דף טז - א
זר, שחמור ממנו, שאינו אוכל בקדשי קדשים, אינו דין שאם עבד, חילל! שמא תאמר, מה לבעל מום, שכן עשה בו קרב כמקריב. שהמום פוסל בין את הכהן המקריב ובין את הקרבן הקרב, ולפיכך פסולו של בעל - מום הוא חמור ולכן הוא פוסל בעבודתו, תאמר בזר, שאין בו חומרה כזאת, ומנין שיפסל?
תשובתך, טמא יוכיח, שלא יתכן בו "קרב כמקריב", שהרי אין הבהמה הקרבה נטמאת כשהיא בחיים [1], ונמצא שפסול הטומאה יתכן רק בכהן, ובכל זאת הוא פוסל בעבודתו וכדכתיב בטמא שעבד "וינזרו - ולא יחללו!", והוא הדין שזר יפסול עבודתו.
ושמא תאמר, מה לטמא, שכן מטמא בטומאתו דברים אחרים, ולכן גם פוסל את הקרבן בעבודתו, תאמר בזר, שלא מצינו שהזרות תגרום פסול זרות לדבר אחר?
תשובתך, בעל מום יוכיח, שאינו פוסל אחרים ובכל זאת פוסל את הקרבן בעבודתו!
וחזר הדין: לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן, בטמא ובבעל מום, שמוזהרין שלא לעבוד בקדשים, ואם עבדו חיללו את הקרבן. אף אני אביא זר, שהוא מוזהר שלא לעבוד, ואם עבד, חילל!
והוינן בה: היכן מוזהר הזר שלא לעבוד?
אי מ"וינזרו", וכדדרשינן לעיל שאיסור זה כולל גם את עבודת הזרים, כי נאמר בו "בני ישראל", אם כן תמוה, למה הוצרך תנא דבי רבי ישמעאל ללמוד פסול זר מקל וחומר מבעל מום? והרי חילול בגופיה כתיב ביה, כי מקרא מפורש הוא "וינזרו, ולא יחללו"!?
ומתרצינן: אלא, תנא דבי רבי ישמעאל למד להזהיר על עבודת זר, מהאמור בפרשת קרח [במדבר יח ד] בענין שמירת משמרת המקדש והמזבח על ידי אהרן ובניו - "וזר לא יקרב אליכם"! [2]
ודחינן: עדיין איכא למיפרך על הלימוד בקל וחומר מבעל מום ומהצד השוה מטמא - מה להצד השוה שבהן, בבעל מום ובטמא, שכן לא הותרו בבמה [3], תאמר בזר שמותר לו להקריב בבמת יחיד [4], ואם כן, מנין שזר פוסל בעבודתו במקדש?
ומתרצינן: לא תימא טמא יוכיח, אלא אימא אונן יוכיח, ועליו דרשו מקרא [להלן] שאם עבד חילל.
ומקשינן: מה לאונן, שפסולו חמור, שכן הוא אסור באכילת מעשר שני [שנאמר "לא אכלתי באוני ממנו"], תאמר בזר, שמותר לאכול במעשר שני?
ומתרצינן: בעל מום יוכיח שהוא מותר במעשר שני ובכל זאת פוסל בעבודתו.
וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן - בבעל מום ובאונן - שמוזהרין מלעבוד ואם עבדו חיללו, אף אני אביא זר שהוא מוזהר מלעבוד ואם עבד חילל.
ומקשינן: הכא נמי לפרוך: מה להצד השוה שבהן, שכן לא הותרו בעל מום ואונן בבמה. תאמר בזר, שהותר בבמה!?
מתקיף לה רב סמא בריא דרבא על הפירכא "מה להצד השוה שבבעל מום ואונן שאסורין בבמה": ומאן לימא דאונן אסור לעבוד בבמה? דלמא שרי לאונן לעבוד בבמה? שהרי לקמן למדו אזהרה לאונן שלא יעבוד מהכתוב "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל", ושמא רק במקדש הוזהר שלא לעבוד, אך בבמה מותר לו?! ואם כן, אי אפשר לפרוך מה להצד השוה שאסור בבמה.
רב משרשיא אמר: דין זה שזר מחלל בעבודתו אתיא מקל וחומר מכהן העובד כשהוא יושב, שמחלל בכך את עבודתו [ודין יושב נדרש לקמן בפירקין]: ומה כהן יושב, שאוכל קדשים בשעה שהוא יושב, אם עבד בישיבה חילל, זר החמור ממנו, שאינו אוכל קדשים, אינו דין שאם עבד חילל!? [5]
ומקשינן: מה ליושב, שכן הוא פסול לעדות כשהוא יושב, ולפיכך פסולו חמור ופוסל בקרבן, תאמר בזר שאינו פסול לעדות!? [6]
ומתרצינן: אפשר להוכיח בקל וחומר מיושב תלמיד חכם, שכשר להעיד אפילו כשהוא יושב [7].
ודחינן: עדיין יש ליפרוך: מה לשם "יושב" שכן מצינו שהוא פסול לעדות במי שאינו תלמיד חכם, וכיון ששמו של פסול "יושב" הוא חמור, אי אפשר ללמוד ממנו בקל וחומר לזר ואפילו לא מיושב תלמיד חכם שכשר לעדות.
ומתרצינן: רב משרשיא חומרא של "ש?ם יושב" לא פריך! ועוד, גם אם תמצא לומר שרב משרשיא שם יושב פריך, עדיין אתיא זר מיושב ומחדא מהנך [אונן או טמא או בעל מום], בלימוד של הצד השוה, שהרי באלו אין את החומרא של "שם יושב".
והוינן בה: ויושב דכשר בבמה, מנלן? שהרי רב משרשיא למד שזר פסול דוקא מיושב, משום שאין ללמוד מבעל מום או אונן או טמא, כי פסולם נוהג גם בבמת יחיד, בעוד שזר כשר בבמת יחיד, ואם כן, צריך לברר מנין לרב משרשיא שיושב כשר בבמה?
ומתרצינן: אמר קרא בחיוב עמידה "לעמוד לפני ה', לשרתו", ללמד שרק במקדש, שהוא מקום הנקרא "לפני ה'", שם צריך לעמוד, ולא "לפני במה"! [8]
שנינו במשנה: כל הזבחים שקבל דמן אונן - פסל!
מנלן דאונן פוסל את הקרבן בעבודתו? דכתיב בכהן גדול אונן "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל", שאם רצה הרי הוא מקריב קרבן בלא לחלל [9] - הא כהן אחר, הדיוט, שלא יצא מהמקדש אלא עבד עבודת הקרבנות, חילל אותם בעבודתו באנינות!
רבי אלעזר אמר: מהכא למדנו שאונן מחלל עבודתו, דכתיב בפרשת שמיני, במענה שענה אהרן הכהן למשה רבינו על שאלתו מדוע נשרף שעיר החטאת ביום השמיני למילואים ולא נאכל "הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם לפני ה', ותקראנה אותי כאלה, ואכלתי חטאתי היום, הייטב בעיני ה'?"
ומתשובתו של אהרן למשה אנו למדים ששאלתו של משה לאהרן היתה - האם בגלל שאלעזר ואיתמר הקריבו את החטאת כשהם אוננים על מיתת נדב ואביהוא נפסל הקרבן ולכן נשרף? ועל כך השיב אהרן: וכי הן הקריבו? והרי אני הקרבתי! שרק אני כשר לעבודה הזאת בתור כהן גדול. שאמרת לי "ועשה את קרבן העם", וכיון שאני כהן גדול, הריני מקריב גם כשאני אונן והקרבן כשר [10], ואם כן, לא זוהי הסיבה לשריפת שעיר החטאת, אלא משום שהיינו כולנו אוננים, ואונן אסור לאכול קדשים משום המצוה לאכלם בשמחה, ואונן אינו שמח.
ודייקינן: מכלל, דאי אינהו, אלעזר ואיתמר אקריב כשהם אוננים, שפיר אישתרוף החטאת, ומשום שחיללוה בעבודתם באנינות. ומוכח שאונן מחלל בעבודתו! [11] והוינן בה: ורבי אלעזר, מאי טעמא לא אמר כמו שאמרו לעיל, שהמקור שאונן מחלל עבודה נלמד מ"ומן המקדש לא יצא ולא יחלל", שמשמעותו כי אחר שלא יצא ועבד חילל!?
אמר לך רבי אלעזר: מי כתיב "הא אחר שלא יצא חילל"? שמא באמת גם כהן הדיוט שעבד באנינות אינו מחלל, אלא שהוצרך הכתוב להשמיענו שאפילו כהן גדול לא פוסל, שלא נאמר שמפני חשיבותו וקדושתו המיוחדת הוא פוסל כשעובד באנינות [12].
עוד הוינן בה: ואידך, הלשון הראשון, שלמד פסול אונן מ"ומן המקדש לא יצא ולא יחלל", מאי טעמא לא אמר כרבי אלעזר, שהמקור הוא מ"הן הקריבו"?
ומתרצינן: קסבר, מפני טומאה נשרפה אותה החטאת ולא מפני אנינות, שלא היה כלל דין ודברים בין משה ואהרן על נושא האנינות.
דבי רבי ישמעאל תנא: פסול אונן אתיא בקל וחומר מבעל מום -
הערות
[1] רש"י ותוס' פירשו שאין בהמה מקבלת טומאה מחיים כאדם המקריב, ותמה הגרי"ז שהרי מקבלת טומאת גולל, אם עשאוה גולל לקבר [עירובין טו א], והוכיח מכך שאינה מקבלת טומאה ונטמאת, אלא רק מטמאה אחרים, וראיתו, שהרי כשנטלת מהקבר אינה מטמאה, ואין פסול טומאה לקרבנות אלא כשהקרבן עצמו טמא. ובדרך נוספת ביאר, שאף אם תקבל טומאה מחיים, לא חל פסול טומאה בבהמה אלא אחר קידוש שחיטה, שהרי כתבו תוס' בב"ק [עז א] שהטעם שאינה מקבלת טומאה קודם שחיטה, כי אינה נחשבת "אוכל", ואם כן קדשים שחיבת הקודש מכשירתן להחשב כאוכל היה ראוי שיטמאו, אלא שאין חיבת הקודש קודם שחיטה, ונמצא שזה גופא הטעם שאינה מקבלת טומאה מחיים, וזו כוונת רש"י. ועדיין תמוה למה לא נחשב קרב כמקריב מחמת פסול טומאה שחל בקרבן אחר שחיטה. [ובטהרת הקודש כתב שבטומאה זו אין חילול כי הציץ מרצה, והנידון בסוגין לענין חילול, וצ"ע]. וצריך לומר כביאור הקרן אורה שבבעל מום נחשב קרב כמקריב, אף שיש מומין שישנם באדם ולא בבהמה [כמבואר בבכורות מג]. כי לדעת הרמב"ם [פ"ו מביא"מ ה"ה] רק מום השוה באדם ובבהמה פוסל בקרבן, ואם כן אף ששייך טומאה בקרבן, כיון שחלוק דינה בין אדם לבהמה לגבי קבלת טומאה מחיים, לא נחשב שעשו קרב כמקריב. [וראה שם עוד שמומי אלו באדם לא שייכים בבהמה, ולא נחשבים כחילוק ביניהם].
[2] בדבר אברהם [ח"ג א, י] ביאר את המחלוקת באופן הלימוד לפסול זר, כך: לוי למד מ"וינזרו" שכל דבר שנחשב עבודה אסור לעשותו בזרות, ואינו תלוי אם נמסרה לכהנים אי לא. ולפיכך כדי להתיר עבודה לזר, צריך לפרש בה היתר לזר, אף אם לא נאמר בפירוש שתעשה בכהנים. ורבי ישמעאל סובר שהאיסור לזר נאמר דוקא על עבודה שנמסרה לכהנים, ולא על עצם העבודה, כדדריש "לא יקרב אליכם". ואין צריך לפרש היתר בעבודה לזר, אלא כל שלא נמסרה לכהנים לא נאסרה לו, והנפקא מינה ביניהם תתבאר בהערה הבאה.
[3] רש"י הביא את המשנה להלן [קיג א] שפסול טמא שוה במזבח ובבמה, והיינו שנקט כי להלן מדובר בפסול טומאה בכהן, וכן נקט הרמב"ם בפירוש המשנה [שם] שטמא פסול להקריב בבמה אף שהוא זר, כי זר כשר בבמה קטנה ולא בגדולה, אך רש"י עצמו פירש להלן שהכוונה לאוכל קדשים טמאים, ולא לפסול כהן טמא לעבודה. [וראה משנה למלך פ"ג מקרבן פסח ה"ג]. וכוונת הרמב"ם היא שזר אינו לוקה במזבח אלא משום זרות ולא משום טומאה, [כדעתו בפ"ט מביא"מ הי"א וכביאור הכסף משנה שלא הוזהר על טומאה אלא מי שראוי לעבודה], אבל בבמה גם הזר לוקה על טומאה, כי הוא ראוי לעבוד בה. וכבר תמה התוי"ט שם מנין יצא לו דין זה, וכתב הגרעק"א [בתוס' למשניות שם] שמקורו מסוגיין שהצד השוה בין טמא לבעל מום הוא שלא הותרו בבמה. וראיה זו מוזכרת גם בתוס' להלן [כח ב ד"ה מסתברא]. ובדבר אברהם [שם] כתב שדין זה נכון רק לפי לוי, שלמד את זר וטמא מ"וינזרו", וכשם שטמא למד מזר להפטר בעבודה שאינה תמה כך גם נפטר בבמה, כי באיסור "וינזרו" נאמר מיעוט "וזרק הכהן", שהאיסור רק במזבח. אך לתנא דבי רבי ישמעאל שאיסור זרות נאמר דוקא בעבודה המסורה לכהנים, הרי רק לגבי עבודה שאינה תמה ניתן ללמוד ממנו שהתחדש היתר בבמה לזר, אך עצם העבודה בבמה לא נמסרה לכהנים, ולכן מותר לו לעבוד, ואי אפשר ללמוד ממנו להתיר גם לטמא לעבוד. [וראה שם עוד באורך]. ובתוס' ביבמות [לב ב ד"ה בעל מום] כתבו שזר טמא ששימש במזבח התמעט מ"אהרן ובניו" שאינו חייב על טומאה, ולכאורה מדבריהם משמע שגם בבמה לא נאמר איסור טומאה לזר, ותמוה מסוגיין ש"לא הותרו בבמה", ובהכרח צריך לפרש כדברי טהרת הקודש [קיט א] שזר טמא מחלל עבודה אף שאינו עובר איסור. ומוכח מדבריו ששייך פסול אף כשאין עובר איסור, [ודלא כיד רמה בסנהדרין פ"ג, הובא בסוף הערה 1]. ובספרי [קרח פרשה א] אמרו קל וחומר שאם זר הנכנס בטומאה חייב כל שכן כשעובד בטומאה, וכן נקט המאירי ביבמות [שם] שזר העובד במקדש בטומאה חייב שתים, ויש לעיין אם בבמה הוא פוסל את העבודה או שיש בו רק איסור, ולא נאמר פסול טומאה בזר.
[4] רש"י הביא הוכחה מקרא שזר כשר בבמה, שהרי גדעון מנוח ושמואל הקריבו בבמה. ובתוס' במנחות [ו ב ד"ה וכי] תמהו מכאן על משמעות דבריו שם שלא הותר זר בבמה אלא עד שהתקדש אהרן בלבד. ובראש המזבח בסוגיין הביא שו"ת רדב"ז שקודם שהתקדש אהרן היתה במה מותרת לכל, ואחר שהתקדש לא הותרה אלא על פי נביא. ובדבר אברהם [שם אות ה-ז] פירש כוונת רש"י והרדב"ז באופן שונה, עי"ש. וראה שם בהערה שתמה שמנוח היה בזמן שילה שנאסרו הבמות [כדלהלן קיב ב], ואמרו להלן [קיט ב] שלמנוח היתה הוראת שעה, וכן בגדעון אמרו בתמורה [כח ב] שהיתה הוראת שעה, וכן בשמואל אמרו בירושלמי מגילה [טז] שהיתה בו הוראת שעה, ואיך למדו מהם להתיר זר בבמה. וכבר עמד על כך בקרן אורה להלן [קכ.] עי"ש. ובשם הגרי"י מפוניבז' תירצו ששמואל הוצרך להוראת שעה כי היה לוי, ודעת מהר"ם מרוטנבורג [שע"ת ב ריח] שלא הותרה העבודה בבמה אלא לישראל ולא ללוי, וראה בכתבי הגרי"ז [ח"ד סי' מא]. ועוד י"ל שהרי דעת רבי שמעון להלן קיט. ש"מנוחה ונחלה" היינו ירושלים, וסבר שגם בזמן שילה היה היתר בבמות, ומסקינן שם שבדין זה "רשב"י משכינהו לתלמידי רבי ישמעאל", וכיון דסוגיין היא "דבי רבי ישמעאל" מובן שלשיטתם יש הוכחה מקרבן מנוח להכשר זר בבמה. ובאופן אחר יש לומר, שרש"י סובר כי הוראת שעה לא מועילה אלא לשנות דין מדיני עבודת המקדש, כגון פסול זר שמצינו לו היתר בחוץ, כי אם אין היתר בחוץ בהכרח שהוא דין מדיני הקרבן ובהם לא שייך שינוי בהוראת שעה. וראה להלן ע"ב בהערות של תוס' [ד"ה שכן]. ועדיין יש לתמוה למה הוצרך רש"י לראיה זו, והרי להלן [קיט ב] דרשו מקרא וזרק הכהן פתח אהל מועד, ואין זריקת כהן בבמה [לפרש"י שם].
[5] בפנים מאירות תמה הרי רש"י ותוס' להלן [כג ב] כתבו שיושב מחלל עבודה משום שנחשב כזר, ואם כן איך נלמד זר מיושב. וכתב בטהרת הקודש שרש"י ותוס' פירשו כך רק לפי רב נחמן שלמד שם פסול יושב מקרא "לעמוד לשרת" ודעתו כלוי שלמד פסול זרות מ"וינזרו". אך רב משרשיא בסוגיין סובר כתנא דברייתא שם שלמד לפסול יושב ממה ששנה הכתוב לעכב בעמידה בעבודה, והוא פסול עצמי ולא משום זרות, ולכן למד פסול זר מפסול יושב. [וראה בשטמ"ק בע"ב אות ג שתמה איך נחלק רב משרשיא על רבי ישמעאל שהוא תנא, ולהנ"ל מבואר, שהרי לפי התנא בברייתא יתכן לומר כרב משרשיא]. ולכאורה יש נפקא מינה מהו מקור הפסול ליושב, כי אם הוא פסול זרות, יש מקור שהוא מחלל עבודה מ"וינזרו", אך אם הוא פסול עצמי לכאורה לא יועיל מה ששנה הכתוב אלא לעכב, אך מנין נדע שמחלל עבודה [ראה בהערה 1 למשנה].
[6] מפירכת הגמרא משמע שפסול יושב אינו פסול בגוף הכהן ולא פסול מדיני העבודה, אלא מדיני צורת העמידה לפני ה', [וכמבואר בהערה 1 למשנה], ולפיכך פרכינן מעמידת העדים בעדות שגם היא נלמדת מ"לפני ה"', אך אילו פסול יושב הוא מדיני הכהן או העבודה, אי אפשר להוכיח מחומר שמצינו בעמידה לפני ה'. ולפי זה מיושבת קושית תוס' [בד"ה מה] שנלמד לפסול גזלן, כי אין ראית הגמרא מעמידה בעדות באה להוכיח שיש חומר בפסול ישיבה, אלא רק מדיני העמידה לפני ה', אך פסול גזלן לעדות אינו שייך לחומר דיני העבודה. [וראה הערות 6-13 לתוס']. וכן נראה ממה שהביא הרמב"ם דין עמידה בעדים בהלכות סנהדרין [פכ"א ה"ג] ולא בהלכות עדות, ומשמע שאינו פסול בעדים או בעדות אלא מדיני בי"ד. ואמנם הראשונים נחלקו בטעם חיוב עמידה בעדות, שהריטב"א בשבועות [ל א] כתב שהעמידו את ינאי המלך משום חובתו לעמוד לפני השכינה, ולא לפני הדיינים. אך הר"ן [בסנהדרין יט.] כתב שלבסוף יצא ממעשה זה קלקול, כי העמידה משום כבוד בי"ד, והם יכולים למחול, והיינו שאינה משום שעומד לפני ה'. וראה רמב"ן בבבא בתרא [קיג א] שאין עד נעשה דיין כי אינו יכול לשבת ולעמוד יחד, ואילו היה מפני כבוד הדיינים, ודאי לא היה חייב לעמוד בפני עצמו. וצ"ע.
[7] בשבועות [ל ב] מבואר שתלמיד חכם מעיד מיושב משום שעשה דכבוד התורה עדיף. ודוחה את העשה דעמידה. והראשונים שם הוכיחו מכך שאין עצם העדות נפסלת בישיבה, כי לפסול לא מועילה דחיה, כמבואר לעיל [בהערה 1 למשנה] בשם תוס' מנחות [מט ב] ובהכרח שהעמידה היא מדיני כבוד ה' או בי"ד. אולם תוס' בסוגיין [ד"ה מה] הסתפקו בכך, ויתכן שסברו כמבואר בקובץ הערות [הובא לעיל שם] שפסול הנובע מהאיסור, נדחה על ידי דחית האיסור. ומה שהוכיחו תוס' מירושלמי שבדיעבד אם לא עמדו העדים, אין העדות נפסלת, צריך לומר שההוכחה מסתם עדות, כי בת"ח אין חסרון העמידה פוסל עדותו משום שעשה דכבוד התורה דוחה, וכנ"ל. וראה עוד בהערות על תוס'.
[8] יש לעיין בטעם שאין עמידה בבמה, אם הוא משום שחיוב העמידה רק לפני ה', או שעצם העבודה בבמה אינה נחשבת עבודה לפני ה, ולכן אין חיוב עמידה בעבודה זו, [ונפ"מ אם פוסל בפרה שכל דיניה כקרבנות אך היא נעשית בחוץ, ראה קרן אורה להלן יז ב]. וראה במשנה להלן [קיג א] שאין בבמה מנחה, כהן, בגדי כהונה, כלי שרת, ואין בה ריח ניחוח, ובגמרא [קיט ב] מבואר שאין צורך בהם כי נאמר בהם "לפני ה" ואין זה אלא במזבח, ויתכן שהכוונה בכל אלו ללמד שהעבודה בבמה אינה עבודה לפני ה'. וכן משמע מדברי החזו"א [כ (ב) ז] שנקט כי אין צריך לעמוד בה דרך שירות. [ומה שמצינו לעיל יד. שמחשבת של"ש פוסלת בה, הוא כמו שפוסלת בשחיטה אף ש"אינה עבודה"] ועי' לעיל ד. הערה 5.
[9] רש"י הוסיף [בד"ה ומן] שאינו צריך לצאת מן המקדש אפילו ביום שמתו בו אביו ואמו. ותמוה, כי בתורת כהנים [שמיני, סוף מלואים] שנינו שמדובר בשעת העבודה, וכן פסק הרמב"ם [פ"ב מביא"מ ה"ה] שהיוצא בשעת העבודה בין כהן גדול ובין הדיוט חייב מיתה שנאמר ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו, [ורק כהן הדיוט אינו עובד, וכדלהלן] ולמה כתב רש"י רק שאינו "צריך" לצאת, והרי אינו רשאי. ושמא כוונתו שאין צריך לצאת אחר גמר העבודה. וראה דברי הרמב"ן בהערה 12.
[10] רש"י פירש שאמר לו אהרן וכי הן הקריבו והלא הדיוטות הם ופסולים לעבודה. [וראה להלן ע"ב סד"ה וקסבר, דאסורים להקריב אוננים]. ולכאורה תמוה למה סבר משה שנפסלה מפני עבודתן באנינות ותיפוק ליה שפוסלין כהדיוטות. ומסתבר שעבודת הדיוטות ביום השמיני אינה פוסלת כעבודת זר, אלא מצד חסרון עבודה. וכיון שלא חל בה פסול טעונה עיבור צורה, ולכן למד משה ממה ששרפוה מיד שנעשית בפסול הגוף, וסבר שעבדו בפסול אנינות, ואמר לו אהרן שכל העבודה נעשית על ידו כי הם אוננים [ומחללים עבודה ללישנא זו]. ובטהרת הקודש [להלן קא א] ובגבורת ארי [יומא ב ב] תמהו על רש"י שהרי רק עבודת הזריקה נאמרה לאהרן ביום השמיני, ואילו שאר העבודות היו כשרות גם בהדיוטות. וראה בחידושי מרן רי"ז הלוי עה"ת [פרשת שמיני] שמפורש הוא בפסוק שעשו הולכה, ולעיל [יד] אמרו שאונן פוסל בהולכה. אמנם הראשונים נחלקו מה היה גדרם של בני אהרן ביום השמיני, הרמב"ן עה"ת [ויקרא י, ז] נקט שהיה להם דין משוח מלחמה, וצידד שכך היה דינם כל ימיהם, ראה חברותא להוריות יב ב הערה 5] והריטב"א [במו"ק יד ב] נקט שנחשבו ככהנים גדולים. וכן משמע מדברי הראב"ד [פ"ב מביא"מ ה"ה] ואמנם בביאורו לתורת כהנים [שמיני א מ"ג] תמה למה פסלה בהן אנינות בהקרבה, והרי כהן גדול אונן כשר לעבודה. ומסתבר שגם רש"י נקט שהיו כהנים גדולים, אלא שניתנה להם מעלה זו רק ליום השמיני, ורק לצורך אכילה או שירות שניתן להם, אך בזריקה שניתנה לאהרן נחשבו כהדיוטות, ולפיכך אמר אהרן למשה שבעבודות שניתנו להם אין האנינות פוסלת, והן כשרות בהדיוטות - כיון שנחשבו ככהנים גדולים באותו יום, ומש"כ רש"י שאמר "והלא הדיוטות הם" היינו לגבי עבודתו של אהרן, שבה הם פוסלים כהדיוטות.
[11] לפי הלשון הראשון נאמר באונן חילול בהדיא, אך רבי אלעזר למד רק משריפת הקרבן שבהכרח התחלל. ולכאורה יקשה לפי סברת הגרעק"א [בהערה 1 למשנה] הרי יתכן ששרפוה משום דאי עביד לא מהני אף שלא נפסלה. [ואין טעון עיבור צורה כמבואר בפסחים פב ב וקושיא זו תלויה בנידון לעיל בהערה 3 למשנה אם אונן מוזהר שלא לעבוד, עי"ש ובע"ב בהערה 2 לתוס']. אמנם כבר נודע להוכיח שפסול אונן אינו מצד העבודה כזר ובעל מום, אלא מצד צורת עמידתו לפני ה' כשתויי יין ופרועי ראש, שהרי נחלקו תנאים ביומא [יג ב] כהן העומד ומקריב על גבי המזבח ושמע שמת לו מת, אם יגמור עבודתו או יפסיק ויצא, ופירש"י שמדובר בכהן הדיוט, ומוכח שאין זה פסול בגופו שפוסל את עצם העבודה, כי בזה מתחללת העבודה ובודאי לא יגמור, אלא חסרון בצורת עשייתו את העבודה, והפסול חל מפני האיסור לעבוד, אך כשהתחיל בהכשר יגמור. וכבר התבאר לעיל שבפסול מצד הכהן אין העבודה נפסלת, ואם נשרפה החטאת בהכרח שלימדה תורה כי עבודתו מחוללת. ולפי זה מובן הטעם שיושב ואונן כשרים בבמה ואילו טמא ובעל מום פסולים, כיון שלא הותר בבמה אלא זרות, אך פסולים מצד העבודה פוסלים גם בבמה, אבל יושב ואונן שפסולם מצד צורת העמידה לפני ה' כשרים בבמה שאינה נחשבת לפני ה'. וראה בשטמ"ק [אות ג] שתמה על הסלקא דעתך בגמרא לעיל שאונן יפסל בבמה שהרי מן "המקדש" לא יצא נאמר בו, ותירץ דהוה אמינא שהפסוק מחדש שכהן גדול לא יצא אפילו מהמקדש, אך להדיוט יהיה פסול גם בבמה, וצריך עיון אם ס"ד שיהיה פסול מצד העבודה. אכן מה שנקטנו בפשטות שאונן כשר בבמה, לכאורה אינו נכון שהרי רש"י כתב [בד"ה ויושב] שלרב משרשיא "לא משכחת בו היתר בבמה". אולם להלן [בע"ב] מוכח שגם לרב משרשיא אונן כשר בבמה, שהרי למד פסול אונן מיושב, ודיו להיות כיושב שכשר בבמה. וצריך לפרש שכוונת רש"י לומר מפני מה נחלק רב משרשיא על לימוד זר מאונן - והיינו שהלומד מאונן סבר שפסולו כתוב בקרא, ואם כן ראוי שיפסול גם בבמה - אך רב משרשיא עצמו סבר שכשר בבמה כיושב.
[12] רש"י פירש [בד"ה מי] שלא נאמר שכהן גדול אינו צריך לצאת כי אינו מחלל - ומשמע שהדיוט צריך לצאת כי הוא מחלל. אלא הכוונה לומר שאפילו כהן גדול אינו מחלל, והוצרך להשמיענו זאת, שלא נאמר שכהן גדול מתוך חשיבותו וקדושתו הוא מחלל באנינותו, ותמוה, שהרי לולי הדקדוק של הלשון הראשון ש"אחר מחלל" אין מקור לפסול אונן, ומהיכי תיתי לחדש פסול שכהן גדול יחלל מצד קדושתו. והרמב"ן בפירושו על התורה [ויקרא כא יב] פירש, שרבי אלעזר למד ש"לא יחלל" אינו בדרך שלילה שאם עבר לא יחלל, אלא איסור שלא יצא כהן גדול מהמקדש באמצע העבודה כי בכך הוא מחלל את המקדש, ואם כן אין מכך ראיה שכהן הדיוט אונן מחלל עבודתו. [כי אף שלא הוזהר על חילול כי אינו עובד, אין ראיה שאם יעבוד יחלל]. והיינו כדעת הבה"ג [הובא בסהמ"צ שורש ה] ש"לא יחלל" אזהרה היא, "ולא יצא" תלוי ב"לא יחלל", דהיינו שאיסור לא יצא אינו אלא בזמן שמותר לעבוד. וראה בהשגת הראב"ד בפ"ב מביא"מ ה"ו שמותר להדיוט לצאת, [וראה רמב"ן בסהמ"צ שם]. אך הרמב"ם [בסהמ"צ שם ול"ת קסה, ובפ"ב מביא"מ ה"ה] נקט שלא יצא היא אזהרה בין לכה"ג ובין לכהן הדיוט, ולכן נקט שגם בזמן שאינו עובד אינו יוצא עד שתגמר עבודתו שהחל בה, [כי האזהרה נאמרה רק בשעת עבודה, אף שאינו עובד כי הוא אונן]. ו"לא יחלל" אינה אזהרה אלא בלשון שלילה, שלא יצא כדי שלא תתחלל עבודתו. וראה ברמב"ן [ויקרא שם] שצידד כי כוונת לישנא קמא לפרש הפסוק כהרמב"ם על דרך שלילה, ודחה שגם לשון ראשון סבר ש"לא יחלל" הוא אזהרה, אלא שדקדק שאילו לא היה כהן הדיוט אונן מחלל עבודתו, לא היתה התורה מתירה לו לצאת מהמקדש ולהניחה. [ועיין עוד בפירושו לויקרא י, ו]. ובדעת הראב"ד הוכיח הגר"ח [על אתר] שאיסור יציאה אינו תלוי בדיני כהן גדול, אלא אם נעשה בו מעשה ריבוי או משיחה, שאז אפילו אם דינו ככהן הדיוט אסור לצאת והיינו כביאור הרמב"ן בסוגיין, שאיסור היציאה תלוי אם הוא ראוי לעבודה או לא. אך בכסף משנה משמע שהבין בכוונת הראב"ד שאין איסור יציאה לכהן הדיוט משום שחייב לצאת ולהטמא ולהתאבל על קרוביו. [ובכך חלק הרמב"ם וסבר שיעשה חובתו אחר גמר העבודה]. ולדבריו אף אם כהן הדיוט יכל לעבוד אונן היה מותר לו לצאת. ואם כן אי אפשר לבאר את לישנא קמא כהרמב"ן.
תד"ה מיושב. ועי"ל כו' ובד"נ אפי' ת"ח עומד. ק"ל א"כ יכול לפרוך מה ליושב ת"ח שכן פסול לעדות ד"נ:
גמרא ר' אלעזר אמר מהכא הן כו'. כצ"ל בל"י:
גמרא אף אני אביא זר כו׳ כצ״ל:
שם מוינזרו חילול בגופיה כתיב כו׳ כצ״ל. שם מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו בבמה כו׳ מ״ו הב״ז מביא ראיה מהך סוגיא למה שכתב הרמב״ם בפי׳ המשנה דסוף מכילתין עיין מה שאכתוב בזה לקמן:
רש״י ד״ה ומשני מיושב ת״ח כו׳ כצ״ל:
ד״ה ויושב דכשר בבמה כו' דמדשבקי׳ רב משרשי׳ לק״ו דלעיל כו׳. פי׳ מדשבקי׳ ר״מ לק״ו דלעיל משום הך פירכא שלא הותרו בבמה אע״ג דגבי אונן לא מצינן שיהא אסור בבמה בהדיא אפ״ה שבקי׳ לק״ו משום הך פירכא כיון דלא מצינו היתר בבמה באונן איכא למיפרך א״כ ביושב ג״כ איכא למיפרך הך פירכא כיון דלא מצינו היתר בבמה ביושב:
ד״ה הן הקריבו כו' שהיה אוננים כו׳ איכא למידק שהרי הקריבו קרבן תמיד ואח״כ מוספי׳ שעיר ר״ח ואח״כ קרבן העם משום דתדיר תדיר קודם ואח״כ כתיב ויקחו שני בני אהרן איש מחתתו וא״כ היאך נוכל לומר שהקריבו אוננים. ומצאתי קושיא זו ברמב״ן בחומש פי׳ שמיני ומתרץ שמא שכחו הדם לזרוק עד שהקטירו חלבים. ומצאתי ראיה לדבריו דכשר הקרבן אם הקטירו קודם זריקה דאמרינן לקמן דפ״ה אמר עולא אימורי קדשים קלים שהעלה לפני זריקת דמים לא ירדו דנעשו לחמו של מזבח ומשמע התם (דא״ש) [דה״ה] קדשי קדשים ויותר יש לתרץ דהקריבו אחר הקטרת השעיר דר״ח דהא דתדיר קודס לאו לעיכובא הוא כדאיתא בפ׳ ט״ו דק״א ובהדיא בפ׳ כל התדיר דתדיר קודם אינו לעיכובא:
ד״ה מה לזר שכן אין לו תקנה אבל אונן יש כו׳ כצ״ל:
תוספות ד״ה אף אני אביא כו׳ ומהאי טעמא נמי צריך לקמן בערל הילכתא גמירי ליה ולא כצ״ל. פי׳ ולא אתי בק״ו מבעל מום וטמא כמו זר משום הך פירכא טמא בקרבן צבור וכ״ג אונן יוכיח אבל זר א״ש מהך ק״ו משום דאיכא למיפרך מה להנך שכן אינן מוזהרים תאמר בזר שמוזהר ועיין במסכת תענית דף י״ז ע״ב בד״ה דבר זה כו' דמתרצי בע״א:
ד״ה ומה יושב שאוכל כגון במורם כו׳. פי׳ קדשים קלים דוקא דנאכלין בכל העיר אבל ק״ק דנאכלים לפנים מן הקלעים לא דאין ישיבה בעזרה ועיין בתוספות דיומא דף כ״ה ע״ב ד״ה אין ישיבה כו׳ דכתבו דלענין אכילה דצורך עבודה היא מישרא שרי וכ״כ כאן פסקי תוס׳:
ד"ה מה ליושב כו׳ ולייתי מבע״מ ומחד מהנך כו׳ כצ״ל:
בא״ד לא אתי מינייהו כו׳. פי׳ דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן מוזהרים והא דכתבו תוספות לעיל בד״ה אף אני כו׳ דלכך צריך לטעמא דאזהרה משום דלא תימא כו׳ ת״ל דאיצטרך לטעמא דאזהרה בזר דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן בע״מ וטמא שכן מוזהרים מ״ה איצטרך לטעמא דזר נמי מוזהר יש ליישב דכוונת התוס׳ על סוגי׳ דברייתא כיון דלכתחילה לא יליף זר מבע״מ וטמא אלא שאם עבד חילל במה הצד ולמה ליה למימר ולהזכיר טעמא דאזהרה הל״ל סתמא הצד השוה שבהן שאם עבד חילל אף אני אביא זר שאם עבד חילל ואי פריך מה להצד השוה שבהן שכן מוזהרים ה״ל לשנות זר נמי מוזהר מוזר לא יקרב כסוגי' כל הש״ס מ״ה כתבו תוס׳ דאיצטרך לטעמא דאזהרה במה הצד דא״כ ליכא למילף במה הצד מהנך דאיכא למיפרך טמא בקרבן צבור וכ״ג אונן יוכיח:
ד״ה מיושב ת״ח א״כ הא דאמרינן בפ׳ שבועת העדות דתלמיד כו׳ כצ״ל:
בא״ד דהא אי אזיל לאסהודי מעיד מיושב ותו דאמרינן התם הני מילי לממונא כו' כצ״ל. פי׳ ואי אמרינן דטעמא דלא ליזל משום דצריך לעמוד ואי מחויב לעמוד מן התורה אין שייך כאן בזיון כיון דמצותו בכך ואפי׳ בדבר ממון מחויב לילך ולהעיד אלא ע״כ טעמא משום זילות׳:
בא״ד שילהי מצות חליצה אמר לה בתי כו׳ כצ״ל בתי עמודי כו׳ ופרש״י התם דאמר ר׳ חייא לההיא יבמה בתי עמודי והחלצי לו:
בא״ד הג״ה וא״ת מה ליושב כו׳ וליכא למימר דנילף מיושב דמלכי ב״ד כמו מיושב ת״ח דגבי מלכי ב״ד לא שייך עבודה אבל מיושב ת״ח כהן יליף:
בא״ד ומיהו איצטריך קרא כו׳ ותמי׳ לי למה לא כתבו דאיצטריך קרא לעמידה מן הצד לרבנן כדאמרינן לקמן דף י״ט ע״ב. ומדי דברי בו זכור אזכרנו בסוגי׳ דהתם לתרץ קושי׳ מה שמצאתי בשו"ת אמונת שמואל שאלה י״ט שדברי תוספות סותרים זא״ז דשם במסכת סנהדרין דף י״ט ע״ב כתבו דקבלת עדות כגמר דין דמי ובעלי דינים בעמידה ובמסכת שבועות דף ל׳ ע״א בד״ה שאם רצו כו׳ כתבו דכתחלת דין דמי ונכנס בדוחק ליישב ולענ״ד לאו קושיא הוא כלל דבמסכת שביעות כתבו תוספות אליבא דר״י דוקא דע״כ ס"ל דכתחלת דין דמי מדפליג על רבנן ואמר שמעתי שאם רצו להושיב את שניהם מושיב׳ דילמא הא דשמע דמושיבי׳ את שניהם היינו בתחלת דין ורבנן דקאמרי דמצוה שיעמדו היינו בשעת קבלת העדות דהוי כגמר דין מ״ה מצוה שיעמדו אלא ע״כ ס״ל דקבלת עדות נמי כתחלת דין דמי מ״ה כתבו תוס׳ התם דהך סוגיא דינאי המלן אתי דלא כר״י דלדידי׳ לא הוי בשעת קבלת העדות דהוי תחלת דין ולא היה צרין לעמוד כנ״ל וברור הוא:
ד״ה קסבר מפני טומאה כו׳ הוה מצי למימר כדבסמוך לתנא דבי ר״י כו׳ והא דלא קאמר הכי דלא מקשה דאי ס״ל דהן הקריבו אתי לאזהרה למה יליף מן המקדש לא יצא לילף בק״ו כיון דמצינו אזהרה מהן הקריבו וליכא למיפרך על הק״ו מ״ה קאמר דקסבר מפני טומאה נשרפה:
בא״ד ע״ב ושייך לכאן וטעית׳ מחמת כך לשורפו ולא יחול כו'. פי׳ אף ע״פ שהקרבת׳ באנינות לא היה צריך לשורפו דמשום זה שהקרבת׳ באנינות לא חללת׳ העבודה:
בא״ד וסוגיא זו דלא כחד כו׳. פי׳ דהתם משמע אפי׳ למ״ד מפני טומאה נשרפה ס״ל דאי הקריבו באנינות שפיר עבדי דאשריף דאונן מחלל עבודה רק למ״ד באנינות נשרפה הוה הן היום בניחות׳ שקרבן זה לחובת היום קרבו וקדשי דורות הוא ואכלתי בלשון בתמיה דאסור לאוכלן אונן מ״ה שרפנו ולמ״ד מפני טומאה נשרפה הוה הן היום בלשון בתמיה וכי הן בניי הדיוטי׳ היום הקריבו אני הקרבתי וכ״ג מקריב אונן רק מפני טומאה שרפנו וכאן משמע איפכא עיין ברש״י:
בא״ד ואין לתמוה על זה דהנהו תנאי דהתם דרשי קרא לפי האמת דק״ו דאונן מחיל עבודה וילפינן מקרא אחרינא כו׳ כצ״ל. פי׳ דרוצים לתרץ על התמי׳ דלא אתי כחד מהנך תנאי דהתם דהתם דרשי אליבא דאמת דאונן מחיל עבודה מ״ה אליבא דכ״ע אי הקריבו באנינות שפיר עבדי דשרפה:
בא״ד דנפקא לן מקרא אחרינא מהך קרא לא הוה שמעינן כו׳ כצ״ל:
בא״ד בקונטרס הס״ד:
ד״ה והיכן מוזהר כו׳ מפני אנינות נשרפה שלא היו יכולין לאכל כל היום ולילה שאחריו עד למחרתו והיו שורפי׳ בו ביום כו׳ כצ״ל:
בא״ד וכשאמר לו אהרן מפני אנינות כו׳ כצ״ל:
בא״ד ענין זה אצל שריפה ועל כו׳ כצ״ל:
בא״ד דלמה היה לו להזכיר כו׳. פי׳ אי אמרינן דבנכנס דמה לפני׳ כשר מהיכא תיתי לומר שאהרן טעה בזה ושרף קרבן כשר:
בא״ד וה״ר חיים תירץ כו׳. פי׳ בשלמא אנינות לא אמר משה בפירוש נוכל לומר דאמר לאהרן בלשון בתמיה שמא מפני אנינות נשרפה וטעית אבל הן לא הובא את דמה כתיב בתורה שאמר לו הכי ולא כתיב בלשון בתמיה משמע בהדיה דאם הובא שפיר אישתריף:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
גמרא מה לבעל מום שכן עשה בו קרב וכו׳ קשה אמאי לא אפיך ק״ו מהנושאים למקומות ויעביד הכי ומה אכילה שמותר בבעל מום אסורה בזר עבודה שפסולה בבעל מום אינו דין שפסולה בזר דהשתא ליכא למפרך מה לבעל מום שכן עשה בו קרב וכו׳ דהא לא ילפינן מבעל מום לעבודה מאכילה ילפא וכן קשה לקמן אדרב משרשיא דעביד ק״ו זר מיושב דפריך ליה מה ליושב שכן פסול לעדות אמאי לא עביד ק״ו ממקומות הכי ומה אכילה שמותרת ביושב אסורה בזר עבודה שפסולה ביושב אינו דין שפסולה בזר דהשתא ליכא למיפרך ~מאי~{לוח הטעיות חק נתן: מה} ליושב וכו׳ וי״ל משום דאיכא למפרך נמי מה לאכילה שכן אסורה בכ״ג אונן תאמר בעבודה שכשרה בכ״ג אונן ודוק:
שם דבי ר׳ ישמעאל תנא אתיא בק"ו מבעל מום וכו׳ זר יוכיח וכו׳ תימא היכי בעי רבי ישמעאל למילף אונן מזר והא איהו גופיה יליף לעיל זר מאונן וליכא למימר דלפי המסקנא דקאמר טמא יוכיח תו אין אנו צריכין למילף מזר הא ליתא דעל כרחך אף לפי המסקנא צריכין נמי למילף מזר דאלת״ה איכא למפרך מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו בבמה כדפריך לעיל וי״ל הא דבעי רבי ישמעאל למילף אונן מזר הוא אליבא דמאן דמפיק זר מקרא וכן הא דבעי למילף לעיל זר מאונן הוא ג״כ אליבא דמאן דמפיק אונן מקרא והכי קאמר רבי ישמעאל דלא בעי קרא לתרוייהו לזר ולאונן אלא אי איכא קרא לאונן תו לא צריך קרא לזר דאתי מאונן וכן אי איכא קרא לזר תו לא צריך קרא לאונן דאתי מזר ודוק:
תוס׳ ד״ה אף אני אביא זר שמוזהר וכו׳ לכך צריך לטעמא דאזהרה משום דלא תימא טמא בקרבן צבור וכ״ג יוכיח וכו׳ קשה איך אפשר לומר טמא וכו׳ יוכיח הא כל מה הצד מגופיה פרכינן מעלמא לא פרכינן כדאיתא בפ׳ כל הבשר וע״ק מאי קאמרי לכך צריך לטעמא דאזהרה וכו׳ הא ע״כ צריך לטעמא דאזהרה כדי להשוותו בזה לצד השוה ולמילף מיניה דאי לא הוה זר שוה להם באזהרה איכא למפרך מה להצד השוה שבהן שהן מוזהרין וי״ל דה״ק דאזהרה גופה תיתי בק״ו ומה בע״מ שאוכל מוזהר ואם עבד חילל זר שאינו אוכל א״ד שמוזהר ואם עבד חילל לכך כתבו דצריך לטעמא דאזהרה משום דלא תימא טמא וכו׳ יוכיח והא דקאמרי יוכיח הוא על עיקר הקושיא אבל אכתי קשה אמאי הוצרכו לדחות משום דלא תימא טמא בקרבן צבור וכו׳ הו״ל לדחות מה לב״מ שכן עשה בו קרב כמקריב כדפריך הש״ס וצ״ע:
ד״ה ומה יושב שאוכל כגון במורם מקדשים ובכור עכ״ל פי' דקשיא ליה היכי משכחת יושב ואוכל בקדשי קדשים והא אין ישיבה בעזרה והיכי קאמר ומה יושב שאוכל ומיתרצי כגון במורם מקדשים קלים ובכור דנאכלין בכל העיר ומיהו לפי מ״ש לקמן בד״ה יושב ת״ח בהג״ה דהא דאין ישיבה בעזרה אינו מן התורה יכול לפרש אפי' בקדשי קדשים וק״ל ועיין בפסקי תוס׳ מ"ש כאן ועיין לדבריהם שם בפ׳ ב׳ דיומא דף כ״ה בד״ה אין ישיבה בעזרה ושם בפ׳ אלו נאמרין דף מ׳ ע"ב בד״ה והא אמר מר:
ד״ה מה ליושב וכו׳ ולאו קושיא היא כיון דגזלן אינו מוזהר וכו׳ ר״ל דאיכא למפרך מה להנך שכן מוזהרין שלא לעבוד תאמר בגזלן שאינו נזהר שלא לעבוד וק״ל:
ד״ה יושב ת״ח וכו׳ דהא אי אזיל לאסהודי מנפשיה וכו׳ ותו דאמר פ׳ שבועת העדות ה״מ לממונא אבל לאיסורא ילך להעיד אין חכמה וכו׳ ר״ל אא״כ משום זילותא הוא אי אזיל לאסהודי לקמי דזוטר מיניה אבל לעולם הוא מעיד מיושב הילכך באיסורא ילך להעיד וימחול על זילותא דיליה משום דאין חכמה וכו׳ אבל אי אמרת משום דצריך להעיד מעומד ולכך אינו הולך להעיד כדי שלא יבטל עשה דכבוד תורה א״כ מאי אירייא ממונא אפי׳ איסורא נמי אע״ג דאין חכמה וכו׳ מ״מ עשה דכבוד תורה עדיף וק״ל:
בא״ד אלמא טעמא משום דהוי כמו דין ויכול ת״ח לישב וכו׳ ר״ל דיכול ת״ח לישב בחליצה אפילו לכתחלה ולכך מייתי שפיר ק״ו מיושב ת״ח דיכול לישב לכתחלה בין לדין ובין לחליצה אבל מיושב שאינו ת"ח אינו יכול ללמוד אע״ג דבדיעבד אם חלצה מיושב כשרה משום דאיכא למפרך שכן פסול לחליצה לכתחלה כמו דפריך שכן פסול לעדות אע"ג דבדיעבד כשר כמו שכתבו התוספות לעיל ודוק:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חידושים
גמרא מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו בבמה כו׳ ר״ל בעל מום וטמא אסור בבמה וכתב רש״י צ״ל דתנן בפ׳ בתרא הזמן והנותר והטמא שוין וכו׳ מוכח מזה דטמא היינו כהן טמא דאסור לשמש במזבח ובבמה וכ״כ ג״כ התוספות להדי׳ דף כ״ח ע״א ד״ה מסתברא כו' בפשיטות עיי״ש ומכאן יצא להרמב״ם ז"ל בפי׳ המשנה דסוף מכילתין שכתב הטמא כהן שעובד בטומאה וכתב שכן מבואר בתלמוד וכוונתו פשוט להתלמוד שבכאן וכמ״ש רש״י ותוספות והוא מוכח בסוגיא והרב בספר תוספות יום טוב לקמן בסוף מכילתין תמה על הרמב״ם ורע״ב שפי׳ כן וכתב שלא מצא זה בתלמוד שלנו ואשתמטתי׳ להרב גמרא זו דמבואר להדיא דאכהן טמא קאי ודוק:
ד״ה וקסבר כו׳ וכדפרישית וכשאמרו לו כו׳ הד״א ומיהו חילול לא יליף כו׳ אותו לאו למימרא כו׳ פוסל בו הס״ד וכצ״ל וכן הוא בס״א וקצת קשה דא״כ ה״ל לעיל לתרץ לאידך דאין ללמוד חילול מכאן גם מהצד השוה לא יכול למילף דשם טומאה לא ס"ל וא״נ דאיכא למיפרך שכן לא הותרו אצל כהן גדול בקרבן יחיד כדלקמן ואפשר דעדיפא קא מתרץ וס״ל כתנאי דלקמן דס״ל לסברתם דנוכל ללמוד גם חילול מכאן שוב ראיתי בעמוד ב׳ בתוספות שהרגישו בזה ג״כ ודוק:
ד״ה אף אני כו׳ דלא תימא טמא בקרבן צבור כו׳ גדול אונן כו׳ דלא אתי בק״ו כצ״ל ור״ל בק״ו מבעל מום שאוכל כו׳ דכיון דערל דאינו מוזהר מלעבוד איכא למימר טמא בצבור וכ״ג אונן יוכיח ק״ל:
ד״ה מיושב כו׳ (וכל הדבורים שבע״ב שייכי לכאן עד ד״ה אבל בקרבן צבור כו') ויכול ת״ח לישב כו׳ (בהג״ה) ומיהו איצטריך קרא לעובד בהשתחוואה (כצ״ל) וכונתם דבעינן דוקא מעומד כדכתיב לעמוד לשרת ולא בהשתחוואה וצ״ע מנ״ל הא דילמא למעוטי׳ יושב אתי ובהשתחוואה מנ״ל דאסור בפשיטות.
ד״ה קסבר מפני כו׳ וסוגיא זו לא כחד כו׳ (ר״ל דלתנאי דהתם ס״ל בפשיטות דאי הן הקריבו באנינות שפיר עבד דאישתריף ע״ש) דהתם לפי דקים לן כו׳ כל היום ולילה שאחרי כן למחרתו ויהי׳ נשרף כו׳ כצ״ל נ״ל:
הגהות
גמרא אונן מנלן כו׳ (מיימוני פ״ב מה׳ ביאת מקדש)
ור״א מ״ט לא כו׳ שאוכל אם עבד כו׳ כצ״ל:
רש״י ד״ה זר שאינו כו׳ קדשים הס״ד:
ד״ה שכן כו' כמקריב המום כו׳ כצ"ל:
ד״ה טמא יוכיח כו׳ שאין כו׳ בהמה טומאה כו׳ כצ״ל:
ד״ה ה״ג הותרה בבמות בבמת יחיד כו׳ דתנן בפ׳ כו׳ שכשר בבמה כו׳ נמי מוכיח בגדעון כו׳ הד״א. וכצ"ל:
ד״ה אונן כו׳ עבד חילל הס״ד:
ד״ה ומשני כו׳ ומושיבין אותו הס״ד:
ד״ה מצינו כו׳ שם זרות הס״ד:
ד"ה שם יושב כו׳ כשר לעדות הס״ד:
ד״ה ומחד מהנך כו׳ בעל מום הס״ד:
ד״ה ויושב כו׳ לחד מינייהו הכא מנלי׳ הד״א: והס״ד:
ד״ה לעמוד כו׳ עמידה הס״ד:
ד״ה אונן מתני׳ הס״ד:
ד״ה הן הקריבו כו׳ אתה לומד כו׳ כצ״ל:
ד"ה מי כתיב כו׳ פסול אונן הס״ד:
ד״ה קסבר כו׳ שם אנינות לענין כו׳ אוכלין ואין טעון עיבור צורה שאינו נאכל הד״א והס״ד וכצ״ל:
ד״ה לא אכלתי כו׳ למחר הס״ד:
ד״ה בעל מום כו׳ מומו הס״ד:
ד״ה חילל כו׳ למה לך הס״ד:
ד״ה לא הותרו כו׳ כהן גדול הס״ד:
ד״ה טמא כו׳ קרבן צבור דכתיב במועדו ואפי׳ בטומאה ואם עבד בקרבן יחיד חילל כצ״ל: ס״א.
ד״ה ולפרוך כו׳ אונן הותר הס"ד:
תוס׳ ד״ה זר שאינו כו׳ תאמר בזר שמוזהר הס״ד:
ד״ה מה לטמא כו׳ קריבים כמקריבים כדפי׳ בקונטרס כצ״ל והס״ד:
ד״ה היכן מוזהר תימא נימא מוהקריבו כו׳ מיהו עדיפא משני כצ״ל:
ד״ה ומה יושב שאוכל כו׳ מקדשים ובזר הס״ד:
ועיין ביומא דף כ״ח ע״א בתוספות ד״ה אין ישיבה כו׳ ובפסקי תוספות דכאן.
ד״ה מה ליושב כו׳ הד״א כהן גזלן כו' (הד"א). כדפי׳ לעיל הס״ד:
ד״ה שכן לא הותרו כו׳ פרכינן הכא שכן לו כו׳ במקום שנאסרו כצ״ל והס״ד:
ד״ה שם טומאה כו׳ וא"ת כו׳ שכן במיתה כו׳ שכן פסולים בפרה כו׳ תאמר באונן כו'. (ר״ל דכשר בפרה כדלקמן בסמוך) כצ״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
גמרא אתי מק״ו מיושב תימא הא דלקמן דף כ״ב ע"ב פי׳ רש״י וגם התוספות משום דהוי זר א״כ איך ילפינן זר מק״ו מיושב כיון דזר גופי׳ אכתי לא קמה ליה וצ״ע גדול:
תוס׳ ד"ה ומה יושב שאוכל כגון במורם מן הקדשים ובכור משום דקשה להו הלא אין ישיבה בעזרה ואיך תני יושב שאוכל ולכך מתרצים שמיירי במורם מן הקדשים ובכור שנאכל בכל עיר ושפיר קתני יושב:
ד"ה מה ליושב שכן פסול לעדות סוף דבור הקשה הר״ר אפרים כהן גזלן יהי׳ פסול כו' ולאו קושיא כיון דגזלן אינו מוזהר לא אתי מיניה כדפרישית לעיל יש לדקדק דבשלמא הא דפירשו התוספות לעיל דאי לאו טעמא דמוזהרין הייתי אומר טמא בקרבן צבור יוכיח וכ״ג אונן יוכיח משום דהתם רצו ללמוד ק״ו מבעל מום שאוכל ק״ו זר שאינו אוכל לכך שפיר הייתי יכול לומר טמא בקרבן צבור יוכיח וכ״ג אונן יוכיח שאינם אוכלים ועובדים אי לאו טעמא דמוזהרים אבל כהן גזלן עיקר ק״ו מבעל מום דכשר לעדות וחילל גזלן שפסול לעדות אינו דין שחילל א״כ אינו יכול לומר טמא בציבור וכ״ג אונן יוכיח דהם כשרים להעיד ולכך עובדים אבל גזלן דפסול להעיד שפיר נילף מבעל מום בק"ו וכ"ת דאיכא למיפרך מה לבעל מום שמוזהר אבל גזלן אינו מוזהר א״כ קשה לא היו צריכים התוספות לפרושי דאיצטרך להאי טעמא דמוזהרים דלא תימא טמא בציבור וכ״ג אונן יוכיח תיפוק ליה אף בלא טעם זה איצטרך להדר שזר מוזהר דלא נימא מה להצד השוה שכן מוזהרין וק״ל אבל ליכא למיפרך מה לבעל מום שאין בידו לתקן אבל גזלן יש בידו לתקן דנימא יושב יוכיח שיש בידו לתקן ופסול וק״ל וגם אין לומר דילמא נילף ק״ו איפכא דבעל מום יהי׳ פסול לעדות מק״ו מכהן גזלן וא״כ כל חדא וחדא תיקו אדוכתא א"כ הא דיליף לעיל זר ק"ו מיושב נמי נימא דנלמוד ק״ו איפכא ויהיה יושב אסור לאכול ק"ו מזר ודוק:
גמרא אונן מנ"ל כו׳ דבי ר׳ ישמעאל תני אתיא בק"ו מבעל מום כו' זר יוכיח ואין להקשות היה לו לומר טמא יוכיח ונלמד במה הצד מטמא ובעל מום ולמה לי זר וי"ל דאיצטרך זר משום דאיכא למיפרך מה להני טמא ובעל מום שיש בהם מיתה ולכך תני זר דסבר כמ"ד דזר באזהרה כמו שפירשו בתוספות בד״ה שם טומאה וק"ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
דף ט"ז ע"א אונן, מנלן וכו' - הנה בכדי לבאר סוגיא זו, נקדים חקירה מה שהסתפקנו בדין אנינות לענין הקרבה, והקרבן, - והיינו, בדין אונן שאין מקריבין קרבנו, - היאך הדין בשנעשה אונן באמצע עבודה, אם גומרין ההקרבה.
א גרסינן ביומא י"ג ת"ר כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל, רבי יהודה אומר כל היום, מאי כל היום אמר רבא לא נצרכה אלא להביאו מתוך ביתו א"ל אביי השתא לר"י אפוקי מפקינן לי' דתניא הי' עומד ומקריב ע"ג המזבח ושמע שמת לו מת מניח עבודתו ויוצא דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר יגמור וכו' אלא אמר רבא מאי כל היום לומר שאינו עובד כל היום גזירה שמא יאכל וכו' -והנה בפלוגתא זו דר' יהודה ור' יוסי דסבר ר' יוסי יגמור פירש"י דמיירי בכה"ד, והיינו דסבר רש"י דבכה"ג לכו"ע יגמור, מטעם כי זהו מה שנאמר ומן המקדש לא יצא, ובזה גם ר' יהודה מודה דגומר עבודתו, ולהכי פירש"י דמיירי בכה"ד, ובזה סבר ר' יהודה דמניח עבודתו ויוצא. ור' יוסי סבר דגם כה"ד יגמור עבודתו שהתחיל. - אמנם התוס' ד"ה הי' עומד מיאנו בפירש"י ופירשו דמיירי בכה"ג, וסברת ר' יהודה דסבר מניח עבודתו הוא מדרבנן, וכמבואר שם, - והנה ע"כ סברת רש"י דדוחק לפרש דרבנן יאסרו על כה"ג גם לגמור עבודתו שהתחיל בה, כיון דכתיב בהדיא ומן המקדש לא יצא, ואעפ"י שאסרוהו חכמים לעבוד משום גזירה שמא יאכל, - הנה זהו לכהפ"ח לענין ההתחלה, אבל אין לומר שיאסרוהו חכמים גם לגמור, שיש בזה גם בזיון העבודה. - עוד יש בזה דאם באמת אסור לכה"ג לגמור את העבודה שהתחיל בה, א"כ פשיטא שאסור להתחיל בעבודה, וא"כ תיקשה כיון שכבר אמר ר' יהודה דגם מניח עבודתו ויוצא, וא"כ פשיטא וכש"כ שלא יתחיל, וא"כ למה א"ר יהודה עוד בברייתא השניי' שלא יתחיל כל היום בעבודה מטעם גזירה שמא יאכל, - כיון שבלא"ה אסור בהקרבה מדרבנן, וגם אסור לגמור. - וכל זה הוקשה לרש"י, ופירש דברייתא זו מיירי בכה"ד, ור' יוסי סבר דכה"ד אינו מפסיק מעבודתו אלא גומרה. - אמנם תיקשה לרש"י הא דהקשו התוס' שם, אשר באמת מצוה ליישב דברי רש"י, וכאשר יבואר.
ב הקשו התוס' דהלא כה"ד מחלל עבודה, וכתבו התוס' דמשמע דמיירי שעדיין לא התחיל בעבודה וכוונת דבריהם, משום, דלכאורה יש מקום לומר דאין חילול עבודה בגמר עבודה באופן שהתחיל בהיתר, ולזה כתבו דמשמע דמיירי טרם התחיל בעבודה, מהא דתניא הי' עומד ומקריב, דמשמע שעבודה בידו טרם התחיל לעבוד, ויש בזה חילול עבודה, כיון שגם ההתחלה באיסור. - וכן איתא בתוספתא פרי"א דזבחים, דתניא שם אבל כה"ד שהי' מקריב ומת לו מת מניח עבודה ויוצא, וליכא מאן דפליג וכו' יעוי"ש, ונראה דהנה בתוספתא איתא כה"ג מקריב אונן וכו' ר' שמעון אומר גומר את העבודה שבידו ובא לו. אבל כה"ד שעמד ומקריב ומת לו מת מניח את העבודה שבידו ויוצא וכו' והנה יש לדייק בלשון זה דתניא בברייתא בכה"ג "ובא לו". - והנה מזה למד רש"י שדברי התוספתא אינו הברייתא המובא בש"ס דילן, ועוד דשם הוא דברי ר"ש, והכא הוי דברי ר' יוסי, - ומפרש רש"י דהתם בתוספתא מיירי שהעבודה בידו, היינו שעדיין יש לו לילך ולעבוד כגון מי שבידו המזרק, וצריך להוליך ע"ג המזבח,- ובזה אמר ר"ש גומר את העבודה שבידו ובא לו. היינו שיבוא להמזבח, - ובאופן זה מניח בכה"ד את העבודה ויוצא, והיינו שאין זה באמצע העבודה. כיון שעדיין צריך להוליך, אעפ"י שההולכה מצד עצמה עבודה היא. אמנם לגבי עיקר ההקרבה הרי זה התחלה, - ובזה יובדל מכה"ד, - אמנם באמצע עבודה ממש,דהיינו שהי' עומד ע"ג המזבח, - וזהו הבריתא שהובאה בסוגיא דידן. - ובזה גם כה"ד לא מעברינן לי' מעל המזבח, וכמו שדרשינן מעם מזבחי ולא מעל מזבחי, וכאשר יבואר להלן בס"ד - וסברת רש"י שהברייתא זו היא ברייתא אחריתי. ואינה התוספתא, ושונה היא לגמרי מדין התוספתא, מטעם דבתוספתא מיירי טרם עלה על המזבח. - והכא מיירי בשעלה ע"ג המזבח, וזהו דין חדש לר' יוסי דיגמור הכה"ד העבודה, מטעם דכיון דעומד ע"ג המזבח שוב לא נחתינן לי' עד שיגמור.
ג והא דבאמת אינו מחלל עבודה באופן שעומד ע"ג המזבח.- נראה דהנה יש לחקור בעיקר הדין הא דאונן פסול להקריב, אם הוא מצד עצמו דלא חזי לעבודה באנינות, א"ד שהדין הוא בהקרבן שלא יוקרב ע"י כהן אונן, ונפק"מ לענין זה בשעלה ע"ג המזבח בהיתר, דאם פסול אנינות הוא מצד עצמו, והוא גברא דלא חזי לעבודה, א"כ מה מועיל לן הא דעלה ע"ג המזבח, אמנם אם אין הפסול בגברא רק דין הוא בהקרבת הקרבן שלא יוקרב באנינות - הנה באופן זה שעלה ע"ג המזבח, אין זה המקום של חלות האנינות- שהכהן ע"כ אונן הוא גם בשעומד ע"ג המזבח ואסור גם שם באכילת קדשים, אמנם כיון שאין שם החלות דאנינות, להכי אין פסול אנינות בהקרבן. וע"כ הא דמחלל עבודה באופן שנעשה אונן טרם חלה על עקבי המזבח, זהו מטעם אחר משום דעבר אמימרא דרחמנא. וכאשר יבואר.
ד הנה יש להבין לפירש"י באיזו סברא פליגי ר' יהודה ורבנן, דר' יהודה סבר לא יגמור, ור' יוסי סבר יגמור, ומאי טעמייהו בזה. - ונראה דפליגי בהא דמצינו הכא בזבחים בסוגיא אונן מנ"ל דמחלל עבודה דכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חילל א"ל מי כתיב הא אחר שלא יצא חילל, עי' בפירש"י, ואידך מ"ט לא אמר מהן הקריבו בסבר מפני טומאה נשרפה, דבי ר' ישמעאל תנא אתיא בק"ו מבע"מ ומה בע"מ שאוכל אם עבד חילל, אונן שאין אוכל אינו דין שאם עבד חילל. יעו"ש והנה לכאורה קשה הא מצינו לכה"ג שאינו אוכל, ומכל זה עובד עבודה, וע"כ צ"ל כמו שכתבו התוס' שם ד"ה זר שאינו אוכל דאין להוכיח מכה"ג משום שאינו מוזהר, תאמר בזה שמוזהר. - ולכאורה יש להעיר היכן מצינו אזהרה זו לכה"ד, דע"כ גם תנא דבר"י לא סבר דרשא זו דומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חילל, והיינו דע"כ מדיליף מק"ו א"כ סבר דאין לדייק הא אחר שלא יצא חילל, ואפשר שגם אחר אינו מחלל. וא"כ אין מקום גם לאזהרה, דהרי עיקר האיסור מזה נלמד, כמבואר בסנהדרין פ"ד, וע"כ צריך לומר דרק על חילול עבודה לא נלמד, אבל האיסור שפיר דמי ונלמד דרק הכה"ג מוזהר שלא יצא ויקריב באנינותו הא אחר יצא. -ומוזהר לצאת מן העבודה, ולהכי שפיר יליף תנא דבר"י חילול עבודה לאונן מק"ו מבע"מ.
ה והנה לשיטת רש"י דבכה"ג לכו"ע רשאי להתחיל בעבודה, היינו מדאורייתא, וכמו שיבואר להלן, והנה לפ"ז ע"כ דרשא דומן המקדש לא יצא האמור בכה"ג היינו שלא יצא מקדושתו ויתחיל בעבודה, וממילא המיעוט לענין אחר היינו ג"כ שאינו רשאי להתחיל. - נמצא לפ"ז דלענין אמצע עבודה, אין כאן אזהרה לכה"ד וממילא בין אם נלמד חילל עבודה לכה"ד מן ומן המקדש לא יצא, ובין אם נלמד חילול עבודה מק"ו מבע"מ אין לנו ללמוד על אמצע עבודה, וזהו סברת ר' יוסי דסבר דכה"ד שנעשה אונן בעמדו ע"ג המזבח שאין זה מקום אנינות, וגם אין כאן אזהרה, ולהכי סבר יגמור מפני שאין כאן חילול עבודה, ואין כאן לימוד מהק"ו ג"כ משום דיש לפרוך כה"ג יוכיח שאינו עובד ואוכל ועבודתו כשרה, ור' יהודה דסבר לא יגמור היינו משום דע"כ סבר כר"א דמפני אנינות נשרפה, וכמו שסבר כן לקמן ק"א, - והוי ר' יהודה לשיטתו, - זהו מה שנראה סברת ר' יהודה ור' יוסי אליבא דפירש"י. ומה
ו ובזה יש ליישב עוד מה שקשה לכאורה לפירש"י דאם סבר ר' יוסי דהפסול לעבודה יש הבדל בין אם הי' פסול טרם שהתחיל בעבודה, לבין אם נעשה פסול באמצע עבודה, ור' יוסי סבר דבאופן שנעשה הפסול אחרי שהתחיל בהיתר יגמור, א"כ לפ"ז תיקשה מסוגיא ערוכה לעיל ט"ו בעא מני' ר' ירמי' מר' זירא הי' מזה ונקטעה ידו של מזה עד שלא הגיע דם לאויר המזבח מהו וכו' יעו"ש - ולכאורה אמאי לא קאמרה הסוגיא דזה תליא בפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי דפליגי לענין אנינות ומצאתי בגבו"א ליומא עמד בזה. - ועוד הקשה לתנא דבר"י דיליף חילול עבודה לאונן מק"ו מבע"מ, - ובע"מ אפי' התחיל בהיתר גם כן חילול, וא"כ איכא למיפרך מה לבע"מ דלא מהני התחיל בהיתר, עכת"ד. - ובדברינו יבואר לנכון דאין זה ענין לבע"מ כלל, דשאני בע"מ דמצד עצמו אינו ראוי לעבודה. - משא"כ אונן דהוי גברא דחזי לעבודה, ורק העבודה דורשת אי-אנינות, ואין אנינות ע"ג המזבח. - ואיסור ג"כ ליכא באופן שנעשה אונן בעמדו ע"ג המזבח ועבודה בידו, - וע"כ עיקר הטעם של ר' יוסי דסבר יגמור הוא מפני שסבר שאין כאן איסור אנינות, וממילא כדליתא דמיא עד גמר העבודה.
ז אמנם דעת הרמב"ם דלא כדעת רש"י בזה, והוא, בהא דכתב הרמב"ם בפר"ב מבי"מ ה"ו דעיקר האיסור להדיוט נלמד מן הדרשא דומן המקדש לא יצא ומפרש שזה נאמרה על אמצע עבודה לומר שמחויב להפסיק עבודתו, וכתב מרן שדעת רבינו כשיטת התוס'. ומשמע מדברי רבינו אשר כה"ג לא יתחיל שום עבודה בשעה שהוא אונן. - ומסתפק שם במל"מ אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, - ובאמת מלשון הרמב"ם משמע דמדאורייתא מותר, ויש להאריך בזה. - וכן מורה דברי הרמב"ם בפר"ד מה' כלי המקדש ה"י שכתב בהדיא כיון שכה"ג האונן ראוי לעבודה, וע"כ הכוונה ראוי גם להתחיל. - וע"כ דברי הרמב"ם מתפרשין היטב כמו שפירש המל"מ בשלהי דבריו שם. - עכ"פ מבואר דשיטת הרמב"ם והתוס' לענין זה בחדא שיטה קיימו ומחולקים רק בלהתחיל, דשיטת התוס' לענין להתחיל מן התורה. אבל הרמב"ם ס"ל דמדרבנן ג"כ מותר]. ודברי רש"י ושיטתו בזה כאשר ביארנו.
ח אמנם בעיקר הדין דכה"ג אונן משלח קרבנותיו לכאורה תמוה טובא הלא זה ודאי דחל אנינות על כה"ג מדחזינן דאסור באכילת קדשים ורק לענין הקרבה חידשה תורה שמקריב אונן אמנם לענין שילוח קרבן, - תמוה לן טובא היאך יכול לשלוח הקרבן באנינותו הלא נלמד משלמים דבעינן בזמן שהוא שלם, והכא עכ"פ חסר להכה"ג מעלה זו דשלם, וגם הרמב"ם סובר להלכה דאין אונן משלח קרבנו, כמבואר בפר"ב מבי"מ הי"א, -וא"כ תמוה מדוע זכה הכה"ג לבטל דין אנינות בדבר שילוח הקרבן, וצ"ע.
ט והנה לכאורה אפשר לומר דכל עיקר האי דינא הוא לענין שילוח הקרבן, דהיינו בשעת הפרשה בעינן שיהא הבעלים שלמים.-ויש סמך לזה מדברי רש"י פסחים צ"ח ד"ה אלא דמת אחר חצות דכיון דחיילא עלי' דין פסח ברישא שוחט לעצמו ולא חיישינן וכו' אבל כי חיילא אנינות ברישא לא זהיר וכו' וקשה מדוע לא פירש"י דבאופן שחל אנינות אינו משלח פסחו מטעם דבעינן שיהי' שלם, וכן פירשו התוס' שם,- ובאמת תמוה מדוע לא נחת רש"י לזה, וביותר שמבואר לקמן צ"ט שדין זה דר"ש גם בפסח נאמרה, והי' נראה לומר דסברת רש"י דכיון דמיירי הכא לאחר ההפרשה, והיינו דהמשנה מיירי כן. - ולהכי פירש"י מטעם שפירש. - ולפ"ז אפשר לומר דגם קרבנו של כה"ג מיירי באופן זה, וקצת משמע כן לשון הרמב"ם שכתב הי' הקרבן של כה"ג, דמשמע שהי' מופרש מעיקרא. - אמנם מלבד הדוחק שמצד עצמו, - הנה לא כן משמע בסוגיא דב"ק ק"י שם,- דמשמע דכה"ג אונן יכול להקדיש ג"כ את הקרבן.
י ונראה בסברת רש"י דכיון דפסול אנינות הוא מצד עצם הקרבן, והיינו דהשתלמות הקרבן לא יהי' באנינות, וא"כ גם ההקדש שהוא ההפרשה ג"כ בעינן שלא תבוא באנינות, שזהו ג"כ ענין קרבן, וזהו עיקר סיבתו, ולכן שיטת רש"י דלאחר הפרשה שוב לא איכפת לן על התנאי דשלם ומטעם זה בכה"ג שמקריב אונן, ואין זה חסרון להשלמת הקרבן להכי יכול הכה"ג להקדיש גם כן, ולהפריש הקרבן.
יא ובזה יש ליישב הא דקשה לכאורה סוגיא זו דפריך ומאן לימא לן דאונן אסור בבמה וכו' וקשה הא אונן לאו בר הבאת קרבן הוא מטעם דבעינן שיהי' שלם, וממילא פסול לעבודה גם לאחרים מטעם חסרון שליחות - ויש לחלק.- ובשלמא במזבח לא קשה למ"ל קרא דאונן פסול לעבודה. - מטעם דהרי נפק"מ לקרבן דאחרים, - ואין בזה חסרון שליחות מטעם כהנים שלוחי דרחמנא נינהו.-משא"כ בבמה דזר כשר בה, א"כ פשיטא דאונן פסול. א"ש משום דאם אין לנו לימוד לפסול אונן לעבודה, והוי אמרינן דכשר אונן בבמה, דאז יהי' הדין דאונן משלח קרבנותיו ג"כ מטעם דזה בזה תליא.
יב אמנם העיקר נראה בזה דע"כ כהן גדול משלח קרבנו, דכיון דאמרה תורה לכה"ג שלא יצא מן המקדש. - והכוונה שלא יניח שום עבודה מלעסוק בה בשביל האנינות, ונכלל בזה ג"כ שיקריב כל הקרבנות שמחויב. - וא"כ פשיטא שיש בזה גם קרבן של עצמו שמחויב להקדישו ולהפרישו לקרבן, - וזהו כוונת הרמב"ם הי' הקרבן של כה"ג והי' אונן נותנו לכל כהן שירצה וכו' כיון שכה"ג ראוי לעבודה יעו"ש, והיינו מהטעם שכתבנו.
יג והנה כמו כן יש לחקור בעיקר הדין דאין אונן מביא קרבנותיו, אם הוא מצד עצמו מטעם דגברא לא חזי לקרבן, ולא הוי בר קרבן בשעה זו. - א"ד דהחסרון בזה מצד הקרבן, והיינו דבעינן שלא יהי' הכשר הקרבן בא ע"י איש אונן. והבעלים המה ג"כ בהכשר הקרבן, לפי שאין קרבן בלא בעלים, -ונפק"מ לענין דיעבד, דאם אמרינן דגברא לאו בר ריצוי הוא באנינותו. א"כ גם בדיעבד לא הורצה, אבל אם אינו אלא מצד הקרבן אינו מעכב בדיעבד כיון שאין לזה לימוד לענין דיעבד. - ואם נכשיר דיעבד א"כ שפיר יש להכשיר גם אחרי הקבלה בכוס או במנחה אחרי קמיצה, שזה ג"כ כדיעבד. מטעם הפסד קדשים, כמבואר. - והנה לפי מה שביארנו שיטת רש"י דע"כ עיקר פסול אנינות לא הוי חסרון מצד הקרבן. ולא מטעם גברא לא חזי. - ואם אמרינן כן בכהן העובד, כש"כ דאמרינן כן בבעלים, ואם ס"ל לרש"י כן בכהן העובד, וכמו שכתבנו, שזהו סברת ר' יהודה דסבר יגמור, א"כ כש"כ בבעלים, - וא"כ אתי שפיר פירש"י דסוטה ו' ד"ה שמת הוא, דפירש דאינה שותה מטעם דאמאן בעינן למשרייא. - והעיר בזה ידידי הרב הגאון ר' נחום ברוך גינצבורג שליט"א הגאב"ד קיבארט מדוע לא פירש רש"י מטעם אנינות, שהיא אוננת על בעלה, ואינה בהקרבת הקרבן. - אמנם לפי מה שכתבנו אתי שפיר, והיינו דלא מיבעי' אם סבר רש"י דכל עיקר הדין דפסול אנינות בבעלים הוא רק בשעת ההפרשה, וכמו שמוכח מרש"י פסחים, דפשיטא דלאחר קמיצה שוב אין לנו לחוש על אנינות דבעלים. - אלא אף אם גם אם אמרינן דיש להקפיד על מעשה ההקרבה ג"כ אמנם לאחר קמיצה שוב אין קפידא, וכמש"נ.
יד איברא דלענין הספק שכתבנו ע"כ דדעת הרמב"ם דאונן הוא משום דהוי גברא דלא חזי, וגם בדיעבד לא הורצה, והוא מדכתב בפר"ב מבי"מ הי"א וז"ל האבל אינו משלח קרבנותיו כל שבעה וכו' אבל המנודה יש בו ספק אם משלח אם אינו משלח לפיכך אם הקריבו עליו נרצה יעו"ש, משמע מזה דאילו באונן כל שבעה גם בדיעבד לא הורצה, וע"כ דסבר דהוי גברא דלא חזי, - ופשיטא דגם בשנעשה אונן אחרי קמיצה אינו בהקטרה.- אמנם שיטת רש"י ע"כ כמו שכתבנו, - ומטעם זה פירש"י שם בסוטה הטעם דאינו בהקטרה מטעם דאמאן בעינן למשרייא, - והוא משום דחסרון אונן אינו מעכב באופן דלאחר קמיצה, וכמש"נ. - ובזה יש להטעים שיטות הראשונים, הובא בהרא"ש פר"ג דברכות דפליגי שם לענין דחוי.-היינו אם שייך דיחוי מטעם שנדחה בשעת אנינותו.
טו והנה בהא דכתב הרמב"ם דאבל אינו משלח קרבנותיו כל שבעה, ומשמע שלא הורצה ג"כ כל שבעה, - וקשה הא אבילות כל שבעה אינו אלא מדרבנן, וכמ"ש הרמב"ם בה' אבל דמשה תיקן להם לישראל, ומדרבנן הוא, וא"כ אמאי לא הורצה. - וכבר העיר בזה בספר קרן אורה למוע"ק ט"ו - אמנם לפי מה שכתבנו דלשיטת הרמב"ם הוי גברא דלא חזי, - להכי כל שבעת ימי אבלות שאינו ראוי לקרבן מדרבנן, ג"כ נקרא גברא דלא חזי, - מטעם דכלל הוא דכל שאינו ראוי מדרבנן נקרא אינו ראוי לדאורייתא ג"כ. - וזהו שיטת ר' יהודה סוכה כ"ג, וכן פסק הרמב"ם פר"ד מה' סוכה. לענין הדין דבעינן סוכה הראוי' לשבעה. - ועכ"פ בעיקר הדין הוי ספיקא דדינא וכמש"נ. תוס' ד"ה מיושב וכו' הגה"ה וא"ת מה ליושב שכן אסור בעזרה כדאמר (יומא כ"ה) אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד וכו' יעוי"ש והנה רש"י ביומא שם פירש שנאמר לעמוד לשרת וכו' - וקשה הא האי קרא בעבודה מיירי, ומזה ילפינן לקמן כ"ג ע"ב דעבודה נפסלת במיושב, משא"כ ישיבה גרידא בלא עבודה לא שמענו. - ועי' בגבו"א ליומא, - ונראה דכוונת רש"י דע"כ ישיבה גרידא בלא עבודה גם כן אסור, דלא גרע ישיבה גרידא מישיבה דעבודה, ואם זה אסור גם זה אסור, דאין סברא לומר דבעבודה ישיבה חמירא יותר, דהרי מצינו דאדרבה אם הישיבה נחוצה לעבודה דמותר ישיבה כמבואר לקמן י"ט, דפריך וליתב מיתב, נמצא דכשאסרה תורה ישיבה בעבודה, הרי זה דין כולל בדין עזרה, ולא בדין עבודה, ומטעם זה הצריכה התורה עוד קרא לפסול בעבודה. כשעובד בישיבה, לומר שגם דין הוא בעבודה, - ואע"ג דהתוס' לקמן י"ט פירשו דהא דפריך בגמ' וליתיב מיתב, הכוונה רק סמיכה, - אבל עכ"פ אנו רואים כי מה שנדרש לענין עבודה מותר לשנות מעמידה לסמיכה. וסברי התוס' שדי בסמיכה, אבל ע"כ דעת רש"י דמותר בישיבה ממש, וכן הוא דעת הריב"א הובא בתוס' יומא כ"ה דלצורך עבודה מותר ישיבה בעזרה. והנה ביומא כ"ה שם הקשו בתוד"ה אין ישיבה וכו' והלא בהא דמבואר זבחים ט"ז יושב שאוכל אם עבד חילל, והיאך אוכל בישיבה יעוי"ש, - ויש להבין הלא גם אם איכא איסור ישיבה, אבל אין זה מעכב האכילה, ואטו מפני שאכל בישיבה, אינו מקרי אכילה, ומניין לומר דכוונת הש"ס שמותר לישב בשביל אכילה, אלא כוונת הש"ס שאין הישיבה מעכבת מצות אכילה, משא"כ עבודה שהישיבה מעכבת העבודה וצ"ע.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
זר שאינו אוכל. בקדשי קדשים: שכן עשה בו קרב כמקריב. המום פוסל בקרבן כדרך שפוסל בכהן: טמא יוכיח. שלא עשה בו קרב כמקריב שאין בהמה מקבלת טומאה מחיים כשם שהכהן טמא מחיים וכתיב וינזרו ולא יחללו אלמא טמא שעבד חילל: שמוזהרין. שלא לעבוד טמא מוינזרו בעל מום מולא יגש: היכא מוזהר. זר: אי נימא מוינזרו. דרשת ליה להאי קרא בני ישראל להזהיר זרים כדאמר לעיל: חילול בגופיה כתיב. וק''ו למה לך: ה''ג מה להצד כו' שכן לא הותרה בבמה. בבמת יחיד (בבמה) בשעת היתר הבמות דתנן בפ' בתרא (לקמן קיג.) הזמן והנותר והטמא שוין בזה ובזה ובברייתא תניא עלה דברים ששוותה במה קטנה לבמה גדולה דם מתיר ומפגל ומומין תאמר בזר שכשר בבמה כדתנן התם אלו דברים שבין במה גדולה לבמה קטנה וקתני התם כיהון ובגדי שרת וקראי נמי מוכחי בגדעון ומנוח ושמואל שהקריבו בבמה: אונן. ילפינן לקמן מקראי אם עבד חילל: שכן אסור במעשר. דכתיב לא אכלתי באוני (דברים כו): אונן מוזהר שלא יעבוד. דכתיב בכהן גדול ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חילל: דלמא שרי בבמה. דגבי אונן כתיב ומן המקדש: יושב אם עבד חילל. לקמן ילפינן לה בפירקין (כג:): שכן פסול לעדות. דאמרי' במס' שבועות (דף ל.) ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר: ומשני מיושב תלמיד חכם. הכא מייתי לה דכשר לעדות כדאמרי' התם (שם) שבית דין חולקים לו כבוד ומושיבים אותו: [שם יושב]. מצינו שם יושב בעלמא שפסול לעדות משום שם יושב תאמר בשם זר שאינו נפסל לעדות משום שם זרות: שם יושב לא פריך. הואיל וההוא יושב ת''ח דמייתי מיניה לק''ו כשר לעדות: ומחד מהנך. אונן או טמא או בעל מום: ויושב דכשר בבמה מנא לן. דלא נפרך שכן לא הותרו בבמה דהא מדשבקיה רב משרשיא לקל וחומר דלעיל דאונן וטמא ובעל מום ונקט יושב משום הני פירכי שבקיה דלא משכחת היתר בבמה בהדיא לחד מינייהו הכא מנליה: לעמוד לפני ה'. במקדש הוא דבעי' עמידה: אונן מנלן. דפסול כדקתני מתני': ומן המקדש וגו'. לעיל מיניה כתיב לאביו ולאמו לא יטמא ובכהן גדול משתעי וסמיך ליה ומן המקדש וגו' כלומר אף ביום שמתו אביו ואמו אין צריך לצאת מן המקדש אלא עומד ומקריב ולא יחלל שאין הקדשים מתחללין בכך הא הדיוט שלא יצא ועבד חילל: הן הקריבו. הן היום הקריבו וגו' מתשובתו של אהרן אתה לומד מה אמר לו משה מדוע לא אכלתם כו' שמא בניך הקריבוה באנינות שהיו אוננים על נדב ואביהוא ופסלתיה ולכך נשרפה אמר לו אהרן וכי הן הקריבו והלא הדיוטות הן ופסולין לעבודה אני הקרבתי שאמרת לי ועשה את קרבן העם וגו' ואני כהן גדול ומקריב אונן מכלל דאי אינהו אקרוב דשפיר אשתרוף ולא היה משה אומר להם מדוע לא אכלתם: מי כתיב הא אחר כו'. דלמא אחר נמי לא חילל ובדידיה איצטריך ליה למישרייה דלא תימא מתוך חישובו וקדושתו יתירא הוא פסול אונן: קסבר מפני טומאה. שנגע בה נשרפה ולא הוזכר שם אנינות לענין הקרבה והן הקריבו ה''ק הן היום הלא עדיין יום הוא והיינו אסורין בקדשים לאכול עד הערב ומתוך כך אירע בה טואמה באונס ואיכא תנאי דפליגי לקמן (דף קא.) בהא חד אמר מפני טומאה נשרפה וחד אמר מפני אנינות נשרפה שלא היו יכולין לאוכלה אפילו לערב דקסבר אנינות לילה נמי אסור ואפילו נקבר המת ולפי שלא היו לה אוכלין נשרפה וכדר' יוחנן בן ברוקה דאמר בפסחים (דף פב.) גבי נטמאו בעלים של פסח אף זה ישרף מיד שאין לו אוכלין ואין טעון עבור צורה:
זר שאינו אוכל כו'. ואין לומר דטמא בקרבן צבור וכהן גדול אונן יוכיח שאינן אוכלין ועובדים דמה להנך שכן אינן מוזהרים תאמר בזר דמוזהר: מה לטמא שכן מטמא. לא מצי למיפרך שכן עשה בו קריבים כמקריבים [כדפי' בקונטרס]: אף אני אביא זר שמוזהר כו'. לכך צריך לטעמא דאזהרה משום דלא תימא טמא בקרבן צבור וכהן גדול אונן יוכיח כדפרישית ומהאי טעמא נמי צריך לקמן בערל הלכתא גמירי לה דלא אתי בק''ו: היכן מוזהר. תימה נימא מוהקריבו בני אהרן דדרשי' (לקמן דף לב.) מקבלה ואילך מצות כהונה מיהו עדיפא משני לאו גמור מוכל זר לא יקרב: הג''ה דלמא שרי בבמה. והאי דלא חשיב אונן לקמן בסוף מכילתין (דף קיג.) בדברים שבין במה גדולה לבמה קטנה כדחשיב כיהון ובגדי שרת דילמא תנא ושייר דשייר נמי יושב: ומה יושב שאוכל. כגון במורם מקדשים ובכור: מה ליושב שכן פסול לעדות. צריך ליזהר שלא לדון ע''פ עדות דמיושב ובגט אשה צריך ליזהר יותר ושמא דיעבד אין לחוש דאמר בירושלמי פרק ד' מיתות גבי מברך את השם והדיינין עומדין על רגליהם מיכן לדיינין שקבלו עדות מעומד שדנין על פי עדותן ומשמע התם דכי היכי דאין עכובא בישיבת הדיינין אע''פ שיש להם לישב מן התורה ה''נ אין עכובא בעמידת העדים אע''פ שיש להם לעמוד מן התורה הקשה ה''ר אפרים כהן גזלן יהא פסול לעבודה קל וחומר מבעל מום שכשר לעדות ואם עבד חילל ולייתי מבעל מום ומחד מהנך ולאו קושיא היא דכיון דגזלן אינו מוזהר לא אתי מינייהו כדפרישית לעיל: מיושב תלמיד חכם. א''כ הא דאמרי' (שבועות דף ל:) דתלמיד חכם לא ליזל אסהודי לקמיה דזוטר מיניה לאו משום דצריך לעמוד אלא משום זילותא דהא אי אזיל לאסהודי (מנפשיה) מעיד מיושב ותו דאמרינן בפרק שבועת העדות (שם) הני מילי לממונא אבל לאיסורא ילך להעיד אין חכמה ואין תבונה לנגד ה' ותימה בסנהדרין (יט.) דאמרו לו לינאי עמוד על רגליך ויעידו בך והא מלך עדיף מתלמיד חכם דמלך אין יכול למחול על כבודו ותלמיד חכם יכול למחול וי''ל דלא דמי דטעמא דמחיל תלמיד חכם משום דתורה דידיה היא אבל מלך כתיב שתהא אימתו עליך אין זה שלו אלא של אחרים ואין יכול למחול זה ולגבי מצות יכול למחול דאם מוחל על כבודו בשביל כך לא יניח שלא תהא אימתו עליך ועוד יש לומר דעובדא דינאי דיני נפשות הוה ובדיני נפשות אפילו תלמיד חכם עומד ואם תאמר היכי גמר מיושב תלמיד חכם מה ליושב תלמיד חכם שכן פסול לחליצה דחליצה בעי מעומד כדאמר שילהי מצות חליצה (יבמות קו.) בתי עמודי וטעמא משום דכתיב ועמד ואמר ומיהו טעמא על כרחין דחליצה מעומד לאו משום ועמד ואמר דמי כתיב ויעמד ויאמר כדדייק פ' בתרא דמועד קטן (דף כא.) גבי קריעה אלמא טעמא משום דהוי כמו דין ויכול תלמיד חכם לישב ובדיעבד אם חלצה מיושב כשרה תדע דהא תניא חלצה בין עומד בין יושב בין מוטה כשרה ואי מקרא דועמד ואמר בעינן מעומד אם כן ליהוי עכובא מקרא דככה אלא מטעם דין הוי כדפרישית ובספרי דדריש עומד מקרא דועמד ואמר אסמכתא הוא: הגה''ה ואם תאמר מה ליושב שכן אסור בעזרה כדאמר (יומא דף כה.) אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד ושמא אינו מן התורה תדע דאי דאורייתא אמאי צריך קרא לקמן (דף כג:) ליושב למצוה תיפוק ליה דאפילו בלאו עבודה אין ישיבה ומיהו איצטריך קרא לעובד בהשתחוואה: קסבר מפני טומאה נשרפה. הוה מצי למימר כדבסמוך לתנא דבי רבי ישמעאל דקסבר מפני אנינות נשרפה והן הקריבו אתי לאזהרה