דף כה - א
ומקשינן: ולרבי שמעון, דלא בעי קידוש קומץ בכלי שרת, וכן למאן דאמר [במנחות כו א] לרבי שמעון נמי בעי קידוש קומץ, אך יחד עם זאת סבר שאפילו אם מקדש בשמאל אכשורי מכשר רבי שמעון, אם כן, יד - יד דרבא, למה לי? שהרי קידוש הקומץ בכלי, או שלא צריכים אותו, או שהוא כשר אפילו בשמאל?
ואי תאמר שהגזירה שוה באה ללמד לקמיצה עצמה שהיא רק בימין [שהרי לרבי שמעון "כהן" האמור בקמיצה אינו מלמד שהיא בימין], עדיין יקשה, הרי קמיצה עצמה, מדרב יהודה בריה דרבי חייא נפקא.
דאמר רב יהודה בריה דרבי חייא: מאי טעמא דרבי שמעון שהכשיר הקטרת הקומץ שלא בכלי שרת, ואמר שיכול ליטלו בידו לאחר שקמץ אותו ולהעלותו כמות שהוא להקטרה על גבי המזבח? [1] דאמר קרא במנחה "קודש קדשים היא, כחטאת וכאשם". ובא ההיקש של מנחה לחטאת ולאשם ללמדך, שאם בא לעובדה למנחה ביד, הרי הוא עובדה בימין, כחטאת, כעבודת יד בחטאת, דהיינו מתן דם באצבע, שחייבת להעשות בימין דוקא משום שנאמר בה כהונה ואצבע, וכן הדין בקמיצת מנחה, שהיא עבודת יד וטעונה ימין. [2] אך אם בא לעובדה למנחה בכלי, עובדה בשמאל, כאשם, שזריקת דמו נעשית בכלי, והיא כשרה אפילו בשמאל לרבי שמעון.
ומוכח מדבריו כי קמיצה שהיא ביד, חייבת להעשות לרבי שמעון דוקא בימין, כמתן דם חטאת שנעשה ביד שהיא "ימין", וזאת מכח היקש מנחה לחטאת. ואם כן, לרבי שמעון יקשה, למה הוצרכנו ללמוד גזירה שוה יד - יד לימין?
ומתרצינן: לא נצרכה לא הוצרך רבא לדרוש מ"יד - יד" אלא לקומץ מנחת חוטא שתהיה קמיצתו בימין. כי סלקא דעתך אמינא, הואיל ואמר רבי שמעון בדין הוא שתהא מנחת חוטא טעונה שמן ולבונה כדי שלא יהא חוטא נשכר, ומפני מה לא הטעינה שמן ולבונה, כדי שלא יהא קרבנו של החוטא מהודר, לפיכך סלקא דעתך אמינא, כי קמץ לה בשמאל, נמי תיתכשר [3], קא משמע לן שקמיצת קרבן חוטא חייבת להעשות בימין, כמו שלמד רבא מגזרה שוה יד - יד.
מתניתין:
נשפך הדם לאחר השחיטה, מצואר הבהמה על הרצפה, ולא קיבלו בכלי שרת, ואספו מהרצפה לכלי שרת - פסול!
גמרא:
תנו רבנן: נאמר בהזאות הדם של חטאת הכהן המשיח [ויקרא ד] "ולקח הכהן המשיח מדם הפר". ודרשינן, ולקח הכהן מדם הנפש, שהוא הדם המקלח תחילה מגוף הפר, שבו יוצאת נפשו, [1] ולא מדם העור, שאין הנפש תלויה בו, ולא מדם התמצית, המתמצה מהפר לאחר יציאת הנפש. [2]
וכמו כן, מה שכתוב "מדם הפר", אנו קוראים בו כאילו נכתב "דם מהפר", ודורשים: דם מהפר יקבלנו, והיינו, שיש לקבל את הדם ישירות מצואר הבהמה אל הכלי, אך אם נשפך דם השחיטה מצואר הבהמה על הרצפה, ואספו משם אל הכלי, פסול! [3] וההכרח לדרוש באופן זה, דאי סלקא דעתך לפרש הפסוק "מדם הפר" כפשוטו, ולדרוש את האות מ"ם שבתיבת "מדם" כמות שהיא, כדכתיב "מדם", וישתמע מזה שרשאי לקבל אפילו מקצת דם, דין זה לא יתכן, כי והאמר רב, השוחט צריך שיקבל לכלי את כל דמו של פר, שנאמר "ואת כל דם הפר ישפוך".
אלא בהכרח, יש לדרוש "מדם הפר" - דם מהפר יקבלנו!
וביאור צורת הדרשה: וקסבר התנא של הברייתא, גורעין אות מתיבה אחת, ומוסיפין אותה לתיבה אחרת הסמוכה לה, ודורשין מהתיבה הזאת את המשתמע ממנה. ואף בפסוק זה, גורע התנא את האות מ"ם מתיבת "מדם", ומוסיפה לתיבת "הפר", ודורש את הכתוב כאילו נכתב בו "דם מהפר".
גופא: אמר רב יהודה אמר רב: השוחט צריך שיקבל את כל דמו של פר. [4] שנאמר "ואת כל דם הפר ישפוך".
ומקשינן: והא פסוק זה - בשפיכת שיריים כתיב, ולא בדין קבלת הדם!
ומתרצינן: אם אינו ענין לפרשו לשפיכת שיריים, מאחר ולא יתכן שאמרה תורה לשפוך את כל הדם, דהא ליתיה לכוליה דם שנתקבל בכלי, שהרי נחסר ממנו מה שנתן על קרנות המזבח, תניהו ענין לדורשו בקבלה, ללמד שצריך שיקבל את כל הדם. [5]
אמר רב יהודה אמר שמואל: השוחט צריך מיד בסיום השחיטה שיגביה סכין השחיטה למעלה, בכדי שלא יפול מהדם שבסכין למזרק שנתקבל בו דם הפר. והטעם לזה, שנאמר "ולקח מדם הפר", ודרשינן, מדם הפר בלבד יקח, ולא מדם הפר ודם של דבר אחר. [6] ודם הסכין נחשב דם של "דבר אחר", ופסול. [7] ולכך יש להמנע מלערבו עם דם השחיטה.
ודנה הגמרא: ודם סכין - במאי מקנח ליה? והרי אין לקבלו לכלי. [8]
אמר אביי: מקנח את דם הסכין בשפת מזרק, ולא בתוכו, כדכתיב בספר עזרא [פרק א] שקרויין המזרקין "כיפורי זהב", על שם שמקנחים בהם הדם, ובכמה מקומות מצינו ש"קינוח" קרוי כיפור.
הערות
[1] הטהרת הקודש מבאר, שתיבת "הפר" מיותרת, ובאה להורות שיקח דווקא מדם הנפש שהוא עיקר קיומו של הפר.
[2] הקשה המקדש דוד [סימן ז' סעיף ב'], מאחר ודם התמצית אינו ראוי לזריקה, וכפי המבואר בגמרא לקמן [לה א] שרק דם הנפש ראוי לזריקה, מדוע הוצרכה התורה למעטו מדין קבלה? והוכיח מכאן, כי מצד דין קבלה, יש לקבל אף דם שאינו ראוי לזריקה, משום שמצוות קבלה היא לקבל את כל דמו של פר, כפי המבואר בהמשך הגמרא.
[3] בכתבי הגרי"ז חקר בשם הגר"ח, האם דין זה הינו דין בסדר הקבלה שצריכה להיעשות מהפר, ואם נשפך הדם נמצא שלא נעשתה קבלה כתיקונה, או שהוא דין בדם, שאם אינו נמצא במקום הראוי לקידוש, דהיינו הכלי שמתקבל בו, אינו ראוי עוד לקידוש. ובתורת כהנים [פרשת עולה פ"ד הי"א] נלמד פסול נשפך הדם ממה שנאמר בפסוק "את הדם" פעם נוספת. ואמר הגרי"ז, שמן הפסוק "דם מהפר יקבלנו" המובא בסוגייתנו נלמד שהוא דין בסדר העבודה שיתקבל הדם מהפר לכלי, ואילו מן הדרשה שבתורת כהנים נלמד פסול על הדם, שאם אינו במקום הראוי לקידוש חל בו פסול. ולפי זה ביאר הגרי"ז את דברי התורת כהנים שהביאה דרשה מיוחדת להכשיר את הדם הנשפך מהכלי לאחר שכבר התקבל, והיינו משום שהיה מקום לומר כי מאחר ולמדנו שכשאין הדם נמצא במקום הראוי לקידוש הרי הוא נפסל, הרי שיש לו להימצא בכלי כל הזמן, ואם נשפך ממנו יפסל, ולזאת גילה הפסוק שאינו נפסל באופן זה.
[1] הטהרת הקודש מבאר, שתיבת "הפר" מיותרת, ובאה להורות שיקח דווקא מדם הנפש שהוא עיקר קיומו של הפר.
[2] הקשה המקדש דוד [סימן ז' סעיף ב'], מאחר ודם התמצית אינו ראוי לזריקה, וכפי המבואר בגמרא לקמן [לה א] שרק דם הנפש ראוי לזריקה, מדוע הוצרכה התורה למעטו מדין קבלה? והוכיח מכאן, כי מצד דין קבלה, יש לקבל אף דם שאינו ראוי לזריקה, משום שמצוות קבלה היא לקבל את כל דמו של פר, כפי המבואר בהמשך הגמרא.
[3] בכתבי הגרי"ז חקר בשם הגר"ח, האם דין זה הינו דין בסדר הקבלה שצריכה להיעשות מהפר, ואם נשפך הדם נמצא שלא נעשתה קבלה כתיקונה, או שהוא דין בדם, שאם אינו נמצא במקום הראוי לקידוש, דהיינו הכלי שמתקבל בו, אינו ראוי עוד לקידוש. ובתורת כהנים [פרשת עולה פ"ד הי"א] נלמד פסול נשפך הדם ממה שנאמר בפסוק "את הדם" פעם נוספת. ואמר הגרי"ז, שמן הפסוק "דם מהפר יקבלנו" המובא בסוגייתנו נלמד שהוא דין בסדר העבודה שיתקבל הדם מהפר לכלי, ואילו מן הדרשה שבתורת כהנים נלמד פסול על הדם, שאם אינו במקום הראוי לקידוש חל בו פסול. ולפי זה ביאר הגרי"ז את דברי התורת כהנים שהביאה דרשה מיוחדת להכשיר את הדם הנשפך מהכלי לאחר שכבר התקבל, והיינו משום שהיה מקום לומר כי מאחר ולמדנו שכשאין הדם נמצא במקום הראוי לקידוש הרי הוא נפסל, הרי שיש לו להימצא בכלי כל הזמן, ואם נשפך ממנו יפסל, ולזאת גילה הפסוק שאינו נפסל באופן זה.
[4] הרדב"ז ועוד אחרונים, העלו מלשון הרמב"ם [הלכות מעשה הקרבנות פרק ד' הלכה ח'] שדין זה הינו לכתחילה, אבל בדיעבד מועילה קבלת מקצת הדם אם יש בו שיעור הזאה. ובפחות משיעור הזאה לא נתקדש הדם כלל.
[5] נסתפק החזון איש: האם רשאי לקבל את כל הדם בכמה כוסות, או שצריך לקבל את כולו בכלי אחד. וצדדי הספק הם: האם קבלת כל הדם הינה דין במצוות קבלה, שענינה לקבל את כל הדם, וכל שקיבל את כולו, אפילו קיבלו בכמה כוסות קיים מצוות קבלה, או שענינו של דין זה הוא, שבשעת הזאות הדם על המזבח מהכלי צריך שיהיה בו כל הדם, ולכך צריך שיהיה כל הדם בכלי אחד. ובחידושי ר' אריה לייב [סימן יח], העלה שני ענינים במצוות קבלת כל הדם: א. דין הדם שיתקבל כולו, ומצד זה רשאי לקבלו בכמה כוסות, כיון שמכל מקום נתקבל כל הדם. ב. דין בעבודת הקבלה, שצריכה להיעשות בכל הדם. וכאשר מקבל בכמה כוסות, הרי שכל קבלת דם בכוס הינה עבודת קבלה לעצמה. ונמצא שבאף אחת מהן לא נתקיימה עבודת קבלה בכל הדם, ולכך יש לקבל את כל הדם בכלי אחד.
[6] הקשו התוס' [בד"ה גורעין], מאחר ודרשה הגמרא שדם שעל הסכין פסול, כל שכן שדם הנשפך יפסל, ומדוע הוצרכנו לדרשה מיוחדת של "דם מהפר יקבלנו" לפסול דם הנשפך? ותירצו בתירוצם הראשון, שהיה מקום לומר שדם סכין גרוע מדם הנשפך כיון "שהתקבל בפסול". ותמה האבי עזרי [תליתאה, הלכות מעשה הקרבנות, פרק ד' הלכה ח'], וכי יש לנו פסוק שדם שעל הסכין פסול? והרי כל פסולו הוא משום שאין זו קבלה, ובמה גרוע דם זה מדם הנשפך? וכתב לבאר, כי כשם שמבואר בגמרא לעיל שהולכה שנעשתה על ידי זר הפסול לעבודה אי אפשר לתקנה ולהוליך שוב את הדם על ידי כהן כשר, על אף שאין הולכת הזר פוסלת את הקרבן אלא שהיא עבודה פסולה, והטעם בזה הוא, משום שלאחר שכבר נעשתה הולכה בדם, שוב אין הולכה אחר הולכה. והוא הדין לענין קבלה, דם שכבר התקבל, לא שייך לעשות בו שוב קבלה. ולכן, היה מקום לומר שדווקא דם שעל הסכין נפסל, משום שנחשב שכבר "נתקבל" הדם בסכין, אלא שאין קבלה זו מועילה [שהרי אף אם הסכין היה כלי שרת, מכל מקום הדם שעליו אין בו שיעור הזיה]. מה שאין כן דם הנשפך, שלא התקבל כלל, היה מקום לומר שיכולים לקבלו מהרצפה, ולכך צריך פסוק מיוחד הפוסל אף את הדם הנשפך.
[7] יש לחקור, אם פסול זה של דם שעל הסכין, הוא מחמת שלא נתקבל הדם בכלי ישירות מהפר אלא מהסכין, וכאותו פסול של נשפך הדם, או שהוא דין חדש לעצמו, ולא שייך לדין נשפך הדם. ובכתבי הגרי"ז, הוכיח מדברי התוס' [בד"ה גורעין] שהקשו, מאחר ודרשה הגמרא שדם שעל הסכין פסול, כל שכן שיש לפסול דם שנשפך לרצפה, ומדוע הוזקקנו לדרשה מיוחדת של "דם מהפר יקבלנו" לפסול דם הנשפך? ותירצו בתירוצם השני, שלולי דרשת "דם מהפר יקבלנו", היינו לומדים בדרשת "מדם הפר ולא דבר אחר" לפסול רק דם הנשפך, ולא היינו יודעים לפסול דם שעל הסכין. ומכאן ראיה, שפסול דם הסכין שונה מפסול דם הנשפך, שהרי אין ללמוד אותם זה מזה. והקשה הגרי"ז: מאחר ופסול דם הנשפך הינו מחמת שלא נתקבל הדם בכלי מהפר, הוא הדין בדם שעל הסכין, יש לנו לפוסלו מאותו הטעם שפסלנו את הדם הנשפך? ותירץ, כיון שהסכין נמצאת בצואר הבהמה, לא נחשב הדם שעליה כמי שפרש מהבהמה אלא נחשב עדיין בתוך הצואר, וכשמקבלו בכלי, נחשב שקיבלו מהפר ולא מהסכין, ולכן, אין לפוסלו מטעם נשפך הדם. ורק בדרשת "מדם הפר ולא מדם הפר ודבר אחר" התחדש דין נוסף, שגם דם שהוא על הסכין פסול לקבלה. אולם, דעת הקרן אורה, שדרשת "מדם הפר ולא דבר אחר" אינה דרשה חדשה הבאה לחדש פסול נוסף של דם שעל הסכין, אלא בין דם שעל הסכין ובין דם הנשפך, שניהם נלמדים מדרשה אחת, שענינה "דם מהפר יקבל ולא מדבר אחר", ופסול שניהם הוא מחמת שלא נתקבל הדם לכלי מהפר. ולא נתחדש בדין דם שעל הסכין אלא ענין זה, שצריך להגביה את הסכין בכדי שלא יפול מהדם שעל הסכין לתוך הכלי.
[8] הקשה המקדש דוד [פרת חטאת, נא א], מדוע אינו יכול לקנח הסכין במפה או במה שירצה? ותירץ, היות והדין הוא שהסכין מקדש את הדם, הרי שגנאי הוא להורידו ולקנחו בכלי חול, ולכן יש לקנחו בכלי שרת דווקא. ומוסיף עוד: דווקא בשפת מזרק היה מקנח, כיון שהמזרקות היו מיוחדים לדבר זה, וכמו שהביאה הגמרא שקרויים כפורי זהב על שם שהיו מקנחים בהם את הדם. והרדב"ז כתב, שאמנם דם שעל הסכין אינו ראוי לזריקה מאחר ולא נתקבל בכוס כדינו, אבל מכל מקום, דינו להישפך ליסוד, כיון שנתקדש על ידי הסכין. ולכך יש לקנחו בשפת מזרק, ולשופכו ליסוד עם שיירי הדם שבמזרק.
חידושים
תוס' ד״ה בשפת מזרק בחוץ ולא שיפול בתוך המזרק כו׳ אחר וגבי הזאה כו׳ והשתא ידו כו' (וכן פרש״י לקמן דף צ״ג ע״א) וכן נראה דשחיטתה והזייתה במקום א׳ היה כדאיתא בפ׳ כו׳ ובמנחות דחו זה די״ל דשתיהם היו מכוונות נגד פתחו של היכל כדלקמן ומ״מ לא היו במקום א׳ אלא השחיטה חוץ לחומה נגד פתחו של היכל וההזאה בהר המשחה נגד הפתח עיי"ש ולפי״ז גם הראיה דמסכת מדות אינה מכרחת ק"ל:
הגהות
גמרא ולר״ש בעי כו׳ כצ״ל
(התני׳) נשפך הדם כו׳ (מיימוני פ״א מהלכות פסולי המוקדשין)
גופא אמר ר״י כו׳ השוחט כו׳ (מיימוני פ"ד מהלכות מעשה קרבנות)
שנאמר ולקח כו׳ ולא מדם הפר ודבר אחר כצ״ל: וכן הוא בילקוט ובגש״ק
השוחט צריך שיתן כו׳ בשפת מזרק (כצ״ל):
רש״י ד״ה ולר״ש דלא כו׳ פסולה ור"ש כו׳ קידוש וכי קאמר כו׳ (הד״א) והקטירו בידו הס״ד:
ד"ה בשמאל אכשורי כו׳ ר״ש בשמאל הס״ד:
ד״ה אי לקמיצה כו׳ מוקמץ הכהן כו׳ דבעינן לר״ש אצבע הס״ד וכצ״ל:
ד״ה מדר״י נפקא הס״ד:
ד״ה בא לעובדה כו׳ בשמאל לר״ש כו׳ עבודת כלי הס״ד:
ד״ה לקומץ כו׳ דהואיל ואמר ר״ש כו׳ הטעינה שלא יהא כו׳ סד״א קמיצת שמאל כו׳ כצ״ל והד״א:
ד״ה (מתני׳) נשפך כו׳ נתקבל בכלי הס״ד: (גמ׳) ד״ה מהפר כו׳ הרצפה ואספו כו׳ הד״א (ונמחק תיבת גמ׳)
ד"ה גורעין כו׳ כ״ש בסדר יומא הס״ד:
ד״ה בשפיכת כו׳ בקבלה הס״ד:
ד״ה דהא ליתי׳ כו׳ הקרנות הס״ד:
ד״ה סכין כו׳ על המזרק הס״ד:
ד״ה וד״א סכין הס״ד:
ד״ה צריך שיתן וורידין כו׳ הד"א:
תוס׳ ד״ה גורעין כו׳ חריפא אפסקי׳ כו׳ אבל דסכין שפיר דמי הס״ד:
~ד״ה~
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
דף כ"ה ת"ר ולקח הכהן המשיח מדם הפר מדם הנפש ולא מדם העור וכו' - ויש לעיין הא דם העור לא ניתר בשחיטה ולא מתורת שחיטה הוא, ואפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתוע"ס, זה ליתא בדם העור שלא נכנס בתורת שחיטה, ואפשר דכיון שאמרה תורה דצריך לקבל כל דמו של פר וע"כ דכולל בזה גם הדם שלא נכנס בסוג שחיטה, והיינו דם העור, ולזה איצטריך קרא למעט דם העור מקבלה גופא אמר ר' יהודה השוחט צריך שיקבל את כל דמו של פר וכו' והא בשיריים כתיב אם אינו ענין לשיריים וכו' תנהו ענין בקבלה. - והנה רש"י ביומא כ"ה ע"ב בהא דמי מקבל שוחט מקבל דאי זורק מקבל אגב חביבותי' לא מקבל לי' לכולו דם, ופירש"י שם דבעינן שיקבל כל הדם מדכתיב ואת כל דם הפר ישפוך. - ומשמע דבשביל שפיכת שיריים בעינן לקבל כל הדם כדי שיקויים השפיכה בכל הדם, -ותמוה דהלא הכא מסיק הש"ס דע"כ האי קרא הוא באם אינו ענין וכו' וכוונת התורה לאו על השפיכות שיריים, רק על הקבלה דבתחילה. וא"ל דזהו כוונת רש"י באם אינו ענין וכו', דלפ"ז הי' לרש"י לציין הסוגיא דידן, וכמו שפירשו התוי"ש ביומא מ"ח. - וע"כ כוונת רש"י הכא דעיקר קבלת כל הדם בכדי לקיים השפיכות שיריים בכל הדם הנשאר מהזריקה. וזה תמוה מניין לרש"י לחדש זה, והנה אפשר לומר דרש"י פירש בכוונת התורה, דלכאורה מדוע כתבה התורה באם אינו ענין וכו' ומדוע לא אמרה תורה האי דינא דקבלת כל הדם בקבלה בראשונה, ומזה למד רש"י דכוונת התורה דבעינן שפיכת שיריים כולו: - מבואר לפ"ז דעיקר הדין דקבלת כל הדם בכדי לקיים מצוה של שפיכת שיריים, ואע"ג דשפיכת שיריים אינה מעכבת, אמנם מ"מ בעינן הקבלה באופן שיהי' יכול לקיים המצוה בשלימות ולכאורה י"ל ג"כ דתעכב בתחילה את המצוה מטעם כל הראוי לבילה, והכא אעפ"י ששפיכת שיריים אינו מעכב, מ"מ בעינן שתהי' לכהפ"ח ראוי לקיים המצוה, ואינו ראוי מעכב בכל מקום, וא"כ הכא אם לא מקבל לכולי דם תעכב המצוה לגמרי. - והנה זה ודאי דאם נשפך מהכלי לאחר קבלה דאינו מעכב הכפרה, כמבואר בפסחים ס"ה ר' יהודה אומר כוס הי' ממלא מדם התערובות וכו' והיינו הדם שנשפך מהכלי על הרצפה דהדם כשר, ור"י דסבר מב"מ לא בטל היתה הזריקה מועלת לכפר, ואעפ"י שע"כ לא אפשר לקבל את כל הדם, והתם בודאי לא קבל מהדם הנשפך אלא מעט לפי הערך של הקרבן שרוצה עתה להתירו ע"י זריקה זו, ומבואר דהנשפך לאחרי קבלה אינו מעכב, אך קודם קבלה אם לא קבל כולו, יש לעיין אם תעכב את הכפרה מטעם דבעינן ראוי לבילה, ומסתברא דאינו מעכב, וראוי לבילה היינו אם הדבר הראוי לעשות הוא בתחילה טרם עשיית עיקר המצוה כהא דבילה במנחות שהוא טרם הקרבה, ומקרא בכורים טרם ההנחה אמזבח, משא"כ הכא שפיכת שיריים בא באחרונה אמנם מדחזינן שכל כך חששו הכא לקבלת כל הדם מטעם שמא אגב חביבותי' דמצוה לבעל הזורק לא מקבל לי' לכולי' דם, משמע דהכפרה תליא בזה. אמנם להדיא מבואר במנחות ז' ע"ב דדוקא אם קבל פחות משיעור הזאה לא נתקדש הדם, ואפילו אם קבל בשני כלים ובכל אחת פחות מכשיעור לא נתקדש הדם יעוי"ש, וכן פסק הרמב"ם בפר"ד ממעה"ק ה"ח, וא"כ מבואר דלא מעכב קבלת הדם בכולו, את כפרת הקרבן. - ונראה עוד דאפשר דגם בלעדי המצוה דשפיכת שיריים ג"כ איכא מצוה דקבלה לקבל את כל הדם. וכוונת רש"י דמפני שאיכא מצוה אח"כ לשפוך כל הדם, וע"כ התם לא הוי כל הדם דמיירי לאחר זריקה. וע"כ כוונת התורה בזה על קבלת כל הדם, וכן משמע ברמב"ם שכתב וצריך שיתכוון לקבל כל הדם, והיינו שמצוה איכא בזה גם בקבלה בעצמותה כתב הרמב"ם בפר"א מפסוה"מ הכ"ד קבל בכלי חול נפסל הזבח קבל בכלי קודש ונתן לכלי חול, יחזור לכלי קודש, - ויש לעיין היאך הדין בשנעשה הולכה מעט בכלי חול, אם צריך להחזיר, בכדי שתהי' כל ההולכה כולה בכלי קודש ולכאורה יש להוכיח דשפיר הוי הולכה מעליא אף בכלי חול, והא דבעינן כלי קודש, היינו רק מפני שבעינן שתהי' הזריקה מכלי קודש. והוא בהא דמצינו דפריך הש"ס לעיל ט"ו ע"א למ"ד הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה, מהא דתנן נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר אעפ"י שטרם שהוסיף בהכלי נמשך הדם להלן והוי הולכה וכו' ומשני שם דמיירי במקום מדרון יעוי"ש ומשמע מזה דמל"ד הולכה שלא ברגל שמה הולכה אתי שפיר, וקשה הא עכ"פ חסר כלי שרת, וא"כ תיקשה לכו"ע. - ומוכח מזה דלא בעינן הולכה דוקא בכלי שרת, ורק הקבלה והזריקה צריך להיות בכלי שרת. - וחידוש דין הוא. - [אבל באמת אין ראי' כלל מהתם, דהגמ' לא פריך שם אלא דמהני תקנתא דחזרה לאחוריו וכמו שפי' רש"י שם, ואפי' למ"ד הולכה שלא ברגל שמה הולכה הכא פסול הולכה זו דהא ההליכה שהלכה ע"י שנתפשט הדם ברצפה הוי כשותת סנהדרין ע"ז ב' דלא חשיב כח גברא וע"ש רש"י ד"ה מצא, וגם מה שנפל הכלי מיד כהן חשיב מתעסק ופסול בקדשים. ועוד גרע דלא חשיב כלל כח גברא כמבואר יו"ד סי' ג' לענין שחיטה. ועוד אין דרך שירות בכך דלפני מלך בו"ד אין עושין כן ועוד מי לא עסקינן דנפל הכלי מן האצטבא, וכן מבואר דעת הל"מ והמל"מ שהקשו בהא דפסק הר"מ דהוליכו זר לית לי' תקנתא הא מ"ר לית לי' תקנתא אתותב, ותירצו דאע"ג דבנשפך והשב"ר אית לי' תקנתא התם משום דלא הויא שם הולכה אבל הולכה מעליתא ע''י זר לא מהני תקנתא. הנה פסיקו להו דהאי תיובתא דאמר בגמ' היינו במאי דאמר עולא דלית לי' תקנתא אבל לא במאי דאמר השב"ר לש"ה, וע"כ זו דעת הר"מ דפסק השב"ר לש''ה ומהני לה תקנתא, אש וכ"כ זקן ההוראה הגאון בעל חפץ חיים בל"ה דתיובתא הוא במאי דאמר דלית לי' תקנתא. ובדין הולכה בכלי חול נראה דפסול כדאמר מנחות כ"ו א' מעלהו ומקטירו בכ"ש ושם העלו והקטירו שלא בכ"ש פסול, או קתני או העלה או הקטיר דאל"כ העלאה למה הוזכרה וכ''ה בהדיא בר"מ פי"א מפה"מ ה"ו, או שהעלהו למזבח שלא בכ"ש, ובהקטרה הכשיר שלא בכ"ש פ"ב הכ"ד, והעלאה היינו הולכה. וכ"כ הגאון הנזכר בס' ל"ה במנחות שם להלכה, דהולכה שלא בכ"ש בקמץ פסול כמו בהולכת דם עכ"ל. ולפ"ז ע"כ נשפך מן הכלי על הרצפה לא חשיבא הולכה אפי' למ"ד השב"ר ש"ה. משום דהולכה צריך בכ"ש ביד כהן כדין קבלה וקידוש כלי, ואפי' אם גרר הכלי על הרצפה לא חשיבא הולכה. וסוגיא בגמ' ט"ו א' לענין חזרה וכמשנ"ל.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0