דף טז - ב
ומה בעל מום שאוכל קדשים, ובכל זאת אם עבד בהם חילל אותם, אונן החמור ממנו, שאין הוא אוכל בקדשים, אינו דין שאם עבד חילל. [1] ודחינן: מה לבעל מום, שפסולו חמור שכן עשה בו קריבין כמקריבין, שהמום פוסל בין בקרבנות הקריבים ובין בכהנים המקריבין, תאמר באונן, שאין בו חומרא שכזאת?
ומתרצינן: זר יוכיח, שפוסל למרות שאין בו את החומרא של "קריבין כמקריבין"!
ופרכינן: מה לזר, שפסולו חמור, שכן אין לו תקנה, שהרי הוא פסול לעבודה לעולם, תאמר בכהן אונן שיש לו תקנה למחר משתגמר אנינותו?
ומתרצינן: בעל מום יוכיח, שיש לו תקנה כשיעבור מומו ובכל זאת הוא פוסל.
וחזר הדין. לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה. הצד השוה שבהן שהן מוזהרין מלעבוד בקדשים, ואם עבדו חיללו אותם. אף אני אביא אונן, שמוזהר מלעבוד, ואם עבד, חילל!
והוינן בה: היכן מוזהר אונן מלעבוד? אילימא משום שדרשו מ"ומן המקדש לא יצא ולא יחלל", שמשמעותו, שכהן אחר שלא יצא אלא עבד כשהוא אונן, חילל. אם כן למה הוצרך כלל לפסול אונן מקל וחומר? והרי חילול - בגופיה של הפסוק כתיב ביה!
ומתרצינן: אלא, אזהרה לאונן נלמדת מ"הן הקריבו". וקסבר מפני אנינות נשרפה אותה חטאת.
שלא היו לה אוכלים, משום שהיו אוננים. ובשעה שקצף משה ושאל את אהרן ובניו: מדוע לא אכלתם את החטאת? ענו לו, שלא אכלו אותה מפני היותם אוננים, ולא פירטו בדבריהם אם כוונתם שהקריבוה באנינות, או שלא אכלוה מחמת אנינות. ולפיכך חזר משה ושאל, האם כוונתכם לומר שעברתם והקרבתם את החטאת באנינות ונפסלה בכך, ולכן שרפתם אותה? וענה לו אהרן: וכי הם הקריבוה? אני הקרבתי, והיה הקרבן כשר, אלא שלא היינו יכולים לאוכלה מחמת שהיינו אוננים, ולכן שרפנוה!
ומוכח משאלתו של משה, שאסור לאונן להקריב קרבן [2].
[ומה שהוצרך ללמוד מקל וחומר שאונן פוסל בעבודתו, אף שמשאלת משה "שמא הקרבתם אוננים" משמע שעבודתו מתחללת, משום שאפשר לפרש ששאלתו של משה היתה שמא עברתם והקרבתם אותה באנינות, וטעיתם לחשוב שהקרבן נפסל בכך, ובאמת אינו נפסל. ולפיכך הוצרך לקל וחומר לפוסלו].
ומקשינן: כיצד יתכן ללמוד דין אונן מהצד השוה של בעל מום וזר? והרי איכא למיפרך, מה להצד השוה שבהן, שכן לא הותרה מכללו. שבעל מום וזר אסורים בעבודה בכל הקרבנות, ולא הותר איסורן אצל שום אדם. תאמר באונן, שהותר איסורו אצל כהן גדול, שמותר להקריב כשהוא אונן!?
ומתרצינן: טמא יוכיח, שעל אף שהותר מכללו לעבוד בקרבן ציבור, הרי הוא מחלל בעבודתו בשאר הקרבנות [3].
ודחינן: מה לטמא, שהוא חמור, שכן הוא מטמא אחרים, תאמר באונן שאינו פוסל אחרים?
ומתרצינן: הנך, בעל מום וזר, יוכיחו שהם מחללים אף על פי שאינם פוסלים אחרים!
וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שמוזהרין מלעבוד ומחללים בעבודתן. אף אני אביא אונן, שמוזהר לעבוד, ומחלל את הקרבן בעבודתו.
ועדיין מקשינן: ולפרוך, מה להצד השוה שבהן, בזר ובעל מום וטמא, שכן לא הותרו מכללן אצל כהן גדול בקרבן יחיד, תאמר באונן, שהותר מכללו בקרבן יחיד אצל כהן גדול? [4]
ומתרצינן: שם טומאה מיהא אישתראי. שהרי הותר הטמא בקרבן ציבור, ולפיכך טמא יוכיח, שהותר מכללו, ומחלל בעבודתו [5].
רב משרשיא אמר: אתיא דין זה שאונן מחלל בעבודתו בקל וחומר מיושב - ומה יושב, שאוכל בהיותו יושב בקדשים, אם עבד כשהוא יושב חילל. אונן, החמור ממנו, שאינו אוכל בקדשים, אינו דין שאם עבד חילל!?
ואם תפרוך, מה ליושב שפסולו חמור יותר, שכן יושב פסול לעדות, עדיין אפשר להוכיח מיושב תלמיד חכם, שכשר לעדות אפילו בישיבה.
ופרכינן: מה לשם "יושב", שכן פסול לעדות במי שאינו תלמיד חכם?
ומתרצינן: רב משרשיא מהחומרא של "שם יושב", לא פריך!
ואם תימצי לומר פריך, אתיא אונן מיושב ומחדא מהנך [מבעל מום, או זר, או טמא] בצד השוה. כי באלו אין את החומרא של "שם יושב".
שנינו במשנה: אונן - פסול.
אמר רבא: לא שנו אלא בקרבן יחיד. אבל בקרבן צבור מרצה כהן הדיוט כשהוא אונן לכתחילה, קל וחומר מטומאה -
מה טומאה החמורה, שלא הותרה מכללה אצל כהן גדול בקרבן יחיד, הותרה מכללה אצל כהן הדיוט בקרבן צבור. אנינות, הקלה מטומאה, שהותרה מכללה אצל כהן גדול בקרבן יחיד, אינו דין שהותרה אצל כהן הדיוט בקרבן צבור! [6]
מתקיף לה רבא בר אהילאי לרבא: הרי בפשטות משמעות הכתוב היא, שאונן אסור בעבודה בין בקרבן ציבור ובין בקרבן יחיד, שהרי לא חילק בו הכתוב. ואם באת ללמוד בקל וחומר ולהוציא את הפסוק מפשוטו, הרי יש לך ללמוד בקל וחומר גם על יתר הדינים של אונן וטמא, וכך תלמד:
א. לא תותר אנינות אצל כהן גדול בקרבן יחיד [7] מקל וחומר - ומה טומאה הקלה, שהותרה אצל כהן הדיוט בצבור, לא הותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד. אנינות החמורה, שלא הותרה אצל כהן הדיוט בקרבן צבור, אינו דין שלא תותר אצל כהן גדול בקרבן יחיד!
אלא בהכרח, משמעות הכתוב היא שהיתר האנינות הוא בין בכהן הדיוט ובין בכהן גדול, ולא יוצא הכתוב ממשמעותו!
ב. ותותר טומאה אצל כהן גדול בקרבן יחיד מקל וחומר - ומה אנינות החמורה, שלא הותרה אצל כהן הדיוט אפילו בקרבן צבור, הותרה אצל כהן גדול אפילו בקרבן יחיד, טומאה הקלה, שהותרה אפילו אצל כהן הדיוט בקרבן צבור [שהרי בקרבן ציבור הותרה טומאה בסתם, ולא חילק הכתוב בין כהן הדיוט לכהן גדול] - אינו דין שהותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד?
וכן יש לדרוש להפך -
ג. ולא תותר טומאה אצל כהן הדיוט בקרבן צבור מקל וחומר - ומה אנינות הקלה, שהותרה אצל כהן גדול אפילו בקרבן יחיד, לא הותרה אצל כהן הדיוט, ואפילו לא בקרבן ציבור. טומאה החמורה ממנה, שלא הותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד, אינו דין שלא תותר בכהן הדיוט בקרבן ציבור!?
ואם כך תדרוש בקל וחומר ותוציא ממשמעות סתמא דקרא לא תדע כיצד לדרוש, שהרי יש באפשרותך לדרוש בכמה אפשרויות הסותרות האחת את השניה, כשאינך יודע איזה מהן הנכונה.
הערות
[1] מראיית הגמרא "אונן שאינו אוכל אינו דין שחילל" משמע שאיסור אכילת קדשים באנינות הוא מדיני אכילת קדשים ולא מדיני האנינות, כי אילו כל האיסור משום שגורם שמחה באנינות הרי אין מכך ראיה לחומר איסור אנינות בקדשים, ומנלן שמחלל. [ובשם הגרי"ז ידוע שהוכיח ממקור האיסור "לא אכלתי באוני ממנו" שנאמר במעשר, ואילו הוא מדיני אנינות למה מזכירו בוידויו בין דיני מעשר, ובהכרח שהוא מדיני מעשר וקדשים]. ובמקור ברוך [ב, ד] דן אם אונן אוכל בקדשים הקרבים בבמה, וכל הנידון שייך רק אם האיסור לאכול הוא מדיני קדשים, ואונן הרי מותר לעבוד בבמה, ויתכן שהוקל דינו גם באכילת קדשי במה, אך אם האיסור הוא מדיני אונן לכאורה אין לחלק ולהקל בקדשי במה. [וראה דברי רבינו חננאל בפסחים [לו א] שלמד ממה שאמרו בוידוי מעשר שלא אכלוהו אונן, כי מדיני המעשר הוא ולא מדיני אונן, ולכן נחשב כלחם שאינו נאכל באנינות ואינו ראוי לצאת בו יד"ח מצה].
[2] הגרעק"א תמה למה הוצרכה הגמרא להעמיד את הלימוד לאזהרה מ"הן הקריבו" כמאן דאמר "מפני אנינות נשרפה", והרי גם למאן דאמר מפני טומאה נשרפה, מוכח משאלת משה שאסור לעבוד באנינות, כי סבר שטעו מפני האזהרה ובאו לידי שריפה. וראה תשובתו בהערה 2 לתוס' ד"ה והיכן]. ובפשטות הביאור כדברי תוס' [ד"ה קסבר] שכל עוד לא נודע המקור לפסול אונן אין לפרש את שאלת משה שמא טעו באזהרה, אלא שאל על טומאה, ואמר לו אהרן בניחותא שעדיין הוא יום ואינם יכולים לאכול באנינות, ואין ראיה לאיסור עבודה באנינות. אבל למאן דאמר "מפני אנינות נשרפה" אי אפשר לפרש כך, שהרי גם בלילה אסורים לאכול ולמה אמר "הן היום", ובהכרח שמשה שאל על טעותם, ואהרן ענה בלשון תמיהה "וכי הם הקריבו והלא הם אוננים", ומוכח שאונן אסור להקריב. וראה בנודע ביהודה [סוף קמא בשו"ת אחרון חביב לבנו] שתמה על הרמב"ם שפסק [פ"ב מביא"מ ה"ז] כתנא דבי רבי ישמעאל שלמד פסול אונן בק"ו מבעל מום, ובהכרח שסובר שמפני אנינות נשרפה, ואם כן היה צריך לפסוק שאנינות לילה דאורייתא [וכדלהלן קא. שלכן לא אכלו בלילה, והובא בתוס'] ואילו הרמב"ם פסק [שם ה"ט] שבלילה האנינות מדברי סופרים. עי"ש תשובתו.
[3] הגרי"ז דקדק מרש"י [בד"ה טמא] שהוכיחו רק מטומאה בקרבן ציבור, כי בו הטומאה הותרה, ולא הוכיח מקרבן פסח שקבוע לו זמן, כי בו הטומאה נדחית, ודיחוי אינו נחשב להותר מכללו. וראה להלן [כב ב] שנחלקו תוס' [ביומא נ א] והרמב"ם [פ"ד מביא"מ] אם בכל דיחוי טומאה בציבור צריך ריצוי ציץ, ואם רק על ידי ציץ מרצה הקרבן, ודאי שאין הוכחה מטומאה דחויה, כי בשאר פסולין אין ריצוי ציץ ולכן אינם נדחים, אך אין פסול טומאה קל מהם אלא משום ריצוי.
[4] רש"י פירש [בד"ה לא הותרו] שאונן הותר מכללו אצל כהן גדול, וראה במשנה למלך [פ"ג מאבל ה"י] שדן אם כהן הדיוט אונן עובד ואוכל ברגל, ובעולת שלמה הוכיח מכאן שאינו אוכל, כי אם כן מצינו שהותר מכללו גם בהדיוט, ולכאורה תמוה שהרי במו"ק [יד:] אמרו שכהן גדול עובד כשהוא אונן כי כל השנה כרגל אצלו, ומטעם זה יעבוד גם הדיוט ברגל. והנה דין כהן גדול אונן מפורש בהוריות [יב ב] שעובד ואינו אוכל, ונפסק ברמב"ם [פ"י ממעה"ק ה"כ, וראה במשנה למלך פ"ב מביא"מ ה"ו שדן אם מן התורה יכול גם להתחיל בעבודה או רק לגומרה]. ובתוס' רי"ד [מו"ק שם] נקט שאיסור אכילת קדשים הוא מדיני אנינות, אלא שכה"ג נחשב כרגל רק להקרבה ולא לענין אכילה. ובזכר יצחק [מד] ביאר טעמו, כי רק בעבודה יש חילוק בגדים בין כה"ג להדיוט, אך באכילה אין חילוק ביניהם, וגם אצל כה"ג אינו כרגל. וראה אור שמח [פ"ב מביא"מ ה"ח] שתמה על חילוק זה. אולם במנחת חינוך [רסד כט] ובחידושי הגר"ח [למו"ק שם] הוכיחו ממה שפרש"י שם שכהן גדול כרגל בכל השנה שהרי מקריב קרבנותיו באנינות, ולא נקט שעובד עבודה באנינות, כי יש חילוק בין אכילת קרבנות שנאסרה באנינות מדיני אכילת קדשים, ואיסור זה קיים גם ברגל שאין בו דיני אונן, לבין פסול אנינות שלא התחדש כלל בעבודת כהן גדול, והראיה משילוח קרבנותיו כי מה שאונן אינו משלח הוא מדין אנינות. והיינו שאין דין כהן גדול דוחה אנינות, אלא שלא התחדש בו פסול זה לגבי עבודה. וראה בזכרון שמואל [ס"ס לד, ועי' להלן יז ב הערה 3]. אלא אם כן קשה שהרי אין זה "הותר" מכללו, אלא לא נפסל כלל באנינות לעבודה. וכמו שכתב רש"י [בד"ה שם טומאה] לגבי היתר זר בבמה, שלא נחשב הותר מכללו כי לא נאסר מעולם, ומה איכפת לן שאנינות אסורה בהדיוט. וצריך לומר שהותר מכללו אינו דוקא באופן שהותר האיסור אחר שחל, אלא בכל אופן שהיה ראוי לחול והפקיעתו התורה נחשב כהותר, אך מצד האיסור בעלמא לא היה ראוי לחול, אלא רק כאיסור מחודש של זרות בבמה, אין היתרו נחשב כהותר מכללו. ועיין בדבר אברהם [ח"ג א] באורך.
[5] רש"י הקשה למה לא אמרו ששם זרות הותר בבמה, וכתב שלא נחשב כ"הותר" שהרי מעולם לא נאסר. וראה להלן [סח ב] דמקשינן "ונילף מבמה" שהזר כשר בה, וכי תימא מבמה לא יליף ופירש שם רש"י ש"במה כחול היא לגבי מקדש", ויתכן שזו כוונתו בסוגיין, שלא נאסר בה זר מעולם כי אין דיניה כדיני המקדש. וראה בהערה לתוס' [ד"ה שכן]. אמנם מהרי"ט אלגאזי [על הלכות בכורות לרמב"ן פ"ה אות מ] כתב בשם רש"י ותוס' שזר נחשב הותר מכללו לגבי איסורו לעבוד במקדש, ורק אינו מותר מכללו כטמא שהותר אפילו במקום שנאסר [כתירוץ השני בתוס'], ולכן לא מתרצינן שמצינו זר שהותר מכללו. ולכאורה נמצא שגם זר היה ראוי להאסר בבמה לולי הותרה בה זרות מקרא [בתו"כ אחרי ט ז] ולכן נחשב היתרו כ"הותר" מכללו. וכן משמע ממה שהוצרכה הוראת שעה להתיר זרות לגדעון כשהקריב בבמה [ראה בתמורה כח ב ובע"א הערה 4]. אך מקושית תוס' מוכח שלדעת רש"י זר לא היה ראוי להאסר משום שאין פסול זרות אלא מדיני המקדש. כמבואר בהערה 4 לתוס', ואינו יכול ליישב כתוס' שה"הותר מכללו" במנחות אינו קולא באיסור, שהרי פירש במנחות שם ש"יש בה צד קל". וראה הערה 5 לתוס'. ב. במקור ברוך [ב] דקדק שלא הוקשה לרש"י אלא מזרות ולא מבעל מום, והעלה מכך שבעל מום פסול בבמה אפילו בזר, כי מאחר שזר כשר לשמש בבמה מום פוסל בו, ואינו פסול בכהן דוקא. וראה מה שהבאנו לעיל [עמוד א הערה 3] לגבי זר טמא בבמה, ולכאורה לטעם שעבודת זר אינה עבודה, לא שייך בה פסול טמא ובעל מום, ואילו לטעם תוס' ביבמות ש"בני אהרן" הוזהרו על טומאה ולא זרים, יתכן שמום יפסול גם בזר. ולטעם של הכסף משנה שאין פסולי טמא אלא במי שראוי לעבודה, טומאה בזר תפסול בבמה, אך במום יש להסתפק. וראה אבן עזרא [ויקרא כא כד] על הפסוק "כל איש אשר בו מום וגו' וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל", ופירש "שלא יזבח להם שלמים בלי מום לולי הקבלה" וביאר המשך חכמה כוונתו ש"גם ישראל השוחט לא יהיה בעל מום, אך זה שלא כמו ששנינו להלן [לא:] שכל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה". וכתב ליישב שהכוונה לפסול זר בעל מום בבמה, כדמוכח בסוגיין שאין כהונה בבמה ויש פסול מום בבמה, עי"ש.
[6] הגרי"ז הקשה לפי דעת הרמב"ם [פ"ד מביא"מ ה"ז] שטומאה דחויה בציבור רק על ידי ריצוי ציץ, איך שייך ללמוד קל וחומר מטומאה לאנינות שאין בה ריצוי ציץ. ולכאורה מוכח כמו שצידדו תוס' ביומא [צו ב] שרבא סובר טומאה הותרה בציבור, ולהיתר אין צריך ריצוי ציץ. [וראה תוס' יומא ו ב ד"ה אמר, ונודע ביהודה תנינא או"ח פו]. ובתוס' [ד"ה אבל] נקטו כי היתר הטומאה בציבור חל רק על ההקרבה ולא על הבשר לאכילה, ולפי המבואר כאן, נמצא דהיינו אף אם טומאה הותרה בציבור, והיינו משום שההיתר חל בלי ריצוי ציץ ולכן שוה דין טומאה לאנינות, אך בטומאה הנדחית בריצוי ציץ יתכן להתיר אף את הבשר. אך מתוס' ביומא [ז א] משמע להיפך, שאם טומאה נדחית אין היתר לבשר, אך אם הותרה נחשב שקרב הקרבן בטהרה וגם הבשר מותר באכילה, וראה בהערה 9 לתוס' בהרחבה. עוד נמצא לפי יסוד התוס' שקרבן ציבור הבא בטומאה או באנינות אינו מותר באכילה, והוא חמור מהקרבת כהן גדול אונן שאף על פי שהוא אינו אוכל, אחרים אוכלים ממנו. [וראה להלן צט. שלמדו מכה"ג אונן לטמא בקרבן ציבור, ויש לומר שלמדו קל וחומר שאם כהן גדול אונן אינו חולק כל שכן טמא בקרבן ציבור].
[7] לכאורה תמוה איך סלקא דעתא לאסור אנינות בקרבן יחיד של כהן גדול, והרי אהרן הקריב ביום השמיני למילואים כמה קרבנות יחיד. וראה רמב"ן [ויקרא י, יט] שבאמת כל קרבנות אותו היום הוקרבו קודם שנעשו אוננים, והנידון בחטאת הציבור שנשרפה רק משא ומתן של הלכה היה, אולם לא נעשה כלום בעת האנינות. [אך בדברי רש"י הבין שנעשו באנינות, וראה דבריו שם פסוק ו].
ע"ב שכן לא הותר מכללן, ופירש"י וזר דהותר מכללו בבמה אין זה הותר מכללו שהרי לא נאסר שם מעולם. - וקשה דבסברא כזו אם זה נחשב להותר מכללו פליגי תנאי. - והוא, בהא דמצינו בפסחים כ"ג דלר"ש נחשב איסור חלב להותר מכללו מטעם שחלב חי' מותר. ולריוה"ג אין זה הותר מכללו, כיון שבבהמה אין היתר לחלב, -והרי מבואר דפליגי תנאי אם בעינן הותר מכללו בזה המין עצמו, - והנה הכא גם כן בדין במה אע"ג דהוי במין אחר לגבי מקדש. ע"כ לר"ש נחשב זה הותר מכללו.- דע"כ לא גרע זה מהא דחלב חיה לגבי בהמה, - וכן תיקשה גם לפירש התוספות בד"ה שכן, וצ"ע. שם טמא יוכיח. ופירש"י שהותר מכללו אצל קרבן צבור דכתיב במועדו ואפילו בטומאה, ואם עבד בקרבן יחיד חילל יעוי"ש מבואר מזה דטומאה הנדחת מפני הקרבן צבור נחשב הותר מכללו. יש לעיין טובא מדוע אנו למידין דעשה דוחה לל"ת מכלאים בציצית הא אפשר לומר דשאני איסור כלאים שהותר מכללו בבגדי כהונה. - ולנכון כן הקשה בתוס' ביבמות ה' ד"ה כולה וכו' ותירץ ר"י דהתם נמי משום דעשה דעבודה דוחה, ועוד דצורך עבודה שאני, יעוי"ש והנה הביאור צורך עבודה ע"כ היינו משום דאין ללמוד מצורך עבודה, מטעם דעבודה חמורה דדוחה גם שבת. - ובזה מיושב גם לתירוץ הראשון דפירש ר"י מטעם דעשה דוחה ל"ת מדוע לא נלמד מבג"כ דעשה דוחה לל"ת מדחזינן דעשה דבג"כ דוחה לאו דכלאים, משום דשאני עבודה דחמירא דהרי דוחה גם שבת. - זהו ביאור דברי התוס' שם. אבל יש לעיין דכל זה ניחא לשיטת הר"א ממיץ והרמב"ם דסברי דכלאים שלא בשעת עבודה אסור, - אבל לשיטת הר"ת, הובא בתוס' מנחות מ"א ד"ה תכלת, ובתוס' חולין ק"י ד"ה טלית, דכלאים גם בשלא בשעת עבודה מותר בבגדי כהונה, וזהו גם דעת הראב"ד בפ"ח מכלי המקדש. - וע"כ שהותרה, לדידהו, כלאים בבג"כ מטעם היתר גמור, וא"כ ע"כ אין לך היתר מכללו יותר מזה, - ושוב תיקשה לדידהו היאך ילפינן דעשה דוחה לל"ת מכלאים בציצית, הלא שאני כלאים דהותרה מכללו בבגדי כהונה. והנה לכאורה אפשר לומר דלפי מה שפירש''י דאיסור זרות לא נחשב הותר מכללו מטעם שמותר להקריב בבמה, משום דמעולם לא נאסר. - וא"כ אפשר לומר דגם בהא דכלאים בבגדי כהונה לא נחשב הותר מכללו כיון שמעולם לא נאסר. - ובספר ראש המזבח מיישב כן לפי פירש"י. - אמנם באמת לא דמי, דהתם בבמה כיון דלא בעינן כהן לעבודה, להכי שפיר אין זה נחשב הותר מכללו, - והיינו הביאור בזה דעבודת הבמה נחשבת כעבודה אחרת לגבי עבודת המקדש, והרי זה כמילתא אחריתי, אבל בהא דבג"כ ע"כ יש איסור כלאים. - כגון אם תהי' אחת מהבג"כ בכלאים, לא באבנט שהוא בא בכלאים, פשיטא שיש איסור וגם לוקה על זה, הלובש, - ורק דין הוא באבנט, - נמצא שע"כ יש איסור כלאים במקדש, וגם בבגדי כהונה עצמן, ורק לצורך עבודה הותרה. ושפיר נחשב זה להותר מכללו, והנה הי' לכאורה אפשר לומר דכלאים הותרה אצל אבנט, ואין זה בגדר דחיי' אלא הוא בתורת הותר. - ואין זה הותרה מכללו. אבל זה ליתא מלבד דהסברא אינו כן - הנה עוד גם מהא דטמא שנחשב להותר מכללו מטעם דנדחה בציבור, אעפ"י דסברי הרבה תנאים ואמוראים דטומאה הותרה בציבור. והנה יש מקום לומר דכלאים בבג"כ אין שם איסור כלאים כלל. - והוא דכיון דהלבישה לצורך עבודה, והר"ז בדמיון שלובש לצורך העברת המכס. ואין בזה הנאת לבישה. - ועיקר הלבישה למצוה ומצות ללה"נ, - ולסברא זו כבר נחית הגאון חת"ס חיו"ד סי' ס"ט ליישב קושיות התוס' במנחות מ"ה שהקשו מדוע לא אישתרו כהנים בכלאים כמו שאשתרו כלאים בבג"כ. - יעוי"ש. - ואעפ"י שיש להעיר לכאורה ולומר דאין זה בדמיון להא דמעביר מפני המכס, מפני שנושא לשם משא, משא"כ בג"כ נושא לשם לבישה, ולא שייך מללה"נ, כיון שעיקר האיסור בכלאים הוא הלבישה המביאה לידי הנאה,- אבל אם בשביל זה לא איריא וכאשר יבואר. דהנה זה ודאי דבאופן שמכוון במשא זו ליהנות מהבגדים הנאת הגנה מחמה וצינה, - הר"ז לבישה האמורה בתורה, וכמו ששנינו ובלבד שלא יכוונו, - והיינו כוונת הנאה, ומה"ט כתבו התוס' והרשב"א בשבת כ"ט דבאופן פס"ר אסור, והיינו דפס"ר להנאה ג"כ הר"ז הלבשה האמורה בתורה, ודעת הר"ן בפ' גיה"נ דפס"ר מותר באיסוה"נ, והיינו בענין שאיסורו תלוי בהנאה בענין כוונת הנאה, - ופס"ר להנאה אין זה כוונת הנאה, וממילא אין זה הלבשה האמורה בתורה, וגם באופן שלובש ממש, כמו בלהעביר המכס ג"כ תליא בהנאה, נמצא דההנאה, העיקר בזה, ובאופן שלא נהנה, או דלא חשיבא הנאה מטעם המצוה, אין זו הלבשה האמורה בתורה, ואין כאן איסור כלאים, ולפ"ז גם בבג"כ אם באמת לא חשיבא הנאה מטעם המצוה דללה"נ, א"כ הרי חסר בזה התנאי דההנאה, ואין זו ההלבשה האמורה בתורה, ואם נפשך לומר דדוקא באופן שנושא לשם משא בעינן הנאה כההיא דמוכרי כסות, וכדומה דהיינו שעיקר הלבישה לצורך מטרה, ולא לשם לבישה בעצמותה, אמנם באופן שלובש לשם מלבוש לא בעינן הנאה כלל, - אבל זה ליתא דלא יצוייר הלבשה בלא הנאת הגוף. ותמיד כרוכה ההנאה בההלבשה. ומטרת הלבישה היא ג"כ הנאת הלבשה, ומטעם זה המציאו חז"ל הנאה להלבשה, - והיינו מפני שזהו תמיד המציאות דהלבשה, שזהו ההנאה דהלבישה. - ובגדי כהונה ג"כ אין עליהם מטרת ההלבשה בעצמותה -היינו הנאת ההלבשה, כי מספקא לחז"ל אם ב"כ ניתנו ליהנות בהן, כמבואר ביומא ס"ח ע"ב. - נמצא דב"כ ג"כ אם לאו העבודה לא הי' לובשם כלל, וע"כ הלבישה דב"כ לא למטרת לבישה היא, אלא מטרת עבודה עליהן, ואין זו הלבשה האמורה בתורה. וע"כ דבעינן לזה הנאה, כמו שהדין בכל הלבישות הבאות שלא למטרת לבישה, כהא דמוכרי כסות וכדומה, וממילא באופן שאין הנאה חשיבא להנאה, כמו הנאת המצוה וכדומה, אין זו הלבישה האמורה בתורה, - אמנם נראה לבאר עצם היסוד בדין זה דכלאים, וממילא יבואר לנכון כי יש איסור כלאים בב"כ, וכאשר יבואר בס"ד.
א תנן בכלאים פר"ט מ"ב לא ילבש אדם כלאים אפי' ע"ג עשרה בגדים להבריח את המכס. ומבואר בב"ק קי"ג דתניא בברייתא בשם ר"ע דמותר, ומסקנא דפליגי בדבר שאינו מתכוון, דהתנא דסתם משנה דכלאים סבר דבר שא"מ אסור, ובברייתא בשם ר"ע סבר דשא"מ מותר, וכתבו התוס' שם והא דתנן מוכרי כסות מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יתכוון, ומוקי בשבת כר"ש דמתיר דשא"מ, התם נמי שרי אף ללבוש, ולא שישאם דוקא על כתיפיו יעו"ש. מבואר מדברי התוס' דאף הלבשה מותרת באינו מתכוון, וכן מבואר בהרא"ש. - וזה מוכח מהסוגיא מדמוקים בשבת הא דמוכרי כסות למאן דמתיר דשא"מ, וגם הכא בב"ק מוקים הש"ס הא דהלבשה, בלהבריח את המכס, דג"כ מיירי למאן דמתיר דשא"מ, א"כ מוכח דהעיקר בכוונה תליא מילתא, ואין הבדל בין לבישה לבין נושא על כתיפיו אמנם לא כן דעת הרמב"ם, בפר"י מכלאים הט"ז דכתב תופרין כדרכן וכו' וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יתכוונו בחמה שיציל להם הכלאים שעל כתפן מן החמה וכו' ושם בהי"ח כתב לא ילבש אדם וכו' ואפי' להבריח את המכס, ואם לבש לוקה, הרי שהרמב"ם מחלק בין אם הבגדים על כתיפיו, לבין אם הבגדים אצלו בהלבשה, וסבר הרמב"ם דשאני בהלבשה שזהו אסור לכו"ע אף שא"מ, וכן כתב מרן הכס"מ בכוונת הרמב"ם דסבר דשאני הלבשה דאסורה בכל אופן, ותמה מרן שם שזה הוי היפוך הסוגיא דב"ק יעוי"ש. - והנה לכאורה יש להבין גם עיקר הדברים, דאם מותר מן הדין בשאינו דרך הלבשה, א"כ מה איכפת לן בהנאה, הלא אין זה מאיסוה"נ אמנם הביאור בזה דכוונת התורה הלבשה בכל אופן אפי' בשאינו נהנה. אם רק הוא לבוש בכלאים כדרך הלבשה הר"ז איסור כלאים האמור בתורה, סתם לא תלבש שעטנז. ואין זה תליא בהנאה כלל. אמנם בהעלה שאינו דרך לבישה אז תליא בהנאה, היינו שאז דעת האדם ליהנות מהם הנאת לבישה הר"ז ג"כ בכלל הלבשה האמורה בתורה והיינו שע"י כוונת ההנאה דההגנה מחמה וצינה הר"ז נעשה מלבוש, ויש בזה משום איסור הלבשה דכלאים, - זהו סברת הרמב"ם בהמשניות שלא יהיו כסותרות זו את זו. - ומפרש דהלבשה דלהבריח את המכס, יש בזה משום איסור כלאים ממש. אף בלא כוונה כלל דהנאת לבישה, ומטעם דזהו עצם הלבישה דכלאים האמור בתורה, אמנם בהעלאה שאינו דרך מלבוש בזה בעינן תנאי דהנאת לבישה, דע"י ההנאת לבישה היינו הנאת הגנה מחמה וצינה הר"ז נעשה לבישה, ויש בזה משום כלאים, זהו סברת הרמב"ם ושיטתו בזה - אך תמוה מסוגיא דב"ק המבואר דאין הבדל ביניהם, וכמו שהוכיחו התוס' והרא"ש, וכמש"נ לעיל, ודברי מרן ביישובו דחוק מאד. ונראה לדעתינו כי הרמב"ם הלך בזה אחר דברי הירושלמי וכאשר יבואר. גרסינן בירושלמי פר"ט דכלאים, כתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו, הייתי אומר אינו אסור אלא מללבוש. ת"ל לא יעלה עליך אי לא יעלה עליך הייתי אומר לא יפשול את הקופה לאחוריו, ת"ל לא תלבש, מה מלבוש מיוחד דבר שהוא מהנה את הגוף, אף אין לי אלא דבר שהוא מהנה את הגוף יעוי"ש. מבואר מזה דבעינן העלאה כזו שהיא מהנה את הגוף, נמצא דשני דינים יש בכלאים א. מצד לבישה, ב. מצד העלאה, ויש להם התנאי דהנאת הגוף, והנה לכאורה מזה מוכח כשיטות התוס' והר"ש והרא"ש דבעינן גם בלבישה הנאת הגוף, וכפשטות לשון הירושלמי, מה לבישה שהיא מהנה את הגוף אמנם נראה דהרמב"ם מפרש דברי הירושלמי באופן שלומד מזה דלא בעינן בלבישה תנאי דהנאת הגוף, והוא דהנה לכאורה מניין פסיקא להו לחז"ל דסתם מלבוש הוא באופן שיש בו הנאת הגוף, הלא שפיר יצוייר שלובש באופן שאין המלבוש מהנהו בהנאה"ג, ולפעמים בא עליו בייתור בגדים, אך לובשו למען מלט ממשא, שצריך להבגד למקו"א, ודוחק לומר דכוונת הירושלמי דהתורה דיברה בהווה, - ומפרש הרמב"ם דכוונת הירושלמי דלא הוי הכוונה על הנאת הגוף, אלא הכוונה על מין מלבוש, שע"כ מיוחד על הנאה, היינו שעומד להנות את הגוף, וזהו מלבוש האמור בתורה, ובזה דרשו דבעינן העלאה גם כן באופן זה שמהנה את הגוף. אמנם בהעלאה ע"כ בעינן הנאה ממש. והיינו כיון שאין בזה הלבשה, ואם לא הוי גם הנאת לבישה, א"כ אין זה בדמיון ללבישה כלל, ולא הוי בדומיא ללבישה רק בהנאת לבישה, אבל לבישה ממש לא בעינן הנאת הגוף ממש, והיינו מטעם דהלבשה בעצמותה, שזהו ענין הבא להנות הגוף - נמצא לפ"ז דשני דינים יש בזה א. מצד לבישה, אעפ"י שאין בו הנאה"ג. ב. העלאה באופן שאינו דרך לבישה. ובעינן לזה התנאי דהנאה, ואז חייב אפילו בשהעלן הבגדים על כתפו וכדומה. זהו שיטת הרמב"ם בזה.
ג עוד איתא שם בירושלמי לאיזה דבר נאמר לא יעלה עליך, ר' נוחה בר סבא ר' יוחנן בשם רבי זעירא שאם הי' בגד גדול קצתו יש בו משום כלאים, ומונח בארץ, ומקצתו אין בו, לא יכסה בו מצד השני. - והנה הביאור הא דפריך לאיזה דבר נאמר לא יעלה עליך, היינו דכיון דבעינן העלאה שיש בה הנאה"ג, ואם כן הר"ז לבישה, וא"כ למאי רבתה תורה לא יעלה, וכן פירש שם הפנ"מ. - ועל זה משני דרבתה תורה, אף באופן דחלק הכלאים מונח בארץ והוא מכסה בהצד השני שג"כ אסור. - והנה לשיטת הרמב"ם תמוה דמאי פריך, הלא לפי מה שמשני דהעלאה אסור אפי' באופן שאינו דרך מלבוש אם רק יש בזה הנאה"ג דהיינו באופן שהניחן על כתיפיו, וכדומה. - ונראה דהרמב"ם אינו מפרש כוונת הירושלמי לאיזה דבר נאמר לא יעלה, היינו מפני שזה נכלל בלא תלבש- אלא מפרש דבא לחלוק על דרשא הקודמת, והרבה כזה בירושלמי, והיינו דדרשא הקודמת מרבה העלאה שאינו דרך לבישה, ודרשה זו מרבה בגד ארוך והכלאים מונח בארץ. - והנה הרמב"ם שע"כ סובר דרשה הקודמת, ממילא אין לו לרבות דרשה השניי', ואפשר שמטעם זה השמיט הרמב"ם דרשה גמורה זו השניי' מהלכותיו. - והיינו דלא סבר לה, [ודברי המרא"פ בזה תמוה,] ומטעם זה כיון שסבר דלא יעלה, מרבה העלאה כזו שאינה דרך לבישה, וממילא מובן דבלבישה לא בעינן תנאי דהנאה כלל, להכי הכריע להלכה כהני סתמי דמשניות, היינו ההיא דמוכרי כסות, דמותר בלא מתכוון, וגם כהסתם משנה דאמור בלבישה שהוא להבריח את המכס, - מטעם שהוא בהלבשה. - וזה עדיף מלומר תרי תנאי נינהו בהני תרי סתמי -אמנם התוס' והר"ש והרא"ש דסברי כאידך דרשה דירושלמי דמרבינן מלא יעלה בגד כזה שראשו השני שהכלאים בו, מונח על הארץ, - והביאו דרשה זו להלכה, והובא גם בשו"ע יו"ד סי' ש"א ס"ז, וגם שזהו סתמא דש"ס דב"ק, והיינו דסברי דבכל אופן הנאה"ג בעינן, ובלעדי הנאת הגוף אין איסור כלאים וא"כ לא מצי למדרש דלא יעלה מרבה העלאה שאינה דרך לבישה, ובתנאי שתהי' הנאת הגוף, משום דא"כ תיקשה הר"ז לבישה ממש, בהדי הנאה"ג, ואין הבדל ביניהם, וע"כ דלא יעלה אתי לרבות בגד אשר צד הכלאים מונח על הארץ, ובזה הוי הרמב"ם לשיטתו, והחולקים לשיטתם אזלי, וכמש"נ. - ולפי זה יש ליישב הא דהקשה הש"ך ביו"ד סי' ש"א סק"ח לדעת הרמב"ם דמחייב במקום שלובשו ממש, ומה בכך שלובש ממש. מ"מ דבר שאין מתכוון הוא ומותר לדעת הרמב"ם יעוי"ש. - ובדברינו יבואר לנכון, משום דע"כ כוונת הרמב"ם דכיון דלבישה הוי עצם הדין כלאים, שאסרה תורה. ולא בעינן הנאה כלל. והיינו שחייבה תורה על עצם ההלבשה. - ואם בשביל שאינו מתכוון על עצם ההלבשה ג"כ, דהרי לובש רק בשביל העברת המכס, זה לא איכפת לן. כיון דהוי פס"ר על ההלבשה, וזהו האיסור שאסרה תורה, ואין להשגיח על המטרה רק על הפעולה, ובאופן דהוי פס"ר על הפעולה חייב, - זהו שיטת הרמב"ם.
ד כתב הר"ן בפי"ד דשבת בשם הערוך דפס"ר דלא ניחא לי' מותר, ומביא ראי' מהא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יתכוונו, אלמא אעפ"י שהוא לובש כלאים בודאי כיון שאינו מתכוון ולא ניחא לי' מותר, וכתב על זה הר"ן דשאני מוכרי כסות לפי שלא אסרה תורה אלא מלבוש שסתמו להנאה, אבל כל שאינו לו הנאה ממנו אינו מלבוש אלא משוי בעלמא יעוי"ש. - והנה לכאורה משמע דשיטת הערוך כשיטת התוס' והר"ש והרא"ש דבעינן גם בהלבשה התנאי דהנאת. - ומזה מוכיח שפיר מהא דמוכרי כסות, והיינו שמפרש דמיירי שהיו לובשין ממש וא"כ מוכח דפס"ר דלא ניחא לי' מותר. - ואין לומר דסברת הר"ן דלא הוי התם אלא בגדר משוי. - משום דמיירי בדרך הלבשה. - אמנם הר"ן סבר בזה כשיטת הרמב"ם דההיא דמוכרי כסות מיירי באינו דרך הלבשה, והוי רק בגדר משוי. - ובאופן הלבשה אסור. - ומטעם זה משיג שם על הערוך, אבל תמוה לפ"ז דברי הר"ן במקו"א - והוא בהא דמוכיח הר"ן בפר' גיה"נ דפס"ר מותר באיסוה"נ מהא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן וכו', וקשה הא שאני התם כיון דע"כ ליתא שום איסור כלאים, כיון שאין זה לבישה, אלא משוי גרידא, וא"כ דברי הר"ן סותרים זה את זה.
ה ונראה דבאמת סבר הר"ן כשיטת הראשונים דגם בלבישה בעינן תנאי דהנאה, ובלעדי הנאת לבישה אין חיוב כלאים, והיינו דכיון דהלבישה באה בשביל איזו מטרה אחרת, ואם גם אינה מגינה מחמה וצינה, א"כ הלבישה הלזו, הרי היא בגדר משא גרידא. - ואין זה לבישה האמורה בתורה, והנאת הלבישה היוצאת מהלבישה הרי היא עצם האיסור, והיינו הנאה כזו שהלבישה פועלת מצד עצמותה, ובאופן דהלבישה באה עבור איזו מטרה ואין בה הנאה של הגנה, מחמה וצינה. אין בזה איסור כלאים ומה"ט גם בלבישה באופן שאינו מכוון להגנה מחמה וצינה מותר, ומזה מוכיח הר"ן דפס"ר מותר בהנאה, - והיינו דפס"ר להנאה אין זו הנאה, ובכלל דבר שאינו מתכוון הוא, - ובזה נבוא לביאור דברי הר''ן שם בשבת, והיינו דבא להשיג על הערוך דמביא ראי' ומוכיח מהא דמוכרי כסות דפס"ר דלא ניחא לי' מותר וכתב דשאני ההיא דמוכרי כסות, כיון שאין שם עצם מטרת לבישה, ואדרבה הלבישה באה בשביל מטרה אחרת, א"כ הלבישה בעצמותה הרי היא כמשא. ורק בשביל ההנאה היוצאת ממנה, דהיינו הנאת הגנה, מחמה וצינה, דבשביל זה נעשה לבישה, וממילא כשאינו מתכוון לזה, הרי אין כאן איסור כלל, והיינו כיון שאין הפעולה בעצמותה פעולת איסור בלעדי ההנאה, וממילא אין זה ענין לשארי איסורי תורה, ששם האיסור הוא הפעולה בעצמותה, וע"י האינו מתכוון נעשה היתר. ובאופן זה מיירי שם הערוך. וא"כ שפיר יש מקום לומר דבאופן דהוי פס"ר, אעפ"י דלא ניחא לי', מ"מ אסור, והיינו כיון שעכ"פ עצם המלאכה הוי מלאכת איסור, ואין זה ענין למוכרי כסות, שעל ידי ההנאה נעשית מלאכת איסור. ובלעדי ההנאה אין זה לבישה אלא משוי גרידא, ובזה לא מהני פס"ר, ואין זה ענין לדעלמא. זהו מה שנראה בכונת דה ובזה שפיר מתאימים דברי הר"ן בשבת, ובחולין שם-וכל דבריו בזה בשני המקומות להורות לנו דשאני איסור דכלאים דע"י ההנאה נעשית הלבישה וכל האיסור תליא בהנאה, ובאופן זה לא אמרינן פס"ר.
ו והנה במה שכתבנו בביאור דברי הר"ן יבואר לנו לנכון עוד מה שקשה לכאורה טובא בעיקר חידוש הר"ן שמחדש דלא אמרינן פס"ר באיסוה"נ,- דלפ"ז מדוע אסור למודר הנאה מן המעיין לטבול טבילת מצוה בימות החמה מטעם הנאה"ג, והא אינו מתכוון להנות, ואם בשביל פס"ר, הוי מותר באיסוה"נ: - וכבר הקשה בזה הגאון בטו"א באכ"מ לר''ה יעוי"ש. - ובאמת כן יש להקשות גם בנדרים מ"ו לענין נודר הנאה מתשה"מ דאסור, שכתב הר"ן שם ולא אמרינן מללה"נ מטעם דאיכא הנאה"ג. - וקשה הא שיטת הר"ן דלא אמרינן פס"ר באיסוה"נ. - ובזה שכתבנו יבואר לנכון והיינו דאינו ענין הא דנודר הנאה מן המעיין, ונודר הנאה מתה"מ, להא דמוכרי כסות, והיינו דשם בטבילה מלבד מטרת המצוה הנאת עצמן יש בהן, ולא הוי עליו למשא בימות החמה, וכן בתה"מ מלבד עצם המצוה, מטרת עצמן יש בהן, ואינו עליו למשא ובאופן זה לא מהני אינו מתכוון מטעם הפס"ר, ולא אמרינן בזה פס"ר מותר.- בהא דמוכרי כסות, וכדומה, שעיקר הענין הוא למשא, כי מטרתו הוא ענין אחר. ואין לו מטרת עצמן בהלבישה, וכמו כן בהא דבת תיהא שהביא הר"ן שם בפר' גיה"נ - התם ג"כ אין זה עיקר המטרה, וע"כ שעושה כן עבור איזו מטרה אחרת, כמו הרוחת ממון וכדומה, נמצא שאין שם בזה מטרת עצמן, ובאופנים כאלה אמרינן פס"ר דלא ניחא לי' באיסוה"נ דמותר באופן זה, אבל אין זה ענין להאופנים אשר יש להן מטרת עצמן, וכמש"נ.
ז ומעתה נחזה אנן בהא דב"כ אם יש בזה איסור כלאים. - והנה לשיטת הרמב"ם דסבר דעל עצם לבישה חייבה תורה אף בלא שום הנאה, א"כ פשיטא שיש חיוב כלאים בב"כ מטעם ההלבשה, אעפ"י שאין בזה מטרת עצמן, והיינו מטעם ההלבשה, ולא גרע הלבשה לצורך עבודה, מהלבשה דלהעביר מן המכס, ואף לשיטת הראשונים דסברי דגם בהלבשה בעינן הנאה, מ"מ הא הוי הכא פס"ר. - ואפילו לפמ"ש הר"ן דפס"ר מותר באיסוה"נ, - היינו דוקא באופן שאין בזה מטרת עצמן, וכההיא דמוכרי כסות, וכדומה, משא"כ בב"כ שע"כ עיקר הענין הוא מטרת עצמן, דהיינו עבודה של הביהמ"ק, שע"כ אינה למשא, אלא אדרבה זהו כל האדם להיות עובד עבודת הקב"ה. - ואין זה ענין לכל עסקי העוה"ז שמטרתם רק סיבה להנאת האדם. - ואין בהם מטרת עצמן. - וכמובן. אבל עבודת הקב"ה שע"כ זהו עצם המטרה ויש בזה איסור כלאים מצד עצמותן, רק אשתרו לצורך עבודה. - וביותר לפי מה המבואר דמקיימין מצות עשה בלבישה דהב"כ, וכמ"ש הרמב"ם בספר המצות מ"ע ש"ג שחשבה למצוה מיוחדה. - ובזה מיושב הא דהקשה הגאון בשאג"א סי' כ"ט בלבישת כלאים לצורך עבודה, דלא הוי בעידנא, יעוי"ש. - ועכ"פ מטרת עצמן יש בלבישה זו, וא"כ הוי פס"ר על הנאת הלבישה, גם לדברי הר"ן, - וא"כ דברי החת"ס תמוה טובא, - וגם אינו דומה להמשל שהביא שם, והיינו ג"כ מטעם מטרת הלבישה בעצמותה, וא"כ מבואר ומבורר שיש בב"כ איסור כלאים, ושפיר הקשו התוס' וכמש"נ.
ח ובעיקר קושיות התוס' שם שהקשו מדוע לא אמרינן דאשתרו כלאים בכהנים, כמו שיש מקום לומר דאשתרו נבלות וטריפות מהא דמליקה, ומדוע לא לישתרו גם כלאים מהא דאשתרו כלאים בב"כ - ונראה דע"כ גם בהא דנבלה וטרפה אין הכוונה שיהיו הכהנים מותרים לאכול נבלות וטריפות, אלא יש לומר דהביאור נבלות וטריפות בדמיון המליקה והיינו - באופן הנחירה, וזה שנעשה נבלה וטרפה בשעת נחירה, דע"כ המליקה היא בתורת נחירה, - וביותר לדברי המהר"ם חולין כ"ח דאפילו חתיכת השדרה ומפרקת קודם חתיכת הסימנים אין זה בגדר טרפה, אלא בגדר נחירה, - וא"כ אם באנו ללמוד מהא דמליקה להתיר נבלות וטרפות, ע"כ אין לך אלא חידושו, דהיינו באופן ההכשר הזה דמליקה שהוא בתורת נחירה, אבל לא באופן אחר, - והיינו דהו"א דכמו דהוי שחיטה לדידן, תהי' נחירה לכהנים להכשר הבשר, ובזה שפיר יש מקום לומר כן, דלכהנים תהי' הנחירה בתורת מתיר, - אבל אין זה שייכות לכלאים לומר דכמו דאשתרו כלאים בב"כ לצורך עבודה, דלשתרו כלאים גם לצורך הדיוט, דאין זה הנידון דומה, דפשיטא דהעבודה מתרת כלאים, משא"כ לצורך הדיוט שאין מי שיתיר הכלאים, וממילא אסור, אבל בנחירה כיון שע"כ מתיר הוא גם מצד עצמו, וכמו למ"ד א"ש לעוף מה"ת, דהמתיר שלו הוא הנחירה, וכמ"ש רש"י בחולין כ"ח ותוס' חולין כ', בזה יש מקום לומר דהמתיר הזה מהני גם להדיוט, לכהנים. ובזה מיושב קושיות התוס'. - דע"כ אין זה ענין למליקה שהוא בא בתורת מתיר ג"כ דהיינו נחירה, ובזה יש מקום לומר דהנחירה תתיר גם לצורך הדיוט, דע"כ אין הבדל במתיר באיזה מקום הוא מתיר, וכמש"נ. ואפשר שדעת הראב"ד ור"ת בדבר כלאים בבג"כ לומר שכן סדר עשיית הבגדים בכלאים.- והמצוה כן נאמרה, ולא שייך בזה שום איסור. - ואין בזה בגדר דחיי' רק כן המצוה נאמרה בעשיית הבגדים. - דוגמא לזה שיטת רש"י בברכות כ' בהא דטומאת מת מצוה דפירש"י דלאו משום דחיית ל"ת דטומאה הוא, רק אמרינן שלא נאמרה לאו זה דטומאה במת מצוה. - והנה התוס' הקשו שם דא"כ בכל דחיית ל"ת אמאי קרינן לי' דחיי' יעוי"ש - אבל יש ליישב דכוונת רש"י דהכא שאני דהתורה אמרה בפירוש לאלו שהכהנים מטמאים, ובהם גם מצוה ממילא אין בזה שום איסור, והוי מת מצוה כהקרובים שהכהן מיטמא להם, והר"ז כשטר ושוברו עמו. - וכמו כן בעשיית הבגדים כיון שאמרה תורה לעשות האבנט בכלאים, הר"ז כאילו לא נאמרה לאו זה דכלאים בבג"כ- גם יש לומר דסבר הראב"ד דזה נקרא מצותו בכך, כיון שלא אפשר בענין אחר. - וכמו שכתבו התוס' ביבמות ד' לענין ייבום. - וה"ג כיון דעשיי' דאבנט הוא בכלאים דוקא, - להכי יצא הדין דאין בזה כלאים. במתני' כל הזבחים כו' טמא כו' פסל. - הקשה בשיטה מקובצת למה שנה התנא פסול דטמא, תיפוק לי' שהוא מטמא את הכלי, והכלי מטמא את הדם, ותירץ דמיירי בטמא שרץ שהוא ראשון לטומאה, ואינו מטמא את הכלי, והנה לפי המבואר בש"ס לקמן דלא כזקני דרום, ומיירי המשנה אף גם בטמא מת, וכמבואר בש"ס. - אמנם אפשר לתרץ כפשוטו דנפק"מ במה ששנה לנו דין טמא בקבלה של הדם לענין זה דהרי בדבר הדם בקבלת טומאה הציץ מרצה אף בקרבן יחיד, ועל טומאת הגוף אין הציץ מרצה.
דף ט"ז מה ליושב שכן פסול לעדות, - וקשה לשיטת הרמ"א בחו"מ סי' י"ז שפסק דלענין עדות עמידה ע"י סמיכה [שמה עמידה] יעוי"ש, א"כ מאי פריך מה ליושב שכן פסול לעדות, (הלא קיי"ל כת"ק דר"י בר"י לקמן י"ט ע"ב דעמידה מן הצד לא שמה עמידה וא"כ שפיר אפשר למילף ק"ו מיושב כזו שאם עבד חילל והשתא ליכא למיפרך מה ליושב שכן פסול לעדות דהא יושב כזה כשר לעדות לפי פסק הרמ"א הנ"ל], וצ"ע. תוס' ד"ה מיושב, - בגה"ה וא"ת מה ליושב שכן אסור בעזרה,- והנה לפי המבואר בתו' לקמן י"ט ע"ב ד"ה וליתב, דעמידה ע"י סמיכה בעזרה שמה עמידה ועמידה כזה מותר שם, ועיין במ"א סימן קמ"א סק"ב) א"כ שפיר אפשר למילף הק"ו מיושב כזה למאי דקיי"ל כת"ק לענין עמידה מן הצד, והשתא ליכא למיפרך מה ליושב שכן אסור בעזרה אפי' אם איסור ישיבה בעזרה דאורייתא, דהא ישיבה כזו שעושין ממנה הק"ו מותר בעזרה] (ומיהו י"ל דאפי' השתא שייך למיפרך מה ליושב שכן אסור בעזרה, ור"ל שכן מצינו בה צד חומרא בענין איסור עזרה, דהא עמידה מן הצד שהוא פסול נמי מדין יושב הוא, ועיקר הק"ו אנו למודין מדין יושב ולא מאופן הישיבה ובדין יושב שפיר מצינו צד חומרא, ולפ"ז מיושב נמי קושי' השני' שהקשינו לעיל בסמוך תוס' ד"ה מה ליושב, הקשה הר' אפרים כהן גדול יהא פסול לעדות ק"ו מבע"מ וכו' והנה ע"כ צ"ל דפסול אינו אלא מטעם הגזירה"כ, דאי משום טעם דחיישינן למשקר, א"כ אין זה כלל ענין לימוד מבע"מ. - ויש לעיין לפי שיטת התוס' שהוא מטעם דחיישינן למשקר.- עי' בקצה"ח סי' מ"ו סקי"ז. מה לבע"מ שכן עשה בו קרב כמקריב טמא יוכיח.- מזה יש להוכיח דבע"מ כשר לשחיטה כמו זר דאל"כ הרי יש כאן פירכא אחריתי מה לבע"מ שכן פסול לשחיטה, - והנה זה מכבר ראיתי בספר בנין שלמה שנשאר בספק אם בע"מ כשר לשחיטה, - ולדעתינו מבואר זה להדיא הכא בסוגיא - וכן יש להוכיח גם מירושלמי פר"ז דפסחים ה"ה דאיתא שם בא בטומאה איך עבידא שחטו אותו בעלי מומין וזרקו אותו טמאים, אמר ר' הילא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, הרי לא נגע בהן טמא וכו' (- וע"כ שם הפירוש דשאל אם בא בטומאת המקריבין שהי' הכהנים טמאין, איך יעשה אם שחטו אותו בעלי מומין טהורין, ונזרק ע"י טמאין לענין אכילת הבשר הרי נשאר בטהרה, שהרי אין בהן טומאת עצמן יעוי"ש) אבל עכ"פ מבואר, דשחיטת בעלי מומין כשרה בקדשים.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
שאמר להם משה שמא עברתם על איסור הקרבת אנינות וטעיתם מחמת כך לשורפו ומיהו לא יחול כדפי' בקונטרס בסמוך וסוגיא זו לא כחד מהנך תנאי דפ' טבול יום (לקמן קא.) ואין לתמוה על זה דהנהו תנאי דרשי קראי דהתם לפי האמת דקי''ל דאונן מחיל עבודה מקרא אחרינא אבל אי לאו דנפקא לן מקרא אחרינא מהתם לא הוה שמעינן דהוה דרישנא לקרא כי הכא וכדמפרש ליה בקונטרס: והיכן מוזהר כו' אלא מהן הקריבו וקסבר מפני אנינות נשרפה. שלא היו אוכלין כל היום ולילה שאחרי כן ולמחרתו יהיה [נותר] ונשרף בו ביום בלא עבור צורה דקסבר אנינות לילה נמי אסור ואפי' נקבר המת וכשאמר לו אהרן מפני אנינות נשרפה טעה משה שלא הבין מפני אנינות דקאמר אהרן שזהו שלא היו ראויין לאכול מחמת אנינותם אלא קסבר שהקריבו אוננים ואמר להו משה שמא באנינות הקרבתוה ומיהו חילול לא יליף ר' ישמעאל מיניה דאי לאו קרא אחרינא הוה אמינא דכי נמי דאמר להם באנינות אקרבתוה לא למימר דאי עבוד הכי שפיר אשתרוף אלא כשאמרו לו מפני אנינות שרפנוה אמר להם שמא עברתם על אזהרה והקרבתם אוננים ואמר אהרן וכי הן הקריבו כך פי' בקונט' וקצת צריך להוסיף על פירושו דכשאמר להם שמא עברתם על אזהרה והקרבתם אוננים רוצה לומר וטעיתם לשורפה על כך דאי לאו הכי מה ענין זה אצל (זה) שריפה ועל זה השיב אהרן הן הקריבו אני הקרבתי ומפני אנינות שאמרתי לא מפני הקרבתם באנינות אלא מפני שלא יכולנו לאכול מפני אנינות וא''ת בפ' כיצד צולין (פסחים פב.) ולקמן בפרק התערובת (דף פג.) דדרשינן חטאת שנכנס דמה לפנים פסולה מהן לא הובא את דמה היכי דריש ליה דלמא הכי קאמר ליה שמא טעית לשורפה מפני שנכנס דמה לפנים וי''ל דלא דמי דלמה היה לו להזכיר למשה הנך פסולין דיוצא ונכנס דמה לפנים דבשלמא גבי אנינות היה סבור שמא טעה לפי שאמר לו אהרן מפני אנינות נשרפה וה''ר חיים תירץ דאנינות לא אמר לו משה בפירוש אלא מתוך תשובתו של אהרן אבל הן לא הובא את דמה אמר משה בפי' משמע בהדיא דאם הובא שפיר אישתרוף: שכן לא הותרו מכללן. פירש בקונטרס וזר דהותר בבמה אין זה הותר מכללו שהרי לא נאסר שם מעולם והקשה ה''ר חיים דבהקומץ רבה (מנחות כה.) קרי עון יוצא הותר מכללו בבמה ותירץ דשאני גבי ציץ דכתיב לרצון להם בכל מקום שמרצה ועוד י''ל דאפילו מיקרי הותר מכללו מ''מ פרכינן הכא שפיר שכן לא הותרו מכללן במקום שנאסרו: שם טומאה מיהא אישתראי. וא''ת מה להנך זר בעל מום טמא שכן במיתה תאמר באונן וכו' וי''ל דסבר לה כרבנן דאמרי (סנהדרין פג.) בעל מום ששימש באזהרה ולא כרבי [דאמר] במיתה וא''ת מה להנך שכן פסולין בפרה בעל מום זר וטמא תאמר באונן (לקמן דף יז:) וי''ל טבול יום יוכיח: אתיא בק''ו מיושב. תימה מה ליושב שכן לא הותר מכללו: אבל בקרבן צבור מרצה. תימה הרי חטאת דאהרן דהיינו שעיר דר''ח דקיימא לן פרק טבול יום (לקמן קא.) ובשמעתין דאם הקריבוה באנינות פסולה וי''ל כיון דלא ילפינן אלא מטומאה דינו כטומאה דאינו מרצה אלא באימורין אבל הקרבן אינו נאכל ועוד דבלאו הכי סתר ליה שפיר להאי ק''ו: ומה טומאה. תימה אי אנינות לילה דאורייתא איכא למיפרך מה לטומאה שכן הותרה בפסח הבא בטומאה באכילה תאמר באנינות שלא הותר: ולא תותר אנינות כו'. תימה מה לטמא שכן מטמא ויש לומר דאינו ק''ו גמור אלא סתירת דברים: כל חדא וחדא תיקום בדוכתיה. צ''ע פ''ק דחולין (דף כב:) גבי ק''ו דכשר בתורים פסול בבני יונה וגבי כשר שבפרה פסול בעגלה (שם כג:) וגבי ויהיו כל הכלים מקבלין טומאה מאוירן מק''ו (שם כה.) ובפר' ואלו מנחות (מנחות עה.) גבי חלות ורקיקים וכן פר' כל המנחות (שם דף סב:) גבי שלמי יחיד שטעונין סמיכה ובפ' השוכר את הפועלים (ב''מ פח:) גבי שור אוכל במחובר ובפרק כיצד הרגל (ב''ק כה:) דקאמר ותהא שן חייבת ברשות הרבים מק''ו ובפ''ק דקדושין (דף יד.) ותהא יבמה יוצאה בגט מקל וחומר ובנזיר פרק שלשה מינין (דף מד.) גבי טמא כמיטמא ובסוף יש מותרות (יבמות פז:) דנעשה מתים כחיים מק''ו צריך לדקדק בכולן אמאי לא אמר כל חדא וחדא תיקום בדוכתיה ושמא שאני הכא משום