דף יב - ב
וכן שמע מינה כי יש תורת דיחוי אפילו בקדושת דמים.
שהרי כאן אין הקרבן מתקדש בקדושת הגוף להקרבה, כי אי אפשר להקריב חצי בהמה, ולא חלה בו אלא קדושת הגוף לדמים, שחייב למכור את הבהמה ולהביא בדמיה קרבן, ובכל זאת נחשב דחוי, ונדחית הבהמה לעולם, גם כשתהיה ראויה להקרבה לאחר שלוקח את המחצית השניה ומקדיש אותה.
אמר עולא אמר רבי יוחנן: מי שאכל חלב בשגגה, והפריש קרבן חטאת, [1] ולפני שהקריבו הוא המיר דת, ושוב אינו ראוי להקריבו, ונמצא שנדחה הקרבן מהקרבה עקב הפסול של בעליו, ולאחר מכן חזר בו מההמרה ונהיה ראוי להקריבו, הקרבן פסול, כי הואיל ונדחה מהקרבה בזמן שהיו הבעלים מומר - ידחה לעולם! [2]
איתמר נמי, אמר רבי ירמיה אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: אכל חלב, והפריש קרבן חטאת, ונשתטה, ונפסל משום כך להקרבה [כי אין לשוטה כפרה בקרבן, שהרי אינו יכול להקריבו "לרצונו"], וחזר ונשתפה, הקרבן פסול, כי הואיל ונדחה הקרבן מהקרבה בשעה שהיה בעליו שוטה - ידחה לעולם! [3] וצריכי, הוצרך רבי יוחנן לומר שני דינים אלו, גם במומר וגם בשוטה, כי יש חידוש נפרד בכל אחד מהם:
דאי אשמעינן קמייתא בלבד, לגבי מומר, הוה אמינא כי הטעם שנדחה קרבנו של מומר לעולם, הוא רק משום דהוא דחי נפשיה בידים. אבל הכא, בשוטה, דממילא אידחי, 3א אימא כישן דמי. וכשם שכל אדם הישן בלילה אין קרבנו נדחה, גם קרבן שוטה לא יחשב דחוי, 3ב קא משמע לן ששוטה אינו כישן, אלא כיון שהשתטה, הוא דחוי מהקרבה, ולכן גם קרבנו נדחה לעולם. 3א. לכאורה סברא זו שייכת רק לגבי דיחוי של נראה ונדחה, שהוא מחמת הדיחוי בפועל, ובזה מסתבר שדיחוי בידים דוחה יותר, אך בדיחוי מעיקרא, שחל בעצם הקדושה, לכאורה לא שייך לחלק בו אם נעשה בידים או לא, כי מכל מקום הקדושה דחויה. ומוכח קצת כמבואר [בהערה 2], שמומר פוסל בעצם הקרבן, ולכן הוא עושה גם דיחוי מעיקרא, אך בנשתטה לא היה נידון שיעשה דיחוי אלא בנראה ונדחה, ולכן הוה אמינא כי מאחר שאידחי ממילא לא יעשה דיחוי. 3ב. תוס' בסנהדרין [שם ד"ה אימא] הוכיחו שישן אינו דחוי אפילו בשנתו, שהרי אדם משלח קרבנו ממדינת הים ומקריבין אותה בחזקת שהוא קיים אף אם הוא ישן. [ורבינו יונה דחה ראייתם, כי יתכן שמקריבין בזמן שרוב בני אדם ניעורים, וראה ביד רמה שם "שאין ראוי להקריב לו קרבן עד שיעור, דלרצונו כתיב"]. ולפיכך ביארו כי אף ששוטה בעת שטותו הוא דחוי, דימתה הגמרא שוטה לישן כי אפילו אם ישן לא היה ראוי בשנתו להקריב עליו, לא היה נחשב דחוי משום שהוא מתעורר ממילא, וכן שוטה משתפה ממילא. ולכאורה שלא כדברי הגמרא כאן, שתלוי באופן שמשתטה ולא באופן שמשתפה. וכן תמה מו"ר הגראי"ל בסוגיין, אם נחשב רק כישן, למה צריך להוסיף "דממילא אידחי" והרי אף אם השתטה בידים אינו דחוי, וצ"ע.
ואי אשמעינן הכא, שקרבן שוטה נדחה לעולם, הוה אמינא דוקא קרבן שוטה נדחה משום דאין בידו של השוטה לחזור ולהבריא את עצמו. אבל הכא במומר, דיש בידו לחזור, אימא לא יחשב דיחויו דיחוי, קא משמע לן שאפילו מומר נחשב דחוי, ולפיכך צריכא ליה לרבי יוחנן להשמיע בשני דינים אלו שאם נדחה - ידחה לעולם. [4] בעי רבי ירמיה: מי שאכל חלב והפריש קרבן חטאת. ולפני שהקריבו הורו בית הדין הגדול שבירושלים [בטעות] שחלב מסויים, כגון חלב הקיבה, מותר באכילה [משום שסברו שהוא שומן ולא חלב], ונדחה הקרבן מהקרבה, כי לאור הוראת בית הדין הגדול אין מביאים קרבן חטאת על אכילת חלב שכזה, וחזרו בהן בית הדין מטעותן, מהו?
מי הוי דיחוי, שהרי בשעה שהורו בטעות שחלב מותר נדחה הקרבן, כי אילו היה אוכל את החלב בשעה זו על פי הוראת בי"ד היה פטור מקרבן יחיד, אף אם יתברר שבי"ד טעו, ונמצא שאינו חייב קרבן.
או לא הוי דיחוי, שהרי לא היה חסרון לא בבעל הקרבן ולא בקרבן עצמו, כי אכלו קודם שהתירו בי"ד, והפריש קרבנו כדין, אלא שעברה עליו שעה שלא יכלו להקריבו בגלל טעות הבי"ד, אך אין שעה זו גורמת לדחותו אלא אם כן היה זמן פטור בין הפרשת הקרבן להבאתו. [5]
אמר ליה ההוא סבא לרבי ירמיה: כי פתח רבי יוחנן את דבריו בדיני דחויין, מהא, מהלכה זו שהמפריש חטאת חלב והורו בית דין שחלב מותר, פתח, ואמר שדיחוי זה הוא דיחוי גדול יותר מדיחוי של מומר ושוטה!
ומבארת הגמרא: מאי טעמא דיחוי זה חמור משאר הדיחויים?
התם, במומר ובשוטה, רק גברא אידחי מהקרבה, אבל קרבן חטאת חלב בכללו, לא אידחי, שהרי מי שאינו מומר או שוטה יכולים להקריבו. אבל הכא, כשהורו בית דין שחלב מותר, עצם קרבן חטאת חלב נמי אידחי בכללו, שאין זה דיחוי המתייחס לאדם מסוים או לקרבן מסוים בלבד, אלא שתורת חטאת חלב נעקרה כולה בזמן הוראת בית דין, ולכן נחשב לדיחוי גדול הפוסל את הקרבן. [6]
שנינו במשנה: אמר שמעון בן עזאי, מקובלני מפי שבעים ושנים זקן שכל הזבחים הנאכלין שנזבחו שלא לשמן כשרין, אלא שלא עלו לבעלים משום חובה חוץ מן הפסח והחטאת.
ומבארת הגמרא: למה לי למתנא שבעים ושנים "זקן" ולא "זקנים"? להשמיענו דכולהו, בחדא (שיטתא) שעתא הוו קיימי, שישבו בישיבה אחת והחליטו על כך כאחד. 6א 6א. כך פירש רש"י, וביאר מו"ר הגראי"ל שכוונתו לפרש שהיתה דעת כלם שווה ולא היה מיעוט חולק בישיבה זו, ונפקא מינה למה ששנינו בעדיות [פ"א מ"ה] שאם יש חולקין, יתכן לומר רואה אני את דברי המועטין. אך על הלכה זו אי אפשר לחלוק. ובהכרח שרבנן החולקים בזה סברו שלא היה כן [וראה במשנה אחרונה ידים פ"ד, ולעיל יא ב הערה 6].
שנינו במשנה: לא הוסיף בן עזאי אלא העולה.
אמר רב הונא: מאי טעמא דבן עזאי? משום שנאמר "עולה הוא אשה ריח ניחוח לה'", ודרשינן "היא" - לשמה כשרה, שלא לשמה פסולה!
ומקשינן: אם כן, אשם נמי כתיב ביה "הוא", ונדרוש מכך שאם עשאו שלא לשמו פסול?
ומתרצינן: ההוא "הוא", לאחר הקטרת אימורים הוא דכתיב. שאז לא חל בו פסול, כי אפילו אם לא יקטיר אימוריו כלל, גם יהיה הקרבן כשר.
ופרכינן: האי "הוא" שנאמר בעולה, נמי, לאחר הקטרת אימורים הוא דכתיב, וכיצד למדו ממנו לפסול?
ומתרצינן: תרי "הוא" כתיב בעולה, ומה"הוא" השני דרשו שאם אינו ענין לאחר הקטרת אימורים תנהו ענין לפניהם, לפסול את העבודות שנעשו בעולה שלא לשמה.
ועדיין מקשינן: גבי אשם נמי תרי "הוא" כתיבי, ולמה לא דרשו את ה"הוא" השני כמו בעולה, שבא ללמד ב"אם - אינו - ענין" שאשם שנשחט שלא לשמו פסול?
אלא, אין הדרשא מיתור "הוא" השני שנאמר לאחר הקטרת אימורים ובן עזאי בקל וחומר מחטאת מייתי לה לפסול עולה שנשחטה שלא לשמה, וכך למד:
ומה חטאת, שיש בה קולא, שאינה מוקטרת כליל על המזבח, אם שחטה שלא לשמה הרי היא פסולה.
עולה, שהיא חמורה הימנה בכך שהיא מוקטרת כליל, לא כל שכן ששחיטה שלא לשמה תפסול בה!
ואם תפרוך, מה לחטאת, שכן יש בה מצד אחר חומרא שאין בעולה, שחטאת מכפרת ואילו עולה אינה מכפרת -
פסח יוכיח, שאינו מכפר, ובכל זאת שחיטה שלא לשמה פוסלת בו.
ואם תטען על כך: מה לפסח, שכן זמנו קבוע, ואי אפשר להוכיח ממנו לפסול עולה, שאין זמנה קבוע -
חטאת תוכיח, שאין זמנה קבוע ובכל זאת שלא לשמה פוסל בה.
וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה. הצד השוה שבהן שהן קדשים, ושחטן שלא לשמן פסול. אף אני אביא עולה, שהיא קדשים, ושחטה שלא לשמה פסולה! [7]
ומקשינן: מה להצד השוה שבהן, שיש בהן צד כרת, שהמבטל מצות קרבן פסח חייב כרת, וחטאת באה על שגגת כרת, תאמר בעולה, שאין בה צד כרת?
הערות
[1] תוס' [בד"ה ושמע, נמשך מע"א] כתבו שרבי יוחנן נקט "הפריש קרבן והמיר דת" כי דיחוי של מומר חל רק אחר שנראה, אך אם המיר קודם שהפריש אינו עושה דיחוי כי בידו לחזור. אולם בקידושין [ז ב] כתבו שהדיחוי חל בין באופן שהפריש ואחר כך המיר דתו ובין כשהפריש בעת שהיה מומר, אלא שאז הוא נחשב דחוי מעיקרא, ובכל זאת לא מועיל לו מה שבידו לחזור. [וראה הערה הבאה]. ובמשנה למלך [פ"ג משגגות ה"ז ד"ה ודע דבמומר] כתב שאם התחייב קרבן והמיר דת וחזר בו, חייב, ויכול להפריש קרבן על חיובו, כי אין החיוב נדחה אלא הקרבן [ראה הערה 4]. אך במנחת חינוך [קכא] ובאתוון דאורייתא [כלל ז] נקטו שגם אם המיר דתו קודם שהפריש קרבנו, נדחה החיוב, כי דינו כהקדש בפועל וחל בו דיחוי כקדשים, וראה בהערות לחברותא הוריות [יא א הערה 7] ובהערות לתוס' כאן [ד"ה הכא]. ב. בקרן אורה ומרומי שדה כתבו שמומר עושה דיחוי בכל הקרבנות כי הוא פסול להקרבת כולם [כמבואר בחולין ה ב]. אולם במקור ברוך [ח"א כה] חידש שאין מומר עושה דיחוי אלא בחטאת ואשם, אך בקרבנות הבאים בנדר ונדבה כיון שמחשבת שינוי בעלים אינה פוסלת בהם, נמצא כי אף שאסור לחשב לשם המומר, אין המחשבה לשמו פוסלת בהם, שהרי אף אם אין למומר כפרה בהם, הקרבן כשר. וכסברת הצל"ח בפסחים [צז] שאין הקרבנות נדחים כשעברה עליהן השבת כי אם עבר והקריבן בשבת כשרים. ומו"ר הגראי"ל תמה, מנין לו שפסול מומר הוא דוקא בקרבנות שמתכפר בהם? והרי פסולו מצד "זבח רשעים" [כמבואר בהערה הבאה] והוא תלוי במביא ולא במתכפר. ועוד, שהרי אמרו להלן [קיד ב] שאין לך דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו.
[2] רש"י פירש שנדחה מקרבן כדתניא בחולין [ה ב] מעם הארץ פרט למומר. ובתוס' בקידושין [ז ב] ובב"ב [מח ב] כתבו משום זבח רשעים תועבה. ובמשנה למלך [שם] האריך ליישב למה נזקקו תוס' ללמוד מ"זבח רשעים" ולא מהכתוב בחטאת "מעם הארץ", וצידד שאין "מעם הארץ" ממעט אלא מי שחטא בהיותו מומר, [עי"ש שביאר בהרחבה את השינויים בלשונות רש"י סנהדרין מז א]. ובתוס' בחולין [ה ב] הקשו על מאן דאמר שמיעט מומר מהבאת קרבן מדכתיב "או הודע אליו חטאתו" ותיפוק ליה ש"זבח רשעים תועבה". ותירצו, שהמיעוט מלמד לפוטרו אף אם חזר בתשובה, כיון שבשעת העבירה היה מומר ולא היה שב מידיעתו. ודקדק המשנה למלך [שם], שלא הקשו למאן דאמר שממעטו מ"עם הארץ", כי פשיטא להו שמיעוט זה אמור גם על שעת החטא [ורק על "שב מידיעתו" דנו אם הוא בעת העבירה או בעת הבאת הקרבן]. ונראה, שתוס' נקטו ש"זבח רשעים תועבה" הוא פסול מדיני הקרבן [וראה חזו"א בכורות כ"ח ד' שלכן כתבו תוס' בסוגיין ובסנהדרין [מז א] שחל דיחוי גם בדמים, וכדלהלן]. וכן כתב הר"ן בסנהדרין [שם] שפסול מומר הוא רק אם היה מומר בשעת החטא, אבל אם הוא מומר בשעת הפרשת הקרבן, פסולו הוא משום זבח רשעים תועבה. ולכן הקרבן פסול אף אחר שחזר בו, כי חל פסול בקרבן. אבל רש"י נקט שזבח רשעים הוא פסול באדם המחוייב, ואינו עושה דיחוי בקרבן, וכל מה שהקרבן נפסל הוא משום "מעם הארץ" בעת החטא, אבל כאן הוא נפסל גם כשחזר בו. ובכך מיושבת תמיהת רבותינו הגר"ש רוזובסקי והגרי"ד פוברסקי [בשיעוריהם לקידושין ז ב] על דברי הגרי"ז [הובאו בע"א הערה 6] שדין דיחוי מעיקרא הוא רק בדיחוי שחל בחפצא של הקרבן מתחילת הקדשו, ואיך כתבו תוס' שם שאם הפריש קרבנו אחר שהמיר דתו נחשב כדחוי מעיקרא, והרי אין מומר פוסל בחפצא של הקרבן. ולפי המבואר, אכן פסול "זבח רשעים תועבה" הוא פסול בחפצא של הקרבן.
[3] התוס' בסנהדרין [שם] צידדו שבנשתטה ידחו אפילו דמיו ולא תועיל בקרבנו רעיה. ותמה הקרן אורה, הרי לא נדחה קרבנו מחמת רשעו אלא שאינו ראוי להביאו, ואפילו אם הוא שוטה לעולם יביאו מדמי קרבנו קרבן נדבה. ובקהילות יעקב [חלק ח סימן נו] כתב, שלמאן דאמר בערכין [כא א] שצריך דעת בכל קרבן בשעת כפרה, מובן שהקרבן פסול אפילו להביאו כנדבה. ולמאן דאמר [שם] שצריך דעת בשעת הפרשה, ודאי צריך את דעת בעל הדמים לקחת מהם קרבן אחר. וראה במנחת ברוך [יח ענף ב] שדייק מדברי רש"י שהדיחוי בנשתטה הוא דוקא בחטאת, כי רש"י [סנהדרין מז א ד"ה הואיל] נקט שהמקור לפסולו הוא מדכתיב "לרצונו" ללמד שאין הקרבן מרצה אלא לבן דעת, ואף ש"לרצונו" נאמר בעולה אינו גורם פסול אלא בחטאת שאם אינה מרצה נפסלת, אך שאר קרבנות שכשרים אף כשאינם מרצים, אפשר להקריבם אף בעת שהוא שוטה. וראייתו מהירושלמי [גיטין פ"ז ה"א] שהביא דברי רבי יוחנן לגבי הקרבת קרבן בעת שבעליו שוטה [ולא כמו בסוגיין שהנידון כשחזר ונראה], ודימו שם דין נשתטה לגוסס, ואם אין מביאין קרבן על שוטה, יקשה איך מביאין קרבן אחר מיתת בעליו, והרי היה גוסס ונדחה קרבנו, ובהכרח שכל הפסול שייך רק בחטאת אך שאר הקרבנות של שוטה קרבים. והגרי"ז נקט ש"לרצונו" מעכב גם בעולה, אלא שדי ברצונו בעת ההפרשה להועיל על שעת ההקרבה, וחילק על פי דברי הגר"ח [פ"ה מקרבן פסח ה"ז] שדוקא מחוייבי קרבן צריכים דעת בשעת הקרבה, ולא בקרבן נדבה [כשאמר "הרי זו"]. ואם כן בשאר קרבנות אין דיחוי בגוסס כי ראוין לבא נדבה, ורק חטאת שאינה ראויה לנדבה נדחית. וראה חזו"א גיטין [פו ד] וזכרון שמואל [עח]. וכבר ביארנו דבריו [לעיל ע"א הערה 6] שאין הדיחוי פוסל את הקרבן, אלא שאינו חוזר ונראה להקרבה, אך היינו רק לגבי הקרבה שנדחה ממנה, אבל כשהבעלים גוסס או נשתטה אפשר להביאו לנדבת ציבור או לכפר מקופיא ליורשים שלגבי הקרבתם לא נדחה מעולם. ורק בחטאת הקרבן פסול כי אינו ראוי ליורש או לנדבה.
[4] המשנה למלך [שם] נטה לומר שנחלקו תוס' [בחולין שם] והרמב"ם [שם] במומר שחטא בשגגה בזמן שהיה מומר, ואחר כך חזר בתשובה, אם מקבלין ממנו קרבן על חטאו או לא. ובטורי אבן [חגיגה ו ב] דקדק כן מסוגיין שדוקא "הפריש קרבן והמיר דת וחזר בו" נחשב דחוי, ולא כשחזר בו קודם הפרשה. ובקרן אורה הוכיח מהצריכותא שאין מקבלין ממנו, שהרי אילו יש לו כפרה אינו דומה לנשתטה שאין לו כפרה על חטא שעשה בעת שטותו, שאז אינו בר חיובא, וכיון שלא נקטה הגמרא צריכותא זו, משמע, שגם בעת שהוא מומר אינו בר חיובא על חטאיו. אמנם ממה שאמרו ששוטה כישן הוא סיבה שלא ידחה משמע שאין זו פירכא, שהרי לדעת תוס' בסנהדרין [שם] כוונת הגמרא ששוטה נחשב למפרע כישן, כיון שיוצא ממצבו מאליו, ולפיכך אף שהוא נדחה בעת שטותו לגמרי, ואפילו אינו בר חיובא על מה שעושה, מכל מקום אינו דחוי בידים כמומר, ולכן לא אמרו צריכותא ששוטה השתטה לגמרי ומומר לא. [והחזו"א שם הקשה על דברי תוס', הרי אמרו בסוגיין ששוטה אינו כישן, והיינו שאי אפשר להביא עליו, ובירושלמי דימוהו לגוסס, עי"ש]. ב. במקדש דוד [קונטרס, ג א] הוכיח מצריכותא זו, שדחיה בידים המועילה לדחות אפילו בעלי חיים, היא רק בדחית הקרבן עצמו, אך כשדחה את הבעלים לא מועיל דיחוי בידים לחול על בעלי חיים, שהרי המיר דתו נחשב דיחוי בידים, ובכל זאת אינו דיחוי למאן דאמר אין בעלי חיים נדחים, כי דחה את עצמו ולא את הקרבן.
[5] בפשטות, הצד שיהיה דחוי הוא משום שאינו יכול להביא קרבנו מאחר שבי"ד פוטרין מקרבן על חטא זה. אולם רש"י נקט שהצד שנדחה משום הדין שיחיד שעשה בהוראת בי"ד פטור, אך מצד מה שלא היה יכול להביאו בפועל, פשיטא שאינו דיחוי כי התברר כטעות. ומאידך, הצד שלא הוי דיחוי, בפשטות היינו משום שהתברר כי לא נדחה מן הדין אלא בטעות, וטעות אינה דוחה קרבן. או באופן דומה, שהטעות אינה גורמת חסרון בקרבן או במקריב אלא רק מונעת את ההקרבה בפועל שלא כדין, וכשחזרו בהם התברר למפרע שאילו היו יודעים את הדין לא היתה אפילו מניעה בפועל להקריבו. אך לפי רש"י צריך לומר, שהצד שאין דיחוי הוא משום שאין דנים מה היה דינו אילו עשה בשעה שבין הפרשת הקרבן להבאתו, אלא לגבי חיובו בשעה זו, והתברר שבאמת היה חייב, ואין דיחוי אלא כשחל פטור בעצם חיובו על מה שכבר עשה ונעקר החיוב לשעה. [וראה שפת אמת ורש"ש] ובהערה הבאה יתברר שנחלקו בזה רש"י ורבינו תם. ובאור שמח [פט"ז ממעה"ק ה"ב] הקשה הרי בסמוך מבואר כי לדעת רבי יוחנן אופן זה נחשב דיחוי בקרבן, ואילו בריש הוריות אמר רבי יוחנן כי יחיד שנחלף לו חלב בשומן חייב עליו חטאת אף אם בי"ד התירו לאכול חלב, כי לא עשה על פיהם, ולמה יחשב קרבנו דחוי. [ובספר נזר הקדש תירץ בשני אופנים, עי"ש]. ומו"ר הגראי"ל חידש, כי מי שהתחלף לו חלב בזמן שהורו בי"ד שחלב מותר אינו מביא קרבנו עד שיחזרו בהם בי"ד, כי כיון שבזמן הפרשתו היה חלב מותר מן הדין ולא חייבין עליו קרבן, הקרבן נדחה, אף שחיובו היה על שגגה המחייבת, ולפיכך גם קרבן שהופרש על חלב שהתחלף לו קודם שהורו בי"ד להיתר, נדחה מפני שעבר עליו זמן שלא היה חיוב קרבן על חלב. והרמב"ם השמיט בעיא זו, ומסתבר שביארה כרש"י, וכיון שקיימא לן כמאן דמחייב יחיד שעשה בהוראת בי"ד, אין כאן ספק כי לא נפטר מעולם מחיובו, ומה שלא יכל להביא בטעות אינו דיחוי כלל. [אך מצד ההלכה שאין בעלי חיים נדחים יש עדיין מקום לדון באופן שאחר קבלת הדם הורו בי"ד שחלב מותר, ראה בשפת אמת].
[6] בשטמ"ק הביא שרש"י פירש שפתח בהפריש קרבן והורו בי"ד שפטור, כי הוא דיחוי גדול יותר, ופתח בו כי בדיחוי זה פשוט לו יותר שידחה, והגמרא מבארת שדיחוי זה גדול יותר, משום שבהוראת בי"ד נדחה תורת קרבן מן הכל, ואינו כהמיר דתו או השתטה שרק הבעלים נדחה. ותמה על ביאור זה, כי מספקו של רבי ירמיה משמע שהיה צד להקל בדיחוי זה יותר מהדיחוים לעיל [ורש"י למד כמבואר לעיל שלא היה נידון על טעות, אלא על פטורו מן הדין שיחיד העושה בהוראת בי"ד]. ולכן ביאר [וגרס] רבינו תם להיפך, שפתח בדיחוי זה כי יש בו חידוש גדול יותר, מאחר שהוא קל יותר, והגמרא באה לבאר שהוא קל יותר כי רק גברא אידחי והקרבן לא נדחה אלא בטעות, אבל בשאר הדיחויים הקרבן עצמו נדחה, ופשוט יותר שחל בו דיחוי לעולם. וביאר כמבואר בפשטות לעיל בתוס' [ד"ה הכא].
[7] בספר חמדת דניאל דן, מה הדין לפי בן עזאי במנחות כהנים וכהן משיח שאינן נאכלות, האם דינם להפסל כעולה שאינה נאכלת, או שכל דבריו דוקא בזבחים. וכתב שדין זה תלוי בטעמי הגמרא לדברי בן עזאי, שאם דרשינן מ"עולה הוא", הרי מנחות לא יפסלו, אך אם מקורו מקל וחומר מחטאת שאינה כליל ונפסלת, נמצא שגם מנחות יפסלו. ולמסקנא ד"גמרא גמיר לה" נשאר בצריך עיון.
רש"י ד"ה הורו. דאילו עבר כו' יחיד כו' פטור. הא דלא פי' כפשוטו דהשתא אידחי ליה האי קרבן ולא מצו להקריבו כיון שהורו ב"ד שהחלב שאכל מותר הוא. משום דדחוי בטעות הוה (עי' תד"ה הכא) ולאחר שחזרו בהן איגלי מילתא למפרע דלאו דחוי הוה:
תד"ה וש"מ יש (בסופו). וק"ל ע"ז כו' הלא בידו להשהותו כו'. ר"ל והוה דומיא דנפגם המזבח והמיר דתו ואשחור מעיו"ט שהביאו לקמן בדבור הסמוך. דלכ"ע דיחוי מעיקרא לא הוה דחוי ועי' לקמן (נט) בתד"ה עד. וז"פ ולא כתבתי רק לאפוקי מהגאון בעל פ"מ שלא הבין כן במחכ"ת ומסיק דאין ספק שאין זה אלא הגהה מאיזה תלמיד ע"ש:
תד"ה וש"מ דחוי (בסופו). הא ממום עובר לא ילפי דלא הוי דחוי כו'. כצ"ל וא"צ להגהת תיבת דלדחי:
תד"ה הכא. ור"ת כו' דגבי הורו ב"ד לא הוה דחוי כו'. כצ"ל והגהת הצ"ק לל"צ:
תד"ה מה להצה"ש (בסופו). כדמוכח לעיל. הוא (י ב) וע"ש בתד"ה מה:
בא"ד ורש"י נמי פירש כן כצ"ל:
רש״י ד״ה יש דיחוי כו׳ אין לו חלק אלא בחצי' כו׳ כצ״ל:
ד"ה אשם נמי הרי הוא כתב כו׳ כצ״ל:
תוס׳ ד״ה וש״מ דחוי מעיקרא כו' תדע דגבי לולב שנקטם ראשו מעי״ט ועלתה כו׳ כצ״ל. פי׳ תדע דהתם טעמא משום דבידו לתקנו דליכא למימר דהתם טעמא משום דלגבי מצות לא אמרינן דיחוי מעיקרו הוי דיחוי אע"ג דלגבי הקרבה אמרינן הא גבי נקטם ראשו מדבעי׳ להו אי אמרינן דיחוי אצל מצות בין לקולא בין לחומרא או לא אלא ע״כ טעמא משום דבידו לתקנו ובנקטם אין בידו לתקנו נ״ל. ובמס׳ פסחים דף צ״ח ע״א כתבו תוספת תירוץ זה דיש חילוק בין מצוה להקרבה אבל המעיין בתוספת פ׳ לולב הגזול דף ל״ג ע״א יראה כאשר כתבתי נכון הוא:
בא״ד הא כל הדחוים הואיל ונדחו נדחו הא ממום עובר לא ילפינן כו׳ כצ״ל. פי׳ השתא דאמרינן דר״י לא יליף ממחוסר זמן משום דחוזר ממילא א״כ ר״י דיליף בפ׳ ב׳ שעירים דס״ד דמום עובר ילפינן מ״ה איצטריך מום בם הא ממום עובר לא מצי למילף דחוזר ממילא כמו מחוסר זמן. ולפי מה שתירצו תוס׳ בפסחים שם וביומא שם דף מ"ה לא יליף ר״י ממחוסר זמן משום דמחוסר זמן לא אתחזאי לעולם לשום קרבן וזמן קבוע להיות ראוי לא קשיא מידי עי״ש:
ד״ה הכא קרבן אידחי כו׳ והא דמשמע איפכא כו׳. פי׳ התם דמשני הכי השתא מומר לאו בר אתויי קרבן הוא האי בר אתויי קרבן הוא דמשמע דגברא אידחי גרע מקרבן אידחי ומשני דהתם קרבן נמי לא אידחי:
בא״ד ור״ת פי׳ איפכא דגבי הורו ב״ד לא הוה אלא דיחוי כו׳ כצ״ל:
ד״ה בן עזאי כו׳ מוציאו מידי פיגול כו׳. פי׳ הוי בתחלתו להחמיר וסופו להקל ולא הוי ק״ו ומשני דבעינן שיהא כל המתירי׳ בכשרות ולא דמי כו׳ כצ״ל:
בא"ד ואי לא דריש א״כ אשם נמי ליעכב כו׳ כצ״ל. ואיני מבין קושי׳ זו דבאמת כ״ע לא דרש אותה דע״כ אותה לאו דוקא כדאמרינן לעיל דשייר פסח ובאשם ס״ל כרבנן דסמכי אהיקשא דאיתקש מנחה לחטאת מנחה לאשם והיקשא דכחטאת כאשם איצטרך למילתא אחריתי וכ״כ רש״י לעיל דף י׳ ע״ב ד״ה הרי הוא כו' אליבא דרבנן:
ד״ה מה הצד השוה כו׳ ותיתי מחטאת ואשם ופסח כצ״ל. דמחטאת ואשם איכא למיפרך שכן מכפרת:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
תוס׳ ד״ה לילה לקדושה וכו׳ דבתמורה משמע דתם במעי תמימה קדוש וכו׳ והיאך קדוש בין לבר פדא בין לר׳ יוחנן וכו׳ כתב בס׳ צ״ק וז״ל ואיני מבין דבריהם דהא בר פדא ס״ל התם דאין קדושה חלה על עוברין ועיין בתמורה דף י׳ ע״א ואפשר שיש כאן ט״ס עכ״ל ואישתמיטתיה הסוגיא שם דף י״א דקאמר התם אמרי בתם במעי תמימה אפי׳ בר פדא נמי מודה דקדיש לא נחלקו אלא בתם במעי בעלת מום וכו׳ ע״ש והתוס׳ דמקשין הכא בין לבר פדא בין לר״י מתם במעי תמימה מקשים כמ״ש בהדיא דבזה כ״ע מודו דקדושה חלה על העוברין ודוק:
רש"י ד״ה ואי דאפרשיה מאתמול נראה ונדחה הוא וכו׳ ונראה ונדחה שוב אינו חוזר ונראה לדברי הכל וכו׳ תמיהא לי איך כתב גבי בעלי חיים דנראה ונדחה שוב אינו חוזר ונראה לדברי הכל והא עיקר פלוגתא דרב ורבי יוחנן בפ׳ שני שעירי דף ס״ד ע״א היא בנראה ונדחה דרב סבר חוזר ונראה ומייתי ראיה מבעל מום עובר ע״ש כל הסוגיא באורך ונ״ל הא דקאמר לד"ה קאי אתנאי דמתני׳ דפרק שני שעירי דהיינו ת״ק ור״י אליבא דר׳ יוחנן דמפרש שני שבזוג ראשון ירעה אבל אליבא דרב דמפרש שני שבזוג שני ירעה ס״ל דפליגי תנאי בהכי וע״ש דף ס״ד ע״ב ודוק:
תוס׳ ד״ה ש״מ ב״ח נדחין וכו׳ הא אמרה רבי יוחנן חדא זמנא פי׳ שם בפ׳ שני שעירי דפליגי שם רב ור׳ יוחנן בפי׳ דברי ת״ק דקאמר והשני ירעה מדפי׳ ר׳ יוחנן שני שבזוג א׳ ירעה אלמא ס״ל ב״ח נדחין וק״ל:
בא״ד וי״ל וכו׳ ומיהו קשה מאכל חלב ונשתמד דהוי דחייה בידים ק״ל דילמא אתא לאשמעינן אע״ג דיש בידו לחזור אפ״ה אינו חוזר ונראה כדמצריך לקמן בגמ׳ וראיתי בס׳ הב״ז שעשה מקושיא זו תירוץ לקושייתם וע״ק דילמא רבי יוחנן אתא לאשמעינן אע״ג דהדחייה אינה מחמת הקרבן כמו מפריש נקבה לפסח אלא מחמת הבעלים אפ״ה ~הנייה~{לוח הטעיות חק נתן: הוייא} דחייה ואפשר לומר דגם זה כבר אשמעינן ליה רבי יוחנן לקמן פ׳ קדשי קדשים דף נ״ט גבי מזבח שנפגם אע״ג דהתם נמי בידו לתקן המזבח והדחייה נמי אינה מחמת הקרבן ודוק:
בא״ד ועוד דהוי נראה ונדחה ול״ל לר״י לאשמעינן ר״ל כיון דכבר אשמעינן אפי׳ דיחוי מיעקרו הוי דיחוי אע״ג דלא איתחזי כלל כ״ש היכא דנראה ונדחה דודאי שוב אינו נראה וק״ל:
בא״ד וצריך לדקדק וכו׳ הנך תלת דב״ח נדחין ובשני מקומות דפליג רב וכו׳ ר״ל דקשיא להו אמאי בהני תלת מימרות דר׳ יוחנן דהיינו בהמה של שני שותפים ואכל חלב ונשתמד ואכל חלב ונשתטה לא הוזכר פלוגתא דרב בהדיא ובההיא דפ׳ שני שעירי ובההיא דפ׳ קדשי קדשים הוזכר פלוגתא דרב בהדיא ודוק דזהו הדרך הנכון בפי׳ דבריהם:
ד״ה ושמא יש דיחוי בדמים וכו׳ וא״ת א״כ דיחוי מעיקרא וכו׳ וי״ל דמשכחת לה וכו׳ וא״ת אכתי קשה נהי דאשכחן דיחוי מעיקרא דלא הוי דיחוי בדמים אבל דיחוי בדמים לא אשכחן דלא הוי דיחוי מעיקרא וא״כ לאשמעינן דיחוי מעיקרא ולא אצטריך לאשמועינן דיחוי בדמים וי״ל דאשכחן נמי דיחוי בדמים דלא הוי דיחוי מעיקרא כגון המפריש נקבה לפסחו וילדה זכר דהוי קדושת דמים דאין פסח בא מנקבה ולא הוי דיחוי מעיקרא שהרי הולד ראוי להקריב כן כתבו התוס׳ בפ״ק דקידושין דף ז׳ ע״ב ד״ה ש״מ בעלי חיים ע"ש:
בא״ד אלמא אלימא קדושת דמים לומר בה תורת דיחוי וכו׳ הרמב״ם בפ׳ ט״ו מהל׳ מעה״ק דין ד׳ כתב וז״ל בהמת השותפין וכו׳ הרי זו קדושה וקריבה וכו׳ ואע״פ שהוא קדושת דמים הואיל והוא ב״ח אין ב״ח נדחין וכו׳ נראה מדבריו דבקדושת דמים הסברא היא לומר דנדחית אלא מפני שהיא ב״ח אין נדחית וכן כתב נמי בסוף פ״י מהלכות שגגות עיין עליהם ותימא שהרי מדקאמר גמ׳ ש״מ יש דיחוי בדמים משמע דהסברא היא לומר דאין דיחוי בדמים דלא אלימא בקדושת דמים ליפסל משום דיחוי לכך אשמעינן דיש דיחוי כמבואר בפרש״י ותוס׳ וכבר כתב קושיא זה הכ״מ בשם המאירי ועיין להל״מ ונ״ל לומר לעולם הסברא היא כמ״ש הרמב״ם ז״ל דקדושת דמים ראויה היא שתהא נדחת אלא מפני שהיא בבעלי חיים אין ב״ח נדחין והא דמשמע מהגמרא דהסברא היא איפכא מדקאמר ש״מ יש דיחוי בדמים משום דכבר הזכיר ש״מ ב״ח נדחין וכיון דכבר גילה דבבעלי חיים איירי אז הסברא היא מתהפכת כיון דבב״ח איירי אין דיחוי בדמים ולכך איצטריך לאשמעינן ש״מ יש דיחוי בדמים ודוק:
בא״ד ולא אשכחן תנאי דפליגי בהא מילתא וכו׳ ק״ל איך קאמר דבדיחוי בדמים לא אשכחן תנאי דפליגי הא אשכחן בשילהי כריתות דפליגי דקתני המפריש נקבה לפסחו תרעה וכו׳ ילדה זכר ירעה וכו׳ ויביא בדמיו פסח ר״ש אומר הוא עצמו יקרב פסח אלמא לר״ש לית ליה דיחוי בדמים דכבר כתבנו בשם התוס׳ דזכר זה שילדה הוי קדושת דמים וכן אשכחן נמי בתמורה בפ׳ ואלו קדשים דפליגי דקתני המפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה ר״א אומר אף הוא עצמו יקרב עולה וי״ל הא דאמר ולא אשכחן תנאי דפליגי בהא מילתא לא קאי אלא אהא דתנן המפריש נקבה לפסחו דהוי דחייה בידים וקתני תרעה ויביא בדמיה שלמים ולא אשכחן תנא דפליג עלה אע״ג דהויא קדושת דמים כיון דהוי דחייה בידים ודוק:
בא״ד ור״ח מפרש וכו׳ שלא יקריב מן הדמים קרבנו שהיה בדעתו להפריש כמו יש דיחוי בדמים דמי שהיה טמא וכו׳ ק״ל בשלמא ממתניתין דמי שהיה טמא יכול לדקדק יש דיחוי בדמים דהיינו שלא יקריב מן הדמים קרבנו שהיה בדעתו להפריש מדקתני ויביא בדמיה שלמים ולא קתני יביא פסח אבל מהאי מימרא דר׳ יוחנן דהקדיש חציה מהיכא משמע ליה יש דיחוי בדמים בזה האופן וצ״ע:
בא״ד וי״ל דת״ק נמי מודה דב״ח אין נדחין וכו׳ וא״ת א״כ מאי משני ליה כי אמרינן לרבנן וכו׳ והא מקשה ליה אפי׳ מרבנן וי״ל דהמתרץ משמע ליה דפליגי בב״ח נדחין דליכא הוכחה לפרש כדעת המקשן ולכך הביא דאשכחן דפליגי בהכי וק״ל:
בא״ד וק״ל ע״ז מאי פריך לעיל אי ~אפרש״י~{אפרשי'} מצפרא דיחוי מעיקרא הוא הלא בידו להשהותו עד חצות וכו׳ כתב בס׳ פנים מאירות וז״ל ואיני יודע שום קושיא בזה דבאמת דייקינן בזה לימא קסבר ר״י וכפרש״י מדאיצטריך לן לשינויי אליביה במפריש לאחר חצות ש״מ דאית ליה דב״ח נדחין אף דבידו לתקן ותירץ המתרץ דהאמת כן דבבהמת שותפים אית ליה לר״י דב״ח נדחין אף דבידו לתקן כמ״ש התוס׳ לעיל דר״י ור׳ אושעיא הם בסגנון א' ואין ספק שאין זה מדברי התוס׳ אלא הג״ה מאיזה תלמיד עכ״ל ואישתמיטיתיה התוס׳ לקמן בפ׳ קדשי קדשים דף נ״ט ע״א ד״ה עד שלא נבנה המזבח דחזרו והקשו קושיא זו שם ולא תירצו כלום ע״ש לכך נ״ל דקושית התוס׳ היא קושיא חזקה וגדולה והקושיא היא כך אע״ג דר״י אית ליה אפי׳ בידו לתקן אפ״ה דיחוי הוא דהא גבי בהמת השותפין דבידו לתקן ואפ״ה ס״ל דהוי דיחוי מ״מ בהא יודה ר״י דלא הוי דיחוי כיון דחוזר ונראה ממילא ואינו מחוסר מעשח כמ״ש התוס׳ לקמן גבי מחוסר זמן וזה שכתבו הכא כמו הקדיש חובות בגלגל דכשרים וכו׳ ר״ל דבגלגל אסור להקריב חובות ואפ״ה אם הקדיש חובות בגלגל כשרים להקריב בשילה ואע״ג דדיחוי מעיקרו הוא דהוי מחוסר זמן אפ״ה כיון דחוזר ונראה ממילא לא הוי דיחוי וכן אותו ואת בנו דקדשים אע״ג דכששחט הא' נאסר הב׳ אפ״ה חוזר ונראה ממילא וא״כ ה"נ אע״ג דכי אפרשינן מצפרא הוי דיחוי מעיקרו אפ״ה כיון דחוזר ונראה ממילא בביאת חצות לא הוי דיחוי ודוק:
ד״ה הכא קרבן אידחי וגרע מדאידחי גברא נראה דלא הוו גרסי הכא קרבן נמי אידחי דאי הוו גרסי הכי אמאי הוצרכו {לוח הטעיות חק נתן: לומר} וגרע מדאידחי גברא דהא פשיטא דמיגרע גרע דהא אידחי גברא ואידחי קרבן כנראה מפירש״י אלא נראה ודאי דל״ג נמי ולכך קשיא להו שפיר מהוריות ודוק:
בא״ד ור״ת פי׳ איפכא דגבי הורו ב״ד לא היה דיחוי אלא גברא וכו׳ כצ״ל ולפי׳ זה גרסינן הכא קרבן נמי אידחי וקאי אמומר ונשתטה והא דקאמר כי פתח ר״י בדיחויין מהא פתח לאו משום רוב פשיטותיה דהוי דיחוי כנראה מפירש״י אלא משום דהוי חידושא חביבא ליה למנקט ברישא ובזה ניחא הא דהשמיט חרמב״ם ז"ל לדין זה בפ׳ ג׳ מהל׳ שגגות וכתב להא דאכל חלב ונשתמד ונשתטה ופסק שחוזר ונראה שאין ב״ח נדחין לשיטתו שפסק כרב בפ׳ ט״ו מהל׳ מעה״ק כמו שנתן טעם לדבר הכ״מ ע״ש והשמיט לדין זה דהורו ב״ד משום דלא איצטריך דכיון דפסק בהני דאין נדחין אע״ג דאידחי גברא ואדחי קרבן וכ״ש גבי הורו ב"ד דלא אדחי אלא גברא דודאי אין נדחה אבל לפירש״י דאית ליה גבי הורו ב״ד אדחי גברא ואדחי קרבן דהוי גרוע מנשתמד ונשתטה א״כ אמאי לא אשמעינן הרמב״ם ז״ל דין זה דהוי חידושא טפי דאף על גב דדיחוי גמור הוא ואפ״ה אינו נדחה ועוד נ״ל דטעמו הוא דהשמיט לדין זה דהורו ב״ד משום דאזיל לשטתיה שפסק שם פ׳ י״ג מהל׳ שגגות סוף דין א׳ דיחיד שעשה בהוראת ב״ד חייב וא״כ ליכא דיחוי כלל דבעיא זו היא אליבא דמ״ד יחיד שעשה בהוראת ב״ד פטור כפרש״י ודוק:
ד"ה בן עזאי בק"ו וכו׳ אע״ג דפסול שלא לשמן מוציאו מידי פגול דבעינן וכו׳ ר״ל והוי תחלתו להחמיר דאם שחט שלא לשמה פסולה וסופו להקל דאם אירע שפיגל בשחיטה שלא לשמה לא הוי פגול דבעינן שיהו בו מתירין בכשרות וכל ק״ו כי האי דהוי תחלתו להחמיר וסופו להקל לא עבדינן ותירצו לא דמי להא דאמרינן בפ׳ ב׳ דפסחים (דף כ״ז ע״ב) כל דין שתחלתו להחמיר וכו' כצ״ל ור״ל דשם דן ר״י ק״ו דאין ביעור חמץ אלא שריפה והשיבו לו חכמים כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא עצים לשורפו יהא ישב ובטל והשתא מחלקים התוס׳ דשם לא דייני׳ האי ק״ו משום דודאי סופו להקל דאם לא מצא עצים יהא יושב ובטל אבל הכא אינו מוכרח דמתרמי מילתא דבשחיטה שלא לשמה דמיפגל כיון דפסולה מוציאו מידי פגול ~והני~{לוח הטעיות חק נתן: והוי} סופו להקל וכיון דאינו מוכרח דייני׳ ק״ו כזה וכן נמי לא דמי להא דאיתא בת״כ ריש פ' תזריע וז״ל אשה כי תזריע וילדה זכר מת״ל לפי׳ שנאמר וטמאה שבעת ימים וביום השמיני ימול שומע אני ביוצא חי שהוא מטמא את אמו טומאת לידה מנין ליוצא מת שיטמא את אמו טומאת לידה אמר ר״י הריני דן ומה אם ביוצא חי שאינו מטמא את אמו ואת הבא עם אמו לאהל טומאת ז׳ הרי הוא מטמא וכו׳ היוצא מת שהוא מטמא את אמו וכו׳ טומאת ז׳ אינו דין שיטמא את אמו טומאת לידה א״ל לר"י כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וכו׳ פי׳ כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר להביא לו טומאת לידה וסופו להקל שדמיה לאחר ז׳ הם דמי טוהר אינו דין דהתם נמי מוכרח הוא דהא בהא תליא דאם מטמא טומאת לידה יהיה לה ימי טוהר וק״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חידושים
גמרא ש״מ ב״ח נדחים כו׳ (מיימוני פרק ט"ו מה׳ מע״ק) ופסק
דלא כר״י אלא כרב דס״ל דב״ח אינם נדחים עיי״ש:
הגהות
אכל חלב והפריש כו׳ (מיימוני פ״ג מה׳ שגגות)
אבל הכא דממילא אידחי כישן כו׳ כצ״ל. מפי ע״ב זקן כו׳ כצ״ל:
רש״י ד״ה ובין הערבים כו׳ אחרינא לפרושי הס״ד:
ואח״כ ד״ה ועוד תני כו׳ תיובתא לר׳ אושעיא כו׳ בתירא כו׳ לדברי ר״י דאמר כאלו כו׳ (הד״א וכצ״ל) בי״ג הס״ד:
ד״ה ואם איתא כו׳ לשמו הוא הס״ד:
ד״ה היכא משכחת כו׳ להרצות עוד הס״ד:
ד״ה ואי כו׳ לא חזי למידי כצ״ל.
ד״ה ונראה ונדחה כו׳ חזי לשלמים ובזמנו כו׳ (הד״א) אלא לב״ב דחזי הוא הס״ד. וכצ״ל:
ד״ה תהא לאחר כו׳ וחזי לשמו הס״ד:
ד״ה לילי שמיני כו׳ לדיר להתעשר הס״ד:
ד״ה הא לילה ליל שמיני כו׳ (הד״א) מחוסר זמן הס״ד:
ד״ה לימא קסבר כו׳ מת המשלח ישפך הדם כו׳ (הד״א) במסכת יומא הס״ד:
ד״ה הקדש כו׳ אחד מהם הס״ד:
ד״ה ועושה תמורה כו׳ דשותפין הס״ד:
ד״ה ואינה כו׳ ולוקחים ב״ח אחרים ובס״א בדמי שהאחרת הס״ד: וכצ״ל
ד״ה והמיר כו׳ פרט למומר הס״ד:
ד״ה נשתפה כו׳: טורא שלויא ס״ד:
ד״ה הורו ב״ד כו׳ ב״ד פטור הס״ד:
ד״ה מיהא פתח כו׳ שידחה הס״ד:
ד״ה לאחר הקטרת כו׳ כשר והאי הוא כו׳ (הד״א) למלתא אחריתי הס״ד: ואחר כך. ד״ה תרי הוא כו׳ לעבודת דם ולפסול בשלא כו׳ הד״א:
ד״ה אשם נמי כו׳ תן האחד בא״א ענין לכך כו׳ כצ״ל:
תוס׳ ד״ה ובין הערבים דכתיב בקטורת כו׳ צללי ערב הס״ד:
ד״ה ואם איתא כו׳ משום דהכי פריך מנ״ל. כו׳ כצ״ל.
ד״ה (הג״ה) אי דאפרשינן האידנא דחוי מעיקרא הוא כו׳ שהיה זמן שלמים הס״ד: וכצ״ל:
ד״ה רב פפא כו' דהכא להתם הס״ד:
ד״ה לילה אין כו׳ אמר להם הממונה הס״ד:
ד״ה וש״מ דחוי כו׳ תימא דגבי הדס (או דצ״ל דגבי מיעוט) אמרינן כו׳ דלא הוי דחוי דהתם כו׳ אלא על ידי רפואה הס״ד וכצ״ל:
ד״ה הכא קרבן כו' ר״ת פי׳ איפכא כו׳ דחוי גברא שאינו יודע כו׳ כצ"ל:
ד״ה בן עזאי בק״ו מייתי כו׳ דכחטאת כאשם הס״ד:
ד״ה מה הצד כו׳ כמו בחטאת ופסח כדמוכח לעיל כצ״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
ד"ה הכא קרבן אידחי וגרע מדאידחי גברא כו׳ וצריך לומר דהיה להם להתוספות גירסא אחרת קרבן אידחי ולא כמו בספרנו קרבן נמי אידחי דמשמע דבהורו ב"ד תרווייהי אידחי גברא משום דיחיד שעשה ע"פ הוראת בית דין פטור וגם קרבן נמי אידחי כפי׳ רש"י דלגירסא זו אין כאן קושיא כלל מהאי דהוריות דהתם בדף מ״ד ע"ב מבעיא ליה אי אכל חצי זית חלב כשהיה הדיוט ונתמנה להיות נשיא ועבר ואכל חצי זית ומבעי׳ ליה אי נשיאות מפסיק או לא ורצו לפשוט מדעולא אמר ר"י אכל חלב כו׳ ודחו שם בגמרא הכי השתא האי לאו בר אתוי קרבן ואידחי גברא האי בר אתוי קרבן אלא שאין מביא קרבן כמו הדיוט ולא אידחי גברא רק קרבנו כשהיה הדיוט עכשיו נדחה אם כן אין ענין כלל להתם דהכא תרווייהו נדחו והתם לא נדחה רק גברא אלא ע״כ דגירסא אחרת היה לפניהם וכן הוא בתוספות קרבן אידחי ולא נכתב קרבן נמי אידחי ודוק:
ד"ה בן עזאי בק"ו מייתי לה לא דמי להא דאמר בפ"ק דפסחים ר״ל דהכא אם לא נעשה פיגול אלא שלא לשמה לחוד הוא פסול והוי חומרא:
בא"ד תימא ובן עזאי אי דריש אותה כו׳ ובד"ה מה הצד השוה שבהן תימא ולר"א דפסיל חטאת ואשם ליפסול נמי עולה ותיתי מחטאת ואשם ואי פרכת מה לחטאת ואשם שכן מכפרי׳ פסח יוכיח ואי פרכת מה לפסח וחטאת שכן צד כרת אשם תוכיח וי״ל כו׳ ומיהו בחטאת ופסח כצ"ל כדמוכח לעיל בדף ע״א בד"ה מה להצד השוה שכן כרת והנה אחרי העיון הטיב הדק אמרתי שיש לתרץ שני תמיהות התוספות באין גימגום דהא ע"כ אף מאן דדריש אותה ע"כ האי אותה לאו דוקא דהא איכא פסח כמי שאיתא בדף י׳ ע"ב וא"כ כל מה שיש ללמוד מחטאת לפסול שלא לשמה למדין כיון דאיכא לאוקמי׳ הקישא על ענין אחר כרבנן ולבן עזאי דצד כרת לא פריך ע"כ שפיר למד ק"ו מחטאת לפסול שלא לשמה ורבנן סברי דאיכא למיפרך מה להני שכן צד כרת ואותה אתי למעט אשם ור"א אף דפריך צד כרת לימד בהקישא כשם מחטאת דיפסול שלא לשמו ואיצטרך אותה בחטאת שלא ללמוד מחטאת ואשם עולה בק"ו מבינייהו. דכיון דאותה לאו דוקא כל מה שיש ללמוד מחטאת בהקישא למדין כיון דאיכא לאוקמי׳ מיעוטא דאותה לעולה. ולבן עזאי מיעוטא אתי על אשם כיון דאיכא לאוקמי׳ הקישא כרבנן ילפינן בק"ו וכן תירצו התוספות בד"ה מה עולה שכן כליל והוא בדף י׳ ע״א דאין ללמוד שום פסול בעולה שלא לשמה אליבא דר"א משום דכתיב אותה:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
דף י"ב ע"ב בעי ר' ירמי' אכל חלב והפריש קרבן והורו ב"ד שחלב מותר וחזרו בהן מהו מי הוי דיחוי או לא, ופירש"י משום דאילו עבד השתא לא מתחייב דיחיד שעשה בהוראת בי"ד פטור - והנה דברי רש"י תמוה טובא, דהרי פליג ר' יוחנן ור"ל בהוריות בנתחלף לו חלב בשומן דר' יוחנן מחייבו בקרבן מפני שלא היתה האכילה מפני ההוראה, רק מפני ההתחלפות, - וא"כ הכא הוי בר קרבן אם הי' אוכל עתה באופן זה דשגגה, וא"כ היאך פירש"י הכא דמשו"ה הוי דיחוי, - והנה יש לפרש כפשוטו דלא הוי בר קרבן מטעם דאין מקבלין קרבן ממנו עתה אחרי הוראת בי"ד שחלב מותר. - אבל ע"כ אין זה בגדר דיחוי, כיון שהחסרון מצד אחד מסיבת חסרון הקרבה גרידא, ולהכי נחית רש"י לפרש מטעם דלאו בר קרבן הוא בעצם הדין, - אבל תמוה דהרי הכא מיירי לר' יוחנן ולדידי' שפיר הוי בר קרבן, באופן זה - ומצאתי בספר אור שמח בפרט"ז ממעה"ק שעמד בזה בצע"ג על רש"י. והנה לדעתי עוד יש לדייק בדברי רש"י שפירש מטעם יחיד שעשה בהוראת בי"ד פטור. - ובאמת פליגי בזה תנאים, והי' לרש"י לפרש ולומר דהכא מיירי למ"ד פטור, ומדברי רש"י משמע דכו"ע סברי הכי, וזה תמוה.- ונראה דהוי בזה רש"י לשיטתו לפי מה שביארנו בחידושנו להוריות. וכאשר יבואר.
א כתב הרמב"ם בפרי"ג מהל' שגגות ה"א דיחיד שעשה בהוראת בי"ד חייב, והקשה בלח"מ הא מבואר בשבת פר' המצניע דר' יהודה סבר זה יכול וזה יכול פטורים, ואינו יכול עם אינו יכול חייב מטעם דדריש תלתא מיעוטי חד למעט יחיד - שעשה בהוראת בי"ד דפטור, ור"ש פוטר באינו יכול ואינו יכול דסבר יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב. והרמב"ם דפסק כר"י בפר"א דשבת דמחיב באינו יכול ואינו יכול, א"כ ע"כ צריך שיסבור דיחיד שעשה בהוראת בי"ד פטור יעוי''ש. - ונראה דשני אופנים איכא בהא דיחיד שעשה בהוראת בי''ד
א יחיד שעשה בלא צבור ב. שעשה יחיד אחרי הצבור, ובאופן שגם הצבור אינם מביאים כמו לאחר שידעו הצבור שטעו, וכמבואר במשנה הוריות ג' ע"ב דאף לאחר שהביאו כפרתן והוא הי' במדה"י שגם כן פטור מטעם תולה בבי"ד, ולא הוי דינו כשוגג, ומפרש הרמב"ם דזהו הפירוש שם בשבת שממעט יחיד התולה בבי"ד היינו באופן הזה, וטוב לאוקמי' הקרא ביותר מסתבר, והיינו שעשה עם רוב הצבור, וגם עשה אחריהם, - ור"ש סבר דלא צריך קרא לזה מטעם שדינו כאנוס.
ב ובזה יש ליישב דברי התוס' שם בשבת צ"ג ד"ה ה"ג שהקשו לרש"י דפירש דר"ש סבר יחיד שעשה בהוראת בי"ד חייב, דבהדיא תנן הוריות ג' ע"ב הלך ועשה על פיהם וכו' פטור יעוי"ש -ודברי התוס' מפסקין איגרי דהא שם מיירי בשעשו רוב צבור, ובזה לכו"ע פטור.-ואח"כ מצאתי להגאון ר"ח ז"ל בספר חוט המשולש סי' י"ג שעמד בזה ג"כ בתמי' יעוי"ש, - אבל בדברינו ניחא דמפרשי התוס' דהכא מיירי באופן זה שעשה היחיד אחרי הצבור, ובזה שפיר הקשו התוס' דע"כ אין לומר בזה דסבר ר"ש דחייב, דבזה לכו"ע פטור, והיינו דמסתבר להתוס' לפרש דהסוגיא מיירי באופן זה מטעם המסתבר, ור"ש לא צריך לזה, מטעם דאנוס הוא. - זהו שיטת התוס' בביאור הסוגיא, וע"כ דגם הרמב"ם מפרש הסוגיא באופן זה, והיינו דר' יהודה מצריך קרא לפטור יחיד שעשה בהוראת בי"ד, היינו באופן הצבורי, וכמש"כ, ושפיר פסק הרמב"ם כר"י בהא דאינו יכול ואינו יכול דחייב, והיינו משום דפסק כר"י דמצריך קרא לפטור יחיד שעשה בהוראת בי"ד עם הצבור, ובאופן דלעיל, אבל יחיד שעשה בהוראת בי"ד, דהיינו שהוא מהמיעוט, ולא עשה הצבור, בזה חייב להרמב"ם, וסבר כשיטת התוס' דשבת דבזה גם ר"י מחייב, מטעם דאין לנו לימוד מקרא לפטרו.
ג איברא דכדברי רש"י מבוארים בברייתא בהוריות ב' ע"ב דאיתא שם דר' יהודה סבר יחיד שעשה בהוראת בי"ד פטור, ומבואר שם בברייתא עדיין אני אומר וכו' דמיירי ביחיד שעשה בהוראת ב"ד בלא צבור ופטור. וזהו כדברי רש"י שם בשבת. ושפיר פירש"י אליבא דר"ש דסבר יחיד שעשה בהוראת בי"ד חייב ואין זה ענין, להא דהמשנה שר"ש פוטר דשם מיירי בשעשה אחרי שעשה רוב הצבור.- אמנם ע"כ התוס' והרמב"ם מפרשים דסוגיא זו דשבת פליגא אסוגיא דהוריות אליבא דר' יהודה, באופן שהוא מיעוט דחייב לר"י, וזהו דלא כהסוגיא דהוריות אליבא דר''י וכמש"נ
ד והנה שיטת רש''י בזה דסבר רש''י ובאופן שעשה היחיד אחרי הצבור לכו''ע פטור מטעם דכאנוס הוא וא''כ גם לר''י לא צריך קרא לזה לפטרו, - ובזה בחר רש"י לפרש ג"כ הסוגיא דשבת שם בכונת ר' יהודה דמצריך קרא לפטור היחיד שעשה בהוראת בי"ד דפטור, היינו באופן שהוא מיעוט, ואין לו צבור, וזה מתאים עם הברייתא דהוריות אליבא דר"י, ולשיטת רש"י פליגי ר"י ור"ש ביחיד שעשה בהוראת בי"ד, היינו יחיד ממש שאין לו צבור. - אמנם התוס' והרמב"ם מיאנו בזה, מטעם דלפ"ז תיקשה מדוע בחר ר' יהודה לפטור יחיד שעשה בהוראת בי"ד יותר מזה אינו יכול וזה אינו יכול, שאין כאן מסתבר בזה לפטור יותר מזה. וגם אפשר דסברי התוס' והרמב"ם דיותר מסתבר לפטור זה אינו יכול וזה אינו יכול בשבת, מלפטור יחיד שעשה בהוראת בי"ד באופן שהוא יחיד, דיותר מסתבר לומר שדינו כשוגג גמור. - ולהכי מפרשי התוס' והרמב"ם דע"כ הסוגיא דשבת אליבא דר"י דיחיד שעשה בהוראת בי"ד באופן שהוא בלא צבור דחייב, ועיקר הקרא בא למעט יחיד שעשה בהוראת בי"ד אחרי הצבור, ופליגי ר"י ור"ש אם הוא בגדר אנוס או שוגג, דר"ש סבר שזה בגדר אנוס ולא צריך לזה קרא למעט, ור"י סבר שזה ג"כ בגדר שוגג, ובעי קרא לפטרו, זהו שיטת התוס' והרמב"ם לדעתינו בזה, וכמש"נ - והכא כוונת רש"י ג"כ יחיד שעשה בהוראת בי"ד פטור, היינו באופן דלכו"ע הוא, והוא באופן הזה שעשה אחרי שעשו רוב הצבור, ואז לכו"ע פטור, מטעם דנחשב לאנוס. - ומפרש רש"י דהכא מיירי בעי' דר' ירמי' באופן הזה אם הוי דיחוי, והוי רש"י לשיטתו, ואתי שפיר וכמוש"נ. עוד נראה לבאר בזה באופן אחר, והוא לפי מה שביארנו בחידושנו להוריות בחידוש דין לפר כהן משיח, - וכעת נראה שגם בהא דנתחלף חלב בשומן לאחר הוראת בי"ד, שיהי' דינו בזה כדין פר כהן משיח אחרי הוראתו. וכאשר יבואר.
א תנן בהוריות ב' הורו בי"ד לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, והלך היחיד ועשה על פיהם וכו' - ובגמ' וניתני ועשה על פיהם שוגג למ"ל אמר רבא לאתויי הורו בי"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן, ואכלו פטור וכו' בפלוגתא הורו בי"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו רב אמר פטור ור' יוחנן אמר חייב וכו' אמר רבא מודה רב שאינו משלים לרוב צבור מ"ט אמר קרא בשגגה עד שיהיו כולן בשגגה אחת והנה יש לעיין בהורו בי"ד והורה כהן משיח באופן אשר מתכפר המשיח בפר הבי"ד אם מצטרף להשלים הרוב, ואף שאין בי"ד בעצמן בעשייתן עפ"י הוראתן משלימין לרובא, כמבואר בגמ' ג' ע"א וברמב"ם פרי"ג משגגות ה"ב, זהו מפני שהבי"ד בעשייתן לעצמן הרי המה כאומר מותר דעלמא. שתורת שגגת מעשה עליהם בזה, ואין בזה חיוב פר. משא"כ משיח שמביא פר על מעשה עצמו, וחיוב פר שבא על עשייתו הרי הוא בדומה לעשיי' דהצבור, וממילא שפיר יש לומר דאיתא בצירוף עם הצבור להשלים לרובא. - אמנם אפשר לומר דכיון דבעינן תנאי שיהא כל הצבור בשגגה אחת בדבר העשיי', וזה ליתא בשגגה אחת עם הצבור, דהרי המשוח עושה עפ"י הוראת עצמו, והצבור עושים עפ"י הוראת בי"ד, וכמו שע"כ אין מצטרף להצבור יחיד שעשה עפ"י הוראת עצמו, להצבור שעשו עפ"י הוראת בי"ד, וכמבואר בש"ס דאין משלים לרוב מי שנתחלף לו חלב בשומן, ופשיטא שהוא הדין באומר מותר עפ"י עצמו, והיינו מפני שאין זה בשגגה אחת, ולפ"ז במשיח גם כן שעשה עפ"י הוראת עצמו אינו משלים לרוב. - אבל באמת אינו דומה הא דמשיח להוראת יחיד, דהתם אינו נכנס בסוג הוראה ולא הוי אלא אומר מותר גרידא, שזהו שגגת מעשה, משא"כ הוראת משוח שזהו הוראה המחייבת בקרבן המיוחד להוראה, ומתאמת להוראה דהצבור, לכן אפשר שאיתא גם בצירוף.
ב עוד יש לעיין בשבא הפר על הוראת שניהן בי"ד ומשיח, אם כוונת התורה ששני חיובים יש כאן, רק התורה פטרה בקרבן אחד, א"ד אשר באמת התורה כללה תחת סוג עבירה אחת, ונפק"מ לענין הפרשה דהפר, דאם אמרינן ששני חיובים יש כאן, ממילא בעינן שתהי' ההפרשה דהפר במכוון על שניהם, משא"כ אם עבירה אחת היא, - דלא בעינן ההפרשה על שניהם. והמשיח ממילא מתכפר בשל צבור. - ונראה דזה תליא בטעם התורה שהמשיח נפטר בקרבן הבי"ד, אם הוא מפני שסמך המשיח גם על הוראת בי"ד, בהוראתו, א"ד שגזיה"כ הוא שנפטר בשל בי"ד ואם נפרש שטעם התורה מפני שהתורה ירדה לסוף דעתו של משוח, שע"כ צירף בהוראתו גם הוראת בי"ד, א"כ ע"כ עבירה אחת היא, ולא בעי הפרשה מיוחדת עבור ההוראה דמשוח, ורק ממילא מתכפר בשל בי"ד, אבל אם אמרינן ששתי מיני עבירות נינהו. רק התורה כללם בפטור קרבן אחד, א"כ בעינן לכהפ"ח הפרשה גם על הוראת משוח, - והרמב"ם כתב בפט"ו ה"ד דלהכי נפטר משוח בשל בי"ד מפני שסמך המשוח בהוראתו גם על בי"ד, נמצא לפ"ז דסבר הרמב"ם דעבירה אחת היא עם הצבור, וא"כ מסתבר שמצטרף עם הצבור להשלמה.
ג אמנם לפ"ז בהוראות שונות כמו הוא בדם, והם בחלב, בזה יש להסתפק בשתים א. שאין זה מתכפר בשל צבור, כיון שלא סמך על בי"ד בהוראתו כלל מפני שהוראה אחרת היא, ב. ואף אם אמרינן שגם בזה גזרה תורה שיתכפר משוח בשל בי"ד, אמנם ע"כ בעינן הפרשת הקרבן גם על משוח, ואם לא הופרש הקרבן על זה אינו מתכפר משוח בזה, וצריך להביא פר על הוראתו, - ויש לפרש שזהו הא דבעי בש"ס הוריות ז' הוא בחלב והן בדם מהו והיינו דהרמב"ם ע"כ יפרש שזהו דבעי בש"ס דבהוראות שונות שאין לומר בזה דסמך על בי"ד בהוראתו, אם נתכפר בשל בי"ד מצד גזירה"כ, ואם יתכפר ע"כ בעינן שיופרש הפר על השתי מיני הוראות, ויובן לפ"ז הא דפסק הרמב"ם בפרט"ו ה"ה דהמשוח מביא פר לעצמו, והיינו דכיון דאית לן לומר לחומרא מספיקא, לכן אין מפרישין פר של צבור על הוראת המשיח, וממילא מחויב להביא פר לעצמו, וצ"ע.
ד אמנם גם בהא דנתחלף לו חלב בשומן דאינו מצטרף עם הצבור להשלים רוב, גם לרב דסובר דנפטר מקרבן. והנה התם גם כן טעמא בעי, מדוע פוטר רב מקרבן, הא לא הוי תולה בבי"ד ודוחק לומר מטעם דלא הוי שב מידיעתו, ודלא כסברת רב פפא,- ונראה דסברת רב דבהוראת בי"ד להיתר פועלת על האדם לאי זהירות, וזהו סיבה להתחלפות לו חלב בשומן, נמצא דבהתחלפות הזה מעורב הוראת בי"ד, ופטור מקרבן יחיד [ובזה יובן הא דחקרו התוס' שם אם רוב צבור עשו כן, ולכאורה הא לא הוי תולה בבי"ד, אבל בדברינו שפיר הוי בזה תליי' בבי"ד].- והנה אעפ"י שיש בזה התערבות הוראת בי"ד, ומכ"ז אינו נחשב שגגה אחת לענין צירוף, ולפ"ז גם לדידן בהוראת כהן משוח אעפ"י שיש בזה גם תערובות תולה בבי"ד, להרמב"ם, עכ"ז אין לצרפו להשלמה מטעם שאין זה נחשב לשגגה אחת.
ה ויש לדייק גם מדברי הרמב"ם שכתב האי דינא, דלענין צרוף בעינן שיהיו כולן בשגגה אחת, מטעם שנאמר "לכל העם בשגגה" וקשה הא הסוגיא קאמר' כן לרב דסובר דבנתחלף לו חלב בשומן פטור, ומכ"ז מודה רב שאינו משלים לרוב, משא"כ הרמב"ם דפוסק כר' יוחנן דחייב קרבן יחיד בנתחלף לו חלב בשומן, וא"כ פשיטא שאינו בצירוף רובא, כיון שמחויב קרבן מצד עצמו וכמ"ש הרמב"ם בהלכה זו בסופו. וכל החייב בפני עצמו אינו משלים לרוב השוגגים. וכתב מרן זה דבר פשוט. והיינו דלא בעינן לזה לימוד מקרא, וא"כ מדוע הביא הרמב"ם הלימוד מהקרא. - אבל אם אמרינן דמשוח בהוראתו אינו משלים לרוב. אף בהורו בי"ד בהוראה אמת, והיינו שעכ"פ אינו נחשב לשגגה אחת, וזה נלמד מקרא,- אבל באמת יש לומר דיותר מסתבר לומר דמשוח משלים גם לרוב צבור, להרמב"ם כיון שעכ"פ בני ביקתא נינהו מטעם אחד, וזה אינו ממועט מקרא, כיון ששגגה אחת היא.
ו ובעיקר דברי הרמב"ם יש לפרש כפשוטו והוא דגם להרמב"ם דסבר יחיד שעשה בהוראת בי"ד חייב. אמנם כל זה טרם שנעשה צבור. - אבל כשנתרבו יחידים כאלה ונעשה צבור, דאז ע"כ הדין דצבור מביאין, ולא היחידין, וא"כ תנוח בזה השאלה על יחיד הזה שנתחלף לו חלב בשומן, אם משלים לרוב צבור, דבזה איכא למימר דמשלים הוא גם כן לרוב, מטעם דההתחלפות באה לו גם כן מסיבת ההוראה. וכמו שכתבנו לעיל. ולכן אעפ"י שחייב הוא בקרבן יחיד. - אבל כל זה טרם שנעשה רוב, אבל כשנעשה רוב שפיר אפשר לומר דנתכפר גם כן עם הצבור. כיון שההוראה סיבת ההתחלפות ג"כ. והוי דינו כמשוח בזה. -ובזה משמיע לנו רבינו שאינו משלים להצבור, מטעם דלא הוי שגגה אחת.
ז ובזה אתי שפיר גם דברי רש"י, דאפשר לומר דסבר רש"י כשיטת הרמב"ם בזה, והיינו דמיירי הכא ג"כ באופן הזה, דלכ"ע פטור מקרבן יחיד. מטעם דנתכפר עם הצבור, ומיירי הכא בהאי בעי' באופן, שיש צבור בלעדו, - ואילו אכל בשעה זו לא הוי בר קרבן, בהתחלפות חלב בשומן, מטעם דנפטר בקרבן הצבור הבא על הוראת בי"ד, - ובזה יש מקום לומר דנדחה הקרבן ג"כ, וזהו בעי' דר' ירמי'.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
יש דחוי בדמים. יש תורת דחוי בקדושת דמים אע''פ שאינה קדושת הגוף כגון הכא שהקדיש חציה לא קדשה אלא לדמיה שהרי אין לו חלק [אלא] בחציה ואין קדושה ראויה לפשוט בכולה על פיו ואפי' הכי שייך בה דחוי ותדחה עולמית ולא אמרי' לא אלימא קדושת דמים ליפסל משום דחוי: לישנא אחרינא יש דחוי בשביל הדמים שלא פרע לקנות חציה של חבירו שלא היתה קנויה לו כשהקדישה שעדיין לא קנה חציה משל חבירו ואינ''ו נרא''ה למור''י: והמיר דת. נדחה מקרבן בהכל שוחטין (חולין דף ה:) מעם הארץ פרט למומר: ונשתטה. נדחה דבעינן דעת במסכת ערכין בפ' האומר משקלי עלי (דף כא.): נשתפה. שקט משעמומו כגון על הר נשפה (ישעיהו יג) דמתרגם על טורא שלויא: הורו ב''ד שחלב מותר. נדחה לו דאילו עבר השתא לאו בר קרבן הוא דאמרינן בהוריות (דף ב:) יחיד שעשה בהוראת ב''ד פטור: מהא פתח. ודורש בו שידחה: התם. גבי מומר ושוטה גברא אידחי מקרבן קרבן לא אידחי תורת חטאת זאת לא נדחת מישראל מן הכשרין אבל הכא תורת קרבן זה נדחית מן הכל: למה לי למיתני זקן. ליתני זקנים: בחדא. בישיבה אחת היו יושבין וכולן היו כאיש אחד: לאחר הקטרת אימורין כתיב. וליכא למידרשיה לעיכובא דעצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר והאי הוא דרשינן למילתא אחריתי: תרי הוא כתיבי. ואם אין השני ענין לאחר הקטרה דהא כתיב חד תנהו ענין לעבודת דם ולפסול בשלא לשמן חד הוא כתיב באיל עולה של מילואים בואתה תצוה וחד הוא כתיב בויקרא גבי עולת בן צאן: אשם נמי תרי (אשם) הוא כתיבי. חד בצו את אהרן אחר הקטרה וחד בויקרא אשם הוא אשם לה' ואע''ג דליכא חד מינייהו דכתיב גבי עבודת דם תן האחד באם אינו ענין לכך כדאמרת בעולה:
מלקרב לעולם אפילו לאחר פסח דכל מותר הפסח הוי שלמים ונקיבה לשלמים מיחזא חזיא דקתני מתני' דמיה לשלמים אבל איהי גופה לא אלמא אלימא קדושת דמים לומר בה תורת דחוי ולא אשכחינן תנאי דפליגי בהא מילתא מיהו בהא מילתא טובא אתא לאשמועינן ורבינו חננאל מפרש יש דיחוי בדמים כלומר דדמים דחוים (והדיחוי בדמים) שלא יקריב מן הדמים קרבנו שהיה בדעתו להפריש כמו יש דחוי בדמים דמי שהיה טמא (פסחים דף צח.) דתנן התם גבי מפריש נקבה לפסחו ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים ור''ש נמי פי' כן התם יש דחוי בדמים אפילו הדמים דחויין שאין מביאין מהן פסח שהיה דעתו כן בשעת הפרשה מיהו אינו כן אלא מביא מן הדמים פסח כדתניא פ' בתרא דכריתות (דף כח.) המפריש נקבה לפסחו ירעה עד שיסתאב ותימכר ויביא בדמיה פסח ומתוך הך ברייתא רבינו שמואל מוחק בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צח.) שלמים וגריס יביא בדמיה פסח אמנם אין גירסא זו נכונה דאם כן היכי קאמר בגמרא ש''מ יש דחוי מעיקרו [ויש] דחוי בדמים [ובעלי] חיים נדחין הלא כי נמי בעלמא אין דחוי אין יכול להקדיש איהי גופה פסח שהרי נקבה היא ובפסח כתיב זכר תמים בן שנה א''כ על כרחך התם פ' מי שהיה טמא גרסי' שלמים ור''ת אומר דאין למחוק הספרים דבאלו קדשים אמרי' המפריש נקבה לפסחו תרעה ויביא בדמיה פסח נשתיירה אחר הפסח תרעה עד שתסתאב וימכר ויביא בדמיה שלמים ומתני' דמי שהיה טמא בכה''ג מיירי בנשתיירה אחר הפסח ופירוש של יש דחוי בדמים הוי יש דיחוי בדבר שאין בו רק קדושת דמים ולא קדושת הגוף וצ''ע בההיא דכריתות א''ר אלעזר א''ר אושעיא מטמא מקדש עשיר כו' ומתיב רב עוקבא המפריש נקבה לפסחו תרעה ילדה זכר ירעה ויביא בדמיו פסח כו' ר''ש אומר הוא עצמו יקרב פסח ומשני כי אמרינן לרבנן ור''ש ס''ל דבע''ח אין נדחין דתניא מת אחד מהם מביא חבירו שלא בהגרלה דברי ר''ש והשתא מאי ס''ד מעיקרא דפריך מר''ש לסייעי' מרבנן וי''ל דת''ק נמי מודה דבע''ח אין נדחין והא דקאמר ירעה טעמא כרבי אלעזר דתמורה פ' אלו קדשים (דף יח:) דתנן המפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה רבי אליעזר אומר אף הוא עצמו יקרב עולה ומפרש בגמרא דגבי מפריש נקבה לפסחו וילדה זכר לא הוה א''ר אליעזר הוא עצמו יקרב פסח דגמירי למקום שהמותר הולך שם הולד הולך ולפני הפסח דאימיה קדשה לדמי פסח שלא היה יכול להמתין עד שתלד הזכר ויקריבנו פסח ולכך ולד נמי לדמי פסח אע''ג דקסבר בע''ח אין נדחים ומיהו קשה אדפריך ליה מברייתא דכריתות לסייעיה מת''ק דרבי אליעזר דתמורה דאית ליה בעלי חיים נדחין דקאמרי במפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה וממתניתין דפסחים ופלוגתא דתנאי ביומא (דף סד:) ועוד קשה היכי מייתי מההיא דמת אחד מהם דאית ליה לר''ש דאין נדחין דלמא שאני התם דלא דחייה בידים ועוד קשה היכי מייתי מההיא דרבי אליעזר דפשיטא ליה התם דבעלי חיים נידחים ולעיל מבעיא ליה התם בכריתות (דף כז.) ובתמורה פירשתי לפני רבינו דחידושא דרבי יוחנן הוי אע''ג דבידו לתקן וליקח חציה השני וכן רבי אלעזר אמר רבי אושעיא פ' בתרא דכריתות בידו להפקיר נכסיו והוי עני והוה ראוי הקן שהפריש ומיהו אין בידו כ''כ כמו נפגם המזבח בריש פ' קדשי קדשים (לקמן דף נט.) דחוי מעיקרו הוא וכשר [והכא] לכ''ע משמע דכשר דבידו לתקן כדאיתא פרק לולב הגזול (סוכה דף לג.) ולכך נמי נקט רבי יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וחזר שידחה דהוה ליה נראה ונדחה ולא נקט שהפריש קרבן לאחר שהמיר דתו דההוא כשר כיון דבידו לתקן בקל כמו נפגם המזבח וגם דחוי מעיקרו דכשר ובכריתות פ' בתרא דפריך לר' אושעיא מר' שמעון ולא מייתי ליה סייעתא מרבנן משום דעד כאן לא פליגי רבנן ואמרי שנדחה משום דאין בידו לתקן כלל בשעת הקדש שהיא נקבה לפסחו אבל היכא שבידו לתקן קצת כגון מטמא מקדש עשיר שהפריש קן דאי בעי מפקר נכסיה מודה דלא הוי דיחוי כל זה פי' רבינו הקדוש זצוק''ל וקשה לי על זה מאי פריך לעיל אי אפרשיה מצפרא דחוי מעיקרו הוא הלא בידו להשהותו עד חצות כמו הקדיש חובות בגלגל דכשירין בשילהי פרק אחרון (לקמן קיח.) וכן אותו ואת בנו: וש''מ דחוי מעיקרו הוי דחוי. תימה דגבי הדס אמרינן פ' לולב הגזול (סוכה דף לג:) היכא (דאשכחן) דאשחור מערב יו''ט דדחוי מעיקרא לא הוי דחוי וי''ל דשאני התם דבידו לתקנו תדע דגבי לולב שנקטם ראשו [מעי''ט] ועלתה בו תמרה [בי''ט] מיבעיא ליה אי יש דחוי אי לאו [ולא] פשטינן לה מהא משום דנקטם אין בידו לתקנו וא''ת מ''ט דר' יוחנן דאמר דחוי מעיקרו הוי דחוי לילף ממחוסר זמן דלא הוי דחוי כדאמר בפ' שני שעירי (יומא דף סד.) וי''ל דשאני מחוסר זמן דחוזר [ונראה] ממילא וא''ת אמאי איצטריך לרבי יוחנן מיעוטא דמום בם הני הוא דכי עבר מומם ירצו הא כל הדחויים אם עבר מומם לא ירצו הואיל ונידחו אידחו הא מום עובר לא ילפינן [דלדחי] דלא הוי דחוי דהתם ממילא הוי וי''ל דאיכא מום דאינו עובר אלא על ידי רפואה: הכא קרבן אידחי. וגרע מדאידחי גברא והא דמשמע איפכא בהוריות פ' בתרא (דף יא.) גבי נשיאות מהו שתפסיק לא דמי דהתם לא אידחי קרבן מן החלב שאכל דעדיין הוא חייב קרבן ור''ת פירש איפכא דגבי הורו ב''ד לא היה דחוי דגברא אידחי שאינו יודע אם פטור אם לאו קרבן לא אידחי דאי לא דהתירו ב''ד היה קרב ונמצא שלא היה דחוי אלא ע''י טעותו אבל הכא אפילו קרבן נמי אידחי דכיון שהוא שוטה או מומר פטור הוא לכולי עלמא: בן עזאי בק''ו מייתי לה. אף ע''ג דפסול שלא לשמן מוציאו מידי פגול דבעינן שיהיו כל מתירים בכשרות לא דמיא להא דאמר בפ''ק דפסחים (דף יא) כל דין שתחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין תימה ובן עזאי אי דריש אותה לשמה כשרה שלא לשמה פסולה הא שאר קדשים כו' קל וחומר מאי אהני ליה ואי לא דריש א''כ אשם ליעכב מהיקישא דכחטאת וכאשם: מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד כרת. תימה ולר''א דפסל חטאת ואשם ליפסול נמי עולה ותיתי מחטאת ואשם [ופסח] וי''ל דשייך קצת צד כרת באשם משום דאיכא אשם תלוי ומיהו לא שייך כמו בחטאת ופסח כדמוכח לעיל: