי לאכילה, ודאי כוונתו לומר שמועילה בו מחשבת אכילה לפסול, ואם היה ראוי להקטרה, נמצא שמחשב מאכילת מזבח לאכילת אדם.
[6] כתב השפת אמת, משמע שבקרבן עולה, שלא נאמר בו "חלבו האליה" למעט עור האליה, אף רב הונא מודה שעור האליה כאליה דמי. והוכיח כן עוד, ממה שהביאה הגמרא בהמשך שהשוחט עולה במחשבה המפגלת על העור שהוא פיגול, ודייקה הגמרא שמשמע דווקא עולה אבל שאר זבחים, לא, ומכאן קושיא על הסוברים עור האליה כאליה. הרי מבואר, שאף החולקים על דין זה, בעולה מודים הם שעור האליה כאליה.
[7] הקשה הטהרת הקדש, הרי במשנה זו, המונה את אלו שעורותיהן כבשרן נמנה גם עור השליל, ובכל זאת מבואר בגמרא לקמן [לה א] שאם שחט את הזבח על מנת לאכול השליל חוץ לזמנו, אין מחשבה זו מועילה לפגל את הזבח. וביאר שם רש"י, כי על אף שהשליל הינו חלק מגוף הזבח, מכל מקום, היות ואינו ראוי כל כך לאכילה, אין הפיגול חל עליו. ואם כן, כיצד ניתן לדייק ממשנה זו שעור האליה כאליה לענין פיגול, ושנחשב ראוי לאכילה? ואולי דווקא לענין טומאה דינו כאליה, ולא לענין פיגול!?
[8] התוס' לקמן [עה ב ד"ה בכור] כתבו, שדין "למשחה" אינו שייך אלא בדבר שהוא מתנות כהונה, וכן העלה המשנה למלך בדברי הרמב"ם [הלכות מעשה הקרבנות, פרק י הלכה י] שכתב, מותר לאכול את הקדשים בכל מאכל, ואילו בהלכות ביכורים כתב שאין הכהנים אוכלים את המתנות אלא צלי בחרדל. ובהכרח, היינו משום שרק דבר שהוא מתנות כהונה יש בו דין למשחה. והקשה האבי עזרי [הלכות ביכורים, פרק ט' הלכה כ"ב], שנמצא לפי זה, שבאכילת עור האליה של השלמים, שהוא חלק הבעלים ולא של הכהנים, אין דין למשחה, ומה השמיעתנו המשנה בזה שמועילה מחשבה אף בעור האליה!? והביא שמחבר ספר משמר הלוי העירו, שהחידוש של הגמרא הוא באליה של גדי של חטאת, הנאכלת לכהנים ולא לבעלים, שבה יש דין "למשחה".
[9] כתב המנחת אברהם לבאר בזה, כי זה ודאי שאין צריך לחשב דווקא על אכילה כדרך שאוכלים המלכים, שהרי אף חישב שיאכלוהו כלבים חוץ לזמנו הוא פיגול, אלא סברה הגמרא שמחשבה מפגלת היא רק אם חישב על אכילת דבר שדינו להיאכל בדין אכילת קדשים, ואילו העור, כיון שאין ראוי לאוכלו כדרך שאוכלים המלכים, אין מצווה לאוכלו, ונמצא שלא חישב בדבר שיש בו מצוות אכילה. ועל כך חידשה הגמרא שאף בזה מפגלים, או משום שדין פיגול שייך גם בדבר שלא מתקיים באכילתו מצוות אכילת קדשים, או משום שאף בדבר שאינו נאכל כדרך אכילת המלכים יש בו מצוות אכילת קדשים.
[10] מבואר בברייתא זו שלענין הקטרת קרבן עולה, עור האליה כאליה, ופוסלת בו מחשבת הקטרה חוץ לזמנו, ואף רב הונא מודה בדין זה כפי המבואר בהמשך הגמרא. ובחידושי מרן רי"ז הלוי העלה מלשון הרמב"ם [הלכות פסולי המוקדשין, פרק י"ד הלכה ז'] שרק לענין אכילה עור האליה כאליה, ופוסלת בו מחשבת אכילה חוץ לזמנה. אבל לענין מחשבת הקטרה, לא. ותמה, כיון שורק לענין דין הקטרת אימורים נאמר בגמרא שעור האליה אינו כאליה משום שנאמר "חלבו האליה" ולא "עור האליה", הרי שבקרבן עולה, שדין הקטרתו תלוי בשם בשר, וכל שהוא בכלל בשר קרב בעולה, אף עור האליה קרב, ולכן מחשבת הקטרה חוץ לזמנו מפגלת בזה כפי המבואר בברייתא, ומדוע לא חילק הרמב"ם בדין מחשבת הקטרה בעור האליה בין עולה לשאר קרבנות? וכן הקשה האבן האזל, והקשה עוד, מדוע לא מנה הרמב"ם את עור האליה בין אלו [שמנאן בהלכה ו'] שראויין לאכילה ואינם ראויין להקטרה? וכתב הגרי"ז שסובר הרמב"ם כי רק הברייתא סוברת שדין מחשבת הקטרה תלוי בדבר שיש לו שם בשר, אבל המשנה שכתבה את דין עור האליה לגבי מחשבת אכילה, סוברת שאף על פי שיש לעור האליה דין בשר לענין טומאה, מכל מקום, אין הוא בר הקטרה. והטעם הוא, כיון שחידשה התורה בעולה דין הפשט העור, הרי כל שיש לו שם עור טעון הפשט, אף אם יש לו תורת בשר לענין טומאה וכדומה. ולכן, עור האליה, שיש לו שם עור, שהרי כשר הוא לכתיבת תפילין, חל בו דין הפשט, וממילא אין הוא בר הקטרה. והוכיח דבר זה מדברי הגמרא בשבת [קח א] שמבואר שם כי מה שיש לו שם עור, בהכרח נכלל בדין הפשט העור, וכמבואר שם ברש"י ותוס', וזהו מה שהכריח את הרמב"ם לומר שדין הברייתא התולה את דין הקטרה במה שהוא ראוי לאכילה, אינו מוסכם על הכל. אולם האבן האזל כתב, כיון שבגמרא בחולין [קכב] מובאת ברייתא זו בהקשר לדברי המשנה שם, שעור האליה הינו כבשר לענין טומאה, מוכח שדין ההקטרה הוא דין אחד עם דין טומאה, וכל שיש לו שם בשר לענין טומאה, יש לו שם בשר לענין פיגול. והיות שכבר כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות [פרק ד' הלכה כ"א] שעור האליה דינו כבשר בין לענין טומאה ובין לענין איסור אכילה, פשוט הדבר שאין הוא בכלל עור לענין דין הפשט. ולכך לא הוצרך הרמב"ם למנות את עור האליה בין אלו הראויין לאכילה ואינם ראויים להקטרה, לפי שכבר כתב בהלכות מאכלות אסורות שהוא כבשר לכל דבר. ומטעם זה אף לא הוצרך לכתוב שדינו שונה לענין מחשבת פיגול בקרבן עולה, כי פשוט הדבר, שהיות והוא כבשר, הרי הוא נקטר עם העולה.
[11] כתב השפת אמת, שלולי דברי רש"י, פשוט שאין להעמיד הפסוק בחישב לשפוך דמו על הרצפה, כי מאחר ונאמר "ואם האכל יאכל" הרי שיש לחשב על אכילת מזבח, ובלשפוך דמו על הרצפה לא חישב כן.
דף כ"ח מאי קמ"ל עור אליה כאליה דמי תנינא ואלו שעורותיהן כבשרן וכו' - וקשה הא יש לומר ולטעמיך דקס"ד שדין אחד להם לנבלות ולפיגול, מדוע עור השליל לא הוי כבשר, כמבואר לקמן ל"ה במשנה, ובפירש"י ד"ה לא נתפגל זבח, ולענין טומאת נבלות מבואר בחולין קכ"ב במשנה דעור השליל ישנו בטומאת נבלות. וכן פסק הרמב"ם בפר"א מה' אבוה"ט ה"ט. עור האלי' ר"ה אמר עור האלי' לאו כאלי' דמי, ר"ח אמר לעולם עור האלי' וכו' -והנה נראה לבאר בזה שיטת הרמב"ם בזה, וכאשר יבואר.
א כתב הרמב"ם בפר"ד ממ"א הי"ח וז"ל האוכל מנבלה וטרפה או מבהמה וחיה הטמאים מן העור ומן העצמות וכו' אעפ"י שהוא אסור הר"ז פטור מפני שאלו אינן ראוין לאכילה ואין מצטרפין עם הבשר לכזית יעוי"ש משמע מזה דכל עיקר דינו של עור לא הוי איסור דאורייתא כמו פטור אבל אסור בכל מקום, שהוא מדרבנן והנה בהה"מ לקמן הכ"א כתב וז"ל וכבר נתבאר למעלה דבכל עור יש איסור, אבל אין בו איסור חיוב יעוי"ש - ודבריו אינם מובנים דאטו לא ידענו פירוש של הדברים דפטור אבל אסור. - ואולי כוונת הה"מ להודיענו שיש בזה חיוב דאורייתא, וצ"ע, - עוד שם בהכ"א כתב ואלו שעורותיהן כבשרן וכו' ולא חשיב עור הראש של עגל הרך, וגם לא חשיב עור ביה"פ, והיינו דיחידאה היא, כמבואר בהה"מ. נמצא דשלשה אופני עור יש א. שדינו כעצמות, ב. שדינו כבשר, ג. שיש פלוגתא דתנאי אם דינו כבשר. - והיינו אלו השתים עור הראש של עגל הרך ועור בית הפרסות.
ב ויש לעיין היאך הדין של אלו השתים לענין טו"א, די"ל דרבנן לא פליגי עלי' דיחידאה אלא לענין טומאת נבלות וכדומה, לענין פיגול, אבל לענין טו"א אפשר דכיון שאנשים אוכלים אותן, הרי הם אוכלין גמורים, ומצינו שיש הבדל בזה, דהיינו דאעפ"י שאין בהם טומאת נבלות, ומכ"מ שייך טו"א. - והוא, דבסוגיא זו פריך הכא לר"ח מדתנן ואלו שעורותיהן כבשרן. - ומשני איצטרך דסד"א לענין טו"א וכו' יעוי"ש. - וא"כ אפשר לומר דגם באלו השתים אעפ"י שפליגי רבנן על היחידאה. - אמנם כל זה לענין טומאת נבלות, אבל לענין טו"א כו"ע סברי דאוכל הוי. - והנה מצד הסברא נראה שכן הדבר לענין שלא לעשות פלוגתא רחוקה.
ג ואם נחליט כן יובן לנו דברי הה"מ שם בהי"ח שכתב וז"ל והטעם מפני שאין בהם לאו של נבלה יעו"ש ולכאורה מאי בעי בזה, הלא מבואר ברמב"ם שכתב הטעם מפני שאלו אינן ראוין לאכילה, - אמנם נראה דכוונת הה"מ להורות לנו שיש שני מיני עורות. א. שאינו בר אכילה והרי הוא כעצמו' ב. אעפ"י שאוכל הוא כמו אלו השתים, - אמנם אין בהם הלאו של נבלה, - והיינו כי העור אינו נכלל בנבלה. - מטעם גזיה"כ דכתיב בנבלתה שבא למעט גם העור, וכמו שמבואר בברייתא חולין ע"ז, - וזהו כוונת הה"מ.
ד והנה לפ"ז יש לעיין בעורות השתים. שיש בהם תורת אוכל, ואין בהם איסור נבלה - אם יש עליהם תורת היתר לגמרי. - א"ד כיון שעכ"פ יש עליהם תורת אוכל יש לאסרם מטעם יוצא מאיסור, - וכדין יוצא מטמא, - ומסתברא שתורת יוצא מטמא יש עליהם, ויש בזה איסור דאורייתא, היינו איסור עשה.
ה ומטעם זה אין להוכיח גם מדברי הא"ז שכתב בסי' תמ"ג, והובא גם בהג"א בפר"ד דחולין, לענין שליא, דכל שאינו בטומאת נבלות אין בו איסור נבלות, - נראה דשאני התם דהכוונה לענין עצם הדין דנבלות, - שע"כ כיון שאינו בטומאת נבלות, א"כ ממילא אינו באיסור נבלות, והיינו שאין על זה תורת נבלות, מטעם שדינו כפרש. - אמנם בדבר שהוא באמת אוכל אף בלא מחשבה, רק ממועט מנבלות מטעם אחר, ממיעוט הקרא, ע"כ יש בזה לכהפ"ח תורת יוצא מנבלות, וכמו שכתבנו.
ו ונראה הוכחה לזה מהירושלמי שבת פרי"ד ה"א בהא דתנן ואלו שעורותיהן כבשרן. - איתפלגון ר' יוחנן ורשב"ל ר"י אמר לא שנו אלא לאיסור ולטומאה, אבל ללקות עור הוא ואין לוקין עליו משום נבלה, רשב"ל אמר משנה תמימה שנה רבי בין לאיסור בין ללקות בין לטומאה, יעוי"ש - והנה נחזה אנן לר"י דסבר דאלו שעורותיהן כבשרן לא הוי רק לאיסור, אבל אין בזה משום נבלה לענין מלקות. - וא"כ תיקשה מה שייך בזה טומאת נבלה, כיון שאין זה נבלה גמורה, - ואין זה נבלה האמורה בתורה, - וא"כ טומאה זו מניין, וע"כ האי טומאה היינו טומאת אוכלין. - ודברי הפנ"מ שם דחוק. - אבל עדיין תיקשה איסור זה מניין, אם אינו נבלה מן התורה, א"כ אין כאן איסור, - וע"כ אין לומר שמדרבנן הוא, דא"כ תיקשה מה חידוש יש כאן בזה באלו שעורותיהן כבשרן דאסור מדרבנן העור, הלא גם באלו העורות שלא הוי כבשר גם כן אסורין מדרבנן, כמ"ש הרמב"ם בהי"ח. - וע"כ צ"ל דהכא אסור מדאורייתא, - ותיקשה איסור זה מניין, - וע"כ משום איסור יוצא מן איסור. - והיינו דכיון שראוי לאכילה יש עליו איסור יוצא מן איסור שאסור.
ז איברא דדברי הרמב"ם בדין זה תמוה, שכתב בפר"ד ממ"א ה"כ וז"ל האוכל כזית מן העור כאוכל מן הבשר והוא כשיאכל אותן כשהן רכים והיינו קודם העיבוד, כמבואר בהה"מ ובלח"מ. - וכנראה שיש בזה גם מלקות, - וזהו כרשב"ל דהירושלמי, ותמוה שפוסק כר"ל לגבי' דר"י. - ולכאורה אפשר לומר שיש הוכחה מש"ס דילן דלא כר"י שבירושלמי, והוא בהא דאיתא חולין קכ"ב דמוקי שם ר' יוחנן המשנה דאלו שעורותיהן כבשרן, - כיחידאה, דסבר דלדין פיגול נחשב עור לבשר, אבל רבנן לא סברי משנה זו. - וכמובן שדין פיגול דומה לדין מלקות, - והיינו מפני החשיבות הבשר של העצמות הבע"ח, ואם כסברת ר' יוחנן בירושלמי דלענין מלקות לא הוי העור כבשר, - א"כ מצי אתיא המשנה גם כרבנן, והמשנה לא מיירי לענין מלקות, וממילא לא הוי בשר גם לענין פיגול -וע"כ דהסוגיא דש"ס דילן סוברת אליבא דר' יוחנן דהא דתנן ואלו שעורותיהן כבשרן, הוי כבשר לכל מילי, דהיינו בשר ממש גם לענין מלקות, וכדומה, ומטעם זה פסק רבינו דיש מלקות בהני עורות.
ח אמנם יש לדחות דהנה זה ודאי דלענין דין פיגול מלבד דבעינן תורת אוכל, - בעינן גם כן שתהי' אוכל חשוב, -וראי' לזה דלענין טומאת נבלות עור השליל מטמא משום נבלה כמבואר ברמב"ם פר"ח מה' אבוה"ט, - ולענין פיגול מבואר במשנה לקמן ל"ה דעור השליל אינו בר פיגול מטעם דלא נחשב אוכל, כמבואר בפירש"י שם, ובפיה"מ,- וע"כ דגם היחידאה מודה לזה מדלא חשיב גם עור השליל להיות עורו כבשר. - וע"כ משום דלא הוי אכילה חשובה, - וא"כ לפ"ז עדיין תיקשה מדוע לא מוקי המשנה גם לרבנן. - והיינו אעפ"י שסברי רבנן דלענין פיגול לא נחשב העור כבשר, זהו מטעם דלא הוי אכילה חשובה, - אבל לענין נבלות לענין מלקות שפיר מצי סברי רבנן דעור הוי כבשר.
ט עוד קשה טובא על הרמב"ם דהרי ע"כ הא דפליגי ר"י ור"ל שם בירושלמי הוא אליבא תנא היחידאה, - וכיון דר"י סבר כך אליבא דהיחידאה, דלא הוי עור כבשר לענין מלקות. - וא"כ מכש"כ לרבנן דהלכתא כוותייהו דפשיטא דלא הוי עור כבשר לענין מלקות, וא"כ היאך פוסק הרמב"ם דהוי עור כבשר לענין מלקות, וצע"ג.
י והנה הכא בסוגיא דמבואר לענין עור האלי', רב הונא אמר עור האלי' לאו כאלי' דמי, רב חסדא אמר לעולם עור האלי' כו' כר"ח מ"ט לא אמרי מאי קמ"ל עור האלי' כאלי' דמי תנינא ואלו שעורותיהן כבשרן עור שתחת האלי', ור"ח איצטרך סד"א לענין טומאה דרכיך מצטרף, אבל הכא אימא למשחה לגדולה וכו' יעו"ש ופירש"י לטומאה היינו לטו"א או טומאת נבלות בכזית, - ביאור הדברים דאעפ"י שהוי כבשר לענין נבלות, - אמנם שאני לענין פיגול דבעינן אכילה חשובה ובמ"ש לעיל. - והנה נראה שהרמב"ם אינו אלא מפרש הסוגיא דהכוונה לענין טומאה, היינו טו"א גרידא, אבל לא טומאת נבלות, - וזהו כסברת ר' יוחנן בירושלמי. - ור"ח בא להודיענו דהוי אוכל גם לפיגול, וכדומה, וזהו כשיטת ר"ל שבירושלמי,- ממילא לפ"ז רב הונא דסבר עור האלי' לאו כאלי' ע"כ מפרש הא דתנן בהמשנה ואלו שעורותיהן כבשרן. - היינו לענין טו"א גרידא. - וזהו כשיטת ר' יוחנן שבירושלמי, ור"ה שהוא תלמיד ר"י סבר כוותי'. - והנה הרמב"ם שפסק כר"ח כמבואר בפי"ד מפסוה"מ ה"ז, - א"כ ע"כ סבר דאכילה חשובה הוי, ממילא מפרש המשנה דהוי עור כבשר לכל מילי. - וע"כ דסוגיא זו דלא כסוגיא דחולין קכ"ב. והרמב"ם בחר כהאי סוגיא דזבחים מטעם דר"ח שהוא בתרא סבר כוותי' דשיטה זו. - וא"כ ע"כ סבר ר"ח ג"כ דהמשנה לא הוי יחידאה אלא כו"ע סברי הכי דעורות הרכות דינן כבשר לכל מילי, - וזהו טעמו של הרמב"ם דסבר דחייב מלקות על העורות האלו.
יא אמנם העורות שלא חשב הרמב"ם בעורות שעורותיהן כבשרן.- דהיינו עור הראש של עגל הרך וגם עור הפרסות. אעפ"י שבני אכילה נינהו.-מכ"מ לאו דינם כבשר לנבלות.- ועי' בכס"מ פר"א מה' אבוה"ט ה"ט. - ואפשר שמפרש הרמב"ם דדוקא לגבי שתי העורות האלו פליגי רבנן. - וסברי דלא נחשב אוכל בתורת בשר לענין עצם הדין להיות עליהם תורת נבלות. - אבל עכ"פ יש עליהם תורת אוכל לענין טו"א, וכדומה. וממילא יש עליהם תורת בשר להיותם נאסרים בתורת יוצא מאיסור, וכמש"נ. שם השוחט את העולה להקטיר כזית כו' הנה בכל מקום מוזכר כזית, והנה פשיטא שאף לר' שמעון דסבר דלענין קרבן הוא דבעינן כזית, ולמלקות אף בכל שהוא. וכתב הריטב"א מטעם דאחשבי' - אמנם בפיגול פשיטא דע"כ התפסת הפיגול בעצמו, זהו כעין חיוב קרבן, והיינו דענין התפסה וקדושה ליתא בפחות מכשיעור, וגם זה פשיטא דלאחר שנעשה פיגול, ואחד אכל במזיד פחות מכשיעור, דלוקה, מטעם דאחשבי' כבכל איסורי תורה לר' שמעון.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0